מיישום מבחן ההשתלבות ומבחני העזר לו עולה כי, חרף האופן שבו הוגדרו היחסים בין הצדדים בהסכם ההתקשרות, התקיימו ביניהם יחסי עובד-מעביד; שכרו של התובע כ"עצמאי" ישמש כבסיס לצורך חישוב זכויותיו הסוציאליות; טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת בגין זכויות ש"שילמה ביתר" למי שסווג בטעות כעצמאי, נדחתה בהעדר הוכחה.
עבודה – יחסי עובד-מעביד – קיומם
עבודה – יחסי עובד-מעביד – מבחנים לקביעתם
עבודה – שכר עבודה – קיזוז והשבה
עבודה – התפטרות – בשל מצב בריאותי
עבודה – התפטרות – פיצויי פיטורין
 

התובע הועסק בנתבעת, העוסקת בשיווק וייצור דלתות פנים, במשך כשלוש וחצי שנים, בתפקיד מרכיב ומתקן דלתות, בעיקר בדירות חדשות. בהסכם העסקתו הוגדר התובע כקבלן עצמאי. עם סיום העסקתו הגיש התובע את התביעה דנן שבמרכזה מחלוקת בשאלה האם התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד. כן נסבה התביעה על דרישות התובע לתשלום זכויות שונות.
 

בית הדין האזורי לעבודה (השופט ד' ספיבק ונציגי הציבור ד' נס, א' פרידמן) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
ביה"ד עמד על המבחן העיקרי הנוהג בבחינת השאלה האם התקיימו יחסי עובד מעביד הוא מבחן ההשתלבות על שני פניו: החיובי והשלילי, ועל מבחני העזר הנוספים לו, בציינו כי אף אחד מהמבחנים אינו מכריע כשלעצמו, אלא יש לראות את התמונה בכללותה. ביה"ד יישם את המבחנים על המקרה דנן ופסק כי חרף האופן שבו הוגדרו יחסי הצדדים בהסכם ההתקשרות, התקיימו ביניהם יחסי עובד מעביד. בהקשר זה נפסק כי מתקיים הפן החיובי של מבחן ההשתלבות, שכן הנתבעת מספקת שירותי הרכבה של דלתות לפי חוק, ובמסגרת חובתה מכוח החוק הועסק התובע. כמו כן, אשר לפן השלילי של מבחן ההשתלבות, נפסק כי לא הוצגה ולו ראשית ראיה לכך שלתובע היה עסק משלו, שבמסגרתו ניתנו בין היתר השירותים לנתבעת. התובע היה כפוף לנתבעת בעבודתו כך שחל גם מבחן הכפיפות והפיקוח, כן חל מבחן הקשר האישי. אשר למבחן צורת תשלום השכר, לתובע אמנם שולם שכר כנגד חשבוניות ובצירוף מע"מ, אך הוא קיבל שכר שחושב לפי יום עבודה, ולפעמים לפי חלקי יום ולא לפי כמות העבודות שביצע, מורכבותה וכו'. כלומר, "השירות" אותו רכשה הנתבעת, כנגד תשלום שכר יומי, היה יום עבודה של התובע; כן מתקיים מבחן כלי העבודה, שכן רוב חלקי העבודה, חומרי העבודה וכלי העבודה היו מסופקים לו על ידי הנתבעת; כן מתקיים מבחן מסגרת העסקה קבועה.
אשר לשכר הקובע לצורך חישוב זכויות, נוכח הפסיקה בעניין רפי רופא, כאשר הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח מה היה אמור להיות שכרו החלופי של התובע כשכיר, ואף לא הוכיחה שכר חלופי ראוי בגובה אחר, שכרו של התובע "כעצמאי" ישמש כבסיס לצורך חישוב זכויותיו הסוציאליות; התובע נאלץ להתפטר עקב מצבו הבריאותי, לאחר שנתן לנתבעת התראה מוקדמת בקשר לכך, ולכן הוא זכאי לפיצויי פיטורים. כן זכאי התובע לתשלום פדיון חופשה, דמי הבראה, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה; ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הבניין לא חל על התובע בהעדר הוכחה שרוב עבודתו נעשתה באתרי בנייה. לפיכך, תביעות התובע מכוחם נדחו. כן נדחתה תביעת התובע לדמי חגים.
ככלל אין להתיר למעסיק קיזוז זכויות ש"שילם ביתר" למי שסווג בטעות כעצמאי, אלא אם כן הוכח חוסר תום לב קיצוני של המועסק. מבחני העזר, לצורך הקביעה אם הופרה חובת תום הלב באופן קיצוני, הם קיומו של פער ניכר בין התמורה כ"עצמאי" לבין השכר החלופי, וקביעה עובדתית כי הבחירה במתכונת ההתקשרות ה"קבלנית" הייתה של המועסק ולא של המעסיק. בענייננו לא הוכח שכר חלופי, ומשכך לא הוכח קיומו של פער ניכר כאמור. אף לא הוכח שהתובע הוא זה שבחר במתכונת ההעסקה. בנוסף, בהסכם ההתקשרות אין התייחסות לזכות לקיזוז או להשבה. לפיכך, טענת הקיזוז נדחתה.

ביהמ"ש נתן תוקף לצוואה בגדרה ציווה המנוח את כל רכושו לאחת מילדיו בלבד.
ירושה – צוואה – תוקפה
ירושה – צוואה – כשרות לצוות
ירושה – צוואה – השפעה בלתי הוגנת
ירושה – צוואה – כיבוד רצון המצווה
ירושה – צוואה – פגמים
 

המנוח הותיר אחריו צוואה בעדים בגדרה ציווה את כל רכושו לבתו. הבת עותרת לקיום הצוואה ואילו אחיה, שהודרו מהצוואה, מתנגדים לקיומה.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את ההתנגדות והורה על קיום הצוואה מהטעמים הבאים:
כשירות המנוח לחתום על צוואתו: צוואה שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה. בהתאם לפסיקה, בחינת כשירותו של מצווה "להבחין בטיבה של צוואה" תיעשה עפ"י שלושה רכיבים עיקריים: א. מודעות המצווה לעובדה שהוא ערך צוואה; ב. ידיעתו בדבר היקף רכושו ויורשי; ג. מודעותו באשר לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו. עוד נפסק כי על המצווה להיות בדעה צלולה ולפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו. נקודת הזמן הרלוונטית הינה מועד חתימת הצוואה, וחומר הראיות צריך שיתייחס למועד זה. נטל השכנוע להיעדר כשירותו של המנוח לערוך צוואה, מוטל על שכמו של הטוען לכך. המתנגדים בענייננו, לא עמדו בנטל זה. לנוכח קביעות המומחית בחוות דעתה, בצירוף מכלול העדויות נקבע שעומדת חזקת כשרות המנוח לערוך הצוואה במועד חתימתה.
השפעה בלתי הוגנת: נטל ההוכחה בדבר השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען להשפעה כזו. על המתנגד לקיום הצוואה להוכיח שהצוואה היתה פועל יוצא של אותה השפעה אסורה. קיומה של השפעה בלתי הוגנת צריך להיקבע על פי כל מקרה ומקרה. עם זאת ישנם ארבעה אלמנטים מצטברים שנקבעו בפס"ד גודמן, הדרושים לקביעת קיומה של השפעה בלתי הוגנת, והם: מצווה הנתון להשפעה; נהנה שהיתה לו האפשרות להפעיל השפעה בלתי הוגנת; נהנה שהיה לו האמצעים להפעיל השפעה בלתי הוגנת; הצוואה נחזית להיות תוצאה של השפעה בלתי הוגנת. לבחינת סוגיה זו נקבעו בהלכת מרום ארבעה מבחנים שנועדו לסייע לביהמ"ש להכריע האם אכן מדובר בהשפעה בלתי הוגנת: מבחן "התלות והעצמאות"; מבחן "התלות והסיוע"; קשרי המצווה עם אחרים; ונסיבות עריכת הצוואה. יש לנהוג במבחנים אלו בזהירות רבה, תוך הבנה שבתלות כשלעצמה אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת. יישום לענייננו הוביל למסקנה כי אין מדובר בענייננו בהשפעה בלתי הוגנת כי אם בהשפעה במובנה השגרתי והטבעי הקיים בקשר של הורה מבוגר וילדו אשר דואג לצרכיו.
יתר טענות המתנגדים נדחו אף הן. ביהמ"ש שוכנע כי הצוואה משקפת את רצון המנוח והורה על קיומה. לסיום צויין, כי נפסק כבר לא פעם לעניין הדרת ילדים מצוואות הוריהם, כי הדרה לכשעצמה איננה בלתי חוקית או בלתי אפשרית אף אם נאמר בנסיבות מסויימות כי היא בלתי מוסרית.