| עליון |
| 1 [בתי-משפט] [מקרקעין] |
 |
| דנא 3959/15 אברהים פרהוד אבו אלקיעאן ואח' נ' מדינת ישראל - מנהל מקרקעי ישראל (עליון; מ' נאור; 17/01/16) - 9 ע' |
| עו"ד: משה גולן, חסן ג'בארין, סוהאד בישארה |
פסק הדין לא קבע כל הלכה חדשה או מוקשית המצדיקה דיון נוסף: פסק הדין אינו סוטה מההלכות שנקבעו בסוגיית ה"תקיפה העקיפה". אף אין ממש בטענה כי נקבעה בו הלכה חדשה לעניין שיקול הדעת הנתון למדינה בפינוי תושבים, בני-רשות או לאו, ואף לא בטענה כי נקבעה בו הלכה לפיה אין מקום לטיעונים השייכים למשפט המנהלי והחוקתי בתביעת פינוי של הרשות הנדונה בבימ"ש אזרחי.
 בתי-משפט – דיון נוסף – עילות לקיומו
בתי-משפט – סמכות – תקיפה עקיפה
מקרקעין – רישיון – ביטולו
.
בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בימ"ש זה, במסגרתו התקבלה בר"ע של המבקשים על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי והערעור נדחה לגופו. לטענת המבקשים, בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה לפיה בעלות המדינה במקרקעין מקנה לה שק"ד רחב להורות בכל עת על פינוי תושבים, גם אם הם בני-רשות, ללא קשר למשך זמן ישיבתם או החזקתם במקרקעין, וכי אין מקום לטיעונים השייכים למשפט המנהלי והחוקתי בהליך פינוי מעין זה. הלכה זו, נטען, סוטה מההלכה שנקבעה בעניין אל-קאלאב.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
פסק הדין לא קבע כל הלכה חדשה או מוקשית המצדיקה דיון נוסף. אמנם ביהמ"ש קיבל את הבר"ע, אך הוא ציין שעשה זאת למרות שהבקשה אינה מגלה עילה לערעור נוסף במישור המשפטי. גם אם מדובר בעניין בעל חשיבות ורגישות ציבורית, אין די בכך כדי להורות על שמיעת התיק בגלגול רביעי.
עיקר פסק הדין עסק בשאלת "מסלולי הדיון הנכונים" לטענות שהעלו המבקשים. במסגרת זאת קבע פסק הדין כי טענות המבקשים מהוות "תקיפה עקיפה" של החלטת הרשויות שאין מקומן במסגרת תביעה זו. סוגיית ה"תקיפה העקיפה" וההבדלים בין מסלול תקיפה זה לבין "תקיפה ישירה" נדונה כבר לאחרונה ע"י בימ"ש זה בהרכבים מורחבים. לא נמצא כי פסק הדין סטה מההלכות שנקבעו בנושא זה.
קשה לתקוף החלטה תכנונית במסגרת תקיפה עקיפה. כך או אחרת, אין ממש בטענת המבקשים כי ביהמ"ש קבע הלכה חדשה לעניין שיקול הדעת הנתון למדינה בפינוי תושבים, בני-רשות או לאו. קביעותיו של ביהמ"ש באשר למסלולי התקיפה אינן קשורות לטענות המבקשים כנגד הפינוי לגופן. משכך, גם אין פסק הדין עומד בסתירה להלכה שנקבעה בעניין אל-קאלאב, ככל שנקבעה כזו.
פסק הדין עסק גם בשאלה שהעלו המבקשים בדבר תחולת המשפט המנהלי והחוקתי בבימ"ש אזרחי הדן בתביעת פינוי של הרשות. בעניין זה קבע ביהמ"ש מפורשות כי אין בנמצא כל הלכה עקרונית המנתקת את המשפט האזרחי מן המשפט החוקתי והמנהלי, כל מקרה נבחן לגופו, וכי קיימת דואליות נורמטיבית בתביעות מעין אלה. למעלה מן הצורך, נדרש פסק הדין לטענות המנהליות והחוקתיות שהעלו המבקשים ודחה אותן לגופן בהתבסס על הלכות ידועות. על כן, אין ממש בטענת המבקשים כי בפסק הדין נקבעה הלכה לפיה אין מקום לטיעונים השייכים למשפט המנהלי והחוקתי בהליך מעין זה.
המבקשים הסתמכו רבות על חוו"ד המיעוט. ואולם עיקר המחלוקת נגע ליישום הדין הקיים בנסיבות המקרה. כידוע, שאלות של יישום דין קיים – שנויות במחלוקת, חשובות ורגישות ככל שתהיינה – אינן מצדיקות קיום דיון נוסף. מעבר לכך, ביהמ"ש ציין מפורשות כי ההכרעה בבקשה תחומה לתיק ספציפי זה. לפיכך, נראה כי המבקשים מבקשים ללמוד מפסק הדין השלכות רוחב שלא ניתן לייחס לו. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 2 [עבודה] |
|
| עע (ארצי) 24649-10-14 לירן לחיאני נ' פיינסטון בע"מ (עבודה; יגאל פליטמן, רונית רוזנפלד, סיגל דוידוב מוטולה, נ.צ.: ר' רבינוביץ', מ' ינון; 10/01/16) - 17 ע' |
| עו"ד: רפאל ארגז, גיא אבידן |
המערער לא הודיע על התפטרות מהמשיבה, וככל שניתן היה להבין את דבריו כהודעת התפטרות מיהר להסביר כי אינם כאלו. לפיכך, המשיבה לא הייתה רשאית להודיע למערער כי היא "מקבלת" את התפטרותו, והודעתה למערער שלא להתייצב עוד במקום העבודה מהווה אקט של פיטורים, ולפיכך המערער זכאי לפיצויי פיטורים.
עבודה – פיטורין – קיומם
עבודה – פיצויי פיטורין – זכאות
עבודה – פיטורין – פיצויי פיטורין
עבודה – פיטורין – בחינתם
.
המערער עבד במשיבה ובתפקידו האחרון שימש כמנהל ייצור. המערער הגיש תביעה לביה"ד האזורי לעבודה במסגרתה תבע פיצויי פיטורים וזכויות נוספות. ביה"ד האזורי קבע כי המערער התפטר ולא פוטר ודחה את מרבית תביעתו. הסוגיה העיקרית המצויה במחלוקת היא נסיבות סיום העבודה, והאם המערער פוטר או התפטר.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופטת ס' דוידוב-מוטולה ובהסכמת הנשיא י' פליטמן, השופטת ר' רוזנפלד ונציגי הציבור ר' רבינוביץ', מ' ינון) קיבל את הערעור בחלקו ופסק כי:
במסגרת חוק פיצויי פיטורין ערך המחוקק הבחנה בין סיום עבודה מחמת פיטורים לבין סיום עבודה בשל התפטרות, וקבע כי ככלל, ולמעט בנסיבות מיוחדות, קמה זכאות לפיצויי פיטורים רק לעובד שפוטר. כלל זה חייב את הפסיקה להתמודד עם מצבי ביניים בהם קיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלה מי הביא בפועל לסיום יחסי העבודה, גם בנסיבות בהן ברור היה לשני הצדדים כי מערכת יחסי העבודה מוצתה. המבחן שנקבע לצורך כך הוא האם במכלול הנסיבות הגיעו היחסים בין הצדדים לידי גמר, כתוצאה מביטולם על ידי המעביד או על ידי העובד; המשותף לפיטורים והתפטרות הוא בכוונה ברורה וחד משמעית להביא את יחסי עובד-מעביד לסיום. הודעת פיטורים או התפטרות חייבת להיות ברורה, חד משמעית ומפורשת, ויכולה להינתן בין בכתב, בין בעל פה ובין בהתנהגות. במקביל הודגש כי לא די באמירה או מעשה שנעשו ב"עידנא דריתחא" כאשר בסמוך לאחר מכן הבהיר הצד הפועל כי לא התכוון לכך.
בענייננו, בניגוד לקביעת ביה"ד קמא, מתמליל השיחה שהתקיימה בין המערער למנהל המשיבה אין ללמוד כי המערער התפטר. מהשיחה אמנם עולה כי המערער אינו מעוניין להמשיך ולעבוד במשיבה נוכח המצב השורר בין הצדדים, אך זאת מבלי ליתן הודעת התפטרות שאינה חלק מהסדר מוסכם. השיחה הסתיימה בהבטחת מנהל המשיבה ליתן תשובה האם הוא מוכן להגיע להסדר מוסכם אם לאו, מבלי שהמערער העלה על דעתו כי נתן הודעת התפטרות. מכתב מנהל המשיבה ש"מקבל" את התפטרות המערער התקבל בפליאה אצל האחרון. התפטרות אמורה להוות אקט ברור וחד משמעי המצביע על רצונו של העובד לסיים את יחסי העבודה, כאשר הצעה להסדר פרישה מוסכם אינה מהווה אקט התפטרות כנדרש. גם אם נניח כי היה למנהל המשיבה ספק בנוגע לכוונת המערער, המערער הסירו מבלי שהמנהל רשאי היה להיתלות באופן דווקני במילים כאלו או אחרות שנאמרו על ידי המערער במהלך ניסיונו להגיע להסדר.
בהתחשב במסקנה לפיה המערער לא הודיע על התפטרות, וככל שניתן היה להבין את דבריו כהודעת התפטרות מיהר להסביר כי אינם כאלו, לא רשאית הייתה המשיבה להודיע לו כי היא "מקבלת" את התפטרותו ו"מוותרת" על המשך עבודתו בתקופת ההודעה המוקדמת, והודעתה למערער שלא להתייצב עוד במקום העבודה מהווה אקט של פיטורים. המשיבה, למרות הבהרותיו החוזרות והנשנות של המערער כי לא התפטר, עמדה על כך שיחסי העבודה יסתיימו ודרשה מהמערער שלא להגיע עוד למפעלה, ובכך הביאה לסיום יחסי העבודה. לפיכך, המערער פוטר על ידי המשיבה, והוא זכאי לפיצויי פיטורים; בשאר רכיבי הערעור אין עילה להתערב. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 3 [ביטוח לאומי] |
|
| בל (נצ') 13872-03-15 שלום חנוך נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; מוסטפא קאסם, נ.צ.: ש' יהודית, א' ג'טאס; 08/01/16) - 8 ע' |
| עו"ד: יהושוע רובין, אורנית פיכמן |
אין בעובדה כי המוסד לביטוח לאומי ידע בזמן אמת על לידת הבן, ואף שילם בגינו קצבת ילדים, כדי לסייע בידי התובע ולפטור אותו מלהגיש תביעה לתשלום תוספת תלויים.
ביטוח לאומי – קיצבאות – תוספת תלויים
ביטוח לאומי – קיצבאות – זכאות
ביטוח לאומי – גימלאות – תביעה
ביטוח לאומי – גימלאות – שיהוי
.
התובע, אשר מקבל קצבת זקנה, הגיש לנתבע תביעה לתשלום תוספת תלויים בעבור בנו. תביעתו של התובע אושרה, באופן בו שולמה התוספת בעבור ארבע השנים שקדמו למועד הגשת התביעה בלבד. במסגרת התביעה דנן, מבקש התובע לחייב את הנתבע בתשלום תוספת התלויים, בעבור השנים הנוספות החל ממועד לידת הבן.
.
בית הדין האזורי לעבודה (מפי השופט מ' קאסם ונציגי הציבור ש' יהודית וא' ג'טאס) קבע כלהלן:
זכותו של אדם לגמלת כסף מן המוסד לביטוח לאומי מעוגנת בחוק הביטוח הלאומי. הוראות החוק קובעות לא רק את התנאים המהותיים הדרושים לקיומה של הזכות, אלא גם את הדרכים למימוש הזכות.
סעיף 296 לחוק קובע את המועד להגשת תביעה ואף את החובה להגיש תביעה כתנאי מוקדם להכרה בזכות לגמלה. בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה), תשנ"ח-1998, על המבוטח מוטלת החובה להגיש "תביעה", למוסד ככל שנוצרו נסיבות שבגינן הוא זכאי להגדלת הגמלה או לתוספת גמלה, כמו במקרה דנן.
גם בפסיקה הענפה, נקבע באופן מפורש כי על מנת לממש זכות לקבלת גמלה, או תוספת גמלה, על המבוטח להגיש "תביעה" למוסד.
סעיף 296(ב)(2) לחוק מגביל את תשלום הגמלה לארבע השנים שקדמו למועד הגשת התביעה. לפיכך, בדין פעל הנתבע באשרו את תשלום התוספת לתקופה של 4 שנים עובר להגשת התביעה בלבד. אין בעובדה כי המוסד לביטוח לאומי ידע בזמן אמת על לידת הבן, ואף שילם בגינו קצבת ילדים, כדי לסייע בידי התובע ולפטור אותו מלהגיש תביעה לתשלום תוספת תלויים. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [עבודה] [חברות] |
|
| סעש (חי') 17797-12-13 עינת פטאי נ' אלטורס (קרית מוצקין) 1983 בע"מ (עבודה; עפרה ורבנר, נ.צ.: י' בן הר, י' בר און; 23/12/15) - 33 ע' |
| עו"ד: עדו אמיר, מריאל אפלמן |
נדחתה תביעת מעביד לחיוב עובדו בגין נזקים שנגרמו לו בשל עבודה רשלנית. נפסק, כי לא ניתן לומר, כי כל שגיאה שמבצע עובד במסגרת עבודתו, תחייב אותו לשלם פיצוי למעסיק.
עבודה – הגנת השכר – הלנת שכר
עבודה – עובדים – חובותיהם
עבודה – בית-הדין לעבודה – סמכותו
חברות – הרמת מסך – במישור דיני העבודה
.
התובעת עותרת לחיובן של הנתבעות בתשלום זכויותיה כנגזר מיחסי עובד ומעביד שהתקיימו בינה לבין הנתבעת 1. הנתבעת 1 הגישה תביעה שכנגד, במסגרתה עתרה לחיוב התובעת בהשבת כספים שהופרשו, לטענתה, ביתר לקרן הפיצויים ולחיוב בגין נזקים שנגרמו לה בשל עבודה רשלנית.
.
בית הדין לעבודה מפי השופטת ע. ורבנר ונציגי הציבור י. הן הר ו- י. בר און פסק כלהלן:
התובעת, אשר עבדה אצל הנתבעת 1 כ-14 שנה, לא הוכיחה, שהנתבעת 2 עשתה שימוש לרעה במסך ההתאגדות כגון: מעשה תרמית, עירוב נכסים, ריקון החברה מנכסיה וכד', ולא הוכח, כי בנסיבות העניין, יש מקום לבצע הרמת מסך.
יש לדחות את התביעה שכנגד באשר להפרשות ביתר שכן התחשיב מבוסס על הסכומים שהנתבעת 1 אמורה הייתה להפריש על יסוד שכרה הממוצע של התובעת ב- 12 חודשי העבודה האחרונים. אף אם הנתבעת 1 הייתה מוכיחה שהועברו כספים ביתר לקרן הפיצויים (ולא אלה הם פני הדברים בענייננו) – לא היה מקום להורות על השבת כספים למעסיקה, זאת על יסוד הוראות סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים.
ככלל, כאשר התביעה מנוסחת כתביעה בנזיקין, היינו כתביעה המיוסדת על עוולה או עוולות הקבועות בפקודת הנזיקין, הסמכות לדון בה תהיה נתונה לבית המשפט האזרחי. כאשר המדובר על עילות חוזיות המעוגנות ביחסי העבודה, נתונה הסמכות לבית הדין לעבודה. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 5 [תכנון ובנייה] |
|
| עתמ (י-ם) 19605-09-15 האחים ישראל בע"מ נ' עיריית ירושלים (מנהלי; נאוה בן אור; 08/01/16) - 6 ע' |
| עו"ד: בני גאנוניאן , אורי לומברוזו, בתיה בראף (מליכזון) , תמר מדר הררי, טויסטר |
לב העתירה מצוי בטענה לפיה העותרת הייתה ונותרה בת רשות במקרקעין הנדונים, וככזו היא אינה חייבת בהיטל השבחה – ואם כך השומה הוצאה לה שלא כדין. בירור טענה זו מצוי בסמכות ועדת הערר להיטל השבחה ופיצויים.
תכנון ובנייה – היטל השבחה – ועדת ערר
.
עתירה להורות על ביטול החלטת המשיבות להנפיק לעותרת הודעת חיוב בהיטל השבחה בגין מימוש זכויות על דרך של בקשה להיתר בנייה.
.
בימ"ש לעניינים מנהליים סילק את התביעה על הסף בקבעו:
סמכות ועדת הערר להיטל השבחה ופיצויים היא לדון ולהחליט בערר על החלטה הנוגעת להיטל השבחה לפי פרק ח'1 לחוק התו"ב. סמכות זו מוגדרת, אם כך, באופן רחב. היא אינה מוגבלת לטענות המופנות ביחס לגובה השומה, וחלה גם על טענות המופנות לעצם חוקיותו של החיוב. אכן, ועדות הערר קבעו לא פעם כי סמכותן מוגבלת לטענות הנוגעות לחוקיות ההיטל ע"פ חוק התו"ב, וכי אין הן מוסמכות לדון בטענות המופנות כנגד חוקיות ההיטל בשל טעמים חיצוניים לחוק, כגון הסתמכות, השתק, הבטחה שלטונית. יש לתהות אם אכן יש מקום לגישה מצמצמת זו נוכח הגישה הפרשנית לפיה יש ליתן פרשנות רחבה לסמכויותיהם של גופי הערר. אלא שאין להידרש להכרעה בשאלה זו.
לב העתירה מצוי בטענה לפיה העותרת הייתה ונותרה בת רשות במקרקעין הנדונים, וכי ככזו אינה חייבת בהיטל השבחה ואם כך השומה הוצאה שלא כדין. בירור טענה זו מצוי בסמכות ועדת הערר, שכן המדובר בסוגיה הנוגעת לחוקיות ההיטל ע"פ החוק עצמו. העותרת אינה חולקת על כך. ודוק, בפועל הטענה היא שהמשיבות מגלות פנים שלא כהלכה בפסיקה הנוגעת למעמדו של צד להסכם פיתוח לעניין החיוב בהיטל השבחה. אך פרשנותה של הפסיקה הרלוונטית ותחולתה על העניין המסוים הנדון מסורה לוועדת הערר, שעליה להכריע בשאלה האם העותרת חבה בהיטל השבחה לנוכח מעמדה במקרקעין. אין זו סוגיה של מדיניות, המעוררת טענת הסתמכות "חיצונית" לחוק, כי אם סוגיה של פרשנות הדין ותחולתו. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [משפט מינהלי] |
|
| עמנ (י-ם) 28993-03-15 סינם אוזמן נ' מדינת ישראל משרד הפנים (מנהלי; ארנון דראל; 05/01/16) - 13 ע' |
| עו"ד: טל פרושן, מיכל שלם |
בעניין הסדרת מעמדם של ילדי זרים השוהים בישראל שלא כחוק, בחינת מקרה כ"מקרה גבולי" אינה מוכרעת באופן טכני או כמותי. במקרה זה, השיהוי הקיצוני בבחינת הבקשה מצדיק את בחינתה כ"מקרה גבולי".
משפט מינהלי – כניסה לישראל – רישיון לישיבת קבע
משפט מינהלי – התנהגות הרשות – שיהוי
.
ערעור על החלטה שלא להסדיר את מעמדם של המערערים, נתיני תורכיה וילדיהם, בישראל מכוח החלטת הממשלה בעניין הסדרת מעמדם של ילדי זרים השוהים בישראל שלא כחוק ומשפחותיהם.
.
בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את הערעור ופסק:
ה"מקרים הגבוליים" שבהם תיבחן תידון הבקשה לגופה באופן פרטני הם מקרים עמומים בהם יש להניח כי אחד או יותר מתנאי החלטת הממשלה אינו מתקיים או ששאלת התקיימות התנאים איננה ברורה, אך הם קרובים לסף שממנו ביקשה הממשלה להעניק מעמד בישראל. יש להימנע מהגדרות כלליות באשר לנסיבות שיצדיקו בחינת מקרה כ"מקרה גבולי". בחינה זו מחייבת גמישות וראייה ממוקדת של האנשים שעניינם עומד להכרעה והיא אינה יכולה להיות מוכרעת באופן טכני או כמותי. במקרה זה, גם אם נניח שהילדים אינם עומדים בשניים מתנאי הכניסה לישראל יש לראות את המקרה כגבולי נוכח השיהוי הקיצוני בבחינת הבקשה על ידי המשיב, שהביא לשינוי משמעותי במידת ההתערות הילדים בישראל, ומצדיק את בחינת בקשתם כ"מקרה גבולי". |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 7 [עונשין] |
|
| תפ (ת"א) 40136-05 מדינת ישראל נ' יעקב בולוס (מחוזי; ד"ר עודד מודריק; 14/01/16) - 7 ע' |
| עו"ד: שירה גפני, עידן שוורץ, אביגדור פלדמן, חיים יצחקי, איתן צחור, יעקב |
בית המשפט גזר את דינם של נאשמים בגין עבירות דיווח בכוונה להטעות, קבלת דבר במרמה, גניבה ושימוש במסמך מזויף ורישום כוזב במסמכי תאגיד, תוך התחשבות בחלוף הזמן וקצב התנהלות המשפט.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות כלכליות
עונשין – ענישה – מתחם הענישה
.
הנאשמים הורשעו בעבירות דיווח בכוונה להטעות (ריבוי עבירות) וקבלת דבר במרמה, והנאשם 1 – גם בגניבה ושימוש במסמך מזויף וברישום כוזב במסמכי תאגיד.
.
בית המשפט המחוזי גזר את הדין ופסק:
בנוגע לעבירות הדיווח וקבלת דבר במרמה מתחם הענישה אמור לנוע בין 2-4 שנות מאסר. בעבירת הגניבה והנלוות לה, המתחם צריך לנוע בין 1.5-3 מאסר. ואולם, בשל חלוף הזמן מאז מעשי העבירה וקצב התנהלות המשפט, ניתן לרדת אל תחתיות המתחמים ואף מתחת להם, וכך גם בעניין הקנסות. לפיכך, נידון הנאשם 1 בגין כל עבירות הדיווח והנלוות להן לעונש מאסר של 3 שנים שמהן שישה חודשים בפועל והיתר על תנאי, ובגין עבירת הגניבה והנלוות לה – 42 חודשי מאסר שמהם 18 חודשים בפועל והיתר על תנאי. מחצית עונש המאסר בפועל בעבירות הדיווח תצטבר לעונש המאסר בעבירת הגניבה כך שבסה"כ יישא הנאשם 21 חודשי מאסר בפועל, לצד קנס בסך מיליון ש"ח או מאסר תמורתו.
הנאשם 2 נידון בגין כל העבירות לעונש מאסר של 24 חודשי מאסר בעבודות שירות שמהם 6 חודשים בפועל והיתר על תנאי. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [חברות] |
|
| פרק (מרכז) 15269-07-15 התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי (מחוזי; בנימין ארנון; 13/01/16) - 18 ע' |
| עו"ד: אמיר פרנקל, פנחס רובין, ירון אלכאוי, אמנון ביס, יהודה רוזנטל, רונן מטרי ורמי אהרן, גיא קינן, צבי שוב, מוטי קניאל, נטע כצמן-יעקובוביץ', גלי עטרון |
נושה או בעל מניה שהצביע בעניין הסדר נושים בחוסר תום בכדי להכשיל את אישור ההסדר – הצבעתו פסולה מעיקרה וביהמ"ש מוסמך לאשר את ההסדר אף ששיעור תומכים בו לא נפל אך במעט מ- 75%.
חברות – הסדר נושים – אישורו
חברות – הסדר נושים – סמכות בית המשפט
.
בקשת הנאמנים לאשר הסדר נושים שהוצע על ידי הרוכשת, בקשר לחברות המצויות בהקפאת הליכים, חרף התנגדותן של חלק מבעלי המניות.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
נושה או בעל מניה שהפר חובתו לפי סעיף 350(א2) בחוק החברות והצביע בחוסר תום בניסיון לנצל לרעה את כוחו כבעל מניות על מנת להכשיל אישורו של הסדר הנושים – הצבעתו פסולה מעיקרה ולביהמ"ש מוקנית הסמכות לאשר את הסדר הנושים, אף ששיעור תומכים בו (באסיפות הבעייתיות) לא "נפל אך במעט מ- 75%". במקרה זה, התנגדות בעלות המניות להסדר הנושים נגועה בניגוד עניינים ובחוסר תום לב ומונחית משיקולים זרים, לפיכך דין הצבעתן להיפסל ויש לאשר את ההסדר אף שהתנגדותן מנעה ממנו לזכות ברוב המייצג 75% מהנשייה בכל אספות הסוג. אין מניעה עקרונית להפקיע מניותיו של בעל מניות המתנגד להסדר נושים בחברה חדלת פירעון וממילא בעלות המניות מושתקות מלהתכחש להסכמות שנתנו לכך שקיימת אפשרות עקרונית לרכישת מניות החברות במסגרת הסדר נושים. אין מקום למנוע אישור הסדר הנושים מאחר שלא הובהר בו האם הויתור על חובות דמי ניהול של בעלי החנויות לחברות יחול גם על בעלי חנויות שהינם נושים של חברות, מבלי לקזז חוב זה מנשייתם. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [בתי-משפט] |
|
| רמש (ב"ש) 22900-10-15 מ.א נ' ש.מ.א (מחוזי; גאולה לוין; 10/01/16) - 9 ע' |
| עו"ד: רם פרייס, דניאל שרז, גיל שחף |
נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטה בה לא הותר למבקש לקזז מכספים שעליו לשלם למשיב חוב שהמשיב חייב לו, אולם בוטל חויב המבקש בפיצוי בגין הפרת ההסכם.
בתי-משפט – ניהול המשפט – תקינות ההליך השיפוטי
.
הצדדים הסכימו למכור דירתם למבקש, כנגד סילוק משכנתא ותשלומים נוספים. בקשת המבקש לקזז מחלקו של המשיב חוב שהוא חייב לו – נדחתה, ובקשת כונס הנכסים לחייב את המבקש בפיצוי בגין הפרת ההסכם – התקבלה בחלקה, מכאן בקשת רשות הערעור.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו ופסק:
אין לקבל את הערעור ביחס לבקשת קיזוז התשלום מחובו של המשיב למבקש. לפי הסכמות הצדדים, כספי התמורה ממכירת הדירה יופקדו בנאמנות בידי כונסי הנכסים ומשטרם נקבע אופן חלוקת הכספים בין בני הזוג, אין מקום להתיר קיזוז "מחלקו של הבעל", אשר כלל אינו ידוע בשלב זה. ואולם, ההחלטה באשר לחיוב המבקש בפיצויים ביחס לתשלום השלישי, אינה יכולה לעמוד משהתבססה על עילה שלא נטענה בבקשה ומבלי שניתנה למבקש הזדמנות ראויה להתגונן. למעלה מן הצורך, ככל שביהמ"ש לענייני משפחה מוצא לנכון לדון בבקשה למתן הוראות שעניינה פלוגתא בין כונסי הנכסים לבין צד שלישי, יש להבטיח הליך הוגן ושמיעת כל הצדדים שזכויותיהם עלולות להיפגע מההכרעה. כאשר עסקינן במחלוקת הטעונה בירור עובדתי מורכב בין בעל תפקיד לבין צד שלישי, דרך המלך היא הפניית בעל התפקיד לפתיחת הליך נפרד בערכאה המתאימה. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [עונשין] |
|
| תפ (חי') 7317-01-15 מדינת ישראל נ' מועתז גנאים (מחוזי; רונית בש; 07/01/16) - 14 ע' |
| עו"ד: עלא עתאמנה |
הנאשם, שהורשע בביצוע עבירות נשק שונות, נידון ל- 60 חודשי מאסר בפועל ושני מאסרים על תנאי.
עונשין – ענישה – דרכי ענישה: עונשים חופפים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות נשק
.
הנאשם הורשע על פי הודאתו, באישום הראשון בעבירות של הובלה ונשיאה של נשק, החזקת נשק, ובאישום השני בניסיון לבצע עסקה בנשק וקשירת קשר לעסקה בנשק.
.
בית המשפט המחוזי גזר את הדין ופסק:
בתי המשפט עמדו לא אחת על חומרתן הרבה של עבירות הנשק למיניהן, על פוטנציאל הסיכון הרב הטמון בשימוש בנשק ללא היתר והעברתו מיד ליד ללא פיקוח ועל התוצאות הקשות שעלולות להיגרם מביצוע עבירות אלו. מתחם העונש ההולם בגין האישום הראשון נע בין עונש של 24-48 חודשי מאסר בפועל ובגין האישום השני בין 36-60 חודשי מאסר בפועל. בנסיבות העניין, מן הראוי להשית על הנאשם בגין האישום הראשון 36 חודשי מאסר בפועל ובגין האישום השני, 48 חודשי מאסר בפועל. עונשי המאסר יחפפו חלקית כך שהנאשם ירצה תקופה כוללת של 60 חודשים, לצד שני מאסרים על תנאי. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [משפחה] |
|
| עמש (נצ') 555-06-15 פלונית נ' פלוני (מחוזי; זיאד הווארי, אסתר הלמן, ערפאת טאהא; 30/12/15) - 17 ע' |
| עו"ד: |
ניתן לחייב אב להשתתף בחלק מהחזרי המשכנתא של האֵם, מכח חובתו על פי הדין העברי לשאת במדור ילדיו, בבחינת חיוב במדור רעיוני.
משפחה – מדור – זכות הילדים למדור
משפחה – מדור – תשלום משכנתא
.
ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה, אשר פטר את האב מתשלום מדור למערערת, בקובעו כי אין לראות בהחזר הלוואת המשכנתא על ידי המערערת משום תשלום מדור רעיוני.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו ופסק:
בהתאם להלכה, חיוב האב לשאת במדור ילדיו נגזר מחובתו לשאת במזונותיהם, שכן המדור נכלל בגדר צרכיהם ההכרחיים. אין בסיס הלכתי לפטור אב מחיובו לשאת בעלות מדור רעיוני לילדיו, אף במקרה בו האֵם רכשה את הדירה בה מתגוררים הילדים במלואה, מבלי שמשולמת עלות חודשית שוטפת על ידה. במקרה דנן, מקום בו האֵם נושאת בהחזר הלוואת המשכנתא בגין הדירה בה מתגוררים הילדים והם לנים בדירה דרך קבע, חיוב האב לשאת בעלות דיור בסיסי לילדיו קיים ללא קשר לעובדה שהילדים מתגוררים בדירת האֵם הממומנת באמצעות מימון חלקי של משכנתא, לכן ראוי כי האב ישא בחלק יחסי מהחזר המשכנתא שמשלמת האֵם. לעניין שיעור החיוב, משניתן ביטוי בפסק הדין להגדלת הכנסותיו הפנויות של האב לנוכח אי חיובו במדור בדמות הגדלת שיעור המזונות שהוטל עליו, יש לנקוט משנה זהירות בקביעת שיעור החיוב הנוסף שיוטל עליו ברכיב המדור. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [דיון אזרחי] [התיישנות] |
|
| תא (י-ם) 43850-04-15 פלוני (קטין) נ' שירותי בריאות כללית (מחוזי; עודד שחם; 18/11/15) - 5 ע' |
| עו"ד: ע' שטובר, י' טולדנו, י' כרמלי, י' עוזיאל |
סולקה על הסף תביעת הוריו של קטין בגין "הולדה בעוולה", מחמת התיישנותה ואי עמידה בתנאים המגבשים חריג לביטול עילת היילוד בגין "חיים בעוולה".
דיון אזרחי – סילוק על הסף – קבלתו
התיישנות – נזיקין – הולדה בעוולה
.
בקשות לסילוק על הסף של תביעת קטין והוריו בגין רשלנות רפואית במהלך ההריון.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
בהלכת המר בוטלה עילת היילוד בגין "חיים בעוולה", להוציא בתיקים בהם לא הוגשה תביעת הוריו בגין "הולדה בעוולה". בהלכת פלונית נקבע כי אם תביעת ההורים התיישנה לא יאוחר משנה לאחר שניתן פסק דין המר, ניתן יהיה להגיש תביעת היילוד עד ליום 28.8.15. קביעה זו אינה חלה במקרה זה, שכן תביעת ההורים התיישנה לאחר המועד שנקבע בהלכת פלונית. משכך, עילת התביעה של ההורים התיישנה בעת הגשת התביעה, עילת הקטין בוטלה בהלכת המר, והתובעים אינם עומדים בתנאים המגבשים חריג לכך. לא ניתן לשקול, חרף כל האמור, להאריך את המועד להגשת התביעה. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 13 [נזיקין] |
|
| תק (ת"א) 47879-05-15 אורי בן ארצי נ' לופטהנזה נתיבי אוויר גרמניים א.ג (שלום; אפרת בוסני; 09/01/16) - 12 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט לתביעות קטנות דחה את תביעת התובעים כנגד הנתבעים בגין נזקים שנגרמו להם כתוצאה מהחמצת טיסת המשך בשל עיכוב בטיסת קישור. נפסק, כי הנתבעות 1 ו-2, עמדו בנטל והוכיחו כי אי הגעת התובעים לטיסת ההמשך של הנתבעת 2 נבע מנסיבות שלא היו בשליטת מי מהן.
נזיקין – אחריות – מוביל אווירי
.
התובעים הגישו תביעה בגין נזקים שנגרמו להם כתוצאה מהחמצת טיסת המשך מניו ארק ניו ג'רסי, ארה"ב לסאן חוזה בשל עיכוב בטיסת קישור מפרנקפורט לניו ארק וכן כתוצאה מאיחור במסירת כבודת התובעים לאחר שהגיעו ליעדם.
.
בית המשפט לתביעות קטנות דחה את התביעה ברובה ופסק כלהלן:
משנקודת המוצא של טיסות התובעים שנרכשו כעסקה אחת היה בישראל, חל חוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה) ואין נפקות באם הטיסה שיצאה מישראל כוללת עצירות ביניים או אם העיכוב היה במקטע אחד של הטיסה בפרנקפורט או בניו-ארק.
פרשנות תכלית של החוק מאפשרת לראות בהחמצת טיסה כטיסה ש"בוטלה" כמשמעות המונח בחוק. "טיסה שבוטלה", כהגדרתה בחוק, מזכה את התובעים בהטבות הקבועות בסעיף 6 לחוק.
איחור של שבע (7) דקות בהמראה הוא איחור זניח, וביתר שאת ביחס לזמן הטיסה מפרנקפורט לארה"ב. הזמנים הנקובים בכרטיס טיסה אינם מוחלטים, ולא ניתן לצפות כי חברת התעופה תעמוד בדווקנות, בכל תנאי ומצב, בלוח הזמנים המפורט בכרטיס.
מקום בו כבודה לא מגיעה ליעודה חלה אמנת מונטריאול, המסדירה את אחריותו של מוביל אווירי. בהתאם להוראות האמנה ככל שלא תוגש תלונה בכתב למוביל לכל המאוחר תוך 21 יום ממועד הגעת הכבודה, תפקע הזכות להגשת תביעה כנגד המוביל. בהקשר זה, ניתן לראות בטופס הדיווח על אובדן המזוודה, כממלאת אחר דרישת הכתב.
בעניין הכבודה, התובעים זכאים, על פי האמנה, לפיצוי בגין עוגמת נפש. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [נזיקין] [ראיות] [ביטוח] |
|
| תא (קריות) 25749-04-10 אלכס שמעוני נ' שרביט חברה לביטוח בע"מ (שלום; דאוד מאזן; 07/01/16) - 18 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט דחה תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בנסיבות תיק זה, אין בהודאת התובע בהליך הפלילי כדי לחזק את גרסתו הרעועה של התובע. הגיונה הפנימי והחיצוני של גרסת התובע נבחן מול שאר הראיות, ובית המשפט הגיע למסקנה שאין ליתן אימון בגרסתו ביחס לזהות הנהג.
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – אחריות
ראיות – פסק-דין פלילי בהתדיינות אזרחית – פסק-דין מרשיע
ראיות – פסק-דין פלילי בהתדיינות אזרחית – ראיות לסתור
ביטוח – ביטוח רכב – חבות מבטח כלפי צד שלישי
.
תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. המחלוקת הינה סביב השאלה מי נהג במכונית בעת התאונה: התובע או נהג אחר.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
מאחר והתובע טוען כי הוא נהג ברכב אולם הנתבעת טוענת כי הוא לא נהג, הרי נטל הבאת הראיות, להבדיל מנטל ההוכחה, עובר אל הנתבעת אשר מבקשת להוכיח כי התובע לא נהג ברכב. משמע כי נטל הוכחת התביעה מוטל על התובע, אולם נטל הבאת הראיות עובר לנתבעת. התובע כשל להוכיח כי הוא זה שנהג ברכב בעת התאונה.
אין חולק כי התובע הודה בנהיגה בשכרות ועל סמך הודאתו זו הוא הורשע בתיק הפלילי שנפתח נגדו מושא התאונה הנידונה.
ניתן לקבוע כי על אף שהודאת הנאשם קבילה לצורך ביסוס הרשעתו, אין בכך לפגוע בשיקול דעתו של בית המשפט באשר למשקלה של ההודאה בהליך האזרחי. זו צריכה להיבחן לצד הראיות האחרות שמבקשת המבטחת להביא, כמי שלא היתה צד להליך הפלילי, ולא ניתנה בידיה ההזדמנות לעשות כן במסגרת אותו הליך.
בנסיבות תיק זה, אין בהודאת התובע בהליך הפלילי כדי לחזק את גרסתו הרעועה של התובע. הגיונה הפנימי והחיצוני של גרסת התובע נבחן מול שאר הראיות, ובית המשפט הגיע למסקנה שאין ליתן אימון בגרסתו ביחס לזהות הנהג. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [מקרקעין] |
|
| תא (ת"א) 2798-09-14 מלי רוזנבלום נ' עדנה רוזנשיין (אשר) (שלום; רחל ערקובי; 07/01/16) - 25 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט הורה על פירוק השיתוף במקרקעין בדרך של מכירת הנכס במכרז לכל המרבה במחיר. נפסק, כי תוצאה זו מתחייבת לאור העובדה שהצדדים אינם מצליחים להגיע להבנה, וביהמ"ש אינו יכול לכפות על אחד מהצדדים לבצע את הבנייה בהתאם לרצונו של האחר, ומאחר והותרת המצב על כנו, תוביל להפסד ניכר אליבא דכולי עלמא.
מקרקעין – שיתוף במקרקעין – פירוק השיתוף
מקרקעין – שיתוף – פירוקו
.
התובעים הגישו תביעה לפרוק שיתוף בנכס מקרקעין – מבנה המיועד לשימור. בית המשפט נדרש לשאלת הדרך הראויה שיש לבחון בה את פירוק השיתוף.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
קיימת מחלוקת אמתית ועמוקה בין הצדדים הנוגעת לבניית הנכס במקרקעין.
בנסיבות, לא ניתן לבצע חלוקה בעין של הנכס, הן בשל כך שאי אפשר לחלקו לעשרת בעליו, והן בשל כך שאי אפשר לחלקו בלא לבצע את הבניה של הקומה הראשונה, לכל הפחות, בנייה המחייבת הסכמה של הצדדים , כשלאור המחלוקת באשר לאופן הבנייה ולמתכונת הבנייה ואיזה היתר יוגש, הרי לא ניתן לבצע זאת בפועל.
הואיל והצדדים אינם מצליחים להגיע להבנה, וביהמ"ש אינו יכול לכפות על אחד מהצדדים לבצע את הבנייה בהתאם לרצונו של האחר, והואיל והותרת המצב על כנו, תוביל להפסד ניכר אליבא דכולי עלמא, אין מנוס מהמסקנה כי יש להפריד בין הדבקים, ולהורות על פירוק שיתוף.
התוצאה היא כי יש להורות על פירוק שיתוף בדרך של מכירת הנכס לכל המרבה במחיר. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [נזיקין] |
|
| תא (ק"ג) 10353-09-12 זול ובגדול בע"מ נ' א.ש.י.י. הפקות ופרסום 2007 בע"מ (שלום; אור אדם; 06/01/16) - 26 ע' |
| עו"ד: שלום פוריס, מיכל גדות |
בית המשפט הורה לנתבעת לפצות את התובע חרף דחיית רוב טענותיו מכוח חוק איסור לשון הרע. נפסק, כי עיתון אחראי היה נזהר יותר בנוסח הכתבה, שכן אופן ניסוח הכתבה ע"י הנתבעת 2 היה בוטה ומגמתי.
נזיקין – עוולות – לשון הרע
.
התובעת הגישה תביעה, בעילה של לשון הרע, כנגד הנתבעים, בגין פרסום כתבה על מכירת ביצים מקולקלות, בהתאם לחוק איסור לשון הרע. בית המשפט נדרש לשאלה: אם העיתון פעל בהתאם לכללים המקובלים הנדרשים מכלי תקשורת בעת פרסום עניין שהגיע לפתחו.
.
בית המשפט דחה את התביעה ברובה ופסק כלהלן:
ההימנעות מלתבוע את הגורם הרלוונטי ביותר – האדם ששטח את טענותיו בפני העיתון, לטענת התובעת עצמה, מתמיהה.
כל מפרסם חייב לבדוק את העובדות טרם הפרסום, ובין השאר לפנות לתגובת הנפגע. יחד עם זאת, טיב הבדיקה הנדרש שונה ממקרה למקרה ע"פ נסיבות הפרסום.
כאשר גוף תקשורת, הנתון ללחץ זמנים, פונה שוב ושוב לנפגע, ואיננו מקבל תשובה ראויה, רשאי הוא לפרסם את הכתבה גם ללא תגובה. בנסיבות העניין לא היו נדרשות בדיקות נוספות בטרם הפרסום.
אופן ניסוח הכתבה ע"י הנתבעת 2 היה בוטה ומגמתי. מדובר בתלונת אמת שנשטחה בפני כתבת העיתון, והיה בה עניין ציבורי לפרסום. עם זאת, עיתון אחראי היה נזהר יותר בנוסח הכתבה. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [תכנון ובנייה] [משפט מינהלי] [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| (י-ם) 6111/15 מרואן רגבי נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה (שלום; פאול שטרק; 05/01/16) - 10 ע' |
| עו"ד: |
נדחו שתי בקשות לביטול צווי הריסה מינהליים, אשר הוצאו לשני מבנים במחנה הפליטים שועפט בהתאם לסעיף 238א לחוק התכנון והבנייה.
תכנון ובנייה – הריסה – צו הריסה מינהלי
משפט מינהלי – מעשה מינהלי – חזקת תקינותו
דיון פלילי – טענות מקדמיות – אכיפה בררנית
עונשין – הגנות – הגנה מן הצדק
.
שתי בקשות לביטול שני צווי הריסה מינהליים אשר הוצאו לשני מבנים במחנה הפליטים שועפט בהתאם לסעיף 238א לחוק התכנון והבנייה.
.
בית המשפט דחה את הבקשות, בקובעו כלהלן:
המבקשים ביקשו לטעון כי המשיב מבצע אכיפה סלקטיבית במחנה הפליטים שועפט. השאלה העיקרית במקרה דנן הינה, האם העירייה נוהגת להפעיל את סמכות אכיפת החוק כראות עיניה או שהאכיפה מתבצעת על פי שיקול דעת ענייני, שוויוני וסביר.
במקרה דנן, הממשל פועל להריסת מבנים לפי התנאים בשטח. במקרה של מחנה פליטים שועפט קיימים שיקולים ביטחוניים מובהקים המשליכים על עצם כניסת הפיקוח העירוני למקום. משמע, ביקור המפקחים במקום מצריך ליווי כוחות הביטחון. אין זה סוד כי האוכלוסיה במקום בעקרון הינה עוינת על עצם סמכות עיריית ירושלים במקום.
נקבע בפסיקה כי כאשר לא בוצע צו הריסה מינהלי במועד, ניתן להאריך את מועד ביצועו על ידי המדינה כאשר התנאים בשטח מאפשרים זאת. משמע, תנאי בטיחות ונסיבות אחרות משליכות על עצם ביצוע צו ההריסה. ניתן להסיק מכך כי עצם מתן צו ההריסה כפוף לתנאים בשטח מבחינה ביטחונית, כאשר קיימת הזדמנות מתאימה לסיור למטרת אכיפה. ניתן לקבוע כי תוצאות האכיפה אינן מדיניות לא ראויה, אלא כתוצאה מנסיבות ותנאים קיימים המחייבים קביעת אופן חלוקת המשאבים שבכללם הפעלת כוחות הביטחון ונסיבות אכיפה ביחס למצב הכללי בשטח.
התוצאה היא כי מדובר באכיפה שאינה בררנית או שרירותית, זאת כתוצאת העדר יכולת של ממש לבצע אכיפה בתדירות המקובלת בתחום או במקומות אחרים. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [דיון פלילי] [תכנון ובנייה] |
|
| (י-ם) 6182/15 תאמר עטא ג'רדאת נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה (שלום; פאול שטרק; 05/01/16) - 10 ע' |
| עו"ד: |
נדחו בקשות לביטול שני צווי הריסה מנהליים אשר הוצאו לשני מבנים במחנה הפליטים שועפט מחמת טענת הגנה מן הצדק. נקבע, כי אמנם, במקרה זה, המאמץ לאכיפה חלש ביותר אולם, הימנעות התושבים ובפרט המבקשים מלנקוט פעולה לתקן את הנראה להם כמעוות, מהווה רועץ בפניה.
דיון פלילי – טענות מקדמיות – אכיפה בררנית
תכנון ובנייה – הריסה – צו הריסה מינהלי
.
בית המשפט נדרש לשתי בקשות לביטול שני צווי הריסה מנהליים אשר הוצאו לשני מבנים במחנה הפליטים שועפט בהתאם לסעיף 238א' לחוק התכנון והבניה. בית המשפט נדרש לשאלה: האם העירייה נוהגת להפעיל את סמכות אכיפת החוק כראות עיניה או שהאכיפה מתבצעת על פי שיקול דעת ענייני, שוויוני וסביר.
.
בית המשפט דחה את הבקשות וקבע כלהלן:
עצם המעשה של הקמת המבנים ללא היתר בניה ובניגוד לחוק התכנון והבניה ובהיקף בניה כה עצום מהווה חוסר ניקיון כפיים. משמעות הדבר היא כי המבקשים, המתנגדים להריסה, באים בפני בית המשפט בהעדר כפיים נקיות ובחוסר תום לב.
ניתן לפנות בערוץ המנהלי כנגד הריבון בכך שאינו מספק מצרך אלמנטרי כגון תכנוני עירוני הדרוש להסדרת מצב הבניה הלא חוקי. במקרה דנן, אין בכל האמור כדי להקים עילת הגנה מן הצדק וזאת מאחר וצו ההריסה המנהלי נובע מעיתוי מתן הצו לעומת בנייה קיימת.
במקרה זה, אמנם המאמץ לאכיפה חלש ביותר אולם, הימנעות התושבים ובפרט המבקשים מלנקוט פעולה לתקן את הנראה להם כמעוות, מהווה רועץ בפניה. וטענת הגנה מן הצדק על יסוד טענת הזנחה מלמשול.
במקרה דנן, לא מדובר בהזנחה מצד העיריה אלא סירוב להיות חלק מהפתרון מצד התושבים ככלל. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [נזיקין] [זכויות יוצרים] |
|
| תא (ראשל"צ) 48263-11-13 יואל רונן נ' עמותת "תנו לחיות לחיות" (שלום; ארז יקואל; 05/01/16) - 25 ע' |
| עו"ד: אחז אגם, לידיה מנדלבאום |
נדחתה תביעת התובע לפיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים בתמונה שצילם ובגין פרסום לשון הרע. בכל הקשור לטענת התובע בעניין זכויות היצורים, בית המשפט פסק, כי לנתבעת עומדת הגנת השימוש ההוגן והיא לא הייתה חבה בקבלת הרשאה מפורשת של התובע כבעל זכות היוצרים בתמונה עובר לפרסום.
נזיקין – עוולות – לשון הרע
זכויות יוצרים – יצירה – צילום
זכויות יוצרים – זכות מוסרית – אי-הפרתה
.
התובע הגיש כנגד הנתבעת תביעה כספית שעניינה בתמונה שצילם ובה נראה עוף דורס אוחז בטרף - יונה. התמונה פורסמה באתר הפייסבוק הרשמי של הנתבעת, לצד דיווח שעניינו התעללות בבעלי חיים. התובע טוען, כי הפרסום מפר את זכויות היוצרים שלו בתמונה וכי המלל שפורסם לצד התמונה משליך את המעשים המתוארים עליו כצלם התמונה בהיותו מזוהה עמה ולכן הפרסום עולה כדי לשון הרע.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
התמונה מוגנת תחת זכות יוצרים, כיצירת אומנות, לפי הוראות חוק זכות יוצרים.
התובע לא צרף ראיה המוכיחה כי שמו הוטבע על גבי התמונה. התובע גם לא הוכיח כי התמונה מפורסמת בגלריה, באתר כלשהו או במרשתת בכלל. מצד שני, התובע צירף לתצהירו העתק פרטים טכניים של התמונה בהקשר לקובץ המקור. בנסיבות יש לקבוע, כי יש לקבל את גרסת התובע ולקבוע כי הוא בעל זכויות היוצרים בתמונה.
יש לקבל את גרסת הנתבעת לפיה עשתה שימוש מותר והוגן בתמונה. הוראות חוק זכות יוצרים מאפשרות עשיית שימוש הוגן ביצירה, ככזה שמותר לעשות בה על אף ההגנה עליה, גם ללא הסכמתו של היוצר או בעל הזכות. במקרה זה, הנתבעת פעלה בתום לב בעת שפרסמה את התמונה לצד המלל, עומדת לה הגנת השימוש ההוגן והיא לא הייתה חבה בקבלת הרשאה מפורשת של התובע כבעל זכות היוצרים בתמונה עובר לפרסום.
יש לדחות את טענות התובע בדבר הפרת הנתבעת את זכותו המוסרית בתמונה. בנסיבות העניין הייחודיות של הפרסום כולו, לא ברור מה העניין הממשי של התובע במתן קרדיט על תמונה המציגה עוף דורס האוחז ביונה על הקרקע, כאשר המלל המצורף לה עניינו בהתעללות בבעלי חיים.
יש לדחות את טענת התובע מכוח חוק איסור לשון הרע. הוכח כי אין בכוחו של הפרסום כולו להשפיל את התובע עצמו כלשהו בעיני הבריות או לעשותו למטרה לשנאה, לבוז, ללעג, לבזותו, או לפגוע בעסקו או במשלח ידו. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [תכנון ובנייה] [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| תוב (קריות) 48143-08-11 ועדה מקומית לתכנון ובנייה מעלה נפתלי נ' שכבי אסעד (שלום; מוחמד עלי; 29/12/15) - 13 ע' |
| עו"ד: צחי בן עיון |
התקבלה טענת הנאשם שלפיה יש לסיים את ההליך ללא הרשעתו בדין. בית המשפט הטיל על הנאשם 100 שעות שירות לתועלת הציבור, התחייבות כספית בסך של 10,000 ₪ ואיסור על הנאשם לעשות שימוש במקרקעין ובמבנים מושא האישום.
תכנון ובנייה – ענישה – בנייה ושימוש ללא היתר
תכנון ובנייה – ענישה – מדיניות ענישה
דיון פלילי – הרשעה – הימנעות מהרשעה
עונשין – ענישה – הימנעות מהרשעה
.
טענת הנאשם לפיה יש לסיים את ההליך ללא הרשעתו בדין, לאחר שהודה בעבירות לפי סעיף 204 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
מקרה זה נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים סיום ההליכים ללא הרשעת הנאשם בדין. כפי שניתן ללמוד מעובדות כתב האישום ומטיעוני הצדדים לעונש, נסיבות המקרה אינן נושאות חומרה יתרה באופן שאינו מאפשר להימנע מהרשעת הנאשם, כך לפחות בנקודת הזמן הנוכחית בה הנאשמים חדלו כליל משימוש במקרקעין מלפני מספר שנים.
נתוניו האישיים של הנאשם תומכים גם הם בהימנעות מהרשעתו בדין. הרשעתו בדין עלולה לגרום לו נזק בלתי הפיך ולחסום את אפשרות המשך העסקתו כשוטר מג"ב. אין מקום לפגיעה כה קשה בנאשם ובמשפחתו, מקום שביצוע העבירות דנן מהווה "אירוע חריג ברפטואר" ההתנהגות הנורמטיבי שלו.
יש לבחון, האם לצד סיום ההליך ללא הרשעה ניתן להטיל צווים בהתאם לסעיפים 205 ו-206 לחוק התכנון והבנייה.
בית המשפט סבור כי אין לכך כל מניעה בדין. עמדה זו נובעת מתכליתם של הצווים הניתנים בהתאם לסעיפים 205 ו-206 לחוק התכנון והבנייה, שהיא תכלית אכיפתית ומניעתית. מטרתו של צו ההריסה ואיסור השימוש היא הסרת המפגע שגרמה הבנייה הבלתי חוקית, ולפיכך תכליתו היא "תכנונית" ולא עונשית.
בית המשפט הטיל על הנאשם 100 שעות שירות לתועלת הציבור, התחייבות כספית בסך של 10,000 ₪ ואיסור על הנאשם לעשות שימוש במקרקעין ובמבנים מושא האישום. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [הוצאה לפועל] |
|
| רעצ (עכו) 1316-05-15 אדהם עתאמלה נ' הרי נצרת - מפעלי מים וביוב בע"מ (שלום; דנה עופר; 22/12/15) - 7 ע' |
| עו"ד: |
המתווה שנקבע בהחלטת רשמת ההוצאה לפועל, לפיו עם הוכחת תשלום המס ייסגר התיק, מתעלם מקיומם של חיובים נלווים בתיק ההוצאה לפועל: אגרת פתיחת התיק, שכר טרחה של ב"כ הזוכה, הוצאות אחרות אם היו, הפרשי הצמדה וריבית. בכך טעתה הרשמת, ואין מנוס מקבלת הערעור בנקודה זו.
הוצאה לפועל – ערעור – על החלטת רשם ההוצאה לפועל
הוצאה לפועל – רשם ההוצאה לפועל – סמכותו
הוצאה לפועל – הליכי אכיפה – טענת פרעתי
.
ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל בעניין טענת "פרעתי".
.
בית המשפט קבע כלהלן:
טענה אשר לפיה חוב נפרע בדרך של ניכוי מס במקור והעברת המס לרשויות המס היא טענה שרשם ההוצאה לפועל מוסמך לדון בה במסגרת טענת "פרעתי". טענה כי החוב נפרע בחלקו בדרך של העברת המס המחויבת על פי חוק לרשויות אינה מביאה לשינויו של פסק הדין, אלא לביצועו כדין, והדרך הנכונה להעלות טענה בעניין זה היא במסגרת דיון בטענת "פרעתי". מבחינה זו, לא נמצא פגם בהחלטת הרשמת, וברי כי ביססה החלטתה על ההלכה הנוהגת.
עם זאת, נפלו טעויות ביישום ההלכה. מעקב מדוקדק אחר השתלשלות העניינים מעלה, כי צודק המערער בטענתו לפיה בעת הגשת הבקשה בטענת "פרעתי", הלכה למעשה, החוב לא נפרע.
המתווה שנקבע בהחלטת הרשמת, לפיו עם הוכחת תשלום המס ייסגר התיק, מתעלם בעליל מקיומם של חיובים נלווים בתיק ההוצאה לפועל: אגרת פתיחת התיק, שכר טרחה של ב"כ הזוכה, הוצאות אחרות אם היו, הפרשי הצמדה וריבית. בכך טעתה הרשמת, ואין מנוס מקבלת הערעור בנקודה זו.
אשר על כן, יש לקבל את הערעור במובן זה, שהחלטת הרשמת תתוקן כך שייקבע כי עם הוכחת תשלום המס יופחת גם סכום המס מהחוב, והיתרה – תעמוד לפירעון. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 22 [משפחה] [עונשין] |
|
| תמש (י-ם) 44294-02-14 פלונית נ' פלוני (משפחה; מנחם הכהן; 11/01/16) - 28 ע' |
| עו"ד: חגית אפרתי, שולמית לוי |
תביעת אישה כנגד בעלה לשעבר, לאיזון משאבים, למשמורת ילדיהם הקטינים ולמזונותיהם. התקציר מתמקד בתביעה הרכושית, בשאלת הפעלת סעיף 8 לחוק יחסי ממון בנסיבות של אלימות מצד בן הזוג, וזאת לאור פסה"ד המנחה בבע"מ 7272/10.
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – סעיף 8 לחוק יחסי ממון
עונשין – עבירות – אלימות במשפחה
.
תביעת אישה כנגד בעלה לשעבר, לאיזון משאבים, למשמורת 3 ילדיהם הקטינים ולמזונותיהם. התקציר מתמקד בתביעה הרכושית, בעתירת התובעת לאיזון של כלל הנכסים על פי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, כך שחלקה בכלל הנכסים יעלה על 50%, וכן כי זכויותיה הסוציאליות לא יאוזנו, וזאת על בסיס טענות לאלימות קשה מצד הנתבע. ובעתירה לאיזון לא שיוויוני בדירת המגורים לאור טענתה להשקעה גדולה יותר משל הנתבע ברכישת הבית.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
כידוע, הכלל הקבוע בסעיף 5 בחוק יחסי ממון בין בני זוג הינו איזון שוויוני של כלל נכסיהם של בני הזוג; למעט נכסים מסוימים שנמצא כי אין הצדקה לאזנם. לצד הסדר רכושי זה, הוענק לביהמ"ש במסגרת סעיף 8 לחוק שיקול דעת לסטות מההסדר השוויוני האמור, לבקשת אחד מבני הזוג, ולהפחית מחלקו של בן זוג באיזון, אל מתחת למחצית, אם ראה שקיימות "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת", בהתאם לאחת מן האפשרויות הקבועות בסעיף זה. המחוקק הותיר לביהמ"ש לצקת תוכן לאמירה "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת", למעט התיקון האחרון לחוק (תיקון מס' 4), אשר הגדיר מפורשות חלק מאותן "נסיבות מיוחדות", בהן יש להתחשב במסגרת סעיף 8(2) "...בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג".
בבע"מ 7272/10 (להלן: "הלכת פלונית") שהינו פסק הדין המנחה בשאלת הפעלת סעיף 8 בנסיבות של אלימות קשה, נקבע, כי באופן עקרוני, ייתכנו מצבים של אלימות חמורה, או מתמשכת, אשר יצדיקו שימוש בסעיף 8, אך זאת ככלל, בהתקיים תנאי מקדמי, לפיו בן הזוג האלים הורשע במסגרת פסק דין פלילי חלוט. יחד עם זאת, חברי ההרכב הביעו דעות שונות (כמפורט בהמשך) באשר ליישום עקרון זה, כאשר בסופו של יום, שאלה זו נותרה להכרעה לעת מצוא, לפיתוחה וגיבושה של ההלכה בעניין זה, באמצעות המקרים הספציפיים שיבואו בפני ביהמ"ש לענייני משפחה.
לגישת השופט הנדל, רק אם מעשי האלימות הקשים הביאו לפגיעה באוטונומיה הכלכלית של בן הזוג, במובן השלילי, דהיינו – כאשר האלימות גרמה למניעת הפיתוח הכלכלי שבן הזוג הנפגע היה עשוי לייצר – רק אז ניתן יהיה להיכלל בגדרי סעיף 8 לחוק. מאידך, לעמדת השופטים ברק ארז ומלצר, במקרים בהם הורשע אדם באלימות קשה כלפי בן זוגו, ניתן יהיה להביא עובדה זו בחשבון, אף מבלי להידרש להשלכותיה הכלכליות של האלימות. לגישת השופטת ברק-ארז, יש להתחשב בשיקולים כגון "טיב הנכס" שהאיזון מתייחס אליו – ככל שהנכס העומד לאיזון הוא בעל אופי אישי יותר – הקשור לאנושיותו של בן הזוג שהפיק אותו (כגון שכר עבודה) – כך נגרע משקלה של התביעה לשיתוף בו על ידי מי שביקש לשלול את אנושיותו של בעל הנכס; ו"אופי האלימות" – האם מדובר באירוע בודד, שמא במסכת מתמשכת של אלימות "אשר ליוותה את חייהם של בני הזוג כצל"; השופט מלצר, גורס אף הוא, כי ניתן לפעול מכוח סעיף 8 כנגד בן זוג שהורשע באלימות חמורה כלפי בן זוגו, ככל שנגרם לבן הזוג המותקף נזק כלכלי, בהתאם למתווה המוצע על ידי השופט הנדל, וזהו לשיטתו "הסטנדרט הראשוני הראוי"; אולם לגישתו, ניתן לפעול מכוחו של סעיף 8 לחוק גם כנגד בן זוג שהורשע באלימות קשה, או מתמשכת כלפי רעהו, לרבות אך לא רק בנסיבות של ניסיון לרצח, אפילו לא נגרם לבן הזוג המותקף נזק כלכלי מוכח, ומקרה כזה ייחשב ל"מקרה הפרטי המיוחד", אותו החיל בנסיבות פרשת פלונית, על מנת למנוע מצב של "רשע וטוב לו".
במקרה דנן, הנתבע הורשע במהלך ההליך דנא באלימות חמורה אותה נקט כלפי התובעת וכלפי ילדיו. לא מדובר באירוע חד פעמי, אלא במספר אירועים המעידים על דפוס התנהגות מצד הנתבע.
לו נלך לשיטתו של כבוד השופט מלצר, הרי שעלינו לבחון תחילה האם לעובדה זו ישנה השלכה על עצמאותה הכלכלית של התובעת, דהיינו – האם מעשיו האלימים והקשים של הנתבע כלפיה, בגינם הורשע בפלילים, פגעו ביכולתה לממש את פוטנציאל השתכרותה, או באפשרות שלה לעבוד, וזאת על פי המתווה שהוצע בפסק דינו של כבוד השופט הנדל. ביהמ"ש עונה על כך בשלילה. שכן, ניתן לומר בבירור כי התובעת התקדמה בעבודתה במהלך הנישואין.
לאור מסקנה זו, לגישת השופט מלצר בפרשת פלונית, אשר כבוד השופטת ברק ארז אף היא כיוונה אליה בפסק דינה, יש להמשיך ולבחון האם מדובר בכל זאת ב"מקרה הפרטי והמיוחד", לפיו מדובר באלימות כה חמורה וקשה, או לחילופין, אלימות מתמשכת, אשר איינה למעשה את אנושיותה של התובעת, אז יש מקום להפעלת סעיף 8 לחוק, אם לאו. לעניין זה עומד ביהמ"ש על הקשיים העומדים בדרכו של ביהמ"ש למשפחה בבואו לבחון המקרה הייחודי המובא לפתחו, לצורך הפעלתו, או אי הפעלתו, של סעיף 8 לחוק, וליישם את פסיקת ביהמ"ש העליון בפרשת פלונית לעיל.
ברם, בסופו של יום, ואף כי הרשעת הנתבע התייחסה ל-4 אירועים ספציפיים בשנה-שנתיים טרם סיום הנישואים, ביהמ"ש נותן אמון לגרסת התובעת בדבר האלימות הפיזית והרגשית שהפעיל הנתבע במהלך חיי הנישואין ומוצא להורות על איזון לא שוויוני בהתאם לסעיף 8(2) לחוק, של זכויותיה הסוציאליות, כך שהנתבע יהיה זכאי ל-25% בלבד (ולא ל-50%) מזכויותיה הסוציאליות של התובעת, בעוד שהתובעת תהא זכאית למחצית זכויותיו הסוציאליות של הנתבע, אשר נצברו בתקופת הנישואין ועד למועד הקובע המוסכם, וזאת לכשיגמלו הזכויות.
עתירת התובעת לאיזון לא שוויוני בדירת המגורים בהתאם להוראת סעיף 8 לחוק, לאור טענתה להשקעה גדולה יותר כביכול משל הנתבע ברכישת הבית, לנוכח העובדה כי יתרת המשכנתא סולקה באמצעות כספי קרן השתלמות על שמה – נדחתה. בהתאם לפסיקה, מקום שדירת המגורים של הצדדים רשומה על שם הצדדים בחלקים שווים ולא נערך הסכם ממון הקובע אחרת, לא ניתן יהיה לקבוע חלוקה שונה של שווי הנכס מכוח סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, רק בשל העובדה שמי מהצדדים השקיע יותר כספים במימון הדירה, או מימן לבדו את רכישתה. מעבר לכך, לא הוכחה טענתה כי השקיעה חלק ניכר יותר בדירה מכספה שלה; מה גם שכספי קרן ההשתלמות אינם יכולים להיחשב ככספים השייכים לתובעת לבדה, לאור העובדה כי רובם ככולם נצבר בתקופת הנישואין. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [משפחה] [ראיות] [דיון אזרחי] |
|
| תע (ת"א) 43608-08-14 ר.ע.ז נ' ר.ו (משפחה; שפרה גליק; 07/01/16) - 8 ע' |
| עו"ד: אורי אדלשטיין, אורלי לוי ברון |
אף שהמסמכים הרפואיים שהנתבעים ביקשו להגיש למומחה שמונה ע"י ביהמ"ש, נערכו לצורך הליך משפטי, ביהמ"ש מצא לאזן בין הצורך בדבר שמירת אובייקטיביות במתן חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט לבין האינטרס של חקר האמת ועשיית צדק, שעה שהמסמכים הוכנו בסמוך (לפני) עריכת הצוואה. לכן ניתנה למבקשים האפשרות להציג למומחה את הפרק העוסק "בבדיקה הפסיכיאטרית" שנעשתה למנוחה בלבד מתוך חווה"ד שהוגשה במסגרת תיק האפוטרופסות של המנוחה.
משפחה – בית-המשפט לענייני משפחה – סדרי דין
ראיות – מומחים – מומחים רפואיים
דיון אזרחי – מומחים – חוות דעת של מומחה בענייני משפחה
דיון אזרחי – מומחים רפואיים – מטעם בית-המשפט
.
בקשה מטעם נתבעים להורות על העברת חומר רפואי למומחה שמונה מטעם בית המשפט לשם מתן חוות דעת בדבר כושרה של המנוחה לעריכת הצוואה. המדובר בחומר רפואי שנאסף ע"י מומחה פרטי (להלן: דר' ברבר) לצורך הכנת חוו"ד בדבר הזדקקותה של המנוחה למינוי אפוטרופוס.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את הבקשה בחלקה מהטעמים הבאים:
בהתאם תקנה 258 י"ב (ז) לתקסד"א בעל דין לא יגיש חוות דעת של מומחה מטעמו אלא לאחר שבית המשפט בחן אם ליתן צו על פי סעיף 8 (ג) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה. סעיף 8 (ג) לחוק קובע כי "אם מונה מומחה או יועץ מטעם בית המשפט, לא יהיה בעל דין רשאי להביא עדות נוספת של מומחה מטעמו אלא ברשות של בית המשפט". כאשר תקנה 258 יב (ב) מורה כי אם "הורה בית המשפט על מינוי מומחה מטעמו, רשאי בעל דין להביא בפניו מסמכים הנוגעים לעניין תוך שבעה ימים מיום מינויו".
הרציונל העומד בבסיס האיסור למסור למומחה מטעם בית המשפט חוות דעת פרטית הינו הצורך בשמירה על אובייקטיביות מרבית של המומחה והעדר פגיעה במראית פני הצדק, מטעם אלה מתחייבת המסקנה כי יש לאסור הצגת חוות דעת פרטיות מטעם הצדדים, למומחה שמונה מטעם בית המשפט, כדי שלא להטות את חוות דעתו ע"י צד ששילם למומחה מטעמו וקיבל לכאורה חוות דעת נוחה לו.
בהתאם לבע"מ 8412/14 "את הביטוי "מסמכים" בתקנה 258 יב (ב) יש לפרש כחומר גולמי רפואי או שוטף שלא הוכן לצורך הליכים משפטיים וזאת כדי שלא להטות בשלב הכנת חוות הדעת את המומחה שמונה".
מאחר והחומר הרפואי הגולמי שנאסף ע"י ד"ר ברבר הוכן ע"י ד"ר ברבר לשם מתן חוות דעתו במסגרת תיק האפוטרופסות ביחס לשאלה באם יש למנות אפוטרופוס למנוחה, לכאורה אין מקום להיעתר לבקשה ולהורות על חשיפתו של המומחה למסמכים הרפואיים שנערכו ע"י ד"ר ברבר; ברם, לעמדת ביהמ"ש אין להתעלם מהעובדה כי החומר הרפואי נערך בחייה של המנוחה ובסמיכות זמנים משמעותית למועד עריכת צוואת המנוחה.
בנסיבות אלו, ביהמ"ש מוצא לנכון לאזן בין הצורך בדבר שמירת אובייקטיביות במתן חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט לבין האינטרס של חקר האמת ועשיית צדק ולשם כך ניתנת למבקשים האפשרות להציג למומחה את הפרק העוסק "בבדיקה הפסיכיאטרית" שנעשתה למנוחה בלבד מתוך חוו"ד שהוגשה ע"י ד"ר ברבר. זאת לאחר שביהמ"ש עיין בפרק זה ונוכח לדעת שהוא "נקי" מכל ציון של מסקנה ו/או מתן חוו"ד. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [מקרקעין] [ירושה] [הגנת הדייר] [פשיטת רגל] |
|
| תמש (ת"א) 34464-10-14 ר.מ נ' ח.ע (משפחה; מרדכי (מוטי) לוי; 27/12/15) - 19 ע' |
| עו"ד: |
תובענה לפירוק שיתוף בדירה שהתקבלה בירושה. במסגרת הדיון נבחנו (ונדחו) טענות הנתבעים לקיומה של צוואת שכיב מרע מכוחה הוענקה לנתבע 1 הזכות להמשיך להתגורר בדירה עד אחרון ימיו. וכן טענת הנתבע להיותו דייר מוגן בדירה מכוח חוק הגנת הדייר ומכוח פקודת פשיטת הרגל.
מקרקעין – שיתוף במקרקעין – פירוק השיתוף
ירושה – צוואה – צוואת שכיב מרע
הגנת הדייר – תחולת ההגנה – היעדרה
מקרקעין – רישיון – ביטולו
פשיטת רגל – פושט רגל – מעמדו כדייר מוגן
.
תובענה לפירוק שיתוף בדירה. מדובר בדירה שהתקבלה אצל התובעת 2 (להלן: "התובעת") והנתבעים, בחלקים שווים, בירושה מהוריהם והנתבע 1 מתגורר בה. התובע 1 (להלן: "התובע") הנו עורך דין, הנאמן על נכסי הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") המצוי בהליכי פשיטת רגל. לטענת הנתבעים קיימת צוואת שכיב מרע של האם המנוחה, מכוחה הוענקה הזכות לנתבע להמשיך ולהתגורר בדירה עד אחרון ימיו. לחילופין נטען כי הנתבע הוא דייר מוגן בדירה וככל שיש לפרק השיתוף בדירה יש להורות על מכירתה כתפוסה ומטעם זה דין התביעה להדחות.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה מהטעמים הבאים:
ביהמ"ש עומד על התנאים הנדרשים להוכחת קיומה של צוואת שכיב מרע, בהתאם לחוק והפסיקה ובהמשך לכך נקבע כי במקרה דנא הנתבעים לא הוכיחו קיומה של צוואת שכיב מרע. נקבע כי המסמכים הנחזים להיות צוואות שכיב מרע הם מסמכים מאוחרים, אין בהם ממש והם הוכנו לאחר הגשת התביעה לצורך הדיפתה וללא שנאמרו על ידי הוריהם המנוחים ו/או מי מהם.
התביעה לפירוק שיתוף: נקודת המוצא של סעיף 37 לחוק המקרקעין היא שיש להיעתר לפירוק שיתוף גם אם רק שותף אחד רוצה בכך. לפי סעיף 37(ב) ניתן להתנות על זכותו של שותף, לדרוש את פירוק השיתוף בכל עת, רק בהסכם שיתוף ולתקופה של מקסימום 3 שנים. במקרה דנא, הנתבע טען לזכות דיירות מוגנת מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר בהתבסס על עצם מגוריו עם ההורים משך שנים והמשך המגורים בדירה משך תקופה לאחר מות האב . ולחילופין מכח סעיף 86א' לפקודת פשיטת הרגל .
ביהמ"ש מבהיר כי הזכות לטעון לדיירות מוגנת מכוח סעיף 33, צומצמה בפסיקה לנסיבות שבהן לשותף הייתה חזקה ייחודית בנכס, בהסכמת השותפים. חזקה תחשב כדין רק אם ניתנה באופן פוזיטיבי: הסכמה מפורשת פוזיטיבית או התנהגות בעלת אופי אקטיבי ואין להסתפק בהסכמה שבשתיקה. בנדוננו, כעולה מעדותו של הנתבע, אין הסכמה מפורשת. יתירה מכך, גם אם היתה מתקבלת גרסת הנתבע לקיומה של הסכמה, לכל היותר ניתן לראות בנתבע כבר רשות שזכותו נלמדת משתיקת התובעת והתנהגותה הפסיבית ומכל מקום לא ניתן לטעון לקיומה של רשות בלתי הדירה. כאשר עצם הגשת התביעה לפירוק שיתוף מהווה ביטוי לרצונה של התובעת לסילוקו של הנתבע ולקבלת חלקה בדירה. לאור האמור, נדחתה טענתו של הנתבע לפיה קמה לו זכות ביכול לדיירות מוגנת מכוח סעיף 33 לחוק.
בכל הנוגע להגנה מפני התביעה מכוח סעיף 86 א' לפקודת פשיטת הרגל, ביהמ"ש מזכיר כי מדובר בדירה שהתקבלה בירושה ולכל אחד מהאחים 1/6 מהזכויות בה. ההגנה העומדת לנתבע, ככל שעומדת לו כזו היא במישור היחסים שבין הנתבע לתובע 1; הנתבע מתגורר בדירה ללא היתר מאז מות אביו תקופה העולה על 4 וחצי שנים מעבר לתקופה של חצי שנה על פי התווית סעיף 108 לחוק הירושה. בהתאם לפסיקה, העובדה שהנתבע המשיך והתגורר בדירה בניגוד לקבוע בסעיף 108 לחוק הירושה אינה מקימה זכות למדור ואינה מקימה זכות כלשהי לדיור חלוף, כנגד מגוריו בדירה, אשר מלכתחילה נעשו לפנים משורת הדין. זאת ועוד, בהתאם לפסיקה, גם אם קיימת לחייב, הנתבע בעניינו, זכות למדור, אין פירושה שזכות זו עומדת לו לכל חייו או לקבלת זכות מדור חלופית. זכות זו פורשה על ידי בתי המשפט על דרך הצמצום ובתי המשפט מצאו לקבוע סידור חלוף כתשלום, אשר יכסה עלויות שכירות לתקופות קצובות . עוד נקבע בפסיקה, שככלל פושט רגל אינו זכאי למעמד של דייר מוגן "...משום שבאיזון האינטרס של להמשיך ולהתגורר בדירת מגוריו, מול האינטרס של הנושים להפרע מכל נכסיו ידם של הנושים על העליונה. עוד נקבע כי די בחוסר תום ליבו של פושט הרגל על מנת לשלול ממנו את ההגנה הפרושה עליו. לפיכך, ולאור העובדה שהנתבע מתגורר בדירה כבר למעלה מארבע וחצי שנים ופרק זמן, זה עומד במבחני הפסיקה כהולם את כוונת סעיף 86 א' לפקודה ונוכח קיומו של פתרון ממשי ואפשרי של רכישת דירה חלופית על ידי האחים הנתבעים תוך מימוש רצונם לאפשר לאחיהם להמשיך ולהתגורר בנכס השייך להם עד אחרון ימיו, ביהמ"ש מקבל התביעה. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [התיישנות] [משפחה] |
|
| תמש (ת"א) 27210-02-13 נ.ר נ' י.ר (משפחה; מירה דהן; 12/10/15) - 27 ע' |
| עו"ד: קרן לגזיאל, שלמה ארדינסט |
תביעת תובעת לזכויות בנכס הרשום ע"ש אחיה הנתבע, כיורשת האם שהינה בעלת מחצית הזכויות בנכס מכח הלכת השיתוף. התביעה נדחתה בשל השיהוי הכבד בו הוגשה ובשל העובדה כי עילת התביעה (ככל שקיימת כזו) התיישנה.
התיישנות – שיהוי – מתי מתקיים
משפחה – חזקת השיתוף – הנחלתה ליורש
.
תובענה להורות כי נכסי ההורים המנוחים משותפים למנוחים בחלקים שווים וכי ביתם התובעת, זכאית לשיעור מסוים מהנכסים ולחלק בדמי השכירות הראויים שהתקבלו בגין השכרתם – כיורשת האם. רקע: האם המנוחה נפטרה ב-1958; נכס מקרקעין עליו נבנה בית המגורים של ההורים ומספר חנויות נרשם ע"ש האב בלבד; הנכס נרשם ע"ש הנתבע (אחיה של התובעת) בשנת 1970, לאחר שהועבר לו במתנה מהאב. לטענת התובעת, דבר המתנה הוסתר ממנה ונודע לה רק לאחר פטירת האב (2003). לטענתה, היא זכאית לזכויות בנכס, כיורשת האם שהינה בעלת מחצית הזכויות בנכס מכח הלכת השיתוף.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התביעה מהטעמים הבאים:
דין התובענה להידחות בשל השיהוי הכבד בו הוגשה ובשל העובדה כי עילת התביעה (ככל שקיימת כזו) התיישנה.
שלושת המבחנים שנקבעו בפסיקה לבחינה קיומו של שיהוי המצדיק דחיית תביעה הם: א. האם יש לראות בהתנהלות התובע עד להגשת התביעה כויתור על זכות התביעה? ב. האם מצבו של הנתבע הורע עקב השיהוי בהגשת התביעה? ג. האם עקב השיהוי קופחו אפשרויות הנתבע להוכיח טענותיו כנגד התביעה. לעמדת ביהמ"ש מבחנים אלו התקיימו בענייננו.
ביהמ"ש קובע כי התובעת ידעה ידיעה מלאה אודות העברת הנכס על שם הנתבע מזה כשלושה עשורים; פשיטא כי ידעה על מועד פטירת אימה ועל כי לא הוגשה בשמה כל תביעה משך השנים. מדובר בשיהוי של 57 שנים ממועד פטירת האם, שיהוי של למעלה מארבעה עשורים ממועד העברת הנכס בטאבו על שם הנתבע ואף ממועד פטירת האב המנוח עד להגשת התובענה דנן, חלף למעלה מעשור שנים. הדברים מקבלים משנה תוקף, עת עסקינן במקרה בו צדדים שלישיים מעורבים ועלולים להיפגע. ולעניין זה ביהמ"ש סבור כי יש לראות בנתבע צד שלישי, אשר הסתמך במידה זו או אחרת על העובדה כי הנכס היה רשום על שם המנוח בלבד והועבר בספרי המקרקעין על שמו ב-1970, בלא כל טענה מהותית מהתובעת עד הליך זה.
ביהמ"ש מוסיף, בין היתר, כי אף אם לא הייתה מתקבלת גרסת הנתבע כי התובעת ידעה על העברת הנכס למצער ב-1979, לכל הפחות היה על התובעת לצפות כי הנכס יכול שיועבר מהאב לבן, נוכח מערכת היחסים העכורה בינה לבין המנוח משך שנים רבות, ולכל הפחות לפעול להוצאת צו ירושה אחר האם המנוחה ובירור הזכויות ועל כן השיהוי הכבד בו הוגשה התובענה דנן אין לו כל צידוק וניתן לקבוע כי מי שמשך למעלה מחמישים שנה מאז פטירת האם המנוחה השתהה ולא פעל, יש לראותו כעת כמי שויתר על זכותו לתבוע.
עוד צוין בין היתר, כי העובדה שהתובעת בחרה להגיש את תביעתה רק לאחר פטירת אביה המנוח עומדת גם לה לרועץ מן הטעם הראייתי שכן בשלב שבו שני בני הזוג הלכו לעולמם הנטיה לאפשר ליורשים לטעון טענות בדבר חזקת השיתוף הינה פחותה.
התיישנות: התובעת לא נקטה במשך השנים בהליך משפטי להצהיר כי האם המנוחה היא הבעלים של מחצית הנכס. הואיל והצדדים היו נשואים עד לפטירת המנוחה בשנת 1958 (אז גם פקעו נישואיהם דה פקטו) , הרי שמועד תחילת ההתיישנות הינו מועד פטירת המנוחה. (כאמור, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי גילתה אודות העברת הנכס על שם הנתבע רק לאחר פטירת האב המנוח וכי רק אז למעשה נולדה עילת התביעה). בין אם תקופת ההתיישנות הינה 7 שנים כעמדת הנתבע או 25 שנה כעמדת התובעת, הרי שתקופות אלו חלפו עברו להן. |
| חזרה למעלה |
|
| ועדות ערר - תכנון ובנייה |
| 26 [תכנון ובנייה] |
|
| ערר (ת"א) 85167/12 ועדה מקומית לתכנון ובניה חולון נ' חג'ג משה (ועדות ערר - תכנון ובנייה; גילת אייל; 05/01/16) - 19 ע' |
| עו"ד: מאיר לייטנר, עופר צילקר, כרמית פרוסט, מטי לשם, יצחק מקמל, הילה קרקוב, ערן לס, סער שפירא |
נדחתה הטענה שלפיה ערב אישורה של התכנית ניתן היה להסתמך על קיומו של נוהג למתן היתרי בניה למרפסות מבלי למנות שטחים אלה במניין שטחי הבניה המותרים. נקבע, כי קיומו של נוהג פסול שלא למנות שטחים אלה, אינו מקנה זכות להקמת מבנה בלתי חוקי החורג מהמותר על פי תכנית המתאר.
תכנון ובנייה – היטל השבחה – חישובו
תכנון ובנייה – תכניות – פירושן
.
ועדת הערר נדרשה למספר עררים שהסוגיות המתעוררות בהם קשורות לחיוב בהיטל השבחה. ועדת הערר נדרשה לשאלה: מהי השלכת קיומו של נוהג, ככל שהיה כזה, בוועדה המקומית, טרם אישור התיקון לתוכנית נשוא הליך זה, לפיו ניתנו היתרי בנייה למרפסות מעבר לזכויות הבנייה שהותרו בתכניות התקפות שחלו על המקרקעין – על החיוב בהיטל השבחה.
.
ועדת הערר קבעה כלהלן:
בית המשפט העליון, כעשור לפני אישורו של התיקון, קבע, כי יש למנות את שטחן של המרפסות במניין שטחי הבניה. יתר על כן, גם קיומו של נוהג פסול שלא למנות שטחים אלה, אינו מקנה לעותרת זכות להקמת מבנה בלתי חוקי החורג מהמותר על פי תכנית המתאר.
מהראיות עולה, כי התכנית מאפשרת מתן היתרי בנייה בהיקף של 30% מהשטח המותר לבנייה מכוח התכניות התקפות, וכאשר נבנתה כבר חלק מתוספת זו מכוח היתרים שניתנו קודם לתיקון, הרי שהתכנית מאפשרת השלמת מרפסות לגודל האחיד האמור.
ההשבחה מכוחו של תיקון 7 צריכה להיות מחושבת אפוא כדלקמן: במצב הקודם – יש לשום את שווי הנכס מבלי להביא בחשבון את הנוהג שלפיו ניתנו זכויות מעבר לזכויות שנקבעו בתכניות התקפות. במצב החדש – יש לשום את שווי הנכס הכולל תוספת של 30% מהשטח העיקרי לצורך בניית מרפסות. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
