| עליון |
| 1 [בתי-משפט] |
 |
| עפ 3506/14 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; א' גרוניס; 27/05/14) - 5 ע' |
| עו"ד: |
חלוף הזמן מאז האירועים שהקימו, לטענת המערער, טענות פסלות ועד למועד הגשתה של בקשת הפסלות עשוי להוביל כשלעצמו, לדחיית בקשת פסלות. אומנם, ייתכנו מקרים בהם לא יביא שיהוי בהגשת הבקשה, כשלעצמה, לדחייה, אולם לשם כך יש להראות שטענות הפסלות מצדיקות בירור לגופו של עניין על אף השיהוי בהעלאתן. המקרה דנא אינו בא בגדרי אותם מקרים.
 בתי-משפט – פסלות שופט – המועד להגשת הבקשה
.
ערעור על החלטת בימ"ש שלום, שלא לפסול עצמו מלדון בהליך פלילי המתנהל נגד המערער.
.
ביהמ"ש העליון (מפי הנשיא א' גרוניס) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
דין הערעור להידחות ולוּ בשל חלוף הזמן מאז האירועים שהקימו, לטענת המערער, טענות פסלות ועד למועד הגשתה של בקשת הפסלות. שכן, יש להעלות טענת פסלות בהזדמנות הראשונה. כ"כ, יש להשיג על החלטת בימ"ש קמא בבקשת הפסלות בגדרי המועדים הקבועים בחוק. אומנם, ייתכנו מקרים בהם לא יביא שיהוי בהגשת בקשת פסלות, כשלעצמו, לדחייתה, אולם לשם כך יש להראות שטענות הפסלות מצדיקות בירור לגופו של עניין על אף השיהוי בהעלאתן. המקרה דנא אינו בא בגדרי אותם מקרים. טענותיו של המערער מופנות, בעיקרן, נגד החלטות דיוניות, עליהן לא ניתן לערער במסגרת הליך פסלות. בנוסף, לא נמצא פגם ממשי אף בהתבטאויות המיוחסות לביהמ"ש , או אחיזה לפרשנות שהציג המערער לאותן התבטאויות. נקבע כי אין בהתבטאויות אלה כדי להעלות חשש ממשי למשוא פנים של ביהמ"ש , כנדרש לפי סעיף 77א לחוק בתי המשפט. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [עונשין] |
|
| בשפ 3543/14 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; י' דנציגר; 27/05/14) - 9 ע' |
| עו"ד: אושרה פטל רוזנברג, סיגל דבורי |
במסגרת ערר המופנה כנגד תנאים מגבילים שנקבעו בצו פיקוח ומעקב על עברייני מין, על ביהמ"ש לאזן בין החובה להגן על הציבור מפני ביצוע עבירות מין לבין זכויותיו של עבריין המין. במסגרת האיזון, על ביהמ"ש לוודא כי קיים קשר בין המגבלות המוטלות על עבריין המין לבין הסיכון הנשקף ממנו וכי מגבלות אלה אינן עולות על הנדרש והכול בהתאם לנסיבות הפרטניות של המקרה. יישום לענייננו הוביל לצמצום תנאי מגביל שהוטל על העורר האוסר עליו באופן גורף לעבוד בעבודות בהן ימצֵא ביחידות עם נשים.
עונשין – עברייני מין – הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין
עונשין – ענישה – דרכי ענישה: צו פיקוח
.
ערר לפי סעיף 23(2)(א) לחוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, (להלן: החוק), על החלטתו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה, בה הורה על מתן צו פיקוח ומעקב על העורר – עבריין מין בעל פוטנציאל לרצידיביזם, לתקופה של שלוש שנים בתנאים. העורר מלין על המגבלה האוסרת עליו באופן גורף לעבוד בעבודות בהן ימצֵא ביחידות עם נשים.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט י' דנציגר) קיבל את הערר באופן חלקי מהטעמים הבאים:
בעת בחינת ערר לפי סעיף 23 לחוק המופנה כנגד תנאים מגבילים שנקבעו בצו פיקוח ומעקב על עברייני מין בעלי פוטנציאל לרצידיביזם, על ביהמ"ש לאזן בין החובה להגן על הציבור מפני ביצוע עבירות מין לבין זכויותיו של עבריין המין. במסגרת האיזון, ובהתאם להוראות החוק, נדרש ביהמ"ש לוודא כי קיים קשר בין המגבלות המוטלות על עבריין המין לבין הסיכון הנשקף ממנו וכי מגבלות אלה אינן עולות על הנדרש והכול בהתאם לנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה. בהקשר זה נפסק בעבר, כי צו פיקוח המגביל את אורח חייו של עבריין מין יוטל רק כאשר נשקפת ממנו מסוכנות ברורה, ובאופן המביא לפגיעה המצומצמת ביותר בזכויות עבריין המין.
יישום אמות מידה אלו לענייננו מוביל למסקנה כי בנוסחה הנוכחי והגורף עולה פגיעתה של ההגבלה על מקומות עבודתו של העורר על המידה הנדרשת על מנת להבטיח את בטחון הציבור בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן. בהקשר זה, הביא ביהמ"ש בחשבון מחד, כי הערכת המסוכנות של העורר הוערכה כמסוכנות רחבה וכללית ולא כמסוכנות נקודתית כלפי נשים עימן הוא מצוי בקשר זוגי ותו לא, ומנגד, את החשיבות אותה יש לייחס לשילובו של העורר במעגל העבודה לצורך שיקומו; תחילת השתתפותו בטיפול פרטני; העובדה כי יחידת הפיקוח וקצין הפיקוח לא המליצו על הטלת מגבלה גורפת על העסקת העורר, ובהמשך אישרו את העסקתו לצד אישה במקרה קונקרטי; וכן העובדה כי המשיבה לא ביקשה מביהמ"ש קמא להטיל על העורר מגבלה גורפת והיא אף אינה עומדת על כך כיום.
לפיכך נקבע כי יש לצמצם את התנאי באופן שהאיסור הקבוע בה יעמוד בעינו, אך לא ייושם באופן גורף, כך שהעורר יוכל לעבוד בעבודות בהן הוא עלול להימצא ביחידות עם נשים, במידה ובקשות שיגיש הנוגעות לעבודות כגון דא תאושרנה על ידי קצין הפיקוח לאחר בחינה פרטנית. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [דיון פלילי] |
|
| עפ 3619/14 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; צ' זילברטל; 26/05/14) - 7 ע' |
| עו"ד: נועם בונדר, יעל שרף |
נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר שהושת על המבקש בגין הרשעתו בעבירות מין במשפחה כלפי נכדתו הקטינה. זאת, נוכח השפעתם הקשה של המעשים על הקטינה, האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של גזר הדין, המאסר הממושך, והמשוכה, שאינה נמוכה, שעל המבקש לעבור בנוגע לסיכויי הערעור.
דיון פלילי – עונש – עיכוב ביצוע
.
בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין של בימ"ש המחוזי בו נגזרו על המבקש, אשר הורשע במספר רב של עבירות מין במשפחה - כלפי נכדתו הקטינה, שבע וחצי שנות מאסר בפועל; שנת מאסר על תנאי, ופיצוי למתלוננת בסך 50,000 ש"ח.
.
בית המשפט העליון (השופט צ' זילברטל) דחה את הבקשה ופסק כי:
נקודת המוצא היא שנאשם אשר נגזר עליו עונש מאסר בפועל יחל בריצוי עונשו מיד לאחר מתן גזר הדין, ועיכוב ביצוע העונש יינתן רק במקרים חריגים. השיקולים אותם יש לשקול במסגרת ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע הם: טיב וסיכויי הערעור; משך תקופת המאסר; חומרת העבירה ונסיבותיה; עברו הפלילי של המבקש ונסיבותיו האישיות.
בפסיקה קיימים מקרים בהם עוכב עונש מאסר לתקופה ממושכת שנגזר בגין הרשעה בביצוע עבירות מין, אך זאת נוכח נסיבות פרטניות וייחודיות. בצד פסיקה זו ניתן להצביע גם על מקרים רבים, הדומים באופיים לענייננו, בהם לא עוכב עונש המאסר. לפיכך, יש לבחון כל מקרה לגופו. בענייננו, המבקש הורשע בין היתר בביצוע עבירת אינוס ועבירות מעשים מגונים בילדה בת חמש שנים בלבד ולמעשיו השלכות קשות עליה. לכך מצטרף האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של גזר הדין, הכולל שיקולי הרתעה, אפקטיביות ההליך הפלילי ושמירה על אמון הציבור במערכת אכיפת החוק. המאסר הממושך שנגזר על המבקש שוקל אף הוא לעבר דחיית הבקשה. לעניין סיכויי הערעור, לכאורה מדובר בערעור הכולל טענות הראויות לבחינה ואין לשלול על הסף סיכויי טענה כלשהי להתקבל, אך נראה כי המשוכה שבפניה ניצב המבקש אינה נמוכה. נסיבותיו האישיות של המבקש, ביניהן כי אין לו הרשעות קודמות בתחום עבירות המין ומצבו הרפואי הקשה, אין בהן כשלעצמן כדי לעכב את תחילת ריצוי עונש המאסר. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 3562/14 עבד בזלמיט נ' מדינת ישראל (עליון; י' דנציגר; 26/05/14) - 6 ע' |
| עו"ד: אוסמה סעדי, עאמר יאסין |
ככלל, בקשת רשות ערר על החלטת בימ"ש המחוזי בענייני מעצרים תינתן רק במקרים בהם מגלה הבקשה שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש. חריגים לכלל זה אפשריים כאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן רשות ערר או כאשר דחיית הבקשה עלולה לפגוע באופן בלתי סביר בזכויות המבקש.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – בקשת רשות לערור
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – תסקיר מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
.
המבקש הואשם בבימ"ש המחוזי בביצוע עבירות רכוש. עסקינן בבקשת רשות ערר על החלטת בימ"ש המחוזי בה התקבל ערר המשיבה על החלטת בימ"ש השלום לשחרר את המבקש לחלופת מעצר, ובימ"ש הורה על מעצר המבקש עד תום ההליכים, בכפוף להשבת התיק לבימ"ש השלום כדי שידון בקיומן של ראיות לכאורה.
.
בית המשפט העליון (השופט י' דנציגר) דחה את הבקשה ופסק כי:
ככלל, בקשת רשות ערר על החלטת בימ"ש המחוזי בענייני מעצרים תינתן רק במקרים בהם מגלה הבקשה שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש. חריגים מסוימים לכלל זה אפשריים כאשר משתכנע בימ"ש כי קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן רשות או כאשר דחיית הבקשה עלולה לפגוע באופן בלתי סביר בזכויות המבקש. הבקשה דנן אינה מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינו של המבקש. הבקשה אף אינה מגלה פגיעה בלתי מוצדקת במבקש או נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן רשות ערר. החלטת בימ"ש המחוזי שלא ליתן אמון במבקש סבירה ומעוגנת כראוי בנסיבות ביצוע העבירות המיוחסות לו. אין טעם המצדיק התערבות במסקנת בימ"ש קמא לפיה מסוכנותו של המבקש אינה ניתנת לאיון באמצעות חלופת מעצר.
אף כי שירות המבחן המליץ על שחרור המבקש לחלופת מעצר, ולהמלצה זאת יש ליתן משקל, הרי שהמלצת שירות המבחן היא נקודת המוצא בלבד, וההחלטה הסופית בעניין חלופת המעצר נתונה לבימ"ש הדן בדבר. בימ"ש קמא מצא כי קיימים טעמים המצדיקים סטייה מהמלצת שירות המבחן: מועד ביצוע העבירות המיוחסות למבקש ונסיבות ביצוען. לא ניתן לומר שהחלטת בימ"ש פוגעת במבקש באורח בלתי סביר בנסיבות העניין, וזאת, בין היתר, משום שההחלטה אינה סותמת את הגולל על אפשרות שחרורו ואינה מתיימרת להכריע בשאלת קיומן של ראיות לכאורה; טענות המבקש בעניין חומר הראיות ומחדלי המשיבה, מקומן להתברר בדיון שיערך בשאלת הראיות לכאורה. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 5 [עבודה] |
|
| סעש (ת"א) 10204-03-14 אורן אורגיל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (עבודה; אריאלה גילצר-כץ, נ.צ.: ד"ר א' רוזנטל, י' פרסול; 23/05/14) - 17 ע' |
| עו"ד: נירית לוין זמיר, חגי ורד, ניר גל, אלעד גרשקוביץ |
בית הדין לעבודה נעתר לבקשת המבקש והורה על ביטול מינוייה של המשיבה 2 לתפקיד ע. קב"ט ועריכת מכרז חדש. נפסק, כי הליך "קול קורא" היה למראית עין בלבד וחברת חשמל לא קיימה הליך בחירה אמתי.
עבודה – עובדי מדינה – מכרזים
.
בית הדין האזורי לעבודה נדרש לשאלה: האם מונתה המשיבה 2 קב"ט בחברת החשמל בשל קשריה עם בתו של יו"ר ועד העובדים.
.
בית הדין לעבודה מפי השופט א. גילצר ונציגי הציבור א. רוזנטל ו- י. פרסול פסק כלהלן:
חברת חשמל יצרה לצורך הליך זה הליך לבחירת ע. קב"ט שנקרא על ידה "קול קורא". הליך זה אין לו כל אחיזה בנהלים והוא נעשה לצורך הבקשה דנן. ה"קול קורא" אמור היה להוות מעין "מכרז" לאיוש תפקיד ע. קב"ט. משכך היה עליו לבטא בקצרה את עיסוק התפקיד בדרך שתבליט את המרכיבים השונים של הפעילות, החובות, האחריות וסמכות הנדרשים לביצוע התפקיד.
הפרסום אשר נשא את הכותרת "קול קורא" היה כללי מאוד ולא כלל דבר וחצי דבר באשר למטלות התפקיד והדרישות הספציפיות לביצועו. הוכח, כי ה"קול קורא" שהוצא לאחר הדיון הראשון ובו הסכימה המשיבה לבטל את בחירתה של המשיבה 2, נעשה על מנת "לתפור" את התפקיד לפי מידותיה של המשיבה 2.
הליך "קול קורא" היה למראית עין בלבד וחברת חשמל לא קיימה הליך בחירה אמתי. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [עבודה] [מסים] |
|
| בל (ת"א) 30052-07-12 דה נשון טרפיק בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; שמואל טננבוים, נ.צ.: ב' זהר; 20/05/14) - 11 ע' |
| עו"ד: יניב שקל, איילת הלל בירנצויג, משה אהרון |
"אירוע גיבוש" שערכה התובעת לעובדיה אינו מהווה "טובת הנאה" ולפיכך אינו בגדר "הכנסת עבודה" המחייבת בתשלום דמי ביטוח; אין לכלול את הוצאות "אירוע הגיבוש" בסכומים המהווים בסיס לחישוב דמי הביטוח הלאומי שעל התובעת לשלם עבור עובדיה.
עבודה – ביטוח לאומי – דמי ביטוח
מסים – מס הכנסה – טובת הנאה
.
הדיון נסב אודות השאלה מה דינו של אירוע גיבוש שעורך ומממן המעביד – האם הוא מהווה "טובת הנאה" ולפיכך הינו בגדר "הכנסת עבודה" המחייבת בתשלום דמי ביטוח, כטענת הנתבע, או שאין לכלול את הוצאות "אירוע הגיבוש" בסכומים המהווים בסיס לחישוב דמי הביטוח הלאומי שעל התובעת לשלם עבור עובדיה, כטענת התובעת.
.
בית הדין האזורי לעבודה (סגן הנשיא ש' טננבוים ונציג הציבור ב' זהר) קיבל את התביעה ופסק כי:
המבחן שנקבע בפסיקה להכרעה בשאלה אימתי הוצאה שהוציא המעביד הינה הוצאה שתותר לו בניכוי לפי פקודת מס הכנסה, ללא זקיפת הכנסה כלשהי לעובד, הוא מבחן "נוחות המעביד או הנאת העובד". בפסיקה נקבע כי יש לבחון את ההטבה דנא בשני המבחנים באורח מצטבר: תנאי ראשון – האם טֶבע התפקיד שממלא העובד מצריך אותו להיזקק להנאה בה מדובר, כלומר האם הנאה זו חיונית למילוי תפקידו של העובד; תנאי שני – האם גורמת ההטבה לעובד להנאה ניכרת. מבחנים אלה אינם נבדקים במשקפי המעביד כי אם במשקפיים "אובייקטיביים", תוך התייחסות לעובד ולתפקיד שהוא ממלא, כלומר האם מצריך התפקיד (על פי טיבו) ליתן לעובד את אותה הטבה.
ביה"ד בחן את התנאי השני וקבע כי נוכח נסיבות המקרה ובהם: עריכת אירועי הגיבוש רק במהלך השבוע תוך חיוב הגעה, על חשבון ימי עבודה והחשבתם כימי עבודה, ללא בני משפחה, במימון מלא של התובעת, שכירת חברות שונות לפעילות יעודית וחברתית ועוד – אין העובדים מפיקים "טובת הנאה ניכרת" מאותם אירועים. למעלה מן הצורך ביה"ד בחן אף את התנאי הראשון, וקבע כי נוכח חשיבות הגיבוש של העובדים לתפקודה היעיל של התובעת ובשילוב הנתונים באשר לאופן התנהלות אירועי הגיבוש ומתכונתם, כאמור לעיל, התובעת היא הנהנית העיקרית מאירועים אלו, ואילו ההנאה הנגרמת לעובדים אגב ההטבה היא מוגבלת ולא ניכרת.
לאור האמור נפסק כי אין לראות באירועי הגיבוש שארגנה התובעת לעובדיה כ"טובת הנאה" החייבת בתשלום דמי ביטוח. התובעת כמעבידה היא הנהנית העיקרית מאירועי הגיבוש שכן צומחת לה תועלת כלכלית מגיבוש העובדים, ודאי כזו העולה באופן ניכר על הנאת העובדים. לפיכך נפסק כי אין מקום לחייב את התובעת בדמי ביטוח לאומי בגין אירועי הגיבוש, ואין לכלול את הוצאות אירועי הגיבוש בסכומים המהווים בסיס לחישוב דמי הביטוח שעל התובעת לשלם עבור עובדיה. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [ביטוח לאומי] |
|
| בל (חי') 43476-07-10 אדוה רביב נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; נוהאד חסן, נ.צ.: מ' שגיא, ג' דרמן; 19/05/14) - 11 ע' |
| עו"ד: יונגר, אורה קרן |
ביה"ד פסק כי על הנתבע לא חלה חובה לשלם לתובעת הפרשי ריבית, בנוסף על תשלומי הצמדה למדד, על קצבת תלויים אשר שולמה לה באיחור של 12 שנים, בתום הליך משפטי.
ביטוח לאומי – גימלאות – איחור בתשלומן
ביטוח לאומי – קיצבאות – תשלומן
.
לאחר הליכים משפטיים ממושכים, ניתן פסק דין הקובע כי התובעת זכאית לקצבת תלויים בגין תאונת עבודה בה נפגע בעלה המנוח כ-12 שנים קודם לכן, כאשר תשלום הקצבה יהא בתוספת הצמדה למדד בלבד, ללא ריבית. לטענת התובעת על הנתבע לשאת גם בתשלום ריבית על החוב הכספי ששולם לה רק כעבור 12 שנים לאחר מות בעלה בתאונת עבודה, כפי שנפסק בפרשת בולגנים.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט נ' חסן ונציגי הציבור מ' שגיא, ג' דרמן) דחה את התביעה ופסק כי:
סעיף 297א, שנכנס לתוקף ביום 1.6.98 במסגרת תיקון מס' 19 לחוק הביטוח הלאומי, שינה את מנגנון ההצמדה לגמלאות המשתלמות באיחור, שכן לפני כן מנגנון הפיצוי בגין תשלום גמלה באיחור נקבע בחוק הקצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום), תשמ"ד-1984 (להלן: חוק הקצבאות). הוראות המעבר שבסעיף 20 לתיקון החוק קבעו כי אם הוגשה התביעה לפני יום תחילת תיקון החוק ב-1.6.98 (להלן: יום התחילה), והגמלה לא שולמה לפני יום התחילה, יחול מנגנון ההצמדה המעניק את הסכום הגבוה מבין אלה: הסכום שהיה משתלם לפי הדין הקודם – חוק הקצבאות, או הסכום שיש לשלמו לפי הדין החדש – סעיף 297א. הוראה זו חלה על גמלה המשולמת באיחור, גם אם היא משולמת בעד התקופה שלאחר מועד התחילה. התובעת הגישה את תביעתה לפני יום התחולה והגמלה שולמה לה לאחר יום זה. הנתבע פעל כדין בעת שחישב את תשלום הגמלאות בכפוף לחוק ולהוראות המעבר, ולפסיקה. התובעת אינה זכאית לריבית על הסכומים ששולמו לה באיחור נוכח סעיף 8 לחוק הקצבאות לפיו חוק פסיקת ריבית והצמדה לא יחול לעניין קצבה מענק ותגמול לפי הכנסה. בפרשת בולגנים נקבע כי המנגנון הקבוע בחוק הקצבאות ותקנותיו לפיצוי בעד איחור בתשלום, שולל את חלות חוק פסיקת ריבית על הגמלה לאורך כל תקופת האיחור בתשלומו.
טענת התובעת כי סעיף 297א אינו חל בעניינה, היות והגמלה נפסקה בעקבות פסק דין, נדחתה. אין מדובר בחוב פסוק או בחוב בגין זכאות שנשללה שלא כדין ומתוך טעות של הנתבע. תביעת התובעת לקצבת תלויים נדחתה על ידי הנתבע לא מתוך טעות אלא בשל מחלוקת משפטית. יש לאבחן את המקרה דנן מפרשת שמואל הררי, שכן רק כשהחיוב הכספי מכוח פסק דין לא משולם במועד בו נקב בימ"ש, החל ממועד זה נכנס החיוב להגדרת "חוב" כספי ולכן רק ממועד זה ועד למועד התשלום המלא בפועל ניתן לחייב את הנתבע בתשלום ריבית והצמדה על סכום החיוב אשר לא שולם במועדו.
בחוק פסיקת ריבית והצמדה, שהנו חוק כללי, נקבע כי אין לפסוק ריבית לפי חוק זה, מקום בו נקבע בחוק אחר תשלום ריבית או סעד אחר כפיצוי על פיגור בתשלום, וכל עוד ניתן להעניק אותו סעד. חוק הביטוח הלאומי, שהנו חוק ספציפי, קובע בסעיף 297א(ג) כי גמלה למבוטח תשולם בתוספת הפרשי הצמדה בלבד, וכי חוק פסיקת ריבית והצמדה לא יחול על גמלה המשולמת לפיו. הנתבע לא רשאי לפעול בניגוד לחוק ולשלם לתובעת ריבית על הגמלה אשר שולמה לה באיחור.
בפרשת בולגנים נקבע כי חוק פסיקת ריבית והצמדה, אינו חל במקרים בהם משולמת גמלת ביטוח לאומי באיחור – בעקבות הכרעה שיפוטית, והעובדה שהגמלה משולמת באיחור בשל כך שהנתבע לא הכיר מלכתחילה בזכאות המבוטח לגמלה, ורק בעקבות הכרעה שיפוטית הוכרה זכאות המבוטח לגמלה, אינה הופכת את מהות התשלום הנובע מהקביעה השיפוטית מ"גמלה" ל"חוב פסוק". |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
| בל (חי') 35310-01-11 מוחסן סרחאן נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; אלכס קוגן, נ.צ.: מ' לבנהרט, י' תומר; 18/05/14) - 10 ע' |
| עו"ד: אומיה סאלח סרחאן |
נוכח הצורך התדיר להסעה לצורך קבלת טיפולים רפואיים שניתנו להורי התובע, על אף שאין מדובר בטיפולים כנדרש בסעיף 9א(ג)(2) לחוק הבטחת הכנסה, ובנסיבות העניין – מגורי התובע עם הוריו כאשר הוא אינו עובד באותה תקופה והסעתו אותם לקבלת הטיפולים הרפואיים – אין לשלול ממנו את גמלת הבטחת הכנסה, גם אם עשה שימוש נוסף ברכב.
ביטוח לאומי – גימלאות – הבטחת הכנסה
ביטוח לאומי – קיצבאות – הבטחת הכנסה
עבודה – ביטוח לאומי – הבטחת הכנסה
.
התובע התגורר עם בני משפחתו, יחד עם הוריו המנוחים, שבתקופה הרלוונטית לתביעה היו עדיין בחיים. הנתבע שלל את זכאות התובע לגמלת הבטחת הכנסה בנימוק של שימוש קבוע ברכב. בתביעתו דנן טען התובע כי הוא אינו עושה שימוש קבוע ברכב, וכי השימוש שעשה ברכב נעשה על מנת לקחת את הוריו החולים (שנפטרו בינתיים), לטיפולים רפואיים שונים.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט א' קוגן ונציגי הציבור מ' לבנהרט, י' תומר) קיבל את התביעה ופסק כי:
לפי סעיף 9א(ג)(2) לחוק הבטחת הכנסה ותקנה 10א(א) לתקנות הבטחת הכנסה, קיים חריג לעניין שימוש ברכב לצרכים רפואיים: תוכנית טיפולים שנקבעה מראש או תדירות טיפולים של לפחות 6 פעמים בחודש, בפרק זמן העולה על 90 ימים רצופים.
התובע לא עמד בתנאים האמורים ומאידך, הוריו נזקקו לטיפולים רפואיים הכוללים ביקורים מרובים במרפאות. התובע עשה שימוש קבוע ברכב, הן לצרכים הרפואיים של הוריו שהתגוררו עימו באותו בית, והן לצרכיו האישיים. יחד עם זאת, נוכח מגמת הפסיקה בעניין תכלית החוק (כפי שהוגדרה בבג"צ חסן במסגרתו נקבעה בטלותו של סעיף 9א'(ב) לחוק הבטחת הכנסה בשל אי חוקיותו, ואף שנסיבות מקרה זה קדמו לפסיקה בבג"צ חסן) בדבר הבטחת קיום מינימאלי בכבוד ונוכח נסיבות המקרה – מגורי התובע עם הוריו שהיו זקוקים לקבלת טיפולים רפואיים, כאשר התובע באותה תקופה לא עבד, אין לשלול ממנו את גמלת הבטחת ההכנסה, גם אם עשה שימוש נוסף ברכב.
לאור כל האמור, נוכח הצורך התדיר להסעה לצורך קבלת טיפולים רפואיים שניתנו להורי התובע, על אף שאין מדובר בטיפולים כנדרש בסעיף 9א(ג)(2) לחוק, ומאחר שבאותה תקופה התובע התגורר עם הוריו והוא זה שהסיע אותם לקבלת הטיפולים הרפואיים, התביעה התקבלה. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [עבודה] |
|
| סע (ת"א) 54674-12-11 שושנה קרצ'ון נ' בית אור 2 שירותים סיעודיים בע"מ (עבודה; נטע רות, נ.צ.: נ' פרידמן, י' סרי; 18/05/14) - 10 ע' |
| עו"ד: מורוז, מסיקה, זלצר |
התובעת פוטרה מחמת אירוע חד פעמי של הפרת משמעת. לפיכך, ומאחר שלתובעת לא הייתה כוונת זדון או כוונה לגרום לנזק, אף כי ניתן לייחס לה רשלנות, ומאחר שפוטרה לאלתר ונוכח נסיבותיה האישיות, לא היה מקום לשלילה מוחלטת של פיצויי פיטורים, אלא די בשלילה חלקית של 10%.
עבודה – פיצויי פיטורין – הפחתתם
עבודה – פיטורין – פיצויי פיטורין
עבודה – שכר עבודה – זכויות נלוות
.
התובעת עבדה בנתבעת, המנהלת בית אבות, משך שנה, תחילה באמצעות חברת כח אדם ואחר כך הועסקה ישירות על ידי הנתבעת, וזאת כמטפלת במחלקה הסיעודית. עיקר הדיון נסב אודות השאלה האם נסיבות סיום עבודתה של התובעת מצדיקות שלילה מוחלטת או חלקית של פיצויי הפיטורים וחלף הודעה מוקדמת בשל עבירת משמעת אשר יוחסה לה – שינה במהלך משמרת לילה (להלן: האירוע), אם לאו. כן נסב הדיון אודות זכאות התובעת לתשלום זכויות שונות.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת נ' רות ונציגי הציבור נ' פרידמן, י' סרי) קיבל את התביעה בעיקרה ופסק כי:
אשר לפיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת, הנתבעת לא הביאה כל ראיה לטענה לפיה אין מדובר בארוע חד פעמי. אף לא נסתרה טענת התובעת לפיה פוטרה סמוך לאחר הארוע וללא שימוע. בנסיבות אלה, הרי שהתובעת פוטרה מעבודתה; הטענה כי התובעת לא הייתה זכאית לפיצויי פיטורים מאחר שלא השלימה
שנת עבודה אחת, נדחתה שכן יש להביא בחשבון גם את התקופה שבמהלכה עבדה התובעת באמצעות חברת כח-אדם; על העניין הוחל סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, כך שהוחל ההסכם הקיבוצי הכללי-תקנון עבודה בין התאחדות התעשיינים להסתדרות הכללית.
ביה"ד עמד על השיקולים שיש לקחת בחשבון עת דנים בשאלה האם יש לשלול את פיצויי הפיטורים, במלואם או בחלקם וקבע כי במקרה דנן מדובר באירוע חד פעמי; לתובעת לא הייתה כוונת זדון או כוונה לגרום לנזק, אף כי ניתן לייחס לה רשלנות; התובעת פוטרה לאלתר באופן המהווה לכשעצמו ענישה כבדה; נסיבותיה האישיות של התובעת. נוכח כל אלה נפסק כי לא היה מקום לשלילה מוחלטת של פיצויי פיטורים, אלא די בשלילה חלקית בשיעור של 10%.
ביה"ד פסק לתובעת בנוסף את הזכויות הבאות: תשלום שעות נוספות; פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה; פדיון חופשה ודמי הבראה, כאשר נדחתה טענת הנתבעת לפיה לא חלה עליה חובה לשלם לתובעת בעבור זכויות שצברה באותו מקום עבודה ובמהלך תקופת עבודתה בחברת כח האדם; דמי חגים, כאשר סידור העבודה נקבע על ידי הנתבעת לפי צרכיה; טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת נדחתה בהעדר הוכחה. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [עבודה] |
|
| סע (ת"א) 15859-09-10 דגנית זיטומירסקי נ' חברת אחים מאיר רשת חנויות הלבשה (1990) בע"מ (עבודה; אורן שגב, נ.צ.: ה' גבע; 15/05/14) - 17 ע' |
| עו"ד: איריס אלמוג, דוד סער |
ביה"ד פסק לתובעת פיצויים לפי חוק עבודת נשים נוכח פיטוריה במהלך חופשת הלידה ונוכח העסקתה בחופשת הלידה, בגין נזקים ממוניים ולא ממוניים, וכן פיצוי בגין אי עריכת שימוע; ביה"ד דחה את תביעת התובעת לפיצוי בגין הפרת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה בפוסקו כי התובעת פוטרה מחמת שיקולים כלכליים ולא מחמת הורות.
עבודה – עבודת נשים – פיטורין בחופשת לידה
עבודה – שוויון הזדמנויות בעבודה – הורות
עבודה – שוויון הזדמנויות בעבודה – היעדר אפליה
.
התובעת עבדה אצל הנתבעת כ-6 שנים ו-9 חודשים. התובעת טוענת כי הנתבעת הפרה את חוק עבודת נשים שכן היא בחרה לפטרה במהלך חופשת הלידה ובנוסף, היא דרשה ממנה לעמוד לרשותה בתקופה זו. לכן, עתרה לתשלום שכר עבודה, הודעה מוקדמת, דמי הבראה, הפרשות לקרן פנסיה והפרשי פיצויי פיטורים עד לתום 90 הימים שלאחר חופשת הלידה ולקבלת פיצוי בגין נזק לא ממוני. עוד טענה הנתבעת כי פיטוריה נעשו תוך הפלייתה מחמת הורות, בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה ובשל כך, עתרה לפיצוי לא ממוני. כן עתרה התובעת לפיצוי בגובה 7 משכורות בגין אי עריכת שימוע כדין.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט א' שגב ונציג הציבור ה' גבע) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
אשר לתביעה לפי חוק עבודת נשים, סעיף 9 לחוק זה אוסר על פיטורי עובדת במהלך חופשת הלידה, ובתקופה המוגנת הכוללת 60 יום לאחר תום תקופת הלידה. במקרה דנן התובעת פוטרה תוך הפרת חוק עבודת נשים וכי אין מדובר בסיום יחסי עבודה בהסכמה. התובעת יזמה שיחה עם מנהל הנתבעת שעניינה היה הודעתה על חזרתה מחפשת לידה. בשיחה זו נאמר לה כי אין לה כל משרה לשוב אליה. הצעת הנתבעת לתובעת לשוב לעבודה באה לעולם לאחר הגשת כתב התביעה, ובנסיבות אלו אין לומר כי על התובעת לקבלה או כי הדבר מעיד על חוסר תום ליבה. כמו כן, לא הוכח כי בתקופה שנותרה עד תום התקופה המוגנת הועסקה התובעת בכל עבודה שהיא. מאחר שהתובעת פוטרה בתוך התקופה המוגנת בניגוד לחוק עבודת נשים, היא זכאית לפיצוי. בנוסף, מהראיות עולה כי התובעת הועסקה בחופשת הלידה בניגוד להוראות סעיף 6 ו-8 לחוק עבודת נשים.
נוכח פיטורי התובעת בניגוד לחוק עבודת נשים פסק ביה"ד לתובעת פיצוי בגין הפסדי שכר בגין 60 ימים לאחר סיום חופשת הלידה וחודש הודעה מוקדמת; דמי הבראה ממועד היציאה לחופשת לידה ועד תום התקופה המוגנת וזאת משך 8 חודשים. טענת הנתבעת כי מדובר בחופשה ללא תשלום שבגינה אין התובעת זכאית לתשלום דמי הבראה נדחתה, שכן נקבע בהוראות צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה כי לקביעת תקופת הזכאות לעניין תשלום דמי הבראה תובא בחשבון תקופת חופשת הלידה על פי חוק; הפרשות לפנסיה עד לתום התקופה המוגנת ובסך הכל בגין 8 חודשי עבודה (חלק המעסיק); הפרשי פיצויי פיטורים ממועד הפיטורים עד לתום התקופה המוגנת (60 יום לאחר סיום חופשת הלידה), אך לא בגין תקופת ההודעה המוקדמת בה לא עבדה בפועל; פיצוי בגין נזק לא ממוני נוכח פיטורי התובעת בחופשת הלידה והעבדתה בחופשת הלידה בסך של 30,000 ₪; פיצוי בגין העדר שימוע בשיעור ארבע משכורות.
אשר לתביעה בגין הפרת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, מחד לא היה במעשי התובעת עילה לפיטוריה. עם זאת, הנתבעת הוכיחה כי התובעת לא פוטרה מחמת היותה אֵם כי אם משיקולים כלכליים. אף לא הוכח כי תפקידה של התובעת אויש על ידי אחרים. לפיכך התביעה, בגין הפרה נטענת זו, נדחתה. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [עבודה] [ראיות] |
|
| העז (ת"א) 2099/09 מ.י. משרד התמ"ת המחלקה המשפטית נ' א.י.ל סלע 1991 בע"מ (עבודה; רוית צדיק; 14/05/14) - 15 ע' |
| עו"ד: דן טוניק, כרמי |
ביה"ד זיכה את הנאשמים מעבירות של העסקת עובדים שלא על פי היתר כדין לפי חוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), מאחר שלא הוכח מעל לכל ספק סביר כי נאשמת 1 אכן העסיקה את העובדים הזרים שעבדו ללא היתר עבודה כדין.
עבודה – עובדים זרים – העבדה שלא כדין
ראיות – כלל הראיה הטובה ביותר – תחולתו
ראיות – קבילות – כלל הראיה הטובה ביותר
.
בכל אחד מן התיקים הנדונים יוחסה לנאשמת 1 עבירה של העסקה עובדים שלא על פי היתר כדין, עבירה לפי סעיפים 2(א)(1) ו-(2) לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), תשנ"א-1991 (להלן: החוק). אשר לנאשם 2 נטען כי הפר את חובתו לפקח ולעשות כל שאפשר למניעת העבירה שביצעה נאשמת 1, עבירה על סעיפים 5 ו-2(א)(2) לחוק.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ר' צדיק) זיכה את הנאשמים ופסק כי:
אשר לתיק הע"ז 2351/09, נטל השכנוע במשפט הפלילי מוטל על התביעה, הנושאת בעול הוכחת האשמה ואין היא יוצאת ידי חובה זו, אלא אם כן יש בחומר הראיות כולו בין זה הבא מטעמה ובין זה הבא מטעם ההגנה, כדי להוכיח את כל יסודות העבירה נשוא האישום, במידה של למעלה מספק סביר. עם זאת, קיימות במשפט הפלילי חזקות משפטיות המעבירות את נטל ההוכחה מהצד המאשים אל הצד הנאשם ומשהועבר נטל ההוכחה לנאשם, די בכך שהנאשם יעורר ספק סביר בגרסת המאשימה על מנת שיזוכה מכל אשמה. אחת מאותן חזקות קובעת כי עת שעובדים זרים מבצעים עבודה בתוך פרויקט, קמה חזקה לפיה לעובדים הזרים קיים קשר של יחסי עובד ומעביד עם מי שמבצע את הפרויקט, אלא אם יוכח אחרת על ידי אותו מבצע. במקרה דנן לא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי הנאשמת 1 הייתה המעסיקה של העובדים אשר עבדו ללא היתר עבודה כדין. "שרשרת ההעסקה" לא מובילה במקרה זה בהכרח ומעל לכל ספק אל הנאשמים.
אשר לתיק הע"ז 2099/09, העובדים נמצאו מבצעים עבודות בניה אך לא הוכח כי המקום היה מגודר או נמצא שלט הנושא שם הנאשמת 1. עם זאת, העובדים נתפשו מבצעים עבודה בפרויקט שביצועו הוסדר בהסכם בין נאשמת 1 לבין עירית אור יהודה. אלא שלא ניתן לקשור מעל לכל ספק בין רשימת העובדים ובין נאשמת 1, ולא ברור האם אכן הועסקו הם על ידי נאשמת 1 דווקא. אין מקום להחלת כלל הקפאת הזכירה בנסיבות מקרה זה מאחר שמפקחי המאשימה לא זכרו את מקום האירוע ופרטים רלבנטיים אחרים. המסקנה האמורה מתחזקת נוכח כך שהמאשימה לא פעלה לפי הכלל כי על בעל דין להציג בפני בימ"ש את הראיה הטובה ביותר שניתן להביא להוכחת העובדה אותה מבקש הוא להוכיח – המאשימה לא חקרה את העובדים לצורך הוכחת העסקתם על ידי הנאשמת ולא הזמינה עדים רלבנטיים למתן עדות. לאור כל האמור, המאשימה לא הצליחה להוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת בדין הפלילי את יסודות העבירה הקבועים בסעיף 2(א)(1) לחוק, כאשר הדרישה היסודית על פי סעיף זה הנה קיום יחסי עובד-מעביד. לפיכך, לא הוכח מעל לכל ספק סביר כי העובדים ששמותיהם הופיעו ברשימת העובדים הועסקו בפועל על ידי הנאשמת 1. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [עבודה] |
|
| סע (חי') 21452-06-12 חן לוי נ' בן דוד אברהם (עבודה; איטה קציר, נ.צ.: א' פלטי, א' נין נון; 24/04/14) - 11 ע' |
| עו"ד: הילית ינאי, נח טימיאנקר |
התובעת הרימה את הנטל להוכיח את פיטוריה בזמן ההיריון ללא קבלת היתר מהממונה על חוק עבודת נשים. לפיכך נפסקו לזכות התובעת תשלום שכר עבודה עד לתום 60 ימים ממועד חזרה מחופשת הלידה, פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, דמי הבראה ופדיון חופשה.
עבודה – עבודת נשים – עובדת בהריון
עבודה – עבודת נשים – הממונה על חוק עבודת נשים
עבודה – פיטורין – פיצויי פיטורין
עבודה – שכר עבודה – תביעה להפרשי שכר
.
התובעת עבדה במספרה של הנתבע. מספר חודשים לאחר תחילת עבודתה נכנסה התובעת להיריון. הממונה על-פי חוק עבודת נשים (להלן: הממונה), לא התירה את פיטורי התובעת וקבעה כי התובעת פוטרה מעבודתה שלא כדין. התובעת הגישה את התביעה דנן לתשלום שכר עבודה עד לתום 60 ימים ממועד חזרתה מחופשת הלידה, הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים, דמי הבראה ופדיון חופשה. עיקר הדיון נסב אודות השאלה האם פוטרה התובעת או התפטרה מעבודתה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (סגנית הנשיא א' קציר ונציגי הציבור א' פלטי, א' נין נון) קיבל את התביעה ופסק כי:
הממונה קבעה שהתובעת פוטרה בניגוד לדין, וזאת בהתאם לסמכותה. יחד עם זאת, קיים הבדל במעמדו המשפטי של אותו חלק מהחלטת הממונה הקובע אם עובדת פוטרה או התפטרה. ככל שהצדדים משיגים על קביעה זו, לביה"ד יש סמכות להכריע בסוגיה של פיטורים או התפטרות, על סמך ראיות שישמע, להבדיל מהתערבות על סמך עילות ההתערבות של המשפט המנהלי גרידא, שאין מקומן עוד בפני ביה"ד, בהעדר ערעור על החלטת הממונה. ככל שהתובעת פוטרה, אז הדבר נעשה בניגוד לדין, והחלטת הממונה כוחה יפה לענייננו. ואולם, ככל שהתובעת התפטרה, אז החלטת הממונה איננה רלוונטית, שכן על המקרה לא יחול חוק עבודת נשים.
השאלה אם מדובר בפיטורים או התפטרות נקבעת לפי בדיקה מיהו הצד הפועל להביא לניתוק היחסים. לא כל אי התייצבות לעבודה כמחאה על קיפוח הינה בהכרח התפטרות. בעת הכרעה בשאלה מי מהצדדים רצה להביא את היחסים לסיום יש לבחון גם למי מהצדדים הייתה המוטיבציה להביא לניתוק יחסי העבודה. בענייננו לא היה מעשה פורמלי של פיטורים או התפטרות המלמד על כוונת הצדדים. לכל היותר, התובעת הפרה הפרות משמעת בשל אי התייצבות לעבודה. החלפת מנעול המספרה על ידי הנתבע ללא הודעה לתובעת, גילתה את רצונו לסיים את עבודתה. משביקש הנתבע כעבור מספר ימים מהממונה להתיר את פיטורי התובעת, הוכח בפועל רצונו לפטר את התובעת. משלא התירה הממונה את פיטורי התובעת, ולא הוגש ערעור, היה על הנתבע לאפשר לתובעת לשוב מיד לעבודה או לפחות להתריע בה לשוב לעבודה, דבר שלא עשה. הנתבע התעלם מבקשת התובעת לשוב לעבודה. לאור האמור, למרות שהתובעת לא הגיעה לעבודה, אין בכך כדי ללמד על התפטרותה, והצד שהיה מעוניין בסיום ההעסקה, בעקבות הפרת משמעת זו ובעקבות היעדרויות התובעת מפאת מחלה, הוא הנתבע. לפיכך, התובעת הרימה את הנטל להוכיח את פיטוריה בזמן ההיריון ללא קבלת היתר מהממונה.
נוכח פיטורי התובעת בתקופת הריונה וללא קבלת היתר מהממונה ונוכח התנהגותו של הנתבע כלפי התובעת, על הנתבע לשלם לה פיצויים בגין הפסד שכר עבודה בגובה השווה לערך לשכר העבודה בגין התקופה מיום פיטוריה ועד מועד הלידה ובגין 60 ימים לאחר חופשת לידה; דמי הודעה מוקדמת; הפסד דמי הבראה ממועד הפיטורים ועד 60 יום מתום חופשת הלידה ופדיון חופשה שנתית בעבור אותה תקופה; פיצויי פיטורין. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 13 [ארנונה] [רשויות מקומיות] [משפט מינהלי] |
|
| עתמ (חי') 29631-10-13 שמחה פרץ נ' עיריית נשר (מנהלי; ר. למלשטריך לטר; 22/05/14) - 12 ע' |
| עו"ד: |
לצורך חיוב בארנונה, הדרך לבחון האם בניית הבניין הושלמה הינה באמצעות המבחן האובייקטיבי של "נכס הראוי לשימוש" ואילו מבחן של שימוש בפועל פוגע בעקרון השוויון בין נישומים ובתכלית חובת הארנונה.
ארנונה – הטלתה – פטור לנכס שאינו ראוי לשימוש
רשויות מקומיות – ארנונה – הטלתה
משפט מינהלי – התנהגות הרשות – הפליה
.
עתירה שעניינה בטענת האפליה כנגד העיריה, המייחסת לה התנהלות לא שוויונית בהשתת הארנונה על חנויות שונות באותו המבנה.
.
בית-משפט לעניינים מנהליים קיבל את העתירה ופסק:
שלושה תנאים מצטברים דרושים להחלת הארנונה – בניין, בנייתו הסתיימה, והוא ראוי לשימוש. הדרך לבחון האם בניית הבניין הושלמה הינה אך באמצעות המבחן האובייקטיבי, של "נכס הראוי לשימוש". יש להבחין בין נכס שהוא מבחינה פיזית איננו ראוי לשימוש לבין נכס שהדייר ביוזמתו מונע ממנו פרט זניח וטוען שאיננו ראוי לשימוש. מבחן של חיוב ארנונה לפי השימוש בפועל ולא לפי "נכס הראוי לשימוש" פוגע בעקרון השוויון בין נישומים ובתכלית חובת הארנונה. המשיבים לא הראו כי החנויות הסגורות של המשיבה 3 אינן ראויות לשימוש ויש להפעיל דין שווה לגבי החנויות במבנה. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 14 [עונשין] |
|
| תפ (ב"ש) 5532-12 מדינת ישראל נ' הלל טראוב (מחוזי; אלון אינפלד; 26/05/14) - 17 ע' |
| עו"ד: דפי דניאלי, אורי בר משה |
ביהמ"ש גזר את דינו של הנאשם, שהורשע בביצוע עבירות חמורות במסגרת אירוע מתמשך בו פעל יחד עם אחיו המנוח, והטיל עליו 10 שנות מאסר, שני מאסרים על תנאי ופיצוי נפגעי העבירה.
עונשין – ענישה – מתחם הענישה
עונשין – ענישה – שיקולי ענישה
.
הנאשם הורשע ע"פ הודאתו בעבירות קשירת קשר לביצוע פשע, שוד מזוין, עבירות נשק, ירי באזור מגורים וחטיפת אדם, במסגרת אירוע מתמשך בו פעל יחד עם אחיו, שנהרג במהלכו.
.
בית המשפט המחוזי גזר את הדין ופסק:
מתחם הענישה נקבע ע"פ עקרון ההלימה ומבחני המשנה שלו, ובד"כ אין בשיקולי הרתעה כדי לאפשר החמרה מעבר למתחם. עם זאת, יש להרתיע עבריינים מביצוע עבירות חמורות ומהסלמת האירוע מעבר למתוכנן על מנת להימלט וחשובה אמירה של ביהמ"ש שאף מי שבחר לבצע פשע והסתבך, טוב יעשה אם יברח או ייכנע ולא יחמיר מצבו עוד יותר. במקרה דנן מתחם העונש נע בין 9 לבין 15 שנות מאסר, לאור הנסיבות החריגות לקולא צריך היה עונשו של הנאשם להיקבע בצד התחתון של המתחם, אך בהתחשב בשיקול ההרתעה הוטלו עליו 10 שנות מאסר ממעצרו, שני מאסרים על תנאי ופיצוי גבוה לנפגעי העבירה. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [תעבורה] |
|
| תפ (נצ') 42205-05-12 מדינת ישראל נ' ולנטין שרקין (מחוזי; תאופיק כתילי; 25/05/14) - 16 ע' |
| עו"ד: פתחי פוקרא, אגא סוהאד, צביקה אברמוביץ' |
מתחם העונש ההולם בעבירת ההריגה בתאונות דרכים תחת השפעת אלכוהול, נע בין 2.5 ל- 10 שנות מאסר בפועל. כמו כן, מתחם הפסילה ההולם במקרה דנן, נע בין 10 שנות פסילת רישיון בפועל לפסילת רישיון נהיגה לצמיתות.
תעבורה – ענישה – עונשים
תעבורה – ענישה – גרימת מוות בנהיגה רשלנית
תעבורה – ענישה – מדיניות ענישה
.
הנאשם הורשע, על-פי הודאתו בעובדות כתב-אישום מתוקן, בביצוע עבירות של הריגה, חבלה חמורה, מעשה פזיזות תוך נהיגת רכב, נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, נהיגה במצב המונע שליטה ברכב ומסכן עוברי דרך, חציית קו הפרדה רצוף, סטייה מנתיב נסיעה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
עניינו בעבירות חמורות מאוד בהן הורשע הנאשם, כשהחמורה מבניהן היא עבירת ההריגה.
הקלות שבה מחליט אדם תחת השפעת אלכוהול לעלות על רכבו ובין רגע להפוך אותו ל"פצצה מתקתקת", אינה נתפסת על הדעת. שומה על בתי המשפט לתרום את חלקם במאבק הלאומי נגד הקטל בדרכים, בהטלת עונשים משמעותיים על אלה המרהיבים עוז להסיע כלי רכב ברשות הרבים כאשר שכרות מכרסמת ביכולתם לשלוט בהם.
הנזק שנגרם כתוצאה ממעשיו של הנאשם אינו ניתן לתיאור במילים. ללא כל הצדקה, במחי יד, גדע את פתיל חייו של המנוח שהיה רק בתחילת דרכו ועשייתו החברתית, ועצר את חייהם של משפחתו וקרוביו. מבלי להקל ראש בביצוע עבירות הריגה בתאונות דרכים, אין לומר כי זהה היא לביצוע עבירת הריגה בתאונת דרכים תחת השפעת אלכוהול או סמים.
מתחם העונש ההולם בעבירת ההריגה בתאונות דרכים תחת השפעת אלכוהול, נע בין 2.5 ל- 10 שנות מאסר בפועל. כמו כן, מתחם הפסילה ההולם במקרה דנן, נע בין 10 שנות פסילת רישיון בפועל לפסילת רישיון נהיגה לצמיתות. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [דיון אזרחי] |
|
| תא (ת"א) 19187-03-12 עירא דביר נ' JKV BETILIGUNEGES GMBH (מחוזי; אביגיל כהן; 22/05/14) - 11 ע' |
| עו"ד: אלון פומרנץ, גלי אופינסקי, יותם אדמי, יואלה הר שפי |
על מנת להכיר בהמצאה לעורך דין לפי תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי, אין צורך שעוה"ד יחזיק בייפוי כח תקף לצורך ייצוג בהליך הספציפי ודי בכך שהוא פועל באותה עת כעורך דינו של הנמען. במקרה זה, אין לראות את ההמצאה למשרד עוה"ד כהמצאה כדין.
דיון אזרחי – המצאת כתבי-בי-דין – המצאה לעורך-דין
.
בקשת התובעים שכנגד להורות כי המצאת כתב התביעה שכנגד עבור הנתבע שכנגד 2, באמצעות המצאה למשרד עו"ד שייצג אותו בעבר, היא המצאה כדין.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
בפסיקה ניכרת מגמה שלא להרחיב יתר על המידה את מתחם העניינים שבגדרם ניתן יהיה להמציא כתב בי-דין לנתבע באמצעות עו"ד, במובן תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי, כאשר אין מדובר במצב של ייצוג פורמלי ע"י עוה"ד, במיוחד כאשר המדובר בנתבע זר. על מנת להכיר בהמצאה לעו"ד אין צורך שהוא יחזיק ביפוי כח תקף לצורך ייצוג בהליך המשפטי הספציפי אלא די בכך שעוה"ד פועל באותה עת כעורך דינו של הנמען. בנסיבות המקרה דנן, אין לראות את ההמצאה למשרד עוה"ד כהמצאה לנתבע שכנגד 2. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [מקרקעין] [חוזים] [ראיות] |
|
| תא (חי') 6889-11-12 עזבון המנוח מגאדלה מוחמד יחיא יוסף נ' עז' המנוחה מג'אדלה עאישה חאג' (מחוזי; ר. למלשטריך לטר; 21/05/14) - 13 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש פסק כי התובעים לא עמדו בנטל הכבד המוטל עליהם להוכיח כי הזכויות הנטענות במקרקעין ניתנו להם במתנה.
מקרקעין – בעלות – העברתה
חוזים – מתנה – זכויות במקרקעין
חוזים – מתנה – התחייבות לתת מתנה
ראיות – נטל ההוכחה – הטלתו
.
התובעים טוענים לזכויות במקרקעין מכח ירושת אביהם, שקיבל את חלקי אמו ואחיותיו במקרקעין מכוח מתנה שלא הסתיימה ברישום.
.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה ופסק:
על הטוען לבעלות על מקרקעין בניגוד לרישום בפנקסים מוטל נטל כבד ביותר והנטל מוגבר עוד יותר כשמדובר בטענה כנגד עזבון או יורשיו. כאשר ניתנים במתנה מקרקעין הרשומים ע"ש הנותן, כל עוד לא בוצע הרישום ע"ש הנעבר, לא הושלמה המתנה ומדובר אך בהתחייבות ליתן מתנה, עליה חלה דרישת כתב כפולה. התובעים לא הרימו את נטל ההוכחה הכבד להוכיח כי זכויות האם והאחיות ניתנו להם במתנה. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [סימני מסחר] |
|
| עשא (ת"א) 64734-10-13 Philip Morris Products S.A נ' Japan Tobacco Inc (מחוזי; יהודית שיצר; 18/05/14) - 10 ע' |
| עו"ד: ערן סורוקר, הילה מורן צ'רני, דן עדיף, ערן ליף |
ביהמ"ש דחה ערעור על החלטת רשם סימני המסחר בבקשות מתחרות לרישום סימן מסחר עבור סיגריות, בה ניתנה עדיפות לסימן המסחר של המשיבה.
סימני מסחר – הליכי רישום – בקשות נוגדות
סימני מסחר – הליכי רישום – רישום במקביל
.
ערעור על החלטת רשם סימני המסחר בבקשות מתחרות לרישום סימן מסחר עבור סיגריות, בה נקבע כי יש לפסול את סימן המסחר של המערערת ולהמשיך ברישום סימני המסחר של המשיבה.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
לפי הפסיקה, שלושת המבחנים שלפיהם יחליט הרשם לגבי איזו בקשה ימשכו הליכי הרישום במצב של בקשות דומות הינם: תום ליבה של כל אחת מבעלות הדין בבחירת סימן המסחר; מידת השימוש שעשתה כל אחת מהן בסימן המסחר בישראל; ומועדי הגשת הבקשות המתחרות. ביישום מבחנים אלה, נוטה הכף להעדפת סימני המשיבה. הסמכות להורות על רישום מקביל היא סמכות שברשות, המערערת לא הוכיחה "נסיבות מיוחדות" המצדיקות זאת ואף לא היה מקום לדון בכשירות הסמן לרישום. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [דיון אזרחי] [בתי-משפט] |
|
| עא (ת"א) 38574-12-11 המוסד לביטוח לאומי נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (מחוזי; יצחק ענבר, יהודית שבח, שאול שוחט; 18/05/14) - 12 ע' |
| עו"ד: י' ברזילי, ש' מלול, א' בלגה |
לצורך תחולת מעשה בי"ד על מי שלא היה צד להליך הקודם, נדרשת "קרבת העניין" וכן שעניינו יוצג הלכה למעשה ע"י בעל הדין שעמו יש לו 'קרבת עניין'. בנסיבות המקרה דנן, המל"ל אינו מושתק מכוח מעשה בי"ד.
דיון אזרחי – מעשה-בית-דין – היעדרו
בתי-משפט – מעשה-בית-דין – היעדרו
בתי-משפט – מעשה-בית-דין – זהות בעלי-הדין
.
נפגע תאונת דרכים הגיש נגד מבטחתו ונגד קרנית תביעת פיצויים, קרנית הופטרה מחבות והשאלה היא האם המוסד לביטוח לאומי קשור לתוצאות התדיינות זו אף שלא היה צד לה, כפי שפסק ביהמ"ש קמא.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
כלל ההשתק מחמת מעשה בי"ד מונע מבעלי הדין וחליפיהם וכן ממי שלא היה צד להליך אך עומד ביחסי "קרבה משפטית" עם אחד מבעלי הדין, לשוב ולהתדיין בעילת תביעה או בפלוגתא שהוכרעה לגופה בפס"ד. תנאי לקיום יחסי "קרבה משפטית" הנו "קרבת העניין", אך נדרשים גם רכיבים נסיבתיים הקושרים את אותו צד להתדיינות עצמה ומבטיחים כי עניינו יוצג הלכה למעשה ע"י בעל הדין שעמו יש
לו 'קרבת עניין'. בנסיבות העניין לא התקיימו בין המל"ל לבין מבטחתו של הנפגע יחסי "קרבה משפטית" המצדיקים לשלול מהמל"ל את יומו בביהמ"ש. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [תכנון ובנייה] [עונשין] |
|
| עפא (מרכז) 56565-12-13 מדינת ישראל נ' לב האצולה בע"מ (מחוזי; אחיקם סטולר; 13/05/14) - 13 ע' |
| עו"ד: עפרה אורנשטיין, בן דוד |
ביהמ"ש דחה ערעורים על מידת העונשים שהוטלו על הנאשמים בגין הרשעתם בעבירות תכנון בניה, משהעונשים ניתנו בתוך מתחם הענישה שנקבע ואין מקום להתערב בהם.
תכנון ובנייה – ענישה – הטלת קנסות
תכנון ובנייה – ענישה – בנייה ושימוש ללא היתר
עונשין – ערעור – התערבות במידת העונש
.
ערעור וערעור שכנגד על העונשים שהוטלו על הנאשמים בגין הרשעתם בשימוש במקרקעין ללא היתר והרשעת נאשם 3 בעבירה של אי קיום צו בימ"ש.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעורים ופסק:
המטרה של הטלת קנס בעבירות תכנון ובניה הינה הרתעת העבריין באמצעות גרימת חיסרון כיס, בכוונה להפוך את העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. ככלל, מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות הפעלתם
ובניית אולמות אירועים תוך חריגה מהיתר, הינה מחמירה. הקנסות שהטיל בימ"ש קמא ניתנו בתוך מתחם הענישה שקבע ואין מקום להתערב בהם. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 21 [חוזים] |
|
| תא (רמ') 53812-11-11 אבטליון יוסופוב נ' שלום אבייב ז"ל (שלום; זכריה ימיני; 06/05/14) - 11 ע' |
| עו"ד: |
הוראות חוק הלוואות חוץ בנקאיות הינן הוראות מחייבות, ויש להקפיד עם מלווה ביחס לכל הוראה והוראה שבחוק, כולל ההוראה כי חוזה הלוואה חייב להעשות בכתב וכולל אופן הגשת תביעה או בקשה לביצוע שטר בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק.
חוזים – הלוואה – הלוואה חוץ-בנקאית
.
התובע הילווה לנתבעים כספים במסגרת הלוואה חוץ בנקאית. טוען התובע שהנתבעים לא החזירו את ההלוואה שנטלו ממנו, ועליהם לשלם לו את ההלוואה בתוספת תשלום יומי בסך 200 ₪.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
מהראיות עולה, כי שיעור הריבית שנקבע הוא מעל ומעבר לרבית המירבית המותרת על פי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות. מאחר ומדובר בהלוואה חוץ בנקאית, היה על התובעים לכלול בכתב התביעה את הפרטים המפורטים בסעיף 8(ב), אך הם לא עשו כן.
מעת שקיימת מחלוקת בין הצדדים, מהי ההלוואה שבגינם ניתנה ההלוואה, מי היה נותן ההלוואה ומה היו תנאיה – על התובע למלא את כל הנדרש לפי סעיף 8 לחוק.
מאחר והתובעים לא מילאו אחר דרישות סעיפים 5, 6 ו-8 לחוק, דין תביעתם כנגד הנתבע 1, שהגיש בקשה לרשות להגן, להידחות. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [נזיקין] |
|
| תא (ת"א) 13368-05-12 שמעון ביטון נ' אלון חכמון (שלום; ריבה ניב; 30/04/14) - 7 ע' |
| עו"ד: רן אורן, מיכל סער |
ביהמ"ש דחה תביעת לשון הרע, בקובעו כי עומדת לנתבעים ההגנת האמת בפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.
נזיקין – עוולות – איסור לשון הרע
נזיקין – עוולות – לשון הרע
נזיקין – הגנות – אמת בפרסום
.
תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), שהוגשה בגין כתבה שפורסמה בשבועון "המקומון".
.
בית המשפט דחה את התביעה, בקובעו כדלקמן:
עומדת לנתבעים ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק, הקובעת כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך שלא הוכחה אמיתות של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
הכתבה איננה חוטאת לאמת באופן מובהק אלא בפרטים, פרטי לוואי, שתוקנו בסמוך באמצעות הבהרות. גם אם חלו טעויות מסוימות בתיאור העובדות, כגון שהתובע זומן ליח"ה ולא ליחא"ה, או שנחקר פעמיים, במקום פעם אחת, אין פרטים אלה אלא פרטי לוואי - שאין הם משנים את התמונה במהותה. אין הקורא מדקדק בשאלה האם נחשד התובע ב"שימוש" לרעה או ב"ניצול" לרעה, והשאלה אם נחקר פעמיים, או שנחקר פעם אחת, והמשך חקירתו נדחה- אין לה כל משמעות לקורא מן הישוב.
סעיף 14 לחוק אינו דורש יסוד נפשי, והגנת הסעיף תעמוד גם למי שפרסם שלא בתום לב. הכתבות הנוספות שצורפו לכתבי בי-דין מלמדות כי אין ממש בטענות התובע כי מחפשים את רעתו ואת הכפשתו. הנתבעים הציגו דיווחים קודמים בענייני המועצה הדתית, לחיוב ולשלילה. דיווחים אלו שנכתבו בעת שעורכים שונים מילאו תפקידיהם במקומון, סיפרו על חשדות לאי סדרים, תלונות הדדיות ונתנו במה למבקרי התובע, כמו גם לו ולאנשי שלומו. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [נזיקין] [בתי-משפט] |
|
| תא (ת"א) 54505-01-12 ריבקין פליקס נ' בית אור 2 שירותים סיעודיים בע"מ (שלום; שרון גלר; 30/04/14) - 8 ע' |
| עו"ד: לינה פלגי, רן מסיקה |
ביהמ"ש קבע כי בנסיבות המקרה דנן, הנתבעת הייתה זכאית להגביל את התובע לשעות ביקור כפי שהוחלט על ידי הצוות הרפואי, וכי לא היה בכך משום הפרת זכויות האפוטרופסיות של התובע, התנהלות בלתי סבירה או גרימת עוולה כלשהי לתובע.
נזיקין – רשלנות – היעדרה
בתי-משפט – סעדים – שיקול-דעת
.
התובע הגיש תביעה כספית ותביעה לצו עשה כנגד הנתבעת. טענתו המרכזית כנגד הנתבעת הינה הגבלת ביקוריו במחלקה הסיעודית, שם אושפזה בזמנו רעייתו ז"ל, דבר אשר לטענתו פגע בזכויותיו כאפוטרופוס על אשתו.
.
בית המשפט דחה את התביעה, בקובעו כדלקמן:
הנתבעת הינה גוף המפוקח על ידי משרד הבריאות. לא נטען, ומכל מקום לא הוכח, כי הנתבעת הפרה הוראות דין, כללים או הנחיות כלשהן של משרד הבריאות בעניין, ומשכך, יש לבחון את סבירות התנהלותה בעניין והאם אינה נגועה ברשלנות או אי חוקיות אחרת.
לטענת הנתבעת, הגבלת התובע לשעות הביקור המקובלות נעשתה לאור שיקולי טובת המנוחה, ובכדי לאפשר לצוות הטיפול והרפואי למלא את תפקידו וטיפולו במנוחה באופן מיטבי. זאת, לאור התנהלותו הבעייתית של התובע במחלקה, בעת ביקוריו אצל רעייתו המנוחה.
מהראיות עולה, כי שהותו הממושכת והקבועה של התובע במחלקה הסעודית, והתנהלותו מול הצוות הרפואי והסיעודי, אכן הפריעה מאד למהלך התקין של עבודת הצוות, עד למצב החריג בו הנתבעת הגישה תלונה במשטרה ועתרה להגביל בצו את שעות ביקוריו של התובע במחלקה. בנסיבות אלו, אכן לא היה מנוס מהגבלת שעות ביקוריו של התובע במחלקה והחלטה זו הייתה סבירה ונעשתה רק בלית ברירה. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [נזיקין] |
|
| תא (חי') 44768-03-12 יוסף ברינט נ' עירית עפולה (שלום; תמר נאות פרי; 30/04/14) - 8 ע' |
| עו"ד: |
הטלת עיקול על חשבון בנק פרטי של כונס נכסים, בגין חוב ארנונה של נכס שבכינוס, שהוסדר טרם העיקול, מהווה פרסון לשון הרע. לא נמצא כי מתקיימות בענייננו ההגנות שבחוק, ברם נמצא כי קמות ההקלות.
נזיקין – עוולות – לשון הרע
נזיקין – הגנות – אמת בפרסום
נזיקין – הגנות – תום-לב
.
תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע, ותביעה שכנגד לתשלום חוב ארנונה. התובע החזיק בנכס בתחום שיפוטה של העירייה, מכח תפקידו ככונס נכס. על הנכס נצבר חוב ארנונה. לאחר שהוסדר החוב, הטילה העיריה עיקולים על חשבונותיהם הפרטיים של התובעים בגין החוב שכבר נפרע. לטענת התובעים, הטלת העיקולים הנ"ל עולה כדי "פרסום לשון הרע" וכן כי בפעולותיה התרשלה העירייה כלפיהם. התביעה שכנגד עניינה בחובות ארנונה לגבי נכסים אחרים שבכינוס.
.
בימ"ש השלום קיבל את התביעה העיקרית בחלקה ודחה את התביעה שכנגד מהטעמים הבאים:
נקבע כי משלוח העיקולים לצדדים השלישיים – לבנק, ללא הצדק, עולה כדי "פרסום לשון הרע", בכפוף להגנות אפשריות שבחוק איסור לשון הרע. שכן העיקול, המגיע לפחות לידיעתם של עובדי הבנק המטפלים בעיקול, מציג את בעל החשבון כמי שאיננו פורע את חובותיו, והדבר עלול לבזותו או לפגוע במשלח ידו. במקרה דנא, נדחו טענות העירייה לתחולת הגנות החוק.
הגנת "פרסום על פי דין": לעירייה יש סמכות להטיל עיקולים במסגרת הליכי הגביה המינהלים שהיא נוקטת, אך לא ניתן להכשיר הטלת עיקול לגבי חוב שהוסדר זה מכבר.
הגנת ה"אמת בפרסום": בהקשר זה טענה העירייה, כי הגם שהחוב בגין אותו נכס נפרע טרם הטלת העיקולים, היו חובות ארנונה בגין נכסים אחרים "בתוקף". כך שמהות האינפורמציה שפורסמה הינה ש-"יש חובות ארנונה" ומידע זה היה אמיתי במועד הטלת העיקול. דין הטענה להדחות. נקבע כי לא ניתן להתייחס ל"אינפורמציה" באופן כללי. ככל שבוצע "פרסום" לגבי חוב שכבר לא היה קיים במועד הפרסום, לא יכולה לקום טענת "אמת בפרסום" גם אם במקרה היה חוב אחר.
כן נדחתה טענת העירייה להגנת "תום הלב": נקבע כי לא ננקטו כל האמצעים האפשריים (ואף לא אמצעים מינימליים) למנוע את הטעות – ולכן, ההגנה לא תחול מפאת הוראות סעיף 16(א) לחוק ולחילופין 16(ב)(2), בשינויים המתחייבים. בהקשר זה עומד ביהמ"ש על הבעייתיות בכל הנוגע לשיטה שבה נוקטת העירייה להטלת העיקולים – שידור עיקולים במדיה מגנטית, על סמך מספר תעודת זהות של המחזיק, כאשר באותו מאגר, מצויים גם נכסים בכינוס, המוחזקים ע"י כונסי הנכסים.
יחד עם זאת, נקבע כי ההקלות המנויות בסעיף 19(2) עד 19 (4) לחוק חלות, בנפרד או במצטבר, שכן ביהמ"ש שוכנע שהעירייה לא פעלה במתכוון להטיל את העיקולים על החשבונות הפרטיים והוכח כי הם בוטלו סמוך לאחר שהוטלו, לאור פנייתו של התובע לעירייה.
משלא הוכח נזק בפועל, אין תחולה לעוולת הרשלנות.
בבחינת גובה הפיצוי הראוי, ללא הוכחת נזק, יש לתת את הדעת לכמה משתנים, כגון מהות ואופן הפרסום, זהות הגורמים שנחשפו אליו (אשר לא הוכחה באופן ספציפי), היקפו של הפרסום (אשר לא הוכח), יחסי הצדדים ועוד. אך גם ל"שיטת העבודה" של התובע בכל הנוגע למועד שבו הוא מודיע לעירייה על תפיסת הנכס מטעמו ככונס נכסים – רק לאחר שהוא מוכר את הנכס ולא מיד עם מינויו ככונס ועם תחילת היותו בבחינת "מחזיק" הנכס ( פער שיכול להגיע אף לכמה שנים). בשקלול הנתונים ביהמ"ש העמיד את הפיצוי לתובעים ע"ס של 10,000 ₪.
התביעה שכנגד נדחתה בשל טענת הסף ולא לגופה. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [נזיקין] |
|
| תא (קריות) 41081-04-12 דוד יעיש לוגסי נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ (שלום; דאוד מאזן; 20/04/14) - 11 ע' |
| עו"ד: |
סיוע לנכה בכניסה לרכב על ידי מי שנוסע גם הוא ברכב, לרבות פעולת קיפול כיסאות כחלק מהליך כניסת הנכה לרכב, מתוך כוונה לאחר מכן להמשיך בנסיעה, נופל בגדר הגדרת ה"שימוש" ברכב ואינו בבחינת פעולת לוואי.
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – תאונת דרכים
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – הגדרת תאונת דרכים
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – שימוש ברכב
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – שימוש ברכב מנועי
.
תביעה לנזקי גוף בעילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").
.
בית המשפט קיבל את התביעה, בקובעו כדלקמן:
ניתן לקבוע כי הפעולה לפיה נהג של רכב נכים שמטרתו הסעת הנכים, מכין את הרכב ע"י קיפול כיסאות הרכב על מנת לפנות מקום למעילון, במטרה להעלות את הנכים לרכב ולהסיע אותם ליעד, מהווה חלק מתהליך הכניסה לרכב לצורך הנסיעה ובמלים אחרות מהווה שימוש ברכב. ללא קיפול הכיסאות, הנהג לא יכול להעלות ולהשיב את הנכים ולכן פעולה זו מהווה חלק אינטגרלי וחיוני ו"קשורה בטבורה" לנסיעה ולמטרות הנסיעה.
על כן סיוע לנכה בכניסה לרכב (לרבות שלב ההכנה לכניסה לרכב) על ידי מי שנוסע גם הוא ברכב, לרבות פעולת קיפול כיסאות כחלק מהליך כניסת הנכה לרכב, מתוך כוונה לאחר מכן להמשיך בנסיעה, נופל בגדר הגדרת ה"שימוש" ואינו בבחינת פעולת לוואי.
במקרה דנן מתקיים קשר סיבתי בין השימוש לבין נזק הגוף שנגרם לתובע. אין ספק שקשר סיבתי עובדתי מתקיים, שכן לולא ניסה התובע לקפל את הכיסא כפעולת הכנה לכניסת הנכה לרכב, הוא לא היה נפגע בגופו. לעניין הקשר הסיבתי המשפטי, המבחן שאימצה הפסיקה הוא מבחן הסיכון, משולב עם מבחן השכל הישר. בענייננו, אחד הסיכונים המובהקים הכרוכים בכניסת אנשים עם מוגבלויות לרכב, הוא נזק גוף העלול להיגרם לאדם המסייע להם לצורך כניסתם לרכב. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [חוזים] [שטרות] |
|
| תאמ (ת"א) 52128-10-12 אליהו קשי נ' שמעון (יצחק) מזרחי (שלום; עזריה אלקלעי; 17/04/14) - 11 ע' |
| עו"ד: |
עסקת ניכיון שיקים הינה עסקת הלוואה לכל דבר; דרישת הכתב שבחוק הלוואות חוץ בנקאיות, דהיינו חוזה הלוואה שבכתב, מהווה דרישת סף להגשת התביעה להוצאה לפועל או לבית המשפט. ללא חוזה ההלוואה, לא מתקיימת עילת התביעה.
חוזים – הלוואה – הלוואה חוץ-בנקאית
שטרות – שיקים – ניכיון שיקים
.
התובע הגיש כנגד הנתבע תביעה כספית אשר תחילתה בבקשה לביצוע שיקים שהגיש התובע נגד הנתבע. הנתבע, טוען, כי דין התביעה להידחות מאחר שהשיקים הוסבו לתובע אשר ידע או היה עליו לדעת כי שיקים אלו בוטלו על ידי הנתבע. לטענת הנתבע, התובע עשה יד אחת עם צד ג' במטרה להונות את הנתבע, לפיכך התובע אינו במעמד של "אוחז כשורה".
.
בית המשפט פסק כלהלן:
עסקת ניכיון שיקים הינה עסקת הלוואה לכל דבר. סעיף 8 לחוק הלוואות חוץ בנקאיות קובע את דרישות הסף לצורך הגשת תביעה על הלוואה חוץ בנקאית.
במקרה זה, החשבוניות שצורפו אינן מהוות "חוזה הלוואה" והן נעדרות חלק גדול מהפרטים שיש לציין בחוזה הלוואה, כגון: שיעור עלות האשראי, תקופת ההלוואה, שיעור הריבית ושיעור ריבית הפיגורים ועוד.
דרישת הכתב שבחוק, דהיינו חוזה הלוואה שבכתב, מהווה דרישת סף להגשת התביעה להוצאה לפועל או לבית המשפט. ללא חוזה ההלוואה, לא מתקיימת עילת התביעה.
המשיבה ביצעה עסקת ניכיון שיקים אשר דינה כדין הלוואה חוץ בנקאית. המשיבה לא ביססה את התביעה ולא ערכה חוזה בכתב כנדרש. האסמכתאות שסופקו על ידי המשיבה, דהיינו הקבלות על הניכיונות שביצעה, אינן מעידות על אופן ביצוע ההלוואה ועל שאר הפרטים הנדרשים במסגרת החוק.
במקרה דנן אין מדובר ב"שיקים טובה" או ב"גלגול שיקים", אלא בניכיון שיקים שניכה הנתבע עבור צד ג', ניכיון שיקים אינו מהווה "גלגול שיקים" ובוודאי ששיק הנמסר אגב ניכיון אינו "שיק טובה", ולפיכך כדי לזכות בתביעה (במקרה שהוראות החוק לא היו חלות) התובע צריך להוכיח כי הינו אוחז כשורה.
לפי סעיף 29 לפקודת השטרות, לאוחז בשיקים עומדת חזקה לכאורה כי הוא אוחז כשורה ובאופן רגיל על המושך לסתור חזקה זו. לא כך כאשר זכות הקניין בשיקים לוקה בפגם קנייני מסוג אלו המנויים בסעיף 29 (ב) שאז נטל הראיה בדבר היות האוחז כשורה הוא על האוחז.
התובע לא הוכיח כי נתן ערך בעד השיקים ולפיכך אין התובע "אוחז כשורה". |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [נזיקין] |
|
| תאמ (ת"א) 45828-04-12 אלעד נחום נ' פרח יחסי ציבור ויזמות בע"מ (שלום; עזריה אלקלעי; 20/03/14) - 9 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש קיבל תביעה בגין אפליה אסורה מצד הנתבעים, עת התובע רצה להיכנס למועדון, אולם סורב בשל גוון עורו.
נזיקין – עוולות – על-פי חוק איסור הפליה במוצרים ובשירותים
נזיקין – עוולות – על פי חוק לאיסור אפליה במוצרים ובכניסה למקומות בידור
.
תביעה על סך של 50,000 ₪, בגין אפליה אסורה מצד הנתבעים, עת התובע רצה להיכנס למועדון, אולם לכאורה סורב בשל גוון עורו.
.
בית המשפט פסק כי:
תופעת ההפליה הינה תופעה פסולה ובפרט תופעת ההפליה במועדונים, תופעה אשר למרבה הצער נפוצה בקרבנו. מצער, כי המילה "סלקציה" הופכת לחלק בלתי נפרד מהלקסיקון של קהל המבלים במועדוני הלילה והפאבים ולחלק מתרבותנו. זוהי תופעה אשר יש להילחם בה ולפעול למיגורה.
במהלך דיון ההוכחות, כשנחקר הנתבע 2, אשר הינו מנהל המועדון ועד מטעם הנתבע 3, הוא אמר באופן מפורש כי הסלקטורית לא מכניסה אנשים "שלא נראים לה בעין". דברים אלו ומוכיחים שבמועדון לא הייתה מדיניות ברורה ואמות מידה קבועות וברורות, כגון מקום פנוי או סיכון ביטחוני, לפיהם הסלקטורית מונחית לנטר את הכניסה למועדון. נהפוך הוא, דבריו מלמדים כי הוא עצמו, כמנהל המועדון, היה מודע לכך שהסלקטורית עלולה לבחור שלא להכניס אדם "סתם" כי הוא "לא נראה לה בעין".
משהוכח כי התובע לא הוכנס למועדון ונדרש ממנו מסרון כתנאי לכניסתו, בעוד שני חבריו הוכנסו למועדון בלא כל תנאי, קמה החזקה הקבועה בסעיף 6 לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000 (להלן: "החוק"), לפיה הנתבע פעל בניגוד להוראות סעיף 3 לחוק, כל עוד לא הוכח אחרת. הנתבע לא הביא כל ראיה לסתור את החזקה הנ"ל, ולפיכך יש לקבוע כי התובע הופלה ולא הוכנס למועדון, בעוד שני חבריו נכנסו, וזאת בניגוד לסעיף 3 לחוק. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [חוזים] |
|
| תאמ (רמ') 45308-12-11 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' דגש אביב לבניין בע"מ (שלום; צבייה גרדשטיין פפקין; 19/03/14) - 7 ע' |
| עו"ד: |
על פי הנתונים שהובאו, המבוטחת פעלה בהתאם להסכם ובהתאם לחוק המכר (דירות) ואכן פנתה לנתבעת על מנת שזו תתקן את הליקויים שלהם טענה המבוטחת. אין מחלוקת כי הצינור הלקוי בדירה תוקן. יחד עם זאת, אשר לנזקי הרטיבות, לא ניתן טיפול כנדרש על ידי הנתבעת.
חוזים – מכר – דירות
חוזים – מכר – אי-התאמה
.
התביעה דנן היא תביעת שיבוב שהוגשה בסדר דין מהיר.
.
בית המשפט קיבל את התביעה, בקובעו כדלקמן:
גם בהנחה שהנתבעת צודקת בטענתה כי עליה לקבל הזדמנות נאותה לתיקון הליקוי כמצוות סעיף 4ב לחוק המכר (דירות) (הנחה מאחר שהמבוטחת לא רכשה את הדירה מהנתבעת אלא מהמוכרת וקיים ספק האם החבות על פי סעיף 4ב לחוק המכר (דירות) הועברה אליה), עדיין, כעולה ממסכת העובדות והראיות, הנתבעת טיפלה בצינור הלקוי, אך לא טיפלה כנדרש בליקויי הרטיבות.
הזכות לתיקונים אינה אוטומטית וכל מקרה לגופו. יש להביא בחשבון גורמים שונים כמו הצלחת תיקונים, הימנעות הקבלן, משבר אמון, קבלת אחריות וכו'. צירוף הנסיבות של מצב דירת המבוטחת, בה נקוו שלוליות, סימני רטיבות בקירות, רצפות חסרות, במסדרון קרש הונח על השלוליות על מנת לעבור בין החדרים, עם העובדה כי מדובר היה בדירה חדשה וכי המבוטחת היתה בהריון, יחד עם העובדה שהבטיחו לה על ידי הנתבעת כי המצב יסתדר אך למעשה לא חל שום שיפור כי אם להפך, כי הנתבעת לא פעלה כמצופה ממנה לתקן הליקוי או לכל הפחות לבחון את טענותיה של המבוטחת כי אין כל שיפור עם חלוף הימים, מלמד כי לא בכדי נוצר משבר אמון בין המבוטחת לנתבעת. |
| חזרה למעלה |
|
| 29 [הגנת הדייר] |
|
| תא (י-ם) 16303-01-12 מרטין מרדכי מיכאל בלבן נ' שמחה דרי (שלום; מרים ליפשיץ פריבס; 14/03/14) - 10 ע' |
| עו"ד: ידידיה לוונטל, חייא גריבוים |
* ביהמ"ש רשאי לנהוג עם דייר מוגן שהפר את הסכם השכירות לפנים משורת הדין ולהימנע מלהורות על פינויו. בנסיבות שבפנינו, הסנקציה של פינוי היא סנקציה חמורה מידי, ואינה צודקת להפרותיה של הנתבעת. לפיכך, ביהמ"ש נעתר לבקשת הנתבעת למתן סעד מן הצדק.
הגנת הדייר – פינוי – תביעת פינוי
הגנת הדייר – סעד מן הצדק – שיקולי בית-המשפט
הגנת הדייר – סעד מן הצדק – הענקתו
.
תביעה לפינוי וסילוק של הנתבעת, דיירת מוגנת במושכר שבבעלות התובע ולסעד כספי בגין חוב לדמי שכירות.
.
בית המשפט פסק כי:
לאור המסכת העובדתית ממנה עולה כי הנתבעת העבירה את החזקה במושכר וזכות השימוש בו למשפחת חסון, מבלי שביקשה או קיבלה הרשאה לכך מהתובע או מעו"ד מילשטיין ומבלי שהוכח כי הנתבעת הביאה את דבר העברה לידיעת עו"ד מילשטיין, על מנת להוכיח דבר מתן הסכמה בשתיקה לכאורה מה גם, שלפי החוזה נדרשה הרשאה לכך בכתב, יש לקבוע כי קמה עילת פינוי כנגד הנתבעת בגין הפרת החוזה בהעברת המושכר לאחרים.
סעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר קובע: "על אף קיומה של עילת פינוי, רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי, אם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה זה צודק לתתו". ביהמ"ש רשאי לנהוג עם דייר מוגן שהפר את הסכם השכירות לפנים משורת הדין ולהימנע מלהורות על פינויו.
בנסיבות שבפנינו, הסנקציה של פינוי היא סנקציה חמורה מידי, ואינה צודקת להפרותיה של הנתבעת. לפיכך ובכפוף למציאת איזון ראוי בין זכויותיו של התובע מחמת ההפרות של החוזה מצד הנתבעת ובין זכותה של הנתבעת מדיני היושר לקבל סעד מן הצדק, ביהמ"ש נעתר לבקשת הנתבעת למתן סעד מן הצדק. |
| חזרה למעלה |
|
| 30 [ראיות] [נזיקין] |
|
| תא (נצ') 30194-02-12 נסראוי בדיע נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (שלום; שכיב סרחאן; 10/03/14) - 12 ע' |
| עו"ד: |
השימושים המשניים של טיפול דרך ותיקון דרך, שנעשו באוטובוס על ידי התובע – המשתמש באוטובוס, עומדים במבחן הסיכון התחבורתי היות והם בוצעו בדרך, אגב הנסיעה ולצורך המשכתה המיידית. לפיכך, התובע נפגע בתאונת דרכים והוא זכאי לפיצוי, על פי הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
ראיות – עדות – בחינתה
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – תאונת דרכים
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – הגדרת תאונת דרכים
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – טיפול דרך
.
השאלה שעמדה במוקד ההכרעה היא, האם התובע נפגע בתאונת דרכים, כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "החוק").
.
בית המשפט פסק כי:
החוק מכיר ב"תיקון דרך" או "טיפול דרך", כאחת מצורות השימוש הכלולות בהגדרת המשנה של "שימוש" ברכב, למטרות תחבורה, ובלבד שנעשה בידי המשתמש ברכב או בידי אדם אחר שלא במסגרת תפקידו. במקרה דנן, התובע הוכיח כדין, כי הוא נפגע בתאונת דרכים וזכאי לפיצויים על-פי הוראות החוק.
בתאונה, נגרם לתובע נזק גוף עקב טיפול דרך ותיקון דרך באוטובוס, למטרות תחבורה. השימושים המשניים של טיפול דרך ותיקון דרך, שנעשו באוטובוס על ידי התובע – המשתמש באוטובוס, עומדים במבחן הסיכון התחבורתי היות והם בוצעו בדרך, אגב הנסיעה ולצורך המשכתה המיידית. המדובר בטיפול דרך ותיקון דרך שנדרשו עקב אירוע פתאומי, שקיומם נדרש הוא, כי לא מדובר בתקלה מורכבת המצריכה טיפול על ידי איש מקצוע. התוצאה היא, אפוא, כי התובע נפגע בתאונת דרכים והוא זכאי לפיצוי, על פי הוראות החוק. |
| חזרה למעלה |
|
| 31 [ראיות] [שטרות] |
|
| תא (אש') 35893-12-11 אורי שמעוני נ' רחמים טובים (שלום; עידו כפכפי; 18/02/14) - 8 ע' |
| עו"ד: אורית סער |
נדחתה תביעה שטרית. ביהמ"ש קבע כי מכלול הנסיבות די בהן כדי להעביר את הנטל לתובע להוכיח כי החתימה על השיקים היא חתימתו של הנתבע, והתובע לא עמד בנטל זה.
ראיות – חתימה – הוכחתה
ראיות – נטל ההוכחה – טענת זיוף
שטרות – חתימה – חתימה בתוקף הרשאה
.
הדיון הסב אודות השאלה, האם חייב הנתבע לפרוע שני שיקים אשר אוחז התובע, בין אם בחתימתו ובין אם מכח הרשאה שניתנה לאדם אחר, לו מסר הנתבע שיקים רבים בחתימתו כדי שיעשה בהם שימוש.
.
בית המשפט פסק כי:
ככלל, כאשר אדם מתכחש לחתימתו על מסמך הנטל להוכיח אמיתות החתימה חל על התובע. יחד עם זאת, הנתבע אינו יוצא ידי חובתו בהעלאת טענה סתמית לזיוף. מדובר בטענת מרמה וכדי שנטל ההוכחה יעבור לתובע יש להניח תשתית עובדתית אשר יש בכוחה לבסס טענה מסוג זה הדורשת רמת הוכחה משמעותית.
מכלול הנסיבות די בהן כדי להעביר את הנטל לתובע להוכיח כי החתימה על השיקים היא חתימתו של הנתבע. התובע לא עמד בנטל זה ומעדותו עולה כי עד להליך המשפטי לא נפגש מעולם עם הנתבע, למרות שלכאורה היו לו הזדמנויות לעשות כן. הניסיון להפנות לעדות ראובן בחקירתו במשטרה, בה טען כי הנתבע שירבט את שמו בידיעה כי מדובר בשיק בטחון, אין לה משקל ראייתי בהעדר זימונו של ראובן לעדות. הטענה גם חסרת הגיון פנימי שעה שהנתבע אישר כי חתם על שיקים רבים, אין סיבה מיוחדת בגינה דווקא על שיקים מסויימים יחתום בצורה שאינה זהה לחתימתו הרגילה על גבי שיקים. אשר על כן, לא הוכח כי הנתבע חתם על השיקים.
הטענה החלופית העולה מטענות התובע הינה כי ראובן חתם בשמו של הנתבע, ורשם את שמו. במקרה כזה מדובר בטענה ל"חתימה בהרשאה" שאז יש להידרש לסעיף 92(א) לפקודת השטרות. טענה זו מנוגדת עובדתית לטענת החתימה ואף לגרסתו של ראובן במשטרה. אשר על כן, לא נמצא כי יש לחייב את הנתבע בגין השיקים שלא נחתמו ולא נמסרו על ידו לראובן. |
| חזרה למעלה |
|
| 32 [הגנת הדייר] |
|
| תאח (ת"א) 6568-11-13 חברת בית הספר התיכון העירוני כל ישראל חברים "אליאנס" תל אביב (חברה לתועלת הציבור) נ' חיים ברונשטיין (שלום; גיא הימן; 17/02/14) - 12 ע' |
| עו"ד: אהרן לירז, שאול ציוני, מירב שור |
תשלומם של דמי-המפתח לא די שיהא עניין פיזי גרידא. נדרשת להתלוות לו הסכמה, משותפת לצדדים שניהם, כי דמי-המפתח יועברו כתמורה בעד הזכות המוגנת. הנכס לא "יושכר בדמי מפתח" במקום שבו אין המשכיר מסכים, ומקל וחומר כשאינו יודע, כי זו משמעותו של התשלום.
הגנת הדייר – דמי מפתח – שיפוצים
הגנת הדייר – דמי מפתח – נטל ההוכחה
.
התובעת, חברה לתועלת הציבור המפעילה בית-הספר הגישה כנגד הנתבעת, שמפעילה בבית הספר קפיטריה מאז 1985, תביעת פינוי. התובעת טוענת, כי בדעתה לערוך מכרז להפעלת הקפיטריה ובתוך כך מבקשת לאפשר למציעים אחדים להשתתף במכרז זה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
תשלום של דמי-מפתח אכן קונה למשלם זכות של דייר מוגן בנכס אשר בגינו הם משולמים. כדי שתמורה הניתנת עבור השכרה תהיה בבחינת דמי-מפתח, היא אינה חייבת להיות בצורת תשלום כסף למשכיר. כל תמורה שהיא בעלת ערך ממשי ואין נפקא מינה אם היא בצורת תשלום כסף למשכיר ואם לאו.
תשלומם של דמי-המפתח לא די שיהא עניין פיזי גרידא. נדרשת להתלוות לו הסכמה, משותפת לצדדים שניהם, כי דמי-המפתח יועברו כתמורה בעד הזכות המוגנת. הנכס לא "יושכר בדמי מפתח" במקום שבו אין המשכיר מסכים, ומקל וחומר כשאינו יודע, כי זו משמעותו של התשלום.
במקרה זה, לא זו בלבד שלא עוגנה שום הסכמה לכך, שהשקעה בתשתיות הקפיטריה מצדו של הנתבע תיקנה לו תמורה כלשהי, אלא שנקבע כי אפילו נעשתה השקעה כזו על דעתה של התובעת, יהפכו המחוברים לרכושה-היא. |
| חזרה למעלה |
|
| 33 [שטרות] |
|
| תאמ (חד') 34764-02-12 ברימאג דיגיטל אייג' בע"מ נ' חנה אניאלה צרימי (שלום; קרן אניספלד; 11/02/14) - 9 ע' |
| עו"ד: חגית ברק, סיוון אוחנה |
כדי שתקום חבות שטרית כלפי בעל שטר, בשטר שנחתם ע"י אדם אחר, בשם שנחזה כשם בעל השטר, על התובע להוכיח כי החתימה נעשתה בהרשאת בעל השטר. ככל שהקשרים בין בעל השטר לבין מי שנחזה כשלוחו (החותם) הדוקים יותר, כדוגמת קשר של נישואין, כך תהא נטייה להסיק על קיומה של הרשאה. במקרה דנא נקבע שחתימת הבעל על השיקים של הנתבעת הייתה חתימה בהרשאה, והנתבעת חבה בגינה כלפי התובעת בחבות שטרית.
שטרות – חתימה – חתימה בתוקף הרשאה
שטרות – הרשאה – הסקתה
.
תביעה שטרית אשר מעוררת שאלה של חתימה בהרשאה. רקע: בתמורה לסחורה שרכש בעלה של הנתבעת מחברה צד ג' (להלן: חברת לבטוב), מסר הבעל שיקים של הנתבעת כשהם חתומים ע"י הבעל בשם שנחזה כשמה של הנתבעת, ומלאים – למעט שם הנפרע. שיקים אלו, העבירה חברת לבטוב לסוכני התובעת, עבור סחורה שנטלה לבטוב מהתובעת.
.
בימ"ש השלום קיבל את התביעה מהטעמים הבאים:
כדי שתקום חבות שטרית אין הכרח שהשיק ישא חתימה של בעל השטר עצמו. על פי הוראת סעיף 92(א) לפקודת השטרות והפסיקה, גם בחתימת מורשה מטעם בעל השטר, די לשם חיוב בעל השטר. לעניין זה נקבע שאין צורך שלחתימה תתווספנה מילים כלשהן שתעדנה על קיומה של הרשאה אלא יש לבחון האם התנהגותו של השולח (בעל השטר), מכוננת הרשאה. נטל השכנוע כי החתימה נעשתה בהרשאה מוטל על התובע. ככל שהקשרים בין השולח לבין מי שנחזה כשלוחו הדוקים יותר, כדוגמת קשר של נישואין, כך תהא נטייה להסיק על קיומה של הרשאה. במקרא דנא התובעת הרימה את הנטל והוכיחה שחתימת הבעל על השיקים הייתה חתימה בהרשאה. זאת בין היתר, לנוכח קשר הנישואין שבין השניים; העדות בדבר אופן מסירתם של השיקים ללבטופ; העובדה שנפרעו שיקים קודמים בחשבון שגם הם נחתמו בידי הבעל ללא כל טענה מצד הנתבעת; העובדה שפעילותו של הבעל באמצעות חשבונה של הנתבעת נעשו לאורך זמן ובהיקפים גדולים. לפיכך נקבע שהנתבעת חבה כלפי התובעת בחבות שטרית.
טענה לכפל גביה: לתובעת עילה כנגד חברת לבטוב מעסקת היסוד ביניהן – עילה שעל-יסודה הוגשה תביעה כספית נגד חברת לבטוב בהליך אחר בגדרה נחתם הסדר פשרה. לתובעת עילה כנגד הנתבעת – עילה שטרית שיסודה בשיקים ושנדונה בהליך דנן. העילה האחת אינה מוציאה את העילה האחרת. התובעת רשאית ליטול פסק-דין על-פי כל אחת מהן, ובלבד שלא תגבה את סכומי השיקים מזו (חברת לבטוב) וגם מזו (הנתבעת). על כן זכאית התובעת לפסק-דין נגד הנתבעת במלוא סכום השיקים. כל סכום שייגבה מכוח פסק-דין זה יובא בחשבון לצרכי הגבייה העתידית מחברת לבטוב, כקבוע בפסק-הדין שניתן בהליך האחר, באופן שבסך-הכול לא תיפרע התובעת יותר מסך כל החוב. הדברים אמורים בחוב השיקים עצמם; בכל אחת מהתביעות זכאית התובעת להוצאות ושכ"ט עו"ד בנפרד; התובעת רשאית לקבוע כיצד ובאיזה סדר תזקוף את תשלומיה של חברת לבטוב שנעשים לפי פסק-הדין בהליך האחר, לשם סילוק כלל חובות לבטוב לתובעת שבגינם הוגש אותו הליך; בתוך כך היא זכאית לקבוע כי חוב השיקים יסולק אחרון. לנתבעת, צד שלישי במערכת היחסים שבין התובעת ולבטוב, אין מעמד בעניין זה. על כן אין לראות בתשלומי לבטוב לתובעת שבוצעו עד כה פירעון של חוב השיקים.
לפיכך, התביעה התקבלה במלוא סכומה. |
| חזרה למעלה |
|
| 34 [עורכי-דין] |
|
| תא (קריות) 16075-11-11 עמותת מרכז אלאתראא אלתרבוי נ' גסאן אבו ורדה (שלום; נווה ערן; 09/02/14) - 13 ע' |
| עו"ד: |
לגבי התביעה העיקרית, פרשנות ראויה של הסכם שכר הטרחה הבסיסי מצביעה על כך, כי בסופו של דבר זהו הסכום שהשיג הנתבע עבור התובעת ולכן אין הצדקה שלא לפסוק לו 15% שכר טרחה על כל הסכום האמור. לעניין התביעה שכנגד, לא נמצא בה דבר ונראה כי תביעה זו נוצרה, בין השאר, כמשקל נגד לטענות התובעת העיקרית.
עורכי-דין – שכר טרחה – תביעה
עורכי-דין – שכר טרחה – הסכם שכר טרחה
התביעה הראשונה היא תביעה של עמותה, אותה ייצג עו"ד הנתבע/התובע שכנגד וזאת להשבת כספים שגבה לטענתה שלא כדין, כשכר טירחת עו"ד. התביעה השנייה היא תביעתו של עוה"ד לתשלום שכ"ט עו"ד בגין טיפולו בעניינים שונים עבור העמותה.
.
בית המשפט פסק כי:
עיקר המחלוקת, כפי שמצאה ביטויה בישיבות בתיק, היא סוגיית ההסדר בבימ"ש המחוזי. לטענת התובעת, כאשר הגיעה להסדר היא לא היתה מודעת לכך שהנתבע גבה סך של 145,000 ₪ במסגרת תיק ההוצל"פ וכי ייחס סכום זה על חשבון שכר טירחתו, כפי שהוא מחשב ומבין. בניגוד לטענה זו של התובעת, טוען הנתבע כי התובעת ידעה גם ידעה על הסכום האמור ונציגיה אף חתמו על ידיעה זו. זהו למעשה סלע המחלוקת בין הצדדים.
הנתבע הפנה את ביהמ"ש להסכם ב'. זהו מבחינתו הסכם חדש, חתום ע"י נציגי התובעת, הסכם המשנה את מערכת היחסים בין הצדדים ומזכה אותו במלוא שכ"ט עו"ד. לאחר שמיעת העדויות בתיק, ביהמ"ש דחה את טענתם של נציגי התובעת, כי מסמך זה לא היה בידיעתם ופסק, כי חתמו על המסמך מתוך ידיעה ומתוך הבנה, אך היתה זו הבנה מוטעית וחלקית שבמהלכה לא נמסר להם הסכום האמיתי אשר נגבה במסגרת ההוצל"פ.
בסופו של יום לגבי התביעה העיקרית, פרשנות ראויה של ההסכם הבסיסי מצביעה על כך, כי בסופו של דבר זהו הסכום שהשיג הנתבע עבור התובעת ולכן אין הצדקה שלא לפסוק לו 15% שכ"ט על כל הסכום האמור. לעניין התביעה שכנגד, לא נמצא בה דבר וחצי דבר ונראה כי תביעה זו נוצרה, בין השאר, כמשקל נגד לטענות התובעת העיקרית. |
| חזרה למעלה |
|
| תעבורה |
| 35 [תעבורה] |
|
| בפמ (חי') 10172-01-14 שלמה אלון נ' מדינת ישראל (תעבורה; שלמה בנג'ו; 29/01/14) - 5 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה בקשת המבקש לביטול פסילה מנהלית. נפסק, כי בשלב זה, די בכך שקיימת תשתית ראייתית לכאורית, המבססות את יסודותיה של העבירה המיוחסת לחשוד, ואשר לוּ ייתן בה אמון בית המשפט, קיים יסוד סביר להרשעה על פיה.
תעבורה – פסילה מינהלית – ראיות לכאורה
.
המבקש הגיש בקשה לביטול פסילה מנהלית עליה הורה קצין משטרה לאחר שהמבקש נהג ברכב במהירות של 160 קמ"ש במקום 90 קמ"ש.
.
בית המשפט לתעבורה דחה את הבקשה ופסק כלהלן:
בשלב זה, לא ניתן לקבוע כי קיימות פרכות או סתירות, העולות כדי איון התשתית הראייתית, או לחלופין מכרסמות בה.
בשלב זה אין בית המשפט בוחן את מהימנות הגרסה העובדתית המונחת בפניו, אלא די בכך שקיימת תשתית ראייתית לכאורית, המבססות את יסודותיה של העבירה המיוחסת לחשוד, ואשר לוּ ייתן בה אמון בית המשפט, קיים יסוד סביר להרשעה על פיה.
העובדה שהשוטר עבר מהנתיב השמאלי לנתיב הימני, במהלך המרדף, אינה גורעת מהראיות, המבוססות על יכולת טכנולוגית של מכשיר הדבורה, בוודאי לא בשלב מקדמי זה.
אין לקבוע כי הקצין הפוסל שגה כאשר קבע כי נשקפת מסוכנות מהמשך נהיגתו של המבקש. |
| חזרה למעלה |
|
| בתי-הדין הרבניים |
| 36 [משפחה] |
|
| (חי') 764231/ פלונית נ' פלוני (בתי-הדין הרבניים; יצחק שמואל גמזו, יצחק אושינסקי, ישראל דב רוזנטל; 25/05/14) - 17 ע' |
| עו"ד: עמרם שאול, טל זלץ |
כאשר בני הזוג כבר פרודים זמן רב, ולא נראה שיש סיכוי לשלום-בית ביניהם, נוטים בתי הדין לצרף עובדה זו לחיוב הצדדים להתגרש, כאשר ישנם עילות נוספות לחיוב גט, כגון בנידון דידן, שהבעל מעגן את אשתו לחינם ומצערה כבר כמה שנים.
משפחה – גירושין – חיוב בגירושין
.
תביעת גירושין שהגישה אשה. רקע: הסכמת הצדדים לגירושין אושרה כבר בהחלטת בית הדין לפני כ 3.5 שנים. ברם, כיוון שהבעל לא נאות לקבל את הצעת בית הדין באשר למתווה לסיום ההליך – דיון והכרעה בענייני הרכוש לאחר הגט, בית הדין החליט לסגור את תיק הגירושין שפתח הבעל. בעקבות זאת, האשה הגישה תביעה זו, בגדרה תבעה גם כתובה ופיצוי וכן מזונות מעוכבת.
ביה"ד הרבני האזורי קיבל את התביעה מהטעמים הבאים:
נקבע שהבעל אינו חפץ באשתו, וכי הוא פועל ב"לוליינות משפטית" במטרה למשוך את ההליך שלא בהוגנות, במטרה לצער את האשה ובמטרה למשוך את ההליך האישי והזוגי, עד לקבלת החלטות שיהיו לשביעות רצונו בהליך הרכושי המתנהל בבית המשפט. מכאן שהבעל מבקש לעגן את אשתו רק לשם השגת הישגים רכושיים או כדי שלא לשלם כתובתה. במצב זה, יש לחייבו בגט כדין בעל המעגן את אשתו לחינם.
לעילה זו, ניתן לצרף גם את העובדה כי אין סיכוי לשלו"ב בין הצדדים. בהקשר זה צוין, כי כאשר בני הזוג כבר פרודים זמן רב, ולא נראה שיש סיכוי לשלום-בית ביניהם, נוטים בתי הדין לצרף עובדה זו לחיוב הצדדים להתגרש, כאשר ישנם עילות נוספות לחיוב גט, זאת בהסתמך על דברי הגר"ח פלאג'י בספרו חיים ושלום. אמנם, רוב הפוסקים נקטו שאין לחייב בגט עקב מצב נתון שאין סיכוי לשלום-בית, אולם נקבע כי מצב זה מטיל חובה על בית הדין שלא להתעסק בהשכנת שלום-בית ביניהם ולנקוט בכל הדרכים כדי להביא את הצדדים להיפרד בגט (לא כולל חיוב באמצעות הפסד זכויות) וכי ניתן לצרף עובדה זו לעילה אחרת לחיוב גט, כגון בנידון דידן, שהבעל מעגן את אשתו לחינם ומצערה כבר כמה שנים.
לפיכך נקבע כי הבעל חייב לגרש את אשתו. במידה והבעל יסרב לגרש את אשתו במועד הראשון שייקבע לסדור הגט, או שלא יופיע לדיון, האשה תהיה רשאית לפתוח תיק להטלת צווי הגבלה כנגד הבעל. תביעת הכתובה תידון ותוכרע לאחר הגט. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
| 39 |
|
| תא (ת"א) 19187-03-12 עירא דביר - ב"כ עו"ד אלון פומרנץ, עו"ד גלי אופינסקי, עו"ד יותם אדמי, עו"ד יוסף רוזצבוים, עו"ד יואלה הר-שפי נ' JKV BETILIGUNEGES GMBH (כתבי טענות; 22/02/14) - 44 ע' |
| עו"ד: אלון פומרנץ, גלי אופינסקי, יותם אדמי, יוסף רוזצבוים, יואלה הר-שפי |
בתביעה הראשית טענה JKV האם המצאת כתב התביעה שכנגד עבור הנתבע שכנגד 2 – אויגן פיהוף, באמצעות המצאה למשרד שנהב קונפורטי שביט ושות', היא המצאה כדין?
בתביעה הראשית טענה JKV כי הנתבעים שהם נושאי משרה ובעלי מניות בחברת מונלייט אלחוט בע"מ (בפירוק) הוליכו אותה שוולל והפרו את חובותיהם כלפיה והורידו לטמיון את השקעתה של JKV בחברת מונלייט – למעלה מ- 7 מיליון דולר ארה"ב. |
| חזרה למעלה |
|
|
|
|
|
