ביהמ"ש העליון פסק (לראשונה), בהקשר לשאלת אופן סיווגו לצרכי מס של דיבידנד שחולק על בסיס שערוך נכסי הון, כי יש לשאוף להאחדה של מערכת דיני התאגידים עם דיני המס ככל הניתן מבחינה מהותית – כך שדיבידנד לעניין המס שיחול עליו הוא דיבידנד כהגדרתו בחוק החברות – תוך שימור ההבחנה ביניהם בכל הנוגע למנגנונים העומדים בידי הנושים ובידי רשויות המס במקרים של התנהלות לא תקינה של בעל המניות (עיקרון זה אף מצא את ביטויו בפסיקה). לפי גישה זו יש לקבוע כי כל רווח חשבונאי משערוך הון אינו יכול להימצא, במסגרת דיני המס, כמקור לדיבידנד.
   מסים – מס הכנסה – דיבידנד
   מסים – מס הכנסה – הכנסות
   מסים – מס הכנסה – חבות במס
   מסים – מס הכנסה – עיסקה מלאכותית .
 

ערעור על פסק דין ופס"ד משלים שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי בירושלים. עניינו של ההליך הוא בשומת המס שהוצאה למערערים לשנות המס 2000-1997, במסגרתה קבע פקיד השומה כי עסקה למכירת מניות שנערכה בשנת 1999 היא עסקה מלאכותית, ולפיכך חסרת נפקות לצורך חישוב שומת המס; וכן בשאלת אופן סיווגו לצרכי מס של דיבידנד שחולק על בסיס שערוך נכסי הון. רקע: המערערים היו בתקופת השומה הבעלים של חברת סער ביטחון ושל חברת סער שמירה ושירותים 1986 (להלן: חברת סער שמירה). ביום 1.1.1999 מכרו המערערים את מניותיהם בחברת סער ביטחון לחברת סער שמירה תמורת 11, 200, 000 ש"ח. בהסכם המכירה נכלל תנאי מתלה על פיו תתקיים המכירה רק באם שיעור מס ההכנסה על המכירה לא יעלה על 10%. על הרווחים הצהירו המערערים כרווח הון מרווחים ראויים לחלוקה שנצברו בתקופה של שבע שנים (התקופה המקסימאלית לצבירת רווחים ראויים לחלוקה), על פי סעיף 94ב לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: פקודת מס הכנסה או הפקודה) כנוסחו אז. חברת סער שמירה מימנה את רכישת המניות באמצעות חלוקת דיבידנד מחברת סער ביטחון בסכום זהה, חלוקה אשר לא מוסתה בהיותה חלוקה מחברת בת לחברת אם. בהמשך לכך, ביום 30.12.2002 רכשה סער ביטחון ברכישה עצמית את מניותיה מסער אבטחה (משמע, החברות שבו והפכו לחברות אחיות). כשש שנים לאחר מכן, ביום 24.1.2008, הקצתה חברת סער ביטחון למערערים 7, 757 מניות. ביום 30.4.2008 מכרו המערערים חלק ממניותיהם לחברה זרה. בפסה"ד נדחו טענות המערערים לקיומם של טעמים מסחריים המצדיקים את עסקת המניות משנת 1999 ונקבע כי מדובר בעסקה מלאכותית שבוצעה לשם הפחתת המס בלבד. ומשכך בדין סיווגה פקיד השומה מחדש כחלוקת דיבידנד. בפסה"ד המשלים נדונה שאלת הדין החל על הכנסות שהיו למערערים מחברת סער שמירה, שהיא "חברת בית" כהגדרתה בסעיף 64 לפקודת מס הכנסה. ביהמ"ש קיבל את עמדת המשיב כי החלוקה בוצעה על בסיס שערוך שווי נכסי הון החברה (תוספת התאמה) המבוסס על חישובים חשבונאיים של רווחים משנים קודמות על בסיס נומינאלי, כי אין להחיל לגבי הסכום שחולק את הוראת סעיף 64 לפקודה וכי יש למסות רווחים אלו כרווחי דיבידנד. על כך ערעור זה.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט ס' ג'ובראן, בהסכמת השופטים א' חיות וי' עמית) דחה את הערעור, מהטעמים הבאים:
עסקת מכירת המניות: בין היתר נפסק, כי השימוש בסעיף 94ב קודם לתיקונו כדי להפחית את נטל המס, נדון לא אחת בפסיקה, ונקבע כי מקום בו נעשה שימוש זה רק לשם הפחתת נטל המס, ללא טעם כלכלי, אין פגם במיסוי הנישום תוך התייחסות לעסקה כעסקה מלאכותית. בחנית הנסיבות בענייננו מובילה למסקנה כי מדובר בהפחתת מס. ביהמ"ש המחוזי בחן באופן מעמיק את השיקולים שבבסיס קביעת פקיד השומה כי מדובר בעסקה מלאכותית, וכן בחן באופן מעמיק את כלל טענות המערערים
לקיומו של טעם כלכלי לעסקת המכירה ודחה אותן. מדובר בקביעה המבוססת על ממצאי עובדה שאין הצדקה להתערבות ערכאת הערעור בה. למעלה מהצורך, הטענות אף נדחו לגופן.
הסוגיה השנייה המתעוררת בהליך הנוכחי היא שאלת אופן מיסוי הסכום שחולק – המבוסס על רווח חשבונאי – על ידי חברת סער שמירה, שהיא חברת בית כמובנה בסעיף 64 לפקודת מס הכנסה. אין מחלוקת כי סכום החלוקה חולק כדיבידנד לבעלי המניות, וכי על חלוקה זו חל חוק החברות.
נפסק כי יש לראות בדיבידנד שחולק כ"הכנסה" של בעל מניות על פי סעיף 1 לפקודה. בהקשר זה, בחן ביהמ"ש את שאלת היחס בין הרווח לצורך חלוקת דיבידנד בדיני החברות (מבחן הרווח), ובין הגדרת דיבידנד לצורך דיני המס (מבחן ההכנסה). שאלה זו טרם הוכרעה בפסיקתו של בימ"ש זה, ובפסיקתם של בתי המשפט המחוזיים ניתן למצוא גישות סותרות. הגישה האחת מבססת את פרשנות המונח "דיבידנד" בפקודה על אופן הגדרתו בחוק החברות, וקובעת כי סכום שחולק שלא מתוך רווחים אינו יכול להיות דיבידנד. לעומת זאת, הגישה השנייה מנתקת משמעות המונח דיבידנד בפקודת מס הכנסה ובחוק החברות, וקובעת כי ניתן למסות את התעשרותו של בעל המניות מחלוקה שביצעה החברה כדיבידנד אף אם לצרכי דיני החברות לא מדובר בדיבידנד כלל.
לגישת בימ"ש זה, יש לשאוף להאחדה של מערכות הדינים הנ"ל ככל הניתן מבחינה מהותית, כך שדיבידנד לעניין המס שיחול עליו הוא דיבידנד כהגדרתו בחוק החברות תוך שימור ההבחנה ביניהם בכל הנוגע למנגנונים העומדים בידי הנושים ובידי רשויות המס במקרים של התנהלות לא תקינה של בעל המניות (עיקרון זה אף מצא את ביטויו בפסיקה). לפי גישה זו יש לקבוע כי כל רווח חשבונאי משערוך הון אינו יכול להימצא, במסגרת דיני המס, כמקור לדיבידנד.
פרשנות המאפשרת חלוקת דיבידנדים על סמך שיערוך נכסים הוניים (בין אם נכסי מקרקעין, בין אם מוניטין ובין אם כל נכס אחר), משמע, חלוקה על בסיס רווחים חשבונאיים, עלולה להוביל, במישור דיני החברות, לפגיעה בנושים ובמישור דיני המס לפגיעה בגביית המס ובאינטרס הציבורי. זאת ועוד, הפרשנות אותה מציעים המערערים, כי אין מדובר בהכנסה לצורך מס בעת חלוקת דיבידנד, וכי יש לדחות את מועד המיסוי עד למימוש הרווח, מובילה לתוצאה אבסורדית שבמסגרתה למעשה מממשים הנישומים את הרווח מעליית ערך הנכס מבלי ליצור אירוע מס ומבלי לממש את הנכס בפועל. יתר על כן, פרשנות זו פותחת פתח לשימוש בדיני המס על מנת לדלל את הון החברה, ועל ידי כך לעקר את הכללים בדבר מניעת דילול הון הקבועים בחוק החברות מתוכן. זאת, על ידי שערוך נכסיה וחלוקת הרווח לבעלי המניות ללא מס, בעוד שהמס ייגבה מהון החברה עצמו בעת המימוש. ברי, כי באם תגיע החברה לחדלות פירעון עצם דילול ההון האמור, יוביל הדבר לפגיעה ברשויות המס, כבכלל הנושים של החברה (אשר, ככלל, לא יוכלו לגבות את חובותיהם מבעלי מניות החברה).
לפיכך לגישתו, סכום ששולם לבעל מניות במזומן מהחברה כפוף למס, כתלות באופיו. אם מדובר בסכום שחולק מתוך רווח של החברה, אף אם מכל טעם שהוא לא מוסה סכום זה במס חברות, ואף אם הוא חולק שלא כדין, יש למסותו כדיבידנד. אם הסכום שחולק מקורו בהון העצמי של החברה, יש למסותו כרווח הון, בדומה לרכישה חוזרת של מניות. רווח ההון במקרה זה אינו נובע מהזיקה אותה מנסים הנישומים ליצר בין הסכום שחולק לבין נכסי הון של החברה, כי אם מהעובדה שאף אם חלקו היחסי של בעל המניות בחברה לא קטן, הרי שחלקו באופן ריאלי קטן, נוכח הצטמקות נכסי החברה (משמע, הדבר שקול למצב בו היה מוכר חלק ממניותיו חזרה לחברה).
משכך, עולה השאלה כיצד ניתן להבחין בין רווח פירותי (דיבידנד) ובין רווח הוני, במקרים, דוגמת המקרה הנוכחי, שבהם לא ברור די הצורך מצבה הכלכלי של החברה וישנו קושי לייחס את החלוקה לרווח או להון העצמי. בהקשר זה, אין מקום, לגישתו, לקבל את גישתם של חמדני ודגן ולמסות בכל מקרה את הסכום כדיבידנד. אלא יש לקבוע כי בכל מקרה של חלוקת כספים מהחברה לבעלי מניותיה,
נטל ההוכחה שנפלה שגגה בסיווגו של פקיד השומה את החלוקה יהיה מוטל על נישום (בין אם סווגה החלוקה כדיבידנד, רווח הון, הלוואה ללא ריבית או בכל דרך אחרת). ברי, כי מקום בו בוצעה חלוקה תקינה, וספרי החברה נוהלו כיאות, לא תתקשה החברה להוכיח את מקורם של כספי החלוקה. מקום בו טשטשה חברה את מקורות כספי החלוקה, על ידי עריכת דו"חות שלא כדין או בכל אופן אחר, מן הראוי כי תישא היא בנטל להוכיח ששיעורי המס שיש להחיל עליה נמוכים משיעורי המס שנקבעו על ידי פקיד השומה. נוכח העובדה שבתיק הנוכחי טוענים הן המערערים הן המשיב כי מדובר בדיבידנד, אף שמקורו לא בורר די צרכו, ביהמ"ש אינו מוצא מקום לבחון לעומקם את מבחני העזר שישמשו את רשויות המס בבואן להכריע באשר לסיווג חלוקות שונות אפשריות, והשאלות הנוגעות לעניין זה יוותרו, לעת עתה, בצריך עיון.
נוכח האמור לעיל, נקבע כי יש לראות בסכום שחולק בענייננו כחלוקה של כספים נזילים שהיו בידי החברה, ולא כחלוקה של הון חשבונאי שנצבר לחברה בעקבות שיערוך נכסיה ההוניים שלא מומשו. לו היה מדובר בחברה שאינה חברת בית, די היה בקביעה לעיל כדי להביא למסקנה שיש למסות סכומים אלו כדיבידנד או כרווח הון. יחד עם זאת, במקרה הנוכחי אין מחלוקת כי מדובר בחברת בית. לפיכך, יש לבחון האם מדובר במקרה זה בדיבידנד החוסה תחת תחולת סעיף 64 לפקודה, ועצם חלוקת הדיבידנד אינה יוצרת אירוע מס, או שמא מדובר בדיבידנד עליו לא חל הסעיף, היוצר אירוע מס ושיש למסותו מכוח סעיף 2(4) לפקודה.
בהתאם לסעיף 64, בנוסחו הנוכחי (בטרם תיקון 132 לפקודה) לחברת בית שני מסלולים אפשריים למיסוי – היא יכולה להיות ממוסה ככל חברה, במסגרת המיסוי הדו שלבי, ולחלופין יכולה להיות ממוסה בשלב אחד, כאשר הכנסותיה מיוחסות לבעלי המניות על פי אחוזי הבעלות שלהם. לצורך הדיון הונח כי לא נפל פסול בהחלטת המערערים כי הם ימוסו בשיטת המיסוי החד שלבית. יחד עם זאת, לא ניתן, באמצעות האפשרות לבחור בין שני משטרי המס, לחמוק ממיסוי כלל ועיקר. במילים אחרות, נישום מנוע מלטעון כי ברמת הפרט הכנסה אינה חייבת במס בהיותה חלוקה של הכנסה חייבת מחברה, מקום בו במישור החברה טען שאין למסות את ההכנסה שכן אינה הכנסה של החברה כלל.
משלא הוכיחו המערערים כי מקור הכספים ששימשו לחלוקת הדיבידנד היה בהכנסה של החברה שמוסתה במסלול החד-שלבי, וכן לא הוכיחו כי מדובר בהון העצמי של החברה, לא עמדו המערערים בנטל ההוכחה בו עליהם לעמוד כדי לסתור את חזקת התקינות של השומה שנערכה להם. על כן, אין למצוא פגם בשומת המשיב לפיה יש למסות את סכום החלוקה כדיבידנד מכוח סעיף 2(4) לפקודה.

   הלכת עלפי קבעה כי העבירה שבסעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה הינה עבירה נמשכת, והלכה זו שרירה וקיימת. מאחר שלאור הלכת עלפי, העבירות שביצע המבקש לפי הסעיף הנ"ל הן עבירות נמשכות, בצדק הופעל מאסר מותנה שהושת על המבקש בהליך אחר בו הוא הורשע בעבירות מס זהות.
   עונשין – עבירות – עבירות נמשכות
   עונשין – עבירות – מס
   עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מס
   דיון פלילי – ערעור – רשות ערעור
.
נגד המבקש והחברה אותה ניהל הוגש לבימ"ש השלום כתב אישום מתוקן, שבו יוחסו להם 4 עבירות של אי הגשת דו"ח במועד לפי סעיפים 216(4) ו-224 א לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה). בבואו לגזור את דינו של המבקש לקח בחשבון בימ"ש השלום כי בהליך אחר הורשע המבקש בעבירות מס זהות, כאשר במקביל לניהולו, ביצע המבקש את העבירות, מושא כתב האישום הנוכחי וכי בגזר הדין שניתן בהליך האחר, הושתו על המבקש 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים. לפיכך, בימ"ש השלום השית על המבקש חודשיים מאסר לריצוי בפועל והפעלת עונש מאסר על תנאי שהושת על המבקש בהליך האחר, בחופף לעונש שנגזר על המבקש. לפיכך, נקבע עונשו של המבקש על 6 חודשי מאסר בפועל, שירוצו בעבודות שירות וקנס בסך 10, 000 ₪ או 90 ימי מאסר תמורתו. המבקש ערער על גזר הדין לבימ"ש המחוזי. הערעור נדחה ומכאן בקשת רשות הערעור. עיקר הדיון נסב אודות בקשת המבקש לקבוע כי הלכת עלפי אינה תקפה עוד ולבטל את הפעלת עונש המאסר המותנה שהושת על המבקש בהליך האחר.
 

בית המשפט העליון (השופט א' שהם) דחה את הבקשה למתן רשות ערעור ופסק כי:
רשות לערער ב"גלגול שלישי" לבימ"ש העליון תינתן במשורה ורק כאשר הבקשה מעוררת שאלה כללית, בעלת חשיבות חוקתית, ציבורית או משפטית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה, או אם דחיית הבקשה עשויה לגרום למבקש עיוות דין. לא חל כל שינוי בהלכת עלפי וערכאות קמא נהגו נכונה כאשר הסתמכו, בקביעת עונשו של המבקש, על ההלכה בדבר אופי העבירה שבסעיף 216(4) לפקודה. אף אין ביישום ההלכה על עניינו של המבקש, משום עיוות דין כלפיו. הלכת עלפי קבעה כי העבירה שבסעיף 216(4) לפקודה הינה עבירה נמשכת והלכה זו שרירה וקיימת. העבירה בסעיף 216(4) היא עבירה נמשכת לאחר שבסיסה ה'איכותי' הושלם, היא הולכת ותופחת מבחינה 'כמותית', ככל שחולף הזמן, והעבריין לא מילא את החובה המוטלת עליו, והיא 'מבשילה', כאשר אירע מאורע, המנתק את רציפותה, או כאשר מוגש כתב אישום. טענות המבקש, לעניין תחולת הלכת עלפי, נבחנו ביסודיות על ידי ערכאות קמא ואין מקום להתערב במסקנותיהן כי לאור הלכת עלפי, העבירות שביצע המבקש הן עבירות נמשכות, המצדיקות את הפעלת המאסר המותנה שהושת עליו במסגרת ההליך האחר. בנסיבות אלו נדחו גם יתר טענות המבקש, הנוגעות לסיווג העבירה כעבירה נמשכת.
אין ליתן למבקש רשות לערער, גם נוכח השגותיו על העונש שהושת עליו בהליך הנוכחי, ואשר כולל רכיב של שני חודשי מאסר בפועל. בימ"ש העליון לא ייטה ליתן רשות ערעור, כאשר עניינה של הבקשה הינו חומרת העונש שהושת על המבקש, וכל עוד אין מדובר בחריגה ממדיניות הענישה המקובלת בסוג העבירות בהן הורשע. בנוסף, בימ"ש השלום קבע כי העונש האמור ירוצה בחופף לעונש מאסר בן 6 החודשים, שהושת עליו בעקבות הפרת התנאי שנקבע בגזר הדין בהליך האחר. מאחר שנדחתה טענת המבקש לעניין הפעלת עונש המאסר המותנה, אין משמעות מעשית לעונש המאסר שהושת עליו בהליך הנוכחי; בשולי הדברים צוין כי אלמלא הופעל עונש המאסר המותנה, עונש מאסר בן חודשיים ימים, שירוצה בעבודות שירות, קל יחסית ואינו מתיישב, לכאורה, עם מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מס, עת מדובר בהרשעה חוזרת בגין אותן עבירות ונוכח התקופה הארוכה יחסית בה בוצעו.

   בהתחשב בכך שהמערערת לא הופטרה באופן מלא מהחובה להפקיד עירבון, אין הכרח להוכיח כי חלה הטבה במצבה הכספי לצורך היזקקות לבקשת המשיבים להגדלת שיעור העירבון. עדיין יש לבחון אם עלה בידי המשיבים להצביע על שינוי נסיבות המצדיק את הגדלת העירבון שהופקד. בנסיבות העניין יש להשיב על שאלה זו בחיוב; המשיבים רשאים לגבות מהעירבון את ההוצאות שנפסקו לטובתם בהחלטות-ביניים שניתנו במסגרת ההליך הערעורי.
   דיון אזרחי – עירבון – הגדלתו
   דיון אזרחי – עירבון – חילוטו
.
בקשת המשיבים 1-3 להגדלת סכום העירבון שהפקידה. עוד עותרים המשיבים לחילוט העירבון שבתיק, וזאת בעקבות הוצאות שנפסקו לטובתם במסגרת החלטות-ביניים שניתנו בהליך. המערערת מתנגדת לבקשות אלה.
 

ביהמ"ש העליון נעתר לבקשות בקובעו:
נקודת המוצא היא כי העירבון נועד להבטיח את הוצאות הצד שכנגד בגין הליך הערעור כולו, לרבות הליכי הביניים שבו, והדבר נלקח בחשבון בעת קביעת שיעור העירבון הכולל של ההליך. לפיכך, חיובו של מי שיזם את ההליך הערעורי בהוצאות הצד שכנגד במסגרת החלטת-ביניים, אין בה בהכרח כדי לחייב מתן הוראה בדבר הגדלת סכום העירבון. יחד עם זאת, במקרים מסוימים, עשויות להתרחש התפתחויות שיצדיקו את הגדלת סכום העירבון שנקבע בתיק מלכתחילה.
הסמכות להגדלת שיעור העירבון נעוצה בתקנה 433 לתקסד"א. נפסק, כי בהתאם ללשונה ולתכליתה של התקנה, התנאי הקבוע בסיפא לפיו "המערער נעשה בינתיים בעל יכולת לשלם", מתייחס לחלופה השנייה ברישא, קרי, לנסיבות בהן המערער הופטר מהפקדת עירבון. מנגד, במקרים בהם המערער לא זכה לפטור מהפקדת עירבון, שיקול-הדעת להגדלת סכום העירבון אינו מותנה בהכרח בהוכחת שינוי ביכולת הכספית של המערער. יחד עם זאת, לצורך הגדלת שיעור עירבון לאחר שזה נקבע בהחלטה שיפוטית והופקד, נדרש שינוי נסיבות המצדיק שינוי בהחלטה שקבעה מלכתחילה את סכום העירבון.
במקרה הנדון, לא ראה הרשם שני ליתן למערערת פטור מלא מהפקדת עירבון. יחד עם זאת, ראה להעמיד את העירבון על סכום מתון של 5, 000 ₪, בשים לב למצבה הכלכלי הנטען של המערערת וליתר נסיבות העניין. בהתחשב בכך שהמערערת לא הופטרה באופן מלא מהחובה להפקיד עירבון, ובהתאם לתקנה 433 לפי פרשנותה, אין הכרח להוכיח כי חלה הטבה במצבה הכספי של המערערת לצורך היזקקות לבקשת המשיבים להגדלת שיעור העירבון. ועדיין, יש לבחון האם עלה בידי המשיבים להצביע על שינוי נסיבות המצדיק את הגדלת העירבון שהופקד בהתאם להחלטת הרשם.
בנסיבות העניין, יש להשיב על שאלה זו בחיוב. ראשית, הסך הכולל של ההוצאות בהן חויבה המערערת עד כה במסגרת החלטות-ביניים בערעור עולה על סכום העירבון שהמערערת נדרשה להפקיד מלכתחילה, בעוד ההליך מצוי בשלב דיוני מקדמי יחסית. תוצאה זו נגרמה בשל התנהלות דיונית בעייתית של המערערת. מן הראוי שלא לאפשר מצב בו בעל-דין שמלכתחילה חויב להפקיד עירבון בסכום מתון בשל התחשבות במצבו האישי והכלכלי, ינצל מצב זה לרעה ויגרום לצד שכנגד הוצאות מיותרות על-בסיס ההנחה כי שיעור העירבון בתיק נמוך וממילא לא יוותר מקור זמין וודאי לגבייתן.
שנית, בעת מתן החלטת הרשם שני הייתה המערערת בלתי מיוצגת. כעת שבה והסדירה ייצוגה מחדש. לטענתה, שאינה נתמכת בתצהיר, היא אינה משלמת על הייצוג שכן הוא נעשה על-בסיס סיכויי הצלחה בתיק. גם אם כך הוא הדבר, אין חולק כי המערערת הצליחה לאתר מקורות להפקדת עירבון בסך 5, 000 ₪ בפתח ההליך שבכותרת. מתגובת המערערת עולה כי נעזרה בשני בניה לצורך הפקדת העירבון. לא נמסרו פרטים ממשיים אודות מצבם הכלכלי של הבנים. אין לומר כי המערערת חסרת יכולת כלכלית להפקיד – בעצמה או בסיוע סביבתה הקרובה – סכום עירבון נוסף בשיעור מתון.
אם כן, קיימת הצדקה להגדיל את סכום העירבון בערעור, ולו בשיעור מינימאלי, כתנאי להמשך בירור ההליך. המערערת תחויב בהפקדת עירבון נוסף בסכום מתון של 2, 500 ₪. בכל הנוגע לבקשת המשיבים לחילוט ההוצאות שנפסקו לטובתם בהליך – נוכח תכלית העירבון לשמש ערובה בטוחה, נזילה וזמינה לתשלום הוצאות הצד שכנגד במסגרת ההליך הערעורי כולו, לרבות בהליכי ביניים המתקיימים במסגרתו; ומאחר שנראה כי המערערת לא שילמה למשיבים את הוצאותיהם בהליך שבכותרת; רשאים המשיבים, אם רצונם המשותף בכך, לגבות מהעירבון את ההוצאות שנפסקו לטובתם בערעור (המזכירות תחלט את ההוצאות לטובת המשיבים לאחר שהמערערת תפקיד את העירבון הנוסף בו חויבה).

   נדחתה תביעת התובעים – בעלים של חברה כנגד בנק לאומי בגין הנזקים הכספיים שנגרמו להם כתוצאה מהחלטת הנתבע שלא לחדש את מסגרת האשראי בחשבון החברה, ובגין אי מתן הודעה מוקדמת על החלטתו זו. נפסק, כי התובעת לא הצביעה על כל חובה בדין המחייבת את הבנק להודיע על אי חידוש מסגרת אשראי לחברה, ומקל וחומר לבעלי מניות של החברה.
   בנקאות – אשראי – הפסקתו
   נזיקין – אחריות – בנק
   חברות – בעלי מניות – תובענה אישית
   חברות – בעלי מניות – תביעה נגזרת
 

התובעים – בעלים במישרין או בעקיפין של חלק מהמניות בחברת אירית ליין, הגישו כנגד הנתבע תביעה כספית בגין הנזקים הכספיים שנגרמו להם כתוצאה מהחלטת הנתבע שלא לחדש את מסגרת האשראי בחשבון החברה, ובגין אי מתן הודעה מוקדמת על החלטתו זו.
 

בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
כאשר בעל מניות סובל נזק בלתי תלוי בנזק שאותו סובלת החברה, קמה לו תביעה אישית בלתי תלויה בנזק שנגרם לחברה. אולם אם הנזק נגרם לבעל מניות עקב ירידת ערך חברה ושווי מניותיה, וכל בעלי המניות ניזוקים באותה מידה, לא קמה בדרך כלל לבעל מניות עילת תביעה אישית.
זהו נזק משני המשקף את נזקי החברה.
העיקרון הוא שכאשר לבעל מניות בחברה נגרם נזק הנובע מירידת ערך החברה ושווי מניותיה, וכל בעלי המניות ניזוקים באותה מידה לא תקום לבעל המניות עילת תביעה אישית. חריגים לכך: כאשר נפגעת זכות חוזית של בעל מניות; כאשר קיים הבדל בין הנזק שנגרם לבעל מניות מסוים או לקבוצת בעלי מניות לבין הנזק שנגרם לבעלי מניות אחרים ובמצבי קיפוח של בעלי מניות המיעוט.
אין כל הצדקה עניינית או נורמטיבית להרחיב את מעגל התובעים האפשריים באופן שיקנה עילה אישית גם לבעלי מניות במעגלים רחוקים יותר בשל נזקים עקיפים שנגרמו להם מחמת ירידת ערכה של חברה שזיקתם אליה היא זיקה עקיפה לחלוטין.
יש לדחות את טענת התובעת לפיה בידיה עילת תביעה אישית משום שהיא מנועה מלהגיש תביעה נגזרת בנסיבות ענייננו.
עצם העובדה שהחברה נמצאת בהליכי פירוק או במצב של חדלות פירעון אינה מצדיקה הקמת מסלול של תביעה אישית מקום בו לא היה כזה מלכתחילה.
ההבדל בין תביעה אישית של בעל מניות לבין תביעה נגזרת שהוא מגיש, אינו הבדל שבפרוצדורה גרידא. הוא הבדל שבמהות. אין מדובר בשני מסלולים מקבילים. נהפוך הוא: מדובר בשני הליכים שונים.
בנסיבות העניין, דין התביעה נגד הבנק להידחות בשל העדר עילת תביעה אישית בידי התובעים, כולם או מקצתם.
שיקולי הבנק אם להעניק אשראי או לחדשו, או לצמצם או להפסיק את האשראי שניתן ללקוח, הם שיקולים עסקיים טהורים שבבסיסם היחסים עם הלקוח הספציפי. שיקולים אלו יכולים להשתנות מעת לעת, בהתאם להערכת הבנק את מצבו של הלקוח בכל זמן נתון.
התובעת לא הצביעהעל כל חובה בדין המחייבת את הבנק להודיע על אי חידוש מסגרת אשראי לחברה, ומקל וחומר לבעלי מניות של החברה.
יתרה מכך: התובעים גם לא הוכיחו כי לו היו הם עצמם מקבלים הודעה כזו מהבנק עצמו, או מאנשי אירית, היה בידיהם להביא לשינוי החלטת הבנק או למציאת פתרון חלופילמימון מיידי של פעילות אירית ולהמשך פעילותה.
נוסף לכל האמור לעיל, לא ניתן להימנע מלומר בהקשר זה גם שאם נכון שהתובעים ידעו על תכנית שיש לה סיכויי הגשמה ממשיים להצלת אירית, הרי שהימנעותם מלהביא נתונים, אלה בעצמם לידיעת הבנק היא גם בגדר אי הקטנת הנזק מצדם, עד כדי אי מניעתו הגמורה.

   על הרשות למסור לנישום את המידע הדרוש לו ששימש יסוד בידה להוצאת שומה לפי מיטב השפיטה, ועל מנת שהנישום יוכל לכלכל צעדיו ולבחון את השומה שהוצאה, כמו גם לאפשר בידי בית המשפט לערוך ביקורת שיפוטית.
   מסים – מס הכנסה – שומה לפי מיטב השפיטה
 

בית המשפט נדרש לשאלה: מה דינה של שומת עסקאות שהוציא המשיב לפי מיטב שפיטה, לאחר שספריו של העוסק נפסלו כדין, אך בית המשפט הגיע לידי מסקנה כי לא ניתן לאמץ את שומת המשיב.
 

בית המשפט פסק כלהלן:
על הרשות למסור לנישום את המידע הדרוש לו ששימש יסוד בידה להוצאת שומה לפימיטב השפיטה, ועל מנת שהנישום יוכל לכלכל צעדיו ולבחון את השומה שהוצאה, כמו גם לאפשר בידי בית המשפט לערוך ביקורת שיפוטית.
על המשיב היה להמציא את נתוני התחשיב למערער, עם הוצאת השומה, לא כל שכן לאחר שביקש זאת ממנה, לרבות בהליך ההשגה. על המשיב היה ליתן נימוקיםהמצדיקים את סירובו למסור את המידע הדרוש. נימוקים כאמור לא הובאו בפני בית המשפט.
נכון עשה המשיב שעה שפסל את ספרי המערער והוציא שומה לפי מיטב השפיטה, ולא הכיר בדוחות המשוחזרים של המערער.
קיימת במקרה דנן קביעה חלוטה של בית המשפט בהליך הפלילי בדבר אי תקינותספרי המערער. קביעה זו לא נסתרה ולא הובאו ראיות שיש בהן כדי לשנותה. משכך, נכון עשה המשיב שעה שהשית על המערער קנס בגין אי ניהול ספרים כדין. עם זאת יש להתאים את הקנס לשומה שתקבע על ידי המשיב.
בית המשפט יימנע מלהתערב בשיקול הדעת של פקיד השומה עת מוציא שומה לפי מיטב השפיטה, אלא אם הוכח כי השומה הוצאה בשרירות לב או שנעשתה לאחר יד.

   המציאות הכלכלית המתפתחת הביאה את בתי המשפט בשנים האחרונות לאימוץ גישה פרשנית מרחיבה למונח "זכות עתידה" ולפיה, בנסיבות מסוימות, כאשר קיימת ציפייה ברמה גבוהה של וודאות לקבלת כספים, ניתן להמחות זכות לנמחה, אף אם טרם התגבש יחס משפטי מחייב בין הממחה ובין החייב.
   חוזים – ביטול החוזה – הודעת ביטול
   חוזים – חתימה – נפקותה
   חוזים – כפייה – יסודותיה
   חוזים – כפייה – כפייה כלכלית
   חוזים – כפייה – לחץ
   חוזים – כפייה – הוכחתה
 

התובע הגיש כנגד הנתבעים תביעה כספית לחיוב הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום סכומים לתובע מכוח כתב המחאת זכות והתחייבות בלתי חוזרת, שנחתמו על ידי הנתבע לטובת התובע.
 

בית המשפט פסק כלהלן:
חתימת של הנתבע מופיעה באופן ברור הן על כתב המחאת הזכות והן על כתב ההתחייבות.
סעיף 17 לחוק החוזים קובע, כי "מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצדהשני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל החוזה" הכפייה היא פגם ברצונו של המתקשר שנתון לכפיה פועל בידיעת הנתונים, אך הלחץ המופעל עליו שולל ממנו את חופש הפעולה, ככלל, חוזה זוכה לגושפנקא משפטית בשל היותו ביטוי לרצון הצדדים. פגם ברצון הצדדים שומט את הבסיסלמתן הגושפנקא המשפטית לחוזה.
הסעיף אינו מגדיר מהי כפייה, למעט הקביעה כי כוח או איום יכולים להוות כפייה.
על האמצעי הכופה להיות בלתי חוקי, ואילו שימוש באמצעים חוקיים כדי להביא אדם לחתום על חוזה אינו מקים את העילה . עם זאת כלל זה כפוף לסייגים וההכרעה בשאלה אם לחץ הינו פסול ועולה כדי כפייה, תלויה בסופו של דבר במכלול נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.
חתימתו של אדם על מסמך מהווה עדות לכך שאותו אדם קרא את המסמך, הסכים לאמור בו, והיה מודע למשמעות ולתוצאות חתימתו, ועל כן אין הוא יכול לנער חוצנו ממנו.
החתימה על החוזה, כרוכה ומלווה לעיתים בלחץ פסיכולוגי או כלכלי, אשר באמצעותן מושג רצון הצדדים לחוזה ואינן פוגמות ברצון החופשי או בהסכמה. עצה, השכנוע, השפעה, השאה, לחץ, רגשי, צורך כלכלי, אילוץ פסיכולוגי וכד' הנעשים במינון הנכון והמקובל, מהווים, בדרך כלל, גורמים לגיטימיים לכריתתחוזה תקף.
במקרה זה, לו אכן היה ממש בטענת הכפייה של הנתבע, הרי שהנתבע היה דואג להודיע לתובע, כי הוא מבטל את הסכמתו כמו גם חתימותיו על המחאת הזכות וכתב ההתחייבות. משלא עשה כן, מעבר לכך שיש בהימנעותו כדי להעיד על כך שאלה נחתמו על ידו מרצונו החופשי, מחויב הוא לפעול בהתאם להסכמה האמורה במסמכים.
זכות "עתידה לבוא" ניתנת להמחאה. במקרה זה, ההמחאה איננה של זכות במובן המקובל אלא של ציפייה לזכות. זכות על פי חוזה קיים שמועד קיומה חל בעתיד. הווי אומר, לנושה יש זכות "במובן הצר" בהווה כלפי חייב מסוים, אולם על האחרון לקיימה בתאריך עתידי.
במקרה זה עסקינן בהמחאת זכות על פי חוזה שטרם נכרת בעת המחאת הזכות. הנתבע לא המחה לתובע את עצם זכות הדיירות המוגנת. בהתאם ללשון כתב המחאת הזכויות. הזכות שהומחתה היא הזכות לקבלת כספים ללא הגבלה בסכום המגיעים ו/או שיגיעו בהווה ובעתיד ממימושהזכויות בדירה.
יש להכיר בהמחאת זכות לא רק אימתי שזכות זו התגבשה כבר בהסכם בין החייב ובין הממחה, כי אם גם במקום בו טרם התגבש חוזה, אך יש סיכוי או ציפייה להתגבשותה של הזכות נשוא ההמחאה בעתיד וקבלת כספים על פיה.
המציאות הכלכלית המתפתחת הביאה את בתי המשפט בשנים האחרונות לאימוץ גישה פרשנית מרחיבה למונח "זכות עתידה" ולפיה, בנסיבות מסוימות, כאשר קיימת ציפייה ברמה גבוהה של וודאות לקבלת כספים, ניתן להמחות זכות לנמחה, אף אם טרם התגבש יחס משפטי מחייב בין הממחה ובין החייב.
במקרה זה, יש ליתן לכתב המחאת הזכות תוקף, הגםשנערכה טרם חתימת הנתבע והנתבעת על ההסכם ביניהם.
בנסיבות עולה, כי הן כתב ההמחאה והן כתב ההתחייבות נחתמו על ידי הנתבע מתוך רצון חופשי, כאשר הזכות שהומחתה הייתה זכות הניתנת להמחאה. לפיכך, כתב המחאת הזכות וכתב ההתחייבות תקפים, ומחייבים, והיה על הצדדים לפעולעל פי האמור בהם.

 עצם פרסום הגשת תביעה, כאשר לא הוצא צו איסור פרסום לגביה, אינה מהווה לשון הרע, שכן היא נכללת בהגנה שבסעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע. הגנה זו מתייחסת לפרסום דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או ארע בישיבה פומבית בבית המשפט, והפסיקה פירשה כי הדבר כולל גם דין וחשבון נכון והוגן בדבר תביעה שהוגשה או ערעור שהוגש גם אם טרם החלו להתברר.

   בית המשפט קיבל את תביעתה של התובעת שעניינה, בין השאר, הפרת זכויות מוסריות ביצירה. נפסק, כי לאור חלקה המשמעותי של התובעת בכתיבת המאמרים לספר נשוא הליך זה, מן הראוי היה לציין את שמה באופן מובלט ונפרד מיתר הכותבים. העדר מתן קרדיט ראוי לתובעת מהווה הפרה של זכותה המוסרית ביצירה.
   זכויות יוצרים – תרופות – פיצויים
   זכויות יוצרים – פיצויים – שיעורם
   זכויות יוצרים – יצירה – יצירה ספרותית
   זכויות יוצרים – זכות מוסרית – הפרה
   זכויות יוצרים – זכות מוסרית – מחבר היצירה
 

התובע הגיש כנגד הנתבע תביעה כספית בגין הפרת זכויות יוצרים, הפרת זכויות מוסריות ביצירה, פגיעה במוניטין, הפרת חוזה ואי תשלום שכר עבודה בכל הנוגע לעבודתה של התובעת ככותבת מאמרים. לטענת התובעת, הנתבע הזמין ממנה מאמרים פרי עטה אשר יאוגדו בספר שיסקור 10 שנים להיווסדה של העיר מודיעין. לטענתה, הנתבע התעלם מזכויות הקניין הרוחני שלה, פרסם את הספר מבלי שרשם את זכויות הקניין הרוחני שלה ולא שילם לה בגין עבודתה.
 

בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
תחילתו של החוק שישה חודשים מיום פרסומו הרי שתחילת החוק הינה מיום.
הואיל והתביעה הוגשה בטרם תחילתושל החוק, הרי שיש לבחון את הדין שקדם לחוק זכות יוצרים.
כאשר תובע עותר לסעד שהינו בסמכות בית המשפט המחוזי בענייני זכויות יוצרים, כגון צו מניעה שלא ניתן להעריך את שוויו ובית המשפט המחוזי מוסמך לדון בו מכוח סמכותו השיורית, אז התביעה הכספית אשר כרוכה באותה תביעה תידון אף היא בבית המשפט המחוזי. כאשר התביעה הינה כספית בלבד, הרי שהסמכות תיקבע בהתאם לכללים הרגילים הנוגעים לתביעות כספיות, קרי לפי סכום התביעה.
בנסיבות, טענת הנתבע אשר נוגעת להעדר סמכות עניינית נדחית.
העובדה שההסכם של העירייה הינו עם החברה ולא עם התובע אינה משנה מבחינת היחסים בין הנתבע לתובעת. בזמן אמת לא טרח הנתבע להבהיר לתובעת כי ההסכם אינו בינה לבינו, אלא בין החברה שבבעלותו לבינה. טענה זו לפיה החברה הינה צד להסכם נולדה רק בעקבות הגשת התביעה, ומשכך דינה להידחות.
במקרה דנן התביעה נדחתה כנגד העירייה, משום שהצדדים הגיעו למסקנה כי לתובעת אין עילת תביעה כנגד העירייה. העירייה אינה בגדר מעוול כלפי התובעת, ומשכך לא ניתן להסיק מדחיית התביעה כלפיה שום מסקנה כלפי הנתבע.
העובדה שתביעה נדחתה כנגד אחד הנתבעים, כאשר נקבע שאינו מעוול ואינו צד לחוזה, אינה יכולה להוביל לדחיית התביעה כלפי מי שקיימת כלפיו עילת תביעה, בין אם בדיני הנזיקין ובין אם בדיני החוזים. במקרה דנן, העירייה לא הייתה צד לחוזה עם התובעת, בניגוד לנתבע, ולפיכך מובן הדבר שדחיית התביעה כלפיה אינה מעלה ואינה מורידה לגבי הנתבע.
לתובעת מגיע שכר בגין עבודתהבהתאם להסכם המתוקן שבין הצדדים.
עם כניסת חוק זכויות יוצרים החדש לתוקף, זכות התביעה בגין פעולה ביצירה, שנעשתה קודם לכן, בעילה של הפרת זכות יוצרים או זכות מוסרית, מותנית בשלושה תנאים: התנאי הראשון הינו, שהיצירה הייתה מוגנת לפי הוראות הדין הקודם; התנאי השניהינו שהפעולה מהווה הפרה של זכות יוצרים או של זכות מוסרית לפי הוראות הדין הקודם; התנאי השלישי הינו שהפעולה מהווה הפרה של זכות יוצרים או של זכות מוסרית לפי הוראות החוק. לגבי קביעת הבעלות בזכות יוצרים או קיומו של היתר לעשות ביצירה פעולות שיוחדו לבעלים חל הדין הקודם.
הן ע"פ החוק החדש והן ע"פ החוק הישן, לתובעת זכות יוצרים במאמרים אותם כתבה.
מאמרים מעצם טיבם הם יצריה ספרותית.
זכות היוצרים שייכת לתובעת, אך יש להבהיר כי זכות היוצרים הינה על המאמרים שחיברה התובעת בלבד ולא על הספר כולו.
על פי החוק הישן העברת זכותהיוצרים מותנית בחוזה בכתב שנחתם על ידי בעל הזכות. גם על פי החוק החדש, לצורך העברת זכות היוצרים נדרש הסכם.
בין התובעת לנתבע לא קיים הסכם, מפורש או משתמע, אשר מעביר את זכות היוצרים על המאמרים לנתבע או לעירית מודיעין. לפיכך, זכות היוצרים במאמרים שנכתבו על ידי התובעת נותרה בידיה. ההסכם בין התובעת לנתבע העניק לנתבע זכות לעשות שימוש במאמריה של התובעת במסגרת הספר.
הן בחוק הישן והן בחוק החדש, רכיב מרכזי בהפרה הינו העדר הסכמה. בין התובעת לנתבע הוסכם כי לנתבע תהיה זכות להשתמש במאמריה של התובעת ולפרסמם בספר. יש להבהיר כי ההסכמה הינה לגבי זכות השימוש ולא זכות היוצרים.
זכות היוצרים הופרה בענייננו.
במקרה זה, סכום הפיצוי שהתובעת זכאית לקבל בגין הפגיעה בזכות היוצרים נבלע בסכום הפיצוי בגין הפרת החוזה.
הן לפי החוק החדש והן לפי הפקודה, ליוצר של יצירת ספרותית, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, אשר כוללת, בין היתר, זכות כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין.
לאור חלקה המשמעותי של התובעת בכתיבת המאמרים לספר, מן הראוי היה לציין את שמה באופן מובלט ונפרד מיתר הכותבים. העדר מתן קרדיט ראוי לתובעת מהווה הפרה של זכותה המוסרית ביצירה.

   בית המשפט קיבל את עתירתו של הנאשם לגילוי ראיה. נקבע, כי החומר החסוי אכן חיוני להגנת הנאשם, שכן יש בו פוטנציאל ראייתי לביסוס טענות הנאשם, כי החזיק רק חלק מכמות הקוקאין שיוחסה לו, ומאחר והמאשימה החליטה שלא לבקש את תיקון כתב האישום בהתאם להודייתו, אין מנוס אלא לקבוע כי מדובר במקרה בו הצורך בגילוי הראיה לשם עשיית צדק, עדיף על האינטרס הציבורי שבאי גילוייה.
   ראיות – חיסיון – אינטרס ציבורי
 

נגד הנאשם הוגש כתב אישום בו יוחסו לו עבירות של החזקת סם שלא לצריכה עצמית, החזקת סם לצריכה עצמית ושיבוש הליכימשפט. הסנגור הגיש עתירה לגילוי ראיה, שלגביה קיימת תעודת חיסיון. במסגרת עתירתו ביקש הנאשם לגלות את המועד המדויק של מסירת המידע, אשר בעקבותיו נערך החיפוש בביתו של הנאשם, את תוכן המידע ואת זהות מקור המידע, שכן לטענתם הדבר חיוני להגנת הנאשם.
 

בית המשפט קיבלאת העתירה וקבע כלהלן:
עדיף זיכויו של נאשם, שאת אשמתו אין להוכיח בשל הצורך לגלות ראיה שיש אינטרס ביטחוני שלא לגלותה, על פני הרשעתו של נאשם, שאת חפותו אין להוכיח בשל הצורך שלא לגלות ראיה חסויה. על כן, אם הראיה החסויה מרכזית היא וחיונית ובעלת חשיבות מהותיתלקביעת חפותו או אשמתו של הנאשם, מן הראוי הוא לגלותה .
במצב דברים זה יש לבחון את חשיבותה היחסית של אותה ראיה, תוך מתן משקל לראיה, בהתייחס לקשת האפשרויות שבין חשיבות אפסית לבין חיוניות מרובה. משנקבע משקל זה, יש להשוותו למשקלה הביטחוני של הראיה בחשיפתה, אם הראשון עולה על השני יש לצוות על גילוי.
באיזון בין שני האינטרסים הציבוריים החשובים, גובר האינטרס של עשיית הצדק.
בענייננו, החומר החסוי אכן חיוני להגנת הנאשם, שכן יש בו פוטנציאל ראייתי לביסוס טענות הנאשם, כי החזיק רק חלק מכמות הקוקאין שיוחסה לו, ומאחר והמאשימה החליטה שלא לבקש את תיקון כתב האישום בהתאם להודייתו, אין מנוס אלא לקבוע כי מדובר במקרה בו הצורך בגילוי הראיה לשם עשיית צדק, עדיף על האינטרס הציבורי שבאי גילוייה.

   חברת כוח האדם חייבת לוודא שהמזמין אצלו מוצב העובד, מקיים סביבת עבודה בטוחה. חברת כוח אדם השולחת עובד חייבת לוודא כי אצל אותו מזמין ישנה הקפדה על נוהלי וכללי בטיחות נאותים. קבלן כוח אדם שאינו מוודא זאת, מפר את חובת הזהירות כלפי העובדים.
   נזיקין – אחריות – חברת כוח אדם
   נזיקין – אחריות – מעסיק
   נזיקין – אחריות – מעביד
   נזיקין – אשם – אשם תורם
   ביטוח לאומי – שיפוי – זכות שיבוב
 

התובע – המוסד לביטוח לאומי הגיש כנגד הנתבעות תביעת שיבוב מכוח סע' 328 לחוק הביטוח לאומי וכן כמיטיב מכוח החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), זאת בעקבות תשלומים ששילם לנפגע בעקבות פגיעתו בתאונת עבודה. המוסד לביטוח לאומי טוען, כי סולל בונה הפרה את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית כלפי הנפגע והפרת חובת הזהירות הנ"ל היא זו שגרמה לנזק שאירע.
 

בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
בנסיבות יש לקבל את עדותו של הנפגע כי מנהל העבודה לא נתן לו כל הוראות בטיחות שהן לגבח אופן ביצוע העבודה וכי במקום אליו נשלח הנפגע לבצע את העבודה לא היו פיגומים, לא היתה גדר ולנפגע לא ניתנו חגורות בטיחות.
הנתבעת 1 הפרה את חובותיה שבחוק שכן לא ציידה את הנפגע בכל אמצעי הגנה בעת שנדרש לבצע את העבודה נשוא הדיון, לא התקינה פיגומים ולא גידור. מכאן שהיא חבה מכוח סע' 63 לפקודת הנזיקין.
יש להכיר באחריות מסוימת גם על סובקום – חברת כוח אדם, מעצם העובדה שלא בדקה כי אכן נשמרים כללי הבטיחות באתר וכי העובדים נדרשים לעבוד במקום שגודר או הוצבו בו פיגומים ולחילופין כי עובדיהם צוידו באמצעי מיגון דוגמת רתמות.
חברת כוח האדם חייבת לוודא שהמזמין אצלו מוצב העובד, מקיים סביבת עבודה בטוחה. חברת כוח אדם השולחת עובד חייבת לוודא כי אצל אותו מזמין ישנה הקפדה על נוהלי וכללי בטיחות נאותים. קבלן כוח אדם שאינו מוודא זאת, מפר את חובת הזהירות כלפי העובדים.
במקרה זה נכון יהיה להעמיד את אחריותה של סובקום על 10% ואילו חלקה של סולל בונה יהיה 90%.
במקום שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במיה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ותפקידיו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו. עם זאת, יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על פי נסיבותיו.
במקרה זה, בשל העובדה שהנפגע היה ותיק ומנוסה בעבודות בניין, ברזלנות וטפסנות יש מקום לקבל את הטענה כי אף לו תורמת אשם לקרות האירוע.
הנפגע צריך היה להיות ער לסיכון שבעבודה בסמוך לקצה בגובה של למעלה מ-3 מטרים ללא כל הגנה וכאשר מדרך רגלו אינו יציב.
זכותו של המוסד לביטוח לאומי כלפי המזיק היא מבחינה מהותית, זכותו של הניזוק עצמו, והיא עוברת אל המוסד מכוח הדין כדי סכום הגמלאות שמקבל הניזוק ועתיד הוא לקבל בשל מעשה הנזיקין. הנה כי כן, המוסד עומד בנעלי הניזוק ואוכף את זכותו של הניזוק כלפי המזיק, ובהיעדר עילה לחייב את המזיק בתשלום פיצויים חיזוק נופלת עילת ההשבה של המוסד.
המוסד נדרש להוכיח בגדרי תביעת ההשבה שלו גם את זכותו של הניזוק כלפי המזיק.
במסגרת הסכם פשרה עשוי מזיק לשלם יותר מכפי הנזק שגרם גם במקרה שבו אין בנמצא מיטיב אשר לו עומדת זכות שיפוי. במקרה כזה לא יישמע המזיק מאוחר יותר בטענה כי שגה בהערכת הסיכונים וכי יש להפחית מן הסכום שבו הוא חייב.

   הסכם עסקת החליפין שהוצג עונה על דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק. ברם ד' ז"ל אינו חתום על הסכם זה. העדר חתימה על הסכם, כשלעצמו, אינו שולל את תוקפו של הסכם. אמנם החתימה מהווה ראיה כבדת משקל לגמירת הדעת, אך בהעדרה יש להוכיח גמירת דעת בראיות סובסטנטיביות. במקרה דנן, התובע לא הוכיח זאת. מהעדויות עולה כי המנוח ד' לא חתם על ההסכם, משום שהוא סירב לחתום. סירוב זה מלמד, בהכרח, כי הוא לא היה צד להסכם ולא נתן את ברכת הדרך להסכם זה.
   חוזים – חתימה – היעדרה
   מקרקעין – עיסקה במקרקעין – דרישת הכתב
   קניין – מקרקעין – דרישת הכתב
   חוזים – מתנה – חזרה ממתנה
.
תביעה שעניינה מחלוקת לגבי זכויות הצדדים בחלקות 8, 9 ו-19 בכפר***. על פי גרסת התובע, בשנת 1984, חתמו אחיו של ד על עסקת חליפין, בנוגע לזכויות שקבלו האחים בירושה מאביהם – לפיה המנוח ד' ויתר, לטובת שאר אחיו, על זכויותיו בחלקות 8, 9 ו-19 ומנגד ויתרו האחים, לטובתו, על זכויותיהם בחלקה 22. התובע טוען כי ההסכם מחייב את ד' חרף העדר חתימתו. שכן, ד' ז"ל הסכים לעסקת החליפין והדבר אף נעשה לבקשתו וכי התובע ושאר האחים לא עמדו על חתימת המנוח ד' על ההסכם, משום שבין האחים שררו יחסי אימון. אין חולק כי בשנת 95, חתמו אחיו של ד' על תצהיר בפני עו"ד, בגדרו ויתרו על חלקיהם בחלקה 22. לטענת התובע, הדבר נעשה בהתאם להסכם משנת 1984, תוך הבטחה, כי המנוח ד' יחתום להם על תצהיר הסתלקות משאר החלקות, לכשירצו. לפיכך, התובע סבור, כי ניתן לחייב את
הנתבע מכוח דיני המתנה להעביר לו את הזכויות בחלקות 8, 9 ו-19; לטענתו, עסקינן במתנה שלצידה חיוב חוזי והוא רשאי לדרוש מהנתבע לקיים את החיוב. לחלופין טען, כי עסקינן בהתחייבות ליתן מתנה, והתובע רשאי לחזור בו ממנה לאור התנהגותו המחפירה של המנוח ד' ז"ל, ובכך לקבל בחזרה את הזכויות בחלקה 22.      
 

ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התביעה מהטעמים הבאים:
עסקת החליפין לה טוען התובע היא "עסקה במקרקעין" הטעונה מסמך בכתב. בשנים האחרונות חלו תמורות בדרישת הכתב וזו נתרככה. אין עוד הכרח כי "המסמך בכתב" יהיה חוזה כתוב וחתום המכיל את הפרטים המהותיים של העסקה ודי במסמך המעיד על העיסקה, גם אם אינו חוזה, כדי לקיים את דרישת הכתב, ע"פ סעיף 8 לחוק המקרקעין. יתרה מכך, עפ"י הפסיקה המאוחרת, אין עוד צורך בכך כי כל התנאים המהותיים של העסקה יפורטו במסמך אחד. די באסופה של מסמכים, שיש בהם ביחד להעיד על קיום העסקה, ועל התנאים המהותיים שהוסכמו בין הצדדים, כדי למלא את דרישת הכתב, אף אם כל מסמך בפני עצמו אינו מספיק לצורך זה. הפסיקה מהשנים האחרונות אף הקלה בעניין הפרטים המהותיים שהמסמך צריך להכיל.
במקרה דנן, "ההסכם" מגלם, לכאורה, הסכמות שגובשו בין האחים–היורשים, כך שסוכם ביניהם, כי המנוח ד' יקבל את כל זכויות היורשים בחלקה 22, ואילו יתר היורשים יקבלו את זכויותיו בחלקות 8, 9 ו-19. ההסכם אינו מנוסח בצורה של התחייבות הדדית או חד צדדית אלא כאמור מפרט בתוכו הסכמות שכבר גובשו בין האחים. לגישת ביהמ"ש, מסמך כזה עומד בדרישת הכתב של ס' 8. המסמך מפרט את זהות הצדדים לו, מהות העסקה, מהות המקרקעין מושא העסקה והתמורה – הויתור כנגד זכויות בחלקה אחרת.
ברם, המנוח ד' לא חתום על ההסכם. העדר חתימה על הסכם, כשלעצמו, אינו שולל את תוקפו של הסכם. בהתאם לפסיקה, החתימה מהווה ראיה כבדת משקל לגמירת הדעת, וכי בהעדרה יש להוכיח גמירת דעת בראיות סובסטנטיביות, כאלה השקולות, מבחינת כוחן הראייתי, לאותה ראיה כמעט קונקלוסיבית, בדמות החתימה.
מעדויות התובע ו-ט' עולה, כי המנוח ד' לא חתם על ההסכם, משום שהוא סירב לחתום. סירוב זה מלמד, בהכרח, כי הוא לא היה צד להסכם ולא נתן את ברכת הדרך להסכם זה. ולא הוכח באמצעות הראיות ה"נסיבתיות" להן טען התובע, שד' הסכים לוותר על זכויותיו בחלקות 8, 9 ו-19 לטובת שאר אחיו, תמורת ויתורם, של שאר האחים, על זכויותיהם בחלקה 22, לטובתו.
ביהמ"ש מבכר את גרסת הנתבע, לפיה דודיו ויתרו על חלקיהם בחלקה 22 לטובת ד (6/16 חלקים מהחלקה), בגדרי התצהיר משנת 95, וכי ויתור זה נעשה בזיקה לעסקת המכר למשפחת ג', ועל מנת להניע את המנוח ד' להסכים לעסקה זו בלבד, שתחילה התנגד לה.
כן נדחתה טענתו החלופית של התובע – עתירתו לחזור בו מהמתנה שנתן לד' (ויתורו על זכויותיו בחלקה 22). התובע אינו יכול להעלות טענות עובדתיות חלופיות וסותרות, מצד אחד לטעון להסכמה על ויתור הדדי, היינו בתמורה, ובאותה נשימה לטעון, כי עסקינן במתנה. מכל מקום, אין בפנינו עסקת מתנה ואין תחולה לדיני המתנה מהטעם שהויתור משנת 1995 היה בתמורה. כפי שנקבע לעיל, ויתור זה נעשה בתמורה להסכמת המנוח ד' לעסקה עם משפחת ג', לה התנגד תחילה. ומעל הכל, טיעוניו החלופיים של התובע על פי דיני המתנה, דינם להידחות גם מן הטעם הפשוט לפיו אלה נסמכות על אותה טענה בדבר התנהגות מחפירה המיוחסת למנוח בשל סירובו לחתום על הויתור ההדדי, שכאמור מעולם לא היה ולא הוכח בראיות סובסטנטיביות.

   המשיבה צירפה לתצהירה תמליל קלטת שהוגשה באמצעות חוקר פרטי, בה נצפה המנוח מקיים יחסים אינטימיים עם אישה אחרת ומשמיע דברים אודות המבקשת (גרושתו). מדובר בפגיעה בגרעין הקשה של הזכות לפרטיות. אין להתיר התרתה של ראיה זו, משנמצא כי קיימים אמצעים אחרים פחות פוגעניים שיש בהם כדי לאפשר את מיצוי ההליך.
   ראיות – קבילות – ראיה פסולה
   ראיות – קבילות – מבחני קבילות
   משפט חוקתי – זכויות הפרט – הגנת הפרטיות
 

המבקשת, גרושתו של המנוח, הגישה תובענה לצו קיום צוואת המנוח. המשיבה, בתו של המנוח, הגישה התנגדות לצו קיום צוואה. הצדדים התבקשו להגיש תצהירי עדות ראשית, במסגרתם הגישה המשיבה תמליל קלטת שהוגשה באמצעות חוקר פרטי, בה נצפה המנוח מקיים יחסים אינטימיים עם אישה אחרת, תוך שמשמיע הוא בפניה כי המבקשת גנבה ממנו כסף וכי "זרק" אותה מהמפעל בו עבדה יחד עמו. בהמשך נשמע המנוח מאשר לאותה אישה כי הוא וגרושתו נשארו חברים, ושזה "מה שמעצבן אותו". מדברי המנוח בקלטת עולה, כי היא נערכה כשנתיים לאחר גירושיו מהמבקשת. קלטת זו נמצאה, לדברי החוקר, יחד עם קלטות נוספות בכספת דירתו של המנוח. לטענת המבקשת, ראיה זו מהווה פגיעה בפרטיות, ואי לכך חל כלל הפסלות הקבוע בס' 32 לחוק הגנת הפרטיות. לטענתה, ראייה זו אין בה אף כל רלוונטיות לנימוקי ההתנגדות. בנסיבות אלה, יש לדידה להורות על פסילת הראיה. ככל שיוחלט כי אין בראיה זו כדי להוות פגיעה בלתי חוקית בפרטיות, עותרת המבקשת להוציא צו המתיר לבא כוחה ו/או למי מטעמו לצפות בכל הסרטים שנמצאו.
.
בימ"ש לענייני משפחה נעתר למבוקש והורה על הוצאת הראיה מתצהיר המשיבה:
ס' 32 לחוק הגנת הפרטיות קובע כי חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראייה בבימ"ש, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם ביהמ"ש התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר, או אם היה לפוגע שהיה צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק זה. ס' 2 לחוק מציב רשימת מקרים המהווים פגיעה בפרטיות, ובהם צילום אדם כשהוא ברשות היחיד; פרסום תצלום של אדם ברבים בנסיבות בהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו; פרסום או מסירה של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9); פרסום של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני או להתנהגותו ברשות היחיד.
הפגיעה בפרטיותו של המנוח והנשים שאיתו היא חריגה וקיצונית. המדובר בפגיעה בגרעין הקשה של הזכות לפרטיות, שהרי אין לך פגיעה קשה מזו כמו חדירה למיטתם של המנוח והנשים שאיתו. אין כל ראיה כי המנוח או הנשים שאיתו, אכן נתנו הסכמתם (במפורש או במשתמע) כי יצולמו בהיותם במצב אינטימי. טענת המשיבה כי חלות עליה ההגנות בחוק – אינה יכולה לעמוד, שעה שהחוק קובע כי על הפוגע, שהינו צד להליך, להוכיח כי לו הגנה לפי חוק זה.
נקודת המוצא הינה כי חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות, פסול מלשמש כראיה. עם זאת, חרף היותה של הזכות לפרטיות זכות חוקתית, קבע המחוקק בסעיף 32 לחוק, כי לביהמ"ש שיקול דעת להתיר את השימוש בחומר הפוגע. הפסיקה קבעה אמות מידה מנחות לצורך האיזון בין צרכי ניהול משפט צדק לבין הצורך להגן על האינטרס של הפרט והציבור לפרטיותו: חומרת ההפרה – ככל שעוצמתה גדולה יותר, כן גדל משקלה אל מול השיקולים הנוגדים; ערכו הראייתי של החומר שהושג תוך פגיעה – ככל שהראייה חיונית יותר להוכחת האמת, כן יגבר משקלה לעומת משקלה של הפגיעה בפרטיות. בהקשר זה נקבע כי יש להתחשב בחלופות הקיימות להוכחת האמת בפגיעה פחותה. בבג"צ פלוני נקבע גם כי יש להתחשב בזכויותיו של צד שלישי, שאינו צד למשפט ואשר זכותו לפרטיות עלולה להיפגע. נקבע, כי מצבים המתירים פגיעה בפרטיות של צד שלישי על דרך הצגת מידע מוגן הנוגע אליו במשפט לא-לו הם נדירים ויוצאי דופן ביותר.
בטרם נידרש לבחינת אמות מידה אלה, יש לבחון את קבילות הראיה, לאור טענת המשיבה בדבר החלת הלכות אמרת נפטרים. ככלל, קבילות מסמך כראיה נבחנת ע"פ שלושה מישורים: א. קבילות חפצית של המסמך. לענייננו, אין לקבל טענת המשיבה בדבר הגשת התמליל בלבד, לאור כלל "הראייה הטובה ביותר"; ב. אותנטיות המסמך. בענייננו – המסמך אמנם לא הוגש ע"י עורכו, אך מאידך – לא נטענה כל טענה בדבר אי התאמתו למסמך האותנטי; ג. הקבילות המהותית בדבר אמיתות תוכנו של המסמך. ראיה יכול שתהיה קבילה אך בעלת משקל אפסי. לענין קבילות התוכן, יש צורך להוכיחה ע"פ כללי הראיות הרגילים. דברי המנוח לא נמסרו באמצעות תצהיר או בעדות בפני ביהמ"ש. בצורה זו של הגשת הקלטת, המבקשת לא יכולה למצות את זכותה לחקור את המנוח בחקירה נגדית. משהודיע ב"כ המשיבה כי אין בדעתו לזמן את הנשים להן נמסרה עדות המנוח, הרי שנמנע מהמשיבה למצות את זכותה ואף לחוקרן בחקירה נגדית. אי לכך, אין עדות זו יוצאת מגדר עדות מפי השמועה ואין היא קבילה, כשגם נמצא כי אמרת המנוח אינה נכנסת לגדר החריגים לכלל.
משנקבע כי יש בראיה זו כדי להוות פגיעה בפרטיות בעוצמה גדולה, יש לבחון כעת את ערכה הראייתי. המשיבה לא ידעה להצביע כיצד יש בראיה הנדונה כדי להוכיח את טיעוניה ונימוקיה להתנגדות. אף אם נניח כי יש בראיה זו, לבדה, או בהצטרפה לראיות ונסיבות אחרות כדי להתחקות אחר כוונתו ואומד דעתו של המנוח בצוואתו, עדיין היה מוטל על המשיבה להצביע על טעם מיוחד המצדיק מתן היתר להצגתה חרף הפגיעה בפרטיות ובייחוד עת המדובר בפגיעה בפרטיותם של צדדים שלישיים. ברם, מבלי להכריע בדבר חיוניותה של ראיה זו, הרי שכל עוד הוצגו בפני ביהמ"ש חלופות
אחרות שפגיעתן בפרטיות פחותה (תצהירים של עדים מטעם המשיבה, בהן מצוטטות אמירות המיוחסות למנוח בקלטת, אותן שמעו לטענתם ישירות מפי המנוח), הרי שלא נמצא כי יש מקום להתיר הצגתה של ראיה זו.

   הסימן "גלולת היום שאחרי" אינו בגדר סימן הכשיר לרישום. הסימן המבוקש מתאר תכשיר הקשור קשר הדוק לאמצעי מניעת הריון אותו ניתן ליטול לאחר מעשה. המדובר במסר תיאורי אודות אופן השימוש בתכשיר ופעולתו. מסר תיאורי זה ראוי שיישמר בנחלת הכלל ופתוח למסחר לגבי הטובין בקשר עמם נתבקש רישום הסימן.
   סימני מסחר – כשרות לרישום – היעדרה
.
המבקשת משווקת בישראל גלולה בשם "פוסטינור" הניתנת לשימוש לשם מניעת הריון בשלושת הימים שאחרי קיום יחסי מין. הבקשה היא לרישום סימן מסחר לגבי המלים בעברית "גלולת היום שאחרי" ובאנגלית "The Day After Pill" ביחס לתכשיר לשימוש גניקולוגי. המבקשת חולקת על ממצאי הבוחן, לפיהם הסימן המבוקש אינו כשיר לרישום משום שהוא נעדר אופי מבחין כדרישת ס' 8(א) לפקודת סימני מסחר, והמלים המרכיבות את הסימן נוגעות במישרין אל מהות או איכות הסחורות שלסימנן הן נועדו ולפיכך אין הסימן כשיר לרישום גם לאור הוראות סעיף 11(10) לפקודה.
 

רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר דחה את הבקשה בקובעו:
הרשם לא שוכנע בטענות המבקשת, לפיהן הסימן המבוקש אינו מתאר את הטובין. בעניין בנק לאומי נקבע, כי סימן מתאר הנו בראש ובראשונה סימן ששמו הוא כינוי הטובין או השירות שלשמם נועד. כך, למשל, לעולם לא יתאפשר רישום השם "קפה" בעבור משקה. יתרה מכך, גם אם השם המבוקש אינו כינוי ישיר של הטובין או השירות עצמו, עדיין ניתן לראות בו כמתאר. כאשר הסימן כולל את שם חומר הסחורה, מעיד על טיב הטובין או כאשר הוא מתאר את סגולות הסחורה – הוא ייחשב תיאורי.
במקרה הנדון מדובר במונח שגור לתיאור מאורעות לאחר קרות פרשיה מסוימת. "היום שאחרי" מתייחס לאירוע "קו פרשת מים" המסמן תקופה לפני ותקופה אחרי – אירוע המשנה את פני הדברים. ע"פ רוב המונח "היום שאחרי" אינו מונח כרונולוגי מדויק המתייחס למועד אירוע מסוים ולא למשך הזמן שלאחריו. מכאן, שעל המונח "היום שאחרי" לבוא בצירוף אינדיקציה לאירוע ששינה את פני הדברים. השימוש במלים "היום שאחרי" גורר את התהייה "היום שאחרי מה?"
המבקשת היא שמספקת את המענה לשאלה באמצעות הוספת המלה "גלולת" בגוף הסימן, ובכך נוצר תיאור קונקרטי המסביר באופן מידי לצרכן במה דברים אמורים. צירוף המלה "גלולה" מעיד באופן ברור על טיב האירוע אליו מכוון הביטוי המבוקש לרישום. למלה "גלולה" ידועה משמעות כאמצעי
למניעת הריון לפני המעשה. צירוף הסמיכות להוספת המלה "גלולה" למלים "היום שאחרי" בא להצביע על קשר הדוק בין המלה גלולה ובין הזמן הנמשך במהלכו ניתן לנטלה. אין חולק כי מטרת צירוף המלים יחד מטרתו להצביע על הקשר ההדוק הזה שאינו מופרך, למרות שייתכן שבשעתו היה חדשני. דהיינו צירוף הסמיכות בא לתאר תכונה קונקרטית של התכשיר המתהדר בביטוי המבוקש לרישום.
בפי המבקש טענה כי הסימן המבוקש הוא לכל היותר מרמז. לביסוס טענתה שמדובר בסימן שהוא לכל היותר מרמז סומכת המבקשת על כך שמאחר וניתן ליטול את התכשיר דנן במשך חלון זמן ארוך מיום אחד לאחר המעשה, הרי שהסימן הנוקט בלשון יום יחיד אינו אלא סימן מרמז. ברם, מאחר שנמצא שהביטוי "היום שאחרי" אינו מתייחס למועד כרונולוגי מדויק שלאחר קרות אירוע מסוים, הרי שהוא מתאר תקופה שהיא מלוא חלון הזמן שביקשה המבקשת לייחס כרלבנטי לשימוש בתכשירה, יהא זה יום אחד, שלושה או חמישה. מכאן, שאין הסימן המבוקש יכול להיחשב כמרמז.
המבקשת הוסיפה וטענה שלאור השימוש הנרחב אשר עשתה בסימן בישראל לאורך 10 שנים הרי שהוסיף ורכש הסימן המבוקש אופי מבחין כמשמעות משנית בהתאם לסעיף 8(ב) לפקודה. לשיטת המבקשת המשמעות הרגילה של המונח "היום שאחרי" היא מאיימת ואפוקליפטית תוך התייחסות לסרטי אסון שהופקו בשמות דומים. לעומת זאת, לאור אופן השימוש של המבקשת במוצר ופרסומו הפך המונח בהקשר של הטובין שלה למשהו בעל משמעות מרגיעה. ברם, המבקשת לא הביאה נתונים כלשהם מהם ניתן היה ללמוד באשר לשינוי משמעות והרגעה כאמור.
לאור אופן השימוש בסימן המבוקש, ולאור הבלעדיות ממנה נהנתה המבקשת לאורך תקופה כה ארוכה, עולה השאלה האם בשימוש במלים "גלולת היום שאחרי" הציבור מקשר את הסימן עם המוצר "פוסטינור" של המבקשת, או שנעשה קישור למוצר כלשהו למניעת הריון לו אפקטיביות מספר ימים לאחר קיום יחסי המין. בחומרים שהובאו בפני הרשם לא ביססה המבקשת כי בקרב הציבור ישנה הכרה עצמאית למלים "גלולת היום שאחרי" בנפרד מהשם "פוסטינור".
לאור דברים אלה ובהעדר ראיות אחרות ביקשה המבקשת להוסיף ולהגיש תוצאות סקר אשר ערכה סמוך לאחר כניסתה של מתחרה לשוק עם מוצר גנרי מתחרה בשם "Norlevo". לשיטתה, תוצאות הסקר מעידות על כך שהסימן רכש אופי מבחין בקרב הציבור. בהעדר מצהיר או מומחה שיעיד לגבי המחקר שנערך ולאור עמימות השאלות שנשאלו ואופן הצגת התוצאות באופן דו-משמעי, המשקל שניתן היה לתת למסמך, לנתונים שבו ולא כל שכן לגבי המסקנות, מועט ביותר. היה על המבקשת להקפיד שהסקר המוגש מטעמה יעמוד במלוא הדרישות שנקבעו – והמבקשת לא עשתה כן.
אם כן, הסימן "גלולת היום שאחרי" אינו בגדר סימן הכשיר לרישום. עיקרו של דבר, הסימן המבוקש מתאר תכשיר הקשור קשר הדוק לאמצעי מניעת הריון אותו ניתן ליטול לאחר מעשה. המדובר במסר תיאורי אודות אופן השימוש בתכשיר ופעולתו. מסר תיאורי זה ראוי שיישמר בנחלת הכלל ופתוח למסחר לגבי הטובין בקשר עמם נתבקש רישום הסימן.