|
עליון |
|
1 [רשויות מקומיות] [ארנונה] [פרשנות] |
 |
|
עעמ 8804/10 חלקה 6 בגוש 6950 בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו (עליון; ע' ארבל, ס' ג'ובראן, נ' סולברג; 04/09/12) - 16 ע' |
|
עו"ד: צ' ליפשיץ, ג' סגל |
 ביהמ"ש העליון פסק (לראשונה) כי ככלל, כאשר לנכס ריק יש מספר שימושים המותרים על פי דין, יש לסווג נכס זה, לצורך חיוב בארנונה, בהתאם לסיווג הזול ביותר מבין שימושים אלה. במקרה דנן, נכון יהיה לסווג את בניין המערערת לפי סיווג של "תעשיה ומלאכה" במקום סיווג של "משרד", זאת לכל התקופה שהנכס עמד ריק. יתר טענות המערערת שעסקו, בין היתר, במועדי תחולת הפטור לפי סעיף 330 לפקודת העיריות הפוטר נישום המחזיק בנכס שאינו ראוי לשימוש מתשלום ארנונה נדחו.
רשויות מקומיות – ארנונה – סיווג נכסים
ארנונה – פטור – מבנים הרוסים
פרשנות – דין – פקודת העיריות
רשויות מקומיות – ארנונה – פטור
רשויות מקומיות – גבייה – גבייה מנהלית
רשויות מקומיות – ארנונה – גבייה
ארנונה – הטלתה – סיווג נכס לצורך חיובו בארנונה
.
ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לעניינים מנהליים בת"א, אשר דחה עתירה מנהלית שהגישה המערערת על מנת למנוע מהמשיבים מלנקוט בהליכי גביית ארנונה בעניינה. המערערת היא חברה פרטית, אשר בבעלותה מרבית משטח בניין המצוי בדרך מנחם בגין 50 בת"א. בעקבות הליך שיזמה העירייה לשיפוץ חזית הבניין, החלה המערערת בעבודות הריסה ובנייה, עפ"י היתר, וזאת החל מקומות המרתף ומעלה. במהלך השיפוצים, הוצאו למערערת דרישות לתשלום ארנונה. ארבע סוגיות צריכות הכרעה במסגרת ערעור זה. ראשית, טענת המערערת לפיה ביהמ"ש לעניינים מנהליים אינו הערכאה המתאימה לדיון במקרה דנן. שנית, מועדי תחולת הפטור לפי סעיף 330 לפקודת העיריות הפוטר נישום המחזיק בנכס שאינו ראוי לשימוש מתשלום ארנונה. וכן השאלה מה דינם של נכסים בתקופה שבין מועד פינויים מהשוכרים לבין הריסתם לשם שיפוצים. שלישית, שאלת החלתו של שינוי סיווג הנכס עובר לשנת 2005 (המועד שבו הוגשה ההשגה על שומת הארנונה לשנת 2005) באופן רטרואקטיבי, החל מהמועד בו עמד הנכס ריק. רביעית, סוגיית חיובה של המערערת בריבית לפי חוק פסיקת ריבית.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופטת ע' ארבל, בהסכמת השופטים ס' ג'ובראן ונ' סולברג) קיבל את הערעור חלקית, מהטעמים הבאים:
הערכאה המתאימה לבירור המחלוקת בין הצדדים: אין כל פגם בכך שהמשיבים בחרו לגבות את חוב הארנונה מן המערערת בהליך גבייה מנהלי. כאשר נישום לא משלם את אשר הוא נדרש בשומת הארנונה, פתוחות בפני הרשות שתי דרכי פעולה. הדרך הראשונה הינה הגשת תביעה אזרחית לביהמ"ש המוסמך מכוח סעיף 317 לפקודת העיריות. דרך זו מאריכה את משך הליכי גביית הארנונה. הדרך השנייה הינה פנייה להליכי גבייה מינהליים (לעניין זה קיימים שני הסדרים מקבילים. ההסדר הקבוע בפקודת העיריות וההסדר הקבוע בפקודת המסים (גביה). משהעניק המחוקק לרשות המקומית אפשרות לפעול בשני מסלולים נפרדים לשם גביית חוב ארנונה, אין ממש בטענת המערערת לפיה לא היה מקום לגביית החוב בדרך של הליך גבייה מנהלי. מה גם שבנסיבות, אין מקום לקבוע כי המערערת נפגעה מבחירתה של העירייה במסלול גבייה מנהלי של חוב הארנונה.
מועדי תחולת הפטור לפי סעיף 330 לפקודת העיריות: סעיף 330 לפקודת העיריות פוטר נישום המחזיק בנכס שאינו ראוי לשימוש מתשלום ארנונה. בהתאם ללשון הסעיף, על מנת לזכות בפטור שמעניק הסעיף צריכים להתקיים שלושה תנאים מצטברים: הנכס מושא השומה נהרס או ניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו; אין יושבים בו בפועל; והמחזיק בנכס מסר לעירייה הודעה על כך בכתב. גם אם נניח כי ייתכנו מקרים בהם לרשות מקומית תהיה ידיעה פוזיטיבית שנכס כלשהו בתחומה אינו ראוי לשימוש, שאז ניתן יהיה להקל בדרישת ההודעה ולא לפרשה בדווקנות, הרי שלא נמצא כי המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים. אכן, השיפוץ שהחלה בו המערערת מקורו בבקשת העירייה להתאים את חזית המבנה לחזיתם של "מגדלי אביב" הסמוכים. עם זאת, לא נטען כי העירייה הכתיבה למערערת לוח זמנים כלשהו לביצוע התאמת חזית הבניין, וברי כי המערערת היא שבחרה את מועדי שיפוץ המבנה. במצב דברים זה, קשה להעלות על הדעת כי חובה על העירייה לדעת בכל זמן נתון אם כל הנכסים בתחומה ראויים לשימוש אם לאו, והאחריות למשלוח הודעה כאמור בסעיף 330 לפקודת העיריות חלה על המחזיק בנכס.
לא נמצא מקום להתערב בקביעותיו של ביהמ"ש קמא בעניין מועדי הפטור שבמחלוקת. ביהמ"ש קבע כי החלטת העירייה בנוגע למועדי הפטור הינה סבירה ולא מצא להתערב בה, שכן היא התבססה על דו"חות ביקורת של פקחים שביקרו במקום ואשר נתמכו בתצהירים. מאידך בעתירה המנהלית שהגישה המערערת והן בהודעת הערעור ובסיכומים אין פירוט מספק באשר למועדים המדויקים שבהם פונה הנכס משוכריו ושבהם הוא נהרס ושופץ ולא הוגשו בעניין זה ראיות מספקות מטעמה. משכך, לא נמצא מקום להתערב במסקנת ביהמ"ש קמא, כי המערערת כשלה לעמוד בנטל להראות כי הנכס שברשותה היה נכס בלתי ראוי לשימוש ביחס לתקופות שבהן החליטה העירייה שלא לתת את הפטור.
שינוי סיווג הנכס באופן רטרואקטיבי: בבר"מ 5045/02 (להלן: פרשת מלק), נקבע, כי כאשר מדובר בנכס ריק, יש לסווגו בהתאם לייעודו התכנוני והחוקי, ולא לפי השימוש האחרון שנעשה בו (אשר היה שימוש חורג בלתי חוקי). בהתבסס על הלכה זו, טענה המערערת (לראשונה) בהשגתה על שומת הארנונה לשנת 2005, כי יש לשנות את סיווג הבניין מ"משרד", סיווג אשר תאם את השימוש האחרון בנכס, לסיווג של "תעשיה ומלאכה", שהוא הסיווג המתאים לייעודו התכנוני של הבניין (בסיווג האחרון חל תעריף נמוך יותר). המשיב 2 קיבל את ההשגה ושינה את סיווג הנכס ל"תעשיה ומלאכה", וזאת החל ממועד ההשגה. לטענת המערערת (שנדחתה ע"י ביהמ"ש קמא), יש להחיל את השינוי בסיווג מהמועד בו עמד הנכס ריק, כלומר גם עובר ליום 1.1.05.
לא ניתן להקיש מפרשת מלק לענייננו. בפרשת מלק הנכס מושא השומה הושכר עובר לפינויו למטרה שחרגה מייעודו התכנוני (באופן בלתי חוקי), והרשות המקומית ביקשה להמשיך ולחייב את הנישום בהתאם לסיווג זה לאחר שהנכס פונה. עם זאת, כאשר פנה הנישום לרשות המקומית וביקש לבחון את האפשרות לעשות שימוש בנכס למטרה החורגת מייעודו התכנוני (שבהתאם לסיווג זה ביקשה הרשות המקומית לחייבו) – הוא נענה בשלילה (ביחס לשימוש עתידי בנכס). בנסיבות אלה, הגיע ביהמ"ש למסקנה שאין זה צודק לחייב את הנישום לפי השימוש שהרשות המקומית מונעת ממנו, ועל כן יש לחייב את הנכס לפי ייעודו התכנוני ולא על פי השימוש האחרון שנעשה בו. נסיבות שכאלה אינן מתקיימות במקרה דנן, שכן לא נטען, ולפיכך אין על כך מחלוקת, שהשימוש שעשתה המערערת בבניין עובר לפינויו ("משרד") אינו חוקי, בהיותו חורג מייעודו התכנוני.
עם זאת, דין טענותיה של המערערת בעניין שינוי הסיווג באופן רטרואקטיבי להתקבל מסיבה אחרת. לאחר פסק הדין בפרשת מלק, התמודדו מספר בתי משפט מנהליים עם סוגיה דומה בשאלת הסיווג שיש ליתן לנכס ריק. בפסקי דין אלה נקבע כי כאשר לנכס הריק יש מספר שימושים המותרים על פי דין – הרי שיש לחייבו בארנונה בהתאם לסיווג הזול ביותר מבין שימושים אלה. גישה זו של בתי המשפט המנהליים מוצדקת ויש להחילה על המקרה דנן.
שכן, נקבע לא אחת כי המבחן העיקרי לצורך סיווג נכס וקביעת תעריפי הארנונה שבו יחויב הוא מבחן השימוש בפועל שנעשה בו. עם זאת, כאשר הנכס עומד ריק, מבחן השימוש בפועל אינו יכול להועיל. במצבים אלה ניתן ללמוד על פוטנציאל השימוש בנכס הן מהשימוש האחרון שנעשה בו עובר לפינויו והן מייעודו התכנוני. במסגרת החלת הייעוד התכנוני של הנכס ביהמ"ש סבור כי יש להחיל את השימוש המותר הזול ביותר מבחינת הנישום. דהיינו, כי ככלל, יש לסווג נכס ריק לפי הסיווג הזול ביותר בהתאם לשימושים המותרים בו על פי הדין. קביעה כזו מתחשבת במצבו של הנישום, שאינו מפיק מן הנכס הריק תועלת כלכלית, מחד גיסא, ותדרבן אותו לנצל את הנכס, שכן הוא עדיין משלם בגינו ארנונה מאידך גיסא. במקרה דנן, נכון יהיה לסווג את בניין המערערת לפי סיווג של "תעשיה ומלאכה" במקום סיווג של "משרד", זאת לכל התקופה שהנכס עמד ריק.
סוגיית הריבית וההצמדה: בהקשר זה נטען כי בנסיבות העניין יש מקום לחייב את המערערת בהפרשי הצמדה בלבד, מבלי לפסוק ריבית לפי חוק פסיקת ריבית. דין הטענה להדחות. ביהמ"ש קמא קבע כי על אף שחוב הארנונה של המערערת אמור לשאת ריבית לפי חוק הרשויות המקומיות, שאין חולק שהוא החוק הרלוונטי למקרה דנן, הרי שלאור ניסיונות הפשרה הרבים שנעשו בין הצדדים לאורך השנים ולאור העובדה כי שיפוץ הבניין נבע מיוזמתה של העירייה, יש לחייב את המערערת בתשלום חוב הארנונה כשהוא נושא ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית. כלומר, ביהמ"ש הלך בסוגיית הריבית כברת דרך לטובת המערערת. בנסיבות אלה, אין להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש קמא, וקביעתו זו נראית סבירה בעיניי ביהמ"ש. |
קישורים נוספים:
|
|
חזרה למעלה |
|
|
2 [עונשין] |
|
|
עפ 10209/06 אניס אל הייזל נ' מדינת ישראל (עליון; א' רובינשטיין, ח' מלצר, צ' זילברטל; 03/09/12) - 12 ע' |
|
עו"ד: זיו אריאלי, ד"ר אורנה אליגון דר |
ערעור המערער על הרשעתו בעבירה של רצח בכוונה תחילה, נדחה נוכח התקיימות כל שלושת רכיבי היסוד הנפשי של כוונה תחילה, ובכלל זה היסוד החלטה להמית. באשר ליסוד ההחלטה להמית נפסק כי נוצרה "חזקת כוונה" ברורה לקטילת המנוח, שלא נסתרה על ידי המערער.
עונשין – עבירת הרצח – כוונה להמית
עונשין – עבירת הרצח – קנטור
עונשין – עבירות – רצח
עונשין – מחשבה פלילית – כוונה תחילה
עונשין – מחשבה פלילית – הוכחתה
.
המערער הועמד לדין בגין עבירה של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק) והורשע ומכאן הערעור. הרקע להרשעה הינו סכסוך שהתגלע בין המערער לבין רחמים רומן עזרייב (להלן: המנוח) בגינו דקר המערער את המנוח באמצעות סכין, שהמערער נטל מדוכן לממכר אבטיחים בו עבד, מספר פעמים.
בית המשפט העליון (מפי השופט רובינשטיין ובהסכמת השופטים מלצר וזילברטל) דחה את הערעור ופסק כי:
היסוד הנפשי של "כוונה תחילה" מוגדר בסעיף 301(א) לחוק. לשם הוכחת היסוד הנפשי של "כוונה תחילה" על התביעה להוכיח את קיומם של שלושה יסודות מצטברים: הכנה, היעדר קנטור והחלטה להמית. מושא המחלוקת עניינו ב"החלטה להמית". ההחלטה להמית היא יסוד נפשי פנימי שמשמעו חיזוי מראש של אפשרות התרחשותה של התוצאה הקטלנית, ובעיקר חפץ באותה תוצאה. ההחלטה להמית אינה נדרשת להתקבל זמן רב לפני המעשה, והיא יכולה גם להתגבש במהלך האירוע עצמו. נוכח הקושי להתחקות אחר צפונות ליבו של אדם, ומשההחלטה להמית היא מחשבה סובייקטיבית של הנאשם, המצויה בנבכי נפשו, ושלא תמיד ניתן להוכיחה במדויק, הוכרה בפסיקה "חזקת הכוונה", שלפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו. בפסיקה נעשה שימוש במספר מבחני עזר כדי לעמוד על קיומה של כוונה, על פי השכל הישר וניסיון החיים: שימוש בכלי או בחפץ קטלני; שימוש 'חוזר' בנשק קטלני או פגיעות 'חוזרות' באזורי גוף חיוניים; מקום הפגיעה; טיב הפגיעה; צורת הביצוע. לעתים די בהצטברות מאפיינים אובייקטיביים אחדים כדי להסיק באשר לכוונת הנאשם. חזקה זו מבוססת על ניסיון החיים; היא אינה חלוטה, ודי בכך שהנאשם עורר ספק סביר בראיות המקימות את החזקה, על מנת להפריכה.
בהחלת המבחנים והעקרונות על ענייננו דומה כי נוצרת "חזקת כוונה" ברורה לקטילת המנוח, שלא נסתרה על ידי המערער. הדקירות החזקות החוזרות ונשנות מבססות את חזקת הכוונה. גם אם נניח לטובת המערער כי תחילת המעשה הייתה בכוונת דקירה "גרידא", בהמשך, מתוך עוצמתה של תחושת העלבון והנקמה, השתנתה הכוונה. במכלול אין די באמירת המערער כי לא התכוון להרוג את המנוח, כדי להפריך את חזקת הכוונה וליצור ספק, מקום שמעשיו מעידים בבירור אחרת. מספר דקירות קטלניות, בסכין גדולה ובעומק של ממש, תוך חמישה פצעי דקירה בבית החזה משמאל, אינן יכולה להתפרש כמעשה של אדישות גרידא. לכן, חזקת הכוונה לא נסתרה. בנוסף, לאחר אירוע הדקירות שב המערער לדוכן לממכר האבטיחים בו עבד, לא קרא לעזרה ולא ניסה לסייע אף שראה המנוח מתבוסס בדמו ואת הסכין שטף. המערער היה מודע למעשיו, צפה את התוצאות העלולות להיגרם מהם וחפץ בתוצאות אלה. מספר הדקירות ועוצמתן, אינו מתיישב עם כוונת נקמה על שריטות. בסופו של יום השאלה האם המעשה הקטלני היה מלווה בהחלטה להמית, מוכרעת על בסיס מכלול הנסיבות. ספק המגיע לכדי ספק סביר, פועל לטובת הנאשם, אך אין כאן ספק כזה.
מעבר לצורך דן בימ"ש ביסודות ההכנה והיעדר הקנטור, אף כי לא הייתה לגבי התקיימותם מחלוקת, ולסיכום דחה את הערעור מאחר שהתקיימו יסודות העבירה נשוא הערעור. |
קישורים נוספים:
|
|
חזרה למעלה |
|
|
3 [רישוי עסקים] [תכנון ובנייה] |
|
|
רעפ 9585/09 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה שקמים נ' ראש המועצה האזורית שפיר (עליון; ע' ארבל, ע' פוגלמן, צ' זילברטל; 03/09/12) - 20 ע' |
|
עו"ד: שחר הררי, אייל מאמו, אייל שרון, יוסי רייטר, תדמור עציון, שמעון וקנין, ציון אילוז |
אין עילה להתערב בקביעת בימ"ש לעניינים מנהליים, לפיה האתר לטיפול בבוצה שמפעילה חברת בר עידן יצור ופיתוח בע"מ חייב ברישיון עסק לפי פרט 5.1(ג) לתוספת לצו רישוי עסקים; צו הפסקת השימוש עליו הורה בימ"ש השלום (ובוטל ע"י ביהמ"ש המחוזי) יוחזר על כנו. זאת באשר השימוש שעושה החברה במקרקעין עומד בסתירה לסעיף 15 לתכנית החלה, הקובע את השימושים המותרים במקרקעין חקלאיים.
רישוי עסקים – רישיון עסק – אימתי נדרש
תכנון ובנייה – שימוש חורג – צו הפסקה שיפוטי
תכנון ובנייה – שימוש חורג – בקרקע חקלאית
.
חברת בר עידן יצור ופיתוח בע"מ עוסקת מזה שנים בסילוק בוצה וטיפול בה לשם התאמתה לשימוש חקלאי. בין היתר, היא מפעילה אתר לעיבוד בוצה על מקרקעין חקלאיים של קיבוץ נתיב הל"ה, על סמך היתר שניתן לקיבוץ ל"בניה חדשה, משטחים לקומפוסט לשימוש חקלאי באדמות שפיר". בין החברה לבין הרשויות נתגלעה בהמשך מחלוקת בדבר אופי הפעילות עליה חל ההיתר, שכן המשיבים טענו כי בעת מתן ההיתר סברו כי מדובר במפעל לטיפול בזבל פרות בלבד ולא בטיפול בבוצה. בשל מחלוקת זו, לא ניתן לחברה רישיון עסק ותעודת גמר. לפיכך התנהלו במקביל מספר הליכים משפטיים בין הצדדים – במישור אכיפת דיני התכנון והבנייה (הליך פלילי) ובמישור רישוי העסקים (הליך מנהלי). במישור הפלילי, ניתן בבימ"ש השלום צו הפסקה שיפוטי. ביהמ"ש המחוזי קיבל ערעור שהגישה החברה וביטל את הצו. נקבע, כי החברה לא חרגה מתנאי ההיתר שניתן לה, וכי טיפול בבוצה הוא בבחינת "שימוש חקלאי", ולכן אין מניעה תכנונית לקיים את האתר על קרקע שייעודה חקלאי לפי התכנית החלה. הוועדה המקומית מבקשת רשות לערער על פסק דין זה. במישור המנהלי, דחה בימ"ש לעניינים מנהליים את עתירות החברה. נקבע כי לשם הפעלת האתר נדרש רישיון עסק, ואושרו חלק מהתנאים למתן רישיון עסק שהציבה המועצה האזורית בפני החברה. נמצא כי ההיתר שהוציאה הוועדה המקומית למפעל אינו כדין, בנסיבות אלה לא ניתן להעניק רישיון עסק למפעל. מכאן ערעור החברה.
.
ביהמ"ש העליון דן בבקשת רשות הערעור שהגישה הוועדה המקומית כבערעור, וקיבל את הערעור; ערעור החברה נדחה:
"בוצה" היא תוצר לוואי של התהליך המתבצע במתקן טיהור שפכים. מדובר במוצקים אורגנים ובמיקרו-אורגניזמים השוקעים באגני הטיפול בשפכים. לאחר טיפול מתאים יכולה הבוצה לשמש כחומר דשן בחקלאות. בהיעדר טיפול כאמור, הבוצה היא פסולת ויש לפנותה לאתר לסילוק פסולת. מתקני טיהור השפכים מייצבים את הבוצה, ואז ניתן לסלקה. החברה מקבלת בוצה מיוצבת (סוג ב') ממתקני טיהור שפכים, וזו עוברת תהליך קומפוסטציה על גבי משטחים שהוצבו במקרקעין. מתקני טיהור השפכים הם שמשלמים לחברה עבור סילוק הבוצה. התוצר שמופק בתום תהליך העיבוד (בוצה מיוצבת סוג א') יכול לשמש לטיוב קרקע חקלאית ודישונה. את התוצר הסופי (בוצה סוג א') מחלקת החברה בחינם.
לטענת החברה, בהיעדר סעיף מפורש בצו רישוי עסקים שעניינו טיפול בבוצה, פעילותה אינה בבחינת עסק טעון רישוי. ברם, פרשנות תכליתית של הוראות צו רישוי עסקים, במציאות חיים כלכלית מורכבת, אינה צריכה להוביל למסקנה כי כל נסיבה ומאפיין של העסק שפעילותו נבחנת יבואו לידי ביטוי בקטגוריה עצמאית ופרטיקולארית במסגרת הצו. השאלה שצריכה להיבחן היא אם מאפייני העסק נכללים בפרטי המשנה של הצו. המילה "בוצה" אמנם אינה מופיעה במפורש בגדר התוספת לצו, אך אין בכך כדי לשלול את האפשרות שעסק שעניינו טיפול בבוצה ועיבודה, ייכלל בגדר אחד מהפרטים המנויים בצו. בימ"ש לעניינים מנהליים קבע כי האתר נופל בגדר פרט 5.1(ג) לתוספת, שעניינו "אשפה ופסולת - עיבודה, ניצולה, מחזורה". כלומר, שבוצה סוג ב' היא בגדר "פסולת" לעניין הצו. אין מקום להתערב בקביעה זו.
עוגן משפטי לקביעה שבוצה סוג ב' היא "פסולת" כהגדרתה בצו, ניתן למצוא בתקנות המים (מניעת זיהום מים) (שימוש בבוצה וסילוקה). לפי תקנות אלה, בוצה מיוצבת יכולה להיות מנוצלת לשימוש חקלאי רק אם עברה עיבוד נוסף שהביא אותה לדרגה של בוצה סוג א'. תקנה 13 קובעת כי "בוצה שלא התקיימו בה הוראות תקנה 4(1)... או שהשתמשו בה שלא בהתאם לתקנה 7, תפונה לאתר לסילוק פסולת". החל מיום 8.3.2007, נאסר כל שימוש בבוצה סוג ב'. כלומר, גם אם קודם לכן השימוש בבוצה סוג ב' היה מותר לצרכים חקלאיים, הרי שמנקודת זמן זו ואילך בוצה סוג ב' – כל עוד לא בוצע בה עיבוד נוסף – היא בגדר "פסולת". גם אם האיסור על השימוש בבוצה סוג ב' הוא חדש יחסית, אין בכך כדי למנוע הגדרה של בוצה מסוג ב' כ"פסולת" בנקודת הזמן הנוכחית. גם בדברי חקיקה נוספים ניתן למצוא התייחסות לבוצה כאל פסולת.
גם מבחינה תכליתית יש לראות את הבוצה שמעבדת החברה כ"פסולת" לצורך צו רישוי עסקים. מקור הבוצה הוא בתהליך טיהור השפכים. בתהליך זה מחולצים החומרים המזהמים ממי הביוב, כדי לאפשר שימוש חוזר במים. הבוצה המיוצבת (סוג ב') היא משקע של מוצקים אורגנים (בעיקר צואת אדם), שעבר אמנם תהליך עיבוד מסוים אך לא ברמה מספיקה כדי להפכו לראוי לשימוש כלשהו. יצוין כי גם במסמכים שהוגשו מטעם החברה לרשויות, ניתן למצוא התייחסות אל בוצת השפכים כאל "פסולת". ודוקו: גם אם החברה מקבלת לידיה את אותה "פסולת" והופכת אותה לדשן חקלאי, אין בכך כדי לשנות את מהות "חומר הגלם" בו היא משתמשת. יצוין כי כל המודל העסקי של החברה מבוסס על כך שהבוצה שבה היא משתמשת היא למעשה פסולת בלתי רצויה. אילולא כן, לא היו מתקני טיהור השפכים משלמים לחברה כדי לסלקהּ.
חיזוק לקביעה העקרונית שפעילות החברה נתונה למשטר רישוי לפי חוק רישוי עסקים, ניתן למצוא גם בסעיף המטרות של החוק, שרובן ככולן ישימות ביחס לעסק של טיפול בבוצה מיוצבת סוג ב'. בין המטרות המנויות בחוק יש לציין את "איכות נאותה של הסביבה ומניעת מפגעים ומטרדים"; "מניעת סכנות של מחלות בעלי חיים ומניעת זיהום מקורות מים בחמרי הדברה, בדשנים או בתרופות"; "בריאות הציבור, לרבות תנאי תברואה נאותים"; ו"קיום הדינים הנוגעים לתכנון ולבניה ולשירותי כבאות". אין חולק כי עיבוד בוצה סוג ב' וטיובה הוא פעילות מבורכת מבחינה סביבתית. עם זאת, ההשלכות הסביבתיות של פעילות זו הן משמעותיות. פיקוח הדוק על הפעילות האמורה – תוך שמירה על איכות הסביבה, מניעת זיהום, בריאות הציבור ומניעת מפגעים אחרים – הוא הכרחי, ונגזר במישרין מהתכליות המנויות בחוק.
אם כן, אין עילה להתערב בקביעת בימ"ש לעניינים מנהליים שלפיה האתר לטיפול בבוצה שמפעילה החברה חייב ברישיון עסק לפי פרט 5.1(ג) לתוספת לצו רישוי עסקים. שאלה נוספת היא האם פעילות החברה עולה בקנה אחד עם התכנון התקף. הכרעה בשאלה זו נדרשת בשני מישורים. במישור רישוי העסקים, נקבע כי בשל כך שמפעל החברה ממוקם על קרקע חקלאית בלא שניתן לכך היתר כדין, לא ניתן להעניק לה רישיון עסק עד להסדרה תכנונית של השימוש. במישור האכיפה הפלילית עומדת להכרעה הבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי. הצדדים מסכימים כי במסגרת הדיון בבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי – לא הוכח כי הקרקע עליה הוקם האתר הוכרזה כקרקע חקלאית כדבעי. לפיכך, טענת הוועדה המקומית במסגרת הליך זה היא כי יש ליתן צו הפסקה שיפוטי בשל שימוש הסוטה מתנאי התכנית החלה על המקרקעין.
אכן, לפי התכנית החלה על המקרקעין מיועדים אלה לשימוש חקלאי בלבד. סעיף 15 לתכנית קובע את השימושים המותרים בקרקע המיועדת לחקלאות: (א) עיבוד חקלאי; (ב) בניני משק חקלאיים הדרושים במישרין ליצור החקלאי; (ג) חממות. נראה אפוא כי השימושים המותרים במקרקעין חקלאיים לפי התכנית הם רחבים מאשר השימושים המותרים בקרקע חקלאית מוכרזת לפי התוספת הראשונה לחוק התו"ב. עם זאת, השימוש המותר הרלוונטי לענייננו מנוסח באופן מקביל לסייג שבתוספת הראשונה, וכולל את הביטוי "דרוש במישרין ליצור החקלאי". לפיכך, ונוכח הזהות במאטריה, הפרשנות שהותוותה בפסיקה ביחס להגדרת "שימוש חקלאי" שבתוספת הראשונה ישימה גם ביחס לשימוש חקלאי לפי התכנית החלה.
הפרשנות שנתן ביהמ"ש המחוזי לתיבה "דרוש במישרין לייצור חקלאי" היא מרחיבה יתר על המידה ואינה עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בימ"ש זה ועם תכליתם של דיני התכנון הבנייה ביחס לשמירה על קרקע חקלאיות ועל השטחים הפתוחים. ביהמ"ש המחוזי ניסה לאבחן את ענייננו מעניין פ.א.ב., בשל האופי השונה של חומרי הגלם שבהם נעשה שימוש: בעוד שבעניין פ.א.ב. דובר במפעל לייצור חומרי הדברה, בענייננו מדובר בחומרים אורגאניים-טבעיים. הבחנה זו איננה משכנעת. לא אופי החומרים שבהם עסקינן הוא החשוב, כי אם אופי הפעילות המתבצעת והיקפה. בשני המקרים מדובר בפעילות עסקית שאמנם נועדה לצורך ייצור חקלאי, אך אין זיקה ישירה בינה לבין פעילות חקלאית.
אכן, עם התפתחות הטכנולוגיה חל גם שינוי משמעותי גם במאפייני החקלאות, ולא מן הנמנע כי שימושים מסוימים במקרקעין ישנו את אופיים וייחשבו בעת הנוכחית כשימושים הדרושים במישרין לייצור חקלאי. עם זאת, הכלל הפרשני המצמצם שהתווה הנשיא מ' שמגר בעניין פ.א.ב. (ולפיו רק שימוש הקשור בטבורו אל מלאכת הייצור החקלאי ייחשב שימוש הדרוש במישרין לייצור) נותר על כנו, והגיונו לא התעמעם. תכלית כלל זה היא לאפשר פיקוח תכנוני הולם על כל שימוש שאינו חקלאי במובהק, לשם שמירה על ייעודה החקלאי של הקרקע, ולשקול את משמעות העסק מבחינת השפעתו על השימוש החקלאי הישיר במקרקעין, את אופיו של העסק, היקפו, השלכותיו על הסביבה החקלאית ואת השאלה באיזו מידה יש בכך כדי לשנות את אופיים וייעודם של המקרקעין החקלאיים.
אין בקביעה זו כדי לרפות את ידיה החברה ואחרים מהקמת אתרים לעיבוד בוצה, שהיא פעילות עסקית לגיטימית ואף מבורכת מבחינה סביבתית. עם זאת, ככל שפעילות זו מבוצעת על קרקע חקלאית, היא כפופה למגבלות התכנוניות החלות על קרקע זו. משמדובר בשימוש בקרקע חקלאית שאינו נדרש במישרין לייצור חקלאי, טעון השימוש בחינה ואישור של הגורמים התכנוניים המוסמכים, שביכולתם לשקול את השיקולים הצריכים לעניין. במקרה של סטייה מהייעוד המותר בתכנית, אף נדרש – קודם להכרעה – לאפשר לציבור הרחב להשמיע את קולו בהליך תכנוני מתאים, בהתאם להוראות הדין.
כל עוד לא ננקט הליך תכנוני כאמור, אין מנוס מלקבוע כי השימוש שעושה החברה במקרקעין עומד בסתירה לסעיף 15 לתכנית. היתר הבנייה שניתן לחברה בחריגה מהוראות התכנית הינו מחוסר תוקף. התוצאה האופרטיבית של קבלת ערעור הוועדה המקומית הוא שצו הפסקת השימוש עליו הורה בימ"ש השלום יוחזר על כנו. עם זאת, מן הראוי לדחות את כניסת הצו לתוקפו לתקופה של 12 חודשים מיום מתן פסק דין זה. בתקופה זו תוכל החברה לשוב וליזום הליכים תכנוניים מתאימים לשם הסדרת פעילותה. ככל שלא ניתן יהיה להסדיר את הפעלת האתר במיקומו הנוכחי (הן במישור התכנוני, הן במישור רישוי העסקים) – דחיית כניסתו לתוקף של הצו תשרת את צרכי ההתארגנות של החברה לסגירת האתר ולבחינת חלופות להעתקת מיקומו. בתקופת הביניים תידרש החברה לעמוד בדרישות המשרד להגנת הסביבה. |
קישורים נוספים:
|
|
חזרה למעלה |
|
|
4 [ראיות] [דיון פלילי] [עונשין] |
|
|
עפ 5889/11 ויסאם עבאס נ' מדינת ישראל (עליון; ס' ג'ובראן, ח' מלצר, נ' סולברג; 03/09/12) - 11 ע' |
|
עו"ד: איתמר גלבפיש, מחמוד נעאמנה |
ערעור המערער על הרשעתו בעבירות שוד ותקיפה נדחה בהעדר מקום להתערב בממצאים העובדתיים ביחס למשקל שנתן בימ"ש קמא לעדות הזיהוי של המתלונן ונפסק כי התשתית הראייתית מבססת את ההרשעה מעבר לספק סביר; לא נמצא מקום להתערב בעונש נוכח חומרת המעשים, תוצאותיהם הקשות, ועברוֹ הפלילי של המערער.
ראיות – זיהוי – משקלו
ראיות – זיהוי – הרשעה על-פיו
ראיות – מהימנות – התערבות ערכאת ערעור
דיון פלילי – הרשעה – ספק סביר
דיון פלילי – חקירה במשטרה – מחדלי חקירה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות אלימות
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לחומרה
.
ערעור על פסק דין של בימ"ש המחוזי בּגִדרו הורשע המערער בשוד בנסיבות מחמירות ובחבלה חמורה בנסיבות מחמירות; ונגזרו עליו 5 שנות מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר-על-תנאי, קנס כספי בסך של 3, 000 ₪, ופיצוי כספי סמלי למתלונן בסך של 25, 000 ₪. הערעור מופנה נגד ההרשעה ונגד חומרת העונש.
בית המשפט העליון (מפי השופט סולברג ובהסכמת השופטים גו'בראן ומלצר) דחה את הערעור ופסק כי:
טענתו העיקרית של המערער היא כי המתלונן טעה בזיהוי, וכי הוא לא היה מעורב בתקיפתו. אכן, ממהימנות של עד לא ניתן להסיק בהכרח כי לא טעה בזיהוי הנאשם, ובחינתה של עדות זיהוי תיעשה על-ידי מבחן כפול, הכולל מבחן סובייקטיבי, שנועד לבחון את מהימנות העד וממבחן אובייקטיבי, שנועד לבחון את אמינות הזיהוי, ובמסגרתו יש לבדוק את נסיבות הטמעת הדמות בזיכרונו של העד, בכללן משך זמן ההסתכלות של העד על הדמות, המרחק בין העד לדמות, מידת התאורה במקום וכו'. הודגש כי כאשר בעדות זיהוי עסקינן יש להיזהר ממתן משקל יתר למבחן הסובייקטיבי, ויש לבדוק בהקפדה יתרה שהמבחן האובייקטיבי אכן מתקיים נוכח החשש מהרשעת שווא.
במקרה דנן התממש המבחן האובייקטיבי. אין להתערב בהכרעה העובדתית של בימ"ש קמא, שהתרשם ישירות מעדות המתלונן לפיה המערער תקפוֹ, וקבע כי עדותו מהימנה; אין טענות המלמדות על חוסר יכולת לזהות את המערער. אף אין מדובר בזיהוי אקראי. יתרה מזאת, הרשעת המערער לא נסמכה על רק על עדות המתלונן, אלא גם על ראיות נוספות. אמנם, אין בכל אחת מהראיות כשלעצמה כדי ללמד על מעורבות המערער באירוע, אך בחינה אובייקטיבית של כלל הראיות מובילה למסקנה חד משמעית לפיה לא נפלה טעות בקביעת בימ"ש קמא ביחס למהימנות הזיהוי. לאור האמור, לא נמצאה טעות המצדיקה להתערב בממצאים העובדתיים ביחס למשקל שנתן בימ"ש קמא לעדות הזיהוי, לא במישור הסובייקטיבי ולא במישור האובייקטיבי. יש בראיות כדי לבסס את הרשעת המערער מעבר לכל ספק סביר; אין בטענות על אודות מחדלי החקירה כדי לפגום במסקנה האמורה. אף אם נניח כי אכן היו מחדלי חקירה, אין בהם כדי לערער את התשתית הראייתית המבססת את הרשעת המערער מעבר לספק סביר.
אשר לעונש נפסק כי, בהתחשב בחומרת מעשי האלימות, תוצאותיהם הקשות, ועברוֹ הפלילי של המערער, העונש איננו חמור. שומה על בימ"ש לגזור עונש אשר ישקף את חומרת המעשים וישרש את נגע האלימות שפשה בחברתנו. |
|
חזרה למעלה |
|
|
5 [עונשין] |
|
|
עפ 8200/11 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; ע' ארבל, א' רובינשטיין, צ' זילברטל; 03/09/12) - 11 ע' |
|
עו"ד: א' וסטרמן, אבו ג'אמע סאבר |
בימ"ש דחה את ערעור המערער על הרשעתו בעבירה של ניסיון לביצוע מעשה סדום ופסק כי בהתחשב במעשים בהם הורשע המערער, ובדחיית הערעור על ההרשעה כאמור, העונש שהושת על המערער אינו מצדיק התערבות ערכאת הערעור מאחר שאינו חורג ממדיניות הענישה הראויה.
עונשין – עבירות – ניסיון
עונשין – ניסיון – יסודותיו
עונשין – ניסיון – המעשה הפלילי
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התערבות ערכאת ערעור
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים
.
נגד המערער הוגש כתב אישום לבימ"ש המחוזי בגין עבירה של מעשה סדום בקטינה שטרם מלאו לה 14 שנים, עבירה של ניסיון למעשה סדום בקטינה שטרם מלאו לה 14 שנים, מספר עבירות של מעשים מגונים בקטינה שטרם מלאו לה 14 שנים ועבירה של כניסה ושהיה שלא כדין. בימ"ש המחוזי הרשיע את המערער ברוב העבירות שיוחסו לו. המערער זוכה מהעבירה של מעשה סדום והורשע בעבירה נוספת של מעשה מגונה. בגין הרשעתו הושת על המערער עונש של 4 שנות מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו, שנתיים מאסר על תנאי ופיצוי כספי של 50, 000 ₪ למתלוננת. המערער משיג הן על הכרעת הדין לעניין העבירה של ניסיון למעשה סדום והן על גזר הדין.
.
בית המשפט העליון (מפי השופטת ארבל ובהסכמת השופטים רובינשטיין וזילברטל) דחה את הערעור ופסק כי:
סעיף 25 לחוק העונשין מנסה להתוות קו גבול בין "הכנה" ל"ניסיון" וקובע ניסיון מהו: אדם מנסה לעבור עבירה אם, במטרה לבצעה, עשה מעשה שאין בו הכנה בלבד והעבירה לא הושלמה. עבירת הניסיון מתאפיינת בהיעדר השלמת המעשה הפיזי ובגילוי ברור של היסוד הנפשי של הכוונה. בענייננו, המערער הורשע בביצוע עבירה של ניסיון לבצע מעשה סדום בכך שביקש מהמתלוננת לבצע בו מין אורלי ואף דחף את ראשה לעבר איבר מינו. היה בענייננו מעשה גלוי של דחיפה של הראש לכוון אבר מינו, כשהכוונה של המערער נלמדת גם מדבריו ומשתקפת במעשיו. זוהי הכוונה הנדרשת בעבירת ניסיון. העובדה שבשלב מסוים ומתקדם הופסק הביצוע בשל התנגדותה הנחרצת של המתלוננת אין בה כדי להשמיט את התשתית מעבירת הניסיון בהתייחס לשלבים בהם בוצעה העבירה, וזאת לפי שני המבחנים להטלת אחריות בגין ניסיון לבצע עבירה – המעשה הגלוי והכוונה החד משמעית המשתקפת מהמעשים. יש לראות את התמונה בכללותה, גם את המעשים שקדמו, כדי להשתכנע באשר לכוונת המערער בשלב זה של העשייה, ולא יכול להיות ספק כי לולא התנגדות המתלוננת היה המערער משלים את זממו. לפיכך, נותרה על כנה ההרשעה בעבירה של ניסיון לביצוע מעשה סדום בקטינה שטרם מלאו לה 14 שנים.
אשר לערעור על העונש, מעשיו של המערער חמורים ולמתלוננת נגרמו נזקים. המערער שוהה בארץ באופן בלתי חוקי וסמוך לביצוע העבירות נעלם למשך שלוש שנים. המערער מכחיש את מעשי העבירה, לא נוטל אחריות ואינו מביע כל אמפתיה לקרבן. רמת הסיכון של המערער הוערכה כבינונית לטווח ארוך. לצד זאת, ניתנה הדעת גם לנסיבות האישיות של המערער. נפסק כי בימ"ש המחוזי נתן דעתו למכלול השיקולים הרלבנטיים ואיזן נכונה בין הרכיבים השונים. בהתחשב במעשים בהם הורשע המערער, ולאחר שנדחה הערעור על הרשעתו בעבירה של ניסיון לביצוע מעשה סדום, העונש שהושת על המערער אינו מצדיק התערבות ערכאת הערעור, באשר העונש אינו חורג כלל ממדיניות הענישה הראויה. |
|
חזרה למעלה |
|
|
6 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
|
עפ 3472/11 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; ס' ג'ובראן, י' עמית, צ' זילברטל; 03/09/12) - 33 ע' |
|
עו"ד: דפנה פינקלשטיין, ד"ר חגית לרנאו |
בימ"ש העליון פסק כי לנאשם או לסנגורו לא נתונה זכות לעיין בחוות דעת המומחים המקצועיים ששימשו את שירות המבחן לצורך הכנת תסקיר המבחן בעניינו של הנאשם.
עונשין – ענישה – תסקיר שירות מבחן
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לחומרה
דיון פלילי – נאשם – תסקיר מבחן
דיון פלילי – נאשם – זכויותיו
.
המערער-קטין, הורשע על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של הריגה והעבירה של החזקת סכין. כמו כן, המערער ביקש לצרף תיק נוסף והורשע על פי הודאתו בעבירה של ניסיון בצוותא לשימוש ברכב ללא רשות. על המערער נגזרו 10 שנות מאסר בפועל; שני מאסרים מותנים ופיצוי למשפחת המנוח בסך 50, 000 ש"ח. עובר למתן גזר הדין הונח בפני בימ"ש תסקיר שירות המבחן לנוער. כמו כן הפנה שירות המבחן את המערער לביצוע אבחון פסיכולוגי והערכה פסיכיאטרית. הדיון נסב אודות השאלה האם לנאשם או לסנגורו נתונה הזכות לעיין בחוות דעת המומחים המקצועיים (הפסיכולוג והפסיכיאטר בענייננו) ששימשו את שירות המבחן לצורך הכנת התסקיר בעניינו.
בית המשפט העליון (מפי השופט זילברטל ובהסכמת השופטים ג'ובראן ועמית) דחה את הערעור ופסק כי:
סעיף 37 לחוק העונשין קובע את סמכותו הכללית של בימ"ש להורות על עריכת תסקיר בעניינו של נאשם בטרם ייגזר דינו. החוק מייעד לקצין המבחן תפקיד מסוים ומובהק, והוא בחינת והבאת מכלול הנתונים האישיים של הנאשם בפני בימ"ש, והמלצה על עונש שמצוי בו פוטנציאל שיקומי לנאשם. מעמדו של קצין המבחן מיוחד. הוא אינו שופר של מי מהצדדים, אינו עד או עד מומחה, אלא הוא גורם מקצועי ממליץ, החב חובת אמון לבימ"ש ומשמש כ"קצין בית המשפט". לפיכך, קצין המבחן אינו נחקר על תסקירו, התסקיר אינו בגדר ראיה וכך גם אינו בהכרח מבוסס על מידע העומד בתנאי הקבילות המקובלים. כאמור קצין המבחן אינו נחקר על התסקיר. הוא גם אינו מוסר לצדדים את מכלול המידע שאסף במהלך הכנת התסקיר, וכך גם לא נמסרות לנאשם או לסנגורו תוצאות הבדיקות המקצועיות במידה ונערכו כאלו לנאשם. חיסיון החומר ששימש את קצין המבחן בהכנת התסקיר אינו מעוגן בהוראת חוק מפורשת, והוא נלמד ממספר הוראות בחיקוקים שונים ומעוגן בהלכה הפסוקה. דינן של חוות דעת מומחים ששירות המבחן בוחר להיוועץ בהם אינו שונה.
משאין לאפשר את חקירת קצין המבחן, ומשהוא זה המביא בפני בימ"ש את עמדות המומחים בהם נועץ, גם אין מקום לחקור על האמור בחוות הדעת, ההופכות לחלק מהתסקיר, במידה שקצין המבחן רואה לנכון לציינן. מצב דברים זה משליך אף הוא על שאלת הזכות לעיין בחוות הדעת האמורות, ומצביע על כך שאין יסוד להבחנה בין חוות הדעת לבין יתר הנתונים הנאספים בידי שירות המבחן. לצד האמור, במידה ונאשם (כבענייננו) מגיש חוות דעת מקצועית מטעמו הסותרת את האמור בתסקיר, ונותן חוות הדעת נחקר עליה, על אף שבימ"ש אינו צריך להעדיף בהכרח את האמור בחוות הדעת שהוגשה מטעם הנאשם רק משום היותה ראייה קבילה (בניגוד לחוות הדעת שנזכרו בתסקיר), עליו ליתן עליה את דעתו וליתן משקל לכך שחוות הדעת הנזכרות בתסקיר לא נמסרו לנאשם והוא לא חקר את עורכיהן.
בענייננו לא היה על בימ"ש המחוזי להורות על מסירת חוות הדעת המקצועיות ששימשו את שירות המבחן להגנה. בימ"ש המחוזי לא העדיף את חוות הדעת שהובאו בתסקיר על פני אלו שהוגשו על ידי ההגנה. אלא, לאחר שסקר את חוות הדעת השונות, הוא מצא את המשותף להן והוא אשר הנחה אותו; אף כי העונש שהושת על המערער אינו קל, בייחוד כאשר עסקינן בקטין, אין הצדקה להתערב בו. בימ"ש העליון ציין כי למסקנה זו היה מגיע גם בהתעלם מהממצאים הקשים המובאים בתסקיר בהתבסס על חוות הדעת הפסיכיאטרית והפסיכולוגית. |
|
חזרה למעלה |
|
|
7 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
|
עפ 2721/11 מדינת ישראל נ' שלומי אוחיון (עליון; ס' ג'ובראן, ח' מלצר, י' עמית; 03/09/12) - 33 ע' |
|
עו"ד: שלוה לוין, אבי וסטרמן, מרדכי כץ, אורי כץ, יאיר גולן, גיא ביים, דורון נוי |
בימ"ש לא התערב בהכרעת דין בה הורשעו המערערים בביצוע בצוותא של ניסיון לרצח ובעבירות אלימות נוספות, בהעדר מקום להתערבותו בקביעות העובדתיות של בימ"ש המחוזי; אשר לעונש, בימ"ש השמיע מסר חד וברור המוקיע שימוש באלימות בכלל, ובכלי נשק בפרט, כאמצעי לפתרון סכסוכים.
עונשין – עבירות – ניסיון לרצח
עונשין – ניסיון – רצח
עונשין – שותפים לעבירה – מבצע בצוותא
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לחומרה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התערבות ערכאת ערעור
דיון פלילי – ערעור – אי-התערבות בממצאים עובדתיים
.
המערער בע"פ 3061/11 (להלן: מערער 1) והמערער בע"פ 3034/11 ( להלן: מערער 2) הפעילו בית קפה ששימש כמועדון למשחקי קלפים. למערערים 1 ו-2 הייתה שותפות עסקית בחלק ממשחקי הקלפים במועדון עם יניב וכפיר דדון (להלן: יניב ו-כפיר). בין מערערים 1 ו-2 לבין יניב וכפיר התגלעה מחלוקת בנוגע לחלוקת הכספים מרווחי המועדון ועל רקע זה הורשעו מערערים 1 ו-2, וכן מערער 3, בביצוע בצוותא של עבירת ניסיון לרצח של כפיר. המערערים זוכו מביצוע בצוותא של עבירת ניסיון לרצוח את יניב. כמו כן, הורשעו המערערים בביצוע בצוותא של עבירת גרימת חבלה בכוונה מחמירה; בעבירת תקיפה הגורמת חבלה בנסיבות מחמירות; בעבירות נשק ובעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע. מערערים 1 ו-2 אף הורשעו בעבירה של שיבוש מהלכי משפט. בימ"ש גזר על מערער 1, 12 שנות מאסר בפועל על מערער 2, 6 שנות מאסר בפועל ועל מערער 3, 4 שנות מאסר בפועל. כן נגזרו על כל אחד מהמערערים מאסרים מותנים, תשלום פיצוי כספי לכפיר וליניב וקנס. מכאן הערעורים על הכרעת הדין ועל גזר הדין.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט ג'ובראן ובהסכמת השופטים מלצר ועמית) דחה את הערעורים ופסק כי:
המערערים קבלו על קביעות המהימנות בנוגע לעדות של יניב והקביעות העובדתיות שהסיק ממנה בימ"ש המחוזי. אלא שבימ"ש העליון לא מצא מקום להתערב בקביעת בימ"ש קמא כי עדותו של יניב הייתה כנה, מהימנה ואמיתית, ונמצאו לה סימוכין וחיזוקים. מעדותו של יניב ניתן ללמוד באופן בהיר על אופן השתלשלות הדברים, הרקע שקדם למעשה הירי ואופן ביצועו; בנוסף נקבע כי צדק בימ"ש קמא משקבע כי גרסתו של כפיר שניתנה בפניו אינה מהימנה, והעדיף על פניה את גרסתו המוקלטת, אשר משתלבת במארג הראיות הכללי; אשר להימצאות סכין בזירה נפסק כי לא נמצאה כל עילה בטענות המערערים המצדיקה התערבות בקביעת בימ"ש המחוזי כי לא ניתן לשייך את הסכין ליניב או לכפיר, וכי יש לראות בה כעובדה אובייקטיבית שנמצאה בזירה ואין היא מלמדת על שייכותה למי מהמעורבים.
אשר לירי בכפיר, במערער 1 התקיים היסוד הנפשי הנדרש לעבירה של ניסיון לרצח. לעניין התקיימות היסוד העובדתי של העבירה, ברי כי במעשה הירי של המערער 1 בכפיר, בצירוף מכלול הנסיבות שאפפו אותו, יצא המעשה מכלל הכנה בלבד והיווה חוליה בשרשרת המעשים שאמורה הייתה להביא בסופו של דבר לביצוע העבירה המושלמת – עבירת הרצח, אך זו לא הושלמה. באשר ליסוד הנפשי, בחינת נסיבות המקרה לפי חזקת הכוונה ומכלול המבחנים הפסיקתיים מובילה למסקנה כי התקיימה במערערים כוונת קטילה ביחס לכפיר; אשר לירי ביניב, המערערים זוכו מעבירה של ניסיון לרצוח את יניב והורשעו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ועבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות ביניב. הרשעה זו מעוגנת בחומר הראיות ובממצאי המהימנות ואין מקום להתערב בה; נוכח המבחנים שנקבעו בפסיקה, יש לסווג את המערערים כמבצעים בצוותא. המערערים הכינו תוכנית פעולה בטרם הגיעו יניב וכפיר למקום, אשר לכל אחד מהם היה חלק ותרומה לביצועה, אחריות ישירה לקידומה ושליטה על התפתחותה ועשייתה. במצב דברים זה, בדין נקבע כי כל אחד מהם נושא באחריות אישית למעשה. נוכח מכלול הטעמים, פסק בימ"ש העליון כי אין מקום להתערבות בהכרעת הדין של בימ"ש המחוזי.
בימ"ש העליון דחה את ערעורי המערערים על גזר הדין. נפסק כי צריך להישמע מסר חד וברור המוקיע שימוש באלימות בכלל ובכלי נשק בפרט כאמצעי להשגת מטרות ולפתרון סכסוכים. המחיר החברתי של אלימות זו הוא כבד ובלתי נסבל. משכך אין מקום להקל בעונשי המערערים. בימ"ש קמא כבר נתן דעתו והביא בחשבון את חלקם השונה בביצוע המעשה הפיזי עצמו כמו גם את מכלול נסיבותיהם האישיות; אף ערעור המשיבה על קולת העונש נדחה בהעדר טעמים המצדיקים חריגה מההלכה בדבר מתחם התערבותה המצומצם של ערכאת הערעור בעונש שגזרה הערכאה הדיונית. |
קישורים נוספים:
|
|
חזרה למעלה |
|
|
8 [עורכי-דין] [בתי-משפט] |
|
|
ברש 5568/12 פלוני נ' וועדת האתיקה של לשכת עוה"ד בישראל (עליון; א' רובינשטיין; 02/09/12) - 8 ע' |
|
עו"ד: אהרון ריבלין |
מתן רשות ערעור בגלגול רביעי תינתן בערעורי לשכת עורכי הדין במשורה שבמשורה. במקרה הנדון אין המדובר בעניין ש"במשורה שבמשורה" ואף נראה כי לא היה בהשתלשלות העניינים כדי לפגוע בזכות המבקש להליך הוגן. גם בטענות המבקש לעניין מינוי סניגור או החלטת המותב שלא לפסול עצמו, לא נמצא טעם ליתן רשות ערעור. חומרת העונש, ככלל, אינה מצדיקה מתן רשות ערעור, קל וחומר בגלגול רביעי. לגופו, עונשו של המבקש אינו חורג מהמקובל.
עורכי-דין – שיפוט משמעתי – ערעור
בתי-משפט – רשות ערעור – מתי תינתן
.
המבקש, עו"ד, הורשע בביה"ד המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בעבירות של הפרת חובת הנאמנות כלפי הלקוח; ניהול כספי פיקדון בניגוד לדין ועיכוב כספי לקוח; אי שמירת כבוד המקצוע; ומעשה או מחדל שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין. זאת לאחר שנקבע כי המבקש החזיק בנאמנות כספים השייכים ללקוחו (המתלונן) למטרת סגירת משכנתא, ולאחר סגירתה נמנע מלהחזיר לו את יתרתם (72, 300$) במשך כארבע שנים. ביה"ד המחוזי השית על המבקש השעיה לצמיתות ופיצוי למתלונן בסך 25, 000 ₪. כן פסק הוצאות משפט ללשכת עורכי הדין בסך 20, 000 ₪. ערעור שהגיש המבקש נדחה בביה"ד המשמעתי הארצי. המבקש ערעור על כך לביהמ"ש המחוזי, אך גם זה נדחה. מכאן בקשת רשות הערעור. בבקשה חזר המבקש על טענותיו מן הערכאות הקודמות, שעיקרן אופן ניהול ההליכים בידי ביה"ד המחוזי, ופגיעה בזכויות המבקש להליך הוגן. אשר לעונש נטען, כי ביה"ד החמיר עם המבקש מעבר למקובל.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקובעו:
המקרה דנא נדון בשלוש ערכאות וזהו גלגולו הרביעי. ההלכה באשר למתן רשות ערעור בכגון דא ברורה, ועניינו של המבקש אינו בא בגדרה. בעניין איטח נקבע, כי במ"י קנויים לנאשם שני ימי דיון בזכות – יומו הדיוני ויומו הערעורי; הרשות ליום ערעור נוסף תישקל במקרים חריגים בלבד, המגלמים סוגיה משפטית או ציבורית אשר חורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך לא כל שכן בגלגול רביעי. בעניין גלגול רביעי בכלל, צריכות לשרור נסיבות נדירות שבנדירות, קיצוניות ממש, כדי שערכאה שיפוטית רביעית תידרש לאותה מחלוקת. מעבר לנושא לעיצומו, מדיניות שיפוטית ולו גם הליברלית ביותר, אינה יכולה ככלל להלום, בעומס בו נתונים בתי המשפט, גלגול רביעי. בעניין ערעורי לשכת עורכי הדין תינתן רשות ערעור במשורה שבמשורה, שכן גלגול רביעי בתיק הוא מותרות דיוניים שבימ"ש זה אינו יכול להעניקם.
במקרה הנדון אין המדובר בעניין ש"במשורה שבמשורה" ואף נראה כי לא היה בהשתלשלות העניינים כדי לפגוע בזכות המבקש להליך הוגן. איש אינו חולק על חשיבותה של זכות זו, ובכלל זה, כי העומד בפני הליך פלילי או משמעתי – יינתן לו יומו המשפטי ויישמעו טענותיו. אכן, המבקש שב וטען כי טענותיו לא נשמעו וכי נדרש היה להתחיל את ההליך בעניינו מבראשית. אולם עובדות המקרה אינן מובילות למסקנה זו. בהיעדרויותיו השיטתיות מהדיונים, ובהיעדר שיתוף הפעולה הנדרש ממנו, אין המבקש יכול לגלגל את תוצאות המקרה לפתחו של ביה"ד המחוזי. טענות אלה נדונו בביה"ד הארצי ובביהמ"ש המחוזי; בהרחבה נדונה הטענה בדבר הצורך בחזרה על ההליך מתחילתו – ונדחתה. התייחסות לטעמים שנזכרו לא באה במסגרת הבקשה; לגופם אינם דורשים התייחסות נוספת ואינם מצדיקים מתן רשות ערעור.
אשר לטענה בדבר מינוי סניגור, לא נמצא בה טעם ליתן רשות ערעור, שכן דומה כי לא נגרם למבקש עוול דיוני. בעניין ארבל צוין כי "הזכות לסניגור היא זכות יחסית, המחייבת בין היתר התנהלות בתום לב ושיתוף פעולה עמו – חובות בהן נקבע, כי לא עמד המבקש. כן נקבע, כי למבקש אין זכות למינוי סניגור ע"פ הדין, והמינוי ניתן לפי שיקול דעתה של הערכאה המבררת". במקרה דנא נתקבלה משאלת המבקש וביהמ"ש הבהיר בהחלטה מתקנת, כי המבקש יבחר לעצמו סניגור המקובל עליו; לא ניתן לבקש טוב מזה. המבקש לא ניצל אפשרות זו. אשר לטענה בדבר היעדר אפשרות לתקוף את החלטת המותב שלא לפסול עצמו, אין להלמה. עיון בהחלטת ביהמ"ש מעלה, כי טענה זו אינה מדויקת. במעמד הדיון בהחלטה ביקש ב"כ המבקש לעכב את המשך הדיון עד להכרעה בערר עליה. בקשה זו נדחתה, בהתאם לסעיף 16 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), בהחלטה הובהר כי למבקש זכות לערור. המבקש לא ערר.
חומרת העונש, ככלל, אינה מצדיקה מתן רשות ערעור, ומקל וחומר בגלגול רביעי. לגופו, עונשו של המבקש אינו חורג מהמקובל בנסיבות דומות. העבירות שעבר המבקש הן מהחמורות שבדין המשמעתי והעונש שנגזר הוא המקובל במקרים אלה; פשיטא שאין למקצוע עריכת הדין אלא נאמנותו, והפרת האמון כלפי הלקוח משמיטה את הקרקע מתחת לליבת המקצוע. גם נסיבותיו האישיות של המבקש בתחום הבריאות, אינן מצדיקות מתן רשות ערעור כדי לדון מחדש בעונש. |
|
חזרה למעלה |
|
|
9 [דיון אזרחי] [בתי-משפט] |
|
|
רעא 3095/12 אריה גולובנציץ נ' אבני דרך חברך חברה לבניה (עליון; נ' הנדל; 02/09/12) - 9 ע' |
|
עו"ד: שלמה גולובנציץ, גור טננבאום, מיכל מישל |
קיים הבדל בין בקשת ביניים בהליך העיקרי, המוסדרת בתקנה 241 לתקסד"א לבין בקשת ביניים בהליך ערעור המוסדרת בתקנה 465. בבקשת ביניים בהליך הערעור – בניגוד להליך העיקרי – אין למבקש זכות קנויה להגיב לתשובת משיב. הדבר מסור לשיקול דעתו של ביהמ"ש שדן בערעור. על בקשת הביניים נשוא ענייננו חלות הוראות תקנה 465 ולפיכך, החלטת ביהמ"ש קמא לדחות את הבקשה מבלי שהמתין לקבלת תגובתם של המבקשים לתשובת המשיבים, היא בגדר סמכותו ואין מקום לתת על כך רשות ערעור. כן לא נמצא פגם לגוף דחיית בקשתם לעיכוב ביצוע הליכי כינוס ומכירת המקרקעין ולהסתפק בעיכוב אחרון של 75 יום.
דיון אזרחי – בקשות בכתב – תשובת המבקש לתשובת המשיב
דיון אזרחי – ניהול המשפט – זכות דיונית
דיון אזרחי – כתבי-טענות – כתב תשובה
דיון אזרחי – פסק-דין – חובת הנמקה
בתי-משפט – רשות ערעור – מתי תינתן
.
בר"ע על החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים, בגדרה דחה ביהמ"ש את בקשת המבקשים – השישית – לעיכוב ביצוע הליכי כינוס ומכירת מקרקעין במסגרת הליך לפירוק השיתוף במקרקעין המתנהל משנת 2001. הבקשות השונות לעיכוב ביצוע, הוגשו בשל טענות המבקשים להתקדמות בנושא התכנוני החל על המקרקעין, באופן שיכול להשביח את ערכו של המגרש באופן משמעותי. הבקשה דנן (שהוגשה עם בקשה לעיכוב ביצוע), מציגה טיעון פרוצדוראלי: ההחלטה האחרונה של ביהמ"ש המחוזי, מיום 8.3.2012, התקבלה מבלי שניתנה למבקשים הזדמנות להגיב על תשובת משיבים. במצב כזה, דין ההחלטה להתבטל. זאת בהתבסס על הוראות תקנה 241 לתקסד"א, כפי שאלו פורשו בפסיקת ביהמ"ש העליון. לצד זאת טוענים המבקשים כי ההחלטה התקבלה בלא נימוק, ותוך שביהמ"ש המחוזי מתעלם מטענות המבקשים בנוגע להתקדמות שחלה בהליכי תכנון המקרקעין והפגיעה שתיגרם להם אם לא תיענה בקשתם (השישית) לעיכוב ביצוע.
להשלמת התמונה יצוין כי ביום 4.4.2012 הגישו המבקשים לביהמ"ש המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה האחרונה של ביהמ"ש המחוזי מיום 8.3.2012 (להלן: הבקשה השביעית). בין היתר צוינה עובדת הבקשה דנן. ביום 30.4.2012 נעתר ביהמ"ש המחוזי לבקשה השביעית והורה על "עיכוב ביצוע נוסף ואחרון" של 75 ימים. ביום 26.7.2012 הגישו המבקשים לבימ"ש זה בקשה נוספת לעיכוב ביצוע החלטת ביהמ"ש המחוזי מיום 8.3.2012 (להלן: הבקשה השמינית).
ביהמ"ש העליון (מפי השופט נ' הנדל) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
בקשת רשות ערעור – כשמה כן היא. אין מדובר בערעור בזכות. על המבקש להראות כי קיימת עילה משפטית שמצדיקה מתן רשות ערעור, מקום שהדין איננו מחייב זאת. ביהמ"ש אליו הוגשה הבקשה רשאי אף לשקול שיקולים מעשיים. לנוכח כל זאת, לאחר עיון בטענות הצדדים כאן ובהליכים הקודמים, דין הבקשה להידחות.
קיים הבדל בין בקשת ביניים בהליך העיקרי, המוסדרת בתקנה 241 לתקסד"א לבין בקשת ביניים בהליך ערעור המוסדרת בתקנה 465. שוני זה נלמד מההבדל בנוסח שתי התקנות. מנוסח תקנה 241 עולה כי בבקשה בהליך העיקרי קיימת למשיב זכות להשיב בכתב לבקשה, ולאחר מכן קמה למבקש זכות תגובה לתשובה. הפסיקה קבעה כי על ביהמ"ש לכבד זכויות אלו. מנוסח תקנה 465 עולה כי בהליך הערעור – בניגוד להליך העיקרי – אין למבקש זכות קנויה להגיב לתשובת משיב. הדבר מסור לשיקול דעתו של ביהמ"ש שדן בערעור.לגישת בימ"ש זה, השוני בין התקנות נגזר מכך שמדובר בשני שלבים שונים בהליך המשפטי.
במקרה שלפנינו, הבקשה אותה דחה ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו מיום 8.3.2012 היא בקשה מן הסוג השני: ההליך שהתנהל בביהמ"ש המחוזי היה ערעור (ברשות) על החלטת בימ"ש השלום, אשר דחה את בקשתם השלישית של המבקשים לעיכוב ביצוע. במסגרת הליך הערעור בביהמ"ש המחוזי הגישו המבקשים את בקשתם השישית לעיכוב ביצוע. על בקשה זו חלות הוראות תקנה 465, ולא הוראות תקנה 241. כאמור, תקנה 465 איננה מקנה למבקשים זכות להגיב לתשובת משיבים. ואכן, ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה השישית, מבלי שהמתין לקבלת תגובתם של המבקשים לתשובת משיבים. החלטה כזו היא בגדר סמכותו לפי תקנה 465, ואין מקום לתת על כך רשות ערעור.
נוסף על כך, אין לקבל את טענת המבקשים בדבר העדר הנימוק להחלטת ביהמ"ש המחוזי. סוגיית עיכוב ביצועו של המכרז למכירת המקרקעין מתגלגלת, מזה כשנה, הלוך ושוב בין ביהמ"ש המחוזי לבימ"ש השלום בירושלים. ביום 20.11.2011 ניתנה החלטה מנומקת ומפורטת של ביהמ"ש המחוזי בתיק פירוק השיתוף דעסקינן, תוך התייחסות לתוכנית פרחי והשפעתה על עיכוב ביצועו של המכרז. החלטת ביהמ"ש המחוזי מיום 8.3.2012 היא בהמשך ישיר להחלטה מיום 20.11.2011, ולא היה כל צורך לפרט מחדש ובאריכות את כל השתלשלות ההליכים ומסכת השיקולים הרלבנטיים.
אף לגופו של עניין, לא נמצא פגם בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. המבקשים מציינים שוב ושוב - בבקשות השונות שהגישו לבימ"ש השלום, ביהמ"ש המחוזי ובימ"ש זה – כי חלה "התקדמות משמעותית" בהליכי האישור של תוכנית פרחי, וכי הליכי התכנון שלה מתקדמים "בקצב מואץ". זהו הבריח התיכון, עליו נתלו הבקשות הרבות שהגישו המבקשים לעיכוב ביצוע המכרז. ברם, על פני הדברים מצטיירת תמונה שונה לחלוטין ונראה כי הליכי אישורה של תוכנית פרחי צפויים להימשך עוד מספר שנים. אף מטעם זה אין מקום להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לעכב את ביצוע המכרז יתר על המידה, אלא להסתפק בעיכוב אחרון של 75 יום. |
|
חזרה למעלה |
|
|
10 [הוצאה לפועל] [פשיטת רגל] [פרשנות] |
|
|
רעא 3898/12 מאיר לרנר נ' כונס הנכסים הרשמי (עליון; א' חיות; 30/08/12) - 6 ע' |
|
עו"ד: טובה פריש, יעקב ששפורטה, דוד פולק |
הוראת סעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל, הקובעת כלל לפיו צו הפטר אינו פוטר ככלל את החייב מחובו לפי פסק המזונות, חלה בין אם בעל החוב הוא הזכאי למזונות עצמו (קרי: האישה או הילדים), ובין אם בעל החוב הוא המוסד לביטוח לאומי (אשר בא בנעלי הזוכה הישיר).
הוצאה לפועל – תשלומים – חוב מזונות
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – הפטר
פרשנות – דין – פקודת פשיטת הרגל
.
בר"ע על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א, בגדרה נדחתה בקשת המבקש להחיל צו הפטר אשר ניתן בעניינו בשנת 2009 גם על חובו למשיב 2, המוסד לביטוח לאומי, בגין תשלום מזונות לגרושתו, לנוכח הוראת סעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל, הקובעת כי צו הפטר אינו פוטר את פושט הרגל "מחבות לפי פסק דין בתובענת מזונות". טענת המבקש, כי הוראה זו חלה רק לעניין חוב מזונות המשתלם ישירות לזוכה (קרי: האישה או הילדים) ואין לה תחולה כאשר החוב הוא כלפי המוסד לביטוח לאומי– נדחתה. מכאן בקשה זו.
ביהמ"ש העליון (מפי השופטת א' חיות) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
סעיף 69(א)(3) לפקודה קובע, כי צו הפטר אינו פוטר את פושט הרגל "מחבות לפי פסק דין בתובענת מזונות, להוציא מה שהורה ביהמ"ש במפורש לגבי החבות, במידה שהורה ובתנאים שהורה.". מכאן שככלל, צו הפטר אינו פוטר חייב מחבותו לפי פסק דין בתובענת מזונות, והוא יהא פטור מחובתו רק אם ביהמ"ש הורה אחרת. במקרה דנן, המוסד לביטוח לאומי שילם את סכום המזונות לגרושתו של המבקש על פי חוק הבטחת תשלום, ולכן על פי סעיף 14 לאותו החוק הוא רשאי לגבות מן המבקש "כל סכום שהגיע או המגיע ממנו לזוכה על פי פסק הדין למזונות". במילים אחרות, לאחר ביצוע התשלום על ידי המוסד לביטוח לאומי כאמור, בא המוסד בנעלי הזוכה על פי פסק-הדין למזונות והוא רשאי לגבות את החוב מידי החייב, מכוח פסק הדין. צדק, אפוא, בימ"ש קמא בקובעו כי הכלל האמור לפיו צו הפטר אינו פוטר ככלל את החייב מחובו לפי פסק המזונות, ראוי שיחול גם לגבי המוסד לביטוח לאומי כמי שבא בנעלי הזוכה לעניין זה. גישה זו אין בה כל חידוש וכבר נפסק לא אחת כי להוציא מקרים אשר בהם קיימים שיקולים מיוחדים להבחין בין הנושה המקורי ובין מי שבא בנעליו, או כשמדובר בזכויות אישיות גרידא, המוסד לביטוח לאומי "עומד בנעלי הנושה, לא רק לעניין הזכות אלא גם לעניין הביטחונות וזכויות היתר", והדבר מתיישב היטב עם התכלית עליה מבוסס חוק הבטחת תשלום המיועד להבטיח כי הזוכה לא יוותר ללא אמצעי מחייה, אך אין מטרתו לשחרר את החייב מן החוב ולהעמיסו על הציבור כולו.
אשר לטענה החלופית כי מסגרת שקה"ד המסור לביהמ"ש היה מקום לפטור אותו מתשלום חוב מזונות. אכן גם לגבי חוב מזונות מסור לביהמ"ש שיקול דעת אם לפטור מן החוב חייב שניתן בעניינו צו הפטר. ואולם, ביהמ"ש לא שוכנע כי במקרה דנן מתקיימות נסיבות אשר הצדיקו סטיה מן הכלל האמור ומתן הפטר למבקש מתשלום חוב המזונות. טענותיו של המבקש בדבר מצבו הכלכלי והבריאותי המקשים עליו, לטענתו, לפרוע חוב זה מקומן בהליך ההוצאה לפועל ורשם ההוצאה לפועל ישקול אותן בקובעו את אופן גביית החוב. |
|
חזרה למעלה |
|
|
11 [דיון אזרחי] |
|
|
עא 5286/12 שרותים לנגב חברה לשירותים ואחזקות נ' אונטריו קנדה (עליון; א' שהם; 30/08/12) - 7 ע' |
|
עו"ד: יוסף רז, הילה גולדפלד, האני טרודי, מיכל דלומי, אברהם לוי |
לשם הוכחת "טעמים מיוחדים" מחויב מבקש הסעד הזמני בערעור להצביע על שני תנאים מצטברים: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. ככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר כך ניתן למעט בדרישת מאזן הנוחות, ולהיפך. במקרה הנדון, ניתן להכריע בבקשה אף מבלי לקבוע עמדה חד-משמעית לעניין סיכויי הערעור, שכן לא נמצא כי מאזן הנוחות שבין הצדדים נוטה במובהק לטובת המבקשת (לכל היותר ייגרם לה נזק כספי, שלא ניתן לומר כי הוא בלתי הפיך).
דיון אזרחי – סעדים זמניים – ערעור
.
בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. בפסד דין זה נדחתה תביעת המבקשת על הסף מחמת התיישנות (התביעה הייתה תביעה לסעד הצהרתי אשר יקבע כי ההקצאה שבוצעה במניות חברת מלון זוהר י-ם בע"מ (בפירוק), בטלה מעיקרה. כמו כן התבקש צו מניעה אשר ימנע את חלוקת הכספים למשיבה 1, בהתאם לחלקה בהון המניות שנוצר בעקבות ההקצאה).
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקובעו:
ככלל, סעד זמני לתקופת הערעור יינתן בנסיבות בהן מתקיימים "טעמים מיוחדים שיירשמו". לשם הוכחת קיומם של "טעמים מיוחדים" מחויב מבקש הסעד הזמני להצביע על שני תנאים מצטברים: האחד, כי לערעור שהגיש סיכויים טובים להתקבל. השני, כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו, עד כי ייגרם לו נזק בלתי הפיך כתוצאה מאי מתן הסעד הזמני. על ביהמ"ש לאזן בין השיקולים השונים, כאשר בין השיקול הנוגע ל"סיכויי הערעור" לבין השיקול שעניינו "מאזן הנוחות" קיים יחס הפוך. דהיינו, ככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר כך ניתן למעט בדרישת "מאזן הנוחות", ולהיפך.
במקרה הנדון, ניתן להכריע בבקשה אף מבלי לקבוע עמדה חד-משמעית לעניין סיכויי הערעור, שכן לא נמצא כי מאזן הנוחות שבין הצדדים נוטה במובהק לטובת המבקשת. טענת המבקשת באשר למאזן הנוחות הועלתה בעלמא, ולפיכך לא עלה בידי המבקשת לשכנע כי הימנעות ממתן הסעד הזמני תסב לה נזק בלתי הפיך, באופן המצדיק את מתן הסעד המבוקש עוד טרם שהוכרע ערעורה. יוער, כי לכל היותר היה וייגרם למבקשת נזק כלשהו, מדובר בנזק כספי, וכאשר בנזק כספי עסקינן יטה ביהמ"ש שלא להיעתר לבקשה ולהעניק את הסעד הזמני, שכן לא ניתן לומר כי הנזק הוא בלתי הפיך. |
קישורים נוספים:
|
|
חזרה למעלה |
|
|
12 [דיון פלילי] [בתי-משפט] |
|
|
בשפ 7925/11 טל לוין נ' מדינת ישראל (עליון; גיא שני; 30/08/12) - 11 ע' |
|
עו"ד: |
סעיף 104 לחסד"פ עוסק בתפיסת נכסים של נאשם שנמלט. הסעיף אינו מתווה מנגנון השגה של מי שבא בשם זכות נטענת בנכס – זכות קניינית, חוזית וכד' – ובמקרה הנדון, העוררת. ואולם, ע"פ ההלכה הנוגעת לזכויות הדיוניות של מי שעניינו הוכרע בהליך נלווה (מבחן חסן), נמצא כי קמה לעוררת זכות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי. הערעור שיש להגיש במקום בו ההכרעה בהליך הנלווה היא בעלת אופי אזרחי, הוא ערעור אזרחי.
דיון פלילי – נאשם – תפיסת נכסי נאשם שנמלט
בתי-משפט – ערעור – זכות ערעור
בתי-משפט – ערעור – אופיו ומאפייניו
.
סעיף 104 לחסד"פ עוסק בתפיסת נכסים של נאשם שנמלט. מטרתו לאפשר לביהמ"ש להפעיל לחץ על הנאשם כדי שיתכבד ויתייצב למשפטו. במסגרת הערר הנדון משיגה רעייתו-לשעבר של נאשם-שנמלט על החלטת ביהמ"ש המחוזי לתפוס נכסים מכוח סעיף 104. העוררת חולקת על הקביעה שלפיה הסכם הגירושין (מאוגוסט 2010) נועד להברחת נכסיו של הנאשם (שהורשע באפריל 2011), וכי לא ניתן להורות על תפיסת הנכסים הואיל והם אינם נכסי הנאשם אלא נכסיה של העוררת. המדינה ביקשה למחוק את ההליך על-הסף, בשל היעדר זכות לעוררת להשיג על החלטת ביהמ"ש המחוזי. האם עומדת לעוררת אפשרות להשיג על ההחלטה לפני ערכאת ערעור? ואם כן – מהו סיווגו המתאים של ההליך?
ביהמ"ש העליון קבע כי לעוררת קמה זכות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי, וסיווגו הנכון של ההליך הוא ערעור אזרחי:
אין ספק כי תפיסת נכסים מכוח סעיף 104 לחסד"פ היא צעד משמעותי ואף קיצוני הפוגע בזכויות הנאשם, והצדקתו של צעד זה נעוצה בצורך להגן על האינטרס הציבורי הטמון בניהול ההליך הפלילי ובצורך להרתיע נאשמים מלהתחמק ממשפטם. הפעלת הסמכות לפי סעיף 104 עשויה לפגוע לא רק בזכויות הנאשם בנכס אלא גם בזכויות של אחרים. הסעיף לפי לשונו מגן על עדיפות זכותו של נושה לרדת לאותם נכסים; כמו-כן מאפשר הוא למי שתלוי בנאשם ותפיסת הנכס עשויה לפגוע בפרנסתו, לבקש מביהמ"ש לבטל את הצו או לשנותו. אולם מה לגבי מי שאינו בא בשם היותו "נושה" או "תלוי שתפיסת הנכס עשויה לפגוע בפרנסתו", אלא בשם זכות נטענת בנכס (זכות קניינית, חוזית וכד')? לשאלה זו אין תשובה ברורה בס' 104. סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) אינו רלוונטי שכן הוא מקנה זכות ערר ל"עצור, משוחרר בערובה ותובע" בנוגע להחלטה "בענין הנוגע למעצר, לשחרור, להפרת תנאי ערובה או להחלטה בבקשה לעיון חוזר".זכות הערעור איננה זכות קנויה, היא קיימת רק אם וככל שהוענקה מפורשות ע"י המחוקק. עם זאת, הפסיקה הבהירה כי זכות הערעור זכות ערעור קמה גם לאדם שלא היה בע"ד "פורמאלי" בהליך העיקרי, ובלבד שהתקיים בעניינו הליך שהכריע באשר לזכות הופלדיאנית שלו (מבחן חסן). במילים אחרות, מדובר במצבים בהם פסק הדין בהליך הנלווה שינה את מערך הזכויות שהיו נתונות לאותו אדם או החובות שחלו עליו. מבחן זה, לפיו נדרש כי מגיש ההליך הערעורי יהא "צד להליך בפועל", יושם במגוון מצבים. על יסוד מבחן זה הוכרה למשל זכות הערעור של עו"ד על חיובו בהוצאות אישיות; ושל עֵד בהליך משפטי על שיעור שכר הבטלה שנפסק לו. ע"פ הלכה זו קמה לעוררת זכות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי. העוררת אמנם לא הייתה צד להליך הפלילי, אולם יש לראות בהליך תפיסת הנכסים משום הליך נלווה שהיא הייתה צד לו.
המשיבה טוענת כי הסנקציות הקבועות בסעיף 104 לחסד"פ אינן סופיות, וכי החלטת ביהמ"ש המחוזי אינה כוללת קביעות באשר למצב הסופי של הזכויות בנכסים. אלא שטענה זו אינה שומטת את הקרקע מתחת לזכות הערעור בהתאם למבחן-חסן. ראשית, תפיסת נכסים היא פגיעה ממשית בקניינו של אדם. שנית, הבקשה לתפיסת נכסים בענייננו כללה רכוש הרשום על שמה של העוררת. העוררת הייתה צד לדיון; ביהמ"ש המחוזי קבע כי היא הייתה שותפה לפעולות הנאשם שנועדו להברחת נכסים, ופסק כי הצו בדבר תפיסת הרכוש – לרבות הטלת עיקולים, שעבודים והקפאת נכסים – יעמוד בתוקפו (ללא הגבלת זמן). בנסיבות אלה, יש לקבוע כי התקיים הליך נלווה ששינה את מערך הזכויות של העוררת.
אשר לסיווגו המתאים של הליך הערעור. כפי שנפסק, הערעור שיש להגיש במקום שבו ההכרעה בהליך הנלווה היא בעלת אופי אזרחי, הוא ערעור אזרחי – גם אם ההליך העיקרי הוא הליך פלילי. לשם השלמת התמונה יצוין כי בגדרי הסדרים הקבועים בדין לגבי חילוטו של רכוש בהליך פלילי או אזרחי, נקבע כי מי שטוען לזכות ברכוש יוכל לערער על הצו בדרך שמערערים על החלטה בהליך אזרחי. תימוכין למסקנה לפיה קיימת במקרה הנדון זכות להגשת ערעור אזרחי, ניתן למצוא בסדרי הערעור שנקבעו ביחס להוראות התפיסה הקבועות בפרק הרביעי לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש). יוזכר, כי בסעיף 104 לחסד"פ לא קיימת הוראה בדבר דרכי הערעור הפתוחות לפני הטוען לזכות בנכס (זאת בשונה מן ההסדר שבפקודה הכולל היום את הוראת סעיף 38א). על כן, מתווה-חסן הוא המתאים לענייננו. |
|
חזרה למעלה |
|
|
13 [ראיות] [עונשין] |
|
|
עפ 4952/09 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; א' חיות, צ' זילברטל, מ' נאור; 04/07/12) - 16 ע' |
|
עו"ד: יעל שרף, נועם בונדר |
נדחה ערעור על הכרעת דין בה הורשע המערער בביצוע עבירות מין בחמש מתלוננות נוכח המכלול הראייתי המוצק ביחס לארבעה אישומים שכללו שרידי דנא של המערער; אשר לאישום בו לא נמצאו שרידי דנא של המערער, נדחו טענות המערער לגבי מסדר הזיהוי וטענת האליבי; הערעור על העונש נדחה בהיותו ראוי נוכח חומרת המעשים.
ראיות – זיהוי – בדיקת דנא
ראיות – זיהוי – מסדר זהוי
ראיות – זיהוי – הרשעה על-פיו
ראיות – זיהוי – נוהלי זיהוי
ראיות – אליבי – אי-הוכחתו
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לחומרה
.
בימ"ש המחוזי הרשיע את המערער בחמש עבירות של חטיפה לשם עבירת מין; בחמש עבירות של איומים; בעבירה של תקיפת קטין; בעבירה של אינוס; בחמש עבירות של מעשים מגונים; בשתי עבירות של הדחה בחקירה; בשבע עבירות של מעשה סדום. על כל אלה נגזרו על המערער 45 שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו. הערעור הוא על ההרשעה ולחלופין על העונש. עיקר הדיון נסב אודות טענת המערער כי כיוון שנפלו פגמים בשרשראות המוצגים שהובאו למעבדה, לא ניתן לקבוע מעל ספק סביר כי מקור אותם מוצגים הוא אכן במתלוננות השונות; כי נוכח השכיחות הגבוהה יחסית של הפרופיל שהופק מהמוצג הנוגע לאישום השלישי, הרי שאין בזיהוי הפרופיל הגנטי כדי להסיר ספק; כן תקף המערער את האפשרות לקבוע ממצאים, לעניין האישום השני, בהסתמך על מסדר הזיהוי שנערך.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט זילברטל ובהסכמת המשנָה לנשיא נאור והשופטת חיות) דחה את הערעור ופסק כי:
אשר לשרשראות המוצגים - ראיות DNA (להלן: דנא) (אישומים 4, 3, 1 ו-5), אף כי יש ממש בטענת המערער בנוגע לסדרי עבודה ולהקפדה על נהלים שעניינם סימון מוצגים ותיעוד קבלתם ומסירתם, אין לה משקל מהותי ואין בכוחם של המחדלים ליצור ספק. בכל פעם הגיעו למז"פ פרטי לבוש, ימים ספורים לאחר האירועים באישומים הנדונים, ונמצא עליהם פרופיל הדנא של המערער. בשלושה מבין ארבעת המקרים נמצאו על אותם פריטי לבוש גם פרופילי דנא המתאימים למתלוננות שבכל אחד מהאישומים הרלוונטיים. המערער לא מסר גירסה שיש בה כדי להסביר את צירוף המקרים האמור. המערער גם לא העלה גירסה שתיצור ספק שמא הפרופיל הגנטי שלו מצא דרכו לפריטי הלבוש האמורים בדרך שאינה קשורה לתקיפות המיניות שבוצעו במתלוננות. במצב זה, גם מבלי שנשמרו הנהלים הנ"ל, לא יכול להיווצר כל ספק לפיו פרופיל הדנא של המערער הגיע לאותם פריטי לבוש במסגרת מעשי התקיפה המיניים שעליהם העידו המתלוננות, ולא היו שנויים במחלוקת. באמור לעיל יש די והותר כדי להדוף את טענת המערער לעניין ה"חללים" הראיתיים שנוצרו עקב הפגמים שבשרשראות המוצגים. בנוסף, קיימים חיזוקים בראיות נוספות המציבים מכלול ראייתי מוצק וחד משמעי ביחס לכל ארבעת האישומים שחומר הראיות הנוגע להם כולל שרידי דנא של המערער, וזאת גם לגבי האישום השלישי לגביו נטען שהפרופיל יכול להתאים לכמה אלפי אנשים בישראל.
אשר לאישום השני בו לא נמצאו שרידי דנא של המערער, העלה המערער טענות לגבי מסדר הזיהוי וכן טענת אליבי. אלא שבעניין זה זוהה המערער במסדר זיהוי חי על-ידי המתלוננת. מהימנות המתלוננת נקבעה על-ידי בימ"ש קמא ואין מקום לסטות מקביעתו, אשר אף מתיישבת עם קלטת מסדר הזיהוי; לא מתקיים חשש של ממש שהמתלוננת טעתה טעות תמה ובלתי מכוונת בזיהוי, זאת גם נוכח העובדה שהזיהוי אינו הראיה היחידה נגד המערער בקשר עם האישום הנדון. הראיות המרשיעות לגבי האישום השני אינן מותירות מקום לספק, גם כאשר נלקחת בחשבון האפשרות, שהזיהוי במסדר הזיהוי הושפע מהנחה מוקדמת של המתלוננת כי העבריין הוא אחד הניצבים. המסקנה המרשיעה אינה מבוססת אך על מסדר הזיהוי והמערער נקשר לעבירה באישום זה גם בדרכים אחרות; טענת האליבי שהעלה המערער נדחתה בהיותה נעדרת משקל, מה גם שהיא הועלתה רק בשלבים מתקדמים של המשפט. נוכח האמור לעיל הערעור על הכרעת הדין נדחה.
הערעור על העונש נדחה נוכח חומרת מעשי המערער והסיכון הרב והממשי שנשקף מפניו לציבור. לא נמצא כי בגזר הדין נפלה טעות כלשהי, לא בעקרונות שעמדו בבסיסו ולא במסקנה הסופית באשר לתקופת המאסר הכוללת. |
קישורים נוספים:
|
|
חזרה למעלה |
|
|
14 [נזיקין] |
|
|
עא 3222/10 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (עליון; ס' ג'ובראן, י' עמית, (בדימ') א' ריבלין; 28/06/12) - 14 ע' |
|
עו"ד: נעמי פרח, יעל איפרמן |
תכלית התכליות של דיני הנזיקין, היא "השבת המצב לקדמותו". משהוכח כי לנכות הרפואית של המשיב, עובר לתאונה (75%) לא הייתה השפעה על השתכרותו של המשיב לאורך שנים רבות עד לתאונה, קבלת טענת המערערות כי יש לזהות את שיעור ההחמרה בנכותו התפקודית של המשיב עם שיעור ההחמרה בנכותו הרפואית, עומדת בסתירה לעקרון של השבת המצב לקדמותו. עם זאת, ביהמ"ש מצא להפחית 400, 000 ₪ בראש הנזק של הפסד השתכרות לעבר ולעתיד. זאת, מאחר שסוגית השתכרותו של המשיב במסגרת החברה המשפחתית נותר לוט בערפל, ואף בימ"ש קמא התרשם כי ייתכן ועמדו מאחורי משכורתו שיקולים של "מקלט מס", בהתחשב בכך שהמשיב פטור ממס הכנסה.
נזיקין - פיצויים לנפגעי תאונות דרכים - קשר סיבתי
נזיקין - פיצויים לנפגעי תאונות דרכים - עקרונות הפיצוי
נזיקין - פיצויים בגין נזקי גוף - אובדן כושר השתכרות
נזיקין - אחריות - עיקרון הגולגולת הדקה
.
ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א העוסק בפיצויים שנקבעו למשיב והמערער שכנגד (להלן ולמען הנוחות: המשיב) בעקבות תאונת דרכים שארעה לו בשנת 1998, בהיותו כבן 33. המשיב חולה בשיתוק מוחין (c.p.) עוד מלידתו. בעקבות ניתוח שעבר בשנת 1983, התנייד בעזרת קב אחד. חרף נכותו מלידה, התגבר המשיב על מגבלותיו, למד בבתי ספר רגילים, השתתף בכל הפעילויות, סיים תואר ראשון בכלכלה, נישא והקים משפחה, ועובר לתאונה עבד והשתכר כשילוש השכר הממוצע במשק (התפרנס משתי משרות – האחת כמתכנת שכיר והשנייה בחברה משפחתית). המשיב היה פטור כליל מתשלום מס הכנסה בשל נכותו המולדת. התאונה גרמה לשיתוק משמעותי של שתי הגפיים התחתונות ושל יד ימין הדומיננטית של המשיב, וכיום המשיב מרותק לכסא גלגלים. בימ"ש קמא מצא כי בעקבות התאונה, נגרמה למשיב פגיעה קשה בנכותו התפקודית ובהשתכרותו. סך כל הפיצוי שנפסק לזכות המשיב לפני ניכויים - 12, 928, 963 ₪ (בהמשך הופחת סך של 150, 000 ₪ נוכח טעות קולמוס). עיקר ערעורן של המערערות מתמקד בקביעת ביהמ"ש לקֶשֶר סיבתי בשיעור של 90% בין מצבו הנוכחי של המשיב לבין התאונה. לטענתן, לאור נכותו הרפואית של המשיב עוד בטרם התאונה (75%), גם אילולא התאונה היה מצבו מחמיר והוא היה מגיע למצבו הנוכחי. לטענתן, בימ"ש קמא טעה כאשר סיווג את המקרה כמתאים לעיקרון הגולגולת הדקה, ולא כהחמרת מצב קודם. המשיב הלין בערעור שכנגד על מיעוט הפיצוי שנפסק, לשיטתו, בכל פריט וראש נזק.
ביהמ"ש העליון (השופט י' עמית, בהסכמת המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין, והשופט ס' ג'ובראן) דחה את הערעור שכנגד וקבל בחלקו הקטן את הערעור העיקרי, מהטעמים הבאים:
הערעור שכנגד: לא נמצא ממש בערעור המשיב. ככלל, ערכאת הערעור ממעטת להתערב בהחלטות הערכאה המבררת לגבי שומת הנזק, וההתערבות נעשית במשורה, תוך בחינת הסכום הכולל שנפסק ובחינה ממעוף הציפור אם קיימת חריגה בולטת מהמקובל באחד מראשי הנזק. בענייננו, הסכום הסופי שנפסק לזכות המשיב הוא על הצד הגבוה, כך שאין מקום להתערבות ולהעלאת סכום הפיצוי.
למעלה מן הצורך נאמר כי הקביעה כי המשיב זקוק למטפל עם נוכחות צמודה משך כל שעות היממה, אין משמעה כי היה על בימ"ש קמא לפסוק לזכותו מיניה וביה את הסכום שנפסק בעניין אקסלרד (למעלה מ-14, 000 ₪ בעת מתן פסק הדין). סכום הפיצוי בראש הנזק של עזרת צד ג' נגזר, בין היתר, מהמגבלות של הניזוק והיקף העזרה וההשגחה להן הוא נדרש, ובימ"ש קמא אבחן את מצבו של המשיב במקרה דנן, לעומת מצבו של התובע בעניין אקסלרד.
הערעור העיקרי: כפי שפסק ביהמ"ש קמא, ענייננו ב"סוגיה מעורבת על קו התפר שבין 'גולגולת דקה' לבין 'החמרת מצב קיים'". אולם, השאלה אם לסווג את המקרה שבפנינו כ"גולגולת דקה" או כ"החמרת מצב", אינה מקדמת את ענייננו בשאלה האמיתית. על מנת לזהות ולכמת את הנזק שנגרם למשיב בעקבות התאונה, יש לבחון את השלכות התאונה הן על נכותו התפקודית (שכידוע, איננה זהה בהכרח לנכות הרפואית) הן על השתכרותו של המשיב לעומת מצבו לפני התאונה. בנקודה זו יוזכר כי אחת המטרות העיקריות, תכלית התכליות של דיני הנזיקין, היא "השבת המצב לקדמותו". משהוכח כי לנכות הרפואית לא הייתה השפעה על השתכרותו של המשיב לאורך שנים רבות עד לתאונה, קבלת טענת המערערות כי יש לזהות את שיעור ההחמרה בנכותו התפקודית של המשיב עם שיעור ההחמרה בנכותו הרפואית, עומדת בסתירה לעקרון של השבת המצב לקדמותו.
הפיצוי שנפסק: על פניו, וכפי שציין בימ"ש קמא עצמו בפסק דינו, הפיצוי שנפסק לזכות המשיב הוא על הצד הגבוה, מה עוד שחישוב מרבית ראשי הנזק נעשה לפי 90% מהסכום שהיה צריך להיפסק. אלא שהסכום הגבוה נובע מכך שחישוב הפסדי ההשתכרות נעשה על פי שילוש השכר במשק נטו, בגין הפטור ממס הכנסה שניתן למשיב עקב נכותו. עוד יש לזכור, כי מהתאונה ועד למתן פסק הדין חלפו כמעט 12 שנים והחישובים כוללים ריבית לעבר.
למרות זאת, יש מקום להפחתה מסוימת בראש הנזק של הפסד השתכרות לעבר ולעתיד. זאת, מאחר שסוגית השתכרותו של המשיב במסגרת החברה המשפחתית נותר לוט בערפל, ואף בימ"ש קמא התרשם כי המשכורת ששולמה למשיב אינה משקפת את עבודתו בחברה המשפחתית וייתכן כי עמדו מאחוריה שיקולים של "מקלט מס", בהתחשב בכך שהמשיב פטור ממס הכנסה. לאור זאת, ביהמ"ש מצא להפחית סכום כולל של 400, 000 ₪ נכון ליום מתן פסק דינו של בימ"ש קמא. |
|
חזרה למעלה |
|
|
15 [מסים] |
|
|
עא 4666/10 דוד לנדאו נ' פקיד שומה תל אביב (עליון; א' רובינשטיין, ד' ברק ארז, מ' נאור; 28/06/12) - 14 ע' |
|
עו"ד: קמיל עטילה, יוסי דולן |
עסקה יש למסות ע"פ תוכנה הכלכלי וע"פ מהותה האמיתית. במקרה הנדון, ההסכמים שבין הצדדים מקפידים להידרש למונח "מכירת מוניטין". ככלל, טענה למכירת מוניטין תישמע מפי מי שמכר את המוניטין שלו לגוף אחר, המבקש לעשות בהם שימוש מסחרי כדי למשוך את לקוחות המוכר להתקשר עמו ולא עם מוכר המוניטין. לא זה המצב בתיק הנדון. נמצא, כי מהותה האמיתית של העסקה היא הכנסת שותף במישור ההוני, וכך יש למסותה.
מסים – עסקה – סיווגה
מסים – מס הכנסה – מוניטין
.
המערערים 4-1 היו שותפים בחלקים שווים במערערת 5 ("הסוכנות הישנה"), אשר פעלה בתחום הביטוח. בשנת 1998 נערך הסכם בין המערערים לחברת כלל החזקות, בו הוצהר כי לנדאו הוא הבעלים של 75% מהמוניטין שצברו המערערים (אף שחלקם "ברווחים הנובעים מהם הוא בשווה"), והוסכם כי לנדאו ימכור לחברת כלל 49% מהמוניטין שברשותו (כך שהבעלות במוניטין תהיה כלהלן: 26% ללנדאו, 25% ליובל ו-49% לחברת כלל). עוד סוכם, כי שלושת הצדדים להסכם יקימו חברה חדשה ויעבירו לה "את מלוא זכויותיהם במוניטין" בפטור ממס לפי סעיף 104ב לפקודת מס הכנסה. ואכן, במקביל נחתם הסכם נוסף, במסגרתו הוקמה הסוכנות החדשה באחוזי בעלות הזהים לאחוזי הבעלות במוניטין. למעשה, כל פעילות הסוכנות הישנה המשיכה להתבצע באמצעות הסוכנות החדשה. שני ההסכמים הותנו בתנאי מתלה, שעניינו קבלת אישור מקדים (Pre Ruling) משלטונות המס כי מכירת המוניטין הינה עסקת מוניטין. אישור כאמור לא ניתן. עמדת המשיב, שהתקבלה בביהמ"ש המחוזי, הייתה אין מדובר במכירת מוניטין אלא בהכנסת שותף במישור ההוני, ועל כן אין חלה הנחת המס. יודגש, כי הקביעה התייחסה לסיווג הנכון של העסקה לפי מהותה, ולא לטענה החלופית של המשיב בדבר היותה עסקה מלאכותית. כלפי הכרעה זו בדבר אופן סיווג העסקה מעלים המערערים שורה של השגות.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקובעו:
אכן, אין חולק כי מוניטין הם נכס ממשי, בעל שווי עֹבֵר לַסֹּחֵר. ואולם, טענת מוניטין היא טענה עובדתית, משפטית, שצריכה הוכחה ע"י מי שמבקש להסתמך עליה. במקרה הנדון, שני ההסכמים מקפידים להידרש למונח "מכירת מוניטין". ואולם, אחד מעקרונות היסוד בדיני המס הוא כי עסקה יש למסות ע"פ תוכנה הכלכלי וע"פ מהותה האמיתית. כפי שנפסק, המונחים בהם השתמשו הצדדים להסכם והלבוש שבו הם הלבישו את ההסכם מהווים ראיה לכאורית על טיב תוכנו, ולא יותר מזה; ואם תוכנו של ההסכם מראה שהמדובר בעסקה שונה במהותה הממשית משם התואר או מהלבוש שניתן לה בהסכם, לא ישעה ביהמ"ש לאותו שם תואר או לבוש, וידון בעניין ע"פ טיבה האמיתי של העסקה.
מהותה האמיתית של העסקה דנן היא הכנסת שותף לסוכנות ברמת ההון. אף אם נניח כי ניתן לערוך עסקאות בחלק ממוניטין, המערערים לא השכילו להראות באיזה מובן "מכרו" את המוניטין שלהם לחברת כלל, ובאיזה מובן "קנתה" חברת כלל מוניטין אלה. קשה להלום באיזה מובן נפרדו המערערים משמם הטוב – על כוח משיכת הלקוחות הנלווה לו – ומסרו אותו לידי חברת כלל. אילו היו המערערים מוכרים לחברת כלל את המוניטין, פורשים מעסקי הביטוח (אפילו באופן חלקי) ומאפשרים לרוכשת המוניטין ליהנות היא עצמה משמם הטוב ומן הלקוחות הרגילים לסחור עם המוכר – אכן אפשר היה לסווג את העסקה מבחינת מהותה כמכר מוניטין. ואולם, לא בכך עסקינן. לכאורה אין משמעות מעשית למכירת המוניטין (בלבד) במקרה הנדון. והרי באיזה מובן שונה מכלול העסקאות מכל הכנסת שותף לחברה קיימת?
המערערים היו האבן השואבת המקצועית – קרי, בעלי המוניטין – ללקוחות הסוכנות הישנה והם ממשיכים להיות האבן השואבת לאותם לקוחות עצמם במסגרת הסוכנות החדשה – אשר הם בעליה ומנהליה. ככל שהלקוחות ביקשו לקבל מן הסוכנות הישנה שירות בגין המוניטין המוערכים של המערערים, ימשיכו לעשות זאת גם עתה - ומי שייהנה מכך (גם לאחר המכירה) הם המערערים, אשר לא נפרדו כלל מן המוניטין שלהם. ככלל, במקרה של מכירת מוניטין כוונת הצדדים היא שהמוכר ימשוך ידיו, באופן מוחלט, מעיסוקו, ובכך מוותר הוא גם על קשריו עם לקוחותיו. כפי שנפסק, בלב ליבה של מכירת מוניטין של אדם עומדת, כמו בכל מכירה, היפרדותו של המוכר מן הנכס הנמכר, על כל המשתמע מכך.
ככלל, טענה למכירת מוניטין תישמע מפי מי שמכר את המוניטין שלו לגוף אחר, המבקש לעשות בהם שימוש מסחרי כדי למשוך את לקוחות המוכר להתקשר עמו ולא עם מוכר המוניטין. לא זה המצב בתיק הנדון. ניתן להשקיף על מציאות זו גם מזווית מבטו של הקונה: באיזה מובן הופרד המוניטין מהמערערים והועבר כנכס ממשי לחברת כלל? האם מאפשרים המערערים לחברת כלל ליהנות מהלקוחות הרגילים לסחור עם המוכר? והרי אותם לקוחות ממשיכים לסחור עם המערערים עצמם. אכן, בעקבות מכלול העסקאות נהנית מהמוניטין גם חברת כלל; אולם, היא נהנית מהם באותו אופן שהייתה נהנית בו אילו רכשה 49% מהבעלות בסוכנות הישנה. ברי אפוא, כי הנאה זו אינה מעידה על מכירת מוניטין דווקא, ודומה היא במהותה להכנסת שותף.
במיוחד נכונים הדברים שעה שמדובר בסיטואציה מורכבת מלכתחילה אשר עניינה מכירת חלק ממוניטין. "מוניטין לשיעורין", "מוניטין למחצה לשליש ולרביע", הם כמובן עניין לא פשוט מכל בחינה, עיונית ומעשית. בנידון דידן כך שבעתיים, שעה שעסקינן – לשיטת המערערים - במכירת 49% "בכל תיק ותיק". ניתן להבין עסקה שעניינה רכישת הזכות ל-49% מן הרווחים הנובעים מכל תיק ותיק; ניתן אולי להבין עסקה, בה מוכרת חברה חלק מסוים מן המוניטין – לדוגמה בהפסיקה את עיסוקה בתחום מסוים או באזור מסוים וכדומה; אך המערערים לא הסבירו מה הייתה כוונתם במכירת 49% מהמוניטין בכל תיק ותיק. זאת מעבר לתמיהות להן נדרש המשיב. לכך מצטרפת העובדה ששני ההסכמים נערכו במקביל; ושהתוצאה הסופית שקולה ביסודה למקרה רגיל של הכנסת שותף לעסק באופן המדלל את חלקם של הבעלים הקודמים. |
|
חזרה למעלה |
|
|
16 [משפט מינהלי] |
|
|
בגץ 8676/11 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (עליון; ס' ג'ובראן, נ' הנדל, צ' זילברטל; 18/06/12) - 7 ע' |
|
עו"ד: נתנאל ירימי, ישראל שרעבי |
דין העתירה להידחות על הסף. העתירה תוקפת את החלטות ביה"ד הרבני מחמת שניתנו בחוסר סמכות. אלא, שטרם ניתנה החלטת ביה"ד הרבני האזורי בעניין זה. החלטת ביה"ד הרבני הגדול קובעת לכל היותר ש"היה מקום לכאורה לקיים דיון בבקשת הבעל". אין בהחלטה זו הכרעה באשר לקיומה של סמכות. כמו כן, אין עילה להידרש לעתירה כל עוד לא מוצו ההליכים בביה"ד הרבני האזורי, אשר בכל מקרה ערכאת הערעור המוסמכת לבקרו היא ביה"ד הרבני הגדול.
משפט מינהלי – בגץ – פנייה מוקדמת
משפט מינהלי – בגץ – אי מיצוי הליכים
משפט מינהלי – בגץ – ביקורת על בית-דין רבני
.
עתירה למתן צו על תנאי, המכוון כלפי ביה"ד הרבני הגדול, ביה"ד הרבני האזורי בת"א ובעלה לשעבר של העותרת (המשיב 3). העתירה היא לבוא וליתן טעם מדוע לא דחו את בקשת המשיב 3 "להמשך דיון ומתן תוקף פס"ד סופי" בעניין רכוש הצדדים, לאחר שכבר ניתן ע"י ביה"ד האזורי תוקף של פסק דין להסכם הפשרה ביניהם, בעקבותיו התגרשו. בהתאם טוענת העותרת כי משנידונה תביעתה למזונות ומדור בבימ"ש לענייני משפחה, כי אז החלטות בתי הדין לדון בבקשת המשיב 3 ניתנו בחוסר סמכות.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה על הסף:
העתירה תוקפת את החלטות ביה"ד מחמת שניתנו בחוסר סמכות. העותרת מפנה להחלטת ביה"ד הרבני הגדול הנוגעת לקיומו או אי-קיומו של דיון בביה"ד האזורי, הקובעת לכל היותר ש"היה מקום לכאורה לקיים דיון בבקשת הבעל". אין בהחלטה זו הכרעה באשר לקיומה של סמכות בידי ביה"ד לדון בעניין מושא העתירה. כבר בראשית דיון ההמשך בביה"ד האזורי נטענה ע"י העותרת טענת היעדר סמכות. ביה"ד האזורי הורה על הגשת סיכומים בשאלה. עולה מן האמור שהעתירה דנא הוגשה עוד טרם ניתנה החלטת ביה"ד הרבני האזורי בעניין הסמכות. יתר על כן, ביה"ד הרבני האזורי לא נתן כל החלטה לגופו של התיק המתנהל בפניו לאחר הגשת בקשת הדחייה מצד העותרת ולא המשיך בהליכים הדיוניים.
כמו כן, אין עילה להידרש לעתירה כל עוד לא מוצו ההליכים בביה"ד הרבני האזורי. כפי שכבר נקבע, אין פניה לבימ"ש זה יכולה לבוא במקום מיצוי הליכים במערכת האחרת – ביה"ד הרבני. הידרשות בימ"ש זה למבוקש בעתירה - האם לביה"ד האזורי יש או אין סמכות לדון בתביעות ההמשך של משיב 3 – תהווה "דילוג" על מיצוי ההליכים בבתי הדין. כאמור, טרם ניתנה החלטה בעניין הסמכות ע"י ביה"ד הרבני האזורי. זאת ועוד זאת, היה והעותרת תסתייג מהחלטת ביה"ד האזורי בעניין הסמכות כשתינתן, זכותה לפעול ע"פ ההיררכיה הדיונית שנקבעה ע"פ דין. לאמור, פנייה לביה"ד הרבני הגדול. דין העתירה להידחות על הסף בשל אי מיצוי הליכים במובן כפול: טרם ניתנה החלטה בעניין הסמכות ע"י ביה"ד הרבני האזורי, אשר מכל מקום ערכאת הערעור המוסמכת לבקר אותה היא ביה"ד הרבני הגדול, ולא בימ"ש זה.
ככל שאי שביעות רצונה של העותרת נובע מעצם קיום הדיון בביה"ד האזורי בנושא תביעות ההמשך של משיב 3, עניין זה כבר נידון ומוצה בהחלטת ביה"ד הרבני הגדול בבקשת רשות הערעור. מכל מקום, העתירה אינה מופנית כנגד סוגיה זו ואין מקום להתערב בהחלטות ביה"ד הרבני בנושא של סדרי דין ואופן ניהול ההליך המתנהל לפניו. |
|
חזרה למעלה |
|
|
17 [משפט מינהלי] |
|
|
עעמ 8617/11 פלונית נ' משרד הפנים (עליון; י' דנציגר, א' שהם, מ' נאור; 13/06/12) - 10 ע' |
|
עו"ד: ראובן אידלמן, תומר ורשה |
המערערת 1 נכנסה לישראל בשנת 2001. במהלך השנים התחתנה עם אזרח ישראלי ונולדה להם המערערת 2. תהא הסיבה לכך אשר תהא, עובדה היא כי המערערת 1 לא גידלה את בנה – המערער 3 – מאז שהיה בן 8 ועד שהגיע לגיל 16.5 ובא ארצה. המשיב החליט כי המערער 3 אינו זכאי למעמד בישראל, אך יוכל להגיש בקשות לאשרת ביקור. ייתכן וביהמ"ש היה מחליט אחרת, אך אין עילה להמיר את שק"ד המשיב בשק"ד ביהמ"ש. יובהר, כי מותר למשיב להביא בחשבון גם ניסיונות להעמידו בפני עובדה מוגמרת ע"י קביעת עובדות בשטח.
משפט מינהלי – כניסה לישראל – שיקול דעת הרשות
משפט מינהלי – כניסה לישראל – אשרת שהייה
.
בימ"ש לעניינים מנהליים נמנע מלהתערב בשק"ד הוועדה הבין-משרדית למתן מעמד מטעמים הומניטאריים בעניינה של המערערת 1 (נתינת סין, שנכנסה לישראל בשנת 2001) או בעניינו של המערער 3 (בנה של המערערת 1, שנכנס לישראל בשנת 2010 לצורך ביקור אמו). בימ"ש לעניינים מנהליים קבע כי עמדת המשיב, לפיה הוארך רישיון המערערת 1 בשנתיים נוספות, ואילו בנה לא יזכה למעמד בישראל אך יוכל להגיש בקשות לאשרת ביקור בישראל, הינה עמדה סבירה. לטענת המערערים, המערערת 1 נמצאת במצב בלתי אפשרי בו עליה לבחור בין אחד משני ילדיה – המערערת 2 (שנולדה לה בישראל מבעלה הישראלי), או המערער 3. נגד בתה הקטנה יש עיכוב יציאה מהארץ שהוציא אביה. על כן הדרך היחידה בה תוכל המערערת 1 לקבל את שני ילדיה היא אם יתאפשר גם לבנה להיות בארץ. המערערים גם מצביעים על כך שהבן התאקלם בארץ. למצער ביקשו לאפשר למערער 3 לסיים בארץ את שנה"ל הבאה ולסיים את בחינות הבגרות בישראל. עוד טוענים המערערים כי בימ"ש קמא טעה בקביעותיו ביחס לטיב הקשר בין המערערת 1 לבנה. נטען כי הניתוק נבע בתחילה מצורכי הפרנסה שאילצו את המערערת להשאיר את בנה בסין, ואח"כ עקב התנהגותו של בעלה.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור (אך קבע כי המערער 3 יוכל להישאר בארץ עד ליום 1.9.2012):
באשר לעתירת המערערת 1 לזכות למעמד של תושבת קבע, אין לעת הזו הצדקה להתערב בשיקול דעת המשיב ולכפות עליו ליתן למערערת 1 רישיון לישיבת קבע לאלתר. המערערת 1 נמצאת אמנם בארץ שנים לא מעטות, אולם ההליך המדורג התקיים בעניינה בפועל משך תקופה קצרה. נראה כי מרכז הכובד של ההליך נוגע למערער 3 ולא למערערת 1.
אשר למערער 3. ביהמ"ש איננו מייחס למערערת 1 כוונה לנטוש את בנה. ביהמ"ש בטוח כי היא עשתה כל מאמץ במגבלות הקיימות שעמדו בפניה לשמור על קשר עם בנה. עם זאת, תהא הסיבה לכך אשר תהא, עובדה היא כי המערערת 1 לא גידלה את בנה מאז שהיה בן 8 ועד שהגיע לגיל 16 וחצי ובא ארצה. בעת הדיון בבימ"ש קמא היה המערער 3 על סף בגירות, ולאחר הגשת הערעור הפך לבגיר. בבחינת הנסיבות ההומניטאריות יש משקל לגילו של מי שמבקשים להשאירו בארץ. את שנותיו האחרונות כקטין ממילא העביר בארץ, רוב התקופה – בלא שהיה צו ביניים שאפשר לו לעשות כן. אם כן, בסופו של יום המערער 3 שהה בארץ, רוב הזמן אמנם שלא כדין, עד שהפך בגיר. זאת ועוד, המערער 3 יוכל גם להגיש בקשות לאשרות ביקור בארץ, ויש להניח כי הדבר יישקל באהדה כל עוד המערער 3 ישמור על החוק.
במקרה הנדון אפשר היה להחליט כך ואפשר אחרת. משרד הפנים, המשיב, שבפניו בא המקרה, החליט את אשר החליט. ייתכן וביהמ"ש היה מחליט אחרת, אך אין עילה להמיר את שיקול דעת המשיב בשיקול דעתו של ביהמ"ש, ולהתערב בהחלטתו. לא ניתן להימנע מלהעיר על כך שהמערערים העמידו במידה רבה את משרד הפנים בפני עובדה. לא מונחת בפני ביהמ"ש פניה לאפשר למערער להיכנס ארצה, אך הפנייה נעשתה בעקבות המלצת בימ"ש לענייני משפחה שהמליץ על כניסה לתקופה מוגבלת. אף אם נניח כי המערערים לא ידעו על המצוי בתרשומת פנימית של משרד הפנים לפיה אין להאריך את האשרה, הרי האשרה ניתנה לחודש בלבד כמופיע על גבי האשרה באנגלית. ברור שהמערערים ידעו על כך שמדובר בבקשה לכניסה לתקופה מוגבלת. המערער 3 המשיך עם זאת לשהות בארץ, שלא כדין.
אין בכך ולא כלום שמשרד הפנים נוהג שלא להרחיק מי שהגישו בקשות למעמד או שהיה, עד למתן החלטה בעניינם. אין במנהגו זה של משרד הפנים כדי להפוך את שהותו בארץ של המערער 3 לשהות חוקית. בבימ"ש לעניינים מנהליים, בדומה לכללים הנוהגים בבג"ץ, ניתן לדחות עתירות בגין אי ניקיון כפים. זאת ועוד: מותר למשרד הפנים, בפרט כשהוא שוקל בקשות של מי שאינם זכאים לשהות בישראל, להביא בחשבון גם ניסיונות להעמידו בפני עובדה מוגמרת ע"י קביעת עובדות בשטח. התופעה של יצירת עובדות בשטח הינה תופעה שכיחה ותופעה שמשרד הפנים אינו חייב להסכין עמה. |
|
חזרה למעלה |
|
|
שלום |
|
18 [איכות הסביבה] |
|
|
תא (י-ם) 7718-08-12 רכבת ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל - המשרד להגנת הסביבה (שלום; עינת אבמן מולר; 02/09/12) - 17 ע' |
|
עו"ד: אגמון, א' שקד |
התקבלה עתירת המבקשת לביטול צו לסילוק מפגע, אשר הוצא על ידי מנהל מחוז ירושלים של המשרד להגנת הסביבה. נקבע, כי עמדת המשיב הרואה בכל רעש הנשמע באזור המגורים, ללא תלות בעוצמתו, רעש המצדיק הוצאת הצו וקביעתו הגורפת לפיה יש להפסיק את המפגע "ע"י הפסקת העבודות" באמצעות ציוד בניה בשעות הלילה, הינה קיצונית ואינה יכולה לעמוד.
איכות הסביבה – מפגעים – רעש
.
המבקשת הגישה בקשה לביטול צו לסילוק מפגע, אשר הוצא על ידי מנהל מחוז ירושלים של המשרד להגנת הסביבה, מכוח סעיף 11ב לחוק למניעת מפגעים, בו הורה למבקשת ולמשיבים הפורמאליים 2-3 לפעול להפסקת מפגע ומטרד רעש לאלתר, על ידי הפסקת העבודות באמצעות ציוד בניה כהגדרתו בתקנות, בין השעות 19:00 ל-07:00 למחרת ובין השעות 17:00 בערבי ימי מנוחה ל-07:00 למחרת יום המנוחה.
בית המשפט קבע כלהלן:
החלטה בסוגיה שעל הפרק כרוכה בשאל הרחבה יותר הנוגעת לזכות לחיות בתנאים סביבתיים הולמים. תהליכי הקידמה, הפיתוח וריבוי האוכלוסין הולידו את הצורך במציאת האיזון הנכון בין מפגעים סביבתיים - שהם תוצר של תהליכים אלה – לבין הזכות לאיכות חיים. מפגעי רעש, שהם במוקד דיוננו, מהווים בעיה סביבתית מוכרת, שלה השלכות על איכות החיים והבריאות.
הצו שבמוקד דיוננו, כאמור בו וכנטען על ידי המשיב, נסמך על תקנות 5 ו-15 תקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש). לא היה חולק כי בענייננו העבודות מבוצעות בין היתר על ידי מכונות, כמשמעותן בתקנות ציוד בניה, כשם שלא היה חולק כי העבודות מבוצעות מחוץ לאזור מגורים. בנסיבות אלה, חלה תקנה 15 לתקנות 1992.
להבדיל מתקנה 5, הקובעת איסור קטגורי על הפעלת מכונות בשעות מסוימות בתוך אזור מגורים, קובעת תקנה 15 כי האיסור להפעיל מכונה, כמשמעותה בתקנות ציוד בניה, מחוץ לאזור מגורים ובשעות הנקובות בתקנה 5 יחול אם הרעש "גורם הפרעה או מטרד באזור המגורים". השאלה הנשאלת, ושלגביה חלוקים הצדדים, הינה מהי הפרעה ומהו מטרד, שבהתקיימם יחול האיסור.
בחינת החוק והתקנות שהותקנו מכוחו מלמדנו, כי קיימים יחסי גומלין בין עוצמת ההפרעה למשך החשיפה להפרעה. ככל שמפלס הרעש גבוה יותר, כך ייקבע משך חשיפה קטן יותר. על רקע זה יש גם לפרש סעיף 11ב, שהוא מקור הסמכות להוצאת הצו, ואת תקנה 15 לתקנות 1992. אין לקרוא לתוך התקנה את שאין בה, קרי איסור קטגורי על הפעלת מכונות, כמשמעותן בתקנות ציוד בניה, בשעות הלילה מחוץ לאזור מגורים, ויש לבחון מהו התוכן שיש ליצוק למילים "הפרעה" ו"מטרד" שבתקנה.
סעיף 2 לחוק למניעת מפגעים קובע איסור על גרימת רעש חזק או בלתי סביר, כאשר רעש זה מפריע או עשוי להפריע לאדם המצוי בקרבת מקום או לעוברים ושבים. בפסיקה פורש איסור זה ככולל מבחן אובייקטיבי וסובייקטיבי.
סעיף 11ב לחוק, שהוא מקור סמכותו של השר או מי שהוא הסמיך לכך להוצאת צו לסילוק מפגע, קובע כי בעל הסמכות רשאי לצוות על הסרת מפגע כאשר נגרם "רעש או ריח חזקים או בלתי סבירים". כלומר, המבחן להפעלת הסמכות המסוימת, שהיא בלב הדיון, הוא אובייקטיבי דווקא ומחייב הכרעה בשאלה מהו רעש "חזק" או "בלתי סביר".
מטרד, על פי סעיף 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מוגדר כ"הפרעה של ממש", ובפסיקה נקבע כי על ההפרעה להיות מוחשית ולא קלת ערך, מהותית ולא חולפת ויש למדוד אותה על פי אמת מידה אובייקטיבית. גם לגבי מהותה של הפרעה הובעה הדעה כי זו צריכה להיבדק לפי מבחן האדם הסביר ולא לפי האדם המסוים הרגיש ובכך יש משום אובייקטיוויזציה של בדיקת ה"הפרעה". בנסיבות, מתבקשת השאלה מה ייחשב בנסיבות העניין כרעש החורג מעבר לסביר.
תקנות 1990 קובעות אמות מידה כמותיות למדידת רמות רעש, לצורך הגדרתן כרעש בלתי סביר, כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. תקנות אלה הותקנו בין היתר מכוח סעיף 16 לחוק, המאפשר פטור מהוראות החוק אם הדבר דרוש "לשם שמירה על זכות ציבורית שהיא עדיפה על הזכות שתיפגע על ידי כך".
כאשר באים לקבוע מהו "רעש בלתי סביר" שבהתקיימו רשאי בעל הסמכות להוציא צו מכוח סעיף 11ב לחוק למניעת מפגעים, וכאשר מבקשים ליצוק תוכן לקבוע בתקנה 15 לתקנות 1992, יש לקחת בחשבון את קביעת מחוקק המשנה בתקנות האחרות שהותקנו מכוח החוק למניעת מפגעים. עמדת המחוקק ככלל הינה שככל שמפלס הרעש גבוה יותר, כך ייקבע משך חשיפה קטן יותר וההיפך.
בנסיבות העניין, כך או אחרת, את עמדת המשיב, הגורסת כי כל רעש הנשמע באזור המגורים ועולה על 5 דציבלים יצדיק הפעלת הסמכות שבסעיף 11ב לחוק, אין לקבל. זכות הטיעון (או חובת השימוע) נגזרת מחובתה של הרשות המינהלית להבטיח הגינות בהליך ומשמעה שעל הרשות לאפשר לאדם או לגוף, העלול להיפגע מהחלטתה, הזדמנות נאותה להשמיע בפניה את טענותיו.
אף אם היה מקום לראות בתכתובת בין הצדדים משום הזדמנות לטעון, הרי שזכות הטיעון לא מוצתה, באשר המידע עליו התבססה החלטת הרשות לא הובא לידיעת המבקשת ולא ניתנה לה הזדמנות נאותה להגיב עליו.
עמדת המשיב הרואה בכל רעש הנשמע באזור המגורים, ללא תלות בעוצמתו, רעש המצדיק הוצאת הצו וקביעתו הגורפת לפיה יש להפסיק את המפגע "ע"י הפסקת העבודות" באמצעות ציוד בניה בשעות הלילה, הינה קיצונית ואינה יכולה לעמוד. קביעה כזו לא זו בלבד שאינה מחוייבת מהתקנות, אלא שהיא אינה עולה בקנה אחד עם עמדתו של מחוקק המשנה ואינה סבירה, באשר היא אינה מאזנת כראוי בין השיקולים הרלוונטיים ונותנת משקל מכריע לאינטרס התושבים ומשקל מועט, אם בכלל, לאינטרס שמנגד. הוראת המשיב על הפסקת המפגע "על ידי הפסקת העבודות" באמצעות ציוד בניה בלילה הינה פתרון קיצוני, שאינו מביא בחשבון חלופות אחרות פוגעניות פחות.
בחינת המידתיות מחייבת השוואה בין חלופות הפעולה הקיימות בהתאם למידת פגיעתן באינטרסים המוגנים. החלופה שננקטה על ידי המשיב היא הפוגעת במידה הרבה ביותר באינטרס המבקשת ובאינטרס הציבורי בביצוע עבודות בניית תוואי הרכבת.
די בעיון בהוראות החוק למניעת מפגעים ללמדנו שבידי השר, או מי שמונה על ידו, לנקוט בצעדים דרסטיים פחות מהצעד שננקט. |
|
חזרה למעלה |
|
|
19 [תגמולים] |
|
|
ענ (ראשל"צ) 39662-07-10 ט.ה נ' קצין התגמולים (שלום; שלומית יעקובוביץ; 02/09/12) - 3 ע' |
|
עו"ד: |
ועדת הערעורים לפי חוק הנכים קיבלו את ערעורה של המערערת על החלטת המשיב – קצין התמולים בחלקה. נקבע, כי הדחק "הצבאי" שחוותה המערערת לא עמד בדד והפך קריטי בעבורה משחבר לאותם גורמי דחק "לבר צבאיים" אשר, מלכתחילה, ערערו את מצבה הנפשי עד כדי פנייה לקקבלת עזרה / טיפול נפשי.
תגמולים – נכי צהל – קשר סיבתי
המערערת הגישה ערעור על החלטת המשיב לפיה אין קשר בין מחלת הנפש, ממנה סובלת המערערת, ובין תנאי שירותה הצבאי.
בית המשפט קיבל את הערעור בחלקו וקבע כלהלן:
בנסיבות העניין אין לקבל את קביעותיהם של המומחיים לקבל את 2 קביעותיהם. שכן אין בהן ביטוי הולם לכלל גורמי הדחק שחוותה המערערת, כפי שבאו בפני הוועדה. בעוד שקביעת המומחה מטעם המערערת אינה משקללת את גורמי הדחק ה"לבר צבאיים" חוויות ילדות שעלו אגב תכני הקורס בו השתתפה המערערת ומערכת יחסים מורכבת עם בן זוג, אאשר הסתיימה באירוע מיני טראומטי, כך גם קביעת המומחית מטעם המשיב אינה מעניקה משקל כלל לגורם הדחק "הצבאי".
בנסיבות העניין, לצד גורמי הדחק ה"לבר צבאיים" שחוותה המערערת, אשר תוארו על ידה באנמנזות שמסרה אגב טיפול רפואי. תנאי השירות להם נחשפה המערערת במהלך ימי מבבצע עופרת יצוקה עת נדרשה מתוקף תפקידה להימצא בבסיס סגור בטווח ירי הקאסמים, היו בעבורה סטרסוגנים והגם שמצב דחק זה היה מנת חלקם של אזרחים רבים באותה עת ממש.
המבחן לקיומו של קשר סיבתי משפטי בין מחלה שפרצה בעת השירות לבין השירות תולה עצמה במבחן משולב סובייקטיבבי אובייקטיבי.
תנאי מוקדם הוא שיחבור אל המבחן הסובייקטיבי מבחן אובייקטיבי אף הוא, דהיינו מבחן התולה עצמו באירוע חיצוני שאירע לחייל או ב"מצב" חיצוני לחייל, ואשר בעקבות אחד מהם פרצה בגופו המחלה הקונסטיטוציונלית. ואולם לא כל אירוע חיצוני אובייקטיבי די יהא בו.. צורך מובנה הוא במטאריה שאותו אירוע תהא בו ממשות שלא יהא זה אירוע טריוויאלי, שלא יהא אך קשר רופף בינו לבין פרוץ המחלה.
השאלה אימתי נסווג אירוע כטריוויאלי ואימתי נסווג אירוע כיוצר קשר סיבתי, שאלה היא הנתונה להכרעה בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו. שיקול הדעתהמוקנה לבית משפט שיקול דעת רחב הוא.
יש לקבל את עדות המערערת לפיה בעקבות הפחד מהאזעקות מיעטה לישון עד כדי שעה עד שעה וחצי בלילה.
אותו דחק "צבאי" שחוותה המערערת לא עמד בדד והפך קריטי בעבורה משחבר לאותם גורמי דחק "לבר צבאיים" אשר, מלכתחילה, ערערו את מצבה הנפפשי עד כדי פנייה לקבלת עזרה / טיפול נפשי. |
|
חזרה למעלה |
|
|
20 [נזיקין] |
|
|
תא (ת"א) 57364-07 גיא חביב נ' המאגר בע"מ - חברה לבטוח (שלום; יעל הניג; 21/08/12) - 2 ע' |
|
עו"ד: ז. קליר, א. דויטש, ז. מנדלוביץ |
טיפול או תיקון דרך פירושו בהרחבה כך שיכללו גם בדיקה. כלומר, גם נהג שאינו יודע לתקן תקלות והיוצא מרכבו על מנת לבדוק עצם קיומה של תקלה הוא בגדר "משתמש". הטעם לכך נעוץ חד משמעית במבחן הוותיק, המסורתי והמקובל מבחן הסיכון התחבורתי, הבודק אם קיימת זזיקה סיבתית בין השימוש ברכב לבין נזק.
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – תאונת דרכים
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – פיצויים
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – חישובם
התובע הגיש כנגד הנתבעת תביעות בגין נזקי גוף שנגרמו לו בשתי תאונותדרכים ועל פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. באשר לתאונה הראשונה, המחלוקת מצומצמת ועניינה גובה הפיצוי בגין נזק לא ממוני. באשר לתאונה השנייה, המחלוקות הן על היקף הנזק, על הנכות הרפואית, על הנכות התפקודית ועל כושר ההשתכרות של התובע. מחלוקת נוספת שעלתה בחזזית שבין התובע לפול, הינה באשר לזכותו של התובע ל- 21 % מתביעתו, במידה שנזקו ייבלע על ידי תגמולי המל"ל.
בית המשפט פסק כלהלן:
בית המשפט ולא המל"ל או המומחה הרפואי, הוא המכריע בשאלת התפקודיות של נכות, יהא אשר יהא שיעורה הרפואי. על אף פגיעותיו ועל אף מומיו, לא שקט התובע על שמריו ועשה ככל יכולתו לשקם את עצמו ולשוב למסלול, אף בתקופה הקשה בסמוך לאחר התאונה.
ממצבר הנתונים והראיות עולה כי התובע עצר את האופנוע לשם בדיקת קיומה של דליפת דלק ובדיקת אפשרות המשך הנסיעה. הוא בדק את האופנוע, הוריד את הקסדה מראשו, צלצל לממישהו אחר וזה הרגיע אותו שלא מדובר בדליפת דלק. בשלב מסוים ולא ידוע, ניתק התובע את צינורית הדלק. ברגע התאונה כבר ידע התובע שהוא יכול להמשיך בנסיעה והוא עמד וסידר, התעסק באופנוע.
ההלכה הפסוקה פירשה בהרחבה כי אף עצירת הרכב ויציאת הנהג ממנו מקיימת את השימוש ובבלבד שהיא קשורה בטבורה לביצוע הטיפול והתיקון.
טיפול או תיקון דרך פירושו בהרחבה כך שיכללו גם בדיקה. כלומר, גם נהג שאינו יודע לתקן תקלות והיוצא מרכבו על מנת לבדוק עצם קיומה של תקלה הוא בגדר "משתמש". הטעם לכך נעוץ חד משמעית במבחן הוותיק, המסורתי והמקובל מבחןהסיכון התחבורתי, הבודק אם קיימת זיקה סיבתית בין השימוש ברכב לבין נזק.
התובע קיים את כל מבחני ה"שימוש" לרבות את מבחני ה"אצבע" של הפסיקה המחוזית, כאשר ממש בעת שעשה שימוש ברכבו הוא נפגע על ידי רכב צד שלישי. הוא "יצא" מהאופנוע על מנת לעשות בו "שימוש" הוא השתממש ברכבו לשם בדיקת התקלה ובדיקת עצם קיומה.
לא הובאה אינדיקציה ולו קלושה, לכך כי היה בדעתו לסיים את הנסיעה או כי סיים את הנסיעה בעת התאונה. מכאן, שהסיכון התחבורתי שהתממש למרבה הצער, הינו סיכון הרובץ לפתחה של הפול, מבטחת השימוש באופנועו. |
|
חזרה למעלה |
|
|
משפחה |
|
21 [משפחה] |
|
|
תמש (חי') 14952-01-09 א.נ נ' ט.נ (משפחה; אלה מירז; 15/08/12) - 11 ע' |
|
עו"ד: יורם רם, נאוה סרף הרשקוביץ |
כאשר מדובר ביחסי משפחה – קיימת חזקה, שאף היא ניתנת לסתירה, כי העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה. חזקה זו מצומצמת רק לקשרים אשר בהם טבעי להניח שמדובר במתנה.
משפחה – יחסי ממון – מתנה
.
התובעת אמה של הנתבעת 2 ואשתו לשעבר של הנתבעת 1 הגישה כנגד הנתבעים תביעה כספית להשבת סכום של 173, 175 ₪ בגין הלוואה שלטענתה נתנה להם בסכום של 150, 003 ₪ (בצרוף ריבית והצמדה), לצורך רכישת דירה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
כאשר מדובר בהעברת כספים בין קרובים, על הצד הטוען, להוכיח כי המדובר בהלוואה וזאת בכל אמצעי הראיה הקיימים ולאו דווקא בראיה בכתב, או באמצעות הסכם הלוואה. כאשר מדובר ביחסי משפחה – קיימת חזקה, שאף היא ניתנת לסתירה, כי העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה. חזקה זו מצומצמת רק לקשרים אשר בהם טבעי להניח שמדובר במתנה.
כאשר מדובר ביחסי משפחה קיימת חזקה כי מדובר במתנה. עם זאת, מדובר בחזקה הניתנת לסתירה. במקרה דנן לכאורה קיים מסמך הלוואה. בנסיבת העניין, לא ניתן לראות במסמך ראיה לקיומה של הלוואה.
ניסיון החיים מלמד כי הורים נוהגים להעניק לצאצאיהם מתנות כספיות ואחרות. משנישאים הילדים ומקימים משפחה משלהם, הופך בדרך כלל אף בן זוגם לחלק מהמארג המשפחתי החוסה "תחת כנפיהם" של ההורים והנתמך בסיועם. הנתינה לצאצא או לבן זוגו, במקרים שבהם חיים בני הזוג חיי שיתוף ועושים שימוש משותף בכספים המגיעים אליהם מכל מקור, הינה אזי נתינה משותפת לשני בני הזוג. בהתבסס על הגיון הדברים וניסיון החיים, נתינה שכזו לצאצאים ולבני זוגם תסווג כמתנה, אלא אם כן יוכח מפורשות כי הנתינה ניתנה בגדר הלוואה או כנגד תמורה מוגדרת. |
|
חזרה למעלה |
|
|
22 [ירושה] |
|
|
תע (ת"א) 108091-08 עזבון המנוח י.א. ז"ל נ' ר.א (משפחה; שפרה גליק; 11/08/12) - 16 ע' |
|
עו"ד: רועי קורץ, דניאל פרידנברג, אבנר מנוסביץ |
בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת התובעת להכיר בה כבת זוגו של המנוח. נפסק, בין השאר, כי התובעת לא יכולה להיות בת זוגו של מר ש., ובמקביל ובאותו הזמן להיות בת זוגו של המנוח. אף סעיף 55 לחוק הירושה המתייחס לירושה של ידועים בציבור, מתנה זאת בכך שאף אחד מהצדדים לא נשוי לאדם אחר. התובעת לא יכולה להיות בו זמנית בת זוג של שני אנשים שונים, וזאת אף בשעה שהיא מצהירה כי היא בת זוגו של מר ש.
ירושה – בני-זוג – חיי משפחה במשק בית משותף
.
בית המשפט נדרש לשאלה: האם התובעת הינה "בת זוגו" של המנוח י.א. ז"ל שבינתיים הלך לעולמו והאם זכאית היא לרשת את המנוח בהתאם לסעיף 11(א) לחוק הירושה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
חוק הירושה אף הכיר בירושה של ידועים בציבור, ומעמדו של הידוע בציבור הושווה למעמדו של "בן זוג" על פי סעיף 11 לחוק הירושה, בהתאם לתנאים המפורטים בסעיף 55 לחוק הירושה. לאור ההבחנה שנעשתה בחוק הירושה בין בני זוג לבין ידועים בציבור שאינם נשואים, הפסיקה פירשה את המונח "בן זוג" המופיע בסעיף 11 לחוק הירושה כמי שהיא נשוי למוריש בשעת מותו. היינו, בן זוג המוכר כיורש על פי דין, הוא מי שהיה נשוי למוריש בשעת פטירתו בנישואין "פורמאליים".
הפסיקה פירשה כי יש לבחון את המונח "בן זוג" בחוק הירושה על פי מבחן "ההזדקקות לגט". מילים אחרות, גם אם אדם לא נישא כדין אך בית הדין הרבני היה קובע, לו העניין היה מובא בפניו, כי האשה זקוקה לקבל גט בכדי להינשא לאחר, הוא יחשב כבן זוג לצורך חוק הירושה. במקרה שבו מדובר בנישואי ספק על פי הדין הדתי, יש לראותם כבני זוג לצורך סעיף 11 לחוק הירושה.
יוצא אפוא, כי חוק הירושה הכיר בשני סוגים של יחסים בין בני זוג, המקנים זכות ירושה על פי דין: האחד הוא "בני זוג" הזכאים לרשת מכוח קשר נישואין פורמאלי, בהתאם לסעיף 11 לחוק הירושה, השני הוא בני זוג הזכאים לרשת מכוח חיי משפחה במשק בית משותף, ובלבד שלא היו נשואים לאדם אחר, בהתאם לסעיף 55 לחוק הירושה. בענייננו אין חולק כי התובעת הייתה נשואה "פורמאלית" למנוח בעת פטירתו. בנסיבות העניין, וחרף העובדה כי התובעת הייתה נשואה פורמאלית למנוח, יש לתת פרשנות מהותית למונח "בן זוג" ויש לקבוע כי התובעת איננה זכאית לרשת את המנוח.
בפרשנות של טקסט משפטי יש להבחין בין משמעותו הלשונית של הטקסט לבין משמעותו המשפטית. משמעותו הלשונית של הטקסט קובעת את מגוון המשמעויות שהטקסט יכול לשאת בשפתו. משמעותו המשפטית של הטקסט היא המשמעות הלשונית המגשימה את התכלית שהנורמה הגלומה בטקסט נועדה להגשים.
בקביעת מתחם המשמעויות הלשוניות, הפרשן פועל כבלשן והוא מעניק לטקסט אותו מובן המגשים את תכליתו. הפרשן אינו רשאי ליתן לטקסט מובן משפטי הנופל מעבר למתחם המשמעויות הלשוניות של הטקסט. מבחינה משפטית למונח "בן זוג" אין הגדרה אחת, ויש לבחון את ההגדרה אשר תגשים את התכלית המונחת ביסוד החקיקה. משמעותו של המונח "בן זוג" נקבעת על פי הקשרו והתכלית המונחת ביסודו.
סעיף 11 לחוק הירושה נועד להגשים ארבע מטרות עיקריות: המטרה הראשונה של הוראת סעיף זה נועדה להעניק זכות לרשת לבן זוג עימו מיסד המוריש את הקשר באופן פורמאלי; המטרה השנייה נועדה לשקף את רצונו המשוער של המוריש – התחקות אחר הרצון המשוער של המוריש, כאשר הנחת המחוקק היא שכוונת המוריש לחלק את ירושתו לבני משפחתו הקרובים; המטרה השלישית של הוראה זו נועדה להגן על המשתייכים לחוג המשפחתי המצומצם של המוריש, תוך הגנה על התא המשפחתי המצומצם ולחזקו; המטרה הרביעית היא להשוות בין מעמדם של בני זוג נשואים למעמדם של הידועים בציבור.
בענייננו, נראה כי התובעת איננה בגדר "בת זוג" של המנוח, ובחינת המטרות של סעיף 11 לחוק הירושה – הענקת זכות לבן זוגו של המוריש לרשת את המוריש – מחייבת את המסקנה לפיה התובעת איננה זכאית לרשת את המנוח. הן התובעת והן המנוח לא ראו את עצמם כ"בני זוג".
בחינת הפרשנות של המונח "בן זוג" המופיע בסעיף 11 לחוק הירושה, הן במובן הלשוני והן במובן המשפטי, תוך בחינת תכליות החוק, מלמדת כי התובעת איננה בגדר בת זוגו של המנוח. התובעת איננה "אחד מן השניים שהם זוג" ואיננה "אחת מצמד", שכן התובעת והמנוח חיו בנפרד, ללא כל קשר ביניהם למעלה מ-30 שנה, כאשר בתקופה זו התובעת ניהלה חיי זוגיות ומשפחה עם מר ש. ונולדו לה שתי בנות נוספות. כך גם יש ללמוד לאור התכליות והמטרות של הוראת סעיף 11 לחוק הירושה.
בית המשפט העליון הכיר בפרשנות מהותית של המונח "בן זוג" המופיע בסעיף 11 לחוק הירושה, וחרף העובדה שעל פי הדין הדתי – הדין האישי – האישה הייתה נשואה פורמאלית למוריש, נקבע כי היא איננה "נשואה" לצורף סעיף 146 לחוק הירושה, ואף איננה בגדר "בת זוג" הזכאית לרשת לצורך סעיפים 10-11 לחוק הירושה.
בנסיבות יש להעדיף פרשנות מהותית של המונח "בן זוג" על פני פרשנות פורמאלית. לאור התכלית של הוראות סעיפים 10-11 לחוק הירושה, הפרשנות הנכונה והמתאימה במקרה דנן הינה שחרף כך שהתובעת נשואה על פי הדין הדתי למנוח, התובעת איננה זכאית לרשת אותו, הן לאור הנתק הממושך ביניהם והן לאור העובדה שהייתה ידועה בציבור של אדם אחר במשך 36 שנה.
התובעת לא יכולה להיות בת זוגו של מר ש., ובמקביל ובאותו הזמן להיות בת זוגו של המוריש. אף סעיף 55 לחוק הירושה המתייחס לירושה של ידועים בציבור, מתנה זאת בכך שאף אחד מהצדדים לא נשוי לאדם אחר. התובעת לא יכולה להיות בו זמנית בת זוג של שני אנשים שונים, וזאת אף בשעה שהיא מצהירה כי היא בת זוגו של מר ש. |
|
חזרה למעלה |
|
|
23 [משפחה] |
|
|
תמש (נצ') 15219-11-09 ס.ש.א נ' א.א (משפחה; רונית גורביץ; 04/07/12) - 25 ע' |
|
עו"ד: |
דיני המשפחה מחייבים קביעה עקרונית של אחריות בן הזוג לחובות התא המשפחתי. האחריות העקרונית לחובות היא צידו האחר של השיתוף העקרוני בנכסים בין בני הזוג. שכן בחיי נישואין יש דבש ויש עוקץ. הצדדים נהנים ממאמץ משותף, שתורם כל אחד מהם לתא המשפחתי וגם צריכים לשאת בכשלונות כלכליים של אחד מהם הפוגעים בתא זה.
משפחה – מזונות אישה – מורדת
משפחה – מזונות אישה – שיעורם
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – רכוש משותף
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – חזקת שיתוף נכסים
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – חזקת השיתוף
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – בית המגורים
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – איזון משאבים
.
התובעת הגישה כנגד הנתבעת שתי תביעות שהגישה כנגד הנתבע. האחת; הינה תביעה לפסיקת מזונותיה, והשניה; הינה תביעה למתן סעד הצהרתי לזכויותיה ברכוש המשותף וכן לנקיטת סעדים על פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג ולפירוק שיתוף.
בית המשפט פסק כלהלן:
בהיות בני הזוג יהודים חל עליהם הדין העברי. סעיף 2 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), קובע כי אקט הנישואין עצמו מקים זכויות וחובות הדדיים בין הבעל לאישה וביניהם חובת הבעל לזון את אשתו, חובה הקיימת כל עוד מתקיים קשר הנישואין. לעניין היקף מזונות האישה, קובעת הפסיקה כי הבעל חייב לספק את מכלול מזונותיה של אשתו לרבות המדור לפי הכלל "עולה עימו ואינה יורדת עימו", אשר לפיו החובה לזון את האישה אינה מתפרשת על פני צרכיה ההכרחיים בלבד, אלא יש לזון אותה לפי מעמדה ולפי רמת החיים לה הורגלה בבית בעלה. בעניין זה קבע בית המשפט העליון כי הדגש הוא על רמת החיים שהאישה הורגלה אליה ולא על עושרו של הבעל.
כאשר מצבו הכלכלי של הבעל אינו טוב, עליו לספק לאשתו את מזונותיה המינימאליים ולא תישמע ממנו טענה כי אין ידו משגת. כאשר יכולתו של הבעל לצורך קביעת שיעור המזונות אינה נקבעת אך ורק על פי הכנסתו בפועל מעבודה, אלא נגזרת אף ממקורות אחרים העומדים לרשותו דוגמת רכוש, כספים פנויים, חסכונות וכן פוטנציאל השתכרותו על פי מקצועו וכישוריו. על רמת החיים ניתן ללמוד בין השאר מתכולת הבית, אופני הבילוי ואופי המדור בו התגוררו בני הזוג בעת הנישואין.
חובתו של הבעל לספק מזונות אשתו כל עוד היא עמו, אלא אם כן היא עזבה את הדירה מסיבה מוצדקת, כאשר בהקשר זה קובעת הפסיקה שדי לה לאשה להוכיח הטעם המבורר לעזיבה בראיות שהן במשקל נוצה. אם עזיבת האישה נגרמה באשמת הבעל, כלומר "המניע ממנו" לא תאבד האישה זכותה למזונות; את זכות האישה למזונות בנסיבות אלה של חיי פירוד, כשיסוד החיים המשותפים נעדר, ניתן להבין כמבוססת על דרישה הוגנת מהבעל לשאת בתוצאות התנהגותו ולמנוע מהאישה סבל על לא עוול בכפה. מהראיות עולה, כי הנתבע הנו הבעלים של דירת הירושה.
אמת הדבר כי על פי ההלכה הפסוקה בהעדר פסק דין המחייב במתן גט, חייב הבעל במזונות אשתו בפרט כאשר היא אינה יכולה להתפרנס ממעשי ידיה. אולם החלת הלכה זו סוייגה למקרה בו צד דוחה ומסכל את סידור הגט. מעדותה של התובעת ומהצהרותיה לפרוטוקול בבית הדין הרבני, עולה כי פניה לגירושין, ואולם החיוב בדמי המזונות מחד והעדר ההכרעה בענין הרכושי מאידך, מקבעים את הסכסוך ומונעים כל פיתרון. במצב נכוחה תקנת הציבור, עיקרון תום הלב והצורך להביא את הסכסוך לסיומו מחייבים הפסקת החיוב במזונות בד בבד עם מתן ההכרעה בהיבט הרכושי. על פי ההלכה הפסוקה מיושמת חובת תום הלב שבסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), גם על דיני מזונות שחיובם הוא מהדין ולא בהסכם.
התובעת הרימה את נטל הראייה להצדקת עזיבתה, אפילו נטל זה קל כנוצה, ועל כן אין הנתבע פטור בדיעבד מתשלום המזונות הזמניים שנפסקו (1000 ₪ לחודש) עד למועד מתן פסק הדין. בנסיבות העניין יש לערוך איזון המשאבים בין הצדדים ביחס לכל רכוש ו/או זכות שצבר מי מהצדדים מיום נישואיהם ועד ליום הקובע. סעיף 8 לחוק יחסי ממון מהווה כלי רב עוצמה בביצוע איזון משאבים. הוא מקנה לבית המשפט סמכות, אם ראה נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע ו/או לקבוע כי שוויו של נכס מסוים לא יאוזן, ועל כן יש לעשות בו שימוש זהיר ומושכל.
איזון משאבים ייעשה על דרך חלוקה שווה של שווי כלל הנכסים. כלל זה מבוסס על ערכי היסוד, ביניהם, ערך השוויון, האוטונומיה של הפרט וזכויותיו הקנייניות. השימוש בחריג שבסעיף 8 עלול לפגוע בזכויות אלה ויש על כן להזהר פן השימוש שיעשה בו יחתור תחת תכלית חוק יחסי ממון וערכי הצדק אותם הוא נועד להגשים. לפיכך, נקבע כי יש צורך בקיומן של "נסיבות מיוחדות" כדי להצדיק סטיה מהכלל הקבוע בסעיף 5 לחוק יחסי ממון.
גישת הפסיקה בנוגע להפעלת סעיף 8 לחוק יחסי ממון הנה עקבית ככלל, ומלמדת כי הכרעה על פי סעיף 8(2) לחוק היא היוצאת מן הכלל, ורק בנסיבות קיצוניות יסטה בית המשפט מהכללים של איזון רגיל בבחינת מחצה על מחצה. בנסיבות, לא הוכח, כי מתקיימות נסיבות מיוחדות וחריגות המצדיקות סטייה מיחס האיזון מחצה על מחצה הקבוע בחוק, באופן שייפגעו זכויותיו הקנייניות של מי מהצדדים. חלוקת הזכויות והנכסים שנצברו מיום הנישואין ה- 21.11.1994 ועד ליום הקובע, ה-12/11/2009 יאוזנו כעיקרון באופן שווה בין הצדדים.
משנרכש נכס במשותף ונרשם בפנקסי המקרקעין ככזה, אין מקום לחקור מהו מקור הכספים אותם השקיעו כל אחד מהצדדים בנכס. כאשר בני זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי שבני הזוג התכוונו לשותפות שווה ביניהם ולשוויון, וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד אחד לצד האחר, ואין בה כדי לשנות את השותפות השווה של הצדדים בנכס. תשלום זה או אחר אשר נתן או השקיע מי מהצדדים לרכישת הדירה נעשה במודע כשהוא יודע שהדירה רשומה במשותף והינה משותפת, ומשכך מהווה מתנה לצד האחר.
דירת המגורים היא "גולת הכותרת של השיתוף" ומשכך מפקיעה כמעט לחלוטין את כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים לטובת המימד השיתופי נורמטיבי. על פי הוראות סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, זכאי כל אחד מבני הזוג, עם פקיעת הנישואין ל"מחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג". סעיף זה מגדיר וקובע למעשה את "בסיס האיזון" או את "מסת האיזון".
סעיף 5(א) (1) עד (3) לחוק יחסי ממון מתייחס לנכסים שאינם נכנסים למסת האיזון, נכסים אלו מכונים "נכסים חיצוניים" היינו נכסים שלא נוצרו ביגיעת בני הזוג במהלך תקופת הנישואין אלא נפלו בחלקו של אחד מבני הזוג מכוח זיקה משפחתית חברתית או אחרת שאין לה ולנישואי הצדדים ולא כלום. סעיף 5(א)(1) לחוק קובע חזקה ראשונית כי דירה שנתקבלה בירושה היא נכס חיצוני ועל כן אינה נמנית על קהל הנכסים המשותפים בני האיזון בפקיעת הנישואין. ברם היא ניתנת לסתירה.
חזקה זו נתפרשה בהלכה הפסוקה כמתירה העלאת טענה בדבר שיתוף בנכס ספציפי – לרבות נכס "חיצוני" – מכוח הוראות הדין הכללי, להבדיל מדיני המשפחה. על מנת להקים מסקנת שותפות לגבי נכסים חיצוניים, מוטל על הטוען לשיתוף הנטל לשכנע כי מערך העובדות אכן מצביע על כוונה ליצור שיתוף בין בני הזוג בנכס החיצוני הנדון.
בנסיבות לא הובאה הוכחה להשקעה כלשהי ו/או להקניית זכויות לתובעת בדירת הירושה במשך תקופת הנישואין. וגם דמי השכירות שהועברו לה הופסקו בתום שלוש שנים ע"י הנתבע ללא שסופק כל הסבר לכך מצידה. ללמדך כי לא נוצר שיתוף בנכס.
דיני המשפחה מחייבים קביעה עקרונית של אחריות בן הזוג לחובות התא המשפחתי. האחריות העקרונית לחובות היא צידו האחר של השיתוף העקרוני בנכסים בין בני הזוג. שכן בחיי נישואין יש דבש ויש עוקץ. הצדדים נהנים ממאמץ משותף, שתורם כל אחד מהם לתא המשפחתי וגם צריכים לשאת בכשלונות כלכליים של אחד מהם הפוגעים בתא זה. |
|
חזרה למעלה |
|
|
כתבי טענות |
|
|
|
|
