www.nevo.co.il פד"י-מייל 330 09/09/2012
 

 

 

    תוכן העניינים
עליון
1   [דיון אזרחי]
רעא 6126/12 ר.פ אירועים וגנים בע"מ נ' ישי (שמואל) חן (עליון; נ' סולברג; 07/09/12) - 9 ע'
   המקרה הנדון אינו נמנה על המקרים החריגים בהם תתערב ערכאת ערעור בשק"ד הערכאה הדיונית בנוגע למתן סעד זמני; הגשת בקשה למתן סעד זמני בשיהוי חותרת תחת הטענה בדבר דחיפות הסעד, והיא יכולה לשמש כראיה לסתירת טענות מבקשי הסעד בדבר חיוניותו ונחיצותו המידית. לעניין זה עשויה להיות השלכה אף על מאזן הנוחות.
   דיון אזרחי – סעדים זמניים – ערעור
   דיון אזרחי – סעדים זמניים – שיקולים בהענקתם
2   [בתי-משפט]
בעמ 5625/12 פלוני נ' פלוני (עליון; א' רובינשטיין; 06/09/12) - 5 ע'
   בקשת רשות ערעור זו עניינה סכסוך בדבר חלוקת כספים בנסיבות משפחתיות מורכבות. בניגוד לנטען, אין הבקשה מעלה שאלה משפטית העשויה להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, אלא שאלה עובדתית, קונקרטית ותלוית נסיבות, שאינה באה בגדריה המצומצמים של הלכת חניון חיפה.
   בתי-משפט – ערעור – בקשה לרשות ערעור
3   [דיון פלילי] [ראיות] [עונשין] [עורכי-דין]
עפ 6106/09 חוסם מטר נ' מדינת ישראל (עליון; ס' ג'ובראן, י' דנציגר, ד' ברק ארז; 06/09/12) - 18 ע'
   נדחה ערעור על הכרעת דין בה הורשע המערער ברצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. זאת לאחר שנקבע כי אין מקום להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, כי יש לדחות את טענות המערער כנגד חקירת השב"כ והמשטרה וכשל בייצוג, וכי יש תשתית ראייתית מספקת להרשעה ברצח.
   דיון פלילי – הרשעה – ערעור
   דיון פלילי – ערעור – אי-התערבות בממצאים עובדתיים
   דיון פלילי – חקירת חשודים – תיעוד
   דיון פלילי – חקירה במשטרה – אזהרת חשוד
   ראיות – הודעה – מחוץ לכותלי בית-המשפט
   עונשין – עבירות – רצח
   עורכי-דין – ייצוג – כשל בייצוג
4   [חוזים] [דיון אזרחי]
עא 4445/10 ישיבה וכולל אבן חיים נ' חברת צמרות המושבה יזום והשקעות בע"מ (עליון; א' חיות, ע' פוגלמן, י' עמית; 05/09/12) - 22 ע'
   הסכם מכר מקרקעין שנחתם בין המערערת למשיבה 1 כלל תנאי מתלה. התנאי המתלה לא התקיים ולפיכך הסכם המכר התבטל. כמו כן, לא הוכח כי המשיבים סיכלו את התקיימות התנאי המתלה. לפיכך, בדין נדחתה תביעת המערערת לאכיפת הסכם המכר.
   חוזים – תנאי מתלה – אי-קיומו
   חוזים – תנאי מתלה – הסכמת צד ג
   חוזים – תנאי מתלה – מול התחייבות
   חוזים – תנאי מתלה – מניעת קיומו
   חוזים – תנאי מתלה – משמעו
   חוזים – תנאים – תנאי מתלה
   דיון אזרחי – הוצאות משפט – התערבות ערכאת ערעור
5   [פשיטת רגל]
רעא 6501/12 נחום רובינשטיין נ' דני רובינשטיין (עליון; צ' זילברטל; 05/09/12) - 5 ע'
   קביעת סכומו של תשלום עתי בהליכי פשיטת רגל היא הכרעה עובדתית פרטנית הנגזרת מהראיות והטיעונים שהובאו בפני הערכאה הדיונית בנוגע ליכולותיו הקונקרטיות של פושט הרגל. קביעה זו היא מטבעה קביעה שבעובדה, בה לא תטה ערכאת הערעור להתערב, ובענייננו המבקש גם לא הצביע על עילה המצדיקה התערבות. קל וחומר שאין מקום ליתן רשות ערעור כאשר ענייננו בהחלטה שכונתה "זמנית".
   פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – צו בפשיטת רגל
6   [עונשין] [בתי-משפט]
רעפ 6402/12 עאדל אלוחידי נ' מדינת ישראל (עליון; א' שהם; 05/09/12) - 7 ע'
   עיקר טענות המבקש נוגע ליישום ההלכות המשפטיות הקיימות הנוגעות לסעיף 80 לחוק העונשין, על המקרה הקונקרטי. משכך, מקרה זה הוא אינו אחד מאותם מקרים מיוחדים המצדיקים דיון "בגלגול שלישי"; החלופה לפיה "לא היה יסוד האשמה" היא מתוחמת, צרה ודווקנית ביותר, ותחולתה מוגבלת רק לאותם מקרים מיוחדים בהם העמדת הנאשם לדין לקתה באי-סבירות בולטת. המקרה הנדון הוא אינו אחד מאותם מקרים נדירים.
   עונשין – פיצויים והוצאות – פיצויים לנאשם שזוכה
   בתי-משפט – ערעור – בקשה לרשות ערעור
7   [משפט מינהלי] [משפט חוקתי]
עעמ 3300/11 מדינת ישראל - משרד הביטחון נ' גישה - מרכז לשמירה על הזכות לנוע (עליון; ס' ג'ובראן, א' חיות, י' עמית; 05/09/12) - 46 ע'
   ביהמ"ש העליון הורה למדינה לחשוף מסמך שכלל נתונים עובדתיים אשר שימשו בסיס לדיון בשאלת היקפי המזון שיוכנסו לרצועת עזה במסגרת מדיניות הסגר. נפסק כי יש לראות במסמך שבמחלוקת כטיוטה עליה חלה הוראת סעיף 9(ב)(4) לחוק. ברם, בחינת ההחלטה בהתאם למסננת של סעיפים 11-10 לחוק מובילה לתוצאה לפיה "נקלף" החיסיון מעל המסמך.
   משפט מינהלי – חופש המידע – גילוי על-ידי הרשות
   משפט מינהלי – עיון במסמכי הרשות – סייגים לגילוי
   משפט מינהלי – חופש המידע – חוק חופש המידע, תשנח-1988
   משפט חוקתי – זכויות הפרט – זכות הציבור לדעת
   משפט חוקתי – זכויות הפרט – הזכות לשירותי בריאות
8   [עונשין]
עפ 4061/12 ענאן בדארנה נ' מדינת ישראל (עליון; ע' ארבל, נ' הנדל, ד' ברק ארז; 04/09/12) - 7 ע'
   נדחה ערעור על חומרת עונש המאסר בפועל שהושת על המערער בגין הרשעתו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. נפסק כי פעולתו האלימה של המערער, שהלם בראשו של המתלונן בפטיש, מחייב ענישה ממשית, למיגור תופעה האלימות ולהבטחת בטחון הציבור, וכי העונש הולם ומאוזן.
   עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות אלימות
   עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לחומרה
   עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לקולה
   עונשין – ענישה – מאסר
   עונשין – הגנות – הגנה מן הצדק
   עונשין – הגנות – הגנה עצמית
9   [משפט מינהלי] [אגודות שיתופיות]
בגץ 9110/11 אריה אסתר נ' אשתאול מושב עובדים (עליון; ע' ארבל, ח' מלצר, צ' זילברטל; 04/09/12) - 7 ע'
   בג"ץ דחה על הסף עתירה התוקפת החלטה של עוזר רשם האגודות השיתופיות. נפסק כי העותרים לא צירפו גורמים הרלוונטיים לעתירה וכי לא נפלו טעויות משפטיות מהותיות בהחלטה והעתירה אינה מגלה כל עילה להתערבות.
   משפט מינהלי – בגץ – דחייה על הסף
   משפט מינהלי – בגץ – צדדים לעתירה
   משפט מינהלי – בגץ – התערבות
   אגודות שיתופיות – רשם האגודות השיתופיות – ביקורת שיפוטית על החלטותיו
10   [תכנון ובנייה] [בתי-משפט]
רעפ 6136/12 ימין בן זקן נ' מדינת ישראל (עליון; א' רובינשטיין; 04/09/12) - 6 ע'
   ההלכה בנוגע לקריטריונים להוצאת צווי הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה ברורה, והשאלה אם נסיבות תיק מסוים באות בגדרי הקריטריונים שנקבעו היא יישומית ואינה מצדיקה, כשלעצמה, מתן רשות ערעור. בנוסף, יש ליתן משקל נכבד גם לפגיעה באינטרס הציבורי הנובעת מעצם הותרתו על כנו של מבנה בלתי חוקי בהיקף משמעותי.
   תכנון ובנייה – הריסה – צו הריסה
   תכנון ובנייה – הריסה – בנייה בלתי חוקית
   תכנון ובנייה – הריסה – ללא הרשעה
   תכנון ובנייה – הריסה – צו הריסה ללא הרשעה
   בתי-משפט – רשות ערעור – מתי תינתן
11   [עונשין] [דיון פלילי] [בתי-משפט]
רעפ 5500/12 יצחק בבתי נ' מדינת ישראל (עליון; ס' ג'ובראן; 03/09/12) - 6 ע'
   נדחתה בקשת רשות ערעור על הרשעת המבקש בבימ"ש המחוזי בגרימת חבלה חמורה במהלך משחק כדורסל, לאחר שבימ"ש השלום הטיל עליו צו מבחן ללא הרשעה. זאת, בהעדר מקום ליתן רשות ערעור שני ומאחר שאין זה מקרה חריג המצדיק הטלת צו מבחן ללא הרשעה, על אף הנסיבות האישיות של המבקש.
   עונשין – ענישה – הימנעות מהרשעה
   עונשין – ענישה – דרכי ענישה: צו מבחן
   עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לחומרה
   עונשין – ענישה – תסקיר שירות מבחן
   דיון פלילי – ערעור – רשות ערעור
   בתי-משפט – רשות ערעור – מתי תינתן
12   [בתי סוהר]
רעב 3309/12 מקט אכרם נ' שירות בתי הסוהר (עליון; נ' הנדל; 03/09/12) - 5 ע'
   החלטת בימ"ש בעתירת אסיר ניתנת לערעור לפני בימ"ש העליון ברשות בלבד; כאשר נגרמת פגיעה ברורה בזכויות אסיר או עציר או מקום בו נגרם לו עוול ממשי, יהיה ניתן לראות במקרים כאלה סוגיה בעלת חשיבות כללית. לפיכך עניינו של המבקש נבחן לגופו אך בהעדר פגם בפסק הדין קמא נדחתה בקשת רשות הערעור.
   בתי סוהר – עתירת אסיר – רשות ערעור
   בתי סוהר – אסירים – התייחדות
   בתי סוהר – אסירים – זכויותיהם
13   [דיון אזרחי] [בתי-משפט]
רעא 5796/12 חן חיים בע"מ נ' מדינת ישראל מס הכנסה, פקיד שומה אשקלון (עליון; צ' זילברטל; 26/08/12) - 8 ע'
  - אכן, מחיקה אינה מקימה מחסום מפני הגשת הליך פעם נוספת. אלא שבמסגרת ההליך החדש שמבקשים להגיש לא ניתן להתעלם מסיבת מחיקת ההליך הראשון. במקרה הנדון עומד למבקשת מכשול בפני הגשת ערעור חדש, בדמות הצורך לבקש אורכה להגשתו. השאלות שעל ביהמ"ש להכריע בהן לצורך הבקשה חופפות את הסוגיות בהן הכריע כשמחק את הערעור הראשון מחמת מחדליה הדיוניים של המבקשת – סוגיות בהן נוצרה מעין פלוגתא פסוקה; ניתן להתבונן על הסיטואציה גם מזווית של שימוש לרעה בהליכי בימ"ש.
   דיון אזרחי – מחיקה – של ערעור
   דיון אזרחי – מחיקה – נפקותה
   בתי-משפט – שימוש לרעה בהליכי בית-משפט – קיומו
עבודה ארצי
14   [עבודה]
עע (ארצי) 53083-10-10 אילן בוסקילה נ' סער בטחון בע"מ (עבודה; נילי ארד, עמירם רבינוביץ, ורדה וירט ליבנה, נ.צ.: ש' צפריר, י' בליזובסקי; 03/09/12) - 43 ע'
   במקרים חריגים, בהם מוצא בית הדין שהתובענה הייצוגית לא תפגע בתכלית העומדת ביסוד הסייג הקבוע בסעיף 10(3) לחוק תובענות ייצוגיות, ומשיקולי צדק, ניתן יהיה לשקול בחיוב אישור תובענה ייצוגית גם במקום עבודה מאורגן. מעסיק העושה שימוש בחריג שבפריט 10(3) כמעין 'הגנה' או 'חסינות' בדיעבד מפני ניהולה של תובענה ייצוגית ייתפס כמי שמתנהל התנהלות חסרת תום לב המצדיקה שלא ליישם את החריג לגביו.
   עבודה – תובענה ייצוגית – תנאים לאישורה
עבודה אזורי
15   [עבודה]
עא (ת"א) 9901/08 אילן יששכר נ' מירב לוי (עבודה; לאה גליקסמן, נ.צ.: א' אופנהיים-דוניו, ר' אסיא; 28/08/12) - 23 ע'
   בית הדין לעבודה קיבל את תביעתם של התובעים והורה על אכיפת יחסי העבודה בין הצדדים. נפסק, בין השאר, כי גם משיקולי מדיניות של הגמשת תכלית דיני העבודה, בנסיבות המקרה הנדון יש להכיר בתובעים כעובדים של מירב.
   עבודה – יחסי עובד-מעביד – מבחנים לקביעתם
   עבודה – יחסי עובד-מעביד – אכיפתם
16   [עבודה]
תעא (ת"א) 8303/06 שמשון בליסה נ' אמניר תעשיות מיחזור בע״מ (עבודה; נטע רות, נ.צ.: י' ארבל, נ' אשכר-טולקובסקי; 13/08/12) - 25 ע'
   על מנת להשיב לשאלה האם שררו יחסי עובד ומעביד על בית הדין לשאול עצמו לצורך מה מבוקש להכיר ביחסים אלה והאם מוצדק בנסיבות הספציפיות להכיר בהם בהקשר לזכות ספציפית זו או אחרת.
   עבודה – יחסי עובד-מעביד – מבחנים לקביעתם
מחוזי
17   [בתי-משפט]
תפ (ת"א) 10291-01-12 מדינת ישראל נ' ״רשת - נגה״ בע״מ (מחוזי; דוד רוזן; 04/09/12) - 11 ע'
   נדחתה בקשת המדינה להוציא צו איסור פרסום של פרט מפרטיו האישיים ומעברו של עד המדינה המכונה באמצעי התקשורת ש.ד. נקבע, כי משלא ניתן לומר כי יש בשידור התוכנית לפגוע בצורה ממשית ורצינית בפרטיותו של העד או להטרידו, לא ניתן לקבוע כי בכוחו של סעיף 75(ד) לחוק בתי המשפט לשמש בסיס לבקשת המדינה.
   בתי-משפט – פומביות הדיון – הגבלתה
18   [חברות]
תנג (ת"א) 32690-10-11 רחל גוטליב נ' איילון אחזקות בע"מ (מחוזי; חאלד כבוב; 03/09/12) - 28 ע'
   בית המשפט אישר קיבל בקשה לאישור הסכם פשרה במסגרת בקשה לאישור תביעה נגזרת. נקבע, כי במקרה זה, סכום הפשרה משקלל נכונה את הסיכונים והסיכויים המשפטיים שעמדו בפני הצדדים לתיק ומקדם את תועלת החברה.
   חברות – תביעה נגזרת – הסכם פשרה
19   [קניין] [מקרקעין]
הפ (נצ') 6336-05-10 יעקב ביטון נ' נחמיה גמליאל (מחוזי; עאטף עיילבוני; 02/09/12) - 15 ע'
   התובעים, הרוכשים במסגרת התחייבות לעשות עסקת מכר מאוחרת, עדיפים על פני הנתבעים, להם ניתנה התחייבות מוקדמת לתת מתנה. זאת, נוכח רשלנות ומחדלי הנתבעים ביצירת "התאונה המשפטית". לפיכך, התובעים זכאים להירשם כבעלי הזכויות בנכס נשוא ההליך.
   קניין – זכויות אובליגטוריות – עיסקאות נוגדות
   קניין – מיטלטלין – עסקאות נוגדות
   קניין – מקרקעין – מתנה
   קניין – מקרקעין – התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין
   קניין – מקרקעין – הערת אזהרה
   מקרקעין – עיסקאות נוגדות – תוצאתן
   מקרקעין – עיסקאות נוגדות – תום-לב
   מקרקעין – רישום – חברה משכנת
שלום
20   [עונשין]
תפ (ב"ש) 2517-04 מדינת ישראל נ' משה בנימין (שלום; דרורה בית אור; 03/09/12) - 18 ע'
   בית המשפט השית על הנאשם שהורשע בביצוע מעשי הונאה ומרמה עונש של מאסר בפועל. נפסק, כי הנאשם ביצע את אותם מעשי מרמה נפשעים בנסיבות מיוחדות בחומרתן. הקורבנות של מעשי המרמה היו לא אחרים מאשר משפחות אבלות הנתונות בשיא הכאב, הצער והחולשה עקב פטירת יקיריהם.
   עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים
21   [חברות] [עונשין]
תפ (ב"ש) 4827-03 מדינת ישראל נ' בנימין קרוצ'י (שלום; דרורה בית אור; 03/09/12) - 47 ע'
   אין יכול נאשם להיבנות מהסדר הטיעון של שותפו ומכתב האישום המתוקן שהוגש בעניינו בתמורה להחלטתו להודות ולסיים את ההליכים המתנהלים נגדו. אפשר והזיכוי הוא פורמאלי טכני או אישי לאמור מיוחד לנאשם שזוכה ואיננו שומט את הקרקע תחת הרשעתו של השותף האחר.מכאן שאין לומר בהכרח כי מחיקת עבירה כנגד נאשם א' במסגרת הסדר טיעון, בה היה מואשם עם נאשם ב' כמבצע בצוותא, שוללת את אפשרות הרשעתו של נאשם ב' לבדו באותה עבירה.
   חברות – אחריות בפלילים – מנהלים
   עונשין – עבירות – גניבה
   עונשין – עבירות – שידול
   עונשין –עבירות – הפרת אמונים בתאגיד
   עונשין – עבירות – קבלת נכסים גנובים
   עונשין – שותפים לעבירה – מבצע בצוותא
   עונשין – שותפים לעבירה – שותפים
   עונשין – שותפים לעבירה – מקבל נכסים גנובים
22   [דיון אזרחי]
הפ (חד') 28163-02-10 מועצה מקומית פרדס חנה - כרכור נ' שמואל אחימן (שלום; קרן אניספלד; 29/08/12) - 24 ע'
   בית המשפט הורה על דחיית תביעתה של המבקש המבקשת אשר במסגרתה ביקשה שבית המשפט יצהיר, כי היא קיימה ומילאה אחר כל חיוביה לפי פסק דין, שניתן בהליך קודם. נפסק, כי בנסיבות, סתירה מן הסוג שהשתק שיפוטי חל עליה ושאותה הוא נועד למנוע מתקיימת בין טענות המועצה שהובאו בתצהיריה בערעור לבין טענותיה שביסוד הליך זה.
   דיון אזרחי – פסק-דין – פירושו
   דיון אזרחי – פסק-דין – חוסר בהירות
   דיון אזרחי – מעשה-בית-דין – השתק שיפוטי
23   [דיון פלילי]
הת (ראשל"צ) 38637-06-12 מדינת ישראל נ' בועז צציק (שלום; שרית זמיר; 01/08/12) - 25 ע'
   סעיף 21 (ג) לחוק איסור הלבנת הון קובע כי ניתן להורות על מימושו של צו החילוט מתוך רכושו של אדם אחר, כאשר הנדון מימן את רכישתו, או שהעבירו לאותו אחר בלא תמורה. יחד עם זאת, החוק אינו מאפשר הפעלת סמכות זו ביחס לרכוש שפעולות אלה בוצעו על ידי הנדון לפני ביצוע העבירה שבעטיה ניתן צו החילוט. מכאן שההעדפה המשתקפת בסעיף ככלל לאינטרס הציבורי שבמאבק בעבירות הלבנת ההון, על פני זכות הקניין של הפרט, אינה בלתי מוגבלת.
   דיון פלילי – תפיסת חפץ – לפי חוק איסור הלבנת הון
משפחה
24   [משפחה] [בתי-משפט]
הט (נצ') 45263-04-12 פלונית נ' אלמוני (משפחה; אסף זגורי; 01/07/12) - 13 ע'
   חרף העובדה שכמעט כל החלופות האמורות בסעיף 3 לחוק למניעת אלימות אינן מתקיימות בנסיבות דעסקינן, ביהמ"ש מוצא להאריך בשלושה חודשים צו הגנה לפי חוק זה, האוסר על המשיב – שהורשע באונס בתו ושוחרר לאחרונה ממאסרו – להכנס לעיר *** בה מתגוררים המבקשים (באותה עיר (בשכונה אחרת), מתגוררת גם אימו של המשיב).
   משפחה – חוק למניעת אלימות במשפחה, תשנא-1991 – צו הגנה
   משפחה – חוק למניעת אלימות במשפחה, תשנא-1991 – צו הרחקה
   בתי-משפט – סעדים – צו למניעת הטרדה מאיימת
25   [ירושה] [בנקאות] [חוזים]
תמש (חי') 4541-98 צ.ג נ' א.ק (משפחה; אלה מירז; 13/06/12) - 11 ע'
   אין בצרוף שותף (שאינו בן זוג) לחשבון בנק, כשלעצמו, כדי ללמד על בעלות השותף בכספים. על מנת להוכיח בעלות, על השותף שצורף להוכיח מתנה מחיים. קרי, את כוונת הנותן בעניין ההקנייה והכרחי כי יעשה זאת באופן שאינו משתמע לשתי פנים. במקרה דנן, נפסק בין היתר, כי עלה בידי הנתבעת להוכיח שהאב המנוח התכוון לשתפה בכספי חשבון מסויים. עם זאת, ככל שהמנוח חפץ היה ליתן לנתבעת את הבעלות במלוא כספים אלו, היה עליו להעביר את הכספים לחשבונה, כפי שאכן עשה במהלך חייו. לפיכך נקבע כי הנתבעת זכאית למחצית מהכספים בחשבון כבעלים וכי העזבון הוא הבעלים של המחצית הנותרת של הכספים ולפיכך הינו בר השבה.
   ירושה – עיזבון – נכסי העיזבון
   בנקאות – חשבונות בנק – חשבון משותף
   חוזים – מתנה – חשבון בנק משותף
   חוזים – מתנה – הוכחתה
הגבלים עסקיים – החלטות הממונה
26   [הגבלים עסקיים]
ישראמקו נגב נ' מודיעין אנרגיה שותפות מוגבלת (הגבלים עסקיים – החלטות הממונה; פרופ' דיויד גילה; 28/08/12) - 10 ע'
   הממונה על ההגבלים העסקיים קבע תנאים לתחולת הפטור שנתבקש על ידי הצדדים לפי סעיף 14 לחוק ההגבלים העסקיים. נקבע, כי ההסדר בין הצדדים יוצר שולחן משותף בין המאגרים המתחרים, והחשיפה למידע, מהווים כר פורה לתיאום ולקיבוע שיווי משקל על-תחרותי בין המאגרים השונים וכתוצאה מכך פגיעה בסיכוי להתפתחות של תחרות ביניהם.
   הגבלים עסקיים – הסדר כובל – אישורו
 
עליון
1   [דיון אזרחי]
רעא 6126/12 ר.פ אירועים וגנים בע"מ נ' ישי (שמואל) חן (עליון; נ' סולברג; 07/09/12) - 9 ע'
עו"ד: פרופ' מיגל דויטש, יוסף ברינט
   המקרה הנדון אינו נמנה על המקרים החריגים בהם תתערב ערכאת ערעור בשק"ד הערכאה הדיונית בנוגע למתן סעד זמני; הגשת בקשה למתן סעד זמני בשיהוי חותרת תחת הטענה בדבר דחיפות הסעד, והיא יכולה לשמש כראיה לסתירת טענות מבקשי הסעד בדבר חיוניותו ונחיצותו המידית. לעניין זה עשויה להיות השלכה אף על מאזן הנוחות.
   דיון אזרחי – סעדים זמניים – ערעור
   דיון אזרחי – סעדים זמניים – שיקולים בהענקתם
.
בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים למתן סעד זמני עד להכרעה בתובענה העיקרית בעניין השכרתו של אולם אירועים במתחם חוצות המפרץ ("הנכס"). במסגרת הבקשה למתן סעד זמני ביקשו המבקשים למנוע מהמשיבה 5 (בעלת המתחם) להתקשר בהסכם עם המשיבים 1-4 לצורך השכרת הנכס, ולמנוע את הוצאתו לפועל של ההסכם שנחתם בין המשיבה 5 למשיב 2.

ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקובעו:
הלכה היא כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשק"ד הערכאה הראשונה בכל הנוגע למתן סעד זמני, למעט במצבים חריגים. הבקשה דנן אינה נמנית עם אותם חריגים. ביהמ"ש המחוזי התייחס לשיקולים השונים שיש לבחון בעת שקילת  מתן סעד זמני, וקבע כי הן סיכויי התביעה, הן מאזן הנוחות והן שיקולי הצדק אינם נוטים לטובת המבקשים. לא נמצא מקום להתערב בקביעתו.
הפסיקה הכירה בכך כי יש ליתן משקל למועד שבו פנה מבקש הסעד הזמני לביהמ"ש. כידוע, ביהמ"ש לא ייעתר לבקשה למתן סעד זמני מקום בו לא שוכנע כי דוחק הנסיבות מחייב התערבות שיפוטית מוקדמת עוד בטרם הוכרעה התובענה. הגשת בקשה למתן סעד זמני בשיהוי, חותרת תחת הטענה בדבר דחיפות הסעד והיא יכולה לשמש כראיה לסתירת טענות מבקשי הסעד בדבר חיוניותו ונחיצותו המידית. לעניין זה עשויה להיות השלכה אף על מאזן הנוחות. חרף טענות המבקשים, אין לקבל התנהלות של בע"ד השוקט על שמריו ורק כאשר מועד פינויו קרב לבוא, הוא בוחר לנקוט בהליכים משפטיים שמטרתם לעכב או למנוע את הפינוי, וזאת במיוחד כאשר סוגיית השיהוי נדרשת לצורך הבחינה האם מתן הסעד הזמני צודק וראוי בנסיבות העניין.
בהתייחס לסיכויי התביעה, עיון בהחלטת ביהמ"ש המחוזי מלמד כי ביהמ"ש נתן דעתו גם לסיכויי התביעה לגופו של עניין ולא התרשם כי יש בכוחם של המבקשים לכוף על המשיבה 5 להתקשר עימם בהסכם שכירות. ואכן, ספק אם למבקשת 1 ישנו אינטרס של ציפייה להארכת הסכם השכירות דווקא עמה. אשר למאזן הנוחות, כאמור עניין השיהוי הוא בעל משמעות לבחינת סוגיה זו. המבקשים המתינו כחמישה חודשים עד שפנו לביהמ"ש בבקשה לסעד זמני. בזמן זה יכלו המשיבה 5 והמשיב 2 להסתמך על ביצוע הסכם השכירות ביניהם, והענות לבקשת המבקשים בעת הזו עשויה לגרום למשיבים 5 ו-2 נזקים כלכליים כבדים. מנגד, על אף שעלול להיגרם למבקשים נזק במידה ולא יינתן הסעד הזמני, מדובר בנזק כלכלי הנובע מאובדן הכנסות, שיהיה ניתן לפיצוי במידה ויזכו המבקשים בתביעתם. לפיכך, לא נמצא לשנות מקביעת ביהמ"ש המחוזי לעניין זה.
חזרה למעלה
2   [בתי-משפט]
בעמ 5625/12 פלוני נ' פלוני (עליון; א' רובינשטיין; 06/09/12) - 5 ע'
עו"ד: אלונה פרידמן
   בקשת רשות ערעור זו עניינה סכסוך בדבר חלוקת כספים בנסיבות משפחתיות מורכבות. בניגוד לנטען, אין הבקשה מעלה שאלה משפטית העשויה להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, אלא שאלה עובדתית, קונקרטית ותלוית נסיבות, שאינה באה בגדריה המצומצמים של הלכת חניון חיפה.
   בתי-משפט – ערעור – בקשה לרשות ערעור
.
המשיבים נישאו בשנת 2000 ולשניהם לא היו אלה נישואין ראשונים. מנישואיו הראשונים נולדו למשיב חמישה ילדים, שלושה מהם פגועי נפש; והמבקשים הם שניים מבנים אלה. במסגרת סבב התדיינות קודם בין המשיבים התקבלה תביעת המשיבה, ונקבע כי כספים שגייס המשיב, כנטען, לטובת ילדיו הפגועים הם רכוש משותף אשר המשיבה זכאית לחלקה בו. לאחר מתן החלטה זו הגישו המבקשים תביעה עצמאית לסעד הצהרתי לפיו ייקבע כי כל הכספים שגייס המשיב גויסו בעבורם ושייכים להם. ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את תביעת המבקשים כלפי המשיבה, וקביעתו אושרה בביהמ"ש המחוזי. מנגד, בהינתן הסכמת המשיב לתביעת המבקשים שכוונה גם נגדו, ניתן הסעד ההצהרתי המבוקש לגבי זכויות המבקשים בכספים שגייס אביהם, ובהינתן הסכמת הבן השלישי נקבע כי נכס המקרקעין שנרשם על שמו יירשם בחלקים שווים גם על שם המבקשים. מכאן בקשת רשות הערעור.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקובעו:
בראש הבקשה, המפורטת מאוד, העמידו המבקשים את השאלה הבאה: "בפנינו שאלה משפטית, שלמיטב ידיעתנו טרם הוכרעה בפסיקה. אין זה מקרה רגיל... הילדים והאב עסקו בגיוס כספים לטובת הילדים. האם יתכן כי בעת הגירושין, לילדים לא יהיה חלק בכספי התרומות שנותרו בקופת המשפחה?". עיון בשאלה זו מעלה באופן ברור כי בניגוד לנטען, אין בפנינו שאלה משפטית העשויה להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, אלא שאלה עובדתית, קונקרטית ותלוית נסיבות, שאינה באה בגדריה המצומצמים של הלכת חניון חיפה, שאלה הנוגעת לקביעות עובדתיות שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בה "קל וחומר בגלגול ערעורי שלישי".
הניסיון להרהר אחר ממצאים עובדתיים אלה בהליך הנוכחי, בטענה כי הפעם מדובר בתביעת הבנים ולא בתביעת המשיב, לא צלח לגופו; וספק אם יש ממש בהבחנה בין שתי התביעות, ואם יש תוכן ממשי בנסיבות דנא בהגדרת התביעה כתביעת הבנים. אף לגופו של עניין, ביהמ"ש המחוזי קבע, כי בעקבות העברת נכס המקרקעין גם על שם המבקשים קיבלו הם יותר מחלקם הנטען בכספים שגויסו. ולבסוף, אף אם ניתן למצוא בפסקי הדין הקודמים אינדיקציות לכך שהכספים גויסו עבור הבנים, הדברים משקפים את המצב הבעייתי והעמום בו נהגו בכספי התורמים, ועשו בהם שימוש בזמן אמת.
חזרה למעלה
3   [דיון פלילי] [ראיות] [עונשין] [עורכי-דין]
עפ 6106/09 חוסם מטר נ' מדינת ישראל (עליון; ס' ג'ובראן, י' דנציגר, ד' ברק ארז; 06/09/12) - 18 ע'
עו"ד: א' גורדון, ד' ברהום, י' ג'בר
   נדחה ערעור על הכרעת דין בה הורשע המערער ברצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. זאת לאחר שנקבע כי אין מקום להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, כי יש לדחות את טענות המערער כנגד חקירת השב"כ והמשטרה וכשל בייצוג, וכי יש תשתית ראייתית מספקת להרשעה ברצח.
   דיון פלילי – הרשעה – ערעור
   דיון פלילי – ערעור – אי-התערבות בממצאים עובדתיים
   דיון פלילי – חקירת חשודים – תיעוד
   דיון פלילי – חקירה במשטרה – אזהרת חשוד
   ראיות – הודעה – מחוץ לכותלי בית-המשפט
   עונשין – עבירות – רצח
   עורכי-דין – ייצוג – כשל בייצוג
.
ערעור על הכרעת דין של בימ"ש המחוזי בה הורשע המערער ברצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בגזר הדין הושת על המערער מאסר עולם. הרקע להרשעה הוא קשר שקשרו המערער ואחרים לחטוף את המנוח על רקע חשדם כי הוא משתף פעולה עם גורמים ישראלים וכדי לשדוד אותו במטרה לממן את פעילותם הטרוריסטית.

בית המשפט העליון (מפי השופט דנציגר ובהסכמת ג'ובראן וברק-ארז) דחה את הערעור ופסק כי:
בימ"ש העליון לא מצא מקום להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבע בימ"ש קמא. בימ"ש קמא הבהיר היטב מדוע בחר לדחות את עדויות שניים משותפיו של המערער בבימ"ש, כמו גם את עדות המערער עצמו ולאמץ את ההודעות שמסרו המערער ושותפיו במהלך החקירה. ההודעות מפורטות ותואמות זו את זו בחלקים המהותיים שלהן ולפיכך בצדק העדיפן בימ"ש קמא על פני עדויות המערער והשותפים בבימ"ש קמא. סתירות מסוימות בין הודעות השותפים אינן נוגעות לליבת ההתרחשות אלא לפרטים פריפריאליים. הגרעין העובדתי בהודעות השותפים אחיד, קוהרנטי, מפורט היטב ומצביע על מעורבותו הפעילה של המערער בשלבים השונים של תכנון חטיפתו של המנוח וברציחתו. הודעת המערער בחקירתו המשטרתית והודעות הנאשמים הנוספים תואמות בעיקרון זו לזו, שזורות זו בזו ועולה מהן תמונה עובדתית ברורה בדבר מעורבותו של המערער בכל אחד מהשלבים שהובילו לרצח המנוח. בסופו של יום יש תשתית ראייתית מספקת להרשעת המערער בעבירת הרצח.
טענות המערער כנגד חקירת השב"כ וחקירת המשטרה, נדחו. נפסק כי המערער הוזהר כדין עובר לגביית הודעותיו במשטרה ובשב"כ; כי לפי הדין לא יהיה תיעוד חזותי וקולי בחקירה בעבירות ביטחון במהלך החקירה המשטרתית וכי לגבי חקירת שב"כ הדין אינו מחייב תיעוד קולי וחזותי; כי מתיעוד חקירת השב"כ לא עולה מהלך חקירה בלתי תקין או הפעלת לחץ פיסי או נפשי אסור; כי היה מקום לסווג את חקירת המערער כחקירה בעבירות ביטחון גם אם לעבירות אלה נלוו היבטים פליליים "רגילים". בנוסף, נדחתה טענת המערער בדבר כשל בייצוג וטענתו בדבר אי העלאת טענת זוטא בבימ"ש קמא לעניין קבילות ההודעות נוכח הלחץ הנפשי והפיסי שהופעל כלפי המערער בחקירתו.
חזרה למעלה
4   [חוזים] [דיון אזרחי]
עא 4445/10 ישיבה וכולל אבן חיים נ' חברת צמרות המושבה יזום והשקעות בע"מ (עליון; א' חיות, ע' פוגלמן, י' עמית; 05/09/12) - 22 ע'
עו"ד: שלמה ולד, ישראל עזיאל, רז נבון, אייל נון, יבגני קושניר
   הסכם מכר מקרקעין שנחתם בין המערערת למשיבה 1 כלל תנאי מתלה. התנאי המתלה לא התקיים ולפיכך הסכם המכר התבטל. כמו כן, לא הוכח כי המשיבים סיכלו את התקיימות התנאי המתלה. לפיכך, בדין נדחתה תביעת המערערת לאכיפת הסכם המכר.
   חוזים – תנאי מתלה – אי-קיומו
   חוזים – תנאי מתלה – הסכמת צד ג
   חוזים – תנאי מתלה – מול התחייבות
   חוזים – תנאי מתלה – מניעת קיומו
   חוזים – תנאי מתלה – משמעו
   חוזים – תנאים – תנאי מתלה
   דיון אזרחי – הוצאות משפט – התערבות ערכאת ערעור
.
המערערת ומשיבה 1 (להלן: צמרות) התקשרו ב-25.9.07 בזכרון דברים למכר מקרקעין שהם חלק מחלקה שהייתה משועבדת במשכנתה לטובת בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: הבנק). ביום 28.2.08 חתמו הצדדים על הסכם מכר מפורט. ביום 21.10.07 הוציא הבנק מכתב בו הסכים להחריג את המקרקעין מהשעבוד החל על החלקה בכפוף להפקדת 1, 100, 000 דולר ארה"ב עד יום 21.11.07 (להלן: מכתב ההחרגה הראשון). מאחר שהסכם המכר נחתם לאחר המועד האחרון שצוין במכתב ההחרגה, התחייבה צמרות בהסכם המכר להאריך את תוקף מכתב ההחרגה הראשון עד ליום 30.4.08 "במידה והבנק יסכים לכך". אלא שהבנק הוציא ביום 19.3.08, מכתב לפיו הסכים להחריג את המקרקעין בכפוף להפקדת 4, 800, 000 ₪ (להלן: מכתב ההחרגה השני). ביום 6.4.08 התקשרה צמרות עם משיבות 3-4 (להלן: חברות גד) בהסכם למכירת המקרקעין תמורת הסכום שננקב במכתב ההחרגה השני. תביעה שהגישה המערערת לאכיפת הסכם המכר נדחתה בבימ"ש המחוזי ומכאן הערעור.

בית המשפט העליון (מפי השופטת חיות ובהסכמת השופטים פוגלמן ועמית) דחה את הערעור ברובו ופסק כי:
תנאי מתלה הוא תנאי המותנה בדרך כלל בהתקיימות אירוע עתידי, בלתי-ודאי שהוא חיצוני לחוזה ואינו מטיל חובה על מי מהצדדים. תנאי מתלה שלא התקיים מפקיע את החוזה מאליו, בלא שמוטלת בשל כך אחריות על מי מן הצדדים לחוזה כלפי רעהו. לעומת זאת, אי-קיום של תניה שאינה מסווגת כתנאי מתלה מהווה הפרת חוזה מצד מי שהתחייב לבצעה על כל הנובע מכך לפי הוראות החוזה והדין. השאלה אם מדובר בתנאי מתלה או בהתחייבות חוזית "רגילה" של מי מהצדדים לחוזה, נבחנת בכל מקרה לגופו. המסקנה כי מדובר בתנאי מתלה יכול שתוסק מהתחקות אחר אומד דעת הצדדים כפי שהיא משתקפת מתוך תנאי החוזה במכלול ומן הנסיבות האופפות את כריתתו.  בענייננו, תוקפו של הסכם המכר בין המערערת לצמרות הותנה בכך שהבנק יסכים להאריך את מכתב ההחרגה הראשון באופן שיאפשר למערערת לשלם את התמורה המוסכמת ישירות לבנק עד יום 30.4.08. אף כי מחד צמרות התחייבה להאריך את תוקף המועד שקבע הבנק, הרי שהתחייבות זו תלויה ומותנית בקבלת הסכמת הבנק. הצדדים התכוונו להתלות את תוקף ההסכם בקבלת הסכמה זו כתנאי מתלה שקיומו אינו ודאי והוא חיצוני לחוזה.  התנאי המתלה לא התקיים משהוברר כי הבנק הוציא כבר כשלושה שבועות לאחר שנחתם הסכם המכר, מכתב החרגה שני בו התנה את הסכמתו להחרגת המקרקעין מן השעבוד בתשלום סכום הגבוה מזה שנקבע כסכום התמורה בהסכם המכר. טענת המערערץ כי צמרות או חברות גד פעלו לסיכול התנאי המתלה ולכן הן אינן רשאיות להסתמך עליו בשל כך, נדחו.
בשל אי התקיימות התנאי המתלה שנקבע בהסכם המכר, הסכם המכר התבטל. בנוסף,   המערערת לא הוכיחה כי צמרות או חברות גד סיכלו את התקיימות התנאי המתלה. לפיכך, בדין נדחתה תביעת המערערת לאכיפת הסכם המכר; בימ"ש העליון התערב בנסיבות העניין בסכום שנפסק כי על המערערת לשלם כשכר טרחה לחברות גד, והפחיתו כדי מחצית.
חזרה למעלה
5   [פשיטת רגל]
רעא 6501/12 נחום רובינשטיין נ' דני רובינשטיין (עליון; צ' זילברטל; 05/09/12) - 5 ע'
עו"ד: שוקי (יהושע) שועלי
   קביעת סכומו של תשלום עתי בהליכי פשיטת רגל היא הכרעה עובדתית פרטנית הנגזרת מהראיות והטיעונים שהובאו בפני הערכאה הדיונית בנוגע ליכולותיו הקונקרטיות של פושט הרגל. קביעה זו היא מטבעה קביעה שבעובדה, בה לא תטה ערכאת הערעור להתערב, ובענייננו המבקש גם לא הצביע על עילה המצדיקה התערבות. קל וחומר שאין מקום ליתן רשות ערעור כאשר ענייננו בהחלטה שכונתה "זמנית".
   פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – צו בפשיטת רגל
.
בין המבקש לבין המשיבים 1-2 (אחיו וגיסתו) התגלע סכסוך המתברר מזה זמן בפני ערכאות שונות. בנוסף, בעניינו של המבקש מתנהלים הליכי פשיטת רגל בפני ביהמ"ש המחוזי לאחר שהמבקש ביקש להכריז עליו כפושט רגל. במסגרת אותם הליכים ניתן צו כינוס נכסים לנכסי המבקש, ונקבע כי עד להחלטה אחרת עליו לשלם לקופת הכינוס תשלום עתי בסך של 500 ₪ לחודש. בקשה זו היא בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי להיענות חלקית לבקשת המשיבים 1-2 ולהגדיל, באופן זמני, את סכום התשלום העתי שהמבקש נדרש לשלם לקופת הכינוס לסך של 3, 500 ₪ לחודש.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקובעו:
קביעת סכומו של תשלום עתי בהליכי פשיטת רגל היא הכרעה עובדתית פרטנית הנגזרת מהראיות והטיעונים שהובאו בפני הערכאה הדיונית בנוגע ליכולותיו הקונקרטיות של פושט הרגל. קביעה זו של הערכאה הדיונית היא מטבעה קביעה שבעובדה, בה לא תטה ערכאת הערעור להתערב, ובענייננו המבקש גם לא הצביע על עילה המצדיקה התערבות. קל וחומר שאין מקום ליתן רשות ערעור כאשר ענייננו בהחלטה שכונתה "זמנית" וכשבעוד כ-60 יום קבוע דיון בבקשה לשינוי סכום התשלום החודשי.
אין לקבל את טענת המבקש, לפיה שגה בימ"ש קמא כשהחליט לקבל את הבקשה להגדלת התשלום העתי "על סמך בקשה שביסודה טענות שונות מטעם המשיבים". בטרם קיבל בימ"ש קמא את החלטתו, שכאמור היא בעלת אופי זמני, עמדו בפניו בקשת המשיבים, עמדת המנהל המיוחד וממצאי החקירה שניהל, וכן תגובות המבקש. היענותו החלקית (והזמנית) של ביהמ"ש לבקשת המשיבים התקבלה לאחר העיון במגוון החומרים והטיעונים שהוצגו בפניו ע"י כלל הצדדים, על סמך המידע הנובע מהם ותוך איזון בין האינטרסים השונים שעל הכף.
חזרה למעלה
6   [עונשין] [בתי-משפט]
רעפ 6402/12 עאדל אלוחידי נ' מדינת ישראל (עליון; א' שהם; 05/09/12) - 7 ע'
עו"ד: אסנת מוליארסקי כדורי
   עיקר טענות המבקש נוגע ליישום ההלכות המשפטיות הקיימות הנוגעות לסעיף 80 לחוק העונשין, על המקרה הקונקרטי. משכך, מקרה זה הוא אינו אחד מאותם מקרים מיוחדים המצדיקים דיון "בגלגול שלישי"; החלופה לפיה "לא היה יסוד האשמה" היא מתוחמת, צרה ודווקנית ביותר, ותחולתה מוגבלת רק לאותם מקרים מיוחדים בהם העמדת הנאשם לדין לקתה באי-סבירות בולטת. המקרה הנדון הוא אינו אחד מאותם מקרים נדירים.
   עונשין – פיצויים והוצאות – פיצויים לנאשם שזוכה
   בתי-משפט – ערעור – בקשה לרשות ערעור
.
נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של ניסיון התפרצות לבניין או מבניין, שאינו מקום מגורים או תפילה; היזק בזדון והחזקת מכשירי פריצה. בבימ"ש השלום כפר המבקש במיוחס לו. לאחר שמיעת הראיות קבע בימ"ש השלום כי התביעה לא השכילה להרים את נטל ההוכחה המוטל על כתפיה ובראיות שהציגה לא הצליחה לקשור את המבקש, ברמת הוודאות הנדרשת במשפט הפלילי, לעבירות המיוחסות לו. עוד קבע כי לאותם קשיים ראייתיים חברו מחדלי חקירה שונים, הגורעים גריעה נוספת ממשקל הראיות שהציגה המאשימה. לפיכך, זיכה בימ"ש השלום את המבקש מכלל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.  המבקש היה נתון במעצר החל מיום האירוע ועד לזיכויו, תקופה של כשמונה וחצי חודשים. בעקבות זיכויו בדין הגיש המבקש לבימ"ש השלום בקשה לתשלום פיצויים בגין תקופת מעצרו. בימ"ש השלום קבע כי אין אפשרות לקבוע בעניינו של המבקש כי "לא היה יסוד להאשמה", אך יחד עם זאת כן נתקיימו אותן "נסיבות אחרות המצדיקות" את פיצויו. הוא קבע כי יש להכיר בזכאותו של המבקש לפיצוי חלקי בגין מעצרו, ובסה"כ נפסקו לטובתו פיצויים בסך של 22, 417.62 ₪, בעבור 129 ימי מעצר. ערעור שהגיש המערער לביהמ"ש המחוזי התקבל בחלקו, ונקבע כי מן הראוי להגדיל את סכום הפיצוי הכולל לסך של 30, 000 ₪. מכאן בקשת רשות הערעור.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקובעו:
המבקש מנסה לשוות למקרה דנן אופי עקרוני, המעלה סוגיה משפטית רחבת השלכות והיקף. אולם, לאחר זיקוק הטענות ולאחר בחינה מדוקדקת ומעמיקה של הבקשה, דומה כי עיקרן של טענות המבקש נוגע ליישום ההלכות המשפטיות הקיימות על המקרה הקונקרטי. משכך, מקרה זה הוא אינו אחד מאותם מקרים מיוחדים המצדיקים דיון "בגלגול שלישי" בבימ"ש זה. יפים לעניין זה דברי השופט ג'ובראן בעניין שגיא, בציינו כי יישומן של ההלכות המוכרות הנוגעות לסעיף 80 לחוק העונשין, יניב לעתים ובאופן טבעי הכרעות שונות. זאת לאור הצורך באיזון בין השיקולים השונים בכל מקרה לגופו. אך עצם קיומן של טענות באשר ליישומן הקונקרטי במקרה כזה או אחר אינו בא, בד"כ, בגדר המקרים המצדיקים דיון ב"גלגול שלישי" בבימ"ש זה.
למעלה מן הצורך יצוין, כי החלופה לפיה "לא היה יסוד האשמה" היא מתוחמת, צרה ודווקנית ביותר, ותחולתה מוגבלת רק לאותם מקרים מיוחדים שבהם העמדת הנאשם לדין לקתה באי-סבירות בולטת. קביעה זו נגזרת, בין היתר, מגישתו של בימ"ש זה, לפיה מתחם שיקול הדעת של רשויות התביעה בכל הקשור לבחינה והערכה של חומר הראיות, שעל בסיסו מוגש כתב האישום, הוא רחב ביותר. לפיכך, התערבותו של בימ"ש זה בשיקול הדעת של רשויות התביעה בעניין זה, תהיה מצומצמת ונדירה ביותר. קריאה מעמיקה של החומר מצביעה על כך, כי המקרה הנדון הוא אינו אחד מאותם מקרים נדירים שבהם "שום משפטן בר-דעת, לא היה חושב שיש מקום להביא האשמה כנגדו" (עניין דבש). ולפיכך, נראה כי אין יסוד לטענות המבקש, לפיהן מתקיימת בעניינו העילה של "לא היה יסוד לאשמה". יתירה מזאת, חשוב לזכור כי התנאי בדבר "נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי המערער" הקבוע בסעיף 80 לחוק העונשין, הוא ביטוי עמום המותיר – וראוי שיותיר – בידי ביהמ"ש מתחם רב של שיקול דעת. ממתחם זה לא חרגו הערכאות הקודמות.
חזרה למעלה
7   [משפט מינהלי] [משפט חוקתי]
עעמ 3300/11 מדינת ישראל - משרד הביטחון נ' גישה - מרכז לשמירה על הזכות לנוע (עליון; ס' ג'ובראן, א' חיות, י' עמית; 05/09/12) - 46 ע'
עו"ד: תמר פלדמן, אורי קידר
   ביהמ"ש העליון הורה למדינה לחשוף מסמך שכלל נתונים עובדתיים אשר שימשו בסיס לדיון בשאלת היקפי המזון שיוכנסו לרצועת עזה במסגרת מדיניות הסגר. נפסק כי יש לראות במסמך שבמחלוקת כטיוטה עליה חלה הוראת סעיף 9(ב)(4) לחוק. ברם, בחינת ההחלטה בהתאם למסננת של סעיפים 11-10 לחוק מובילה לתוצאה לפיה "נקלף" החיסיון מעל המסמך.
   משפט מינהלי – חופש המידע – גילוי על-ידי הרשות
   משפט מינהלי – עיון במסמכי הרשות – סייגים לגילוי
   משפט מינהלי – חופש המידע – חוק חופש המידע, תשנח-1988
   משפט חוקתי – זכויות הפרט – זכות הציבור לדעת
   משפט חוקתי – זכויות הפרט – הזכות לשירותי בריאות
.
ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לעניינים מינהליים בת"א. רקע: המשיבה עתרה בבימ"ש קמא לגילוי מסמכים שונים הנוגעים למדיניות הגבלת העברת טובין לרצועת עזה, הידועה במקומותינו כ"מדיניות הסגר", במסגרת עתירה שהגישה המשיבה על פי חוק חופש המידע. ענייננו נסב על מסמך אחד – מסמך המכונה "מצגת קווים אדומים" (להלן: מסמך המצגת) בו מחושבת כמות הקלוריות המינימאלית הדרושה לקיומם של תושבי עזה – שהמערערת סירבה לגלותו בטענה שמדובר במסמך עבודה פנימי שאין חובה לגלותו, בהתאם לחיסיון היחסי בסעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע, וכן נוכח רגישותו. ביהמ"ש קמא קבע כי גם אם המסמך מהווה טיוטה במובן החריג הקבוע בסעיף 9(ב)(4) לחוק, המצגת אינה חלק מחילופי דעות בין חברי רשות, כי אם מסד מידע ששימש כבסיס לדיון בשאלת היקפי המזון שיוכנסו לרצועת עזה, ולפיכך, הרציונל לאי-פרסום שבבסיס סעיף 9(ב)(4) הנ"ל – חשש להשפעתו של "האפקט המצנן" – אינו מתקיים. בהמשך לכך, דחה ביהמ"ש את טענת המדינה כי מדובר במידע רגיש, שכן לא ניתן כל טעם המסביר את רגישותו, וודאי שלא ניתן הסבר מדוע מסמך זה רגיש יותר מהמסמכים שהועברו למשיבה. בנוסף, ציין ביהמ"ש כי יש לתת משקל לעובדה שמדובר במסמך שעניינו בריאות הציבור (אף אם לא ציבור אזרחי מדינת ישראל), וישנה חשיבות מיוחדת לגילויו. משכך, הורה ביהמ"ש על גילוי המצגת. מכאן ערעור זה.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט י' עמית, בהסכמת השופטים א' חיות וס' ג'ובראן) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
חוק חופש המידע יוצר מספר "מסננות" לתחימת גבולותיה של הזכות לקבלת מידע: סעיף 1 לחוק – מתווה את נקודת המוצא לפיה לכל אזרח או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית (סעיף 1 רישא), אך בד בבד תוחם את גבולותיה של זכות זו לדל"ת אמותיו של חוק חופש המידע (סעיף 1 סיפא); סעיפים 8 ו-9 לחוק – מונים שורה של סייגים המֵצרים את גבולותיה של הזכות האמורה; סעיף 10 לחוק – מנחה את הרשות, באופן בלתי ממצה, לגבי השיקולים אשר עליה לקחת בחשבון בבואה לשקול לסרב לבקשה לקבלת מידע לפי החוק; וסעיף 11 לחוק – קובע כללי מידתיות; סעיף 17(ד) לחוק – מכוחו מופקדת בידי ביהמ"ש הסמכות להורות על גילויו של מידע אשר אין לגלותו או שאין חובה לגלותו לפי סעיף 9 לחוק, מקום בו העניין הציבורי בגילוי המידע גובר על הטעם לדחיית הבקשה לגילויו, ובלבד שהגילוי אינו אסור על פי דין.
לשיטת השופט עמית, הליך הביקורת של ביהמ"ש הוא דו-שלבי. בשלב הבחינה הראשון, ביהמ"ש בוחן את החלטת הרשות על פי אמות המידה של המשפט המינהלי (אבן הבוחן העיקרית לבחינה זו היא האם הרשות הפעילה את שיקול דעתה על יסוד שיקולים ענייניים, בתוך מתחם הסבירות ובאופן מידתי). בשלב בחינה זה, התערבות ביהמ"ש מוגבלת לנסיבות בהן החלטת הרשות התקבלה בחריגה מאמות מידה אלה. השלב השני, הוא זה הקבוע בסעיף 17(ד), המאפשר לביהמ"ש להתערב בהחלטת הרשות מקום בו כללי הביקורת השיפוטית המקובלים אינם מאפשרים לעשות כן ולהורות על גילוי המידע כאשר "העניין הציבורי בגילוי המידע, עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה". לגישת השופט עמית מדובר בשלב אופציונאלי, וביהמ"ש יכול להסתפק בבחינה כאמור בשלב הראשון.
ענייננו מתמקד בסייג של סעיף 9(ב)(4) העוסק במידע בדבר דיונים פנימיים, אשר תכליתו למנוע חשש מן 'האפקט המצנן' (Chilling effect), המתבטא ברתיעתם של חברי הרשות הציבורית ועובדיה לקיים דיונים כנים מקום שאין מובטח בו מעטה מסוים של חיסיון לדעות המוחלפות בתהליך קבלת ההחלטות.
בימ"ש קמא הסיק בענייננו, "כי אין מדובר בהחלפת דעות בין חברי רשות, אלא בעבודה שהוכנה על סמך מידעים שונים, לצורך דיון בשאלת כמות המזון שתוכנס לרצועת עזה". אשר על כן, כך נקבע, אין תחולה לסעיף 9(ב)(4), מאחר שהחשש לקיומו של "אפקט מצנן" אינו מתקיים, באשר אין המדובר בדיון בו הוחלפו דעות בין דוברים שונים.
לשיטת השופט עמית, אין לקבוע א-פריורית כי מידע הכולל נתונים שנערכו ונאספו לצורך דיונים פנימיים של הרשות (להבדיל ממסמך המשקף החלפת דעות או הצעות החלטה) אינו בא בגדר החריג שבסעיף 9(ב)(4) לחוק. מסקנה שכזו חוטאת, הן ללשון החוק, הן לתכליתו. במקרה דנן, יש לראות במסמך שבמחלוקת כטיוטה עליה חלה הוראת סעיף 9(ב)(4) לחוק, חרף העובדה שהיא כוללת נתונים עובדתיים אשר שימשו בסיס לדיון.
ואולם, כאמור, בבוא הרשות לשקול לסרב למסור את המידע הנכלל בגדר החריג שבסעיף 9(ב)(4) לחוק עליה לוודא כי הדבר עולה בקנה אחד עם תכלית החריג (ובמקרה דנן - החשש מפני "אפקט מצנן"), לצד התחשבות ביתר השיקולים הרלוונטיים, לרבות אלה המנויים בסעיף 10 לחוק.
במקרה דנן, בניגוד לקביעתו של בימ"ש קמא, השופט עמית אינו סבור כי סירובה של המערערת למסור למשיבה את מסמך המצגת עומד בניגוד להוראות חוק חופש המידע ותכליתו, או שהשיקולים שנשקלו או שלא נשקלו הופכים את ההחלטה לכזו שאינה עונה על אמות המידה של המשפט המינהלי. בהקשר זה צויין בין היתר, כי מסמך המצגת כטיוטה שלא נעשה בה שימוש לסופו של יום, לא עונה על סוג המידע שנתבקש על ידי המשיבה, וסירובה של המערערת לגלותו מתיישב עם החלופה האמורה בסעיף 9(ב)(4) לחוק ועם תכליתה. לכך יש להוסיף כי המערערת נאותה למסור לידי המשיבה מסמכים שונים, מה שאינו צריך להיזקף לחובתה. נהפוך הוא. ניתן להסיק מכך שהמערערת הפעילה את שיקול דעתה במידתיות.
ברם, בחינת ההחלטה בהתאם למסננת של סעיפים 11-10 לחוק מובילה לתוצאה לפיה "נקלף" החיסיון מעל המסמך. זאת, זאת, ממספר טעמים מצטברים. ראשית, אף שיש מקרים שבהם עצם רגישות הסוגיה תצדיק את אי פרסום המסמך, במקרה הנוכחי לא ניתן כל טעם מספק המסביר את רגישותה המיוחדת של המצגת למול המסמכים שכן הועברו למשיבה. שנית, משלא אומצו מסקנות המצגת, יש לתת משקל מוגבל לשיקולים של ביטחון הציבור בפרסומה. שלישית, המדינה כלל לא בחנה את מידתיות ההחלטה, כקבוע בסעיף 11 לחוק חופש המידע, ואת האפשרות לגלות חלקים מהמצגת. לבסוף, וזהו השיקול המכריע, המידע שבמצגת ממילא התפרסם בכלי התקשורת, ומשכך, נחלש האינטרס שבשמירה על חיסיונו. בהקשר זה סבור השופט עמית כי "כאשר הפרסום נעשה כדין, כמו במקרה דנן, הרי שלא ניתן להתעלם מכך במסגרת איזון האינטרסים, ויש בפרסום כדי להקהות את עוקצה של הפגיעה הטמונה בגילוי המידע". שכן דומה כי הנזק, אם בכלל, שעשוי להיגרם בגין חשיפת המסמך, אינו עולה על הנזק שנגרם וייגרם אם יוסיף המסמך וישהה באפילת החיסיון, לאחר שתוכנו או חלקים ממנו כבר פורסמו. מה עוד, שלשיטת המדינה, מסמך המצגת, כמו המסמכים האחרים שנמסרו למשיבה, אך מוכיח כי המדינה נקטה אמצעים כדי למנוע משבר הומניטארי ברצועת עזה בעקבות מדיניות הסגר.
הודגש כי האיזון בין השיקולים אינו גורף, וכי יש לבחון כל מקרה לגופו.
לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות. ממילא, השופט עמית אינו נדרש ל"מסננת" הנוספת הקבועה בסעיף 17(ד) לחוק, המאפשרת לביהמ"ש להורות על גילוי המידע כאשר "העניין הציבורי בגילוי המידע, עדיף וגובר על הטעם לדחיית הבקשה". מה עוד, שהצדדים עצמם לא טענו כלל לעניין תחולתו של סעיף 17(ד). השופטים חיות וג'ובראן מצטרפים לתוצאה בכפוף להערות.
השופטת א' חיות: מצטרפת לקביעה העקרונית לפיה אין לקבוע א-פריורית כי מידע הכולל נתונים שנערכו ונאספו לצורך דיונים פנימיים של הרשות (להבדיל ממסמך המשקף החלפת דעות או הצעות החלטה) אינו בא בגדר החריג שבסעיף 9(ב)(4) לחוק. כן מצטרפת היא לתוצאה. לשיטתה, משלא
הניחה המדינה תשתית לביסוס טענתה בדבר רגישותה של המצגת מחד גיסא ונוכח העניין הציבורי בחשיפתה מאידך גיסא, יש לאמץ את התוצאה אליה הגיע בימ"ש קמא ולהורות על גילוי המצגת מטעם זה. השופטת חיות אינה שותפה לעמדת השופט עמית כי הטעם המכריע לאפשר את הגילוי נעוץ בכך שדבר קיומה של המצגת וחלקים מתוכנה פורסמו ממילא בתקשורת. אין בפנינו כל ממצא או אסמכתא אשר יש בהם לבסס את המסקנה כי מדובר בפרסום שנעשה כדין ואפילו היו בפנינו מסמך או אסמכתא כאלה, אין מדובר בהכרח בשיקול המכריע את הכף. מתן משקל מכריע לאותו הפרסום על דרך של אישור המידע הכלול בו, בדיעבד, אין לו מקום משום שהוא מעודד "הדלפות" וחותר למעשה תחת המנגנון שהוסדר בחוק לגילוי מידע על כל האיזונים הקבועים בו.
השופט ס' ג'ובראן: מצטרף לתוצאה, אך חולק על השופט עמית במספר נקודות. ראשית, לשיטתו, התנהלות המדינה בהליך הנוכחי לא הייתה תקינה, וודאי ככל שהיא נוגעת לשלושת מסמכי המדיניות שפורסמו לבסוף. המשיבה הקדישה קרוב לשנה לניהול הליכים שלא היה בהם כל צורך לו הייתה המדינה מלכתחילה פועלת על פי חוק ומגלה את דבר קיומם של המסמכים. אף אם המצגת עצמה אינה בגדר תשובה ישירה לשאלות שהופנו על ידי המשיבה, הרי שהיא לכל הפחות חלק ממערך המסמכים הנוגעים לעניין הנמצאים אצל הרשות. ברי, כי הפונה לקבלת מידע אינו יודע אלו נתונים ומסמכים מצויים בידי הרשות ואלו אינם. במצב דברים זה, יש מקום לצפות כי הרשות תפעל ביושר ובהגינות להעברת כלל החומרים המצויים ברשותה הנוגעים לעניין, או לדחיית הבקשה להעברת המסמכים באופן גלוי, ברור ומנומק. מקל וחומר שהרשות מחויבת למסור לביהמ"ש מידע מדויק ומלא כבר בהודעתה הראשונה, ולמצער לתקן את הודעתה במהלך חיי ההליך בפני הערכאה הדיונית. מצב שבו ישנם חומרים המוצגים לראשונה רק במסגרת הדיון בבימ"ש העליון, ללא כל הצדקה, הוא מצב חמור.
סבירות ההחלטה של הרשות: לגישת השופט ג'ובראן, בדומה לגישתו של ביהמ"ש לעניינים מנהליים, היה מקום להורות על פרסום המצגת ללא קשר לשאלת הדלפתה לכלי התקשורת. עצם העובדה כי ישנה אפשרות שחשיפת המידע תעורר מחלוקת בציבור אינה עילה להסתרתו. בהמשך לכך, לגישתו יש מקום לתת משקל מוגבר לאינטרס הציבורי בגילוי המידע מקום שבו עסקינן בתנאי הקיום המינימאליים של קבוצה שאין לה כל ייצוג במנגנוני השלטון בישראל. כך, הסתרת המסמכים העוסקים במדיניות ישראל ביחס לרצועת עזה מונעת, מניה וביה, יכולת של תושבי רצועת עזה כמו גם של גופים ציבוריים בישראל לפקח על פעולת הרשות המבצעת ולהבטיח כי היא עומדת בהתחייבויות שנטלה על עצמה. מדיניות הסתרה זו אף מונעת פנייה לביהמ"ש במידת הצורך, ומשכך פוגעת ביכולתו של ביהמ"ש לבקר באופן אפקטיבי את פעולת הרשות המבצעת. ברי, כי אין משמעות הדבר שבכל מקרה יגבר האינטרס הציבורי שבפרסום המסמכים על הקשיים המתעוררים מפרסום מידע "רגיש" (אשר אין כל מחלוקת שפרסומו לא יפגע בביטחון המדינה או ביחסי החוץ שלה), ויש לאזן בין השיקולים בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. יחד עם זאת, כדי למנוע את הפרסום, ראוי שהרשות תציג חשש קונקרטי לתוצאות העלולות להתעורר מפרסום המסמך, ולא תסתפק באמירות כלליות בעלמא. במקרה דנן, לא ניתן כל נימוק בעל משקל לאי פרסום המסמכים, ולפיכך יש להורות על פרסום המצגת.
חזרה למעלה
8   [עונשין]
עפ 4061/12 ענאן בדארנה נ' מדינת ישראל (עליון; ע' ארבל, נ' הנדל, ד' ברק ארז; 04/09/12) - 7 ע'
עו"ד: ג'ויה שפירא, מוחמד חילאילה
   נדחה ערעור על חומרת עונש המאסר בפועל שהושת על המערער בגין הרשעתו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. נפסק כי פעולתו האלימה של המערער, שהלם בראשו של המתלונן בפטיש, מחייב ענישה ממשית, למיגור תופעה האלימות ולהבטחת בטחון הציבור, וכי העונש הולם ומאוזן.
   עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות אלימות
   עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לחומרה
   עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לקולה
   עונשין – ענישה – מאסר
   עונשין – הגנות – הגנה מן הצדק
   עונשין – הגנות – הגנה עצמית
.
ערעור על גזר דין של בימ"ש המחוזי בו הורשע המערער על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון שהוביל לתיקון כתב האישום, בביצוע עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. זאת נוכח אירוע אלים שהתרחש בין המערער למתלונן. המערער נידון לריצוי עונש מאסר בפועל של 18 חודשים, מאסר על תנאי למשך 18 חודשים על תנאי שלא יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו עבירת אלימות שהעונש המקסימאלי בגינה הוא שלוש שנות מאסר או יותר, וכן חויב בפיצוי המתלונן בסך 30, 000 ₪. הערעור בעיקרו מופנה נגד חומרת עונש המאסר בפועל.

בית המשפט העליון (מפי השופט הנדל ובהסכמת השופטים ארבל וברק-ארז) דחה את הערעור ופסק כי:
המערער הלם בראשו של המתלונן בפטיש, וגרם לו חבלה חמורה. הפניית הפטיש בעוצמה כזו לעבר ראשו של המתלונן מלמדת על חוסר אכפתיות מצד המערער לתוצאות מעשיו. פעולה אלימה שכזו, תוך שימוש בנשק קר, מחייבת את בימ"ש לנקוט בענישה מתאימה. האינטרס הציבורי מחייב ענישה ממשית, למיגור תופעה האלימות ולהבטחת בטחון הציבור. עובדות כתב האישום המתוקן שומטות את הבסיס מתחת לטענת ההגנה העצמית של המערער. בימ"ש קמא נתן דעתו לשוני בין עוצמת האלימות שאפיינה את החלק הראשון של האירוע, בה היו מעורבים המערער והמתלונן, לחלק השני של האירוע בגדרו פגע המערער במתלונן פגיעה של ממש בפטיש. ניסיון לחבר בין שני השלבים, כאילו החלק הראשון מצדיק את החלק השני מבחינה אובייקטיבית או סובייקטיבית, אין בו לשקף את העובדות כהווייתן. אמנם האירוע התרחש במשך זמן קצר, באופן שלא אפשר למערער יישוב דעת קר כיצד עליו להתנהג. אולם הניסיון מלמד כי די בפרק זמן קצר כדי שאחד ימיט על האחר תוצאות פיזיות קשות ביותר. במלחמה למיגור האלימות טענת הגנה לפיה הצד השני התחיל עשויה לאבד מכוחה מקום בו אין פרופורציה בין המגע הראשון לבין התגובה, זאת במיוחד כאשר הניצים הופרדו.
אכן, למערער נימוקים לקולא. הוא נעדר עבר פלילי, והמתלונן הוא אשר יזם את האירוע הפלילי. אולם, לנוכח התנהגותו בשלב השני של האירוע, ניתן לומר כי הוא נהג באלימות קשה כלפי המתלונן. על בימ"ש להילחם, דרך הטלת עונש ראוי, לרבות מאסר בפועל, נגד אלו שמסכנים את הזולת בלא כל הצדקה משפטית. כמובן, העונש נגזר מהנסיבות. אף ניתן לומר כי אלמלא הנסיבות המקלות של המעשה והעושה, ראוי היה לגזור על המערער עונש מאסר בפועל לתקופה ארוכה יותר מזה שנגזר עליו.
בימ"ש קמא נתן משקל מתאים לנסיבות שבהן נעברה העבירה, בדגש על כך שהמערער הותקף דקות ספורות קודם לכן בידי המתלונן. זאת על אף שנסיבות אלו אינן מקימות טענת הגנה מן הצדק, ואף לא טענת הגנה עצמית. מעיני בימ"ש קמא לא נעלמו שיקולים נוספים לקולא. באיזון אליו הגיע בימ"ש קמא אין משום החמרה יתירה עם המערער. השיקול של הרתעה כללית בעידן של "איש האלימות בעיניו יעשה" הוא שיקול ממשי. העונש שהושת עליו הולם את הנסיבות ומאזן כראוי בין השיקולים לקולא ולחומרא. לפיכך, אין עילה בדין להתערב בחומרת העונש.
חזרה למעלה
9   [משפט מינהלי] [אגודות שיתופיות]
בגץ 9110/11 אריה אסתר נ' אשתאול מושב עובדים (עליון; ע' ארבל, ח' מלצר, צ' זילברטל; 04/09/12) - 7 ע'
עו"ד: יניב סולמי, בן ציון הכהן
   בג"ץ דחה על הסף עתירה התוקפת החלטה של עוזר רשם האגודות השיתופיות. נפסק כי העותרים לא צירפו גורמים הרלוונטיים לעתירה וכי לא נפלו טעויות משפטיות מהותיות בהחלטה והעתירה אינה מגלה כל עילה להתערבות.
   משפט מינהלי – בגץ – דחייה על הסף
   משפט מינהלי – בגץ – צדדים לעתירה
   משפט מינהלי – בגץ – התערבות
   אגודות שיתופיות – רשם האגודות השיתופיות – ביקורת שיפוטית על החלטותיו
.
עתירה התוקפת החלטה של עוזר רשם האגודות השיתופיות (להלן: עוזר הרשם) לפיה דחה ערעור שהגישו העותרים, חברי המשיב-המושב אשתאול, המאוגד כאגודה שיתופית (להלן: המושב), במסגרת הליך בוררות שהתנהל בינם לבין המושב.

בג"ץ (מפי השופטת ארבל ובהסכמת השופטים מלצר וזילברטל) דחה את העתירה על הסף ופסק כי:
בג"ץ ציין תחילה כי המושב אינו יכול לשמש כמשיב יחיד בעתירה המוגשת בפני בג"ץ, שהרי הוא גוף פרטי. מהות העתירה לבג"ץ היא תקיפת החלטה של רשות מנהלית ולא יישוב סכסוך בין צדדים פרטיים. על העותר לבג"ץ חלה החובה לצרף כמשיבים את כל הנוגעים בעניין, ובראש ובראשונה את הגורמים המנהליים שאת החלטתם הוא תוקף. אי-צירוף גורם רלוונטי מהווה פגם המשמיט את הקרקע מתחת לעתירה ועשוי להיות כשלעצמו עילה לדחיית העתירה על הסף.
יתר על כן, הלכה היא כי בג"ץ יתערב בהחלטות עוזר הרשם במקרים חריגים בלבד, כאשר ההחלטה פגומה בטעות משפטית מהותית והצדק מחייב התערבות בהחלטה. לכן, על מנת להצדיק את התערבות בג"ץ בהחלטת עוזר הרשם, היה על העותרים להצביע על טעות משפטית מהותית אשר מן הצדק לתקנן. אולם, לא נמצא כי נפלו טעויות משפטיות מהותיות בהחלטה הנדונה והעתירה אינה מגלה כל עילה להתערבות. אשר להחלטת עוזר הרשם בעניין ההתיישנות, לא נמצא מקום להתערב בהחלטתו המנומקת בעניין זה כמו גם בממצאים שבעובדה ומהימנות שנקבעו בה; בג"ץ הוסיף כי אין בהתבטאות לא ראויה של עוזר הרשם, ואף בהוצאות שהוטלו על העותרים, משום טעות משפטית מהותית המחייבת את התערבות בג"ץ מטעמי צדק.
חזרה למעלה
10   [תכנון ובנייה] [בתי-משפט]
רעפ 6136/12 ימין בן זקן נ' מדינת ישראל (עליון; א' רובינשטיין; 04/09/12) - 6 ע'
עו"ד: אמיר סילש
   ההלכה בנוגע לקריטריונים להוצאת צווי הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה ברורה, והשאלה אם נסיבות תיק מסוים באות בגדרי הקריטריונים שנקבעו היא יישומית ואינה מצדיקה, כשלעצמה, מתן רשות ערעור. בנוסף, יש ליתן משקל נכבד גם לפגיעה באינטרס הציבורי הנובעת מעצם הותרתו על כנו של מבנה בלתי חוקי בהיקף משמעותי.
   תכנון ובנייה – הריסה – צו הריסה
   תכנון ובנייה – הריסה – בנייה בלתי חוקית
   תכנון ובנייה – הריסה – ללא הרשעה
   תכנון ובנייה – הריסה – צו הריסה ללא הרשעה
   בתי-משפט – רשות ערעור – מתי תינתן
.
בקשת רשות ערעור על פסק דין של בימ"ש המחוזי בגדרו נדחה ערעור המבקשים על פסק דין של בית המשפט לעניינים מקומיים. עניינו של התיק צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק). ביסוד ההליך בניה לא חוקית – צריף, סככה ושש גדרות רשת התוחמות שטח של 406 מ"ר (וביחד המבנה) – בשטח אשר מיועד לשטחים ציבוריים. המבקשים מחזיקים במבנה מזה עשרות שנים והם אינם בני עונשין לגבי הקמתו.

בית המשפט העליון (מפי השופט רובינשטיין) דחה את הבקשה למתן רשות ערעור ופסק כי:
רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית חשובה. שאלת הקריטריונים להוצאת צווי הריסה לפי סעיף 212 לחוק היא שאלה בעלת חשיבות, אך ההלכה שנקבעה בסוגיה זו בפסיקה ברורה, ועניינה בנוסף לתנאים הסטטוטוריים של הסעיף, המאפשר לנקוט בצו הריסה אף ללא הרשעה, ואשר רובם נסיבות בהן אין דרך לנקוט הליך פלילי שיכלול הרשעה – גם קיומו של אינטרס ציבורי. השאלה אם נסיבותיו של תיק מסוים באות בגדרי הקריטריונים שנקבעו היא יישומית ואינה מצדיקה, כשלעצמה, מתן רשות ערעור.
בנוסף, יש ליתן משקל נכבד גם לפגיעה באינטרס הציבורי הנובעת מעצם הותרתו על כנו של מבנה בלתי חוקי בהיקף משמעותי. שירוש בניה בלתי חוקית הוא אינטרס ציבורי, ולכן הנטל להראות שאין מקום להריסה מוטל על הטוען לכך. בבניה בלתי חוקית, על הריסה להיות הכלל והימנעות הימנה – החריג, שכמובן יתכן במקרים המתאימים. בנסיבות אלה, ובפרט בהתחשב בכך שאין מדובר בדירת קבע של המבקשים, ובמכלול הנסיבות, אין עילה להתערב בפסקי הדין קמא. אשר לטענת האפליה, הסעד עבור אכיפה לא שוויונית אינו במתן היתר למבנה בשטח ציבורי פתוח, אלא בהנחיית הרשות לפעול לאכיפתו השוויונית של החוק. כללם של דברים; הגישה לבניה בלתי חוקית, בכל רקע סטטוטורי, היא גישת בית שמאי, וככלל, בכפוף לנסיבות בעלות ייחוד, יד האינטרס הציבורי הרחב על העליונה, כדי שלא לעודד הקדמת "נעשה" ל"נשמע".
חזרה למעלה
11   [עונשין] [דיון פלילי] [בתי-משפט]
רעפ 5500/12 יצחק בבתי נ' מדינת ישראל (עליון; ס' ג'ובראן; 03/09/12) - 6 ע'
עו"ד: אבי וסטרמן, עודד מורנו
   נדחתה בקשת רשות ערעור על הרשעת המבקש בבימ"ש המחוזי בגרימת חבלה חמורה במהלך משחק כדורסל, לאחר שבימ"ש השלום הטיל עליו צו מבחן ללא הרשעה. זאת, בהעדר מקום ליתן רשות ערעור שני ומאחר שאין זה מקרה חריג המצדיק הטלת צו מבחן ללא הרשעה, על אף הנסיבות האישיות של המבקש.
   עונשין – ענישה – הימנעות מהרשעה
   עונשין – ענישה – דרכי ענישה: צו מבחן
   עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לחומרה
   עונשין – ענישה – תסקיר שירות מבחן
   דיון פלילי – ערעור – רשות ערעור
   בתי-משפט – רשות ערעור – מתי תינתן
.
נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של גרימת חבלה חמורה. הרקע להגשת כתב האישום הוא משחק כדורסל בו השתתפו המבקש והמתלונן, שבו, לאחר ויכוח והחלפת גידופים בין המבקש למתלונן, הכה המבקש במכות אגרוף את המתלונן מתחת לאוזנו השמאלית ובאפו. בימ"ש השלום הרשיע תחילה את המבקש בעבירה המיוחסות לו, אך לאור המלצת שירות המבחן ביטל את ההרשעה והטיל עליו פיצויים בסך 5, 000 ₪ וצו פיקוח שירות המבחן למשך שנה. ערעור המשיבה על פסק הדין התקבל בבימ"ש המחוזי ומכאן בקשת רשות הערעור דנן.
.
בית המשפט העליון (השופט ס' ג'ובראן) דחה את הבקשה למתן רשות ערעור ופסק כי:
הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי. הבקשה אינה מעלה שאלות משפטיות המעלות סוגיות בעלות חשיבות ציבורית, וכל עניינה הוא בנסיבות הפרטניות של המקרה. בימ"ש המחוזי יישם את המבחנים שנקבעו בהלכת כתב ושאלת יישומה של הלכה זו אינה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. זאת, אף במקרים שבהם יישמו הערכאות הקודמות את ההלכה באופן שונה. כמו כן, לא נגרם עיוות דין למבקש עקב אי קבלת המלצת שירות המבחן. הלכה היא כי בימ"ש אינו כבול להמלצת שירות המבחן וכי זהו שיקול במכלול שיקוליו, ביניהם טובת הציבור.
בנוסף, הרשעת המבקש עולה בקנה אחד עם ההלכה הקובעת כי הטלת צו מבחן ללא הרשעה, תעשה אך במקרים יוצאי דופן. מקרה זה אינו נמנה עם אחד מאותם מקרים חריגים שבהם יש מקום לסטות מהלכה זו. על אף אורח חייו הנורמטיבי טרם ולאחר העבירה, המבקש הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, אשר מהן עולה כי נהג באלימות חמורה, ללא התגרות פיזית מצד המתלונן, במהלך משחק ספורטיבי שגרתי. אלימות שכזו הינה תופעה שיש למגר ואין להתייחס אליה בסלחנות. לאור כל זאת, אין להימנע במקרה זה מהרשעה, על אף הנסיבות האישיות של המבקש.
חזרה למעלה
12   [בתי סוהר]
רעב 3309/12 מקט אכרם נ' שירות בתי הסוהר (עליון; נ' הנדל; 03/09/12) - 5 ע'
עו"ד: יוסף חדאד
   החלטת בימ"ש בעתירת אסיר ניתנת לערעור לפני בימ"ש העליון ברשות בלבד; כאשר נגרמת פגיעה ברורה בזכויות אסיר או עציר או מקום בו נגרם לו עוול ממשי, יהיה ניתן לראות במקרים כאלה סוגיה בעלת חשיבות כללית. לפיכך עניינו של המבקש נבחן לגופו אך בהעדר פגם בפסק הדין קמא נדחתה בקשת רשות הערעור.
   בתי סוהר – עתירת אסיר – רשות ערעור
   בתי סוהר – אסירים – התייחדות
   בתי סוהר – אסירים – זכויותיהם
.
המבקש, המרצה עונש מאסר בכלא, פנה למשיב בבקשה לאישור התייחדות עם אישה שאיננה אשתו החוקית (להלן: האישה). המשיב דחה את הבקשה, והמבקש עתר לבימ"ש לעניינים מינהליים. העתירה נדחתה בנימוק שהאישה איננה ידועה בציבור של המבקש אלא לכל היותר ידידה, ברם היא איננה עומדת בתנאים שנקבעו בפקודת הנציבות מספר 04.47.00 לקבלת מעמד של "חברה". המבקש עתר בשנית לבימ"ש בבקשה להתייחד עם האישה. העתירה נדחתה ומכאן בקשת רשות הערעור. בבקשה נטען כי הוא והאישה עומדים בקריטריונים שנקבעו בפקודה הנ"ל לעניין ידועה בציבור. עוד נטען כי יש להעניק למערער זכות ערעור, מאחר שהחלטת המשיב פוגעת בזכויות האדם שלו, ומשום שהוא מערער על החלטה שניתנה בערכאה ראשונה.

בית המשפט העליון (השופט נ' הנדל) דחה את הבקשה למתן רשות ערעור ופסק כי:
החלטת בימ"ש בעתירת אסיר ניתנת לערעור לפני בימ"ש העליון ברשות בלבד. טענות בדבר הפגיעה בזכויות האדם שלו, והעובדה שהוא מערער על החלטה שניתנה בערכאה שיפוטית ראשונה, גם אם הן נכונות לגופן, הרי שלכל היותר הן בגדר שיקולים אפשריים בבוא בימ"ש לבחון האם להעניק לעותר רשות ערעור. אין בהן כדי לשנות מלכתחילה את סיווג ההליך: עדיין מדובר בערעור ברשות. על המבקש להראות כי קיימת עילה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור, מקום שהדין אינו מחייב זאת.
רשות ערעור כזו תינתן דרך כלל מקום בו עומדת על המדוכה סוגיה משפטית או נושא אחר בעל חשיבות כללית. גישה אחרת היא שבעתירות כאלה, כאשר החלטת בימ"ש  מהווה ביקורת שיפוטית ראשונה על החלטה שנתקבלה על ידי רשות מנהלית, יש מקום לקיים ערעור בזכות. בימ"ש העליון ציין כי לגישתו כאשר נגרמת פגיעה ברורה בזכויותיו של אסיר או עציר, או מקום בו נגרם לו עוול ממשי, יהיה ניתן לראות במקרים כאלה סוגיה בעלת חשיבות כללית. לנוכח האמור, בחן בימ"ש העליון את עניינו של המבקש לגופו טרם יחליט אם להעניק רשות ערעור אם לאו וקבע כי טענותיו, והמסמכים שצירף, מעוררים סימני שאלה רבים ומשמעותיים, שלהם לא נתן המבקש מענה בערכאה קמא  ואף לא בפניו. משכך, פסק בימ"ש העליון כי לא נפל פגם בפסק הדין נשוא הבקשה וכי דין הבקשה להידחות.
חזרה למעלה
13   [דיון אזרחי] [בתי-משפט]
רעא 5796/12 חן חיים בע"מ נ' מדינת ישראל מס הכנסה, פקיד שומה אשקלון (עליון; צ' זילברטל; 26/08/12) - 8 ע'
עו"ד: סער רשף
  - אכן, מחיקה אינה מקימה מחסום מפני הגשת הליך פעם נוספת. אלא שבמסגרת ההליך החדש שמבקשים להגיש לא ניתן להתעלם מסיבת מחיקת ההליך הראשון. במקרה הנדון עומד למבקשת מכשול בפני הגשת ערעור חדש, בדמות הצורך לבקש אורכה להגשתו. השאלות שעל ביהמ"ש להכריע בהן לצורך הבקשה חופפות את הסוגיות בהן הכריע כשמחק את הערעור הראשון מחמת מחדליה הדיוניים של המבקשת – סוגיות בהן נוצרה מעין פלוגתא פסוקה; ניתן להתבונן על הסיטואציה גם מזווית של שימוש לרעה בהליכי בימ"ש.
   דיון אזרחי – מחיקה – של ערעור
   דיון אזרחי – מחיקה – נפקותה
   בתי-משפט – שימוש לרעה בהליכי בית-משפט – קיומו
.
בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי אשר דחה את בקשת המבקשת, העוסקת בקבלנות בנין, להאריך את המועד להגשת ערעור על שומת מס הכנסה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי "הכסות הפורמאלית" של הבקשה, כבקשה להארכת מועד, אינה יכולה לשנות את טיבה האמיתי, שהוא השגה ערעורית על ההחלטה מיום 26.12.2011 למחוק את הערעור שהגישה המבקשת בעמ"ה 57465-03-11 (ערעור שנמחק נוכח מחדליה הדיוניים של המבקשת). בבקשת רשות הערעור חוזרת המבקשת על הטענה, כי משנמחק הערעור הקודם (ולא נדחה), "קמה זכותה" להגיש ערעור חדש.

ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקובעו:
אין מקום לבחון במסגרת הבקשה דנא את נכונות ההחלטה בדבר מחיקת הערעור (החלטה מיום 26.12.2011), שהפכה לחלוטה. כלומר, נקודת המוצא היא שאין עוד מקום לדון בשאלה האם היה מקום ליתן למבקשת אורכות להגשת נימוקי הערעור ותצהירי העדות הראשית בגדר ההליך בעמ"ה 57465-03-11, והאם מחדלי עורך הדין הם נימוק טוב למחול למבקשת על מחדליה הקשים במסגרת ההליך הנ"ל, כפי שאלה תוארו ע"י ביהמ"ש המחוזי. השאלה היא האם היה מקום לדחות את הבקשה להארכת המועד שהוגשה בתל"א 61287-01-12. התשובה לכך חיובית בתכלית.
אכן, מחיקה אינה מקימה מחסום מפני הגשת ההליך פעם נוספת. אלא שברי שלא ניתן להתעלם במסגרת ההליך החדש שמבקשים להגיש, ממה שהתרחש קודם לכן, ובכלל זה מסיבת מחיקתו של ההליך הראשון ומנסיבות המחיקה. במקרה הנדון עומד למבקשת מכשול בפני הגשת ערעור חדש בדמות הצורך לבקש אורכה להגשתו, שהרי המועד להגשתו חלף מזה זמן רב. והנה, הנימוקים שביסוד בקשת הארכה להגשת הערעור מחדש זהים לחלוטין לנימוקים שעמדו בבסיס בקשת המבקשת במסגרת עמ"ה 57465-03-11 (להארכת המועד להגשת נימוקי הערעור ותצהירי עדות ראשית), בקשה שנדחתה, מה שהביא למחיקת הערעור. אם תתקבל הבקשה יהא בכך, למעשה, שינוי של מה שנפסק בהחלטה חלוטה.
העובדה שבדרכה של המבקשת להגיש הליך חדש לאחר שהקודם נמחק, עליה לצלוח בהצלחה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור החדש, היא עובדה בעלת משמעות. זאת כיוון שהשאלות, שעל בית המשפט להכריע בהן לצורך הבקשה להארכת מועד, חופפות במידה רבה את הסוגיות שבהן הכריע ביהמ"ש כאשר מחק את הערעור הראשון. בעשותו כן נוצרה מעין פלוגתא פסוקה בשאלה האם המחדלים הדיוניים בהליך הראשון מאפשרים את שמיעת הערעור לגופו. שאלה זו הוכרעה לרעת המבקשת והיא מנועה לטעון אחרת במסגרת הליך אחר אותו היא יוזמת נגד המשיבה.
ניתן להתבונן על הסיטואציה גם מזווית של איסור על שימוש לרעה בהליכי משפט. אין להשלים עם מצב לפיו בע"ד רשלן, שבשל רשלנותו נמחק הליך שהגיש, יוכל לשוב ולהגיש את אותו ההליך, כשעצם הגשתו מותנית בקבלת היתר מיוחד (הארכת מועד שנקבע בחיקוק, שתינתן רק מטעמים מיוחדים). אין להלום הארכת מועד במצב כזה. אם כך ייעשה, נעמוד בפני ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. ובענייננו – ניצול לרעה של העיקרון לפיו מחיקה, ככלל, אינה מונעת הגשה מחדש של ההליך שנמחק. בנסיבות אלה מנועה המבקשת לשוב ולטעון לזכותה להביא את עניינה בפני ביהמ"ש במסגרת ערעור על השומה, לאחר שנפסק כי זכות זו אינה עומדת לה עוד נוכח מחדליה הקשים בגדר עמ"ה 57465-03-11.
למבקשת היה יומה בביהמ"ש, ורק בשל מחדליה-שלה לא עלה בידה להביא לדיון את טענותיה לגוף השומה שבמחלוקת. בהינתן העובדה שמחיקת ערעורה היא עובדה מוגמרת ואין להרהר עוד אחר טעמי המחיקה, אין לשעות לטענת המבקשת לפיה נגרם לה עיוות דין כשלא ניתן לה להשמיע טיעוניה כלפי השומה. מערכת המשפט והמשיבה הלכו כברת דרך לקראת המבקשת, ואין מדובר במצב בו ננעלו שערי בית המשפט בפניה מיד עם מחדלה הראשון. על אף זאת היא הכשילה במו ידיה את האפשרות לדון בטענותיה לגופן. גם אין לקבל את הטענה כי האשמה מוטלת על כתפי ב"כ המבקשת והיא אינה אמורה לשאת בתוצאות מעשיו ומחדליו. ב"כ המבקשת הוא שלוחה ומעשיו מחייבים ומזכים אותה.
חזרה למעלה
עבודה ארצי
14   [עבודה]
עע (ארצי) 53083-10-10 אילן בוסקילה נ' סער בטחון בע"מ (עבודה; נילי ארד, עמירם רבינוביץ, ורדה וירט ליבנה, נ.צ.: ש' צפריר, י' בליזובסקי; 03/09/12) - 43 ע'
עו"ד: איגור גלידר, גל גורודיסקי, עובדיה כהן, מיכאל דבורין, עודד גיל, רן קונפינו, דלית ספקטור, רני אורן, אלין זילברשטיין, ליאורה סידי
   במקרים חריגים, בהם מוצא בית הדין שהתובענה הייצוגית לא תפגע בתכלית העומדת ביסוד הסייג הקבוע בסעיף 10(3) לחוק תובענות ייצוגיות, ומשיקולי צדק, ניתן יהיה לשקול בחיוב אישור תובענה ייצוגית גם במקום עבודה מאורגן. מעסיק העושה שימוש בחריג שבפריט 10(3) כמעין 'הגנה' או 'חסינות' בדיעבד מפני ניהולה של תובענה ייצוגית ייתפס כמי שמתנהל התנהלות חסרת תום לב המצדיקה שלא ליישם את החריג לגביו.
   עבודה – תובענה ייצוגית – תנאים לאישורה
.
עניינו של ערעור זה בבקשה שהגישו עובדים בחברות שמירה לאישור תביעה נגד המעסיקות לתשלום תוספת ותק כתובענה ייצוגית. בית הדין הארצי לעבודה נדרש לשאלת תחולתה של מניעות סטטוטורית מפני הגשת בקשה לאישור תובענה כייצוגית בעילה מתחום משפט העבודה, נוכח הסייג בהוראת סעיף 10(3) לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות ונפקותה. ערעורם של המערערים מופנה כנגד פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה שלפיה, אין לאשר את התביעה לתוספת ותק כתובענה ייצוגית. שכן, הזכות לתוספת ותק מעוגנת בהסכם קיבוצי המסדיר את תנאי העבודה והחל במקום עבודתם של המערערים. על כן ומכוח הוראתו של סעיף 10(3) לתוספת השנייה לחוק "רצוי שההסתדרות תייצג את עובדי השמירה מול המעסיקים".
.
בית הדין הארצי לעבודה מפי השופטים נ. אדלר, ע. רבינוביץ, ו. וירט ליבנה ונציגי הציבור ש. צפריר ו- י. בליזובסקי פסק כלהלן:
עילת התביעה לתשלום תוספת ותק באה בגדר תחולתו של סעיף 10(1) לחוק תובענות ייצוגיות, ובנסיבות המקרה הנדון, אין לקבל את טענת החברות בדבר מניעות סטטוטורית מפני הגשת תובענה ייצוגית בתביעה לתוספת ותק מכוח סעיף 10(3) לתוספת השנייה לחוק.
סעיף 3(ב) לחוק תובענות ייצוגיות קובע, כי "הגשת תובענה ייצוגית טעונה אישור בית המשפט, ויחולו על הגשתה וניהולה ההוראות לפי חוק זה". דרישתו זו של המחוקק הינה בבחינת "מסננת" המגבילה התאמת הנושאים והעילות, בהם בלבד ניתן יהיה להגיש תובענה ייצוגית.
ככלל, התיר המחוקק עשיית שימוש בכלי התובענה הייצוגית לשם אכיפת זכויות מתחום משפט העבודה. ביטוי לכך נמצא בהוראות סעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות ובהוראות סעיפים 8, 9 ו-10 לתוספת השנייה לחוק, בהם מפורטות עילות מתחום דיני העבודה בגינן ניתן להגיש תובענה ייצוגית".
סעיף 10 לתוספת השנייה קובע את סוגי העילות מתחום משפט העבודה האישי שאכיפתן באה בגדר סמכותו העניינית הייחודית של בית הדין לעבודה והניתנות לבירור כתובענה ייצוגית בבית הדין האזורי לעבודה.
ככלל, בקשה לאישור תביעה לאכיפת זכות במשפט העבודה כתובענה ייצוגית תבורר על בסיס נסיבותיו של המקרה הנדון. כאשר בשלב הדיון בבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית יבחן בית הדין האזורי מעשה מקשה אחת וללא פיצול האם עילת התביעה מתחום משפט העבודה באה בגדר הוראות סעיפים 8, 9(1), 10(1) או 10(2) לתוספת השנייה, כזכות הראויה להתברר כתובענה ייצוגית; והאם מתקיימים בבקשה התנאים הנדרשים בסעיפים 4 ו- 8 לחוק, בכל הנוגע לאישור הגשתה של התביעה כתובענה ייצוגית וניהולה. במסגרת זו יישמעו טיעוני הצדדים בהתייחס לתנאים הנדרשים בחוק לאישור התובענה כייצוגית, לרבות טענות לסילוק הבקשה על הסף, וטענות הגנה למניעות סטטוטורית לאישור התובענה כייצוגית, מתוקף הוראת סעיף 10(3) לתוספת השנייה.
בהוראת סעיף 10(3) לתוספת, הקים המחוקק טענת הגנה המגבילה את השימוש בכלי התביעה הייצוגית בתובענה שעילתה במשפט העבודה תוך שקבע כך: "תביעה" – למעט תביעה של עובד שחל עליו הסכם קיבוצי המסדיר את תנאי עבודתו, והמעביד של אותו עובד או ארגון מעבידים שהוא חבר בו, צד להסכם הקיבוצי ...
במקרים חריגים, בהם מוצא בית הדין שהתובענה הייצוגית לא תפגע בתכלית העומדת ביסוד הסייג הקבוע בסעיף 10(3) לחוק ומשיקולי צדק, ניתן יהיה לשקול בחיוב אישור תובענה ייצוגית גם במקום עבודה מאורגן. מעסיק העושה שימוש בחריג שבפריט 10(3) כמעין 'הגנה' או 'חסינות' בדיעבד מפני ניהולה של תובענה ייצוגית ייתפס כמי שמתנהל התנהלות חסרת תום לב המצדיקה שלא ליישם את החריג לגביו.
המחסום הסטטוטורי שבסעיף 10(3) לא יקום בנסיבות בהן הוברר כי המעסיק העלה לראשונה בחוסר תום לב דבר קיומו של ההסכם הקיבוצי ותחולתו עליו, בעת הגשת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית במטרה "להתחמק מעונשו של ההליך"; או במקרים בהם המעסיק לא הכחיש קיומו של ההסכם אך נמנע משך שנים רבות מלהחיל בפועל את ההסכם; או אם המעסיק לא יישם, הלכה למעשה, את הוראות ההסכם הספציפיות לעילת התובענה הייצוגית, גם אם יתר הוראות ההסכם יושמו הלכה למעשה; או כאשר המעסיק לא היה מודע כלל לקיומו של ההסכם; או כאשר המעסיק ביקש לחסות בצילו של הסכם קיבוצי, אליו הצטרף לאחר הגשת התביעה.
התביעות לתשלום תוספת ותק מעוגנת בהסכם הקיבוצי שהמעסיקות הנתבעות - חברת השמירה, צד לו; ותביעה זו הינה "עילה מתחום משפט העבודה האישי אשר לבית הדין האזורי יש סמכות לדון בה". ככזו באה התביעה לתוספת ותק בדלת אמותיה של הוראת סעיף 10(1) לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, וכפועל יוצא מכך, בגדר הוראות החוק גופו.
לא זו בלבד שהחברות לא הכחישו עובדה זו, אלא שלפי העולה מטיעוניהן אף אין בכוונתן לפעול ליישום הוראותיו של ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים במישור הקיבוצי ולהסדיר מימושה של הזכות לתוספת ותק; או לפעול במישור הקיבוצי לעיגונה בצורה אחרת בשכר, או לביטולה.
ההסתדרות מצידה, כארגון היציג של העובדים, לא פעלה במהלך השנים, לרבות בתקופות הרלבנטיות לעניינו, לאכיפה מלאה של זכויות עובדי השמירה לפי הסכם 1972, אף לא עשתה הנדרש לאכיפת הזכות לתוספת ותק, מושא דיוננו. גישת ההסתדרות כפי שהובאה בטיעוניה הייתה כי אין בכוונתה לפעול במישור הקיבוצי לאכיפת הזכות לתוספת ותק, וכי ניתן להפנות את עובדי השמירה להגיש תביעות פרטניות.
הוברר כי ההסתדרות לא עשתה הנדרש לאכיפת הזכות לתוספת ותק; לא בחנה את זכאות העובדים לתוספת ותק ויישומה על פי ההסכם הקיבוצי ומימושה העדכני בשכר במישור הקיבוצי; אף לא פעלה באמצעות המנגנונים העומדים לרשותה כארגון עובדים ובהם: יישוב חילוקי דעות בוועדה פריטטית לפי הוראת סעיף כ"ט להסכם הקיבוצי משנת 1972; משא ומתן קיבוצי; הפעלת כוח ארגוני; בוררות; הגשת תובענות בבתי-הדין לעבודה בהליך קיבוצי; נקיטה ב"יוזמות אכיפה במסגרת של סכסוכים קיבוציים" כול כיוצ"ב. דבר מכל אלה לא נעשה בענייננו.
בתקופות הרלבנטיות לתביעה, חברות השמירה המעסיקות, לא שילמו לעובדים התובעים את תוספת הוותק, אף הודיעו כי אין בכוונתן לשלם תוספת זו לעובדיהן בעתיד לבוא. כל העת הזו, נקטה ההסתדרות במדיניות של "שב ואל תעשה" ונמנעה מלנקוט בפעולה קיבוצית למימוש זכותם של העובדים לתשלום תוספת ותק. וזאת, ולמרות היותה צד ישיר להסכם הקיבוצי מכוחו נתבעה אותה זכות.
בנסיבות חריגות אלה לא חלה המניעות הסטטוטורית בהוראת סעיף 10(3) על בקשותיהם של המערערים לאישור תביעותיהם כתובענה ייצוגית, בעילה של תשלום תוספת ותק, כפי שהיא מעוגנת בהסכם הקיבוצי הכללי משנת 1972 החל על חברות השמירה הנתבעות. אשר על כן, דין ערעוריהם של העובדים על החלטתו של בית הדין האזורי להתקבל.
במסגרת השיקולים לקביעת שכר טרחה לבא כוח התובע המייצג ייתן בית הדין דעתו לאלה: "הכוונת התנהגות" בא כוח מייצג במטרה ש"הדיון בבקשה לאישור התובענה הייצוגית ובתובענה עצמה ינוהל ביעילות ובהגינות"; "יצירת תמריץ חיובי להגשת תביעות ייצוגיות ראויות אל מול הצורך למנוע הגשתן
של תביעות סרק ייצוגיות או מנופחות יתר על המידה"; "שכר הטרחה יהיה סביר והוגן בהתחשב בכלל מאפייניה של התובענה הייצוגית" כאשר "חלק מהגורמים המשפיעים על סבירותו של גובה שכר הטרחה הינם המאמץ שהושקע בה והתועלת שהיא הניבה לקבוצה".
חזרה למעלה
עבודה אזורי
15   [עבודה]
עא (ת"א) 9901/08 אילן יששכר נ' מירב לוי (עבודה; לאה גליקסמן, נ.צ.: א' אופנהיים-דוניו, ר' אסיא; 28/08/12) - 23 ע'
עו"ד: גיא אופיר, עופר מוסקוביץ, אלון קורל, שלי שהרבני
   בית הדין לעבודה קיבל את תביעתם של התובעים והורה על אכיפת יחסי העבודה בין הצדדים. נפסק, בין השאר, כי גם משיקולי מדיניות של הגמשת תכלית דיני העבודה, בנסיבות המקרה הנדון יש להכיר בתובעים כעובדים של מירב.
   עבודה – יחסי עובד-מעביד – מבחנים לקביעתם
   עבודה – יחסי עובד-מעביד – אכיפתם

התובעים שפעלו כסוכנים במשרד של הנתבעת אשר עסקה במתן שירותי תיווך מקרקעין, הגישו נגדה כתב תביעה לתשלום זכויות שלטענתם, זכאים הם לקבל ממנה. בית הדין לעבודה נדרש לשאלה: האם התקיימו בין הצדדים יחסי עובד מעביד. הנתבעת טוענת, כי התובעים הועסקו כנותני שירות עצמאיים והם אינם זכאים לכל תשלום נוסף מעבר לעמלות המגיעות להם על בסיס העסקאות שביצעו, בניכוי הוצאות משרד.

בית הדין לעבודה מפי השופטת ל. גליקסמן ונציגי הציבור א. אופנהיים – דוניו ו- ר. אסיא קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
בנסיבות, התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים להליך זה. המבחן הרווח והמקובל בפסיקה לקביעת מעמדו של מועסק כעובד או כקבלן עצמאי או כמשתתף חופשי הוא המבחן המעורב. המרכיב הדומיננטי במבחן המעורב הוא מבחן ההשתלבות ולו שני פנים: הפן החיובי והפן השלילי.
במסגרת הפן החיובינבדקת השאלה האם מבצע העבודה השתלב בעסקו של נותן העבודה. במסגרת הפן השלילי נבחנת השאלה אם מבצע העבודה ביצע את העבודה במסגרת עסק עצמאי משלו. מרכיבים נוספים במבחן המעורב הם: מבחן הקשר האישי, כפיפות ופיקוח, אספקת כלי עבודה, תלות כלכלית, אופן הצגת ההתקשרות בפני גורמים חיצוניים, לרבות מס הכנסה והמוסד לביטוח לאומי, בלעדיות הקשר, התמשכות הקשר, סדירות הקשר ורציפותו.
במקרה דנן הוכח, כי פעילותם של התובעים הייתה דרושה לפעילות הרגילה של המשרד והם היו חלק מהמערך הארגוני של המשרד. לתובעים לא היה עסק עצמאי בתחום התיווך שנתן שירותים למשרד.
התובעים השתלבו במסגרת המשרד, עבדו בכפיפות למירב על פי נהלי המשרד שהוכתבו על ידה ונאסר עליהם במפורש בהסכם לעסוק בתיווך שלא במסגרת המשרד בתקופת ההתקשרות.
מבחני המשנה מחזקים אף הם את המסקנה כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדין במקרה זה.
מעבר לכך, גם משיקולי מדיניות של הגמשת תכלית דיני העבודה, בנסיבות המקרה הנדון יש להכיר בתובעים כעובדים של מירב.
חזרה למעלה
16   [עבודה]
תעא (ת"א) 8303/06 שמשון בליסה נ' אמניר תעשיות מיחזור בע״מ (עבודה; נטע רות, נ.צ.: י' ארבל, נ' אשכר-טולקובסקי; 13/08/12) - 25 ע'
עו"ד: אלכסנדר ספינרד, שושנה גביש, אופיר פוזנר
   על מנת להשיב לשאלה האם שררו יחסי עובד ומעביד על בית הדין לשאול עצמו לצורך מה מבוקש להכיר ביחסים אלה והאם מוצדק בנסיבות הספציפיות להכיר בהם בהקשר לזכות ספציפית זו או אחרת.
   עבודה – יחסי עובד-מעביד – מבחנים לקביעתם

בית הדין לעבודה נדרש לשאלה: האם שררו יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין הנתבעת בתקופה מושא התביעה והאם זכאי התובע לתשלום זכויות כעובד בגין ההתקשרות שבין הצדדים.

בית הדין לעבודה מפי השופטת נ. רות ונציגי הציבור י. ארבל ו- נ. אשכר טולקובסקי פסק כלהלן:
המבחן המרכזי המשמש לבחינת קיומם של יחסי עובד ומעביד הינו המבחן המעורב אשר מרכיבו העיקרי הוא מבחן ההשתלבות על שני פניו הפן החיובי משמעו כי תנאי להשתלבות במפעל הינו, ראשית לכל, קיומו של מפעל יצרני או "מפעל" נותן שירותים אשר ניתן להשתלב בו.
בנוסף לכך נפסק כי במסגרת בחינתו של פן זה תיבדק השאלה האם הפעולה המבוצעת הינה הפעולה הרגילה של המפעל והאם מבצע העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני של המפעל. הפן השלילי של מבחן ההשתלבות משמעו כי האדם אינו בעל עסק משלו, המשרת את המפעל כגורם חיצוני.
בנוסף, מורכב המבחן המעורב ממבחן הקשר האישי, הכפיפות, אספקת הכלים והחומרים, דרך ניכוי המיסים, בלעדיות במסגרת שעות העבודה, התמשכות הקשר, סדירותו ורציפותו, היקף תחולת משפט העבודה מכפיפות לתכלית.
בהקשר זה הפסיקה התייחסה באופן ספציפי למעמדו של אדם אשר סיפק שירותי הובלה ברכב שבבעלותו, כאשר בהקשר זה הנטייה שהתגבשה הייתה שלא להכיר באדם כאמור כעובד, אלא כקבלן עצמאי. זאת, בעיקר שעה שעלה כי נסיבות ההתקשרות והבעלות במשאית מלמדות למעשה על נשיאה בסיכויים ובסיכונים של ניהול עסק ע"י בעל המשאית, בין היתר, נוכח העסקת עובדים ושליטה על ההוצאות השוטפות וההשקעות ההוניות.
כן נפסק כי יש לשקלל את כל הנתונים שהינם חלק מן המבחן המעורב לאור התכלית אשר לשמה נבדקת שאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד וכי במסגרת בחינה זו יכול שיינתן משקל שונה לכל אחד מהנתונים הרלוונטיים.
על מנת להשיב לשאלה האם שררו יחסי עובד ומעביד על בית הדין לשאול עצמו לצורך מה מבוקשלהכיר ביחסים אלה והאם מוצדק בנסיבות הספציפיות להכיר בהם בהקשר לזכות ספציפית זו או אחרת. מכאן, שהפסיקה הציבה, לצד המבחנים הטכניים הנוגעים לקביעת המעמד, גם שיקולי מדיניות שאפשרו למעשה עריכת רזולוציה ברמה גבוהה יותר באשר להגדרת המעמד בנוגע לזכות בה עסקינן.
במקרה זה התקיימו בתובע סממנים מובהקים של בעל עסק עצמאי, השוללים את מעמדו כעובד, זאת, באופן המייתר דיון מורכב בשאלת האיזונים שבין השיקולים השונים. בנסיבות העניין אף לו קיבלנו את גרסת התובע לפיה הוא אכן ביצע את העבודה בעצמו תוך הסתייעות בלתי קבועה בעובדים, הרי שלא היה בכך כדי לשנות מהמסקנה לפיה לא התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד.
במקרה זה התמורה שקיבל התובע מלמדת על כך שהתובע לא נמנה על קבוצה מוחלשת הסובלת מכשל שוק שיש לתגמלה, כמו גם על כך שצורת ההתקשרות שבינו לבין הנתבעת לא נועדה להביא לעקיפה של נורמותהשאובות מתחום משפט העבודה, אלא להשיא הן את רווחיו של התובע והן את רווחיה של הנתבעת. העברת הדיון לבית המשפט המוסמך הינה עניין הנתון לשיקול דעתו של בית הדין ואין חלה עליו חובה להעביר את הדיון לבית המשפט המוסמך.
כידוע, העברת הדיון לבית המשפט המוסמך יש בה במקרים מסוימים לחסוך הן מזמנם של הצדדים והן מזמנו של בית המשפט. על רקע זאת יהיה זה נכון לבחון בכל מקרה ומקרה האם אכן ראוי למנוע מן התובע תשלום אגרה נוספת וכן, האם נוכח הקביעות והנימוקים שניתנו לעניין חוסר הסמכות יהיה בהעברה להביא לחיסכון בזמן שיפוטי.
מעבר לאלה בבוא בית הדין לשקול את העברת הדיון לבית המשפט המוסמך עליו ליתן דעתו גם לשאלה האם ההעברה מבטאת מדיניות שיפוטית ראויה, המתווה נורמות דיוניות שרצוי לתמרץ, כמו גם את סיכוייה של התביעה ככל וזו תועבר לערכאה המוסמכת. במיוחד נכון הדבר שעה שעילת התביעה שאיננהבסמכות מושתתת על טענות עובדתיות לגביהן.
חזרה למעלה
מחוזי
17   [בתי-משפט]
תפ (ת"א) 10291-01-12 מדינת ישראל נ' ״רשת - נגה״ בע״מ (מחוזי; דוד רוזן; 04/09/12) - 11 ע'
עו"ד: פז מוזר, נתנאל חי, ליאת בן ארי-שווקי, אתי בן דור, יהונתן תדמור, ירון גולומב, אביבה חפץ-נוימן, עודד קם
   נדחתה בקשת המדינה להוציא צו איסור פרסום של פרט מפרטיו האישיים ומעברו של עד המדינה המכונה באמצעי התקשורת ש.ד. נקבע, כי משלא ניתן לומר כי יש בשידור התוכנית לפגוע בצורה ממשית ורצינית בפרטיותו של העד או להטרידו, לא ניתן לקבוע כי בכוחו של סעיף 75(ד) לחוק בתי המשפט לשמש בסיס לבקשת המדינה.
   בתי-משפט – פומביות הדיון – הגבלתה

המדינה ביקשה באמצעות בא כוחה להוציא צו איסור פרסום של פרט מפרטיו האישיים ומעברו של עד המדינה המכונה באמצעי התקשורת ש.ד. המדינה השתיתה את בקשתה על סעיפים 70 (ד) ו- 75 לחוק בתיהמשפט. לגישת המדינה צו איסור הפרסום אמור להיות בבחינת הרחבה לצו איסור פרסום שמו ותמונתו של עד המדינה שהוצא ע"י בית משפט זה.

בית המשפט קבע כלהלן:
עקרון פומביות הדיון, עקרון יסוד מרכזי בשיטת משפטנו. מדובר בעיקרון שהוא מעיקרי היסוד של שפיטה ראויה ועשיית משפט צדק עקרון זה נושא עימו את חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת.
כתנאי להפעלת הסמכות לפי סעיף 70 (ד) לחוק בתי המשפט, על בית המשפט לבחון הן את מהות הזכות הנפגעת, הן את עוצמת הפגיעה בה. רק אם מגיע בית המשפט למסקנה כי הפרסום יביא לפגיעה בפרטיות, וכי הפגיעה האמורה הינה פגיעה חמורה, שומה עליו לשקול האם יש מקום להפעיל סמכותו ולאסור פרסום.
גם בשלב זה, על בית המשפט לאזן בין עקרון פומביות הדיון לבין הפגיעה בפרטיות. בגדר איזון זה יש לשקול את מידת העניין הציבורי שבפרסום המסוים אל מול הנזק שייגרם כתוצאה ממנו. ניתן להביאבמניין השיקולים את השלב בו נמצא הדיון השיפוטי אין דינו של פרסום בשלב הגשת כתב התביעה, כאשר ניצבת גרסה אחת בלבד, כדינו של פרסום פסק דין, הכולל ממצאים שעברו את כור ההיתוך השיפוטי. עקרון פומביות הדיון הינו עקרון בסיסי וראשוני בשיטתנו המשפטית רק במקרים חריגים, ראוי יהיה לצמצם הזכות ולהסיגה מפני אינטרסים חוקתיים אחרים. בנסיבות העניין, לא ניתן לקבוע כי יש בתוכנית "כלבוטק" הנדונה כדי להטריד עד בצורה כלשהי, גם אם ניתן להניח שיש בתוכנית הנ"ל לפגוע בו ובשמו.
משלא ניתן לומר כי יש בשידור התוכנית לפגוע בצורה ממשית ורצינית בפרטיותו של העד או להטרידו, לא ניתן לקבוע כי בכוחו של סעיף 75 (ד) לחוק בתי המשפט לשמש בסיס לבקשת המדינה.
חזרה למעלה
18   [חברות]
תנג (ת"א) 32690-10-11 רחל גוטליב נ' איילון אחזקות בע"מ (מחוזי; חאלד כבוב; 03/09/12) - 28 ע'
עו"ד: עמית מנור, יוקי שמש, שלומי מושקוביץ, יניב סטיס, נתי פולינגראיתן חיימוביץ, זאב שרף, שרון בן-חיים, שי אברמוביץ׳, שרון קלינמן, מיכאל נאור, לילך פורטנוב, צבי אגמון, אורי שורק, תום כהנא
   בית המשפט אישר קיבל בקשה לאישור הסכם פשרה במסגרת בקשה לאישור תביעה נגזרת. נקבע, כי במקרה זה, סכום הפשרה משקלל נכונה את הסיכונים והסיכויים המשפטיים שעמדו בפני הצדדים לתיק ומקדם את תועלת החברה.
   חברות – תביעה נגזרת – הסכם פשרה

בפני בית המשפטהוגשה בקשה לאישור הסכם פשרה במסגרת בקשה לאישור תביעה נגזרת. הבקשה לאישור תביעה נגזרת והתביעה נגזרת עניינן טענות כנגד משיכת משכורות של נושאי משרה בכירים במשיבה – חברה ציבורית, שלכאורה לא אושרו כדין, ונטען כי הסבו לה נזקים כספיים נטענים .

בית המשפט קיבלאת הבקשה וקבע כלהלן:
סעיף 202 (א) לחוק החברות קובע, כי "תובע לא יסתלק מתביעה נגזרת, ולא יעשה הסדר או פשרה עם נתבע, אלא באישור בית המשפט; בבקשה לאישור יפורטו כל פרטי ההסדר או הפשרה לרבות כל תמורה המוצעת לתובע". בכך בית המשפט קנה סמכות פיקוח לבדיקת מהות הפשרה האם ראויה אם לאו ולשמש כחסם בפני הסדרים שאינם ראויים.
בעשותו כן, על בית המשפט לקחת בחשבון את סכום הפשרה ביחס לפיצוי הפוטנציאלי של החברה במקרה של הצלחת התביעה; הסיכוי שהחברה תזכה בתביעה; תועלת אחרת שעשויה החברה להפיק מהפשרה המוצעת; השל שבשבו מתבקש אישורהפשרה; העלויות והמשמעויות של המשך ההתדיינויות מבחינת החברה; הסולבנטיות של הנתבעים או מנגנוני שיפוי שעומדים להם; הוגנות, יעילות וסבירות ההסכם שהוגש לבית המשפט.
בנוסף לשיקולים אלו, וכנגזר מהם, על בית המשפט לבחון אם לא בוצע שימוש לרעה בהליך התביעה הנגזרתעל ידי השגת פשרה שמיטיבה עם האינטרסים של הנתבעים והתובעים על חשבון החברה. בנסיבות העניין יש לבחון אם הצעת הפשרה משקפת נכונה את סיכויי וסיכוני התביעה, בעבור החברה ובעבור המבקשת.
סמכות הדירקטוריון להאציל מסמכויותיו לוועדות מטעמו הוסדרה בפרק השלישי לחלק השלישי בחוק החברות. על פי חוק החברות אמנם יש לדירקטוריון את הסמכות למנות וועדה שהמלצותיה מחייבות בהיעדר הוראה אחרת האוסרת על פי חוק החברות או תקנון החברה אולם על כל חברי הוועדה להיות חברי דירקטוריון ועל אחד מחבריה לפחות להיות דירקטור חיצוני. אם הוועדה נועדה לייעץ או להמליץ בלבד, ניתן למנות להרכבה גם חבר שאיננו דירקטור, במידה והתקנון מאפשר זאת במפורש.
וועדות התביעות הבלתי תלויות, הוקמו על מנת לטפל במקרים חריגים בהם מפאת ניגוד עניינים, נמנע מהתובע הנגזר לפנות בפניה מקדימה לדירקטוריון החברה. הקמתן חוסה תחת ההנחהשלחבריה יש את היכולת המקצועית, לברור ביעילות בין תביעות ראויות לכאלו שאינן ראויות. תחת כלל שיקול הדעת העסקי, לא יתערב בית המשפט בשיקול הדעת שהופעל על ידי הדירקטורים ובסבירות ההחלטה שהתקבלה.
ראשית, יש לבחון במסגרת השלב הראשון את עצמאות, תום לב וסבירות ההחלטה באמצעות בחינה של נקיטת פרוצדורות ומאמצים כנים של הוועדה. רק לאחר מכן, ולאחר שבית המשפט יתרשם מהממצאים שיעלו במסגרת השלב הראשון, תיגזר החומרה של הבחינה המהותית של החלטות הוועדה על ידי בית המשפט.
ככל שתום ליבה של הוועדה יוטל בספק, כך יבחן בית המשפט בחומרה יתירה את ממצאיה ויטה שלא לאשר את החלטותיה, ולהפך. הנטל להוכחת תום הלב, היעדר ניגוד עניינים, עצמאות ומאמצי הוועדה לחתור לחקר האמת מוטל על החברה.
על בית המשפט לבחון בבואו לאשר את השלב הראשון את הפרמטרים הבאים: מי יזם את הבירור העובדתי שגיבש את עילת התביעה, מתי מונתה הוועדה (לפני או אחרי הגשת התביעה) מידת עצמאות הוועדה, היקף הסמכויות שהואצלו לוועדה ותוקף החלטותיה, האם חברי הוועדה מילאו תפקידים או קשורים באופן כלשהו לחברה כך שתלותם עשויה להיפגע, מתי החברים בה מונו (לפני או אחרי גיבוש עילת התביעה והגשת התביעה) האם הוועדה מורכבת ממומחים בתחום, מהם הפרוצדורות שנקטה החברה בבואה לחקור את הסוגיה שבפניה, והאם ניתנה לכל חברי הוועדה במה לשאלת שאלות והבעת דעות כדבעי במסגרת ליבון הסוגיה שבמחלוקת.
רשימה זו איננה סגורה, ועל בית משפט לגזור מנסיבות העניין את הכרעתו. בשלב השני, יש לבחון את החלטת הוועדה לגופה. במסגרת זו, תיבחן סבירות החלטת הוועדה ומידתיותה אל מול סיכויי התביעה וההטבות שהחברה עשויה להפיק ממנה. יש להבטיח כי הוועדה תשמש ככלי בידי בית המשפט ולא להפך.
יש לאפשר את הקמת הוועדה במשורה ותוך שמירה על איזון שימנע, ככל הניתן, את השימוש לרעה במנגנון המוצע: לאחר הגשת התביעה הנגזרת, על החברה להגיש בקשה לשם הקמת הוועדה; הקמתה תותר כחריג ולא ככלל; על מנת לשכנע את בית המשפט בנחיצות הוועדה והתועלת שבהקמתה, על החברה לנהל הליך בירור מקדמי זוטא, במסגרתו עליה להצביע על נסיבותמיוחדות בתיק שמצדיקות את העברת בירור הטענות בחזרה למוסדות החברה. בנסיבות העניין, אין להקל ראש בתועלת שהביאה הוועדה.
במקרה זה, סכום הפשרה משקלל נכונה את הסיכונים והסיכויים המשפטיים שעמדו בפני הצדדים לתיק ומקדם את תועלת החברה.
חזרה למעלה
19   [קניין] [מקרקעין]
הפ (נצ') 6336-05-10 יעקב ביטון נ' נחמיה גמליאל (מחוזי; עאטף עיילבוני; 02/09/12) - 15 ע'
עו"ד:
   התובעים, הרוכשים במסגרת התחייבות לעשות עסקת מכר מאוחרת, עדיפים על פני הנתבעים, להם ניתנה התחייבות מוקדמת לתת מתנה. זאת, נוכח רשלנות ומחדלי הנתבעים ביצירת "התאונה המשפטית". לפיכך, התובעים זכאים להירשם כבעלי הזכויות בנכס נשוא ההליך.
   קניין – זכויות אובליגטוריות – עיסקאות נוגדות
   קניין – מיטלטלין – עסקאות נוגדות
   קניין – מקרקעין – מתנה
   קניין – מקרקעין – התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין
   קניין – מקרקעין – הערת אזהרה
   מקרקעין – עיסקאות נוגדות – תוצאתן
   מקרקעין – עיסקאות נוגדות – תום-לב
   מקרקעין – רישום – חברה משכנת
.
תביעה ותביעה שכנגד שבמרכזה השאלה למי הזכויות בנכס מקרקעין המהווה דירת מגורים (להלן: הדירה) – לתובעים והנתבעים שכנגד (להלן: התובעים), שרכשו את הדירה מהנתבעת 4 במסגרת הסכם מכר מיום 2.10.05 (להלן: הסכם המכר) שהזכויות על פיו טרם נרשמו, או לנתבעים והתובעים שכנגד (להלן: הנתבעים), שקיבלו את הדירה מהנתבעת 4 במסגרת עסקת מתנה מיום 4.9.97 שאף היא לא הושלמה ברישום (להלן: עסקת המתנה). 

בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בה"פ 6336-05-10, דחה את התביעה בה"פ 41995-07-10 ופסק כי:
בימ"ש עמד על כך כי מדובר בעסקאות בזכויות שאינן רשומות, ולכן מדובר בהתחייבויות נוגדות לעשות עסקה בזכות חוזית ולכן עדיפותה של מי מהעסקאות על פני רעותה תיבחן לאור סעיף 12 לחוק המיטלטלין. בנסיבות אלה, ככל שבמסגרת עסקת המכר השנייה בזמן, השתכללה זכות התובעים בתום לב, בתמורה ובקבלת הנכס לידם - זכותם עדיפה. בימ"ש ציין כי מאחר שהתברר כי ניתן לרשום את זכות החכירה בנכס בלשכת רישום המקרקעין, ייתכן וניתן לבחון את העסקאות הנוגדות גם באספקלריה של סעיף 9 לחוק המקרקעין, אם כי אין בכך כדי לשנות לעניין התוצאה הסופית, שכן גם אם לא התקיים התנאי שעניינו רישום העיסקה, עדיין אין משמעו של דבר כי נסתם הגולל על פתחו של הקונה השני, כך שבכל מקרה השאלות העיקריות הן עניין התמורה ותום הלב. עוד ציין בימ"ש כי מאחר שאין מחלוקת כי התובעים שילמו תמורה מלאה בעד הדירה ואף תפסו בה חזקה וגרים בה, הדיון ייסוב אודות שאלת תום לבם של הצדדים.
בימ"ש קבע כי הואיל ובעת עריכת עסקת המתנה עם הנתבעים טרם ניתן היה לרשום את הנכס במרשם המקרקעין, ולא היה באפשרותם לרשום הערת אזהרה במרשם המקרקעין בגין עסקת המתנה, הרי שהיה עליהם להודיע בכתב למינהל על העסקה, ולרשום את זכותם בגינה בחברה המשכנת. בהקשר זה צוין כי המינהל אינו רושם בספריו הערות אזהרה ביחס לנכסים המנוהלים על ידי חברה משכנת ואילו עסקת המתנה לא דווחה על ידי הנתבעים לחברה המשכנת עד לחודש 4/07. הנתבעים לא פעלו כאנשים סבירים ולא עשו כל שלאל ידם כדי לרשום הערה בדבר זכותם בדירה מכוח עסקת המתנה, וגרמו במחדליהם ל"תאונה המשפטית". הנתבעים אף ידעו על ביצוע עסקת המכר הנוגדת עוד בטרם שילמו התובעים את כל התמורה לפי הסכם המכר, אך לא פנו לתובעים כדי לדווח להם על קיומה של עסקת המתנה; מצד שני, התובעים לא ידעו על עסקת המתנה במעמד החתימה על הסכם המכר ובמהלך המשא ומתן שקדם לו. התובעים פעלו לרישום הזכויות בדירה על שמם ורק משביקשו להעביר את הזכויות בחברה המשכנת על שמם, נתקלו בדבר קיומה של עסקת המתנה. משהובהר כי המינהל לא יידע את התובעים אודות אותה עסקה נוגדת, ומשאף גורם לא יידע אותם על קיומו של הסכם המתנה, לא נפגע תום לבם הסובייקטיבי והם לא ידעו ולא יכולים היו לדעת על קיומה של עסקת המתנה. התובעים בדקו את מצב הזכויות בנכס טרם עריכת העסקה ולכן גם בתום לבם האובייקטיבי לא נפל רבב.
בימ"ש איבחן את המקרה דנן מעניין קדמני וקבע כי במקרה זה הוכח כי התובעים לא ידעו על עסקת המתנה הקודמת ולא הייתה כל מניעה כי הנתבעים ידווחו על עסקת המתנה לחברה המשכנת וירשמו הערה בנדון לטובתם. מחדלם המתמשך של הנתבעים גרם ליצירת "התאונה המשפטית" בדמות עסקת המכר ומשכך, קבע בימ"ש את עדיפות התובעים, הרוכשים בעסקת המכר, על פני הנתבעים, שעסקת המתנה עמם לא דווחה לחברה המשכנת ולא נרשמה כל הערה אודותיה שנים רבות. לפיכך, פסק בימ"ש התובעים הם הזכאים להירשם כבעלי הזכויות בדירה, בכפוף לתשלום כל האגרות והמסים כמתחייב בדין ולעיקול הרשום על הדירה.
חזרה למעלה
שלום
20   [עונשין]
תפ (ב"ש) 2517-04 מדינת ישראל נ' משה בנימין (שלום; דרורה בית אור; 03/09/12) - 18 ע'
עו"ד: ענבל חיים, נסאר מוסטפא, אדיר בן-לולו
   בית המשפט השית על הנאשם שהורשע בביצוע מעשי הונאה ומרמה עונש של מאסר בפועל. נפסק, כי הנאשם ביצע את אותם מעשי מרמה נפשעים בנסיבות מיוחדות בחומרתן. הקורבנות של מעשי המרמה היו לא אחרים מאשר משפחות אבלות הנתונות בשיא הכאב, הצער והחולשה עקב פטירת יקיריהם.
   עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים

הנאשם הורשע לאחר שהודה במיוחס לו על פי כתב האישום שהוגש נגדו. על פי החלק הכללי של כתב האישום המתוקן, במועדים הרלוונטיים לכתב האישום הנאשם הציג את עצמו במרמה כבעל חברה להקמת מצבות. הנאשם תכנן 17 מעשי מרמהבכך שהוא או מי מטעמו דאגו להזמין פנקסי חשבונות פיקטיביים עליהם צוינו פרטיה המזהים של החברה הפיקטיבית, וזאת בכוונה ליצור מצג שווא בעיני המתלוננים. הנאשם נהג לפנות אל אנשים שקרובי משפחתם נפטרו ביום ההלוויה או סמוך לאחריו, ולשכנע אותם בהבטחות שווא, לרכוש ממנו מצבות עבור קברי הנפטרים. לאחר מכן, הנאשם מסר להם חשבוניות מזויפות ובסופו של דבר לא הקים את המצבות.

בית המשפט פסק כלהלן:
מעשיו של הנאשם חמורים ביותר לכשעצמם והנסיבות בהן בוצעו מחמירות אותם פי כמה וכמה. מעשי מרמה, הונאה ועוקץ חמורים מעצם הפגם המוסרי, חוסר היושר הבסיסי והנזק הכלכלי שהן מסבות, הן ביחס לעסקה הספציפית והן כלפי האינטרס הציבורי הכללי של חיי מסחר תקינים.
הנאשם במקרה דנן גבה כספים מלקוחות במרמה בידעו כי אין בכוונתו לספק את התמורה המובטחת. כבר בכך קיימת חומרה רבה. דא עקא, שלא ניתן לנתק עבירהמנסיבות ביצועה, והללו נלקחות בחשבון תמיד לקולא או לחומרה.
במקרה דנן את אותם מעשי מרמה נפשעים ביצע הנאשם בנסיבות מיוחדות בחומרתן. הקורבנות של מעשי המרמה היו לא אחרים מאשר משפחות אבלות הנתונות בשיא הכאב, הצער והחולשה עקב פטירת יקיריהם. הנאשם ניצל באופן קר, ציני ונטול רגישות את מצבם חסר האונים של המתלוננים, אשר שמו בו את מבטחם, כדי לעשות על גבם רווחים קלים.
הנאשם לא התחשב ברגישות המשפחתית והדתית בעניין העמידה בזמנים של בניית המצבה. גם אם נקלע לקשיים כלכליים וביקש לחלץ עצמו מהם, הנאשם בחר לו בדרך נלוזה ואנטימוסרית לעשות כן ופגע בערכי האנוש הבסיסיים ביותר ובכבוד הנפטרים.
עבירות מן הסוג האמור מחייבות ענישה מוחשית אשר תרתיע את הנאשם כמו גם את העבריינים הפוטנציאליים מסוגו, ואשר תבטא את שאט הנפש ממעשים אלו ואת הוקעתם, בייחוד נוכח הנסיבות המיוחדות בהן בוצעו.
חזרה למעלה
21   [חברות] [עונשין]
תפ (ב"ש) 4827-03 מדינת ישראל נ' בנימין קרוצ'י (שלום; דרורה בית אור; 03/09/12) - 47 ע'
עו"ד: שלום שיפר, צדוק חוגי, נחמן הרשקוביץ
   אין יכול נאשם להיבנות מהסדר הטיעון של שותפו ומכתב האישום המתוקן שהוגש בעניינו בתמורה להחלטתו להודות ולסיים את ההליכים המתנהלים נגדו. אפשר והזיכוי הוא פורמאלי טכני או אישי לאמור מיוחד לנאשם שזוכה ואיננו שומט את הקרקע תחת הרשעתו של השותף האחר.מכאן שאין לומר בהכרח כי מחיקת עבירה כנגד נאשם א' במסגרת הסדר טיעון, בה היה מואשם עם נאשם ב' כמבצע בצוותא, שוללת את אפשרות הרשעתו של נאשם ב' לבדו באותה עבירה.
   חברות – אחריות בפלילים – מנהלים
   עונשין – עבירות – גניבה
   עונשין – עבירות – שידול
   עונשין –עבירות – הפרת אמונים בתאגיד
   עונשין – עבירות – קבלת נכסים גנובים
   עונשין – שותפים לעבירה – מבצע בצוותא
   עונשין – שותפים לעבירה – שותפים
   עונשין – שותפים לעבירה – מקבל נכסים גנובים

כנגד הנאשם שבמועדים הרלוונטיים להליך זה שימש כגזבר ומורשה חתימה של עמותה הוגש כתב אישום שמייחס לו ביצע עבירות של קבלת נכסים שהושגו בפשע, גניבה ושידול להפרת אמונים בתאגיד. הנאשם טוען, בין השאר, כי חלק מצומצם מהעובדות הנטענות נגדו אינן נכונות ולחלק האחר, החלק הארי של העובדות בו הוא מודה העניקה המאשימה בטעות פרשנות מפלילה. לטענת הנאשם העובדות לאשורן אינן מבוססות נגדו מבחינה משפטית, ובוודאי שלא במידת ההוכחה הנדרשת בפלילים של למעלה מכל ספק סביר, לא את היסוד העובדתי ובעיקר לא את היסוד הנפשי של העבירות המיוחסות לו.
.
בית המשפט זיכה את הנאשם מהעבירה של קבלת נכסים שהושגו בפשע, הרשיע אותו בעבירות של גניבה ושידול להפרת אמונים בתאגיד, ופסק כלהלן:
על פי תורת האורגנים ניתן להטיל אחריות פלילית אישית על תאגיד, להבדיל מאחריות שילוחית, עקב עבירה שביצע אורגן שלו. על פי זה היסוד הנפשי שמתקיים אצל האורגן נתפס כיסוד הנפשי של התאגיד.
בדומה, הרכיב ההתנהגותי האקטיבי שמתקיים אצל האורגן נתפס כרכיב ההתנהגותי האקטיבי של התאגיד. להבדיל מהדוקטרינה של אחריות שילוחית, אחריותו בפלילים של התאגיד אינה מותנית באחריות האורגן ועל כן עשוי תאגיד להיות אחראי גם אם האורגן עצמו אינו אחראי.
אכן, קיימת אפשרות להטלתאחריות על תאגיד גם במקום שזו לא תוטל בסופו של יום על האורגן, אך יחד עם זאת תורת האורגנים איננה מעין טענת הגנה הבאה ככלל לפטור את האורגן מכל אחריות למעשיו. אחריות פלילית אישית זו של התאגיד לא תבוא במקום האחריות האישית של האורגנים.
אחריות אישית של בני האדם הפועלים בתאגיד בין שהם אורגנים ובין שאינם אורגנים עומדת על רגליה שלה. עצם העובדה, שפלוני פועל כאורגן של תאגיד, אינה משחררת אותו מאחריות פלילית לה היה נתון לולא פעל כאורגן. במקרה דנן, הנאשם הוא שביצע את המעשים נשוא העבירות המיוחסות לו. אשר על כן, גם בהינתן תורת האורגנים לפיה ניתן לייחס את פעולותיו של הנאשם גם לחברה וגם אם פעל במסגרת החברה ובעבורה אין בכך כדי לפטור אותו מאחריות למעשים שעשה.
זאת עוד, תורת האורגנים אומנם מסמיכה את המאשימה לייחס אחריות אישית גם לתאגיד בגין פעולות האורגנים שלו אך היא איננה מחייבת אותה לעשות כן. יחד עם זאת, אין בעצם אי ההעמדה לדין של החברה בגדר אפליה או אכיפה בררנית כלפי הנאשם, ודאי שלא כזאת המקימה את טענת ההגנה מן הצדק. המדובר במקרה דנן בטענת אפליה ייחודית בה טוען מנכ"ל חברה לאפליה מול החברה שבניהולו. בנסיבות הללו לא רק שאיהעמדת החברה לדין לא פגעה בנאשם, ניתן אף לומר כי העובדה שהחברה לא הועמדה לדין ולא נחשפה לעונש של קנס מיטיבה עם הנאשם.
ההסכמות אליהן הגיעה המאשימה עם נאשם ספציפי במסגרת הסדר הטיעון, הסכמות שתוצאתן הקלה עימו בתמורה להודייתו, תקפות הן אך ביחס אליו. נכון הוא כי יכול ותהיה להסדר טיעון עם נאשם אחד השלכה לעניין עונשם של שותפיו, עם זאת השלכה זו הינה אך ביחס לעונש ואך במקרים של הסכמה בדבר הקלה בעונשו של עבריין עיקרי. שונה הדבר לעניין כתב האישום המתוקן המוגש לשם הסדר הטיעון, המייחס לנאשם עובדות ו/או עבירות קלות מאלהשיוחסו לו בכתב האישום המקורי.
אין יכול נאשם להיבנות מהסדר הטיעון של שותפו ומכתב האישום המתוקן שהוגש בעניינו בתמורה להחלטתו להודות ולסיים את ההליכים המתנהלים נגדו. אין בעצם מחיקתה של עבירת הגניבה ביחס לקרוצ'י – שותפו של הנאשם, כדי לשלול את הרשעתו של הנאשםבה, על אף שהוגדר בעניינה כמבצע בצוותא עם קרוצ'י.
אפשר והזיכוי הוא פורמאלי טכני או אישי לאמור מיוחד לנאשם שזוכה ואיננו שומט את הקרקע תחת הרשעתו של השותף האחר. מכאן שאין לומר בהכרח כי מחיקת עבירה כנגד נאשם א' במסגרת הסדר טיעון, בה היה מואשם עם נאשם ב' כמבצע בצוותא, שוללת את אפשרות הרשעתו של נאשם ב' לבדו באותה עבירה.
על פי הרכיב האחרון של היסוד העובדתי בעבירת הגניבה נדרש כי נטילת מושא הגניבה ונשיאתו תהא ללא הסכמת הבעלים, כשעל פי החוק תאגיד יכול אף הוא לבוא בגדר "בעלים" לשלילת התקיימותה של נסיבה זו על ההסכמהלהיות עניינית ואמיתית כאשר ידיעת בעלים על דבר נטילתו של הנכס עשויה לשמש ראיה להסכמה. היסוד הנפשי של עבירת הגניבה, על פי החלופה הראשונה בה עסקינן, כולל את המודעות לרכיבי היסוד העובדתי יחד עם התקיימותה של כוונה לשלילת קבע בקרב הנוטל במועד הנטילה.
על פניו המדובר בדרישה לקיומה של כוונה פוזיטיבית של הגנב שלא להחזיר את מושא הגניבה לבעליו לעולם. מכל מקום ההלכה הנוהגת העניקה לכוונה זו יסוד שלילי כשהדרישה היא לבחון היעדר כוונה ממשית להחזיר. בעיקרון, רק כוונה ברורה להחזיר, המלווה ביכולת מעשית וודאית לבצע זאת, עשויה להשמיט את הבסיס מתחת לקיומה של כוונה לשלול שלילת קבע נכס. החזרת הכסף לאחר גילוי שליחת היד אינה שוללת את הקביעה שבעת שליחת היד נלוותה אליה כוונת השלילה לצמיתות.
במקרה דנן אין מחלוקת כי מטרתו של הנאשם, עת נטל את ההמחאות של העמותה מקרוצ'י, הייתה אך להפקידןאצל ספקי החברה כבטוחות לשם המשך קבלת אשראי לחברת הבנייה שבניהולו, ולא על מנת שיעמדו לפירעון.
המבחן לקיומה של הכוונה להשיב את הגניבה, הוא סובייקטיבי, כאשר תוכנה של הכוונה הוא ודאות להשבה, על פי ראותו של הנוטל בזמן הנטילה. כוונה זו יכול שתלמד ממכלול הנסיבות.
חזרה למעלה
22   [דיון אזרחי]
הפ (חד') 28163-02-10 מועצה מקומית פרדס חנה - כרכור נ' שמואל אחימן (שלום; קרן אניספלד; 29/08/12) - 24 ע'
עו"ד: ג'ובראן ג'ובראן
   בית המשפט הורה על דחיית תביעתה של המבקש המבקשת אשר במסגרתה ביקשה שבית המשפט יצהיר, כי היא קיימה ומילאה אחר כל חיוביה לפי פסק דין, שניתן בהליך קודם. נפסק, כי בנסיבות, סתירה מן הסוג שהשתק שיפוטי חל עליה ושאותה הוא נועד למנוע מתקיימת בין טענות המועצה שהובאו בתצהיריה בערעור לבין טענותיה שביסוד הליך זה.
   דיון אזרחי – פסק-דין – פירושו
   דיון אזרחי – פסק-דין – חוסר בהירות
   דיון אזרחי – מעשה-בית-דין – השתק שיפוטי

העותרת מבקשת בתביעתה זו להצהיר, כי היא קיימה ומילאה אחר כל חיוביה לפי פסק דין, שניתןבהליך קודם, אשר עניינו השבת המצב בחלקת המשיב, בה בוצעו מחמת טעות עבודות הנחת צנרת מטעמה של המבקשת, לקדמותו.

בית המשפט דחה את המרצת הפתיחה ופסק כלהלן:
השאלה מה נכלל בפסק הדין ומה לא נכלל בו היא שאלה פרשנית מדרגה ראשונה. הפניה לנסיבות חיצוניות שאפפו את הגשתה של תובענת המשיב, לכתבי בי דין ומסמכים שהוגשו ולהחלטות שיפוטיות שניתנו במסגרת הדיון באותה תובענה ובהליכים שבאו בעקבותיה הפניה בה נקטה המועצה בהליך זה, כשהמשיב מחרה מחזיק אחריה נועדה לשרת את אותו תהליך פרשני שבמהלכו יחלץ בית המשפט את התוכן הממשי שנודעלחובת המועצה להשיב את המצב בחלקת המשיב לקדמותו ויקבע מה נכלל ומה לא נכלל בה.
מבחינת הדין המהותי שמורה קביעה כי פסק דין שהוגש לביצוע אינו ברור, מהיותו נתון לפרשנויות שונות המשליכות על אופן ביצועו ויכולת אכיפתו, לרשם ההוצאה לפועל. אם סבר הרשם, חרף טענת החייב, שפסק הדין ברור די הצורך נסללת הדרך לביצועו. אם מצא הרשם שפסק הדין אינו ברור, אין בכך כדי להביא לעולם תובענה חדשה בין החייב לזוכה.
ביצוע פסק הדין נותר בהוצאה לפועל ועל הרשם ליזום הליך לפי סעיף 52 לחוק ההוצאה לפועל כדי לקבל הבהרה. הדברים אמורים גם בפסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה ולא רק ביחס לפסק דין שניתן לאחר בירור עובדתי והפעלת שיקול דעת שיפוטי.
ההשתק השיפוטי מתמקד בציר היחסים שבין בעלי הדין ובית המשפט, מטרתו למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט. נוכח התכלית של בירור האמת מתירים לבעל דין לתקן את טענותיו בגדרו של הליך אחד, אם ביקש זאת, אך משתם ונשלם הבירור האחד אין לאפשר לו להישמע בטענה הפוכה שכן יש בכך משום "כרכור" בין הערכאות תוך ניצול ההליכים לרעה.
את סוגית ההשתק השיפוטי יש להבין וליישם גםלאורו של עקרון תום הלב, שהוא בעל תחולה רחבה במשפטנו. היסוד להשתק השיפוטי הוא יסוד מוסרי, קרי דרישה להתנהלות כנה שאינה בנויה אך על צרכים טקטיים. דרישה להצלחה בטענה הנוגדת המוקדמת יותר שהועלתה בהליך הראשון אינה הכרחית, אף אינה נדרשת באספקלריה של עקרון תום הלב. עם זאת נדרש שתתקיים סתירה מובהקת בין הטענה שהעלה בעל הדין בהליך האחד לבין הטענה בה הוא מבקש להישמע עתה, בהליך האחר.
בנסיבות, סתירה מן הסוג שהשתק שיפוטי חל עליה ושאותה הוא נועד למנוע מתקיימת בין טענות המועצה שהובאו בתצהיריה בערעור לבין טענותיה שביסוד הליך זה.
חזרה למעלה
23   [דיון פלילי]
הת (ראשל"צ) 38637-06-12 מדינת ישראל נ' בועז צציק (שלום; שרית זמיר; 01/08/12) - 25 ע'
עו"ד:
   סעיף 21 (ג) לחוק איסור הלבנת הון קובע כי ניתן להורות על מימושו של צו החילוט מתוך רכושו של אדם אחר, כאשר הנדון מימן את רכישתו, או שהעבירו לאותו אחר בלא תמורה. יחד עם זאת, החוק אינו מאפשר הפעלת סמכות זו ביחס לרכוש שפעולות אלה בוצעו על ידי הנדון לפני ביצוע העבירה שבעטיה ניתן צו החילוט. מכאן שההעדפה המשתקפת בסעיף ככלל לאינטרס הציבורי שבמאבק בעבירות הלבנת ההון, על פני זכות הקניין של הפרט, אינה בלתי מוגבלת.
   דיון פלילי – תפיסת חפץ – לפי חוק איסור הלבנת הון
.
המדינה הגישה בקשה להארכת תקופת אחזקת תפוסים ע"י המבקשת למשך 6 חודשים נוספים. בקשת המבקשים הוגשה בשם לב לעובדה, כי מדובר בחקירה מורכבת ומרובת מעורבים. לטענת המבקשת הרכוש שנתפס והוקפא הינו רכוש המצוי בחזקת המשיבים ו/או בשליטתם, רכוש זה מהווה "רכוש אסור" כמשמעו בחוק איסור הלבנת הון ושוויו אינו עולה על שווי הרכוש שמקורו בעבירה. המבקשת טוענת, כי בכוונת המבקשת לעתור לחילוט "הרכוש האסור" בסוף ההליך, ולפיכך יש להמשיך ולהקפיאו, על מנת שלא תסוכל אפשרות חילוטו, אם בסופה של חקירה יועמדו המשיבים לדין.

בית המשפט קבע כלהלן:
יש לדחות  את טענת ב"כ המשיבים בדבר פקיעת תוקף הצווים עוד טרם הגשת בקשה להארכתם ע"י המבקשת.
תפיסת רכוש או הקפאתו, מבחינה עניינית ומהותית, אינה אלא "מעצר רכוש", ועל כן תקופת "מעצרו" תמנה מיום תפיסתו בפועל ולא מהמועד בו הוצא הצו. בענייננו נמנית אפוא תקופת התפיסה מיום 25.12.11. משכך בקשת המבקשת להארכת התפיסה אשר הוגשה לבית המשפט ביום 20.06.12, הוגשה בתוך תקופת 180 הימים ועוד טרם שפג תוקף הצווים. ביהמ"ש רשאי, גם אם לא ניתן צו ביניים, לפי סעיף 34 לפסד"פ, להאריך את תקופת התפיסה. ומשעשה כן לא תקום החובה שבסעיף 35 לפסד"פ להחזיר את החפץ לאדם שממנו נלקח.
סמכות ההארכה נתונה לבית המשפט, גם כשלא הוארכה תקופת התפיסה תוך ששת החודשים ולא הוגש כתב אישום. קריאה פשוטה של סעיף 26 לחוק איסור הלבנת הון מלמדת על הכוונה להרחיב את סמכויות התפיסה גם ל"עניין רכוש שביחס אליו ניתן לתת צו חילוט לפי אותו חוק.
בית המשפט מוסמך מכוח סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון להורות על חילוט רכושו של הנידון בשווי הרכוש שבו נעברה עבירה. רכושו של הנדון מוגדר בסעיף זה כ"כל רכוש שנמצא בחזקתו בשליטתו או בחשבונו. מאחר שניתן לחלט גם רכוש "תמים" בהבדל מרכוש "אסור" מוענקת סמכות עזר של תפיסת הרכוש, לגביו "ניתן לתת צו חילוט".
סעיף 26 לחוק איסור הלבנת הון מרחיב את סמכות בית המשפט, מכוח הפסד"פ, לתפוס נכסים שניתן לחלט לפי חוק איסור הלבנת הון, פשוטו כמשמעו. הפסיקה יצקה תוכן לאותו סעיף וקבעה כי למבקשת הסמכות לתפוס נכסים בשני מסלולים מקבילים, האחד לפי החוק לאיסור הלבנת הון, והשני בנתיב הפסד"פ לאור הוראת סעיף 26 לחוק איסור הלבנת הון, שמפנה בעניין זה לפסד"פ. טענת המשיבים להעדר סמכות תפיסה נדחית.
סעיף 21 (ג) לחוק איסור הלבנת הון קובע כי ניתן להורות על מימושו של צו החילוט מתוך רכושו של אדם אחר, כאשר הנדון מימן את רכישתו, או שהעבירו לאותו אחר בלא תמורה. יחד עם זאת, החוק אינו מאפשר הפעלת סמכות זו ביחס לרכוש שפעולות אלה בוצעו על ידי הנדון לפני ביצוע העבירה שבעטיה ניתן צו החילוט. מכאן שההעדפה המשתקפת בסעיף ככלל לאינטרס הציבורי שבמאבק בעבירות הלבנת ההון, על פני זכות הקניין של הפרט, אינה בלתי מוגבלת.
גם אם מדובר בדירה/רכב/חשבון בנק שהוא אכן בחזקתו או בשליטתו של חשוד, אין המדינה זכאית לחלט את חלקו הקנייני המוכח של בן/בת הזוג של החשוד, אלא בהתקיים הסייג הקבוע בסעיף 21 (ג) לחוק איסור הלבנת הון.
גם אם מבחינה מילולית, לכאורה, ניתן לראות בנכסים "רכושו של נידון" כמשמעו בסעיף 21 (ב) לחוק איסור הלבנת הון, הרי הפרשנות התכליתית ועקרונות השיטה המשפטית, ובפרט ההכרה בזכות הקניין כזכות חוקתית, מביאות למסקנה כי אין מקום לחלט, ועל כן אף לא לעקל, את חלקו של בן/בת הזוג שלו זכויות קנייניות מוכחות בנכסים.
הסמכות להקפיא חשבונות בנק או לתפוס רכוש אסור על פי חוק איסור הלבנת הון נתונה גם לבית המשפט השלום. תוקף הצווים מכוחם הוקפאו החשבונות ונתפס הרכוש לא פקע טרם הגשת בקשת ההארכה על ידי המבקשת.
סעד זמני נגד רכוש (זכות קניינית מוכחת) אינו יכול להינתן נגד מי שאינו נאשם/חשוד ואין לו כל זיקה להליך הפלילי והדברים אמורים גם במי שחולק רכוש משותף עם הנאשם דוגמת בן זוג, למעט באותם המקרים בהם מתקיים הסייג הקבוע בסעיף 21 (ג) לחוק איסור הלבנת הון. יש צורך להוכיח את השווי של "הרכוש האסור", והעיקול וההקפאה לא יעלו על שוויו של "הרכוש האסור".
במקרה דנן, משנמנעה המבקשת להציג ראיות ונתונים מספריים בדבר היקף הרכוש האסור שנתקבל אצל המשיבים, ניתן להעריך סכומים אלה בעיקר בהסתמך על הודעות המשיבים.
חזרה למעלה
משפחה
24   [משפחה] [בתי-משפט]
הט (נצ') 45263-04-12 פלונית נ' אלמוני (משפחה; אסף זגורי; 01/07/12) - 13 ע'
עו"ד:
   חרף העובדה שכמעט כל החלופות האמורות בסעיף 3 לחוק למניעת אלימות אינן מתקיימות בנסיבות דעסקינן, ביהמ"ש מוצא להאריך בשלושה חודשים צו הגנה לפי חוק זה, האוסר על המשיב – שהורשע באונס בתו ושוחרר לאחרונה ממאסרו – להכנס לעיר *** בה מתגוררים המבקשים (באותה עיר (בשכונה אחרת), מתגוררת גם אימו של המשיב).
   משפחה – חוק למניעת אלימות במשפחה, תשנא-1991 – צו הגנה
   משפחה – חוק למניעת אלימות במשפחה, תשנא-1991 – צו הרחקה
   בתי-משפט – סעדים – צו למניעת הטרדה מאיימת
.
בקשה לצו הגנה לפי הוראות החוק למניעת אלימות במשפחה שיאסור על המשיב להימצא בתחום העיר *** בשל מסוכנותו המינית ו/או בשל היעדר אפשרות לניהול סביר ותקין של חיי המבקשים (בת זוגו לשעבר של המשיב; וילדיהם). המשיב הורשע באינוסה של בתו – המבקשת 5. ביום 30/4/12, בסמוך לשחרור המשיב ממאסרו (15/5/2012), ניתן לבקשת המבקשת צו הגנה במעמד צד אחד האוסר על כניסת המשיב לעיר ***.

ביהמ"ש הורה על הארכת הצו בשלושה חודשים נוספים, מהטעמים הבאים:
סעיף 3 לחוק למניעת אלימות קובע, כי ביהמ"ש לענייני משפחה רשאי ליתן צו הגנה באם בוצעה עבירת מין בסמוך לפני הגשת הבקשה (סעיף 3(1)), באם התנהגות המשיב נותנת בסיס סביר להניח, כי הוא מהווה סכנה גופנית ממשית או עלול לבצע בו עבירת מין (סעיף 3(2)) או אם המשיב התנהג באופן שאינו מאפשר לבן משפחתו ניהול סביר ותקין של חייו (סעיף 3(3) לחוק).
לגישת השופט זגורי, הכלים שנתונים על פי חוק למניעת אלימות במשפחה אין בהם בנסיבות כדי לספק את ההגנה המתמדת למבקשים מפני שהיית המשיב בעיר ***. שכן, כמעט שכל החלופות האמורות בסעיף 3 לחוק למניעת אלימות אינן מתקיימות: לא מדובר על אירוע אלימות שקרה בסמוך להגשת הבקשה, אין מדובר במי שהתנהגותו נותנת בסיס סביר להניח שינהג באלימות או יבצע עבירת מין כלפי המבקשים (לאור חוו"ד מסוכנות, העובדה שיצא בעבר למספר רב של חופשות, ההסכמה לצו הגנה לרדיוס של מעל קמ"ר ונתונים נוספים), וגם ספק רב אם ניתן לראות בעבירת המין בה הורשע המשיב משום "התעללות נפשית מתמשכת". יתירה מכך, גם אם יימצא בסיס להרחקת המשיב מעיר זו לפי הוראות סעיף 3 לחוק למניעת אלימות במשפחה, הרי שניתן יהיה לעשות כן למשך שלושה חודשים לכל היותר בכל פעם ולתקופה מצטברת של לא יותר מאשר שנה (סעיף 5(א) לחוק).
כיצד אפוא, ניתן בכל זאת להכיר בעילה מכוח החוק למניעת אלימות כדי לספק הגנה למבקשים? לשיטת השופט זגורי, ראשית, ניתן לומר שהימצאות המשיב בעיר מגורי המבקשים הינה בבחינת התנהגות באופן שאינו מאפשר לבני משפחתו ניהול סביר ותקין של חייהם; שנית, ניתן לומר כי עדיין מתקיימת מסוכנות מינית (גם אם היא נמוכה) המצדיקה הרחקה מעיר מגוריהם.
אפשרות אחרת והולמת לא פחות, היא מתן צו לפי הוראות החוק למניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001 ; סעיף 2(ח1) לחוק למניעת אלימות מאפשר מתן צו למניעת הטרדה מאיימת בדיון לפי החוק למניעת אלימות. ההגדרה של "הטרדה מאיימת" רחבה הרבה יותר מהגדרת "אלימות" לפי החוק למניעת אלימות וקשת המקרים שבהם ניתן להורות על איסור הטרדה מאיימת, גדולה הרבה יותר מזו לפי החוק למניעת אלימות. כאשר במקרה דנן, הימצאות המשיב בעיר מגורי המבקשים היא זו שעלולה להיתפס כהטרדה מאיימת, כפגיעה בשלוות חיי המבקשים וכהתנהגות שאינה מאפשרת ניהול סביר ושליו שלהם.
הובהר, כי גם אם ישנה עילה למתן צו הגנה או למתן צו למניעת הטרדה מאיימת, עדיין מדובר בחיקוקים שנועדו ליתן פתרון זמני ומיידי לתקופה קצובה של חודשים ספורים ועל המבקשים למצות אפשרויות הרחקתו של המשיב מכוח הוראות חיקוק אחרות (חוק ההגנה לפי עברייני מין ו/או לפי חוק זכויות נפגעי עבירה).
הצבת האינטרסים המתנגשים בנוסחת האיזון: זכותם של המבקשים לניהול סביר ותקין של חייהם, למול זכותו של המשיב, חרף היותו עבריין מין מורשע לחופש תנועה ולזכות בסיסית למגורים, בפרט לנוכח הנזק שעלול להיגרם למבקשת 5 באם הוא ישהה בעיר ***. מובילה למסקנה שיש עדיפות מובהקת לאינטרס המבקשת 5. האיזון הראוי טמון במימד הזמן. מתן צו למשך 3 חודשים מהיום, יאפשר מחד גיסא מיצוי כל ההליכים בביהמ"ש המחוזי (בין לפי חוק עברייני מין ובין לפי חוק מגבלות חזרת עבריין למקום מגורי הנפגע) ומאידך גיסא, יקנה בתקופה קריטית זו את השקט והשלווה הנדרשים למבקשים לקיים חיים סבירים. התקווה היא, כי בשלב זה תתגייס המבקשת 5 לשירות לאומי ותמצא הכוחות להתמודד עם האפשרות שבעתיד המשיב ישוב לעיר *** (באם לא יינתן נגדו צו פיקוח מתאים) ומנגד, ישוב המשיב וישקול האפשרות לשקם את חייו בעיר אחרת.
יצוין כי בקשת פרקליטות מחוז צפון למתן צו פיקוח ביחס למשיב בהתאם לחוק ההגנה על הציבור מפני עברייני מין הוגשה לביהמ"ש המחוזי רק ביום 20/6/12 (לאחר שחרורו של המשיב ממאסרו ולאחר הגשת הבקשה דנן) ובה עתרה הפרקליטות ליתן צו פיקוח ומעקב ביחס למשיב למשך תקופה של שנתיים ובהם נתבקש ביהמ"ש המחוזי לאסור עליו ליצור כל קשר עם קרבן העבירה (המבקשת 5) וכן לאסור מגורים במקום בו מתגוררות המבקשות. בראשית הדיון, עומד ביהמ"ש על נפקות ההליך לפי חוק ההגנה על הציבור מפני עברייני מין.
חזרה למעלה
25   [ירושה] [בנקאות] [חוזים]
תמש (חי') 4541-98 צ.ג נ' א.ק (משפחה; אלה מירז; 13/06/12) - 11 ע'
עו"ד: גולדברג יואל, משה טמבור ז"ל, ירון טיקוצקי, יוסף פרינס
   אין בצרוף שותף (שאינו בן זוג) לחשבון בנק, כשלעצמו, כדי ללמד על בעלות השותף בכספים. על מנת להוכיח בעלות, על השותף שצורף להוכיח מתנה מחיים. קרי, את כוונת הנותן בעניין ההקנייה והכרחי כי יעשה זאת באופן שאינו משתמע לשתי פנים. במקרה דנן, נפסק בין היתר, כי עלה בידי הנתבעת להוכיח שהאב המנוח התכוון לשתפה בכספי חשבון מסויים. עם זאת, ככל שהמנוח חפץ היה ליתן לנתבעת את הבעלות במלוא כספים אלו, היה עליו להעביר את הכספים לחשבונה, כפי שאכן עשה במהלך חייו. לפיכך נקבע כי הנתבעת זכאית למחצית מהכספים בחשבון כבעלים וכי העזבון הוא הבעלים של המחצית הנותרת של הכספים ולפיכך הינו בר השבה.
   ירושה – עיזבון – נכסי העיזבון
   בנקאות – חשבונות בנק – חשבון משותף
   חוזים – מתנה – חשבון בנק משותף
   חוזים – מתנה – הוכחתה
.
תביעה להשבת כספי עזבון המנוח – אבי הצדדים, שהוגשה ע"י בנו נגד האחות. הצדדים, הם יורשיו היחידים של המנוח בחלקים שווים. האחות צורפה בחיי המנוח כשותפה לחשבון הבנק של המנוח ונטלה מהחשבון כספים. טענת הנתבעת הינה למתנה בחיים. השאלה המשפטית בתיק דנן הינה המשמעות המשפטית, בצרוף שותף (שאינו בן זוג) לחשבון המשותף והאם יש בצרוף משום הענקת מתנה מחיים לשותף המצטרף? חשוב לציין כי המחלוקת המשפטית בדבר הבעלות בכספים, הינה במישור שבין יורשי המנוח, להבדיל ממישור היחסים שבין בנק - ללקוח.

ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה בחלקה, מהטעמים הבאים:
ככלל קיימת חזקה (הניתנת לסתירה), שלכל אחד מבעלי החשבון בעלות במחצית יתרת החשבון, אלא אם קיים הסכם הקובע אחרת. החזקה מעוגנת בסעיף 9(ב) לחוק המטלטלין ואין בחזקה זו להעניק זכויות קנייניות לשותפים במיטלטלין. מכאן, שאין בצרוף שותף לחשבון, כשלעצמו, כדי ללמד על בעלותה בכספים. על מנת להוכיח בעלות, על השותף שצורף להוכיח מתנה מחיים (כפי שנטען בענייננו). קרי, את כוונת הנותן בעניין ההקנייה (להבדיל מצירוף שותף אך לשם הנוחות בניהול החשבון או לאור קושי תפקודי של בעל החשבון בניהול החשבון) והכרחי כי יעשה זאת באופן שאינו משתמע לשתי פנים. עפ"י הפסיקה, כוונה שכזו עשויה להיות מוכחת במסמכים בכתב, על סמך התבטאויות מוכחות של המנוח, ראיות בדבר יחסים מיוחדים בין המנוח לשותף והוכחות נסיבתיות אחרות. בהקשר זה צויין גם כי הפסיקה מאבחנת, לעניין נטל ההוכחה בין חשבונות שנפתחו מלכתחילה כמשותפים לחשבונות שנפתחו ואליהן צורף שותף במועד מאוחר."בחשבון שנפתח מלכתחילה כמשותף, חזקה היא שהכספים בחשבון הם בבעלות משותפת אלא אם כן הוכח ההיפך. לעומת זאת, בחשבון שהשותף הצטרף אליו בשלב מאוחר יותר, על מנת שתוכר פעולה כזו כהענקת מתנה לשותף השני, של מחצית הכספים באותו חשבון, דרושה הוכחה בדבר גמירות דעת "הנותן" להענקת אותה מתנה".
במקרה דנן, באשר לחשבון בבנק המזרחי הציגה הנתבעת מקבץ של פעולות אשר יש בו להעיד על כוונה של המנוח לשתף את הנתבעת בכספי החשבון. עם זאת, ככל שהמנוח חפץ היה ליתן לנתבעת את הבעלות במלוא הכספים, היה עליו להעביר את הכספים לחשבונה, כפי שאכן עשה במהלך חייו (גם לטענת הנתבעת) ולא רק לצרפה לחשבון. לפיכך נקבע כי הנתבעת זכאית למחצית מהכספים בחשבון זה כבעלים וכי העזבון הינו הבעלים של המחצית הנותרת של הכספים ולפיכך הינו בר השבה. עם זאת, ביהמ"ש מצא להוסיף, מבלי להתייחס לשאלת הבעלות, כי יש פגם מוסרי בעובדה שהנתבעת משכה כספים ביום פטירת המנוח, מספר שעות לפני קבורתו. ייתכן ויש בכך ללמד על הבנת הנתבעת כי תאלץ להתחלק עם אחיה בכלל הכספים או לכל הפחות במחציתם.
באשר לחשבון בבנק הפועלים ח-ן 4 התביעה נדחית. מדובר בחשבון על שם הנתבעת בלבד והתובע לא הוכיח טענותיו כי המנוח העביר לחשבון זה כספים בשל השפעה בלתי הוגנת מצד הנתבעת.
אשר לחשבון חסכון בבנק הפועלים 5 חשבון יחיד של המנוח – התובע זכאי למחצית מהכספים כיורש נכון ליום הפטירה. הוצאות הקבורה שנמשכו מהחשבון יקוזזו מסכום זה.
אשר לחשבון חסכון בנק טפחות מס' 8 – התובע לא הוכיח תביעתו לעניין החשבון ולכספים שהיו מצויים בחשבון זה במועד פטירת המנוח ולפיכך אין כל הוראה אופרטיבית בעניין השבת כספים לחשבון זה.
חזרה למעלה
הגבלים עסקיים – החלטות הממונה
26   [הגבלים עסקיים]
ישראמקו נגב נ' מודיעין אנרגיה שותפות מוגבלת (הגבלים עסקיים – החלטות הממונה; פרופ' דיויד גילה; 28/08/12) - 10 ע'
עו"ד:
   הממונה על ההגבלים העסקיים קבע תנאים לתחולת הפטור שנתבקש על ידי הצדדים לפי סעיף 14 לחוק ההגבלים העסקיים. נקבע, כי ההסדר בין הצדדים יוצר שולחן משותף בין המאגרים המתחרים, והחשיפה למידע, מהווים כר פורה לתיאום ולקיבוע שיווי משקל על-תחרותי בין המאגרים השונים וכתוצאה מכך פגיעה בסיכוי להתפתחות של תחרות ביניהם.
   הגבלים עסקיים – הסדר כובל – אישורו
.
הממונה להגבלים עסקיים נדרש לבקשה למתן פטור לפי סעיף 14 לחוק ההגבלים העסקיים, להסדר בין ישראמקו נגב-2 שותפות מוגבלת ובין מודיעין אנרגיה שותפות מוגבלת. עניינו של ההסדר בהעברת 10% מזכויות ההשתתפות של ישראמקו ברישיון הנפט 332/שמשון למודיעין ומתן אופציה למודיעין לרכישת עד 15% מזכויות ההשתתפות ברישיונות 391/דניאל מזרח ו- 392/דניאל מערב.

הממונה להגבלים עסקיים קבע כלהלן:
חוק הנפט מסדיר את המסגרת החוקית לחיפוש והפקת גז טבעי בישראל, ומתנה פעילות זו בקבלת אישור מטעם הממונה על ענייני נפט במשרד האנרגיה והמים.
החוק מגדיר שלושה סוגים של זכויות נפט: היתר מוקדם המקנה למחזיק בו זכות לערוך בדיקות מקדימות כדי לעמוד על הסיכויים לגילויי נפט וגז, למעט קדיחות ניסיון. רישיון המקנה למחזיק בו זכות לחפש נפט וגז, זכות לקדוח קידוחי ניסיון וקידוחי פיתוח וזכות לקבל חזקה בשטח עם מציאת תגלית, וחזקה אשר מקנה לבעליה זכות ייחודית לחפש ולהפיק נפט וגז בשטחה. כן מטיל חוק הנפט חובות פעולה על המחזיקים ברישיון ובחזקה ומגדיר לוחות זמנים לפתיחה בחיפושים ולביצוע קידוחי ניסיון. תוקף הרישיון מוגבל בסד זמנים הקבוע בחוק.
היחסים בין המחזיקים השונים בכל זכות נפט מוסדרים באמצעות הסכם תפעול משותף המכונה, המגדיר את יחסי הכוחות ביניהם, קובע את אופן קבלת ההחלטות לגבי זכות הנפט ואת החובות והזכויות המושתות על המחזיקים ביחס לפעילות החיפוש, ההפקה, השיווק והמכירה. למותר לציין כי ההחזקה בזכויות הנפט וההשקעה הגבוהה בשלב האיתור והחיפושים, נעשות תוך מבט צופה פני עתיד לקראת הגז שעשוי להתגלות במהלך הקידוח, אשר באמצעותו יניבו המחזיקות את רווחיהן.
ההסדר בין הצדדים מהווה למעשה מיזם משותף בין מתחרים. ישראמקו מזה ומודיעין מזה, מבקשות לחבור יחד בזכויות ברישיון שמשון, יחד עם ATP.
לישראמקו, בעלת הזכויות בשמשון, זכויות בחזקת תמר, המקנות לה זכויות הצבעה בהחלטות המתקבלות בעניין המאגר ומידע מלא לגביו, אשר עיקרו בכלל הפרטים המסחריים והמחירים בהם יימכר הגז מן המאגר. מודיעין הינה כאמור בעלת זכויות בשרה ומירה, המקנות לה לפי הסכם התפעול המשותף זכות וטו בהצבעות ובקבלת החלטות בעניין המאגר, הקידוחים והפקת הגז.
החזקה ב-10% ברישיון שמשון מקנה למודיעין חשיפה למידע רב על המתרחש בשמשון הן בשלב הקידוחים וההפקה ובהמשך גם בשלב השיווק ומכירת הגז מן המאגר. בשל הזיקה שיוצרת ישראמקו בין שמשון לתמר, עשויה מודיעין להיות חשופה גם למידע המסחרי הקשור במאגר תמר, כגון המחירים והתנאים המסחריים בהם נחתמו הסכמי הגז עם תמר. במקביל, חשופה מודיעין לכלל המידע בנוגע לרישיונות שרה ומירה וככל שתימצא תגלית במאגרים אלה תהא מודיעין חשופה למידע בדבר עסקאות למכירת גז, לקוחות, תנאים מסחריים וכיוצא באלה.
שולחן משותף זה, שנוצר בין המאגרים המתחרים, והחשיפה למידע, מהווים כר פורה לתיאום ולקיבוע שיווי משקל על-תחרותי בין המאגרים השונים וכתוצאה מכך פגיעה בסיכוי להתפתחות של תחרות ביניהם.
זאת ועוד, מודיעין עלולה להשתמש בכוח ההצבעה שלה במאגר האחד על מנת למנוע ממנו 'לחטוף' לקוחות למאגר האחר, להוריד מחירים, לקבוע תנאים מסחריים טובים יותר, וכיוצא באלה, מחשש לפגיעה בערך השקעתה במאגר האחר.
חזרה למעלה