| עליון |
| 1 [בתי-משפט] |
 |
| עא 388/16 ישראל (נתן) ברזל נ' מוסדות נחמת ציון ירושלים (בפירוק) (עליון; נ' סולברג; 20/01/16) - 8 ע' |
| עו"ד: ראובן ביטון |
לעמדת השופט סולברג, בכל הנוגע לעיכוב הביצוע של סעדים כספיים, כל עוד לא הוכח בראיות מוצקות שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש – ניתן יהיה לעכב את ביצועו רק כאשר סיכויי הערעור נראים גבוהים במיוחד כבר בבחינה לכאורית שלו.
 בתי-משפט – סעדים – עיכוב ביצוע פסק-דין
בתי-משפט – עיכוב ביצוע – פסק דין
בתי-משפט – פסק-דין – עיכוב ביצוע
.
בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד בו הורה ביהמ"ש המחוזי כי התובענה שהגישו המבקשים תופסק, והמבקשים ישלמו הוצאות משפט לחלק מן המשיבים. רקע: מדובר בהליך מורכב העוסק בביטולן של כמה עסקאות מקרקעין בטענה של כפיה ועושק יחד עם תביעה כספית על סכום כסף בשיעור גבוה במיוחד. חרף טענות המבקשים למצב כלכלי קשה, ביהמ"ש הורה למבקשים להפקיד ערובה בסך של 250,000 ₪, שהם 2% מסכום התביעה. לאחר שהמבקשים לא הצליחו לגייס את הסכום, נעתר ביהמ"ש לבקשתם להפסקת התביעה, אך קבע כי המבקשים ישלמו הוצאות משפט לחלק מהמשיבים בסך כולל של 150,000 ₪. ביהמ"ש התנה את חידוש התובענה בתשלום הוצאות אלו. עיקרו של הערעור הוא בהשגה על ההחלטה המחייבת את המבקשים בהפקדת הערובה מעיקרא.
.
ביהמ"ש העליון (השופט נ' סולברג) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
כידוע, ניתן להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין בהתחשב בשני שיקולים – סיכויי הערעור מחד גיסא, ומאזן הנוחות שבין המערער והמשיב מאידך גיסא. בין שני שיקולים אלו מתקיימת "מקבילית כוחות". ככל שעסקינן בבקשה לעיכוב ביצועו של סעד כספי (כבענייננו), מכיוון שמדובר בסעד שככל הינו בר-השבה, במסגרת בחינת מאזן הנוחות נדרש להוכיח כי ביצועו יפגע במבקש באופן חמור או לחלופין כי קיים חשש ממשי לכך שהמשיב לא יוכל להשיב את הכספים שישולמו לו אם יתקבל הערעור. טענות אלו אינן יכולות להיטען בעלמא, ויש לתמוך אותן בתצהיר או להביא להן ראיות.
לאחרונה (ע"א 250/16) הביע השופט סולברג את עמדתו לפיה בכל הנוגע לעיכוב הביצוע של סעדים כספיים, כל עוד לא הוכח בראיות מוצקות שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש – ניתן יהיה לעכב את ביצועו רק כאשר סיכויי הערעור נראים גבוהים במיוחד כבר בבחינה לכאורית שלו. בבחינה לכאורית של הערעור, ומבלי להידרש לטענות הספציפיות המועלות בו לגופן, נראה שהמבקשים משיגים בעיקר על ההחלטה לחייבם בהפקדת ערבון, יחד עם השגות על שיעור הוצאות המשפט. אף שלערעור סיכויים מסויימים, הרי שבשל אופיין הדיוני והראייתי של החלטות אלו תמעט ערכאת הערעור להתערב בהן. די בכך כדי לקבוע שלא ניתן בבחינה לכאורית של הערעור להראות כי מדובר בערעור בעל סיכויים כה גבוהים, המצדיקים את עיכוב הביצוע בנסיבות דנן.
עוד צוין בין היתר, כי מדובר בתשלום בגין הוצאות משפט אשר אין חולק כי המשיבים הוציאו מכיסם. חלק בלתי נפרד מן הסיכויים והסיכונים שעל בעל דין לשקלל בבואו להגיש תובענה הוא העובדה כי ככל שלא יזכה בתובענה יהיה מחויב בתשלום הוצאותיו של הצד שכנגד. במצב כזה אין הצדקה להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע ולהותיר את המשיבים בחסרון כיס שאין חולק על קיומו, רק בשל הגשת הערעור. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [עונשין] |
|
| עפ 1479/15 פארס אידירס נ' מדינת ישראל (עליון; י' דנציגר, ע' ברון, א' רובינשטיין; 20/01/16) - 8 ע' |
| עו"ד: קרן רוט, ברכה וייס, אריאל הרמן |
נדחה ערעור על גז"ד בגדרו הוטל על המערער עונש של 6 שנות מאסר; הדעת אינה סובלת כי הולכי רגל לא יוכלו לחוש בטוחים בעת הליכה בטבורה של עיר ויחששו שמא הם עלולים ליפול קורבן לאלימות מינית מצד פלוני. מעשיו של המערער הם חמורים ביותר ומחייבים ענישה מחמירה שתבטא את סלידת המשפט מהם ושתגשים את עקרונות הגמול וההרתעה.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התערבות ערכאת ערעור
.
ערעור על גז"ד, במסגרתו הושת על המערער עונש של 6 שנות מאסר בפועל; מאסר על תנאי ופיצוי המתלוננת בסך 20,000 ₪; המערער הורשע, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של ניסיון לאינוס; מעשה מגונה תוך שימוש בכוח; הדחה בחקירה; שיבוש מהלכי משפט; והכשלת שוטרים.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט י' דנציגר) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
הלכה פסוקה היא כי אין ערכאת הערעור מתערבת בעונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית אלא בנסיבות חריגות, כאשר נפלה בגזר הדין טעות מהותית אשר בולטת על פניה או שעה שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות. עוד נפסק לא אחת כי מדיניות הענישה בכל הנוגע לעבירות מין ראוי לה, ככלל, כי תהא מחמירה. המקרה דנא אינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים. בניגוד לטענת המערער, ניכר כי מדובר בניסיון אינוס המלמד על רמת נחישות גבוהה מצד המערער לבצע את זממו במתלוננת. לכך מוסיף ביהמ"ש, בין היתר, כי הדעת אינה סובלת כי הולכת או הולך רגל לא יוכלו לחוש בטוחים בעת הליכה בטבורה של עיר ויחששו שמא הם עלולים ליפול קורבן לאלימות מינית מצד פלוני. מעשיו של המערער הם חמורים ביותר ומחייבים ענישה מחמירה שתבטא את סלידת המשפט מהם ושתגשים את עקרונות הגמול וההרתעה. באשר לנסיבותיו האישיות של המערער, אלה הובאו בחשבון על ידי ביהמ"ש המחוזי ולא נמצא בהן כדי להצדיק הקלה נוספת בעונש. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [נזיקין] |
|
| עא 1597/15 פלונית נ' פלוני (עליון; נ' סולברג, מ' מזוז, א' רובינשטיין; 20/01/16) - 14 ע' |
| עו"ד: רונלי שקד, מיכאל קלדררו, דיקלה ברנס, יוכי בן חמו תורתי |
ערעור שענייננו בפיצוי נפגע משני בגין נזק נפשי שנגרם לו בשל היחשפות לעבירות מין שבוצעו בקטין בן משפחה. נפסק כי גם בהנחה שהאירועים הנטענים אכן התרחשו, לא עלה בידי המערערת להוכיח התקיימותם של התנאים השני והשלישי שנקבעו בהלכת אלסוחה וזאת גם בנגזרותיה המרוככות, שעה שהמערערת נחשפה לעבירות הנטענות 20 שנה לאחר התרחשותם הנטענת.
נזיקין – נזקי גוף – נזק נפשי
נזיקין – נזק נפשי – עקיף
.
ערעור על פס"ד מחוזי, שבגדרו נמחקה על הסף תביעתה של המערערת לפיצויי נזק מחמת היעדר עילה. במוקד פסק הדין והערעור – פיצוי נפגע משני בגין נזק נפשי שנגרם לו בשל היחשפות לעבירות מין שבוצעו בקטין בן משפחה. לפי גרסת המערערת היא נחשפה לביצוע העבירות בביתה, 20 שנה לאחר ביצוען וכי לחשיפה זו קש"ס למצבה הנפשי (של המערערת). לטענת המערערת, כאשר מדובר בעבירות מין בקטינים, קיים פער בין קרות האירוע לחשיפתו, ולכן יש לשקול את הרחבת האפשרות לפיצוי הנפגע המשני .
.
ביהמ"ש העליון (מפי המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, בהסכמת השופטים נ' סולברג ומ' מזוז) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
ארבעת התנאים, כפי שפותחו בפסיקה שבאה בעקבות פסק הדין ברע"א 444/87 בעניין אלסוחה, אשר בהתמלאם תוכר תביעתו של נפגע משני בגין נזק נפשי שנגרם לו, הם: א. הנפגע המשני הוא קרוב משפחה מדרגה ראשונה של הנפגע העיקרי, הגם שהפסיקה אפשרה, במקרים חריגים, לפצות גם נפגע אחר; ב. על הנפגע המשני להתרשם בעצמו מן האירוע, אולם לא נשללה זכותו של קרוב שהתרשם מן האירוע מכלי שני, ונזקו היה צפוי בנסיבות העניין; ג. נדרשת קרבה במקום ובזמן בין היווצרות נזקו של הנפגע המשני לבין הפגיעה בנפגע העיקרי. אף דרישה זו זכתה לפירוש גמיש; נקבע שאין לשלול את האפשרות כי נזק התהווה הרחק מזירת האירוע, בחלוף זמן, או כתוצאה מחשיפה מתמשכת, להבדיל מהלם מיידי; ד. נדרשת פגיעה נפשית חמורה, אשר עולה כדי מחלת נפש או הפרעת נפש, שיש בה משום נכות ניכרת. על תנאי זה עמדו בתי המשפט בדווקנות.
ביהמ"ש מציין כי ההתמודדות עם עבירות מין במשפחה, על הקשיים הכרוכים בחשיפתן, מתנהלת בעיקרה – וזהו גם מקומה הטבעי בגדרי המשפט הפלילי. המשפט האזרחי, ובפרט דיני הנזיקין, הוא בעל מאפיינים אחרים ותכליות שונות. כנגזרת מכך השיקולים להטלת אחריות ולהיקפה שונים גם הם.
במקרה דנא התרחשות האירועים הנטענים לא הוכחה כדבעי. כך שבאופן משפטי לא התקיים התנאי המקדמי להגשת תובענה בגין אירוע אשר גרם לנזק, הוא התרחשות האירוע. ואולם, גם בהנחה לצורך הדיון, כי אכן הוכח שהאירועים הנטענים אכן התרחשו, לא עלה בידי המערערת להוכיח התקיימותם של התנאים השני והשלישי שנקבעו בהלכת אלסוחה גם בנגזרותיה המרוככות. במצב זה, התנאי הרביעי שעניינו מידת הפגיעה אינו דרוש בחינה והוכחה.
באשר לתנאי השני, ביהמ"ש סבור כי קשה עד מאוד להלום, טענה כי התפתחות נזק נפשי בחלוף 20 שנה ממועד האירועים הייתה צפויה; כך – בפרט כשלאורך השנים לא הבחינה המערערת בהשלכות המעשים הנטענים על בתה ולא נחשפה לסבלה של הבת בזמן אמת או בסמוך לכך, ואף לא בסמוך לסמוך; טענת המערערת בדבר הבחנה בין הצפיות הנחוצה לביסוס עוולת הרשלנות לזו הנחוצה לביסוס עוולת התקיפה נדחתה. אשר לתנאי השלישי, צוין בין היתר, כי דרישת הקרבה בזמן ובמקום נוגעת ללוז הקשר הסיבתי המוביל מנזקו של הנפגע הישיר אל זה של הנפגע העקיף, ומספקת אינדיקציה להתקיימותו; מהשוואה למקרים שנדונו בפסיקה, תנאי זה אינו מתקיים בענייננו, אף לא לפי הגישה המרוככת, שכן בפני המערערת עומדת משוכה גבוהה ביותר בחלוף זמן כה רב מהתרחשות האירועים. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| עפ 4523/14 יעד חלילי נ' מדינת ישראל (עליון; י' עמית, א' שהם, א' רובינשטיין; 20/01/16) - 44 ע' |
| עו"ד: מורן פולמן, אסתר בר ציון |
נדחה ערעור על הרשעת המערער בביצוע עבירת רצח בכוונה תחילה, נוכח הוכחת כל יסודותיה: החלטה להמית; הכנה; היעדר קנטור. בנוסף, לא הוכח כי סייג ההגנה העצמית עומד למערער; סכום הפיצויים אותו חויב המערער לשלם למשפחת המנוח מידתי ומאוזן בנסיבות העניין.
עונשין – עבירות – רצח
עונשין – עבירת הרצח – החלטה להמית
עונשין – עבירת הרצח – הכנה
עונשין – עבירת הרצח – קנטור
עונשין – הגנות – הגנה עצמית
עונשין – פיצויים והוצאות – פיצויים לקורבן
המערער הורשע בבימ"ש המחוזי בעבירה של רצח בכוונה תחילה ובשתי עבירות של החזקת סכין. המערער נדון לעונש של מאסר עולם. כמו-כן, הושת על המערער תשלום פיצויים בסך של 200,000 ₪ למשפחת המנוח. עיקר הדיון נסב על הטענה בדבר אי הוכחת יסודות עבירת הרצח ולשאלת קיומו של סייג ההגנה העצמית.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט שהם ובהסכמת המשנה לנשיאה רובינשטיין והשופט עמית
אין כל עילה להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שקבע בימ"ש קמא. ממצאיו של בימ"ש קמא מעוגנים היטב בחומר הראיות ומתיישבים כהלכה עם הגיונם של הדברים ועם השכל הישר. אין כל מחלוקת כי המערער הוא זה שדקר למוות את המנוח, וכי הוא עשה כן באמצעות סכין מטבח אותה נטל ממסעדה קודם לכן כהיערכות לקראת עימות עם המנוח. הוכח כי לא הייתה ברשותו של המנוח סכין במהלך העימות.
הוכחו כל יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה: החלטה להמית; הכנה; והיעדר קנטור. אשר ליסוד ההחלטה להמית, עצם השימוש בסכין גדולה, רחבה וחדה, כמו גם ריבוי הדקירות שביצע המערער, וחומרתן מבססים את "חזקת הכוונה", שעה שהמערער לא סיפק הסבר אחר המניח את הדעת למעשיו, ולא השכיל להקים ספק סביר בדבר כוונתו לגרום למות המנוח; אשר ליסוד ההכנה, המערער הצטייד, מבעוד מועד, בכלי נשק קר, התעמת עם המנוח ובשלב מסוים הניף את הסכין לעברו, ודקר אותו באיברים חיוניים בגופו, פעם אחר פעם. בעבירת רצח המבוצעת באמצעות סכין, די בעצם אחיזת הסכין והפנייתה כלפי הקורבן, במטרה לנעוץ אותה בגופו, כדי לקיים את יסוד ההכנה; התשתית העובדתית מלמדת על היעדר קנטור סובייקטיבי ואובייקטיבי מצד המנוח. לא הייתה מצד המנוח כל התגרות במערער, שהצדיקה, מבחינתו, את נטילת חיי המנוח.
סייג ההגנה העצמית לא הוכח. קשה לראות במערער כמי שחש כי חייו נתונים בסכנה ממשית. המערער הוא שהגיע בכוונה התקפית, וככל שנוצר סיכון כלשהו כלפיו, הרי שהוא הכניס עצמו לאותו סיכון, במו ידיו. גם אם הוכה המערער בפניו, אין בכך כדי להצדיק את עוצמתן וכמותן של הדקירות שננעצו במנוח, דבר המהווה, בנסיבות העניין, תגובה בלתי מידתית בעליל, כדי להדוף מתקפה שהייתה, כביכול, מצד המנוח; אין עילה להתערב ברכיב הפיצויים שהושת על המערער. סכום הפיצויים שנקבע, בנסיבות העניין, מידתי ומאוזן, לנוכח האסון שהמיט המערער על משפחת המנוח ללא סיבה של ממש. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [בתי-משפט] |
|
| עא 250/16 אריאלה שפירא נ' נתן מוסט (עליון; נ' סולברג; 18/01/16) - 5 ע' |
| עו"ד: ד' קירשנבוים |
לעמדת השופט סולברג, כאשר עסקינן בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד בסעד כספי, די בכך שמאזן הנוחות אינו מצביע על צורך בקבלת הבקשה על מנת לדחותה, אלא אם כן סיכויי הערעור הם כה גבוהים עד כדי כך שהם ניכרים גם בבחינה לכאורית שלהם.
בתי-משפט – סעדים – עיכוב ביצוע פסק-דין
בתי-משפט – עיכוב ביצוע – פסק דין
בתי-משפט – פסק-דין – עיכוב ביצוע
.
בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד בסעד כספי.
.
ביהמ"ש העליון (השופט נ' סולברג) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
כידוע, הגשתו של ערעור אינה מצדיקה כשלעצמה את עיכוב ביצועו של פסק הדין עליו מערערים. אמות המידה לחריגה מכלל זה: על המבקש לשכנע את ביהמ"ש כי סיכוייו לזכות בערעור טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. בין שני השיקולים מתקיימים יחסי גומלין המוכרים כ"מקבילית כוחות". כאשר עסקינן בעיכוב ביצועו של סעד כספי, נדרשת הוכחה מוצקה לכך שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים. ככלל, סעד כספי ניתן להשבה, ומשכך אין עילה לעכב את ביצועו כל עוד לא הוכח כי הדבר יפגע במבקשים באופן חריג, או כי קיימת סכנה ממשית לכך שהכספים לא יושבו במידה ויתקבל הערעור.
לעמדת השופט סולברג, כאשר עסקינן בסעד כספי, די בכך שמאזן הנוחות אינו מצביע על צורך בקבלת הבקשה על מנת לדחותה, אלא אם כן סיכויי הערעור הם כה גבוהים עד כדי כך שהם ניכרים גם בבחינה לכאורית שלהם. יישום עמדה זו לענייננו מובילה לדחיית הבקשה.
המבקשים מציינים במפורש כי יוכלו לשלם את החיוב אלא שהם חוששים שהמשיב ישתמש בכספים ולא יוכל להשיבם בסופו של יום. ברם, טענה מעין זו צריכה להיות מנומקת כדבעי ולהתבסס על תשתית עובדתית אשר מגלה חשש סביר לכך שהכספים 'יעלמו'. זאת לא עשו המבקשים. במצב זה אין לראות במבקשים כמי שמאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתם. בנוסף, בדיקת הערעור מגלה כי אין זה מן המקרים שבהם סיכויי הערעור בולטים וניכרים כבר בבחינה לכאורית זו. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 6 [עבודה] |
|
| עע (ארצי) 57454-11-14 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' מרדכי שמלה (עבודה; יגאל פליטמן, ורדה וירט ליבנה, נטע רות, נ.צ.: ע' מאור, מ' מרבך; 13/01/16) - 24 ע' |
| עו"ד: אלעד פרי, אורן שרים, חנה שניצר, גל גורודיסקי, אבי מור יוסף, דוד בכור, עליזה מזא"ה |
ביה"ד הארצי פסק כי אין מקום לסילוק על הסף של תביעות המשיבים כנגד המערערת שעניינה ייצוג לא הולם, שכן הבחינה אם מדובר בייצוג בלתי הולם דורשת בירור עובדתי.
עבודה – סדרי דין – סילוק תביעה על הסף
עבודה – תובענה ייצוגית – תנאים לאישורה
.
המשיבים בשני הערעורים הגישו, כל אחד בנפרד, תביעה לביה"ד האזורי נגד מעסיקתם (להלן: אגודת השומרים) לתשלום זכויות שונות הנובעות מתקופת העסקתם אצלה כשומרים, ומסיומה. המשיבים צירפו לתביעותיהם כנתבעת את המערערת בתביעה לביצוע ההסכם הקיבוצי הכללי בענף השמירה והאבטחה מיום 27.6.11 (להלן: הסכם האכיפה) ולחלופין לתשלום פיצוי בגין ייצוג לא הולם. בקשות המערערת לסילוק התביעות על הסף נדחו ומכאן בקשות רשות הערעור.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי סגנית הנשיא ו' וירט-ליבנה ובהסכמת הנשיא י' פליטמן, השופטת נ' רות ונציגי הציבור ע' מאור, מ' מרבך) דחה את הערעורים ופסק כי:
הלכה היא כי סילוק על הסף הוא סעד קיצוני שיינתן במשורה ובמקרים חריגים בלבד. ככלל, ביה"ד יעדיף את בירור התובענה ופתרון המחלוקת לגופה על פני סילוקה על הסף, על מנת שלא לשלול מבעל דין לממש את זכותו המשפטית. במקרה דנן יש שורת שאלות עובדתיות ומשפטיות הצריכות להתברר במסגרת ההליך העיקרי, ומשכך אין מקום לסילוק התביעות על הסף.
תביעת המשיבים כנגד המערערת הינה למתן צו עשה להפעלת הסכם האכיפה, שאלמלא תעשה כן תגרום לכך שייצוג המשיבים על ידה יהא ייצוג בלתי הולם המזכה אותם בסעדים הנתבעים על ידם בתביעה כנגד המעסיק. הבחינה אם מדובר בייצוג בלתי הולם דורשת בירור עובדתי. נקודת המוצא היא שארגון עובדים אמון על הדאגה לזכויות העובדים, כחלק מחובתו האינהרנטית ככזה. משכך, ככל שאיננו פועל בהתאם לאמות המידה הנדרשות, הרי שעלולה לקום לעובד זכות תביעה כנגד הארגון. חובת הייצוג ההולם חלה על ארגון העובדים אף כלפי עובד בודד, ולא רק כלפי הקולקטיב. הבחינה האם בנסיבות מקרה ספציפי אכן פעל ארגון עובדים כדבעי מחייבת כי יתקיים הליך שבו תתבררנה טענות הצדדים, תוך הבאת ראיות לאופן הפעולה הנדרשת אל מול זה אשר בוצע הלכה למעשה. הוא הדין אף בענייננו, כאשר עילת התביעה כנגד המערערת היא ייצוג לא הוגן, יש מקום לבירור עובדתי אם אכן המערערת ייצגה את המשיבים באופן הולם, בירור שכרוכים בו שאלות של עובדה ומשפט שיש לבררן בהליך העיקרי. כך גם נדרש לברר ולהוכיח עובדתית את השתלשלות העניינים שקדמה להגשת התביעה, ואת אופן ההתנהלות של שני הצדדים בנוגע לזכויות המשיבים.
אף כי המשיבים עותרים לכך שהמערערת תשלם במקום המעסיקה את הזכויות הסוציאליות הנתבעות, כאשר לכאורה ניתן היה לומר כי סעד זה אינו ממין הסעדים שניתן לזכות בהם בעילה של ייצוג בלתי הוגן, ולכן גם אם יוכחו העובדות שביסוד כתב התביעה לא יצמחו למשיבים זכויות על פי דין, כך שחלק מכתב התביעה אינו מראה עילה בת תביעה, לא ניתן לפסול מקרה זה על הסף, בשל ההקשר הרחב שבו הוגשו התביעות, קרי, היותן חלק בלתי נפרד משרשרת הליכים בהם נתבעו זכויות עובדי שמירה ואבטחה.
בהקשר זה, לאחר החתימה על הסכם האכיפה, נפסק כי אין עוד מקום לאשר הגשת תובענות ייצוגיות מקום בו נעשות פעולות מצד ארגון העובדים לאכיפת הזכויות, ויש לאפשר למערערת לפעול לפי המתווה של ועדת אכיפה. מבלי לקבוע מסמרות באשר לתביעת המשיבים, ברי כי לאור ההקשר הרחב, דרושה בחינה עובדתית של הדברים, על מנת לקבוע אם כשלה המערערת באופן המזכה את המשיבים בסעדים שתבעו, ובכלל זה צו עשה של הפעלת ועדת האכיפה בעניינם. החשיבות היתרה שיש לבחינה הדברים היא דווקא לאחר חתימת הסכם האכיפה כאשר אין עוד מקום להגשת תובענה ייצוגית, כיוון שבנסיבות הללו נדרשת בחינה מדוקדקת של הנעשה על ידי ארגון העובדים לאכיפת הזכויות, על מנת שלא להפוך את ההגנה על העובדים לאות מתה. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 7 [עבודה] |
|
| סעש (י-ם) 13844-12-12 הדס רחמה זקן נ' דלק מנטה קמעונאות דרכים בע"מ (עבודה; שרה שדיאור, נ.צ.: ג' פרימק, נ' ביאליסטוק כהן; 13/01/16) - 27 ע' |
| עו"ד: מאיה צחור, יניב אסתרין |
ביה"ד פסק כי התובעת זכאית לפיצויים בגין פיטורין בניגוד לסעיף 9א לחוק עבודת נשים; בגין הפרת חוק שוויון הזדמנות בעבודה כלפי התובעת בתקופת ההיריון ולאחר הלידה; בגין הרעה חד צדדית של תנאי עבודתה של הנתבעת ללא עריכת שימוע ולפיצוי בגין עגמת נפש; כן זכאית התובעת לתשלום בגין פיטורין בתקופה המוגנת שלאחר הלידה, לדמי הודעה מוקדמת ולזכויות שונות.
עבודה – שוויון הזדמנויות בעבודה – נשים בהריון
עבודה – עבודת נשים – עובדת בהריון
עבודה – עבודת נשים – פיטורין בתקופה המוגנת שלאחר החזרה מחופשת לידה
עבודה – עובדים – הזכות לשימוע
עבודה – פיטורין – שלא כדין
עבודה – פיטורין – חוסר תום לב
.
עסקינן בתביעת התובעת הטוענת כי הופלתה, כאשר ניהלה את תחנת דלק 'הטורים' בירושלים ממנה הועברה על ידי הנתבעת לתחנת דלק 'תלפיות מזרח', בגין היותה בהריון. התביעה היא ברכיבים הבאים: פיצוי בגין נזקים על הפרת חוק לשוויון הזדמנות בעבודה, חוק עבודת נשים וסעדים מכוחם, פיצוי בגין אי השבתה לעבודה, העדר שימוע כדין, הפסד זכויות סוציאליות, עוגמת נפש, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה ושעות נוספות.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ש' שדיאור ונציגי הציבור ג' פרימק, נ' ביאליסטוק כהן) קיבל את התביעה ברובה ופסק כי:
חוק עבודת נשים קובע איסור לפטר או ליתן הודעה מוקדמת על פיטורים לעובדת בחופשת לידה ועד 60 ימים לאחר תום חופשת הלידה, אלא בהיתר מהממונה על עובדת נשים, שלא תתיר פיטורים כאמור אם הם בקשר להריון. על המעסיק להשיב את העובדת לאותה עבודה בה עבדה קודם להריון וללידה, באותם תנאים בהן עבדה ולתת לה הזדמנות להוכיח עצמה. אי השבת התובעת לאותו מקום עבודה ולאותו תפקיד בו עבדה קודם ללידה, מבלי שניתנה לה אפשרות להשמיע עמדתה ביחס להחלטה, ואיוש משרתה על ידי מחליפה בתקופת חופשת הלידה באופן קבוע, מהווים פיטורים שלא כדין, ובניגוד לסעיף 9א לחוק עבודת נשים, ולפיכך זכאית התובעת לפיצוי בגין הפיטורים, אף אם הייתה תחנת דלק חלופית, אשר הועמד בנסיבות העניין על 6 משכורות.
הנתבעת הפרה את חוק שוויון הזדמנות בעבודה הן בתקופת ההיריון בנוגע לתנאי העבודה ביחס להגבלת יכולתה לנהל, נטילת סמכויותיה וכד'. הנתבעת אף הפרה את החוק האמור לאחר הלידה בפיטורים. התובעת הוכיחה שהייתה עובדת טובה ומוערכת וכי לא נפל כל פגם בהתנהלותה. העברת התובעת מניהול תחנת 'הטורים' לניהול תחנת 'תלפיות', עם שובה לעבודה מחופשת הלידה, מזכה בפיצוי בגין פיטורים בניגוד לחוק שוויון הזדמנות בעבודה בסך של 50,000 ₪.
התנהלות הנתבעת כלפי התובעת הן בעת ההיריון, והן עם שובה מחופשת הלידה, מהווה הרעת תנאים. הנתבעת הכניסה מנהל חדש עוד בטרם יצאה התובעת לחופשת הלידה, ובכך פגעה במעמדה של התובעת. שמה של התובעת הושמט מרשימת המנהלים שנשלחה בעניין השתלמות, עוד קודם לשובה של התובעת מחופשת הלידה ללא הצדקה. התובעת הועברה לניהול סניף אחר, קטן יותר משמעותית, ללא הסכמתה, ומבלי שניתנה לה אפשרות לשנות את ההחלטה. להתנהלות הנתבעת אין כל הסבר אחר מלבד הרעת תנאים חד צדדית משמעותית ופוגענית על מנת לנתב את התובעת מחוץ לנתבעת. היה על הנתבעת לבצע לתובעת שימוע בטרם ההחלטה על שינוי תפקידה אך הדבר לא נעשה. הנתבעת תפצה את התובעת בשל העדר שימוע בגובה 6 משכורות; העברת התובעת מניהול תחנת הטורים לניהול תחנת תלפיות מזרח נעשתה שלא כדין ובחוסר תום לב. ההעברה נעשתה ללא שמיעת התובעת ובניגוד לכישוריה שהוכחו. הנתבעת התנהלה בחוסר תום לב גם לאחר שהובהרה לה מהות ואופן הפגיעה בתובעת.
הנתבעת פיטרה את התובעת שלא כדין, בתקופה המוגנת שלאחר הלידה של 60 הימים, ומשכך עליה לשלם לתובעת עבור תקופה זו; התובעת זכאית לדמי הודעה מוקדמת נוכח פיטוריה; בשים לב לפיצויים שנפסקו, ללא הוכחת נזק, ונוכח שיעורי הפיצוי המקובלים בפסיקה, נפסק לתובעת פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 10,000 ₪; כן נפסקו לתובעת הפרשות לפיצויים ולפנסיה בתקופה המוגנת ותשלום בגין שעות נוספות; יתר רכיבי התביעה נדחו בהעדר הוכחה. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [עבודה] [משפט מינהלי] |
|
| סעש (חי') 26776-11-12 עאמר עיסמי נ' מועצה מקומית - דלית אל כרמל (עבודה; עפרה ורבנר, נ.צ.: ל' גולדשמיד ארון, י' הלפרין; 11/01/16) - 29 ע' |
| עו"ד: זכי כמאל, סיאגה רשף, למא קאסם |
נדחתה תביעת התובע לתשלום פיצוי בגין אי תשלום הפנסיה לה הוא זכאי, לשיטתו, לאחר סיום העסקתו. נפסק, בין השאר, כי ראש עיר אינו יכול להבטיח לעובדיו זכאות לקצבאות המעוגנות בחוק, בלא שיעמדו בהוראות החוק ובלא אישור הגורם המוסמך לכך.
עבודה – גימלאות – פנסיה תקציבית
עבודה – בית-הדין לעבודה – סמכותו
משפט מינהלי – הבטחה מינהלית – תוקפה
.
התובע הגיש כנגד הנתבעת תביעה לקבלת פיצוי כספי בגין נזקים והפסדים שנגרמו לתובע, לטענתו, עקב התנהלות הנתבעות, בכל הקשור בתשלום גימלתו. לטענת התובע, אי תשלום הפנסיה לאחר סיום העסקתו בעיריית הכרמל, מהווה הפרה בוטה של הסכם אשר נכרת בין הצדדים, והפרה זו גרמה לו לנזק כספי.
.
בית הדין לעבודה מפי השופטת ע. ורבנר ונציגי הציבור ל. גולדשמיד ארון ו- י. הלפרין פסק כלהלן:
ככל שתביעת התובע מעוגנת בעוולה הנזיקית, עוולת הרשלנות – דינה להידחות מחוסר סמכות עניינית, וזאת מבלי להתייחס לטענות לגופן.
סעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה מקנה לבית הדין האזורי לעבודה סמכות לדון בתביעות שעילתן הפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לפקודת הנזיקין), אלא שהתובע לא הצביע על הוראת חיקוק שהופרה, ולמעשה טענתו, הינה טענת הפרה של חובת גילוי שנקבעה בפסיקה.
התובע לא הוכיח קיומו של הסכם, בין בעל פה ובין בכתב, שמכוחו הוא זכאי לפנסיה תקציבית עם סיום העסקתו בעיר הכרמל, להבדיל מזכאותו להקפאת זכויות לפנסיה תקציבית עד להגיעו לגיל פרישה.
יש לדחות את טענת התובע בדבר קיומה של הבטחה מנהלית. ראש עיר אינו יכול להבטיח לעובדיו זכאות לקצבאות המעוגנות בחוק, בלא שיעמדו בהוראות החוק ובלא אישור הגורם המוסמך לכך. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [עבודה] |
|
| סעש (ת"א) 19634-11-13 צחי-יצחק אילוז נ' מדינת ישראל (עבודה; ד"ר אריאלה גילצר כץ; 05/01/16) - 13 ע' |
| עו"ד: שלמה בכור, ג'וזף עזיזיאן |
על התובע, שעבד כנהג שר במשרת אמון, חל חוק שעות עבודה ומנוחה והוא זכאי לתשלום שעות נוספות; מאחר שהתובע קיבל כספים ביתר מהנתבעת ברכיב זה עליו להשיבם לה, אלא שדין תביעת השבה כנגד התובע זהה לתביעת השבה בהכרה של קבלן כעובד בדיעבד כנפסק בעניין ענת עמיר – אין מקום לחייב את העובד להשיב למעסיק את סכומי היתר שקיבל, ומאידך אין מקום לחייב את המעסיק לשלם לעובד את הזכויות הסוציאליות שתבע.
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – תחולת החוק
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – שעות נוספות
עבודה – עובדים – הזכות לשימוע
עבודה – שכר עבודה – קיזוז והשבה
.
בין הצדדים נחתם חוזה מיוחד להעסקת עובד – נהג שר במשרת אמון. סיום העסקתו נקבע עם סיום כהונת השר. בחוזה העסקה הוסכם כי לא תהיינה לתובע זכויות נוספות מעבר למה שנקבע בחוזה וכי חוק שעות עבודה ומנוחה (להלן: החוק) לא יחול על התובע. התובע תובע גמול בגין עבודה בשעות נוספות ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ד"ר א' גילצר-כץ) דחה את התביעה ברובה, דחה את התביעה שכנגד ופסק כי:
ככלל, החוק חל על כל העובדים. החוק מונה חריגים לחלותו: עובדים בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי; עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם; עובדי מדינה שתפקידם מחייב לעמוד לרשות העבודה גם מחוץ לשעות העבודה הרגילות. אשר לחלות החוק על התובע: התובע לא היה מנהל ולא עבד בתפקיד ניהולי. לפיכך התובע לא עונה על ההגדרה "עובדים בתפקידי הנהלה". התובע אף אינו עונה על ההגדרה "תפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי". התובע לא היה שותף לסודות המשרד ולא ניתן לו חופש פעולה מאחר שהיה צמוד לשר. תנאי עבודתו של התובע ונסיבותיה מאפשרים לנתבעת פיקוח על שעות העבודה והלכה למעשה הנתבעת פיקחה על עבודתו של התובע; תפקידו של התובע אינו מחייב אותו לעמוד לרשות העבודה גם מחוץ לשעות העבודה הרגילות. לאור כל האמור, התובע זכאי לגמול שעות נוספות.
אשר לגובה הגמול לו זכאי התובע, מהחישובים שערכה הנתבעת נמצא שעל התובע להשיב לה כספים. עם זאת, בנסיבות העניין אין להורות על השבה. בעניין ענת עמיר נדונה הסוגיה האם על העובדת להשיב את סכומי היתר ששולמו לה כקבלנית לאחר שהוכרה כעובדת בדיעבד והתברר כי המעסיקה שילמה לה כספים ביתר ונפסק כי במצב בו התמורה ששולמה לעובדת כיסתה את מלוא זכויותיה ומעבר לזה, לו היו הצדדים מסכמים ביניהם שמעמדה יהא כשל עובדת; אזי מחד, אין מקום לחייב את העובדת להשיב למעסיקה את סכומי היתר ומאידך אין מקום לחייב את המעסיקה לשלם לעובדת את הזכויות הסוציאליות שתבעה. אכן שם עסקינן בהכרה של יחסי עובד ומעסיק וכאן בתביעה לגמול שעות נוספות, אולם הסעיף בחוזה ההעסקה של התובע דומה ל"סעיף גדרון", הקובע על פי רוב כי אם בעתיד יבחר קבלן לתבוע את מעסיקו בדרישה להכיר בו כעובד שכיר, הרי ששכרו הקובע לו יהיה זכאי כעובד יהיה נמוך מהתמורה אותה קיבל כקבלן וכי הקבלן שיוכר כעובד יידרש להשיב למעסיקו את הסכומים ששולמו לו ביתר בתקופת העסקתו. בתביעה דנא, המדינה יצרה מעין סעיף גדרון לפיו אם יבחר התובע להגיש כנגדה תביעה על חלות החוק, ייערך חישוב מחדש, לכן דינה של תביעת השבה כנגד התובע תהא זהה לתביעת השבה בהכרה של קבלן כעובד בדיעבד. לפיכך נדחתה תביעת התובע לגמול שעות נוספות והתביעה שכנגד של המדינה.
לתובע לא נערך שימוע. אין בעובדה כי החוזה הוא לתקופה קצובה כדי לפטור את הנתבעת מחובה לערוך שימוע. בעת שהעסקת העובד נעשית על פי חוזה לתקופה קצובה חלה על המעסיק חובה במתן הודעה מראש לעובד על כוונתו שלא להאריך עוד את ההתקשרות עמו וליתן לו את זכות הטיעון והשימוע. העסקה של עובד בחוזה המתחדש משנה לשנה מעצם טיבה וטבעה היא לעיתים בעלת אופי של התקשרות מתמשכת. לכן לעובד קיימת ציפייה לגיטימית שיחודש חוזה ההעסקה עמו, ובצידה הזכות שתינתן לו הזדמנות הולמת לטעון טענות ולנסות לשנות את ההחלטה שלא להעסיקו עוד. לפיכך בחוזה לתקופה קצובה יש לערוך לעובד בטרם סיום פיטוריו שימוע וליתן לו את זכות הטיעון. משכך, זכאי התובע לפיצוי בגין אי עריכת שימוע בגובה של 2 משכורות, כפי ששולמו לו בפועל. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [עבודה] |
|
| סעש (נצ') 1578-06-13 אילן כהן נ' פירות ומשתלות בן דור בע"מ (עבודה; אורית יעקבס; 04/01/16) - 26 ע' |
| עו"ד: עמיר מלצר, אברהם אמיר |
מעביד יכול לבצע שינוי שפוגע בזכויות מהותיות של עובד לפי חוזה העבודה, רק בהסכמת העובד; הנתבעת ביצעה שינוי מהותי של חוזה העסקתו של התובע בלא הסכמתו. התובע היה רשאי שלא להסכים לשינוי, ומשכך עשה, לא יכלה הנתבעת לכפות עליו את השינוי. בנסיבות אלה התובע זכאי לקבלת פיצויי פיטורים.
עבודה – חוזה עבודה – שינוי חד צדדי
עבודה – פיטורין – פיצויי פיטורין
עבודה – פיטורין – בחינתם
עבודה – פיצויי פיטורין – זכות לפיצויים
.
התובע, שעבד אצל הנתבעת בעיקר כנהג משאית משך כ-8.5 שנים, הגיש תביעה לחיוב הנתבעת לשלם לו זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתו ומסיומה. הנתבעת עוסקת בענף החקלאות. על יחסי העבודה בין הצדדים חל צו ההרחבה הכללי בענף החקלאות. עיקר הדיון נסב אודות נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים והאם זכאי התובע לקבלת פיצויי פיטורים.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת א' יעקבס) קיבל את התביעה ברובה ופסק כי:
אשר לנסיבות סיום יחסי העבודה, כלל הוא שצד לחוזה, לרבות חוזה עבודה, אינו רשאי לשנות תנאים בחוזה, באופן חד צדדי. שינוי מעין זה יכול להיחשב כהצעה לחוזה חדש, שרק אם יהיה עליה קיבול של הצד השני, ייחשב לחוזה חדש. כאמור, הכלל הוא שכאשר יש חוזה עבודה הנתבעת אינה יכולה לשנות את התנאים שבו באופן חד צדדי ולכן מקום שהייתה מעוניינת להביא לשינוי, גם אם בשל מצוקות כלכליות או אחרות, היא יכלה להציע את השינוי לתובע ולראות אם הוא נכון לקבל את הצעתה, עד שהמצב יאפשר להחזירו לעבוד כנהג משאית. אלא שמקום שהתובע לא הסכים להצעה, כבעניינו, התעקשות הנתבעת על שינוי החוזה, משמעה כי היא הפרה את חוזה העבודה.
היות והכלל הוא ששינויים בתנאי ההעסקה אמורים להיות מוסכמים, הרי שכאשר מתעורר ספק אם שינוי חד-צדדי הוא הפרה של החוזה או אם הוא אינו אמור להיחשב כך, על המעביד לשכנע שהשינוי הוא אכן חלק לגיטימי ועולה מפררוגטיבת הניהול שלו וככזה אינו אמור להיחשב כהפרה של החוזה. הנתבעת טענה כי היא ביקשה לעשות שינוי זמני בתפקידו של התובע, בשל המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעה ומתוך שלא הייתה מעוניינת לפגוע במטה לחמו וכי כל שעשתה עשתה בתום לב, וזאת להבדיל מהתובע שלא היה נכון לבצע את השינוי המסוים בעבודתו, למרות שהובהר לו כי מדובר בשינוי שיתרחש תקופה מצומצמת של מספר חודשים כשיש שינוי שפוגע בזכויות מהותיות של העובדים לפי חוזה העבודה, יכול המעביד לבצע את השינוי רק כשיש הסכמה של העובד לכך. בענייננו, משהוכיח התובע כי עיקר עבודתו, קודם לשינוי שביקשה הנתבעת לכפות עליו, הייתה בעיקרה של נהג משאית, ברי כי רצונה של הנתבעת, גם אם מטעמים מוצדקים מבחינתה, כי התובע יפסיק לעבוד כנהג משאית ויבצע עבודות חקלאיות, עולה כדי שינוי מהותי של חוזה העסקתו ולכן רשאי היה שלא להסכים לו ומשכך אכן עשה, לא יכלה הנתבעת לכפות עליו את השינוי. לאור האמור, התובע זכאי לקבל פיצויי פיטורים.
כן זכאי התובע לגמול שעות נוספות; להפרשי תגמולי פנסיה; לפדיון חופשה, לדמי הבראה לתשלום בגין ותק, בגין מענק שנתי ובגין כלכלה; טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת נדחתה בהעדר הוכחה. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 11 [בתי סוהר] |
|
| עתא (מרכז) 44258-07-15 יחזקאל באשה נ' שרות בתי הסוהר-מחלקת - זימונים (מנהלי; נגה אהד; 04/01/16) - 7 ע' |
| עו"ד: ירום הלוי |
בנסיבותיו החריגות של המקרה, נקבע כי יש לאפשר לאסיר לקיים ראיון טלוויזיוני מצולם, להבדיל מראיון מוקלט בלבד.
בתי סוהר – אסירים – הזכות להתראיין
.
עתירת אסיר במסגרתה מבקש העותר לאפשר לו לקיים ראיון טלוויזיוני מצולם. המשיב מתנגד לבקשה ומאשר לעותר לקיים ראיון מוקלט, באופן שרק קולו יישמע.
.
בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את העתירה ופסק:
בפקודת הנציבות נקבע חריג לכלל לפיו פרסום דבריו של אסיר ייערך בכתב בלבד, כך שבמקרים חריגים ניתן לאשר פרסום דברי האסיר בדרך אחרת, אם יש חשיבות שהפרסום יתקיים שלא בכתב. המשיב מצא, ובצדק, כי נסיבות המקרה כאן הן חריגות ומצדיקות קיום ראיון שלא בכתב. ואולם, פקודת הנציבות קבעה כללים והנחיות בהתקיימם ניתן לאפשר ראיון טלביזיוני ונסיבותיו יוצאות הדופן של המקרה עונות לכללים אלה. בנסיבות העניין, החלטת המשיב אינה סבירה ואינה תוצאה של איזון בין האינטרסים של הצדדים. הנימוק אותו מעלה המשיב לדחיית בקשת העותר – בקשת נפגע העבירה שהמקרה לא ייפתח – אין די בו ובהעדר נימוקים נוספים, יש לאפשר לעותר לקיים ראיון מוסרט. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 12 [דיון אזרחי] |
|
| פרק (מרכז) 25351-01-12 התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב (בהקפאת הליכים) נ' כונס הנכסים הרשמי (מחוזי; בנימין ארנון; 17/01/16) - 9 ע' |
| עו"ד: אמיר פרנקל, פנחס רובין, ירון אלכאוי, אמנון ביס, רונן מטרי, רמי אהרן, חנית נוב, ליאת נגר-שניר, נטע כצמן-יעקובוביץ' |
בית המשפט הורה לנאמנים לחברות שבהקפאת הליכים להעביר לעיון המבקשות מסמכים מסוימים.
דיון אזרחי – עיון במסמכים – התרתו
.
בקשת המבקשות לקבל לעיונן מסמכים שהתקבלו מהבנק לשם בחינת השתלשלות האירועים הקשורים בפריסתו ומכירתו של חוב של החברות שבהקפאת הליכים לבנק – לאחת המבקשות, וכן את פרוטוקולי חקירת נציגי הבנק על ידי הנאמנים.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
לכל אחת מהמבקשות יש אינטרס ישיר ומהותי בפרוטוקול החקירה, ומסמך זה רלבנטי וחשוב לצורך הכרעות הנאמנים בתביעות החוב של אחת המבקשות, לפיכך יש לאפשר לשתיהן לעיין בפרוטוקול החקירה. אשר לעיון במסמכי הבנק, בנסיבות העניין האינטרס שלא לקפח את זכות הטיעון של המבקשות גובר על הרצון להגן על פרטיות הבנק. עסקינן ב"הכרעה מעין שיפוטית" של הנאמנים שיצאה תחת ידם בהסתמך על מסמכי הבנק ופרוטוקול החקירות, וברי כי לביהמ"ש, האמור להכריע בערעורים שהוגשו על הכרעת הנאמנים, לא יתאפשר לעשות מלאכתו כהלכה אם תישלל מהמערערות זכות העיון והטיעון בקשר למסמכים אלה. כן יש לקחת בחשבון כי הכרעת הנאמנים חשפה, ממילא, חלק ניכר מתוכנם של המסמכים, ובנסיבות אלה, ובהתחשב גם בוויתור המבקשת על החיסיון ביחסיה עם הבנק – הנזק העלול להיגרם, אם בכלל, לבנק בשל מתן זכות עיון למבקשות במסמכים אלה לא יהיה מהותי. לפיכך, על הנאמנים לאפשר למבקשות עיון במסמכים המבוקשים ובמידת הצורך יושחרו חלקים הנוגעים לשמות ולתכנים הקשורים בצדדים שלישיים. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [הגנת הצרכן] [חוזים] |
|
| תצ (ת"א) 7494-09-13 אסתר בשן נ' כ.י.ד ערוץ הקניות בע"מ (מחוזי; אביגיל כהן; 11/01/16) - 37 ע' |
| עו"ד: רענן בשן, לאה נמס קהתי, דורון לוי, יאיר אברהם, מאיה רכניץ |
בית המשפט קיבל בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה שיטת שיווק מוצרים בערוץ הקניות שבבעלות המשיבה לפיה הערוץ התחייב למכור מוצרים במחירי הנחה אך בפועל מכר את המוצרים במחירים הרגילים. נפסק, כי ציון מחיר "לפני המכירה" שמעולם לא היה בתוקף אינם מקיימים את הוראות סעיף 15 (א) לחוק הגנת הצרכן.
הגנת הצרכן – הטעיה – בחינתה
הגנת הצרכן – הטעיה – פרסום מטעה
הגנת הצרכן – הטעיה – קיומה
הגנת הצרכן – תובענה ייצוגית – התנאים לאישורה
חוזים – כריתת חוזה – תום לב במשא ומתן
.
המבקשת הגישה בקשה לאישור תובענה ייצוגית. המבקשת טוענת לנזקים שנגרמו לה ולקבוצה, כתוצאה משיטת שיווק מוצרים בערוץ הקניות שבבעלות המשיבה לפיה הערוץ התחייב למכור מוצרים במחירי הנחה – מחירים הנמוכים מאלו בהם המוצרים נמכרים בדרך הרגיל בערוץ, אך בפועל מכר את המוצרים במחירים הרגילים בערוץ, ללא הנחה.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה וקבע כלהלן:
מחיר המוצר, לפני המבצע, אותו יש לפרסם בהתאם לסעיף 15 (א) לחוק, הוא המחיר האחרון בו נמכר המוצר ואין לציין או להתייחס ל"מחיר מחירון", "מחיר מומלץ" וכו' כמחיר הקודם ממנו נקבעת ההנחה או ההוזלה לצורך מבצע, אם אין זה המחיר האחרון בו הוצע המוצר למכירה.
הפרשנות שהמשיבה מבקשת לתת למילים "לפני ההנחה" בתקנה 15 (א) לחוק הגנת הצרכן, אינה מגשימה את תכלית החקיקה ואת מטרותיה ואילו הפרשנות של המבקשת, נראית כפרשנות הנכונה. במקרה זה, מהעדויות עולה, כי קיימת אפשרות סבירה לכך שעילת ההטעיה תוכח במסגרת התביעה.
בנסיבותיו של עניין זה, די בכך שהמבקשת הוכיחה, לכאורה, כי נגרם לה נזק בר פיצוי; אין מקום ואין צורך להכריע באשר לסעדים המבוקשים מה גובהו של הנזק וכיצד יש לחשבו בשלב המקדמי של הדיון בבקשה לאישור ונושא זה יידון ויוכרע בשלב ניהול התובענה לגופו של עניין.
הוכח לכאורה, כי קיים קשר סיבתי בין הפרת איסור ההטעיה לבין פגיעתו של הצרכן וכי נגרם נזק לצרכן.
התנהלות המשיבה, ככל שתוכח, עשויה לעלות לכדי התנהלות בחוסר תום לב במו"מ ובקיום חוזה כלפי רוכשי מוצרים הנכללים בקבוצה. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [דיון אזרחי] |
|
| עא (מרכז) 14152-02-15 רגב חברה חקלאית בע"מ נ' סוילטק בע"מ (מחוזי; יעקב שינמן; 06/01/16) - 21 ע' |
| עו"ד: שמואל שפיגלר, דוד בסידן |
היה מקום לדחות על הסף את תביעת המשיבה נגד המערערת, בשל חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט, השתק פלוגתא והתיישנות.
דיון אזרחי – סילוק על הסף – קבלתו
דיון אזרחי – בעלי דין – חובת תום הלב הדיוני
דיון אזרחי – מעשה בית-דין – השתק פלוגתא
דיון אזרחי – התיישנות – קיומה
.
הצדדים הגישו בעבר תביעות הדדיות: המשיבה – לתשלום התמורה עבור חומר הדברה שסיפקה למערערת, והמערערת – בגין נזקים שנגרמו ליבולה עקב חומר ההדברה. התביעות נידונו במשותף, לבקשת המשיבה, אך לאחר ששתיהן נדחו הגישה המשיבה תביעה בעילה חוזית. הערעור נסב על אי סילוק תביעה זו על הסף ועל קבלתה.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
חובתו של בעל דין לנהוג בתום לב ואין הוא יכול להמתין עד לאחר תום תקופת ההתיישנות, ולראות אם הליך אחד לא צלח, אזי יבחר בשני. רק במקרה בו לא היה לתובע את יומו בבית המשפט בעילה החדשה או שמדובר גם בצדדים נוספים, יש לאפשר לו להגיש את התביעה השנייה. המשיבה הציגה מצג כי היא זונחת את העילה החוזית, מתמקדת בעילה השטרית ובבקשתה לאחד את הדיון בתביעות הצדדים הסכימה כי המחלוקת תידון פעם אחת. הגשת תביעתה החוזית לאחר דחיית תביעתה השיטרית נוגדת את חובת תום הלב ומהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. בתי המשפט אינם "מגרש משחקים" בו צד המפסיד בהליך, ינסה באופן יצירתי, לתקן את מחדליו בהליך קודם בו הפסיד, או להאריך את תקופת ההתיישנות הקבועה בדין באופן מלאכותי. בנוסף, תביעת המשיבה התיישנה ואין תחולה לחריג שבסעיף 15 בחוק התיישנות וכן קיים השתק פלוגתא בעניין חוב המערערת למשיבה. הכרעה בתביעות הצדדים ניתנו כהכרעה כוללת כדי שפעם אחת יתבררו המחלוקות בין הצדדים ולא ניתן כיום לפתוח את אותה הכרעה ולשנותה, מחמת שתוצאותיה אינן נושאות חן בעיני המשיבה. לפיכך, היה מקום לדחות על הסף את תביעת המשיבה. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [עורכי-דין] |
|
| עמלע (י-ם) 40245-09-15 עו"ד מרים כהן נ' ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין - מחוז חיפה (מחוזי; אמנון כהן; 06/01/16) - 15 ע' |
| עו"ד: יוסי אור הכהן, שגיא מלח |
בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין מוסמך להרשיע בעבירה שונה מזו שהרשיע בה בית הדין המחוזי וכן מוסמך הוא לתקן טעות טכנית בפסק דינו.
עורכי-דין – שיפוט משמעתי – בית-הדין המשמעתי הארצי
עורכי-דין – שיפוט משמעתי – סמכות בית הדין המשמעתי
עורכי-דין – שכר טרחה – קיזוז מכספי הלקוח
.
ערעור על פסק דין של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין במסגרתו נתקבל בחלקו ערעור המערערת על פסק דינו של בית הדין המשמעתי, באופן שהיא זוכתה מעבירה של שליחת יד בכספי לקוח, אך הורשעה בעבירה של עיכוב כספי לקוח.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו ופסק:
בית הדין הארצי היה מוסמך להרשיע את המערערת בעבירה שונה מזו שהרשיע בה בית הדין המחוזי (הערכאה הדיונית) וכאשר ההרשעה בעבירה שונה מזו שיוחסה בקובלנה התבססה על אותן עובדות שהוכחו, אין חשש לפגיעה בזכויותיה הדיוניות של המערערת. כפי שבימ"ש היושב במשפט פלילי מוסמך לתקן טעות טכנית בפסק דין, כך גם מוסמך לעשות בית הדין המשמעתי, לפיכך ביה"ד היה רשאי לתקן את פסק דינו כשקבע שההוצאות שהוטלו על הנאשמת בגזר הדין נותרות בעינן. לגופו של עניין, חוק לשכת עורכי הדין וכללי האתיקה שללו מעורכי הדין את האפשרות לקזז את שכר טרחתם מכספי הלקוח על פי זכות הקיזוז הכללית שבחוק החוזים, וקבעו במקומה מנגנון ספציפי לעורכי דין, מחמיר יותר, אשר גובר על הוראת הקיזוז הכללית. עם זאת, ראוי להקל במידה מסוימת בעונשה של המערערת שכן נפלה שגגה בפסקת הסיכום בפסק דינו של בית הדין הארצי: הרשעת המערערת היא בשתי עבירות ולא בשלוש, כפי שנכתב בפסקת הסיכום, לפיכך עונש ההשעיה על תנאי יועמד על ארבעה חודשי ולא שישה, לצד רכיב ההוצאות. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| עפ (ת"א) 42768-09-15 אברהים זבידאת נ' מדינת ישראל (מחוזי; דבורה ברלינר, ג'ורג' קרא, אסתר נחליאלי חיאט; 06/01/16) - 8 ע' |
| עו"ד: |
לא ניתן לפסוק לחשוד בעבירה ששוחרר ממעצר פיצויים בגין המעצר, טרם נפלה ההחלטה בדבר הגשת כתב אישום.
דיון פלילי – מעצר – פיצויים
עונשין – פיצויים והוצאות – פיצויים לחשוד ששוחרר ממעצר
.
ערעור על החלטה לפיה ניתן לדון בבקשה לפיצויים שהגיש אדם שנחשד בעבירה ושוחרר ממעצר, מכח סעיף 38(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), רק לאחר שיוחלט בשאלת הגשה של כתב אישום ולא מיד לאחר השחרור.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
נוסח סעיף 38(א) ברור בנוגע לקשר שבין ההחלטה שלא להגיש כתב אישום לבין הדיון בשאלת הפיצויים – אין דיון בפיצויים כאשר ההחלטה עדיין לא נפלה. מסקנה זו עולה גם מהיגיון הדברים: הסעיף מונה שתי עילות לפיצוי ועל מנת שביהמ"ש יוכל להחליט בדבר התקיימות אחת העילות, חייבת להיות בפניו התמונה המלאה. בנוסף, בניתוק המעצר משאלת הגשתו של כתב אישום – גלומה גם אמירה ערכית לפיה בהיררכיה שבין פגיעה בחרותו של אדם לבין צורכי החקירה ואינטרס הציבור בתוצאות החקירה – גוברת הפגיעה בחירות, ואמירה כזו צריכה להיות ברורה. אם קיימת תופעה של מעצרי שווא מרובים, יש לתקוף אותה בדרך חזיתית ולא בדרך של פרשנות מאולצת. גם בתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מאסר או מעצר) אין כדי לקבל את פרשנות ההגנה. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [רשויות מקומיות] [עשיית עושר ולא במשפט] |
|
| תא (ת"א) 4707-01-15 דגון - בתי ממגורות לישראל בע"מ נ' חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ (מחוזי; אביגיל כהן; 29/12/15) - 25 ע' |
| עו"ד: אמיר כספרי, משה אשכנזי , יוסף בנקל, נירית אבטליון , מגריזו בנקל |
שוכרת נכס המחזיקה בו עשרות שנים, ולא החוכרת לדורות של הנכס, היא שצריכה לשאת בהיטל סלילה בגין עבודות סלילה שבוצעו ברחוב הגובל בנכס.
רשויות מקומיות – היטלים – היטל סלילה
עשיית עושר ולא במשפט – התעשרות שלא כדין – היעדרה
.
תביעה להשבת היטל סלילה ששילמה מי שמחזיקה בנכס מזה עשרות שנים, מהחוכרת לדורות של הנכס, בגין עבודות סלילה שבוצעו ברחוב הגובל בנכס.
.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה ופסק:
התובעת היא חוכרת המקרקעין מזה עשרות שנים ונכנסת להגדרת "בעל" הנכס מכוח חוק העזר לחיפה (סלילת רחובות). התובעת החזיקה בנכס גם במהלך עבודות הסלילה ועדיין מחזיקה בו, ואמורה להנות מעבודות הסלילה לפחות 10 שנים לאחר ביצוע העבודות. אמנם גם הנתבעת נכנסת להגדרת "בעל" הנכס שכן היא חוכרת לדורות של הנכס, אך ביהמ"ש המנהלי אישר את בחירת העירייה להשית את היטל הסלילה על התובעת. אין לקבל את הטענה לפיה הפסיקה קובעת שבמקרה שבו ה"שוכרת" מחזיקה בנכס עשרות שנים לפני עבודות הסלילה ועוד שנים רבות לאחריהן, אזי חל כלל ולפיו החוכר לדורות הוא זה שישא בהיטלים. יש לבחון נסיבותיו העובדתיות של כל מקרה על מנת לקבוע אם הרשות המקומית צריכה לדרוש ההיטל מבעלים רשום או מגורם אחר. בעניינינו נושא הדרישה של הרשות המקומית וכשרותו הוכרע בהליך מינהלי. מכוח המערכת ההסכמית שבין הצדדים לא קיימת זכות שיפוי ועל פיה התובעת היא שצריכה לשאת בכל התשלומים וההיטלים בגין המקרקעין, לפיכך הנתבעת לא התעשרה שלא כדין מתשלום התובעת. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [עונשין] |
|
| תפ (ב"ש) 25602-05-14 מדינת ישראל נ' פלוני (מחוזי; אליהו ביתן; 30/11/15) - 11 ע' |
| עו"ד: טלי פלדמן |
הנאשם זוכה מעבירת חבלה בכוונה מחמירה כלפי אשתו, בהעדר "כוונה מיוחדת", ותחת זאת הורשע בעבירות חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ותקיפת בן זוג הגורמת חבלה של ממש.
עונשין – עבירות – חבלה בכוונה מחמירה
עונשין – עבירות – חבלה חמורה בנסיבות מחמירות
.
לנאשם יוחסו שתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה כלפי אשתו, בגין כך ששפך עליה חומצה והכה אותה באמצעות כוס.
.
בית המשפט המחוזי הרשיע את הנאשם בעבירה אחרת ופסק:
הראיות אינן מלמדות ברמת הוודאות הדרושה שהנאשם רצה לפגוע בעיני המתלוננת ולגרום לה חבלה חמורה. הנאשם סבר שמגע של החומר עם העור יכול לגרום לאי נוחות ולצריבה אך לא לפגיעה חמורה, לכן השלכתו לעבר המתלוננת איננה מלמדת על כוונת הנאשם לגרום לה נכות או מום או חבלה חמורה. משכך, ובהעדר היסוד הנפשי של "כוונה מיוחדת", יש לזכותו מהעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. עם זאת, הנאשם היה מודע למעשיו, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת החבלה החמורה למתלוננת והוא פעל מתוך פזיזות כלפי אפשרות גרימת החבלה החמורה למתלוננת, לפיכך יש להרשיעו בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ובתקיפת בן זוג הגורמת חבלה של ממש. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 19 [נזיקין] [התיישנות] |
|
| תאמ (ת"א) 14681-09-09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל (שלום; שרון הינדה; 11/01/16) - 10 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה תביעת שיבוב בגין נזק שנגרם לרכבו של מבוטח התובעת בעקבות פריצתו על ידי חבלן משטרתי. משלא הוכחה רשלנות בפריצת הרכב, הרי שבהתאם להוראת סעיף 3 לפקודת הנזיקים האזרחיים, אין המדינה אחראית בנזיקין לפיצוי התובעת על נזקיה.
נזיקין – אחריות – אחריות המדינה
נזיקין – אחריות – משטרה
נזיקין – אחריות – נזק ראייתי
התיישנות – שיהוי – אימתי מתקיים
.
תביעת שיבוב בגין תשלום ששילמה התובעת למבוטחה בגין נזק שנגרם לרכבו בעקבות פריצתו על ידי חבלן משטרתי.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
גבולות האחריות הנזיקית של המדינה על מעשיה, קבועים בסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952, הקובע כדלקמן: "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה".
במסגרת בחינת יסודות עוולת הרשלנות, נקבע בפסיקה כי על המשטרה מוטלת חובת זהירות מושגית בהיותה אמונה על שמירת ביטחונם של תושבי המדינה, עליה לאכוף את שלטון החוק, ועל כן אינה זכאית לחסינות מאחריות בגין נזקים שנגרמים בפעולות או מחדלים רשלניים שלה.
באשר לחובת הזהירות הקונקרטית – כעולה מגישת הפסיקה, גרימת נזק אגב ביצוע פעולה משטרתית, כשלעצמה, אינה מעידה בהכרח על הפרת חובת הזהירות של המשטרה. לפיכך, הנטל על התובעת להוכיח התרשלות המשטרה באחד משניים, בעצם נקיטת הפעולה כנגד רכבו של מבוטח התובעת או בגרימת נזק מעבר לנדרש במסגרת נקיטת הפעולה האמורה.
בית המשפט הגיע למסקנה כי לא עלה בידי התובעת להוכיח שהמשטרה התרשלה בהפעלת הנוהל ואף לא כי הנזק שגרמה לרכבו של מבוטח התובעת חרג מעבר לנדרש בנסיבות הקונקרטיות של מקרה זה. על כן, לא הוכחה במקרה זה התרשלות של המשטרה, ומשכך דין התביעה להידחות. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [נזיקין] [עשיית עושר ולא במשפט] [דיון אזרחי] |
|
| תא (חי') 36249-05-11 רונן שלמה שרון נ' קהילת מוריה (שלום; אחסאן כנעאן; 11/01/16) - 25 ע' |
| עו"ד: דוד בלוק, ר. אביב, ש. גינור |
בית המשפט קיבל את תביעת התובעים בעוולת המטרד ליחיד אך בחלקה. בתוך כך, נדחתה טענת התובעים, כי יש למנוע מאנשי הקהילה לעמוד על גג המבנה בטענה שהדבר פוגע בפרטיותם. נפסק כי אין ציפייה בעיר כי בעל מקרקעין ייהנה מפרטיות מוחלטת.
נזיקין – עוולות – מטרד ליחיד
עשיית עושר ולא במשפט – התעשרות שלא כדין – היעדרה
דיון אזרחי – פיצול סעדים – אימתי
.
התובעים הגישו תביעה למתן סעדים בדמות צו עשה קבוע, פסק דין הצהרתי וסעד כספי הכל בעילה נזיקית לפי עוולת מטרד ליחיד. התובעים טוענים, בין השאר, כי ניהול גן ילדים במתחם הקהילה מגביר את מצוקת החניה של האזור ולכן הדבר גורם לתובעים למטרד.
.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק כלהלן:
עתירה לביטול החלטה על הקצאת מקרקעין ללא תמורה או בתמורה סמלית נופלת במובהק לסמכותו של בית משפט לעניינים מנהליים ואינה נמצאת בסמכותו של בית משפט השלום ולכן דין התביעה בכל הקשור לאותם סעדים מבוקשים להידחות בהעדר סמכות עניינית.
יש לדחות את טענת התובעים בכל הקשור למטרד בגין בעיית החניה הנטענת על ידם. התובעים לא הוכיחו טענתם לפיה, ניהול גן ילדים במתחם הקהילה מגביר את מצוקת החניה של האזור ולכן הדבר גורם לתובעים למטרד.
לא ניתן למנוע מאנשי הקהילה לעמוד על גג המבנה בטענה שהדבר פוגע בפרטיות התובעים שכן אין נפקא מינה אם מי שעומד עומד שם עקב פעילות אסורה או מותרת. יתרה מכך, אין ציפייה בעיר כי בעל מקרקעין ייהנה מפרטיות מוחלטת.
בנסיבות, יש להגביל את פעילות גן הילדים על הגג והחצר הסמוכה לגינת התובעים לשעות תחומות והפתרון הוא לא המניעה של הפעילות באופן מוחלט.
בענייננו ההתעשרות של הנתבעים מפעילות הגן לא באה להם מהתובעים או מנכס של התובעים ולכן יסוד זה לא מתקיים. לאור זאת לא ניתן לחייב את התובעים מכח עילת עשיית עושר ולא במשפט. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [רשויות מקומיות] [נזיקין] |
|
| תא (ת"א) 52583-02-11 מאיר שלמה נ' עיריית פתח תקווה (שלום; ישי קורן; 11/01/16) - 31 ע' |
| עו"ד: ניצן מרום, רות פפירוב, דותן שגיא, אלדד בר-אל |
העירייה הפרה את חובתה המושגית והקונקרטית כלפי התובע, בכך שהתרשלה בהתקנת המדרחוב ובתחזוקתו. כתוצאה מהתרשלות זו שקעו האבנים המשתלבות במדרחוב שוב ושוב, והעירייה לא פעלה לתיקון המפגע. העירייה לא פעלה כפי שנדרש ומצופה מרשות מקומית סבירה, והתרשלותה גרמה נזק לתובע.
רשויות מקומיות – עיריות – חובותיהן
רשויות מקומיות – עיריות – אחריות בנזיקין
נזיקין – אחריות – רשות מקומית
נזיקין – קשר סיבתי – קיומו
נזיקין – אחריות – אשם תורם
נזיקין – פיצויים בגין נזקי גוף – שיעורם
.
תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, שיסודה באירוע שבו נפל התובע במדרחוב.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
במועד התאונה, נתקל התובע בשקע שנוצר כתוצאה משקיעת האבנים המשתלבות בשיעור ניכר של מספק סנטימטרים העולה על השיעור המותר על פי התקן, רגלו התעקמה והוא נפל ונפגע.
העירייה הפרה את חובתה המושגית והקונקרטית כלפי התובע, בכך שהתרשלה בהתקנת המדרחוב ובתחזוקתו. כתוצאה מהתרשלות זו שקעו האבנים המשתלבות במדרחוב שוב ושוב, והעירייה לא פעלה לתיקון המפגע. העירייה לא פעלה כפי שנדרש ומצופה מרשות מקומית סבירה, והתרשלותה גרמה נזק לתובע.
בנסיבות העניין, אין לזקוף אשם תורם לחובת התובע. התובע הלך לתומו במדרחוב כאחד האדם, וגם אם ידע על מחדלי העירייה במקום, אין הוא אמור ללכת כשפניו כבושות בקרקע, תוך חיפוש אחר האבנים השקועות הנקרות בדרכו. לפיכך, יש לקבוע שמלוא האחריות לנזקי התובע מוטלת על העירייה.
הוכח קשר סיבתי עובדתי ומשפטי, בין התאונה לנזק הגופני והנפשי שנגרם לתובע, והביא בסופו של יום לפיטוריו של התובע ולמצב שבו הוא שרוי כיום. הוכחה אחריות מלאה של העיריה לכל נזקי התובע שיסודם בתאונה. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [עונשין] [ראיות] |
|
| תפ (י-ם) 26273-04-15 מדינת ישראל נ' פלוני (שלום; חנה מרים לומפ; 10/01/16) - 10 ע' |
| עו"ד: עומרית אבני, בתאל ויטלזון שרעבי, אלכס גפני |
בית המשפט הורה על ביטול כתב אישום שהוגש נגד הנאשם בגין איומים שהשמיע במהלך הליך גישור. נפסק, כי יש להחיל את החיסיון על הדברים שנאמרו בין הצדדים והמגשרת בהליך הגישור והדברים שנאמרו לא יהוו ראייה בהליך הפלילי.
עונשין – עבירות – איום
ראיות – חיסיון – הליך גישור
.
בית המשפט נדרש לבקשה בטענה מקדמית לביטול כתב אישום התלוי ועומד נגד הנאשם וזאת בטענה כי הליכי גישור הם חסויים בהתאם להוראות סעיף 5(ה), 5(ו) לתקנות בתי המשפט (גישור).
.
בית המשפט קיבל את הבקשה וקבע כלהלן:
בהליכי גישור לא יחול חיסיון על דברים שנאמרים או מסמכים שנמסרים בהליך ומהווים ביצוע עבירה.
בנסיבותיו של מקרה זה, לא ניתן לפרש את אמירת הנאשם במכלול ההתנהגות כאמירה מאיימת, באופן חד משמעי. על כן יש להחיל את החיסיון על הדברים שנאמרו בין הצדדים והמגשרת בהליך הגישור והדברים שנאמרו לא יהוו ראייה בהליך הפלילי. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [ביטוח] |
|
| תאמ (ת"א) 9827-07-15 יהודית רטנר נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (שלום; עמית יריב; 27/12/15) - 6 ע' |
| עו"ד: דב שמואלי, דביר דמנד |
נדונה השאלה, האם חברת הביטוח מחוייבת לפצות את מי שנפגע על ידי מבוטח שלה בגין רכב חלופי. בית המשפט קבע כי מדובר בנזק תוצאתי, אשר אינו מכוסה בפוליסה שהנפיקה חברת הביטוח למבוטח, ועל כן אין היא חבה בתשלומו.
ביטוח – ביטוח רכב – פוליסה
ביטוח – ביטוח רכב – פירוש הפוליסה
ביטוח – חבות – היקפה
.
האם מחוייבת חברת הביטוח לפצות את מי שנפגע על ידי מבוטח שלה בגין רכב חלופי? זו השאלה העולה לדיון בתביעה דנן.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
הצורך להעזר בשירותיו של רכב חלופי הוא בבחינת "נזק תוצאתי" מובהק – אין מדובר בחלק מהנזק שנגרם לגוף הנכס (הרכב הנפגע), אלא נזק הנובע מהנזק הישיר. מדובר בנזק תוצאתי, אשר אינו מכוסה בפוליסה שהנפיקה חברת הביטוח למבוטח, ועל כן אין היא חבה בתשלומו.
מאחר שמדובר בפוליסה התקנית, אשר עוגנה בחקיקת משנה, חזקה על מחוקק המשנה כי ערך את האיזונים הנדרשים בין זכויותיהם של הצדדים השונים, וכי הניסוח שאימץ – משקף את האיזון הראוי להשקפתו. מכאן שחברת הביטוח אינה חייבת לשאת בעלותו של רכב חלופי שנשכר בעקבות התאונה.
יש לדחות את התביעה במלואה. התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסך 3,500 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [תכנון ובנייה] [דיון פלילי] |
|
| בש (ב"ב) 1361/15 אהרון יעקב נ' עיריית בני ברק (שלום; אילן סלע; 27/12/15) - 9 ע' |
| עו"ד: מנשה ענתר, יעל מרמור |
נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה מנהלי מחמ הטענה לאכיפה סלקטיבית. נקבע, כי על דרך הכלל, הסעד עבור אכיפה אי שוויונית אינו במתן היתר לעבריין, או בהנצחת מבנים ללא היתר מתאים, אלא בהנחיית הרשות לפעול לאכיפתו השוויונית של החוק.
תכנון ובנייה – הריסה – צו הריסה מינהלי
דיון פלילי – טענות מקדמיות – אכיפה בררנית
.
המבקש הגיש בקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה מנהלי שהוצא כנגדו. הטענה היחידה שנשמעה מפי המבקש באשר לפגם שנפל בהוצאת הצו הינה הטענה לאכיפה סלקטיבית.
.
בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כלהלן:
החלטת המשיבה להוצאת הצו הינה החלטה מנהלית וככזו חלה עליה "חזקת התקינות המינהלית".
הביקורת השיפוטית על צו הריסה מנהלי היא מצומצמת והיא מופעלת בשל שתי עילות ביטול עיקריות הנזכרות בסעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבנייה.
על דרך הכלל, הסעד עבור אכיפה אי שוויונית אינו במתן היתר לעבריין, או בהנצחת מבנים ללא היתר מתאים, אלא בהנחיית הרשות לפעול לאכיפתו השוויונית של החוק.
הותרת הבנייה על כנה במקרה זה גם אם היה עולה בידי המבקש להוכיח את טענתו לאכיפה בררנית, עומדת בניגוד לאינטרס הציבורי "שלא יהא חוטא נשכר" |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [עורכי-דין] |
|
| תא (פ"ת) 32547-04-15 יונתן (יוני) חרש נ' ד"ר משה וינברג ושות', עורכי-דין ונוטריונים, ש.ר (שלום; ניצה מימון שעשוע; 22/12/15) - 6 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט הורה על דחיית התביעה על הסף. התקבלה טענת המבקש, בדבר העדר עילת תביעה של צד בהליך משפטי כנגד עורך הדין המייצג את הצד שכנגד, כל עוד עורך הדין פועל כחוק ובהתאם לשליחות שניתנה לו על ידי הלקוח.
עורכי-דין – אחריות – כלפי צד שלישי
עורכי-דין – אחריות מקצועית – כלפי הצד שכנגד
עורכי-דין – אחריות מקצועית – היקפה
.
בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין, העדר יריבות, העדר עילה, שימוש לרעה בהליכי משפט ועוד.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
יש לקבל את טענת המבקש, בדבר העדר עילת תביעה של צד בהליך משפטי כזה או אחר כנגד עורך הדין המייצג את הצד שכנגד, כל עוד עורך הדין פועל כחוק ובהתאם לשליחות שניתנה לו על ידי הלקוח. גם הגשת תביעה שעילתה מופרכת או לא מבוססת, מבחינה משפטית, או מושתתת על בסיס עובדתי רעוע, מחייבת בהוצאות הכספיות ובנזקים העקיפים שנגרמו עקב ניהול ההליך המשפטי את הלקוח שהגיש את התביעה ולא את בא כוחו באופן אישי.
לא בכדי, לא היה בידי המשיבה להצביע ולו על תקדים משפטי אחד המטיל חבות אישית על עורך דין כלפי הצד שכנגד בגין הליכים משפטיים שניהל עבור הלקוח ובשמו, בין אם זכה הלקוח בתביעה ובין אם נכשל בה לחלוטין והיא נדחתה תוך חיוב בהוצאות.
חובת הזהירות המוטלת בפסיקה, במקרים מסויימים, על עורך דין כלפי צד ג' שאינו לקוחו, אינה יכולה לחול כלפי צדדים שכנגד בהליכים משפטיים בהם פועל עורך הדין בשם לקוחו, שכן בהטלת חובה כזו עלולה להיווצר הרתעת יתר של עורכי דין מלפעול בנאמנות, במסירות וללא מורא לטובת שולחיהם, כחובתם המקצועית, ולנקוט בשמם בהליכים משפטיים שתוצאתם אינה ברורה וצפויה מראש.
לפיכך, יש לדחות את התביעה על הסף. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [בתי-משפט] [דיון אזרחי] |
|
| תק (י-ם) 16817-05-15 ישראל רביצקי נ' דני אגוז (שלום; סיגל אלבו; 16/12/15) - 9 ע' |
| עו"ד: |
לאחר שניתנו החלטות בתיק ההוצאה לפועל בעניין החיוב בריביות, אין מקום לעלות טענות אלה כעת בתביעה חדשה להשבת סכומים שנגבו ביתר. החלטות רשמת ההוצאה לפועל ניתנו לאחר שהעלה התובע את אותן טענות אשר הוא מעלה עכשיו בעניין חיובו בריביות, ועל כן הן מהוות מעשה בית דין.
בתי-משפט – מעשה-בית-דין – קיומו
דיון אזרחי – מעשה-בית-דין – קיומו
.
תביעה להשבת סכומים שלטענת התובע גבה ממנו הנתבע ביתר בגין שני שיקים שהוגשו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל.
.
בית המשפט דחה את התביעה, בקובעו כלהלן:
לאחר שניתנו החלטות בתיק ההוצאה לפועל בעניין החיוב בריביות, אין מקום לעלות טענות אלה כעת בתביעה חדשה להשבת סכומים שנגבו ביתר, שכן החלטות רשמת ההוצאה לפועל ניתנו לאחר שהעלה התובע את אותן טענות אשר הוא מעלה עכשיו בעניין חיובו בריביות, ועל כן הן מהוות מעשה בית דין.
אשר לשכ"ט ב', הרי שגם אם נניח שהחלטת רשמת ההוצאה לפועל אינה יוצרת מעשה בית דין בעניין זה, שכן התובע הגיש בקשה להפחתת שכר הטרחה ובטרם נידונה הבקשה נסגר תיק ההוצאה לפועל נגדו, הרי שלגופה של הטענה יש לדחותה. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [קניין] |
|
| תא (ת"א) 7148-12-15 מצולות מ.פ.כ. (2005) בע"מ נ' ג'קי ליין לוגיסטיקה בע"מ (שלום; אריאל צימרמן; 15/12/15) - 6 ע' |
| עו"ד: מועתז גאבר, ד"ר אפרים מנדלמן |
נדחתה בקשה לסעד "זמני", המורה על שחרור סחורה שייבאו המשיבות עבור המבקשת, ואשר הן גורסות כי חלה עליה זכות עיכבון. אין מקום שבנסיבות המקרה דנן יתערב בית המשפט, יפקיע מידי המשיבות זכות בעלת אספקטים קנייניים, ויעניק בידי המבקשת סעד "זמני" כמבוקש.
קניין – עיכבון – זכות עיכבון
קניין – עיכבון – מהותו
קניין – עיכבון – מימושו
.
בקשה לסעד "זמני", המורה על שחרור סחורה שייבאו המשיבות עבור המבקשת בדרך הים, ואשר הן גורסות כי חלה עליה זכות עיכבון.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
סעיף 11(ב) לחוק המטלטלין מורה שאם "עלה שווי המיטלטלין המעוכבים על שווי החיוב במידה בלתי סבירה, זכאי החייב לשחרור מקצת המיטלטלין אם הם ניתנים להפרדה לחלקים". ברם, לא ניתן לשלול בשלב זה טענה ששווי החיוב הרלבנטי עומד על למעלה מחצי מיליון ₪; מה שווי הטובין לא נדע, זולת אמירה כללית שלפיה תכננה המבקשת למוכרו תמורת 200 אלף ₪, כך או כך – הרבה פחות מן החוב.
סעיף 11(ג) לחוק המטלטלין מקנה לחייב זכות נוספת: הזכות לשחרר את נכסיו מן העיכבון "במתן ערובה מספקת אחרת לסילוק החיוב". ברם בדיוק נוכח הוראה זו, מתייתר הצורך בבירור עיקר הבקשות הנוגעות לטענת עיכבון, שכן החוק הסדיר כבר דרך סטטוטורית של "סעד זמני" העומד לחייב, בלא צורך בפנייה לבית המשפט, והוא של העמדת ערובה מספקת אחרת לסילוק החוב.
למבקשת היכולת לקבל את הטובין בדרכים המקובלות בסעיף 11 לחוק המטלטלין. אין מקום שבנסיבות המקרה דנן יתערב בית המשפט, יפקיע מידי המשיבות זכות בעלת אספקטים קנייניים, ויעניק בידי המבקשת סעד "זמני" כמבוקש. אשר על כן, הבקשה לסעד זמני נדחית. |
| חזרה למעלה |
|
| רשם הפטנטים |
| 28 [סימני מסחר] |
|
| (י-ם) 263752/ Siniora Food Industries Co נ' יוסף יעקוב סניורה (רשם הפטנטים; יערה שושני כספי; 30/12/15) - 9 ע' |
| עו"ד: סנפורד ט. קולב, גבאריה אבראהים |
במסגרת הכרעה בבקשות מתחרות לפי סעיף 29(א) לפקודת סימני המסחר, נקבע על ידי רשם הפטנטים המדגמים וסימני המסחר, כי יש להעדיף סימני המבקשת 1 על פני סימן המבקש 2. ביחס למועד הגשת הבקשה נקבע, כי לאור העובדה כי נסיבות בחירת סימניה והשימוש בהם נעשו בתום לב, אין לייחס משמעות למבחן זה.
סימני מסחר – הליכי רישום – דיון בבקשות מתחרות
.
רשם הפטנטים המדגמים וסימני המסחר נדרש לבקשות מתחרות לפי סעיף 29(א) לפקודת סימני המסחר [נוסח חדש]. מדובר בשלושה סימני מסחר שהינם לכאורה דומים עד כדי להטעות. עיקר טענת המבקש 2 כנגד סימן המבקשת 1 היא כי הסימן המבוקש מטעמו הוא סימן אשר הינו שם משפחה.
.
רשם הפטנטים המדגמים וסימני המסחר קבע כלהלן:
במסגרת הליך תחרות בין סימני מסחר, על רשם סימני המסחר להכריע את מי מהם יש לבכר על פני רעהו. הפסיקה קבעה שלושה מבחנים לקביעת עדיפותו של סימן מסחר אחד על פני האחר והם אלה: (א) מועד הגשת הבקשה לרישום, (ב) מידת השימוש שעשה כל צד בסימן המבוקש על ידו, (ג) תום ליבם של הצדדים בבחירת הסימן המבוקש ובעת השימוש בו.
לא הוכח כי נפל פגם בנסיבות בחירת הסימנים המבוקשים, הן מצד המבקשת 1 והן מצד המבקש 2. השם "SINIORA" הוא אכן שם משפחה, והוא מופיע בשמות המשפחה הן של המבקש 2 (כרכיב בלבד) והן של בעלי המבקשת 1 במקור. עוד לא הוכח כי יש לקבל את טענת מי מהצדדים לפיה בחירת הסימנים המבוקשים נעשתה בחוסר תום לב, מתוך כוונה לרכב על המוניטין של סימן האחר.
לאור המסקנה בדבר היקף השימוש שעשתה המבקשת 1 בישראל בסימנים המבוקשים מטעמה, ולאור העובדה כי נסיבות בחירת סימניה והשימוש בהם נעשו בתום לב, אין לייחס משמעות נכבדה למועד הגשת הבקשות.
לפי הוראת סעיף 11(11) לפקודה סימן מסחר שהינו שם משפחה אינו כשיר לרישום אלא אם קיים בו, או שרכש ברבות השנים אופי מבחין. |
| חזרה למעלה |
|
| 29 [סימני מסחר] |
|
| (י-ם) 148809/ יהלומי לילי נ' ROLEX SA (רשם הפטנטים; ז'קלין ברכה; 30/12/15) - 8 ע' |
| עו"ד: ג'יי.אמ.בי. דייויס בן - דוד בע"מ, סנפורד ט. קולב ושות' |
רשם הפטנטים קיבל, באופן חלקי, את בקשת המבקשת לביטול רישום סימן מסחר בשל אי שימוש. נקבע, כי בעלת הסימן לא הביאה ראיות לגבי המונוטין שדבק בסימן על מנת להותיר את הרישום על כנו במטרה למנוע הטעית צרכנים.
סימני מסחר – ביטול סימן – בגין אי-שימוש
.
המבקשת הגישה בקשה לביטול רישום סימן המסחר שבכותרת בשל אי שימוש בו המוגשת בהתאם לסעיף 41 לפקודת סימני מסחר. הרשם נדרש לשאלה: האם שימוש בסימן רשום בשוק המשני, דהיינו על ידי הציבור ולא בשיווק ישיר של בעלת הסימן, עשוי להוות שימוש מספיק כדי למנוע את ביטול רישומו בהתאם לסעיף 41 לפקודה.
.
רשם הפטנטים המדגמים וסימני המסחר קיבל את הבקשה בחלקה וקבע כלהלן:
שימוש בסימן מסחר בישראל פירושו כל פעולה מסחרית שממנה קהל מסיים בישראל יכול להיווכח שסימן פלוני קשור לסחורה אלמונית וכי סחורה זו קיימת ועלולה להתקבל.
במטרה למנוע הטעית צרכנים מוצדק לעתים להותיר על כנו רישום של סימן אף אם היצרן איבד בו עניין מסחרי והפסיק לייצר מוצרים הנושאים אותו. הסיבה לכך נעוצה במוניטין הרב שדבק בסימן אשר לא נעלם לחלוטין, בין היתר, בשל היות המוצר הנושא את הסימן בעל משך חיים ארוך. ברי כי העובדה כי הציבור עודנו מייחס את הסימן ליצרן בשל אותו מוניטין דורשת הוכחה.
בענייננו לא הובאו, ראיות על ידי בעלת הסימן. מאידך, אף לא נתבקש ביטול הסימן ביחס לשעוני יד, אך נתבקש ביטולו ביחס לסחורות המיוצרות יחד או עבור שעוני יד. הותרת הרישום על כנו ביחס לשעוני יד מחייבת אף את הותרתו ביחס לאותן סחורות הקשורות לכך. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
