מוצע כי ארגונים הפועלים חמש שנים לפחות, ושעיקר פעילותם הינו לשם שמירה על איכות נאותה של הסביבה, יוכלו לקבל תמיכה מכספי הקרן בהיקף של עד מחצית מתקציבם השנתי הממוצע בחמש השנים האחרונות. זהו מנגנון הקצאה "עיוור", שימנע תלות או ניגוד עניינים בפעילות הארגונים, מצד אחד, ומצד שני יבטיח שכספי הקרן יהוו רק תמיכה נוספת, אך לא עיקרית, בפעילותם של ארגונים שכבר הוכיחו פעילות רציפה למען הסביבה במשך פרק זמן משמעותי. על מנת להבטיח שבכל מקרה לא יהיה בהסדר המוצע כדי לגרוע משמעותית מכספי הקרן (שיתרות הכספים שלה, נכון ל-2020, כבר עולות על 2.5 מיליארד שקלים חדשים), מוצע עוד שהתמיכה השנתית של הקרן בארגוני הסביבה תהיה 10% מהכנסתה השנתית. במידה ולאחר העברת הסכום המקסימלי על ידי הקרן לכלל הארגונים אשר עומדים בתנאים יוותר סכום נוסף, תועבר היתרה לטובת התמיכה בשנת התקציב שלאחריה.
|
בהצעת חוק זו מוצע לעגן במפורש בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו את הזכות לשוויון, זכות הנחשבת ערך יסוד בכל חברה דמוקרטית ומהווה "נשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו" (בג"ץ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר, פ"ד כג(1) 693). כבר בהכרזה על הקמת המדינה נקבע כי מדינת ישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". מאז, עקרון השוויון כזכות יסוד של האדם זכה לביטוי נרחב הן בפסיקת בתי המשפט והן בדברי חקיקה רבים, למשל בחוק שיווי זכויות האישה, התשי"א–1951, בחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח–1988, בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח–1998, ובחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א–2000. בפסיקת בית המשפט העליון זכתה הזכות לשוויון גם למעמד חוקתי כזכות הנגזרת מהזכות לכבוד האדם המעוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, שכן הפגיעה בשוויון "קשורה בקשר הדוק לכבוד האדם כמבטא אוטונומיה של הרצון הפרטי, חופש הבחירה וחופש פעולה וכיוצא בהם היבטים של כבוד האדם כזכות חוקתית" (בג"ץ 6427/02 התנועה לאיכות השלטון בישראל ואח' נ' הכנסת ואח', ניתן ביום י"ג באייר התשס"ו (11 במאי 2006)). ואולם, מעמדה המרכזי של הזכות לשוויון מצדיק את עיגונה גם במפורש, בנפרד מהזכות לכבוד האדם, כמקובל בחוקות ברחבי העולם, וזאת בלי שיהיה בכך כדי לגרוע מההגנה שכבר ניתנה לזכות לשוויון כנגזרת של כבוד האדם.
|
|