| |
תוכן העניינים
| עליון |
|
|
|
|
|
|
|
|
| עבודה אזורי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| מנהלי |
|
|
| מחוזי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| שלום |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| משפחה |
| 35 [הוצאה לפועל] [משפחה] [פרשנות] |
 |
| ער (קריות) 44163-12-15 פלונית נ' פלוני (משפחה; ניצן סילמן; 17/01/16) - 6 ע' |
הכרעה לעניין תחולת סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) על בעלי דין אישי. לעמדת ביהמ"ש, מקום בו הפרשי המזונות נובעים מקיום חלקי, כגון אי הצמדה, קבלות קטנות, וכיו"ב, ומקום בו ההפרש קצוב וניכר לעין, אין צורך בהפניה לאישור ביהמ"ש; מאידך- בכל מקום בו מתעוררת סוגיה ראייתית, קושי שמא הצדדים הגיעו להסכמות חדשות שיש לבחנן בראייה רטרואקטיבית, מקום בו לא בוצעה גבייה שנים ארוכות, יש להפנות הצדדים לביהמ"ש, בהליך מהיר יחסית, על מנת שאלו ימציאו אישור לגביית החיוב, בין אם חל עליהם דין אישי ובין אם לאו.
 הוצאה לפועל – תשלומים – חוב מזונות
הוצאה לפועל – רשם ההוצאה לפועל – סמכותו
משפחה – מזונות ילדים – מזונות העבר
פרשנות – דין – חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות)
משפחה – מזונות – דין אישי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
| עליון |
| 1 [חוזים] [חברות] [קניין] |
|
| עא 1232/12 דוד צלאח ובניו בע"מ נ' עו"ד איתן ארז (בתוקף תפקידו כמפרק חברת קלרין טבריה חברה לבניין בע"מ) (עליון; י' דנציגר, צ' זילברטל, מ' מזוז; 21/01/16) - 19 ע' |
| עו"ד: מרדכי שפירא, נחום טובי, שי שמלה, יוסף יפרח, איתן ארז, רעות שחם, עמית לדרמן, חן אמסטל, עידן גולדנברג, טובה פריש |
גם אם סעד הקיזוז שהתבקש ע"י המפרק לא היה הסעד המתאים – הרי שהתוצאה אליה הגיע ביהמ"ש המחוזי, של שיפוי קופת הפירוק בסכום ההוצאות שהוצאו בפועל, הינה למעשה התוצאה הרצויה והראויה שהייתה מושגת גם אילו היה המפרק פועל בדרך המלך.
חוזים – הפרה – תרופות
חוזים – קיזוז – התנאים לקיזוז
חברות – פירוק – קיזוז
קניין – זכות – זכות אובליגטורית
.
שלושה ערעורים על החלטות אשר ניתנו במסגרת תיק פירוק. במסגרת החלטות אלה התקבלה בקשת המפרק של חברת הבניה ונקבע כי הוא יוכל לפעול בדרך של "קיזוז עצמי"; אושר מכר של מספר דירות בפרויקט בניה; והתקבלה בקשת המפרק להסיר הערות אזהרה שהיו רשומות על חלק מהדירות.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעורים בקבעו:
במסגרת הליך הפירוק של חברת קלרין גובשו הסכמות בין המפרק שלה לבין חברת צלאח, לפיהן צלאח תשלים את הבניה בפרויקט ובתמורה תקבל דירות. הצדדים חתמו על הסכם מכר. לאחר שחברת צלאח נקלעה אף היא לקשיים, נכרת בינה לבין מר טובי הסכם מימון. על רקע זה הוקמה חברת א.צ.ט, כשטובי נרשם כאחד מבעליה ותפקד כמנהלה היחיד. בעקבות סכסוכים שנתגלעו בין הצדדים ביחס להסכמים, נערך הסכם נוסף בין המפרק לבין חברת צלאח בקשר להשלמת הפרויקט. לימים נקלעו גם חברת א.צ.ט וטובי לקשיים, והפרויקט לא הושלם. על רקע זה פנה המפרק לביהמ"ש המחוזי.
שאלה ראשונה שהתעוררה היא האם הזכויות של חברת צלאח וטובי בדירות הן קנייניות או אובליגטוריות. המבחן המרכזי לבחינת השאלה הוא האם הזכויות שהועברו לצלאח ולטובי מכוח ההסכמים הן בעלות תוקף כלפי כולי עלמא (In rem) או רק כלפי המפרק עו"ד ארז (In personam) – מבחן שהתשובה לו מצויה בעובדות המקרה ובפרט בתוכן ההסכמים שנחתמו. נמצא, כפי שגם קבע ביהמ"ש המחוזי, כי הזכויות שהועברו ביחס לדירות הן אובליגטוריות בלבד. לשון ההסכם מעידה במפורש על הסכמת הצדדים כי חברת צלאח תהיה זכאית – בלשון עתיד – לקבל 92 דירות, לאחר שתושלם הבניה בפרויקט. כל זמן שהבניה לא הושלמה, זכויות הקניין בדירות נותרו בידי עו"ד ארז.
השאלה היא האם בנסיבות בהן הופר ההסכם ע"י חברת צלאח, חברת א.צ.ט וטובי, ניתן היה לפעול בדרך של קיזוז. כעניין מקדמי, יש לדחות את טענת צלאח וטובי כי עו"ד ארז לא רשאי היה להעלות את טענת הקיזוז במסגרת תביעתו כיוון שלכאורה מדובר ב"טענת הגנה". טענה זו אינה מבחינה כנדרש בין קיזוז דיוני לבין קיזוז שנעשה כסעד עצמי. ודוק, כאשר מדובר בקיזוז דיוני לפי תקנה 52 לתקסד"א, הרי שטענת הקיזוז אכן מהווה טענת הגנה בהליך האזרחי; אלא שבענייננו מדובר בקיזוז חוץ שיפוטי,אשר אף שהתנהל ביחס אליו הליך לפני ביהמ"ש, הוא התבקש כ"סעד עצמי" לפי סעיף 53 לחוק החוזים, דהיינו כדרך פעולה לפירעון חוב, שמטבעה היא נפרדת מן הכלל הדיוני הקבוע בתקסד"א.
הקיזוז לפי סעיף 53 הנ"ל מותר כשמדובר בחיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה, אשר הגיע המועד לקיומם, כשנודעת משמעות גם לשאלות האם מדובר בחיובים בסכומים קצובים, והאם נמסרה הודעה על הקיזוז לצד שכנגד. הקושי להחיל בענייננו את הסעיף מתבטא בכך שקיים ספק אם עסקינן בחיובים כספיים. קושי זה קיים גם אם נפעל לפי הגישה המרחיבה, המתירה קיזוז לא רק לגבי סכומי כסף, אלא גם לגבי אספקת טובין זהים או ברי חליפין, סחורות בשוק הסחורות או חיובים כספיים שמקורם בשטרות, שכן החיובים בענייננו ממילא אינם עונים להגדרות אלה. במישור העיוני-האנליטי, הקושי לערוך קיזוז בענייננו מתבטא גם בספק לגבי קיומם של יסודות הדדיות החיובים ו-המועד לקיומם.
אולם חרף הקושי הקיים בנקודה זו, אין לבטל את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. במועד הפרת ההסכם ניצבו לפני עו"ד ארז מספר דרכים לפעולה. הנתיב הנכון היה פיצויים בגין "עלות הריפוי". בנסיבות העניין לא יכול להיות ספק כי עו"ד ארז היה זכאי לקבל פיצויים בגין ההוצאות שנגרמו בשל הפרת ההסכם לקופת הפירוק של חברת קלרין. גם אם ניתן לקבל את הטענה כי סעד הקיזוז שהתבקש על-ידו לא היה הסעד המתאים, הרי שהתוצאה אליה הגיע ביהמ"ש המחוזי הינה למעשה התוצאה הראויה שהייתה מושגת גם אילו היה עו"ד ארז פועל בדרך המלך. פסק הדין צריך להיות במידה רבה פרגמטי. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [בתי-משפט] [דיון אזרחי] [משפט מינהלי] |
|
| בגץ 364/16 פלונית נ' בית משפט לענייני משפחה (עליון; נ' הנדל, צ' זילברטל, נ' סולברג; 21/01/16) - 8 ע' |
| עו"ד: מ.ח. מרקוביץ' |
סעיף 1(7) לצו צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור) כולל בהחלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור גם "החלטה שהיא קבלת בקשה לביטול פסק דין או לביטול החלטה". הוראות מחוקק המשנה הן מפורשות, וחזקה על ביהמ"ש כי יכבדן; הגם שלהחלטה על ביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת, עדיין היא נותרת החלטה בעלת אופי דיוני מובהק.
בתי-משפט – רשות ערעור – מתי תינתן
בתי-משפט – ערעור – רשות ערעור
דיון אזרחי – ביטול פסק-דין – שניתן בהיעדר הגנה
משפט מינהלי – בגץ – ביקורת ערכאות שיפוטיות
.
עתירה למתן צו על תנאי נגד ביהמ"ש לענייני משפחה, לפיו תבוטל החלטתו לקבל את בקשת המשיב 2 לביטול פסק דין שניתן נגדו בהעדר הגנה. לחלופין מבוקש כי תינתן לעותרת אפשרות להגשת ערעור או בר"ע על ההחלטה, על אף האמור בסעיף 1(7) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה על הסף בקבעו:
העותרת מבקשת לשנות החלטה שניתנה ע"י בימ"ש מוסמך, הוא ביהמ"ש לענייני משפחה. ואולם, כידוע, השגות על החלטות בית המשפט לענייני משפחה אינן נדונות ככלל ע"י בג"ץ.
בענייננו הגדילה העותרת לעשות – לא רק שהיא מבקשת סעד מערכאה שאיננה ערכאת הערעור המוסמכת, אלא שהיא עושה כן בחלוף המועד הרגיל להגשת בר"ע על החלטת ביניים, ובידיעה כי ההחלטה דנן היא מסוג ההחלטות שבהן לא תינתן רשות ערעור. אין לקבל את טענתה לפיה נסיבותיו החריגות של העניין מצדיקות את מתן הסעד המבוקש, וביטול החלטת בית המשפט לענייני משפחה.
אכן, בהתחשב בשנים הארוכות שחלפו מאז מתן פסק הדין, הרי שהחלטת ביהמ"ש לענייני משפחה איננה החלטה פשוטה, ובנסיבות העניין יתכן והיה ניתן גם להחליט אחרת. עם זאת, סעיף 1(7) לצו כולל בהחלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור גם "החלטה שהיא קבלת בקשה לביטול פסק דין או לביטול החלטה". הוראות מחוקק המשנה בעניין זה הן מפורשות, וחזקה אפוא על ביהמ"ש כי יכבדן.
העותרת מבקשת לטעון כי ההחלטה דנן היא החלטה מהותית, ואין להחיל עליה את הוראות הצו. ברם, בכל הנוגע לסעיף 1(7) לצו נקבע, כי הגם שלהחלטה על ביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת מבחינת הצדדים, עדיין היא נותרת החלטה בעלת אופי דיוני מובהק. אי-מתן אפשרות להגיש בר"ע אינה סוף פסוק מבחינת העותרת, והיא תוכל להגיש ערעור בזכות גם על ההחלטה הדיונית, לכשיינתן פסק הדין הסופי. הטעמים שביסוד הצו ידועים, ובג"ץ לא יעשה לסיכולם. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [דיון פלילי] |
|
| רעפ 445/16 יובל זקן נ' מדינת ישראל (עליון; ס' ג'ובראן; 20/01/16) - 7 ע' |
| עו"ד: חן הולנדר |
המבחן המהותי לפיו תיחתך סוגיית החזרה מהודאה הוא "מבחן המניע". "מבחן העיתוי" הוא כלי עזר משפטי המסייע בזיהוי המניע של הנאשם; אין ממש בטענות המבקש בדבר חוסר בהירות בהלכה הנוהגת בדבר חזרה מהודאה בטרם מתן גזר הדין.
דיון פלילי – הודאה – חזרה מהודאה
דיון פלילי – ערעור – רשות ערעור
.
בר"ע על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, בגדרו נדחה ערעור המבקש על הכרעת דינו של בימ"ש השלום ועל החלטתו שלא להתיר למבקש לחזור בו מהודאתו.
.
בימ"ש העליון דחה את הבקשה:
הבקשה דנא אינה מעוררת שאלה עקרונית או שיקולי צדק המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה.
סעיף 153(א) לחסד"פ קובע כי נאשם רשאי לחזור בו מהודאתו בכל שלב של המשפט, "אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו". בעניין שניידר הודגש כי המבחן המהותי לפיו תיחתך הסוגיה הוא "מבחן המניע", קרי, מהי הסיבה לבקשת הנאשם לחזור בו מהודאתו – האם מדובר ברצון כן ואמיתי להוכיח את חפותו, או שמא מדובר בפעולה טקטית אשר נועדה להשיג רווח דיוני משפטי.
ביחס ל"מבחן העיתוי" אשר נדון בעניין סמחאת נקבע כי מדובר בכלי עזר משפטי המסייע בזיהוי המניע של הנאשם, ותו לא – ככלל, כאשר הבקשה מוגשת לפני שניתן גזר הדין, קטן החשש כי מדובר במהלך טקטי המבוסס על חוסר שביעות רצון מתוצאת גזר הדין. אולם אין משמעות הדבר כי בכל מקרה בו מבקש הנאשם לחזור בו מהודאתו בטרם ניתן גזר הדין יש לאפשר זאת. על ביהמ"ש לבחון בכל מקרה מהי הסיבה הכנה אשר מביאה את הנאשם לבקש את חזרתו מההודאה.
מהאמור עולה, כי אין ממש בטענות המבקש בדבר חוסר בהירות בהלכה הנוהגת בדבר חזרה מהודאה בטרם מתן גזר הדין. פסקי הדין שיצאו תחת ידי בימ"ש זה הם אחידים, ומבטאים בבירור מהם המבחנים הרלבנטיים. עניינה של הבקשה הוא למעשה באופן היישום של שיקול דעתן של הערכאות הקודמות בנסיבותיו הפרטניות של המבקש, והבקשה אינה מעוררת כל שאלה עקרונית. בשל כך, דין הבקשה להידחות. אך אף לגופו של עניין לא נמצא מקום להתערבות בשק"ד הערכאות הקודמות. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [עונשין] [בתי סוהר] |
|
| בשפ 9098/15 אשרף ג'סאר נ' מדינת ישראל (עליון; צ' זילברטל; 19/01/16) - 6 ע' |
| עו"ד: נאדר כבהה שרית משגב |
כלל הוא שאדם שלא עמד בתשלום קנס שהוטל עליו, ונקבעה תקופת מאסר שיהיה עליו לרצות חלף תשלום הקנס, עליו לרצות עונש זה מיד לאחר שהתברר כי לא עמד בתשלום הקנס. לבימ"ש סמכות לחרוג מכלל זה ולעכב ביצוע עונש פעם אחת; בנסיבות המקרה עוכב ביצוע יתרת תשלום הקנס שבה חב המערער לשישה חודשים. תקופת המאסר חלף הקנס שריצה המערער עד כה תופחת מסכום הקנס.
עונשין – ענישה – מאסר חלף קנס
בתי סוהר – אסירים – הפעלת מאסר בגין אי תשלום קנס
.
המערער, עורך דין, הורשע בבימ"ש המחוזי בעבירות מרמה, זיוף והלבנת הון. על המערער נגזרו 9 שנות מאסר בפועל, קנס בסך של 250,000 ש"ח שישולם בתוך 3 חודשים או שנת מאסר תמורתו, ותשלום פיצויים. המערער לא עמד בהסדר פריסת התשלומים שנקבע במרכז לגביית קנסות לתשלום הקנס ולכן הופעל בצו שיפוטי המאסר שנקבע שיהיה עליו לרצות חלף תשלום הקנס, לפיכך החל ממועד חתימת הצו, מרצה המבקש את המאסר חלף קנס שהושת עליו בגזר הדין. עסקינן בערעור על החלטת בימ"ש המחוזי לדחות את בקשת המבקש לעיכוב ביצוע תשלום הקנס.
.
בית המשפט העליון (השופט צ' זילברטל) קיבל את הערעור ופסק כי:
סעיף 46 לחוק העונשין העוסק ב"סדר נשיאת מאסר פלילי" קובע כי כאשר אדם המרצה עונש מאסר פלילי אינו עומד בתשלום קנס שהושת עליו, והוא נדרש לרצות מאסר במקומו, "יופסק" ריצוי עונש המאסר הפלילי לשם נשיאת המאסר בגין אי תשלום הקנס. ההיגיון בכך נעוץ במדיניות המחוקק להמריץ תשלום קנסות על-ידי מי שחייב בהם, בין אם מדובר בהליך פלילי ובין אם בהליך אזרחי. לצד זאת, סעיף 87 לחוק העונשין מתיר לבימ"ש לעכב ביצוע עונש שהושת על אדם בגזר דין פלילי, וככל שהדבר נעשה, ניתן לדחות את ביצוע העונש פעם אחת נוספת בלבד. כלומר, הכלל הוא שאדם שלא עמד בתשלום קנס שהוטל עליו, ונקבעה תקופת מאסר שיהיה עליו לרצות חלף תשלום הקנס - עליו לרצות עונש זה מיד לאחר שהתברר כי לא עמד בתשלום הקנס. עם זאת, החוק מקנה לבימ"ש סמכות לחרוג מכלל זה ולעכב ביצועו של עונש, אך גם סמכות זו מוגבלת.
נסיבות המקרה מצדיקות שימוש בסמכות להורות על עיכוב ביצוע יתרת המאסר חלף הקנס. לצד האינטרס לתמרץ חייבים לשלם קנסות שבהם הם חבים, קיים גם האינטרס לגבות את הקנס, ככל שניתן לעשות כן, שהרי הכוונה המקורית הייתה לגזור על הנידון עונש שיפגע בכיסו (בהתחשב בכך שמדובר בעבירות שבוצעו מחמת בצע כסף) ולא להאריך את תקופת מאסרו. בענייננו, כלומר, המערער מבקש את דחיית ביצוע תשלום הקנס לתקופה מוגבלת של 6 חודשים ולא עד לתום ריצוי מאסרו הפלילי. נראה, כי דחיית ביצוע העונש לתקופה קצרה ביחס ליתרת המאסר הפלילי לא תפגע בצורך להמריץ אנשים לשלם במועד קנסות שהוטלו עליהם, ומצד שני, היא עשויה להגשים את אינטרס גביית הקנס, ככל שיעלה בידי המערער לגייס את סכומי הכסף שבהם הוא חב.
לפיכך, עוכב ביצוע יתרת תשלום הקנס שבה חב המערער לתקופה של 6 חודשים. תקופת המאסר חלף הקנס שריצה המערער עד כה תופחת מסכום הקנס שנקבע בגזר הדין. כלומר, לא התקבלה בקשת המערער כי תקופת המאסר חלף קנס שהוא ריצה עד כה תספר כחלק מעונש המאסר הפלילי שהושת עליו בגזר הדין. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 5 [עבודה] |
|
| סעש (ב"ש) 13528-04-14 בר אמויאל נ' מודיעין אזרחי בע״מ (עבודה; צבי פרנקל, נ.צ.: מ' סהר; 18/01/16) - 9 ע' |
| עו"ד: מריאנה דנון |
חוק הזכות לעבודה בישיבה לא חל על הצדדים במסגרת עבודת התובע בנתבעת 1, בחצרי הנתבעת 2 – מפעל בטחוני רגיש; גם אם החוק היה חל, החזקה שבסעיף 2 לו נסתרה, שכן לא ניתן לבצע את עבודת האבטחה בישיבה ואף הוכח שלתובע ניתנה אפשרות לשבת במהלך עבודתו. לפיכךהתובע אינו זכאי לפיצוי לפי החוק; על התובע לשם לנתבעת 1 מחצית מעלות הכשרתו, נוכח האמור בהסכם העסקתו והתפטרותו לאחר מחצית מתקופת התחייבותו לעבוד אצלה.
עבודה – תנאי עבודה – ישיבה במהלך ביצוע העבודה
עבודה – זכויות – הזכות לשבת
עבודה – מעביד – זכויותיו
עבודה – עובדים – חובותיהם
.
התובע עבד כמאבטח בנתבעת 1 בחצרי נתבעת 2 (מפעל בטחוני), משך כתשעה חודשים עד להתפטרותו. בתחילת עבודתו חתם התובע על הסכם העסקה בינו לבין נתבעת 1, בו התחייב שלא להתפטר מעבודתו למשך 18 חודשים, אחרת ישיב את עלות הכשרתו (להלן: הפיצוי המוסכם). התובע מבקש לקבל משתי הנתבעות יחד ולחוד פיצוי בהתאם לחוק הזכות לעבודה בישיבה (להלן: החוק), ופיצוי בגין עבודה בשעות נוספות. נתבעת 1 בתביעתה שכנגד, תבעה פיצוי בגין "קנס" שנקנסה על ידי נתבעת 2 נוכח התנהלות התובע, ואת הפיצוי המוסכם בהתאם להסכם ההעסקה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט צ' פרנקל ונציג הציבור מ' סער) דחה את התביעה, קיבל את התביעה שכנגד בחלקה ופסק כי:
סעיף 1 לחוק קובע כי מקום עבודה הוא מקום שנעשית בו עבודה לצרכי עסק, משלח יד או שירות ציבורי, למעט מקום שהוראות סימן ד' בפרק ד' לפקודת הבטיחות בעבודה (להלן: הפקודה) חלות לגביו. מהפקודה עולה כי חלותה נקבעת לפי מקום ביצוע העבודה ולא לפי סיווג העובד. זאת ועוד, החוק חל במקום עבודה שהפקודה אינה חלה לגביו כלומר, ההוראות בפקודה חלות על מקום העבודה, ולכן אין להחיל את החוק על אותו מקום עבודה. החוק בא לתת מענה לגבי עובדים שהפקודה לא חלה עליהם, כלומר על עובדים שאינם עובדים במפעלים. לפיכך, החוק לא חל על מקום העבודה בו עבד התובע בחצרי נתבעת 2 שהיא מפעל יצרני, כך שהוראות סימן ד' לפרק ד' לפקודה, הן החלות על תנאי העסקתו של התובע.
למעלה מן הצורך, התובע אישר שאת העבודה במשמרות בוקר וצהריים לא ניתן לעשות בישיבה, ולכן החזקה שבסעיף 2 לחוק נסתרה. התובע אישר שלא נשללה ממנו הזכות לשבת באופן גורף. באשר לאפשרות לשבת, התובע הודה שהוצבו כסאות למנוחה במהלך המשמרות ואישר התובע שבהפסקות היה נח ומתרענן. לאור האמור, על העבודה שעבד התובע בחצרי הנתבעת 2, לא חל החוק וגם אם היה חל, החזקה שבסעיף 2 לחוק נסתרה, וכן הוכח שלתובע ניתנה אפשרות לשבת במהלך עבודתו כשהדבר התאפשר. לאור זאת, תביעת התובע לפיצוי לפי החוק, נדחתה; התביעה להפרשי שכר בגין תגמול עבור שעות נוספות נדחתה בהעדר הוכחה.
אשר לתביעה שכנגד, נדחתה טענת התובע שכנגד כי התפטר מאחר שמדובר בנסיבות שבהן אי אפשר לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו. יש לחייב עובד המתחייב לתקופת עבודה מסוימת לפצות את המעסיק בעלות ההכשרה אם הוא מתפטר קודם לכן. לכן על הנתבע שכנגד לפצות את התובעת שכנגד בעלות ההכשרה. עם זאת, מאחר שהתובע עבד את מחצית התקופה, עליו לפצות את הנתבעת בסך מחצית התקופה; אין לחייב את הנתבע שכנגד לפצות את התובעת שכנגד בגין "קנס" שנתבעת 2 ״קנסה״ אותה בגין התנהלות הנתבע שכנגד, שכן הצדדים קבעו פיצוי מוסכם שהוא גבוה יותר מאותו ״קנס״. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [עבודה] |
|
| דט (ת"א) 6614-11-14 לשכת המסחר תל-אביב נ' טכני טופ 2004 בע"מ (עבודה; שרון אלקיים, נ.צ.: י' לוין; 07/01/16) - 8 ע' |
| עו"ד: שלמה בכור, טל עזרא |
נדחתה תביעת התובעת נגד הנתבעת לתשלום דמי טיפול ארגוני בטענה כי היא עוסקת במסחר ובאספקת שירותים בתחומים המנויים תחת רשימת הענפים עליהם חל צו ההרחבה בענף היבוא, היצוא והמסחר בסיטונות, בהעדר הוכחה כי צו הרחבה זה חל גם על עסקים קמעונאיים כמו הנתבעת.
עבודה – איגודים מקצועיים – דמי טיפול ארגוני מקצועי
עבודה – הסכם קיבוצי – דמי טיפול ארגוני-מקצועי
עבודה – הסכם קיבוצי – צו הרחבה
.
התובעת הגישה תביעה נגד הנתבעת לתשלום דמי טיפול ארגוני בהתבסס על הסכמים קיבוציים כללים אשר הוראותיהם הורחבו בצווי הרחבה. לטענתה, הנתבעת עוסקת במסחר ובאספקת שירותים בתחומים המנויים תחת רשימת הענפים עליהם חל צו ההרחבה בענף היבוא, היצוא והמסחר בסיטונות.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ש' אלקיים ונציג הציבור י' לוין) דחה את התביעה ופסק כי:
שאלת תחולתו של צו הרחבה, תוך התייחסות לסוגי העובדים והמעבידים שעליהם חל הצו כאמור בסעיף 28(א) לחוק הסכמים קיבוציים, היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעביד. המבחן המכריע לצורך חלות צו הרחבה צריך להיות מהו עיקר עיסוקה של החברה, דהיינו מהי הפעילות העיקרית במפעל של המעביד. הנטל להוכיח את תחולתו של הסכם קיבוצי או צו הרחבה, מוטל על הטוען לחלותו, במקרה זה על התובעת.
בענייננו, ממכלול הראיות עולה כי הנתבעת עוסקת במסחר קמעונאי. צו ההרחבה בענף היבוא, היצוא והמסחר בסיטונות מרחיב את תחולתן של הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי מיום 30.3.87 על כל העובדים והמעבידים בענפי היבוא, היצוא והמסחר בסיטונות, ובשירותים ובענפים המפורטים בנספח 1 להסכם הקיבוצי במחוזות תל אביב והמרכז, למעט עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם. הנתבעת אינה עוסקת בענף היבוא, היצוא והמסחר בסיטונאות.
המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלה האם במסגרת פעילותה הנתבעת נותנת שירותים כמפורט בצו ההרחבה והאם הצו חל גם על מסחר קמעונאי. התובעת לא הביאה כל עדות לכך כי הנתבעת עוסקת במתן שירותים למעט האמור באתר האינטרנט של החברה ובמאגרי המידע, אשר אין לתת להם משקל ראייתי. כמו כן, אין להסתפק בעצם קיומה של פעילות למתן שירותים אלא נדרש כי עיקר עיסוקה של הנתבעת יהיה במתן שירותים, עניין אשר אף הוא לא הוכח; טענת התובעת כי צו ההרחבה חל גם על מסחר קמעונאי וכי רשימת הענפים שצורפו כנספח לצו ההרחבה כוללת בתי עסק שהינם קמעונאים במובהק וגם מן הטעם הזה יש להחיל את צו ההרחבה על הנתבעת, נדחתה. צו ההרחבה אינו חל על עסק שאינו עסק של יבוא או של יצוא או של מסחר בסיטונות, גם אם הוא פועל בתחום המנוי בנספח לצו ההרחבה. מכאן, שצו ההרחבה אינו חל על עסקים קמעונאיים. לאור האמור, התובעת לא הוכיחה את תחולת צו ההרחבה על הנתבעת. משכך התביעה נדחתה. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [עבודה] |
|
| סעש (ת"א) 32416-11-13 בועז זאב אופיר נ' היי ביז בע"מ (עבודה; הדס יהלום, נ.צ.: ש' שורק, י' ענב; 07/01/16) - 10 ע' |
| עו"ד: שלמה בכור, אופיר רונן |
לנתבעת הייתה סיבה מוצדקת, כלכלית, לביטול הסכם העבודה עם התובע שבוע לפני המועד שיועד לתחילת העבודה, אך היה עליה לברר את מצבה הכספי לאשורו עוד קודם לחתימה על הסכם עם התובע. בנוסף, התובע סירב להצעות עבודה חלופיות. בנסיבות אלה חויבה הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין הפרת הסכם של שכר חודש עבודה אחד ופיצוי בגין עגמת נפש בסך של 10,000 ₪.
עבודה – חוזה עבודה – הפרתו
עבודה – שכר עבודה – רכיביו
.
התובע התקבל לעבוד אצל הנתבעת כסמנכ"ל פיתוח עסקי. כשבוע לפני המועד שנקבע לתחילת העבודה, הודיעה הנתבעת לתובע כי הוחלט לבטל את המשרה, משיקולים כספיים. הנתבעת הציעה לתובע שתי חלופות במקום העסקתו כשכיר על פי הסכם העבודה. התובע סירב. התובע עותר לפיצוי בגין התנהלות הנתבעת אשר גרמה לו, לטענתו, נזקים כבדים.
י.
בית הדין האזורי לעבודה (סגנית הנשיאה ה' יהלום ונציגי הציבור ש' שורק, י' ענב) קיבל את התביעה ופסק כי:
התובע, שעזב מקום עבודה מסודר בחברת ישפאר (להלן: ישפאר) לאחר 8.5 שנות עבודה, עושה כן מחמת "סיבה". אלא שהסיבה אינה רלבנטית לשאלה האם הייתה לנתבעת הצדקה להודיע לתובע, שבוע לפני תחילת העבודה שלא יתחיל לעבוד; הוכח כי לנתבעת היו סיבות אמיתיות כלכליות, לכך שהודיעה לתובע על ביטול המשרה. אין מדובר בחוסר תום לב או בהתנהגות שרירותית. על אף זאת, הנתבעת יכולה וצריכה הייתה לברר ולדעת את המצב הכספי לאשורו, עוד בטרם התקשרה עם התובע בהסכם. מדובר בתפקיד בכיר בנתבעת. הצדדים ניהלו משא ומתן ממושך. הנתבעת ידעה שהתובע עובד במקום עבודה ומתכוון להתפטר לקראת תחילת עבודתו אצלה. הנתבעת לא עשתה את כל המוטל עליה בעניין זה ויכולה הייתה למנוע את הנזק ועוגמת הנפש שנגרמו לתובע, לו הייתה עורכת בדיקות מקיפות לפני שחתמה עם התובע על הסכם עבודה. התובע התפטר מעבודתו בחברת ישפאר. לא נמצא שהתובע פוטר מישפאר או שעמד בפני פיטורים. אף אם עמד בפני פיטורים, הרי העובדה שבסופו של דבר התפטר, גרמה לו נזק ולו בהיבט של זכאות לדמי אבטלה. על הנתבעת לפצות את התובע בגין התנהלות כלפיו.
לאחר שהתפטר, ולאחר שפעלה הנתבעת כפיו כפי שפעלה, לא הייתה חובה על התובע לפנות לישפאר ולבקש לחזור לעבודה. במיוחד אמורים הדברים, שהליך עזיבת העבודה בישפאר היה ארוך ונמשך מספר חודשים עד לסיום העבודה בפועל. לפיכך, העדר פניה למעסיק הקודם, אינה מהווה שיקול בקביעת גובה הפיצוי. בקביעת גובה הפיצוי בגין הפרת חוזה, ניתנה הדעת לכך שהנתבעת הפרה את הסכם העבודה ולא נתנה לתובע כל הזדמנות להתחיל בעבודה ולהוכיח את כישוריו. מאידך, לתובע הוצעו הצעות חלופיות והתובע סירב. התובע לא מצא עבודה אחרת אלא רק לאחר 19 חודשים. בשים לב לכל האמור, הנתבעת תפצה את התובע בגין הפרת הסכם בגובה משכורת חודש אחד. הפיצוי יקבע על פי שכר הבסיס בתוספת שעות נוספות גלובליות, כמפורט בהסכם העבודה, מאחר שזהו השכר שהתובע ציפה לקבל, לו היה מתחיל לעבוד כפי שסוכם. מאידך, לא נכלל רכיב הבונוס בתוך השכר הקובע, שכן מדובר בתשלום המותנה בתנאי, כמפורט בהסכם העבודה.
נוכח הקביעה כי הייתה לנתבעת סיבה מוצדקת, כלכלית, לביטול ההסכם, אך מאידך הנתבעת יכולה הייתה לערוך את הבדיקות או חלקן עוד קודם לחתימה על הסכם עם התובע, יש לחייב את הנתבעת בנוסף, בפיצוי על עגמת הנפש שנגרמה לתובע, אשר בנסיבות המקרה הועמד על סך של 10,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [עבודה] |
|
| סעש (ת"א) 56575-10-15 מדינת ישראל משרד הבטחון צבא הגנה לישראל נ' אריה זיו (עבודה; דורי ספיבק; 06/01/16) - 6 ע' |
| עו"ד: דניאל א.ח. כהן, כפיר אמון, טל זרקו |
ביה"ד הורה על איחוד דיון בתובענות שהגישו פורשים משירות קבע בצה"ל בגין ניכויים לביטוח לאומי שבוצעו שלא כדין משכרם בתקופה שבה שהו בחופשת פרישה/הסתגלות; ביה"ד ציין כי דומה שהסמכות העניינית מוקנית לוועדת הערר הפועלת לפי חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (הליכים לעניין החלטות הנוגעות לחיילים בשירות קבע), והורה למשיבים לנמק מדוע לא תימחק תביעתם בהעדר סמכות עניינית.
עבודה – בית-הדין לעבודה – סמכותו
עבודה – סדרי דין – איחוד תובענות
.
עסקינן בבקשת המבקשות לאיחוד דיון ב-23 תובענות כספיות שהוגשו על ידי פורשים משירות קבע בצה"ל, בגין ניכויים לביטוח לאומי שבוצעו לטענתם שלא כדין משכרם בתקופה שבה שהו בחופשת פרישה/הסתגלות.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ד"ר ד' ספיבק) קיבל את הבקשה ופסק כי:
בהעדר מחלוקת בדבר כך שמדובר במסכת עובדתית זהה בעיקרה ובעילות תביעה זהות בעיקרן המועלות על ידי תובעים המיוצגים על ידי אותו בא כוח כנגד אותן הנתבעות, מתקיימים במקרה דנן התנאים לכך שביה"ד יעשה שימוש בסמכות המוקנית לו לפי תקנה 120 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), ויורה על איחוד תיקים. איחוד הדיון נדרש גם על מנת למנוע מצב דברים שבו ייקבעו ממצאים עובדתיים ותוסקנה מסקנות משפטיות סותרות על ידי גורמים שיפוטיים שונים שידונו בהליכים, והכל תוך בזבוז זמן שיפוטי יקר כמו גם בזבוז זמנם של הצדדים. בין אם יפוצל הדיון בתובענה המאוחדת ל"קבוצות מאפיינות", ובין אם יתקיים ללא פיצול שכזה, אין בכך כדי להשפיע על המסקנה לפיה צריך ונכון לדון במאוחד בעשרות התביעות הנדונות.
נוכח אי הבהירות באשר לסמכות העניינית על המשיבים לנמק מדוע אין מקום שתביעתם תימחק בהעדר סמכות עניינית. בכתבי התביעה מוזכרת ההלכה לפיה בין חייל בשירות קבע לבין הצבא לא מתקיימים יחסי עובד ומעביד. לאורך השנים, ובהתאם להלכה זו, אין ביה"ד מוסמך לדון במחלוקות בענייני שכר שבין משרתי הקבע וצה"ל. על אף זאת, טוענים התובעים שנוכח הלכת סרוסי, המאוחרת יותר להלכות הנ"ל, ושבה נקבע שאין למושגים "עובד" ו"מעביד" מובן אחד ויחיד אוניברסלי וניתן לתת להם מובן שונה בהקשר החקיקתי שבו הם מופיעים, יש מקום לקבוע שלעניין עילות התביעה שבפיהם התקיימו יחסי עבודה בינם ובין צה"ל. מכאן, לשיטתם, מקור סמכותו של ביה"ד לדון בתביעותיהם. אלא שבכך נראה שהתובעים נתפסו לכלל טעות, משתי סיבות: הטענה לפיה לאור הלכת סרוסי באות תביעות בענייני שכר של משרתים בקבע בגדר סמכותו של ביה"ד, נדונה ונדחתה בדעת רוב בפרשת גדרה; לפי הוראות חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (הליכים לעניין החלטות הנוגעות לחיילים בשירות קבע), קמה ועדת ערר, שלה הוקנתה הסמכות הייחודית לדון בתובענות שעילתן "ענייני שכר וזכויות נלוות לשכר או סיום שירות, של חיילים בשירות קבע". על החלטות ועדת הערר ניתן לערער בפני בימ"ש לעניינים מנהליים, ולא בפני ביה"ד. בחוק אף נקבע מפורשות ש"ניכויים מהשכר" כמו אלה שבהן עוסקות התביעות דנן באים בגדר "ענייני שכר" לעניין חוק זה. לאור כל זאת, דומה שהסמכות העניינית לדון בסכסוך מוקנית על פי דין לוועדת הערר הפועלת לפי החוק, ולא לביה"ד. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [עבודה] |
|
| דמש (ת"א) 46541-10-10 אירית נחום נ' מועצה מקומית קרני שומרון (עבודה; אורן שגב, נ.צ.: ה' גבע; 04/01/16) - 6 ע' |
| עו"ד: איתן שמורק, נירה דרור, אריק לביאן |
צבירת ימי מחלה אינה זכות קוגנטית של עובד. לפיכך, מקום בו נטען כי זכות כזו קיימת, על הטוען להראות מהו המקור החוקי או ההסכמי ממנו נצמחת לו הזכות. התובעת לא עשתה כן, ולפיכך תביעתה לגרירת ימי מחלה שצברה בתקופת עבודתה בנתבעת 1 לשם ניצולם בפועל בתקופת עבודתה בנתבעת 2, נדחתה.
עבודה – דמי מחלה – זכאות
.
הדיון נסב אודות השאלה האם התובעת זכאית לגרור את ימי המחלה שצברה בתקופת עבודתה בנתבעת 1 לשם ניצולם בפועל בתקופת עבודתה בנתבעת 2.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט א' שגב ונציג הציבור ה' גבע) דחה את התביעה ופסק כי:
צבירת ימי מחלה אינה נמנית על זכויותיהם הקוגנטיות של עובדים. לפיכך, מקום בו נטען כי זכות כזו קיימת, על טוען להראות מהו המקור החוקי או ההסכמי ממנו נצמחת לו הזכות. בשל אופייה של הזכות הנתבעת, שומה על התובעת להקדים ולהצביע על מקור נורמטיבי כלשהו (חוקי או הסכמי), דבר שלא נעשה. זכות כאמור יתכן ותקום מקום בו קיים חיקוק מפורש, ולחילופין הוראה בהסכם קיבוצי. בהיעדר מקור נורמטיבי כלשהו, אין לדרישת התובעת על מה שתסמוך.
אין ללמוד גזירה שווה מצו המושל בעניין קדומים למקרה דנן. נהפוך הוא. מצו המושל עולה, כי קביעת מועצה מקומית מסוימת כחליפתה של אחרת, לרבות כל הזכויות הנובעות מכך, חייבת להיות מפורשת ואין לקבוע אחריות כאמור מכוח היקש או הסקה. בהיעדר הוראה מפורשת, תשלום כאמור עומד בניגוד להוראות חוק יסודות התקציב. יתר טענות התובעת נזנחו. נוכח האמור, התביעה נדחתה. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [ביטוח לאומי] |
|
| בל (ת"א) 23237-10-13 אורטל שימחייב נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; עידית איצקוביץ, נ.צ.: ד' פינקלשטיין, י' שוורץ; 28/12/15) - 6 ע' |
| עו"ד: אירית רייכנברג |
התובעת, "מבוטחת" לעניין גמלה לשמירת הריון, לא עמדה בתקופת האכשרה המינימאלית הנדרשת בחוק הביטוח הלאומי של תשלום דמי ביטוח לאומי, כאשר התקופה בה שירתה בצה"ל אינה תקופה שרואים בה ככזו שבעדה שולמו דמי ביטוח; הסכם בין הנתבע למשרד הביטחון בדבר תשלום דמי לידה אינו מצביע על תשלום "דמי ביטוח" בגין תקופת השירות הצבאי או על השוואת תקופה זו לאלה שבגינן משולמים דמי ביטוח לעניין זכאות לגמלה. לפיכך התובעת אינה זכאית לגמלת שמירת הריון.
ביטוח לאומי – גימלאות – שמירת הריון
ביטוח לאומי – גימלאות – נכות
.
התובעת השתחררה משירותה בצה"ל בשל נישואיה. היא החלה לעבוד, הרתה, ונאלצה להפסיק את עבודתה זמן קצר אחר כך עקב שמירת הריון. התובעת הגישה תביעה לגמלה לשמירת הריון לנתבע, שנדחתה בשל העדר תקופת אכשרה מספקת. לאחר מכן הגישה התובעת תביעה לקצבת נכות כללית. תביעתה נדחתה מאחר שנדרשת תקופת אי כושר מינימאלית של 90 ימים והתובעת צברה 88 ימים בלבד. התובעת הגישה לביה"ד תביעה לגמלה לשמירת הריון, וביקשה לכלול את תקופת השירות הצבאי בחישוב תקופת האכשרה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ע' איצקוביץ ונציגי הציבור ד' פינקלשטיין, י' שוורץ) דחה את התביעה ופסק כי:
סעיף 58 לחוק הביטוח הלאומי (להלן: החוק) עניינו גמלה לשמירת הריון. הסעיף מפנה לתנאים שבסעיף 50 לחוק המתייחס לדמי לידה. התובעת הייתה "מבוטחת" לעניין גמלה לשמירת הריון. בהתאם לחוק נדרשת תקופת אכשרה מינימאלית בת 6 חודשים של תשלום דמי ביטוח, בתוך 14 חודשים שקדמו ל"יום הקובע" (תחילת היעדרות עקב שמירת הריון). לפי סעיף 50(ב) לחוק, התקופה שבה התובעת שירתה בצה"ל אינה אחת התקופות שרואים בה כתקופה שבעדה שולמו דמי ביטוח; לנתבע הסכם עם משרד הביטחון בדבר תשלום דמי לידה. מההסכם עולה שמדובר בהסדר מיוחד המתייחס לדמי לידה. אין הוא מצביע על תשלום "דמי ביטוח" בגין תקופת השירות הצבאי, או על השוואת תקופה זו לאלה שבגינן משולמים דמי ביטוח לעניין זכאות לגמלת שמירת הריון. בהתאם לכך, כדין דחה הנתבע את תביעת התובעת לגמלה לשמירת הריון.
בנוגע לזכאות לקצבת נכות בגין התקופה שבה שהתה התובעת בשמירת הריון, לפי סעיף 195 לחוק "התאריך הקובע" הוא התאריך שבו, עקב הליקוי, נגרם למבוטח אי-כושר להשתכר לתקופה של 90 ימים רצופים לפחות, ובלבד שלא ייקבע תאריך קובע הקודם לתקופה של 15 החודשים שבתכוף לפני יום הגשת התביעה לנתבע, ולא יובא בחשבון אי-כושר להשתכר אלא בתקופה של 15 החודשים האמורים. התובעת הוכיחה תקופת אי כושר של 88 ימים בלבד, כאשר המינימום הנדרש הוא 90 ימים. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [עבודה] |
|
| בל (ת"א) 46432-02-14 סיימון אוחנה נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; ד"ר יצחק לובוצקי, נ.צ.: א' גלאי; 27/12/15) - 7 ע' |
| עו"ד: ינון תמרי, מירב ירושלמי |
הוכח שבין התובע לגרושתו לא התנהלו חיים זוגיים בתקופה הרלוונטית לתביעה, ולכן אין לראותם כ"בני זוג" לצורך חוק הבטחת הכנסה, על אף שהם המשיכו להתגורר תחת אותה קורת גג, דבר שנבע מאילוץ חיצוני שעניינו מכירת וחלוקת הרכוש המשותף, ועד אז בלבד. נוכח האמור, התובע זכאי לגמלת הבטחת הכנסה בגין התקופה האמורה.
עבודה – גימלאות – הבטחת הכנסה
עבודה – ביטוח לאומי – הבטחת הכנסה
.
הדיון נסב אודות השאלה האם יש לראות בתובע ובגרושתו, "בני זוג", כמשמעות מונח זה בחוק הבטחת הכנסה, היינו, כאיש ואישה הידועים בציבור כבני זוג והמתגוררים יחדיו; וכפועל יוצא מכך, האם התובע זכאי לגמלת הבטחת הכנסה. התובע טוען כי אף על פי שהוא וגרושתו המשיכו להתגורר באותו בית זה היה מכורח המציאות, ולא נוהל כל אורח חיים זוגי ו/או משותף.
.
בית הדין האזורי לעבודה (ד"ר י' לובוצקי ונציג הציבור א' גלאי) קיבל את התביעה ופסק כי:
סעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה (להלן: החוק) מגדיר בני זוג ככוללים: "איש ואישה הידועים בציבור כבני זוג ומתגוררים יחדיו". לפי הפסיקה, יש להוכיח כי האיש והאישה חיים יחד חיי משפחה ומנהלים משק בית משותף. יש צורך, הן במבחן סובייקטיבי של רצון לקשירת חיים יחד והן במבחן אובייקטיבי של ניהול משק בית משותף. תכלית החוק הינה שיחידה משפחתית שחיה בשיתוף, תבחן כיחידה אחת, ולא תבחן זכאות של כל אחד מבני הזוג בנפרד. החוק רואה בתא הזוגי המשפחתי יחידה משקית משותפת אחת, שבה כל אחד מיחידיה אמור להשתתף בהפקת ההכנסות שישמשו את היחידה המשקית המשותפת.
לפיכך, מובאות ההכנסות המשותפות בחשבון לצורך קביעת הזכאות לגמלה לגבי שני בני הזוג, וגם גובה הגמלה נקבע על פי ההרכב המשפחתי, בין אם התא הזוגי המשפחתי הוא תוצאה של נישואים ובין אם לאו. כלומר, המימד הכלכלי של התא המשפחתי, לרבות השיתוף הכלכלי, הוא הדומיננטי בהתייחס לחוק.
נקודת המוצא בהגדרת "בני זוג" בחוק היא ש"בני זוג" הם איש ואישה הנשואים זה לזו וחיים חיי משפחה במשק בית משותף. בחוק הורחבה הגדרה זו גם על איש ואישה שאינם נשואים זה לזו, ובלבד שמתקיימים בהם קודם כל המרכיבים המרכזיים של תא משפחתי, כלומר חיי משפחה ומשק בית משותף. עת מדובר בבני זוג שאינם מנהלים משק בית משותף, הרי שלפי תכליתו הכלכלית של החוק, שבאה לביטוי במבחן "משק בית משותף", אין מקום לבחון את זכאותם כבני זוג החולקים תא משפחתי אחד, אלא כל אחד לחוד. מן האמור עולה כי נדרשים שני מרכיבים: מרכיב של משק בית משותף, שבוחן את התכלית הכלכלית, ומרכיב קיומם של חיים זוגיים.
בענייננו, הוכח כי בין התובע לגרושתו לא התנהלו חיים זוגיים בתקופה הרלוונטית לתביעה, ולכן אין לראותם כ"בני זוג" לצורך החוק. על אף שהתובע וגרושתו המשיכו להתגורר תחת אותה קורת גג, הם לא חלקו חדר שינה משותף בתקופה האמורה, ולא ניהלו חיי זוגיות כלשהם. התובע וגרושתו התגוררו בקומות נפרדות בבית המשותף, ניהלו חשבונות נפרדים, התובעת נשאה ברוב הוצאות הבית, בשל מצבו התעסוקתי של התובע בעת ההיא, וגם אם נשאו ביחד באי אילו מהוצאות אחזקת הבית, אין בכך כדי להוביל לכלל מסקנה כי יש לראותם כ"בני זוג". המגורים המשותפים היו כורח המציאות, אילוץ חיצוני, עד למכירת וחלוקת הרכוש המשותף בלבד. לאור האמור, אין לראות בתובע וגרושתו כ"בני זוג" בתקופה שבמחלוקת, כך שהתובע זכאי לגמלת הבטחת הכנסה בגינה. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [ביטוח לאומי] |
|
| בל (י-ם) 57530-06-14 אילנית עמידי נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; דניאל גולדברג, נ.צ.: ש' ריבלין, י' אופנהיים; 21/12/15) - 8 ע' |
| עו"ד: אסתר שלום, דנה תמר פרבר |
הוחזר הדיון בתביעת התובעת לתשלום "תג"מ (תגמול מיוחד) 6" לנתבע על מנת שישקול שוב להעניק לה את התגמול לתקופה של שנה אחת קודם למועד שממנו הוא שולם לה. נפסק כי סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי אינו חל על התשלום, וכי המועד הרלוונטי לבחינת זכאות התובעת לתגמולים הנובעים מההכרה בה כזכאית לדרגת נכות בשל פגיעת האיבה הינו ממועד הגשת בקשה מחודשת לאישור דרגת נכות.
ביטוח לאומי – תגמולים – מחוסר פרנסה
ביטוח לאומי – תגמולים – נפגעי פעולות איבה
ביטוח לאומי – גימלאות – שיהוי
.
התובעת הוכרה כנפגעת פגיעת איבה לפי חוק תגמולים לנפגעי פעולות איבה, בשל פגיעה שאירעה לפני 21 שנה. בעקבות הליכים שנקטה, אישר הנתבע תשלום "תג"מ (תגמול מיוחד) 6" לתובעת ובהליך זה עותרת התובעת לחייב את הנתבע לשלם לה תג"מ 6 שנה אחת קודם למועד שממנו שולם לה התגמול. תג"מ 6 משולם לפי הוראות פנימיות של אגף השיקום, לנכים שדרגת נכותם היא 40% לפחות, או 20% לפחות במקרים של פגיעת נפש או פגיעת ראש. תנאי לתשלום הינו אי היותו של מבקש התגמול "בר שיקום". התובעת טוענת כי בשל מחדלי הנתבע התעכבה ההכרה בה כזכאית לדרגת נכות בשל פגיעת האיבה. בנסיבות כאלה, לטענתה, יש להחיל על התגמול את סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, המאפשר תשלום של גמלאות כסף עבור תקופה של עד שנה מיום הגשת התביעה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ד' גולדברג ונציגי הציבור ש' ריבלין, י' אופנהיים) קיבל את התביעה במובן של השבת הדיון לנתבע, ופסק כי:
סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי אינו חל על תשלום תג"מ 6, אך המסקנה שלפיה אין תשלום רטרואקטיבי אינה נובעת מקביעה זו. סעיף 296 לחוק קובע מגבלה על תשלום גמלאות כסף בעד תקופה שקודמת להגשת התביעה. אי תחולת סעיף 296 לחוק על ענייננו אין משמעותו ש"אין תשלום רטרואקטיבי", אלא שתשלום כאמור אינו מוגבל בהתאם להוראת סעיף 296 - לשנים עשר החודשים שקדמו להגשת התביעה; ההצדקה לאישור התגמול עבור התקופה הנוספת הנתבעת (שנה נוספת) תיבחן לגופה, ולא תוגבל באופן טכני למועד הגשת הבקשה לתגמול, מאחר שהליכי הוועדות הרפואיות הארוכים והנפתלים הם שהביאו לכך שאושרה לתובעת דרגת נכות בשלב מאוחר.
מיד עם אישורה לראשונה של דרגת נכות הנובעת מפגיעת האיבה התובעת הגישה תביעה לתגמול (אמנם לא לתג"מ 6, אך היא נמצאה זכאית לתג"מ 6). כשם שהנתבע לא יישמע בטענה שיש להגביל נפגע בעבודה, שהגיש בקשה לקביעת דרגת נכות סמוך לאחר אישור תביעתו להכיר ב"פגיעה בעבודה", ל-12 חודשים שקדמו למועד הגשת הבקשה לדרגת נכות, כך אין רלוונטיות בענייננו למועד הגשת בקשת התובעת לתגמול, אשר לא יכלה להיות מוגשת לפני אישור דרגת נכות כתוצאה מפגיעת האיבה. לפיכך, המועד הרלוונטי לבחינת זכאות התובעת לתגמולים הנובעים מן ההכרה הינו ממועד הגשת הבקשה המחודשת לאישור דרגת נכות. בהמלצת וועדת הרשות העליונה קבעו רופאת הנתבע, נציג אגף נפגעי איבה ומפקחת שיקום כי על הנתבע לשקול לגופה את התביעה לתשלום התגמול הנדון שנה נוספת לפני בהתאם לממצאים הקיימים בידי הנתבע בפועל, לרבות הממצא של ועדת הרשות העליונה לפיו מצבה הנפשי והתפקודי לא השתנה מזה שנים.
לאור כל האמור, עניינה של התובעת הוחזר לנתבע על מנת שישקול פעם נוספת הענקת תגמול תג"מ 6 לתובעת בעד התקופה הנדונה. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
| בל (ב"ש) 21369-04-15 תמאם אבו זעבוט נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; יעל אנגלברג; 10/12/15) - 7 ע' |
| עו"ד: מחמד מסאבחה, ילנה צ'וקלר |
התובעת, הנמנית על המגזר הבדואי, זכאית לתשלום גמלת הבטחת הכנסה כנפרדת. נפסק כי הנטל להוכיח את טענותיה בדבר פרידה מוטל על התובעת, ואולם אם קיים ספק, הרי במקום שבו מדובר בענייני הביטחון הסוציאלי, וכאשר מבדיקה פשוטה של הנתבע היה ניתן לעמוד על מצב הדברים לאשורם ולהתיר את הספקות, והוא בחר שלא לעשות כן, לא נמצא כי גרסת התובעת לעניין הפרידה נסתרה.
ביטוח לאומי – גימלאות – הבטחת הכנסה
ביטוח לאומי – המוסד לביטוח לאומי – חובותיו
עבודה – ביטוח לאומי – הבטחת הכנסה
.
התובעת, הנמנית על המגזר הבדואי, אם ל-10 ילדים, מתוכם 8 המתגוררים עמה, הגישה לנתבע תביעה לתשלום גמלת הבטחת הכנסה. הנתבע דחה את תביעת התובעת בנימוק כי ציינו כי התובעת ובעלה מנהלים משק בית משותף המקובל באורח חייהם. מכאן התביעה. לטענת התובעת היא נפרדה מבן זוגה ואין היא מנהלת עמו משק בית משותף וכי היא המפרנסת היחידה של ילדיה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת י' אנגלברג-שהם) קיבל את התביעה ופסק כי:
הפסיקה מבחינה בן בני זוג נשואים, לבני זוג שאינם נשואים. בעניין עיסא הנייה עמד ביה"ד על ההבדל: נקודת המוצא בהגדרת 'בני זוג' בחוק הבטחת הכנסה היא ש'בני זוג' הם איש ואישה הנשואים זה לזו ו'חיים חיי משפחה במשק בית משותף'. ההגדרה בחוק הבטחת הכנסה הרחיבה הגדרה זו של 'בני זוג' גם על איש ואישה שאינם נשואים זה לזו ובלבד שמתקיימים בהם חיי משפחה ומשק בית משותף. המחוקק בהגדרה הנ"ל יצא מנקודת מוצא שאיש ואישה הנשואים זה לזו קיימת לגביהם חזקה שהם חיים חיי משפחה במשק בית משותף, וכל מי שרוצה לטעון ולהוכיח ההפך עליו נטל הראיה. במשפחות פוליגמיות קובעת ההלכה הפסוקה כי המבחן העיקרי יהא קיומו של "משק בית משותף" ובמקרה של טענה לפרידה יש לבדוק האם חל שינוי ביחסים שהיו קיימים לפני הפרידה; האם ממשיכים בני הזוג לנהל משק בית משותף; האם נשארת האישה בחיק המשפחה או הוצאה ממנה; ועוד.
בענייננו מדובר בבני זוג נשואים זה לזה כאשר הנטל להוכיח קיומה של פרידה מוטל על הטוען לה-התובעת. הלכה פסוקה היא כי גמלת הבטחת הכנסה מהווה גמלה להבטחת קיום מינימאלי וככזו בטרם ידחה פקיד תביעות תביעה להבטחת הכנסה, עליו להיות משוכנע לאחר שבחן את העובדות לאשורן, כי אין לתביעה כל יסוד. יש לבחון כל מערכת יחסים בין בני זוג לגופה. במקרה זה פקידת התביעות של הנתבע לא בדקה כראוי את גרסת התובעת וטענותיה. בטרם תידחה תביעה שכזו על הסף, על הנתבע לערוך חקירה סביבתית ולו מינימאלית לבחינת טענות התובעת. טענת התובעת כי בעלה הפסיק להתגורר עמה מחייבת בדיקה, וביקור במקום היה יכול לאשש או להפריך טענה זו.
תביעת המזונות שהגישה התובעת כשלעצמה אינה ראיה מכרעת, מנגד גם חשבון הבנק הרשום על שם שני בני הזוג ושהתובעת נתנה הסבר סביר מדוע לא יכולה הייתה להשתחרר ממנו, אינה ראיה המטה את הכף לחובתה. כך גם לא נסתרה טענת התובעת כי היא נושאת בתשלום מים, כי חשמל מסופק על ידי מערכת סולרית וכי היא מקבלת תשלומי מזונות מבעלה. אכן, הנטל להוכיח את טענותיה מוטל על התובעת, אולם במאזן הכולל, אף אם ניתן היה לומר כי קיים ספק, הרי במקום שבו מדובר בענייני הביטחון הסוציאלי, וכאשר מבדיקה פשוטה של הנתבע היה ניתן לעמוד על מצב הדברים לאשורם ולהתיר את הספקות, והוא בחר שלא לעשות כן, לא נמצא כי גרסת התובעת נסתרה. על כן, דין התביעה להתקבל. הנתבע ישלם לתובעת גמלת הבטחת הכנסה כנפרדת. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [עבודה] |
|
| תב (ב"ש) 4507-07-14 חיה ויויאן לביא נ' מרכז השלטון המקומי בישראל (עבודה; יעל אנגלברג, נ.צ. :מ' זיכרמן, מ' אהרוני; 26/11/15) - 7 ע' |
| עו"ד: אבי פרץ, מנחם לפידור |
המבקשת, עובדת המשיבה 2 לשעבר, אינה צד להליך הבוררות שהתקיים במסגרת ההליך ליישוב חילוקי דעות הקבוע בחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות בעניין פיטוריה, וככזו אין היא יכולה לעתור בבקשה לביטולו (להבדיל מהגשת תביעה כנגד המשיבה 2 לביטול פיטוריה).
עבודה – בית-הדין לעבודה – זכות עמידה
עבודה – סכסוך קיבוצי – צדדים לתביעה
.
המבקשת הועסקה במשיבה 2 כסייעת לגננת משך כ-14 שנה עד לסיום העסקתה. המבקשת פנתה להסתדרות הכללית החדשה, המייצגת את מרבית עובדי הרשויות המקומיות בישראל, בדרישה לפעול לפי הליך יישוב חילוקי דעות שבחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות (להלן: חוקת העבודה) ולייצגה בהליך הבוררות שנערך בפני הממונה האזורית על יחסי העבודה. הממונה אישרה את החלטת הפיטורים. המבקשת עתרה לביה"ד בבקשה לביטול פסק הבוררות. המשיבים הגישו בקשה לסילוק בקשת המבקשת לביטול פסק הבוררות על הסף. הדיון נסב אודות סוגיית זכות העמידה של המבקשת בבקשה לביטול פסק הבוררות במסגרת יחסי עבודה קיבוציים.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת י' אנגלברג שהם ונציגי הציבור מ' זיכרמן, מ' אהרוני) קיבל את בקשת המשיבים לסילוק בקשת המבקשת לביטול פסק הבוררות על הסף ופסק כי:
על הצדדים חלות הוראות חוקת העבודה הקובעות את מנגנון יישוב חילוקי הדעות עת מבקשת רשות מקומית לפטר עובד, כך שפיטורי עובדים, חוץ מעובדים בתקופת ניסיון, ייעשו רק מסיבה מספקת ותוך הסכמה הדדית בין הרשות ובין ועד העובדים או מרכז הסתדרות הפקידים ובאין הסכמה עוברת ההכרעה לבוררות מוסכמת. לפני שהרשות מחליטה לפטר את העובד היא חייבת לתת לו הזדמנות להשמיע
טענותיו; כבר נפסק כי לעובד אין זכות עמידה בבקשה לביטול פסק בורר כאשר אין הוא צד ישיר להליך הבוררות. עוד נפסק שאף שמדובר בעובד במעמד של "בעל אינטרס" אין לומר שהוא במעמד של "צד להליך הבוררות". נקבע כי הליך הבוררות במישור הקיבוצי מהווה חלק מתניות ההסכם הקיבוצי המהוות אף חלק מחוזה העבודה האישי של העובד. משכך העובד מחויב להליך הבוררות 'הקיבוצי' במהותו. לעובד אינטרס ממשי בהליך הבוררות, בהיותו מושא הבוררות גופה וניתן המשקל הראוי לאינטרס האישי שלו על דרך מיצוי זכות הטיעון, במסגרת הליך הבוררות ובפסק הבוררות שהתייחס בהרחבה לטענותיו. בכך שניתנה לעובד הזדמנות ראויה להביא טיעונו בפני הבוררות, אין די כדי להקנות לו מעמד של צד עצמאי בבוררות, אף לא מעמד של בעל דין בבקשה לביטול פסק הבורר.
עובד שנפגע מפסק בוררות בהליך קיבוצי יכול לתובע מארגון העובדים לפעול לביטול פסק הבוררות ואם סורב, לפנות לערכאה השיפוטית המוסמכת בתביעה לאכוף על ארגון העובדים לפעול כבקשתו; או, להגיש תביעה לביטול הפיטורים שבמסגרתה יהא העובד רשאי לתקוף באופן עקיף את פסק הבוררות; באשר לבקשות לביטול פסקי בוררות המגיעות לפתחו של ביה"ד נקבע כי ככלל, המגמה היא לקיים את פסק הבוררות ככל שניתן ולצמצם התערבות בו.
בענייננו, משהמבקשת טענה כי התקבלה כעובדת קבועה, חלה עליה חוקת העבודה, לרבות ההליך ליישוב חילוקי דעות; המבקשת עצמה היא שפנתה לנציגיה על מנת שייצגו אותה בהליך הבוררות; דברי המבקשת הובאו בפני הבוררת הן באופן ישיר על ידה והן באמצעות נציגיה; לגבי הליכי פיטורים נקבע בחוקת העבודה כי אלה יידונו בהליך של בוררות מוסכמת. כל עוד לא הוכרעה המחלוקת, לא נכנסים הפיטורים לתוקף ומכאן שהליך הבוררות הוא חלק בלתי נפרד מהליך הפיטורים. על יסוד כל האמור, המבקשת אינה צד להליך הבוררות וככזו אין היא יכולה לעתור בבקשה לביטולו (להבדיל מתביעה כנגד העירייה לביטול פיטוריה). משכך, דין הבקשה לסילוק על הסף, להתקבל. תביעת המבקשת לביטול פסק הבורר, נדחתה. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 15 [ארנונה] [רשויות מקומיות] |
|
| עמנ (חי') 20650-10-15 דפוס הנמל בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית חיפה (מנהלי; רון סוקול; 10/01/16) - 8 ע' |
| עו"ד: אסף גופר, יהונתן גינת |
המושג "מלאכה" אינו כולל בחובו שימוש לאחסון בלבד; סיווג נכסים הנפרדים זה מזה ייעשה ע"פ השימוש הנעשה בכל נכס בנפרד. בתי המשפט מוכנים לסטות מעקרון זה בעניין מתקן רב תכליתי. כאשר קיימת הפרדה פיסית בין הנכסים והם אינם סמוכים זה לזה, ברי שאין מדובר במתקן רב תכליתי. העובדה כי חומרי הגלם המוחזקים בנכס משמשים לפעולות ייצור במקום אחר, אינה הופכת את הנכסים כולם למתקן רב תכליתי.
ארנונה – הטלתה – סיווג נכס לצורך חיובו בארנונה
ארנונה – ועדת ערר – ערעור
רשויות מקומיות – ארנונה – סיווג נכסים
.
ערעור על החלטת ועדת הערר לארנונה בגדרה נדחה ערר שהגישה המערערת על חיובי ארנונה שהושתו עליה. הערעור עוסק רק בהחלטת ועדת הערר לדחות את טענות המערערת בנוגע לסיווגו של נכס המשמש את המערערת לאחסון חומרי גלם – האם יש להטיל עליו ארנונה בהתאם לסיווג בניינים המשמשים ל"מלאכה", כטענת המערערת, או שמא בסיווג "עסקים אחרים", כטענת העירייה?
.
ביהמ"ש לעניינים מנהליים דחה את הערעור בקבעו:
פרשנות המושג "מלאכה" אינה קלה והיא משתרעת על מנעד רחב מאוד של עסקים; חלקם דומים לפעילות ייצור, כמו מפעלי תעשייה; וחלקם משמשים לעבודות קלות כגון מספרה. עם זאת, דומה כי איש לא יחלוק כי המושג "מלאכה" אינו כולל בחובו שימוש לאחסון בלבד. מקום שבצד האחסנה מבוצעות פעולות משלימות בנכסים המאוחסנים, עשוי הדבר להצדיק את סיווג הנכס כבניין למלאכה. לעומת זאת, כאשר הנכס אינו משמש לפעילות משלימה שכזו אלא רק לאחסנת המוצרים – ברי שאין לסווגו כבניין למלאכה אלא כעסק אחר. יתרה מזו, כאשר פעילות האחסון היא הפעילות העיקרית בנכס והטיפול במוצרים הינו שולי לאחסון, הרי שגם אז יסווג הנכס כנכס אחר ולא כבית מלאכה.
במקרה הנדון, השימוש העיקרי וכנראה היחיד בנכס, הינו שימוש לאחסנה של חומרי הגלם. לטענת המערערת, השימוש בנכס מהווה חלק אינטגרלי מהשימוש בנכסים האחרים ועל כן יש לסווגו באותו סיווג כמו שאר הנכסים. אולם המערערת לא השכילה להוכיח את הזיקה הנטענת. יתרה מזו, אפילו אם שלב האחסנה של חומרי הגלם הינו שלב הכרחי בהליך הייצור, אין בכך די. ככלל, סיווג נכסים הנפרדים זה מזה, ייעשה ע"פ השימוש הנעשה בכל נכס בנפרד. בתי המשפט היו מוכנים לסטות מעקרון זה כאשר נדון סיווגו של מתקן רב תכליתי. כאשר קיימת הפרדה פיסית בין הנכסים, כאשר הם אינם סמוכים זה לזה, ברי שאין מדובר במתקן רב תכליתי אלא בנכסים עצמאיים. העובדה כי חומרי הגלם המוחזקים בנכס משמשים לפעולות ייצור במקום אחר, אינה הופכת את הנכסים כולם למתקן רב תכליתי.
אין בסיס לטענה כי הימנעות הוועדה מעריכת ביקור מנעה מהמערערת אפשרות להוכיח את המצב העובדתי. הנטל להוכיח את התשתית העובדתית לגבי השימושים בנכס מוטל על המערערת. אילו הייתה המערערת מציגה תשתית ראייתית השנויה במחלוקת, היה נפתח הפתח לשקול ביקור בנכס. ועוד, החלטות דיוניות בדבר דרך איסוף הראיות וקביעת התשתית העובדתית מצויות בגדר סמכותה של ועדת הערר. ביהמ"ש יימנע מלהתערב בהחלטות דיוניות ובהחלטות בדבר סדרי דין ודרך הצגת ראיות, אלא אם יש בהן כדי לפגוע בטענותיו של בעל דין. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 16 [עונשין] |
|
| תפ (חי') 62355-01-15 מדינת ישראל נ' אמין סנובר (מחוזי; אברהם אליקים; 20/01/16) - 27 ע' |
| עו"ד: מיטל חן-רוזנפלד, נמיר אדלבי |
הנאשם הורשע בעבירות של יציאה מישראל שלא כדין, אימונים צבאיים אסורים, חברות בהתאחדות בלתי מותרת, מתן שירות עבור התאחדות בלתי מותרת ושיבוש מהלכי משפט.
עונשין – עבירות – עבירות ביטחון
עונשין – עבירות – ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת
.
הנאשם הודה בכך שיצא שלא כדין מישראל, הסתנן לסוריה ובתקופת שהייתו התאמן באימונים צבאיים אסורים, בחלק מהזמן חבר לארגון ג'בהת אל נוצרה ולקראת חזרתו ארצה מחק תכנים ממחשבו וממכשירי הטלפון הנייד והעלים טלפון וכרטיס סים.
.
בית המשפט המחוזי הרשיע את הנאשם ופסק:
הכרזת שר הביטחון על התאחדות כבלתי מותרת אינה הכרזה מכוננת בלעדיה לא תתכן התאחדות בלתי מותרת, גם ללא הכרזה תתכן קיומה של התאחדות בלתי מותרת. הוכח מעבר לכל ספק סביר כי ארגון ג'בהת אל נוצרה היווה התאחדות בלתי מותרת עוד לפני הכרזתו הרשמית, כי הוא היה התאחדות בלתי מותרת עובר ליציאת הנאשם מהארץ ובמהלך כל שהייתו בסוריה. מדובר בארגון שלו תוכנית אזורית כוללת להנהיג משטר אסלאמי באזור לרבות במקומה של מדינת ישראל, תוך שימוש באלימות לצורך כך. הנאשם ידע מיהותו של הארגון והצטרף אליו בצורה מחושבת. האידיאולוגיה שהפכה את הארגון להתאחדות בלתי מותרת חודשים ארוכים לפני צאת הנאשם מהארץ, היא האידיאולוגיה של הנאשם שראה עצמו נלחם במלחמת ג'יהאד, תוך נכונות להקריב את חייו. הנאשם ביצע פעולות עבור הארגון ולקראת חזרתו ארצה, מחק תכנים מתקופת שהותו בסוריה והשמיד את אחד ממכשירי הטלפון הנייד ביחד עם כרטיס הסים, כדי להכשיל את ההליך השיפוטי שהיה צפוי בעקבות מעשיו. לפיכך הורשע הנאשם בעבירות של יציאה שלא כדין, אימונים צבאיים אסורים, חברות בהתאחדות בלתי מותרת, ביצוע עבודה ומתן שירות בשביל התאחדות בלתי מותרת, ושיבוש מהלכי משפט. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [נכים] [תגמולים] |
|
| עו (חי') 45554-06-15 פלוני נ' קצין התגמולים משרד הבטחון אגף השיקום (מחוזי; יעל וילנר, ריבי למלשטריך לטר, תמר נאות פרי; 17/01/16) - 22 ע' |
| עו"ד: ד' מימון, ש' צימרמן |
פחדים וחרדות המתפתחים אצל חייל בעת שמירה לבד בלילה בבסיס צבאי, קשורים קשר הדוק לפעילות צבאית ויוצרים קשר סיבתי משפטי בין פרוץ מחלה החייל לבין השירות הצבאי.
נכים – נכי צהל – קשר סיבתי
תגמולים – נכי צהל – גרימה
.
ערעור על החלטת ועדת הערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), לפיה אין קשר סיבתי משפטי בין המחלה בה לקה המערער לבין שירותו הצבאי, בשל התקף חרדה, מתחים ופחד שחווה בעת אירוע שמירה. אין מחלוקת לגבי קיומו של קשר סיבתי עובדתי.
.
בית המשפט המחוזי, ברוב דעות, קיבל את הערעור ופסק:
ביהמ"ש העליון תאר שלושה סוגי מקרים בהם מתעוררת שאלת קיומו של קשר סיבתי משפטי בין פרוץ המחלה לבין השירות הצבאי: מקרים מובהקים האופייניים לפעילות צבאית, בהם יוכר הקשר הסיבתי המשפטי בנקל; מקרים שאינם בהכרח קשורים למיוחדוּת שבשירות הצבאי, אך מתקיימים בהם אירועים חריגים שאירעו לחייל במהלך ובקשר לשירותו, ובהם יוכר הקשר הסיבתי המשפטי; מקרים בהם אומנם המחלה התפרצה אצל החייל במהלך השירות הצבאי אך בלא שכרוכה היא בייחודיות צבאית כלשהי או באירוע חריג. במקרים אלה נדרש יסוד אובייקטיבי נוסף שיתווסף לפעולה השגרתית. המקרה דנן בא בגדר אותם מקרים שבהם המיוחדוּת והייחודיות של השירות הצבאי הם שגרמו לפגיעה בחייל. פעולות שמירה בבסיס צבאי הן מהפעולות המובהקות האופייניות לשירות הצבאי שאינן מתקיימות בחיים האזרחיים. פחדים וחרדות המתפתחים בעת שמירה לבד בלילה קשורים קשר הדוק לפעילות צבאית דווקא ויוצרים קשר סיבתי משפטי בין פרוץ המחלה לבין השירות הצבאי. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [פשיטת רגל] |
|
| פשר (ת"א) 26246-04-12 אשר ליסטר נ' כונס הנכסים הרשמי (מחוזי; איתן אורנשטיין; 13/01/16) - 7 ע' |
| עו"ד: אבנר רון |
דין המחלוקות שבין החייב פשיטת רגל לבין אחיו להתברר בהליך עצמאי ולא על דרך תביעת חוב, שכן נדרשת בחינה עובדתית סבוכה, תביעותיהם אינן כספיות בלבד והנאמן מצוי בניגוד אינטרסים.
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – תביעת חוב
.
בקשת נאמן לנכסי החייב בפשיטת רגל להורות כי דין המחלוקות שבין החייב לבין אחיו, להתברר בהליך עצמאי ולא על דרך תביעת חוב.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
אין מקום לברר את כלל המחלוקות שבין החייב ואחיו לבין החייב והנאמן שבא בנעליו, בדרך של תביעות חוב אלא בתביעה עצמאית. המסכת העובדתית הדרושה להכרעה היא רחבה וסבוכה, מחייבת שמיעת ראיות ועדויות רבות, ואינה מתאימה לבירור בהליך של תביעת חוב. תביעות האחים אינן כספיות בלבד אלא כוללות גם סעדים אחרים שחורגים במהותם מאלה שנדרשים להכרעה כרגיל בתביעת חוב ומשכך נכון יהיה שלא לבררן במסגרת תביעת חוב לפני בעל תפקיד. כמו כן, בנסיבות העניין מצוי הנאמן בניגוד אינטרסים שמקשה עליו לפעול. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [אגודות שיתופיות] |
|
| תא (חי') 36302-07-11 אמיר פרדון נ' שזור - מושב עובדים להתיישבות (מחוזי; שושנה שטמר; 12/01/16) - 25 ע' |
| עו"ד: עמרי פרי, חורי, יצחק אבידני ואח' |
התובעים זכאים לקבל את הנחלות שהוקצו להם בעבר, כפוף לקיום התנאי של היותם חברים באגודה, אך אין התובעים זכאים לכספים או הטבות שהוענקו בעבר לבעלי הנחלות.
אגודות שיתופיות – מושב – נחלה
אגודות שיתופיות – חברות – הקצאת משק
.
תביעה להצהרה כי התובעים הם בעלי נחלות במושב שבו בנו את בתיהם לפני עשרות שנים, ולפיכך זכאים לקבל לחזקתם ולעיבודם חלקות קרקע, את החלק היחסי באמצעי הייצור של האגודה ואת כל יתר הזכויות המגיעות לבעלי נחלה החברים באגודה.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ברובה ופסק:
תקן הנחלות במושב הוא 75, ולא 55 נחלות, כפי שטענה האגודה. במשך השנים הוצג מינהל ולסוכנות מצג לפיו התובעים הם חברי אגודה או מועמדים לחברות וכי מדובר בהקצאת נחלות ולא מגרשים, ועל סמך מצג זה הם קיבלו נחלות במושב. לא תיתכן נחלה ללא אמצעי ייצור חקלאיים – נחלה בהגדרתה מיועדת לעיסוק בחקלאות, ומטבעה היא אמורה לכלול בנוסף לשטח המגורים, גם קרקע לצורך עיבוד חקלאי ומכסת מים. אמצעי הייצור של מים, קרקע וכל הטבה המחלוקת על ידי האגודה לחבריה, עליהם להיות מחולקים לכלל בעלי הנחלות במושב, מתוך התקן הקיים ומבלי להעלותו ובאופן שוויוני. אף שהתובעים שתקו לאורך עשרות שנים, לא קיבלו נחלות ולא פנו לערכאות, יש לאפשר להם לקבל את הנחלות שהוקצו להם, בתנאי שיתמלאו תנאים המאפשרים זאת. מאחר שעל בעלי הנחלות להיות חברי אגודה, על האגודה לקיים הליך הצבעה על דרישת התובעים להיות חברים במושב. ככל שהתובעים יתקבלו כחברים באגודה על האגודה לחלק בחלוקה שוויונית את קרקעות האגודה כך שגם התובעים יקבלו נחלות בשטח שווה ליתר חברי האגודה, ובהמשך עליה למסור לתובעים את הקרקעות. מיום קבלתם כחברים יהיו התובעים זכאים לכל הזכויות להן זכאים בעלי הנחלות האחרים במושב, אך אין הם זכאים לכספים או הטבות שהוענקו בעבר לבעלי הנחלות. ככל שיקבע שהתובעים אינם חברי אגודה, עומדת לפניהם הדרך לפנות בערוצים המשפטיים העומדים להם על פי הדין. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [נזיקין] [ראיות] |
|
| תא (מרכז) 35386-06-11 נ. פ. (קטינה) נ' שירותי בריאות כללית (מחוזי; צבי ויצמן; 12/01/16) - 50 ע' |
| עו"ד: יעל פלג, יואב כרמלי |
נדחתה תביעת קטינה בגין "חיים בעוולה", הגם שנמצאו מחדלים בהתנהלות רופאי הנתבעת, משלא הוכח קשר סיבתי ביחס לאפשרות גילוי מום התובעת באמצעות הבדיקות שלא נעשו וביחס לאפשרות שהועדה להפסקת הריון הייתה מורה על הפסקתו.
נזיקין – רשלנות – רשלנות רפואית
נזיקין – קשר סיבתי – היעדרו
נזיקין – נטל השכנוע – העברתו
ראיות – נטל ההוכחה – נזק ראייתי
.
תביעת קטינה בגין "חיים בעוולה" שהורתה ברשלנות רפואית של רופאי הנתבעת, אשר בשל מחדליהם לא נמנעה לידתה.
.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה ופסק:
לאור תוצאות בדיקת האולטראסאונד שבוצעה, נדרשה בדיקה נוספת לאחר כחודש, על מנת לוודא כי אין מדובר בפיגור שיש בו להצדיק בחינה מעמיקה יותר של מומים אפשריים. בהעדר ביצוע הבדיקה הנוספת, נטל השכנוע להוכיח כי לא היה בה ללמד על הצורך בבדיקות מעמיקות יותר עובר לנתבעת והיא לא עמדה בו. נוכח ממצאי הבדיקות שבוצעו מאוחר יותר, היה על רופאי הנתבעת לשלוח את האֵם או להמליץ לתובעים על בדיקות מעמיקות יותר, לציין לפניהם את עובדת גדילת הפער שבין גודל איברי העובר לגיל ההיריון ומשמעויות הפער ולהבהיר להם כי ניתן לבצע בדיקות מעמיקות יותר לשלילת מומים. העדר ביצוע הבדיקות מעביר אל הנתבעת את נטל השכנוע. אף שנמצאו מחדלים בהתנהלות רופאי הנתבעת, התובעים כשלו בהוכחת הקשר הסיבתי, שכן הנתבעת עמדה בנטל השכנוע המוטל עליה והראתה שגם אם היו מתבצעות בדיקות מעמיקות יותר, לא ניתן היה לגלות במסגרתן מומים שהיה בהם להעלות חשש לבעיה בהתפתחות העובר. לחלופין לא הוכיחו התובעים כי הועדה להפסקת הריון הייתה מתירה בנסיבות להפסיק ההיריון. בנדון לא עבר אל הנתבעת הנטל להוכיח כי הועדה לא הייתה מאפשרת את הפסקת ההיריון. משרוכש התובע את היתרון בגין דוקטרינת הנזק הראייתי העומדת לצדו ונזקפת לרשותו ההנחה כי הבדיקות היו מגלות פגם מוחי, חוזר הנטל לשכמו, להוכיח את הנדרש לצורך קשירת יתר פרטי הקשר הסיבתי. יש לשים גבול למכלול ההנחות וההשערות אותם נניח לחובת נתבע בשל מחדלו והדברים תלויים בנסיבותיו השונות של כל עניין כאשר הקו המנחה יהא ההיגיון והשכל הישר. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [עורכי-דין] |
|
| תא (חי') 30432-07-13 עיזבון המנוח מוחמד סלים מוסטפא יאסין נ' עיזבון המנוח מוחמד סעיד מוסטפא יאסין (מחוזי; ברכה בר זיו; 11/01/16) - 9 ע' |
| עו"ד: אחמד נזאל, י. ביין |
הדרך הנכונה להכרעה בשאלת קיומו של חשש לניגוד עניינים מצד עורך דין היא הפניה לקבלת עמדת לשכת עורכי הדין לפי פניית עורך הדין, ולא הפניית שאילתא על ידי ביהמ"ש.
עורכי-דין – אתיקה מקצועית – ניגוד עניינים
עורכי-דין – לשכת עורכי-הדין – סמכות
.
בקשה להעברת שאילתא לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין על מנת שתחווה דעתה בשאלת ייצוג התובעים על ידי בא כוחם, בטענה לניגוד עניינים.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
בא כוח התובעים ייצג את אבי הנתבעים בהליך הריסת הבית הבנוי על החלקה נשוא ההליך דנן ויש חשש כי במהלך אותו ייצוג, גם אם לא נמשך לאורך כל ההליך, נחשף עורך הדין לפרטים שעלולים להציבו במצב של ניגוד עניינים. הדרך הנכונה להכרעה בשאלת קיומו של ניגוד עניינים היא הפניה לקבלת עמדת לשכת עורכי הדין בנושא, לפי פניית עורך דין. אכן לביהמ"ש "סמכות טבועה" ליתן "כל סעד, כפי שיראה לנכון בנסיבות שלפניו", אולם אין "הסעד" הנכון בענייננו הוא הפניית שאילתא ללשכת עורכי הדין על ידי ביהמ"ש, כמבוקש על ידי הנתבעים. על בא כוח התובעים לפנות בשאילתא מתאימה לוועדת האתיקה. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 22 [עונשין] |
|
| תפ (נצ') 1397-07 מ.י. פרקליטות מחוז הצפון-פלילי נ' עודד המאירי (שלום; חנא סבאג; 20/01/16) - 29 ע' |
| עו"ד: אילנה ירושלמי, רועי אלפסי, בנימין משה, אביגדור פלדמן, שלומי טדרי |
בית המשפט גזר על הנאשם 1 – ראש עירית צפת לשעבר, עונש של קנס ומאסר על תנאי, ועל שותפו לביצוע העבירות – הנאשם 2 עונש של קנס, מאסר על תנאי ועבודות שירות. נפסק, כי נסיבות ביצוען של עבירות המרמה, שבאו לידי ביטוי בניצול מעמדו של הנאשם 1, מלמדים על חומרה יתרה אשר באה לידי ביטוי בתכנון מורכב שקדם לביצוע העבירות.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולי ענישה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מרמה
.
הנאשמים הורשעו על פי הודאתם, במסגרת הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן המייחס לנאשם מס' 1 ביצוע עבירות של מרמה והפרת אמונים; קבלת דבר במרמה; ולנאשם מס' 2, ביצוע עבירות של קבלת דבר במרמה; וניסיון לקבל דבר במרמה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
במקרה זה, מדובר במסכת מעשים מורכבת, סבוכה, שנעשתה על ידי מי משני הנאשמים אשר תכננו את מעשיהם, לפני למעלה מעשור, בקפידה ובתחכום תוך סגירת חברה ופתיחת חדשה תחתיה, אך למראית עין, והצגת מצג כוזב לפיו הבעלות בחברה הועברה, במטרה ברורה לבצע את פרויקט הקליטה ולזכות בסכומי עתק. ואם לא די בכך הנאשמים יחדיו עשו כל ביכולתם כדי לקדם יחדיו את הפרויקט, דבר המלמד על נכונותם ורצונם של הנאשמים לקבל דבר במרמה, ומדגישים ביתר שאת את הפגיעה בערכים המוגנים.
העבירות שביצעו הנאשמים חמורות, היה בהן כדי לפגוע בעקרון השוויון, שהוא עקרון יסוד בשיטתנו המשפטית. השילוב בין העבירות, וביצוען יחדיו, במקביל אגב מרמה והפרת אמונים מצד לא אחר מאשר ראש עיר, תוך הסתרת המניעים והעניינים האישיים מוסיפים, אף הם, לא מעט חומרה לתמונת התנהלותם והתנהגותם החמורה של הנאשמים.
דרכם של הנאשמים אשר הפרו איסור פלילי חמור ופעלו למען כיסם הפרטי בלבד אינה יכולה להוות גורם מקל. נהפוך הוא, הדרך מלמדת כי יש להחמיר עם הנאשמים אשר פעלו תוך ניגוד עניינים מובהק למענם בלבד. אמנם כתב האישום הוגש מספר שנים לאחר ביצוע העבירות אולם אין לומר בנסיבות כאן כי המדובר בשיהוי ניכר.
בנסיבותיו של עניין זה יש ליתן משקל מסוים לשיקול של הרתעת הרבים בעת קביעת העונש הראוי של הנאשם מס' 1 בתוך המתחם על מנת שיועבר מסר ברור ומרתיע כלפי עובדי ציבור אחרים כדי להביא לשירוש תופעת השחיתות הפוגעת קשות באמון הציבור. למסר זה חשיבות מכרעת נוכח השחיתות הציבורית הגוברת והולכת בשנים האחרונות. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [הוצאה לפועל] |
|
| רעצ (קריות) 46420-11-15 חנא ג'ובראן נ' ויקטור עבוד אחזקות בע"מ (שלום; דאוד מאזן; 11/01/16) - 15 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל לאשר מכירת נכס. נפסק, כי בקשה זו הינה חלק ממסע בו פסע המבקש שבמסגרתו נקט בכל הליך אפשרי והצליח שנים למנוע מימוש משכנתא הרובצת על המקרקעין, זאת בחוסר תום לב.
הוצאה לפועל – מכירת נכס – ביטולה
הוצאה לפועל – מכירת נכס – פדיון הנכס
הוצאה לפועל – כינוס נכסים – חובות וסמכויות הכונס
.
המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על 3 החלטות כב' רשמת ההוצאה לפועל שניתנו במסגרת תיק הוצאה לפועל, בהתאם להחלטות, אושר מכירת זכויותיו של החייב/המבקש, במקרקעין וכן דחיית בקשות לביטול אישור המכר.
.
בית המשפט דחה את הערעור ופסק כלהלן:
ניגוד אינטרסים בין כונס, שהוא חלק בלתי נפרד מהזוכה, הוא ניגוד אינטרס מובנה, אך כאשר החייב לא חולק על כך במשך תקופה משמעותית, משלים עם החלטת מינויו, מנהל מו"מ עם הכונס, גם באמצעות עורך דין, מבקש אורכות מהכונס, מגיב עניינית לבקשות כונס הנכסים, חייב זה, משלים עם החלטת המינוי ומוותר בכך על כל טענת פסלות בשל ניגוד עניינים.
החייב יודע על קיום החוב, חובה עליו לפנות לזוכה ולרשם ההוצאה לפועל, בעצמו ולפדות את הנכס. במקרה זה, לא רק שהחייב לא פנה, אלא ניהל מו"מ, הכונס הסכים, כב' הרשמת נתנה פעם אחר פעם, הזדמנות לפדות את הנכס, אך החייב לא היה חפץ בפדיון הנכס, אלא בהשתהות, על מנת למשוך ולמשוך את הליך המימוש, עד שאותו מציע, שקיים היום, גם הוא יסתלק מהצעתו. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| תפ (טב') 28714-02-13 מדינת ישראל נ' יבגני קצמן (שלום; ניר מישורי לב טוב; 11/01/16) - 15 ע' |
| עו"ד: עלא עתאמנה, תומר בן חמו |
בית המשפט זיכה את הנאשם מביצוע עבירה שעניינה תקיפת בת זוגו מחמת ההגנות זוטי דברים ואכיפה בררנית. נפסק, בין השאר, כי מדובר במעשה שהינו קל ערך ואשר אינו מצדיק בנסיבות שהוכחו הכתמה פלילית של הנאשם.
עונשין – הגנות – זוטי דברים
דיון פלילי – טענות מקדמיות – אכיפה בררנית
.
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בו נטען, כי במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, על רקע ויכוח שנתלקח ביו הנאשם לבת זוגו תקף הנאשם את המתלוננת ביו היתר, בהכותו בידיו באזור ראשה של המתלוננת, שלא כדין. הנאשם טוען לקיומן של שתי הנגנות: זוטי דברים ואכיפה בררנית.
.
בית המשפט זיכה את הנאשם ופסק כלהלן:
בנסיבות הוכח, כי הנאשם תקף את המתלוננת שלא כדין. יחד עם זאת, מדובר במעשה שהינו קל ערך ואשר אינו מצדיק בנסיבות שהוכחו הכתמה פלילית של הנאשם. על כן, יש להורות על זיכויו של הנאשם מחמת "זוטי דברים".
לנאשם עומדת ההגנה מן הצדק – אכיפה בררנית. המשטרה על היחידה החוקרת ויחידת התביעות פעלה באופן שרירותי ופסול בשעה שלא נחקרה המתלוננת באזהרה בתיק זה ובאופן העולה כדי הפליית הנאשם לרעה וחקירה המוטית לצד אחד בלבד ללא עריכת מאמץ סביר המצופה מחקירה פלילית להגיע לחקר האמת במקרה זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [חוזים] |
|
| תאמ (חי') 33387-07-13 יוניבנט הפקות 1999 בע"מ נ' תיאטרון עירוני חיפה בע"מ (שלום; אפרים צ'יזיק; 07/01/16) - 16 ע' |
| עו"ד: אהרוני, ש. כרוב |
תביעה שעניינה הסכם למתן שירותי ארגון והפקה, תחום עיסוקה של התובעת. נדונה טענת התובעת, לפיה הנתבעת הפרה עמה את ההסכם ולא שילמה את מלוא התמורה הנוגעת אליו.
חוזים – קיזוז – נטל הראיה
חוזים – הפרה – קיומה
חוזים – תנאים – תנאי מכללא
חוזים – פיצויים – פיצויי הסתמכות
.
לפי המפורט בכתב התביעה, הצדדים התקשרו בהסכם שמטרתו מתן שירותי ארגון והפקה, תחום עיסוקה של התובעת. התובעת טוענת כי הנתבעת הפרה עמה את ההסכם ולא שילמה את מלוא התמורה הנוגעת אליו.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
יש לדחות את טענת הקיזוז, בהיותה לא מבוססת לחלוטין, ונשענת על נתונים אקראיים ונזילים, אשר באותה המידה שיכולים היו הצדדים ליצור גירעון, יכולים היו, בהחלטה שרירותית, לאיין הגירעון ואף ליצור עודף בלתי מנוצל.
הצדדים לא הגדירו סעיפים תקציביים מראש, התקציבים עודכנו בצורה שרירותית, החריגות הנטענות לא היו מאומתות, ואפילו הבסיס לתחשיבים השונים היה יותר רעוע מרעוע. יש לקבל את דברי ב"כ התובעת באשר לעמימות הרבה, הנוגעת להתחשבנות שבין הצדדים. העלאתה של טענת קיזוז בנסיבות שכאלה, לא רק שאינה מובנת, אלא מהווה חוסר תום לב קיצוני באופן ניהול התשלומים על פי ההסכם שבין הצדדים.
בהתאם, יש לקבוע שהתובעת זכאית לתשלום הבונוס בגין גידול התקציב, ולדחות את טענת הקיזוז בשל חריגה מהתקציב. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [ביטוח] |
|
| תא (ת"א) 20986-01-14 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' דורית שמש (שלום; אלי ספיר; 06/01/16) - 9 ע' |
| עו"ד: יוסף קדוש, הילה שובל, משה עובדיה |
בית המשפט סילק על הסף תביעת שיבוב שהגישה מבטחת כנגד דיירים – שוכרים של מבנה בגין תגמולי הביטוח והוצאות בהם נשאה כתוצאה מאירוע השריפה. נפסק, כי בהיותם הדיירים, הנתבעים 1 ו-2, מבוטחים, אין לתובעת, זכות שיפוי מהם, ומשכך לא עומדת לזכותה עילת השיבוב.
ביטוח – שיפוי – זכות שיבוב
.
הנתבעים 1 ו-2 הגישו בקשה להורות על סילוקה על הסף של התובענה שהוגשה כנגדם על ידי התובעת – חברת ביטוח. הנתבעים טוענים, כי בהיותם דיירים, בהתאם להוראות הפוליסה הם מבוטחים של הנתבעת. בהתקיים האמור – אין הפניקס רשאית לחזור למבוטחיה שלה עצמה בתביעת שיבוב.
.
בית המשפט קיבל את ההבקשה ופסק כלהלן:
שאלת המפתח בזיהוי המבוטח הוא באדם המתקשר בחוזה הביטוח, אם כי אין מדובר על תנאי בלעדיו אין, או על תנאי יחידי. כך גם, בחינת המשלם אף היא עשויה לתרום למענה על השאלה "מיהו המבוטח".
מפרשנות המושג "דייר" על פי הפוליסה, היותו של בעל הבניין המבוטח – בעל הפוליסה בלשון הפוליסה – אינו שולל את האפשרות, כי הצדדים העניקו מעמד מבוטח או מוטב גם לצדדים שלישיים, בתורת חוזה לטובת צד שלישי אשר מעניק זכיות אך אינו מטיל חובות.
הדיירים – הן מהמילה "דייר" שבהגדרת הפוליסה, והן כיוון שהם שוכנים בדירה – הם "דייר" לעניין פוליסת הביטוח. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [נזיקין] |
|
| תא (טב') 41813-03-13 הייתם עזאם נ' פלג הגליל החברה האזורית למים וביוב בע"מ (שלום; אילונה אריאלי; 05/01/16) - 9 ע' |
| עו"ד: סאמי אסלאן, אריה שרמן, יעקב הבר |
בית המשפט קיבל באופן חלקי תביעה לפיצוי התובע בגין נזקים שנגרמו לו עקב הנחת שוחת ביוב במקרקעיו. נקבע כי פיצוי בסך של 12,000₪ יהלום את הנזק הלא ממוני שנגרם לתובע.
נזיקין – אחריות – תאגידי מים וביוב
נזיקין – הגנות – עילה בת עוולה
נזיקין – פיצויים – נזק לא ממוני
.
תביעה לפיצוי התובע בגין נזקים שנגרמו לו עקב הנחת שוחת ביוב גדולה במקרקעיו.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
הנתבעת חרגה מן ההסכמות שהושגו בינה לבין התובע. בעוד שהוסכם כי השוחה תוצב על גבול החלקה, היינו כשרק מחצית השוחה בערך בתוך החלקה, הנתבעת הציבה את השוחה כולה בתוך החלקה, במרחק של 2.13 מ' מן הגבול הדרומי שלה ו-2.66 מ' מן הגבול המזרחי שלה.
בעניין טענות התובע לנזקים שנגרמו לו בכל הנוגע לבניית הבית ולירידת הערך – יש רלוונטיות לסוגיית אי חוקיות הבנייה שביצע בחלקה והמצב התכנוני החל על החלקה: התובע החל בבניית הבית כאשר אין בידיו היתר בנייה, כשהוא איננו רשום כבעלים של החלקה או חלק מסוים ממנה וכאשר מדובר בחלקה שטרם נרשם בה פירוק שיתוף. על כן, לא זו בלבד שלא הוכח הנזק הנטען אלא גם מכוח הכלל ולפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה", אין לקבל את תביעת התובע לפיצוי בגין הנזקים האמורים.
התובע עותר לפיצוי בסך של 30,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לו, לרבות עגמת נפש. בנסיבות העניין, התובע אכן זכאי לסעד מסוג זה, אם כי לא במלוא הסכום הנתבע. יש לקבוע כי פיצוי בסך של 12,000₪ יהלום את הנזק הלא ממוני שנגרם לתובע. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [חוזים] [ראיות] |
|
| תא (ב"ש) 7088-01-12 שמואל קוגן נ' סימונה זיו (שלום; רחלי טיקטין עדולם; 04/01/16) - 9 ע' |
| עו"ד: ניב כהן, נתן (נתי) ברבי |
נדחתה תביעה לתשלום פיצוי מוסכם בגין הפרת זיכרון דברים למכר דירה. נפסק, כי הוסכם בין הצדדים שזיכרון הדברים אינו מחייב בימים הסמוכים לחתימתו.
חוזים – זיכרון-דברים – תוקפו
ראיות – מסמך בכתב – סתירתו
ראיות – מסמך בכתב – עדות כנגד המסמך
.
תביעה לתשלום פיצוי מוסכם בסך של 185,000 ₪, במסגרתה טענו התובעים כי הנתבעים הפרו זיכרון דברים למכר דירה.
.
בית המשפט דחה את התביעה, בקובעו כלהלן:
הובאו חמש עדויות מטעם הנתבעים, שכולן חזרו על אותה גרסה שהעיקר שלה הינו שסוכם כי כל אחד מהצדדים יכול להתחרט ו/או לחזור בו, מהכוונה למכור/לקנות הדירה, בעשרת הימים שלאחר החתימה על זכרון הדברים. בעניין זה לא נמצאה סתירה בעדויות שנשמעו מטעם הנתבעים, אלא להיפך. העדויות השתלבו וחיזקו האחת את השנייה. אכן הפסיקה קבעה כי לא בנקל ניתן להעלות טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. כמו כן, נקבע כי כאשר אדם חתם על מסמך חזקה כי הסכים לאמור בו. על אף האמור, הפסיקה הכירה בכך שניתן במקרים מסוימים לקבל טענות בעל פה נגד מסמך בכתב וכן הכירה במקרים בהם לחותם המסמך לא הייתה הסכמה לכל האמור במסמך, על אף שהמסמך נחתם על ידו.
בנסיבות המקרה דנן, יש לקבוע כי הנתבעים הרימו את הנטל המוטל עליהם, וכי עוצמת הראיות היא כזו שיש בה כדי להביא לאימוץ גרסת הנתבעים. הנתבעים הרימו את אותו נטל הוכחה "מוגבר", המוטל עליהם. |
| חזרה למעלה |
|
| 29 [הגנת הצרכן] |
|
| תק (ת"א) 11056-06-15 יוסף גונדה נ' באליגם, סיטי לייף סטייל בע"מ (שלום; אפרת בוסני; 03/01/16) - 8 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל את תביעת התובע להשבת מלוא תמורת חבילת הנופש ששולמה על ידו עקב אי גילוי החריגה במשקל הכבודה ולהטעייתו בעניין זה. נפסק, כי משקל הכבודה אשר ניתן לכל נוסע להעלות למטוס ללא תשלום, מהווה עניין מהותי שחובה היה לגלותו לתובע טרם התקשרותו בעסקה.
הגנת הצרכן – הטעיה – אי גילוי
הגנת הצרכן – הטעיה – בחינתה
.
התובע הגיש כנגד הנתבעות תביעה להשבת תשלום חבילת נופש זוגית. בית המשפט נדרש לשאלה האם משקל הכבודה אשר ניתן לכל נוסע להעלות למטוס ללא תשלום, מהווה עניין מהותי שחובה היה לגלותו לתובע טרם התקשרותו בעסקה.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
הוראות חוק הגנת הצרכן, מחייבות גילוי אקטיבי לנוסע, קודם לעשיית העסקה, לגבי משקל הכבודה שניתן להעלות לטיסה ללא תוספת תשלום.
מהראיו עולה, כי משקל המטען המותר בנשיאה לנוסע ללא תוספת תשלום הוא מהותי מבחינתו של התובע.
את האחריות לאי גילוי החריגה במשקל הכבודה ולהטעיית התובע בעניין יש להטיל על הנתבעת 2, בין בהיותה ספק חבילת הנופש לתובע ובין כמי שפעלה כמארגנת הטיסות או כמקשרת בין התובע לבין חברת התעופה, אף אם התובע רכש את חבילת הנופש באמצעות אתר אינטרנט. |
| חזרה למעלה |
|
| 30 [בתי-משפט] [דיון אזרחי] |
|
| תא (הרצ') 4408-02-14 שלמה אקזני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (שלום; יעקב שקד; 02/01/16) - 6 ע' |
| עו"ד: |
לא ניתן לפצל את הסעד הכספי לשני רכיבים, תשלום בחסר מכוח פוליסות הביטוח והעדר תשלום בגין רכיב המע"מ, שכן המדובר בסעדים כספיים הנובעים מעילת תביעה אחת.
בתי משפט – סמכות – סמכות עניינית
דיון אזרחי – פיצול סעדים – בקשה לפיצול סעדים
דיון אזרחי – פיצול סעדים – פיצול סעד אחד
.
בקשה לפיצול חלק מהסעדים בתביעות שבכותרת, ולהעברת חלק מהסעד הכספי שנכלל בתוכן, רכיב המע"מ, באופן ש"יועבר" ויידון במסגרת בקשה שהגישו לבית המשפט המחוזי מרכז להכיר בתביעותיהם כתובענות ייצוגיות.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
תקנה 44(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, קובעת כהאי לישנא: "תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה; אך רשאי תובע לוותר על חלק מהסעד כדי להביא את התובענה בתחום שיפוטו של בית המשפט".
לא ניתן לפצל את הסעד הכספי לשני רכיבים, תשלום בחסר מכח פוליסות הביטוח והעדר תשלום בגין רכיב המע"מ, שכן המדובר בסעדים כספיים הנובעים מעילת תביעה אחת, שאין חולק כי התגבשו שניהם זה מכבר, כאשר המשיבות לא שילמו למבקשים את הסכומים בגינם, בסמוך לאחר השריפה. |
| חזרה למעלה |
|
| 31 [רשויות מקומיות] [ארנונה] |
|
| תאמ (ראשל"צ) 34627-09-12 עיריית לוד נ' צלאח אל עוקבי (שלום; יעל בלכר; 30/12/15) - 5 ע' |
| עו"ד: עופר טל, דן ברמן |
משעה שההודעה על החלפת מחזיק נמסרה לעירייה, שפעלה על סמך ההודעה ורשמה את הנתבע כמחזיק בהתאם לה, הנטל הוא על הנתבע למסור לעירייה הודעת חדילה, ככל שחל שינוי והנתבע חדל מלהחזיק בנכס.
רשויות מקומיות – ארנונה – מחזיק בנכס
ארנונה – מחזיק בנכס – נטל ההוכחה
.
תביעה לתשלום חוב ארנונה.
.
בית המשפט קיבל את התביעה, בקובעו כלהלן:
משעה שההודעה על החלפת מחזיק נמסרה לעירייה, שפעלה על סמך ההודעה ורשמה את הנתבע כמחזיק בהתאם לה, הנטל הוא על הנתבע למסור לעירייה הודעת חדילה, ככל שחל שינוי והנתבע חדל מלהחזיק בנכס. הנתבע לא עשה כן, אלא רק במכתבו שהתקבל אצל התובעת ביום 7/7/11.
התוצאה היא שהנתבע חייב בתשלומי המיסים העירוניים כמחזיק לתקופה שמיום 1/6/10 ועד ליום 7/7/11, כפי שתבעה העירייה. |
| חזרה למעלה |
|
| 32 [דיון פלילי] [ראיות] |
|
| תפ (ראשל"צ) 57023-02-14 מדינת ישראל נ' חי גיורא ברק (שלום; שרית זמיר; 30/12/15) - 11 ע' |
| עו"ד: |
התביעה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר. משעה שלא הצליחה התביעה להציג בדל ראיה שתשמש "דבר מה נוסף" להודאת הנאשם לנוכחות במקום, לא ביססה הרשעת הנאשם, ומשכך יש להורות על זיכויו מחמת הספק.
דיון פלילי – הודאה – קבילותה
דיון פלילי – הודאה – נפקותה
ראיות – הודאה – משקלה
ראיות – הודאה – דבר מה נוסף
ראיות – דבר-מה נוסף – להודאה
.
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירות של הסגת גבול פלילית בצוותא חדא; פציעה ע"י שניים או יותר בצוותא חדא; ותקיפה ע"י שניים או יותר.
.
בית המשפט זיכה את הנאשם, בקובעו כלהלן:
יריעת המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה, האם ניתן להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום מכוח נוכחותו במקום וככזה היותו בגדר מבצע בצוותא, בהסתמך על הודאתו במשטרה, במסגרתה אישר הנאשם נוכחותו במקום ומעורבותו הפעילה באירוע.
הלכה היא כי משקלה של ההודיה נבחן על פי שני מבחנים מצטברים: פנימי וחיצוני. המבחן הפנימי מתייחס לתוכנה של ההודאה – סימני אמת המתגלים מתוכן ההודאה, מנוסחה, מסדר הרצאת הפרטים, מידת פירוטם וסבירותם הפנימית. המבחן החיצוני תר אחר סימנים שמחוץ לדברי הנאשם עצמו, אשר יש בהם כדי ללמד על אמיתותה, זהו המבחן המתבטא בקיומו של "דבר מה נוסף".
הכלל הוא שדרישת ה"דבר מה" אינה באה על סיפוקה על ידי העמדת ההודיה כשלעצמה במבחן פנימי של היגיון ושכל ישר, אלא יש צורך בקיומו של גורם חיצוני להודיה, המשמש בסיס להעמדת תוכנה במבחן של אמת. ב"כ המאשימה לא הצליח להצביע על בדל ראיה חיצוני להודית הנאשם לפיה נכח במקום, והלכה למעשה לא תמך את ההודיה במשטרה מבחינת אמיתותה.
משעה שהתביעה כשלה בהצגת ראיה חיצונית כלשהי להודיה, שתאפשר לבית המשפט לשלול את האפשרות הסבירה והמתקבלת על הדעת שאין ההודאה במשטרה מפי הנאשם, בנוכחות במקום, באה אלא כדי לחלץ את אחיו הקטין והנאשם נטל אחריות למעשה שלא עשה, הרי שלא ניתן להרשיע את הנאשם אך ורק על סמך הודייתו במשטרה. |
| חזרה למעלה |
|
| 33 [חוזים] [מקרקעין] |
|
| תא (פ"ת) 61229-10-13 שבתאי יעקב נ' ישראנט מ.ה. נכסים בע"מ (שלום; אשרית רוטקופף; 28/12/15) - 8 ע' |
| עו"ד: |
את עסקת השכירות אשר יצאה לפועל בסופו של יום, יש לראות כעסקה המקימה לתובע זכאות לדמי תיווך, ואין נפקא מינה אם עסקה זו נסגרה לאחר מועד עזיבתו של התובע. לא רק שהוכח כי התובע הוא שזרע את ניצני העסקה, אלא שהמשך מעורבותו במשא ומתן לאחר עזיבתו היה בעידוד והסכמה של הנתבעים לכך.
חוזים – תיווך – דמי תיווך
חוזים – תיווך – הגורם היעיל
מקרקעין – תיווך – דמי תיווך
.
עתירת התובע לקבלת דמי תיווך. המדובר בדמי תיווך ששולמו לנתבעת מאחד הצדדים לעסקת שכירות במקרקעין, כשלטענת התובע עסקה זו נעשתה בתיווכו הבלעדי.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
סעיף 14(א)(3) לחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו-1996 קובע כי מתווך יהיה זכאי, בין היתר, לדמי תיווך אם: "הוא היה הגורם היעיל שהביא להתקשרות הצדדים בהסכם מחייב".
את עסקת השכירות אשר יצאה לפועל בסופו של יום, יש לראות כעסקה המקימה לתובע זכאות לדמי תיווך, משני הצדדים, ואין נפקא מינה אם עסקה זו נסגרה לאחר מועד עזיבתו של התובע. לא רק שהוכח כי התובע הוא שזרע את ניצני העסקה, אלא שהמשך מעורבותו במשא ומתן לאחר עזיבתו היה בעידוד והסכמה של הנתבעים לכך. מכאן, שאין חשיבות יתרה לשאלה עיתוי יציאתה של העסקה אל הפועל.
באשר לשיעור דמי התיווך, הצדדים הסכימו כי החלוקה ביניהם בגין העסקאות תתחלק שווה בשווה. לא נמצא כל טעם של ממש מדוע יש לסטות מהסכמה זו בעסקת השכירות הנדונה, ועל כן דמי התיווך להם זכאי התובע יעמדו מחצית דמי התיווך ששולמו על ידי השוכרת. |
| חזרה למעלה |
|
| 34 [תכנון ובנייה] |
|
| תוב (חד') 25607-02-13 ועדה מקומית לתכנון שומרון נ' מחלבת השומרון בעמ (שלום; יעקב גולדברג; 02/12/15) - 16 ע' |
| עו"ד: שגיא סיוון, גדי טל |
בית המשפט זיכה את הנאשמים מביצוע עבירות שעניינן שימוש חורג במקרקעין ללא היתר. נפסק, כי בניית המבנים ללא היתר והשימוש בהם אינם מצדיקים ריקון מתוכן של הזכות שבידי הנאשמת להשתמש במקרקעין לצרכי מחלבה, זכות אשר עוגנה בהוראת המעבר.
תכנון ובנייה – שימוש חורג – בנייה ללא היתר
.
הנאשמים הועמדו לדין באשמת שימוש חורג במקרקעין ללא היתר, בניגוד לסעיף 204(א) לחוק התכנון והבנייה. המאשימה טוענת, כי ריבוי המבנים ללא היתר ושטחם הכולל הופך את השימוש בכלל המקרקעין לשימוש חורג.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
אין לקבל את טענת המאשימה לפיה השימוש שעושים הנאשמים במחלבה הוא שימוש חורג. על כן, יש לדחות את הטענה כי הנחיות האכיפה לעניין שימוש תואם תכנית שאינו בהיתר אינן חלות על המקרה הנוכחי. יחד עם זאת בנסיבות העניין, ככל שנפל פגם באי קבלת אישור הפרקליטות בכתב ומראש, פגם זה אינו מצדיק ביטול כתב האישום.
השימוש במבנים נשוא האישום, הגם שהוא ללא היתר, אינו שימוש חורג. השימוש במקרקעי המחלבה אינו שימוש חורג ויש לזכות את הנאשמים באופן מלא מעבירת שימוש חורג במקרקעי המחלבה.
בנסיבותיו של עניין זה, לא נגרם לנאשם 2 עוול כלשהו מכך ששני המנהלים האחרים לא הועמדו לדין. לפיכך, יש לדחות את טענת האכיפה הבררנית. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 35 [הוצאה לפועל] [משפחה] [פרשנות] |
|
| ער (קריות) 44163-12-15 פלונית נ' פלוני (משפחה; ניצן סילמן; 17/01/16) - 6 ע' |
| עו"ד: ב. בלין, מ. כרמי |
הכרעה לעניין תחולת סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) על בעלי דין אישי. לעמדת ביהמ"ש, מקום בו הפרשי המזונות נובעים מקיום חלקי, כגון אי הצמדה, קבלות קטנות, וכיו"ב, ומקום בו ההפרש קצוב וניכר לעין, אין צורך בהפניה לאישור ביהמ"ש; מאידך- בכל מקום בו מתעוררת סוגיה ראייתית, קושי שמא הצדדים הגיעו להסכמות חדשות שיש לבחנן בראייה רטרואקטיבית, מקום בו לא בוצעה גבייה שנים ארוכות, יש להפנות הצדדים לביהמ"ש, בהליך מהיר יחסית, על מנת שאלו ימציאו אישור לגביית החיוב, בין אם חל עליהם דין אישי ובין אם לאו.
הוצאה לפועל – תשלומים – חוב מזונות
הוצאה לפועל – רשם ההוצאה לפועל – סמכותו
משפחה – מזונות ילדים – מזונות העבר
פרשנות – דין – חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות)
משפחה – מזונות – דין אישי
.
ערעור על החלטת רשמת הוצל"פ במסגרתה התקבלה בקשת החייב להורות על הגבלת גביית מזונות-עבר על ידי האם לתקופה רטרואקטיבית של שנתיים בלבד. מהות המחלוקת – תחולת סעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) על בעלי דין אישי. סעיף זה קובע: "מזונות שלא התחילו לפעול לגבייתם תוך שנתיים לאחר התקופה שבעדה הם נפסקו, אין לגבותם אלא ברשות ביהמ"ש". האם עדיין הלכת שוחט עומדת על מכונה, או שמא יש להחיל הגישות שבאו לאחריה, אם כי בערכאות נמוכות יותר, ברוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקוראות להאחדה של ההוראות הפרוצדוראליות החלות בענייני מזונות כך שיחולו באופן שווה הן על בעלי דין אישי והן על נעדרי דין אישי?
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
לכאורה- הן לאור גישות המלומדים, והן לאור פסקי דינו של כב' השופט שוחט, שינו חוקי היסוד המציאות הנורמטיבית, לפחות ביחס להלכה פסוקה; לא זו אף זו – מקום בו כב' ביהמ"ש העליון אף הוא ראה קושי בהחלת ההוראות הנורמטיביות כמות שהן (האם סעיפים 2-3 מאיינים את סעיף 11 אם לאו), ראה כב' ביהמ"ש העליון לסטות מהן (הלכת חקק). כך שהפתח קיים ונשאלת השאלה מהי הדרך.
לעמדת ביהמ"ש, מקום בו הפרשי המזונות נובעים מקיום חלקי, כגון אי הצמדה, קבלות קטנות, וכיו"ב, ומקום בו ההפרש קצוב וניכר לעין, אין צורך בהפניה לאישור ביהמ"ש; מאידך- בכל מקום בו מתעוררת סוגיה ראייתית, קושי שמא הצדדים הגיעו להסכמות חדשות שיש לבחנן בראייה רטרואקטיבית, מקום בו לא בוצעה גבייה שנים ארוכות, יש להפנות הצדדים לביהמ"ש, בהליך מהיר יחסית, על מנת שאלו ימציאו אישור לגביית החיוב, בין אם חל עליהם דין אישי ובין אם לאו.
לאור העקרונות לעיל, ביהמ"ש קובע כי במקרה דנא, הזוכה תוכל לגבות את הפרשי ההצמדה שתבעה (אף אלו שמלפני למעלה משנתיים) בלא צורך בהליך נוסף; מאידך, לגבי תקופת החיוב המלא (שמלפני מעלה משנתיים) – יהיה על הזוכה לנקוט הליך לאישור הגביה בביהמ"ש. |
| חזרה למעלה |
|
| 36 [משפחה] |
|
| תמש (ת"א) 23140-09-15 א.מ נ' א.מ (משפחה; מרדכי (מוטי) לוי; 10/01/16) - 7 ע' |
| עו"ד: |
כעולה מפסיקת ביהמ"ש העליון, לא ניתן לכרוך מזונות קטין לתביעת גירושין בשאלות שאינן השבה ולשלול על ידי הכריכה את זכותו של הקטין לפנות בתביעה לביהמ"ש לענייני משפחה; מאחר ועניין מזונות הבת אינו ניתן לכריכה לתביעת גירושין ומשמדובר בתביעה ראשונית ולא מתעוררת שאלת סמכות נמשכת ביהמ"ש קובע כי הסמכות לדון במזונות הבת מסורה לביהמ"ש .
משפחה – מזונות – כריכת עניין מזונות
משפחה – מזונות ילדים – סמכות שיפוט
.
הכרעה לעניין סמכות ביהמ"ש לדון בשאלת מזונות בתם המשותפת של הצדדים, נוכח טענת המבקש כי הסמכות נתונה לביה"ד הרבני, מאחר ומזונותיה נכרכו בתביעת הגירושין אותה הקדים והגיש לבית הדין. יצוין כי מעיון בהחלטות ביה"ד שנתנו בבקשות שהגיש המבקש עולה כי ביה"ד טרם הכריע בשאלת הסמכות.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק כי הוא מוסמך להכריע בשאלת מזונות הקטינה מהטעמים הבאים:
כעולה מדברי כבוד השופט הנדל בבג"צ 787/14 אשר נאמרו בהמשך לפסיקתו הקודמת בבג"צ 5933/14 ביחד עם דברי ההבהרה של כבוד הנשיא גרוניס בדנג"צ 6454/14 אין שינוי בהלכה שנהגה עד כה. קרי, לא ניתן לכרוך מזונות קטין לתביעת גירושין בשאלות שאינן השבה ולשלול על ידי הכריכה את זכותו של הקטין לפנות בתביעה לביהמ"ש לענייני משפחה.
מאחר ועניין מזונות הבת אינו ניתן לכריכה לתביעת גירושין ומשמדובר בתביעה ראשונית ולא מתעוררת שאלת סמכות נמשכת ביהמ"ש קובע כי הסמכות לדון במזונות הבת מסורה לביהמ"ש. |
| חזרה למעלה |
|
| 37 [דיון אזרחי] [משפחה] [ראיות] |
|
| תמש (ב"ש) 17368-11-12 י.א נ' ר. ב. א (משפחה; בן שלו; 29/12/15) - 6 ע' |
| עו"ד: מורן בוקבוזה, רון בוקר, נועם יהל |
במסגרת בקשה למינוי מומחה מטעם ביהמ"ש על ביהמ"ש לבחון האם ישנה ראשית ראיה בדבר אפשרות לקיומה של נכות נטענת בגלל האירועים מושא התביעה; לגישת ביהמ"ש יש מקום לנהוג בליברליות בשאלות מתחום זה, בפרט כאשר מדובר במינוי מומחים בתחום הפסיכיאטריה. ביהמ"ש מוסיף כי טעמים דיוניים יכולים אף הם להצטרף למכלול השיקולים. כמובן שעל כל מקרה להיבחן לגופו, לאור נסיבותיו ולאור התיעוד המונח בפני ביהמ"ש.
דיון אזרחי – מומחים רפואיים – מטעם בית-המשפט
משפחה – בית-המשפט לענייני משפחה – מינוי מומחה
ראיות – מומחים – מומחים רפואיים
.
במסגרת תובענה בגין נזקי גוף שהגישה התובעת בבימ"ש זה כנגד הנתבע, בעלה לשעבר, חלוקים הצדדים בעמדותיהם בדבר הצורך במינוי מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש בתחום הפסיכיאטריה.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה שוכנע בדבר הצורך במינוי, מהטעמים הבאים:
נקודת המוצא כשבמינויו של מומחה – לרבות מומחה רפואי – בביהמ"ש לענייני משפחה היא, כי אין לצדדים זכות קנויה לצירוף חוות דעת מומחה מטעמם. זאת בוודאי עת כל עוד לא נדרש ביהמ"ש לבקשה למינוי מומחה מטעמו. לפיכך, פעמים רבות נטו בתי המשפט לדמות בין התנאים למינויו של מומחה מטעם ביהמ"ש בביהמ"ש לענייני משפחה ובין התנאים למינויו של מומחה רפואי בהליכים מכח חוק הפלת"ד. ברוח זו, אף נדרש ביהמ"ש לבחון האם יש אמנם יסוד לבקשה למינוי מומחה (ובטרמינולוגיה אחרת, האם ישנה ראשית ראיה בדבר אפשרות לקיומה של נכות נטענת בגלל האירועים מושא התביעה), או שמא עסקינן בבקשה שכולה ניסיון לדיג או ל"ייצור" ראיות גרידא.
לצד זאת יש לזכור, כי הלכה למעשה, גם בביהמ"ש לענייני משפחה דרך המלך להוכחת טענה שבמומחיות היא בדרך של הגשת בקשה למינוי מומחה מטעם ביהמ"ש, כך שלגישת ביהמ"ש, יש מקום לנהוג בליברליות בשאלות מתחום זה, על מנת שלא לגרום לסרבולו של ההליך שלא לצורך. זאת, במיוחד עת ברי, כי מינויו של מומחה מטעם ביהמ"ש נועד לשמש ככלי עזר לביהמ"ש להכריע במחלוקות עובדתיות המתגלעות בין בעלי הדין ולא על מנת להכריע במחלוקות עצמן; סמכות המסורה לביהמ"ש. קרי, טעמים דיוניים יכולים אף הם להצטרף למכלול השיקולים שיש לשקול עת נבחנת השאלה האם למנות מומחה מטעם ביהמ"ש אם לאו. כמובן שעל כל מקרה להיבחן לגופו, לאור נסיבותיו ולאור התיעוד המונח בפני ביהמ"ש.
זאת ועוד, עולה מהפסיקה הרבה העוסקת בשאלות של מינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה, כאשר בסוגיות מתחום דיני הנזיקין עסקינן – כי יש לנהוג בליברליות יחסית בשאלות שונות אשר עלולות להתעורר בשלב הטרומי של ניהול ההליך; וחרף משכו, ההליך עדיין מצוי בשלביו הטרומיים. כך, למשל, לעניין טיפול או אפילו תלונה מאוחרים בתחום בריאות הנפש, נוכח החשש מתיוג ; כך, ובהתאם, גם בשים לב לתיעוד מועט או אפילו היעדר תיעוד של ממש בתחום הספציפי; כך גם לעניין הסתמכות על תיעוד נלווה ולא ישיר לצורך מינויו של מומחה בתחום זה.
במקרה דנא אכן, התיעוד הרפואי שעליו מסתמכת התובעת הוא דל בעיקרו, ורחוק לכאורה כרונולוגית ממועד האירועים מושא התביעה. אולם בהתחשב בגישה הליברלית הנוהגת לעניין מינוי מומחים בתחום הפסיכיאטריה, ביהמ"ש סבור כי הונחה לכל הפחות ראשית ראיה בדבר אפשרות לקיומה של נכות בתחום המבוקש, ולו נכות שאיננה צמיתה, בגלל האירועים מושא התביעה. לכך מצטרפים שיקולים דיוניים. נקבע זה מכבר שהתובעת תישא, במידת הצורך, בשכר טרחת המומחה אם ימונה, כמימון ביניים. בנסיבות אלה, לא צפוי להיגרם לנתבע, ולו בשלב זה, חסרון כיס אך נוכח החלטה בדבר מינויו של מומחה רפואי. שיקול דיוני נוסף נעוץ באפשרות שיש לבעל דין, ככל שבקשתו למינוי מומחה מטעם ביהמ"ש סורבה, לבקש להגיש חוות דעת מומחה מטעמו. אפשרות שיכולה להוביל למצב, שבסופו של יום יוגשו חוו"ד פרטיות מצד כל אחד מהצדדים וביהמ"ש עצמו, נוכח פערים בחוות הדעת, היה מבקש ביוזמתו למנות מומחה מטעמו ועל הפרק יהיו מונחים נטלי מימון ביניים של שלוש חוות דעת מומחים, חלף אחת בלבד.
לפיכך, ביהמ"ש מורה על מינוי מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה בעניינה של התובעת תוך שהתובעת תישא כמימון ביניים בשכר טרחת המומחה. |
| חזרה למעלה |
|
| 38 [משפחה] |
|
| תמש (ת"א) 3028-08-12 ל. ב נ' א.ג (משפחה; מירה דהן; 30/06/15) - 32 ע' |
| עו"ד: ענבר לב, רות דיין-וולפנר |
על אף שנקבע כי הצדדים היו ידועים בציבור, נקבע כי לא התקיים שיתוף כלכלי בין הצדדים. נפסקו לתובעת מזונות משקמים בסך כולל של 30,000 ₪. כן נקבעו מזונות לביתם הקטינה של הצדדים.
משפחה – ידועים בציבור – יחסי ממון
משפחה – ידועים בציבור – מבחנים להיותם ידועים בציבור
משפחה – ידועים בציבור – זכותם למזונות
משפחה – מזונות ילדים – קביעתם
.
תובענה למזונות אישה ומזונות קטינה. ותובענה רכושית, הצהרתית ופירוק שיתוף. התובעת והנתבע היו בקשר זוגי, ללא נישואין כאשר במשך כ 3 שנים התגוררו יחדיו (למעט פרידה במהלך ההיריון) ואף נולדה להם בת משותפת. לתובעת שני בנים נוספים מנישואים קודמים. לטענת התובעת בין הצדדים התקיימה מערכת יחסי של ידועים בציבור וכי למרות שהשניים ניהלו חשבונות בנק נפרדים ולמרות שהחברה שנמכרה – בה עבדה התובעת – הייתה ע"ש הנתבע בלבד, השניים שותפים בנכסים.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
תביעת הרכוש: כידוע, שני היסודות להוכחת קשר של 'ידועים בציבור' הם חיי משפחה וניהול משק בית משותף. תנאים אלו פורשו בפסיקה, כמבחן כפול ומשולב שמטרתו איתור אורח חיים הדומה במהותו לאורח חיים של זוג נשוי. נקבע כי שאלת קיומם של תנאים אלה מן הראוי שתיבחן על פי קריטריונים סובייקטיביים. כלומר – כיצד ראו בני הזוג עצמם את מערכת היחסים ביניהם. במקרה דנא, מבחינת הקריטריונים הסובייקטיביים נראה כי הצדדים עצמם ראו את מערכת היחסים ביניהם כמערכת מחייבת של ידועים בציבור ולפיכך נקבע כי הצדדים היו ידועים בציבור– מהמועד בו עברו להתגורר תחת קורת גג ועד לעזיבתו המוחלטת של הנתבע את הבית.
ואולם, שלא כמו בבני זוג נשואים בהם די בעצם החיים המשותפים, להוכחת כוונת שיתוף, ביחס לבני זוג ידועים בציבור, הקמתה של חזקת שיתוף – שלא הובאו ראיות לסתירתה – עשויה להעיד רק על שיתוף בנכסים המשמשים את בני הזוג בחייהם היומיומיים, או שנרכשו על ידם במשותף. להחלת דין שיתוף על נכסים אחרים של מי מהם, ולו גם כאלה שנצברו על ידיו בתקופת החיים המשותפים, תידרש ראיה נוספת כלשהי, שתעיד לפחות באורח נסיבתי, על כוונת שיתוף בנכס המסוים (או בכלל נכסיו), של בן הזוג. עוד נקבע בפסיקה, כי המגורים המשותפים בדירה אינה הופכת עם השנים את הרכוש הפרטי של מי מהצדדים למשותף, ואולם, תקופת המגורים המשותפת יכולה בוודאי להוות פרמטר נוסף כדי להגיע למסקנה אם הייתה כוונת שיתוף, וככל שמשך החיים המשותפים ארוך יותר, כך הנטייה היא לראות ברכוש כמשותף. מכל מקום, יש להתחשב בכל מקרה ומקרה בטיב הקשר הזוגי, בנסיבותיו ובכוונות המונחות בבסיסו, תוך בחינת האפשרויות שעמדו בפני בני-הזוג למיסוד הקשר הזוגי מחד-גיסא ומידת האפשרות של כל אחד מבני-הזוג לניתוק הקשר מאידך-גיסא. יש ליתן משקל נכבד לאוטונומית-הרצון של בני-הזוג בעיצוב הקשר הזוגי ביניהם ובקביעת ההסדר הרכושי החל על נכסיהם. זאת, בכפוף לעקרון תום-הלב המחיל על המערכת ההסכמית – המפורשת או המשתמעת – בין בני-הזוג ערכים של צדק, יושר, הגינות ושוויון.
במקרה דנן הצדדים התגוררו יחד כשלוש שנים ברוטו. פרמטר נוסף הוא העובדה כי הצדדים בחרו שלא להינשא אף כי לא הייתה מניעה משפטית כי הצדדים יינשאו ויש בכך כדי להצביע על בחירה להימנע מהמחויבות שטבועה במוסד הנישואין, על השלכותיה הכלכליות והרכושיות ועל התובעת הטוענת אחרת מוטל נטל כבד. מאידך העובדה כי הצדדים ניסו להביא ילד לעולם, התובעת עברה הפלה ואז הרתה וילדה את הקטינה, יש כדי להצביע דווקא על חוזק הקשר ועל רצון הצדדים לקשור את חיי זה בזו ואף מהווה ראייה המחזקת את טענות התובעת. אולם בסופו של יום, בחינת ההתנהלות השוטפת של הצדדים הובילה למסקנה כי לא התקיים שיתוף כלכלי בין הצדדים וכי הייתה הפרדה רכושית בין התובעת לנתבע משך התקופה בה היו ידועים בציבור.
מזונות משקמים: מאחר והצדדים יהודים ואין חולק כי הנתבע אינו חב במזונות התובעת מכח הוראות דינו האישי, הרי שהוא פטור גם מחובת מזונותיה גם בהתאם לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות). ברם, בפסיקה ענפה, התווה ביהמ"ש העליון עקרונות מנחים בדבר פסיקת מזונות משקמים לידועה בציבור או לאשה שנישאה בנישואין אזרחיים, שנועדו להבטיח את רמת חיו של בן הזוג ולאפשר את שיקומו לאחר הפרידה הפיזית בין הצדדים, ושאלו עיקריהם:1. ניתן להקים חבות במזונות כל אימת שבין הצדדים קיים הסכם ממנו ניתן להסיק בדבר אומד דעתם של הצדדים. 2. אם וככל שנערך חוזה מפורש בין הצדדים, הרי שזכויות הצדדים וחובותיהם ייקבעו בהתאם לחוזה. 3. פסיקת מזונות משקמים אינה עניין שבשגרה ואולם גם מקום בו אין מקור חיוב חוזי מפורש, ניתן לבחון האם מכוח הסכם מכללא בין בני הזוג, ניתן לחייב במזונות לאחר פירוד. 4. מועד תשלום המזונות נקבע על פי דרישות היושר, שיקולי ההגינות ותחושת הצדק שבין בני הזוג. שיעור המזונות, משך תקופת החיוב במזונות ועילות השוללות את המזונות ייקבעו כולן עפ"י עקרון תום הלב. ניתן לפסוק מזונות בסכום חד פעמי או בתשלומים עיתיים. במקרה דנן, בהינתן כי הצדדים חיו כידועים בציבור משך כשלוש שנים, נוכח כושר השתכרותו הגבוה של הנתבע אל מול הכנסותיה של התובעת והעובדה כי כיום היא מתפרנסת מעבודות משק בית וכי היא מטופלת בשלושה ילדים וחרף העובדה כי חלף זמן לא מועט מאז נפרדו הצדדים, ביהמ"ש קבע כי נוסף על 15,000 ₪ שהנתבע חויב בהם בהחלטות קודמות, הנתבע ישלם סך נוסף של 15,000 ₪ בגין מזונות משקמים.
מזונות הקטינה: ביהמ"ש עומד בקצרה על הדין העברי החל בענייננו, הקובע כי אב חייב במזונות ההכרחיים של ילדיו עד לגיל 15. מעבר לצרכיהם ההכרחיים וכן החיוב במזונות קטינים מעל גיל 15, הינו מדין צדקה והוא חל על שני ההורים בשים לב ליכולתם הכלכלית. צרכיו הכרחיים של קטין שאינם דורשים ראיות מפורטות משהם בידיעה הכללית השיפוטית, עומדים כיום על סך של כ-1,400 ₪ לחודש. נוכח הכנסות הצדדים כמו גם העובדה כי מדובר בביתו היחידה של הנתבע ביהמ"ש קובע את מזונות הקטינה על סך של 2,000 ₪ בחודש; לעניין מדור הקטינה, הנתבע העלה טענה כי מאחר ולאם שני ילדים נוספים שאינם שלו, המתגוררים אף הם בבית, עליו לשלם 1/6 מדמי המדור. בהחלטה למזונות זמניים ביהמ"ש הורה על חיוב הנתבע בסך של 25% מהמדור והוצאות המדור של הקטינה, עד כדי 500 ₪ לחודש. ביהמ"ש מותיר על כנו שיעור השתתפות זה. כן הורה ביהמ"ש על נשיאה משותפת של הצדדים בהוצאות החינוך והבריאות החריגות של הקטינה. |
| חזרה למעלה |
|
| 39 [משפחה] |
|
| תמש (ת"א) 21915-09-12 ג.י נ' א.י (משפחה; מירה דהן; 20/05/15) - 37 ע' |
| עו"ד: א. טירר, אור גל-און |
הנתבעת עמדה על זכותה על פי הסכם הגירושין לפעול למכירת הדירה במועד המתאים לה וכן לפעול לקבלת קצבאות מהמל"ל לידיה, בנוסף לקבלת דמי המזונות. ולא נמצא בכך חוסר תום המצדיק ביטול ההסכם או פיצוי לתובע. יחד עם זאת, בתביעה להפחתת מזונות, ביהמ"ש מצא בקבלת קצבת הנכות של הקטין משום שינוי נסיבות מהותי המצדיק ביטול חיוב התובע בתשלום מחצית ההוצאות הרפואיות של הקטין.
משפחה – הסכם גירושין – אכיפה
משפחה – הסכם גירושין – פרשנותו
משפחה – הסכם גירושין – שינוי נסיבות
משפחה – מזונות ילדים – הסכם בעניין שיעור המזונות
משפחה – מזונות ילדים – שינוי פסק-דין
.
תובענה לאכיפת הסכם גירושין (שנערך במסגרת הליך גישור וקיבל תוקף פס"ד) ומתן פיצויים בגין הפרתו ולחילופין-ביטולו וכן תובענה להפחתת מזונות קטין. לטענת התובע, הנתבעת הפרה את ההסכם בשני עניינים. האחד, הנתבעת הפרה את ההתחייבות בהסכם למכור את הדירה בזמן סביר והלכה למעשה לא מכרה אותה עד עצם היום הזה והשני על כי הכמינה מהתובע עובדת קבלת קצבת נכות בגין הקטין ב. וכי גבתה בכך תשלומי כפל מזונות מהתובע, שנשא במחצית ההוצאות הרפואיות החריגות. ההפרה השנייה, היוותה גם את הנימוק בתביעה להפחתת המזונות.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התביעה לאכיפת ההסכם ופיצויים וקיבל בחלקה את התביעה להפחתת המזונות מהטעמים הבאים:
התביעה לאכיפת הסכם ופיצויים: ביהמ"ש עומד על עמדת הפסיקה לעניין הזהירות הנדרשת בביטול הסכמי גירושין שאושרו כפס"ד נוכח אופיו ומעמדו המיוחד של הסכם שכזה. כאשר בענייננו, ניתן משקל גם לעובדה שהצדדים בחרו להגיע לכדי הסכם בהליך של גישור. הליך של גישור הינו הליך וולנטרי, רצוני בו בוחרים שני אנשים, במטרה לסיים את המחלוקות שביניהם בדרך של הידברות והסכמה.
במקרה דנא, נקבע בהסכם כי הנתבעת תפעל למכירת הדירה במועד המתאים לה ונקבע כי במידה והדירה תימכר בחלוף 3 שנים התובע יהא זכאי ל-35% מסך מקסימאלי של 170,000$. התובע טוען כאמור כי הנתבעת הפרה את ההתחייבות בהסכם למכור את הדירה בזמן סביר והלכה למעשה לא מכרה אותה עד עצם היום הזה. ולכן מבקש הוא להורות על פירוק שיתוף מיידי בדירה ולהורות כי מגיע לו 35% ממחיר הדירה דהיום וכיו"ב.
משמעות עתירתו של התובע היא למעשה ליתן למילות הסעיף פרשנות אחרת; התובע עותר לפנות לנסיבות ולאומד דעת הצדדים עת נחתם ההסכם וכפועל יוצא מכך, מבקש לשנות דה פקטו את ההוראות הלשוניות שבסעיפי ההסכם. אולם, בהתאם לתיקון 2 לחוק החוזים (חלק כללי), עת לשון החוזה ברורה, אל לו לפרשן לפנות אל הנסיבות החיצוניות לכריתתו של החוזה, זאת בדומה לגישה "הדו שלבית" אשר שלטה בכיפה עובר לעניין אפרופים; שעה שעסקינן בענייננו בהוראות ברורות ונהירות, כמעט ואין מחלוקת בדבר מילות ההסכם ובוודאי שאין לאקונה, אין עוד צורך לפנות לאומד דעת הצדדים ו/או לנסיבות עריכת ההסכם ויש לדבוק בלשונו. מעבר לצריך הודגש, כי נטל ההוכחה מונח לכתפי התובע וזה ממילא לא הרימו באשר לנסיבות ו/או אומד דעת אחר מהכתוב מפורשות בהסכם ומשכך ביהמ"ש מורה כי ההסכם יפורש ככתבו וכלשונו – ומההוראות והתניות הברורות שבו.
כך הם פני הדברים גם לגבי טענת התובע בדבר קבלת הקצבאות מהמל"ל. אף כאן, לשון ההסכם ברורה וחדה ואין כל דרך פרשנות אחרת למעט הקביעה כי קצבת נכות של מי מהילדים, צריכה הייתה להיות משולמת לידי האם ובנוסף לדמי המזונות.
הנתבעת עמדה על זכותה על פי החוזה לפעול למכירת הדירה במועד המתאים לה וכן לפעול לקבלת קצבאות מהמל"ל לידיה, בנוסף לקבלת דמי המזונות. הכלל הוא כי עצם העמידה על זכות איננה מהווה חוסר תום לב. עם זאת, בעשורים האחרונים סיווג ביהמ"ש העליון התנהגויות שונות כגון התנהלות בהתחכמות ותחבולה כמנוגדות לחובת תום הלב.
ייתכן והיה על הנתבעת לשתף את התובע "בזמן אמת" בדבר קבלת הקצבה מהמל"ל ברם בהינתן כי התובע יכול היה לפנות למוסד לביטוח לאומי בכל עת, כאפוטרופוס לקטין ולקבל את מלוא המידע עליו ובהינתן כי היות הקטין , סובל ממחלה לא פשוטה וייתכן ויהא זכאי לקצבאות שונות, היה בגדר סביר שניתן לצפותו, עוד לפני חתימת ההסכם בין הצדדים ובהתייחס גם לכך שבהסכם ישנה התייחסות ספציפית לכל קצבאות המל"ל להן יהיו זכאים הקטינים, לא נמצא בכך התנהגות משוללת תום לב המזכה את התובע בפיצוי או מביאה לביטול הסכם.
הפחתת מזונות: כאשר מדובר בשינוי מזונות שנקבעו בהסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין מוטל על התובע שינוי נטל שכנוע חזק, זאת לאור המאפיינים הייחודיים של הסכם גירושין. שינוי הנסיבות צריך להיות מהותי ומתייחס לתקופה שממועד פסק הדין הקודם וכמו כן הנטל להוכיחו הינו על מבקש שינוי הסכומים שנקבעו. עוד הורתה הפסיקה, כי כאשר מוגשת תובענה לשינוי מזונות קטינים, יש לבחון האם הסכומים שאותם מבוקש לשנות, עומדים בקנה המידה של "המזונות ההכרחיים" המקובלים בפסיקה. באם נמצא כי סכום המזונות המבוקש לשנותו, מביא לכדי מצב בו יוותר הקטין עם "סכום מקפח" וכי מדובר בקיפוח מהותי הזועק על פניו, שומה על ביהמ"ש לבחון מחדש את מזונות הקטין.
במסגרת אותה בחינה ראשונית של דמי המזונות, ביהמ"ש בודק האם מכלול צרכיו של הקטין מכוסים על ידי הקצבאות שהוא מקבל (כולל קצבת הילדים) ובמידה והתשובה לכך חיובית, לא יחויב האב בתשלום סכומים נוספים.
הלכה היא כי הגמלה המשולמת לקטין משום הנכות שנקבעה לו, מיועדת לשפותו בגין מצבו ולממן את צרכיו הרפואיים. לכן, ככל שחויב התובע בהוצאות אלה הנובעות מן הנכות, בין בשלמות בין במחצית, הרי שיש לחייבו בחלק היחסי מהסכום העודף שיהא צורך בתשלומו ככל שהגמלה לא תספיק לשם כך .
במקרה דנא השינוי המרכזי אשר אותו יש להביא בחשבון, עניינו קביעת קצבה עבור הקטין ב. בגובה של 2,500 ₪ בחודש, סכום נכבד שדומה שלא נצפה ע"י הצדדים ואשר לכאורה אף עולה על סכום המזונות השוטפים שנקבעו בהסכם כתשלום בגין צרכיו של הקטין. לפיכך, ביהמ"ש קובע כי יש מקום לראות בקצבת הנכות שמקבל הקטין משום שינוי נסיבות מהותי.
נוכח ההלכה האמורה לעיל כי קצבת הנכות אמורה לכסות (לכל הפחות) את ההוצאות הרפואיות של הקטין ונוכח הכנסתם הפנויה של הצדדים, ביהמ"ש קובע כי אין מקום להשית על התובע תשלום בגין הוצאות רפואיות חריגות של הקטין, כל עוד זכאי האחרון לגמלת הנכות.
לעניין העתירה לקבל החזר רטרואקטיבי בגין מזונות עבר ששילם התובע, הונחה ההלכה הפסוקה כי ככל ומדובר במזונות שנגבו ונאכלו לצורכי המשפחה, לא יבוטלו המזונות למפרע. ברם הואיל ועסקינן בביטול השתתפות האב במחצית הוצאות רפואיות חריגות של הקטין ונוכח כל המפורט בפסק הדין דלעיל, ביהמ"ש הורה על הביטול ממועד הגשת התובענה (9.12) . |
| חזרה למעלה |
|
| 40 [משפחה] [בתי-משפט] |
|
| תמש (י-ם) 55777-07-14 ש.י.ש. (קטין) נ' ש.ש. (משפחה; אורית אביגיל יהלומי; 22/01/15) - 7 ע' |
| עו"ד: מרי סבג שמש |
ניתן פס"ד בהעדר הגנה בגדרו ביטל ביהמ"ש את חיוב המזונות של האב עפ"י הסכם הגירושין, והאם חויבה להשתתף במזונות הקטינים – שעברו למשמורת האב – בסכום כולל של 2500 ₪ וזאת מדין צדקה ובהתאם ליכולתם הכלכלית של הצדדים עפ"י האמור בכתב התביעה.
משפחה – מזונות ילדים – פסק-דין במעמד צד אחד
משפחה – מזונות ילדים – חובת האם בתשלומם
משפחה – מזונות ילדים – אב משמורן
בתי-משפט – פסק-דין – בהיעדר הגנה
.
בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה. עסקינן בתביעה לביטול מזונות וקביעת מזונות, שהגישו חמישה קטינים, באמצעות אביהם כנגד האם. רקע: בהתאם לכתב התביעה, במסגרת הסכם הגירושין (שאושר וקיבל פס"ד בביד"ר) נקבע כי המשמורת על הקטינים תהא בידי האם, וכי האב ישלם למזונות 3 מילדיו הקטינים סכום חודשי של 4,000 ₪ וכן מחצית הוצאות רפואיות חריגות. לטענת האב, פחות מחודש לאחר חתימת ההסכם הודיעה לו האם שהיא אינה מעוניינת להמשיך ולגדל הילדים ודורשת כי הוא יגדל הילדים. לטענתו, האם עזבה באופן חד צדדי את הדירה והילדים במשמורתו מסוף 2013 וכי האם רואה אותם כ- פעם בחודש. בתביעת המשמורת שהגיש האב, ניתן (היום) פסק דין בהעדר הגנה, הקובע כי המשמורת על הקטינים תועבר לידי האב.
.
רשמת ביהמ"ש לענייני משפחה קיבלה את התביעה, בהעדר הגנה, מהטעמים הבאים:
כידוע, בהעדר הגנה, זכאים התובעים ליטול פסק דין על פי התובענה המאומתת בתצהיר. יחד עם זאת, גם בבואו של ביהמ"ש ליתן פסק דין בהעדר הגנה, הוא אינו "חותמת גומי" ועליו להפעיל שיקול דעת בכל האמור בכתב התביעה.
במקרה דנן, מדובר בבני זוג יהודיים, ומשכך אין עילה בדין האישי לחייב את האם בדמי המזונות הבסיסיים של הקטינים, לגביהם יש חובה אבסולוטית לאב. עם זאת, לגבי הוצאות הקטינים מעבר לאותם צרכים הכרחיים – בהם חייבים שני ההורים מדין צדקה, בהתאם ליכולתם הכלכלית – יש עילה לתביעה. לפיכך, ובהעדר הגנה מצד הנתבעת, ביהמ"ש מקבל את התביעה ומורה על ביטול חיוב המזונות של האב מכוח הסכם הגירושין ומחייב את האם להשתתף במזונות הקטינים בסכום כולל של 2,500 ₪ לחודש, החל מיום הגשת התביעה. בנוסף, תישא הנתבעת במחצית הוצאות החינוך והבריאות החריגות של הקטינים. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
