|
עליון |
|
1 [ראיות] [עונשין] |
 |
|
עפ 4514/10 מוחמד דיבה נ' מדינת ישראל (עליון; א' רובינשטיין, ס' ג'ובראן, י' דנציגר; 03/09/12) - 31 ע' |
|
עו"ד: נעמי כץ לולב, שלמה לקר |
 נדחה ערעור המערער על הרשעתו, כמבצע בצוותא, בעבירת רצח ושתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה. נפסק, בין היתר, כי אין הצדקה להפחתת משקלה של ראיית הזיהוי אך בשל העובדה שסניגורו של המערער לא נכח במסדר הזיהוי, וכי סיווג המערער כמבצע בצוותא הולם את הראיות.
ראיות – זיהוי – נוכחות סניגור במסדר זיהוי
ראיות – זיהוי – מסדר זהוי
ראיות – זיהוי – משקלו
ראיות – זיהוי – ערכו הראייתי
עונשין – שותפים לעבירה – מבצע בצוותא
.
נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע בצוותא של עבירת רצח ושתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה. בימ"ש המחוזי הרשיע את המערער, כמבצע בצוותא, בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום וגזר עליו עונש של מאסר עולם. מכאן הערעור המופנה נגד הכרעת הדין.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט ג'ובראן ובהסכמת השופטים רובינשטיין ודנציגר) דחה את הערעור ופסק כי:
אשר לטענת המערער נגד עריכת מסדר זיהוי חי ללא נוכחות סניגורו, הכלל הוא נוכחות סניגורו של החשוד במסדר הזיהוי והחריג הוא היעדרותו. עריכת המסדר ללא נוכחות סניגור ומבלי שתהיינה נסיבות חריגות המצדיקות זאת, עשויה להביא להפחתה במשקלה הראייתי של תוצאת מסדר הזיהוי. השיקולים שצריכים להנחות בקביעת הנסיבות שבעטיין יתקיים החריג ויופחת משקל ראיית הזיהוי הם: שמירה על זכויות החשוד; תקינות מסדר הזיהוי ועמידתו בתנאים הנדרשים; צרכי החקירה; סד הזמנים שבו נתונים הגורמים המעורבים בחקירת החשוד; היכולת לגייס ניצבים מתאימים; זמינות העדים המזהים, מורכבות הליכי המסדר ועוד. איזון בין כל השיקולים הוא שיכריע את משקלה של ראיית הזיהוי כאשר נטענת טענה בדבר אי נוכחותו של סניגורו של החשוד במסדר הזיהוי.
בענייננו, הנסיבות הצריכו שהמסדר ייקבע לאותו יום מאחר שמעצרו של המערער היה לקראת סופו. הסניגור הסכים טנטטיבית למועד שנקבע ויצר את הרושם אצל עורכי המסדר כי ניתן להתחיל בהכנה לעריכתו. לאחר כל ההכנות, הסניגור לא טרח לעדכן את עורכי המסדר בדבר הקושי שלו להתייצב בזמן שהוסכם ונמנע מלענות לשיחותיהם. אף עורך הדין החלופי ממשרדו של הסניגור התעכב באורח בלתי סביר. בנוסף, נשמרו זכויות הנאשם ותקינות מסדר הזיהוי. משכך, אין זה מקרה המצדיק את הפחתת משקלה של ראיית הזיהוי אך בשל העובדה שסניגורו לא נכח במסדר הזיהוי; אין במפגש החד פעמי בין המערער לבנו של המנוח, שאותם שניהם לא זכרו במעמד מסדר הזיהוי, כדי לפגום בו או להפחית מראיית הזיהוי.
אשר לביצוע בצוותא, המערער הגיע לזירת הרצח ברכב עם אנשים נוספים המצוידים בסכינים, נכח בזירת אירוע הרצח לכל אורכה ונמלט מהזירה יחד עם יתר הרוצחים באותו רכב. הגעת הקבוצה למקום כשבאמתחתה כלי נשק וכשבתוך מספר דקות בודדות נותר המנוח שותת דם וללא כל רוח חיים מלמדת על כוונת חבריה לבצע את שביצעו. מיקום המערער בין חברי הקבוצה די בו בנסיבות העניין כדי ללמד על היותו חלק ממעגל הביצוע הפנימי של העבירה, אף מבלי שהוכחה תרומתו הפיזית לרצח המנוח. כוונת חברי הקבוצה לרצוח את המנוח גם נלמדת מאופי, היקף ומיקום הדקירות שהופיעו על גופו. כל אלה מובילים למסקנה כי סיווג המערער כמבצע בצוותא הולם את הראיות. יתר טענות המערער נדחו. |
|
חזרה למעלה |
|
|
2 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
|
עפ 816/10 עודד גולד נ' מדינת ישראל (עליון; א' חיות, נ' הנדל, א' גרוניס; 03/09/12) - 59 ע' |
|
עו"ד: יובל קינן, אדם פיש, תמי אולמן, מיכה פטמן, נועם עוזיאל, ליאת בן ארי שווקי |
בימ"ש עשה שימוש בדוקטרינה עבירה רבת פריטים ופסק כי, המערערים יורשעו בארבע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ובעבירה אחת של קבלת דבר במרמה בפרשה של הוצאת כספים במירמה מהמדינה, חלף הרשעתם בביצוע מספר רב של עבירות מרמה. עם זאת ובין היתר נוכח הצורך להעלות את רף הענישה במקרים כאלה, הוחמר עונשו של המערער בע"פ 816/10.
עונשין – עבירות – עבירה רבת-פריטים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לחומרה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות כלכליות
דיון פלילי – ייצוג – מינוי סניגור
דיון פלילי – נאשם – ייצוגו
דיון פלילי – סניגור – חובת מינוי
.
עסקינן בשלושה ערעורים על פסק דין של בימ"ש המחוזי בו הורשעו עודד גולד (המערער בע"פ 816/10, להלן: גולד) ושלמה וחניש (המערער בע"פ 835/10, להלן: וחניש) בביצוע 58 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ועבירה אחת של קבלת דבר במרמה ללא נסיבות מחמירות. בגין הרשעתם נגזר על גולד 8 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס בסך 1.5 מיליון ש"ח, או שנת מאסר תמורתו; על וחניש נגזרו 6 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי וקנס בסך 1.5 מיליון ש"ח, או שנת מאסר תמורתו. המערערים עותרים נגד הרשעתם ונגד חומרת העונש. המדינה מערערת בע"פ 1147/10 על קולת עונש המאסר בפועל. הפרשה עניינה כתב אישום שלפיו המערערים, באמצעות 8 חברות שהוחזקו או נשלטו בפועל על ידם, הציגו מצגים כוזבים כלפי מרכז ההשקעות של משרד המסחר והתעשייה והוציאו ממנו כספים במרמה במיליוני ש"ח.
.
בית המשפט העליון (מפי הנשיא גרוניס ובהסכמת השופטים חיות והנדל) דחה את הערעורים בע"פ 816/10 ובע"פ 835/10, קיבל את הערעור בע"פ 1147/10 בחלקו ופסק כי:
טענותיו של גולד באשר לחובת הייצוג נדחו בהעדר מקור חוקי שהיקנה לו זכות לקבלת ייצוג. נפסק כי זכותו של גולד לייצוג לא נפגעה שכן הוא ויתר עליה כדין ומימש את זכותו לייצג את עצמו. עוד נפסק כי לא נגרם עיוות דין בשל העדר הייצוג. גולד ניהל את הגנתו משל היה סנגור בעל ניסיון ואף נהנה בעקיפין מהייצוג המשפטי של וחניש.
היה מקום להרשיע את המערערים בעבירה רבת פריטים, ולא בביצוע עשרות עבירות מרמה. בימ"ש עמד על הגדרת עבירה רבת פריטים והוסיף כי המבחן העיקרי להחלתה הינו האם המעשים (הפריטים) הם חלק מתוכנית עבריינית אחת. כן עמד בימ"ש על השיקולים שינחו בהחלת הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים וציין כי היא רלוונטית בעיקר לעבירות רכוש. בימ"ש פסק כי בענייננו לא היה מקום להרשעת המערערים בעבירת מרמה ביחס לכל דוח ביצוע שהגישו. נפסק כי ראוי לקבוע כי כל כתב אישור עבור מפעל מאושר, שהושג על ידם במרמה, עולה כדי עבירה אחת, מרובת פריטים, של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. בימ"ש דן בכל אחד מהאישומים בהם הורשעו המערערים ודחה את כל טענותיהם. כן דחה את טענתו של וחניש ביחס למידת מעורבותו במעשים. לפיכך, נפסק כי אין מקום לשנות מהכרעת דינו של בימ"ש המחוזי, לבד מהקביעה כי תחת הרשעת המערערים ב-58 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ובעבירה אחת של קבלת דבר במרמה, יש להרשיעם בביצוע ארבע עבירות בלבד של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ביחס לכל אחד מהאישומים ובעבירה אחת של קבלת דבר במרמה.
ערעורי המערערים בנוגע לעונשם נדחו והתקבל ערעור המדינה באשר לקולת עונשו של גולד. נפסק כי על אף מעורבותו של וחניש בהחלטות, מן הראוי ליתן משקל משמעותי יותר לפער שהתקיים בין השניים ברמת הפעילות הפלילית ובחומרת מעשיהם. עוד נפסק כי חומרת המעשים והיקף המרמה, כמו גם עוצמת הפגיעה באינטרס הציבורי והצורך להרתיע מפני הונאת רשויות המדינה, מחייבים את העלאת רף הענישה. השינוי שאירע הוא בסיווג המשפטי של העבירות בהם הורשעו המערערים כעבירות רבות-פריטים והוא אינו מצדיק במקרה דנן הקלה בעונש. עוד נפסק כי אף אם שינוי בסיווג העבירות היה נראה כזיכוי חלקי, הוא איננו מחייב את הפחתת העונש הכולל מאחר שעל אף שהמערערים הורשעו בביצוע מספר רב של עבירות, עונשיהם נגזרו כעונשים כוללים ומצטברים, לפי כל אחד מארבעת האישומים שבהם הורשעו, ולא נגזרו עליהם עונשים נפרדים בגין כל אחת מהעבירות. בנוסף, בהחלטה לעניין העונש לקח בחשבון בימ"ש העליון גם את נסיבותיהם האישיות של גולד ווחניש, התמשכות ההליכים בפרשה, ובמיוחד את הכלל לפיו אין זו דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם הנאשמים. הודגש כי אלמלא שיקולים אלה היו עונשיהם של גולד ווחניש משמעותיים אף יותר. לפיכך, עונש המאסר בפועל שהוטל על גולד הועלה ל-9.5 שנות מאסר ויתר רכיבי עונשו נותרו על כנם. הערעורים לעניין עונשו של וחניש נדחו. |
קישורים נוספים:
|
|
חזרה למעלה |
|
|
3 [עבודה] [משפט מינהלי] |
|
|
בגץ 6494/11 יצחק תורג'מן נ' מדינת ישראל רפא"ל רשות לפיתוח אמצעי לחימה (עליון; א' רובינשטיין, נ' הנדל, ד' ברק ארז; 02/09/12) - 5 ע' |
|
עו"ד: מיכל ששון, נחום פינברג |
בג"ץ דחה עתירה לביטול פסק דין של ביה"ד הארצי לעבודה שדחה את ערעור העותרים על פסק דין של ביה"ד האזורי לעבודה בהעדר טעות משפטית מהותית המצדיקה התערבות; בכך שפסק הדין בביה"ד האזורי ניתן בהעדר נציג העובדים אין בנסיבות המקרה כדי להביא לביטול פסק הדין, אף אין מניעה ליתן פסק דין באופן זה ובנוסף אין מקום להעלאת טענות ערעוריות שלא הועלו בערכאה הדיונית.
עבודה – בית-הדין הארצי לעבודה – התערבות בגץ
עבודה – בית-הדין לעבודה – הרכב חסר
משפט מינהלי – בגץ – התערבות
.
עתירה למתן צו על תנאי, במסגרתה מבוקש כי בג"ץ יורה על ביטול פסק דין של ביה"ד האזורי לעבודה בו נדחו תביעות העותרים להכיר בקיומם של יחסי עובד ומעביד בינם לבין המשיבות. עוד מבוקש לבטל את פסק הדין של ביה"ד הארצי לעבודה אשר דחה את ערעור העותרים על פסק הדין האמור.
בג"ץ (מפי השופט הנדל ובהסכמת השופטים רובינשטיין וברק-ארז) דחה את העתירה על הסף ופסק כי:
כלל הוא כי בג"ץ לא יתערב בפסק דינו של ביה"ד הארצי לעבודה, אלא במקרים חריגים בגדרם נפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית שהצדק דורש את תיקונה, או מקום בו ניתן הפסק בהיעדר סמכות או תוך הפרת כללי הצדק הטבעי. בענייננו, פסק הדין של ביה"ד הארצי לעבודה לא נפלה טעות משפטית מהותית המצדיקה התערבות בג"ץ. מדובר בטענות בעלות אופי ערעורי מובהק, ואף אם שגו בתי הדין לעבודה בהחלטותיהם, ואין הדבר כך, אין בדבר משום טעות משפטית מהותית המצדיקה את העתירה.
אשר לטענת העותרים כי פסק הדין בביה"ד האזורי ניתן בהיעדר סמכות, שעה שניתן בהיעדר נציג העובדים בהרכב השיפוטי, הרי שבנסיבות המקרה אין בכך כדי להביא לביטול פסק הדין משום שבערעור שהגישו העותרים על פסק הדין של ביה"ד האזורי הם לא השיגו על ההחלטה ליתן את פסק הדין בהיעדר נציג הציבור. לנוכח זאת, אין העותרים רשאים לבחור שלא להעלות טענות משפטיות בהליך הערעורי בפני ביה"ד הארצי לעבודה, ורק משנדחה ערעורם, "לנסות מזלם" בפני בג"ץ. בנוסף, אין מניעה ליתן פסק דין באופן זה, בהתקיים התנאים שבחוק. ביה"ד האזורי אף ציין בשולי פסק הדין כי "הדיון נערך בהעדר אחד מנציגי הציבור". ציון זה, אף אם הוא חסר, מלמד לכאורה שהדבר נעשה מתוך שיקול דעת. כך או כך, עתירה לבג"ץ אינה האכסניה הראויה להעלאת טענות ערעוריות שלא מצאו זכרן בערכאה הדיונית. |
|
חזרה למעלה |
|
|
4 [דיון פלילי] [בתי-משפט] |
|
|
עפ 3751/11 עלי אבו טראש נ' מדינת ישראל (עליון; א' רובינשטיין, נ' הנדל, נ' סולברג; 02/09/12) - 30 ע' |
|
עו"ד: זיו אריאלי, דוד יפתח, משה שרמן, דן ענבר |
בימ"ש העליון פסק כי אין די בחומר הראיות כדי לבסס את הרשעת המערער בעבירת ההריגה וכי נותר ספק סביר באשמתו. לפיכך, הרשעת המערער בוטלה והוא זוכה מחמת הספק.
דיון פלילי – הרשעה – ביטולה
דיון פלילי – הרשעה – ספק סביר
דיון פלילי – הרשעה – ערעור
דיון פלילי – ערעור – התערבות במימצאים עובדתיים
בתי-משפט – ערעור – התערבות במהימנות עדים
בתי-משפט – ערעור – התערבות באמון שניתן בעדים
.
המערער הורשע, בדעת רוב, בבימ"ש המחוזי בעבירות של הריגת עלי אל וקילי (להלן: המנוח), החזקת סכין, שיבוש מהלכי משפט ונהיגה ללא רישיון נהיגה תקף. המערער זוכה מעבירת רצח. על המערער הושת עונש של 18 שנות מאסר. הערעור מופנה נגד ההרשעה, ולחלופין נגד חומרת העונש.
בית המשפט העליון (מפי השופט סולברג ובהסכמת השופטים רובינשטיין והנדל) קיבל את הערעור ופסק כי:
בבסיס הרשעת המערער עומדת הגרסה המפלילה שמסר העד המרכזי בפרשה. אלא שקשה להסתמך על גרסתו זו בשל ריבוי הגרסאות הסותרות שמסר ובשל השקרים שיצאו מפיו; זאת ועוד, הגרסה המפלילה איננה מלאה. העד בחר להסתיר את פשר קיומם של כתמי הדם הבלתי מזוהים שנמצאו במכוניתו ובעפר בזירת האירוע, וכנראה גם את הימצאותו של אדם נוסף שנטל חלק בהתרחשות; כתמי דם בלתי מזוהים אלה, אף שניתן להניח שאינם שייכים למישהו מתוקפיו של המנוח, פותחים פתח לתרחישים שונים, וביכולתם להשפיע על אשמת המערער; אשר לגרסת אחיו של המנוח, שהיה עד להתרחשויות, זו שונה בכמה פרטים שאינם שוליים מעדותו של העד המרכזי. קשה להסתמך על עדותו גם מכיוון שגם הוא בחר להסתיר את פשר כתמי הדם של האדם האחר; בנוסף, יש אפשרות ששני העדים הנ"ל תיאמו גרסאות; כמו כן, עצם הימצאותו של המערער בזירת האירוע אינה ודאית, לנוכח ביסוסה על שלושה אדנים בעייתיים.
נסיבות הריגתו של המנוח לא הובהרו די צרכן. שני העדים העידו לחובת המערער, ועל אלה נוספו שקריו-שלו. שקרים אלה פועלים מבחינה ראייתית לחובת המערער, אך בנסיבות העניין אין לשלול כי אלו נובעים מתוך רצון לחפות על אדם אחר. אילו אמת המידה להרשעה בפלילים היתה מאזן ההסתברויות כבמשפט האזרחי, כי אז יתכן וניתן היה להשאיר את הרשעת המערער על כנה. ואולם, עד התביעה המרכזי נכשל בעדותו בבימ"ש ובהודעותיו במשטרה, שיקר לצורך ושלא לצורך, כנראה כדי לערפל ולזרות חול בעיניים. גרסאותיו הרבות והשונות במשטרה ובבימ"ש, אינן מאפשרות להעמיד גרסה עקבית קוהרנטית אמינה אחת על מכונה. לא ניתן לבסס הרשעה על עדויות השניים הנ"ל, עדים עוינים. בנוסף, אין להתעלם מכתמי דמו של המנוח שנמצאו על מדרגת מכונית המערער, אך זו עמדה כנראה גם לשימושם של בני משפחתו ולא רק לשימושו-שלו.
לאור כל האמור נפסק כי, סימני שאלה ותהיות נותרו באשר לפרטי האירוע בו קיפח המנוח את חייו. בחומר הראיות אין די כדי לבסס את ההרשעה, ונותר ספק סביר באשמת המערער. לפיכך, בוטלה הרשעת המערער והוא זוכה מחמת הספק. |
קישורים נוספים:
|
|
חזרה למעלה |
|
|
5 [דיון אזרחי] |
|
|
רעא 5481/12 גרינבוים יהודית נ' חיים ביאלסטוצקי (עליון; א' חיות; 30/08/12) - 6 ע' |
|
עו"ד: גד טיכו, דודי פרחיה |
כפי שנפסק, נוכח "פניה הכפולות" של הערבות הבנקאית, מוטב שביהמ"ש המטיל חובה להפקידה יבהיר אם מדובר בבטוחה שתחשב כ"ערבות" או כ"עירבון". זאת לאור ההבדלים המשמעותיים בין ההסדרים הנוגעים לחילוטו של עירבון ובין אלו הנוגעים למימושה של ערבות. במקרה הנדון, בימ"ש קמא לא ערך אמנם הבחנה כזו בהחלטתו המקורית, אך מקובלת על ביהמ"ש העליון קביעתו כי הצדדים התייחסו אל הסכום שהופקד כאל עירבון.
דיון אזרחי – עירבון – ערבות
דיון אזרחי – עירבון – חילוטו
.
המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי תובענה נגד המשיבים, בה נטען כי משכנתא שהייתה רשומה לטובתה על מקרקעין נמחקה מבלי ששולמה לה תמורה, וכי חלק מהמשיבים ביצעו בהקשר זה מעשי מרמה וזיוף. טרם הגשת התובענה עתרה המבקשת למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד שיאסור על ביצוע דיספוזיציה במקרקעין. ביהמ"ש נעתר לבקשה והתנה את מתן הסעד המבוקש בהפקדת בטוחות. בהמשך בוטל צו המניעה הזמני, וביהמ"ש נעתר לבקשת המשיבים 9-8 לחילוט העירבון. על החלטת החילוט הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור. ביהמ"ש העליון הורה כי העניין יוחזר לביהמ"ש המחוזי לצורך מתן נימוקים והבהרות להחלטת החילוט. ניתנו נימוקים כאמור, ובקשת רשות הערעור דנא מופנית כלפי החלטת החילוט על נימוקיה. לטענת המבקשת, שגה ביהמ"ש המחוזי משלא ערך הבחנה בין סוגי הבטוחות שהופקדו.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקובעו:
בימ"ש קמא הורה על חילוט מלוא סכום הבטוחות שהפקידה המבקשת כתנאי למתן צו המניעה הזמני אותו ביקשה. ביהמ"ש הבהיר כי גם הסכום של 75, 000 ₪ וגם הערבות הבנקאית בסך של 250, 000 ₪ הופקדו כעירבון וניתן היה לחלטם בנסיבות המקרה. בהקשר זה יצוין כי כבר נפסק בעבר שערבות בנקאית עשויה לשמש הן כערבות הן כעירבון. נוכח "פניה הכפולות" של הערבות הבנקאית, צוין בעניין אלול כי מוטב שביהמ"ש המטיל חובה להפקידה יבהיר אם מדובר בבטוחה שתחשב כ"ערבות" או כ"עירבון" וזאת נוכח ההבדלים המשמעותיים בין ההסדרים הנוגעים לחילוטו של עירבון ובין אלו הנוגעים למימושה של ערבות. בימ"ש קמא לא ערך אמנם הבחנה כזו בהחלטתו המקורית, אך מקובלת על ביהמ"ש העליון קביעתו כי הצדדים התייחסו אל הסכום שהופקד כאל עירבון. עיון בבקשה שהגישו המשיבים 9-8 לחילוט העירבון ובתגובת המבקשת לאותה בקשה, מעלה כי לא הועלתה ע"י מי מהצדדים טענה בהקשר זה. טענות המבקשת לפיהן הסך של 250, 000 ₪ הופקד כ"ערבות" לא הועלו גם במסגרת בקשת רשות הערעור הקודמת שהגישה. לפיכך, ובשים לב להבהרות ולנימוקים שפורטו בהחלטתו של בימ"ש, לא נמצא מקום להתערב בקביעתו לפיה מלוא סכום הבטוחות הופקד כעירבון. טענותיה החלופית של המבקשת לפיהן לא התקיימו התנאים לחילוט העירבון, אף הן דינן להידחות. |
קישורים נוספים:
|
|
חזרה למעלה |
|
|
6 [בנקאות] [דיון אזרחי] [בתי-משפט] |
|
|
רעא 4827/12 גילה חיות נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (עליון; צ' זילברטל; 30/08/12) - 15 ע' |
|
עו"ד: דורון צברי |
בימ"ש דחה בקשת רשות ערעור ולא קבע מסמרות בסוגיית היקף חובת האמון הבנקאית במתן אשראי, מאחר וכלל לא הוכח עובדתית שהמשיב נהג באופן חריג, וסטה מן הדרך הבנקאית המקובלת, גם למקרה שחובת האמון כלפי המבקשת תיקבע כחובה רחבה החלה אף על פעולות מתן האשראים.
בנקאות – בנקים – אשראי
בנקאות – יחסי בנק-לקוח – חובת הבנק
בנקאות – בנקים – חובותיהם
דיון אזרחי – ערעור – דחייה לפי תקנה 460(ב) לתקסד"א
בתי-משפט – רשות ערעור – מתי תינתן
.
המבקשת, אדריכלית במקצועה, התקשרה בעסקת קומבינציה עם בעלי קרקע לבניית בניין. לצורך מימון ביניים פנתה המבקשת לסניף מרכז עסקים של המשיב וניתן לה המימון הנדרש. כספים אלו לא הספיקו למבקשת והיא נקלעה לפיגורים בהחזרי ההלוואות. בהמשך, המבקשת הגישה תביעה לבימ"ש השלום בטענה כי המשיב הפר את חובות האמון והזהירות כלפיה בכך שלא העמיד לה אשראי מספק לצרכיה, חייב אותה בריביות מופרזות בהתחשב במצבת הביטחונות שהעמידה, הביא לכך שיוטלו על המבקשת קנסות שונים וריביות חריגה וכיו"ב. בימ"ש השלום דחה את התביעה. ערעור על פסק הדין נדחה בבימ"ש המחוזי בהסתמך על תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. מכאן בקשת רשות הערעור.
.
בית המשפט העליון (השופט צ' זילברטל) דחה את הבקשה למתן רשות ערעור ופסק כי:
כל תאגיד בנקאי חב חובת אמון כללית כלפי לקוחותיו. פירוש חובה זו הוא, כי על הבנק למלא את תפקידו אך למטרה אשר לשמה נמסר לו הכוח, ללא שיקולים זרים ותוך שמירה על האינטרס של הלקוח. עליו לראות את האינטרס של הלקוח כאינטרס המכריע ולהעדיפו על כל אינטרס אחר, אף על פני האינטרס האישי שלו עצמו. אלא שלחובה זו קיימים סייגים. יש תחומים בהם לא ניתן להחיל על הבנקים את חובת האמון במלוא היקפה, כיוון שזו עלולה להביא לשיתוק פעילותם, בהיעדר יכולת לגבות רווח מן הלקוח. מעבר לכך, חובת האמון שחב הבנק ללקוחו אינה משחררת את הלקוח מן החובה לדאוג לענייניו, בהתאם לניסיונו וכישוריו. כך הדבר גם בפעילות הבנק כמלווה וכנותן אשראי. גבולות חובת האמון מעורפלים במיוחד בהקשר של מתן אשראי והלוואות.
לבנק אין חובה להעניק אשראי או לחדשו, כל עוד אינו מפר הסכמים שנערכו בינו לבין הלקוח. לבנק יש שיקול דעת עסקי לגיטימי, המתבסס על נסיבות העניין, אם להעניק אשראי אם לאו ובאיזה היקף. עם זאת, הבנק כפוף לסטנדרד התנהגות מקובל במגזר הבנקאי. אמנם מפסיקת ערכאות נמוכות והנחיות של המפקח על הבנקים נראה כי הורחבה חובת האמון או לחלופין כי חל שינוי מסוים במה שנתפס כסטנדרד ההתנהגות המקובל בתחום זה, ואין להקל ראש במגמה זו. עם זאת, במקרה דנן אין מקום לקבוע מסמרות בסוגיה עקרונית זו של היקף חובת האמון הבנקאית במתן אשראי, מאחר ובימ"ש השלום קבע כי כלל לא הוכח, במישור העובדתי, שהמשיב נהג באופן חריג, וסטה מן הדרך הבנקאית המקובלת, גם למקרה שחובת האמון כלפי המבקשת תיקבע כחובה רחבה החלה אף על פעולות מתן האשראים.
גם אם נפלה טעות במסקנות שהסיק בימ"ש השלום, אין הדבר מצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. משנקבע כממצא עובדתי שלמבקשת לא הייתה תוכנית עסקית ברורה ושלא הוכח על-ידה שניתן היה לקבל אשראי בתנאים טובים יותר על יסוד הנתונים שהיו קיימים בזמן אמת, נשמטת הקרקע מתחת לתביעה, גם בהנחה שיש מקום להרחיב את חובות האמון שבנק חב כלפי לקוח המקבל ממנו אשראי וגם בהנחה (שאינה פשוטה כלל) שחובה עליו לתת לו, בכל מקרה בו מתבקש אשראי, "יעוץ כלכלי מיטבי". לסיכום, מן הקביעות העובדתיות של בימ"ש השלום עולה כי המבקשת לא הוכיחה התנהלות חריגה או בלתי-סבירה מצד הבנק (וזאת אף מבלי להידרש לשאלת היקפה המדויק של חובת האמון הבנקאית). בימ"ש העליון, בשבתו ב"גלגול שלישי", אינו נדרש לשאלות עובדתיות אלו, ונסמך על קביעות הערכאה הדיונית וערכאת הערעור בנושאים אלו, ולפיכך בקשת רשות הערעור נדחתה. |
|
חזרה למעלה |
|
|
7 [חוזים] [דיון אזרחי] |
|
|
רעא 5237/12 יוסף סולימן נ' נעמה גולן (עליון; א' רובינשטיין; 28/08/12) - 7 ע' |
|
עו"ד: א' היקרי |
מדובר בפרשת יחסי קירבה מעין-משפחתיים שהחמיצו. אין מחלוקת כי המבקש נתן למשיבים כספים במהלך השנים, המחלוקת היא בשאלה על מי נטל הראיה להוכיח את סיווג העברת הכספים (הלוואה או מתנה). עד שגבה טורא בין הצדדים, היה המבקש "שכן קרוב" שהוא "טוב מאח רחוק". בנסיבות אלה, אין מקום לרשות ערעור בגלגול נוסף לשם העברת נטל הראיה למשיבים.
חוזים – מתנה – הוכחתה
דיון אזרחי – בקשת רשות ערעור – דחייתה
.
המשיבים הם בני משפחה, אב ושתי בנותיו. המבקש הוא חבר קרוב של האב ובן בית בבית המשיבים מזה עשרות שנים. הבקשה היא בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בימ"ש השלום. בימ"ש השלום דחה את תביעתו של המבקש להחזר הלוואות שנתן, לטענתו, למשיבים ולפיצוי בגין עגמת נפש, והכל בסך של 51, 893 ₪. נקבע כי המבקש אכן העניק למשפחה סכומי כסף לאורך השנים, אך זאת כמתנה ולא כהלוואה.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקובעו:
הבקשה איננה מעוררת שאלה משפטית או ציבורית שבגינה תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי. מדובר בפרשת יחסי קירבה מעין-משפחתיים שהחמיצו משגדשה סאתם, והיו ל"אהבה נכזבת" ולהליכים משפטיים. אהבתו ומסירותו של המבקש, שאינו נשוי, למשפחה הנתבעת מצאה ביטוי בהזרמת כספים, אך גם במעורבות אובססיבית שסופה שהקדיחה את התבשיל. אין מחלוקת כי הכספים ניתנו, אלא שלטענת המבקש היו אלה הלוואות, לטענת המשיבות היו אלה מתנות.
המחלוקת המשפטית העיקרית בין הצדדים היא על מי נטל הראיה להוכיח את סיווג העברת הכספים. ההלכה אליה נדרש ביהמ"ש המחוזי היא פסק דין בן כשישה עשורים שלא נס ליחו, בפרשת גולדקורן. שם נקבע כי מקום שעסקינן בטענת הגנה של "מתנה ולא הלוואה", כאשר אין מדובר ביחסי קרבה מיוחדים - הנטל על הנתבע; מה שאין כך ביחסי קרבה בעלי אופי מיוחד. בענייננו סבר ביהמ"ש המחוזי כי המבקש התנהג כבן משפחת המשיבים ולכן "יכול ובנסיבות אלה נטל הוכחת דבר מתן סכומי הכסף והלוואה מוטל עליו"; ובהמשך – "לו אף עבר הנטל להוכיח את דבר מתן המתנה של התובעים, סבורני כי בהתאם לנימוקי כבוד בית המשפט קמא נכונה מסקנתו כי הטענה הוכחה כנדרש ובאופן משכנע".
המבקש טוען כנגד העברת נטל הראיה אליו להוכיח כי היו אלה הלוואות ולא מתנות. אכן, בחלק מן הדברים התנסח בימ"ש השלום בלשון של העברת הנטל ("הנתבע לא הוכיח") בלא ניתוח משפטי של הנושא, ביהמ"ש המחוזי התנסח בלשון זהירה כשלעצמו. ואולם, נראה כי בימ"ש השלום התרשם מתמונה עובדתית כוללת, שהמבקש מרוב מעורבותו וחיבתו למשיבים הזרים כספים, אשר היו למתנה. המבקש עותר להסתייע גם בעניין ואלס וגם בעניין רמס. בשני מקרים אלה ציין הנשיא שמגר כי כאשר מדובר ביחסי משפחה – קיימת חזקה, ניתנת לסתירה, כי העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה. יחד עם זאת, חזקה זו מצומצמת רק לקשרים אשר בהם טבעי להניח שמדובר במתנה, והיא אינה חלה כאשר הקשר בין הצדדים, אף אם מדובר בקשר משפחה, אינו יוצר הנחה כי המעביר התכוון להעניק לנעבר מתנה.
אולם, החיים מזמנים סיטואציות שאינן בהכרח צפויות, של "טוב שכן קרוב מאח רחוק". על כן, יש לבחון היטב כל מקרה לגופו לשם עיסוק מושכל בשאלת הנטל. בענייננו עד שגבה טורא בין הצדדים, היה המבקש "שכן קרוב" שהוא "טוב מאח רחוק". בנסיבות אלה, אין מקום לרשות ערעור בגלגול נוסף לשם העברת נטל הראיה למשיבים, הן כיון שבחלק ניכר מהקביעות העובדתיות אין העברת נטל והן כיון שאין פסול בראיית שני בתי המשפט את המבקש כ"קרוב קרוב".
אין מקום להידרש לטענות בדבר אי האפשרות לחקור מצהירים מסוימים בשל חזרה על עניינים דומים; ניהול המשפט מסור לערכאה הדיונית, ולא בקלות יתערב בו בימ"ש שלערעור, לא כל שכן בגלגול שלישי. יוער, כי לא אחת יחליטו בתי משפט בתחום האזרחי על צמצום מספר העדים שישמעו כשעניינם במסכת דומה. |
קישורים נוספים:
|
|
חזרה למעלה |
|
|
8 [נזיקין] [דיון אזרחי] |
|
|
רעא 4917/12 גיא המוביל באשדוד בע"מ נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (עליון; צ' זילברטל; 28/08/12) - 8 ע' |
|
עו"ד: מ' חמוד, א' חפוטה |
בקשת רשות ערעור זו כל עניינה בישום הוראות הדין על עובדות המקרה הקונקרטי. מבלי שיש צורך להכריע בשאלה האם ביהמ"ש המחוזי שגה ביישום, הרי שגם טעות כאמור אינה מקימה כשלעצמה עילה למתן רשות ערעור (וכך גם העובדה שביהמ"ש המחוזי התערב בממצאי ובמסקנות בימ"ש השלום). מעבר לכך, מסקנות ביהמ"ש המחוזי מעוגנות בראיות, ומבססות כראוי את האפשרות לחייב את המבקשים בשיפוי המשיבה 1 על יסוד הוראות סעיף 9 לחוק הפלת"ד.
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – זכות החזרה
דיון אזרחי – בקשת רשות ערעור – דחייתה
דיון אזרחי – ערעור – התערבות בית-משפט שלערעור
.
המבקשת 1 היא חברת הסעות. המבקש 2 הוא בעל מחצית ממניותיה ומנהלה. המשיבים הפורמאליים 3-2 רכשו מהמבקשת רכב הסעות, אשר היה מעורב בתאונת דרכים שעה שהיה נהוג ע"י המשיב 2. במועד התאונה לא הייתה לרכב פוליסת ביטוח תקפה, ולפיכך פיצתה המשיבה 1 את מי שנפגעו בגופן בתאונה. המשיבה 1 שבה אל המבקשים והמשיבים 2-3 בדרישה לשפותה. משדרישתה לא נענתה היא הגישה נגדם תובענה בבימ"ש השלום. בפסק דינו קבע בימ"ש השלום כי על אף שבעת התאונה המבקשת היא זו שהייתה רשומה במשרד הרישוי כבעלי הרכב, וחרף העובדה שהצדדים קבעו כי הבעלות תעבור לידי המשיבים רק עם סיום ביצוע התשלומים, הרי שבפועל במועד התאונה המשיבים הם שהיו בעליו "המהותיים" של הרכב. לחלופין נקבע, כי גם אם נראה את המבקשת כבעלת הרכב במועד התאונה, הרי שבהעדר יסוד "אשם" בהתנהגותה, לא ניתן לממש את זכות החזרה של המשיבה 1 אל המבקשים. ערעור שהגישה המשיבה 1 לביהמ"ש המחוזי, התקבל. ביהמ"ש המחוזי קבע, כי נוכח העובדה שבמועד ביצוע המכירה ואף במועד התאונה היו מוטלים על הרכב שעבוד ועיקול, יש לקבוע כי כוונתם האובייקטיבית של הצדדים בעת ביצוע המכירה הייתה שלא להעביר את הבעלות המהותית ברכב. נקבע, כי במועד התאונה הייתה למבקשת זיקה מהותית לרכב ויכולת אפקטיבית לפקח על השימוש בו. באשר ליסוד ה"אשם" של המבקשת נקבע, כי זו ידעה, או שהיה עליה לדעת, כי המשיב 2 נהג ברכב – שעדיין היה בבעלותה – ללא ביטוח תקף, ועל אף זאת היא התירה לו את השימוש ברכב. על כן נקבע כי למשיבה 1 עומדת זכות לחזור על המבקשת. כמו כן נקבע כי מוטלת חבות אישית אף על המבקש. מכאן בקשת רשות הערעור.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקובעו:
כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן במקרים בהם הבקשה מעלה שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים. בקשה זו אינה מעלה שאלה כאמור, אלא כל עניינה בישום הוראות הדין על עובדות המקרה הקונקרטי ובממצאי העובדה שנקבעו. כך גם אין בעובדה שביהמ"ש המחוזי הפך את החלטת בימ"ש השלום וקבע בהחלטתו ממצאי עובדה שונים מאלו שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית, כדי להצדיק מתן רשות ערעור. ביהמ"ש המחוזי ביסס את הכרעתו על הראיות שעמדו לנגד עיניו, ואשר לשיטתו לא זכו להתייחסות של בימ"ש השלום. אין למצוא פגם כלשהו במהלך זה של ערכאת הערעור. ככל שהמבקשים טוענים כי ביהמ"ש המחוזי שגה בניתוח הראיות או במסקנות שהסיק מהן, אין אלה טענות שמקומן בערעור ב"גלגול שלישי".
זאת ועוד, המבקשים קובלים על האופן בו יישם ביהמ"ש המחוזי את הוראות הדין הרלוונטיות. אולם, מבלי שיש צורך להכריע בשאלה האם ביהמ"ש המחוזי שגה ביישום הוראות הדין בענייננו, הרי שגם טעות כאמור, אינה כשלעצמה מקימה עילה למתן רשות ערעור. מעבר לכך – מסקנותיו של ביהמ"ש המחוזי מעוגנות בראיות: כך לעניין בעלות המבקשת ברכב במועד התאונה וכך לעניין אחריות כל אחד מהמבקשים להבטיח קיומו של ביטוח כדין במועד האמור. נוכח מסקנות אלה, לגביהן אין מקום לקיים דיון בערכאה שלישית, לא מתעוררת כל שאלה בעלת השלכות כלליות, שכן הן מבססות כראוי את האפשרות לחייב את המבקשים לשפות את המשיבה על יסוד הוראות סעיף 9 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. אין בהוראות פקודת ביטוח רכב מנועי, שאליהן מפנים המבקשים, לשנות מהמסקנה האמורה. |
|
חזרה למעלה |
|
|
9 [חוזים] |
|
|
עא 3220/10 חוה כהן, יורשת המנוח מזיג עזיזי ז"ל כנציגת העזבון נ' שלמה חדד (עליון; א' חיות, ח' מלצר, (בדימ') א' ריבלין; 28/08/12) - 14 ע' |
|
עו"ד: מוחמד פ.חג'אזי, קרן גורביץ', אלעד נוה, יאיר שילה |
הערעור התקבל בחלקו. נפסק כי תצהיר המתנה לטובת המשיב מהווה התחייבות להעניק מתנה על תנאי, וזאת הן ביחס לחלקה של המנוחה במשק, והן ביחס לחלקו של המנוח במשק. ברם, המנוח חזר בו כדין מהתחייבות זו לפי סעיף 5(ג) לחוק המתנה, ועל כן בכל הקשור לחלקו במשק יש לתת תוקף לצוואתו בהקשר לחלקו במשק, ולהעביר את זכויותיו הכספיות במשק למערערת. לעומת זאת, המנוחה לא חזרה בה מן ההתחייבות, וכעת לאחר התממשות אותו תנאי שבו הותנתה ההתחייבות – יש לכבד את רצונה ולהעביר את הזכויות הכספיות שלה לגבי המשק למר חדד. לפיכך נקבע שהמשק יימכר לצדדים שלישיים והתצורה תחולק בשווה בין הצדדים.
חוזים – מתנה – התחייבות לתת מתנה
חוזים – מתנה – מתנה על-תנאי
חוזים – מתנה – חזרה ממתנה
.
ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, בגדרו נקבע כי המשיבים 2-1 (להלן: המשיבים, או מר וגב' חדד) הם בעלי הזכויות של "ברי-רשות" במשק מס' 89 שבמושב ברכיה (להלן: המשק). רקע: בני הזוג עזיזי ז"ל (להלן:המנוחים), החזיקו במשק כ"ברי-רשות" מכח הסכם המשבצת והם הרשומים עדיין כבעלי הזכויות בו. בתאריך 6.10.1996 המנוחים (שלא היו להם ילדים) חתמו על תצהיר לפיו הם מעבירים לידי מר חדד (אחיינה של המנוחה) את זכויותיהם במשק – ללא תמורה (להלן: תצהיר המתנה, או: התצהיר). בתאריך 19.2.2005, נפטרה המנוחה. בתאריך 1.3.2005 חתם המנוח על מכתב, לפיו הוא מעביר את הזכויות במשק למר חדד כ"בן ממשיך"; בתאריך 21.3.2005 חתם המנוח על ייפוי-כח בלתי-חוזר, המסמיך את עו"ד תמיר לביצוע העברת הזכויות במשק לידי מר וגב' חדד. בתאריך 21.7.2005 חתם המנוח, בפני עו"ד ונוטריון על מסמך שכותרתו: "ביטול ייפוי-כח". המסמך, על-פי תוכנו, מבקש לבטל את תצהיר המתנה משנת 1996. והמנוח הודיע על כך במסמך למר חדד ולועד המושב. בתאריך 15.5.2006 ערך המנוח צוואה, בגדרה הוצהר כי המנוח גר במושב ברכיה במשק מס' 90 (וזאת, כזכור, בניגוד לעובדה כי המשק, מושא הערעור הוא משק מס' 89), והוא מצווה את זכויותיו במשק מס' 90, וכל רכושו ללא יוצא מן הכלל – לידי שכנתו במושב (להלן: המערערת, או יורשת המנוח). כן מצווה המנוח כי במקרה שהמערערת תהיה מנועה מלזכות בזכויות במשק – הוא יימכר למרבה במחיר והכספים יועברו למערערת. למי הזכויות במשק?
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט ח' מלצר, בהסכמת המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין והשופטת א' חיות) קיבל את הערעור בחלקו, מהטעמים הבאים:
חרף העובדה שתצהיר המתנה נוקט בלשון של העברה "בזמן אמיתי" של הזכויות במשק, תצהיר המתנה מהווה התחייבות להעניק מתנה על תנאי, כשהתנאי הוא מתן הסכמת הרשות והסוכנות וזאת מהטעמים הבאים: א. בהתאם לסעיף 20(ד) להסכם המשבצת הזכויות במשק אינן יכולות לעבור עד לקבלת הסכמת הרשות והסוכנות. אשר על כן המתנה בהקשרנו איננה יכולה להשתכלל עם הסכמת שני הצדדים בלבד, והצדדים היו מודעים לכך בעת החתימה על התצהיר האמור; ב. המשיבים העידו על עצמם בהתנהגותם שהם הכירו ומכירים בצורך לקבל את הסכמת הסוכנות והרשות, ועובדה היא שהם לא פעלו כדי לממש את זכויותיהם בין השנים 2005-1996.
מסקנה זו תקפה הן ביחס לחלקה של המנוחה במשק, והן ביחס לחלקו של המנוח במשק. אולם, המנוח חזר בו כדין מהתחייבות זו על פי סעיף 5(ג) לחוק המתנה (הוכחה כאן "התנהגות מחפירה" של המשיב כלפי המנוח, וזו מצדיקה את חזרתו של המנוח מן ההתחייבות ליתן מתנה). משמעות הדבר כי צוואתו של המנוח, שבגדרה הוא הוריש את זכויותיו במשק למערערת – יש לה תוקף לגבי חלקו שלו במשק, ומכוחה מקבלת המערערת 50% מהזכויות הכספיות במשק, כאמור בצוואה (המערערת מנועה מלקבל את המשק מאחר שרשום על שמה כבר משק אחר במושב). ודוק: האפשרות של המנוח לחזור בו מהתחייבותו במועד עתידי היא אפשרית כאן, למרות שמדובר במשק שאיננו רשום במרשם המקרקעין, בין היתר מאחר שהמדובר בהתחייבות על תנאי, ועל כן חוזה המתנה איננו מעביר אוטומטית את מושא המתנה לידי המקבל.
לעומת זאת, ביחס למנוחה, מעולם לא נטען כי התקיים "יחס מחפיר" של מר חדד אליה, ועל כן סעיף 5(ג) לחוק המתנה איננו רלבנטי בעניינה. מכאן שהמנוחה מעולם לא חזרה בה מהתחייבותה לתת מתנה, ומשכך התצהיר המשיך להיות רלבנטי לגביה גם לאחר מותה, וכעת לאחר התממשות אותו תנאי שבו הותנתה ההתחייבות – משמסרו הרשות והסוכנות כי הן לא מתנגדות להעברת הזכויות למי מהצדדים – יש לכבד את רצונה ולהעביר את הזכויות הכספיות שלה לגבי המשק (מחצית מהמשק) למר חדד.
העובדה שהתנאי שאליו כפופה התחייבות של המנוחה כלפי המשיבים –ההסכמות הנדרשות על פי הסכם המשבצת – מתקיים רק לאחר מותה, אין בו לסווג את ההתחייבות כ"מתנה מחמת מיתה", האסורה לפי סעיף 8(ב) לחוק הירושה. סעיף 8(ב) האמור מדבר במתנות שמוקנות למקבל רק לאחר מותו של הנותן, כלשונו של הסעיף, ואילו בענייננו התנאי שבו הותנתה המתנה – קבלת האישורים המתאימים – היה יכול להשתכלל גם לפני, וגם אחרי מותה של המנוחה, ואין הוא מקיים קשר הדוק דווקא למותה של המנוחה. המנוחה ביקשה להעניק את המתנה בחייה (בכפוף להתקיימות התנאי האמור), ועל כן אין מדובר ב"מתנה מחמת מיתה".
על מנת למצות את זכויותיהם של כל הצדדים במשק בצורה האופטימאלית, נקבע כי המשק יימכר לצד שלישי ככל הניתן בתוך שנה, כאמור בנהלי הרשות ובפיקוח משותף של עורכי-הדין של שני הצדדים (כל זאת – בכפוף לעיקול ולשעבוד שרובצים על המשק), והמשיבים והמערערת יתחלקו בתמורת המכירה שתיוותר בחלקים שווים ביניהם. |
קישורים נוספים:
|
|
חזרה למעלה |
|
|
10 [חוזים] [קניין] |
|
|
עא 8382/06 כורש בוטח נ' דוד כהן (עליון; ע' ארבל, ח' מלצר, (בדימ') א' ריבלין; 26/08/12) - 23 ע' |
|
עו"ד: ר' נחמן, י' יוגב, ש' אליה, ריכטר יוסף |
אין להתערב בקביעת בימ"ש קמא לפיה בסופו של יום לא התכוונו הצדדים להעביר את הזכויות במשק, אלא רק להבטיח באמצעות שיעבוד הזכויות במשק את השבת ההלוואה שנתנו המערערים למשיבים. גם אין להתערב בקביעה כי זכויות ההרחבה במושב הועברו מהמשיבים למערערים לצורך החזר ההלוואה. אולם בניגוד לקביעת בימ"ש קמא, נראה כי המשיבים טרם החזירו את ההלוואה במלואה; המשכון שנרשם לטובת המערערים איננו תקף במישור היחסים שבין המערערים למשיבה 3, המשכון התקף היחיד הוא המשכון שנרשם על שם המשיבה 3.
חוזים – פרשנות – אומד-דעת הצדדים
קניין – משכון – תוקפו
.
המערערים 1-2 הם בני הזוג כורש וליאורה בוטח, המשיבים 1-2 הם בני הזוג דודי ואורנה כהן. כורש בוטח הוא אחיה של אורנה כהן. הפרשה החלה בשנת 1988, עת כהן חתמו על הסכם לרכישת משק (להלן גם "נכס") מסבתו של דודי כהן. לפי הסכם זה היו כהן זכאים להעביר את הזכויות בנכס על שמם. בסמוך לכך נחתם זיכרון דברים בין כהן לבין בוטח – למכירת זכויותיהם העתידיות של כהן במשק. בשנת 1991 חתמו כהן על כתב התחייבות, המהווה מסמך המשך לזיכרון הדברים. בכתב ההתחייבות נקבע כי לבוטח עומדת בכל עת האפשרות לבטל את רכישת המשק ולקבל בחזרה את מלוא התמורה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. בשנת 1992 נרשם במאגר המשכונות שטר משכון, במסגרתו מושכנו הזכויות העתידיות של כהן במשק לטובת בוטח, לצורך הבטחת הלוואות שניתנו לכהן ע"י בוטח. בשנת 1996 העניקה המשיבה 3 (מגדל) לכהן הלוואה. חלק מכספי ההלוואה שימשו את כהן לסילוק חובות המשק למושב, מה שאיפשר את העברת הזכויות בנכס על שמם. בשנת 1996 נרשמו הזכויות במשק על שם כהן במנהל, ובה בעת נרשם במאגר המשכונות גם משכון לטובת מגדל – על זכויות החכירה של המשק במינהל. בשנת 1999 הפסיקו כהן לשלם את החזרי ההלוואה למגדל, ובשנת 2000 פתחה מגדל בהליכי הוצל"פ למימוש המשכון שנרשם לטובתה. במסגרת הליכים אלו מונה כונס נכסים. במקביל הגישו בוטח תביעה לביהמ"ש המחוזי כנגד כהן, לאכיפת הסכם המכר (על בסיס זיכרון הדברים), ולחילופין להחזרת התמורה ששולמה בעד המשק וסכומי כסף נוספים שבוטח הלוו לכהן. בשנת 2001 אישר ביהמ"ש המחוזי הסכם ביניים בין בוטח, כהן ומגדל, בגדרו הסכימו הצדדים לשתף פעולה לשם מכירת הנכס, תוך ויתור בוטח על תביעת האכיפה שהגישו. מכירת הנכס ע"י הכונס אושרה, וכספי הפדיון הופקדו בידי הכונס עד להכרעה בתובענת בוטח לקבלת התמורה שהתקבלה בגין מכירת המשק. בימ"ש קמא קבע כי ההתחייבות למכירת הזכויות בנכס (עסקת המכר) הומרה במשך הזמן לרישום הנכס כבטוחה להחזר החובות. ביהמ"ש מצא כי מלוא החוב של כהן לבוטח סולק בדרך של העברת הזכויות בהרחבה של המושב, ועל כן דחה את התביעה נגד כהן וקבע כי כל כספי הפדיון ממכירת המשק יועברו למגדל. מכאן הערעור. בערעור שכנגד משיגה מגדל על כך שבימ"ש קמא נמנע מלחייב את בוטח בשכר טרחתה והוצאותיה.
.
ביהמ"ש העליון קיבל בחלקו את הערעור כנגד כהן אך לא כנגד מגדל. כן דחה את הערעור-שכנגד:
בהסתכלות כוללת על שלושת המסמכים שנערכו בין בוטח לכהן לאורך השנים – זיכרון הדברים משנת 1988, כתב ההתחייבות משנת 1991 ושטר המשכון משנת 1992, ניכר כי אכן חלה התפתחות בכוונת הצדדים ואופן התייחסותם אל העסקה המקורית, במהלכה הם חזרו בהם מהכוונה לבצע מכר של ממש, והפכו את ההתחייבות למכר –להלוואה כספית בלבד, האמורה להיות מובטחת במשכון. השינוי שחל באופי העסקה, המשתקף מן המסמכים שנערכו בין הצדדים, תואם את גרסת כהן, כי עסקת המכר המקורית השתנתה במשך הזמן, והומרה בהתחייבות להחזר הלוואה.
כיוון שמדובר בהסדרים שהתמשכו למעלה מעשור, ונוכח קיומם של מסמכים נוספים שנחתמו במועדים מאוחרים יותר, אין להגביל את ההכרעה בדבר כוונת הצדדים לזיכרון הדברים בלבד. בעת פרשנות חוזה יש להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי והמשותף של הצדדים. לצורך כך, יש לנתח את רצון הצדדים כפי שהוא משתקף ב"סיפור" שהם מספרים, מתחילתו ועד סופו. במקרה הנדון, זיכרון הדברים מהווה תחנה ראשונה בלבד ב"סיפור". כתב ההתחייבות ושטר המשכון שנחתמו בשנים שלאחר מכן מעידים על שינוי שחל בתכלית החוזה ובכוונת הצדדים המקורית לגבי מימוש העסקה.
אשר על כן, אין להתערב בקביעת בימ"ש קמא לפיה בסופו של יום לא התכוונו הצדדים להעביר את הזכויות במשק, אלא רק להסדיר את ההלוואה שנתנו בוטח לכהן ולהבטיח את השבת ההלוואה באמצעות שיעבוד הזכויות במשק. כמו כן יש לאמץ את קביעת בימ"ש קמא לפיה זכויות ההרחבה במושב הועברו מכהן לבוטח לצורך החזר ההלוואה. האם ההלוואה הוחזרה במלואה? בימ"ש קמא העמיד את גובה החוב על 140, 000$ ואת שווי ההרחבה על 160, 000$. בקביעות אלה אין להתערב. מבלי לגרוע מכך, מקובלת על ביהמ"ש העליון טענת בוטח כי יש לחשב את שווי החוב בערכים ריאליים, טרם שזה יקוזז עם שווי זכויות ההרחבה, וכי לאחר מכן יש לשערך את ההפרש (על דרך של הצמדה וריבית) עד יום מתן פסק הדין. החישוב ייעשה תוך המרת הסכומים לשקלים והוספת הצמדה וריבית שע"פ חוק פסיקת ריבית והצמדה על ההפרש.
חישוב זה מעלה כי כהן חייבים להשיב לבוטח סכום של 713, 000 ₪ בערכי יום פסק דין זה. מאחר שבשונה מבימ"ש קמא הגיע ביהמ"ש העליון למסקנה כי כהן עדיין חבים חוב לבוטח, וכי העברת זכויות ההרחבה לא קיזזה חוב זה במלואו, הרי שגם מסקנת בימ"ש קמא לפיה כי מלוא פדיון מכירת הנכס יועבר לחברת מגדל, לא יכולה לעמוד בתוקפה, במתכונת בה נפסקה, ללא דיון ממצה בשאלת תחרות הזכויות בין בוטח למגדל.
מגדל טוענים כי כהן לא יכלו למשכן את הזכויות בנכס לטובת בוטח במועד שהתיימרו לעשות כן, מאחר שבאותו מועד טרם היו בעלי זכויות בנכס. טענה זו דינה להידחות. אין כל קושי לרשום משכון תקף על זכויות חוזיות לקבל בעתיד זכות קניינית. אמנם, ביום העברת זכויות במשק במנהל (מהסבתא לידי כהן) פג המשכון על הזכות לקבל זכות בנכס. אולם ס' 9 לחוק המשכון קובע כי אם נתממשה זכות שמושכנה, יחול המשכון על מה שניתן במימוש הזכות, ולפיכך יועתק המשכון, בה בעת, מהזכות החוזית של הקונה לקבלת זכות קניינית בנכס – אל הזכות בנכס עצמו. אכן, לעתים נדרשות פעולות נוספות כדי לתת למשכון כזה תוקף כלפי צדדים שלישיים. אולם בענייננו מדובר בתחרות בין משכונות ולא נרשמה כל זכות קניינית בנכס. לכן לא ניתן לומר שהמשכון שנרשם לטובת בוטח לא היה תקף בשל מהות הזכות שהייתה בידי כהן.
יחד עם זאת, שאלת תוקף המשכון שנרשם לטובת בוטח מושפעת גם משאלת משנה נוספת: כלפי מי יש לבחון את תוקף המשכון? ייתכן כי בעוד שהמשכון איננו תקף כלפי המנהל, הוא תקף כלפי צדדים שלישיים, שלהם משכון מתחרה בתחרות זכויות, דוגמת מגדל. בשאלה אם להמחאת זכות שנעשתה בניגוד לתניה המגבילה את עבירות הזכות, יהיה תוקף שונה במישור שבין נושה לחייב (המעגל הפנימי), לעומת המישור בין שני הנמחים של הזכות (המעגל החיצוני) – נראית לביהמ"ש כאן העמדה לפיה יש לבחון את תכלית תניית הגבלת העבירות ומאפייניה, ועל סמך אלו לקבוע אם ראוי לה שתחול רק במעגל הפנימי או גם במעגל החיצוני. עם זאת, גם הסייגים עליהם עמד פרופ' ויסמן הם חיוניים ביותר, ובהתקיימם – לא יהא תוקף להעברת הזכות (או לרישום המשכון) המנוגדת להגבלת העבירות, גם במעגל החיצוני.
אכן, תניית הגבלת העבירות בענייננו הינה בעלת אופי מרוסן יותר מזו שמתוארת בפרשת טקסטיל ריינס, ושיקולי המנהל לפיה הם בעיקרם בעלי אופי כלכלי (ולכאורה אין לראות בהם, לפיכך, כאלה שיביאו לתחולת ההגבלה גם על מי שלא היו מודעים לה). כמו כן לא נראה שאומד דעת הצדדים, בוטח וכהן, מלמד ששטר המשכון עליו חתמו הוגדר כבעל תנאי מתלה בדבר של אישור נדרש מהמנהל. ואולם, במקרה הנדון חל אחד הסייגים עליהם עמד פרופ' ויסמן. זאת מאחר שבוטח ידעו על תניית הגבלת העבירות – הצורך בהסכמת המנהל כתנאי לרישום המשכון – ואף הוזהרו על כך במפורש ע"י עו"הד עובר לרישום המשכון. עולה מכל האמור כי בנסיבות דנן, ראוי להחיל את תניית הגבלת העבירות גם במעגל החיצוני ולקבוע כי המשכון שנרשם לטובת בוטח במאגר המשכונות איננו תקף – גם במישור היחסים בין בוטח למגדל.
אין, אפוא, תחרות זכויות אמיתית בין מגדל ובין בוטח – והמשכון התקף היחיד הוא המשכון שנרשם על שם מגדל. לפיכך זכאית היא להיפרע כדי מלוא זכויותיה הכספיות מפדיון הנכס. בוטח יוכלו לגבות את חובם מכהן במעמד של נושים רגילים – בלתי מובטחים. ראוי להציע (ולהזהיר) כי מי שמבקש לעשות עסקה במקרקעי מנהל יבדוק אם הזכויות חופשיות משעבודים, לא רק במשרדי המנהל, אלא גם במאגר המשכונות. הערעור שכנגד דינו להידחות. |
קישורים נוספים:
|
|
חזרה למעלה |
|
|
11 [חוזים] [התיישנות] |
|
|
רעא 6734/09 סלון ירושלים מוצרי חשמל בע"מ ואח' נ' כלליר תפעול ואחזקה בע"מ (עליון; ע' ארבל, נ' הנדל, (בדימ') א' ריבלין; 26/08/12) - 14 ע' |
|
עו"ד: יוסף תוסייה כהן, יוסף ריכטר |
עילת התביעה בגין תנאי מקפח בחוזה אחיד, נולדת עם כריתת החוזה וממועד זה יש להתחיל את מניין הימים לצורך ההתיישנות. מועד זה חל גם כאשר מדובר בחוזה אחיד התלוי בתנאי. יש לראות בחוזה דעסקינן, חוזה שנחתם בשנות ה-70 ל-20 שנה, עם אופציה להארכה כחוזה על תנאי. לכן, עילת התביעה בענייננו – בגין תנאי מקפח בחוזה אחיד – נולדה עם כריתת החוזה בשנות ה-70, ולפיכך התביעה התיישנה.
חוזים – חוזה אחיד – התיישנות תביעה בעילה של תנאי מקפח
התיישנות – אופן חישובה – היום שבו נולדה עילת התביעה
.
בר"ע על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בירושלים, בגדרו נדחה בדעת רוב, ערעור המבקשים על החלטת בימ"ש השלום בירושלים, במסגרתה נדחתה על הסף תביעת המבקשים להכריז על קיומם של תנאים מקפחים בהתאם לחוק החוזים האחידים, בהסכם שירותי האחזקה שנחתם בינם לבין המשיבה וזאת מחמת התיישנות. התביעה הוגשה בשנת 2004 ומדובר בהסכם שנחתם בסוף שנות ה-70 לתקופה של 20 שנה, כאשר נקבע כי בתום תקופה זו, ובהיעדר התנגדות של למעלה מ-75% מבעלי הזכויות בבניין, יחודשו ההסכמים לעשרים שנה נוספות. הבקשה מעלה סוגיות שעניינן בקשר שבין חוק החוזים האחידים לבין דיני ההתיישנות והן: א. אימתי תתיישן תביעה שעניינה תנאי מקפח בחוזה אחיד? (מהו היום שבו נולדת עילת תביעה בגין תנאי מקפח בחוזה אחיד?); ב. מה נפקותו של חוזה אחיד מקפח המותנה בתנאי, לעניין דיני ההתיישנות? האם חוזה אופציה הינו חוזה על תנאי? ג. השפעת סעיף 27(ב) לחוק החוזים האחידים על התיישנות חוזה אופציה.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט נ' הנדל, בהסכמת המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין והשופטת ע' ארבל) דחה את הערעור, ופסק כי:
היום שבו נולדת עילת התביעה הוא המועד בו התגבשו כל העובדות המקימות את העילה. עילת התביעה בגין תנאי מקפח בחוזה אחיד, נולדת עם כריתת החוזה וממועד זה יש להתחיל את מניין הימים לצורך ההתיישנות. שכן העילה נוצרה מכח ההסכמה להתקשר בחוזה הכולל תנאי מקפח. השימוש לרעה אינו מהווה את עילת התביעה.
אין מקום בנסיבות לקבל את הטענה כי מירוץ ההתיישנות לקיומו של תנאי מקפח מתחיל מחדש ביום כניסתה של האופציה לתוקף. כאמור, תביעה בעילת הקיפוח תתגבש עם מועד כריתת החוזה המקפח. מה נפקותו של חוזה אחיד מקפח המותנה בתנאי? ככל שמדובר בתנאי מפסיק, פשיטא שקיים חוזה אחד המתקיים ברציפות עד למועד הפעלת התנאי והפסקת קיומו של החוזה. באשר לתנאי מתלה, כעולה מהפסיקה ומדברי מלומדים, החוזה כולו עומד על רגליו בעת כריתתו, לרבות התנאים השונים בו, יהיו הם מקפחים או מיטיבים (בהקשר זה הודגש ההבדל בין התיישנות תביעה בעילת הקיפוח לבין התיישנות תביעה שנוצרה מכוח סיכולו של תנאי בחוזה). על כן, בחוזה אחיד התלוי בתנאי, יהא זה תנאי מתלה או תנאי מפסיק, תתגבש עילת התביעה בעילת הקיפוח במועד כריתת החוזה. חוזה האופציה בין הצדדים הינו חוזה על תנאי.
ניתן להגדיר חוזה אופציה כחוזה הנותן בידיו של אחד הצדדים את הברירה לכרות חוזה נוסף שיחייב את שני הצדדים. בחינת מהותו של חוזה האופציה מעלה כי מימוש או אי מימוש האופציה הינו תנאי להתקיימותו או אי התקיימותו של חוזה נוסף-ממשיך בין הצדדים. ומכאן שאין קושי לקבוע בנסיבות ענייננו כי חוזה האופציה בין הצדדים הינו חוזה על תנאי, אשר כאמור, עילת קיפוח הנוצרת במסגרתו נולדת עם כריתתו ולא עם חידושו. מסקנה זו אף מתחדדת בעובדה שהחוזה "המקורי" שבין הצדדים היה בתוקף וקוים על ידם. אין מדובר בחוזה ערטיאלי שייכנס לפעולה במועד מסוים, אלא בחוזה שמתנהל בין הצדדים הפועלים לפי תנאיו משך עשרים שנה. זהו ייחודו של חוזה אופציה. הוא אמנם מותנה בהסכמה או בהיעדר התנגדות, אך החידוש בו עשוי להיות המשך המצב הקיים, אף ללא כל שינוי בתנאיו – כפי שבענייננו. מכאן, אין מקום לקבל את הטענה כי מירוץ ההתיישנות לקיומו של תנאי מקפח מתחיל מחדש בחוזה אופציה אשר מאריך בפועל חוזה קיים ללא שינוי בין הצדדים, וזאת עקב אי מתן הודעה על הפסקת ההתקשרות. נוכח האמור, צדקו ערכאות קמא משסיווגו את ההסכמים שבין המערערים למשיבה כחוזה על תנאי, ובקבעם שעילת התביעה שעניינה קיומו של תנאי מקפח בחוזה אחיד, נולדה עם כריתת החוזה בסוף שנות השבעים.
השפעת סעיף 27(ב) לחוק החוזים האחידים על התיישנות חוזה אופציה: סעיף 27(ב) לחוק החוזים, על כותרתו ותכנו, מבהיר ברחל בתך הקטנה כי חידוש חוזה ייראה ככריתתו, רק לצורך מענה לשאלה האם חוק החוזים האחידים החדש חל על חוזה אם לאו. אין בסעיף זה כדי להשפיע על דיני ההתיישנות. ככל שהדבר נוגע להתיישנות עילת הקיפוח, הרי שהתיישנות זו תמנה ממועד כריתת החוזי ולא מעת חידושו.
כן נדחתה הטענה כי חוק החוזים האחידים עצמו מלמד – ממהותו הצרכנית של חוק החוזים האחידים ומזכותו של היועץ המשפטי לממשלה להגיש תביעה בעילת קיפוח על אף שאינו צד לחוזה – כי יש לפרשו בהרחבה באופן שיצמצם עד כדי איון את תקופת ההתיישנות של עילת הקיפוח. |
קישורים נוספים:
|
|
חזרה למעלה |
|
|
12 [מקרקעין] [פרשנות] [דיון אזרחי] |
|
|
עא 3079/08 מדינת ישראל נ' הקדש קרן עזרה ע"ש יעקב הייטנר (עליון; י' דנציגר, י' עמית, (בדימ') א' ריבלין; 04/07/12) - 27 ע' |
|
עו"ד: הילה לביא, שמואל שוב, משה גולו, שרון אבני |
הפיצוי בגין "אבדן דמי חכירה" לאורך השנים עד למועד תשלום הפיצויים על ידי הרשות המפקיעה, מכח סעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, יחושב כנגזרת משווי המקרקעין משנה לשנה (כעמדת המשיב, הנתמכת בפסיקה, בהגיונם של דברים ובפרקטיקה) ולא על פי דמי השכירות שניתן היה לקבל בפועל עבור המקרקעין מדי שנה בשנה (כעמדת המערער).
מקרקעין – הפקעה – פיצויים
פרשנות – דין – פקודת הקרקעות
דיון אזרחי – מומחים – חובותיהם
פרשנות – דין – תקנות סדר הדין האזרחי
דיון אזרחי – מומחים – התערבות בית המשפט
.
עניינו של הערעור בפרשנות סעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות), (סעיף שבוטל לימים), בשאלה האם הפיצוי בגין "אבדן דמי חכירה" לאורך השנים עד למועד תשלום הפיצויים על ידי הרשות המפקיעה, יחושב כנגזרת משווי המקרקעין משנה לשנה או על פי דמי השכירות שניתן היה לקבל בפועל עבור המקרקעין מדי שנה בשנה. לכאורה, לא אמור להיות פער בין שתי השיטות, מאחר שבמצב הדברים הרגיל, דמי השכירות של נכס משקפים תשואה הנגזרת משווי הנכס. הפער בין שתי השיטות יבוא לידי ביטוי כאשר קיים פער בין שווי הנכס לבין השימוש המיידי שניתן לעשות בנכס, כבענייננו. מדובר במקרקעין בשטח המוכר כיום כסנהדריה המורחבת ואיזור התעשייה הר-חוצבים. במועד ההפקעה (1973) המקרקעין כבר היו מיועדים לתעשיה, אך השימוש המיידי שניתן היה לעשות בהם, בהיותם הר טרשים קרח, היה למעשה אפסי, כך שניתן היה לקבל דמי שכירות לפי שימוש לצרכי חקלאות ומרעה בלבד. מכאן המחלוקת בין הצדדים. ביהמ"ש המחוזי בירושלים קיבל את עמדת המשיב ופסק כי יש לחשב את הפיצוי כנגזרת של שווי הקרקע. לעניין גובה הפיצוי, ביהמ"ש אימץ את חוו"ד השמאי מטעם המשיב (בציינו כי אין בפניו חוות דעת נוגדת, מאחר שבחוות דעתו של השמאי מטעם המדינה לא הייתה כלל התייחסות לשיטת המשיב), וחייב את המדינה לשלם למשיב סך של 1, 509, 000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ובניכוי סך של 218, 624 ש"ח ששולמו בשנת 2006, וכן שכר טרחת בא כוח המשיב בסך 225, 000 ש"ח. מכאן ערעור זה.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט י' עמית בהסכמת השופט י' דנציגר והמשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
השאלה שבפנינו לא נדונה במפורש בפסיקה. ברם, עמדתו של המשיב, שלפיה יש לחשב את דמי החכירה שאבדו, כהגדרתם בסעיף 13 לפקודת הקרקעות, כנגזרים משווי הקרקע משנה לשנה ועד לתשלום פיצויי ההפקעה, נתמכת:
א. מהשוואת לשון סעיף 13 לעומת סעיף 12(ה) (בהקשר זה יצוין כי לא נמצאה תשובה חד משמעית לשאלה מלשון הפקודה. שכן, על פני הדברים, פרשנות מילולית של התיבות "אובדן דמי חכירה" מתיישב יותר עם שיטתה של המדינה, ולפיכך פנה ביהמ"ש לבחינת הפסיקה; תכלית החוק ושיקולים נוספים).
ב. במרבית הפסיקה – למעשה כל הפסיקה מפסק הדין בע"א 2405/91 בעניין הורוביץ ואילך, נוטה לשיטת המשיב ומשתמשת במינוח של שווי הקרקע משנה לשנה.
ג. בהגיון הדברים: הרציונל לפיו דמי החכירה האבודים הם תחליף לריבית יציר הפסיקה (הנגזרת משווי המקרקעין) ומשקפים פיצוי פירותי-כספי; תכלית החוק להעמיד את הנפקע במצב בו פיצויי ההפקעה היו משולמים לו לאלתר והיה רוכש נכס חלופי.
ד. בקושי המעשי בחישוב "דמי החכירה" לפי דמי שכירות שמשלם משכיר מרצון לשוכר מרצון לאורך כל התקופה. זאת, להבדיל מאיתור ושחזור שווי הנכס או נכסים דומים לאורך השנים, באשר קיים מאגר עסקאות ודיווחים, בין היתר, למטרות פיסקליות כמו מס רכוש.
כן לא נמצא מקום להתערב בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי לאמץ את חוות דעתו של השמאי מטעם המשיב, לעניין גובה הפיצוי, על אף שחווה"ד, אינה מפרטת את המקורות והאסמכתאות עליהן הסתמך בקובעו את שווי הקרקע מדי שנה בשנה, למעט הפנייה לפרסומי הרשות לפיתוח ירושלים בשנת 2005 בלבד וזאת בניגוד לתקנה 134א לתקסד"א.
פשוטו של מקרא כי במילה "אסמכתאות" בתקנה 134א, להבדיל מניירות עבודה של המומחה, נתכוון מתקין התקנות למאמרים, ספרים וכיו"ב ספרות מקצועית שהמומחה מסתמך עליהם בחוות דעתו, וכך עולה גם מהסיפא של התקנה לגבי אסמכתאות שלא ניתן לאתרן באמצעים סבירים. עם זאת, ביהמ"ש סבור כי יש ליתן פירוש מרחיב למילה אסמכתאות, במובן זה שעל מומחה המגיש חוות דעת לביהמ"ש לצרף את מסד הנתונים והחומרים עליהם הסתמך בחוות דעתו, כמו חשבוניות, חוזים, קבלות וכיו"ב.
אמנם, תקנות האתיקה של שמאי המקרקעין אינן מחייבות לפרט את העסקאות להשוואה, ויש בכך להסביר מדוע מרבית השמאים לא נוהגים לפרט בחוות הדעת שלהם את העסקאות להשוואה עליהן מבוססת חוות הדעת. אולם יש להבחין בין דו"ח שומה שנערך על ידי שמאי לבקשת לקוח, לבין חוות דעת שמאי הנמסרת לביהמ"ש כעדות מומחה, שעליה תחול תקנה 134א. על מנת שחוות הדעת לא תהיה בבחינת "כתב פתשגן" עבור הקורא, רצוי כי שמאי, כמו כל מומחה אחר, יצרף לחוות דעתו את הבסיס העובדתי והמקצועי עליו הוא מסתמך בחוות דעתו, וככל שבעסקאות להשוואה עסקינן, עליו לפרט בחוות דעתו את העסקאות להשוואה עליהן הסתמך לצורך קביעת שווי הנכס מושא חוות הדעת. בדרך זו מתאפשר לביהמ"ש ולצד שכנגד לבקר ולבחון את הערכת השמאי.
העובדה שלא כך נעשה בחוות דעתו של השמאי מטעם המשיב איננה מצדיקה בנסיבות את פסילתה של חוות הדעת, או לקבוע שהיה בכך כדי לקפח את הגנתה של המדינה. ראשית, חוות הדעת צורפה כבר לכתב התביעה כך שהמדינה יכולה הייתה לדרוש בגילוי מסמכים ובמהלך ישיבת קדם המשפט את הנתונים ששימשו כבסיס לחוות דעתו. שנית, השמאי נחקר נגדית ונשאל על מה ביסס את חוות דעתו, והשיב כי קבע את שווי המקרקעין על בסיס מסד נתונים רחב הכולל, בין היתר, חוזי חכירה של המינהל לגבי קרקעות באזור. השמאי לא נתבקש להציג נתונים אלה, וב"כ המדינה לא הוסיפה לחקור בעניין, כך שאין למדינה אלא להלין על עצמה. |
|
חזרה למעלה |
|
|
עבודה אזורי |
|
13 [עבודה] |
|
|
תעא (נצ') 1363-10 בניטה אתי נדין נ' העמותה לקידום המפגר בק. שמונה והסביבה (עבודה; מירון שוורץ, נ.צ.: י' רז, נ' דודי; 29/08/12) - 13 ע' |
|
עו"ד: דרור חייק, אהוד רז |
על מעסיק חלה חובה להמשיך ולהפריש לקופת הגמל וקרן ההשתלמות עבור עובדת בתקופת חופשת הלידה. חובה זו נגזרת הן מסעיף 7 לחוק עבודת נשים והן מתקנות עבודת נשים (מועדים וכללים לתשלומים לקופת גמל).
עבודה – עבודת נשים – פיטורין בחופשת לידה
התובעת, הגישה כנגד מעסיקתה הנתבעת תביעה לתשלום זכויות. בכתב התביעה נטען, כי התובעת הועסקה ע"י הנתבעת בתפקיד מנהלת מעון הדיור. יחסי העבודה בין הצדדים נמשכו למעלה מ – 7 חודשים, קודם יציאתה של התובעת לחופשת לידה. לאחר שהנתבעת לא השיבה את התובעת לעבודתה לאחר סיום חופשת הלידה, הגישה התובעת את התביעה דנן.
בית הדין לעבודה מפי השופט מ. שוורץ ונציגי הציבור י. רז ו- נ. דודי קיבל את התביעה פסק כלהלן:
האיסור על פיטורי עובדת בהריון, טרם יציאתה לחופשת לידה, כמו גם החובה המוטלת על מעסיק להשיב עובדת לעבודתה לאחר סיום חופשת הלידה, מעוגנים באופן ברור ומפורש בחוק, וכי האפשרות היחידה לחרוג מכך במקרה שלפנינו, מחייבת היתר של שר התמ"ת. לפיכך, אין למעשה רלוונטיות לכל טענות ההגנה שביקשה הנתבעת להשמיע בהליך, מה גם, אין לקבל אף לא אחת מהן.
לפנינו 3 שאלות בסיסיות: א. האם התובעת עבדה יותר מ-7 חודשים? האם התובעת ביקשה לחזור לעבודתה לאחר חופשת הלידה? האם הנתבעת אפשרה לתובעת לחזור לעבודה לאחר חופשת הלידה?
מהראיות עולה, כי הנתבעת סיימה את העסקתה של התובעת בניגוד לדין. חוק עבודת נשים, קובע כי לא זו בלבד שאסור לפטר עובדת בתוך 60 יום לאחר תום חופשת הלידה, אלא שבמניין ימי הודעה מוקדמת לפיטורים לא תבוא תקופת 60 הימים כאמור.
בנסיבות העניין, הנתבעת אכן הפרה את הוראות חוק עבודת נשים ויש לחייבה בפיצוי התובעת בשל כך. יחד עם זאת, לא הוכח, כי בנסיבות העניין הופלתה התובעת מחמת הורותה, כך שאין לפסוק פיצוי נוסף בגין הפרת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה.
על מעסיק חלה חובה להמשיך ולהפריש לקופת הגמל וקרן ההשתלמות עבור עובדת בתקופת חופשת הלידה. חובה זו נגזרת הן מסעיף 7 לחוק עבודת נשים והן מתקנות עבודת נשים (מועדים וכללים לתשלומים לקופת גמל). |
|
חזרה למעלה |
|
|
14 [עבודה] [ראיות] |
|
|
דמש (ב"ש) 28243-01-11 אירינה יוזיפוביץ נ' אחים דני את יוסי בע"מ (עבודה; יוסף יוספי, נ.צ.: א' כהן, ח' נחשוני; 29/08/12) - 9 ע' |
|
עו"ד: בוריס בלקין, יונס אבו עג'אג' |
בית הדין לעבודה הורה על דחיית תביעתה של התובעת לקבלת פיצויי פיטורים, פיצוי בגין היעדר הפרשות לקרן פנסיה ופיצוי בגין הפסד גמלת שמירת הריון. נפסק, כי בנסיבות העניין לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים בהסתמך על עדותה של התובעת.
עבודה – עבודת נשים –פיטורי עובדת בהריון
ראיות – עדות – מהימנות
התובעת הגיש כנגד מעבידתה – הנתבעת, תביעה לקבלת פיצויי פיטורים, פיצוי בגין היעדר הפרשות לקרן פנסיה ופיצוי בגין הפסד גמלת שמירת הריון. התובעת טוענת, בין השאר, כי היא התפטרה מעבודתה לרגל טיפול בבנה התינוק, וכילפיכך היא זכאית לפיצויי פיטורים.
בית הדין לעבודה מפי השופט י. יוספי ונציגי הציבור א. כהן ו- ח. נחשוני:
בנסיבות העניין לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים בהסתמך על עדותה של התובעת. התובעת טענה טענות סותרות, ובמהלך הדיון אף העלתה מפעם לפעם טענות חדשות, אשר סותרות טענות קודמות שטענה.
יש לקבל את טענת הנתבעת, לפיה התובעת נטשה את עבודתה. ולפיכך מאותו יום ואילך לא נחשבה כבר כעובדת של הנתבעת. זאת ועוד, יש לדחות את התביעה לפיצוי בגין אובדן גמלת שמירת הריון. |
|
חזרה למעלה |
|
|
מנהלי |
|
15 [משפט מינהלי] |
|
|
עתמ (חי') 35462-07-11 חב' מוניות מרכז חורב בע"מ נ' עירית חיפה (מנהלי; ברכה בר זיו; 05/08/12) - 14 ע' |
|
עו"ד: מ. אמיר, י. דלל, ר. בן ארי, א. פיש |
בית המשפט דחה את עתירת העותרת שעניינה תוצאות מכרז שפירסמה עיריית חיפה, זאת משנמצא כי הערבות הבנקאית שהגישה העותרת, במסגרת הצעתה, לא הייתה תקינה. נפסק, כי שינוי בנוסח הערבות, הן לטובה והן לרעה, מביא לפסילת ההצעה.
משפט מינהלי – מכרזים – פגמים
משפט מינהלי – מכרזים – פסלות מכרז
.
העותרת הגישה עתירה שפירסם עיריית חיפה. בעותרת טוענת, כי המשיבה 4 – מוניות סכנין והמשיבה 5 - חברת לימו התנהגו בתכסיסנות ובהעדר תום לב מוחלט – כאשר שתיהן חברות קשורות , שמנהלן אחד, וחזקה שהצעותיהן הוגשו כשהן מתואמות מראש טרם הגשתן וכל אחת יודעת על הצעתה של השנייה – כאשר מר עמאד, המנהל, חתם על שתי ההצעות. כן טען כי על פי דרישות המכרז היה על כל תאגיד המחזיק במניות במציע לפרט את בעלי מניותיו – דבר שלא נעשה על ידי חברת לימו על מנת להימנע מלגלות לועדת המכרזים את הקשר בין החברות. יתירה מזאת, מסמכי המכרז נרכשו על ידי שתי החברות ביחד, דבר המעיד על שיתוף פעולה בניהן.
.
בית המשפט דחה את העתירה ופסק כלהלן:
בנסיבות עולה, כי מוניות סכנין לא צרפה להצעתה את כל המסמכים שנדרשו על פי תנאי המכרז ובין היתר, מסמכי ההתאגדות של החברה מאומתים על ידי עו"ד של החברה, תעודות של בעלי זכות ציבורית, צילום רישיונות של המוניות הנזכרות בתצהיר ומסמכים (חוזים) ככל שישנם בין החברה לבין בעלי הזכות הציבורית.
אמנם נאמר כי מוניות סכנין המציאה את המסמכים בהמשך – אך כאשר המצאת המסמכים היא תנאי סף אין די בעובדה כי מדובר במסמכים פומביים המצויים אצל רשם החברות, כנטען על ידי ב"כ מוניות סכנין, ודי באי קיום התנאים הנ"ל כדי להביא לפסילת הצעת מוניות סכנין.
ועדת המכרזים אינה רשאית לדרוש ממציע ו/או להתיר לו להשלים את הצעתו ולהגיש מסמכים נוספים מעבר לאלה שהוגשו על ידו ועמדו בפני ועדת המכרזים עם פתיחת תיבת ההצעות.
חובת תום הלב בהליך המכרז חלה לא רק על הרשות הציבורית בעלת המכרז. המציע, המגיש את הצעתו במכרז, חייב אף הוא לנהוג בתום לב בהליך זה, בדומה לחובתו בשלבים טרום-חוזיים אחרים. על המשתתפים ב"משא ומתן לקראת כריתתו" של חוזה עם הרשות הציבורית חלה חובה לנהוג בתום לב. אי גילוי הקשרים בין החברות, כאמור, יש בו כדי לפגוע בחובת תום לב זו. בנסיבות העניין, היה ראוי ונכון לפסול את הצעתה של מוניות סכנין.
חרף האמור, היה מקום לפסול גם את הצעת העותרת וזאת על פי הלכת אפקון שלפיה חייבת להיות הקפדה מלאה על גובה הערבות ואין מקום להשאיר מרווח שיקול דעת בעניין זה לרשות – דבר שיביא להתדיינויות אין קץ ולפרשנות בלתי סבירה. שינוי בנוסח הערבות, הן לטובה והן לרעה, מביא לפסילת ההצעה.
יש להתייחס לערבות מיטיבה, בין מבחינת הסכום, ובין מבחינה אחרת, בגישה דווקנית, וביתר דיוק בגישה פורמליסטית. גישה כזו תגביר את הוודאות המשפטית, תקל על מלאכתן של ועדות המכרזים ותצמצם את ההתדיינויות המשפטיות סביב זכייה במכרז. זאת, למצער באותם מקרים בהם הויכוח סובב סביב השאלה האם הערבות שהומצאה תואמת את דרישות המכרז.
אמנם ב"כ העותרת טען כי הדבר נעשה מזהירות יתר וכי הוראות המכרז לא היו ברורות – אך בהוראות בלתי ברורות יש כדי להביא לפסילת המכרז ולא להכשרת טעויות. |
|
חזרה למעלה |
|
|
מחוזי |
|
16 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
|
תפ (ת"א) 56618-12-11 מדינת ישראל נ' ערן דגן (מחוזי; חאלד כבוב; 02/09/12) - 10 ע' |
|
עו"ד: עופרה רובינפלד-הוך, רות ליטבק, רמי קרן |
קיומו של הסדר טיעון הוא שיקול מרכזי בשיקוליו של בית המשפט הגוזר את העונש. בית המשפט ראה לקיים את הסדר הטיעון בשל הפעמים הקשורים בחשיבותם ובמעמדם של הסדרי הטיעון. עם זאת, חייב בית המשפט עצמו לשקול את השיקולים הראויים לעונש.
עונשין – ענישה –מדיניות ענישה: אי הרשעה
דיון פלילי – הסדר טיעון – אישורו
הנאשמים בכתב האישום אב ובנו, קרובי משפחה של שרון נתנאל שעבד בבנק הבינלאומי הראשון והיה בעל רישיון לייעוץ השקעות משנת, הורשעו במסגרת הסדר טיעון בעבירות המיוחסות להם אשר על פיו הם אפשרו לנתנאל לבצע עסקאות בניירות ערך עבור עצמו חרף המגבלות החלות עליו, וסייעו לו לבצע עסקאות בניירות ערך לרווחיו ולצרכיו בניגוד לחוק.
בית המשפט פסק כלהלן:
אכן, ענישתו של נאשם היא אינדווידואלית, ובית המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על פי מהות העבירה, ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו, אף הוקעת מעשה העבירה בצרוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על יסוד שיקולים אלה כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם.
הימנעות מהרשעה פלילית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל. בית המשפט מחויב לבחון בכל מקרה שבו מועלית טענה שראוי לסטות מעקרון ההרשעה, את אותם מאפיינים מחויבי בדיקה לצורך קבלת החלטה מושכלת בסוגיה זו.
אכן מדובר בנאשמים שאין לחובתם הרשעות קודמות וזוהי להם הסתבכותם הראשונה בפלילים. אל מול זה על בית המשפט לבחון את חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה למעמד ולתפקיד. הנסיבות החריגות שפורטו בהרחבה על ידי ב"כ הצדדים, מצדיקות בנסיבות העניין אי הרשעתו של הנאשם בדין הכול כפי שהמליץ שירות – המבחן במסגרת התסקיר שהוגש בעניינו של הנאשם.
קיומו של הסדר טיעון הוא שיקול מרכזי בשיקוליו של בית המשפט הגוזר את העונש.בית המשפט ראה לקיים את הסדר הטיעון בשל הפעמים הקשורים בחשיבותם ובמעמדם של הסדרי הטיעון. עם זאת, חייב בית המשפט עצמו לשקול את השיקולים הראויים לעונש.
בנסיבות, הסדר הטיעון אינו חורג מרמת הענישה הראויה והמקובלת, אף שהוא נוטה לקולא במידה מסוימת, אך לא כזו שמצדיקה התערבות של בית המשפט. |
|
חזרה למעלה |
|
|
17 [מקרקעין] [חוזים] |
|
|
הפ (ת"א) 35554-03-10 עופר הירשזון נ' קרן ביטוח לעובדים קופת תגמולים וקרן פנסיה של הסתדרות העובדים הלאומית בע"מ (מחוזי; חיים טובי; 30/08/12) - 17 ע' |
|
עו"ד: ר. דקל, א. שגב, א. בקל |
בית המשפט דחה את עתירת המבקשים למתן פסק דין המצהיר כי הינם הבעלים הבלעדיים של המקרקעין והינם זכאים להירשם ככאלה בלשכת רישום המקרקעין. נפסק, כי בנסיבות העניין, קמה וגם ניצבה חזקה עובדתית כי העברת המקרקעין במתנה למבקשים נועדה על מנת "להציל" אתהנכסים מושאי ההעברה מנושי האב אשר החלו לעמוד בפתח.
מקרקעין – זכויות שביושר – מעמדן
חוזים – מתנה – זכויות במקרקעין
המבקשים עתרו במסגרת הליך זה למתן פסק דין המצהיר כי הינם הבעלים הבלעדיים של המקרקעין והינם זכאים להירשם ככאלה בלשכת רישום המקרקעין. התביעה נסובה סביב מקרקעין שקיבלו המבקשים במתנה מאביהם. עוד בטרם הושלמה עסקת המתנה ברישום אך בסמוך לאחר רישום הערת האזהרה בגינה הטילו המשיבות עיקול על זכויות האב במקרקעין במסגרתה של תביעה כספית שהוגשה כנגדו וכנגד אחרים. בית המשפט נדרש לשאלה ידו של מי על העליונה בנסיבות של מקרה דנן? של המבקשים מקבלי המתנה, או שמא של המשיבים המעקלים?
בית המשפט דחה את העתירה ופסק כלהלן:
לא ניתן להשוות בין התחייבות ליתן מתנה, שהנותן רשאי לחזור בו מלתיתה כל זמן שהעסקה לא נגמרה ברישום לבין חוזה מכר המקנה לרוכש זכות משפטית מוצקה ומגובשת, כך שהמוכר אינו יכול לחזור בו מהתחייבותו. נקודת המוצא בתחרות שבין מקבל המתנה לבין הנושה תהיה בהעדפת הנושה על פני מקבל המתנה. בתחרות שבין התחייבות ליתן מתנה במקרקעין, הקודמת להטלת העיקול, תועדף זכותו של המעקל על פני זכותו של מקבל המתנה. ייתכנו מקריםבהם ידו של מקבל המתנה תגבר על העיקול המאוחר בזמן, באם יוכיח כי עניינו נמנה על אותם חריגים, בהם במאזן הציפיות המוגנות שלו ושל הנושה תיטה הכף לצידו.
הכלל הוא אפוא כי עיקול מאוחר גובר על התחייבות ליתן מתנה הקודמת לו בזמן, אם כי פתוחה בפני מקבל ההתחייבות למתנה להוכיח כי עניינו הקונקרטי נמנה על אותם חריגים. בנסיבות רגילות, תדחה זכות המעקל המאוחרת מפני זכותו הקודמת של בעל הזכות שביושר אשר רכש את הנכס, אם בתמורה ואם במכר ללא תמורה.
הלכת לניאדו אינה חלה על עסקת מתנה שנרשמה בגינה הערת אזהרה, חרף העובדה כי זו טרם הושלמה ברישום. במקרה כאמור תחול הלכת אהרונוב ולא תגבר זכותו של המעקל המאוחר בזמן. בנסיבות העניין, אין ממש בטענת המשיבות לפיה העיקול המאוחר שהוטל על ידם גובר על עסקת המתנה שקדמה לו. יש לדחות את טענת המשיבות לפיה "בתחרות" שבין עסקת המתנה לזכותן כמעקלות, יש להעדיף העיקול על פני עסקת המתנה אשר טרם נסתיימה ברישום.
הטוען לבטלות חוזה בשל היותו למראית עין בלבד, עליו נטל הראייה להוכיח העובדות עליהן מושתתת טענה זו נטל הראייה מוטל על שכמו של מי שמבקש להוכיח כי החוזה נכרת למראית עין.
אשר למידת הנטל הרובץ על הטוען טענתמרמה, נקבע כי שני גורמים מקלים על נטל ההוכחה האמור. הכלל הראיתי בדבר מידע המצוי ברשותו של הצד האחר וכן חזקות שבעובדה. חזקות אלה, שבעובדה, הן אותות המרמה. כללים אלה מכילים חזקות שבעובדה, ואם חזקות אלה נותרות ללא מענה הן מצביעות על קיומה של מרמה.
ככל שמצטברים יותר "אותות מרמה" כך עובר הנטל אל הנתבע להפריכן. מבין אותות המרמה ניתן למנות קשרים בין המעביר לנעבר; איום בתביעות שתוגשנה נגד החייב; חשאיות; שמירת הנאה למעביר ושמירת החזקה להראות כי העסקאות נעשו בתום לב או להסבירן באופן שיניח את הדעת.
אומנם נטל השכנוע נותר על כתפי הנתבע, אולם ככול שהמידע מצוי בידי הנתבע, וככול שהתובע יראה יותר אותות מרמה ונסיבות עובדתיות המצביעות על המרמה מצד הנתבע, יהיה ניתן להפחית את נטל הראיות המוטל על התובע.
בנסיבות העניין, החשש הממשי, אשר לא הופג כלל על ידי המבקשים, שמא נועדה עסקת המתנה אך על מנת להבריח את המקרקעין מנושי האב – הירשזון, קם, וביתר שאת, לנוכח העובדה כי זו נערכה עת הלכו והעצימו קשייו הכלכליים של הירשזון. בנסיבות העניין, קמה וגם ניצבה חזקה עובדתית כי העברת המקרקעין במתנה למבקשים נועדה על מנת "להציל" את הנכסים מושאיההעברה מנושי הירשזון אשר החלו לעמוד בפתח. התנהלות המבקשים, מקבלי המתנה, לאחר עריכת עסקת המתנה, יש אף בה כדי להצביע על הכוונה האמיתית שבבסיס העסקה.
הוכח, כי עניין לנו בעסקה שנועדה ליצור מצג כלפי חוץ על כוונה להעברת זכויות ללא תמורה במקרקעין מצד אחד - האב – למשנהו – הילדים – בעוד שכוונתם האמיתית היא להבריח את הנכסים נשוא העסקה מנושים פוטנציאליים. |
|
חזרה למעלה |
|
|
18 [דיון אזרחי] |
|
|
תצ (מרכז) 16280-03-11 רון קופמן נ' מפעל הפיס (מחוזי; מיכל נד"ב; 28/08/12) - 19 ע' |
|
עו"ד: רם גורודיסקי, גולדפרב זליגמן |
מעשה בית דין אינו חל רק לגבי פלוגתאות שהועלו על ידי בעלי הדין בהליך משפטי קודם, אלא אף על טענות שהיה על בעלי הדין להעלותם במסגרת הליך זה.
דיון אזרחי – מעשה-בית-דין – תחולת הכלל
המבקש הגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה בהגרלות "חיש גדו- "חיש גד אלקטרוני" אותן עורך ומנהל מפעל הפיס. בבקשה טוען המבקש, בין השאר, כי מפעל הפיס מציג ומפרסם לציבור המשתתפים בהגרלות חיש גד וחיש גד אלקטרוני, את סיכויי הזכייה לכל הגרלה ואת מבנה סל הפרסים לכל סדרה, בציון כי סיכויי הזכייה נכונים ליום תחילת מכירת הסדרה. בתגובה לבקשה טען המשיב, בין היתר, שיש לדחות את בקשת המבקש ואת התובענה על הסף, בשל קיומו של מעשה בית דין, עקב הסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין במסגרת הליך אחר.
בית המשפט סילק את הבקשה על הסף וקבע כלהלן:
כלל "השתק הפלוגתא" מונע התדיינות נוספת בין בעלי הדין בפלוגתא שכבר נדונה ביניהם, בהתדיינות קודמת, והוכרעה על ידי בית המשפט בפסק דין סופי, בארבעה תנאים מצטברים: הפלוגתא היא אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים; התקיימה התדיינות במסגרת התובענה הראשונה ולצד המושתק ניתן יומו בבית המשפט; ההתדיינות הסתיימה בהכרעה של בית המשפט, בקביעת ממצא פוזיטיבי; ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין בתובענה הראשונה. בבקשה בהליך הקודם – בעניין מנלה נטענו כל העילות הנוספות הנטענות עתה, על כן לא ניתן להעלותן בשנית.
גם שאלת ההטעיה בנוגע לפרסים שאינם הפרסים הראשונים נדונה בעניין מנלה, שכן מפעל הפיס טען פוזיטיבית כי הציבור משחק במשחק החיש גד לשם זכייה בכלל ולאו דווקא בפרס הראשון. משאישר בית המשפט את הסדר הפשרה הוא סבר כי יש בו כדי לתקן את ההטעיה נושא בקשת האישור, שאם לא כן לא היה מאשר את ההסדר. על כן אין לאפשר למבקש כאן לטעון כי הכיתוב המוסכם שאושר, אינו מאיין את ההטעיה. מעשה בית דין אינו חל רק לגבי פלוגתאות שהועלו על ידי בעלי הדין בהליך משפטי קודם, אלא אף על טענות שהיה על בעלי הדין להעלותם במסגרת הליך זה.
אם תביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך בית המשפט לא ייזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם אם היא מבוססת על עילה זהה. כאשר צד להליך מעלה טענה בדבר השתק עילה בשל עילות תביעה זהות, המבחן לו נזקק בית המשפט חורג מן הבחינה הפרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה. הוא בוחן האם על פי מהות הדברים מדובר בשתי התדיינויות הנוגעות לאותו עניין עצמו והאם הזכות או האינטרס המוגן שנפגעו בשתי התביעות זהים. כמו כן בוחן בית המשפט את מידת הדמיון בתשתית העובדתית הניצבת ביסוד שני ההליכים. בנסיבות העניין, מתקיימים המאפיינים המקימים השתק עילה.
לאותה תוצאה עצמה, ניתן להגיע גם תוך שימוש בעקרון העל הקבוע בחוק החוזים, המחייב לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב, לעניין שימוש בזכות הנובעת מחוזה. חובה זו הורחבה מכוח הוראת חוק החוזים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם בבחינת חוזה, ובכלל זה בכל הנוגע להפעלת כוחות משפטיים דיוניים על ידי בעל דין. המבקש לא טען לחוסר זהות הצדדים לצורך קיומו של מעשה בית דין בהיבט של השתק עילה והשתק פלוגתא. נוכח הגדרת הקבוצה בהסדר הפשרה, נראה כי מדובר אכן באותם צדדים.
בענייננו קיימים שיקולים של מדיניות משפטית המצדיקים לקשור את המבקש כאן והקבוצה הנטענת עם תוצאות פסק דין מנלה. |
|
חזרה למעלה |
|
|
19 [דיון אזרחי] [חברות] |
|
|
תצ (ת"א) 52310-11-11 דלק נדל"ן בע"מ נ' יצחק (שרון) תשובה (מחוזי; דניה קרת מאיר; 28/08/12) - 31 ע' |
|
עו"ד: נאור, רובין, בן צור, אגמון, וינבאום |
הקניית עילה תביעה אישית לבעלי המניות עלולה גם לשמש אמצעי להעדפה לא הוגנת של בעלי מניות על פני החברה עצמה, ובעיקר על פני נושיה של החברה, הנהנים, ברגיל, מקדימות בחלוקת דיבידנד.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור תובענה ייצוגית
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – תנאים לאישורה
חברות – בעלי מניות – תובענה אישית
חברות – בעלי מניות – תובענה נגזרת
חברות – בעלי מניות – תובענה ייצוגית
.
המבקש הגיש תובענה ייצוגית בסכום של 720 מיליון ₪ ובקשה לאשר את התובענה כתובענה ייצוגית על פי סעיף 8 (א) או 8 (ג) לחוק תובענות ייצוגיות. בבקשה נטען כי עניין התובענה הוא נזק שנגרם לבעלי המניות בחברה, כתוצאה ממעשים ומחדלים חמורים אשר נעשו בחברה על ידי בעל השליטה ועל ידי חברי הדירקטוריון, ובכללם שורה של דיווחים כוזבים ומטעים שנעשו בדוחות הכספיים ובדיווחיה של החברה אשר בחלקם נתמכו בהערכות שווי מנופחות ושקריות ובמצגים שקריים.
.
בית המשפט הורה על דחיית הבקשה וקבע כלהלן:
המחוקק ראה לנכון להעניק לבית משפט אשר דן בבקשה לאישור תובענה ייצוגית, מספר רב של כלי עזר וסמכויות אשר נועדו לסייע לו במקרה בו מצא כי התובענה ראויה להתברר במסגרת הליך ייצוגי. זאת כדי להכין את התיק לייעל את הדיון ולפשט אותו. קיים דמיון מסוים בין הסמכויות המוקנות לשופט היושב בקדם משפט – לבין סמכויותיו של שופט הדן בבקשה לאישור תובענה כייצוגית.
חרף השאיפה שלא להקפיד עם התובע הייצוגי הפוטנציאלי, אשר תביעתו מייצגת אינטרס ציבורי ראוי להגנה, הרי לעיתים הצטברות של פגמים דיונים עשויה להביא למסקנה כי לא ראוי לאשר את התביעה כייצוגית.
אולם, מקום בו סבור בית המשפט כי מבחינה מהותית הצביע התובע הייצוגי הפוטנציאלי על עילות שמן הראוי לבררן במסגרת הליך ייצוגי, ראוי כי ישקול את האפשרות להתגבר על הקשיים אשר מעוררת התובענה במישור תנאי הסף לאישורה כייצוגית.
קודם כל על בית המשפט לבחון האם מבחינה מהותית הצביע המבקש על עילות שמן הראוי לבררן במסגרת הליך ייצוגי. הדיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית הוא עצמו הליך מקדמי ופיצולו לתת הליכים איננו רצוי ועלול לגרום לסרבול ההליך. הכלל לפיו אין מקום בדרך כלל לדון בבקשות לסילוק על הסף במסגרת בקשות האישור, נועד להביא לייעול הליכים ולמנוע הארכה וסרבול.
כאשר קיימות נסיבות שהן ברורות או שניתן לברר אותן בקלות, אשר עשויות להביא למסקנה שאין מקום לדון בבקשת האישור לגופה, הרי שאותם טעמים של יעילות מחייבים דיון מקדמי בבקשות אלה, בטרם ייפנה בית המשפט לדון בבקשה לגופה. תנאי מוקדם לאישור תביעה ייצוגית הוא קיומה של עילת תביעה אישית.
אין פלוני זכאי לפתוח בהליך של תובענה ייצוגית אלא אם הוא עצמו מחזיק באמתחתו שלו זכות תביעה אישית. התובענה הייצוגית היא בבחינת המשך לזכות התביעה האישית ובאין זכות תביעה אישית לא תקום ולא תהיה אף תובענה ייצוגית.
על מנת שתקום עילה על פי חוק ניירות ערך או על פי חוק החברות, או על פי כל יתר הוראות החוק אליהן היפנה המבקש, צריך שיהיה קיים קשר סיבתי בין העובדות הרלוונטיות לבין הנזק הנטען. יש להקים תשתית ראייתית לטענה כי אילמלא הפרט המטעה – המבקשים היו מכלכלים את צעדיהם באופן שונה או שהתכוונו לרכוש או למכור ניירות ערך של החברה בהם החזיקו בעלי המניות.
הדיווחים המטעים ומצגי השווא המיוחסים למשיבים, נעשו לפי הודעת רשות ניירות ערך כלפי רואי החשבון של החברה הפועלים עבור החברה. בסופו של דבר, כל מצג שווא ודיווח כוזב אשר הובילו, לאחר שהתברר המצב לאישורו, לירידת שוויה של החברה כפי שתיאר המבקש בבקשה – הם בגדר נזק שנגרם לחברה וכתוצאה נגזרת מכך לבעלי המניות כולם באופן שווה.
הקניית עילה תביעה אישית לבעלי המניות עלולה גם לשמש אמצעי להעדפה לא הוגנת של בעלי מניות על פני החברה עצמה, ובעיקר על פני נושיה של החברה, הנהנים, ברגיל, מקדימות בחלוקת דיבידנד. לנושים אלה ציפייה לגיטימית כי זכויות התביעה של החברה ימוצו על ידיה כך שפירותיהן יבטיחו את כושרה הכלכלי ואת יכולתה לפרוע חובות, ולא יופנו ב"מסלול עוקף" היישר לכיסי בעלי המניות.
בסיטואציה בה אין ביכולתה של החברה לפרוע את מלוא חובותיה לנושיה יש להקפיד הקפדה יתרה על כך שזכות התביעה שלה תשתמר בקופתה ולא תתגלגל לידיהם של בעלי המניות. בדרך כלל חובות אמונים וחובות זהירות של נושאי משרה הן כלפי החברה עצמה ולא כלפי בעלי המניות. בהתאם לכך, הפרתן תצמיח עילה לתביעה נגזרת ולא לתביעה אישית.
אומנם, סעיפים שונים בחוק החברות אינם שוללים קיומה של חובה מקבילה כלפי אדם אחר, לרבות בעל מניות ספציפי או קבוצת בעלי מניות. אולם, הנסיבות שבהן קמה חובה כאמור כלפי בעלי מניות טרם הוגדרו במלואן בפסיקה.
אין בנסיבות שהוצגו תשתית ראייתית לכאורה, אשר תצדיק הכרה בעילת תביעה אישית של בעל מניות בגין הפרת חובות אמונים, הפרת חוזה, הפרת חובות זהירות או רשלנות. |
|
חזרה למעלה |
|
|
כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
