| עליון |
| 1 [בתי-משפט] [פרשנות] |
 |
| בשא 834/14 פלונית נ' פלוני (עליון; א' גרוניס; 22/04/14) - 10 ע' |
| עו"ד: עירית דגן |
אין עילה להגשת העתירות לדיון נוסף. פרשנותו המילולית האפשרית היחידה של הדיבור ״ענין שפסק בו בית המשפט בשלושה״ הינה שניתן להגיש עתירה לדיון נוסף רק על פסק דין שניתן בהרכב של שלושה שופטים, הא ותו לא. מכל מקום, לא ניתן להגיש עתירה לדיון נוסף על פסק דין שניתן בדיון נוסף. זאת משום שדיון נוסף אינו מהווה מבחינה פרשנית "עניין שפסק ביהמ"ש העליון".
 בתי-משפט – דיון נוסף – עילות לקיומו
בתי-משפט – דיון נוסף – סדרי דין
פרשנות – דין – כללי פרשנות
.
לאחרונה הכריע ביהמ"ש העליון, בדיון נוסף שנשמע לפני הרכב מורחב של שבעה שופטים, בפרשת אימוץ מורכבת ביותר. המערערים הגישו שתי בקשות להאריך את המועד להגשת עתירות לדיון נוסף על פסק הדין שניתן בדיון הנוסף. רשמת של בימ"ש זה דחתה את שתי הבקשות, ומכאן הערעור.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקובעו:
צדקה הרשמת משקבעה כי המערערים עותרים להארכת מועד להגשת הליך שאינו קיים בדין. סעיף 18 לחוק-יסוד: השפיטה מורה כי ענין שפסק ביהמ"ש העליון בשלושה, ניתן לקיים בו דיון נוסף בביהמ"ש העליון בחמישה או יותר, בעילות שנקבעו בחוק ובדרך שנקבעה לפי חוק. הקביעה "בחוק" מצויה בענייננו בסעיף 30 לחוק בתי המשפט. סעיף זה מתווה שני מסלולים המאפשרים להורות על דיון נוסף. הראשון מוסדר בסעיף 30(א), ומקנה למותב תלתא של ביהמ"ש העליון, בעת מתן פסק דין בעניין מסוים, את הסמכות להורות שביהמ"ש העליון יקיים דיון נוסף באותו עניין. השני קבוע בסעיף 30(ב), וניתן להפעלה לאחר שניתן פסק-דין בעניין מסוים ע"י ביהמ"ש העליון. הוראת דין זו מקנה סמכות לנשיא ביהמ"ש העליון או לשופט או שופטים אחרים שהוסמכו לכך, להיענות לבקשה של בעל דין לקיים דיון נוסף בפסק הדין, בהתקיים התנאים שננקבו בסעיף. ודוק, שני המסלולים מאפשרים להורות על קיום דיון נוסף רק כשמדובר בדיון נוסף על ״ענין שפסק בו בית המשפט בשלושה״.
פרשנותו של דבר חקיקה חייבת לעלות בקנה אחד עם מתחם האפשרויות המילוליות של לשון החוק. כאשר לשון החוק הינה ברורה וחד משמעית, במובן זה שאין היא יכולה לשאת יותר ממשמעות אחת, על ביהמ"ש לפרש את ההוראה על בסיס פשוטו של מקרא. הדיבור ״ענין שפסק בו בית המשפט בשלושה״ אינו יכול לשאת יותר ממשמעות לשונית אחת. פרשנותו המילולית האפשרית היחידה של הדיבור האמור הינה שניתן להגיש עתירה לדיון נוסף רק על פסק דין שניתן בהרכב של שלושה שופטים, הא ותו לא. הגישה הפרשנית בה נקטו שופטי הרוב בעניין נחמני, לפיה הדיבור "שלושה שופטים" יכול להתייחס אף למותב העולה על שלושה שופטים, מוקשית. יצוין, כי אפילו היה מתחם האפשרויות המילולי מאפשר יותר ממסקנה פרשנית אחת, עדיין היה סבור ביהמ"ש כי תכלית הוראות הדין הללו מלמדת כי אין מקום לערוך דיון נוסף על פסק דין שניתן במותב של יותר משלושה שופטים.
קשה לנתק את הכרעת שופטי הרוב בעניין נחמני בנוגע לפרשנות הסעיפים הנזכרים מהשאלה המהותית שנתעוררה באותו הליך. מכל מקום, קיים הבדל בסיסי בין הסוגיה שהתעוררה בעניין נחמני לבין זו המתעוררת במקרה דנא. בעניין נחמני היה מדובר בעתירה לדיון נוסף על פסק דין שניתן בידי מותב של חמישה שופטים בגדר ערעור "רגיל". בענייננו מדובר בניסיון להגיש עתירות לדיון נוסף על פסק דין שניתן בידי מותב של שבעה שופטים בגדר דיון נוסף. הפרשה דנא כבר ידעה שני "גלגולים" בביהמ"ש העליון. אף לאחר עניין נחמני קבע בימ"ש זה שוב ושוב, כי לא ניתן להגיש עתירה לדיון נוסף על פסק דין שניתן בדיון נוסף. זאת משום שדיון נוסף אינו מהווה מבחינה פרשנית "עניין שפסק ביהמ"ש העליון". כלומר, אפילו נתעלם מהמחלוקת הפרשנית לגבי משמעות הדיבור "בשלושה", אין מחלוקת בפסיקה שהפרשנות ל"עניין שפסק ביהמ"ש העליון" אינה מתייחסת לפסק דין שניתן בדיון נוסף. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [סימני מסחר] [דיון אזרחי] |
|
| רעא 1581/14 ROSHEN Confectionery Corporation נ' Joint Stock Company Krasnyi Octybar (עליון; י' עמית; 22/04/14) - 9 ע' |
| עו"ד: צבי חוברס, יהודית קורן, גיא קדם, קיריל שפר |
במסגרת הבקשה לסעד זמני יכול ביהמ"ש להידרש לשאלת תוקף סימני המסחר. ודוק, נוכח זכותו הלכאורית של בעל הסימן המסחר, על המבקש להוכיח בראיות משכנעות שהסימן המסחרי נרשם שלא כדין, שאז נדרש ביהמ"ש, עוד בשלב הסעד הזמני, לבחון ברמה הלכאורית את כשרות סימן המסחר כחלק מבחינת סיכויי העתירה.
סימני מסחר – סימן רשום – הרישום ראיה לתוקף
דיון אזרחי – סעדים זמניים – אי הענקתם
.
המבקשות הגישו לביהמ"ש המחוזי שתי תובענות בגדרן עתרו למתן סעד הצהרתי לפיו הן אינן מפרות את סימני המסחר של המשיבות בקשר לארבעה סוגי ממתקים, ואינן מעוולות כלפי המשיבות ע"פ כל דין אחר. הבקשה דנא היא בר"ע על החלטת ביהמ"ש המחוזי, בגדרה נדחתה בקשת המבקשות לסעדים זמניים האוסרים על המשיבות לאכוף את זכויותיהן מכוח סימני המסחר הרשומים על שמן.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקובעו:
רישום סימן המסחר מהווה ראיה לכאורה בלבד ואינו מונע מהמבקשות לנסות ולשלול את תוקפו של סימן המסחר, אך עליהן נטל השכנוע כי הסימן לא היה כשיר לרישום מלכתחילה או כי קיימת עילה למחיקתו. אמנם המבקשות רשאיות לפנות לרשם סימני המסחר בבקשה למחיקת הסימן, אך כל עוד סימני המסחר רשומים על שם המשיבות, נותרת החזקה על כנה. זכות לכאורית זו קמה גם אם מדובר בשם תיאורי.
במסגרת בקשה לסעד זמני יכול ביהמ"ש להידרש לשאלת תוקף סימני המסחר. עם זאת, ביהמ"ש לא יבחן בדקדקנות את תוקף הסימן. במצב הדברים הרגיל, הליך הבקשה לסעד זמני אינו מתאים לבירור יסודי של השאלות המורכבות הכרוכות ברישום. נוכח זכותו הלכאורית של בעל הסימן בשלב המקדמי, על המבקש להוכיח בראיות משכנעות שהסימן המסחרי נרשם שלא כדין, שאז נדרש ביהמ"ש, עוד בשלב הסעד הזמני, לבחון ברמה הלכאורית את כשרות הסימן כחלק מבחינת סיכויי העתירה.
המקרה הנדון אינו נופל לגדר אותם מקרים חריגים. בשלב הנוכחי, לא עמדו המבקשות בנטל השכנוע הנדרש לסתירת תוקפם של סימני המסחר ברמה הלכאורית, ולא הציגו ראיות משכנעות השוללות את כשרות הרישום. העובדה כי רק בחלוף שמונה שנים מרישום סימני המסחר החלו המשיבות לאכוף זכויותיהן, וגם אז באמצעות מכתבי "התראה" ללקוחות המבקשות, אכן מעלה תמיהה. ככלל, לנושא השיהוי יש חשיבות בשלב של סעד ביניים גם כאשר בזכות קניין עסקינן. אולם שעה ששני הצדדים השתהו, לא נמצא כי בשיהוי זה כשלעצמו יש בכדי להצדיק מתן סעדים זמניים לזכות המבקשות.
לעניין מאזן הנוחות, טוענות המבקשות כי הסעדים הזמניים המבוקשים נועדו לשמור על מצב שהיה קיים במשך שנים. גם אם יתקבל תיאור זה של המצב הקיים, המתעלם מזכותן הלכאורית של המשיבות, מולו ניצב שיקול רב משמעות אחר והוא זכות המשיבות לשימוש ייחודי בסימני המסחר הרשומים. יתר על כן, הנזק שעלול להיגרם למבקשות כתוצאה מדחיית בקשתן ניתן לכימות כלכלי ולפיצוי כספי הולם. מכל מקום, גם אם מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשות, הן לא הוכיחו קיומה של זכות לכאורה. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [בתי-משפט] |
|
| עפ 4877/13 סנד עווידה נ' מדינת ישראל (עליון; א' גרוניס; 22/04/14) - 9 ע' |
| עו"ד: יאיר חמודות, עלאא מסארווה |
בקשה להעברת דיון משופט מגשר לשופט המקורי בתיק, נוכח סעיף 143א(ה) לחסד"פ, הינה בקשת פסלות שופט. הסעיף מקים חזקה חלוטה לקיומו של משוא פנים במקרים של אי מיצוי ההליך במסגרת הגישור, ולכן נדרשת העברת הדיון מהשופט המגשר לשופט אחר, שלא השתתף בהליך המקדמי.
בתי-משפט – פסלות שופט – אפשרות ממשית למשוא פנים
בתי-משפט – פסלות שופט – טעמי הפסלות
בתי-משפט – פסלות שופט – המועד להגשת הבקשה
בתי-משפט – פסלות שופט – המשך הדיון
.
נגד המערער הוגש כתב אישום והתיק נדון בפני שופטת בימ"ש המחוזי (להלן: השופטת המקורית). בהמשך, הופנו בעלי הדין לגישור בפני שופטת אחרת (להלן: השופטת המגשרת). במסגרת הגישור הגיעו בעלי הדין להסדר טיעון ללא הסכמה לגבי העונש והמערער הורשע על ידי השופטת המגשרת. בטרם החלו הטיעונים לעונש לפני השופטת המגשרת, ביקשה המשיבה להעביר את הדיון בגזר הדין לשופטת המקורית נוכח אי מיצוי ההליך במסגרת הגישור, לפי סעיף 143א(ה) לחוק סדר הדין הפלילי (להלן: סעיף 143א(ה)). הבקשה התקבלה ומכאן הערעור.
.
בית המשפט העליון (הנשיא א' גרוניס) דחה את הערעור ופסק כי:
יש לראות בבקשת המשיבה להעברת הדיון מהשופטת המגשרת לשופטת המקורית, משום בקשת פסלות שופט; טענת השיהוי בהעלאת בקשת המשיבה להעברת הדיון נדחתה. נפסק כי מאחר שהבקשה הוגשה טרם הוחל בשמיעת טיעונים לעונש, אין בחלוף הזמן כשלעצמו כדי להביא לקבלת הערעור וכי הערעור מעלה שאלה חשובה הנוגעת ליחס בין הגישור הפלילי לדיני הפסלות.
המבחן לפסלות שופט הוא חשש ממשי למשוא פנים. קיומו של חשש ממשי למשוא פנים נקבע לפי נסיבות המקרה. לצד זאת, סעיף 77א(א)(1) לחוק בית המשפט קובע שורת חזקות חלוטות, שבהתקיימן לא ישב שופט בדין, אף אם לא הונחה תשתית לביסוס חשש ממשי למשוא פנים בפועל. סעיף 143א חל בהליכי גישור. ההסדר הקבוע בסעיף 143א(ה) ודיני הפסלות אינם נפרדים. ביסוד סעיף 143א(ה) עומד חשש למשוא פנים; הגיונו של הכלל שבסעיף 143א(ה) בדבר העברת הדיון חל גם כאשר מדובר בגישור שסעיף 143א לא חל עליו מבחינה פורמלית.
לאור הדמיון בין הטעמים העומדים בבסיס ההסדר שבסעיף 143א(ה) לטעמים העומדים בבסיס דיני הפסלות, סעיף 143א(ה) יצר עילת פסלות סטטוטורית, נוספת. הסעיף מקים חזקה חלוטה, לפיה למצער במקרים בהם הושג הסדר טיעון חלקי נדרשת העברת הדיון מהשופט המגשר לשופט אחר, שלא השתתף בהליך המקדמי. השופט העוסק בגישור פועל במטרה להשיג הסדר "סגור", עם זאת, לעתים הדבר אינו מסתייע ואז מוטל על בימ"ש לסיימו. מאחר שהמטרה הראשונית של הגישור היא להביא להסדר טיעון "סגור", נחשף השופט המגשר לחומר שלא ניתן להביאו כאשר מדובר בדיון רגיל. על מנת לקדם ולסייע לפתיחות מלאה של בעלי הדין, נוצרה החזקה החלוטה שבסעיף 143א(ה). כך אף נמנע הצורך לברר בכל מקרה האם קם חשש ממשי למשוא פנים; אין מקום להבחין בין מצב שבו השופט שימש כמגשר טרם מינויו, למקרה בו שימש השופט כמגשר במסגרת הליך מקדמי להליך העיקרי. במקרים מסוג זה קמה חזקה חלוטה לקיומו של משוא פנים ומכאן החובה להעביר את התיק לשופט אחר, ללא צורך בהוכחת חשש ממשי למשוא פנים; המסקנה לעניין העברת התיק יפה אך להסדר שבסעיף 143א(ה) ולמקרים אחרים של גישור פלילי. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [בתי-משפט] |
|
| עא 5601/13 פרופ' שאול לדני נ' רמת חובב, מועצה מקומית תעשייתית (עליון; א' גרוניס; 22/04/14) - 11 ע' |
| עו"ד: עזריאל רוטמן, מיכל ברדנשטיין, פגי שרון, יורן גיל, ניר קהת, עמוס גורן, אורון מייל, עמנואל סממה, אבי אלרום, אסף פוזנר, משה קפלנסקי |
בבקשת הפסלות ובערעור על החלטת השופטת שלא לפסול עצמה מלדון בשומת ההוצאות אין ממש, ונראה כי הוגשו כדי להלך אימים על השופטת או כדי לחפש "פתח מילוט" מביצוע פסק הדין ככל שמדובר בהוצאות; השגות על הדרך בה בוחר ביהמ"ש לנהל את הדיון ועל החלטותיו מקומן בהליכי ערעור רגילים, ולא במסגרת הליכי פסלות; ראוי שהשופט שישב בדין הוא שיקבע את שומת ההוצאות.
בתי-משפט – שופטים – פסילה
בתי-משפט – הוצאות משפט – שומתן
.
ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת הנזיקין שהגישו המערערים. בפסק הדין חויבו המערערים לשאת בהוצאות משפט, ונקבע כי הנתבעות והצדדים השלישיים (הם יחדיו המשיבים דכאן), יגישו שומת הוצאות במועד שנקבע. על פסק הדין הגישו המערערים ערעור לבימ"ש זה, אשר עודנו תלוי ועומד. המערערים ביקשו מהשופטת שתפסול עצמה מלדון בבקשה לשומת הוצאות בטענה לפיה קיים חשש ממשי למשוא פנים מצידה בניהול המשפט. השופטת דחתה את בקשת הפסלות, ומכאן הערעור.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקובעו:
אין בערעור הארוך ובבקשת כל ממש. על פני הדברים נראה כי הם אכן הוגשו כדי להלך אימים על השופטת או כדי לחפש "פתח מילוט" מביצוע פסק הדין, ככל שמדובר בהוצאות משפט, תוך הטחת האשמות חמורות בשופטת ללא כל בסיס עובדתי או משפטי, בעיתוי המעורר תהיות.
מבחן הקרבה הממשית הוא מבחן נסיבתי. יש לבחון כל מקרה לגופו ע"פ נסיבותיו ולבדוק אם נוכח התשתית העובדתית הרלוונטית קיים חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים של ביהמ"ש בשים לב למאפייני ההיכרות ולמשכה. בענייננו, אין סיבה לדון בסוג הקרבה של השופטת לבכירי אחת מבעלות הדין בתביעה, שכלל לא העיד וממילא בינתיים נפטר, שכן הדיון תיאורטי גרידא. גם מוטב היה שטענות המערערים הנוגעות לבן זוגה של השופטת, שנטענו בעלמא, לא היו מועלות ובוודאי לא כפי שנוסחו. נדמה שהמערערים חיפשו כל דרך לגרום לפסילת השופטת, באופן העולה כדי שימוש לרעה בהליכי המשפט.
אשר לטענות המערערים לגבי החלטות שניתנו במהלך המשפט ולגבי אופן ניהול התביעה ע"י השופטת, הלכה פסוקה היא כי השגות על הדרך בה בוחר ביהמ"ש לנהל את הדיון ועל החלטותיו מקומן בהליכי ערעור רגילים, ע"פ סדרי הדין, ולא במסגרת הליכי פסלות. מכל מקום, הלכה למעשה סיימה השופטת את הטיפול בתביעה עם מתן פסק דינה. וכל שנותר לשופטת הוא להכריע בבקשה לשומת הוצאות. מן הראוי שהשופט שישב בדין הוא שיקבע את שומת ההוצאות, וזאת מטעמי יעילות. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 5 [עבודה] |
|
| תעא (ת"א) 7411-08 ד"ר סטולוביץ יהודה נ' יבנה קבוצת הפועל המזרחי להתיישבות שיתופית בע"מ (עבודה; לאה גליקסמן, נ.צ.: א' אופנהיים דוניו, א' ליברוט; 09/04/14) - 29 ע' |
| עו"ד: גדעון רובין, ליאת סעדון לוי, איילת רייך מיכאלי |
נוכח היעדר הפרדה ברורה בין פעילות התובע בעסקו העצמאי לפעילותו בנתבע, ונוכח מכלול הנסיבות לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים, לפחות לגבי חלק מתקופת העבודה ולפיכך, לכל היותר, היה התובע זכאי לפיצויי פיטורים חלקיים. אלא שגם אם היה התובע בגדר "עובד" הוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים נוכח התנהלותו בחוסר תום לב קיצוני ושאר נסיבות העניין.
עבודה – יחסי עובד-מעביד – מבחנים לקביעתם
עבודה – יחסי עובד-מעביד – היעדרם
עבודה – יחסי עובד-מעביד – היעדרם
עבודה – פיצויי פיטורין – זכאות
.
התובע שימש כרופא שיניים במרפאת השיניים של הנתבע (להלן: הקיבוץ) למעלה מ-26 שנה. אין חולק כי בחמש השנים הראשונות להעסקתו התקיימו יחסי עובד מעביד. לטענת התובע, לאחר חמש שנים, נדרש על ידי הקיבוץ לשנות את מתכונת העסקתו ל"נותן שירותים", אולם מדובר על שינוי פיקטיבי ולא מהותי. התובע עותר לתשלום פיצויי פיטורים בעד כל שנות העסקתו. הקיבוץ הגיש תביעה שכנגד לחיוב התובע בהשבת כספים ששולמו ביתר עקב מעמדו כ"קבלן עצמאי", ככל שייקבע כי התקיימו יחסי עובד מעביד ולהשבת כספים ששולמו לתובע ביתר מאחר שהפחית את שעות פעילותו בניגוד למוסכם, וקיבל תשלום בעד שעות בהן לא ביצע עבודה בפועל.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ל' גליקסמן ונציגי הציבור א' אופנהיים-דוניו, א' ליברוט) דחה את התביעה ואת התביעה שכנגד ופסק כי:
אשר לשאלה אם התקיימו בין הצדדים יחסי עובד מעביד, במקרה זה יש נתונים היכולים להצביע על סיווג התובע כ"עובד" ויש נתונים המצביעים על היותו "נותן שירותים" עצמאי ומה שיכריע את הכף היא התמונה הכוללת כעולה מהנתונים העובדתיים וכפי שהיא נבחנת לפי מבחן מעורב הכולל את כל המבחנים: פיקוח, השתלבות, שירות אישי, הצגת הדברים על ידי הצדדים עצמם, וכיו"ב. מאחר שאין חולק כי לתובע "עסק עצמאי" ברפואת שיניים, עליו להוכיח כי פעילותו בקיבוץ הייתה נפרדת ובלתי תלויה בעסקו העצמאי. אלא שנוכח היעדר הפרדה ברורה בין פעילותו של התובע במסגרת עסקו העצמאי לבין פעילותו בקיבוץ, ונוכח מכלול נסיבות המקרה, נפסק כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים, לפחות מהמועד בו החל התובע לתת לחברי הקיבוץ גם טיפולי השתלות. לפיכך, לכל היותר, היה התובע זכאי לפיצויי פיטורים בעד תקופת עבודתו עד למועד האמור.
אלא שגם אם היה התובע בגדר "עובד", בין אם עד למועד בו החל לתת טיפולי השתלות ובין אם לאחר מכן, בנסיבות מקרה זה התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים נוכח המבחנים שנקבעו בענין רפי רופא. בין הצדדים סוכם שהתמורה המשולמת היא העלות הכוללת והסופית של העסקת התובע. כמו כן, התמורה הקבלנית ששולמה כללה גם פיצויי פיטורים והיא גבוהה בלמעלה מ-50% מהשכר שהיה משולם לו כעובד. אף כי התובע לא יזם את שינוי מעמדו מ"עובד שכיר" ל"קבלן עצמאי", התנהלותו נגועה בחוסר תום לב קיצוני נוכח הטעייתו את הקיבוץ בכך שחתם על מסמך לפיו אינו זכאי לפיצויי פיטורים עם סיום ההתקשרות, בעוד שתכנן להתכחש להצהרתו ולתבוע פיצויי פיטורים בסיום ההתקשרות. התנהלות זו, ובנוסף מערכת היחסים המיוחדת והממושכת בין הצדדים, מעמדו של התובע בקיבוץ ואי היותו של התובע ה"צד החלש" בהתקשרות, הביאה את ביה"ד לקבוע כי יש לזקוף את התשלום ביתר ששולם לתובע כ"קבלן עצמאי", הכולל גם את מרכיב פיצויי הפיטורים, על חשבון פיצויי פיטורים ופועל יוצא מכך, אין התובע זכאי לתשלום נוסף בגין פיצויי פיטורים.
אשר לתביעה שכנגד, התביעה להשבת כספים ששולמו ביתר עקב מעמד התובע כ"קבלן עצמאי" נדחתה, שכן התובע לא הוכר כ"עובד", והקיבוץ לא חויב לשלם לו זכויות כלשהן; התביעה להשבת כספים עקב הפחתת שעות הפעילות נדחתה מחמת חוסר סמכות עניינית, שכן לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [עבודה] |
|
| סעש (ת"א) 9302-03-13 מירב פנחס נ' חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור לשיקום ולהתחדשות (עבודה; אסנת רובוביץ ברכש, נ.צ.: ע' חלילי, א' גנור; 06/04/14) - 26 ע' |
| עו"ד: אלו איזנברג, כפיר זאב |
בית הדין לעבודה הורה לנתבעת לפצות את התובעת בגין פגמים שנפלו בשימוע. נפסק, בין השאר, כי הייצוג שניתן כביכול לתובעת, על ידי ועד עובדי הנתבעת לא היה ייצוג ממשי שכן אין להשלים עם מצב שבו מי שמונתה למנהלת ויש בידה סמכויות ניהול תשמש כחברת ועד עובדים
עבודה – זכויות – זכות שימוע
עבודה – איגודים מקצועיים – ארגון עובדים
עבודה – פיטורין – זכויות
עבודה – פיטורין – זכות לשימוע
.
התובעת הגישה תביעה למתן צו המורה על ביטול פיטוריה ועל השבתה לעבודה בנתבעת וכן לפיצויים בגין הפרת חובת ההגינות, תום הלב ופגמים שנפלו בהליך הפיטורים ובשימוע.
.
בית הדין לעבודה מפי א. רובונוביץ – ברכש ונציגי הציבור ע. חלילי א. א. גנור פסק כלהלן:
בנסיבותיו של עניין זה, הייצוג שניתן כביכול לתובעת, על ידי ועד עובדי הנתבעת לא היה ייצוג ממשי שכן אין להשלים עם מצב שבו מי שמונתה למנהלת ויש בידה סמכויות ניהול תשמש כחברת ועד עובדים. חברת ועד העובדים כבר מונתה לתפקיד ניהולי וכבר היו בידיה סמכויות ניהוליות בזמן השימוע. מכאן שכבר היה עליה לדאוג באותה עת לאינטרס המעביד ולפיכך מדובר בניגוד אינטרסים חד משמעי. גם כשמדובר בפיטורי צמצום ישנם מקרים שבהם יש מקום לבחון את הליך הפיטורים.
בנסיבות העניין, אין בפגמים שנפלו בשימוע כדי ליתן צו להשבתה של התובעת לעבודתה בנתבעת. דרך המלך במקרה של פיטורים שלא כדין הוא פסיקת פיצויים ולא מתן סעד של אכיפה והשבה לעבודה, שניתן רק במקרים חריגים.
הפיצוי המרבי עבור פיטורים שלא כדין מגיע לכדי סכום השווה לשכר של שנה אחת כשרק במקרים חריגים יחויב המעסיק בתשלום העולה על שנת שכר. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [עבודה] |
|
| סע (ת"א) 1220-11-11 עזבון המנוח סעדי אחמד קבאגאת נ' עומר הנדסה ובניה (1986) בע"מ (עבודה; שרון אלקיים, נ.צ.: מ' רוזנבלום; 06/04/14) - 24 ע' |
| עו"ד: אבו אחמד, זחאלקה |
בית הדין לעבודה קיבל את תביעת התובעים ופסק, כי העיזבון זכאי לפיצויי פיטורים בהתאם לאמור בסעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים. נפסק, כי מאחר שהנתבעת הייתה מודעת למצבו הבריאותי של המנוח, המנוח לא היה צריך להציג בפניה תעודות רפואיות בכדי להצדיק את התפטרותו בדין מפוטר.
עבודה – מעביד – מיהו המעביד
עבודה – עובדי קבלן – מעסיק
עבודה – התפטרות – בשל מצב בריאותי
.
התובעים עיזבונו ויורשיו של המנוח הגישו תביעה במסגרתה עתרו לתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתו של המנוח וסיומה. מנגד טענה הנתבעת כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בינה לבין המנוח ולפיכך יש לדחות את התביעה.
.
בית הדין לעבודה מפי השופטת ש. אלקיים ונציגי הציבור מ. רוזנבלום פסק כלהלן:
במקרה זה העובד השאיר הוראות לידי מי לשלם את שכר עבודתו, כמעין צוואה, הדבר גובר על הוראות החוק, ובהעדרן של הוראות כאמור, השכר ישתלם לידי בן הזוג או היורשים, קרי האלמנה והילדים.
במקרים אלה של העסקה משולשת נדרש בית הדין לדון בשאלה מי המעביד האותנטי – האם קבלן כוח האדם או המשתמש כאשר הפסיקה יוצרת הבחנה בין "מיקור חוץ אותנטי" ולגיטימי לבין "התקשרות משולשת" בלתי לגיטימית.
משהוכח כי המנוח הועסק אצל הנתבעת, ונציגה אף הכיר אותו ואת מצבו הבריאותי באופן אישי, כי הנתבעת הייתה זו שהוציאה למנוח את היתרי העבודה והיא שדיווחה על עבודתו לשירות התעסוקה, ומשלא עלה בידי הנתבעת להפריך את החזקה לפיה התקיימו בינה לבין המנוח יחסי עבודה, אזי בהעדר ראיות אובייקטיביות יש לקבוע, כי הנתבעת הייתה מעסיקתו של המנוח.
סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, קובע את הכללים אשר בגינן ניתן לראות התפטרות בגין מצב רפואי כפיטורים. נטל ההוכחה להוכיח כי ההתפטרות קשורה במצב הבריאותי מוטל על העובד.
בנסיבותיו של עניין זה, המנוח זכאי לפיצויי פיטורים לנוכח התפטרותו בדין מפוטר, עקב מצבו הבריאותי. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [עבודה] |
|
| סע (ת"א) 29449-10-10 גיטה קאנאל נ' מחה כהן (עבודה; אסנת רובוביץ ברכש, נ.צ.: ע' חלילי, א' גנור; 04/04/14) - 24 ע' |
| עו"ד: מרין עדנה, איתן גת |
היסוד הן של הפיטורים והן של ההתפטרות הוא, שהצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד והמעביד, הקיימים בין השניים, 'לידי גמר'.
עבודה – פיטורין – בחינתם
עבודה – זכויות – חישובם
.
התובעת אשר הועסקה כמטפלת סיעודית בבית הנתבעת 1, הגישה תביעה לתשלום הפרשי שכר גם בגין טיפולה בנתבעת 2, בתה של הנתבעת 1, פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות נוספות.
.
בית הדין לעבודה מפי השופטת א. רובוביץ ונציגי הציבור ע. חלילי ו- א. גנור פסק כלהלן:
פיטורים או התפטרות יש להוכיח בפעולת התנהגות אשר יש בה להצביע על כוונה והבעה מפורשת של המעשה. היסוד הן של הפיטורים והן של ההתפטרות הוא, שהצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד והמעביד, הקיימים בין השניים, 'לידי גמר'.
התובעת פוטרה מעבודתה על ידי הנתבעת 1 ולפיכך זכאית היא לתשלום פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת.
מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים. בנסיבות, משלא הוצג פנקס חופשות, הרי שאין לקבל את טענת הנתבעות לפיה התובעת יצאה לחופשה בתשלום בתקופת עבודתה, בחודש שיצאה לחופשת מולדת.
נטל ההוכחה לעניין תשלום דמי הבראה מוטל על הנתבעות.
עובד העובד ביום חג, זכאי לתשלום עבור אותו יום כיום עבודה, בצירוף הגמול עבור עבודה בחגים, כנקוב בחוק, בהסכם הקיבוצי או בצו ההרחבה, וזאת מבלי לפגוע בזכותו לתשלום דמי החג עבור יום החג עצמו. הנטל להוכיח תשלום דמי חג מוטל על כתפי המעסיק. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
| בל (חי') 31618-10-10 פואז בדארנה נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; אילת שומרוני ברנשטיין, נ.צ.: ד' מרדלר, ח' קרוכמל; 03/04/14) - 9 ע' |
| עו"ד: צחי רטר, מורסי חלאילה |
אין לכלול חלקת מקרקעין לגביה הוכח כי אינה בבעלות התובע ו/או בשימושו במסגרת הנכסים שיש לקחת בחשבון עת באים לחשב את גמלת הבטחת הכנסה לה זכאי התובע; לגבי יתר הנכסים הוכח כי הם בבעלות התובע ולכן יש להכלילם במסגרת הכנסות התובע לצרכי הבטחת הכנסה.
ביטוח לאומי – גימלאות – הבטחת הכנסה
ביטוח לאומי – קיצבאות – הבטחת הכנסה
עבודה – ביטוח לאומי – הבטחת הכנסה
.
עסקינן בתביעת התובע לתשלום קצבת הבטחת הכנסה מהנתבע, כאשר בין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלה האם נכסים שונים אשר הנתבע משייך לתובע באמת שייכים לו: חלקה 17 בגוש 19288; חלקה 4 בגוש 19316; חלקה 75 בגוש 19267.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת א' שומרוני-ברנשטיין ונציגי הציבור ד' מרדלר, ח' קרוכמל) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
אשר לחלקה 17 בגוש 19288, גרסת התובע לפיה אביו נתן לבניו את הזכויות בקרקע נדחתה בהעדר הוכחה, ונקבע כי בניו של התובע בנו על קרקע השייכת לתובע ולא על קרקע השייכת לאביו של התובע. עוד נקבע כי התובע לא הוכיח כי הוא נתן לבניו את הזכויות בקרקע; אשר לחלקה 4 בגוש 19316, נפסק כי נוכח הראיות מדובר בחלקה שאינה בבעלות התובע ו/או בשימושו ו/או בבעלות אביו. לפיכך אין להכליל שטח זה במסגרת הנכסים שיש לקחת בחשבון עת באים לחשב את גמלת הבטחת הכנסה לה זכאי התובע; אשר לחלקה 75 בגוש 19267, נפסק כי מהראיות עולה כי השטח היה שייך לאביו של התובע אותו ירש התובע מאביו, ועל כן בצדק נלקח שטח זה בחשבון במסגרת הנכסים של התובע. לאור כל האמור, התביעה התקבלה בחלקה ונפסק כי אין לכלול את השטח בחלקה 4 בגוש 19316 בנכסי התובע. לגבי יתר הנכסים נפסק כי צדק הנתבע כאשר הכלילם במסגרת הכנסות התובע לצרכי הבטחת הכנסה. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [עבודה] |
|
| סע (ת"א) 10174-09 בושם מיכאל נ' חברת דואר ישראל בע"מ (עבודה; אריאלה גילצר כץ, נ.צ.: י' בן דור; 26/03/14) - 20 ע' |
| עו"ד: ישי דב גלילי, מאיה גבעון |
ביה"ד פסק כי המערער אינו זכאי לפרוש לגמלאות בדרגה 46 בדירוג הטכנאים וההנדסאים, לאחר שדחה את טענות המערער להפליה ביחס לקידומו. כן נדחו טענות המערער ביחס לשיעור זכאותו לקצבת פרישה.
עבודה – גימלאות עובדי מדינה – דרגת פרישה
עבודה – גימלאות עובדי מדינה – גימלה
עבודה – יחסי עבודה – הזכות הניהולית
עבודה – יחסי עבודה – תום לב
.
המערער החל עבודתו במשרד התקשורת ונקלט ברשות הדואר עם הקמתה. תנאי עבודתם של עובדי רשות הדואר הם כשל עובדי המדינה. בהמשך המערער הועבר לחברת דואר ישראל אשר גם תנאי עבודתם הם כשל עובדי מדינה. הדיון נסב אודות השאלה האם המערער זכאי לפרוש לגמלאות בדרגה 46 בדירוג הטכנאים וההנדסאים או בדרגה 45+, חלף דרגה 45 שנקבעה לו. הדיון נסב אודות טענת המערער להפליה ואודות שיעור הזכאות של המערער לקצבת פרישה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ד"ר א' גילצר-כץ ונציג הציבור י' בן-דור) דחה את הערעור ופסק כי:
טענת המערער לאפליה נדחתה. נפסק כי ההחלטות בעניין שדרוג עובדים לתפקיד מנהל מחלקה גדול התקבלו משיקולים ענייניים ומקצועיים גרידא, תוך התבססות על קריטריונים שקבעה המשיבה. בחירת מועמדים לקידום איננה חישוב אריתמטי גרידא וּוֶתֶק רב יותר במספר חודשים אינו מכריע את הכף, אלא היא נשענת על מספר פרמטרים. ההחלטה על קידום עובדים או אי קידומם הִנה פררוגטיבה ניהולית של המשיבה ובלבד שהדבר נעשה בתום לב ומטעמים ענייניים. למעביד הפררוגטיבה הניהולית לנהל את מפעלו כראות עיניו ולפי שיקוליו לגבי ניהול תקין ועליו לעשות כן בתום לב ולקחת בחשבון את זכויות עובדיו. המשיבה פעלה כאמור.
גם אילוּ קודם המערער כשנה לפני פרישתו למשרת מנהל מחלקה גדול לא הייתה צומחת לו ישועה מכך, שכן לפי ההסכם הקיבוצי בין מדינת ישראל להסתדרות ההנדסאים בישראל, דרגה 46 מוענקת רק למנכ"ל ולמשנה למנכ"ל, לכן לא היה זכאי המערער, שלא היה מנכ"ל או משנה למנכ"ל, לדרגה 46. דרגה 46 אינה יכולה להינתן כדרגת פרישה למערער שכן אין להעניק את הדרגה לעובד, אם הדרגה תביאו לדרגה הגבוהה ביותר בסולם הדרגות אליו הוא משויך. בנוסף, לוּ קודם המערער ממנהל מחלקה קטן לגדול שנה לפני פרישתו, מי לידיו יתקע שהיה מקוּדם בדרגה עם פרישתו, שכן קידום בדרגה אינו דבר שנעשה אוטומטית והוא מותנה בין השאר בחוֹות דעת טובות והמלצות מצד הממונים.
אשר לשיעור זכאות המערער לקצבת פרישה, לפי הלכת פלג יש לחשב את שתי תקופות העבודה בהן עבד המערער - האחת, כאזרח עובד צה"ל, והשנייה, כל יתר תקופת עבודתו במשרד התקשורת, ברשות הדואר ובחברת הדואר - כתקופה אחת. לפיכך כדין נהגה המשיבה עת חיברה את שתי התקופות ולא חישבה כל אחת מהן בנפרד. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [עבודה] |
|
| סעש (חי') 49453-07-12 גלינה ורשבסקי נ' אלי חג'אג' בע"מ (עבודה; מיכל פריימן, נ.צ.: ע' סלומון, י' מילוא; 03/02/14) - 26 ע' |
| עו"ד: אילן שטאובר, נמרוד בכר |
מעביד יוכל להודיע על כוונתו לפטר את העובד בתקופת מחלה או לערוך לו שימוע בתקופה זו כאשר תקופת ההעסקה תימשך עד למיצוי ימי המחלה בתשלום .
עבודה – שוויון הזדמנויות בעבודה – היעדר אפליה
עבודה – פיטורין – תקינות הליך הפיטורין
עבודה – פיטורין – בחינתם
.
התובעת הגישה כנגד מעסיקתה – הנתבעת תביעה. הצדדים חלוקים באשר לחוקיות הליך פיטוריה של התובעת ולעילת הפיטורים, כאשר טענותיה המרכזיות של התובעת בהקשר זה הינן, כי פוטרה שלא כדין, במהלך מחלה וללא שימוע וכי פיטוריה הינם על רקע גילה ובחוסר תום לב.
.
בית הדין האזורי לעבודה מפי השופטת מ. פריימן ונציגי הציבור ע. סלומון ו- י. מילוא דחה את התביעה בחלקה ופסק כלהלן:
חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, אוסר על הפליה בין עובדי המעביד ומתייחס בין היתר גם למרכיב הגיל בכלל ולפיטורי העובד בפרט.
על מנת להפוך את נטל הראיה, בענייננו, על התובעת להוכיח כי לא הייתה בהתנהגותה או במעשיה עילה לפיטוריה.
לא הוכח, כי השיקול לפיטורי התובעת היה קשור לגילה או למצבה הרפואי, אלא, להתנהגותה, יחסה לעבודה ולמערכת היחסים בינה לבין חלק מעובדי המחלקה. אין לשלול כי התנהגות התובעת נבעה בחלקה מרצונה של התובעת להביא לסיום עבודתה.
מעביד יוכל להודיע על כוונתו לפטר את העובד בתקופת מחלה או לערוך לו שימוע בתקופה זו כאשר תקופת ההעסקה תימשך עד למיצוי ימי המחלה בתשלום.
העובדה שבפני התובעת לא הועלו הסיבות לקיומו של השימוע ולכוונה לפטרה טרם השימוע, מהווה פגם בהליך השימוע. אף העובדה כי לא נערך פרוטוקול במהלך הישיבה, מהווה פגם בנסיבות העניין, ובמיוחד לנוכח המחלוקת האם התובעת הסכימה למהלך הפיטורין, אם לאו. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [עבודה] |
|
| סע (י-ם) 44121-12-11 נאיף בלביסי נ' קייטרינג ו.מ. בע"מ (עבודה; דיתה פרוז'ינין, נ.צ.: א' פוסט, מ' ברלך; 26/01/14) - 15 ע' |
| עו"ד: נחום הרפז, בדראן סלאמה |
בהעדר הוכחה כי התובע ביצע מעשי גניבה מהנתבעת אין לשלול ממנו פיצויי פיטורין ודמי הודעה מוקדמת; התובע זכאי לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין בהעדר שימוע טרם פיטוריו והעלאת האשמות חמורות נגדו שלא הוכחו; התובע זכאי לפיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי העסקתו ועל שינוי בתלושי שכרו, גמול עבודה בשעות נוספות, הפרשי שכר וחלף הפרשות פנסיוניות.
עבודה – פיצויי פיטורין – זכאות
עבודה – פיצויי פיטורין – שלילתם
עבודה – פיטורין – הודעה מוקדמת
עבודה – פיטורין – זכות לשימוע
עבודה – פיטורין – שלא כדין
עבודה – פיטורין – פיצויים
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – שעות נוספות
עבודה – חופשה שנתית – פדיון חופשה
.
התובע פוטר מעבודתו כקצב אצל הנתבעת מבלי ששולמו לו פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, ומכאן עיקר תביעתו. כמו כן נתבעו פדיון חופשה, פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה, גמול עבודה בשעות נוספות ועוד. לטענת הנתבעת התובע פוטר לאחר שנתפס גונב בשר, ולכן יש לשלול ממנו את פיצויי הפיטורים ודמי ההודעה המוקדמת. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד ובה תבעה פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה לטענתה בשל הגניבות שביצע התובע.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ד' פרוז'ינין ונציגי הציבור א' פוסט, מ' ברלך) קיבל את התביעה ברובה, דחה את התביעה שכנגד ופסק כי:
אשר לפיצויי פיטורים, הנתבעת לא הוכיחה ברמת ההוכחה הנדרשת כי התובע ביצע מעשי גניבה ולפיכך אין לשלול אותם ממנו. גם אם התובע אכן גנב, מעידה חד פעמית אינה מצדיקה שלילת פיצויי פיטורים במלואם; אשר לדמי הודעה מוקדמת, גם אם התובע היה מודע לכוונה לפטרו, אין בכך כדי לעמוד בדרישות סעיף 2 לחוק הודעה מוקדמת. מטרת ההודעה מוקדמת היא להודיע לעובד באופן חד משמעי כי עבודתו מופסקת. הודעה מעין זו לא ניתנה, וכוונות בעלמא אין בהן די. משכך, התובע זכאי לדמי הודעה מוקדמת. אף כי התובע החל לעבוד במקום עבודה אחר, הרי שבמועד זה היתה פגרה אצל הנתבעת ולכן נדחתה הטענה כי עבודתו במקום אחר מעידה כי התפטר.
אשר לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, לא הוכח כי התובע ביצע מעשי גניבה, ולא הוכח כי התובע היה מודע לטענות הנתבעת בענין זה. התובע שמע על כך לראשונה במועד הפיטורים והנתבעת לא הציגה לפניו את הראיות לכאורה נגדו, ולא ניתנה לו הזדמנות להשמיע את טענותיו. מכאן שזכות השימוע נשללה מהתובע שלא כדין והוא זכאי לפיצוי על כך. כמו כן, ההאשמות החמורות שהועלו נגד התובע מצדיקות פסיקת פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך 10,000 ₪; התובע זכאי לפיצוי מכוח סעיף 26א לחוק הגנת השכר בסך 3,500 ₪ נוכח אי מתן הודעה על תנאי העסקתו ואי מתן הודעה על שינוי בתלושי שכרו.
אשר לשעות נוספות, התשלום עבור שעות נוספות גלובליות נעשה באמצעות פיצול שכר היסוד לרכיבים שונים ולא כתוספת. מכאן, שאין מדובר בתשלום עבור עבודה בשעות נוספות אלא כחלק מהשכר הרגיל. זאת ועוד, עובד שנקבע לו שכר-עבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד, אלא אם נקבע אחרת. צו ההרחבה בענף האולמות וגני האירועים אינו מתיר תשלום שכר הכולל שעות נוספות. לאור כל האמור, התובע זכאי לתשלום שעות נוספות עבור תקופת עבודתו באולם האירועים. באשר לתקופה שבה עבד התובע בקייטרינג, אף כי הנתבעת לא הציגה רישום שעות עבודה, התובע לא הוכיח כי נדרש לעבוד שעות נוספות, לא הוכחה מתכונת העסקה בשעות נוספות ולא הוכחה עבודה רבה המצריכה עבודה בשעות נוספות; אשר לפדיון חופשה, מועדי החופשה נקבעו לפי צרכי העבודה והתובע היה מודע לכך ואף נערך לכך. לפיכך הימים שבהם לא עבד התובע מן הטעמים דלעיל הם ימי חופשה. התובע קיבל די והותר ימי חופשה ואינו זכאי לפדיון חופשה; התובע זכאי לתשלום הפרשי שכר ולחלף הפרשות פנסיוניות; התביעה שכנגד נדחתה בהעדר הוכחה. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 13 [תעבורה] [משפט מינהלי] |
|
| עתמ (ת"א) 22175-09-13 ויקטור קורקין נ' מדינת ישראל (מנהלי; מאיר יפרח; 07/04/14) - 3 ע' |
| עו"ד: אברונין, רויטגרונד |
העתירה נגד החלטת המשיבה 2 לדחות את הערר על פסילת רישיון הנהיגה של העותר, דינה להידחות. מבחינה דיונית, היה מקום להגיש ערעור מנהלי ולא עתירה מנהלית. מבחינה מהותית נמצא כי המלצות הוועדה מפורטות היטב. מקבל ההחלטה רשאי היה לאמץ את ההמלצה או לדחותה או להגיע למסקנה אחרת.
תעבורה – פסילת רישיון – פסילה מטעמי כושר
משפט מינהלי – בית-המשפט לעניינים מינהליים – סדרי דין
משפט מינהלי – בית-המשפט לעניינים מינהליים – ערעור מנהלי
משפט מינהלי – החלטות – הנמקתן
.
רישיון הנהיגה של העותר נפסל ע"י רשות הרישוי, על סמך חומר רפואי ומחמת אי התאמה. ערר שהגיש העותר נדחה ע"י ועדת הערר הרפואית. העותר תוקף החלטה זו, בעיקר מהטעם שאינה מנומקת.
.
בימ"ש לעניינים מנהליים דחה את העתירה בקובעו:
לפי הדין היה מקום להגיש ערעור ולא עתירה מנהלית. חרף הזדמנות לתקן ההליך וחרף ההודיה בכך שצריך לתקנו – לא כך נעשה. אין בחוסר יכולתו הכלכלית של העותר להפקיד עירבון כדי להכשיר את הפגם, ולו משום שקיימות דרכי פעולה שבכוחן לצמצם או לבטל את העירבון שהפקדתו נדרשת. מכל מקום, אין בעל דין יכול לעשות שבת לעצמו ולהחליט כי לא יגיש ערעור הואיל וידו אינה משגת.
אף מטעם מהותי אין להיעתר לעתירה. העיון בגיליון הערר מלמד כי בעמ' 2 תחת הכותרת "סיכום הערר" צוין: "לדחות הערר". הא – ותו לא. אלא, שאין לנתק את עמ' 2 מעמ' 1, בו מופיעים התרשמות הוועדה, שיקוליה ומסקנותיה, קרי: המלצתה לדחות הערר. המלצות אלה שפורטו היטב, אומצו. משעה שעמדה לפני מקבל ההחלטה המלצת וועדת הערר, רשאי היה לאמץ את ההמלצה או לדחותה או להגיע למסקנה אחרת. אין לסבור כי בענייננו חרג מקבל החלטה מאמות מידה של סבירות או כי נפל פגם בהחלטתו. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [דיון אזרחי] |
|
| תצ (מרכז) 33482-08-13 מטל אנוד תעשיות אלומיניום בע"מ נ' עיריית רמלה (מנהלי; מיכל נד"ב; 07/04/14) - 9 ע' |
| עו"ד: |
המשיבה הגישה הודעה על חדילה מגביית אגרת פינוי אשפה. משמתקיים האמור בסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, יש לדחות את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית. אך יש לפסוק גמול למבקשים ושכר טרחה לבאי כוחם. התובענה היא תובענה ראויה, וספק אם אלמלא התובענה הייתה המשיבה מפסיקה את גביית האגרה.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – הודעה על חדילת גבייה
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – גמול לתובע מייצג
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – שכר טירחה של בא-כוח מייצג
.
המבקשות הגישו בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה להשבת כספים שנגבו ביתר בגין גביית אגרת פינוי אשפה, שלא כדין. המשיבה הגישה הודעה על חדילה מגבייה. המבקשות מסכימות להודעה.
.
בימ"ש לעניינים מנהליים דחה את בקשת האישור ופסק גמול למבקשים ושכר טרחה לבאי כוחם:
סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות קובע כי לא יאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, אם הרשות הודיעה כי תחדל מהגביה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור והוכח לביהמ"ש כי היא חדלה מהגביה כאמור לכל המאוחר במועד הקובע. "המועד הקובע" חל בתום 90 יום מהמועד בו הוגשה בקשת האישור. בקשת האישור ניתנה בטרם חלף "המועד הקובע". ע"פ תצהיר המשיבה, היא חדלה גם מגביית "חובות עבר". משמתקיים האמור בסעיף 9(ב) לחוק, אין לאשר את בקשת האישור ולכן היא נדחית.
סעיף 9(ג) לחוק קובע כי אם החליט ביהמ"ש כאמור בס"ק (ב), רשאי הוא לפסוק גמול למבקש ולקבוע שכ"ט לבא כוחו. הסעיף מפנה לשיקולים הקבועים בסעיפים 22(ב) ו-23 בחוק לצורך הכרעה בעניין. בעניין אבוטבול נקבע כי ראשית ראוי לתת משקל לעובדה כי בעקבות הגשת התובענה הייצוגית או לאחריה, החליטה הרשות לשנות את מהלכיה. כן ראוי להתייחס להיקף הטרחה, הסיכון, התועלת, והחשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית, ולצורך שכר הטרחה גם במורכבות ההליך והאופן בו נוהל.
ניתן היה לצפות מהמשיבה כי תחדל מגביית האגרה, למצער לאחר הפסיקה בעניין חולון, משברור היה כי חוק העזר אינו מבחין בין עלויות הפינוי הבסיסיות המכוסות ע"י הארנונה הכללית לבין עלויות הפינוי של פסולת נוספת חריגה. העובדה שמשרד הפנים טרם קבע אמות-מידה מנחות להערכת הצעות לחוקי עזר חדשים בנושא, אינה מצדיקה את התנהלות המשיבה שיודעת אחרי עניין חולון, כי גביית אגרה בגין מלוא הפסולת ללא הבחנה היא אינה כדין.
בקשת האישור הביאה תועלת לחברי הקבוצה ולכלל ציבור המחזיקים בבתי עסק במשיבה. יש חשיבות לתמרץ הגשת תובענות ייצוגיות ראויות, והתובענה דנא היא ראויה. ספק אם אלמלא התובענה הייתה המשיבה מפסיקה את הגבייה. אין לקבל הטענה כי המבקשות לא נטלו סיכון בהגשת התובענה. ביהמ"ש גם ער לכך שהתביעה נגד המשיבה אינה הראשונה בנושא, אך אין בכך לשלול את זכות המבקשות לגמול, אחרת לא יהיה תמריץ לתובעים להגיש תביעות שנמצאו מוצדקות נגד רשות אחת כנגד אחרת.
אשר לטענת המשיבה כי אין לפסוק גמול ושכ"ט גבוהים מטעם של שמירה על הקופה הציבורית, הרי שזו באה כבר לידי ביטוי בפריבילגיות שניתנו לרשויות בדמות סעיפים 9 ו-21 בחוק. המשיבה אכן השתמשה בהגנת סעיף 9 לחוק ובכך חסכה ניהול תובענה ייצוגית כנגדה, לרבות את חובת ההשבה הקולקטיבית. המשיבה תשלם למבקשות גמול בסך 15,000 ₪ לכל אחת ושכ"ט לבא כוחן בסך 236,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 15 [דיון אזרחי] [הוצאה לפועל] |
|
| הפ (ת"א) 16419-04-14 עופר מלכה נ' כונס הנכסים גיא סגלוביץ' (מחוזי; יהושע גייפמן; 20/04/14) - 13 ע' |
| עו"ד: יהודה לוי, טליה דיין |
ביהמ"ש דחה בקשה לעיכוב ביצוע מכירת דירה בכינוס נכסים ולמתן צו מניעה זמני, משלא התקיימו התנאים למתן סעד זמני.
דיון אזרחי – סעדים זמניים – תנאים להענקתם
הוצאה לפועל – מכירת נכס – עיכוב ביצוע
.
המבקש עתר להצהיר שהוא הבעלים של הדירה, ולא אחיו החייב, וליתן צו מניעה זמני שימנע את המשך הליכי הכינוס ומכירת הדירה בהוצאה לפועל.
.
בית המשפט המחוזי דחה את התובענה ופסק:
בבוא ביהמ"ש ליתן סעד זמני, עליו לשקול מספר עניינים: קיום עילת תביעה בתובענה העיקרית, מאזן הנוחות בין הצדדים וכן שיקולים שביושר ביניהם תום ליבו של המבקש ואי גילוי העובדות הרלבנטיות. במקרה הנדון, ביהמ"ש לא שוכנע שקיימת לכאורה עילת תביעה למבקש או שמהתובענה עולה שאלה רצינית המצריכה דיון, מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש והוא אף לא גילה לביהמ"ש עובדות חשובות והגיש את תובענה בשיהוי. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [נזיקין] |
|
| תא (ב"ש) 47105-05-12 ש. ש (קטינה) נ' י. ש (אסיר) (מחוזי; גד גדעון; 13/04/14) - 19 ע' |
| עו"ד: נגה פריאל שלגמן, עודד גיל |
בימ"ש פסק לתובע 4, אביהן של תובעות 1-3, אשר סבן-אביו של תובע 4, הורשע בביצוע עבירות מין כלפיהן, פיצויים בגין כאב וסבל ובגין הפסדי שכר לעתיד, כניזוק משני; בימ"ש פסק לתובעות 1 ו-2 פיצויים בגין כאב וסבל, הפסדי שכר צפויים בעתיד, הפסדי זכויות סוציאליות ופנסיה, הוצאות ועזרת הזולת, ולתובעת 3 פסק פיצויים בגין כאב וסבל והוצאות.
נזיקין – נזק נפשי – עקיף
נזיקין – נזק נפשי – הוכחתו
נזיקין – רשלנות – נזק עקיף
נזיקין – פיצויים – שיעורם
נזיקין – פיצויים – על דרך אומדנא
נזיקין – פיצויים – נזק לא ממוני
נזיקין – תרופות – פיצויים
.
עסקינן בתביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים לתשלום פיצויים, שהגישו זוג הורים ושלוש בנותיהם הקטינות, בגין נזקים שנגרמו ואשר צפויים להיגרם להם, עקב מעשים מגונים שביצע הנתבע (אביו של תובע 4), בנכדותיו הקטינות (תובעות 1-3). אין מחלוקת על עצם ביצוע המעשים, ועל אחריות הנתבע, לנזקי הקטינות בגין עוולות התקיפה, נוכח הרשעתו. הנתבע חולק על היקף הנזקים הנטענים ועל חבותו הנטענת כלפי התובעים 4 ו-5.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בעיקרה ופסק כי:
לתובעים 4 ו-5 לא עומדת עילת תביעה כניזוקים ישירים, בגין עוולות רשלנות והפרת חובות חקוקות. הנזק שנגרם להורים נגרם כתוצאה מהפגיעה בבנותיהם ולא כתוצאה ממעשה עוולה שבוצע כלפיהם. ההורים הם ניזוקים משניים משום שנזקם צומח כל כולו מנזק 'לאחר'. אשר לתביעת התובע 4 כניזוק משני, המבוססת על ההלכה לפיה זכאי ניזוק משני לפיצוי בגין פגיעה בקרוב משפחתו, שנפגע ממעשה עוולה בהתקיים ארבעה תנאים מצטברים: קיום קרבת משפחה מדרגה ראשונה בין הנפגע הישיר והתובע; התרשמות ישירה של התובע מאירוע הנזק, או התרשמות מכלי שני, כאשר ניתן היה לצפות את הנזק, כתוצאה מסתברת של האירוע; קרבה סיבתית, בין הנזק הנפשי שנגרם לניזוק המשני ובין אירוע הנזק; פגיעה נפשית חמורה המגיעה כדי מחלת נפש או נוירוזה, הגורמות לנכות ניכרת, כאשר אחד השיקולים הרלוונטיים יהיה מידת ההשפעה של הנזק האמור על תפקוד התובע, אם כי, במקרים "ברורים וקשים", ניתן להכיר גם בנזק שאינו עולה כדי פסיכוזה או נוירוזה, בהתקיים יתר התנאים. במקרה דנן התקיימו כל ארבעת התנאים ולפיכך נפסק לתובע 4 בגין כאב וסבל פיצוי ובגין הפסדי שכר לעתיד על דרך של אומדן גלובלי.
אשר לתביעת הקטינות, נקבע כי יש לייחס את נכויותיהן במלואן למעשים שעשה בהן הנתבע. בימ"ש פסק פיצויים לקטינות בגין כאב וסבל, הקרוב לפיצוי שנפסק במקרים הקלים יותר, שכן הנתבע לא הפעיל כלפיהן כוח רב, לא פגע בהן פגיעה פיזית קשה, ומדובר בתקיפות בודדות. כמו כן ניתן משקל לנכויות הצמיתות שנותרו אצל תובעות 1 ו-2 כתוצאה מהמעשים, אך בנסיבות אין לפסוק את הפיצוי ביחס ישיר לשיעורי הנכות. לעניין תובעת 3, יש לקחת בחשבון ביחס לראש נזק זה את הסיכוי הממשי להחמרה במצבה בעתיד. נוכח השיקולים האמורים נפסק לכל אחת מן התובעות 1 ו-2 סך 300,000 ₪ בגין כאב וסבל, ולתובעת 3 סך של 200,000 ₪. בימ"ש לא חייב את הנתבע גם בפיצויים עונשיים בקובעו כי הושגו כבר המטרות העשויות להצדיק זאת במסגרת העונשים שהוטלו על הנתבע בהליך הפלילי. עם זאת, נוכח סכום הפיצוי הסמלי שהוטל בהליך הפלילי, נפסק כי אין מקום לנכות את סכום הפיצוי האמור מן הפיצויים שנפסקו לקטינות. עוד נפסקו לזכות הקטינות פיצויים בגין פגיעה בכושר ההשתכרות והפסדי שכר בהתאם לשיעורי הנכות הרפואית שנקבעו ולפי בסיס השכר הממוצע במשק, וכן בגין הפסדי זכויות סוציאליות ופנסיה הצפויים בעתיד על דרך של אומדן גלובלי. אשר לתובעת 3 אשר בשלב זה לא נגרמה לה נכות ונוכח גילה הצעיר נפסק כי נכון לשוב לבדוק אותה בגיל 16. כן נפסקו לתובעות 1 ו-2 הוצאות בגין טיפולים פסיכיאטריים, הוצאות נסיעה הכרוכות בטיפולים אלה והדרכת הורים. לתובעת 3 נפסקו רק הוצאות הדרכת הורים על דרך של אומדן. לתובעות 1 ו-2 נפסק גם פיצוי בגין עזרת הזולת נוכח טיב הפגיעות וחומרתן. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [משפט מינהלי] |
|
| עתמ (חי') 10496-11-13 ארד בע"מ נ' ימים תאגיד המים של קרית ים בע"מ (מחוזי; רון שפירא; 13/04/14) - 17 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש דחה עתירה כנגד זכיית המשיבה 2 במכרז, דחה את פרשנות העותרת בדבר תנאי הסף במכרז והעדיף את פרשנות ועדת המכרזים.
משפט מינהלי – בית-המשפט לעניינים מינהליים – סמכותו
משפט מינהלי – מכרזים – פרשנות תנאי סף
.
עתירה נגד החלטות ועדת המכרזים, בעניין זכיית המשיבה 2 במכרז לביצוע עבודות לאספקה והתקנה של מערכות מדי מים לקריאה מרחוק, ודחיית פרשנות העותרת בדבר תנאי הסף במכרז.
.
בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה ופסק:
מקום שבו תנאי המכרז אינם ברורים וניתן לפרשם באופנים שונים שמידת סבירותם שווה והם מתיישבים עם לשון מסמכי המכרז ועם תכליתו, יש להעדיף פרשנות המקיימת את הצעות משתתפי המכרז על פני פרשנות הפוסלת אותן. במקרה דנן יש להעדיף את הפרשנות של ועדת המכרזים, המקיימת את הצעת המשיבה 2 ולא ניתן לקבוע כי ההחלטה סטתה מעקרונות ניהול מכרז תקין או כי הייתה בלתי סבירה באופן המצדיק התערבות.
לביהמ"ש לעניינים מנהליים אין סמכות לדון בעתירה שהוגשה נגד מכרז של תאגיד מים וביוב ומן הראוי שהמחוקק ייתן דעתו לסוגיית הסמכות העניינית לדון בעניינם של תאגידי המים והצורך בהסדרתה. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [פשיטת רגל] |
|
| פשר (חי') 52973-10-12 אהרון טטרואשוילי נ' כונס נכסים רשמי מחוז חיפה והצפון (מחוזי; ישראלה קראי גירון; 10/04/14) - 22 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש הורה על ביטול מכירת דירת החייבים במסגרת ההוצאה לפועל ועל מימושה מחדש במסגרת תיק פשיטת הרגל, בשל הפגמים שנפלו בהליכי מימוש הנכס.
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – פיקוח בית-המשפט
פשיטת רגל – כינוס נכסים – מכירת נכס
.
בקשה למתן הוראות לביטול מכירת דירת החייבים במסגרת ההוצאה לפועל ולמימוש הזכויות בדירה מחדש ע"י המנהל המיוחד במסגרת תיק הפש"ר.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה ופסק:
הלכה היא כי כאשר שווי הנכס המשועבד עולה על גובה שווי החוב קיים ניגוד אינטרסים פוטנציאלי מובנה בין הנושה המובטח לבין בעל התפקיד בהליך חדלת הפרעון האמון על אינטרס כלל הנושים וראוי כי ביהמ"ש של חדלות הפרעון יפקח על הליכי מימוש הנכס. בנסיבות המקרה דנן התגשם ניגוד האינטרסים המובנה והייתה חובה לעתור לביהמ"ש להמשך הליכי המימוש. משכך ולאור הפגמים שנפלו בהליכי מימוש הנכס, אין להותיר את המכירה על כנה. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [פשיטת רגל] [דיון אזרחי] |
|
| פשר (י-ם) 59344-01-12 נידר חברה לבנין ולפיתוח בע"מ נ' נידר חברה לבנין ולפיתוח בע"מ (מחוזי; דוד מינץ; 08/04/14) - 12 ע' |
| עו"ד: תומר רבינוביץ |
כאשר המועד להגשת תביעת חוב וערעור על החלטות נאמן לדחות תביעות נקבע בהסדר הנושים, האכת המועד תותר רק במקרים חריגים ביותר. במקרה דנן לא הוארך המועד להגשת ערעור על ההכרעה בתביעות החוב.
פשיטת רגל – תביעת חוב – הארכת מועד להגשתה
דיון אזרחי – מועדים – הארכתם
.
בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על הכרעה בתביעות חוב של המבקש נגד החברה, המצויה בהקפאת הליכים.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
כאשר הארכת המועד לא תיפגע ביעילות ההליך ובהסתמכות יתר הנושים, יש מקום להארכת מועד, אולם כשהמועד להגשת תביעת חוב וערעור על החלטות נאמן לדחות תביעות נקבע בהסכמת הנושים ע"פ הסדר נושים, אי עמידה במועדים תותר רק במקרים חריגים ביותר. במקרה דנן אין טעם מיוחד להארכת מועדים, וודאי כשהמועד לערעור על החלטת נאמן נקבע בהסדר נושים, ואף לא ניתן לומר שלערעור סיכויים טובים להתקבל. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [חוזים] |
|
| תא (ב"ש) 53644-01-13 אליהו מהריאן נ' יעקב תשובה (מחוזי; שרה דברת; 07/04/14) - 8 ע' |
| עו"ד: אברהם דורון, שני שריג, דוד נפטולייב |
ביהמ"ש פסק כי הסכם ההלוואה שנחתם בין הצדדים הינו הסכם למראית עין ולפיכך הינו בטל.
חוזים – חוזה למראית עין – הוכחתו
חוזים – חוזה למראית עין – נפקותו
.
תביעה להצהרה כי הסכם ההלוואה שנחתם בין הצדדים הינו הסכם שנחתם למראית עין ולפיכך הינו בטל.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ופסק:
ככלל, הנטל להוכיח כי חוזה הינו למראית עין מוטל על הטוען טענה זו, ברם ניתן להעביר את הנטל לצד השני באמצעות כללי 'אותות המרמה'. בענייננו, יש ממש בטענת התובע כי ההסכם הינו למראית עין בלבד שמטרתו להונות נושים, והנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח טענתו לקיומה של הלוואה, שעה שהיה בידיו להוכיח זאת. לפיכך הסכם ההלוואה הינו הסכם למראית עין והוא בטל. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [חוזים] [שותפויות] |
|
| הפ (מרכז) 31889-04-10 י. ב. גל אור ייזום והשקעות בע"מ נ' הממרח (1994 ר.ד.) בע"מ (מחוזי; אהרון מקובר; 07/04/14) - 18 ע' |
| עו"ד: ציונה גולן, מרדכי גולן, הרצברג, דובינסקי, זנטי |
ביהמ"ש קבע כי המשיבה לא הפרה הפרה יסודית את הסכם השותפות וחובת הנאמנות, וממילא בהעדר הסכם מפורש, האופן היחיד להפטר משותף הוא ע"י פירוק השותפות.
חוזים – הפרה – הפרה לא יסודית
חוזים – ביטול – שלא כדין
שותפויות – שותפים – הוצאתם מהשותפות
.
תובענה להצהיר כי הסכם השותפות עם המשיבה 1 בוטל כדין על ידי המבקשות וכתוצאה מביטולו תוצא המשיבה 1 מהשותפות ללא צורך בפירוק השותפות.
.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה ופסק:
בפסיקה נקבע כי אי-עמידה ממושכת על ביצוע זכות חוזית במועדה הנקוב עשויה ליצור את הרושם כי מעשה ההפרה אינו עוד בבחינת הפרה היורדת לשורש העסקה ויש בכוחו של חלוף הזמן להפוך את ההפרה מיסודית ללא יסודית. במקרה דנן אין לראות במעשי המשיבה משום הפרה יסודית של הסכם השותפות וחובת הנאמנות, וממילא הודעת הביטול ניתנה שלא כדין, משלא ניתנה תוך "זמן סביר" ומשאינה עומדת בדרישת בתום הלב. מכל מקום, בהעדר הסכם מפורש, האופן היחיד להפטר משותף בלתי רצוי הוא ע"י פירוק השותפות. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [דיון אזרחי] [חוזים] |
|
| תצ (י-ם) 6071-07-11 ארבן השקעות בע"מ נ' סלקום ישראל בע"מ (מחוזי; גילה כנפי שטייניץ; 02/04/14) - 20 ע' |
| עו"ד: יאיר שילה, רות לובן |
ביהמ"ש דחה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד סלקום, בגין הוראת עדכון תעריפים, משמצא כי לא הוכחה אפשרות סבירה שהשאלות המשותפות יוכרעו לטובת הקבוצה.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – תנאים לאישורה
חוזים – פרשנות – כללי פרשנות
חוזים – חוזה אחיד – תנאי מקפח
.
בקשה לאישור תובענה כייצוגית, שעניינה בפרשנותה ותוקפה המשפטי של הוראת עדכון תעריפים הכלולה במסמכי ההתקשרות שבין סלקום לבין לקוחותיה העסקיים.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
לצורך בירור אם יש "אפשרות סבירה" שהשאלות המשותפות יוכרעו לטובת הקבוצה, התובע נדרש להוכיח כבר בשלב המקדמי כי קיימת תשתית ראייתית מספקת שמקימה סיכוי סביר להכרעה לטובתו וביהמ"ש נדרש להיכנס לעובי הקורה. במקרה דנן לא הוכחה אפשרות סבירה שהשאלות המשותפות יוכרעו לטובת הקבוצה, הן מאחר שאין לקבל את פרשנותה המלאכותית של המבקשת לתניית עדכון התעריפים, שאף אינה מתיישבת עם תכלית התנייה והגיונה, והן מאחר שגם אם התנייה הינה מקפחת, עמדה למבקשת אפשרות מעשית להשתחרר מההסכם. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [ראיות] [עונשין] |
|
| תפח (ב"ש) 50292-03-11 מדינת ישראל נ' מיכאל טנסקי (מחוזי; חני סלוטקי, מרדכי לוי, אריאל חזק; 02/03/14) - 313 ע' |
| עו"ד: ברקוביץ, אברהם, שפטל, פורת, נהרי, פצ'בסקי, רוזה |
הדעות בין שופטי בית המשפט נחלקו סביב השאלה אם להרשיע את הנאשמים בעבירות שמיוחסות להם במסגרת פרשת רצח כפול של שני מנוחים. בתוך כך בית המשפט נדרש לשאלות עובדתיות הנוגעות למעורבותם של הנאשמים ברצח המנוחים, ולסוגיות משפטיות אחדות, לרבות שאלת קיומו של סיוע ראייתי לעדות עד המדינה.
ראיות – עדות – בחינתה
ראיות – עדות – סתירות
ראיות – עדים – עד מדינה
ראיות – עדים – שותף לדבר עבירה
ראיות – שותף לעבירה – דבר מה
ראיות – שקרי נאשם – כחיזוק
ראיות – שקרי נאשם – כסיוע
.
כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום שמייחס להם רצח כפול. העבירות שמיוחסות לנאשמים, בין השאר, הן: עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע; עבירות של רצח; עבירה של ניסיון לקשירת קשר לביצוע פשע. בית המשפט נדרש לשאלות של מהימנות העדים העיקריים ולסוגיות משפטיות אחדות, לרבות שאלת קיומו של סיוע ראייתי לעדות של עד המדינה לגבי נאשם 1. כן נדרש בית המשפט לשאלה האם בפועל הנאשמים היו מעורבים ברצח של המנוחים ובעבירה של קשירת קשר לביצוע הרצח, אם לאו.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
ככלל, אין באי-התאמות קלות בעדות או בין העדויות של עדים שונים כדי למנוע מבית המשפט ליתן אמון באותן עדויות, ובלבד שאין מדובר בסתירות מהותיות, במיוחד לגבי ליבת העדות, שאין להן הסבר מהימן או הסבר המניח את הדעת.
עם זאת, יש להבחין לא רק בין אי-התאמות וסתירות קלות לבין סתירות מהותיות וסתירות בליבת העדות, כי אם גם בין סתירות שמקורן בחולשת הזיכרון האנושי, במיוחד אם חלף זמן ניכר מהאירוע מושא העדות, לבין סתירות שמקורן ברצון לשקר.
יש להבחין בין אופן ההתייחסות השיפוטית למהימנותו של מתלונן/ת בעבירת מין למהימנותם של עדים בעבירות אחרות (שאינן עבירות מין), כמו במקרה שלפנינו, שמאפייניהן שונים מהמאפיינים המיוחדים של עבירות המין. העדות של עד המדינה מעלה תמיהות ממשיות אחדות, במספר נקודות, שחלקן נוגעות לליבת האירוע או לליבת העדות – מקצתן לאור ראיות חיצוניות אובייקטיביות שהוצגו.
במקרה דנן העדויות של רוב העדים המרכזיים, הן מצד התביעה והן מצד ההגנה, היו בלתי מהימנות לפחות בחלקן.
עבירת הקשר היא עבירה עצמאית, העומדת בפני עצמה, והיא אינה עבירה הנגזרת מהעבירה "המושלמת"; היא בבחינת "הסכם עברייני", שנוצר כאשר שניים, או יותר, מסכימים ביניהם לבצע פשע או עוון, והיא משתכללת מרגע ההסכמה בין הצדדים לפעול למען אותה מטרה בלתי כשרה, אף אם עדיין לא נעשה דבר על מנת לקדמה.
באשר ליסוד הנפשי, על התביעה להוכיח כי הנאשם התכוון להתקשר עם הצד השני וכי במסגרת ההתקשרות הנאשם התכוון להביא להגשמת המעשה האסור.
בשל אופייה הייחודי של עבירה זו, פעמים רבות אין ראיות ישירות המצביעות על קיומה, ובית המשפט נדרש להכריע בדבר התגבשותה על סמך ראיות נסיבתיות, לרבות בדרך של הסקת מסקנות מהתרחשויות מאוחרות אשר אירעו לאחר היווצרותו של הקשר. מקום שהראיות הן נסיבתיות, על הראיות להצביע על כך שאשמתו של הנאשם היא האפשרות הסבירה האחת והיחידה.
היסוד הנפשי הנדרש לשם הוכחת עבירת הרצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין הוא יסוד "הכוונה תחילה". יסוד זה מורכב, כאמור בסעיף 301(א) לחוק העונשין, משלושה רכיבים מצטברים: (1) הכנה למעשה ההמתה; (2) החלטה להמית; (3) העדר התגרות (העדר קנטור).
למעשה, ניתן להצביע על ארבעה מבחנים עיקריים לזיהוי המבצע בצוותא, ולהבחנה בינו לבין המסייע, ואלו הם: מבחן הקרבה והמעגל הפנימי; מבחן השליטה; המבחן הפונקציונאלי; והמבחן המשולב.
באשר ליסוד הנפשי של המבצע בצוותא, עליו לקיים הן את היסוד הנפשי הנדרש לעבירה המבוצעת בצוותא והן את היסוד הנפשי של מודעות לעצם הפעולה בצוותא עם הצדדים האחרים.
אשר ליסוד הנפשי של המסייע, נדרשים שלושה רכיבים מצטברים: האחד, מודעות המסייע לטיב ההתנהגות המסייעת; השני, מודעות המסייע לכך שהמבצע העיקרי עומד לבצע את העבירה; והשלישי, כוונה לסייע – המסייע צריך לחפוץ לתרום תרומה למימוש העבירה העיקרית, או לפחות עליו להיות מודע לכך כי מעשהו עלול, ברמה של ודאות קרובה, לתרום לביצועה של העבירה העיקרית.
הנוכחות בזירת העבירה אינה תנאי הכרחי או תנאי מספיק לצורך סיווג העבריין כמבצע בצוותא: נוכחות במקום עשויה לאפיין אך מסייע לדבר עבירה; ולעומת זאת, אפשר כי העבריין יסווג כמבצע בצוותא אף בלא נוכחותו בזירה כלל. נוכחות בזירת העבירה מקימה חזקה לכאורה שהנוכחות אינה מקרית ונועדה (לפחות) לסייע לביצוע העבירה.
הנוכחות בזירת העבירה מעבירה את הנטל הטקטי לכתפי הנאשם שהיה נוכח במקום, אשר צריך ליתן הסבר משכנע לנוכחותו, אם הוא טוען כי הוא היה אך עובר אורח תמים וכי לא היה מעורב בביצוע העבירה; או לפחות על הנאשם להקים ספק סביר בעניין גרסתו בדבר נוכחותו התמימה במקום. כיום מצומצמת דרישת הסיוע לקטגוריות מעטות, בעיקר לעדות של ילד לפני חוקר ילדים.
המשמעות של המילים "עדות יחידה" בסעיף 54א(א) לפקודת הראיות, אין מדובר בעדות יחידה במובן המילולי הצר והדווקני, אלא יש לפרש את הביטוי פרשנות תכליתית ומהותית, שלפיה מדובר בעדות יחידה שעל פיה היה ניתן להרשיע את הנאשם אלמלא העד היה שותף או עד מדינה – הגם שיש עדויות וראיות אחרות המחזקות את העדות היחידה או המסייעות לה.
קיימים שלושה סוגים של תוספות ראייתיות: דבר לחיזוק, דבר-מה-נוסף (דבר-מה) וסיוע. בחלק מקטגוריות המקרים שבהם נדרשת תוספת ראייתית, היא נדרשת מכוח הוראות החוק החרות, בעיקר פקודת הראיות, כגון בענייננו; ואילו בקטגוריות אחרות, מקורה של התוספת הנדרשת הוא מכוח ההלכה הפסוקה.
בפועל, התוספות הראייתיות נחלקות לשתי קטגוריות עיקריות, השונות במהותן זו מזו: הקטגוריה הראשונה היא של ראיות מסבכות (ראיית סיוע), ואילו הקטגוריה השנייה היא של ראיות מאמתות או מחזקות. ככלל, ה"דבר לחיזוק", בדומה לדבר-מה ובהבדל מה"סיוע", אינו צריך לסבך את הנאשם בעבירה מושא האישום.
כאשר בפועל המשקל של הראיה הבסיסית הוא מלא, אין צורך כי הדבר לחיזוק יתייחס לגזרת המחלוקת או לנקודה השנויה במחלוקת; ואילו כאשר מתברר כי המשקל של הראיה הבסיסית אינו גבוה, נדרש דבר לחיזוק בעל משקל ממשי אשר יתייחס לחזית המריבה או לפחות לנקודה השנויה במחלוקת בתוככי יריעת המחלוקת.
ככלל, מקום שנדרש סיוע, הוא צריך להתייחס לכל נאשם בנפרד ולסבך את הנאשם הקונקרטי בעבירה המיוחסת לו, ואין להסתפק בעדות מסייעת שיש בה כדי להפליל אחד מהנאשמים האחרים המואשמים עמו באותו כתב אישום. עם זאת, אין מניעה לכך שראיית סיוע המתייחסת במישרין לנאשם אחד תשמש בעקיפין סיוע גם לגבי נאשמים אחרים, ובלבד שבנסיבות העניין יש בכוחה לסבך אישית גם את הנאשמים שהסיוע אינו מתייחס אליהם במישרין.
הדרישה שבדין לתוספת ראייתית (כגון דבר לחיזוק) מהווה, אפוא, "סף תחתון" או "רף מינימאלי" ומתייחסת למקרים שבהם המשקל של הראיה הבסיסית הטעונה תוספת הינו מלא או לפחות גבוה.
קיימת זיקת גומלין בין משקל הראיה הבסיסית הטעונה תוספת ראייתית לבין המשקל של התוספת הראייתית הנדרשת, כך שקיים יחס הפוך, של מעין "מקבילית כוחות", בין משקל הראיה הבסיסית הטעונה תוספת ראייתית לבין משקל התוספת. על כן, ככל שמשקלה של הראיה הבסיסית הינו גבוה יותר, משקלה של התוספת הראייתית יכול להיות נמוך יותר; ולהיפך.
מחד גיסא, כאשר עדות יחידה הטעונה תוספת ראייתית (של חיזוק או סיוע) אינה מהימנה כלל ועיקר, אין די לצורך הרשעה בראיית חיזוק או סיוע, אף לא במשקל גבוה. מאידך גיסא, גם כאשר ניתן אמון מלא בעדות יחידה הטעונה חיזוק או סיוע, עדיין נדרשת לה תוספת ראייתית, אך משקלה של התוספת אינו חייב להיות גבוה.
כאשר מדובר בעדות הטעונה סיוע שהיא מהימנה אך בחלקה, או שהיא ספק-מהימנה, יש להבחין בין מקרה שבו אי-המהימנות או הספק מתייחסים רק לחלקים הנוגעים לשוליים או לפריפריה של העדות, לבין מקרה שבו המהימנות מוטלת בספק גם לגבי חלק מהעדות הנוגע לליבת העבירות המיוחסות לנאשם; ובמקרה אחרון זה נדרש סיוע ממשי, מוגבר או כבד-משקל.
עדות אחת הטעונה סיוע יכולה להוות סיוע לעדות אחרת הטעונה אף היא סיוע, וכאשר היא משמשת סיוע בלבד ולא עדות עיקרית, היא, כשלעצמה, אינה טעונה סיוע, שכן הסיוע נדרש לעדות רק כשהיא מהווה בסיס להרשעה.
שקרי נאשם, בין בחקירתו ובין בעדותו (בשונה מחוסר מהימנות גרידא של העדות), יכולים אף להגיע כדי ראיית סיוע, מקום שנדרש סיוע, אם הם עומדים בחמישה תנאים מצטברים שנקבעו בפסיקה.
על מנת שעד ייחשב כעד מדינה, צריכים להתקיים שלושה תנאים מצטברים: ראשית, היות העד שותף לאותה עבירה; שנית, כי העד מעיד לאחר שניתנה לו או שהובטחה לו טובת הנאה; שלישית, כי טובת ההנאה ניתנה בזיקה לעדות.
הפסיקה הכירה בקטגוריות מיוחדות או במקרים מיוחדים של עדים, שאמנם אינם בגדר עדי מדינה, במובן הפורמאלי, אך יש בכל זאת להתייחס אליהם, באופן מהותי, כאל עדי מדינה ולדרוש סיוע לעדותם, למרות שאינם ממלאים אחר התנאים של ההגדרה של "עד מדינה".
אכן עד מדינה לעולם אינו צדיק בדורותיו ומהימנותו של עד מדינה היא חשודה מראש וטבולה בטובת ההנאה שהובטחה לו או שניתנה לו, אך משנבחנה עדותו של עד המדינה בזהירות המתחייבת ונמצאה מהימנה, היא מהווה בסיס להרשעה בכפוף לדרישת הסיוע. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 24 [ראיות] |
|
| תפ (ראשל"צ) 39158-12-12 מדינת ישראל נ' חנוך גמליאלי (שלום; איטה נחמן; 09/04/14) - 33 ע' |
| עו"ד: לב ארי, אלון קריטי |
בית המשפט הרשיע את הנאשם בביצוע עבירת מעשה מגונה בנסיבות אינוס. נפסק, כי המתלוננת אכן הייתה שרויה במצב המונע ממנה לתת הסכמה חופשית ומשהוכיחה המאשימה, כי בוצעו בה המעשים המתוארים בכתב האישום, הרי הם בוצעו בנסיבות סעיף 345 (א)(4) בחוק העונשין.
ראיות – עדות – בחינתה
.
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת מעשה מגונה בנסיבות אינוס, בריבוי מופעים. ההגנה העלתה טענה של "אין להשיב לאשמה" וגרסה כי המאשימה לא עמדה בנטל המוטל עליה על מנת להוכיח את נסיבות העבירה המיוחסת לנאשם.
.
בית המשפט הרשיע את הנאשם ופסק כלהלן:
בנסיבות העניין עולה, כי המאשימה עמדה בנטל החל עליה והוכיחה מעל לכל ספק סביר שהנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום. גרסאות עדי התביעה משתלבות זו בזו, והן אמינות משלא נסתרו על ידי ההגנה והן עומדות במבחני המציאות וההיגיון.
אין לתת אמון בגרסאות הנאשם הפתלתלות, שחלקן אינו מתיישב עם מבחן ההיגיון וחלקן כבוש ועלה בשלבים מאוחרים של ההליך המשפטי.
מהראיות עולה, כי המתלוננת אכן הייתה שרויה במצב המונע ממנה לתת הסכמה חופשית ומשהוכיחה המאשימה, כי בוצעו בה המעשים המתוארים בכתב האישום, הרי הם בוצעו בנסיבות סעיף 345 (א)(4) בחוק העונשין. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [הגנת הדייר] |
|
| תא (י-ם) 17715-11-10 ברוך דוד עזרא נ' מירי עזר (שלום; דורית פיינשטיין; 06/04/14) - 9 ע' |
| עו"ד: אבירם מזרה, עוז כהן |
בית המשפט קבע, כי עומדת לנתבעת הגנה מן הצדק ונמנע מלהורות על פינוייה מהנכס. נפסק, כי הדיירת היא אלמנה, מבוגרת וחולה שאין לה מקורות הכנסה, ופינוי במקרה זה (ללא פיצוי), בשים לב להפרות המיוחסות לה, יהיה בלתי מידתי ועשוי לגרום לה נזקים כלכליים קשים ביותר.
הגנת הדייר – פינוי – עילות פינוי
הגנת הדייר – סעד מן הצדק – שיקולי בית-המשפט
.
התובעים הגישו כנגד הנתבעת תביעה לפינוי דיירת מוגנת ללא פיצוי, וזאת מכוח מספר עילות בהתאם לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב].
.
בית המשפט פסק כלהלן:
בנסיבות העניין, אכן, הדיירת עשתה דין לעצמה כאשר החלה בשיפוצים, ושיפוצים אלו גם כללו דברים שאינם חיוניים כהגדרת סעיף 70 לחוק הגנת הדייר. בהקשר זה, ראוי היה כי הדיירת הייתה פונה בזמן אמת לבית הדין לשכירות, והוא שהיה קובע אם טעמי ההתנגדות של התובעים הינם סבירים וראויים, וקובע אלו תיקונים יותרו לדיירת לבצע ואלו לא.
לא מדובר בדיירת שמתחמקת מלשלם את דמי השכירות וגם בעלי הדירה הם לא בעלי דירה שעמדו על זכויותיהם. לפיכך, גם אם ההסכם הופר בעניין התשלומים הרי, עומדת לנתבעת הגנה מן הצדק, ויש להביא בחשבון בעת קביעת התנאים למתן הגנה זו, את כל ההפרות שהוכחו.
חוק הגנת הדייר מותיר בידי בית המשפט פתח צר המאפשר שלא לפנות דייר בשל שיקולי צדק. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [נזיקין] [דיון אזרחי] |
|
| תא (י-ם) 62472-01-13 המוסד לביטוח לאומי ירושלים סניף ויצמן נ' עירית ירושלים (שלום; מירית פורר; 06/04/14) - 7 ע' |
| עו"ד: |
הימצאותו של בור במדרכה או כביש במקום בו אין מדרכה להולכי רגל מקים אחריות על העיריה.
נזיקין – אחריות – רשות מקומית
דיון אזרחי – מעשה-בית-דין – השתק שיפוטי
.
התובע הגיש תביעה שעניינה בדרישה כי הנתבעת תשפה אותו בהתאם להוראות סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], בגין גימלאות ששילם לנפגע, שנפגע בתאונת עבודה בדרך חזרה מעבודתו כשנתקל בבור בכביש, נפל ונחבל. מלבד שאלת אחריות הנתבעת לפגיעה בנפגע ושיעור הנזק שנגרם לו עמדה במוקד הדיון המחלוקת אם קמה מניעות והשתק לעירייה לטעון ביחס לאחריותה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הנתבעת אינה מושתקת מלכפור בחבותה לתשלום נזקי התובע או מלכפור בטענה שהגימלאות אינן משקפות כראוי סכומים הנובעים מהנזק. מסקנה זו מושתת על העובדה כי בין הנפגע לנתבעת לא התנהל הליך בבית משפט והם הגיעו לכלל הסכם פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט מבלי שהוגשה תובענה ומשכך אף לא ניתן לו תוקף של פסק-דין.
מכיון שלא נחתם הסכם הפשרה במסגרת תובענה בין הנפגע לנתבעת לא קם השתק כנגד הנתבעת.
ההשתק השיפוטי חל מקום בו בעל דין שטען טענה או נקט עמדה בפני בית המשפט, וכתוצאה מכך צמחה לו "הנאה" כלשהי – במובן הפשוט של המילה – בפסק הדין, אף אם טענתו לא התקבלה, אינו רשאי לטעון, בשל כללי ההשתק השיפוטי, טענה מנוגדת לאותה טענה או עמדה בה נקט במסגרת הליך קודם.
הימצאותו של בור במדרכה או כביש במקום בו אין מדרכה להולכי רגל מקים אחריות על העיריה.
בנסיבות המקרה, בהן טוען התובע כי מדובר במפגע גלוי לעין שנוצר בתהליך ארוך הנמשך חודשים, יש לייחס לו אשם תורם בשיעור של 50%. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [חוזים] [מקרקעין] [חברות] |
|
| תא (הרצ') 18001-08-09 אושרית בן שימול נ' גבעתי תוצאות בע"מ (שלום; ד"ר שאול אבינור; 06/04/14) - 28 ע' |
| עו"ד: אורי רפאל, מרדכי סאסי, רן עמרם |
הפרת התנאי של תשלום דמי שכירות הינה בגדר הפרה יסודית של חוזה שכירות – קל וחומר כאשר מתלווית לה הימנעות מתשלומים שוטפים המוטלים על השוכר.
חוזים – שכירות – דמי שכירות
מקרקעין – הסגת גבול – פלישה טרייה
חברות – אחריות – אחריות אישית
.
בית המשפט נדרש לשאלה: האם התובעת הפרה את הסכם השכירות והנספח לו הפרה יסודית – הפרה שאפשרה לנתבעת 1 לבטל את החוזה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הפרת התנאי של תשלום דמי שכירות הינה בגדר הפרה יסודית של חוזה שכירות – קל וחומר כאשר מתלווית לה הימנעות מתשלומים שוטפים המוטלים על השוכר. התובעת הפרה אפוא את הסכם השכירות והנספח לו הפרה יסודית, הפרה אשר הקנתה לנתבעת 1 את הזכות לבטל את ההסכמים לפי הוראות סעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה).
אמנם יש לקבל את טענת התובעת, לפיה סגירת בית הקפה ונסיעתה לחו"ל לא היוו נטישה של הנכס כסברת נתבע 2, אך לעניין הפרת ההסכם בגין אי תשלום דמי השכירות אין בכך כדי להעלות או להוריד. משלא נטשה התובעת את הנכס פשיטא שהיה עליה להמשיך ולשלם את דמי השכירות והתשלומים השוטפים בגינו.
ההיתר לסילוק "פולש טרי", הקבוע בהוראות סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, פורש על דרך הצמצום והוגבל רק לגבי מי שהחזיק בפועל וכדין בקרקע ונושל מהחזקתו. מכאן, שגם בעל זכות חזקה כדין במקרקעין, שאינו מחזיק בהם בפועל, אינו רשאי לעשות דין לעצמו כדי לתפוס מחדש את החזקה ועליו לפנות לבית המשפט לקבלת סעד, תוך שמירה על זכותו הדיונית של המחזיק בפועל להתגונן בבית המשפט ולהביא את טענותיו.
אין להטיל אחריות אישית על נתבע 2 בשל אי התקיימות התנאים ל"הרמת מסך" המנויים בהוראות סעיף 6 לחוק החברות. ואולם, במקרה דנא לא מדובר ב"הרמת מסך" אלא במקרה מובהק של אחריות אישית. בכל האירועים נשוא התובענות דנא פעל נתבע 2 באופן אישי, לעיתים אף מבלי להזכיר כלל את נתבעת 1, שכל פעילותה בוצעה באמצעות נתבע 2. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [ביטוח] |
|
| תא (חי') 7263-02-12 שולה בוכריס נ' איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ (שלום; אספרנצה אלון; 04/04/14) - 15 ע' |
| עו"ד: מאיר ברק, דן טביב |
בית המשפט דחה את טענתה של המבטחת בעניין תחולת סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח. נפסק, כי מקום בו הפרטים הכוזבים נמסרו ממניע שאינו קשור לתנאי חבות המבוטח על פי הפוליסה – לא יהיה מקום לפטור את המבטח.
ביטוח – חוק חוזה הביטוח – מרמה בתביעת תגמולים
.
בית המשפט נדרש לשאלת תחולתו של סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, על המקרה דנן. הצדדים חלוקים בנוגע לשאלה מהו המניע למסירת מידע כוזב, האם להוציא כספים שלא כדין מחברת הביטוח, כטענת המבטחת, או בשל החשש לשלילת רישיון הנהיגה וללא קשר לחברת הביטוח, כטענת התובעת.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
התובעת כיזבה והוליכה שולל זמן רב את הנתבעת. היא דבקה בשקר עד אשר הגישה את תביעתה. אך אין בכך כדי לשלול תשלום תגמולי ביטוח.
לצורך הוכחת תחולתו של סע' 25 לחוק חוזה ביטוח, יש להוכיח התקיימותם של שלושה יסודות מצטברים: א. מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; ב. מודעות של המבוטח לאי הנכונות או הכזב של העובדות שנמסרו; ג. כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות.
מקום בו הפרטים הכוזבים נמסרו ממניע שאינו קשור לתנאי חבות המבוטח על פי הפוליסה – לא יהיה מקום לפטור את המבטח בנסיבותיו של עניין זה, אין לפטור את חברת הביטוח מתשלום תגמולי הביטוח מכח סע' 25 לחוק חוזה ביטוח.
בנסיבות הוכח, כי המניע שעמד מאחורי מסירת המידע הכוזב בעת הדיווח על התאונה, היה החשש ממעורבות המשטרה. |
| חזרה למעלה |
|
| 29 [נזיקין] |
|
| תא (הרצ') 31730-03-10 דניאל ראובני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב הפול (שלום; אירית מני גור; 31/03/14) - 13 ע' |
| עו"ד: אפלמן ורד, יורם דביר |
ביהמ"ש קבע כי האירוע במהלכו נפצע התובע הינו תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, ונכנס בגדר "טיפול או תיקון דרך".
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – תאונת דרכים
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – הגדרת תאונת דרכים
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – טיפול דרך
.
תביעה לפיצויים בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975.
.
בית המשפט קיבל את התביעה, בקובעו כדלקמן:
ביהמ"ש קבע כי מקום עצירתו של התובע עונה להגדרת "דרך", וזאת מאחר והנסיעה לא הסתיימה במקום המיועד לסיומה, הגם שמקום העצירה היה במקום של חניית רכבים, ובקרבה סמוכה לביתו של התובע, ובקרבה סמוכה אף יותר למקום החנייה הקבוע שלו. כל עוד נהג לא סיים את נסיעתו במקום החנייה המיועדת לעצירה, יש לקרוא את העצירה כ"עצירה בדרך".
בזמן אמת, סבר התובע שהיה צעיר וחסר ניסיון לתומו כי הרעשים הנשמעים מכיוון אופנועו מסכנים את המשך נסיעתו, ולפיכך הוא בלם באופן מיידי בו במקום. גרסתו של התובע היתה אמינה, ואף התנהגותו יש בה היגיון רב. לו רצה התובע "רק" לנקות את השרשרת של אופנועו, היה לו נוח יותר להעלות את האופנוע על הרמפה במקום החנייה הקבוע ולנקותה. דווקא העצירה הפתאומית במקום לא נוח בחנייה כפולה החוסמת את רכב אחד השכנים, היא הנותנת כי התובע אכן סבר בתום לב מוחלט כי המשך הנסיעה מהווה סיכון עבורו ולפיכך עצר.
המסקנה היא אפוא, כי האירוע אשר במהלכו נפצע התובע הינו "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, והאירוע נכנס בגדר "טיפול או תיקון דרך". |
| חזרה למעלה |
|
| 30 [דיון פלילי] |
|
| רעס (ביש"א) 68312-10-13 ק.ב. תעשיות מיחזור בע"מ נ' עיריית בית שאן (שלום; אינעאם דחלה שרקאוי; 05/03/14) - 8 ע' |
| עו"ד: |
תכלית החומר המבוקש היא להוכיח את הטענה, כי גם אם בידי המשיבה ראיות שבכוחן להוביל להרשעת המבקשים, ראוי להורות על ביטול האישום בשל אכיפה בררנית. ברם, המבקשים לא הצביעו על ראיות ראשוניות לפיהן במקרים דומים לא נקטה העירייה בפעולות אכיפה. נראה כי הבקשה לעיון בחומר החקירה מיועדת ל"מסע דיג", ולא לכך נועד סעיף 74 לחסד"פ.
דיון פלילי – זכות העיון בחומר התביעה – חומר החקירה
דיון פלילי – טענות מקדמיות – אכיפה בררנית
.
נגד המבקשים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של ניהול עסק ללא רישיון או היתר זמני בעסק טעון רישוי ואי קיום צו הפסקה מנהלי. הבקשה דנא היא בקשת המבקשים למתן צו לעיון והעתקת חומר חקירה, מכוח סעיף 74 לחסד"פ, תוך התמקדות במסמכים ונתונים נוספים הנדרשים לשם ביסוס הגנת המבקשים, לרבות לביסוס טענתם בדבר אכיפה בררנית במסגרת טענה של "הגנה מן הצדק".
.
בימ"ש השלום דחה את הבקשה בקובעו:
זכות העיון של נאשם בחומר החקירה עוגנה בסעיף 74 לחסד"פ. החוק אינו מגדיר במפורש מהו "חומר חקירה", והמבחן להגדרת המונח, המגשים את תכלית השמירה על זכות הנאשם למשפט הוגן, הוא מבחן נגיעת החומר לאישום. אמנם נקבע כי די בנגיעה עקיפה כדי להפוך את החומר לחומר חקירה, אך זאת בלבד שקיים יסוד של ממש להנחה שהחומר ישפיע על בירור האישום, קרי: מדובר בחומר ראיות הנוגע לאישום, שיהא בו כדי לתרום להגנת נאשם כנגד הראיות המפלילות העומדות נגדו או להוכחת חפותו.
תכלית החומר המבוקש בענייננו היא להוכיח הטענה, כי גם אם בידי המשיבה ראיות שבכוחן להוביל להרשעת המבקשים, ראוי להורות על ביטול האישום מכוח דוקטרינת ההגנה מן הצדק. הגנה מן הצדק בנסיבות של אכיפה בררנית תוענק רק כשהאכיפה פוגעת בשוויון בין דומים, לשם השגת מטרה פסולה, על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות. הנטל להוכיח אכיפה בררנית מוטל על הנאשם המעלה את הטענה. בענייננו, מלבד טענות כלליות לפיהן המסמכים המבוקשים הם לשם הוכחת טענת המבקשים בדבר אכיפה בררנית, לא הצביעו המבקשים על ראיות ראשוניות לפיהן במקרים דומים לא נקטה העירייה בפעולות אכיפה.
נראה כי הבקשה דנא מיועדת ל"מסע דיג", מתוך תקווה ספקולטיבית שיהא בו כדי לסייע בידי המבקשים להוכיח את טענתם להגנה מן הצדק, וכבר נפסק כי סעיף 74 לחסד"פ לא נועד לצורך כך. לא בחומר חקירה, כמשמעו בסעיף 74 לחסד"פ עסקינן, אלא במידע שהדרך לקבלתו הותוותה בהוראות חוק חופש המידע. ניסיון המבקשים לפרש את פסק הדין בעניין סגל כפתח להגשת בקשות לקבלת המידע המבוקש, במסגרת הליך לעיון ב"חומר חקירה" – נדון לכישלון. קבלת הבקשה וקביעה כי מקומה במסגרת הליך ע"פ סעיף 74 לחסד"פ, בהעדר כללים וסייגים לקבלת המידע הדומים לאלה שנקבעו בחוק חופש המידע, עלולים ליצור הכבדה יתרה ובלתי מדתית על הרשות הציבורית ולגרום להקצאת משאבים בלתי סבירה. |
| חזרה למעלה |
|
| 31 [מקרקעין] |
|
| תא (ת"א) 37650-09-10 רשות הפיתוח "עמידר" נ' ניסן לויאן (שלום; י. קורן; 17/02/14) - 14 ע' |
| עו"ד: יוסף סלטון, גרשון קליין, חן עמידור |
בית המשפט קיבל את תביעתה של עמידר והורה על פינויים של הנתבעים ממקרקעי ציבור. נפסק, כי לא תיתכן רשות מכללא במקרקעי ציבור. זאת ועוד, גם אם היו הנתבעים בני רשות מכללא במקרקעין הרי רשות זו פקעה ועברה מן העולם עם הגשת התביעה.
מקרקעין – מקרקעי ישראל – סילוק פולשים
מקרקעין – מקרקעי ישראל – פינוי
מקרקעין – שימוש והחזקה חינם במקרקעין – סיווג הזכות
מקרקעין – זכויות במקרקעין – בר-רשות
.
התובעת – עמידר, הגישה כנגד הנתבעים תביעה לפינוי וסילוק יד. התובעת טוענת, כי הנתבעים פלשו למקרקעי התובעת. עוד נטען, כי מדובר במקרקעי ציבור, והנתבעים לא שילמו ואינם משלמים דמי שימוש ראויים או דמי שכירות בגין החזקתם במקרקעין.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
די בכך שבמועד הגשת התביעה הייתה התובעת בעלים של המקרקעין כדי להקים עילת תביעה לתובעת, וכדי להעביר את הנטל אל כתפי הנתבעים להוכיח זכות חוקית לישיבתם במקום. על מנת להקים רשות מכללא יש להוכיח החזקה לאורך שנים בידיעת בעל המקרקעין, והעדר תגובה מצדו.
לא תיתכן רשות מכללא במקרקעי ציבור. זאת ועוד, גם אם היו הנתבעים בני רשות מכללא במקרקעין הרי רשות זו פקעה ועברה מן העולם עם הגשת התביעה.
משנקבע בענייננו, כי הנתבעים אינם בני רשות מכללא במקרקעין הרי שכלל לא עולה שאלת הפיצויים.
אין לנתבעים זכות כלשהי במקרקעין, לא זכות קניין ואף לא זכות של בר רשות מכללא. הנתבעים מחזיקים ללא זכות שבדין במקרקעי ציבור המיועדים בחלקם לפיתוח לרווחת הציבור ובחלקם לדרך, ועליהם לפנותם. |
| חזרה למעלה |
|
| 32 [חוזים] |
|
| תא (ת"א) 20730-03-10 פושקין ניהול מסעדות בע"מ נ' נכסי משפחת פישמן בע"מ (שלום; דורית קוברסקי; 13/02/14) - 15 ע' |
| עו"ד: ברמי, גולדהר |
דיני החוזים אינם קובעים חובת גילוי כללית ואינם מטילים נטל אלטרואיסטי גורף לגלות לצד שכנגד כל נתון, אף אם בכך הוא פועל כנגד האינטרסים של עצמו. מכאן גם משתמעת המסקנה שצד לחוזה שלא גילה לצד השני פרטים על סמך הנחה סבירה שהצד השני יכול היה לגלותם בעצמו איננו נחשב כמי שהטעה אותו.
חוזים – הטעיה – היעדרה
חוזים – משא ומתן לכריתת חוזה – תום-לב במשא ומתן
.
בין הצדדים נחתם חוזה שכירות לפיו התובעת שכרה חלק מבניין לצורך ניהול מסעדה במקום. על פי האמור בתביעה, הנתבעת הייתה מודעת לרצונה של התובעת לשכור את המושכר על "חורבות"RDB , ולפיכך ניהלה עימה משא ומתן שלא בתום לב, תוך הצגת מצגי שווא.
.
בית המשפט פסק כי:
נקודת המוצא היא הסכמת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי בחוזה, כאשר הכתב מסכם את כל הפרטים שהצדדים לעסקה הסכימו עליהם. צדדים לחוזה אמנם רשאים להתנות עליו, או לשנות הוראה מהוראותיו והדבר יכול שילמד מהתנהגותם, אך לא בנקל ימהר בית המשפט לקבוע שהצדדים התכוונו לסטות מהוראות החוזה. מסקנה שהוראת החוזה שונתה או בוטלה צריך שתושתת על בסיס מוצק וברור. בענייננו מדובר בחוזה שהוראותיו ברורות, בהירות וחד משמעיות אשר אינן מצריכות פרשנות כלשהי.
ההנחה היא שבמהלך משא ומתן כל אחד מן הצדדים חייב לדאוג לאינטרסים שלו, אך עליו לעשות זאת באופן הוגן. דיני החוזים אינם קובעים חובת גילוי כללית ואינם מטילים נטל אלטרואיסטי גורף לגלות לצד שכנגד כל נתון, אף אם בכך הוא פועל כנגד האינטרסים של עצמו. מכאן גם משתמעת המסקנה שצד לחוזה שלא גילה לצד השני פרטים על סמך הנחה סבירה שהצד השני יכול היה לגלותם בעצמו איננו נחשב כמי שהטעה אותו.
במקרה דנן, התובעת לא הוכיחה שהנתבעת ניהלה עמה משא ומתן שלא בתום לב, תוך הצגת מצגי שווא, ואף טענת העושק נטענה בעלמא. |
| חזרה למעלה |
|
| 33 [דיון אזרחי] [הוצאה לפועל] |
|
| תא (חי') 48641-05-10 שרונה עמרן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ סניף קריית אתא 10897 (שלום; יעקב וגנר; 12/02/14) - 13 ע' |
| עו"ד: |
ערכאת הערעור או הערכאה הדיונית אשר מבטלת את פסק הדין לאחר ששולמו על פיו סכומי כסף כלשהם, איננה חייבת להורות בפסק דינה על השבת הכספים ששולמו. עם זאת, רצוי מאוד שהערכאה שביטלה את פסק הדין, תחייב במפורש את הזוכה שהפך לחייב להחזיר את כל הסכומים שקיבל על פי פסק הדין שבוטל.
דיון אזרחי – פסק-דין – ביטולו
הוצאה לפועל – פסק-דין – פסק-דין שבוטל או שונה
.
התובעת הגישה תביעה זו כנגד הנתבע על מנת לחייבו להשיב לה כספים שגבה ממנה לטענתה שלא כדין.
.
בית המשפט קיבל את התביעה, בקובעו כדלקמן:
ערכאת הערעור או הערכאה הדיונית אשר מבטלת את פסק הדין לאחר ששולמו על פיו סכומי כסף כלשהם, איננה חייבת להורות בפסק דינה על השבת הכספים ששולמו. עניין ההשבה איננו חייב להיזכר בפסק הדין שמבטל, מכיוון שהזוכה באותו ערעור רשאי לפנות אל רשם ההוצל"פ ולבקש צו השבה לפי סעיף 18 לחוק ההוצאה לפועל. עם זאת, רצוי מאוד שהערכאה שביטלה את פסק הדין, תחייב במפורש את הזוכה שהפך לחייב להחזיר את כל הסכומים שקיבל על פי פסק הדין שבוטל.
בענייננו, הערכאה הדיונית שביטלה את פס"ד סברה לעניין ההשבה, כי יש צורך בהגשת תביעה שכנגד ואילו מותב זה סבור כי לא היה צורך בכך וזהו הליך מקביל ויתכן אף מיותר, שכן ניתן היה וצריך היה על פי סעיף 18 לחוק ההוצאה לפועל להמשיך ולנקוט בהליכים בתיק ההוצל"פ נשוא התיק הקודם, כאשר החייבת יכולה היתה לפנות לרשם ולבקש לחייב את הבנק, הזוכה בהשבת הסכומים שגבה ווהליך זה היה מתייתר.
המסקנה הינה שעם ביטולו של פסק-הדין חייב הנתבע להשיב לתובעת את הכספים אשר מימש בתיק ניירות הערך ודין טענותיו של הנתבע כי כתב התביעה אינו מגלה עילה להידחות. אשר על הנתבע להשיב את הכספים שקיבל ממימוש תיק ניירות הערך לתובעת. |
| חזרה למעלה |
|
| 34 [דיון אזרחי] |
|
| תא (י-ם) 28530-04-10 מוסא ברו נ' בית חולים אסותא תל אביב (שלום; תמר בר אשר צבן; 09/02/14) - 12 ע' |
| עו"ד: בנימינה בוטוש ויזל, מרואן ג'דעון |
ביהמ"ש דחה בקשה מטעם התובעים להתיר להם להגיש חוות דעת רפואית חלופית, וקבע כי בנסיבות אלו, אין התובעים יכולים להוכיח את תביעתם הנסמכת על עניין שברפואה וזאת כנדרש על-פי תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי.
דיון אזרחי – מומחים רפואיים – חוות-דעת רפואית
דיון אזרחי – תביעה – דחייתה
.
בקשה במסגרתה ביקשו התובעים להתיר להם להגיש חוות דעת רפואית חלופית, במקום חוות-הדעת שאותה הגישו בתמיכה לתביעתם.
.
בית המשפט פסק כי:
די בקריאת ההשתלשלות העובדתית כדי להבין שיש דברים שיש לשים להם סוף. לתובעים ניתנו די והותר הזדמנויות להגשת חוות-דעת מומחה רפואי מטעמם וכי לעניין זה אין כל הבדל בין חוות דעה משלימה לחוות דעה מחליפה. אולם אפילו היה הבדל, כטענת התובעים, הרי שלתובעים כבר ניתנה הזדמנות בעבר להגשת חוות דעה מחליפה, לאחר שכבר הודיעו בעבר כי לא ניתן לאתר את ד"ר סיימון. לפיכך, התובעים אינם מורשים להגיש אף לא חוות-דעה נוספת של מומחה מטעמם.
נמצא אפוא, כי אין בידי התובעים חוות-דעה רפואית להוכחת טענותיהם. בנסיבות אלו, אין התובעים יכולים להוכיח את תביעתם הנסמכת על עניין שברפואה וזאת כנדרש על-פי תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לפיכך ראוי לדחות את התביעה כבר עתה. |
| חזרה למעלה |
|
| 35 [עונשין] |
|
| תפ (י-ם) 40102-06-10 מדינת ישראל נ' ניר עזרא (שלום; אלכסנדר רון; 02/02/14) - 12 ע' |
| עו"ד: א' פוקסברומר |
גזר דין בעניינו של נאשם שהורשע במספר עבירות של רישום מאגר מידע ושימוש בו, קבלת דבר במרמה וחדירה לחומר מחשב שלא כדין. לצד השיקולים לקולא, מחויב ביהמ"ש ליתן משקל גם לעקרון ההלימה, ולצורך להרתעת הכלל שהולך ומתעצם ביחס לעבירות המתבצעות במרחב הקיברנטי ותוך שימוש מגוון ומשתנה במערכות תקשוב.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: פגיעה בפרטיות
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לקולה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה": שיקום
.
הנאשם הורשע במספר עבירות בעבירות של רישום מאגר מידע ושימוש בו, קבלת דבר במרמה וחדירה לחומר מחשב שלא כדין.
.
בית המשפט גזר את דינו של הנאשם, בקובעו כדלקמן:
חומרה מיוחדת בפרשה זו נובעת מכך שאין על הפרק מעידה חד פעמית. לאותה עת היתה התנהלותו העבריינית של הנאשם סדרתית, ועל הפרק מספר רב של עבירות. חשיבות ממשית נתונה גם לעובדה שנתקבצו לפרשה זו עבירות בהן ניתן לאבחן הן מרמה חוזרת ונשנית, הן עבירות על חוק המחשבים והן עבירות על חוק הגנת הפרטיות.
מתחם הענישה הכולל הוא בטווח שבין 4 חודשי עבודות שירות לבין 16 חודשי מאסר לריצוי בפועל. קיימים טעמים שבעטיים ראוי במסגרת מתחם הענישה לגזור את עונשו של הנאשם תוך הטיה ברורה לצד התחתון של מתחם זה, וזאת על יסוד משקלם המצטבר של טעמים מסוגים שונים. עיקר המשקל נתון בהקשרו של הנאשם להליך שיקום ממשי שעבר, ולכך ביטוי בסדרת תסקירים שניתנו בעניינו ושליוו את מהלך שיקומו.
לצד השיקולים לקולא, מחויב ביהמ"ש ליתן משקל גם לעקרון ההלימה, ולצורך להרתעת הכלל שהולך ומתעצם ביחס לעבירות המתבצעות במרחב הקיברנטי ותוך שימוש מגוון ומשתנה במערכות תקשוב. אין הדעת נותנת שישתמע מגזר דין זה שנכון ביהמ"ש, בכל נסיבות שהן, להקל ראש בעבירות מן הסוג הנדון, ולהרתעת הכלל, אפוא, חשיבות יתרה. מחויב הנאשם בעונש במרכזו מאסר, גם אם ניתן יהא לאשר את ריצויו בעבודות שירות. מחויב הנאשם גם בענישה בממד המותנה, ויש בנסיבות העניין מקום גם לאלמנטים כספיים: קנס ופיצוי למתלוננים. |
| חזרה למעלה |
|
| 36 [חוזים] |
|
| תאמ (ת"א) 47892-07-12 דורנט (1991) ישראל בע"מ [בפירוק] נ' אורי לאופר נגרות בע"מ (שלום; עזריה אלקלעי; 28/01/14) - 9 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש קיבל את גרסת הנתבעים, לפיה תוספת דמי השכירות עליה מדובר בחוזה אינה אלא הפיקדון ששולם מראש להבטחת שלושה חודשי שכירות אחרונים. למסקנה זו הגיע, בין היתר, בהסתמך על הכלל הפרשני, לפיו חוזים יש לפרש נגד המנסח במקרה שבו לחוזה יש יותר מפירוש אחד.
חוזים – פרשנות – הכלל נגד המנסח
.
תביעה לתשלום יתרת חוב בגין עסקת ליסינג שהוגשה על ידי התובעת נגד הנתבעים.
.
בית המשפט דחה את התביעה, בפוסקו כלהלן:
יש לקבל את גרסת הנתבעים לפיה תוספת דמי השכירות עליה מדובר בחוזה אינה אלא הפיקדון ששולם מראש להבטחת שלושה חודשי שכירות אחרונים. מסקנה זו נתמכת בעדותו החד-משמעית והמשכנעת של נציג התובעת במועד חתימת החוזה, אשר אישר כי מדובר בפיקדון. הוא הצהיר כי כך הציג את הדברים בפני הנתבע ועוד הוסיף, כי לא מוכרים לו חוזים בהם יש לשלם תוספת דמי שכירות עבור השנה הראשונה.
יתר על כן, אין זה מתקבל על הדעת, כי שוכר יידרש לשלם תוספת שכירות סתמית עבור השנה הראשונה. יש לקבוע כי אותה תוספת לדמי השכירות אינה אלא הפיקדון כנטען ע"י הנתבעים ולפיכך, פיקדון זה מקוזז כנגד דמי השכירות של שלושת החודשים האחרונים שעל הנתבעים לשלם. למסקנה זו ביהמ"ש הגיע, בין היתר, בהסתמך על הכלל הפרשני, לפיו חוזים יש לפרש נגד המנסח במקרה שבו לחוזה יש יותר מפירוש אחד. |
|
|
| חזרה למעלה |
|
|
|
| 38 [דיון אזרחי] |
|
| תא (חי') 58829-10-13 ס. טנוס בניה ופיתוח בע"מ נ' ל.א. ג'מאל בע"מ (שלום; אורי גולדקורן; 27/01/14) - 8 ע' |
| עו"ד: משה ברנר, חטיב חסן, מחמיד מוסטפא |
ביהמ"ש קיבל בקשה לביטול צו עיקול זמני, בקובעו כי המשיבה לא הוכיחה את קיום התנאים למתן הסעד הזמני.
דיון אזרחי – סעדים זמניים – צו עיקול זמני
דיון אזרחי – סעדים זמניים – שיקולים בהענקתם
.
בקשה לביטול צו עיקול זמני.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה, בקובעו כדלקמן:
תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי מתנה מתן סעד זמני בהתקיימות שלושה תנאים עיקריים: קיומה לכאורה של עילת תביעה; מאזן נוחות, לפיו יש לבחון את הנזק מאי מתן הצו לעומת הנזק מנתינתו וכן נזק שעלול להיגרם לצד שלישי; שיקולי צדק ויושר, קרי "אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש".
במקרה הנוכחי לא הוכח כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה. הקפאה של סכום התביעה אצל מחזיקות החייבות כספים למבקשת עלולה להסב לה נזק בפעולותיה העסקיות השוטפות שאינו בהכרח מצומצם יותר מהנזק שעלול להיגרם למשיבה במידה ויבוטל צו העיקול הזמני. בענין זה לא סיפק מנהל המשיבה מידע מוצק המאפשר לקבוע כי נזקה של המשיבה עלול להיות גדול מנזקה של המבקשת.
המשיבה לא הצליחה להצביע על יסוד ממשי של הכבדה. עצם העובדה כי מתנהלות תביעות נגד המבקשת אינו תומך בהנחה כי המבקשת מצויה בקשיים כלכליים או כי היא נוהגת שלא לשלם כספים על-פי התחייבויותיה. כמו כן, לא נמצא ממש בטענת המבקשת, לפיה הבקשה החוזרת למתן צו עיקול זמני נגועה בחוסר תום לב. |
| חזרה למעלה |
|
| 39 [תכנון ובנייה] [עונשין] |
|
| תוב (רח') 3197-01-11 ועדה מקומית לתכנון ובנייה שורקות נ' דניאל ריסין (שלום; עיריה מרדכי; 09/01/14) - 11 ע' |
| עו"ד: |
הכרעת דין בעניינו של מהנדס שהואשם בעבירת בנייה. ביהמ"ש קבע כי הנאשם לא הרים את הנטל להוכחת קיום אף אחד מהתנאים המצטברים להקמת ההגנה הקבועה בסעיף 208(ב) לחוק התכנון והבנייה.
תכנון ובנייה – עבירות – בנייה ללא היתר
תכנון ובנייה – עבירות – בנייה בסטייה מהיתר הבנייה
עונשין – עבירות – תכנון ובנייה
.
הנאשם 3 הועמד לדין, ביחד עם אחרים, בגין ביצוע עבירות בנייה. המחלוקת שנותר להכריע בה, הינה שאלת אשמו של הנאשם 3 כמתכנן שלד הבניין והאחראי לביצוע השלד, באשר לעבירת הבניה.
.
בית המשפט הרשיע את הנאשם, בקובעו כדלקמן:
הנאשם מבקש להסתמך על ההגנה שנקבעה בהוראות סעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה. הנטל המוטל על נאשם בנדון הינו נטל מוגבר, במובן זה שלא די לנאשם להוכיח שלא הייתה לו מחשבה פלילית בביצוע העבירה, אלא עליו להוכיח כי העבירה, אף אם נעשתה בידי אחר, נעשתה ללא רשלנות מצידו ולאחר שהוא עשה כל שניתן כדי למנוע את העבירה.
בחינת חומר הראיות מלמד כי הנאשם לא הרים את הנטל להוכחת קיום אף אחד מהתנאים המצטברים להקמת ההגנה. פרק הזמן שחלף בין ביקורו של הנאשם לצורך בדיקת עבודות הברזלים והטפסנות לפני יציקה, לבין מועד גילוי החריגה וההוצאה המידית של צו ההפסקה המנהלי, הינו פרק זמן ארוך ולא סביר בשלב הזה של העבודה. הייתה מוטלת על הנאשם החובה להתעניין אודות התקדמות העבודה והיציקה בפועל, ולעקוב ולדרוש בהן, באופן יזום ועצמאי, ללא קשר ל"חובת" המזמין למתן ההודעה על שלבים אחרים המצריכים את אישורו. |
| חזרה למעלה |
|
| 40 [ראיות] |
|
| תא (חי') 21924-02 איילת אלון נ' אנגל חברה לקבלנות כללית בע"מ (שלום; אריקה פריאל; 15/09/08) - 15 ע' |
| עו"ד: |
איחור במסירת החזקה בדירה מזכה את הרוכש בפיצוי בגין כל תקופת האיחור החל ממועד המסירה החוזי ועד למסירת החזקה בפועל כולל תקופת החסד, אלא אם סוכם מפורשות אחרת.
ראיות – מומחים – שמונו בידי בית-משפט
.
בית המשפט נדרש לתביעת התובעים לפיצויים בגין ליקויי בנייה שנתגלו בדירות שרכשו מהנתבעים. כן נתבקש בית המשפט לפסוק פיצויים בגין: ירידת ערך הדירות; איחור במסירת החזקה והפסד ממון שנגרם עקב מכירת הדירה לצד שלישי; נזק בלתי ממוני וכן הוצאות שונות שנגרמו להם בעטיים של מעשים ומחדלים של הנתבעות או מי מהן.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
גם אם מומחה לא מונה בהסכמה, נטיית בתי המשפט הנה להעדיף את חוות הדעת של מומחה מטעמו על פני זו של מומחים "מטעם", שכן חזקה עליו כי פעל באופן אובייקטיבי וללא משוא פנים. רק נימוק כבד משקל ובולט לעין יצדיק לדחות את קביעות מומחה מטעם בית משפט.
כאשר המדובר בשלום הציבור או בריאותו נקבעו תקנים רשמיים הניתנים לאכיפה על ידי הרשויות. לעומת זאת, כאשר המדובר בתקן המסדיר נושא שנוגע לנוחות המשתמש במתקן לא ראה המחוקק להעמיד את אמצעי האכיפה המצומצמים בלאו הכי והותיר את העניין למערכת היחסים בין אדם לחברו. ובמקרה דנן בין קבלן לרוכש דירה.
איחור במסירת החזקה בדירה מזכה את הרוכש בפיצוי בגין כל תקופת האיחור החל ממועד המסירה החוזי ועד למסירת החזקה בפועל כולל תקופת החסד, אלא אם סוכם מפורשות אחרת. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 41 [משפחה] [משפט בינלאומי פומבי] |
|
| תמש (ראשל"צ) 20549-03-14 פלונית נ' פלוני (משפחה; ד"ר ורדה בן שחר; 06/04/14) - 24 ע' |
| עו"ד: גיא ניומן, ישי ברק, ורדה אפרת |
ביהמ"ש הורה על השבת קטינה לספרד לאלתר. נקבע כי הקטינה נחטפה על ידי הנתבע הורחקה ולא הוחזרה כדין למקום מגוריה הרגיל בספרד ובכך הפר הנתבע את זכויות המשמורת של אמה. טענות הנתבע לקיומן של ההגנות שבסעיפים 13 (א) (ב) לאמנת האג נדחו.
משפחה – משמורת קטינים – החזרת ילדים חטופים
משפט בינלאומי פומבי – אמנות – אמנת האג
.
תביעה להחזרת ילדה חטופה מספרד לישראל על פי אמנת האג (החזרת ילדים חטופים תשנ"א -1991 ) (להלן: "החוק "). הקטינה הגיעה לישראל בהסכמת התובעת למטרת ביקור של מספר ימים ולא הושבה במועד המוסכם. קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר להפרת זכויות המשמורת של התובעת ולחילופין באשר לשאלה האם מתקיימים החריגים שבסעיף 13א ו-ב לחוק.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה מהטעמים הבאים:
על מנת לבוא בשעריה של האמנה יש לעמוד בתנאי הקבוע בסעיף 1 לחוק שהוא תנאי סף .סעיף זה קובע שהבטחת החזרתם של ילדים תעשה כאשר ההרחקה התבצעה שלא כדין. הרחקת קטין ממקום מגוריו הרגיל תוך פגיעה בזכויות המשמורת של ההורה המשמורן מהווה חטיפה, שהינה הרחקה שלא כדין.
בקביעת מקום מגורים רגיל של הקטין קיימות מספר גישות בפסיקה: א. המבחן העובדתי אובייקטיבי, שמטרתו לבחון את מקומו הגיאוגרפי פיזי של הקטין, קרי, המקום בו גר כרגיל הילד, לפני ההרחקה; ב. המבחן הכוונתי הבוחן את כוונת ההורים ביחס למקום המגורים הרגיל של הילד. מדובר במבחן הצופה פני עתיד ובגדרו מוענק משקל להחלטת ההורים לפיה המעבר מתוכנן להיות לצמיתות; ג. שילוב בין שני המבחנים הכוונתי והעובדתי תוך מתן דגש יתר למבחן העובדתי כדי שלא לסכל את מטרות האמנה. במקרה דנא, אין ספק כי מקום מגוריה הרגיל של הקטינה הוא בספרד בהתאם לשתי האסכולות.
לעניין הפרת זכויות המשמורת של התובעת, צוין, כי בהתאם לחוק האזרחי הספרדי הורה יכול לשמש כהורה משמורן יחיד אם האחר נתן הסכמתו לכך. במקרה דנא, משהצדדים לא הנהיגו הסדרי משמורת משותפת ביחס לקטינה נקבע כי הייתה ביניהם הסכמה מכללא שהמשמורת של הקטינה תהייה אצל האם והאב רשאי לבקרה כל אימת שיחפוץ. משלא שונו תנאי המשמורת ומשנסעה הקטינה לישראל בהסכמת התובעת רק למספר ימים, ולא שבה לאחר המועד המוסכם, הופרו זכויות המשמורת של האם.
המסקנה הנובעת מקביעות אלו היא שהקטינה נחטפה. ברם, על אף שבוצעה חטיפה קובע החוק שאין חובה להחזיר את הקטין למדינה ממנה נחטף אם מתקיימות ההגנות להן טוען הנתבע.
הגנת סעיף 13 (א): הגנה זו עניינה בהסכמה/ השלמה למעשה החטיפה. אמירות הסכמה או השלמה יכולות להינתן בכתב או בעל פה, אך הן חייבות להיות בהירות וברורות. הן כפופות לדיני החוזים. עליהן להיות מדעת. הסכמה/השלמה שהיא פרי של הטעיה ומצג שווא אינה הסכמה. ההבדל בין הסכמה להשלמה הוא שהסכמה ניתנת לפני מעשה ההרחקה ומראש, ואילו השלמה זהו מצב שנוצר לאחר מעשה ומשמעותה שההורה הנחטף השלים עם הרחקת הילד או עם אי החזרתו ומכך ניתן להסיק שהוא מוותר על זכות המימוש המידי של המשמורת או הביקור במדינה משם הורחק או אליה לא הוחזר הילד. היינו, מדובר בהחלטה מודעת לוותר על זכות ההחזרה המידית הנתונה להורה ה"נחטף". ניהול משא ומתן בתום לב אינו מתיישב, בדרך-כלל, עם ויתור שכזה. נושא נוסף שנבחן במסגרת טענת ההשלמה אלו הן הסיבות להשלמה ומשך הזמן שחלף מאז החטיפה. נטל השכנוע הוא על הטוען להשלמה. מדובר בנטל כבד. כל ספק יפעל לטובת ההורה הנחטף. במקרה דנא כאמור לא הייתה הסכמה מראש לעבר הקטינה לישראל, והנתבע לא עמד בנטל להוכיח כי הייתה השלמה מצד התובעת לאחר ההרחקה.
הגנת סעיף 13 (ב) לחוק: בהתאם לפסיקה הפרשנות שיש ליתן לסעיף 13 (ב) הוא שקיים חשש חמור שהחזרתו של הקטין למדינה ממנו נחטף תעמיד אותו במצב בלתי נסבל ותחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי או שחזרתו תעמיד אותו במצב בלתי נסבל "בדרך אחרת ". הנטל המוטל על הטוען לתחולתו של סעיף 13 (ב) הוא נטל חריג כבד מאוד והוא מעל לכל ספק סביר. הובהר כי בתביעה להחזרת ילדים חטופים ביהמ"ש איננו עוסק בנושא המסוגלות ההורית ובטובת הילד. עוד הודגש כי החריג מתייחס להחזרתו של הקטין למדינה ממנה נחטף ולא מחזרתו להורה ממנו נחטף . לאור זאת נדחית במקרים רבים הטענה של חוסר מסוגלות הורית של הורה המבקש את הסעד במסגרת הדיון באמנה. במקרה דנא, לא רק שהנתבע לא הרים את הנטל הכבד המוטל עליו אלא שחלק מהטענות נמצאו חסרות בסיס ואף מכפישות .
לפיכך תוחזר הקטינה לאלתר לספרד . |
| חזרה למעלה |
|
| 42 [משפחה] |
|
| תמש (י-ם) 32006-04-12 י' ק' נ' ח' ק' (משפחה; אורית בן דור ליבל; 29/03/14) - 18 ע' |
| עו"ד: ד"ר משה פוגל, דבורה אטיה |
על בן זוג הטוען לשיתוף בדירת המגורים שנרכשה טרם הנישואין, והרשומה על שם בן זוג אחד בלבד, להביא ראיות חד משמעיות ולהוכיח כוונת שיתוף ספציפית בראיות פוזיטיביות של ממש. על ביהמ"ש לתור אחר הכוונה של בני הזוג, ביחס לאותו נכס, בשים לב לכלל נסיבות חייהם, לרבות משך הנישואין, ההסתמכות על הנכס וכיוצא באלה. הנתבע לא עמד בנטל זה.
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – פירוק שיתוף בדירת בני-הזוג
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – רכוש שנרכש לפני הנישואין
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – כוונת שיתוף
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – בית המגורים
.
תביעה לפירוק שיתוף. על הצדדים חל ההסדר הקבוע בסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון. עיקר המחלוקת עניינה בהחלת הלכת השיתוף בנוגע לדירת המגורים, אשר נרכשה ממקורותיה העצמיים של הנתבעת לפני הנישואין, נרשמה לאחר הנישואין ע"ש הנתבעת בלבד ותשלומי המשכנתא שולמו ע"י אבי הנתבעת.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התביעה ביחס לדירה, מהטעמים הבאים:
כאשר הצדדים לא עורכים מראש הסכם ממון (כבענייננו), או כאשר נכרת הסכם ממון אך הוא שותק בנוגע לסוגיות שמוסדרות בחוק, יחול הסדר איזון המשאבים הקבוע בסעיף 5(א) לחוק. איזון זה מתייחס לנכסים שנצברו בתקופת הנישואין (ללא הבחנה על שם מי נרשמו). יחד עם זאת, הלכה היא כי מעבר לטענות המבוססות על סעיף 5 לחוק יחסי ממון, יכול בן זוג לטעון לשיתוף בנכס ספציפי , לרבות נכסים "הרשומים על שמו של בן הזוג השני ושהיו בבעלותו ערב הנישואין", מכוח הדין הכללי. תכליתה של אפשרות זו הינה עשיית צדק "ספציפי". נטל ההוכחה לקיומה של כוונה שיתוף ביחס לנכס מלפני הנישואין מוטל על הטוען לקיומה.
על בן זוג הטוען לשיתוף בדירת המגורים שנרכשה טרם הנישואין, והרשומה על שם בן זוג אחד בלבד, להביא ראיות חד משמעיות ולהוכיח כוונת שיתוף ספציפית בראיות פוזיטיביות של ממש. על ביהמ"ש לתור אחר הכוונה של בני הזוג, ביחס לאותו נכס, בשים לב לכלל נסיבות חייהם, לרבות משך הנישואין, ההסתמכות על הנכס וכיוצא באלה. הנתבע לא עמד בנטל זה.
לצורך בחינת הטמעת נכס חיצוני ברכוש המשותף לשאלת היות היחסים הרמוניים משקל נמוך ויש לבחון בהקשר זה רק אם חיי הנישואין היו "נישואין הרמוניים "סבירים", ומרכז הכובד הינו בשאלת המאמץ המשותף והכוונה. במרבית המקרים בהם הוכרה בפסיקה כוונת שיתוף הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצדו של בן הזוג הטוען לשיתוף, וכי אלה היוו "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת שיתוף.
במקרה דנא נקבע כי נישואי הצדדים היו נישואים הרמוניים "סבירים" אשר התאפיינו ככלל בשיתוף, על אף העליות והמורדות. ואולם, ביהמ"ש לא שוכנע כי הייתה כוונה מצד הנתבעת לשתף את התובע בזכויות בדירה וזאת הן בשל רישומה על שמה של הנתבעת לאחר הנישואין ושלא שונה במהלכן, הן משום שהתובע לא השקיע דבר במימון רכישת הדירה ובתשלום החזר המשכנתא בו נשא וממשיך לשאת אבי הנתבעת, הן משום שההשקעה הכספית בדירה משך השנים (בניית מרפסת והתקנת מערכת הסקה) לא היתה מהותית, והן בשל הנסיבות בהן הכוונה לשתף אינה סבירה. לפיכך נקבע כי הדירה היא בגדר נכס שבבעלותה הבלעדית של הנתבעת. |
| חזרה למעלה |
|
| 43 [ירושה] |
|
| תמש (ראשל"צ) 4111-03-12 א.ס נ' ת.ס (משפחה; ד"ר ורדה בן שחר; 20/03/14) - 10 ע' |
| עו"ד: מורן יל, אמנון בן דרור |
בצוואה הדדית בהסדר של "יורש אחר יורש" לא קיים איסור דיספוזיציה של הנכסים הנמצאים בידי היורש הראשון והוא רשאי לעשות בירושה שקיבל כבשלו. עם זאת, מוטלת על היורש הראשון חובת תום הלב וחובה מוסרית לשמור על הרכוש עבור היורש שבא אחריו והוא אינו רשאי לפגוע ביורש השני בצורה מכוונת במטרה לנשלו דה פקטו מהירושה.
ירושה – צוואה – צוואה הדדית
ירושה – צוואה – יורש אחר יורש
ירושה – צוואה – פירושה
.
תביעה לסעד הצהרתי שיקבע כי התובע זכאי לשליש מדירת הוריו וכן לשליש מזכויות וכספי אביו המנוח כפי שהיו במועד פטירתו. המחלוקת: האם הנתבעת הייתה רשאית לבצע דיספוזיציה בדירה ובכלל הזכויות שירשה מבעלה המנוח, בעקבות הצוואה ההדדית ששניהם ערכו, שקוימה על פי בצו.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התביעה מהטעמים הבאים:
כאשר ביהמ"ש מפרש צוואה עליו לתת משקל מכריע לכוונת המצווה, בין אם זו עולה מתוך מילותיה המפורשות של הצוואה ובין אם היא משתמעת מתוך הצוואה, זאת בהיעדר הוראות דין המורות אחרת.
במקרה דנא, נקבע כי מדובר בצוואה הדדית (לאחר תיקון 12 לחוק הירושה), שנוסחה בהסדר של יורש אחר יורש. בהסדר "יורש אחר יורש" לא קיים איסור דיספוזיציה של הנכסים הנמצאים בידי היורש הראשון והוא רשאי לעשות בירושה שקיבל כבשלו. עם זאת, הגישה השרירה היא שבהסדרים מהסוג הנ"ל, מוטלת על היורש הראשון חובת תום הלב וחובה מוסרית לשמור על הרכוש עבור היורש שבא אחריו ואסור לו לפגוע ביורש השני בצורה מכוונת במטרה לנשלו דה פקטו מהירושה.
במקרה דנא, ביהמ"ש התרשם כי הפעולות שעשתה הנתבעת (היורשת הראשונה) בדירת המגורים (מכירת לבתה), נעשו לאחר שהנתבעת נפגעה מהתובע וחשה כי התובע מנסה לגזול את רכוש האב המנוח בחוסר תום לב וכי מכירת הדירה נועדה להבטיח את האם ואת עתידה, על ידי כך שתתגורר בסמוך לבתה ובכספי התמורה ממכירת הדירה לבתה תוכל להשתמש עד אחרית ימיה. כאשר חלק השיורי יעבור לאחר לכתה ליורשיה וביניהם לתובע בהתאם לצוואה ההדדית. בנסיבות אלו, דין התביעה להדחות. |
| חזרה למעלה |
|
| תעבורה |
| 44 [ראיות] [דיון פלילי] |
|
| פל (י-ם) 6617-12-13 מדינת ישראל נ' משה כהן (תעבורה; מרים קסלסי; 27/03/14) - 7 ע' |
| עו"ד: יוני שניאור |
בית המשפט זיכה את הנאשם מעבירת הנהיגה בשכרות. נפסק, כי אין בראיות שהוצגו, כדי להוות ראיות לכאורה לקיומו של "חשד סביר" לביצוע עבירה של נהיגה תחת השפעת סמים. ולכן המאשימה לא הוכיחה את התנאי המקנה חוקיות לדרישת השוטר מהנאשם לתת דגימת שתן.
ראיות – קבילות – ראיה פסולה
דיון פלילי – חיפוש – בדיקת שכרות
.
על פי בדיקת השתן שנערכה לנאשם נמצאו תוצרי חילוף חומרים של קוקאין ושל קנביס המעידים על שימוש בסמים מסוכנים אלו, אולם טוען הסנגור כי ראיה זו הושגה באופן בלתי חוקי, באשר לא הוכח התנאי לקבילותה – דהיינו קיומו של "חשד סביר" המצדיק חיפוש בגופו של הנאשם, קרי; דרישה למתן בדיקת שתן.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
בהעדר כל ראיה לקיומו של חשד כלשהו, לנהיגה תחת השפעת סמים, או שימוש בסמים, אין בית המשפט יכול להעריך האם החשד "סביר" ולכן המאשימה לא הוכיחה את התנאי המקנה חוקיות לדרישת השוטר מהנאשם לתת דגימת שתן.
בהעדר "חשד סביר" הסכמת הנאשם לחפש ברכבו ובגופו, עשויה להוות מקור סמכות עצמאי לביצוע החיפוש, אולם על אותה הסכמה להיות "הסכמה מדעת". דהיינו הסכמה שניתנת לאחר שהובהר לחשוד כי סירובו לא ישמש נגדו וכי אין הוא חייב להסכים. בנסיבות העניין, לא ניתן לומר שהסכמת הנאשם הייתה מדעת ועל כן היא אינה מהווה מקור סמכות עצמאי לביצוע החיפוש ואינה מכשירה את הראיה עצמה.
בנסיבותיו של מקרה זה, זכות הנאשם להליך הוגן נפגעה באופן מהותי ואין מקום בנסיבות אלו להכשיר הראיה שהושגה שלא כדין. |
| חזרה למעלה |
|
| 45 [תעבורה] |
|
| תתע (י-ם) 6769-12-13 מדינת ישראל נ' שלמה קניאס (תעבורה; מרים קסלסי; 02/02/14) - 6 ע' |
| עו"ד: |
מכשיר "מירס" הוא "טלפון" כהגדרתו בחוק ועל כן האחיזה בו והשימוש, בעת שהרכב בתנועה, ללא דיבורית, אסורים.
תעבורה – עבירות – נהיגה עם טלפון
.
לנאשם ניתן דו"ח בגין שימוש בטלפון נייד ללא דיבורית. בית המשפט נדרש לשאלה: האם מכשיר מירס, שלא מבוצעות בו שיחות כלל והשימוש בו יועד כמכשיר קשר בלבד, הוא מכשיר טלפון נייד שהאחיזה בו, בזמן תנועה , ללא דיבורית אסורה על פי הדין.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
מכשיר "מירס" הוא "טלפון" כהגדרתו בחוק ועל כן האחיזה בו והשימוש, בעת שהרכב בתנועה, ללא דיבורית, אסורים.
אין כל הבדל בין מכשיר טלפון נייד ובין מכשיר מירס הפועל כטלפון נייד, או מכשיר מירס הפועל בדומה למכשיר קשר. מדובר במכשירים שנועדו לאפשר דיבור ושיח בין בני אדם.
הדגש הוא על הבטיחות בנהיגה ולא על מהות השיחה וסוגה או אופן השיחה בטלפון או במכשיר קשר. |
| חזרה למעלה |
|
