| עליון |
| 1 [תכנון ובנייה] [דיון פלילי] |
 |
| רעפ 4007/14 ספיר-קדמת עדן בע"מ נ' מדינת ישראל - הועדה המרחבית לתכנון ולבניה שרונים (עליון; א' שהם; 12/06/14) - 7 ע' |
| עו"ד: יובל גלאון, מיכאל טירר |
עבירות על דיני התו"ב הן עבירות חמורות, המבטאות זלזול בחוק וברשויות. חומרה יתירה נודעת לעבירות אלה מקום בו תכליתן היחידה היא השאת רווחים מפעילות עסקית; היעתרות לבקשת ארכה לביצוע צו הריסה תיעשה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, כאשר דגש מרכזי יינתן לשאלה האם היתר הבנייה נמצא "בהישג יד מיידי".
 תכנון ובנייה – הריסה – עיכוב ביצוע
תכנון ובנייה – עבירות – שימוש ללא היתר
דיון פלילי – ערעור – בקשת רשות ערעור
.
המבקשים הורשעו, במסגרת הסדר הטיעון, בעבירות לפי סעיפים 145(א)(2), 145(א)(3), 204 ו-208 לחוק התו"ב. בימ"ש השית עליהם קנסות. כמו כן ניתן צו להפסקת שימוש חורג במקרקעין וצו להתאמת הבינוי במקרקעין להיתרים הקיימים, לרבות צו הריסה. בקשת המבקשים להאריך את המועד בו ייכנסו הצווים לתוקף, נדחתה. ערעור המבקשים לביהמ"ש המחוזי, נדחה. מכאן הבר"ע.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקובעו:
חרף האופן בו מנוסחת הבקשה, לא נמצא כי הדיון בעניינם של המבקשים מצריך הכרעה בסוגיות אשר חורגות מנסיבות המקרה הספציפי. מעבר לנדרש, דין הבקשה להידחות גם לגופה.
במשך שנים מפעילים המבקשים גן אירועים במקרקעין, ללא היתר בניה מתאים. עבירות על דיני התו"ב הן עבירות חמורות, המבטאות זלזול בחוק וברשויות, והן הוגדרו לא אחת כ"מכת מדינה". חומרה יתירה נודעת לעבירות אלה, מקום בו תכליתן היחידה היא השאת רווחים מפעילות עסקית.
סעיף 207 לחוק התו"ב מסמיך את ביהמ"ש להאריך מועד שנקבע לביצוע צו הריסה אם ראה טעם לעשות כן. בפסיקה הובהר כי יש חשיבות מרובה לביצוע צו הריסה במועדו, ולפיכך היעתרות לבקשת ארכה תיעשה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, כשדגש מרכזי יינתן לשאלה האם היתר הבנייה נמצא "בהישג יד מידי". כך לעניין צו מנהלי וכך לעניין צו שיפוטי. קביעות אלו הפכו להלכה מושרשת.
בנסיבות המקרה דנן, הצווים ניתנו בהסכמת המבקשים, ובגזר הדין ניתנה ארכה של שנה עד שייכנסו הצווים לתוקף. למרות זאת, עם חלוף הזמן, פנו המבקשים בבקשה להארכת מועד. לא נמצא בהחלטות הערכאות הקודמות כל פגם אשר מצדיק התערבות בהן. יובהר, כי המצב התכנוני כיום איננו מאפשר הוצאת היתר בניה מתאים, כך שהיתר כזה ודאי איננו "בהישג יד", וספק רב אם הוא נראה באופק.
ככל שהמבקשים סבורים כי התנהלותן של רשויות התכנון לוקה בחסר, הדרך לנקוט בהליכים מתאימים הייתה פתוחה בפניהם, ונראה כי המבקשים אכן מיצו את זכויותיהם בהקשר זה, עד תום. גם אם המבקשים עודם משוכנעים כי בהתנהלותם של מוסדות התכנון נפלו פגמים מסוימים, אין בכך משום הצדקה להארכת המועד שנקבע לביצוע הצווים, עד אשר יינתן למבקשים ההיתר המיוחל. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| עפ 8274/13 מדינת ישראל נ' אכרם אבו ראס (עליון; י' דנציגר, נ' הנדל, ד' ברק ארז; 12/06/14) - 13 ע' |
| עו"ד: נזאר מחול, עופר טישלר, ברכה וייס |
יסודות העבירה של חבלה בכוונה מחמירה בה הורשע המשיב הוכחו והטענה לתחולת סייג השכרות החלקית נדחתה; העונש שהושת על המשיב בגין הרשעתו בעבירה הנ"ל ובעבירות נוספות הוחמר, נוכח חריגתו באופן קיצוני לקולא, גם בהתחשב בנסיבותיו של המשיב ובהן היותו חרש-אילם.
עונשין – עבירות – חבלה בכוונה מחמירה
עונשין – הגנות – שכרות חלקית
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לקולה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לחומרה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות אלימות
עונשין – ענישה – התערבות ערכאת הערעור
דיון פלילי – חקירה במשטרה – מחדלי חקירה
.
ערעור וערעור שכנגד על הרשעת המערער בע"פ 8332/13 והמשיב בע"פ 8274/13, שהוא חרש-אילם, (להלן: המשיב) בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, החזקת סכין והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בימ"ש המחוזי הטיל על המשיב מאסר בפועל של 18 חודשים וכן 18 חודשי מאסר על תנאי. ערעור המדינה נסב על קולת העונש. ערעור המשיב נסב על הרשעתו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, בשים לב לטענתו שפעל בעודו נתון להשפעת אלכוהול, ועל גזר הדין בשים לב להיותו חרש-אילם.
.
בית המשפט העליון (מפי השופטת ברק-ארז ובהסכמת השופטים דנציגר והנדל) קיבל את הערעור בע"פ 8274/13, דחה את הערעור בע"פ 8332/13 ופסק כי:
אשר לערעור על הכרעת הדין שנסב על התקיימות יסודות העבירה של חבלה בכוונה מחמירה. באשר ליסוד העובדתי נפסק כי אין מקום להתערב בקביעת בימ"ש קמא כי מעשי המשיב גרמו לפגיעות קשות בגופו של המתלונן הוכחה מעבר לכל ספק סביר. אשר ליסוד הנפשי, נטען להגנת השכרות ביחס להתקיימות יסוד הכוונה המיוחדת הנדרש בעבירה. בימ"ש ציין כי ברגיל, אדם המכניס עצמו למצב של שכרות נחשב כנושא באחריות מלאה בפלילים, למעט במצבים שבהם ההרשעה בעבירה דורשת כוונה להתרחשות התוצאה. עוד צוין כי הנטל להוכחת סייג השכרות מוטל על הנאשם הטוען לו, ברמה של ספק סביר. במקרה דנן, המשיב לא עמד בנטל להוכיח את הגנת השכרות החלקית. בימ"ש עמד על המבחנים שנקבעו בפסיקה העשויים להפריך את הגנת השכרות החלקית, ולסייע לבחון את שאלת הכוונה, ופסק כי התנהגות המשיב אינה מצביעה על היותו בשכרות חלקית ועל כוונה ברורה של המשיב.
טענות המשיב באשר לאמינות דבריו בחקירה, לאור השימוש במתורגמנית בשפת הסימנים העברית, נדחו. נפסק, בין היתר, כי חקירת המשיב במשטרה נוהלה בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) ובכלל זה תועדה בתיעוד חזותי, כנדרש כשמדובר בשפת הסימנים, לפי החוק הנ"ל. עוד צוין כי גם במקרים בהם נמצא כי התגלו פגמים בניהול חקירות חשודים במשטרה, נבחנה השאלה האם בסופו של דבר השפיעו פגמים אלו על מהימנות הדברים שנמסרו בחקירה או פרשנותם.
אשר לגזר הדין, בימ"ש עמד על הטיעונים לחומרא – חומרת המעשים, שמדיניות הענישה לגביהם מחמירה ביותר; נסיבות ביצוע המעשה – תכנון מוקדם, תוך הצטיידות בסכין, העדר עימות מקדים; רמת הסיכון הגבוהה להישנות התנהגות דומה. כן עמד בימ"ש על הטיעונים לקולא: נסיבותיו האישיות של המשיב – היותו חרש-אילם, דבר המכביד על מאסרו, עברו נקי; גילו הצעיר; חרטתו. בשקילת מכלול הדברים, נפסק כי יש להחמיר בעונש נוכח חריגתו באופן קיצוני לקולא, גם בהתחשב בנסיבות, כך שעל המשיב יוטל מאסר בפועל לתקופה של שנתיים, ומאסר על תנאי לתקופה של שנתיים. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
| בגץ 3101/13 פלונית נ' בית הדין הארצי לעבודה (עליון; א' חיות, צ' זילברטל, מ' נאור; 12/06/14) - 9 ע' |
| עו"ד: אורנה רוזן אמיר, כרמית נאור, מיכל לייסר, איתן קוהלי, עדי בלוטנר, ברכה לגאמי פיטם, עדי רז |
בג"ץ לא מצא מקום להתערב בפסק דין של ביה"ד הארצי לעבודה לפיו כאשר הורֵה שהילד נמצא בחזקתו יכול לכלכל את הילד, לפי מבחן ההכנסה שנקבע בתקנות המזונות (הבטחת תשלום), לא חלה על המוסד לביטוח לאומי חובת תשלום מכוח חוק המזונות (הבטחת תשלום).
ביטוח לאומי – מזונות – הבטחת תשלום
עבודה – בית-הדין הארצי לעבודה – התערבות בגץ
.
העותרת הגישה לביה"ד האזורי לעבודה תביעה נגד המשיב 3 (להלן: המשיב) לאחר שזכאותה לתשלום חודשי לפי חוק המזונות (הבטחת תשלום) להלן: החוק) נשללה מהטעם שמשכורתה החודשית של אמה עולה על הסכום שהיא זכאית לו מכוח תקנה 4(2) לתקנות המזונות (הבטחת תשלום) (להלן: התקנות). ביה"ד האזורי דחה את התביעה בקובעו כי כאשר הורה שהילד נמצא בחזקתו יכול לכלכל את הקטין בהתאם למבחן ההכנסה שנקבע בתקנות, לא חלה על המשיב חובת תשלום מכוח החוק. ערעור על פסק הדין נדחה בביה"ד הארצי לעבודה. מכאן העתירה.
.
בג"ץ (מפי השופט זילברטל ובהסכמת המשנָה לנשיא נאור והשופטת חיות) דחה את העתירה ופסק כי:
בג"ץ ציין כי אמת-המידה לביקורת השיפוטית שמפעיל בג"ץ על פסקי דין של ביה"ד הארצי לעבודה מוגבלת למצבים בהם נתגלתה טעות משפטית מהותית בפסק הדין או במקרים שבהם חל עיוות דין. בדרך כלל בג"ץ לא יתערב בהחלטת ביה"ד הארצי לעבודה, כאשר לסוגיה המשפטית שהוכרעה על-ידו פרשנות אפשרית לכאן או לכאן. הטעם לכך הוא, שככלל, לא מתקיימת טעות משפטית מהותית כאשר סוגיה משפטית נתונה לפרשנויות משפטיות שונות אפשריות וסבירות. דברים אלה נכונים מקל וחומר במקרים שבהם ביה"ד האזורי וביה"ד הארצי באו למסקנה זהה, ובפרט כאשר ערכאות אלה היו תמימות דעות לגבי השאלה העומדת לדיון. בענייננו, כל הערכאות שדנו בשאלה הנדונה באו פה אחד למסקנה זהה, הנסמכת על לשון התקנות ועל תכלית החוק.
בג"ץ עמד על הוראות החוק והתקנות וקבע כי מתקנה 3 לתקנות עולה כי אֵם המשתכרת סכום חודשי העולה על סכום הזכאות הקבוע בתקנה 4, ויכולה לזון את הילד שבחזקתה בכוחות עצמה, אינה זכאית לתשלום לפי החוק, וכך גם הקטין שפסק המזונות ניתן לטובתו. לעומת זאת, אם הקטין בא בגדר החלופה המנויה בתקנה 3(3) לתקנות, הוא עצמו זכאי לבקש תשלום מהמשיב.
בג"ץ ציין כי קביעת כללים ותנאים לתשלום מזונות הקטין על-ידי המשיב, המבוססים על שיעור הכנסת אימו שבהחזקתה הוא נמצא, עולה בקנה אחד עם תכלית החוק לספק גמלת קיום לקטין, תוך שמירה על העיקרון בדבר חובת שני הוריו, שהם אפוטרופסיו הטבעיים, לזון אותו ועל זכותו החוקתית של הקטין לקיום אנושי מינימאלי בכבוד. בג"ץ קבע כי הפרשנות שנתן ביה"ד הארצי להוראות הדין אינה מגלה טעות מהותית המקימה עילה להתערבותו. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| עפ 416/12 סרגיי שיצינין נ' מדינת ישראל (עליון; ס' ג'ובראן, י' דנציגר, נ' הנדל; 12/06/14) - 8 ע' |
| עו"ד: חיים שוייצר, יאיר גולן, נחשון שוחט |
גם אם היה מקום לצפות לפער קטן יותר בין העונש שהוטל על המערער לבין עונשם של המתכננים, הרי שהפער בעוצמת הראיות הינו שיקול לגיטימי המבחין ביניהם. ועוד, למרות הצגת המערער כ"חייל זוטר", הרי שהוא היה הגורם הפיזי שביצע את המעשה הקטלני; אף הטענה לפיה לא היה מקום להשית על המערער את העונש המרבי עליו סוכם בהסדר הטיעון, דינה להידחות.
עונשין – ענישה – אחדות הענישה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות אלימות
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שוד
דיון פלילי – הסדר טיעון – טווח ענישה מוסכם
דיון פלילי – ערעור – עונש
.
ערעור על גזר דינו של ביהמ"ש המחוזי, בגדרו הושת על המערער עונש של 20 שנות מאסר בפועל בגין הרשעתו בהריגה, שוד בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לביצוע פשע (שוד). המערער מעלה שתי טענות מרכזיות: א. הפער בין העונש שנגזר עליו לבין העונשים שנגזרו על המתכננים אינו מתיישב עם עקרון אחידות הענישה; ב. לא היה מקום לגזור עליו את העונש המרבי עליו הוסכם בהסדר הטיעון.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקובעו:
גם אם היה מקום לצפות לפער קטן יותר בין העונש שהוטל על המערער לבין עונשם של המתכננים, אין די בהשוואת השורה התחתונה, אלא יש לבחון את הסיבה לכך. הפער בעצמת הראיות הינו שיקול לגיטימי המבחין בין המערער לבין המתכננים. ועוד, אף אם הפער בין עונשו של המערער לבין המתכננים הוא רב, בתי המשפט גזרו למעשה את הרף המרבי שהציעה המשיבה על שלושה מבין ארבעת המורשעים. יש בכך להפחית מהפגיעה בעקרון אחידות הענישה. יתר על כן, למרות הצגת המערער כ"חייל זוטר", חומרת מעשיו מדברים בעד עצמם, ולא ניתן להמעיט מחלקו. הוא היה הגורם הפיזי שביצע את המעשה, תוך ניצול כוחו הרב וניסיונו העשיר במיומנויות לחימה, אל מול אדם מבוגר בעל נכות. המערער, ולא המתכננים, הוא אשר חנק את המנוח, והשאירו להתבוסס בדמו.
הטענה לפיה לא היה מקום להשית על המערער את העונש המרבי עליו סוכם בהסדר הטיעון דינה להידחות. כידוע, ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל ע"י הערכאה הדיונית רק כשניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה. קל וחומר מקום בו הסכימו הצדדים על טווח ענישה במסגרת הסדר טיעון, והעונש שנגזר מצוי בתוך הטווח המוסכם. יתרה מזאת, על המערער אמנם הוטל הרף המרבי עליו הוסכם, אך אין מדובר בעונש המקסימאלי האפשרי בנסיבות העניין בהתחשב בעבירות השונות בהן הורשע המערער. עצם הסכמת המשיבה לרף עליון זה טומנת בחובה התחשבות במערער. עיון בפסיקה, ובפרט ביחס לשוד אלים המופנה נגד החלש, מעלה כי בהתחשב באלימות הקשה שננקטה ע"י המערער ובתוצאה הקטלנית, העונש שנגזר על המערער מצוי בטווח הענישה הראוי. אף אם ניתן היה להגיע לתוצאה מקלה במעט, לא נפלה טעות משפטית בהכרעת ביהמ"ש המחוזי. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [ראיות] [עונשין] |
|
| עפ 1507/10 מוחמד אבו סנינה נ' מדינת ישראל (עליון; ע' ארבל, ח' מלצר, נ' הנדל; 12/06/14) - 23 ע' |
| עו"ד: א' כהן, מ' רבאח |
בימ"ש פסק כי הרשעת המערער בעבירות רצח וניסיון לרצח כלפי חיילי צה"ל בדין יסודה. נפסק כי הודאות המערער שניתנו מחוץ לכותלי בימ"ש קבילות באשר לא הופעלו כלפיו אמצעים פסולים ולא נפגמה חופשיות רצונו במסגרת מסירתן וכי להודאות משקל רב והן נתמכות בראיות מחזקות.
ראיות – קבילות – הודאה מחוץ לכותלי בית-המשפט
ראיות – קבילות – קיומה
ראיות – הודאה – מחוץ לכותלי בית-המשפט
ראיות – הודאה – קבילותה
ראיות – הודאה – משקלה
ראיות – דבר-מה נוסף – להודאה מחוץ לכותלי בית-המשפט
ראיות – דבר-מה נוסף – קיומו
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לחומרה
.
המערער הורשע בבימ"ש המחוזי בביצוע שתי עבירות רצח, ארבע עבירות ניסיון לרצח, וכן בעבירות בנשק, ונדון לעונש שעיקרו שני מאסרי עולם מצטברים. העבירות בוצעו ממניעים אידיאולוגיים כלפי חיילי צה"ל. הערעור מופנה כנגד ההרשעה. הדיון נסב אודות השאלה האם הוכחה אשמת המערער בעבירות בהן הורשע בעיקר על בסיס הודאותיו בפני חוקרי השב"כ והמשטרה. לפיכך בימ"ש נדרש לקבילות הודאות המערער שנמסרו מחוץ לכותלי בימ"ש; משקלן של ההודאות, בהנחה שהן קבילות, והחיזוקים שנמצאו להן בחומר הראיות.
.
בית המשפט העליון (מפי השופטת ארבל ובהסכמת השופטים מלצר והנדל) דחה את הערעור ופסק כי:
בימ"ש עמד על הוראות סעיף 12 לפקודת הראיות, שעניינה קבילות הודאת נאשם שנמסרה מחוץ לכותלי בימ"ש, שהנו חריג לכלל הפוסל עדות שמיעה, והמאפשר את קבלת ההודאה כראיה במשפט, אם הוכח שנמסרה באופן חופשי ומרצון. לפי הגישה המקובלת בפסיקה שימוש באמצעי חקירה פסול כשלעצמו לא יביא לפסילת ההודאה, ויש לבחון כל מקרה לגופו, אם חרף השימוש באמצעי זה, לא נפגמה חופשיות רצונו. לצד זאת, שימוש באמצעים פסולים קיצוניים הפוגעים בצלם דמות האדם של הנחקר יוביל לשלילת קבילות ההודאה, מבלי שתיבחן ההשפעה בפועל של האמצעים על חופשיות רצונו של הנחקר. לפי פסיקה נוספת, טיבם והיקפם של אמצעי החקירה הפסולים שייכללו במבחן של "פגיעה בצלם דמות האדם של הנחקר" עשוי להיות רחב מבעבר נוכח השפעתו הפרשנית של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
גם אם הוכח כי ההודאה קבילה מבחינת נסיבות גבייתה, יש לבחון את משקלה כדי לקבוע את אמיתות תכנה לפי שני מבחנים מצטברים: מבחן פנימי העוסק בשאלת הגיונה הפנימי של ההודאה, היגיון הנלמד מתוכן ההודאה ומסימני האמת הניכרים בה; מבחן חיצוני של "דבר מה נוסף", בדבר תימוכין ראייתיים מחוץ להודאה, שיש בהם כדי לאשר את אמיתותה. לצד סעיף 12, התווסף כלל הפסילה הפסיקתי המאפשר פסילת ראיות שהושגו באמצעים פסולים, כשהכוונה היא לאמצעים שהביאו לפגיעה בזכותו של הנאשם להליך הוגן או לפגיעה בטוהר ההליך השיפוטי, אף כאשר לא קיים כל חשש בדבר אמיתות הראיה. לבימ"ש שיקול דעת לפסול קבילות הודאה אם זו הושגה שלא כדין, בהתאם לנוסחת האיזון המשקללת את מכלול האינטרסים הרלוונטיים לעניין, ובכלל זה חקר האמת, הלחימה בעבריינות וכן ההגנה על שלום הציבור ועל זכויות נפגעי העבירה מצד אחד; אל מול ההגנה על זכויות הנאשם ועל הגינות ההליך הפלילי וטוהרו מהצד השני.
במקרה דנן נמצא כי הודאות המערער בפני חוקרי השב"כ ובמשטרה קבילות, שכן לא הופעלו כלפיו אמצעים פסולים ולא נפגמה חופשיות רצונו במסגרת מסירת ההודאות. כמו כן, בהודאות מתקיימים המבחן הפנימי והחיצוני. ההודאות בעלות משקל רב ונתמכות בראיות מחזקות. לפיכך, הרשעת המערער בדין יסודה; אשר לעונש, צוין, אף כי הערעור לא נסב על כך, כי נוכח מעשיו החמורים של המערער שבוצעו על רקע אידיאולוגי, עונש המאסר הקשה והממושך הולם וראוי. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [דיון פלילי] [דיון אזרחי] |
|
| בשפ 3390/14 אלעזר ענבל נ' מדינת ישראל (עליון; ד' ברק ארז; 11/06/14) - 13 ע' |
| עו"ד: איתמר גלבפיש, חיים משגב |
ניתן להכיר בהגשת בקשה לביטול החלטה על חילוט ערובה בהליך פלילי כבקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד, בכפוף לשיקול דעת בימ"ש להיעתר לבקשה במקרים חריגים - סיבה מוצדקת לאי-התייצבות או לשם מניעת עיוות דין, ולהגשתה ללא שיהוי; ניתן להגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה על חילוט ערובה מקום בו התגלו עובדות רלוונטיות חדשות אשר יש בהן כדי להפוך את הכף.
דיון פלילי – שחרור בערובה – חילוט ערובה
דיון פלילי – ערעור – רשות ערעור
דיון אזרחי – כתבי-טענות – צירוף מסמכים
.
לפני כשלושים שנה נפתח נגד המבקש הליך פלילי במסגרתו, לשם השבת דרכונו, הוא חתם על כתב ערובה, עליו חתם גם עָרֵב. בהמשך הוגש נגד המבקש כתב אישום לבימ"ש השלום. מאחר שהמבקש לא התייצב לדיונים שנקבעו החליט בימ"ש השלום במעמד צד אחד כי המבקש והערב ישלמו את סכום הערובה (להלן: החלטת החילוט). לאחרונה דחה בימ"ש השלום את בקשת המבקש לביטול החלטת החילוט, בין היתר בהעדר סמכות לדון בבקשה בהיותה בקשה לעיון חוזר, וזאת בהתבסס על חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים). בימ"ש המחוזי דן בערר על החלטת בימ"ש השלום, מבלי להידרש לשאלת הסמכות, והורה על חילוט חלקי של הערובה. עיקר הדיון בבקשת רשות הערעור דנן נסב אודות השאלה האם יכול היה המבקש לנקוט בהליך של עיון חוזר על החלטת החילוט.
.
בית המשפט העליון (השופטת ד' ברק-ארז) דחה את הבקשה ופסק כי:
רשות לערור בעניינים הנוגעים לחוק המעצרים ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, או כאשר קיימות נסיבות פרטניות חריגות המצדיקות זאת לשם מניעת עוול קשה או לצורך שמירה על שלום הציבור ובטחונו. זאת, תוך התאמת אמות המידה שנקבעו בהלכת חניון חיפה לסוג העניינים הנדונים בסדרי הדין הפלילי. הלכה זו תקפה גם באשר לבקשות שעניינן חילוט ערובה. הבקשה דנן נסבה על אירועים שעליהם חלו הסדרים משפטיים שאינם בתוקף ולא נגרם למבקש עיוות דין ולפיכך אין הצדקה למתן רשות לערור. עם זאת, למעלה מן הצורך, דן בימ"ש בשאלות שעלו נוכח המבוך הפרוצדוראלי שנחשף במקרה דנן.
אשר לשאלה האם יכול אדם שחויב לשלם ערובה לבקש עיון חוזר בהחלטה זו נקבע כי, על דרך ההיקש מהסדרים אחרים בדין, ניתן להכיר באפשרות להגיש בקשה לביטול החלטה על חילוט ערובה בהליך פלילי כבקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד. זאת, בכפוף לכך שלבימ"ש יהיה מוקנה שיקול דעת להיעתר לבקשה במקרים חריגים בלבד – כאשר הייתה סיבה מוצדקת לאי-ההתייצבות או לשם מניעת עיוות דין, והכל כשהבקשה הוגשה ללא השתהות. בענייננו, המבקש לא הצביע על סיבה מוצדקת לאי-התייצבותו, ואף לא לכך שפנה לבימ"ש העליון רק בחלוף עשרות שנים, ולכן לא היה מקום לקבל את בקשתו לביטול ההחלטה על חילוט הערובה; כמו כן, ניתן להגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה על חילוט ערובה מקום בו התגלו עובדות רלוונטיות חדשות אשר יש בהן כדי להפוך את הכף. במקרה דנן, המבקש לא הצביע על טעם טוב להיעתר לבקשתו לרשות לערור, שהעמידה במרכזה שאלות מהותיות שהזמן להעלותן חלף זה מכבר.
בימ"ש הדגיש את החשיבות הנודעת לצירופם של כל הנספחים הרלוונטיים לכתבי בית הדין המוגשים אליו, בדגש על החלטות או פסקי דין שניתנו בערכאות קודמות באותו עניין. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [ראיות] [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| רעפ 8884/13 אנדריי מונטיאן נ' מדינת ישראל (עליון; א' רובינשטיין, נ' הנדל, א' שהם; 11/06/14) - 11 ע' |
| עו"ד: דפנה שמול, יעקב שקלאר |
נדחתה טענת המערער לפיה יידרש "סיוע" לשם הרשעה על יסוד עדות יחידה כשמדובר בעדה מעוניינת, זרה, שעדותה כבושה, ואשר מקבלת כתוצאה מתלונתה טובת הנאה מובהקת כמעמד חוקי בישראל; למרות שנוכח האמור באכרזת דרכי ענישה (תסקיר של קצין מבחן) לא הייתה חובה להזמין תסקיר בעניינו של המבקש, נראה כי ראוי היה בנסיבות העניין להזמין תסקיר.
ראיות – עדות – עדות יחידה
ראיות – עדים – עד מעוניין
עונשין – ענישה – תסקיר שירות מבחן
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: אלימות במשפחה
דיון פלילי – ערעור – בקשת רשות ערעור
.
בבימ"ש השלום הורשע המערער בתקיפת בת זוג ואיומים, ונגזרו עלו 12 חודשי מאסר בפועל. ערעור המבקש על הכרעת הדין ועל גזר הדין נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי. מכאן הבר"ע. טענתו העיקרית של המבקש היא, כי ביהמ"ש העליון צריך להוציא מתחת לידיו הלכה, לפיה כאשר מדובר בעדות של "עד מעוניין" אין להרשיע נאשם על סמך עדות יחידה, מבלי שנלווית לה תוספת ראייתית בדרגת "סיוע".
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט שוהם ובהסכמת השופטים הנדל ורובינשטיין) דחה את הבקשה בקובעו:
הבקשה איננה עומדת באמות המידה שנקבעו למתן רשות ערעור, ולפיכך דינה להידחות.
כפי שנפסק, הדרישה לתוספת ראייתית לעדות יחידה הפכה לנחלתם של חריגים הקבועים באופן מפורש בחוק ואינה חלה על עבירות אלימות בתוך המשפחה. גם במסגרתם של חריגים אלו המגמה הברורה היא להגמשתה של הדרישה. ברם לשיטת המבקש, יש לקבוע קטגוריה נוספת שבמסגרתה יידרש "סיוע" לשם הרשעה על יסוד עדות יחידה, וזאת כשמדובר בעדה מעוניינת, זרה, שעדותה כבושה, ואשר מקבלת – כתוצאה מתלונתה – טובת הנאה מובהקת כמעמד חוקי בישראל.
לא עלה בידי המבקש להראות כי בעדות מעין זו קיים פגם אינהרנטי כה שורשי, עד כי אין להותיר את ההכרעה בדבר מהימנות העדות לשק"ד הערכאה הדיונית, בלא תוספת ראייתית. חזקה על בימ"ש קמא כי ייתן דעתו לכל הפגמים הנטענים, ובהתאם לכך יעריך את משקל ומהימנות העדות. הכרעתו זו של בימ"ש קמא נתונה, מטבע הדברים, לביקורתה של ערכאת הערעור, בהתאם לכללים הנוגעים להיקף הביקורת הערעורית על שאלות שעניינן קביעות מהימנות ועובדה. לא נמצא מקום, במקרה הנדון, לקבוע כי נדרשת תוספת ראייתית הלכתית, מאחר שאין עסקינן בנושא חריג שאין לו מענה בדין הקיים.
אשר לטענת המבקש, לפיה קיימת חובה להזמין תסקיר טרם הטלת עונש מאסר בפועל. אין חולק בדבר חשיבות תסקיר שירות המבחן. באכרזת דרכי ענישה (תסקיר של קצין מבחן) נקבע כי אין חובה לבקש תסקיר כשמדובר בנאשם "שביום ביצוע העבירה מלאו לו 21 שנה". בהתאם, לא הייתה חובה להזמין תסקיר בעניינו של המבקש, וההחלטה בנושא נותרה לשק"ד ביהמ"ש. בימ"ש השלום לא ראה צורך בקבלת תסקיר. ביהמ"ש העליון סבור כי היה מקום בנסיבות העניין להזמין תסקיר. על כל פנים, תסקיר הוצג בפני ביהמ"ש העליון, והוא יעמוד בפני הגורמים הרלוונטיים. השופט רובינשטיין מעיר בנקודה זו כי לדעתו ראוי להזמין תסקיר לקראת שליחת אדם למאסר משמעותי, ויתכן שראוי שהאכרזה תיבחן מחדש.
העונש שהושת על המבקש אינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת והראויה. העבירות שביצע חמורות, כשלא פעם נהג כלפי אשתו באלימות קשה. כבר נאמר כי עבירות מסוג זה מוסתרות היטב מהסביבה. פעמים רבות שרוי התוקף בקונספציה שגויה לפיה אין בכוח החוק לפרוץ את מפתן ביתו, בו רשאי הוא לשיטתו לנהוג במשפחתו כרצונו. אלמנטים אלו, המשולבים בד"כ בעבירות האלימות במשפחה, מעצימים את הסכנה הנשקפת מהתוקף ואת חשיבות שיקולי ההרתעה. דברים אלו מקבלים משנה תוקף בענייננו, שעה שהמבקש ביקש לנצל את מעמדה הרעוע של המתלוננת בישראל וחששה מגירוש. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [עונשין] [נוער] |
|
| עפ 7746/13 מדינת ישראל נ' פלוני (עליון; ח' מלצר, ע' פוגלמן, א' שהם; 11/06/14) - 8 ע' |
| עו"ד: מסטרמן אלי, סיון רוסו |
במסגרת שקילת עונשו של עבריין מין, יש להביא בחשבון גם את הנזק שביצוע העבירה הותיר בקורבן, כחלק מבחינת חומרת העבירה. במקרה דנא, הנסיבות הכוללות, מצדיקות עונש מאסר, שירוצה מאחורי סורג ובריח.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים
נוער – ענישה – שיקול בית-המשפט
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לחומרה
.
המשיב בהיותו קטין, תקף מינית נערה קטינה בצורה אלימה וקשה בשני אירועים שונים. בימ"ש מחוזי לנוער גזר עליו שישה חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות; שני עונשי מאסר על תנאי; פיצוי למתלוננת בסך 20,000 ש"ח וצו מבחן למשך שנתיים. המדינה מערערת על קולת העונש.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט ח' מלצר) קיבל את הערעור מהטעמים הבאים:
חומרתן הרבה של עבירות מין הודגשה לא פעם בפסיקתו של בית-משפט ואף בטווח שבין סוגי המעשים המגונים – מעשיו של המשיב נמצאים ברף גבוה יחסית. זאת לנוכח חומרת התקיפה, לנוכח היותה תקיפה מתוכננת מראש, ולנוכח הנזק הנפשי הרב שנגרם למתלוננת. בהקשר זה כבר נקבע, כי במסגרת שקילת עונשו של עבריין מין, יש להביא בחשבון גם את הנזק שביצוע העבירה הותיר בקורבן, כחלק מבחינת חומרת העבירה. בנסיבות אלו, עונש מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, כך שהמשיב לא ירצה אף יום אחד (נוסף על ימי מעצרו) מאחורי סורג ובריח – איננו משקף את חומרת העבירה שביצע המשיב ואת הנזק שנגרם למתלוננת, זאת אף לאחר שלוקחים בחשבון את גילו של המשיב בעת ביצוע העבירות ואת הירתמותו להליך השיקומי. לפיכך, ובהתחשב בכך שערכאת הערעור איננה ממצה את חומרת הדין וכן בהתחשב בפרק הזמן שהמשיב היה משוחרר בערובה בתנאי "מעצר בית" נקבע שעונש המאסר בפועל שהושת על המערער יועמד על תשעה חודשים, שירוצו מאחורי סורג ובריח. יתר רכיבי העונש יישארו בעינם, למעט צו המבחן, שיתבטל עם כניסתו של המשיב למאסר. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [עונשין] |
|
| עפ 7677/12 איאד נאסר נ' מדינת ישראל (עליון; ס' ג'ובראן, י' עמית, א' שהם; 11/06/14) - 7 ע' |
| עו"ד: דפנה שמול, אילן שדי |
אין ממש בטענה לפיה הרף התחתון של מתחם הענישה בעבירה מסוימת חייב לעמוד על עונש המינימום שקבע המחוקק לאותה עבירה; עיון בפסיקה בעניין ביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה ע"י דקירת בת זוג באמצעות סכין, שגבלה בסיכון חיים, מראה כי העונש שנגזר על המערער אינו חורג מרמת הענישה הנוהגת; קיים צורך בהרתעת בעלים אלימים באמצעות ענישה מחמירה.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: אלימות במשפחה
עונשין – ענישה – מתחם הענישה
.
ערעור על גזר דינו של ביהמ"ש המחוזי, במסגרתו הושתו על המערער 10 שנות מאסר בפועל ועונשים נוספים, בגין הרשעתו בביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה כלפי בת זוגו.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקובעו:
אשר למתחם הענישה. מדובר בעבירות אלימות חמורות כלפי בת זוג, שרק בנס נסתיימו בלא תוצאה קטלנית. מצוקתו הנפשית של המערער והעדר תכנון מוקדם – אין בהם כדי להפחית מחומרת המעשים. עיון בפסיקת ביהמ"ש העליון בגין ביצוע עבירה זהה בנסיבות דומות (דקירת בת זוג באמצעות סכין, שגבלה בסיכון חיים ממש), מראה כי העונש שנגזר על המערער אינו חורג מרמת הענישה הנוהגת.
לא נמצא ממש בטענת המערער לפיה הרף התחתון של מתחם הענישה בעבירה מסוימת חייב לעמוד על עונש המינימום שקבע המחוקק לאותה עבירה. תפיסה זו לא עומדת ברציונאל שבבסיס קביעת מתחם ענישה בהתאם לעבירה ולנסיבותיה הספציפיות, ומרוקנת מתוכן את דרישת סעיף 40ט לחוק העונשין. טענה זו אף סותרת את הרציונאל שבבסיס קביעת עונש מינימום לעבירה, שנועד לייחד את העבירה ולבטא את חומרתה ביחס לעבירות אחרות, ולא לכבול את ביהמ"ש למתחם ענישה נמוך יותר.
אשר לעונש בתוך מתחם הענישה. לא ניתן לומר שהשיקולים שמעלה המערער – הודאתו, עברו הנקי והחרטה שהביע, נעלמו מעיני ביהמ"ש וניכר כי הוא נדרש להם בפועל. לא נמצא לקבל את טענת המערער לפיה שגה ביהמ"ש בכך שייחס משקל כבד לשיקול ההרתעה. עבירות אלימות כלפי בת זוג אינן מהנדירות במקומותינו, ובימ"ש זה עמד לא פעם על הצורך בהרתעת בעלים אלימים באמצעות ענישה מחמירה. כך נפסק כי המעט שיכולים בתי המשפט לתרום לביעור הנגע הוא השתת עונשי מאסר ממושכים. העובדה כי בני הזוג התגרשו בפסק דין חלוט אינה משפיעה על העונש שהושת על המערער. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| עפ 9424/12 שלווה ציציאשוילי נ' מדינת ישראל (עליון; ס' ג'ובראן, י' דנציגר, נ' הנדל; 11/06/14) - 7 ע' |
| עו"ד: חיים שוייצר, משה שרמן, דוד יפתח, יפעת בר |
מקום בו הסכימו הצדדים על טווח ענישה במסגרת הסדר טיעון, והעונש שנגזר הוא בתוך הטווח המוסכם, התערבות ערכאת הערעור מצומצמת אף יותר, וביתר שאת כשטווח הענישה מצומצם; יש לדחות את טענת המערערים כנגד ההפרש שבין העונשים שהוטלו עליהם. הם מבקשים להרחיב באופן לא ראוי את אינטרס ההסתמכות שלהם, ולהעמיס על גב הסדר הטיעון מרכיב שאינו מצוי בו.
עונשין – ענישה – התערבות ערכאת הערעור
עונשין – ענישה – הסדר טיעון
דיון פלילי – הסדר טיעון – טווח ענישה מוסכם
דיון פלילי – עונש – ערעור
.
המערערים הורשעו, ע"פ הודאתם במסגרת הסדר טיעון, בפרשה שעניינה שוד אלים שהסתיים במוות. לטענתה שגה ביהמ"ש המחוזי כאשר גזר עונשי מאסר בפועל החורגים מהפרשי התקופות אותם הציעה התביעה. עוד טוענים הם כי גזר הדין חסר נימוק מדוע על המערערים נגזר הרף העליון של טווח הענישה המוסכם, בעוד שעל משתתף נוסף נגזר הרף התחתון.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעורים בקובעו:
ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל ע"י הערכאה הדיונית רק כאשר ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה או מקום בו מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות התערבות זו. מקום בו הסכימו הצדדים על טווח ענישה במסגרת הסדר טיעון, והעונש שנגזר הוא בתוך הטווח המוסכם, תהיה התערבות ערכאת הערעור מצומצמת אף יותר. כלל זה נכון ביתר שאת כאשר טווח הענישה מצומצם.
המערערים אינם משיגים נגד חומרת העונשים האינדיווידואליים שנגזרו עליהם כשלעצמם, אלא כנגד היחס בין העונשים השונים שהוטלו. לטענתם, הם הסתמכו על הצעת התביעה באשר להפרשים המוצעים, עת חתמו על הסדר הטיעון. דין הטענה להידחות. הצדדים הגיעו בהסדר לטווח ענישה לגבי כל אחד מהמערערים. התביעה ביקשה לגזור את העונש המרבי, ואילו הסנגוריה עתרה לעונש המינימאלי. כאן תקעו את יתדותיהם - ולא בפער השנים שבין העונשים שיוטלו על המערערים. אי התנגדותם לאפשרות כי יוטלו עונשים בהפרשים העולים או נופלים מההפרש האמור, כמוה כהצהרה של המערערים כי אפשרות זו מקובלת עליהם, וכי הרף העליון בטווח הענישה מצוי במתחם הסבירות.
המערערים מנסים להעמיס על גב ההסדר מרכיב נוסף שאינו מצוי בו. הם מנסים למעשה להרחיב את אינטרס ההסתמכות שלהם בהקשר זה. בנסיבות המקרה דנא הרחבה זו אינה ראויה. זאת לאור האמור לעיל, וכן משום שגזרי הדין של השלושה ניתנו יחדיו. בל נשכח כי הסדר טיעון שלא קוצב תוצאה עונשית מסוימת, מעניק מטבעו שק"ד לשופט הדן בעניין. בענייננו הוצג טווח ענישה לגבי כל אחד מהשלושה. ההבדל בין פערי העונשים שהוטלו לבין הפער הנטען מסתכם בשנה בלבד. בכך מתחזקת המסקנה לפיה ביהמ"ש פעל במסגרת שיקול הדעת שניתן לו. אחרונה תודגש חומרת מעשי המערערים.
אף טענתם הנוספת דינה להידחות. גזר הדין מנומק ומפורט. ביהמ"ש פירט את מעשי כל אחד משלושת הנאשמים, וציין כי המערער היה הדמות הדומיננטית ביותר, ואף כי קיים מדרג בין מערער 2 לבין המשתתף הנוסף, כך שחלקו של מערער 2 משמעותי יותר. אף אם המדרג שהציעה התביעה נבע מקשיים ראייתיים, אליהם התייחס באריכות גזר הדין, ביהמ"ש גזר את הדין במסגרת הטווח המוסכם. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 11 [עבודה] |
|
| סע (ת"א) 40776-12-11 נובוגרודצקי חנוך נ' דפוס שמואל בעמ (עבודה; אורנית אגסי, נ.צ.: ר' הרצוג, א' שלייפר; 05/06/14) - 20 ע' |
| עו"ד: אורי כהן, איתמר נצר |
אין להשלים עם מצב בו חברה, ובמיוחד חברה משפחתית, הנקלעת לקשיים כלכליים ממשיכה להעסיק עובד בלי שמשולם לו שכר לאורך מספר חודשים. שכן חובת תום הלב מחייבת התאמה של העסקת העובדים ליכולת הכלכלית של החברה, כאשר המשך ההעסקה בידיעה שאין בידי החברה לשלם מהווה ניצול לרעה של מסך ההתאגדות.
עבודה – הרמת מסך – במישור דיני העבודה
.
בית הדין לעבודה נדרש לתביעתם של 7 עובדי הנתבעת 1 אשר הועסקו שנים רבות ע"י הנתבעת ואשר לטענתם במהלך תקופה ארוכה נפגעו זכויותיהם הבסיסיות לתשלומי שכר וזכויות סוציאליות נוספות. התובעים טענו בכתב התביעה כי הנתבעים נמנעו מלשלם להם את שכרם במועד, לא העבירו כספים עפ"י הקבוע בדין לביטוח פנסיוני לקרן ההשתלמות וכן זכויות נוספות סוציאליות נוספות הקבועות עפ"י הדין.
.
בית הדין לעבודה מפי השופטת א. אגסי ונציגי הציבור ר. הרצוג א. שלייפר פסק כלהלן:
זהו המקרה בו על בית-הדין להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת 1, כנגד הנתבעים 2 ו-3 ולחייב את הנתבעים 2 ו-3 בפסק-דין זה.
כאשר מדובר בחברה משפחתית ובהתקיים הנסיבות הנדרשות, נוטה הכף להרמת מסך ההתאגדות הואיל והסיכוי לעירוב נכסים ולטשטוש הקו המפריד בין טובת החברה לבין טובת המשפחה, הוא גדול ביותר.
אין להשלים עם מצב בו חברה, ובמיוחד חברה משפחתית, הנקלעת לקשיים כלכליים ממשיכה להעסיק עובד בלי שמשולם לו שכר לאורך מספר חודשים. שכן חובת תום הלב מחייבת התאמה של העסקת העובדים ליכולת הכלכלית של החברה, כאשר המשך ההעסקה בידיעה שאין בידי החברה לשלם מהווה ניצול לרעה של מסך ההתאגדות.
במקרה זה הקו התשטש זה מכבר עוד החל משנת 09', כאשר הנתבעים דאגו ראשית לשלום העסק ונכסיהם האישיים ורק לאחר מכן לעובדים ומנעו מהעובדים את זכויותיהם שנים רבות.
די באלו כדי להרים את מסך ההתאגדות. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [ביטוח לאומי] |
|
| בל (י-ם) 54774-11-12 אסתר מיכאלי נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; רחל בר"ג הירשברג, נ.צ.: ש' רבלין, ל' ברבש; 01/06/14) - 14 ע' |
| עו"ד: נאוה אילון, ענבל לש |
תכלית שלילת גימלת הסיעוד ממי שמוסד ציבורי נושא ביותר ממחצית הוצאות החזקתו בו ברורה, והיא למנוע כפל שירותים למבוטח. עם זאת קשה להלום תוצאה ולפיה הרצון למנוע כפל תשלומים ממבוטח אחד תבוא על חשבונו של מבוטח אחר, באופן של שלילת השירות היחיד שלו הוא נמצא זכאי.
ביטוח לאומי – גימלאות – גימלת סיעוד
.
התובעת הגישה תביעה המוסבת כנגד החלטת הנתבע, ולפיה לאחר בחינה מחודשת נמצא כי התובעת אינה זכאית עוד לגמלת סיעוד. זאת מן הטעם שהיא מתגוררת ב"מוסד סיעודי", כמשמעו בהוראות חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב].
.
בית הדין לעבודה מפי השופטת ר. בר"ג הירשברג ונציגי הציבור ש. רבלין ו- ל. ברבש פסק כלהלן:
סעיף 227(א) לחוק הביטוח לאומי קובע סייג לזכאות לגמלת סיעוד. הסייג בסעיף 227(א) מתייחס לשני מצבים אפשריים. האחד, שהמבוטח נמצא במוסד סיעודי והשני, שמתקיים במבוטח סעיף 307(א) לחוק.
שאלת הזכאות של התובעת לגמלת סיעוד תלויה בקביעה עובדתית בשאלה אם מחלקת התשושים שבה היא שוהה נחשבת למוסד סיעודי או למחלקה סיעודית, ובשאלה אם משען גונן נושא ביותר ממחצית הוצאות החזקתה בו.
אין לקבוע כי מחלקת התשושים היא מוסד סיעודי שהשהייה בו שוללת גמלת סיעוד.
תכלית שלילת הגמלה ממי שמוסד ציבורי נושא ביותר ממחצית הוצאות החזקתו בו ברורה, והיא למנוע כפל שירותים למבוטח. עם זאת קשה להלום תוצאה ולפיה הרצון למנוע כפל תשלומים ממבוטח אחד תבוא על חשבונו של מבוטח אחר, באופן של שלילת השירות היחיד שלו הוא נמצא זכאי. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
| בל (י-ם) 34670-01-13 יעקב תמר נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; יפה שטיין, נ.צ.: נ' ממליה,] ת' ברשד; 21/05/14) - 9 ע' |
| עו"ד: איתמר כהן, אטי דקל |
נדחתה תביעה כנגד החלטת הועדה לבחינת חובות של הנתבע, בענין חוב של התובע שנוצר בשל מענק אותו קיבל בטעות. נפסק כי החלטת הועדה עומדת באמות המידה של המשפט המנהלי, כי הוועדה פעלה בהתאם להנחיות ובכפוף לשיקול דעתה, וכי לא מדובר בהחלטה שגויה ובלתי סבירה, בשים לב למכלול הנסיבות.
ביטוח לאומי – קיצבאות – קיזוז
ביטוח לאומי – המוסד לביטוח לאומי – חובותיו
עבודה – בית-הדין לעבודה – ביקורת שיפוטית
.
עסקינן בתביעה כנגד החלטת הוועדה לבחינת חובות של המוסד לביטוח לאומי (להלן: הוועדה; המוסד) לפיה ימחקו 40% מחובו של התובע למוסד, אשר נוצר בשל מענק אותו קיבל התובע בטעות, וחרף דחיית בקשתו להחמרת מצב, עקב אחריות משותפת לחוב של הצדדים.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת י' שטיין) דחה את התביעה ופסק כי:
חוק הביטוח הלאומי מסמיך את המוסד לנכות או לקזז סכומים ששולמו על ידו למבוטחים בטעות או שלא כדין. המוסד מיישם את הוראות החוק באמצעות נוהל בחינת חובות (להלן: הנוהל) והוועדה. פעולת הוועדה מערבת הפעלת שיקול דעת מטעם המוסד, הכפוף לביקורת שיפוטית של ביה"ד בהתאם לעילות סבירות המעשה המנהלי. לפיכך, ביה"ד בחן האם נפל פגם החורג ממתחם הסבירות בהחלטת הוועדה בעניינו של התובע, המצדיק את התערבותו.
ביה"ד ציין כי החוב נוצר עקב טעות של הנתבע. יחד עם זאת, יש לבחון על מי מוטלת האחריות לתקופה הארוכה בת שש שנים שמיום ביצוע הטעות על ידי הנתבע ועד גילויה. ביה"ד ציין כי על מבוטח המבקש לקבל תמיכה מהמוסד, חלה חובה לנהוג בתום לב, ביושר ובהגינות. חובת תום הלב באה לביטוי בראש ובראשונה בחובת גילוי מידע לרשות, ובמקרה זה למוסד, לצורך מימוש הזכות לגמלה. בענייננו מצופה היה, לכל הפחות, שעם קבלת המענק ישאל התובע את מי מפקידי המוסד בדבר קבלת המענק, נוכח דחיית בקשתו להחמרת מצב, שהיא הייתה הבסיס לקבלת המענק. לפיכך מדובר ב"עצימת עיניים" של התובע שנמנע מלהאיר את תשומת ליבם של פקידי המוסד לטעות שנעשתה. לפיכך ובהתאם לנוהל, המקרה דנן הנו בגדר "אשמה מופחתת" אשר מזכה את המבוטח במחיקה של 40% מהחוב במקרה של טעות המוסד שהתגלתה לאחר 6-7 שנים. מאחר ולא מדובר בסכום של מה בכך, אלא בסכום חריג שמקורו בכספי ציבור, אין מקום להתערבות בהחלטת הוועדה להטיל אחריות משותפת להיווצרות החוב על דני הצדדים; ביה"ד אף לא מצא מקום להתערב בקביעת הועדה בדבר אופן ביצוע המחיקה בהעדר פגם היורד לשורשו של עניין.
ביה"ד פסק כי הוועדה התחשבה במכלול הנסיבות והקריטריונים המנחים בנוהל, וכי החלטתה הן לעניין האחריות המשותפת של יצירת החוב והן לעניין מחיקת החוב, עומדת באמות המידה של המשפט המנהלי, ולכן אין להתערב בה. הוועדה פעלה בהתאם להנחיות ובכפוף לשיקול דעתה, ולא מדובר בהחלטה שגויה ובלתי סבירה, בשים לב למכלול הנסיבות. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 14 [תעבורה] [פרשנות] |
|
| עתמ (ת"א) 43214-10-13 אורית בבלוקי - יערי נ' רשות הרישוי-משרד התחבורה (מנהלי; צילה צפת; 05/06/14) - 6 ע' |
| עו"ד: |
תיקון מס' 4 לתקנה 594(ד) לתקנות התעבורה, שעניינו בפסילת רישיון בשל צבירת נקודות, אינו תיקון "מחמיר" שאין להחילו רטרואקטיבית ואין לומר כי אין לחשב במניין הנקודות את אלו שנצברו טרם התיקון.
תעבורה – רישוי – רישיון נהיגה
תעבורה – פסילת רישיון – בשל צבירת נקודות
פרשנות – דין – תקנות התעבורה
.
עתירה כנגד החלטת המשיב לפסול את רישיון העותרת למשך 9 חודשים, בגין צבירת עבירות תעבורה על ידה לאחר פסילה קודמת שהוטלה עליה.
.
בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה ופסק:
תקנות התעבורה נועדו להגן על שלום הציבור מפני נהגים מסוכנים ופרועים, בין היתר, באמצעות שיטת הנקודות וקביעת דרך הפעלתן ועל ביהמ"ש לאפשר את יישומה תוך מתן פרשנות תכליתית ראויה. תיקון מספר 4 לתקנה 594(ד) לתקנות התעבורה, שעניינו בפסילת רישיון בשל צבירת נקודות, נועד להגן על כלל הציבור מתוצאות נהיגה עבריינית ואין לקבל טענה כי מדובר תיקון "מחמיר" שאין להחילו רטרואקטיבית וכי אין לחשב במניין הנקודות שנצברו לחובת הנהג, את אלו שנצברו טרם התיקון. בנסיבות דנא, לא נמצאה כל חריגה מפרשנות ויישום סביר של הדין ביחס לעניינה של העותרת המצדיק התערבותו של ביהמ"ש. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 15 [עונשין] [תעבורה] |
|
| תפ (ב"ש) 36056-01-14 מדינת ישראל נ' איליה צ'צ'שוילי (מחוזי; טלי חיימוביץ; 10/06/14) - 7 ע' |
| עו"ד: קרן שטרית, ירון ברזילי |
ביהמ"ש השית על הנאשם – שהורשע בעבירות של הפקרה אחרי פגיעה; נהיגה בזמן פסילה; ללא רישיון נהיגה וביטוח תקפים – 16 חודשי מאסר, 12 חודשי מאסר על תנאי ופסילת רישיון למשך 10 שנים.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: הפקרה לאחר פגיעה
תעבורה – עבירות – הפקרה לאחר פגיעה
תעבורה – עבירות – נהיגה בפסילה
.
הנאשם הורשע ע"פ הודאתו בעבירות של הפקרה אחרי פגיעה, נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף וללא ביטוח תקף.
.
בית המשפט המחוזי גזר את הדין ופסק:
הפסיקה מתייחסת בחומרה לעבירת ההפקרה לאחר פגיעה, שנועדה להבטיח מתן עזרה מידית לנפגע בתאונה, למנוע מנהג מלחמוק מאחריות לתאונה ולהקל על רשויות אכיפת החוק. כך גם ביחס לעבירת נהיגה בפסילה המשקפת את הסיכונים לביטחונם של נוסעים ברכב והולכי רגל וכן התייחסות של ביזוי החוק וצווי ביהמ"ש. במקרה דנן מתחם העונש ההולם נע בין 12-30 חודשי מאסר ובמכלול הנתונים והשיקולים הושתו על הנאשם 16 חודשי מאסר מיום מעצרו, 12 חודשי מאסר על תנאי ופסילת רישיון למשך 10 שנים. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [חוזים] [נזיקין] |
|
| עא (חי') 24473-06-13 עוף טוב (שאן) בע"מ נ' עואודה סובחי (מחוזי; י' גריל, י' וילנר, ב' טאובר; 05/06/14) - 15 ע' |
| עו"ד: הוד, סוקול, צבי יעקובוביץ, אנטון ליוס, אבנר קלוזנר |
ביהמ"ש פסק כי צדק בימ"ש קמא משנקט בגישה פרשנית מצמצמת בנוגע לתניית שיפוי ומשלא חייב את קבלן העבודה ומבטחתו לשפות את בעלת המפעל ומבטחתה, באופן ראשוני ומלא, בגין אחריותה הנזיקית כלפי עובד הקבלן.
חוזים – תנאים – תניית שיפוי
חוזים – תניית שיפוי – פרשנותה
נזיקין – פיצויים – שיפוי
.
ערעור על פס"ד בו חויבו קבלן עבודה במפעל ובעלת המפעל בפיצוי בגין תאונת עבודה ונדחו טענת בעלת המפעל ומבטחתה לשיפוי ע"י הקבלן ומבטחתו, מכוח תניית שיפוי בהסכם ההתקשרות.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
ככלל, בתי המשפט לא ראו מניעה לאכוף תניות שיפוי, לרבות בנסיבות בהן נקבעה אחריותו הישירה של תובע השיפוי. עם זאת, הועדפה בפסיקה גישה פרשנית מצמצמת ודווקנית של תניית השיפוי, בייחוד ביחס להסבת האחריות הנזיקית. בנסיבות העניין צדק בימ"ש קמא משנקט בגישה הפרשנית המצמצמת והדווקנית בנוגע לתניית השיפוי הקבועה בהסכם ומשלא חייב את המשיבים לשפות את המערערות באופן ראשוני ומלא, בגין אחריותה הנזיקית כבעלים של המפעל כלפי עובד המשיב. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [אגודות שיתופיות] [מקרקעין] |
|
| תא (חי') 18064-07-11 אביאל כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' מנהל מקרקעי ישראל (מחוזי; ר. למלשטריך לטר; 05/06/14) - 19 ע' |
| עו"ד: עופר שרם, רון אביב |
ביהמ"ש פסק כי לפי המערכת החוזית עליה חתום המינהל ולפי הנוהל הקיים במועד הרלוונטי, המינהל היה רשאי להתעלם מהצורך בהסכמת האגודה להעברת זכויות חכירה, אך ורק כאשר נדרשה תמורה כספית עבור ההסכמה.
אגודות שיתופיות – מושב – הרחבה
אגודות שיתופיות – מושב – העברת זכות חכירה
מקרקעין – מקרקעי ישראל – מינהל מקרקעי ישראל
.
הנתבעת 2 קנתה בית מגורים בהרחבה של מושב, סירבה לחתום על סעיפים מסוימים בהסכם התושבות והמנהל הודיע לאגודה כי אם תמשיך לעמוד על אותם סעיפים, יעביר המנהל את הזכויות בבית לנתבעת, גם ללא הסכמת האגודה, מכאן תביעת האגודה.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה ופסק:
לפי המערכת החוזית עליה חתום המנהל ולפי הנוהל הקיים במועד הרלוונטי, המינהל היה רשאי להתעלם מהצורך בהסכמת האגודה להעברת זכויות חכירה רק כאשר נדרשה תמורה כספית עבור הסכמתה. מלבד זאת, אין למנהל אמירה מחייבת בנושא קבלה או סירוב לקבל תושב, נושא השמור לאגודה. קבלת מועמד נבחנת בין היתר לפי התאמתו ונכונותו להשתלב בחיים ביישוב, על מאפייניו הקיימים. בנסיבות העניין, כשנדרשה תמורה כספית, לא נדרשת הסכמת האגודה להעברת הזכויות במנהל. במקרה של סירוב עתידי של האגודה להעברת הזכות לצד ג', יהיה עליה לנמק את החלטת הסירוב. אם הואצלה לועד המקומי סמכות של מתן שירותים לתועלת הציבור, ע"י המועצה האזורית, יש לראות בועד המקומי כבעל הסמכות לגבות דמי השתתפות להסדרת שירותים אלו מכלל התושבים ביישוב. תושב שמצטרף ליישוב קיים איננו יכול לטעון שהוא מעונין ליהנות מאופי היישוב ויתרונותיו, מבלי להשתתף בעלויות הכרוכות בכך. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [משפט בינלאומי פרטי] [דיון אזרחי] |
|
| עמש (ת"א) 23695-02-13 פלוני נ' אלמונית (מחוזי; ישעיהו שנלר, ד"ר קובי ורדי, חגי ברנר; 05/06/14) - 12 ע' |
| עו"ד: שי שרביט, מורן סולקי, צבי אוסטרבך |
אין להקל ראש בחשיבות הדרישות כי בקשה להיתר המצאה תהיה בכתב ותיתמך בתצהיר. במקרה דנן, דין ההחלטה להתיר את ההמצאה להתבטל מחמת פגם ומשפקעה סמכותו הבינלאומית של ביהמ"ש לדון בתביעה, בוטל פסה"ד שניתן בהעדר התייצבות.
משפט בינלאומי פרטי – סמכות בינלאומית – המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט
דיון אזרחי – סמכות – היתר המצאה
.
ערעור על פס"ד בו התקבלה תביעה כספית נגד המערערים, המתגוררים בחו"ל, לאחר שנדחתה בקשתם לביטול היתר ההמצאה שניתן ולביטול פס"ד קודם שניתן בהעדר הגנה, ומשהמערערים לא התייצבו לדיונים.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
אין להקל ראש בחשיבות הדרישות כי בקשה להיתר המצאה תהיה בכתב ותיתמך בתצהיר, שתפקידו לאמת את התביעה, את דבר אמונת המבקש לפיה נתונה לו עילת תביעה טובה ואת קיומה של עילת המצאה לחו"ל. ככלל, מקום שביהמ"ש מורה על המצאת כתב טענות לחו"ל, עליו ליתן הוראות בנוגע לתרגום כתב הטענות לשפה הזרה הרלבנטית, ואם לא עשה כן, עליו לנמק זאת. בנסיבות העניין, משנפל פגם במתן היתר ההמצאה, דין ההחלטה להתירה להתבטל וממילא פוקעת סמכותו הבינלאומית של בימ"ש קמא לדון בתביעת המשיבים, לכן אי התייצבות המערערים לדיונים אינה מצדיקה מתן פס"ד נגדם בהעדר התייצבות. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [חברות] [התיישנות] |
|
| תא (ב"ש) 3108-04 ברונסון ברנובסקי ובניו (1994) בע"מ נ' רפאל טל (מחוזי; שרה דברת; 05/06/14) - 41 ע' |
| עו"ד: גיורא בן טל, זוהר פדובה, ישראל שלו, טל טיטמן, ליטל נגה |
בית המשפט הכיר בעילת תביעה אישית של בעל מניות בחברה עקב ירידת שווי החברה. נפסק, כי במקרה זה, מתקיים החריג הנוגע לנזק בחברה הדומה במהותה לשותפות. במקרים דומים למקרה זה, בהם בחברה של כמה שותפים רוקן אחד השותפים את החברה מנכסיה והעבירם לחברה אחרת, הכיר בית המשפט בעילת התביעה האישית של השותף שנותר.
חברות – אחריות – אחריות אישית
חברות – אחריות – נושאי משרה
חברות – אחריות – של חברה
חברות – אחריות בנזיקין – אחריות אישית
חברות – אחריות בנזיקין – מנהלים
חברות – בעלי מניות – אחריות אישית
התיישנות – טענת התיישנות – תביעה שכנגד וקיזוז
.
בית המשפט נדרש לתביעה ותביעה שכנגד שעניינן בכישלון של שיתוף פעולה עסקי במסגרת חברת לב קנדה, אשר נועד להביא לבניית פרויקט על מגרשים באילת. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לפרשנותן של שתי התחייבויות עיקריות בהסכם בין הצדדים. וכן בנוגע לאחריותם האישית של נושאי משרה בחברה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
על פי הוראת סעיף 4 לחוק ההתיישנות, שעה שהתביעה שהוגשה על ידי ברנובסקי בשנת 2004 - לא התיישנה, אזי לא ניתן לטעון התיישנות גם כלפי התביעה שכנגד.
עילת תביעה בגין הפרת חוזה יכול ותיווצר רק עם היווצרות הנזק, ובהתאם לכך, אף מועד ההתיישנות יימדד ביחס למועד היווצרות הנזק. חובת האמונים מחייבת את נושא המשרה להיות מונחה על ידי טובת החברה בלבד, מעבר לכל אינטרס אישי שיכול להיות לו. מהראיות עולה, כי אריק יעקב הפר את חובת האמונים המוטלת עליו כבעל משרה בברנובסקי.
השתק עילה קיים גם ביחס למי שעומד ביחסי קרבה משפטית לבעל הדין בהליך, כאשר קרבה משפטית נוצרת בהתקיים קרבה עניינית הדוקה בין שני בעלי הדין כתוצאה מקשרים משפחתיים, מסחריים, או בשל זיקה משותפת לעניין כספי.
ככלל, כאשר נגרם נזק לבעל מניות עקב ירידת שווי החברה, לא קמה לבעל המניות עילת תביעה אישית. על אף זאת, ישנם מקרים בהם יכיר בית המשפט בקיומה של עילת תביעה אישית לבעל המניות.
במקרה זה, מתקיים החריג הנוגע לנזק בחברה הדומה במהותה לשותפות. במקרים דומים למקרה זה, בהם בחברה של כמה שותפים רוקן אחד השותפים את החברה מנכסיה והעבירם לחברה אחרת, הכיר בית המשפט בעילת התביעה האישית של השותף שנותר. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [צבא] |
|
| תא (מרכז) 758-02-09 ג'אהד טקאטקה נ' מדינת ישראל (מחוזי; ד"ר אחיקם סטולר; 05/06/14) - 26 ע' |
| עו"ד: עמוס גבעון, נירה משרקי |
השאלה האם מדובר בפעולה מלחמתית, כמשמעות היגד זה בחוק אחריות המדינה, היא שאלה של עובדה וחוק שהתשובה עליה תיגזר מעובדות המקרה.
צבא – אחריות המדינה – פעולה מלחמתית
.
התובעים הגישו כנגד הנתבעת תביעת נזיקין, שעניינה פגיעה בראשו של התובע - נער בגיל 15, מקליע שנורה לעברו על ידי חיילי צה"ל. התובע טוען שכתוצאה מהפגיעה הוא סובל מנכות רפואית ותפקודית בשיעור ניכר, המגבילה אותו בחיי היום-יום בכלל, ובכושר השתכרותו בפרט. על כן מבקש התובע מבית המשפט לחייב את מדינת ישראל, בגין הנזקים שנגרמו לו.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
בסעיף 5(א) לחוק אחריות המדינה עומדת הקביעה כי אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית של צבא-הגנה לישראל. בהתמודדות בין גרסת התביעה לפיה האירוע בו עסקינן הוא אירוע הפרת סדר לבין טענת הנתבעת לפיה האירוע הוא בגדר פעולה מלחמתית – יד הנתבעת על העליונה באופן ברור.
מן הראיות, עולה כי התובע נטל חלק בהתפרעות אלימה, שהתרחשה בכפר בית פאג'ר. הכוח שנכנס אל הכפר מצא את עצמו בסכנת נפשות של ממש. הוכח, כי התובע עצמו החזיק בידו בקבוק תבערה דולק, אותו התכוון ליידות לעבר המ"פ והקשר.
משנמצא הכוח במצב מלחמתי התוצאה היא שהתנהגות המדינה חוסה תחת חוק אחריות המדינה, שלפיו אין המדינה אחראית בנזיקין על מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית של צבא-הגנה לישראל.
משלא הוכיח התובע כי אירוע הנזק מתיישב יותר עם התרשלותה של הנתבעת מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה, אין תחולה לכלל שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין. השאלה האם מדובר בפעולה מלחמתית, כמשמעות היגד זה בחוק אחריות המדינה, היא שאלה של עובדה וחוק שהתשובה עליה תיגזר מעובדות המקרה. נטל השכנוע מוטל על שכמי התובע – והוא לא עמד בו.
בהעדר תצהיר נגדי או חקירה נגדית של המצהיר, הרי שבית המשפט יראה בדרך כלל את העובדות כפי שהן מפורשות בתצהיר, כעובדות שאין חולקין עליהן. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [חוזים] |
|
| הפ (ב"ש) 4105/09 חשב גרניט ייזום ויישום פרוייקטים בע"מ נ' שלמה כתבי (מחוזי; אריאל ואגו; 05/06/14) - 30 ע' |
| עו"ד: נ. אראל, נ. חלד, ש. רביב, ד. הורוביץ |
ביהמ"ש פסק כי הפרשה דנן משתבצת אל ה"מודל הקלאסי" של עילת העושק. מניין הזמן הסביר לביטול הסכם עקב עושק חל מעת התגבשות מודעותו של העשוק ובנסיבות העניין הודעת הביטול ניתנה תוך זמן סביר ולפיכך תקפה.
חוזים – עושק – יסודותיו
חוזים – עושק – הוכחתו
חוזים – ביטול חוזה – הודעת ביטול
חוזים – ביטול – זמן סביר
.
תובענה להצהרה כי המערך ההסכמי הענף הכולל הסכמים רבים בין המבקשת והמשיב, תקפים, חרף הודעת ביטול שניתנה ע"י המשיב. המערך הסכמי הקנה למבקשת טובות הנאה למשך עשרות שנים ובהיקף כספי ניכר, עיגן את הביטחונות לתשלום ואת מחויבותם של נותני השירותים, בעלי המבקשת, לפעול כמיופי כוחו של המשיב בכלל ענייניו העסקיים והפרטיים.
.
בית המשפט המחוזי דחה את התובענה ופסק:
התקיימות יסודות עילת העושק לפי חוק החוזים נתונה לשיקול דעת רחב ותלוי נסיבות של ביהמ"ש המכיל שיקולי צדק, הגינות ומניעת פגיעה בתקנת הציבור. אין כלים אובייקטיבים אבסולוטיים לקבוע קיומם ושיעורם של "ניצול", "מצוקת המתקשר", "חולשתו השכלית" או "חוסר ניסיונו" של אדם, אך על ביהמ"ש להתייחס לאלמנטים אלו ולפרט את התרשמותו הבלתי אמצעית. תנאי הסכם ההופכים את נותן השירותים ל"אדונו" של השותף, למשך עשרות שנים, בתמורה לשירותים שניתנו בעבר, אינם בגדר "תנאים הוגנים" ואין המדובר בהתקשרות חוזית סבירה. השתלטות צד שלישי על נכסים שהקצתה המדינה לנכה לשיקומו, והפיכתו כל-יכול בפירות הנכס, תוך "מינוף" מצוקתו וחולשתו של הנכה, שלא עקב רצונו החופשי והמודע, נוגדת את תקנת הציבור ואת תחושת הצדק. מניין הזמן הסביר לביטול הסכם בעילת העושק יחל מעת התגבשות מודעותו של העשוק והכרתו את קיום עילת ביטול זו כנתונה בידיו. הפרשה דנן משתבצת אל ה"מודל הקלאסי" של עילת העושק ומקיימת את יסודותיה, המשיב לא השתהה באופן בלתי סביר במתן הודעת הביטול והיא תקפה. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [נזיקין] |
|
| תא (חי') 11821-11-09 סלוא דעאיפה נ' מדינת ישראל - המרכז הרפואי הלל יפה (מחוזי; דיאנה סלע; 05/06/14) - 41 ע' |
| עו"ד: |
ההכרה בחשיבותה של הזכות לאוטונומיה ובזכותו של הפרט לתבוע פיצוי בגין פגיעה בזכות זו, אין משמעה כי כל פגיעה תזכה בפיצוי. רק פגיעה בליבּה של זכות הבחירה, "ב'גרעין הקשה' של זכות האדם המקדשת את האוטונומיה" ובעניין מהותי תזכה את התובע בפיצוי משמעותי.
נזיקין – רשלנות – רשלנות רפואית
נזיקין – עוולות – פגיעה באוטונומיה
.
התובעת הגישה כנגד הנתבעת תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף ובעיקרם אובדן ראיה, שנגרמו לה לטענתה עקב רשלנות רפואית בטיפול שניתן לה על ידי בית החולים "הלל יפה".
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
ככלל, על המבקש לטעון כנגד רישום שנערך על ידי הצוות הרפואי בזמן אמת, מוטל הנטל להוכיח טענתו, משימה שאינה קלה, משמדובר ברשומה מוסדית, תיעוד שנכתב בזמן אמת במצב דברים שאינו משברי, בטרם היו הצדדים מודעים לנזק העתיד לקרות.
מהראיות עולה, כי לא היתה כל התרשלות בהתנהלות הצוות שטיפל בתובעת, ולא נגרם לה כל נזק כתוצאה מטיפול זה. חוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט נהנית ממעמד מיוחד, בהעדר סיבות כבדות משקל שלא לקבלה.
בנסיבות העניין עולה, כי לא היתה רשלנות בטיפול בתובעת במשך הימים בהם היתה מאושפזת בהלל יפה, ואין ראיה לקשר סיבתי בין התנהלות הצוות המטפל בהלל יפה בתקופה הרלוונטית לבין העיוורון בו לקתה.
יש לדחות גם את תביעה של התובעת בגין הפגיעה הנטענת באוטונומיה. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 23 [דיון פלילי] |
|
| תפ (ת"א) 2511-01-14 מדינת ישראל נ' חמיד סמקו (שלום; שאול אבינור; 01/06/14) - 8 ע' |
| עו"ד: |
דינה של בקשת תיקון מהותי בכתב אישום, שהוגשה על ידי המאשימה בעקבות הליך גישור, צריך להיות זהה לדינה של בקשה כאמור שהוגשה בעקבות פניית סניגור לניהול משא ומתן עם התביעה, שכן אין הבדל מהותי בין שני סוגי המקרים.
דיון פלילי – כתב-אישום – תיקונו
.
בקשה מטעם המאשימה לתיקון כתב האישום, לפי הוראות סעיף 92(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ").
.
בית המשפט פסק כי:
מקרה בו התביעה מבקשת לערוך תיקון מהותי בכתב האישום, בעקבות פגישה שיזם סניגור עם גורמי התביעה על מנת להגיע להסדר טיעון, הינו מקרה שבו בדרך כלל יסטה בית המשפט מהכלל שלפיו יש להיעתר לבקשת התביעה לתיקון כתב האישום בטרם ניתנה מטעם הנאשם תשובה מפורטת לכתב האישום.
דינה של בקשת תיקון מהותי בכתב אישום, שהוגשה על ידי המאשימה בעקבות הליך גישור, צריך להיות זהה לדינה של בקשה כאמור שהוגשה בעקבות פניית סניגור לניהול משא ומתן עם התביעה, שכן אין הבדל מהותי בין שני סוגי המקרים. שני סוגי המקרים עניינם בניסיון להגיע לפשרה ולהסכמות בין
הצדדים; וככלל יש למנוע מצב בו השתתפות וולונטרית של נאשם בהליך שכזה תעמוד לו לרועץ ואף תרע את מצבו.
במקרה דנא הבקשה לתיקון כתב האישום – שהינה בקשה לתיקון מהותי, המעמידה את הנאשם בסיכון להרשעה בעבירה שעונשה כפול מזה לו היה צפוי מלכתחילה – הינה תולדה של הליך גישור פלילי בו השתתפו הצדדים מרצונם. הבקשה עצמה לא נומקה בנסיבות מיוחדות כלשהן ועל פני הדברים שיסודה בהשקפה משפטית שונה של ב"כ המאשימה, שהופיע בהליך הגישור, מזו של באי-כוח המאשימה שהכינו את כתב האישום ואישרו את הגשתו. בנסיבות אלה דין הבקשה לדחייה. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [הסגרה] [דיון פלילי] |
|
| מי (י-ם) 19241-05-14 מדינת ישראל נ' אריה כהן (שלום; אלכסנדר רון; 14/05/14) - 10 ע' |
| עו"ד: נינה מנצור, בועז בן צור, וואליד כבוב |
דגש רב שם ב"כ המשיב על הנכונות העקרונית להכיר במעמדה של חלופת המעצר גם בהקשרי חוק ההסגרה, מהווה את עמוד התווך לטיעוניו. ועם כל זאת, בעניינו של המשיב, מן הנמנע לאשר את שחרורו לחלופת מעצר.
הסגרה – מעצר – במסגרת הליכי הסגרה
הסגרה – מעצר – חלופת מעצר
הסגרה – מעצר – שיקולי בית-המשפט
דיון פלילי – הסגרה – מעצר
.
בקשה למעצר המשיב עד להגשת בקשת הסגרה על ידי ארצות הברית. הבקשה הוגשה על פי סעיף 7 לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954 (להלן: "החוק").
.
בית המשפט דחה את הבקשה, בפוסקו כי:
במהלך השנים התפתחה כעין סינתזה, שביקשה למזג הכרה במלוא תוקפו של חוק ההסגרה ובחשיבות הכללית הנתונה להתחייבויות הבין-לאומיות של ישראל, עם תובנות שהתפתחו בעקבות חוק היסוד וחוק המעצרים, כשהדוגמא הבולטת לכך – החובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, מקום שאפשרי הדבר.
דגש רב שם בא כוחו הנכבד של המשיב על מגמה זו, והנכונות העקרונית להכיר במעמדה של חלופת המעצר גם בהקשרי חוק ההסגרה, מהווה את עמוד התווך לטיעוניו. ועם כל זאת, בעניינו של המשיב, מן הנמנע לאשר את שחרורו לחלופת מעצר. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [שטרות] [בנקאות] |
|
| עשא (חי') 2208-13 א.מ.ר. זיו בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות (שלום; כאמלה ג'דעון; 11/05/14) - 8 ע' |
| עו"ד: רענן גל, מ. שמחוביץ |
ביהמ"ש קבע כי רשימת העילות המנויות בסעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי הינה רשימה סגורה, וכי אין להכיר בשיקולי צדק כעילה לביטול הבאת צ'קים במניין הצ'קים המסורבים.
שטרות – שיקים – שיק ללא כיסוי
בנקאות – שיקים ללא כיסוי – גריעת שיקים
.
הדיון נסב אודות השאלה, האם רשימת העילות המנויות בסעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א-1981 (להלן: "החוק") הינה רשימה סגורה, והאם ניתן להחיל שיקולי צדק ביישום הוראותיו של החוק.
.
בית המשפט פסק כי:
השאלה אם עסקינן ברשימה סגורה או לא, העסיקה את בתי המשפט השונים וטרם ניתנה בה הכרעה סופית. ביהמ"ש סבור כי עסקינן ברשימה סגורה, ויעיד על כך תיקון מס' 7, שבמסגרתו הוסיף המחוקק לרשימת העילות הקבועות בסעיף 10 לחוק, שתי עילות נוספות ומוגדרות, מבלי להקנות לבית המשפט סמכות להוספת עילות חדשות. המחוקק לא ראה לנכון להקנות לבית המשפט סמכות להוסיף עילות חדשות, והדעה נותנת שאם חפץ המחוקק בכך, היה מבטא זאת מפורשות בלשון החוק.
למרות שמדובר ברשימה סגורה, נשאלת השאלה האם ראוי שבית המשפט יעשה שימוש בסמכותו הטבועה, משיקולי צדק, במטרה לתת מענה במסגרת החוק, למקרים שאינם נופלים בגדר אחת העילות המנויות בסעיף 10 לחוק.
ביהמ"ש סבור כי אין להכיר בשיקולי צדק כעילה לביטול הבאת צ'קים במניין הצ'קים המסורבים. יחד עם זאת, ראוי שהמחוקק ישקול להפקיד בידי בית המשפט סמכות למתן סעד מן הצדק בדומה למשל לסעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר, אם שוכנע שבנסיבות העניין שבפניו, יהא זה צודק להעניק סעד כזה. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [דיון אזרחי] |
|
| תא (ראשל"צ) 32476-03-13 שמחה עמור נ' דוד שירזי (שלום; רות וקסמן; 20/03/14) - 13 ע' |
| עו"ד: עקיבא פוזנר, י. בית-און |
שאלת ביטולו של פסק הדין נתונה במקרה דנן לשיקול דעת ביהמ"ש, אשר צריך לבחון שתי שאלות: האחת, מהי סיבת מחדלה של המבקשת אשר לא התגוננה במועד, והשניה, מהם סיכויי הצלחה כי הגנת המבקשת תתקבל. לאחר בחינת שאלות אלה, ביהמ"ש קבע כי יש לקבל את הבקשה ולהורות על ביטולו של פסק הדין שניתן בהעדר הגנה.
דיון אזרחי – המצאת כתבי-בי-דין – ידיעת בעל דין אודות ההליך
דיון אזרחי – ביטול פסק-דין – שניתן בהיעדר הגנה
דיון אזרחי – ביטול פסק-דין – אימתי
.
בקשה לביטול פסק דין אשר ניתן בהעדר הגנה.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה, בפוסקו כי:
הלכה היא, כי כאשר פסק דין שניתן במעמד צד אחד פגום, והפגם נובע מהעדר המצאה כדין למבקש, יבוטל פסק הדין בלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה. הלכה זו נסמכת על ההשקפה,
שלפיה בעל דין זכאי לקיומם התקין של ההליכים המקדמיים, עובר למתן פסק הדין. ביטול שכזה נעשה "מתוך חובת הצדק".
ביהמ"ש שוכנע כי המבקשת ידעה על קבלת כתב התביעה וכי פעלה בהתאם לכך, וכי נמצא בפנינו מקרה מובהק שבו יש להעדיף את "כלל הידיעה" על פני "כלל ההמצאה" ולקבוע כי המסירה בוצעה כדין. לפיכך, אין עילה לבטל את פסק הדין מחובת הצדק.
המסקנה היא כי שאלת ביטולו של פסק הדין נתונה במקרה זה לשיקול דעת ביהמ"ש, אשר צריך לבחון שתי שאלות: האחת, מהי סיבת מחדלה של המבקשת אשר לא התגוננה במועד, והשניה, מהם סיכויי הצלחה כי הגנת המבקשת תתקבל. לאחר בחינת שאלות אלה, ביהמ"ש קבע כי יש לקבל את הבקשה ולהורות על ביטולו של פסק הדין שניתן בהעדר הגנה. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [שטרות] [בנקאות] |
|
| עשא (רח') 38355-06-13 אורנה לוי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט-סניף הרצל רחובות (שלום; יעל טויסטר ישראלי; 25/02/14) - 8 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש דחה ערעור לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי. העובדה כי הבנק רשאי, בהתאם לשיקול דעתו ומתוך רצון טוב והתחשבות, לפרוע שיקים מחשבון לקוח שחרג ממסגרת האשראי אינה מבססת אצל הלקוח הספציפי, לפי המבחן המשולב האובייקטיבי והסובייקטיבי, יסוד סביר להניח כי ישנה חובה על המשיב לפרוע השיקים בזמן שחשבונו נמצא בחריגה מעבר למסגרת האשראי המותרת ולא כל שכן חובה מכוח הסכם עמו.
שטרות – שיקים – שיק ללא כיסוי
בנקאות – שיקים ללא כיסוי – גריעת שיקים
.
ערעור לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א – 1981 (להלן: "החוק"). המערערת מבססת את בקשתה על העילה המנויה בסעיף 10(א)(3) לחוק וטוענת, כי היה לה יסוד סביר להניח שהייתה חובה על הבנק לכבד את השיקים.
.
בית המשפט דחה את הערעור, בפוסקו כי:
היה על המערערת לדאוג מראש כי במועד הצגת השיק לפרעון תהיה בחשבונה יתרה מספקת לכיסויו, שכן האחריות לניהול החשבון וחובת הזהירות לדאוג ליתרה מספקת בעת הצגת השיק חלה על המערערת בלבד. זאת ועוד, גם אם גילה הבנק גמישות כלשהי בחשבונה של המערערת ואיפשר בעבר חריגות ממסגרת האשראי, הרי שסעיף 10(א)(3) מדבר על יסוד סביר להניח שהבנק היה חייב לפרוע השיק מכוח הסכם. התעלמות הבנק מחריגה, אין פרושה בהכרח שבבסיס התעלמות כזאת עמד הסכם.
העובדה כי הבנק רשאי, בהתאם לשיקול דעתו ומתוך רצון טוב והתחשבות, לפרוע שיקים מחשבון לקוח שחרג ממסגרת האשראי אינה מבססת אצל הלקוח הספציפי, לפי המבחן המשולב האובייקטיבי והסובייקטיבי, יסוד סביר להניח כי ישנה חובה על המשיב לפרוע השיקים בזמן שחשבונו נמצא בחריגה מעבר למסגרת האשראי המותרת ולא כל שכן חובה מכוח הסכם עמו. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [נזיקין] |
|
| תא (ת"א) 6437-07-12 נתנאל מימוני נ' חברה לביטוח כלל ביטוח (שלום; מנחם (מריו) קליין; 14/02/14) - 5 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש נדרש לפרשנות המונח "טיפול דרך" בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ולאחר יישום המבחנים הרלוונטיים, פסק כי תיקון התקר לא היה לשם המשך נסיעה ובוצע אחריה, לפיכך אין המדובר ב"טיפול דרך".
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – הגדרת תאונת דרכים
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – טיפול דרך
.
תביעה לפיצויים בגין פציעת התובע בתאונה, בעת שניסה לתקן תקר בגלגל השופל בסיום עבודתו.
.
בית משפט השלום דחה את התביעה ופסק:
על מנת לקבוע כי המדובר ב"תיקון או טיפול דרך", יש להשתכנע שהטיפול ברכב עומד במבחן הסיכון התעבורתי של שימוש ברכב. ישנם מספר מבחנים לפירוש המונח "טיפול דרך": ע"פ המבחן הגיאוגרפי, הטיפול חייב להיעשות בדרך במובנה הגיאוגרפי ולא בבית או בחצרי מקום העבודה; ע"פ מבחן הזמן, עליו להיעשות בסמיכות לפעולת הנסיעה (או במהלכה); ע"פ מבחן המהות מדובר בטיפול שצפוי מכל נהג ברכב לעשותו ואין צורך בבעל מקצוע; ע"פ מבחן "הבודי", הטיפול חייב להתבצע ברכב עצמו או באחד מרכיביו. משלא עמד התובע במבחנים אלה והוכח כי תיקון התקר היה לשם חסכון כלכלי ולא לשם המשך נסיעה וכי הטיפול היה אחרי נסיעה ולא לשם המשכה, אין המדובר ב"טיפול דרך" ואין מדובר בתאונת דרכים. |
| חזרה למעלה |
|
| 29 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| תפ (אי') 27115-03-13 מדינת ישראל נ' סיגלית כהן (שלום; שוש שטרית; 11/02/14) - 6 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש קבע כי המקרה דנן נופל בגדר אותם מקרים חריגים המאפשרים לוותר על הרשעתה של הנאשמת מבלי לפגוע בשיקולי ההרתעה ובאינטרס הציבורי.
דיון פלילי – הרשעה – הימנעות מהרשעה
עונשין – ענישה – הימנעות מהרשעה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: אי-הרשעה
עונשין – ענישה – צו שירות לתועלת הציבור שניתן ללא הרשעה
.
הנאשמת הודתה והורשעה בביצוע עבירה של היזק לרכוש במזיד, עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק").
.
בית המשפט פסק כי:
בשים לב לעברה הנקי של הנאשמת, בתוצאות המינוריות של המעשה, הודאתה, קבלת האחריות והחרטה אותה הביעה, והחשש הגדול אותו הביעה מהותרת הרשעתה על כנה – מביאים את ביהמ"ש למסקנה כי יהיה בהותרת הרשעתה להשפיע לרעה על דימויה העצמי, אשר למרבה הצער, סביר להניח אינו גבוה אף טרם עשיית המעשה.
אין לקבל את התפיסה לפיה הנאשמת חסרת מקצוע וחסרת עבודה, בת 44 ולפיכך פגיעתה לא תהא ממשית. כבודה ודמויה העצמי של הנאשמת, חסרת המקצוע והעבודה, חשובים לא פחות ואולי יותר בעיניה שלה ובעיני ילדיה. הפגיעה שבהותרת הרשעתה לא תסתיים אצל הנאשמת אלא תפגע אף בילדיה, שכן אמם תורשע משום שבקשה לעשות עבורם ותוך שניסתה למנוע מהם חסר גדול יותר ממה שהם חווים מדי יום ביומו.
הרשעתה של הנאשמת בנסיבות העניין, תהא לא מידתית. ניתן לוותר על הרשעתה מבלי לפגוע באופן מהותי במידת ההרתעה הנדרשת, אשר ביהמ"ש התרשם כי חודדה אצל הנאשמת במסגרת ההליך המשפטי שנוהל נגדה, והבנתה כי התנהלות נוספת פלילית נגד עובדי ציבור תביא להרשעתה ולענישה מוחשית כואבת. |
| חזרה למעלה |
|
| 30 [עונשין] |
|
| תפ (י-ם) 16312-03-13 מדינת ישראל נ' אחמד שקיראת (שלום; שמואל הרבסט; 09/02/14) - 8 ע' |
| עו"ד: |
גזר דין בעניינם של נאשמים שהורשעו בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות. הנאשם 2 הינו קבלן רשום, והרשעתו עשויה לפגוע בו באופן שלא יותר לו לעסוק בתחום זה בעתיד. זו פגיעה חמורה וקשה המתפרסת גם לעברם של עובדיו של הנאשם ובני משפחתו הסמוכים על שולחנו, כך שבמקרה דנן, גוברים שיקולי השיקום על שיקולי ההלימה, ועל כן יש מקום שלא להרשיעו בדין.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקום
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לקולה
עונשין – ענישה – הימנעות מהרשעה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: אי-הרשעה
.
הנאשמים הורשעו בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות. נאשם 1 הוסיף וצירף תיק והודה בעובדותיו המקימות עבירה של החזקת סכין יפנית ומברג.
.
בית המשפט גזר את דינם של הנאשמים, בקובעו כדלקמן:
חומרתה של העבירה בה הודו הנאשמים רבה היא. בחירתם של הנאשמים בניהול דו שיח באמצעות אלימות ומכות, יש בה כדי לפגוע בקשר הבין אישי הבסיסי שבין בני האדם. הכאתו של אדם בידי אדם אחר חמורה היא, אך הכאתו של אדם, בין היתר, בפניו ובראשו, המהוות את חזותו ומגלמות את אישיותו והצופנת אפשרות לנזק בלתי הפיך, יש בה אכזריות יתירה.
לעניין הרשעתו של נאשם 1, בשל חומרת העבירה, משכו וחומרתו של המעשה, הרי שהאינטרס הפרטי נסוג מפני האינטרס הציבורי, אשר לו בכורה ברורה בעניינן של עבירות ומסכת התרחשויות חמורה, קשה ומתמשכת כפי זו הקיימת בתיק זה. לא הונחה כל תשתית ראייתית המלמדת על נזק עתידי מוחשי העלול להגרם כתוצאה מהרשעתו של הנאשם דנן.
לעניין הנאשם 2, ביהמ"ש ראה לנכון להשתמש בסמכות הנתונה לו על ידי החוק לחרוג ממתחם הענישה לקולא במקרה בו הנאשם "השתקם" או אם קיים "סיכוי של ממש" שישתקם. הנאשם הינו קבלן רשום, והרשעתו עשוייה לפגוע בו באופן שלא יותר לו לעסוק בתחום זה בעתיד. זו פגיעה חמורה וקשה המתפרסת גם לעברם של עובדיו של הנאשם ובני משפחתו הסמוכים על שולחנו, כך שבמקרה דנן, גוברים שיקולי השיקום על שיקולי ההלימה, ועל כן יש מקום שלא להרשיעו בדין. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 31 [משפחה] |
|
| תמש (ת"א) 26574-04-12 פלונית נ' אלמוני (משפחה; איריס ארבל אסל; 02/06/14) - 23 ע' |
| עו"ד: אורלי אסולין-אברמוב, יוסי ויצמן |
בנסיבות התיק, כאשר ההורים חולקים משמורת משותפת שנקבעה על ידי ביה"ד הרבני וכאשר סך ההשתכרות של האם עולה על סך ההשתכרות של האב ולנוכח צרכי הקטינים, נקבע כי כל אחד מהצדדים ישא בעצמו ועל חשבונו ישירות בכל צרכי הקטינים בעת שהותם עמו.
משפחה – מזונות ילדים – במשמורת משותפת
.
תביעה למזונות 3 ילדים. הסוגיה המרכזית שנדונה היא: האם יש לחייב את האב בתשלום דמי המזונות לידי האם, שעה שהקטינים נמצאים במשמורת משותפת בחלוקת זמן שווה ולנוכח העובדה שהכנסת האם עולה על הכנסת האב?
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
כל אדם חייב במזונות ילדיו לפי הדין האישי החל עליו. לפי הדין העברי, החל על הצדדים בענייננו בהיותם יהודים, קיימת הבחנה בין מזונות הכרחיים לבין מזונות מדין צדקה. הלכה היא שכאשר מדובר בילדים עד גיל 15 האב חייב לשאת בצרכיהם ההכרחיים, ומעבר לכך חייבים האב והאם בחלוקה שווה מדין צדקה בהתאם ליכולתם הכלכלית. הלכות שיצאו בשנים האחרונות מביהמ"ש העליון קבעו כי ראוי ונכון לחייב את האם להשתתף במימון הוצאות ההכרחיות של הילדים ולא רק במימון הוצאות שאינן הכרחיות והלכות אלו מחייבות כי אופן פסיקת המזונות ייעשה על דרך איזון כולל של הכנסת המשפחה מכל המקורות.
ככל שהדברים נוגעים למשמורת משותפת, בפסיקה נקבע כי אף במקרים שבהם ישנו שוויון בחלוקת הנטל בין ההורים, אין לפטור את האב לחלוטין מחובתו לשאת במזונות הילדים. אך ראוי שהאב ישלם לקטינים מזונות מופחתים. שיעור ההפחתה ייעשה בכל מקרה ונסיבותיו תוך איזון ראוי בין מכלול הגורמים, לרבות גובה הכנסות שני ההורים, רמת החיים לה הורגלו, צרכי הקטינים וכיו"ב. כאשר על בתי המשפט לעמוד על המשמר ולוודא שהסדר המשמורת המשותפת מבוסס על כנות ומיושם באורח המאפשר דאגה אמיתית לצורכי הקטינים על כל המשתמע מכך. על מנת להביא לשוויון בנטל דמי מזונות ילדים, נקבע בפסיקת בתי המשפט כי יש להקטין מחד גיסא את שיעורם של הרכיבים המוגדרים כצרכים הכרחיים ולהגדיל מאידך גיסא את שיעורם והיקפם של הרכיבים מדין צדקה אשר חלים על שני ההורים, בשים לב ליכולותיהם הכלכליות ולהכנסותיהם.
בנסיבות המיוחדות לתיק זה, כאשר ההורים חולקים משמורת משותפת שנקבעה על ידי ביה"ד הרבני וכאשר סך ההשתכרות של האם עולה על סך ההשתכרות של האב (12,500 ₪ נטו למול 9,700 ₪ נטו) ולנוכח צרכי הקטינים, נקבע כי כל אחד מהצדדים ישא בעצמו ועל חשבונו ישירות בכל צרכי הקטינים בעת שהותם עמו. כן חויב האב בחלקם של הקטינים במדור והחזקתו בסך 3,000 ₪ לפי שיעור של 50% נוכח העובדה שהוא ממשיך, בניגוד לרצון האם, להתגורר בדירה שעל פני הדברים הזכויות בה שייכות לשני הצדדים וכן לנוכח השיעור שנקבע בפסיקה בעניין מדור שלושה קטינים ובהתאם לפסיקה לפיה הוצאות המדור שבהן מחויב האב אינן פוחתות בשל העובדה שהקטינים נמצאים במשמורת משותפת. כן נקבע כי קצבת הנכות המשולמת לקטין 1 וכן קצבת המל"ל תועבר לידי האם והאב באופן שוויוני. בהקשר זה צוין כי דין הוא שקצבה מטעם הביטוח הלאומי המשתלמת לקטין נועדה במהותה למימון צרכיו של הקטין, ולא למימון צרכי מי מהוריו. עם זאת, הלכה היא כי סכום הקצבה ניתן לקיזוז מסך המזונות שעל האב לשלם עבור הקטין. לפיכך נקבע כי האב יקזז מסכום המדור את מחצית הקצבאות הנ"ל המופקדות בחשבון האם. הצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאות רפואיות חריגות והוצאות חינוך חריגות.
דרישת האב להשבתם של הפרשי מזונות ששילם ביתר עפ"י ההחלטה למזונות זמניים נדחתה. בהקשר זה צוין כי בפסיקה אין עמדה חד משמעית בסוגיה, והעניין מסור לשיקולו של ביהמ"ש בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה אולם ככלל, אין להשיב מזונות זמניים אלא אם מדובר בפער גדול לעומת המזונות הקבועים הואיל והכספים ששולמו ביתר נצרכו כבר על-ידי הקטינים, ואם תבוצע השבה של כספים אלה עלול הדבר להיות בעוכריהם של הקטינים החוסים בצלה של האם. |
| חזרה למעלה |
|
| 32 [משפחה] |
|
| תמש (ת"א) 50794-01-14 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה - לשכת העבודה והרווחה תל אביב, משרדי ממשלה (משפחה; שפרה גליק; 27/05/14) - 10 ע' |
| עו"ד: מעיין אספיר, רונית וינגרטן |
במסגרת הליך פונדקאות שנעשה בחו"ל אין חובה להורות על קבלת תסקיר סעד כתנאי למתן צו הורות פסיקתי והזמנת התסקיר הינה עניין הנתון לשיקול דעתו של השופט היושב בדין בהתאם לנסיבות המתאימות. במקרה דנא, התובעים הוכיחו והצביעו על ראיות אחרות המצדיקות מתן צו הורות פסיקתי אף ללא קבלת תסקיר.
משפחה – פונדקאות – פונדקאות בחו`ל
משפחה – פונדקאות – הורות
משפחה – אבהות – הוכחתה
.
הכרעה בשאלה האם במסגרת תביעה למתן פסק דין הצהרתי לאבהות של בן זוגו של ההורה הגנטי, בהליך פונדקאות חו"ל, חובה על ביהמ"ש להורות על קבלת תסקיר כתנאי למתן צו הורות פסיקתי.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
במסגרת הליך פונדקאות שנעשה בחו"ל אין חובה להורות על קבלת תסקיר סעד כתנאי למתן צו הורות פסיקתי והזמנת התסקיר הינה עניין הנתון לשיקול דעתו של השופט היושב בדין בהתאם לנסיבות המתאימות (זאת בדומה לעמדת השופטים יחזקאל אליהו וארז שני, אף הם מביהמ"ש לענייני משפחה).
ביהמ"ש מציין כי אין חיקוק הקובע מפורשות את החובה בקבלת תסקיר טרם מתן צו ההורות בהליכי פונדקאות הנערכים בחו"ל וקובע כי אין לכפות את תנאיו של חוק ההסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד הילוד) התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק הפונדקאות"), הקובע כי בטרם מתן צו ההורות הפסיקתי, חובה על ביהמ"ש להורות על הזמנת תסקיר – על התובעים. עם זאת, ביהמ"ש סבור, כי חוק הפונדקאות יכול לשמש מקור להשוואה ולפרשנות לגבי הליכי פונדקאות המתבצעים בחו"ל, שכן המדובר במקרים דומים אך יש לזכור כי קיים שוני מהותי בין השניים. כך, מאחר ובהליכי פונדקאות המתבצעים בחו"ל הקטין מגיע לישראל לאחר שנבדק הסכם הפונדקאות ויש חוות דעת שהקטין הינו ילדם של ההורים המיועדים, ואף בדרך כלל ניתן פסק דין במדינה זרה אודות קשרי ההורות של הקטין, נראה כי קבלת התסקיר איננה הכרחית להכרעה בתביעות אלו, וביהמ"ש רשאי שלא להזמין תסקיר כתנאי למתן צו הורות פסיקתי ובלבד שישנן ראיות אחרות המצדיקות מתן הצו. עם זאת, הודגש כי יש לשקול בכל תביעה ותביעה את עקרון העל של טובתו הקונקרטית של אותו קטין – וביחס לאותו עקרון על יש לבחון האם יש צורך בהגשת תסקיר אם לאו לשם קביעת ההורות. במקרה דנא, התובעים הוכיחו והצביעו על ראיות אחרות המצדיקות מתן צו הורות פסיקתי אף ללא קבלת תסקיר. |
| חזרה למעלה |
|
| 33 [ירושה] [פרשנות] |
|
| תע (י-ם) 50221-05-11 מ.ב נ' ל.ר (משפחה; שלמה אלבז; 31/03/14) - 13 ע' |
| עו"ד: אדוארד משה דביר, עילי אביאל |
אם פירושה של הצוואה על פי תכליתה ומנקודת מבטו הסובייקטיבית של המצווה תביא לתוצאה אבסורדית, ניתן לשנות מלשון הצוואה כדי להסיר את האבסורד. במקרה דנא, נקבע כי ציון המילה "אשתו", לפני ציון שמה של הנתבעת, נועד להדגיש את כוונת המנוח להוריש את ביתו לתובע ולאשתו יחד על מנת שהם יתגוררו בו כיחידה משפחתית. משהתגרשו הצדדים בטרם מועד המימוש של הוראה זו, ותכלית זו אינה מתקיימת עוד, אין לראות בנתבעת כזכאית לחלק בבית המגורים על פי הצוואה.
ירושה – צוואה – פירושה
פרשנות – צוואה – כללי פרשנות
.
אביו המנוח של התובע, ציווה בצוואתו שלאחר מותו ומות רעייתו יהיה ביתם בישראל לרכושו הבלעדי של בנם התובע ואשתו ל. היא הנתבעת. לאחר מות המנוח ועוד בחיי רעייתו, התגרש התובע מהנתבעת. התובע מבקש לפרש את צוואת המנוח כך שהוא יקבע כזוכה היחיד בבית המגורים. לטענת הנתבעת יש לקיים את צוואת המנוח כלשונה ולקבוע שהיא זוכה במחצית מחלקו של המנוח בבית.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה מהטעמים הבאים:
אומד דעתו של המצווה הוא החשוב מכל בפרשנות הצוואה. בהתאם לכללים שהותוו בפסיקה, פרשנות הצוואה תעשה בדרך דו-שלבית. תחילה על פרשן הצוואה לנסות ולאמוד את דעתו של המצווה מתוך לשון הצוואה. רק במידה ואין ביכולתו לעשות כן, יזקק הוא לנסיבות חיצוניות על מנת לאמוד את דעתו של המצווה. אחד המקרים בהם ניתן לפנות לנסיבות חיצוניות בפרשנות צוואה הוא כשהצוואה ניתנת לפירושים שונים. במצב זה, ניתן להעזר בין היתר, בחזקות שונות. כך, ניתן להכיר בחזקה כי תכליתה האובייקטיבית של הצוואה הינה להעדיף בני משפחה על פני זרים. בגדריה של חזקה זו יש להעדיף קרובי משפחה "קרובים" על פני קרובי משפחה "רחוקים". חזקה זו נסתרת אם מוכח אומד דעת (ריאלי) נוגד. עוד צויין בספרות, כי אם פירושה של הצוואה על פי תכליתה ומנקודת מבטו הסובייקטיבית של המצווה תביא לתוצאה אבסורדית, ניתן לשנות מלשון הצוואה כדי להסיר את האבסורד. אבסורד "מתוכנן" אינו מאפשר שינוי בלשון הצוואה.
במקרה דנא, מקריאת הצוואה ומעצם העובדה שהמנוח ייחד חלק נפרד בצוואה לבית המגורים ולא ציווה אותו לכל צאצאיו, ניתן להסיק שהיה לשני המנוחים יחס מיוחד לבית שהיה "ביתם בישראל". כוונת המנוח הייתה להוריש את בית המגורים לתובע ולאשתו יחד על מנת שהם יתגוררו בו כיחידה משפחתית. משהתגרשו הצדדים ותכלית זו אינה מתקיימת עוד, אין לראות בנתבעת כזכאית לחלק בבית המגורים על פי הצוואה. על פי אומד דעת זה של המנוח ברור כי התכוון בדיבור "אשתו ל' " לתנאי שעליו להתקיים בעת מימוש הוראת הצוואה בעניין בית המגורים. מאחר וקשר הנישואין בין הנתבעת לבין התובע נותק עוד לפני מות רעיית המנוח (מועד המימוש), יש לדחות את בקשת הנתבעת להימנות על הזוכים בצוואתו. גם פנייה לראיות חיצוניות מחזקת מסקנה זו. לפיכך, התקבלה בקשת התובע לקיום צוואת המנוח, כפי שהוגשה ונדחתה התנגדות הנתבעת. |
| חזרה למעלה |
|
| 34 [משפט בינלאומי פרטי] [ירושה] |
|
| תע (ת"א) 10936-11-11 עזבון המנוחה פלונית ז"ל נ' אלמונית (משפחה; שפרה גליק; 23/04/13) - 19 ע' |
| עו"ד: זיו שפר, דורון לוי, יאיר אברהם |
התקבלה תובענה לצו קיום צוואת מנוחה שמקום מושבה היה בחו"ל ושהותירה נכס מקרקעין בישראל.
משפט בינלאומי פרטי – סמכות בינלאומית – ירושה
ירושה – צוואה – הדין החל
ירושה – צוואה – תוקפה
ירושה – צוואה – פגמים
ירושה – צוואה – השפעה בלתי הוגנת
.
תובענה לצו קיום צוואת מנוחה ומנגד, התנגדות לקיומה. המנוחה הייתה תושבת ניו-יורק בפטירתה והיא ערכה את צוואתה במקום מושבה. מדובר בצוואה נוטריונית (בפני עדים) ולפיה התובעת – אחות שהתגוררה בשכנות למנוחה, היא הזוכה היחידה בכל רכוש המנוחה. הנתבעת היא אחות נוספת של המנוחה.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה נתן צו לקיום הצוואה מהטעמים הבאים:
בימ"ש בישראל, מוסמך לדון בירושת מנוח שמקום מושבו בחו"ל שהניח נכסים בישראל וזאת בהתאם לסעיף 136 לחוק הירושה הקובע כי "בימ"ש בישראל מוסמך לדון בירושתו של כל אדם שמושבו ביום מותו היה בישראל או שהניח נכסים בישראל". משלמנוחה היה במותה נכס מקרקעין בישראל, ביהמ"ש בישראל מוסמך לדון בירושת המנוחה.
בהתאם לחוו"ד המומחית לדין הזר, עומדת לצוואה חזקת כשרותה והיא תקפה לפי דיני מדינת ניו יורק. כאשר לגבי נכס מקרקעין הנמצא מחוץ למדינת ניו יורק, הכשרות הצורנית, המהותית, התוצאות והפרשנות, יקבעו על-פי החוקים החלים בתחום השיפוט אשר בו נמצאים אותם מקרקעין קרי, בהתאם לחוק הירושה הישראלי; במקרה דנא, טענות הנתבעת באשר לפגמים הצורניים שלכאורה נפלו בצוואה נדחו. בין היתר נקבע כי אין בעובדה שאחת העדות לצוואה היא חברה של הנהנית להוות פגם בצוואה. עוד נקבע כי העובדה שהמנוחה הצהירה כי חתמה על כל אחד מששת העמודים הקודמים בצוואה, במקום חמשת העמודים הקודמים, מהווה טעות טכנית מזערית הניתנת לתיקון לפי סעיף 25 לחוק הירושה.
בהמשך לכך נקבע כי אומד דעתה של המנוחה המשתמע מתוך הצוואה מראה כי המנוחה ביקשה להנחיל לאחותה, התובעת, את כל רכוש וכי הנתבעת לא הרימה את הנטל הראייתי המוטל עליה בעניין קיומה של השפעה בלתי הוגנת בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה לבחינת סוגיה זו (מבחן התלות והעצמאות, מבחן התלות והסיוע, קשרי המצווה עם אחרים, מבחן נסיבות עריכת הצוואה) וכן כי התובעת הוכיחה באופן פוזיטיבי שלא הייתה מעורבת בעריכת הצוואה. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
| 36 |
|
| תפ (מרכז) 40632-05-14 מדינת ישראל - ב"כ עו"ד רועי רייס נ' גילי אסולין (כתבי טענות; 10/06/14) - 5 ע' |
| עו"ד: רועי רייס |
הוראות החיקוק לפיהן מואשמים הנאשמים:
קשירת קשר לפשע- עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל״ז-1977 (להלן: ״חוק העונשין״).
ייצור הכנת והפקת סם מסוכן בצוותא חדא- עבירה לפי סעיף 6 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל״ג- 1973 (להלן: ״פקודת הסמים המסוכניים״) יחד עם סעיף 29(ב) לחוק העונשין.
החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית בצוותא חדא- עבירה לפי סעיף 7(א) יחד עם סעיף 7(ג) רישא לפקודת הסמים יחד עם סעיף 29(ב) לחוק העונשין |
| חזרה למעלה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
