|
עליון |
|
1 [דיון פלילי] |
 |
|
בשפ 5943/12 מדינת ישראל נ' פלוני (עליון; א' שהם; 11/09/12) - 10 ע' |
|
עו"ד: ליאוניד פרחובניק, ג'ויה שפירא |
 בימ"ש העליון קיבל את בקשת המדינה והאריך את מעצרו של המשיב, קטין נגדו הוגש כתב אישום בו מיוחסות לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שוד מזוין בחבורה, והחזקת סכין שלא כדין, ב-45 ימים נוספים או עד למתן פסק דין בעניינו.
דיון פלילי – מעצר – נוער
דיון פלילי – מעצר – קטין
דיון פלילי – מעצר – הארכתו
דיון פלילי – מעצר – שיקולי בית-המשפט
.
נגד המשיב, קטין יליד 1995, הוגש כתב אישום לבימ"ש המחוזי לנוער, המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע; שוד מזוין בחבורה; החזקת סכין שלא כדין. הרקע להגשת כתב האישום הוא מעורבות המשיב בשוד תחנת דלק. עסקינן בבקשה שנייה להארכת מעצרו של המשיב ב-45 ימים, מיום 14.8.12 או עד למתן פסק דין בעניינו.
.
בית המשפט העליון (השופט א' שהם) קיבל את הבקשה ופסק כי:
כבר נפסק כי בשיטתנו המשפטית, אין דינו של נאשם שביצע את העבירה בהיותו בגיר, כדין נאשם שהיה קטין בעת ביצוע העבירה. לגבי קטין יש לבצע בדיקה דקדקנית ומוקפדת, שמא ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך של חלופה, שכן אספקלריית הטיפול בקטינים נושאת עימה ייחוד ומעניקה דגש מוגבר לשיקול השיקומי. עוד נפסק כי כשמדובר בקטינים, מסיט חלוף הזמן את נקודת האיזון בין השיקולים השונים לטובת הנאשם באופן מואץ יותר, ומחייב בחינה מתמדת של אפשרות לשחררו לחלופה כשהדבר ניתן. כך גם, ההוראות שהתווספו בתיקון 14 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971, נועדו להדק את פיקוחו של בימ"ש בנושא מעצרו של קטין, תוך בחינת השאלה הנוגעת לקצב התנהלות ההליך העיקרי. בהתאם לכך, נקבע כי נדרשת הארכת מעצרו של קטין בתום 6 חודשים בלבד, לעומת 9 חודשים אצל בגיר, ואילו תקופת ההארכה המירבית של המעצר עומדת על 45 ימים, לעומת 90 ימים במקרה של בגיר. עם זאת, עובדת היותו של הנאשם בגדר קטין, אין בה כדי להקנות לו חסינות מפני מעצר, או מפני הארכת מעצר, מקום שלא ניתן לאיין את מסוכנותו בחלופת מעצר הולמת, או כאשר הקטין הוכיח בהתנהגותו כי אין ליתן בו אמון. על בימ"ש להגן על כלל הציבור, מפני מי שעלול לסכן את שלומו ואת בטחונו, גם אם מדובר בנאשם קטין, ועליו להשתכנע כי ניתן להשיג את תכלית המעצר בחלופה הולמת, תוך מתן משקל מוגבר להיבטים השיקומיים.
בענייננו, מדובר בקטין על סף הבגירות, שמיוחסות לו עבירות חמורות. אין חולק כי מתקיימת במשיב חזקת מסוכנות, ומסוכנותו עולה גם מחלקו בביצוע השוד. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי של המשיב ואת עמדתו השלילית של שירות המבחן באשר לאפשרות לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בבית משפחתו, ואת הספק שהביע לגבי סיכויי שיקומו של המשיב. כמו כן, חלופה מוסדית תהא זמינה רק בסוף חודש 11/12, והדיונים המשפטיים נקבעו בתקופה זו. בנקודת הזמן הנוכחית, יש להיעתר לבקשה, שכן בנסיבות שנוצרו אין מקום לשחרר את המשיב בתנאי מעצר בית, בבית המשפחה. מדובר בחלופה בלתי ראויה ובלתי הולמת. בימ"ש לנוער התבקש להקדים את הדיונים ושירות המבחן לנוער התבקש לעשות כל מאמץ כדי לקצר את משך זמן ההמתנה לחלופה המוסדית, כדי להביא לקיצור תקופת מעצרו של המשיב. |
|
חזרה למעלה |
|
|
2 [עונשין] |
|
|
עפ 3079/11 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; ס' ג'ובראן, י' דנציגר, ד' ברק ארז; 11/09/12) - 7 ע' |
|
עו"ד: נ' פינקלשטיין, ד' חקלאי |
ערעור המערער, שהורשע בעבירות מין במשפחה, על גובה הפיצוי למתלוננת נדחה משהמערער נמנע מלצרף אותה כצד לערעור. לגבי פריסת סכום הפיצוי המערער רשאי לפנות למרכז לגביית קנסות; הערעור על אורך תקופת המאסר בפועל שהושתה על המערער נדחה, בהיותו הולם את נסיבות המקרה.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לחומרה
עונשין – ענישה – דרכי ענישה: פיצויים
עונשין – פיצויים והוצאות – פיצויים לקורבן
.
בימ"ש המחוזי הרשיע את המערער, על פי הודאתו ובגדר הסדר טיעון, בביצוע עבירות מין במשפחה – אינוס ושלושה מעשים מגונים – בבת אחיו, קטינה שהייתה באותה עת בת כ-13 שנים (להלן: המתלוננת). בגין הרשעתו נדון המערער ל-8 שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו; שתי שנות מאסר על תנאי לתקופה בת שנתיים ופיצוי למתלוננת בסך 50, 000 ₪ שישולם ב-10 תשלומים שווים. הערעור מתמקד באורך תקופת המאסר בפועל ובגובה סכום הפיצוי למתלוננת בו חוייב.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט דנציגר ובהסכמת השופטים ג'ובראן וברק-ארז) דחה את הערעור ופסק כי:
משנמנע המערער מלצרף את המתלוננת כצד לערעור, נדחה ערעורו בקשר לפיצוי שהושת עליו. צוין כי ככל שהדבר נוגע לפריסה אפשרית של סכום הפיצוי, המערער רשאי לפנות בעניין זה למרכז לגביית קנסות.
באשר לעונש המאסר בפועל שהושת על המערער, המערער זכה לאמונן של המתלוננת ושל אמה והוא מעל באמון זה ופגע פגיעה קשה ביותר במתלוננת, בת אחיו הקטינה, תוך שהוא קורא דרור ליצריו ולדחפיו. מעשיו של המערער לא זו בלבד שקשים ומכוערים הם, אלא שהם הסבו נזקים ניכרים לנפשה של המתלוננת ואף גרמו להתמוטטות התא המשפחתי שלה ולניתוק הקשר בינה לבין סבתה ודודתה. עונש המאסר בפועל ממושך אך הולם את נסיבות המקרה, והוא נקבע לאחר שבימ"ש קמא שקל את נסיבותיהם הקשות של המערער ושל בני משפחתו לצד שאר שיקולי הענישה הראויים. |
|
חזרה למעלה |
|
|
3 [בתי-משפט] |
|
|
בגץ 3114/06 שרון פרלמן נ' עיריית פתח תקוה (עליון; א' רובינשטיין, ס' ג'ובראן, י' דנציגר; 11/09/12) - 5 ע' |
|
עו"ד: יחזקאל ריינהרץ, רועי שוויקה, יעל אבהר |
בג"ץ פסק כי אי-עמידה בהצהרות שעל יסודן נמחקה עתירה שעניינה מקוואות בשיטת חב"ד בפתח תקווה אינה מקימה עילה בהליך ביזיון בית משפט, וכי אין עילה לחייב את המשיבים לשפץ את מקוה "מכבים" בעיר או לאסור עליה לשנות את ייעודו, כפי שהתבקש בהליך הביזיון דנן.
בתי-משפט – ביזיון בית-המשפט – אי-קיום פסק-דין
.
בשנת 2006 הגישה המבקשת, יו"ר הועד למען מקוואות חב"ד בפתח תקוה, עתירה לחייב את המשיבים ליתן טעם מדוע לא ייבנו במקוואות המנוהלים על ידם בריכות טבילה גם לפי שיטת חב"ד. בתום הדיון בעתירה היא נמחקה לאחר הודעת המשיבים לגבי כוונה לשפץ את מקוה "מכבים" (בו קיימות בריכות טבילה בשיטת חב"ד), ולגבי נכונותם כי במקוה חדש תוקם בריכה בשיטת חב"ד אם העותרת והנשים שאותן היא טוענת כי היא מייצגת יממנו את הקמתה. הבקשה דנן הוגשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט בטענה כי מקוה "מכבים" מעולם לא שופץ. לפיכך התבקש סעד, שיורה למשיבים לשפץ את מקוה 'מכבים' לאלתר וליתן צו מניעה בגין שינוי יעוד כלשהו של המבנה.
בג"ץ (מפי השופט רובינשטיין ובהסכמת השופטים ג'ובראן ודנציגר) דחה את הבקשה ופסק כי:
הכלל הוא כי אי-עמידה בהצהרות שעל יסודן נמחקה עתירה אינה מקימה, ככלל, עילה בהליך ביזיון. אכן, תסכול עלול להיגרם לעתים מקום שנמחק הליך תוך רישום התחייבותו של צד שכנגד, וזו אינה ממומשת, אך ככלל, הליכי ביזיון לא יינקטו. בנוסף, מחיקת העתירה באה לאחר הודעת המשיבים לגבי הכוונה לשפץ את מקוה "מכבים" ולגבי נכונותם כי במקוה חדש שהוקם באותם ימים תוקם בריכה בשיטת חב"ד אם העותרת והנשים שאותן היא טוענת כי היא מייצגת יממנו את הקמתה. ואולם, אין כל עילה מכוח פסק דין זה לחייב את העירייה לשפץ את מבנה מקוה "מכבים" (כל שכן לאסור עליה לשנות את ייעודו), לאחר שהמשיבים פעלו בכיוון זה, אלא שהוא הסתבר כיקר בהרבה מן הצפוי. יתכן כי הדרך הראויה הייתה לבוא בדברים עם העותרת לאחר שהסיכום לא נתממש, אך מחדל זה, כשלעצמו, אין בו כדי ליצור עילת ביזיון. בנוסף, העתירה לא התייחסה ספציפית לשיפוץ מקוה "מכבים", ואין בנסיבות, ובפרט נוכח ניסיונות משיבים 2-1 לפעול לשיפוץ המבנה, ליתן עילה למתן הסעד המבוקש של חיוב משיבים 2-1 להשלים את שיפוצו, בין על דרך של בזיון בית משפט ובין בדרך אחרת. יתכן, כי אי-שיפוצו של מבנה מקוה "מכבים" יכול היה להצדיק (או לאפשר) להביא מחדש את עניינה של העתירה בפני בימ"ש מוסמך, כאשר עצם השאלה אם קיימת עילה משפטית לסעדים שהתבקשו בעתירה אינה חפה מספקות, ואולם אין בו כדי להצדיק את חיוב משיבים 2-1 (מכל מקום, בודאי מכוח פקודת בזיון בית משפט) להשלים את השיפוץ. במיוחד כך, בהינתן הצהרת משיבים 2-1 כי בתוך שנה תוקם בפתח תקוה בריכת טבילה נוספת בשיטת חב"ד. |
|
חזרה למעלה |
|
|
4 [עונשין] |
|
|
עפ 1620/12 יבגני מוסטובוי נ' מדינת ישראל (עליון; א' חיות, ע' פוגלמן, צ' זילברטל; 11/09/12) - 7 ע' |
|
עו"ד: בוריס שרמן, יוסי דבולה, נעמי כ"ץ |
נדחו ערעורי המערערים, שהורשעו בביצוע שוד בנסיבות מחמירות, על חומרת העונש. נפסק כי המערערים לא הצביעו על נימוקים המצדיקים התערבות בעונש, וכי העונש נותן ביטוי הולם לאינטרס הציבורי שבהרתעה ואין בו משום סטייה קיצונית ממדיניות הענישה הנוהגת.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לחומרה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות אלימות
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התערבות ערכאת ערעור
.
שני ערעורים על חומרת העונשים שגזר בימ"ש המחוזי על המערערים, בעקבות הרשעתם בביצוע שוד בנסיבות מחמירות. בימ"ש גזר על כל אחד מן המערערים 42 חודשי מאסר בפועל, החל מיום מעצרם; 12 חודשי מאסר על תנאי כי לא יעברו במשך 3 שנים עבירת אלימות או עבירת רכוש מסוג פשע; 6 חודשי מאסר על תנאי כי לא יעברו במשך 3 שנים עבירת אלימות או עבירת רכוש מסוג עוון; ותשלום פיצוי למתלונן בסך של 2, 500 ₪.
.
בית המשפט העליון (מפי השופטת חיות ובהסכמת השופטים פוגלמן וזילברטל) דחה את הערעורים ופסק כי:
לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בעונשים שגוזרת הערכאה הדיונית. התערבות מעין זו שמורה למקרים חריגים בהם נפלה טעות בגזר הדין או למקרים שבהם העונש חורג באופן ממשי מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות. המערערים לא הצביעו על נימוקים המצדיקים התערבות בעונש שנגזר ונראה כי העונש שנגזר עליהם, שאינו מן הקלים, אינו מחמיר עמם במידה החורגת באופן מובהק ובולט מן הראוי והמקובל בנסיבות דומות.
כבר נפסק על הצורך בגמול ובהרתעת הרבים מפני ביצוע מעשי שוד אלימים. העובדה כי השוד בוצע בצוותא ולווה באיומים קשים ובאכזריות ניכרת כלפי מתלונן נכה, תוך שימוש בנשק קר, מצדיקים את החומרה היתרה שייחס בימ"ש קמא למעשים. האלימות הפכה במידה רבה חלק מהוויית החיים בחברה הישראלית ומחייבת שימת דגש על הרתעת הרבים בשל הצורך לעשות למיגור התופעה ולמצער לצימצום מימדיה. לפיכך בדין ניתן לכך משקל משמעותי בגזר הדין. טענות כל אחד מן המערערים כי ראוי היה להקל עמו לעומת חברו נדחו, שכן הדגש לחומרה לגבי כל אחד מהם נובע ממקור אחר. זאת ועוד, האירוע בא לסיומו רק הודות לכלי רכב שחלף במקרה במקום ואלמלא כן אין לדעת מה היה עולה בגורל המתלונן. בנסיבות אלה, השיקולים לקולה שהעלו המערערים, ואשר לא נעלמו מעיני בימ"ש קמא, אין בהם כדי להצדיק הקלה בעונש שנגזר, הנותן ביטוי הולם לאינטרס הציבורי שבהרתעה ואין בו משום סטייה קיצונית ממדיניות הענישה הנוהגת. |
קישורים נוספים:
|
|
חזרה למעלה |
|
|
5 [דיון פלילי] |
|
|
רעפ 6448/12 שי"א (ששון יוסף אפרים) בע"מ נ' מדינת ישראל (עליון; א' שהם; 11/09/12) - 7 ע' |
|
עו"ד: יורם ספרן |
לא נמצאה הצדקה לדון בעניינם של המבקשים במסגרת של הליך שיפוטי נוסף, משנמצא כי במוקד בקשתם עומדת שאלת יישומן של הוראות סעיפים 184 ו-216 לחסד"פ בנסיבות עניינם. למעלה מן הצורך יצוין, כי אין לומר שבהרשעת המבקשים על יסוד בעלותם בנכס ומתוך מודעותם לשימוש החורג שנעשה בו, נמנע מהם לנקוט פעולות דיוניות הדרושות לניהול הגנתם, וכי מדובר בהפתעה אותה לא יכלו לחזות וכנגדה לא העלו על דעתם שעליהם להתגונן.
דיון פלילי – הרשעה – בעבירה על-פי עובדות שלא נטענו
דיון פלילי – ערעור – בקשת רשות ערעור
.
לבימ"ש לעניינים מקומיים הוגש כתב אישום נגד שלושה נאשמים: עמותת המטה להפצת בשורת הגאולה (הנאשמת 1), שי"א בע"מ (המבקשת), ואפרים מזרחי (המבקש). כתב האישום ייחס לנאשמים ביצוע עבירה של שימוש הטעון היתר ללא היתר, וכן עבירה של שימוש בסטייה מתוכנית. הנאשמת 1 הורשעה על יסוד הודאתה. לגבי המבקשים נקבע כי הם אחראים לשימוש החורג בנכס, אשר נעשה בידיעתם, מכוח היותם בעלי הנכס. ביהמ"ש קיבל את ההסדר שהושג בין המשיבה לבין הנאשמים, והטיל על הנאשמת 1 הוטל קנס בסך 7, 500 ₪; על המבקשת קנס בסך 14, 000 ₪; ועל המבקש קנס בסך 1, 000 ₪. כמו כן, ניתן בעניינם של הנאשמים צו האוסר שימוש בנכס שאינו למטרת מגורים או מסחר, והם חויבו לחתום על התחייבות, להימנע מביצוע העבירות המיוחסות להם. המבקשים ערערו על הכרעת הדין ועל גזר הדין בעניינם לביהמ"ש המחוזי. הערעור נדחה, ומכאן בקשת רשות הערעור. בבקשה חזרו המבקשים על טענותיהם והוסיפו כי במקרה דנן עולה סוגיה עקרונית, הנוגעת לתנאים להפעלה ולהיקף השימוש בסעיפים 184 ו- 216 לחסד"פ.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקובעו:
לא נמצאה הצדקה לדון בעניינם של המבקשים במסגרת של הליך שיפוטי נוסף, שכן בקשתם אינה מגלה כל שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים לה. על אף טענת המבקשים בדבר הצורך בשינוי הלכה, ניכר כי במוקד בקשתם עומדת שאלת יישומן של הוראות הסעיפים 184 ו-216 לחסד"פ, בנסיבות עניינם. יש לדחות את הבקשה מטעם זה בלבד.
יחד עם זאת, למעלה מן הנדרש, נזכיר כי הוראת סעיף 184 מקנה לביהמ"ש סמכות להרשיע נאשם בעבירה שיסודה בעובדות שלא פורטו בכתב האישום, אלא נתגלו במהלך המשפט, ובלבד ש"ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן"; ושלא יוטל עליו "עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום". הוראת חיקוק זו, תכליתה לאזן בין שתי המטרות של סדר הדין הפלילי – גילוי האמת והבטחת זכותו של הנאשם להליך הוגן.
עמידה בדרישה כי תינתן לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן מפני השינוי בחזית העובדתית ובהוראות החיקוק המיוחסות לו, אינה חייבת להתבטא באזהרה מפורשת של הנאשם במהלך הדיון. כפי שנפסק, המבחן לקיומה כולל שני פנים: האחד טכני-דיוני – שעניינו כי לנאשם הייתה אפשרות לנקוט פעולות דיוניות שונות הדרושות לניהול הגנתו, כגון חקירה נגדית, זימון עדים וכד'; והשני מהותי – שעניינו כי לנאשם הייתה ההזדמנות לפתח קו הגנה שיתאים לעובדות החדשות. לעניין זה חשובה השאלה אם הופתע הנאשם מהעובדות החדשות שיוחסו לו ואם ניתן להניח שהיה נוקט קו הגנה שונה לוּ היה מודע להן.
במקרה הנדון, בדין קבע ביהמ"ש המחוזי כי הייתה למבקשים הזדמנות סבירה להתגונן מפני שינוי המסד העובדתי והוראת החיקוק, שעה שמתחילת ההליכים היה ברור כי בכוונת המשיבה לטעון לאחריות המבקשים מכוח היותם בעלי הנכס. על כן, לא ניתן לומר כי בהרשעת המבקשים על יסוד בעלותם בנכס, נמנע מהם לנקוט פעולות דיוניות הדרושות לניהול הגנתם, וכי מדובר בהפתעה, אותה לא יכלו המבקשים לחזות וכנגדה לא העלו על דעתם שעליהם להתגונן. |
קישורים נוספים:
|
|
חזרה למעלה |
|
|
6 [רשויות מקומיות] |
|
|
עעמ 9091/11 נפתלי שרון, חבר וועד מקומי חרוצים נ' רות יוסף, הממונָה על מחוז מרכז משרד הפנים (עליון; א' חיות, ע' פוגלמן, צ' זילברטל; 11/09/12) - 29 ע' |
|
עו"ד: שוש שמואלי, גיא נוף |
הממונָה על מחוז מרכז במשרד הפנים החליטה לשנות מהחלטה קודמת שניתנה בעניינו של המשיב 3, חבר ועד מקומי בישוב חרוצים, באופן המאפשר את המשך כהונתו כחבר ועד. מתקבלת טענת המערער לעניין הפגם שדבק בהחלטה, משזו ניתנה לאחר שהסתיימה התקופה במהלכה ניתן היה לתיתה (ע"פ סעיף 37ה(ג) לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות)). מאידך נדחית טענת המערער באשר לתוכן ההחלטה בנושא מקום מגוריו הקבוע של המשיב. עוד נקבע, כי על אף הפגם שבקבלת החלטה זו, אין מקום לבטל את תוצאתה.
רשויות מקומיות – ועד מקומי – חבר ועד
.
ערעור על פסק דינו של בימ"ש לעניינים מנהליים, אשר דחה את עתירתו של המערער נגד החלטת הממונָה על מחוז מרכז במשרד הפנים לשנות מהחלטה קודמת שניתנה בעניינו של המשיב 3, חבר ועד מקומי בישוב "חרוצים", באופן המאפשר את המשך כהונתו כחבר ועד. שתי שאלות עומדות להכרעה בערעור: הראשונה, האם בחלוף התקופה הסטטוטורית הקבועה בסעיף 37ה(ג) לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות) פקעה סמכותה של הממונָה על המחוז, כך ששוב לא יכלה לחזור ולשנות מההחלטה הקודמת שהורתה על פסילת המשיב 3 כחבר הוועד? השנייה, ובהנחה שסמכותה של הממונָה על המחוז ניתנת להפעלה גם בחלוף שלושים הימים מיום שנשלחה לחבר הוועד ההחלטה המודיעה על פסילתו מלכהן בוועד, היא, האם מקום מגוריו הקבוע של המשיב 3 אכן נמצא בתחום הישוב חרוצים בו נבחר כחבר ועד?
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקובעו:
משילוב הוראות סעיפים 37ה, 106(ח) ו-128 לצו המועצות המקומיות עולה, כי משניתנה הודעה לחבר ועד מקומי כי הוא פסול מלכהן, מתחיל מרוץ זמנים בן 30 יום, שבמהלכם יכול חבר הוועד לעתור לביהמ"ש המוסמך בבקשה לביטול ההודעה, או לחלופין, במידה והתברר לשולח ההודעה שלא נתקיימו הנסיבות המחייבות את משלוחה ניתנת לו האפשרות לבטלה, בהודעה נוספת מנומקת בכתב, לחבר הוועד. מהו הדין כאשר חלפו 30 הימים הקבועים וההודעה לא נתקפה בביהמ"ש או לא בוטלה ע"י שולחה? לצורך כך, יש לבחון את משמעותו של לוח הזמנים הנ"ל מבחינה נורמטיבית-משפטית - האם עניין לנו בתקופה קצובה "מחייבת" (Mandatory), שלהפרתה מתלווה בהכרח תוצאה משפטית, או שמא מדובר בתקופה "מנחה" או "מדריכה" בלבד (Directory), שמטרתה תחימת מסגרת זמן ראויה, שנועדה לכוון את הרשות בפעילותה, אך חריגה ממנה אינה שוללת את סמכות שולח ההודעה לחזור ולשנותה גם בחלוף התקופה האמורה.
ההכרעה אם מועד שנקבע בחיקוק הוא בגדר הוראה "מחייבת" או הוראה "מנחה" תיעשה ע"פ תכלית החקיקה. ההוראה בענייננו היא בעלת אופי מחייב, והדבר עולה בראש ובראשונה מלשונו המפורשת של סעיף 37ה(ג) לצו, הקובע תוצאה משפטית אופרטיבית בתום התקופה הקבועה – חדלות כהונתו של חבר הוועד המקומי. ההארכה האפשרית היחידה של כהונת חבר הוועד אליו נשלחה הודעה, היא ההארכה הסטטוטורית הקבועה בסעיף גופו. הדבר עולה גם מתכלית הוראת סעיף 37ה(ג) הקובעת מועד מחייב וברור, וזאת על רקע החשיבות בתחימת מסגרת זמן מוגדרת ומוגבלת מראש לצורך המשך פעילותה התקינה של הרשות המקומית הנבחרת. מכאן מתחייב, כי בחלוף התקופה הקבועה בס' 37ה(ג), חדל חבר הוועד מלכהן, ושוב אין ביהמ"ש (אם לא פנו אליו קודם לכן) או שולח ההודעה, לפי העניין, מוסמכים עוד לפעול.
זו המסקנה המתחייבת, אלא אם הגיש חבר הוועד בתוך התקופה האמורה בקשה לביהמ"ש לביטול ההודעה, או אז לא יחדל חבר הוועד לכהן עד שביהמ"ש יחליט אחרת, או אם בוטלה ההודעה ע"י שולחה בתוך התקופה האמורה בשל כך שלא נתקיימו הנסיבות המחייבות את שליחתה. בכל מקרה אחר, חדל חבר הוועד מלכהן ולא ניתן יותר להשיב את הנעשה. הסדר זה מבטא איזון בין הערכים הדמוקרטיים של הזכות לבחור ולהיבחר במישור המוניציפאלי, לבין אינטרסים של יעילות ויציבות שלטונית המקדמים את יכולת הרשות המקומית להמשיך ולמשול. במקרה הנדון, אין כל מחלוקת כי המשיב 3 לא עתר לביהמ"ש לביטול ההחלטה הראשונה במסגרת הזמנים הקבועה, או בכלל. כמו כן, אין חולק, כי ההחלטה השנייה התקבלה ע"י הממונָה על המחוז למעלה מארבעה חודשים מאז שנשלחה למשיב 3 ההחלטה הראשונה. במצב דברים זה, אין מנוס מהקביעה, כי בתום שלושים הימים מאז שנשלחה ההחלטה הראשונה חדל המשיב 3 מלכהן כחבר הוועד המקומי של חרוצים, וכי לא היה בכוחה של ההחלטה השנייה, שהתקבלה בחוסר סמכות, כדי לשנות מכך.
אשר לפרשנות המונח "מקום מגוריו הקבוע". תנאי להיכלל ברשימת מועמדים ולהיבחר לוועד המקומי הוא שמקום מגוריו הקבוע של מי שמבקש להיות מועמד, הוא בתחום אותו הישוב. הרציונל העומד בבסיס הדרישה בדבר מגורי קבע בתחום השיפוט של הרשות המקומית כתנאי כשירות לחברות בגוף מייצג הוא ברור. דרישה זו נועדה להבטיח, כי מי שיתמודד על משרה ציבורית, בוודאי מי שיזכה ויכהן במשרה שכזו, יהיה בן אותה הקהילה, שייך אליה ויכול לייצג אותה באורח נאמן. יתר על כן, נדמה שדרישה זו היא משמעותית במיוחד בוועדים המקומיים דווקא משום שמדובר בקהילות קטנות והדוקות יותר, שבמסגרתן ההיכרות האישית בין בני הקהילה חזקה יותר, ועל כן הדרישה לייצוג אותנטי וקרוב של הקהילה ע"י מי שנתפס כ"בשר מבשרה" היא דרישה כבדת משקל יותר.
שאלת קיומה של זיקת מגורים בין אדם למקום היא שאלה מורכבת, רבת פנים ותלוית נסיבות והקשר. בכל אחד מהעניינים שהגיעו לפתחו של ביהמ"ש נבחנה זיקת המגורים הנדרשת תוך התייחסות להוראה חקיקתית מסוימת, ולנוכח רקעה ותכליתה של אותה ההוראה. משמעות המונח "מקום מגוריו הקבוע" בהקשר הנדון נידונה גם היא. לא נקבע מבחן ברור לצורך מילוי התנאי של מגורים בקביעות, וככלל נקבע, כי על כל מקרה להיבחן בהתאם לנתונים העובדתיים הרלבנטיים. זאת באמצעות בדיקה הכוללת שילוב של מבחנים אובייקטיביים, המצביעים על ארעיות הניתוק, ומבחנים סובייקטיביים, המלמדים על הכוונה להמשיך לחיות בישוב. המבחן הסובייקטיבי עניינו בתחושה של זיקה ובכוונת הפרט להשתייך לישוב ספציפי, ואילו המבחן האובייקטיבי נפרט למבחני משנה רבים, שכולם זיקות עובדתיות שמקיים אדם למקום בפועל.
המקרה הנדון הינו מקרה גבולי. המשיב 3 לן בדירה בעיר כ"ס יחד עם בת זוגו ובתם. יחד עם זאת, הוא טוען כי מרכז חייו היה ונשאר בחרוצים, כי הוא ממשיך להתגורר לעיתים בבית אמו בחרוצים וכי הוא מתעתד בזמן הקרוב לשוב וללון באופן שוטף בחרוצים. בהתחשב בראיות המנהליות שעמדו לנגד עיני מקבלי ההחלטות, נכון למצב הדברים במועד בו נבחן העניין, לא ניתן לומר שההחלטה השנייה היא בלתי סבירה וכי הקביעה שלפיה מקום מגוריו הקבוע של המשיב 3 הוא בישוב חרוצים אינה יכולה לעמוד. המשיב 3 הציג שורה של זיקות בינו לבין המקום, ובהתחשב גם בנתוני העבר הנוגעים לזיקה הברורה שבין המשיב 3 לבין הישוב, בהיות המגורים בכפר-סבא בדירה שכורה דבר שיכול להצביע על ארעיות, ובהצהרת המשיב 3 על כוונתו לעבור להתגורר בחרוצים בתום השכירות, אין מקום לקבוע שההחלטה השנייה אינה סבירה. ודוק, נראה כי המשיב 3 אמור "לפרוע את השטר" ולממש את הצהרת הכוונות שלו בדבר רצונו לשוב וללון בחרוצים, על מנת שגם בעתיד ניתן יהיה לקבוע כי הוא תושב קבע של המקום.
יש מקום לקבל את טענת המדינה ולקבוע, כי על אף הפגם שדבק בהחלטה השנייה נוכח העובדה שניתנה לאחר המועד שנקצב בחוק, אין לבטל את תוצאתה, שהיא המשך כהונת המשיב 3 בוועד הישוב. הטעמים לקביעה זו נובעים משורה של נתונים: ראשית, ולכך משמעות לא מבוטלת, בצד הפגם שדבק בהחלטה השנייה, הרי שלגופו של עניין לא נמצא לנכון להתערב בתוצאה אליה הגיעה הממונָה בהחלטה זו. שנית, ממועד מתן ההחלטה השנייה ועד היום מוסיף המשיב 3 ומכהן בפועל כחבר הוועד, כאשר הבחירות לוועד הישוב אמורות להתקיים בעוד זמן קצר. נמצא, כי היישום המעשי של הקביעה בדבר בטלות ההחלטה השנייה יתפרש על-פני תקופה קצרה של חודשים בודדים. מעבר לכך, נראה כי עד כה לא נפסקה בבימ"ש זה הלכה מחייבת לעניין משמעות לוח הזמנים שנקבע בסעיף 37ה(ג) לצו המועצות המקומיות. כל אלה מצדיקים לקבל את עמדת המדינה ולקבוע, כי על אף הפגם, אין לבטל את תוצאתה האופרטיבית של ההחלטה השנייה. |
|
חזרה למעלה |
|
|
עבודה אזורי |
|
7 [עונשין] |
|
|
העז (ב"ש) 31472-06-10 מדינת ישראל משרד התמ"ת נ' סופר נירוסטה - אשקלון בע"מ (עבודה; יוסף יוספי; 09/09/12) - 10 ע' |
|
עו"ד: סרגיי מורין, סער רשף |
ביה"ד חייב את המדינה לשלם למבקשים הוצאות בסך 8, 000 ₪ בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בעקבות זיכויים בהכרעת הדין בתיק דנן. זאת, מאחר שלא היה יסוד לאשמה ונוכח ניהול ההליך על ידי המדינה ברשלנות.
עונשין – פיצויים והוצאות – חיוב המדינה
עונשין – פיצויים והוצאות – פיצויים לנאשם שזוכה
.
בקשה לפסיקת הוצאות משפט, שהגישו הנאשמים בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק), בעקבות זיכויים בהכרעת הדין בתיק דנן. המבקשים טוענים כי בעקבות הגשת כתב האישום הם נאלצו להוציא הוצאות שונות וכי לו הייתה המאשימה מבצעת השלמת חקירה במועד, לא היה מוגש כתב האישום בגין העסקת עובדים ללא חוזי העסקה.
בית הדין האזורי לעבודה קיבל את הבקשה ופסק כי:
סעיף 80 לחוק עניינו הוצאות ההגנה מאוצר המדינה. בסעיף 80 לחוק מעוגנות שתי אפשרויות לפסיקת הפיצוי: האחת – "לא היה יסוד להאשמה". במסגרת אפשרות זו יש לבחון את תשתית הראיות שהיו מונחות לפני התביעה טרם החליטה על הגשת כתב האישום. השאלה היא אם מדובר בראיות שדי היה בהן כדי ליצור אצל תובע סביר צפי להרשעה. יש לבדוק אם התביעה נהגה בסבירות ובזהירות ראויה, ואם כך עשתה אזי לא יהיה מקום לפסוק הוצאות, גם אם הנאשם זוכה. רק אם יתברר כי מלכתחילה לא היה מקום להעמיד לדין, אז יש מקום לפסוק הוצאות. במסגרת זאת נבדק לא רק חומר הראיות שהיה בפועל בידי התביעה ערב הגשת כתב האישום, אלא גם מה שהיה צריך להיות בידיה ולא היה. יש לבדוק את הראיות שהיו צריכות להיות באופן סביר בידי התביעה; השנייה – "נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי". מדובר בעילה שיורית, הבאה להרחיב את שיקול דעתו של בימ"ש בהתבסס על שיקולי צדק. הנסיבות נחלקות ל-3 סוגים: נסיבות שעניינן הליכי המשפט – אלה מתקיימות כאשר התביעה התנהלה בזדון או ברשלנות ברורה; טיב הזיכוי – יש לבחון אם עסקינן בזיכוי טכני, זיכוי מחמת הספק או זיכוי מוחלט; נסיבות האישיות של הנאשם – מדובר בנסיבות חיצוניות למשפט, המאפשרות לשקול גם שיקולים של חסד ורחמים.
יישום הדין על המקרה דנן מביא למסקנה כי יש לחייב את המאשימה בתשלום הוצאות לנאשמים מאחר שבהכרעת הדין נקבע כי אין בסיס לאישום הנטען. מסקנה זו יכולה לבוא בהתאם לכל אחת משתי החלופות שבסעיף 80 לחוק. ראשית לא היה יסוד להאשמה. בטרם הוגש כתב האישום, היו בידי התביעה חוזי ההעסקה, ולמרות זאת הוגש כתב אישום בגין העסקת עובדים ללא חוזי העסקה. תובע סביר, אשר הוגשו לו חוזי העסקה, היה צריך לסבור כי לא קיים צפי להרשעת הנאשמים. הגשת כתב אישום בנסיבות כאלה מלמדת על אי-סבירות בולט, ועל היעדר זהירות ראויה בהתנהלות התביעה. המאשימה לא קיימה כל חקירה או בדיקה ביחס לחוזים שהומצאו לה, התעלמה מהם, והגישה כתב אישום בגין העסקת עובדים ללא חוזי העסקה. לפיכך מתקיימת החלופה הראשונה שבסעיף 80 לחוק, מאחר ולא היה יסוד להאשמה. בנוסף, יש נסיבות אחרות המצדיקות תשלום הוצאות ההגנה – ניהול ההליך ברשלנות, כך שמתקיימת החלופה השנייה שבסעיף 80 לחוק. ביה"ד חייב את המדינה לשלם לנאשמים סך של 8, 000 ₪. בכך לקח בחשבון טיעוני הנאשמים בנושא: הנאשמים התייצבו ל-4 דיונים בביה"ד, שכרו שירותים משפטיים, וניהלו משפט אשר התקיים בתנאים קשים, לאור השיהוי הרב בו נקטה המאשימה, שהגישה את כתב האישום על סף תום תקופת ההתיישנות. |
|
חזרה למעלה |
|
|
מחוזי |
|
8 [עונשין] [ראיות] |
|
|
תפ (י-ם) 11351-12-11 מדינת ישראל נ' מריה סנטנם (מחוזי; רבקה פרידמן פלדמן; 10/09/12) - 16 ע' |
|
עו"ד: |
מצפייה בסרטים שצולמו במצלמות שהותקנו בבית הקשישה – סרטים שאינם בבחינת האזנת סתר אסורה והם קבילים כראיה – ניתן להבחין כי התנהגות הנאשמת נטולת עידון או רחמים, וכי הנאשמת מרבה לצעוק על הקשישה. גם אם מדובר בהתנהגות שמצופה כי לא תתבצע כלפי קשיש נזקק, הרי שאין המעשים המצולמים מגיעים לכדי אכזריות, הטלת אימה או השפלה מכוונת. מעשי הנאשמת אינם ראויים, אך הם אינם עונים על הגדרת "התעללות".
עונשין – עבירות – התעללות בחסר ישע
ראיות – עדות – אמרת קורבן אלימות
ראיות – האזנת סתר – קבילותה
.
נגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירה של התעללות בחסר ישע. ע"פ עובדות כתב האישום, במהלך ששת החודשים עובר להגשת כתב האישום שימשה הנאשמת מטפלת סיעודית של קשישה (להלן גם "המתלוננת") הסובלת מאלצהיימר ומאוסטאופורוזיס. הנאשמת נהגה לצעוק על הקשישה. בנוסף, לא סייעה לה להתלבש, לא סייעה לה במטלות היומיומיות, לא סייעה לה לעלות על מיטתה, דחפה אותה על מיטתה ואף גזרה את שיערה הארוך ללא הסכמתה. בפעם אחת, לאחר שיצאה הקשישה מהמקלחת, הושיבה אותה הנאשמת בחוזקה על מיטתה כשהיא עירומה כמעט לגמרי, צעקה על הקשישה, אחזה בחוזקה את ראשה וקצצה את שיערה הקצר, תוך שהיא מטה את ראשה בברוטאליות מצד לצד, וגורמת לה לאדמומיות בעורפה. המתלוננת לא העידה, לטענת המאשימה מאחר שמצבה הרפואי לא איפשר זאת. המאשימה מבססת גרסתה על שלוש ראיות מרכזיות: א. עדויות בנותיה של המתלוננת על דברים ששמעו מפי המתלוננת; ב. הודעה שמסרה המתלוננת במשטרה; ג. צילומים שנעשו במצלמות שהתקינו בנותיה של המתלוננת בביתה. הנאשמת הכחישה את המיוחס לה.
.
ביהמ"ש המחוזי זיכה את הנאשמת מן העבירה המיוחסת לה, בקובעו:
אשר להודעת המתלוננת. סעיף 10(1) לפקודת הראיות קובע כי עדות על אמרה שאמר אדם שנעשה בו, לפי הטענה, מעשה אלימות, והאמרה נוגעת לאותו מעשה או נסיבות לוואי שלו, תהא קבילה אף אם האדם שאמר אותה אינו נוכח כעד ואף אין להביאו למשפט משום שהוא נפטר או תשוש או חולה או נעדר מן הארץ, ובלבד שהאמרה נאמרה בשעת מעשה האלימות, או בסמוך אחריו, או לאחר שהייתה לו ההזדמנות הראשונה להתאונן עליו.
במקרה הנדון, מדובר בתלונה בדבר מעשי אלימות, ולפחות חלק מהתלונה נוגע לאירועים שהיו בסמוך להגשת התלונה. עם זאת, היה להוכיח כי המתלוננת "נפטרה או תשושה או חולה או נעדרת מן הארץ". המסמך הרפואי של קופ"ח, עליו מבססת המאשימה את טענותיה לגבי מצב המתלוננת – ולפיו המתלוננת "בת 88, סיעודית על רקע דימנציה ואוסטאופורוזיס קשה ביותר עם שברי צלעות, חוליות מותניות, בנוסף שינויים ניווניים במפרקי הגפיים אשר גורמים לחוסר ניידות" – אין בו די.
ראשית, אין מדובר בחוו"ד רפואית או בתעודה רפואית ערוכה כדין. ועוד, במסמך נכתב מפורשות כי המידע המוצג בו הינו חלקי, ואין בו כדי להוות ראיה בהליך משפטי או מעין שיפוטי. שנית, המסמך מדבר אמנם על מצב של חוסר ניידות, אך אין הוא מפורט דיו ואין בו התייחסות לאפשרות של הבאת המתלוננת בדרך כלשהי לביהמ"ש. שלישית, בסרט שצולם בבית המתלוננת ניתן לראות כי היא מתהלכת בעצמה, ונראה כי היא במצב שניתן היה להביאה לביהמ"ש. אין במסמך כל התייחסות להחמרה שחלה במצב המתלוננת מאז האירוע ועד למועד הוצאת המסמך. גם מעדות השוטרת שגבתה את הודעת המתלוננת בביתה, לא עולה כי המתלוננת בחוסר ניידות מוחלט או במצב רפואי שאינו מאפשר הבאתה לביהמ"ש.
בנסיבות אלה ההודעה אינה קבילה כראיה. יצוין, כי גם אילו נתקבלה ההודעה כראיה קבילה, משקלה היה קטן ביותר. מחד, התרשמותה של גובת ההודעה הייתה כי המתלוננת דיברה בצורה מאוד ברורה, והייתה ערנית ועניינית. מאידך, המסמך הרפואי עליו מסתמכת המאשימה וכן מסמכים נוספים, מתייחסים ל"דמנציה" ו"אלצהיימר", ומעוררים שאלות לגבי מצב המתלוננת, ועל אף החיזוקים להודעתה יש בהם כדי לעורר ספק בכל הנוגע למשקל שניתן לתת לדברים. לכך יש להוסיף את העובדה שלא ניתנה לב"כ הנאשמת הזדמנות לחקור את המתלוננת בחקירה נגדית, חקירה שיכול שהייתה לה משמעות רבה.
האמור לעיל תקף גם באשר לדברים שאמרה המתלוננת לבנותיה, לפיהם הנאשמת מכה אותה. בתה של המתלוננת העידה כי תחילה סברה שאימה מדמיינת את הדברים. תצהיר שהגישה בתה של המתלוננת לבימ"ש לענייני משפחה ומסמך מ"מיון פסיכיאטריה" מעלים אף הם ספקות לגבי אמיתות דבריה של המתלוננת. יצוין גם כי בצילומים שהוצגו לא נראית הנאשמת מכה את המתלוננת, ואף המאשימה איננה מייחסת לה מעשים כאלה בכתב האישום.
אשר לצילומים ממצלמות הווידיאו. אין לקבל את טענת ב"כ הנאשמת, לפיה הצילומים נעשו בניגוד לחוק האזנת סתר. סעיף ההגדרות בחוק קובע כי "האזנת סתר" הינה "האזנה ללא הסכמה של אף אחד מבעלי השיחה". במקרה הנדון ניתן לקבוע כי הייתה הסכמה לפחות של אחד הצדדים. ראשית, המצלמות הותקנו ע"י בנותיה של המתלוננת. המאשימה הציגה צו בדבר מינוי ילדי המתלוננת כאפוטרופסים לרכושה ולגופה של המתלוננת. בנסיבות אלה, הסכמת הבת הרי היא כהסכמת המתלוננת. שנית, מהודעות המתלוננת במשטרה עולה כי ידעה על קיומן של המצלמות ולא הביעה כל מחאה לעניין זה, כך שניתן להסיק כי לא התנגדה למצלמות. אם כן, לא מדובר ב"האזנת סתר" אסורה, והתצלומים קבילים כראיה.
הראיה היחידה הקבילה ובעלת המשקל של ממש שנותרה, הינה הסרטים שצולמו במצלמות שהותקנו בבית המתלוננת. השאלה היא האם מעשיה המצולמים של הנאשמת מגיעים לכדי "מעשה התעללות". בע"פ 4596/98 נקבע, כי התעללות, והתעללות גופנית בגדרה, מתייחסת למקרים שמחמת אופיים וטיבם המצפון והרגש אינם מאפשרים להתייחס אליהם כאל מקרי תקיפה בלבד. היותה של ההתעללות התנהגות הטומנת בחובה אכזריות, הטלת אימה או השפלה – מקנה לה את התווית הסטיגמטית הבלתי מוסרית.
בע"פ 1752/00 מציין ביהמ"ש כי הרואה מעשה התעללות יזהה אותו מיד בשל הסלידה שהוא מעורר ובשל מאפייניו המובהקים – האכזריות וחוסר האנושיות המטביעים בו כתם מוסרי הדבק בו.
מצפייה בסרטים ניתן להבחין כי התנהגות הנאשמת נטולת עידון או רחמים, התנהגות חסרת אמפטיה, התנהגות של סיפוק צרכים בסיסיים למתלוננת אך לא מעבר לכך, בחוסר סבלנות בולט וללא כל הבעת אהדה או רכות. דבר בולט הינו העובדה שהנאשמת מרבה לצעוק על המתלוננת, בכל עניין, שלא לצורך, גם כשהדברים הנאמרים למתלוננת נועדו להגנתה, כמו כאשר היא צועקת עליה שתשכב על המיטה בפנים כדי שלא תיפול. ככל שניתן לראות בסרטים, הנאשמת איננה מכה את המתלוננת.
מעשי הנאשמת, כאשר היא צועקת על המתלוננת שוב ושוב, באופן בלתי מוצדק ושלא לצורך, בחוסר סבלנות, וכאשר היא גוזרת את שיערה, ככל הנראה יותר מן הנדרש, הם מעשים שניתן לצפות כי מי שמטפלת בקשישים תמנע מלעשותם. טיפול בקשישים נזקקים דורש עדינות, מסירות אין קץ, הרבה רצון טוב וסבלנות רבה ביותר, נראה כי אין לנאשמת כל אלה, ולפיכך ספק אם היא מתאימה לעבודה של טיפול בקשישים. יחד עם זאת, גם אם מדובר בהתנהגות שמצופה ממטפל/מטפלת כי לא תתבצע כלפי קשיש נזקק, אין המעשים מגיעים לכדי אכזריות, הטלת אימה או השפלה מכוונת. מעשיה של הנאשמת, כפי שעולה מהסרטים שצולמו בביתה של המתלוננת, הם בבחינת מעשים לא ראויים, אך אינם עונים על הגדרת "התעללות". |
|
חזרה למעלה |
|
|
9 [משפט בינלאומי פרטי] |
|
|
תא (ת"א) 2559-07 לאוקורד השקעות אלטרנטיביות בע"מ נ' Lehman Brothers Alternative Investment LLC (מחוזי; דר' דרורה פלפל; 10/09/12) - 32 ע' |
|
עו"ד: נ' בן-צבי, א' קסיר, ר' ברקמן, ד' וייזר, ש' מרקוביץ |
בית המשפט קיבל את תביעתם של התובעים כנגד הנתבעים. נפסק, כי רק במידה שהמומחים לדין הזר או מי מהם אינו דן בסוגיות המשפטיות שעולות בהקשר לדין מדינת ניו יורק, כי אז ניתן יהיה להיעזר בחזקת שוויון הדינים.
משפט בינלאומי פרטי – ברירת הדין – חזקת שוויון הדינים
התובעים הגישו כנגד הנתבעים תביעה כספית בגין הפרה נטענת של חוזה ו/או אי קיום חוזה בתום לב. ההפרה ו/או היעדר הקיום בתום לב של החוזה, מיוחסים לנתבעת 1 בשיתוף עם הנתבעת 3. בנוסף מייחסים התובעים לנתבעים 2 ו-3 עוולות שונות ביניהן הטעית התובעים, פגיעה במוניטין שלהם, התעשרות שלא כדין.
בית המשפט פסק כלהלן:
בנסיבות העניין, הן לפי הדין הישראלי, והן לפי דיני מדינת ניו יורק, טענת ההטעיה אינה עומדת לתובעים. הלכה היא שבמידה והחוזה מופנה לדין זר, דין זר זה הינו בגדר עובדה, שמוכח בד"כ בעדויות מומחים.
במידהועדות המומחים או מי מהם "מכסה" את הנושאים המשפטיים שבמחלוקת, אין מקום לפנות לדין הישראלי ולהחיל את חזקת שוויון הדינים. רק במידה שהמומחים או מי מהם אינו דן בסוגיות המשפטיות שעולות בהקשר לדין מדינת ניו יורק, כי אז ניתן יהיה להיעזר בחזקת שוויון הדינים.
המומחים מטעם הצדדים סבורים, כי בית המשפט אמור להסתמך על האמור בחוזה, במידה והוא ברור וחד משמעי, ואינו רשאי להוסיף לו תנאים. שניהם גם בדעה, כי במקרה מעין זה שההסכם ברור, בית המשפט אינו יכול לקבל ראיה חיצונית להסכם, לרבות ראיה ביחס להתבטאויות קודמות בעל פה, שמטרתן לסתור תנאים חד משמעיים בו.
יחד עם זאת אפילו אם ההסכם ברור ומפורש ומציין בתוכו כי הוא "הסכם ממצה" כלומר שמעבר לאמור בו אין יותר הסכמות בין הצדדים, אין בכך כדי לחסום עדות בעל פה המבוססת על טענת הטעיה, הכול כאשר טענת ההטעיה אינה עומדת בסתירה להוראות ברורות. מהראיות עולה, כי הנתבעים לא קיימו את החוזה בתום לב עפ"י מצוות דיני מדינת ניו יורק. חוסר תום הלב בביצוע החוזה על ידי הנתבעים היה אמור להוליד אצלם ציפייה, סבירה, שהם ייתבעו בתביעת פיצויים.
לפי הדין הניו יורקי אין צורך בוודאות גמורה לחישוב פיצויי הנזיקין, אלא עליהם להיות בני מדידה בהתחשב בגורמים נתונים שניתן לסמוך עליהם ולא ספקולציה לא ראויה.
התובעים הוכיחו מוניטין, אבל לא הוכיחו פגיעה במוניטין ואשר על כן יש לדחות את התביעה בראש פרק זה. |
|
חזרה למעלה |
|
|
10 [נזיקין] |
|
|
תא (נצ') 35106-08-10 עז' המנוח פאיז מצבאח האשם אלדאיה נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון (מחוזי; אשר קולה; 05/09/12) - 16 ע' |
|
עו"ד: |
במהלך מבצע עופרת יצוקה אותר יעד ששימש מחסן של אמצעי לחימה בביתו של פעיל חמאס. בדיעבד הסתבר, כי עקב תקלה מבצעית הותקף בטעות (באמצעות מטוס קרב) יעד אחר, הוא ביתם של משפחת אל-דאיה, אשר נמצא בסמוך ליעד המקורי. כתוצאה מכך נהרגו 22 מבני המשפחה ונפצע אחד. אין כל ספק שהאירוע האמור עונה להגדרה של "פעולה מלחמתית" וחוסה תחת כנפי סעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה).
נזיקין – הגנות – פעולה מלחמתית
נזיקין – אחריות – אחריות המדינה
.
במהלך מבצע עופרת יצוקה אותר יעד ששימש מחסן של אמצעי לחימה בביתו של פעיל חמאס. בדיעבד הסתבר, כי עקב תקלה מבצעית הותקף בטעות (באמצעות מטוס קרב) יעד אחר, הוא ביתם של משפחת אל-דאיה, אשר נמצא בסמוך ליעד המקורי. כתוצאה מכך נהרגו 22 מבני המשפחה ונפצע עאמר פאיז אלדאיה. תביעה זו הינה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף בשמם של 22 העיזבונות לרבות, יורשים ותלויים ובשמו של עאמר. הנתבעת טוענת כי דין התביעה להידחות על הסף מאחר שעסקינן בפעולה שבוצעה בעזה ואשר חלות עליה שתי הגנות: הגנת ה"פעולה המלחמתית" והגנת "מעשה מדינה".
.
ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה בקובעו:
סעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) קובע כי אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה ע"י פעולה מלחמתית של צה"ל. בעניין עודה נקבע כי פעולה היא מלחמתית אם זו פעולת לחימה, או פעולה מבצעית-צבאית, של הצבא. לא נדרש שהפעולה תתבצע כנגד צבאה של מדינה. גם פעולות כנגד ארגוני טרור עשויות להיות פעולות מלחמתיות. ודוק, רק פעולות מלחמה ממש במובנו הצר והפשוט של מונח זה – אליהן כוונו מילותיו של סעיף 5. לאחר שניתן פסק הדין בעניין עודה, הורחבה הגדרתה של הפעולה המלחמתית במסגרת תיקון מס' 4 לחוק. ע"פ תיקון מס' 4, "פעולה מלחמתית" כוללת כל פעולה של לחימה בטרור, במעשי איבה או בהתקוממות, וכן פעולה לשם מניעת טרור, מעשי איבה או התקוממות שנעשתה בנסיבות סיכון לחיים או לגוף. תיקון זה, כך נפסק בעניין עדאללה, הינו מידתי, ואינו מעורר קושי חוקתי.
הנה כי כן, בעוד שבעבר בחן ביהמ"ש האם הפעולה כשלעצמה היא פעולה מלחמתית, מתוך פרשנות צרה להגדרה, כיום יש לבחון לא רק את אופי הפעולה אלא את כלל נסיבות האירוע, וזאת על מנת לשפוך אור על הסיכון המלחמתי המיוחד שהפעולה גרמה. בתיקון מס' 8 לחוק הורחבה שוב ההגדרה למושג "פעולה מלחמתית", כך שבמקום "שנעשתה בנסיבות של סיכון לחיים או לגוף", יבוא "שהיא פעולה בעלת אופי לוחמתי בהתחשב במכלול נסיבותיה, ובכלל זה במטרת הפעולה, במיקומה הגאוגרפי או באיום הנשקף לכוח המבצע אותה". מתוך תכלית החוק ודרך הפרשנות הראויה לו עולה ברורות, כי כוונת המחוקק הייתה להחיל בתחולה רטרופרוספקטיבית את נוסח ההגדרה של "פעולה מלחמתית". יודגש, כי תיקון ההגדרה לא בא אלא לשקף את פרשנות הפסיקה ל"פעולה מלחמתית" כפי שהייתה עוד קודם לתיקון.
אין כל ספק שהאירוע הנדון עונה להגדרה של פעולה מלחמתית. כפי שנפסק בעניין עפאנה, מבצע "עופרת יצוקה" היה מבצע רחב היקף באזור רצועת עזה, שמטרתו הייתה להחזיר את הביטחון ואת אורח החיים הנורמאלי לתושבי דרום הארץ אשר סבלו ממתקפה יומיומית ובלתי פוסקת של ירי רקטות, טילים, פצצות מרגמה ופעילויות טרור אחרות. הרקע למבצע תואר בבג"ץ 201/09, שם נכתב כי במסגרת הפעילות לשינוי המציאות הביטחונית בדרום, תקף חיל האוויר הישראלי יעדים המשמשים את שלטון החמאס ברצועת עזה, ואליו הצטרפו כוחות שריון, רגלים והנדסה של צה"ל ללחימה בתוך הרצועה. באזור מתנהלת לחימה כבדה בתנאים קשים. המתחמים והיעדים הצבאיים נמצאים בתוך אזורים המיושבים ע"י אוכלוסייה אזרחית, ולעיתים אף בתוך הבתים עצמם. למרבה הצער, נפגעת האוכלוסיה המקומית עקב כך פגיעה קשה ומכאיבה.
עוד נקבע בעניין עפאנה, כי לא יכול להיות חולק שהפצצה ע"י כלי טיס של מדינת ישראל במסגרת מבצע מלחמתי מורכב, היא פעולה מלחמתית, על כל המשתמע מכך. קביעה זו נכונה גם בהגדרתה הקודמת של "פעולה מלחמתית" שלפני תיקון מס' 8 לחוק ומכל שכן, שנכונה היא לאחר תיקון מס' 8 לחוק. אומנם, במקרה הנדון ולהבדיל מעניין עפאנה, מודה הנתבעת כי ביתם של התובעים הותקף בטעות. ברם, כל עוד לא שונתה במפורש ההלכה הפסוקה ע"י ביהמ"ש העליון או בדרך של שינוי בחקיקה, ולפיה המדינה חבה בנזיקין בגין פעולת שיטור שנעשתה בנסיבות של רשלנות או עוולה אחרת בנזיקין, ויצאה פטורה מחובה זו כאשר מצאו בתי המשפט כי התנהגות החיילים שגרמה נזק עונה על ההגדרה של פעולה מלחמתית, אף ללא דיון בשאלת הרשלנות, ביהמ"ש כאן אינו רואה עצמו בן חורין לסטות ממנה. כך שגם בנסיבות הנדונות בו מודה המדינה, כי ביתם של התובעים הותקף בשוגג עדין חוסה הפעולה תחת כנפי סעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים.
בהתאם להסדר הדיוני "ביהמ"ש ידון בשאלה האם מדובר בפעולה מלחמתית ובמעשה מדינה מבלי לדון בשאלת קיומה של רשלנות ובהנחה שהייתה קיימת רשלנות..." כך שאין מקום לדיון בסוגיות הנוגעות למשפט הבינלאומי, למידתיות הפעולה ולשאלת התרשלות המדינה כלפי הניזוקים. אולם, מאחר והתובעים ם התייחסו גם לסוגיות האמורות ביהמ"ש יוסיף ויאמר, אם כי מעבר לנדרש, כי מש"שדה הקרב הוא ממלכת אי הוודאות" הרי שבעת שבוחנים את מידת החוקיות של מעשה אשר נעשה בעת מלחמה יש לבדוק את חוקיותה של הפעולה על סמך המידע הקיים בזמן קבלת ההחלטה, ולא בדרך של חוכמה לאחר מעשה. כלומר, וכפי שנפסק, המשפט הבינלאומי מכיר בקושי הרב שיש לעיתים למפקד הצבאי, כאשר הוא נדרש לקבל החלטות מבצעיות בשדה הקרב, בתנאים של אי-ודאות ומחסור במידע רלבנטי, והוא מגן על מי שקיבל החלטה בתום לב, בהסתמך על המידע שהיה ברשותו עובר לקבלת ההחלטה, גם אם התברר בדיעבד כי ההחלטה הייתה שגויה.
במקרה הנדון הותקף בטעות יעד אחר הסמוך ליעד המקורי וכתוצאה מכך 22 אנשים חפים מפשע מצאו את מותם. אין חולק, כי הפגיעה הייתה בלתי מכוונת. מדובר בטעות מצערת ללא כל יסוד נפשי של כוונה או רצייה זאת אף להנחתו של ב"כ התובעים. ודוק, במהלך מבצע עופרת יצוקה נהרגו ארבעה חיילי צה"ל ונפצעו נוספים בשני מקרים של ירי מאש כוחותינו על כוחותינו. ללמדך, כי במלחמה כמו במלחמה, עלולות לקרות טעויות טרגיות של קיפוח חי אדם של כל צד למלחמה. במקרים שכאלה, כל צד נושא באחריות בגין הנזקים שנגרמו לו ואין הוא נושא בנזקיו של הצד מולו הוא נלחם. כמו כן, אין לנתק את המעשה מהתנאים שסבבו אותו ואין לבחון אותו על דרך של "חכמה לאחר מעשה". |
|
חזרה למעלה |
|
|
11 [חברות] [דיון אזרחי] |
|
|
תנג (ת"א) 46924-05-11 יצחק אליהו דיין נ' דוד פתאל (מחוזי; חאלד כבוב; 04/09/12) - 25 ע' |
|
עו"ד: סופי פינצ'בסקי, בנימין ברץ, יריב שלום, עומר המאירי, תומר יוסף, ענת סובל |
נדחתה בקשת המבקשים לאישור תביעה כתביעה נגזרת. נפסק, כי דרישת הפניה המוקדמת בסע' 194 לחוק החברות, לצורך הגשתה של תביעה נגזרת, אינה מהווה תנאי פורמאלי גרידא, כי אם תנאי מהותי, אשר מטרתו למנוע מבית המשפט לדון בתביעה שאינה בשלה. בלא מילוי דרישה זו, או כאשר מכתב הדרישה מנוסח בצורה כללית וסתמית, לא ניתנת לחברה אותה הזדמנות נדרשת לדון בעניין בטרם יגיע הוא לפתחו של בית המשפט, ובוודאי כך הדבר כאשר עילות מעילות התביעה כלל אינן מוזכרות בכתב הדרישה.
חברות – בעלי מניות – תביעה נגזרת
דיון אזרחי – מעשה-בית-דין – השתק פלוגתא
המבקשים הגישו בקשה לאישור תביעה כתביעה נגזרת הנסמכת לה. הבקשה והתביעה מוגשות בשמה של חברת אילונית פרויקטים תיירותיים ובשמה של חברת פאן סאנרייז בע"מ. המבקשים עותרים ליתן להם לתבוע את המשיבים בגין מספר עילות מרכזיות: גזל; הסגת גבול במיטלטלין; הפרת חובה חקוקה ועשיית עושר ולא במשפט; תביעה למתן חשבונות ומסמכים. בתגובתם טענו המשיבים כי יש לדחות את הבקשה והתביעה על הסף כיוון המבקשים לא עמדו ולו לכאורה בנטלי ההוכחה המוטלים עליהם, וכן מכיוון שסיכויי התובענה להתקבל אפסיים.
בית המשפט הורה על דחיית הבקשה וקבע כלהלן:
בין המבקשים לבין הבנק התנהל משך עשור הליך אזרחי בבית המשפט המחוזי בתל אביב. עיון בפסק דין הכינוס מראה שרובן המוחלט של הטענות שנדונו שם, זהות לטענות שנטענו בבקשה לאישור ובתביעה דנן. בהתאם להלכה הקיימת, נחסמת בפני הצדדים הדרך לשובולטעון אותן טענות בגין אותן עילות בפני בית המשפט בהתקיים של אחד משני השתקים "השתק עילה" ו"השתק פלוגתא".
השתק עילה מקים מחסום דיוני בפני כל תביעה נוספת בשל אותה עילה, מקום שהתביעה נדונה לגופה על ידי בית משפט מוסמך. בין היתר צריך הטוען להשתק להוכיח כי שי זהות בין בעלי הדין או חליפיהם. בהיעדר זהות בין הצדדים לא יתקיים השתק עילה, גם אם התובע בשני המקרים זהה. לעומת זאת, במקרה כזה ייתכן שיתקיים השתק פלוגתא בסוגיה ספציפית.
השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני לבעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית מסוימת שכבר נדונהבין בעלי הדין בהתדיינות קודמת אם מתקיימים התנאים לכך: הפלוגתא העולה בכל אחת מהתדיינות היא אכן אותה פלוגתא, על רכביה העובדתיים והמשפטיים; קיום דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתיידנות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השנייה היה יומו בביתהמשפט ביחס לאותה פלוגתא; ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל ממצא הנובע מהיעדר הוכחה; ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין בתובענה הראשונה.
בנסיבות העניין, קביעות בית המשפט בהליך הקודם, כל עוד הןעומדות על כנן, מקימות בפני המבקשים מחסום דיוני בלתי עביר לנהל את התביעה דנן.
לפי סעיף 205 לחוק החברות: "לא תוגש תביעה נגזרת או הגנה בשמה של חברה שמונה לה מפרק לפי פרק י"ב לפקודת החברות". שיקולים אלה עשויים להתקיים, במידה זו או אחרת, לא רק כאשר חברה נמצאתבהליכי פירוק ואינה מתפקדת עוד כעסק חי, אלא גם כאשר חברה נמצאת במצב פיננסי של חדלות פירעון. במקרה זה עסקינן בחברה חדלת פירעון הנמצאת בכינוס נכסים, עם חובות גבוהים לבנק. |
|
חזרה למעלה |
|
|
12 [ביטוח] [דיון אזרחי] |
|
|
עא (נצ') 39267-02-12 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' עדנאן עראביה (מחוזי; יצחק כהן, נחמה מוניץ, שאהר אטרש; 02/09/12) - 15 ע' |
|
עו"ד: אטיאס, א. מיכלין, ש. קובטי, עילוטי |
חובת הגילוי היזום של מבוטח הינה חובה מצומצמת, ועל הטוען להפרתה להוכיח הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח ומודעות של המבוטח לכך שמדובר בעניין מהותי. הידיעה הנדרשת מצד המבוטח להיות עניין מהותי, היא ידיעה של ממש. במקרה הנדון, לא הוכח ולא היה מקום לקבוע כי המשיב היה מודע כי אירוע זה או אחר המתרחש באותה תקופה עשוי להתפתח לכדי שינוי מהותי בסיכון, שהינו בעל חשיבות למבטח.
ביטוח – חוזה ביטוח – חובת הגילוי של המבוטח
דיון אזרחי – ערעור – התערבות במימצאים עובדתיים
.
המשיב 1, נגר במקצועו, היה השוכר ו/או המחזיק בנגרייה הנמצאת בבניין. הנגרייה הייתה מבוטחת ע"י המערערת בפוליסת ביטוח לבית עסק. בנגריה פרצה שריפה אשר גרמה לנזקים כבדים. בימ"ש השלום קיבל את תביעת המשיב 1 נגד המערערת, וזו חויבה לשלם לו תגמולי ביטוח בגין נזקי השריפה. התביעה שהגיש המשיב 1 כנגד המשיבים 2-5 נדחתה, וכך גם הודעת צד ג' שהוגשה ע"י המערערת [המשיב 4, אחיו של המשיב 1, הפעיל באותו בניין מוסך רכב; המשיב 5 הינו אביהם של המשיבים 1 ו-4 והוא בעלי הבניין; המשיב 5 השכיר למשיבה 2 חלק משטח הגג של הבניין לצורך התקנת ציוד סלולארי, לרבות אנטנה; חלק נוסף משטח הגג הושכר גם למשיבה 3, ע"י המשיב 4, מכוח הרשאה חתומה ע"י המשיב 5). על פסק דינו של בימ"ש השלום הוגש ערעור זה.
.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בקובעו:
טענות המערערת מופנות רובן ככולן נגד קביעותיו העובדתיות ומסקנותיו של בימ"ש קמא. המערערת בחרה להשיג כמעט על כל קביעה מקביעותיו של בימ"ש קמא, והיא למעשה מבקשת לקיים דיון מחדש בפני ערכאת הערעור. לכך אין להסכים. עיון בפסק הדין קמא מלמד, כי ממצאיו העובדתיים של בימ"ש קמא מעוגנים בחומר הראיות, לרבות בעדויות שנשמעו בפניו ומסקנותיו מצויות במתחם ההיגיון והסבירות. ניכר כי בימ"ש קמא נימק את קביעותיו השונות בפירוט, תוך התייחסות לעדויות, למהימנות העדים ואף לסתירות שעלו מתוכן – ומצא כי מכלול הראיות תומכות בגרסת המשיב. נעשתה בחינה יסודית של הגרסאות שנמסרו, וביהמ"ש המחוזי סבור כי לא נפלה טעות בולטת בהחלטת בימ"ש קמא המחייבת התערבות ערכאת הערעור. העובדה שהתוצאה הסופית אינה תואמת את ציפיות המערערת, אינה מהווה עילה המצדיקה התערבות.
מעבר לנדרש יצוין, כי בחינת הנתונים העובדתיים שאינם שנויים במחלוקת, לרבות פוליסת הביטוח של המשיב, מחזקת דווקא את גרסתו. השריפה ארעה כחמישה חודשים לאחר ההתקשרות עם המערערת, המשיב לא היה זה שהתקשר בחוזה עם חברות הסלולר לצורך התקנת האנטנה וכן אין ממש בטענה כי הפוליסה מכסה רק נזקי אש. עוד יצוין, גם אם לא בגדר קביעת מסמרות אלא להליך כאן, כי בנסיבות כאן נכונה קביעת הערכאה הדיונית, לפיה שריפת האנטנה הראשונה (שארעה 10 ימים עובר להוצאת הפוליסה) אינה בגדר "מידע מהותי" אותו היה על המשיב למסור למערערת בטרם כריתת הביטוח במכלול נסיבות העניין, קל וחומר כאשר לא המשיב הוא זה שהתקשר עם חברות הסלולר לצורך התקנת האנטנה.
חוזה הביטוח הינו חוזה ייחודי המאופיין בפערי כוחות גדולים בין המבטח, גוף מקצועי בעל ניסיון ומומחיות עסקיים ובעל איתנות פיננסית, לבין המבוטח. אולם על אף שהמבטח נהנה מיתרונות משמעותיים על פני המבוטח, הוא עודנו תלוי במידה רבה במבוטח ובתום ליבו, שכן קיימים בין הצדדים פערי מידע אודות הסיכון המבוטח, פערים הפועלים לרעת המבטח. חובת הגילוי טרם כריתת חוזה ביטוח מעוגנת בס' 6 לחוק חוזה ביטוח. סעיף זה מטיל על המבוטח חובה לענות באופן כנה לשאלות המבטח, וכן מטיל עליו חובה ליזום מסירת מידע למבטח כשבידיו מידע מהותי עבור המבטח, אף אם לא נשאל על כך מפורשות. ודוק, חובת הגילוי היזום הינה חובה מצומצמת, ועל הטוען להפרתה להוכיח הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח ומודעות של המבוטח לכך שמדובר בעניין מהותי. הידיעה הנדרשת מצד המבוטח להיות עניין מהותי, היא ידיעה של ממש.
כפי שקבע בימ"ש קמא, היה בידי המערערת לגלות את המידע הרלוונטי והמהותי שיש לשקול עובר לעריכת ביטוח, ע"י ביצוע בדיקה יסודית ומעמיקה יותר, לרבות ע"י הפניית שאלות ספציפיות למבוטח. מדובר בבדיקה פשוטה שיכולה להיות לה חשיבות מכרעת לחברת הביטוח והיה על המערערת לבצעה, בנוסף לבדיקת הסוקר מטעמה. יש לזכור כי המבוטח אינו מוחזק כמי שבקיא בתחום הביטוח ובוודאי אין רואים אותו כמי שיודע להעריך איזה מידע יהא בעל ערך עבור המבטח לצורך עריכת ביטוח, בפרט כשאין מדובר בעניין מהותי מובהק. בנסיבות העניין, לא הוכח ולא היה מקום לקבוע כי המשיב היה מודע כי אירוע זה או אחר המתרחש באותה תקופה עשוי להתפתח לכדי שינוי מהותי בסיכון, שהינו בעל חשיבות למבטח. |
|
חזרה למעלה |
|
|
13 [נזיקין] |
|
|
תא (ת"א) 43498-08-10 עירית חיפה נ' בידור נאה מפעלי בתי קולנוע בע"מ (מחוזי; אבי זמיר; 13/07/12) - 11 ע' |
|
עו"ד: מיכל שטיינברג, יובל ראובינוף, אשר נוטוביץ, אורי שילה |
בית המשפט הורה על דחיית התביעה נגד המבקש 2 לאחר שנמצא כי מתקיימים בו תנאי החסינות הקבועים בסעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין שעניינו חסינות של עובד ציבור. נפסק, כי במסגרת הביקורת המינהלית של בית המשפט על תעודת ההכרה, בודק בית המשפט האם ההחלטה התקבלה לאחר שנעשו כל הבדיקות והבירורים הדרושים, האם הובא כל החומר הרלוונטי, האם נשקלו שיקולים זרים, ובהתאם לכללי הביקורת המינהלית.
נזיקין – אחריות – עובד ציבור
.
המבקשים עותרים לדחייתה על הסף של התביעה, ככל שהיא מופנית נגד עו"ד חן, בטענה כי כל מעשיו נעשו בעת מילוי תפקידו כיועץ המשפטי לעירייה, ולא מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו, ועל כן מתקיימים בו תנאי החסינות הקבועים בסעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין. החלטת בית המשפט עניינה בשאלה אם התקיימו במבקש היועץ המשפטי של עיריית חיפה – עו"ד חן תנאי החסינות הקבועים בסעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
כאשר נטענת טענת חסינות לעובד הציבור, מפני הגשת התביעה בנזיקין לכל מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני, יש לבחון האם הנתבע אכן משמש כעובד ציבור והאם עשה את המעשים המיוחסים לו תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור.
כאשר מוגשת תובענה כנגד עובד של רשות ציבורית, אין די בהגשת הודעה על חסינות – תעודת הכרה – אלא על הרשות או העובד להגיש בקשה ולשכנע את בית המשפט כי התקיימו תנאי החסינות. משמע, כאשר התובענה מוגשת כנגד עובד רשות ציבורית הנטל מוטל על שכמי הטוען לחסינות".
במסגרת הביקורת המינהלית של בית המשפט על תעודת ההכרה, בודק בית המשפט האם ההחלטה התקבלה לאחר שנעשו כל הבדיקות והבירורים הדרושים, האם הובא כל החומר הרלוונטי, האם נשקלו שיקולים זרים, ובהתאם לכללי הביקורת המינהלית.
יש לבחון, אפוא, האם מעשיו של עו"ד חן נעשו בעת מילוי תפקידו, כפי גרסת המבקשים, או תוך חריגה ממנו.
במקרה דנא התקיימו תנאי 7א(א) לפקודת הנזיקין. |
|
חזרה למעלה |
|
|
שלום |
|
14 [ראיות] |
|
|
תא (הרצ') 112-10-07 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אוהד ארצי (שלום; שאול אבינור; 06/09/12) - 21 ע' |
|
עו"ד: ג' מוסרי, נ' ויינרמן |
בית המשפט הורה על דחיית תביעתה של התובעת כנגד הנתבעים. נפסק, כי אומנם חזקה היא כי שטר נמסר ללא כל תנאי, אך חזקה זו הינה חזקה הניתנת לסתירה כאמור בהוראות סעיף 20(ג) לפקודת השטרות. לא זו בלבד שהנתבעים הביאו ראיות לסתור – אל נוכח שתיקת עדי התובעת – אלא שהלכה למעשה יש בראיות התובעת משום תמיכה לגרסתם.
ראיות – נטל ההוכחה – בתביעה שטרית
התובעת הגישה כנגד הנתבעים תביעה שטרית המבוססת על שטר חוב אותו עשה נתבע 3 לטובת התובעת, בערבותם של הנתבעים 1 ו-2. מדובר בשטר הערוך על טופס מודפס סטנדרטי של התובעת, אשר סכומו ומועד פירעונו מולאו על ידי התובעת או מטעמו. הנתבעים טוענים, כי שטר החוב ניתן על תנאי ולמטרה מיוחדת בלבד: כבטוחה להחזרת עמלות לתובעים במקרים של ביטולי פוליסות עתידיים.
בית המשפט הורה על דחיית התביעה ופסק כלהלן:
עסקינן בתובענה שטרית על פי שטרחוב, שבה נטל ההוכחה רובץ על הנתבעים. יחד עם זאת על פי גרסת הנתבעים שטר החוב דנא אינו קשור, כלל ועיקר, לחוב לו טוענת התובעת כלפיהם.
אין בראיות התובעת התייחסות כלשהי לטענות הנתבעים. עדי התובעת אינם מתייחסים כלל לשטר החוב נשוא התובענה, או לנסיבות עשייתו.
אומנם חזקה היא כי שטר נמסר ללא כל תנאי, אך חזקה זו הינה חזקה הניתנת לסתירה כאמור בהוראות סעיף 20(ג) לפקודת השטרות. לא זו בלבד שהנתבעים הביאו ראיות לסתור – אל נוכח שתיקת עדי התובעת – אלא שהלכה למעשה יש בראיות התובעת משום תמיכה לגרסתם. בנסיבות דין התובענה השטרית דנן להידחות.
גם במישור ההסכמי, שבו התובעת אינה נהנית מהעברת נטל הראייה לנתבעים – לא נוצר לנתבעים כל חוב כלפי הנתבעת. |
|
חזרה למעלה |
|
|
15 [רישוי עסקים] |
|
|
ברש (נת') 3573-09-12 שושן ברבי נ' משטרת ישראל/ מחוז מרכז (שלום; ריבי צוק; 06/09/12) - 15 ע' |
|
עו"ד: |
בית המשפט קיבל את בקשת המבקש לביטולו של צו מינהלי שניתן נגדו והמורה על סגירת עסקו – עסק למכירת מזון ואלכוהול. נקבע, כי במקרה דנן יש לבטל את הצו שכן המשיבה חזרה ואישרה כי העילה היחידה למתן הצו הינה העובדה שהמבקש מפעיל את עסקו ללא שהוצא לעסק רישיון עסק.
רישוי עסקים – ענישה – צו הפסקה מנהלי
המבקש הגיש בקשה לביטולו של צו מינהלי שניתן נגדו והמורה על סגירת עסקו – עסק למכירת מזון ואלכוהול. בצו נשוא הליך זה נאמר, כי המקום פועל בניגוד להיתרים הנדרשים וכי המקום מהווה סכנה לשלום הציבור.
בית המשפט פסק כלהלן:
על פי חוק רישוי עסקים קצין משטרה בדרגת פקד ומעלה רשאי לצוות בכתב על סגירה לאלתר של חצרים שבהם עוסקים במכירת משקאות משכרים, אם נוכח שהדבר דרוש לשמירת שלום הציבור או להחזרת שלו ציבור שהופר ובלבד שתקופת הצו לא תעלה על 30 יום.
סמכות זו הינה סמכות מנהלית ולפיכך תיבחן על פי אמות המידה החלות על המעשה המנהלי, ובכלל זה האם ניתן הצו בגדר הסמכות, סבירות הוצאתו והאם נשמרה דרישת המידתיות. כמו כן תיבחנה השאלות הנ"ל על פי מבחני קבילות ודיות הראיה המנהלית, ובטרם יוצא הצו תינתן למי שעתיד להיפגע מהוצאתו זכות השימוע.
לא לבית המשפט בלבד מסורה הסמכות למנוע את פעילותו של עסק הפועל ללא רישיון, והמחוקק טרח לצייד את פרנסי הציבור גם ב"תרופות חירום".
צו הפסקה מנהלי הוא צו שלא מפסיקים לכנותו "דרסטי" ויש לתתו רק במקרים מיוחדים המצדיקים שלא להמתין להליך המשפט המחייב הגשת כתב אישום תחילה. ברי כי האמור לעיל לא יכול לעלות בקנה אחד עם הטענה כי די בעצם העובדה שהעסק מנוהל ללא רישיון על מנת ליתן צו הפסקה מנהלי.
פרשנותו של החוק ויישום הסמכויות על פיו כרוכים בביצועו של איזון מתמיד בין זכות היסוד של הפרט לחופש העיסוק ולקניין לבין הצורך להבטיח אינטרסים שונים של הציבור, ובכלל זה את שלום הציבור.
בגדריו של האיזון הראוי יש לראות בהגבלת חירות הפרט אמצעי אחרון. ניתן לנקטו רק אם אמצעים אחרים שפגיעתם בחירות הפרט קטנה יותר, אינם באים בחשבון לשמירה על שלום הציבור.
במקרה דנן יש לבטל את הצו שכן המשיבה חזרה ואישרה כי העילה היחידה למתן הצו הינה העובדה שהמבקש מפעיל את עסקו ללא שהוצא לעסק רישיון עסק. |
|
חזרה למעלה |
|
|
16 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
|
תפ (ת"א) 10677-07-12 מדינת ישראל נ' אורי בלאו (שלום; עידו דרויאן; 03/09/12) - 19 ע' |
|
עו"ד: פורר-גפני, מוזר, ליבליך, שפאק, חן |
בית המשפט אימץ את הסדר הטיעון שהתגבש בין המדינה לבין הנאשם – העיתונאי אורי בלאו, אשר הודה בביצוע עבירת ריגול חמור. נפסק, כי מעשיו של הנאשם חמורים הם. יחד עם זאת, קיימים שיקולים כבדי משקל נגד החמרה בדין, הנעוצים בתפקידה של העיתונות החוקרת ובצורך הממשי למנוע "אפקט מצנן" לכך יש להוסיף את תקדימיות ההעמדה לדין ואת הנסיבות המקלות שבהשבת המסמכים סוף דבר, וכן את העובדה שלא נגרם נזק בפועל.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות ביטחון
דיון פלילי – הסדר טיעון – אישורו
בית המשפט נדרש לגזור את דינושל הנאשם – העיתונאי אורי בלאו, אשר הודה במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב האישום שמייחס לו עבירות של ריגול חמור. בית המשפט נדרש במסגרת גזר הדין לספק מענה לשאלה: האם יש לכבד את הסדר הטיעון לו טענו הצדדים.
בית המשפט פסק כלהלן:
תועלתם של הסדרי הטיעון במערכת פקוקה ועמוסה כמערכת המשפט הפלילי ברורה כמעט מאליה. ללא הסדרי טיעון היו תיקים פליליים מתמשכים ונדחים שנים ארוכות. עם זאת, ברור שישנם מקרים בהם על התביעה לעמוד באופן קישח על משמרת האינטרס הציבורי. על בית המשפט לבחון האם נתקיים איזון בין טובת ההנאה שמעניק הסדר הטיעון לנאשם, לבין התועלת שיש בעונש המוצע במסגרת ההסדר לאינטרס הציבור.
על בית המשפט לשקלל בין ההקלה שניתנה לנאשם במסגרת הסדר הטיעון לבין האינטרס הציבורי בשים לב לנסיבות המקרה הקונקרטי סוג העבירה, חומרתה ונסיבות ביצועה, הנסיבות האישיות של הנאשם, שיקולי מדיניות של ענישה ראויה, מידת הוויתור שערך הנאשם בעריכת הסדר הטיעון ועוד. על בית המשפט לבחון מה היה העונש הצפוי לנאשם אלמלא ההסדר ומהי מידת ההקלה שניתנה לו הודות להסדר.
אם נפל פגם בשיקולי התביעה, או שהעונש המוצע מנותק מהמציאות העונשית הראויה יידחה בית המשפטאת ההסדר, ויקבע עונש הולם שאף הוא יושפע מעצם הודיית הנאשם במסגרת הסדר. במקרה זה מדובר בעבירה חמורה, חמורה מאוד.
החזקת המסמכים לא נעשתה על ידי הנאשם בכוונה להזיק לביטחון המדינה או לכל ערך ציבורי אחר, אך עצם החזקתו של חומר זה שלא לפי נהלי הביטחון הקפדנייםהמחויבים, היא שיצרה את הסיכון.
מעשיו של הנאשם חמורים הם. יחד עם זאת, קיימים שיקולים כבדי משקל נגד החמרה בדין, הנעוצים בתפקידה של העיתונות החוקרת ובצורך הממשי למנוע "אפקט מצנן" לכך יש להוסיף את תקדימיות ההעמדה לדין ואת הנסיבות המקלות שבהשבת המסמכים סוף דבר, וכן את העובדה שלא נגרם נזק בפועל.
ההסדר המוצע מאזן היטב בין הערכים המתנגשים. |
|
חזרה למעלה |
|
|
17 [תכנון ובנייה] |
|
|
ער (אש') 6/09 הוועדה המקומית לתכנון ובניה אשקלון נ' א.כ.א. מילניום בניה והשקעות בע׳׳מ (שלום; אורית חדד; 29/08/12) - 22 ע' |
|
עו"ד: אריאל בן בש"ט, אילנה בראף-שניר |
השמאי המכריע אמור להתחשב בקיומן של הוצאות התאמה רלוונטיות בחישוב היטל השבחה, אולם, יש מקום לאבחנה בעניין זה ואין מקום לציפייה גורפת להכרה בכל הוצאה נלווית אם זיקה לה לתוכנית המאושרת.
תכנון ובנייה – שמאי מכריע – סמכותו
תכנון ובנייה – היטלהשבחה – חישובו
תכנון ובנייה – היטל השבחה – שמאי מכריע
בית המשפט נדרש לשני ערעורים אשר הוגשו מכוח סעיף 14 (ג) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, וזאת בהתייחס לשומתו המכרעת של השמאי אשר מונה בהסכמת הצדדים על פי סעיף 14 (ב) לתוספת השלישית לצורך שומת היטלהשבחה. המחלוקת נסובה על ממצאי השמאי המכריע בהתייחס למצב הקודם וזאת על רקע הוראות המעבר של תקנות התכנון והבניה (חישוב שטחים ואוחז בנייה בתוכנית ובהיתרים) שעם התקנון חייבו לקבוע בכל תכנית את היחס בין השטחים העיקריים – המשמשים במישרין את ייעוד הבניין לבין אלו הנלווים המוכנים "שטחי שירות".
בית המשפט פסק כלהלן:
סעיף 196 לחוק התכנון והבניה מסמיך את הוועדה המקומית לגבות היטל השבחה על מקרקעין. אין לדון בשאלות עובדתית המתייחסות לחישוב ההיטל ולשיקוליו וחישוביו המקצועיים של השמאי המכריע. בית המשפט איננו יושב כשמאי על, על הכרעת השמאי המכריע. האבחנה בין שאלה משפטית לשאלה שמאית אינה פשוטה. מעמדו של שמאי המכריע הוא אפוא כמעין "בורר מכריע" ולדבר יש השלכה גם לעניין היקף התערבותו של בית המשפט בקביעותיו השמאיות.
במקרה זה, השאלה מהו המצב הקודם הינה למעשה שאלה עובדתית אשריש ליצוק בה תוכן בהסתמך על איסוף נתונים וראיות כפי שאלו באו בפני השמאי המכריע בהתייחס לנכס הנדון. מאידך, קביעתו של השמאי המכריע בעניין זה הינה פרי פרשנות משפטית הניתנת על ידו להוראות התקנות בכל הנוגע לאפשרות צירופם של שטחי השירות בהתייחס לתוכנית כדוגמת התוכנית הישנה הנתונה בעניינינו.
את שווי השוק של מקרקעין יש לבחון מבעד למשקפיו של אותו קונה מרצון אלמוני כאשר הדגש הוא על המידע שהיה בידיו ומערכת ציפיותיו מהמקרקעין שהוצעו לו ערב אישורה של התוכנית המשביחה. אומנם השומה המכרעת איננה כוללת ניתוח משפטי מעמיקומפורט בכל הנוגע לפרשנות התוכנית הישנה והשלכות התקנות באשר לה בדומה לניתוח התכבדה הוועדה לעשות בערעורה. עם זאת, עדיין לא ניתן לומר כי קביעת השמאי המכריע בסוגיה דנן נמצאת שרירותית ובלתי מנומקת במידה המצדיקה פסילת קביעתו זו.
על השמאי המכריע מוטל לקבוע את שווי ההשבחה בעקבות התוכנית הרלוונטית, כשלצורך כך עליו לקבוע את שווי המקרקעין ערב אישור התוכנית ואשת שווים לאחר אישורה וזאת תוך ניטרולם של אלמנטים אשר הוא מוצא כבלתי רלוונטיים. מעש זה של השמאי המכריע אינו משום סוגיה משפטית, כי אם חלק משיקול הדעת המקצועי המסור לשמאי.
ככלל החלטת ועדה מקומית בהתאם לסעיף 13(ב)(3) לתקנות נועדה למעשה לתרגם את הוראות התכנית כפי קיומה בפועל לשיטה הנהוגה בתקנות אלה. משמעות הדבר הינה כי ישנה חשיבות לממצאים העובדתיים שמוצא השמאי המכריע בכל הנוגע לאופן פרשנותה ויישומה בפרקטיקה של התכניתהישנה ושוב נמצאנו חוזרים לסוגיית הגבלתו של ערעור זה לשאלות משפטיות בלבד.
במישור העקרוני אמור השמאי להתחשב בקיומן של הוצאות התאמה רלוונטיות בחישוב היטל השבחה, אולם, יש מקום לאבחנה בעניין זה ואין מקום לציפייה גורפת להכרה בכל הוצאה נלווית אם זיקה לה לתוכניתהמאושרת. אם יוכרו כל ההוצאות הכרוכות בתכנית ובביצועה הרי נוכל להגיע למצב בלתי נסבל, לאור מטרות החוק ותכליתו, שהרשות המקומית עוד תידרש לפצות את בעל המקרקעין, גם אם מקרקעין הושבחו.
במקרה דנן, אומנם דבר הגשתה לאישור של התוכנית החדשה הינו חלק בלתי נפרד ממערכת ההסכמית, אולם בכך אין כדי לומר כי חב' א.כ.א רשאית לדרוש הפחתת כל העלויות הכספיות הכרוכות מבחינתה היא בביצועה של מערכת הסכמית זו.
במצב דברים זה דומה הדבר לכל היותר להוצאות השוטפות של בעל המקרקעין, כגון אלו הכרוכות בייזומה של תוכנית שבוצעה על ידו ואלו כידוע, אין מותר ניכוין. |
|
חזרה למעלה |
|
|
משפחה |
|
18 [משפחה] [משפט בינלאומי פומבי] |
|
|
תמש (ת"א) 5134-05-12 ג.ש נ' ר.ש (משפחה; נצר סמארה; 17/07/12) - 42 ע' |
|
עו"ד: עמיהוד בורוכוב, איילה תל פז |
* התקבלה תביעת אב, על פי חוק אמנת האג, להשבת שלושת ילדיו הקטינים לארה"ב. הוכח כי מדובר בהרחקה שלא כדין והנתבעת לא הוכיחה קיומם של חריגים לכלל ההחזרה. בין היתר נפסק כי אין לראות "השלמה" למעשה החטיפה, בעובדה שהאב הגיע לארץ רק 3.5 חודשים לאחר מעשה החטיפה ורק אז הגיש תביעתו. שכן, התובע פעל מיידית בהגשת תלונה במשטרה בארה"ב, פנה לפרקליטות המדינה ועד היום האחרון לפני תחילת המשפט, ניסה לשכנע את הנתבעת להחזיר את הילדים בדרכי שלום. נסיון זה הינו לגיטימי. ויש לנקוט משנה זהירות מלתת פירוש למשא ומתן בין בני הזוג כוויתור של התובע על זכותו להחזרת הקטינים באופן מיידי וכהשלמה מצידו.
משפחה – משמורת קטינים – החזרת ילדים חטופים
משפט בינלאומי פומבי – אמנות – אמנת האג
.
תביעת אב, על פי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991, להשבת שלושת ילדיו הקטינים (א יליד 1999; ע ילידת 2002; ד. ילידת 2007) לארצות הברית, לאחר שאלה נחטפו, לטענתו, לישראל ביום 25/1/12, ע"י אמם, הנתבעת. מאז הגיע האב לארץ, ביום 15.04.12, הקטינים נמצאים בחזקתו מרצונם והם הביעו נחרצות את רצונם לשוב לארה"ב. מדובר בבני זוג ישראלים שעברו להתגורר בארה"ב ביולי 2005, במסגרת עבודתו של הבעל וגרו שם כ-7 שנים רצופות עד למועד "החטיפה". לטענת התובעת, לא נתקיימו בענייננו תנאי הסף של סעיף 3 לחוק אמנת האג. ארה"ב אינו מקום מגוריהם הרגיל. לדבריה, חזרתה לישראל הייתה באישור התובע לאחר סיום השליחות לאור כוונת הצדדים לחזור לישראל לאחר סיום השליחות. בנוסף טענה כי התובע לא הפעיל זכויות משמורת. כן טענה הנתבעת לקיומן של ההגנות הקבועות בסעיפים 13 א' ו-ב' לאמנה.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה מהטעמים הבאים:
סעיף 12 לאמנה קובע כלל, ולפיו, בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 3 לאמנה – שני תנאים מצטברים: א. הקטין הורחק ממקום מגוריו הרגיל; ב. להורה הנחטף-התובע היו זכויות משמורת בקטין וכי זכויות אלה הופרו (על פי דין מקום מגוריהם הרגיל) – חובה על ביהמ"ש הדן בהליך לפי האמנה, לצוות על החזרת הילד החטוף למדינה שממנה נחטף.
לצורך קביעת מקום מגוריהם הרגיל של הקטינים, יש לבחון את חיי היום יום של הקטינים, עובר ל"חטיפה", בחינה עובדתית גאוגרפית ולא בחינה של תוכניות או כוונות ההורים באשר למקום מגוריהם. אמנם, קיימת גישה לפיה מקום המגורים הרגיל נקבע על פי "האסכולה הכוונתית", אלא שאסכולה זו, באה לבחון מקרים בהם לא ברור אם שהייתם במקום פיזי גיאוגרפי מסוים של ההורים הייתה זמנית או קבועה ואז נבחנת כוונה משותפת של שני ההורים. במקרה דנן, ובניגוד לגרסת הנתבעת, ביהמ"ש שוכנע כי לא הייתה כל כוונה משותפת, ואף לא יחידה לא להשתקע בארה"ב לאחר סיום השליחות, וככל שהייתה כוונה שכזו, הייתה זו כוונתה של הנתבעת בלבד, כוונה של צד אחד אינה כוונה שיש לבוחנה לצורך קביעת מקום מגורים רגיל. בחינת מהלך חייהם היום יומי של הקטינים, מובילה למסקנה כי מקום מגורי הקטינים הרגיל הוא ארה"ב (לגבי הבת הקטנה ד. צוין כי היא נולדה בארה"ב ולבטח זה מקום מגוריה הרגיל).
כאמור, התנאי השני המצטבר לחלותה של אמנת האג, הינו, כי להורה הנחטף-התובע היו זכויות משמורת בקטין וכי זכויות אלה הופרו. כאשר לא קיים הסכם בין ההורים בסוגיית המשמורת ולא ניתן פסק דין בעניין זה עובר להרחקה, כבענייננו, יש לפנות אל הדין החל במקום מגוריהם הרגיל של הקטינים על מנת לבחון קיומן של זכויות משמורת. לרוב, ישנה קביעה, כי בהעדר הסכם או פסק דין, הקובע אחרת, לשני ההורים זכויות משמורת משותפות בקטינים. מה גם שבענייננו מטבע הדברים המשמורת הינה משותפת וכי נקבע מקום מגורי הקטינים בארה"ב, תוך שימוש בזכות אפוטרופסות משותפת לשני ההורים. כ"כ, הנתבעת לא הציבה כל ראיה שיש בה לשלול את הזכות ההורית מהתובע על פי הדין החל במקום מגוריהם הרגיל של הקטינים בארה"ב עפ"י חווה"ד שהגיש התובע והנתבעת לא סתרה ולא הכחישה שההורים מימשו זכויות הוריות ברצף לאורך כל שנות שהייתם יחד עם ילדיהם בארה"ב; אין בטענות הנתבעת בגין אשרות הכניסה כדי להוות בסיס ו/או סוג של הגנה כל שהיא כנגד החזרת הקטינים למקום מגוריהם הרגיל בארה"ב; טענות הנתבעת לפיהם התובע לא הפעיל את זכויות המשמורת וכי אלמלא ההרחקה לא היה מפעיל זכויות אלה – נדחו.
לאור האמור לעיל, הוכחה הרחקה שלא כדין.
כידוע, הוכחה של הרחקה שלא כדין, איננה סוף פסוק. סעיפים 13 ו-20 לאמנת האג מציבים ארבעה חריגים לכלל חובת ההחזרה: אי הפעלת זכות המשמורת של ההורה הנחטף, או הסכמתו לחטיפה, או השלמתו עם החטיפה (סעיף 13 (א) לאמנה); חשש חמור לגרימת נזק לקטין אם יוחזר למקום ממנו נחטף (הרישא של סעיף 13(ב) לאמנה) (חריג נוסף קיים בסעיף 12, אך הוא אינו רלוונטי לענייננו). עם הוכחת אחד מארבעת החריגים, ההחזרה המיידית של הקטינים החטופים הופכת להיות עניין שבשיקול דעת. נטל ההוכחה לקיומם של החריגים, מוטל על ההורה החוטף המתנגד להחזרה והטוען לקיום החריגים. מדובר בנטל הוכחה כבד של למעלה מכל ספק סביר כפי נטל ההוכחה בפלילים. ספק בקיומו של החריג יביא להחזרת הילד למקומו הרגיל. עוד קבעה הפסיקה כי יש לפרש את תחום התפרשותם של החריגים שהותוו בסעיף 13 לאמנה: באופן מצומצם ודווקני, על מנת שלא לרוק את האמנה מתוכנה. במקרה דנן, הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח קיומם של החריגים להם טענה.
ביהמ"ש התרשם כי הנתבעת אינה דוברת אמת, וכי עדותה אינה מהימנה בעליל. נקבע כי לא ניתנה כל הסכמה מפורשת ואף לא מכללא מצידו של התובע ולבטח לא לפני החטיפה של הקטינים לישראל. וכי גם בדיעבד, ועל אף שהתובע הגיע לישראל רק ביום 15.04.12, התובע לא השלים עם החטיפה וויתר על זכותו להחזרת שלושת ילדיו למקומם. מהראיות עולה כי התובע פעל מיידית בהגשת תלונה במשטרה בארה"ב ואף הודיע לפרקליטות המדינה והחל בניהול משא ומתן רציף עם הנתבעת, מרגע החטיפה ועד היום האחרון לפני תחילת המשפט, בניסיון לשכנעה להחזיר את הילדים בדרכי שלום. ניסיונות אלו הם לגיטימיים ויש לנקוט משנה זהירות מלתת פירוש למשא ומתן בין בני הזוג כוויתור של התובע על זכותו להחזרת הקטינים באופן מיידי וכהשלמה מצידו. כ"כ, מהאמירות של הצדדים בקלטת שתומללה, ומהמסרונים שהוצגו עולה שהתובע אינו משלים עם החטיפה והוא עומד על כך שילדיו יחזרו לארה"ב והנתבעת אף בידיעה שעפ"י אמנת האג מחויבת היא להחזירם, לאחר חטיפה, מסכימה היא לחזרתם במפורש; על רקע הלגיטימיות בניסיון להחזרת הילדים בהסכמה על דרך ניהול המשא ומתן בין התובע והנתבעת, יש לפרש את הסכמת התובע כי הנתבעת תרשום את הקטינים לבתי ספר בישראל, כדאגה להסדרים נאותים לקטינים בתקופת הביניים עד להחזרתם לארצות הברית. כך אף נקבע במפורש בפרשת דגן הנ"ל.
כ"כ, הנתבעת לא הצליחה להיכנס לגדר החריג שבסעיף 13 (ב) סיפא לאמנת האג (הגנת נזק לקטין כתוצאה מהחזרתו). תחולתו של חריג "החשש החמור לנזק" מחייב קיומו של מצב קיצוני יוצא דופן וחד משמעי, המקים חשש חמור לנזק פסיכולוגי לילד כתוצאה מהחזרתו לארץ המוצא ואשר משקלו של חשש זה גובר על תכליתה הבסיסית של האמנה להחזרת הקטין החטוף לאלתר. אין חולק על כך, כי הטלטולים הכרוכים בחטיפת הילד ממקום מגוריו הרגיל ולאחר מכן החזרתו למקום מגוריו גורמים לפגיעה בקטין, אלא אל לנו לשכוח כי פגיעה זו הינה תולדה של מעשה החטיפה. עצם מעשה החטיפה גורם נזק פסיכולוגי לקטין, אלא שפגיעה זו אינה מקיימת את הדרישה לקיומו של מצב קיצוני, יוצא דופן וחד משמעי המקים חשש חמור לנזק לקטין. לפיכך, נדרש הטוען לחריג זה, נזק חמור לקטין, להוכיח "דבר מה נוסף " המצביע על קושי יוצא דופן, ייחודי לקטין מסוים, היוצר מניעה מיוחדת מהחזרתו למדינת המוצא כדי להגן על שלומו הנפשי". עוד נפסק כי הנזק הנטען צריך להיות כזה שבכוחו להפוך את החזרה לבלתי נסבלת. ובנוסף, עפ"י תמ"ש (ירושלים) 26930/97 פלוני נ' אלמוני, קיומו של נזק כזה ראוי שייתמך בחוות דעת של מומחים פסיכולוגיים או פסיכיאטריים ואין די לצורך כך בתסקיר פקיד סעד. במקרה דנן, טענתה של הנתבעת לקיום החריג הובאה באופן סתמי, ללא כל תימוכין כפי שמתחייב עפ"י דין ועפ"י ההלכה הפסוקה.
לאור האמור לעיל, התביעה התקבלה וביהמ"ש הורה על השבת הקטינים לארה"ב. |
|
חזרה למעלה |
|
|
19 [בתי-משפט] [דיון אזרחי] [משפט חוקתי] |
|
|
תמש (ת"א) 45073-02-12 ג' נ' א' (משפחה; ארז שני; 15/05/12) - 7 ע' |
|
עו"ד: |
ביהמ"ש דחה על הסף תובענה למשמורת קטין, שהוגשה בסמוך למתן החלטות קודמות בעניין משמורת הקטין והסדרי ראייה, שניתנו בהסכמת הצדדים ומבלי שהשתנה דבר בפועל ביחסי הצדדים או בחיי הקטין. ביהמ"ש פסק כי הגשת תובענה בנסיבות אלו מהווה חוסר תום לב דיוני. לעניין זה, אין חשיבות לכותרת התובענה בה הושגה ההסכמה, שעה שהחלטות אלו, עניינם זהה לעניינה של התובענה למשמורת. המשיבה חויבה בהוצאות המבקש בסך 3, 000 ₪ ובהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 1000 ₪.
בתי-משפט – שימוש לרעה בהליכי בית-משפט – קיומו
בתי-משפט – שימוש לרעה בהליכי בית-משפט – של בעלי-הדין
דיון אזרחי – זכות דיונית – הפעלתה בדרך מקובלת ובתום-לב
משפט חוקתי – זכויות הפרט – זכות הגישה לערכאות שיפוטיות
.
בקשת נתבע לדחות על הסף תובענה למשמורת קטין שהוגשה ע"י האישה ביום 23.2.2012. רקע: ביום 7.2.2012 התקיים דיון בעניינם של הצדדים, במסגרתו ניתן, בהסכמת הצדדים פס"ד הקובע כי המשמורת בקטין תישאר כפי שנפסקה בפסק הדין אשר ניתן בעניינם של הצדדים אגב תמ"ש 41781/03. כן נתנו סמכויות לפקידת הסעד בכל דבר ועניין הקשור במשמורת הקטין ובהסדרי ראייתו. וביום 21.3.2012, לאור הסכמת הצדדים ביחידת הסיוע, נתן ביהמ"ש תוקף של החלטה להמלצת יחידת הסיוע. לטענת המבקש, בנסיבות אלו, ומשלא נטען בתובענה להתקיימותה של עובדה חדשה הצריכה להכרעה או כי נתגלו עובדות שכאלה, הגשת תביעת משמורת נוספת לבית המשפט הינה בחוסר תום לב משווע ותוך ניצול לרעה של הליכי משפט. לטענת המשיבה, אמנם פסה"ד וההחלטות לעניין המשמורת וסדרי הראיה אכן ניתנו בהסכמה. אולם, זאת במסגרת "תביעה לביטול הסכם פירוד" ולא תחת הכותרת "תביעה למשמורת קטין". לטענתה, אין משמעה של הסכמה זו ויתור על טענותיה לעניין משמורת הקטין. לעניין היות התובענה מיותרת לאור עובדת מתן סמכויות על פי סעיפים 19 ו-68 לפקה"ס טענה המשיבה כי אין בכך להועיל היות ופקה"ס אינה יכולה לבטל את הגדרת המשמורת המשותפת הקיימת בין הצדדים ובפועל לא הצליחה זו להשיג הסכמות בין הצדדים.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את הבקשה מהטעמים הבאים:
אין בנימוקי המשיבה לגופם כל ממש ויותר מכל נגועים הם בחוסר תום לב דיוני. כאשר נותן צד הסכמתו להסדר משמורת וביקורים מסוים בידו האחת ובידו האחרת הוא שב, ומגיש ומתמיד באותו זמן בניהול תובענה לשינוי מה שהסכים לו בו בזמן או מעט קודם לכן, ומבלי שדבר ישתנה בפועל ביחסי הצדדים או בחיי הקטין, אין הוא נוהג תום לב דיוני. לעניין זה, אין חשיבות לכותרת התובענה בה הושגה ההסכמה לעניין המשמורת וסדרי הראיה שעה שפסה"ד וההחלטות שניתנו עניינם זהה לעניינה של התובענה, דהיינו, משמורת הקטין וסדרי ראייתו.
אין כל רלוונטיות לפסיקה אליה הפנתה המשיבה לעניין הזהירות הננקטת בטרם תמחק או תדחה תובענה על הסף ולעניין זכותה לקבל יומה בביהמ"ש. זכות זו ניתנה והתבררה עת ניתן פסה"ד ביום 7.2.12 וכאשר ניתן פס"ד שכזה, בהסכמה, אין לעתור לביטולו על דרך הגשת תובענה חדשה שלושה שבועות בלבד לאחר מכן ומבלי שדבר ישתנה בפועל ביחסי הצדדים או בחיי הקטין. גם טיעוניה של המשיבה לעניין חוסר יכולתה של פקה"ס להביא את הצדדים לכלל הסכמה אינו אלא תירוץ. שכן מסמיכות הזמנים, שבין הסכמת המשיבה בפני ביהמ"ש וביחידת הסיוע, לבין הגשת התובענה עולה כי המשיבה נתנה הסכמתה אגב ידיעה כי בכוונתה לא לכבד את אשר הסכימה לו.
משכך דין הבקשה להתקבל. התובענה נדחית. המשיבה תישא בהוצאות המבקש בסך 3, 000 ₪ וכן בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 1, 000 ₪. |
|
חזרה למעלה |
|
|
פטנטים |
|
20 [מדגמים] |
|
|
47337/ GLOBAL OPPORTUNITIES INVESTMENT GROUP, LLC נ' (פטנטים; אסא קלינג; 02/08/12) - 8 ע' |
|
עו"ד: וולף ברגמן וגולר |
אין לאפשר רישומו של מדגם לגבי חלקי חפצים לבדם. הקשרם של החלקים הוא חלק מעיצובם – חלק מהשפה העיצובית הכוללת המשפיעה על החוש הוויזואלי של הצרכן.
מדגמים – רישום מדגם – שיקולים
.
רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר נדרש לשתי בקשות לרישום מדגמים. מדובר בשתי בקשות לרישום: האחת, בקשה מס' 47337 למדגם בשם "התקן מילוי בקבוק התזה"; השנייה, בקשה מס' 47338 למדגם בשם "בקבוק התזה".
.
רשם הפטנטים פסק כלהלן:
הצגת אותם קווי דמות וצורה הבולטים לעין הרואה בסחורה המוגמרת מושגת באמצעות רישומו של המדגם באופן המציג את אותם מאפיינים של המדגם. כאשר מדובר בחפצים תלת-מימדיים מושג הדבר באמצעות הצגה אורתוגראפית של החפץ - ההצגה של החפץ התלת-מימדי תיעשה באמצעות שרטוט דו-מימדי אשר יציג היבטים או היטלים שונים של אותו חפץ כפי שהרואה את הסחורה המוגמרת היה חווה אותה.
שרטוט וציור של מדגם הוא שפה משותפת בין המעצב ובין הצרכן הרוכש או עושה שימוש במוצר אשר מבחן עינו הבוחנת הוא אשר יקבע.
השרטוטים והציורים בהם עסקינן עניינם השפה העיצובית הנתפסת בעיני הצרכן הנכון. זאת, להבדיל משרטוט הנדסי אשר מטרתו הקניית מידע מלא באשר לאופן ייצורו והרכבתו של פריט, כמעין שפה משותפת בין המתכנן והיצרן ובין המרכיב שאז ישנה חשיבות להתייחס לנושאים כגון אופן ציון מידות, סימון חלקים נסתרים, חתכים וחלקים פנימיים אשר אין מקומם במדגם.
השרטוט לבדו צריך ללמד על התכונות המוגנות ע"י המדגם. אם אין בו בשרטוט אזכור של התכונה העיקרית, במבט ראשוני וישיר, וללא שיש צורך לצלול לקרביו של אותו שרטוט – המסקנה צריכה להיות שהמדגם אינו מגן על תכונה זו. אין מניעה ואף רצוי שתהיה לה לשפה העיצובית אשר רשם המדגמים יבוא להפעיל, מסגרת והתוויה לה יכולים להיות מקובלות ומוסכמות אשר בעזרתן תושג הנחת דעתו של הרשם בהפעלת מבחן עינו של הצרכן הנכון בכל מקרה לגופו.
אין לאפשר רישומו של מדגם לגבי חלקי חפצים לבדם. הקשרם של החלקים הוא חלק מעיצובם – חלק מהשפה העיצובית הכוללת המשפיעה על החוש הוויזואלי של הצרכן.
העיצוב התעשייתי חייב להיות מכוון אל עין הצרכן. משיכת העין צריכה להיות רלבנטית ואופרטיבית, במובן זה שהעיצוב ישפיע על החוש הוויזואלי של הצרכן ויתאים למטרתו הצרכנית. ומכאן כי גם בחינתו של המוצר חייבת להיעשות על יסוד מטרתו הצרכנית הנתפשת בעינו של הצרכן. במקרה דנן יש לבחון את ההבדל שבין המדגמים בצורה בה משתלבות אבני ריצוף בינם לבין עצמם כמשטח, ולא כפרט בודד העומד בפני עצמו.
בנסיבות העניין, אין כל פגם בשרטוטים אשר הוגשו במסגרת בקשות המדגמים דנן. |
|
חזרה למעלה |
|
|
ועדות ערר - תכנון ובנייה |
|
21 [תכנון ובנייה] |
|
|
ערר (מרכז) 96/12 עו"ד ליאל אבן זוהר נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ראשל"צ (ועדות ערר - תכנון ובנייה; מיכל גלקין גולן; 16/07/12) - 11 ע' |
|
עו"ד: קוצ'ינסקי, ברנר |
נדחה ערר על החלטה לאשר הקמת מבנה בית ספר אנכי, נוכח הגידול הצפוי במספר התלמידים בבית הספר והיות ההחלטה סבירה, תוך שנקבע כי יש להוסיף בחלק מהתחומים אמצעים נוספים כדי להפיק מהתכנון את מירב התועלת ולוודא שמירת בטיחות וביטחון, כתנאי להוצאת היתר בנייה.
תכנון ובנייה – תכניות – אישור תכנית
תכנון ובנייה – תכניות – תשריט איחוד חלקות
תכנון ובנייה – תכניות – פיצויים
תכנון ובנייה – היתר בנייה – תנאיו
.
ערר על החלטת מליאת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ראשל"צ, לפיה אושרה בקשה להריסה והקמת מבנה עבור גימנסיה ריאלית, 6 קומות מעל שתי קומות מרתף, במקרקעין הידועים כחלקות 573 ו-424 בגוש 3926, ברח' סמילצ'נסקי 22 בראשון לציון.
ועדת הערר המחוזית דחתה את הערר ופסקה כי:
הועדה דחתה את טענת העוררים כי נדרשת תכנית איחוד על דרך של תכנית מתאר. חוק התכנון והבנייה מאפשר שתי דרכים לטיפול באיחוד ובחלוקה: הראשונה קבועה בסימן ז' לפרק ג' לחוק, שעניינו בחלוקה חדשה במסגרת תכנית, והשנייה בפרק ד' לחוק, שעניינו חלוקה ואיחוד של קרקעות באמצעות תשריט. אין מקום לדרוש במקרה דנן תכנית איחוד מכוח סימן ז' לפרק ג'. אין חולק כי מעונה של הגימנסיה כיום אינו עומד לתפארתה. הגימנסיה אמורה להרחיב את משכנה נוכח הגידול הצפוי במספר התלמידים בכשליש. במצב דברים זה, קיים אינטרס ציבורי כפול בהסדרת מעון הולם למוסד החינוכי המוביל.
ההצעה החלופית של העוררים להפקיע את יתרת השטחים המיועדים לצרכי ציבור בחלקות הסמוכות לצומת רחובות הרצל ותש"ח הוצעה בעלמא, ומאחר ומרביתו אינו מצוי בבעלות העירייה, מדובר בחלופה שאינה זמינה, ועלותה אינה עניין של מה בכך. לא הרי קיומה של חלופה זמינה בבעלות העירייה, כי הרי קיומם של מקרקעין אשר יועדו לצורכי ציבור אולם טרם נרכשו בהם זכויות קנייניות לציבור. מדובר בהליך ממושך ומורכב הטומן בחובו בין היתר תשלום פיצויים בגין הפקעה, הגם שמדובר בקרקע המיועדת לצורכי ציבור. לפיכך, דומה כי נכון נהגה הרשות כשיזמה תכנון במגרש הקיים, שכן האלטרנטיבה, עוד חזון למועד לה.
נוכח גודלו של המגרש הקיים מזה, והצורך הציבורי מזה, כמו גם הערך המוסף וקביעתו של מוסד כזה בליבה של העיר, הגיעה הרשות לכלל החלטה סבירה, ליזום בניית בית ספר אנכי. עצם תכנונו של בית ספר אנכי הינו זכות השמורה למוסד התכנון המקומי ולנבחרי הציבור. תפקידו של הצוות המקצועי, והביקורת שיכולה להיות לוועדת הערר על כך, הינה במישור תקינות האמצעים שננקטו ו/או שיינקטו על מנת להפיק מתכנון כזה את מירב התועלת, ולמעלה מכך, לוודא שמירת בטיחות וביטחון המשתמשים בו. במקרה דנן לא נפל פגם המצדיק פסילת החלטת הוועדה המקומית, אולם יש להוסיף בחלק מהתחומים אמצעים נוספים כדי להפיק מהתכנון האנכי את מירב התועלת ולוודא שמירת בטיחות וביטחון. בנושא הפונקציות התכנוניות המוצעות אין צורך להתערב בתכנון, עצם קיומן של חצרות על גבי הגגות אינו חריג, אך יש צורך מיוחד לטפל בהיבט הביטחוני והבטיחותי שלהן. עצם עבודות הבניה מהווים תקופה לא נוחה לשימוש בבית הספר, אולם אין בכך כשלעצמו כדי למנוע את הקמת הפרויקט. |
|
חזרה למעלה |
|
|
22 [תכנון ובנייה] |
|
|
ערר (ת"א) 95038/09 רוזנברג ורד ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת גן (ועדות ערר - תכנון ובנייה; כרמית פנטון; 08/07/12) - 19 ע' |
|
עו"ד: עופר טויסטר, עמיחי נביאי, עדינה פיבלביץ |
נדחה ערר על דחיית תביעת העוררים לפיצוי בשל ירידת ערך מקרקעיהם בגין אישור תכנית רג/1124/א'. נקבע, בין היתר, כי אין לאפשר לבעלי זכויות במקרקעין למנוע מבעלי זכויות במקרקעין סמוכים להם את מימושם ופיתוחם ואת מלוא ההנאה מהם, בדיוק כפי שהם נהנו בזמנו, וכי לא הוכח קיומם של אלמנטים פוגעניים וחריגים במיוחד בתכנית.
תכנון ובנייה – פיצויים – פגיעה במקרקעין על-ידי תכנית
תכנון ובנייה – פיצויים – עקב שינוי ייעוד
תכנון ובנייה – פיצויים – ערעור
תכנון ובנייה – ועדת ערר – סמכותה
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – סמכויותיהן
.
ערר על דחיית המשיבה את תביעת העוררים לפיצוי בטענה לירידת ערך מקרקעיהם בגין אישור תכנית רג/1124/א' שפורסמה למתן תוקף ביום 7.2.07 (להלן: התכנית). העוררים הם בעלי זכויות בדירות ברחוב עוזיאל 10 א' ברמת גן, בבנין בעל 4 קומות על עמודים. אזור מקרקעי העוררים נפגע מירי טילים במלחמת המפרץ וכתוצאה מכך אושרו תוכניות נקודתיות לשיקום האזור והבתים שנפגעו. התכנית שינתה יעוד ממגורים א-1 לאזור מגורים מיוחד בחלקות הגובלות בבנין העוררים, וקבעה הוראות וזכויות בניה לשני בניני מגורים בני 6 קומות מעל קומת כניסה והרחבת רחוב שועלי שמשון. עיקר הפגיעה הנטענת היא חסימת נוף, ובנוסף קירוב קווי בנין, הגדלת צפיפות ועומס על התשתיות הקיימות, הגדלת עומסי תנועה, פגיעה באור ובאוויר.
.
ועדת ערר מחוזית לפיצויים והיטלי השבחה דחתה את הערר ופסקה כי:
תביעת העוררים היא תביעה של בעלי זכויות במקרקעין שבזמנו אושרה להם תכנית של בניה רוויה חריגה לאזור. עתה הם מבקשים פיצוי מבעלי מקרקעין סמוכים שמימשו ופיתחו את מקרקעיהם על מנת להפיק מהם את מלוא הנאתם, כשם שנעשה במקרקעיהם בזמנו. הועדה קבעה כי אין לאפשר לבעלי זכויות במקרקעין למנוע מבעלי זכויות במקרקעין סמוכים להם את מימושם ואת פיתוחם ואת מלוא ההנאה מהם, בדיוק כפי שהם עצמם נהנו בזמנו. לבעל מקרקעין יש זכות ליהנות ממקרקעיו ללא הפרעה מצד שכנו. החריג היחיד לכך, וזוהי מהות הפגיעה העקיפה, הוא מקרה של ניצול חריג ופוגעני של המקרקעין הסמוכים המביא לפגיעה בקניין. בענייננו לא הוכח קיומם של אלמנטים פוגעניים וחריגים במיוחד בתכנית. לבעל זכות במקרקעין אין זכות קנויה לעצור את פיתוח המקרקעין הסמוכים לו ובתנאי שמדובר בפיתוח התואם את אופי הבינוי ומגמות התכנון באזור.
הודעה קבעה כי מי שאושרה לו בניה בגובה מסוים ואף חריג אינו קונה מכח זאת זכות למנוע זאת ממקרקעי שכנו. כל מי שמתגורר בעיר ואושר לו היקף בניה חריג, יהא סיבות האישור החריג אשר יהיו, לרבות מלחמת המפרץ, צריך לצפות שגם בסביבתו הקרובה יעשה כן ובוודאי שבמקרקעין גובלים. לכן שכנו לא יפצהו משיצליח לממש את זכויותיו במקרקעין הוא, כפי שהוא עצמו "הצליח" קודם לכן; עוד נקבע כי משאושרה לבעל מקרקעין תכנית חריגה במקרקעיו הוא, הציפייה כי המקרקעין הסמוכים לו יישארו כפי שהם, כבר איננה קימת כעניין שבעובדה.
בנוסף קבעה הועדה כי אין לייחס משמעות למועדים הכרונולוגים של אישור התכניות. מי שאושרה לו לראשונה תכנית חריגה אינו קונה "זכות ראשונים" או אינו קונה זכות כי מגדלו יהיה "מגדלור" – מגדל יחיד בסביבה. עוד נקבע כי לא הוכח כי בתכנית יש אלמנטים חריגים ופוגעניים במיוחד שלא ניתן היה לצפותם ואשר יש בהם כדי לשנות את אופי הסביבה; כן נקבע כי יש קושי במקרים כאלו בהוכחת ירידת ערך בפועל של הדירות; אשר לראשי הנזק הנטענים נקבע כי הפגיעה שיש להוכיח היא פגיעה במקרקעין כתוצאה מאישור תכנית וזאת באמצעות חוות דעת שמאית ערוכה לפי העקרונות שהותוו בפסיקה ובהחלטות ועדות הערר והיא איננה יכולה להסתמך על אינטואיציות, ניסיון ועדות סברה כתחליף להוכחות ונתונים המלווים בניתוח מקצועי של שמאי המקרקעין; עוד צוין כי דחיית התנגדויות המשיבים עובר לאישור התכנית, אין בה כדי לחסום אותם מלהגיש תביעת פיצויים בגין ירידת ערך, כי את ראשי הנזק הנטענים לא היה על העוררים לתמוך בחוות דעת מומחים שונים במקרה דנן וכי לוועדה אין סמכות וכלים לבחון סוגיות הנוגעות להבטחה שלטונית וממילא אין לכך השלכות על בחינת השאלה האם תכנית שאושרה פגעה או לא פגעה במקרקעי העוררים. |
|
חזרה למעלה |
|
|
23 [תכנון ובנייה] |
|
|
ערר (מרכז) 28/12 דן כוכבי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה רחובות (ועדות ערר - תכנון ובנייה; מיכל גלקין גולן; 21/06/12) - 8 ע' |
|
עו"ד: שיצר, בנדק |
נדחה ערר על החלטה לאשר את תכנית רח/מק/1000/א/27 שעניינה איחוד וחלוקה, הגדלת שטחים עיקריים והוספת שימוש במגרש המיועד למגורים למטרת משרדים, בכפוף לתיקון התכנית כדי להבטיח כי ייעשה שימוש משני במשרדים המיועדים למגורים, ולהבטיח הפרשת דרך.
תכנון ובנייה – תכניות – שימוש מותר
תכנון ובנייה – תכניות – אישור תכנית
.
ערר על החלטת הועדה המקומית לתכנון ובניה רחובות, לאשר את תכנית רח/מק/1000/א/27 (להלן: התכנית), בנוגע למקרקעי המשיב 2 הידועים כחלקות 112, 267 ו-28 בגוש 3658 ברחוב שער הגיא ברחובות (להלן: המקרקעין). עניינה של התכנית באיחוד וחלוקה, בהגדלת השטחים העיקריים המותרים בתחום התכנית, והוספת שימוש במגרש 2 המיועד למגורים א' למטרת משרדים. תכנית זו מהווה נדבך נוסף במסכת ארוכה בנוגע להכשרת פעילותו של משיב 2 במקרקעין במשרד לעריכת דין ועריכת פטנטים.
ועדת הערר המחוזית דחתה את הערר, בכפוף לתיקון התכנית, ופסקה כי:
ועדת הערר ציינה כי גילתה דעתה, בשעתו, לכך כי השימוש המבוקש משתלב בסביבת המגורים הקיימת. כמו כן, ועדת העררים של המועצה הארצית קבעה, בשעתו, כי היא רואה בחיוב את פעילותו הכוללת של המשיב 2 במקרקעין. עוד קבעה ועדת העררים של המועצה הארצית כי מאחר ועל התכנון לעמוד בפרמטרים אובייקטיביים, אין מנוס מדחיית התכנית הקודמת שהוגשה על ידי המשיב 2 אשר קבעה במקרקעין משרד בהיקף של 500 מ"ר, המשתרע על כלל המבנה.
ועדת הערר ציינה כי בהתחשב ברקע ההליכים שעבר הרעיון התכנוני ובתכלית הסעיף בתכנית המאפשר תוספת שימוש משני במקרקעין המיועדים למגורים, ניתן לאשר שימוש כזה במקרקעין, שימוש אשר בהיקף המותר לפי אותו סעיף אכן יהווה שימוש משני, ולא יעמוד בסתירה למגמות התכנון החשובות. להבטחת מטרה זו, יש לקבוע בהוראות התכנית מנגנון לפיו יותר לייעד שטחים במקרקעין למשרדים כפונקציה של שטחי המגורים המבוקשים בבקשה למתן היתר, ושניתן לגביהם היתר. כלומר, ניתן יהא לאשר עד 30% משטח הבקשה, בין אם בקשה להיתר ובין אם בקשה לשימוש חורג מהיתר, כשטח משרד. הודגש כי קביעה זו נקבעת על רקע העובדה כי לפי התכנית, ניתן לאשר עד 15% מהשטח המותר לבנייה. במקרה דנן, יש להבטיח יחס של שימוש משני למשרד, ביחס לסך כל השטח הבנוי. כך יובטח כי אכן מדובר בשימוש משני, בשונה מהמצב הנוכחי בו, לכאורה, ניתן להותיר המשרד על כנו מבלי להוסיף בהם מגורים. כמו כן יש להבטיח הפרשת הדרך שנקבעה עוד ברח/1000, בחלק המערבי של התכנית ורישומה על שם עיריית רחובות, כתנאי למתן היתר. הועדה לא מצאה כי יש בתכנית מטרד תנועתי או אחר, אולם לא קבעה מסמרות לעניין תביעות שיוגשו, ככל שיוגשו לפי פרק ט' לחוק התכנון והבנייה. לאור כל האמור הערר נדחה, בכפוף לתיקון התכנית כאמור לעיל. |
|
חזרה למעלה |
|
|
בתי-הדין הרבניים |
|
24 [משפחה] |
|
|
(חי') 830099/ פלוני נ' פלונית (בתי-הדין הרבניים; יצחק שמואל גמזו, יוסף יגודה, יצחק רפפורט; 11/06/12) - 11 ע' |
|
עו"ד: יאיר שיבר, זאב הבר |
לא ניתן ליישם שיערוך נכסי קריירה וחלוקתם כדבר שבשגרה ויש לנקוט גישה מצמצמת בעניין. לגישת הרב רפפורט, יש לקבוע כי הכישורים הטבעיים הם נכסים שהיו קיימים טרם הנישואין, וכלל, יש להחריג קבלת זכויות בכישורים אלו, במסגרת איזון המשאבים. במקרה דנן, הזוג נישא כאשר הבעל כבר היה בעל כישורים כשחקן כדורגל. המעבר משחקן למאמן הינו מעבר טבעי, ולא היה צורך לשם כך בהעצמה נוספת שבה יש מקום למצוא אפשרות להעמדת זכויות בהכנסות עתידיות. כן לא נמצאה הקרבה אישית מיוחדת שתזכה את האשה בזכויות עתידיות.
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – נכסי קריירה
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – איזון משאבים
.
תביעת האישה להכללת נכסי מוניטין וקריירה במסגרת איזון המשאבים של בני הזוג. רקע: הצדדים נישאו בשנת תשנ"ב (1992) כאשר הבעל היה שחקן כדורגל מקצועי בן 25. בשנת 2003, הפסיק הבעל את פעילותו כשחקן והחל את עיסוקו הנוכחי כמאמן כדורגל מקצועי. בני הזוג הקימו חברה לממכר קפה כתוספת להכנסות, כאשר האישה קיבלה משכורת מהחברה. אולם, על פניו נראה כי משכורתה לא הייתה בתמורה לעבודה, כך שאפשר באופן כללי לקבוע כי האישה הייתה עקרת בית ולא השתתפה באופן פעיל בכלכלת הבית. לזוג שני ילדים ששניהם נמצאים במשמורת האב וזאת מאחר והיחסים בינם לבין האם אינם שפירים.
ביה"ד הרבני האזורי, דחה את התביעה מהטעמים הבאים:
הרב יצחק רפפורט: הצדדים קיבלו בקניין והתחייבות לחלוק את הנכסים על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון), כך שביה"ד דן על פי נוסח החוק, ככל הסכם ממון בין שותפים. אף לפי דין תורה, לאחר קבלת הקניין על ההסכם, לשון החוק – המשקף את ההסכם בין הצדדים לגבי זכויותיהם הרכושיות – מחייב ויש לדון על פיו. ברם, יש ליתן את הדעת כי הכנסות עתידיות אינן יכולות להיחשב כנכס ממשי ללא קנין הגוף או שיעבוד של 'פועל' (ראה חשן משפט סי'
קע"ו), בהיות ההכנסות דבר של בא לעולם ולכן שומה על ביה"ד לראות כיצד ואם ניתן להכליל הכנסות אלו בכלל איזון הנכסים.
על פי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, במסגרת הנכסים אשר בהן יערוך ביה"ד את איזון הנכסים, רשאי ביה"ד, לכלול לא רק את נכסיהם הממשיים של בני הזוג הקיימים עתה, אלא גם את נכסי העתיד הנובעים מ"כושר ההשתכרות" של מי מבני הזוג. יוצא אם כן, כי מאחר ובני הזוג קיבלו על עצמם בקניין, והסכימו לחלוק את רכושם על פי הוראות חוק יחסי ממון, הרי שביה"ד רשאי לכלול בין נכסים אלו גם את נכסיו העתידיים של הבעל הנובעים מ"כושר ההשתכרות" שלו; ההתחייבות לחלוקה על פי חוק יחסי ממון יוצרת לכאורה חוב ממוני עכשווי על הצדדים להעברת זכויות עודפות מצד אחד למשנהו, ולצורך כך די בשיערוך החוב שנוצר ולא בקניין מהותי; זאת ועוד: מצאנו התחייבויות ודיונים על זכויות שאינן זכויות רכושיות על פי דין תורה, כדוגמת "חזקת היישוב" או "מערופיא". יש לציין גם כן לשיטת רבנו משולם מלוקא ששותפים יכולים להתחייב בדבר שלא בא לעולם מכח "ההיא הנאה דסמכי אהדדי". אולם, זה רק כל זמן שהשותפות קיימת והשתתפו בפירוש מתחילה לשם כך; עוד נמצא שכאשר התחייבות או מסחר בדברים שאינם בני קניין על פי דין תורה, חייבים לדון על פי מנהג המדינה בניגוד לדין תורה יחד עם זאת, לגישת ביה"ד, לא ניתן ליישם שיערוך נכסי קריירה וחלוקתם כדבר שבשגרה ויש לנקוט גישה מצמצמת בעניין מהטעמים הבאים:
פסיקת זכויות בנכסי קריירה או מוניטין יוצאת מנקודת הנחה כי קיימת זכות קניינית של בן זוג בכושר ההשתכרות של בן זוג אחר. פירוש מעשי של פסיקה בהתחשב ב"נכסי קריירה" הוא, יצירת תלות לאורך שנים במעשה ידיו העתידיים של בן-זוג גם לאחר הגירושין. כהגדרה, מדובר בשעבוד ו"קניין עבדות" המזכה את הזוכה באחוזים מכל פעולה שתיעשה בעתיד. ההגדרה בעצמותה מנוגדת לצו התורה האוסר העסקת בן חורין בעבודת עבד ללא יכולת חזרה. כך שעל פי דין תורה יש לראות בכך פגיעה בזכויות היסוד הבסיסיות של האדם, המתבטאת בשלילת חרותו. ביה"ד מוסיף, שפסיקת "נכסי קריירה" לא רק שמעלימה את זכויות הפרט במסגרת חיי המשפחה, אלא גם מעבר לכך – בן הזוג נשאר משועבד בפועל לבן הזוג השני לאורך כל חייו, גם לאחר שנתגרשו. לא זו בלבד שנוצרת זכות בכספים ובזכויות שנצברו במשך החיים המשותפים, אלא שכישוריו המקצועיים של בן הזוג נקנים "קניין עולם" לבן הזוג השני.
גם אם נקבל כי בכלל ההסכמה להכללת נכסי הקריירה ישנה בחירה עצמית להתחייבות ולא קיימת פגיעה בחירותו של המתחייב, ובלבד שהתשלום ייעשה מתוך הרכוש שכבר נצבר בפועל ערב הגירושין, כך שבן הזוג יוכל להפסיק את עבודתו בעת שירצה, עדיין קיים קושי גדול. ככלל, תשלום מוקדם או היוון של הכנסה עתידית שלא באה לעולם – הינם בעייתיים, מאחר וקיימת אפשרות לאי-מימוש – כתוצאה מהפסקת עבודה, נכות, פיטורין, משבר כלכלי וכדומה. קושי נוסף קיים בשיערוך חלקו של המשתתף הסביל, ובקביעת מבחן לתמורה המזכה בקניין הגוף מוחלט בכישוריו של בן הזוג.
לא ניתן למצוא הגיון צרוף או סיבה מספיקה להעניק נכסי קריירה או מוניטין אישי במשפחה מודרנית ממוצעת, גם אם האישה מקדישה את כל עתותיה לגידול הילדים, החזקת הבית ותמיכה בדרך זו בבעל העובד למחיית המשפחה מחוץ לביתו. ההקרבה העצמית למען משפחה מודרנית, שבה בממוצע 2.2 ילדים, מוגבלת לשנים מועטות. ההשקעה בהחזקת הבית בעולם המודרני קטנה אף היא, ואם היה רצונה של האשה לממש את כושר השתכרותה, הדלתות פתוחות לפניה. לאור זאת, לא ניתן לקבוע כי אי-מימושו היחסי של כושר השתכרותה של האישה נובע דווקא מהקרבה אמיתית על מנת להיות לעזר ואחיסמך לבעל, או שמא חוסר השתכרות זה הוא פועל יוצא מחוסר כישורים, או מתוך רצון לחיים קלים בצל מפרנס.
זאת ועוד, הגישה הארכאית הסוברת כי התרומה הנשית לתא המשפחתי מבחינה כלכלית בנויה על הקרבה עצמית מוחלטת, אין מקומה בעולם המודרני, בו כבר אין צורך לקבץ עצים, לכבס בנהרות, לטחון וללוש. כפועל יוצא מכך, אין מקום להקנות זכויות יתר עבור בחירה בחוסר מעש מחוץ לבית המגורים, כאשר מנגד ברוב מוחלט של משקי הבית ישנם שני מפרנסים.
ביה"ד מביא מפסיקה של מדינת ניו-יורק בה נקבע כי האישה זכאית לחלק מהכנסותיו העתידיות של הבעל, כאשר נמצא קשר ישיר בין המאמץ המשותף לבין רכישת ההשכלה של הבעל שהובילה להעצמת כושר ההשתכרות. ביה"ד מציין כי גישה זו אינה מקובלת בשאר מדינות ארה"ב. בחלק מהמדינות אין פסיקה של נכסי קריירה כלל, ובמדינות אחרות במקרים יוצאי דופן ניתן אך ורק זיכוי או פיצוי. זאת ועוד, גם אם נמצא קשר בין ההקרבה האישית של האישה לבין העצמת כושר ההשתכרות של האיש, עדיין ניצבים לפנינו קשיים מרובים. כיצד נחשב את היחס בין השקעתה של האישה לבין השקעתו של הבעל? מה נובע מכישרון טבעי דבר שהינו נכס שהיה קיים קודם הנשואין ומה נובע מתמיכת בת הזוג? האם עצם היות האיש נשוי הקשתה על השגת התואר, והאם אין לומר כי הצורך בתמיכה של בת הזוג נבע מהצורך לקיים חיים משותפים, שהינה מהות נפרדת מההעצמה העצמית של הבעל?
לגישת ביה"ד יש לקבוע כי הכישורים הטבעיים הם נכסים שהיו קיימים טרם הנישואין, הענקת זכות לאדם אחר בכישורים אלו אינה תואמת את הגישה שבאה לידי ביטוי בעקרון איזון המשאבים, המחריג נכסים שלא התקבלו במאמץ משותף. על כן יש, על דרך הכלל, להחריג קבלת זכויות בכישורים אלו, בדומה להחרגה של פיצויי גוף בסעיף 5(א)(2) לחוק יחסי ממון.
בדברים לעיל הייתה רק התייחסות לחלוקה ממונית, בה מקבל בן הזוג התומך זכויות ממון על חשבונו של בן הזוג השני. אין בדברים האמורים כדי להפחית מחלקה של האישה ופועלה בהשגת הזכויות הרוחניות, במנותק מחלוקה ממונית.
במקרה דנן, הזוג נישא כאשר הבעל כבר היה בעל כישורים כשחקן כדורגל, השגת הכישורים נעשתה הודות למאמצים מפרכים וארוכים עוד בטרם הנישואין. המעבר משחקן למאמן הינו מעבר טבעי, ולא היה צורך לשם כך בהעצמה נוספת שבה יש מקום למצוא אפשרות להעמדת זכויות בהכנסות עתידיות. האישה אומנם עסקה בהחזקת הבית עם שני ילדיה, אולם, לא נמצאה הקרבה אישית מיוחדת שתזכה אותה בזכויות עתידיות. יתרה מכך, הידרדרותה החברתית של הבת הבכורה נפלה על כתפיו של האב, שני הילדים נמצאים כעת מרצונם במשמורת האב וממאנים לחזור לאם, דבר המהווה מעמסה – עד כדי סכנה מקצועית – על הרווחים העתידיים של האב.לפיכך, אין מקום להכללת נכסי מוניטין וקריירה של הבעל במסגרת איזון המשאבים.
הרב יוסף יגודה מסכים לאמור ומוסיף תימוכין נוספים לעמדה זו. הרב יצחק שמואל גמזו - אב"ד, מסכים למסקנה אך מטעמים אחרים (שלא פורטו). |
|
חזרה למעלה |
|
|
רשם ההוצאה לפועל |
|
25 [מסים] [כספים] [הוצאה לפועל] |
|
|
(י-ם) פלוני נ' ליבו חברה לניהול פרויקטיים בע"מ (רשם ההוצאה לפועל; קטוביץ שחר; 04/09/12) - 5 ע' |
|
עו"ד: |
רשם ההוצאה לפועל קבע כי על החייב לשלם לזוכה את החוב בגין הלוואה דולרית חוץ-בנקאית שקיבל מהזוכה בתוספת ריבית שנתית מירבית בסך של 15.817%, כאמור בפסק דין של בימ"ש המחוזי, וזאת ללא תוספת חיוב מס ערך מוסף.
מסים – מס ערך מוסף – תחולתו
מסים – מס ערך מוסף – חבות במס
כספים – הפרשי הצמדה וריבית – מכוח חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, תשנג-1993
הוצאה לפועל – רשם ההוצאה לפועל – סמכותו
.
בימ"ש המחוזי קבע בפסק דין כי שיעור הריבית על הלוואה דולרית חוץ-בנקאית שנתנה הזוכה לחייב מכוח חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג-1993 (להלן: החוק) הינו בסך של 15.817%. הדיון נסב אודות השאלה האם יש להשית את חיוב המע"מ על ההלוואה על הזוכה או על החייב.
רשם ההוצאה לפועל החליט כדלקמן:
החבות במע"מ הינה על מעניק השירות, קרי הזוכה במקרה דנן, כאשר מעניק השירות רשאי, על פי עקרונות חופש החוזים, "לגלגל" את חבותו זו על כתפי מקבל השירות. אלא שבענייננו התערב המחוקק בחופש החוזים וקבע בסעיף 6 לחוק כי חרף הסכמת הצדדים לעניין שיעור החוב, שיעורו יוגבל במצוות המחוקק בחישוב שנתי לחמישית שיעור עלות האשראי המרבי. פרשנות תכליתית של הוראת המחוקק מחייבת כי שיעור הריבית המקסימאלית, יכלול את כלל התוספות, האגרות, המיסים, ההיטלים והתשלומים שעל הלווה לשלם למלווה. זאת במיוחד, מקום בו עסקינן בתשלום אשר החבות בו מוטלת לפתחו של המלווה כנותן השירות, כבענייננו. גם פרשנות לשונית פשוטה של הוראת החוק תומכת בעמדה זו.
במקרה דנן, דורשת הזוכה מהחייב כי בנוסף לריבית שנקבעה בפסק הדין הוא ישא בחיוב המע"מ על סכום ההלוואה. תשלום זה, החל לכאורה על פי הדין על הזוכה בגין רכיב הריבית שהצטברה לחובת החייב, מהווה תמורה נוספת שהחייב נדרש עתה לשלמה, באופן שאיננו מתיישב עם לשון החוק. הודגש כי חיוב המע"מ הינו בנגזרת אחוזית משיעור הריבית השנתית של 15.817% שנקבע, ואיננו מאיין את כלל זכייתה של הזוכה בתשלומי הריבית ואף סכום זה ניתן לקיזוז על ידי הזוכה כנגד מס תשומות. לפיכך, אין ממש בטענה לפיה קביעה כי על הזוכה לשלם את רכיב המע"מ, תאיין את קביעת בימ"ש המחוזי לעניין שיעור הריבית המירבית במקרה זה.
רשם ההוצאה לפועל איננו מוסמך להוסיף מאומה על לשונו של פסק הדין ולכלול בו חיוב שאין בו. בימ"ש המחוזי קבע כי שיעורה הכולל של הריבית שעל החייב לשלמה הינה בשיעור שנתי של 15.817% ואין בכוחו של רשם ההוצאה לפועל להוסיף על קביעה זו חיוב בתשלום מס ערך מוסף, שכן הוספת מס ערך מוסף לסכום החוב הינה עניין מהותי שמכריעים בו לאחר שמיעת בעלי הדין. לפיכך, גם מטעם זה, אין מקום לקבוע כי על החייב לשלם סכום נוסף בגין רכיב המע"מ, בנוסף לשיעור הריבית שנקבע על ידי בימ"ש המחוזי. לסיכום, על החייב לשלם לזוכה את חוב ההלוואה בתוספת ריבית שנתית מירבית בסך של 15.817%, כאמור בפסק הדין וללא תוספת חיוב המע"מ. |
|
חזרה למעלה |
|
|
כתבי טענות |
|
26 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
|
עפ 6106/09 חוסאם מטר - ב"כ עו"ד יעקב ג'בר, עו"ד דוד ברהום נ' מדינת ישראל (כתבי טענות; 12/09/12) - 14 ע' |
|
עו"ד: יעקב ג'בר, דוד ברהום |
דיון פלילי – הרשעה – ערעור
דיון פלילי – ערעור – אי-התערבות בממצאים עובדתיים
עונשין – עבירות – רצח
.
ערעור על הכרעת דין של בימ"ש המחוזי בה הורשע המערער ברצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בגזר הדין הושת על המערער מאסר עולם. הרקע להרשעה הוא קשר שקשרו המערער ואחרים לחטוף את המנוח על רקע חשדם כי הוא משתף פעולה עם גורמים ישראלים וכדי לשדוד אותו במטרה לממן את פעילותם הטרוריסטית. |
קישורים נוספים:
|
|
חזרה למעלה |
|
|
|
