|
עליון |
|
1 [חוזים] |
 |
|
עא 3933/09 עבדאלמנאן יאסין אחמד נ' מינהל מקרקעי ישראל (עליון; ח' מלצר, נ' סולברג, א' גרוניס; 05/09/12) - 11 ע' |
|
עו"ד: אביה גולדין טשיל, אפרת ברנר, יוסף גבריאלי |
 גישת ביהמ"ש קמא לפיה לא ראוי בנסיבות לבטל את החוזה הגם שיש בה מן הצדק, איננה מבוססת די הצורך משפטית. התמורה אינה תנאי לכריתת הסכם; תנאי הכרחי לכריתת ההסכם ובלעדיו איִן הוא גמירות דעת. בהעדר גמירות דעת, לא נכרת חוזה. במקרה דנן, לאור הנסיבות, מתבקשת המסקנה כי למערער לא הייתה גמירות דעת והדבר ניכר גם בעיני המינהל. המינהל יכול היה למנוע את כריתת ההסכם ואת העברת התמורה, אילו ניסה לבחון האם המערער מסוגל באמת ובתמים להבין את המשמעות של החתימה. לפיכך אין מנוס מלהכריז על בטלות ההסכם. על המערער להשיב את כספי הפיצויים שנמסרו במעמד החתימה. אין לקבוע את אחריות המנהל לאובדן הכספים הנטען.
חוזים – גמירת-דעת – היעדרה
חוזים – כריתת חוזה – גמירת דעת
חוזים – כריתת חוזה – השתכללותו
.
ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א בגִדרו נדחתה תביעת המערער לביטול הסכם שנכרת בינו לבין המשיב, הוא מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל). מדובר בהסכם פיצויים משנת 1998, אשר במעמד חתימתו, נמסר לחזקת המערער שיק על סך 80, 422.40 ₪ עבור זכויות המערער במקרקעין בתחום הישוב עזריאל, שהוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים ונמכרו לרשות הפיתוח. המערער חתם על ההסכם בסמוך לשחרורו מבית החולים, לאחר אירוע מוחי קשה, כשהוא מוּבל בכסא גלגלים. בנסיבות אלו, ועל בסיס חוות דעת מקצועית, קבע ביהמ"ש המחוזי כי חתימת ההסכם בידי התובע אינה יכולה להעיד על גמירות דעתו ולפיכך, "ניתן היה להצהיר כי החוזה בטל מעיקרו". יחד עם זאת נקבע כי לא ראוי לקבוע את בטלותו של ההסכם. ביטול ההסכם משמעוֹ הוא שלמערער תקום מחדש הזכות לפיצוי. ברם, אין הצדקה לפתיחת ההתדיינות מחדש בין המערער לבין המינהל, משעה שברור ששולם סכום פיצויים הולם. ביהמ"ש המחוזי ציין כי סעד של בטלות החוזה, לא יעניק דבר ממשי למערער, שכן ביטול ההסכם יחייב אותו להשיב את כספי הפיצויים. ביהמ"ש דחה את טענת המערער כי השיק ניתן לאחיין המערער והלה לקח את הכסף לעצמו וכי המינהל אחראי לאובדן כספו. בהעדר ראיה לסתור נקבע כי הכסף הופקד אצל המערער וכי בכל מקרה, גם אם ארע כטענת המערער, אין למנהל אחריות לכך.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט נעם סולברג בהסכמת הנשיא א' גרוניס והשופט ח' מלצר) קיבל את הערעור, מהטעמים הבאים:
מסקנת ביהמ"ש קמא, לפיה בנסיבות המערער זכאי, באמצעות בנו, "לבקש את בטלות החוזה כי לאו חוזה הוא וניתן היה להצהיר כי החוזה בטל מעיקרו" מקובלת על ביהמ"ש. אולם, וחרף העדר גמירות הדעת אצל המערער, ביהמ"ש קמא סבר כי לא ראוי לקבוע את בטלותו של החוזה. בהקשר זה, ביהמ"ש המחוזי נתן לתמורה משקל רב בגדר שיקוליו, במובן זה שסבר שביטול החוזה לא יועיל למערער, שכן עם ביטול החוזה קמה חובת השבה. ביהמ"ש המחוזי אף בחן את שווי התמורה, מצא כי הפיצוי ראוי, ועל כן החליט כי אין מקום לדון מחדש בשאלה זו. נדמה כי גישה זו, הגם שיש בה מן הצדק, איננה מבוססת די הצורך מבחינה משפטית.
נמצא בפסיקה, בסעד של אכיפת חוזה, כי ניתן במצבים מסוימים שלא להורות על אכיפה, אם האכיפה אינה מוצדקת בנסיבות העניין. אולם, לא נמצא שניתן שלא להכריז על בטלוּת כאשר זו אינה צודקת בנסיבות העניין. גם לא נמצא כי התשתית העובדתית שהונחה בתיק זה מאפשרת לדון בשאלה האם ניתן ליצור חריג יציר הפסיקה בסוגיה זו.
והעיקר, התמורה אינה תנאי לכריתת הסכם; תנאי הכרחי לכריתת ההסכם ובלעדיו איִן הוא גמירות דעת. בהעדר גמירות דעת, לא נכרת חוזה. במקרה דנן, לאור הנסיבות, מתבקשת המסקנה כי למערער לא הייתה גמירות דעת. המערער לא הבין על מה הוא חותם, לא הייתה לו יכולת אמיתית לחתום, והדבר ניכר גם בעיני המינהל.
ברם, חרף האינדיקציות להעדר גמירות דעת אצל המערער, נציג המינהל לא עשה את כל הנדרש על מנת לבחון כי המערער מבין את ההסכם, והוא גם העיד שלא הקריא למערער את ההסכם. המינהל לא פעל כמצופה מרשות ציבורית וחתם על ההסכם תוך התעלמות ממצבו של המערער ומבלי שבחן האם הוא אכן מסכים לחתום על ההסכם. (בהקשר זה מצטרף ביהמ"ש לדברי ביהמ"ש המחוזי לפיהם: "דומה כי ראוי לו למינהל כי יקבע הנחיות בקשר עם מעמד חתימת הסכמים מעין אילו. ראוי כי הפועל מטעם המינהל יפעל לוודא כי המתקשר בהסכם מבין היטב במה דברים אמורים, כי ההסכם יוצג לו בשפה אותה הוא מבין, כי נציג המינהל יהא מחויב להתרשם באופן כללי ממצבו של החותם).
המינהל יכול היה למנוע את כריתת ההסכם ואת העברת התמורה, אילו ניסה לבחון האם המערער מסוגל באמת ובתמים להבין את המשמעות של החתימה. לפיכך אין מנוס מלהכריז על בטלות ההסכם.
השבה: ניתן לכאורה לטעון כי המינהל אכן אחראי לכספי הפיצויים שלטענת המערער הלכו לאבדוֹן, שכן לא היה מקום לכרות הסכם כדרך שנעשה עם מי שאינו מסוגל לגבש גמירות דעת. מכאן לכאורה, שאם המינהל נתן את הכסף לאדם במצבו הרפואי של המערער הרי שהמינהל הניח את כספו על קרן הצבי והאחריות לאובדן התמורה רובצת לפִתחו. ביהמ"ש המחוזי לא קבע ממצא בשאלה למי ניתן הכסף, האם לידי המערער או לידי אחיינו. אולם, סיפור המעשה לא מסתיים בכריתת ההסכם. התשתית העובדתית והמשפטית שהניח המערער בתיק זה חסרה, ועל סמכה אין ניתן להגיע למסקנה המבוקשת על-ידי המערער. במועד כריתת ההסכם רשם נציג המינהל המחאה בנקאית לפקודת המערער. ההמחאה נשאה את הכיתוב "למוטב בלבד". המחאה זו נפרעה כעבור יומיים. בהעדר כל ראיה אחרת לסתור, מאת המערער, צדק ביהמ"ש המחוזי במסקנתו כי ההמחאה אכן הופקדה בחשבונו. אין כל אינדיקציה בחומר הראייתי לגבי השאלה מה עלה בגורלו של הכסף. המערער טוען שאחיינו גנב את כספו. אולם אין לכך כל ראיה. המערער גם לא הניח קונסטרוקציה משפטית המבססת את אחריות המינהל.
לפיכך, הערעור מתקבל במובן זה שהוכרז על בטלות ההסכם בין המערער לבין המינהל; המערער מצדו חייב להשיב למינהל את כספי הפיצויים שקיבל על-פי ההסכם; קמה למערער זכותו לתבוע את הפיצוי מחדש; בטלות ההסכם וחובת ההשבה אינם תלויים זה בזה. |
קישורים נוספים:
|
|
חזרה למעלה |
|
|
2 [בתי-משפט] [עוולות מסחריות] [נזיקין] |
|
|
עא 3647/12 עמי מוצרי נוי נ' קארשי אינטרנשיונל בע"מ (עליון; נ' הנדל; 04/09/12) - 6 ע' |
|
עו"ד: איל פלום, יעקב קלדרון, חנה קלדרון, אסף שיר |
נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד. הבקשה מתמקדת בצו המניעה שאסר על המבקשים הפצה או מכירה של מוצר יודאיקה מסוים לנוכח קביעת ביהמ"ש המחוזי כי הדמיון בין המוצרים של הצדדים מוביל למסקנה כי המבקשים הפרו הסכם פשרה שנחתם עם המשיבה האוסר על העתקת מוצרים בין הצדדים ובשל גניבת עין. נפסק כי סיכויי הערעור להתקבל אינם גבוהים דים, במידה הנדרשת לקבלת בקשה מעין זו. באשר למאזן הנוחות, כפות המאזניים הן כמעט מעוינות, ומכל מקום לא הוסבר על ידי המבקשים מדוע מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתם.
בתי-משפט – פסק-דין – עיכוב ביצוע
עוולות מסחריות – גניבת עין – מוניטין
נזיקין – עוולות – גניבת עין
.
בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א, אשר חייב את המבקשים לפצות את המשיבה בגין הפרת הסכמים וגניבת עין ולהימנע מהפצה או מכירה של דגמים מסוימים של מוצרי יודאיקה. הבקשה מתרכזת בדגם אחד – "מנורת בית המקדש". לטענת המבקשים מנורת שבעת הקנים – שמופיעה בדגם השנוי במחלוקת – היא סמל המדינה. לכן, לא היה מקום להוציא צו מניעה שיעניק למשיבה זכות שימוש בלעדית בסמל. טענה נוספת היא שחברה אחרת מייצרת את דגם המנורה במשך שנים רבות, ולכן אין למשיבה כל זכויות בדגם. כן נטען שלא ניתן משקל מספק להבדלים בעיצוב הדגמים, ולהשגות שהעלו המבקשים בנוגע לשרטוט ולדוח רואה החשבון שהציגה המשיבה. באשר למאזן הנוחות, נטען כי למשיבה לא יגרם כל נזק מעיכוב פסק הדין, בעוד שלמבקשים יגרם נזק ממשי באשר הם יהיו "מנועים דה פאקטו" מלשווק את המנורה.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט נ' הנדל) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים
כידוע, עצם הגשת ערעור על פסק דין אינה מעכבת את ביצועו. עיכוב ביצוע יינתן רק אם המבקש הראה שסיכוייו לזכות בערעור – טובים, ושמאזן הנוחות נוטה לטובתו. שתי המשוכות הן משולבות, במובן מסוים: ככל שאחת מהן מתקיימת באופן מובהק יותר – כך קטן הצורך בעמידה במשוכה השנייה.
במקרה דנן, סיכויי הערעור להתקבל אינם גבוהים דים, במידה הנדרשת לקבלת בקשה מעין זו. הדמיון הרב עליו הצביע ביהמ"ש המחוזי, בין דגמי הצדדים, מבסס לכאורה את החשד כי המבקשת הפרה את הוראות הסכם הפשרה בין הצדדים האוסר על העתקה של דגמים וכן כי מתקיים חשש להטעיית הצרכנים. לכך יש לצרף את הממצאים העובדתיים הנוספים שנקבעו בביהמ"ש המחוזי המלמדים, על פני הדברים, שיסוד המוניטין הוכח כדבעי בפני ביהמ"ש קמא. שתי הטענות הנוספות שהעלו המבקשות כנגד המוניטין: ייצורו של הדגם על ידי חברה אחרת מזה שנים רבות, וקיומו של סמל המדינה אין בהן להועיל. באשר לחברה האחרת, כפי שציין ביהמ"ש המחוזי, המבקשים לא הוכיחו שאותה חברה פלונית אכן מייצרת מזה שנים רבות דגם מנורה זהה לדגם של המשיבה, באופן שיקעקע את המוניטין הנטען של המשיבה. באשר לסמל המדינה, אין מחלוקת כי למשיבה אין זכויות על הסמל. ברם השאלה שעמדה לבירור היא האם הדגם המוקטן שעיצבה המשיבה, על כל פרטיו, מהווה יצירה עצמאית אשר צברה מוניטין מספק משל עצמה. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בחיוב. כאמור, המבקשים לא הצליחו להפריך טענה זו בערכאה קמא, ונראה כי הסיכויים שיצליחו לעשות כן בערכאה זו – אינם גבוהים.
באשר למאזן הנוחות, על פני הדברים, טענותיהם של המבקשים מתמקדות אך ורק בנזק שייגרם להם אם לא יעוכב ביצועו של צו המניעה. ברם המבקשים לא הבהירו מדוע הם סבורים כי הנזק שייגרם להם אם לא יעוכב הביצוע, גדול מן הנזק שייגרם למשיבה אם כן יעוכב הביצוע. על פניו, נראה כי במקרה הנוכחי מאזן הנוחות איננו נוטה לאף צד באופן מובהק יותר. למעשה, הדילמה שלפנינו היא בכיסו של איזה צד יונחו הרווחים ממכירת דגמי המנורה. בראייה זו – כפות המאזניים הן כמעט מעוינות, ומכל מקום לא הוסבר על ידי המבקשים מדוע מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתם.
נראה שטיעוניהם של המבקשים בסוגיית מאזן הנוחות אינם מתייחסים לפיצויים שהושתו עליהם. צוין למעלה מן הדרוש, כי פיצויים אלו הם בגדר סעד כספי מובהק. כידוע, בימ"ש זה יטה פחות למתן צו עיכוב ביצוע בסעדים מעין אלו, שמטבעם הינם הפיכים ואין בהם יתרון ברור לצד אחד על פני רעהו. נראה שטעמים אלו נכונים במידה רבה אף בעניין שלפנינו. יוער כי אף הנזק שעלול להיגרם למבקשים אם יתקבל הערעור, כתוצאה מאי-מתן עיכוב הביצוע ביחס לצו המניעה הקבוע, הינו בר-פיצוי. נימוק זה מצטרף לנימוקים שצוינו לעיל. |
קישורים נוספים:
|
|
חזרה למעלה |
|
|
3 [דיון פלילי] [בתי-משפט] [עונשין] |
|
|
רעפ 6268/12 רפאל שחורי נ' מדינת ישראל (עליון; א' שהם; 04/09/12) - 7 ע' |
|
עו"ד: גבריאל רפפורט, מנחם רובינשטיין |
בקשת רשות ערעור בדבר הרשעת המבקש בעבירה של איומים כלפי עובד ציבור והעונש שהושת בגינה, נדחתה. נפסק כי הבקשה אינה מגלה שאלה בעלת חשיבות משפטית החורגת מעניינם של הצדדים, כי אין מקום להתערב בקביעות עובדה ומהימנות וכי העונש תואם לצורך להבטיח את שלומם של עובדי ציבור.
דיון פלילי – ערעור – רשות ערעור
דיון פלילי – ערעור – אי-התערבות בממצאים עובדתיים
בתי-משפט – רשות ערעור – מתי תינתן
בתי-משפט – ערעור – התערבות במימצאים עובדתיים
בתי-משפט – ערעור – התערבות במהימנות עדים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה
.
המבקש הורשע בבימ"ש השלום בעבירה של איומים והושת עליו עונש מאסר על תנאי למשך 4 חודשים; פיצוי למתלונן-פקח תנועה, בסך 3, 500 ₪; וקנס בסך 800 ₪. ערעורו של המבקש על פסק הדין נדחה בבימ"ש המחוזי ומכאן בקשת רשות הערעור.
בית המשפט העליון (השופט א' שהם) דחה את הבקשה ופסק כי:
על המבקש לערער בפני בימ"ש העליון ב"גלגול שלישי", להצביע על כך כי עולה בבקשתו שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לה. לא נמצא כי קיימת הצדקה לדון בעניינו של המבקש בהליך שיפוטי נוסף, משהבקשה אינה מגלה כל שאלה בעלת חשיבות משפטית מיוחדת, החורגת מעניינם של הצדדים לה. לגופו של עניין, הרשעת המבקש מבוססת על עדות המתלונן, לאחר שבימ"ש נתן דעתו לכך כי מדובר בעדות יחידה, אך בה בעת מדובר בעדות אותנטית, חזקה ומהימנה. בימ"ש קמא הביא נימוקים שונים התומכים במסקנתו. במצב דברים זה, נודעת חשיבות יתרה לקביעות המהימנות, שעליהן מושתת פסק דינה של הערכאה הדיונית, שכן בכוחה של זו להתרשם מן העדים באורח בלתי אמצעי ולתור נאמנה אחר אותות האמת המתגלים במשך המשפט. בנסיבות העניין אין לקבל את טענות המבקש, המופנות בעיקרן כלפי קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות אשר התערבות בהן תעשה אך במקרים חריגים ומצומצמים.
אשר לגזר הדין, ניכר כי העונש שהושת על המבקש עולה בקנה אחד עם הצורך להבטיח את שלומם וביטחונם של עובדי ציבור, כדוגמת המתלונן, ולוודא כי אלה יוכלו לבצע את תפקידם ללא מורא. |
קישורים נוספים:
|
|
חזרה למעלה |
|
|
4 [דיון פלילי] |
|
|
בשפ 6103/12 נריה עוזרי נ' מדינת ישראל (עליון; א' רובינשטיין; 04/09/12) - 7 ע' |
|
עו"ד: אפרת גולדשטיין, שלומציון גבאי מנדלמן |
נדחתה בקשת רשות ערעור שעניינה מעצר המבקש, הלוקה בפיגור והחשוד בעבירות מין, איומים ותקיפת שוטר, עד תום ההליכים נגדו. נפסק כי השילוב בין מאסריו הקודמים של המבקש, מסוכנותו וגבוליות הפיגור אינו מצדיק הליכי חלופה.
דיון פלילי – חולי נפש – מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
דיון פלילי – מעצר – עד תום ההליכים
.
עסקינן בבקשת רשות ערר על החלטת בימ"ש המחוזי בה נדחה ערר המבקש על החלטת בימ"ש השלום לעצור אותו עד תום ההליכים נגדו. עניינו של התיק הליכי מעצר של המבקש החשוד בעבירות מין, איומים ותקיפת שוטר; זאת, על רקע חוות דעת פסיכיאטרית במסגרת ההליך, וחוות דעת מ-2006 של הועדה לאבחון של האגף לטיפול באדם המפגר ממשרד הרווחה (להלן: הועדה לאבחון). טענתו העיקרית של המבקש היא כי טרם ההחלטה בעניינו יש לשלוח אותו, שוב, לוועדה לאבחון לשם קביעת מידת הפיגור ממנו הוא סובל וקביעת חלופת מעצר טיפולית מתאימה.
בית המשפט העליון (השופט א' רובינשטיין) דחה את הבקשה ופסק כי:
הבקשה נסבה בעיקר על שאלת הפיגור, קרי הטענה כי יש צורך באבחון מחודש באשר לכך, ולאחר אבחון זה יש מקום לבחון את נושא המעצר. מצבו הנפשי של אדם, והוא הדין שאלת היותו בעל לקות של פיגור, רלבנטיים להליכי המעצר. ניתן גם להניח כללית, שעוצמת החומר הנוגע לנושא הפסיכיאטרי, או גם לקות של פיגור, הכרוכה בהכרעה בהליך המעצר, תהא נמוכה יותר מאשר בהליך העיקרי, שכן עסקינן בראיות לכאורה, ואפשר אולי להקיש מן העוצמה הדרושה לעניין הראיות לכאורה, גם לעוצמת ההתייחסות הנדרשת בשלב המעצר לכשירותו של הנאשם. אולם, השאלה היא עובדתית, קרי, מהן הנסיבות הספציפיות בתיק בו עסקינן.
בענייננו החומר הפסיכיאטרי העדכני ברור. חוות הדעת הפסיכיאטרית מחודש 6/12 קובעת הן כשירות ואחריות למעשים בעת ביצוע העבירה, והן יכולת לעמוד לדין והיעדר צורך באשפוז פסיכיאטרי. אשר לעניין הפיגור, החלטת ועדת האבחון משנת 2006 ציינה כי המבקש מתפקד ברמה שאינה פיגור, ויכול לעמוד לדין. קשה להניח כי הממצא הנוגע לשאלת הפיגור ישתנה משמעותית באבחון חדש. אך מכל מקום, אף בהנחה של פיגור קל, אין משמעותו לצורך הליך המעצר כי יש מקום להידרש לחלופה, בשל מסוכנותו הבולטת. השילוב בין מאסריו הקודמים של המבקש, מסוכנותו וגבוליות הפיגור אינו מצדיק, לאחר בחינת המעשה והעושה, הליכי חלופה. |
|
חזרה למעלה |
|
|
5 [משפט חוקתי] |
|
|
ברמ 6235/12 דניאל פופיניוק נ' שר הפנים (עליון; ח' מלצר; 04/09/12) - 7 ע' |
|
עו"ד: ראובן אידלמן, אסף וייץ, עודד פלר |
בימ"ש העליון פסק כי בנסיבות העניין, בנקודת הזמן הנוכחית, הכף נוטה שלא להיענות לבקשת המבקשים לשחרור המבקש 2, אזרח חוף השנהב, ממשמורת.
משפט חוקתי – כניסה לישראל – הרחקה ומשמורת
.
בימ"ש לעניינים מינהליים הותיר על כנו צו ארעי האוסר על הרחקת המבקש 2 (להלן: המבקש), אזרח חוף השנהב, מן הארץ, אך לא מצא מקום לשחרר את המבקש ממשמורת. יצוין כי מבקשת 1, אזרחית ישראלית, היא בת זוגו, כנטען, של המבקש אשר בקשתה להסדרת מעמדו של המבקש כבן זוגה, טרם הוגשה ונדונה. מכאן הבקשה לשחרור המבקש ממשמורת.
בית המשפט העליון (השופט ח' מלצר) דחה את הבקשה ופסק כי:
בימ"ש העליון איבחן את הענין דנן מעניין דאוליברה, עליו ביקשו המבקשים להסתמך, שם נקבע כי המבקש לא יושם תחת משמורת, וציין כי בענייננו הבקשה להסדרת מעמדו של המבקש לא הוגשה ועדיין לא התבררה כדי הצורך בפני רשות ההגירה. לפיכך בנקודת הזמן הזו גם כנות הקשר בין המבקש לבין המבקשת 1, עדיין לא נדונה ולכאורה לא מופרך החשש שהעלה המשיב בנושא זה, מה גם שהמבקש עצמו הצהיר בשעתו כי שהותו בישראל זמנית עד יעבור זעם. לפיכך, הכף נוטה שלא להיענות בשלב זה לבקשת המבקשים, אל מול העובדה כי המבקשים פנו להסדרת מעמדו של המבקש וזאת לאחר פקיעת מדיניות אי-ההרחקה הזמנית של אזרחי חוף השנהב בתחילת שנת 2012 והפגמים שנפלו בהתנהלות רשות ההגירה, שלא הבהירה למבקשים די הצורך כי בשלב זה של ההליכים בעניינם, יתכן וייווצר מצב בו יוצא נגד המבקש צו משמורת עקב דחיית הבירור. לפיכך, אין מקום לסטות מהחלטת בימ"ש קמא שעיכב את הרחקת המבקש מישראל, אך קבע כי המבקש יישאר במשמורת כדי שלא ייווצר קושי של ממש לאתרו בתום ההליכים המשפטיים.
בימ"ש הדגיש כי כל טענות הצדדים שמורות להם והם יוכלו להעלותן לאחר שימוע שייערך להם או לאחר מתן הכרעה בבקשתם לגופה. בתוך כך יוכלו המבקשים לחדש גם את בקשתם לשחרור המבקש מן המשמורת בפני הערכאה הדיונית, במידת הצורך ובשים לב לתוצאות השימוע. |
|
חזרה למעלה |
|
|
6 [דיון פלילי] |
|
|
בשפ 5919/12 אלי נחמיאס נ' מדינת ישראל (עליון; א' שהם; 04/09/12) - 17 ע' |
|
עו"ד: דותן רוסו, צחי יונגר, אשר אוחיון |
נדחה ערר על החלטה לעצור את העורר, נגדו הוגש כתב אישום בעבירה של מנהל בארגון פשיעה ועבירות שונות נוספות הנוגעות לארגון פשיעה, עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. זאת בשל קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, ומאחר שאין מקום לשחרור העורר לחלופת מעצר.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – ערר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – ראיות לכאורה
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – עילת מעצר
דיון פלילי – מעצר – עד תום ההליכים
.
לבימ"ש המחוזי הוגש כתב אישום נגד תשעה נאשמים, שבו העורר הוא הנאשם 3. כתב האישום מגולל מסכת של 14 אישומים. במסגרת ארבעת האישומים נגד העורר יוחסו לו העבירות הבאות: עבירה של מנהל בארגון פשיעה; עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע במסגרת ארגון פשיעה; עבירות של החזקת מקום למשחקי מזל אסורים במסגרת ארגון פשיעה; עבירות של ארגון הימורים במסגרת ארגון פשיעה; עבירות של הלבנת הון במסגרת ארגון פשיעה; עבירות של העלמת הכנסות במסגרת ארגון פשיעה; עבירות של עשיית פעולה ברכוש אסור במסגרת ארגון פשיעה; שיבוש מהלכי משפט. בימ"ש המחוזי החליט להורות על מעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו ומכאן הערר.
בית המשפט העליון (השופט א' שהם) דחה את הערר ופסק כי:
בימ"ש יצווה על מעצר נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו, אף כי טרם נסתרה חזקת חפותו, בשלושה תנאים: קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, קיומה של עילת מעצר, והיעדר חלופה ראויה. במקרה דנן יש ראיות לכאורה, שיש בהן פוטנציאל ראייתי המקים סיכוי סביר לביסוס אשמתו של העורר, מעבר לספק סביר. זאת, הן לעניין פעילותו במסגרת ארגון הפשיעה והן לעניין יתר העבירות המיוחסות לעורר; טענת העורר בדבר העדר ראיות לכאורה לכך שמשחקי "רמי", אינם נופלים לגדר "משחק אסור", נדחו נוכח סעיף 224 ו-230 לחוק העונשין. לצורך ענייננו די בראיות, לכאורה, שהונחו בפני הערכאה הדיונית, על מנת להגיע למסקנה כי מדובר במשחק שתוצאותיו תלויות, במידה רבה, במזל ובגורל, וכי מטרתו הדומיננטית אינה שעשוע, אלא זכייה בכסף. לכן, לא נפל פגם בקביעת בימ"ש קמא, בדבר קיומן של ראיות לכאורה לעריכתם של משחקים אסורים.
אף לא נפל פגם בקביעת בימ"ש קמא לעניין קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר בשיבוש הליכי משפט בקשר לניסיונותיו להשגת סרטוני אבטחה, נוכח שיחות בין נאשם 1 לבין העורר ואשתו. השגת הסרטונים נועדה, לכאורה, לסייע לנאשם 1 בחקירתו, ולוודא כי הלה יזכה ביתרון, בכך שיוכל לעיין בראיות ולהתאים עדותו אליהן; טענות העורר, בדבר חולשת הראיות נגדו, שעה שלא מיוחסת לו פעילות אלימה או מאיימת, אין בהן כדי להועיל לו, נוכח מעמדו של מנהל בארגון פשיעה וחלוקת התפקידים הארגונית בין דרג מנהל לדרג מבצע. לסיכום, די בתשתית הראייתית הלכאורית שהוצגה בפני בימ"ש קמא כדי ללמד כי בידי המשיבה ראיות לכאורה, די והותר, להוכחת האשמות המיוחסות לעורר בכתב האישום.
אשר לעילת מעצר, אין ספק בדבר קיומה נוכח חלקו של העורר, לכאורה, בפעילות של ארגון פשיעה, ולאור קיומו של חשש מסכנה הנשקפת לציבור מצד העורר, ובשל החשש לשיבוש הליכי המשפט; אשר לחלופת מעצר, לא ניתן להבטיח את תכלית מעצרו של העורר בחלופה המוצעת על ידו, שעה שקיימות נגדו ראיות, לכאורה, לחלקו בפעילות עבריינית מאורגנת, כחלק מדרג מנהל, ולעבירה של שיבוש הליכי משפט. אין בהעדרו של עבר פלילי רלבנטי לחובת העורר, כדי לשנות מקביעה זו, בעיקר נוכח קיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר בעבירות שבוצעו, לכאורה, משך שנים מספר. |
|
חזרה למעלה |
|
|
7 [בתי-משפט] [בריאות] [משפט מינהלי] |
|
|
דנא 5136/12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (עליון; א' גרוניס; 04/09/12) - 6 ע' |
|
עו"ד: ענבל וייל, ג'יהאן קראקרה בכריה, דניאל רז |
נדחתה עתירה לדיון נוסף בהלכה שנקבעה בפסק דינו של ביהמ"ש העליון ברע"א 8000/07 ולפיה רמת ההוכחה הנדרשת מהוועדה הפסיכיאטרית הפועלת מכוח חוק טיפול בחולי נפש, בעת שהיא מורה על הארכת אשפוז כפוי של אדם הלוקה בנפשו הינה מאזן הסתברויות.
בתי-משפט – דיון נוסף – שיקולי השופט הדן בבקשה
בריאות – חולי נפש – אישפוז
משפט מינהלי – רשות מוסמכת – וועדה פסיכיאטרית
.
עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של ביהמ"ש העליון ברע"א 8000/07. בפסק הדין, נדונו סוגיות שונות הנוגעות לסמכותה של הוועדה הפסיכיאטרית הפועלת מכוח חוק טיפול בחולי נפש, להאריך אשפוז כפוי של אדם הלוקה בנפשו. העתירה דנן מופנית אך ורק נגד הסוגיה הנוגעת לרמת ההוכחה הנדרשת מהוועדה הפסיכיאטרית בעת שהיא מורה על הארכת האשפוז. בסוגיה זו ביהמ"ש העליון הכריע על דעת כל שופטי ההרכב, כי רמת ההוכחה הנדרשת הינה מאזן הסתברויות. ביהמ"ש העליון הבהיר, לצד זאת, כי על הוועדה הפסיכיאטרית "להשית לבה לכך שכמות הראיות ואיכותן תתאם את המשמעות מרחיקת הלכת של הוראה על אשפוז כפוי".
.
ביהמ"ש העליון (מפי הנשיא א' גרוניס) דחה את העתירה מהטעמים הבאים:
אפילו יונח כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה בסוגיה הנדונה, וכי מדובר בהלכה חשובה, קשה או חדשה, לא מוצדק בנסיבות להיעתר לעתירה. הלכה היא, כי אפילו התקיימו התנאים שנמנו בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, עדיין נתון לנשיא ביהמ"ש העליון, או לשופט אחר הדן בעתירה לדיון נוסף, שיקול דעת לקבוע אם יש מקום לדיון נוסף. כפי שנפסק בעבר, ההיענות לבקשה לדיון נוסף היא בגדר שיקולו של השופט, שלפניו הובאה העתירה, והלה אינו נותן דעתו רק להלכה שנפסקה מבחינת מרכיביה ומאפייניה אלא גם נוקט אמת-מידה של סינון ובחירה על יסוד מהותו וטיבו של העניין המסוים שלפניו. בחינה של נסיבות העניין מלמדת, כי אין מקום להורות על דיון נוסף. ההלכה שנפסקה בפסק הדין, אשר נגדה מופנית העתירה, אינה נמנית עם ההלכות הנדירות והחריגות העשויות להצדיק דיון נוסף. שיקול נוסף המצדיק שלא להורות על דיון נוסף בפסק הדין נשוא העתירה, הוא העובדה שההלכה שנגדה מופנית העתירה נפסקה על דעת כל שופטי ההרכב. |
|
חזרה למעלה |
|
|
8 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
|
בשפ 5983/12 מדינת ישראל נ' רונן בר שירה (עליון; א' שהם; 04/09/12) - 16 ע' |
|
עו"ד: דוד ונטורה, ארז בן ארויה |
המשיב, נגדו הוגש כתב אישום בעבירות מרמה והונאה במסגרת פעולותיו במטה הסיוע לשחרור החייל החטוף גלעד שליט, לשיקום נזקי השריפה בכרמל ובגופים לסיוע התנדבותי לגורמים במצוקה, נעצר מחדש, לאחר ששוחרר בתנאים, ל-90 ימים החל מיום 9.8.12 או עד למתן פסק דין, נוכח קיומן של שתי עילות מעצר.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – עילת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – ראיות לכאורה
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – ערר
דיון פלילי – מעצר – עד תום ההליכים
עונשין – עבירות – הטרדת עד
.
נגד המשיב הוגש כתב אישום בגין 12 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, 5 עבירות של ניסיון לקבל דבר במרמה, 2 עבירות של זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, 2 עבירות של חשבוניות פיקטיביות ואיסור הלבנת הון. העבירות המיוחסות למשיב נוגעות לפעולותיו בסיוע לשחרור החייל החטוף גלעד שליט ולשיקום נזקי השריפה בכרמל, כמו גם להוצאת כספים מעמותות וגופים שמטרתם סיוע התנדבותי לגורמים המצויים במצוקה. עם הגשת כתב האישום נעצר המשיב עד תום ההליכים. תשעה חודשים ממועד מעצרו של המשיב, הוארך מעצר המשיב ב-45 ימים. לאחר קבלת תסקיר משלים שוחרר המשיב לחלופת מעצר, בתנאים. עסקינן בבקשה למעצרו מחדש של המשיב למשך 90 ימים החל מיום 9.8.12 וכן להורות על חילוט כספי הערבויות וההפקדה של המשיב ושל המפקחים שאושרו על-ידי בימ"ש.
.
בית המשפט העליון (השופט א' שהם) קיבל את הבקשה למעצר מחדש, דחה את הבקשה לחילוט ערבויות ופסק כי:
בימ"ש עמד על הרקע לביצוע מעשי המרמה וההונאה המיוחסים למשיב וציין כי מדובר, לכאורה, במעשים שפלים ובזויים. עוד צוין עברו הפלילי המכביד של המשיב בעבירות מרמה והונאה וכי בנסיבות אלה, יש לראות את שחרורו של המשיב למעצר בית, בתנאים כצעד מרחיק לכת לקראתו, בשים לב לרמת מסוכנותו לשלום הציבור, ולחשש מפני פגיעה נוספת ברכושו.
בימ"ש ציין כי מלבד הערובות הכספיות שנקבעו בתנאי השחרור של המשיב, נקבעו תנאים נוספים, ובהם: איסור לעשות שימוש בכל אמצעי תקשורת, אלא אם מדובר בצרכים אישיים של המשיב; וכן איסור ליצור קשר ישיר או עקיף עם מעורבים אחרים בכתב האישום. אלא שבמשלוח מכתבים בדואר לעדי תביעה, הגם שאלה השלימו את מתן עדותם, יש הפרה של תנאי השחרור בערובה הן בעשיית שימוש באמצעי תקשורת כאשר אין מדובר בצרכים אישיים של המשיב, והן מאחר שמדובר ביצירת קשר ישיר עם עדי תביעה ובכך יש משום ביצוע, לכאורה, של עבירה שעניינה הטרדת עד. האיסור על 'הטרדת עד' חל גם לאחר מסירת העדות ולא רק לפניה. בנוסף, למקרא המכתבים עצמם ניתן לייחס למשיב לכאורה, עבירות של הדחה בעדות ואיומים.
על יסוד האמור לעיל נפסק כי יש שתי עילות נפרדות, המצדיקות את מעצרו מחדש של המשיב: האחת, נעוצה בעצם משלוח המכתבים לנמענים, נוכח תוכנם הבוטה והמאיים. שחרורו של המשיב ממעצר או אי מעצר, מקים חשש סביר, כי הוא ינסה לשבש את הליכי משפטו, ויבקש להוסיף ולהשפיע על עדים או לפגוע בראיות בדרך אחרת. בשים לב להתנהלות המשיב בפרשה אין מקום לשקול, פעם נוספת, חלופת מעצר. עילת מעצר נוספת, נעוצה בהפרת תנאי השחרור בערובה. לאור האמור הבקשה התקבלה; הבקשה לחילוט ערבויות נוכח הפרת תנאי השחרור בערובה נדחתה מאחר שראוי כי הנושא יידון, כמכלול אחד, הן לגבי המשיב והן לגבי הערבים, שלטענת המבקשת לא מילאו את חובתם כלפי המשיב. |
|
חזרה למעלה |
|
|
9 [תגמולים] |
|
|
רעא 7222/10 פלוני נ' קצין התגמולים (עליון; ס' ג'ובראן, י' דנציגר, נ' סולברג; 30/08/12) - 12 ע' |
|
עו"ד: מיקי חשין, עדי קלורין |
אין כל עיגון חוקי לדרישת המבקש לשלם לו תט"ר (תגמול טיפול רפואי) עבור תקופת העבר באופן רטרואקטיבי. הוא אינו זכאי לתשלומי תט"ר בעד התקופה בה טופל ע"י המוסד לביטוח לאומי, שאחרת היה יוצא שהוא מקבל כפל תגמול.
תגמולים – נכי צהל – זכאות
.
בקשת רשות ערעור על פסק דין של ביהמ"ש המחוזי, אשר קיבל את הערעור שהגיש המשיב, ביטל את פסק הדין של ועדת הערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), והורה למשיב לשלם למבקש "תגמול טיפול רפואי" (תט"ר) מיום 4.10.2000 ועד ליום 23.9.2003, בניכוי גמול לפי סעיף 5 לחוק, אם שולם. כן נקבע, כי אין לנכות למבקש תגמולי מל"ל, שכן במהלך התקופה בה קיבל תגמולי מל"ל לא הוכרו לו תגמולי תט"ר או "תגמול חוסר פרנסה" (חפ"ר).
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקובעו:
תט"ר ניתן לנכה לפי סעיף 43 לחוק ולפי תקנות הנכים (טיפול רפואי) שהותקנו על פיו. על הנכה המעוניין לקבל תט"ר, להגיש בקשה מתאימה וראיות שיתמכו בה. התט"ר ניתן לנכה בכפוף לשק"ד קצין התגמולים. תגמול זה משולם בדרך כלל לנכה שכבר הוכר, אולם אם לקצין התגמולים יש יסוד סביר להניח כי חייל משוחרר יוכר כנכה, ניתן לשלם לו תגמול זה טרם הכרה בנכותו. תגמולי הקיום ותט"ר בכללם נועדו למחייה שוטפת לאחר שצרכי הנכה נבדקו בזמן אמת והזכאות להם נבחנת מעת לעת. לכן, המועד ממנו משולמים תגמולי הקיום הינו מועד פניית הנכה בבקשה לקבלת התגמול. נראה, כי מאחר ואין מדובר בפיצוי נזיקי, גם אין מקום לשלמו רטרואקטיבית מאחר ואין מדובר ב"תכנית חסכון".
במקרה הנדון, דורש המבקש כי המשיב ישלם לו תט"ר עבור התקופה מיום 24.9.2003 ועד ליום 1.6.2007 במהלכה ערער על החלטת המשיב שלא להכיר בנכותו. אין חולק, כי בתקופה זו טופל המבקש על ידי המוסד לביטוח לאומי, שנתן מענה לצרכיו הרפואיים והכלכליים. זכויות והטבות מכוח חוק הנכים משולמות למי שמוכר ומטופל על ידי קצין התגמולים, ולכן לא ניתן לשלם תגמולים המשולמים מכוח חוק הנכים ותקנותיו למי שאינו חוסה תחת חוק הנכים, למעט חייל משוחרר שלקצין התגמולים יש יסוד להניח כי מחלתו תוכר, כאמור בסעיף 43ב. לחוק הנכים. בענייננו, קצין התגמולים דחה את תביעת המבקש להכרה בנכותו ולכן לא היה מקום לשלם לו תט"ר במהלך הליכי הערעור.
זאת ועוד, בתקופה האמורה קיבל המבקש קצבה מהמל"ל, קצבה אשר כמוה כתגמול קיום. ברי אפוא, כי אך מטעם זה, כשמדובר באותה התקופה, אין המבקש זכאי לקבל גם תט"ר וגם קצבה מהמל"ל, שכן כך היה יוצא שהוא מקבל כפל של תגמול קיום. יתרה מכך. תשלומי תט"ר ניתנים לתקופות קצובות בזמן. הזכאות לקבלת תשלומי תט"ר נבחנת בזמן אמת ועומדת לבחינה מחודשת מעת לעת. מטעם זה, אין כל עיגון חוקי לדרישת המבקש לשלם לו תט"ר עבור תקופת העבר, באופן רטרואקטיבי. המבקש זכאי לקבל עבור התקופה האמורה תגמול בסיסי המשולם לפי סעיף 5 לחוק בקיזוז הקצבה שקיבל מהמל"ל.
המבקש טוען, כי פנייתו למל"ל נעשתה מתוך אילוץ. ברם, טענה זו לא ניתן לקבל. הוכח, כי המשיב פנה למבקש בראשית שנת 2006 והודיע לו כי עומדת בפניו אפשרות לבחור במיצוי זכויותיו לפי חוק הנכים. המבקש הודיע לו כי הוא מעוניין למצות זכויותיו לפי חוק הנכים, אך זאת לא לפני ה- 1.6.2007. משמע, המבקש העדיף להמשיך לקבל תשלומים מהמוסד לביטוח לאומי מטעמים של כדאיות כלכלית ולא מחוסר ברירה. מטעם זה יש לדחות את טענתו כי בחירתו בזכויות המוסד לביטוח לאומי בתקופה זו נבעה מחוסר ברירה וממילא אין הוא זכאי לתשלומי תט"ר בתקופה זו.
המחוקק קבע שלא ישולמו לנכה תגמולים משני מקורות וכי עליו לבחור בסל אחד של זכויות. במקרה הנדון, בחר המבקש בסופו של יום בזכויות לפי חוק הנכים, ולכן לא ניתן לשלם לו תט"ר באופן רטרואקטיבי עבור התקופה בה העדיף את קצבת המל"ל. כפי שנפסק, ברגע שנעשתה הבחירה, אין הנכה יכול לשנותה בהתאם לתפיסתו את שיקולי הכדאיות המזדמנים המשתנים מעת לעת. בכל מערכת זכויות עשויים להיות יתרונות וחסרונות מבחינת הנכה, ועליו לשקלל אותם מלכתחילה ולהחליט במה לבחור. גישה אחרת תוביל לתוצאה שהמחוקק ביקש למנוע, של תשלומי כפל לנכה. |
קישורים נוספים:
|
|
חזרה למעלה |
|
|
10 [בתי-משפט] [מקרקעין] |
|
|
דנא 5675/12 טו-מז חברה קבלנית בע"מ נ' עיריית רמת השרון (עליון; א' גרוניס; 27/08/12) - 5 ע' |
|
עו"ד: יעקב שרעבי |
גם אם נקבעה בע"א 8958/10 הלכה כלשהי, הרי אין היא נוגעת לכל המצבים בהם תקום חובת השבה של מקרקעין מופקעים. היא אף אינה חלה בהכרח על תביעות לפי סעיפים 195 ו-196 לחוק התכנון והבניה. כן לא נקבעה בפסק הדין הלכה בסוגיות בנוגע לתוכניות איחוד וחלוקה. בנסיבות אלה המקרה אינו מעורר סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית רחבה, המצדיקה את קיומו של ההליך הנדיר ויוצא הדופן של דיון נוסף בפסק דין של ביהמ"ש העליון, בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט.
בתי-משפט – דיון נוסף – עילות לקיומו
בתי-משפט – דיון נוסף – תנאים לקיומו
מקרקעין – הפקעה – פיצויים
.
עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בע"א 8958/10. בפסק הדין נתקבל ערעור המשיבות ונקבע כי המשיבות אינן חייבות לפצות את העותרת בגין שווי קרקע, שהופקעה ממנה לייעוד ציבורי וייעודה שונה כעבור מספר שנים לבנייה למגורים. בנסיבות המקרה שנדון בפסק הדין מדובר היה בקרקע, שהועברה לידי צדדים שלישיים במסגרת תכנית איחוד וחלוקה (המקרקעין הועברו כקרקע חלופית לבעלי מקרקעין אחרים, שהמשיבות נדרשו לפצות). בפסק דינה קבעה השופטת ברק-ארז, בין היתר, כי נוכח חלוף הזמן מאז אישור תכנית האיחוד והחלוקה, הסתמכות המועצה וצדדים שלישיים על התכנית ומחדלה של העותרת להביא את הסתייגויותיה מהתכנית בפני מוסדות התכנון, כמו גם השתהות העותרת בהגשת תביעתה, העותרת מנועה מלתבוע פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב אישור התכנית.
.
ביהמ"ש העליון (מפי הנשיא א' גרוניס) דחה את העתירה מהטעמים הבאים:
גם אם נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה הלכה כלשהי, הרי אין היא נוגעת לכל המצבים בהם תקום חובת השבה של מקרקעין מופקעים. היא אף אינה חלה בהכרח על תביעות לפי סעיפים 195 ו-196 לחוק התכנון והבניה. זאת, משום שבפסק הדין לא נדונה כלל שאלת היחס בין תביעות לפי הסעיפים האמורים לבין אי-הגשת התנגדות במועד על ידי בעליה המקוריים של הקרקע המופקעת. בפסק הדין נשוא העתירה לא נקבעו, אפוא, כל חסמים דיוניים להגשת תביעות לפי סעיפים 195 ו-196 הנ"ל. הכרעתו של בימ"ש זה בדבר שיהוי העותרת באי-הגשת התנגדות התבססה על כך שבמקרה דנא מדובר היה בתכנית לאיחוד וחלוקה, שבה נקבע מפורשות כי המקרקעין שהופקעו מהעותרת יועברו לידי צדדים שלישיים. זהו אף הרציונל שביסוד הקביעה בדבר הסתמכות המועצה וצדדים שלישיים על התכנית. זאת ועוד, השופטים חיות ועמית נמנעו במפורש מלעסוק בסוגיות אליהן התייחסה השופטת ברק-ארז בנוגע לתוכניות איחוד וחלוקה. לפיכך, ברי כי לא נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה הלכה כלשהי בסוגיות אלה. בנסיבות אלה המקרה שלפנינו אינו מעורר סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית רחבה, המצדיקה את קיומו של ההליך הנדיר ויוצא הדופן של דיון נוסף בפסק דין של ביהמ"ש העליון, בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט. |
קישורים נוספים:
|
|
חזרה למעלה |
|
|
11 [דיון פלילי] |
|
|
בשפ 5730/12 בפיקדו אייטגב נ' מדינת ישראל (עליון; א' שהם; 21/08/12) - 9 ע' |
|
עו"ד: דפנה פינקלשטיין, גיל גבאי |
נדחה ערר על החלטה לעצור את העורר, נגדו הוגש כתב אישום בעבירה של עסקה אחרת בנשק ובעבירה של עדות שקר, עד תום ההליכים המשפטיים. זאת, נוכח קיומן של ראיות לכאורה נגדו ועילת מעצר – מסוכנות, כאשר מסוכנות זו אינה ניתנת לאיון באמצעות שחרור לחלופת מעצר.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – ערר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – עילת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – ראיות לכאורה
דיון פלילי – מעצר – עד תום ההליכים
.
נגד העורר הוגש כתב אישום לבימ"ש המחוזי, המייחס לו עבירה של עסקה אחרת בנשק ועבירה של עדות שקר. הרקע להגשת כתב האישום הוא ביצוע שתי עסקאות באקדחים שנמסרו לרשות העורר במסגרת עבודתו כמאבטח. עם הגשת כתב האישום הורה בימ"ש המחוזי על מעצר העורר עד תום ההליכים בעניינו, ועל כך נסב הערר דנן.
בית המשפט העליון (השופט א' שהם) דחה את הערר ופסק כי:
אשר לראיות לכאורה, בשלב המעצר, בימ"ש אינו נדרש לשאלה האם הראיות שברשות המאשימה מלמדות על אשמת הנאשם מעבר לספק סביר, אלא אם הפוטנציאל הראייתי הגלום בחומר הראיות מקים סיכוי סביר כי חומר זה, לאחר עיבודו במהלך המשפט, יוביל לביסוס אשמת הנאשם מעבר לספק סביר. בענייננו, אין ספק, כי ברשות המשיבה ראיות לכאורה, די והותר, על מנת לעמוד ברף הנדרש, בשלב של דיון בבקשה למעצר עד לתום ההליכים.
אשר לעילת המעצר, עבירות הנשק המיוחסות לעורר, מקימות עילת מעצר, לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, שכן קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה. עבירות אלה, מקימות גם חזקת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק הנ"ל, שכן מדובר בעבירות ביטחון. חזקת המסוכנות תישלל רק במקרים חריגים שנסיבותיהם המיוחדות תצדקנה שחרור נאשם לחלופת מעצר.
אשר לחלופת מעצר, כאשר מדובר בעבירות של סחר או ביצוע עסקאות בנשק, רק במקרים חריגים ניתן יהיה לשלול את המסוכנות באמצעות חלופת מעצר. אין ספק, כי מהעורר נשקפת מסוכנות רבה, שעה שביצע שתי עסקאות באקדחים שנמסרו לרשותו, במסגרת עבודתו כמאבטח, ובכך הוא הפר את האמון שניתן בו על ידי מעבידיו. העורר הוסיף חטא על פשע, בכך שמסר, לכאורה, עדות כוזבת, כדי להסוות את מעשיו. העורר אינו מקבל כל אחריות על מעשיו ואינו מודה אף בקיומה של בעיה הכרוכה בצריכה מוגברת של אלכוהול. בנסיבות אלה, ועל אף גילו הצעיר של העורר והעדר עבר פלילי, אין פגם בקביעת בימ"ש קמא, לפיה מסוכנות העורר אינה ניתנת לאיון באמצעות שחרורו לחלופת מעצר. |
קישורים נוספים:
|
|
חזרה למעלה |
|
|
12 [מסים] [בתי-משפט] |
|
|
עא 4384/10 נתיבות דרור (תלם) נ' פקיד שומה ירושלים 2 (עליון; ס' ג'ובראן, י' עמית, א' שהם; 04/07/12) - 6 ע' |
|
עו"ד: ציפי קוינט שילוני, אליעזר צוקרמן |
בימ"ש העליון חזר על הפסיקה התקדימית שנפסקה בע"א 9163/08 ולפיה חוק מס מעסיקים, התשל"ה-1975, חל על תושב ישראל באזור יהודה ושומרון.
מסים – מס מעסיקים – הטלת מס
בתי-משפט – הלכה פסוקה – תקדים
בתי-משפט – הלכה פסוקה – תחולתה
בתי-משפט – הלכה פסוקה – כוחה המחייב
.
המערערת היא מכינה קדם צבאית הפועלת בדרום הר חברון. המערערת רשומה כעמותה בישראל וכמלכ"ר, מתוקצבת על ידי משרד הדתות ועל ידי המועצה המקומית האזורית הר חברון הניזונה מתקציבי הממשלה, וחבריה הם אזרחי ישראל. המערערת עתרה לבימ"ש המחוזי בטענה כי על המשיב להחזיר לה מס מעסיקים ששולם על ידה בשנים 2007-2004, מאחר שחוק מס מעסיקים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק) אינו חל באזור יהודה ושומרון (להלן: האזור). הערעור נדחה על הסף בנימוק שבע"א 9163/08 (להלן: עניין בקעת הירדן), נקבע כי החוק חל גם על תושב ישראל הנמצא באזור, כך שקיים תקדים מחייב. מכאן הערעור בו נטען כי בהיעדר הנמקה לגופה של סוגיית תחולת החוק באזור, אין מדובר בתקדים מחייב לגופו של עניין.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט עמית ובהסכמת השופטים ג'ובראן ושהם) דחה את הערעור ופסק כי:
בעניין בקעת הירדן עמדה המחלוקת מושא הדיון דנן בפני בימ"ש העליון שאימץ את קביעת בימ"ש המחוזי ובכך גילה דעתו כי זו התוצאה הנראית בעיניו. העובדה שבימ"ש העליון לא נימק את פסק הדין, אינה גורעת מתוקפו כתקדים מחייב. בימ"ש רשאי לאמץ את נימוקי ערכאה קמא ללא הנמקה ואין בכך כדי לגרוע מ"תקדימיותו" של פסק הדין.
למעלה מן הצורך, לגופו של עניין, אין סיבה לסטות מתקדים בקעת הירדן. החוק לא כולל הוראה מפורשת המחילה אותו באזור, אך יש מקום להחילו על המערערת, כמו גם על אזרחי ישראל תושבי האזור, מכוח פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה). סעיף 3א(ב) לפקודה קובע כי "הכנסתו של אזרח ישראלי שהופקה ונצמחה באזור יראו אותה כהכנסה שהופקה או נצמחה בישראל", ואזרח ישראלי מוגדר בסעיף כאזרח או תושב או תאגיד שאזרח ישראלי הוא בעל שליטה בו. סעיף 1(1) לחוק קובע כי בחוק זה – תהא לכל מונח המשמעות שיש לו בפקודה וסעיף 4 לחוק קובע כי לעניין דו"ח, שומה, השגה והפרשי הצמדה וריבית יחולו הוראות הפקודה על מס מעסיקים כאילו היה ניכוי שהמעסיק חייב בו, ואילו לעניין ביצוע, גביה, עונשין והוראות כלליות אחרות יחולו הוראות הפקודה על מס מעסיקים כאילו היה מס הכנסה. פרשנות תכליתית של סעיף 4 לחוק מזרימה לתוך החוק את סעיף 3א לפקודה לעניין התחולה על אזרח ישראלי באזור. |
|
חזרה למעלה |
|
|
13 [מסים] [ביטוח לאומי] [תגמולים] [משפט מינהלי] [משפט חוקתי] |
|
|
בגץ 7680/11 יאיר יכין נ' מדינת ישראל - רשות המיסים (עליון; ס' ג'ובראן, י' עמית, א' שהם; 04/07/12) - 7 ע' |
|
עו"ד: רועי אביחי שויקה, אורנה רוזן אמיר, שלמה הרדי |
לכאורה יש ממש בטענת ההפליה שהעלה העותר, הפלייה שמקורה בהיעדר התייחסות לדפיברילטור בתקנות המל"ל. תקנות הנכים קובעות נכות "אוטומטית" בשיעור של 100% למושתל דפיברילטור (אשר כפועל יוצא ייהנה מפטור ממס הכנסה מכוח ס' 9(5) לפקודת מס הכנסה), בעוד נכה המל"ל מושתל דפיברילטור, שיעור נכותו נקבע באופן פרטני לאחר בדיקה ע"י הועדה הרפואית (וככל שלא יוכר כנכה בשיעור 100%, לא ייהנה מפטור ממס הכנסה). ברם, כבר נפסק כי ההבחנה בין נכי צה"ל לבין נכי הביטוח הלאומי היא הבחנה מותרת בשל שוני רלבנטי.
מסים – מס הכנסה – פטור ממס לנכה
ביטוח לאומי – נכות – ועדות רפואיות
תגמולים – נכי צהל – נכות
משפט מינהלי – בגץ – סעד חלופי
משפט מינהלי – בגץ – הפליה
משפט חוקתי – חקיקה – שוויון
.
העותר הוא מושתל דפיברילטור אוטומטי. נקבעה לו ע"י הועדה לעררים לפי פקודת מס הכנסה – שהיא למעשה ועדת העררים של המל"ל – נכות בשיעור של 75% ע"פ תקנה 9(1)ג(v) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה). משכך העותר אינו זכאי לפטור ממס הכנסה לפי סעיף 9(5) לפקודה, הניתן לנכה שנקבעה לו נכות של 100% (ובתנאים מסוימים גם לנכה שנקבעה לו נכות בשיעור של 90%) ע"פ אחד החוקים המפורטים בסעיף 9(5)(א)(2)(א). בתקנות המל"ל אין כל התייחסות לדפיברילטור. מנגד, מושתל דפיברילטור, שנכותו נקבעת ע"פ חוק הנכים (תגמולים ושיקום), מוכר "אוטומטית" כנכה בשיעור של 100% לפי תקנה 9ז(4) לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות). לטענת העותר, אין מקום להפלות בין מושתל דפיברילטור שדרגת נכותו נקבעה ע"י ועדות המוסד לביטוח לאומי ע"פ תקנות המל"ל, לבין מושתל שנכותו נקבעה ע"פ חוק הנכים ותקנות הנכים. בעוד האחרון מוכר כנכה בשיעור 100% וכתוצאה מכך יזכה לפטור ממס הכנסה, הראשון אינו מוכר ככזה וממילא אינו זכאי לפטור. מכאן העתירה.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה בקובעו:
מספר מילים לעניין הסמכות. תקנה 18(ג) לתקנות מס הכנסה (קביעת אחוזי נכות) קובעת כי "החלטת הועדה לעררים תהא סופית", ובהיעדר ערכאת ערעור, אין לכאורה מנוס אלא מלעתור לבג"ץ כנגד החלטת ועדת העררים לפי סעיף 9(5) לפקודת מס הכנסה. ואכן, בימ"ש זה כבר דן בעבר במספר עתירות כנגד החלטת ועדת העררים. מנגד, נדחו מספר עתירות כנגד החלטות ועדת העררים בשל קיומו של סעד חלופי בדמות זכות ערעור לביה"ד האזורי לעבודה. ביהמ"ש כאן סבור, כי שתי הגישות הנוהגות יכולות לדור זו לצד זו. הסמכות נתונה לבג"ץ אך ברגיל, וכעניין שבמדיניות, ראוי כי ערעורים על החלטות הועדה הרפואית לעררים יוגשו לביה"ד לעבודה בגדר סעד חלופי. זאת בהתחשב בכך שהועדה הרפואית לעררים לפי הפקודה מורכבת מרופאים ששמותיהם כלולים ברשימת חברי ועדות רפואיות לעררים לפי חוק הביטוח הלאומי, ומאחר שביה"ד לעבודה אמון על נושאים כגון דא. במקרה דנן, מאחר שהעתירה תוקפת ישירות בטענת הפליה את חוסר ההתייחסות בתקנות המל"ל לדבפיברילטור – להבדיל מתקיפה של החלטה פרטנית של הוועדה הרפואית לעררים לפי פקודת מס הכנסה כפי שנדון בעניין הס, בעניין יריב ובעניין וינאפל – נמצא לנכון להידרש לעתירה ולא להפנות את העותר לביה"ד לעבודה.
לגופה של עתירה. ע"פ מצב דהיום, שני אנשים שבגופם הושתל דפיברילטור עשויים לקבל אחוז נכות שונה. נכה שנכותו נקבעה ע"פ תקנות הנכים יוכר כנכה בשיעור 100% וכפועל יוצא ייהנה מפטור ממס הכנסה מכוח סעיף 9(5) לפקודה, בעוד שנכה שנכותו נקבעה ע"פ תקנות המל"ל ייבחן ע"פ הפרמטרים "הרגילים" בתקנות, וככל שלא יוכר כנכה בשיעור 100% לא ייהנה מפטור ממס הכנסה. לכאורה, יש אפוא ממש בטענת ההפליה שהעלה העותר, הפלייה שמקורה בהיעדר התייחסות בתקנות המל"ל לדפיברילטור. ברם, כבר נפסק כי ההבחנה בין נכי צה"ל או נכי רדיפות הנאצים או נפגעי פעולות האיבה לבין נכי הביטוח הלאומי היא הבחנה מותרת בשל שוני רלבנטי. כאשר המחוקק קבע בתקנות הנכים נכות "אוטומטית" בשיעור של 100% למושתל דפיברילטור, אף מבלי לבחון את ההשפעה התפקודית-רפואית של הדפיברילטור על הנכה, הוא עשה זאת מאחר שחפץ ביקרם של נכי משרד הביטחון, תוך מודעות לנפקות קביעה זו במישור של פטור ממס הכנסה לאור הוראת ס' 9(5) לפקודה. בכך אכן העדיף את נכי משרד הביטחון על פני נכי המל"ל מושתלי דפיברילטור, ששיעור נכותם נקבע באופן פרטני לאחר בדיקה ע"י הועדה הרפואית. אלא שהעדפה זו קיבלה זה מכבר גושפנקא בפסיקה, כהעדפה המבוססת על שוני רלוונטי. משכך, ומשהושתתה העתירה על טענת ההפליה, דינה להידחות. |
|
חזרה למעלה |
|
|
14 [עונשין] [משפט מינהלי] |
|
|
עפ 5377/11 יצחק סויסה נ' מדינת ישראל (עליון; ע' ארבל, ס' ג'ובראן, ח' מלצר; 03/07/12) - 7 ע' |
|
עו"ד: א' בן ארויה, ל' בר זהר |
בימ"ש לא מצא מקום להתערב בעונש שהושת על המערער בגין הרשעתו בהחזקת סמים שלא לצריכה עצמית, סמים שנפלטו מגופו בבית הכלא לאחר ששב מחופשה בעת ריצוי מאסר בגין עבירה אחרת, תוך הדגשה כי יש ליצור הרתעה מיוחדת מפני החדרת סמים מסוכנים לבית כלא.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות סמים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התערבות ערכאת ערעור
משפט מינהלי – שיקול-דעת – רשויות האכיפה והתביעה
.
ערעור על גזר דינו של בימ"ש המחוזי, שהרשיע את המערער בהחזקת סמים שלא לצריכה עצמית, והשית עליו 40 חודשי מאסר בפועל, שירוצו במקביל לתקופת מאסר שמרצה המערער לפי גזר דין של בימ"ש השלום בעבירה אחרת, וכן 12 חודשי מאסר על תנאי. יצוין כי הסמים נפלטו מגופו עת חזר מחופשה שקיבל בעת ריצוי עונש מאסר. עוד יצוין כי במסגרת ההליכים בבימ"ש השלום שהתנהלו בגין עבירה אחרת, כנזכר לעיל, נדחתה בקשת המערער לאחד את הדיון בתיקים ועל המערער הושת עונש של 60 חודשי מאסר בפועל ובימ"ש המחוזי לא מצא מקום להתערב בהחלטת בימ"ש השלום בעניין אי צירוף התיק מושא הערעור דנן לתיק שהתנהל בפניו.
בית המשפט העליון (מפי השופטת ארבל ובהסכמת השופטים ג'ובראן ומלצר) דחה את הערעור ופסק כי:
אין ערכאת הערעור מתערבת בחומרת העונש שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בלבד, שאינם ממין ענייננו. החדרת סמים מסוכנים לבית כלא הינה מעשה חמור ובעל השלכות מזיקות במיוחד. קיימת חומרה מיוחדת במעשי המערער שנעשו תוך ניצול לרעה של חופשה שקיבל בעת ריצוי מאסר ממושך, במטרה להחדיר סמים מסוכנים לבית הכלא, ויש ליצור הרתעה מיוחדת מפני ביצוע עבירות מסוג זה. נסיבותיו האישיות של המערער אכן קשות, אך הן נלקחו בחשבון על ידי בימ"ש המחוזי, ולפיכך אין בהן כדי להביא לשינוי גזר הדין. בנוסף, יש ליתן משקל לעברו הפלילי הכבד של המערער, בעיקר בתחום עבירות הרכוש, שממנו ניכר כי מדובר באדם המזלזל בחוק בעל דפוס עברייני.
הטענה נגד ההחלטה בדבר אי צירוף תיקים, נדחתה. ראשית, אין להניח כי איחוד התיקים היה בהכרח מביא לעונש מופחת. יתר על כן, בימ"ש המחוזי קבע כי 10 מתוך 40 החודשים שהושתו על המערער, ירוצו בחופף לעונש אותו הוא מרצה לפי גזר דינו של בימ"ש השלום ובכך אפשר לראות משום הקלה מסוימת של בימ"ש במכלול הנסיבות בהן מוטל גזר הדין, כולל מתן משקל להרשעתו בבימ"ש השלום; למעלה מן הדרוש, החוק אינו מקנה לנאשם זכות לצירוף תיקים, אלא הדבר נתון לשיקול דעת בימ"ש והתביעה.
אשר לשיהוי, אכן, יש לעשות את מירב המאמצים להגשת כתב אישום בסמוך למועד ביצוע העבירות. שלוש השנים שחלפו בענייננו אכן מצדיקות התחשבות במסגרת גזר הדין. אלא שטענה זו נלקחה בחשבון במסגרת השיקולים לעונש של בימ"ש המחוזי, ולכן אין בה טעם להתערבות בגזר הדין. בימ"ש העליון לא התעלם גם מדברי המערער כי נגמל מנגע הסמים ופסק כי העונש שנגזר על המערער אינו חורג מרף הענישה הראוי לעבירת סמים מסוג זה שהמערער הורשע בה, בהתייחס לחומרתה הרבה, ועל רקע השיקולים לקולא. אין מקום להתערב בעונש בהיותו עונש מידתי בשים לב לאינטרס הציבורי כבד-המשקל בענישה מחמירה בעבירות סמים בכלל, ובמאבק בהחדרת סמים לבתי הכלא בפרט, ובמסגרת רף הענישה המקובל בהתייחס לנתוניו האינדיבידואליים של המערער. |
|
חזרה למעלה |
|
|
עבודה אזורי |
|
15 [ביטוח לאומי] |
|
|
בל (ב"ש) 25478-06-11 עדי סימון בר נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; יוסף יוספי, נ.צ.: י' דדון, ר' בצרתי; 28/08/12) - 10 ע' |
|
עו"ד: אסי דהן, מיכל כהן |
בית הדין לעבודה קיבל את תביעתה של התובעת כנגד המל"ל והכיר בתאונת דרכים שאירעה לה כתאונת עבודה. נפסק, כי אין להפלות לרעה הורה אשר משרדו שוכן בביתו. אותו הורה זכאי להיות מבוטח בעת שהוא מסיע את ילדו בבוקר לגן, ואחר כך נוסע להתחיל את יום עבודתו. ובנושא זה אין חשיבות לשאלה אם משרדו שוכן בתוך ביתו; באותו בניין אך ביחידה נפרדת; בבניין סמוך לבניין מגוריו; או בבניין רחוק יותר ממקום מגוריו.
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – תאונת עבודה
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – פגיעה בעבודה
.
התובעת הגישה כנגד המוסד לביטוח לאומי תובענה במסגרתה ביקשה להכיר בתאונת דרכים אשר אירעה לה כפגיעה בעבודה. לגבי נסיבות התאונה התובעת טוענת, כי היא עובדת בביתה כעצמאית, היא הסיעה את ילדיה לגן בבוקרו של יום עבודה, ומן הגן נסעה אל ביתה כדי להתחיל את יום עבודתה. בקטע זה של הדרך קרתה תאונת הדרכים. הצדדים נחלקו בשאלה אם תאונת הדרכים נחשבת כתאונת עבודה.
בית הדין לעבודה מפי השופט י. יוספי ונציגי הציבור י. דדון ו- ר. בצרתי קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
סעיפי החוק הרלוונטיים הם סעיף 80 בשילוב עם סעיף 81 (ב) לחוק הביטוח הלאומי. מן השילוב של שני סעיפי חוק אלה עולה, כי הורה אשר יוצא מביתו, מלווה את ילדו לגן הילדים, ואחר כך נוסע לעבודתו, ובמהלך מסלול זה מתרחשת תאונה, הרי שתאונה זו תיחשב כתאונת עבודה. בנסיבות העניין, יש לראות בתובעת כמי שהייתה בדרך לעבודתה, לאחר שהסיעה את ילדיה לגן הילדים.
העיתים נשתנו, ואיתן חלו תמורות בדפוסי מקומות העבודה. יותר ויותר הורים החלו לעבוד בביתם, דבר אשר התאפשר בזכות הטכנולוגיה שהתקדמה. כיום יכול הורה לעבוד מביתו, ובזכות אותה טכנולוגיה מתקדמת לתפקד כאילו ישב באחד מהמשרדים של הגוף עבורו הוא עובד. אותו הורה נעזר באינטרנט, בשיחות וידיאו וכו', ולפיכך פעמים רבות אינו נדרש לצאת מביתו. אם נקבע כי אותו הורה אינו מבוטח בעת שהוא מסיע את ילדו לגן הילדים בבוקר, בטרם יחל את יום עבודתו, אזי נפלה אותו לרעה ביחס להורים אחרים, אשר עובדים מחוץ לביתם.
אין להפלות לרעה הורה אשר משרדו שוכן בביתו. אותו הורה זכאי להיות מבוטח בעת שהוא מסיע את ילדו בבוקר לגן, ואחר כך נוסע להתחיל את יום עבודתו. ובנושא זה אין חשיבות לשאלה אם משרדו שוכן בתוך ביתו; באותו בניין אך ביחידה נפרדת; בבניין סמוך לבניין מגוריו; או בבניין רחוק יותר ממקום מגוריו.
דא עקא, קושי בקביעת העובדות אינו אמור להשליך על התוצאה ועל המהות. הקושי בקביעת העובדות נוצר לאור העידן המודרני, בו אין הפרדה מוחלטת בין מקום המגורים למקום העבודה, ואין להרשות לקושי זה להפלות לרעה הורה שמשרדו שוכן בביתו.
המחוקק קובע כי הורה המלווה את ילדו לגן, ואחר כך נוסע למקום עבודתו, יהיה מבוטח במהלך מסלול זה, גם אם מדובר בהפסקה או בסטייה של ממש מהדרך המקובלת. בכך קבע המחוקק חריג, לכלל לפיו הפסקה או סטייה של ממש מהדרך המקובלת יביאו לכך שאותו הורה לא יהיה מבוטח.
תכלית החקיקה הינה פשוטה; הורים רבים מסיעים את ילדיהם לגן בתחילת יום העבודה, ופעמים רבות הגן אינו נמצא על מסלול הדרך המקובלת למקום העבודה. לפיכך, אם נשלול מהם את הכיסוי הביטוחי במהלך מסלול זה, הרי שהורים רבים לא יהיו מבוטחים במשך תחילתו של יום העבודה. |
|
חזרה למעלה |
|
|
מנהלי |
|
16 [משפט מינהלי] |
|
|
עתמ (י-ם) 31780-07-11 עמותת תושבי צפון ירושלים בעד בטיחות ואיכות חיים נ' רשות התמרור המקומית ירושלים בעיריית ירושלים (מנהלי; י׳ נועם; 27/08/12) - 20 ע' |
|
עו"ד: סטיב ברמן |
נדחתה עתירת העותרת שעניינה עבודות סלילה ופיתוח שביצעה עיריית ירושלים על פי החלטתה של משיבה 1 לצורך הסדרת שבילי אופניים. נפסק, כי לא נפל פגם בכך שהמשיבות ראו בפרויקט שבילי האופניים כעבודות שניתן לבצען במסגרת "הסדר תנועה" כמשמעותו בתקנות התעבורה, בשטח שהוקצה ל"דרך" בתכנית תקפה קיימת.
משפט מינהלי – רשות מוסמכת – רשות התמרור
משפט מינהלי – רשות מינהלית – הנחיות
העותרת הגישה עתירה מנהלית שבה מלינה על עבודות סלילה ופיתוח שביצעה עיריית ירושלים על פי החלטתה של משיבה 1 לצורך הסדרת שבילי אופניים בצפון ירושלים. העותרת טוענת, כי המשיבות נהגו בניגוד להנחיות משרד התחבורה "לתכנון רחובות בערים – תנועת אופניים", אשר לשיטתה מחייבות הסדרה תכנונית של הקמת שבילי האופניים בתוכנית מתאר חדשה.
בית המשפט הורה על דחיית העתירה ופסק כלהלן:
יש לפרש הנחיות של רשויותמנהליות על פי תכליתן, תוך התחשבות במאפייניהן הייחודיים ובתכלית העומדת בבסיסן, שכן חזקה כי הרשות שיצרה הנחיות אלו ביקשה להגשים את תכלית החקיקה המסמיכה ולא לסתרה.
מעמדת מנסח ההנחיות, באשר לשאלת הצורך באישור תכניות חדשות, עולה כי הכוונה ביצירתן לא הייתה כי בכל מקרה שבו מעוניינת רשות מקומית לתכנן ולהתוות תשתית לנסיעה באופניים יהא עליה להסדר זאת באמצעות תכנית מתאר חדשה. מאותה עמדה עולה גם, במקום שבו כבר קיימת תכנית המייעדת את הקרקע או את חלקה, לדרך או לשצ"פ, אין מניעה ליישם את רוח ההנחיות במסגרת התכנית הקיימת, על ידי יצירת "הסדר תנועה", כמובנו בתקנות התעבורה.
מלשון ההנחיות עולה, כי אין הרשות המקומית חייבת להסדיר את הנחיות משרד התחבורה לעניין שבילי האופניים בתכניות מתאר חדשות דווקא. שכן אף תוכניות קיימות, אשר אושרו בהליך סטטוטורי, מייעדות שטחים, ל"זכות דרך", שאותם ניתן לנצל לתכלית האמורה, כפי שנהגו עיריית ירושלים ורשות התמרור המקומית בעניינינו.
אומנם ההנחיות מציינות, כי יש צורך בתכנית שתסדיר את זבילי האופניים, אולם נוסח ההנחיות אינו מחייב תכנית חדשה ומאפשר ניצול שטח המיועד ל"דרך" בתכניות תקפות קיימות, לצורךמימוש התכלית האמורה. בנסיבות עולה, כי לא נפל כל פגם בהחלטתן של המשיבות שלא לבצע את פרויקט שבילי האופניים בגדר תכנית חדשה. זאת ועוד, לא נפל פגם בכך שהמשיבות ראו בפרויקט שבילי האופניים כעבודות שניתן לבצען במסגרת "הסדר תנועה" כמשמעותו בתקנות התעבורה, בשטח שהוקצה ל"דרך" בתכנית תקפה קיימת.
רשות התמרור רשאית להורות על הצבת כל עצם המיועד להסדיר את התנועה ואת אופן השימוש בדרך, ונגזר מן התכלית שביסוד הסמכתה של רשות התמרור להסדיר את השימוש בדרך. |
|
חזרה למעלה |
|
|
מחוזי |
|
17 [סימני מסחר] [מדגמים] [נזיקין] |
|
|
תא (חי') 21858-08-10 אליהו שפיר נ' א.א. מעיינות בע"מ (מחוזי; דר' עדי זרנקין; 04/09/12) - 40 ע' |
|
עו"ד: גרופ בע"מ, דוד גלעד |
בית המשפט דחה, בין השאר, את תביעת התובעים בגין הפרת מדגמים רשומים. נפסק, כי אין להלום מצב, בו בית המשפט יימנע מהציבור בכללותו לשלב את המילה AQUA עם מילים אחרות, רק משום שהתובעת עושה שימוש בצירוף המילים במשך זמן, ואף השקיעה בפרסומו ממון רב. מטרתו של סימן מסחר להגן על מצב דברים שבו מוכרת זהות בין סימן למוצר. בענייננו מצב זה אינו מתקיים, וממילא מדובר בביטוי תיאורי שימושי, שאין לגזול מן הציבור את זכות השימוש בו.
סימני מסחר – הפרה – מבחנים להפרה
סימני מסחר – הפרה – המבחנים להפרה
מדגמים – רישום מדגם – ביטול הרישום
מדגמים – הפרה – הוכחתה
מדגמים – הפרה – בחינתה
נזיקין – עוולות – לשון הרע
.
במסגרת הליך זה הוגשו תביעה ותביעה שכנגד. התביעה הראשית הוגשה על ידי התובעים בגין הפרה של מדגמים רשומים אשר בבעלות התובע 1. התובעים טוענים, כי הנתבעת הפרה את המדגמים הרשומים על שם התובע, בכך שהיא פרסמה ומכרה מתקנים ביתיים לטיהור סינון והספקת מים קרים וחמים, אשר
מהווים, חיקוי בולט של המדגמים הרשומים. התביעה שכנגד הוגשה על ידי הנתבעים בעילה של הוצאת דיבה, לשון הרע. בנוסף הנתבעים טוענים, כי המדגמים של התובע נרשמו שלא כדין, שכן העיצוב עליו מגנים המדגמים, אינו חדש ואינו מקורי, ובניגוד לדרישת סעיף 30 לפקודת הפטנטים, הם פורסמו בישראל טרם נרשמו.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
ניתן לתקוף את תוקפו של מדגם רשום גם בתקיפה "עקיפה", במסגרת תביעה המוגשת בגין הפרתו. התנאים לכשירותו של מדגם, הינם כדלקמן: 1. הוא חדש ומקורי; 2. הוא לא נתפרסם קודם לכן בישראל; 3. הוא כולל עיצוב חיצוני שייוחד לו בתהליך תעשייתי; 4. אותו עיצוב חיצוני בולט לעין במוצר הסופי; 5. אין המדובר במוצר שאינו בעיקרו אלא התקן מכני.
בנידוננו, תאריך תוקף המדגמים (יום הגשת הבקשה) מיום 18.9.07, וזהו אף התאריך הקובע לשאלת הפרסום הקודם ולשאלת היותם של המדגמים חדשים ומקוריים. בנסיבות העניין הוכח, כי המדגמים נמכרו בישראל, על ידי מעיינות, בטרם נרשמו. בנידוננו, מעבר לכך שמתקן המים נשוא המדגם פורסם הן בחוברת ישראכרט והן בפלייר הפרסומי, הרי שהוכח לפניי כי במדגם היה שימוש עוד בשנת 2005.
נוכח העובדה כי הוכח שהנתבעת מכרה, מתקני מים בשילוב צבעים, כשנתיים לפני רישומם כמדגמים, מהווה הדבר "פרסום קודם בישראל" כמשמעות היגד זה בסעיף 30 (1) לפקודת הפטנטים והמדגמים. משכך, כל שנותר לקבוע הוא, כי למדגמים אין תוקף מהותי, ומשכך אין לאסור על השימוש או הייצור של מתקני המים נשוא המדגמים.
התוצאה היא שתביעת התובעת, הנגזרת מהפרת מדגם רשום, נדחית. סימן מסחר רשום מקנה לבעליו זכות קניינית אישית בסימן הרשום וזכות בלעדית לשימוש בו, כאמור בסעיף 46(א) בפקודת סימני המסחר [נוסח חדש].
דיני רישום סימני המסחר, השימוש בהם והפרתם, כפי שנקבעו בהוראות הפקודה, נועדו להגן על שם מסחרי שהיה לקניינו של אדם ועל המוניטין שרכש לו בעשותו שימוש בשמו וכן להגן על האינטרס שיש לציבור במניעת הטעיה עקב שימוש בלתי מורשה בסימן המסחר. להוכחת הפרה של סימן מסחר, אין התובע צריך להוכיח יסוד נפשי של המפר: כוונה לרמות או להטעות איננה מיסודותיה של עילה זו כשם שאיננה מיסודותיה של עוולת גניבת העין. השאלה העיקרית הנבחנת בתביעה להפרת סימן מסחר היא שאלת הדמיון בין סימן המסחר הרשום לבין הסימן המפר.
כאשר עוסקים בשאלת הדמיון בין סימן מסחר לסימן הדומה לו, נדרש בית המשפט לעמוד על המידה שבה עלול השם המפר להטעות את ציבור הצרכנים. המבחן הוא מבחן "הדמיון המטעה", שאומץ לצורך בחינת הסימנים הכשירים לרישום לפי סעיף 11(9) לפקודת סימני מסחר. מאידך, כשעוסקים בשאלת הדמיון בין סימן מסחר לסימן הזהה לו, אין צורך להוכיח הטעיה של הציבור באשר למקור הטובין לצורך ההפרה.
ככלל, על מנת לקבוע אם הייתה הפרה של סימן המסחר, יש לבחון האם קיים חשש שציבור הלקוחות יוטעה בקשר לטובין. ככלל, בחינה זו תיעשה באמצעות "המבחן המשולש" שפותח בפסיקה גם בהקשר של עוולת גניבת עין, על שלושת מבחני המשנה שבו: "מבחן המראה והצליל", "מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות" ו"יתר נסיבות העניין". הבחינה תיעשה ביחס לאנשים בעלי הגיון רגיל הנוהגים בשקידה סבירה.
ככל שהייחודיות העובדתית של שם המסחר קטנה יותר – היינו ככל ששם המסחר דומה לשם השגור בתחום – כך גדל משקל הראיות הנדרשות לשם ביסוס המובחנות לצורך רישומו כסימן מסחר. נטל ההוכחה שהיה על התובעת להרים, כדי שייקבע כי רכשה זכויות בסימן בעל אופי תיאורי הוא גבוה, ויש להוכיח כי רוב הציבור מזהה את צירוף המילים עם שירותי התובעת דווקא.
דרוש שימוש במידה כזו שהקונה בשוק יזהה סחורה המסומנת בסימן כסחורתו של בעל הסימן ושקהל הלקוחות יזהה את הסחורה המסומנת עם תוצרתו של בעל הסימן. אין זה דרוש אומנם שהקהל ידע את שמו של בעל הסימן אך דרוש שהוא יתכוון לאותו מוצר שהוא למעשה המוצר שלו ושהסימן בא לאבחנו בתור שכזה. אם הקהל אדיש לגבי מקור המוצר שהוא קונה הרי שהסימן לא רכש את המשמעות השנייה.
בענייננו מדובר בצירוף מילים שאחת מהן היא תיאורית, ומשכך, על מנת להוכיח משמעות שנייה שרכש הסימן AQUA TAL נדרשת רמת הוכחה גבוהה יותר, ובין השאר, היה על התובעת להוכיח כי ציבור הצרכנים מזהה את צירוף המילים, במשמעותו השנייה. התובעת לא הרימה נטל זה, ובכל מקרה, נראה כי אפילו היה צירוף המילים רוכש משמעות שנייה, דבר שאינו מתקיים בענייננו, לא הייתה התובעת זכאית להגנה עליו, שכן כאשר הביטוי משמש למטרה תועלתית כלשהי אפילו יש בו גם לזהות את מקור המוצר ואפילו היה התובע ההוגה הראשון של הרעיון לעשות בו שימוש", אין הוא כשר לרישום.
אין להלום מצב, בו בית המשפט יימנע מהציבור בכללותו לשלב את המילה AQUA עם מילים אחרות, רק משום שהתובעת עושה שימוש בצירוף המילים במשך זמן, ואף השקיעה בפרסומו ממון רב. מטרתו של סימן מסחר להגן על מצב דברים שבו מוכרת זהות בין סימן למוצר, דהיינו שהציבור בראותו את הסימן מקשר אותו מיד עם סחורה או שירותים ממקור מסוים. בענייננו מצב זה אינו מתקיים, וממילא מדובר בביטוי תיאורי שימושי, שאין לגזול מן הציבור את זכות השימוש בו.
במכלול נסיבות העניין, אין לראות בשימוש שעושה הנתבעים בשם המסחר כהפרה של הסימן המסחרי של התובעת. במקרה דנן, הסימן המסחרי של מעיינות לא מהווה חיקוי ויזואלי של הסימן המסחרי של התובעת, וראו דיוננו לעיל. מכאן, שלא עלה בידי התובעת להוכיח כי הנתבעות עוולו כלפיה בעוולה של גניבת עין.
על מנת לבסס את טענתה, בדבר הפרת זכות יוצרים, היה על התובעת להוכיח כי מעיינות העתיקה חלקים ממשיים ומהותיים מהאריזה. דמיון מסוים בין האריזות אינו מספיק כשלעצמו להוכחת העתקה. כמו כן, כבר נקבע בפסיקה, לא אחת, כי ככל שדלים המקוריות והמאמץ הרוחני שביצירה, כך נדרשת להפרת זכות היוצרים בה העתקה מדויקת יותר.
בנידוננו, מכיוון שאין לפנינו "יצירה ספרותית" או "אומנותית" קלאסית, שמידת היצירתיות והמקוריות בה רבה, היה על התובעת להוכיח העתקה נרחבת של האריזה, על ידי הנתבעת, וכאמור, בנטל זה היא לא עמדה. הגנת אמת הפרסום, הקבועה בסעיף 14 בחוק לשון הרע דורשת הוכחתם של שני יסודות מצטברים. האחד הוא כי הפרסום המהווה לשון הרע היה אמת. השני, כי מתקיים עניין ציבורי בנוגע לאותו פרסום. בנידוננו, המכתבים נשוא עילת לשון הרע לא נועדו לקידום עניין ציבורי, אלא לעניין פרטי, כאשר חברת מעיינות, כמו גם חברת שפיר, הינן שתי חברות פרטיות, המתחרות אחת כנגד השנייה. בענייננו, לא מתקיימת, הגנת אמת בפרסום, שכן המכתבים לא נועדו לקידום עניין ציבורי.
בנסיבות העניין, עומדת לתובעת, ולו בדוחק, ההגנה הקבועה בסעיף 15(3) בחוק איסור לשון הרע. סעיף משנה זה נועד להגן על פרסומים שנעשו לשם הגנה על אחד משלושת האינטרסים המצוינים בו. בהתאם לסעיף משנה זה יש להראות כי הפרסום אכן נועד להגן על אותו עניין, כי הוא הופנה רק לאנשים מסוימים שזהותם מתחייבת מהוראת הסעיף, וכי הפרסום נעשה בתום לב.
בהקשר זה יש לקבל את טענת התובעת, לפיה המכתבים נשלחו לשם הגנה על עניין אישי כשר של התובע- בעליה ומנהלה של התובעת, אשר במועד הרלוונטי למשלוח המכתבים היה הבעלים הרשום של המדגמים, ושל סימן המסחר הרשום AQUA TAL. |
|
חזרה למעלה |
|
|
18 [מסים] |
|
|
עמ (ת"א) 1145/09 קמר כח אדם והשקעות בע"מ נ' מנהל מס ערן מוסף, פתח תקווה (מחוזי; איתן אורנשטיין; 27/08/12) - 11 ע' |
|
עו"ד: עאטף עיסא, יהונתן קרואני |
בית המשפט דחה את ערעור המערערת על החלטת המשיב לפיה נדחתה השגה שהגישה המערערת על שומת תשומות שהוצאה לה. נפסק, כי על המערערת היה להראות כי נקטה באמצעים סבירים כדי לוודא שהוצאת החשבונית נעשתה לאחר בחינה כדבעי של מוציא החשבונית ואמיתותה של החשבונית.
מסים – מס הכנסה – פסילת פנקסים
המערערת הגישה ערעור על החלטת המשיב לפיה נדחתה השגה שהגישה המערערת על שומת תשומות שהוצאה לה, לתקופה שבין ינואר 2008 לאוקטובר 2008. עיקר המחלוקת בין הצדדים הוא ניכוי שביצעה המערערת של חשבוניות שהוצאו על ידי שתי חברות.לעמדת המשיב, לא עמדה מאחורי החשבוניות האמורות כל התקשרות אמיתית בין המערערת לבין מי משתי החברות הנ"ל, וכי עסקינן בחשבוניות פיקטיביות.
בית המשפט הורה על דחיית הערעור ופסק כלהלן:
בערעור מס ערך מוסף לעניין ניכוי מס תשומות "נטל השכנוע" על העוסק המבקש לנכותאת המס. נטל זה מלווהו מתחילת הדרך עד סופה, ואותו מוטל על עוסק "נטל הבאת הראיות". נטל הבאת הראיות עובר למנהל כאשר הפנקסים נוהלו כדין, ולא נפסלו, והמנהל הוציא שומה לפי מיטב השפיטה. נטל זה עובר אל המנהל כאשר השאלה שבמחלוקת היא פנקסית, או שהצדדים חלוקים בשאלהאם המחלוקת היא כזו. כאשר המחלוקת היא לבר פנקסית, נטל השכנוע "ונטל הבאת הראיות, על העוסק.
יש להחיל את המבחן האובייקטיבי לצורך בחינת ניכוי התשומות. כאשר הכלל הוא שעל החשבונית לשקף עסקה אמיתית בין הצדדים הנכונים והאמיתיים לעסקה.
בנסיבות העניין החשבוניות חסרות פרטים מהותיים אשר חובה לציינם לפי הדין, על מנת שניתן יהיה להתחקות אחר נכונותן של אלה. בכלל זאת: מספר העובדים שסופקו, שעות העבודה, אופן התשלום באשר לחומרים שסופקו. דא עקא, בחשבוניות אין את הפרטים המינימאליים האמורים על מנת לבסס את האותנטיות הנטענת.
על המערערת היה להראות כי נקטה באמצעים סבירים כדי לוודא שהוצאת החשבונית נעשתה לאחר בחינה כדבעי של מוציא החשבונית ואמיתותה של החשבונית. |
|
חזרה למעלה |
|
|
19 [שליחות] [חוזים] |
|
|
תא (ת"א) 1278-08 איטרנשיונל שיפינג נ' אקסאי דנסי (מחוזי; רות רונן; 08/08/12) - 18 ע' |
|
עו"ד: |
הרשאה מכוח מעמד משמעותה, שהשלוח רשאי לעשות את כל אותן פעולות משפטיות שנושא תפקיד שכמותו מורשה ברגיל לעשותן.
שליחות – יצירת השליחות – על-ידי התנהגות
שליחות – סמכות נחזית – השתק
שליחות – הרשאה – הרשאה מכוח מעמד
חוזים – גמירת-דעת – קיומה
.
התוב הגיש כנגד הנתבעים תביעה לפיה הוא זכאי לדמי תיווך מהנתבעים. התובע, שפעל באמצעות מר דויד רקנאטי, תיווך לטענתו בעסקה בין הנתבעת 2 לבין הנתבעת 1. התובע טען כי הנתבעת 1 פעלה במסגרת העסקה באמצעות הנתבע 3, מר אורי מירון ז"ל אשר היה מנהל בנתבעת 1.
בית המשפט פסק כלהלן:
גמירות הדעת של צדדים לחוזה נלמדת באופן אובייקטיבי, על פי אמות המידה של האדם הסביר. גם כאשר נעדרת כליל גמירת דעתו של המצהיר, אולם פנייתו או הודעתו מעידה על גמירת דעתו, ניתן לחייבו על פי הצהרתו, באשר תנאי גמירת הדעת מתקיים כאשר הפנייה או ההודעה מעידה על גמירת דעת, ולאו דווקא כאשר קיימת גמירת דעת בפועל.
אף בהנחה שרקנאטי התכוון להתנות את הסכמתו בצירופה של OSG לעסקה – לאור העובדה כי כוונה זו לא באה לידי ביטוי במסמך שהוא שלח, לא ניתן לראותה כחלק מההסכם בין הצדדים. בנסיבות הוכח, כי שהן מירון והן אנג'ל הבינו, כי רקנאטי מסכים להפחתת העמלה לסך של 800, 000 דולר, וכי הסכמה זו אינה מותנית בצירוף OSG לעסקה.
ה"שליחות הנחזית" מבוססת על כללי השתק ומניעות, ומשמעותה שהשולח מנוע להתכחש למצג שהוא הציג בפני צד שלישי, לפיו השלוח פעל בהרשאתו, אם הצד השלישי הסתמך על המצג בתום לב ובאופן סביר ושינה עקב כך את מצבו לרעה. יחד עם זאת, נקבע, כי במקרים מתאימים ניתן להוסיף ולהחיל גם את הדוקטרינה הדיונית של השתק.
השלוח אינו יכול ליצור שליחות בהתנהגותו, שכן המצג צריך להיות של השולח עצמו. כדי לבסס מסקנה בדבר שליחות נחזית, יש לבחון את פעולתו של מי שנטען שהוא השולח, ולבחון את מצגיו ואת המסקנות שניתן להסיק מהם.
ניתן ליצור הרשאה בין שולח לשלוח בשלוש דרכים: האחת, מתן הרשאה מפורשת; השנייה, הרשאה משתמעת; והשלישית – הרשאה משלימה. הרשאה משלימה היא הרשאה אשר על רקע נסיבותיה משלימה חסר (לאקונה) בהרשאה המפורשת והמשתמעת. הרשאה משלימה מסוג אחד היא ההרשאה הסטטוטורית לביצוע פעולות משפטיות אינצידנטליות, הקבועה בסעיף 5(א) לחוק השליחות.
בפסיקה הוכרו שני סוגים מרכזיים נוספים של הרשאה משלימה: האחד, הרשאה מכוח מעמד. הרשאה משלימה מסוג זה מתמקדת בשלוח. היא מתייחסת למקרים בהם על פי ההרשאה המקורית ממלא השלוח תפקיד מסוים. ההרשאה המשלימה עשויה להרחיב את ההרשאה גם על פעולות משפטיות שבאופן רגיל נושא תפקיד מסוג זה מורשה לבצע. השני, הרשאה מכוח נוהג. הרשאה מסוג זה מתמקדת בנושא ההרשאה. היא מתפרשת על פעולות משפטיות שעל פי הנוהג שלוח שמורשה לבצע את הפעולה המשפטית נשוא ההרשאה המקורית מורשה לבצע גם אותן.
נוכח תפקידו של מירון בנתבעת 1, ניתן לראות בשליחותו ככוללת הרשאה משלימה הנובעת ממעמדו בנתבעת 1 ומהנוהג, להתחייב בשמה של הנתבעת 1 בהסכם תיווך מול התובע. הרשאה מכוח מעמד משמעותה, שהשלוח רשאי לעשות את כל אותן פעולות משפטיות שנושא תפקיד שכמותו מורשה ברגיל לעשותן. התחייבות בשם הנתבעת 1 לתשלום עמלה בגין מתן שירות כלשהו היא בגדר הפעולות המשפטיות שמורשה לבצע מנכ"ל חברה, וזאת – למרות שהנתבעת 1 עצמה לא היתה באופן פורמאלי צד לעיסקת המכר. |
|
חזרה למעלה |
|
|
20 [מסים] |
|
|
עש (י-ם) 5049/06 עזאם מסוודה נ' מנהל אגף הבלו ומס ערך מוסף (מחוזי; מרים מזרחי; 18/07/12) - 12 ע' |
|
עו"ד: רי'צארד סלח, ד"ר סהאר עלי |
נישום שספריו נפסלו אינו יכול עוד להיבנות מכך שבית המשפט יאמין לכל הצהרותיו, ועליו להביא הוכחות אובייקטיביות לביסוס טענותיו. במצב דברים זה, אין על פקיד השומה להוכיח עמדתו בראיות מדויקות.
מסים – מס הכנסה – פסילת פנקסים
מסים – מס הכנסה – נטלההוכחה
המערער שעוסק בתחום הרכב, הגיש ערעור שעניינו שומה על פי מיטב השפיטה שנערכה למערער לשנים 2000 – 2005. בית המשפט נדרש בין השאר לסוגיית פסילת ספריו של המערער לשנים 2001 עד 2005 ולסוגיית שומת התשומות לשנים 2000 עד 2004 ונושא שומת העסקאות לשנים 2000 עד 2005.
בית המשפט הורה על דחיית הערעור ופסק כלהלן:
בנסיבות, יש לקבל את עמדת המשיב לפיה, העובדה שהמערער מייחס חשיבות לפעילותו כמפעיל מוניות ואינו מייחס חשיבות לעובדה שהוא רוכש מכוניות רבות ומוכר אותן אינה מוציאה אותו מגדר סוחר רכב. גם העובדה שאינו מרוויחמחלק זה של עיסוקו – עובדה שלא הוכחה – אין בה כדי להביא לתוצאה אחרת.
בנסיבות הוכח, כי פסילת הספרים של המבקש הייתה כדין. כתוצאה מכך הנטל המוטל על המערער לסתור את קביעות המשיב אינו קל.
נישום שספריו נפסלו אינו יכול עוד להיבנות מכך שבית המשפט יאמין לכל הצהרותיו, ועליו להביא הוכחות אובייקטיביות לביסוס טענותיו. במצב דברים זה, אין על פקיד השומה להוכיח עמדתו בראיות מדויקות. המערער לא עמד בנטל המוטל עליו לסתור את השומה.
כשאין בסיס מוצק להערכת הכנסתו של הנישום מן הטעם שספריו נפסלו, לא יתערב בית המשפט בשומה, אפילו לא היה ביד פקיד השומה כדי לבססה על ראיות שאפשר להעמידן במבחן, והיא כולה פרי ניחושו והשערתו. ניתן לפקיד השומה שיקול דעת רחב בבואו לערוך לנישום שספריו נפסלו שומה לפי מיטב השפיטה.
במקרה זה, לשומה ניתן הסבר משכנע, היא בוססה באופן סביר על נתונים שנלקחו ממקור אמין, והשיקולים שנלוו לבנייתה הגיוניים וסבירים. |
|
חזרה למעלה |
|
|
משפחה |
|
21 [חוזים] [אגודות שיתופיות] [ראיות] |
|
|
תמש (טב') 34371-08-11 א.א נ' ש.א (משפחה; אסף זגורי; 27/08/12) - 42 ע' |
|
עו"ד: צ. גלזר, ג. שטילמן, איתי הפלר, אבי קליר, רעות הירשהורן, יצחק אבידני |
ההכרעה, האם עסקינן במתנה מותנית או במתנה שחיוב בצידה, תעשה על ידי בחינת כוונת הצדדים כפי שזו משתקפת מתוך נסיבותיו של כל מקרה ומתוך בחינת אומד דעתם של הצדדים ושמיעת ראיות על דברים שהוחלפו ביניהם בכתב או בעל פה. ככל שלשון ההסכם אינה מספקת לקביעת אומד דעת הצדדים, יש לפנות לנסיבות חיצוניות אשר מהן ניתן להסיק על כוונתם.
חוזים – מתנה – בין בני משפחה
חוזים – מתנה – העברת בעלות
חוזים – מתנה – זכויות במקרקעין
חוזים – מתנה – תחולת דיני החוזים
חוזים – מתנה – מתנה על-תנאי
חוזים – תנאי מתלה – אי-קיומו
חוזים – תנאי מתלה – הסכמת צד ג
.
התובע הגיש תביעה במסגרתה נתבקש בית המשפט להצהיר עליו "כבן ממשיך" במשק מכוח הסכם שנחתם בינו לבין הוריו ולהורות לוועד האגודה של המושב, הסוכנות והמינהל להשלים הליכי רישומו ככזה. אמו של התובע, היא הנתבעת 1, מתנגדת לתביעה מכל וכל, טוענת שההסכם בוטל שבועות ספורים לאחר שנכרת, וכי המינוי כלל לא החל בתהליכי רישום ועל-כן רשאית היא לעשות כרצונה בנחלה, לרבות מינוי בן אחר (הנתבע 2) "כבן ממשיך".
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
יש לבחון אופן מינוי "הבן הממשיך" בפריזמת דיני המתנה. סעיף 1(ב) לחוק המתנה קובע, כי "דבר המתנה יכול להיות, מקרקעין, מיטלטלין, או זכויות". הנה כי כן, מושא המתנה, הינה לא אחרת מאשר הזכות העתידית להפוך לאחר פטירת ההורים לבר רשות מוסכם על ידי הגורמים המיישבים בנחלה (במקומם). מועד התגבשות המתנה והשלמתה יבחן אף הוא על פי הוראות חוק המתנה, ובהעדר הסדר פרטני בחוק המתנה ייעשה הדבר על פי ההוראות הכלליות של דיני החוזים ובחינת נסיבות העניין כעולה ממסמכי ההתקשרות המקימים את זכותו של המעביר, דוגמת החוזה המשולש, תקנון האגודה וכיו"ב.
פרשנות לשונית ותכליתית של ההסכם שנכרת בין הצדדים מביאה למסקנה, שיש לסווגו, הן כחוזה על תנאי מתלה כמשמעות דיבור זה בסעיף 27 לחוק החוזים (חלק כללי), והן כחוזה מתנה על תנאי במישור מערכת היחסים הפנים משפחתית. ההכרעה, האם עסקינן במתנה מותנית או במתנה שחיוב בצידה, תעשה על ידי בחינת כוונת הצדדים כפי שזו משתקפת מתוך נסיבותיו של כל מקרה ומתוך בחינת אומד דעתם של הצדדים ושמיעת ראיות על דברים שהוחלפו ביניהם בכתב או בעל פה. ככל שלשון ההסכם אינה מספקת לקביעת אומד דעת הצדדים, יש לפנות לנסיבות חיצוניות אשר מהן ניתן להסיק על כוונתם.
חוזה על-תנאי הוא חוזה בעל נפקות משפטית, אלא שההתחייבויות המעשיות על-פיו טרם נכנסו לכלל פעולה. סעיף 27(ב) לחוק החוזים מעמיד חזקה בדבר רצון הצדדים לחוזה, ולפיה חוזה הטעון הסכמת אדם שלישי חזקה שקבלת ההסכמה הינה תנאי מתלה. אפילו לא נאמר דבר בחוזה עצמו, הרי עצם העובדה שקיום החוזה טעון הסכמת צד ג הופכת אותו אוטומטית לחוזה מותלה. מדובר בחזקה בדבר רצון הצדדים שניתן להפריכה, והנטל על הטוען לעשות כן. הצורך בהסכמת הצד השלישי לחוזה אינו צריך להיאמר מפורשות בלשון ההתחייבות החוזית. די שהוא משתמע מכללא מנסיבות העניין ומרקע העניין.
בענייננו אף נאמר מפורשות, כי ההסכם טעון אישור האגודה והסוכנות והמינהל, כך שלשון ההסכם למינוי "בן ממשיך" למעשה מחייבת הסקת המסקנה, כי מדובר בחוזה על תנאי מתלה כמשמעות הביטוי בחוק החוזים (חלק כללי). בחוזים והתחייבויות למינוי בן ממשיך הטעונים הסכמת צדדי ג' כגון אגודה, סוכנות או מינהל, הרי שעד אשר לא הושלמה ההתחייבות ברישום, מדובר בהתחייבות ליתן מתנה ולא בחוזה מתנה שהושלם.
יחד עם זאת, חשוב להדגיש, כי במסגרת מערכת היחסים הפנים – משפחתית, אין זיקה הכרחית בין אי-קיום תנאי הסכם המשבצת להעברת הזכויות, לבין קיומה של זכות חוזית בין ההורים לבין "הבן הממשיך" – בהתאם לתוכן הסכמתם. רוצה לומר, כי ישנם מקרים שאף ללא אישור צדדי ג', ההתחייבות של ההורים כלפי בנם תעמוד בתוקפה והיא אינה בטלה עקב כך.
בהיעדר טעמים מיוחדים, ראוי הוא להעניק תוקף חוזי למערכת היחסים שבין המעביר והנעבר של הזכות, גם אם היא עומדת בניגוד לאמור בהסכם בין המעביר ובעל הזכות. העובדה כי זכות מסוימת אינה ניתנת להעברה אינה צריכה לגרוע מתוקפם של היחסים החוזיים בין הצדדים להסכם ההעברה של זכות זו. "ההסכם למינוי בן ממשיך" הקובע התחייבות בלתי חוזרת של ההורים למנות את התובע "כבן ממשיך", הינו הסכם מתנה תקף, שריר וקיים אף אם מדובר בחוזה על תנאי מתלה והתנאי טרם התקיים.
ההכרעה, האם עסקינן במתנה מותנית או במתנה שחיוב בצידה, תעשה על ידי בחינת כוונת הצדדים כפי שזו משתקפת מתוך נסיבותיו של כל מקרה ומתוך בחינת אומד דעתם של הצדדים ושמיעת ראיות על דברים שהוחלפו ביניהם בכתב או בעל פה. ככל שלשון ההסכם אינה מספקת לקביעת אומד דעת הצדדים, יש לפנות לנסיבות חיצוניות אשר מהן ניתן להסיק על כוונתם. ראוי להעדיף את הפירוש המקיים את המתנה על זה שמבטלה. במקרה זה עסקינן "בהסכם בן ממשיך" המורכב גם מחיובים של הבן הממשיך כלפי הוריו.
עד להשלמת המתנה ברישום באגודה, סוכנות ומינהל, התחייבות ההורים מסווגת כהתחייבות ליתן מתנה ואין לראות בהסכם משום "קיום המתנה". עד לרגע קיום המתנה רשאי הנותן לחזור בו ממנה. יש לו שהות נוספת לשקול את צעדיו. לאחר שהמתנה נגמרה בהקניה, אין הנותן יכול עוד לחזור בו מהמתנה, והמתנה תהיה בלתי חוזרת כמו כל חוזה אחר.
מדובר בהתחייבות לתת מתנה. משכך, יכולים לכאורה ההורים לחזור בהם ממנה בשלושה מקרים קטיגוריים כדלהלן: מכוח סעיף 4 לחוק המתנה וקביעתנו, כי ההסכם הינו על תנאי: בהקשר זה ככל שיוכח על ידי האם, כי התובע הפר התחייבויותיו כפי שנקבעו בהסכם, ניתן לכאורה לעתור לביטול המינוי באמצעות תביעה משפטית; מכוח סעיף 5(ב) לחוק המתנה – קרי כאשר ההורים שמרו לעצמם זכות החזרה מההתחייבות וכל עוד הבן לא שינה מצבו בהסתמך על ההתחייבות; מכוח סעיף 5(ג) לחוק המתנה – קרי כאשר המקבל התנהג התנהגות מחפירה כלפי הוריו או כלפי בן משפחה אחר או אם חלה הרעה במצבו הכלכלי של הנותן. לפי הרישא לסעיף 5(ב) לחוק המתנה זכות החזרה של נותן המתנה קיימת רק מקום שהמקבל לא שינה מצבו בהסתמך על ההתחייבות שקיבל. כאן הנטל הוא לפתחו של המקבל, קרי של הבן הממשיך.
הפסיקה פירשה את הביטוי "התנהגות מחפירה" באופן רחב, המקל על נותן המתנה לחזור בו מהתחייבותו אם מקבל המתנה לא נהג בו כראוי, ונקבע, כי לאור מאפייניה של המתנה, נגזרת מחובת תום הלב המוטלת על המקבל, החובה לנהוג כלפי הנותן בהכרת תודה, בכבוד ובדרך ארץ, כל זאת על רקע מערכת היחסים בין הצדדים לה. יחד עם זאת, לא כל התערערות במערכת היחסים שבין הנותן למקבל תוכר בהכרח כהתנהגות בלתי ראויה מצד המקבל.
הנטל להוכיח את ההתנהגות המחפירה מוטל על נותן המתנה ועל ביהמ"ש לבדוק אם ההתנהגות המחפירה לא נגרמה כתוצאה מהתנהגותו של הנותן עצמו. אם אכן כך הוא, לא יהיה הנותן רשאי לחזור בו מהבטחתו. הן נטל השכנוע והן חובת הבאת הראיות הם לפתחה של האם. הדברים זועקים מההסכם למינוי בן ממשיך מהדין והפסיקה.
הוכח כי קיימת גם פסיקה ולא פחות חשוב מכך, פרקטיקה נוהגת שבמסגרתה המוסדות המיישבים מאפשרים מינוי של "בנים ממשיכים", גם כאשר אלה לא הקימו ביתם במגרש הנחלה אלא מחוצה לו ואף כאשר הבנים הממשיכים, כלל אינם מתגוררים במושב ואף לא במדינת ישראל! אין למעשה כל פרקטיקה של פיקוח, בחינה או אפשרות לסרב למנות "בן ממשיך" בעת חתימת כתב המינוי על ידי ההורים והגורמים המתיישבים כלל אינם עוסקים בכך ואין להם בכך עניין.
התפיסה העכשווית כמעט ואינה דורשת כל תנאי מהותי ממי מבני המשפחה של בעלי הזכויות במשק להתמנות בעתיד כ"בן ממשיך": הוא יכול להיות בן, בת, נכד, ילד מאומץ (או בני זוגם), הוא יכול לגור בנחלה, מחוצה לה, בישראל או בחו"ל. אין בעובדה שהתובע לא מתגורר כיום בשטח הנחלה כדי לפגום בכשירותו בעתיד לשמש "כבן ממשיך".
ברגיל האחריות להשלמת הליכי הרישום של המינוי, הינה אחריות הדדית של שני הצדדים וכבכל חוזה, מדובר בהתחייבות שיש לבצע כאמור בדרך מקובלת ובתם לב. בנסיבות הוכח, כי האם היא זו שלקחה על עצמה לבצע את הליכי רישום מינויו של התובע "כבן ממשיך".
הגם שהצדדים לא קבעו ונקבו "ברחל בתך הקטנה" במסגרת ההסכם למינוי "בן ממשיך" תניה חוזית לפיה על התובע לדאוג לטיפול בהוריו, ו/או לנהוג בהם בכבוד, הוא מחויב לכך ובמידה ואינו עומד בהתחייבות זו, עליו לדעת כי הדבר עלול להיחשב "התנהגות מחפירה" לצורך סעיף 5(ב) לחוק המתנה. סעיף 5(ב) לחוק המתנה קובע, כי כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו.
בפסיקה נקבע כי אם המקבל עשה מעשה של ממש המשנה את מצבו, לא יוכל הנותן (הנתבעת) לחזור בו מהתחייבותו. גם הימנעות ממעשה יכולה להוות שינוי מצב. השינוי צריך להיות מהותי, ומן ההכרח כי השינוי יהיה תוצאה של ההתחייבות.
בענייננו הוכח, כי התובע שינה מסלול חייו בעקבות פניית הוריו שיהיה בן ממשיך. |
|
חזרה למעלה |
|
|
22 [משפחה] [משפט בינלאומי פומבי] |
|
|
תמש (י-ם) 14823-04-12 פ. ג. פ נ' ז. פ (משפחה; נמרוד פלקס; 17/07/12) - 11 ע' |
|
עו"ד: אלכסנדר מאיר בן עזרא, משה בראון |
ביהמ"ש נעתר לתביעת אם, עפ"י אמנת האג והורה על החזרת הקטין לצרפת. הוצאת הקטין מצרפת, מבלי ליידע ולקבל את הסכמת האם, אף אם טרם ניתן פסק דינו של ביהמ"ש בצרפת הקובע סמכות הורית בלעדית לאם הייתה שלא כדין. טענת האב כי השבת הקטין לצרפת תחשוף אותו לנזק פיזי וכי יש בכך כדי למנוע את השבתו לצרפת, בהתאם לחריג לכלל ההחזרה, הקבוע בסעיף 13(ב) לאמנה – נדחתה.
משפחה – משמורת קטינים – החזרת ילדים חטופים
משפט בינלאומי פומבי – אמנות – אמנת האג
.
תביעה על פי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), אשר הוגשה ע"י האם כנגד האב להחזרת בנם הקטין (1.5) לצרפת. האב והקטין הגיעו לישראל ב-22.1.12, יומיים לפני הדיון שאמור היה להתקיים בביהמ"ש לענייני משפחה בצרפת בבקשת האם לקבוע, כי היא בעלת "הסמכות הורית הבלעדית" על הקטין. בסופו של יום, ניתן פס"ד בצרפת, במעמד האם בלבד הקובע זאת. במהלך ההליך, האב זנח את כלל טענותיו למעט טענתו העיקרית, כי השבת הקטין לצרפת תחשוף אותו לנזק פיזי וכי יש בכך כדי למנוע את השבתו לצרפת, בהתאם לסעיף 13(ב) לאמנה.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה מהטעמים הבאים:
מטרת האמנה לפי סעיף 1(א) היא להבטיח החזרה מיידית של ילדים אשר הורחקו שלא כדין אל מדינה מתקשרת או לא הוחזרו ממנה. תנאי מקדמי לתחולת כלל ההחזרה הוא שהופרו זכויות משמורת לפי הדין במקום מגוריו הרגיל של הקטין וכי בעת אי ההחזרה הופעלו אותן זכויות משמורת או שהיו מופעלות אלמלא אי ההחזרה. במקרה דנן, הוצאת הקטין מצרפת אף טרם ניתן פסק דינו של ביהמ"ש בצרפת הייתה שלא כדין. שכן, על פי פסיקת ביהמ"ש העליון, נתפסת הרחקת קטין ממדינה למדינה "כהפרת זכויות משמורת". זכויות אלו פורשו על דרך ההרחבה, והדין הינו כי אי קבלת הסכמת ההורה השני להוצאת הילד לחו"ל, או אי מתן רשות ביהמ"ש, לפי העניין, הופכת את ההוצאה להרחקה שלא כדין. לא זו אלא אף זו, שאין למעשה מחלוקת כי לאחר פרידת הצדדים ומשך החודשיים שחלפו עד לעזיבת האב והקטין את צרפת, המשמורת או האחריות ההורית בפועל היו נתונות לאם. לפיכך העברת הקטין לישראל, מבלי ליידע ולקבל את הסכמת האם, עולה כדי הפרת זכויות משמורת של האם באותה שעה.
לכלל ההחזרה לעיל מספר חריגים המעוגנים בסעיפים 12-13 ו-20 לאמנה, אשר עניינם בטובת הילד נשוא ההליך, ובהתקיימם נתון לביהמ"ש שיקול הדעת האם להורות על החזרת הילד למקום מגוריו. חריגים אלו התפרשו בפסיקה על דרך הצמצום ובאופן דווקני, מהחשש שלא תרוקן האמנה מתוכנה עקב שימוש גורף בחריגים והפיכתם לכלל. נטל ההוכחה להתקיימותם של החריגים רובץ על החוטף.
במקרה דנן, נטען לחריג המפורט בסעיף 13(ב) לאמנה – שקיים חשש חמור שהחזרת הקטין תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי או תעמידו במצב בלתי נסבל. ברם טענות האב באשר לנזק העלול להיגרם לקטין באם יושב לצרפת הנסמכות על גרסתו באשר להתנהגות האם, הזנחתה הנטענת את הקטין והאנטישמיות בצרפת – נדחו. (בקשר לטענת האנטישמיות, נפסק כי אף אם יונח, כי בעת הזו התגברו התקריות האנטישמיות בצרפת ביחס לתקופות קודמות, הרי, שהאב לא העלה טענה זו בכתב הגנתו. כן לא נתן האב כל טעם מדוע די לו בכך שהוא ממלט את נפשו של הקטין ומאידך הוא "מפקיר" את שלומם של שני ילדיו הקטינים האחרים, אשר גילם אינו עולה על 11 שנים. ילדים, אשר מפאת גילם, הדעת נותנת שיהיו חשופים יותר לאינטראקציות חברתיות לסכנות האנטישמיות). יתירה מכך, אף במידה והיה בסיס לטענות האב אזי אין בכך כדי למלא אחר החריג הנ"ל, שכן טענות כגון אלו ראויות להישמע בבימ"ש, שבמקום מגוריהם של הצדדים, קרי בצרפת. תחולתו של החריג, המצוי בסעיף 13(ב) רישא מחייב קיומו של מצב קיצוני, יוצא דופן ובנסיבות דנא לא הוכח קיומו של מצב שכזה. |
|
חזרה למעלה |
|
|
ועדות ערר - תכנון ובנייה |
|
23 [תכנון ובנייה] |
|
|
ערר (מרכז) 181/12 בזק החב' הישראלית לתקשורת נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה פ"ת (ועדות ערר - תכנון ובנייה; מיכל גלקין גולן; 15/08/12) - 7 ע' |
|
עו"ד: ענת לוי, בן חור, זילבר |
לגוף התכנון נתון שיקול דעת במסגרתו הם רשאים, ואף חייבים, להביא בחשבון את השיקול של מניעת עידוד עבריינות בנייה. התניית אישור הבקשה למתן היתר בניה, בהכשרת חריגות בנייה שבצע בנכס אינו חורג ממתחם הסבירות.
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – ועדת ערר
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – סמכויותיהן
.
העוררת – חברת בזק, הגישה ערר על החלטת הועדה המקומית לתכנון ובניה פ"ת, שלא להתיר תוספת אנטנות לתורן קיים בהיתר על פי תמ"א 36. העוררת טוענת, בין השאר, כי הועדה המקומית אינה מוסמכת על פי תקנה 16 לתקנות התכנון והבניה לסרב לבקשה תואמת תכנית. התנאים שקבועים בתקנה 16 הם תנאים בעלי צביון טכני, אלא שבענייננו מדובר בהחלטה הנובעת מהשקפה שאין בינה ובין הסמכות לסרב להעניק היתר בהתאם להוראות תקנה 16 דבר או חצי דבר.
.
ועדת הערר המחוזית קבעה כלהלן:
התאמתו של המתקן לדרישות תמ"א 36א' אינה מקימה כשלעצמה חובה על גופי התכנון ליתן היתר בניה למתקן. לגוף התכנון נתון שיקול דעת במסגרתו הם רשאים, ואף חייבים, להביא בחשבון את השיקול של מניעת עידוד עבריינות בנייה. התניית אישור הבקשה למתן היתר בניה, בהכשרת חריגות בנייה שבצע בנכס אינו חורג ממתחם הסבירות.
השיקול שהעלתה הועדה המקומית בנוגע למציאותם של מתקנים שלא הותרו על פי חוק התכנון והבניה, רלוונטית ביותר להחלטה בערר זה. יחד עם זאת, לגופם של דברים הן בהיבט התב"ע החלה במקום אשר מתירה הקמתה של מרכזיית בזק, תורן וייעדה את אותם מקרקעין כמקרקעין לצורכי בזק ופורשה כך במהלך השנים בהן הוצאו מכוחה היתרים, כמו גם בהיבט התמ"א (תמ"א 36 א'), עסקינן בבקשה תואמת תכנית. בנסיבות העניין, יש מקום להתנות ההיתר המבוקש בהסדרת רישוי מלוא המתקנים המצויים בגג, או סילוקם ככל שרישוי זה אינו אפשרי ו/או לא מתבצע בפרק זמן סביר.
אשר לטענות הועדה המקומית בנוגע לקיום תנאי תמ"א 36 – אנו סבורים כי ככלל מקיימת הבקשה אחת התכליות העיקריות העומדות בבסיס התמ"א מעבר למטרת העל שלה – הסדרת כיסוי וקליטה של תקשורת אלחוטית – והיא הוראותיה ומטרותיה בנוגע לאיחוד תשתיות.
לעניין הבטיחות הרשות המוסמכת על פי התמ"א הינה הממונה על הקרינה במשרד להגנת הסביבה, וכי לוועדה המקומית ולועדת הערר בנעליה אין סמכות להתערב בקביעותיו של האחרון במצב החוקי הנוכחי.
יחד עם זאת, יש ממש בטענות הועדה המקומית בדבר הוודאות הנדרשת לבחינתו של הממונה בנוגע למכלול המתקנים המצויים על גג המבנה שבמקרקעין ולפיכך, תנאי נוסף להתרת הבקשה יהא הבהרתו של הממונה כי בדיקתו מתייחסת למכלול המשדרים והמתקנים המצויים בגג, בשים לב לייעודים הקרובים כמתחייב על פי התמ"א הן לבריאות הציבור והן למכשור רפואי. |
|
חזרה למעלה |
|
