|
תוכן העניינים
| עליון |
|
|
|
|
| מחוזי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| מנהלי |
|
|
|
|
|
|
|
|
| שלום |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| עבודה אזורי |
|
|
| 23 [עבודה] [התיישנות] |
|
| סע"ש (באר שבע) 7681-08-16 משה ליפלס נ' ההתאחדות לכדורגל בישראל (עבודה; יוחנן כהן, נ.צ.: מ' חסון; 28/07/21) - 32 ע' |
ביה"ד דחה את תביעת התובעים שעניינה קיומם של יחסי עובד מעסיק בין התובעים, אשר שימשו כשופטי כדורגל בסגל הזוטר, והזכויות שלהן הם זכאים, נוכח שיהוי ניכר בהגשתן, ונוכח כך שטרם שנת 2008 (אז הוסדר מעמד השופטי כדורגל כעובדים), התובעים השתייכו לסגל השיפוט הזוטר בליגות החובבניות, ולנוכח ההקשר התעשייתי והמסכת העובדתית, כך שלא התקיימו יחסי עובד-מעסיק. עם זאת, התובעים זכאים לשחרור כספי הפיצויים שהצטברו בקופות, נוכח תחולת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים בעניינם.
עבודה – יחסי עבודה – היעדרם
עבודה – יחסי עובד-מעביד – שחקן כדורגל
התיישנות – שיהוי – קיומו
עבודה – פיצויי פיטורין – סכומים שהופקדו בקופת גמל
עבודה – תנאי עבודה – הודעה בדבר תנאי עבודה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| משפחה |
|
|
|
|
|
|
| המפקח על המקרקעין |
|
|
|
|
| עליון |
| 1 [דיון פלילי] |
|
| בש"פ 5175-21 אבשלום תספאי נ' מדינת ישראל (עליון; ע' פוגלמן; 02/08/21) - 8 ע' |
| עו"ד: מירי קולומבוס, מיכה גבאי |
בשלב זה עומדות נגד העורר ראיות לכאורה לכך שהוא שירה במתלונן, והקשיים שציין בזיהוי אינם מכרסמים בהן במידה שתצדיק לשקול חלופת מעצר; עסקינן באחד מאותם מקרים חריגים בהם רמת המסוכנות שנשקפת מהעורר היא גבוהה עד כדי כך ששום חלופת מעצר לא תוכל לאיין אותה, ועל כן אין טעם לבקש בהם תסקיר מעצר.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – ראיות לכאורה
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – עילת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – תסקיר מעצר
.
נגד העורר ושניים אחרים הוגש כתב אישום שמייחס להם ניסיון רצח ועבירות נוספות. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר ואת שני הנאשמים האחרים עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה. מכאן הערר. העורר טוען כי חל כרסום בראיות לכאורה נגדו בדמות קשיים בזיהוי העורר. העורר מוסיף וטוען כי ביהמ"ש המחוזי התעלם מכך שאין עומדות לחובתו הרשעות קודמות, וכי גם בעבירות חמורות יש לבחון את האפשרות לשחרר לחלופת מעצר.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערר בקבעו:
סעיף 21(ב) לחוק המעצרים קובע כי ביהמ"ש רשאי לעצור נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, אם נמצא שקיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לו. בשלב זה אין ביהמ"ש נדרש להשתכנע שבכוחן של הראיות להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר. עליו לבחון אם בחומר הראיות הקיים, לאחר שיעבור את מבחני הקבילות והמשקל ואת "כור ההיתוך" של ההליך הפלילי, טמון סיכוי סביר להרשעת הנאשם במיוחס לו. עם זאת, אם עוצמת הראיות נגד הנאשם קהתה – ולא רק עלו קשיים קלים בנוגע אליהן – יש לשקול שחרור ממעצר אם הוצגה חלופה ראויה.
הראיות שהמשיבה הציגה מקימות בשלב זה סיכוי סביר להרשעת העורר במיוחס לו בהתאם לאמת המידה הנ"ל. הצדדים אינם חלוקים על קרות האירועים המתוארים בכתב האישום. השאלה שבמחלוקת היא אם העורר היה מעורב בהם. נמצא כי המשיבה הציגה די ראיות בסוגיה זו לצורך שלב זה.
המתלונן הבהיר כיצד זיהה את העורר, וחזר שוב ושוב על זיהוי העורר בתור היורה ועל מידת ביטחונו בכך. בשלב זה נראה כי אם הראיות האמורות יתקבלו בהליך העיקרי ויינתן להן המשקל המתאים, קיים סיכוי סביר לכך שהן עשויות להביא להרשעת העורר במיוחס לו. בשל מסקנה זו אין צורך לדון בראיות לחיזוק שביהמ"ש המחוזי ציין ובהשגות העורר עליהן.
אשר לקשיים אחרים שהעורר העלה. ראשית, המתלונן אמנם מסר תחילה שאדם המכונה "בבוש" היה מעורב גם הוא באירוע, ולבסוף התברר שאותו אדם לא היה שם. אך אין בכך כדי לפגום במשקל שיש לתת בהליך המעצר לזיהוי העורר. המתלונן הסביר את הזיהוי השגוי: הוא קרא בשם "בבוש" וחשב שזיהה את קולו לפי תשובת העונה; אולם את העורר הוא זיהה מקרוב לפי "פנים הכול". שנית, אחרים ששהו במקום לא ידעו לזהות את התוקפים משום שאלה כיסו את פניהם. אין בכך כדי להפחית מהמשקל שיש להעניק בשלב הנוכחי לעדות המתלונן. המתלונן הסביר שזיהה את העורר על רקע היכרות מוקדמת ביניהם. היכרות זו עשויה להעניק למתלונן יתרון על פני עדים אחרים לאירוע בזיהוי העורר.
לסיכום, בשלב זה עומדות נגד העורר ראיות לכאורה לכך שהוא שירה במתלונן; והקשיים שציין אינם מכרסמים בהן במידה שתצדיק לשקול חלופת מעצר. אעבור לדון בעילת המעצר.
המעשים המיוחסים לעורר מקימים במובהק עילת מעצר של מסוכנות, ואף חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים. העורר לא חלק על כך. ברגיל, וגם אם מדובר בעבירות חמורות, יש לעשות מאמץ לאתר חלופה אשר תיתן מענה למסוכנות העולה מן הנאשם. אולם לפנינו אחד מאותם מקרים חריגים בהם רמת המסוכנות שנשקפת מהעורר היא גבוהה עד כדי כך ששום חלופת מעצר לא תוכל לאיין אותה, ועל כן אין טעם לבקש בהם תסקיר מעצר.
במעשים המיוחסים לעורר נמצאות כמה נסיבות חומרה. העורר ניסה להרוג אדם. הוא עשה זאת ברחובה של עיר, ליד עוברים ושבים, בצוותא עם אחרים ולאחר תכנון מראש והכנת כלי נשק מסוגים שונים. העורר ושותפיו גילו נחישות בניסיונותיהם החוזרים להרוג את המתלונן ולא חדלו עד לפגיעת כדור בחזהו. העורר עצמו ירה במתלונן שלוש פעמים: בגבו, בירכו ובחזהו. רק בנס נותר המתלונן בחיים. צירוף הנסיבות הללו מצביע על נכונות להשיג מטרות אסורות באמצעים פליליים ויהי מה. אין סיבה להניח כי נכונות זו ממוקדת במתלונן כך שאין סכנה לציבור הרחב. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [דיון פלילי] |
|
| בש"פ 5265-21 מדינת ישראל נ' זיאד מטר (עליון; ע' פוגלמן; 02/08/21) - 8 ע' |
| עו"ד: איתן און, אופיר ביתן |
למשיב מיוחסת עבירת אלימות נגד אחותו. נשקפת ממנו מסוכנות נוכח המעשים המיוחסים לו, המקימים אף חזקת מסוכנות סטטוטורית, ועברו הפלילי. ודוק, בימ"ש השלום היה מוסמך להורות על מעצרו בפיקוח אלקטרוני גם מבלי שנערך תסקיר מעצר. עם זאת, יש להוסיף להוראות ההעברה למעצר בפיקוח אלקטרוני איסור על המשיב ליצור כל קשר עם המתלוננת; להגדיל את ההפקדות הכספיות; ולהורות לשירות המבחן להגיש תסקיר.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – בפיקוח אלקטרוני
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – תסקיר מעצר
.
נגד המשיב הוגש כתב אישום שמייחס לו תקיפה וחבלה ממשית ע"י שניים או יותר. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המבקשת בקשה למעצר המשיב עד לתום ההליכים. המשיב בסכים לקיומן של ראיות לכאורה למיוחס לו, אך טען שככל שנשקפת ממנו מסוכנות, ניתן לתת לה מענה בחלופה. בו ביום הורה בימ"ש השלום על הגשת תסקיר מעצר. ערר שהגיש המשיב על החלטה זו נדחה בהחלטת ביהמ"ש המחוזי, תוך שצוין כי ככל שלא יתקבל תסקיר עד למועד הדיון, מתבקש בימ"ש השלום לעשות מאמץ "ולבחון את כלל הפרמטרים לצורך קבלת החלטה, מבלי להיזקק לתסקיר, וזאת נוכח שינוי באיזון שבין החלטת המעצר להחלטת השחרור, שעה שמדובר בחלוף זמן משמעותי מאז עצור המשיב. התסקיר האמור לא הוגש, ובהמשך הורה ביהמ"ש על העברת המשיב למעצר בפיקוח אלקטרוני. המבקשת הגישה ערר על החלטה זו, והערר נדחה. מכאן הבר"ע.
.
ביהמ"ש העליון דן בבקשה כבערר, ומצא להתערב במידת מה בהחלטת בימ"ש השלום:
עסקינן במקרה גבולי, ולכן נמצא להתערב במידת מה באיזון שערך בימ"ש השלום. למשיב מיוחסת עבירת אלימות נגד אחותו, עבירה המקימה עילה למעצרו נוכח חזקת המסוכנות הסטטוטורית המנויה בסעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק המעצרים. המעשים המיוחסים למשיב מלמדים כי זה התערב בריב לא לו, ותקף את אחותו יחד עם בעלה לעיני ילדיה הקטינים על רקע כבוד המשפחה. יש לתת את הדעת גם לעברו הפלילי. די באמור כדי להצביע על קיומה של מסוכנות שנשקפת מהמשיב. ואולם, אין באמור, כמו גם בעצם העובדה כי לנאשם מיוחסות עבירות המקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית, כדי למנוע אפריורית בחינתן של חלופות מעצר, וזאת בזהירות המתחייבת, ובהתחשב גם במצב המתלוננים.
וכך פעל בימ"ש השלום, גם בהתאם להוראות ביהמ"ש המחוזי בערר הראשון. ביהמ"ש התרשם מהמפקחים שהציע המשיב, אך תחילה מצא להורות על מעצרו מאחורי סורג ובריח עד הגעת התסקיר, ורק לאחר שהוצגו לו מפקחים נוספים מצא כי מערך הפיקוח המוצע יכול ליתן מענה למסוכנות המשיב לצד מעצר בפיקוח אלקטרוני וערבויות. זאת, גם בשים לב לכך שמיקום החלופה המוצעת אינו סמוך למקום ביצוע העבירות. ביהמ"ש המחוזי לא ראה להתערב באיזון שערך בימ"ש השלום, בשים לב גם לפרק הזמן בו מצוי המשיב במעצר. לא נמצא כי טיעוני העוררת מקימים, בפרט בשלב דיוני זה, עילה להתערב בעצם החלטת בימ"ש השלום להורות על מעצר המשיב בפיקוח אלקטרוני.
לצד האמור, טענות העוררת לא הופנו אך לעצם העברת המשיב למעצר בפיקוח אלקטרוני, אלא גם לכך שהחלטה זו התקבלה מבלי שהוגש תסקיר בעניינו. אכן, תסקיר שירות המבחן משמש כלי עזר מקצועי ויעיל לגיבוש ההחלטה בדבר אפשרות שחרור נאשם לחלופת מעצר. והדברים נכונים ביתר שאת בענייננו, בו מיוחסות למשיב עבירות אלימות במשפחה. עם זאת מובן כי בימ"ש השלום היה מוסמך להורות על מעצר בפיקוח אלקטרוני גם מבלי שנערך תסקיר מעצר בעניינו של המשיב. במקרה דנן, הורה מלכתחילה בימ"ש השלום על הגשת תסקיר, אך זה לא הוגש עד למועד שנקבע בהחלטתו.
בהקשר דומה נפסק כי ישנם מצבים בהם, בלא תסקיר מבחן, הדעת נותנת כי ביהמ"ש יטה שלא לקבל החלטה בדבר חלופה גם בנסיבות בהן הגשת התסקיר מתעכבת מעבר למידה. מנגד, ישנם מצבים בהם, באיזון כולל, התמשכות המעצר בלא הגשת תסקיר עשויה לשנות את קו האיזון, ואף להצדיק שחרור העצור בחלופה זמנית שנבדקה כראוי ע"י ביהמ"ש, וזאת עד להחלטה סופית בענין שחרור בחלופה והתנאים לכך שתתגבש לאחר הגשת התסקיר. הדברים תלויים בנסיבות המיוחדות של המקרה, באופי העבירות, בטיבו של הנאשם, ובמהות ההסדר הזמני המוצע.
ביהמ"ש כאן מוכן להניח לטובת המבקשת כי בנסיבות ענייננו גם החלטה הפוכה של בימ"ש השלום – דהיינו, החלטה להותיר את המשיב במעצר מאחורי סורג ובריח עד להגשת התסקיר בעניינו – הייתה נמצאת במתחם שיקול הדעת המסור לערכאה הדיונית. ואולם, נוכח הטעמים הנ"ל, לא נמצא כי יש להתערב בשלב זה בהחלטה בדרך של הוראה על מעצר המשיב מאחורי סורג ובריח כבקשת העוררת.
ביהמ"ש אינו מתעלם מטענת העוררת כי החלטת ההעברה למעצר בפיקוח אלקטרוני לא נתנה משקל מספק למצב המתלוננת ולשלומה. הקושי בהקשר זה נובע גם מכך שלא הוגש תסקיר והתמונה בכל הנוגע למצב המתלוננת חלקית ביותר. משכך, על מנת ליתן מענה למסוכנות הנשקפת מהמשיב בתקופה שעד להגשת התסקיר ועל מנת להגן במידת האפשר על מצב המתלוננת, יש להוסיף להוראות ההעברה למעצר בפיקוח אלקטרוני איסור על המשיב ליצור כל קשר – במישרין או בעקיפין – עם המתלוננת. בנוסף, בנסיבות אלו אין די בהפקדות הכספיות עליהן הורה בימ"ש השלום ויש להגדיל את הסכומים שנקבעו בהחלטתו. זאת ועוד, נמצא כי יש להורות לשירות המבחן להגיש תסקיר בעניינו של המשיב. לאחר הגשת התסקיר בימ"ש השלום יקיים בשאלת מעצר המשיב, ויכריע בה כחוכמתו. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 3 [מסים] |
|
| ע"מ (באר שבע) 43473-02-15 פלוני נ' פקיד שומה אשקלון (מחוזי; יעל ייטב; 01/08/21) - 12 ע' |
| עו"ד: |
בנסיבות דנן, אין מקום להורות על מחיקה על הסף של חוות הדעת והתצהיר שהגיש פקיד השומה במסגרת ערעור המס.
מסים – ערעור מס – טענות חדשות
.
בקשת המערער להורות על מחיקת חוות הדעת והתצהיר שהגיש המשיב, על הסף.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
פקיד השומה רשאי להעלות טענות בתגובה לטענות המועלות על ידי הנישום במהלך בירור ההליך. כשם שניתנה למערער האפשרות להגיש חוות דעת מטעמו, אף שהיא לא נדונה בהליכי ההשגה, וחרף התנגדותו של פקיד השומה, כך גם רשאי פקיד השומה להגיש חוות דעת מטעמו. באשר להרחבת חזית בערעורי מס, לצד הסמכות המסורה לבית המשפט לאשר את השומה או לבטלה, מסורה לו אף הסמכות להפחית את השומה או להגדילה, כדי להבטיח שומת אמת. מעבר לכך, הטענות המועלות בגדר חוות הדעת מעוגנות לכאורה בתשתית העובדתית אשר נטענה בצווי השומה ובהודעות המפרשות את נימוקי השומה, ואינן פותחות בהכרח חזית דיונית נוספת. חוות הדעת לא נועדה "להחליף את שיקול הדעת השיפוטי" והיא אינה חוות דעת באשר לדין החל. משכך, אין לקבל בשלב זה את טענתו של המערער הרחבת חזית, אף שאין להוציא מכלל אפשרות שבתום שמיעת הראיות, חקירת המצהירים והמומחים מטעם הצדדים, יתקבלו הטענות לגופן.
אשר לתצהיר עדותו הראשית של סגן פקיד השומה, תצהירו ניתן באשר להליכים שננקטו במשרד השומה, וברור על פניו שהוא מבוסס על מסמכים המצויים בתיק. לא קיים פגם בהגשת התצהיר על ידי מי שלא נטל חלק בעריכת השומות, שכן מטבע הדברים, בחלוף הזמן, מתחלפים בעלי התפקידים, והמפקח אשר חתם על הצו אינו זמין בהכרח לחקירה על הצו שנקבע. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [פשיטת רגל] |
|
| פש"ר (חיפה) 68964-05-18 ביצ'יצ'י יונה נ' הכונס הרשמי מחוז חיפה (מחוזי; אילת דגן; 27/07/21) - 8 ע' |
| עו"ד: |
במקום בו זכאי חייב בפשיטת רגל להשבת כספים, מדיניות המשפט וטובת ההליכים של חדלות פירעון מחייבים תשלום לבעל התפקיד וגם הוצאות בעל התפקיד מוחזרות לו תחילה. אגרת השגחת הכנ"ר לא תנוכה במקום בו לא הועברה כניכוי ביניים. בנסיבות דנן, מחצית מסכום הפקדות בקופת ההליך יועברו לבעל התפקיד עבור שכרו והוצאותיו ומחצית מהכספים יושבו לחייבת.
פשיטת רגל – מנהל מיוחד – שכרו
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – השבת כספים לחייב
.
הצדדים הסכימו כי יש להכריז על החייבת פושטת רגל וליתן הפטר לאלתר בעניינה. המחלוקת שנותרה עוסקת בדרישת החייבת להשבת מלא הסכומים שהפקידה לאורך השנים במסגרת ניהול ההליך, בעוד שבעלי התפקיד עומדים על ניכוי שכר טרחת בעל התפקיד והוצאותיו בטרם יושבו הכספים.
.
בית המשפט המחוזי פסק כדלהלן:
הלכת לשצ'נקו קבעה כי במצב בו חייב בפשיטת רגל מתקיים אך ורק מגמלה מוגנת, אין לחייבו בתשלום עתי מכוח סעיף 111(א) לפקודה לא ישירות מהגמלה, לא בעקיפין מהכספים המשתלמים לחשבונו. הלכת עוידה קבעה כי דינם של תשלומים עיתיים שהועברו על ידי החייב לקופת הליך פשיטת הרגל וטרם חולקו לנושים – יושבו לחייב שעה שמדובר בכספים ששולמו מכוח גמלאות המל"ל, ואילו ביחס לכספים שחולקו לנושים, פטורים האחרונים מהשבתם.
מדיניות המשפט וטובת ההליכים של חדלות פירעון מחייבים תשלום לבעל התפקיד למען לא יחששו בעלי תפקיד לקחת על עצמם את העבודה, דבר העלול לפגוע באינטרס הציבורי. באשר להוצאות בעל התפקיד, המחוקק נתן דעתו כי אלה מוחזרות לו תחילה ולא ניתן להלום מצב בו הוא יממן מכיסו הוצאות שלא תוחזרנה לו. במקום בו זכאי חייב בפשיטת רגל להשבת כספים, לא תנוכה אגרת השגחת הכנ"ר במקום בו לא הועברה כניכוי ביניים. בנסיבות דנן, לאור עמדת בעל התפקיד מחצית מסכום הפקדות בקופת ההליך יועברו לידי בעל התפקיד עבור שכרו והוצאותיו וכי מחצית מהכספים יושבו, בהתאם לחייבת. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [דיון אזרחי] [בתי-משפט] |
|
| ה"פ (תל אביב-יפו) 20243-09-18 שרה נאמן נ' עיריית בני ברק (מחוזי; גרשון גונטובניק; 26/07/21) - 19 ע' |
| עו"ד: שי רובינשטיין, אהוד חזן, אריאל יונגר, יצחק מקמל, אביבה רוזנצוייג (מקמל) |
נדחתה תובענה לסעד הצהרתי, מחמת חוסר ניקיון כפיים מטעם המבקשים, וכן משום שהתשתית התכנונית טרם התגבשה, והתגבשותה יכולה להשליך על הסוגיה שבמחלוקת ועל חוקיות דרישת המשיבות.
דיון אזרחי – סעדים – סעד הצהרתי
בתי-משפט – בעלי דין – התנהלותם
.
בעלי זכויות בבניין מגורים ביקשו לפעול במסגרת תוכנית תמ"א, אך לשם קבלת היתר הבנייה הם נדרשו על ידי הוועדה המקומית לייחד חלק מקומת הקרקע לטובת אפשרות לייעוד ציבורי עתידי. הבניין הקיים נהרס ותחתיו נבנה בניין חדש, בינתיים התברר כי לא היה בסיס חוקי להוצאת הדרישה לייחד חלק מהקרקע– במועד בו הוצאה. המבקשים החלו לבנות בקומת הקרקע, בניגוד לתנאי ההיתר, וללא שפנו לוועדה או לערכאה מוסמכת. לאחר שהעירייה נקטה נגדם בהליכים במישור המינהלי בגין בנייה זו, הגישו המבקשים את המרצת הפתיחה בה עתרו, בין השאר, לסעד הצהרתי לפיו יש לבטל את ייחוד חלק מקומת הקרקע לטובת הייעוד הציבורי.
.
בית המשפט המחוזי דחה את התובענה ופסק:
במקום בו מתברר כי המבקש את הסעד ההצהרתי עובר בשערי בית המשפט כשידיו אינן נקיות, הדבר יכול להשליך על הפעלת שיקול הדעת השיפוטי הנלווה לסעדים ההצהרתיים ולדחיית הבקשה. אי ניקיון הכפיים יכול להיות להתבטא בשני מישורים עיקריים. האחד הוא דיוני, ובמסגרתו התובע נמנע מלגלות בכתב הטענות שלו עובדות מהותיות היכולות להשליך על שאלת זכאותו לסעד המבוקש. השני הוא מהותי, ועניינו בהתנהגות פסולה מצד התובע, מבקש הסעד, הקשורה לנושא הסכסוך. שעה שמדובר באי ניקיון כפיים דיוני אין הוא צריך להוביל, ברגיל, לדחיית התובענה. לפגם הדיוני שלקה בו התובע ניתן יהיה לתת ביטוי הולם בדרך של פסיקת הוצאות.
במקרה דנן לקו המבקשים בחוסר נקיון כפיים דיוני ומהותי. המרצת הפתיחה לא כללה כל זכר לחילופי הדברים סביב הבנייה שלטענת המשיבות היא בלתי חוקית. בנוסף לכך, עוצמת אי ניקיון הכפיים המהותי היא גבוהה, מעת שהמבקשים נקטו ב"סעד עצמי" ובנו בנייה בלתי חוקית. המבקשים הרוויחו כתוצאה מהיתר הבנייה, וקיבלו היתר שככל הנראה לא היו מקבלים אלמלא היכולת להקצות קרקע לייעוד ציבורי. כל אלה מטים את הכף לעבר סירוב לתת את הסעד ההצהרתי המבוקש. מעבר לשיקול אי-ניקיון הכפיים המהותי עומד עוד טעם המצדיק את דחיית המרצת הפתיחה, והוא שהתשתית התכנונית טרם התגבשה, והתגבשותה יכולה להשליך על הסוגיה שבמחלוקת, ועל חוקיות דרישת המשיבות. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [נאמנות] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 31538-05-20 עלי גורן נ' גורן י.ר. ובניו שיווק בע"מ (מחוזי; מיכל עמית אניסמן; 22/07/21) - 17 ע' |
| עו"ד: רז בן דור, טל שמראל, ניסים שלם |
נדחתה תביעה להצהרה על זכאותו של כל אחד מהתובעים לבעלות ב- 20% ממניות הנתבעת 1 או לשוויין.
נאמנות – נאמנות קונסטרוקטיבית – אי הוכחתה
.
עניינה של התובענה בשאלת זכאותו של כל אחד מהתובעים לבעלות ב- 20% ממניות הנתבעת 1 או לשוויין.
.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה ופסק:
נאמנות היא הקניית שליטה לנאמן בנכס של אדם, על מנת שיפעל בנכס לטובת מי שזכאי ליהנות ממנו. כל תבנית משפטית העומדת בתנאי סעיף 1 לחוק הנאמנות, כלומר, קיימת בה זיקה לנכס וחובה של נאמן להחזיק או לפעול בנכס לטובת הנהנה, תחשב לעסקת נאמנות וחוק הנאמנות יחול עליה. כך הוכרה האפשרות, גם לאחר חקיקת חוק הנאמנות, להיווצרותה של "נאמנות משתמעת", הנוצרת מכוח כוונת הצדדים ונלמדת מהתנהגות הצדדים ומפעולותיהם.
בענייננו, מעיון בראיות עליהן מבקשים התובעים לבסס את טענתם בדבר קיומה של נאמנות של הנתבע 2 כלפיהם ביחס למניות, ועל אף שמדובר ביחסים בתוך המשפחה, לא ניתן להגיע למסקנה בדבר קיומה של הסכמה לאחזקת מניותיהם בנאמנות על ידי הנתבע 2. מכאן שהתובעים לא עמדו בנטל המוטל על כתפיהם להוכיח את זכאותם למניות בנתבעת 1. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [בנקאות] |
|
| ה"פ (תל אביב-יפו) 43782-08-20 רועי חיון נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (מחוזי; ירדנה סרוסי; 20/07/21) - 11 ע' |
| עו"ד: רונן שחר, נועם בר דוד, שיר ברק |
נדחתה תובענה לביטול החלטת בנק שלא לאשר העברת כספים מחשבון בחו"ל לחשבונו של המבקש בישראל. זאת, הן מכוח הוראות הסדר פשרה שנערך בין הצדדים, והן משום שהחלטת הבנק מצויה במתחם הסבירות הנתון לו.
בנקאות – בנקים – שיקול דעת
.
המרצת פתיחה שעניינה סירובו של המשיב לקבל העברה בסך של 3,000, 000 דולר ארה"ב מחשבון בחו"ל לחשבונו של המבקש בישראל. בעבר הורשע המבקש בסדרת עבירות פליליות וכלכליות והצדדים הגיעו להסדר פשרה בדבר העברת כספים.
.
בית המשפט המחוזי דחה את התובענה ופסק:
העברת הכספים מהחשבון השוויצרי עומדת בניגוד להסדר בין הצדדים, שקיבל תוקף של פסק דין. הכספים שבמחלוקת אינם בגדר "כספים מפעילות ישראלית", אשר נכנסים בגדרי החריג לכלל שנקבע בהסדר. התנאי "לקבל כספים מפעילות ישראלית" משמעו קבלת כספים באופן ישיר מפעילות ישראלית קונקרטית ולא קבלת כספים שבנקודה מסוימת בעבר התקבלו מפעילות ישראלית. ההסדר משקף מצב בו המשיב מעניק למבקש שירותי בנקאות בסיסיים המאפשרים פעילות תקינה בישראל, אך לא מעבר לכך. לעומת זאת המקרה דנן משקף בדיוק את אשר המשיב ניסה להימנע ממנו – חקירה ודרישה אחר העברות פרטיות של סכומים נכבדים, מחשבונות בחו"ל, שלא בקשר ישיר לפעילות בישראל. המבקש עצמו מודה, כי מדובר בכספים ששימשו לפעילות בחו"ל.
למעלה מן הצורך, אף מבלי להידרש להוראות ההסדר, בנסיבות העניין החלטת המשיב מצויה במסגרת מתחם הסבירות הנתון לו. כאשר מדובר בסירוב הנובע מחשש לפעילות של הלבנת הון, לא רק שהבנק רשאי לסרב לבצע פעולה מסוימת, אלא אף חלה עליו חובה שלא לבצע את הפעולה, מתוקף תפקידו הציבורי-מינהלי, ומסור לו "שיקול דעת מנהלי". מחד, הונפו "דגלים אדומים", באופן שהמשיב הרים את הנטל להוכחת סבירות הסירוב, ומאידך המבקש לא הוכיח כי מדובר בהעברה לגיטימית. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [דיון פלילי] |
|
| מ"ת (באר שבע) 39553-03-20 מדינת ישראל נ' בן בדרם (מחוזי; גאולה לוין; 20/07/21) - 6 ע' |
| עו"ד: |
סכום ההפקדה שנקבע בהחלטה בדבר העברת המשיב למעצר בפיקוח אלקטרוני – 75,000 ₪ – נועד לתת מענה למסוכנות הרבה הנשקפת מן המשיב. ואולם, בשעה שניתנה ההחלטה לא עמדה בפני ביהמ"ש תשתית עובדתית לגבי מצבו הכלכלי של המשיב ולא התקיים דיון בנושא. נראה, כי סכום של 60,000 ₪ מהווה איזון ראוי בין הנדרש כדי להעמיד גבול מרתיע שיפחית את המסוכנות הרבה הנשקפת מן המשיב, לבין מצבו הכלכלי הנטען.
דיון פלילי – מעצר – אי הפקדת ערובה
.
נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת אינוס ועבירה של כניסה והתפרצות למקום מגורים. תחילה נעצר עד תום ההליכים, בהמשך הועבר למעצר בפיקוח אלקטרוני. עניינה של החלטה זו באי עמידת המשיב בתנאים של הפקדה כספית. המשיב מבקש הפחתה בסכום ההפקדה.
.
ביהמ"ש המחוזי קבע:
סעיף 47(ג) לחוק המעצרים קובע כי מקום בו לא קבע השופט מועד להמצאת הערובה ולא הומצאה הערובה, יובא העצור בפני שופט תוך 48 שעות מעת מתן ההחלטה. עוד נקבע בסעיף 52(ב) לחוק המעצרים כי אדם המוחזק במעצר בשל אי יכולתו להמציא ערובה, רשאי לפנות בכל עת בבקשה לעיון חוזר. השיקולים לקביעת ערובה מפורטים בסעיף 46 לחוק. יוער כי חרף הוראת החוק, בשל תקלת מזכירות לא הובא המשיב בפני שופט תוך 48 שעות, אלא בחלוף 8 ימים, ורק לאחר שבא-כוחו פנה לביהמ"ש. אין ספק כי המשיב נותר במעצר מאחורי סורג ובריח ימים ארוכים לאחר שניתנה החלטה על מעצר באיזוק אלקטרוני, אך בשל אי הפקדת הערובה, כשכל התנאים האחרים שנקבעו מולאו.
סכום ההפקדה שנקבע בהחלטה – 75,000 ₪ – נועד לתת מענה למסוכנות הרבה הנשקפת מן המשיב, והצורך להעמיד גבולות מרתיעים מפני הפרת התנאים, בשים לב לאמור בתסקיר. שירות המבחן העריך כי קיימת רמת סיכון להישנות התנהגות עוברת חוק אלימה ופוגנית. דברים אלה חייבו הפקדה כספית משמעותית, כדי שזו תשיג את מטרות הטלת הערובה. נסיבות ביצוע העבירות מלמדות שהמסוכנות אינה נקודתית, שכן לא הייתה הכרות קודמת בינו לבין המתלוננת. מכאן שמיקום המעצר אינו מפחית את המסוכנות. מהות העבירה, עברו הפלילי של המשיב והעולה מן התסקירים, חייבו הפקדה גבוהה.
יש לזכור עם זאת כי בשעה שניתנה ההחלטה לא עמדה בפני ביהמ"ש תשתית עובדתית לגבי מצבו הכלכלי של המשיב ולא עובר לקביעת סכום ההפקדה לא נערך דיון בנוגע למצבו הכלכלי. הדברים הועלו לראשונה בדיון דנן, לאחר שהמשיב לא עמד בתנאי הערובה. בנסיבות אלה, יש מקום לשקול מחדש את גובה ההפקדה שנדרש מהמשיב כתנאי למעצרו בפיקוח אלקטרוני. התשתית שפרש ב"כ המשיב אודות יכולתם הכלכלית של המשיב והוריו אינה מלאה. יחד עם זאת, הנתונים שכן הוצגו - והזמן שחלף מאז ניתנה ההחלטה - מצביעים על כך שהמשיב נתקל בקושי לגייס סכום של 75,000 ₪.
על יסוד המידע שהוצג והשיקולים המפורטים בסעיף 46 לחוק, והמטרות שההפקדה נועדה להשיג, נמצא להעמיד את ההפקדה על סך 60,000 ₪. הסכום נקבע בהתחשב ביכולת המשיב ומשפחתו, אך גם בהתחשב בחומרת העבירות ובסיכון הרב הנשקף מהמשיב כעולה מכתב האישום ומהתסקירים בעניינו. לא ניתן להסתפק בהפקדה של 10,000 ₪, כמבוקש. סכום של 60,000 ₪ מהווה איזון ראוי בין הנדרש כדי להעמיד גבול מרתיע שיפחית את המסוכנות הרבה הנשקפת מן המשיב, לבין מצבו הכלכלי הנטען. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [פשיטת רגל] |
|
| פש"ר (חיפה) 24908-11-17 אהרון בן גיגי נ' כונס נכסים רשמי מחוז חיפה והצפון (מחוזי; מאזן דאוד; 18/07/21) - 6 ע' |
| עו"ד: |
בימ"ש לא יתן ידו למצב בו חייב אינו משלם מזונות, מסיבות שונות, ביודעו כי אי תשלום מזונות פוגע בילדיו, לא עושה כל מאמץ לצמצם את דמי המזונות ע"י פניה לערכאות משפטיות ונסמך על הקופה הציבורית שתכנס בנעליו, ולאחר פרק זמן יטען כי ילדיו בגירים ואין עוד מקום לזקוף חוב מזונות זה כנגדו. אעפ"כ, בנסיבות העניין נמצא להחיל את צו ההפטר על חוב המזונות למל"ל, בתנאי שהחייב ישלם עוד 18 תשלומים נוספים.
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – הפטר
.
בקשת החייב להחיל את צו ההפטר שניתן בעניינו בעל חוב המזונות למל"ל, בשל מצבו הבריאותי, הכלכלי וחלוף הזמן מאז יצירת חוב זה.
.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה בחלקה:
סעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל קובע כי צו ההפטר יפטור את פושט הרגל מכל חוב בר-תביעה בפשיטת רגל, חוץ מ"חבות לפי פסק דין לחובתו בתובענת מזונות, להוציא מה שהורה בית המשפט במפורש לגבי החבות, במידה שהורה ובתנאים שהורה". הפסיקה הכירה בקיומם של חריגים בהם ינתן לחייב פטור מלא או חלקי מחוב מזונות. בשיקולים למתן הפטר בגין חוב מזונות נמנו בן היתר: גילו של החייב, מצבו הבריאותי, מצבו הכלכלי משך הימשכות הליך פשיטת הרגל ומצבת נכסיו.
ביהמ"ש העליון נדרש לשיקולים למתן צו הפטר על חוב מזונות במסגרת עניין סלימאן: כושר הפירעון הנוכחי של החייב ועד כמה הוא צפוי להשתנות בעתיד בשם לב לקיומם של נכסים בבעלותו, גילו, מצבו הבריאותי ומצבו המשפחתי; נסיבות היווצרות החוב – האם מדובר בחוב עבר בלבד או חוב שוטף הממשיך להצטבר, חלוף הזמן מעת יצירת החוב, "תרומת" החייב להיווצרות החוב והתמשכות ההליך והכל במטרה למנוע עידוד חייבים "למשוך" חובותיהם בשל שיקול של הפטר עתידי; מאמצי החייב לפרוע את החוב לאורך השנים או שמא נפרע החוב עקב הליכים יזומים של אחרים, וזאת מתוך דאגה כי הזכאים למזונות לא חסרו דברים בשל המחוייבות ההורית לפעול לסיפוק קיום מינמאלי בכבוד של אלו התלויים בחייב כמו גם פעולות החייב למיצוי ההליכים העומדים לרשותו במסגרת ההוצל"פ כדי להבטיח לנושים כי יצאו ותועלת בידם. לבסוף הודגשה החשיבות שיש לתן לסוגיית תום הלב של החייב.
בעניין ברדה התייחס ביהמ"ש גם לתכלית הציבורית והסוציאלית הנעוצה בדרישה לקריטריונים ייחודים שיצדיקו מתן הפטר על חוב מזונות. ביהמ"ש התייחס לחשיבות חוב המזונות מבחינה סוציאלית לנושה החוב לצורך קיומו היום- יומי וכן לחוסר בקופה הציבורית שעה שהחייב לא משלם חובותיו.
בעניין קצ'קה העניק ביהמ"ש העליון לחייב הפטר מחוב מזונות למל"ל והתייחס לנסיבות האישיות של החייב שהוכר כנכה בשיעור של 100%, במצב כלכלי חמור המשתכר מקצבת נכות בלבד בגובה של 2,497 ₪ (לאחר קיזוז ביטוח בריאות) הנמוכה מקו העוני לאדם בודד כשהחייב בן 62 ובנו, "הזכאי" למזונות כבר בן 34 שנים. נקבע כי בנסיבות ספציפיות אלו ראוי להחיל את ההפטר גם על חוב המזונות. נסיבות החייב דנן, הגם אם דומות, אינן זהות: החייב הוכר כבעל 75% נכות, לחייב אומנם אין צפי לשינוי בסך הכנסותיו והוא נעדר נכסים, אך אדם שבחר לאורך שנים שלא לזון את ילדיו, הגם שהוא סובל מקושי נפשי אובייקטיבי, עדיין ראוי שיקח אחריות כלשהי על התנהגותו וחובותיו המוסריות כאב לילדים.
בימ"ש לא יתן ידו למצב בו חייב אינו משלם מזונות, מסיבות שונות, ביודעו כי אי תשלום מזונות פוגע בילדיו, לא עושה כל מאמץ לצמצם את דמי המזונות ע"י פניה לערכאות משפטיות, ונסמך על הקופה הציבורית שתכנס בנעליו ותספק את צרכי ילדיו, ולאחר פרק זמן יטען כי ילדיו בגירים ואין עוד מקום לזקוף חוב מזונות זה כנגדו. לא בכדי קבע המחוקק כי תשלום המזונות הינו תשלום בדין קדימה וצמצם את האפשרות לתן הפטר בגין חוב זה, בשל המשמעות החוקית והסוציאלית גם יחד.
עם זאת, בהתחשב בגיל החייב; במצבו הרפואי; בזמן הרב שחלף מפתיחת תיק ההוצל"פ; בכך שאין לחייב נכסים והשתכרותו היחידה היא קצבת נכות העומדת על סך של כ-3,400 ₪; בכך שחובו הכולל עומד נכון להיום 48,000 ₪ כך שקיזוז מתוך קצבת הנכות המינימאלית צפוי להמשך עד תוחלת ימיו – בהתחשב בכל אלה, ראוי להחיל את צו ההפטר על חוב המזונות בתנאי שהחייב ישלם עוד 18 תשלומים נוספים ועם סיום תשלומים אלו, צו ההפטר יחול גם על חוב המזונות בהתאם לשק"ד המסור לביהמ"ש בסעיף 69(א)(3) לפקודה, הקיזוז יהיה בשיעור 10% מהגמלה למשך התקופה לעיל 18 חודשים. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 10 [תכנון ובנייה] [מקרקעין] |
|
| עת"מ (מרכז) 18592-07-20 החקלאי באר יעקב - אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז מרכז (מנהלי; אורן שוורץ; 26/07/21) - 21 ע' |
| עו"ד: איל ד. צאצו, מעיין מרים כהן, דוד גוטמן, אסנת הראל וינשטיין, מת'קאל סמארה |
בית המשפט לעניינים מנהליים דחה עתירה לחיוב הוועדה המחוזית לתכנון ובניה לקבוע תכנון מתארי לשטח מושב. בתוך כך נמנע בית המשפט מלהתערב בשיקול דעת הועדה המחוזי אשר הניחה את אדניה בעניין היעדרו של תכנון מתארי עכשווי, בין היתר, על אי-הסדרה קניינית של זכויות המתיישבים במושב. פסק הדין מתייחס, בין היתר, גם לחובה המוטלת על רשות מקרקעי ישראל כאשר היא פועלת בתחום התכנון.
תכנון ובנייה – תכניות – שיקולים
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – סמכויותיהן
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – שיקוליהן
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – שיקול דעת
תכנון ובנייה – שיקול דעת – ועדת תכנון ובנייה
מקרקעין – מקרקעי ישראל – רשות מקרקעי ישראל
.
העותר הגיש עתירה שעניינה בהחלטת הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, להימנע מתכנון מתארי עדכני של שטחי מושב נווה דורון במסגרת תכנית כוללנית ליישוב באר יעקב, הגם ששטח המושב מצוי בתחום השיפוט המוניציפלי של היישוב. לשיטת העותרים החלטת הוועדה המחוזית לוקה בחוסר סבירות ומונעת משיקולים זרים, שעיקרם הכפפת השיקולים התכנוניים לרצונה של רשות מקרקעי ישראל שנמנעת מהסדרה קניינית מול בעלי הנחלות במושב. לפיכך, התבקשה התערבותו של בית המשפט בכדי לחייב את הוועדה המחוזית לקבוע תכנון מתארי לשטח המושב, ולחילופין לאפשר את בחינת מכלול השיקולים במסגרת מתן רשות ערר אל המועצה הארצית לתכנון ובניה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הוועדה המחוזית לא הפרה את הוראות תמ"א 35 ואת הוראות תמ"מ 3/21 באשר לשטחי המושב וממילא לא חרגה מסמכותה. בהינתן שעסקינן במתחם בהיקף משמעותי מבחינת שטחו (מאות דונמים) ובהתחשב בכך שבשטח זה עשויות לעבור מערכות של הסעת המונים, לרבות תחנת מטרו שתשליך על קיבולת הבנייה ואופייה, יש טעם בעמדת הוועדה המחוזית באשר לאופק התכנוני שנקבע.
הוועדה המחוזית לא הפרה את הוראות סעיף 62א(ג)(4) לחוק התכנון והבניה, שכן יש בהוראות התכנית את כל הרכיבים שנזכרים בסעיף 62א(ג)(4). אולם, רכיבים אלה לא נקבעו באשר למתחם שטחי המושבים, הגם שהם נכללים בשטח התכנית. בנסיבות שכאלה, מתהפך נטל השכנוע המינהלי – על הוועדה המחוזית לשכנע כי ביסוד החלטתה עומדים טעמים כבדי משקל שמצדיקים את ה"דחיינות תיכנונית" באשר לשטחי המושבים.
הגם שמוסדות התכנון אינם אמונים על הפן הקנייני, ברי שקיימת זיקה בן הפן התכנוני לבין הפן הקנייני. כך, במקרים רבים על מנת לאפשר מהלך תכנוני לפני מוסד התכנון יש להניח מסד קנייני הולם.
במקרה זה, בהינתן שעסקינן במתחם בשטח משמעותי, לגביו יש צורך בהסדרה של הזכויות בקרקע בכדי להתאים את התכנון המתארי, נראה כי קיימת הצדקה ליצירת הזיקה שבין השיקולים התכנוניים לבין השיקולים הקניינים. הנמקה זו עמדה בליבה של החלטת הוועדה המחוזית עת דחתה את התנגדות העותרים.
נקודת המוצא היא שרמ"י היא אורגן המדינה שהופקד על פי דין על ניהול מקרקעי ישראל. בנהלו את מקרקעי המדינה משמש המינהל איפוא כנאמן הציבור, ועליו לפעול בהתאם לאינטרס הציבור כולו. אינטרס זה בא לידי ביטוי באיזון ראוי בין השיקולים הלאומיים הרבים, לרבות שיקולים תקציביים-כלכליים והיבטים של יעילות ותועלת שהמדינה מחויבת בהם כלפי אזרחיה, כמו גם מטרות חברתיות.
רמ"י בתפקידה בתחום התכנון, כגורם יזמי או כנציג במוסד תכנון, מחויבת בחובת תום לב מוגברת. לצד זאת חלות על רמ"י ועל כל הפועל מטעמה אגד חובות נוסף, שרלבנטי לתחום המדיניות הקרקעית – חלוקת משאבים באופן הוגן, צודק וסביר. בכך שרמ"י פועלת במסגרת תפקידיה במישור הפרטי והמסחרי אין כדי להקהות את היותה גוף ציבורי הכפוף לעקרונות המשפט הציבורי – במרכזם סבירות, פעולה משיקולים ענייניים, פעולה בהעדר אפליה ותוך שקילת שיקולים של צדק חלוקתי והתחשבות בכך שמקרקעי ישראל הם משאב מוגבל.
במקרה זה, אין יסוד לטענת ההפליה או לטענת השיקולים הזרים שהועלו כנגד רמ"י. עסקינן אפוא בהבחנה מותרת ולא בהפליה אסורה. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [מכרזים] |
|
| עת"מ (חיפה) 41597-07-20 טופ סקיי ליין מערכות הנדסה בע"מ נ' מועצה איזורית חוף כרמל ואח (מנהלי; אברהם אליקים; 26/07/21) - 15 ע' |
| עו"ד: עוד יוסף ויור, ישראל ליברובסקי, אבי רימון, אסנת הירש, נועם נוימן |
בית המשפט קיבל את עתרית העותרת והורה על ביטול מכרז למתן שירותי אספקה, התקנה, ותחזוקה של מערכת מצלמות אבטחה במעגל סגור. נפסק, כי הזוכה במכרז הציעה לבצע את המכרז בדרך אחרת מזו שצויינה במכרז. בהעדר מסד נתונים ערוך מראש לא יכולה ועדת המכרזים לבחון לעומק את טיבה של הצעת הזוכה ולדעת האם בהצעה גרעונית מדובר או בהצעה הוגנת וסבירה.
מכרזים – ביטול מכרז – שיקולים
מכרזים – הליכי המכרז – ביטול מכרז
מכרזים – הליכי המכרז – פגמים
מכרזים – הליכי המכרז – תקינותם
מכרזים – תנאי סף – אי עמידה בהם
.
רשות מנהלית מפרסמת מכרז להתקנת מערכת אותה ניתן לבצע לפי תנאי המכרז בדרכים שונות בעלויות שונות, היא מכינה אומדן רק לגבי דרך אחת ובוחרת זוכה שהציע לבצע את המכרז בדרך אחרת, האם הזכייה יכולה לעמוד בכללי המשפט המנהלי ובדיני המכרזים. זו השאלה העיקרית הטעונה הכרעה בתיק זה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
נפל פגם מהותי בהחלטת המועצה האזורית בכך שיצאה למכרז ללא אומדן לשתי דרכי הפעולה לביצועו, דרכים שעלות ביצוען שונה ובכך נמנעה בחינת ההצעות בהגינות, בשוויון ובסבירות.
אישור הצעת המשיבה 2 – ארטנט כזוכה מבלי שעמדה לנגד מקבלי ההחלטה תשתית ראייתית לעניין העלויות הצפויות בישום הפתרון המוצע על ידה באמצעות סיבים אופטיים, הוא בלתי סביר בצורה קיצונית ומביע לפגיעה בהגינות ובשוויון.
לאחר פתיחת המעטפות ומתן ניקוד איכותי לכל מציע עובר להגשת עתירת סקיי ליין הסתבר כי איכות ההצעות נקבעה גם לפי מספר הממליצים שיש למציע וגם לפי מספר הפרויקטים שביצע כל מציע מבלי שקריטריון זה נקבע מראש בתנאי המכרז ומבלי שבשקיפות יידעה המועצה האזורית כי ניתן לצבור מספר נקודות רב יותר לפי הכמות. מדובר בפגם הפוגע בצורה מהותית בשוויון וקביעת קריטריונים חדשים בדיעבד עלולה ליצור רושם כי לפי המציע אותו רוצה הוועדה כזוכה היא מתאימה את התנאים בדיעבד. די בכך כדי להביא לפסילת הניקוד ותוצאותיו.
הדרך בה פעלה ועדת המכרזים מנוגדת לכללי המשפט הציבורי, הניסיון לשנות את הניקוד האיכותי בדיעבד (כפי שהיה עם פתיחת המעטפות), עלול להביא להעדפת מציע מסוים בניגוד לתנאים שנקבעו מראש. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [משפט מינהלי] [תכנון ובנייה] |
|
| עת"מ (חיפה) 25806-07-20 שלמה עוזני נ' ועדה מקומית לתכנון ובנייה חבל אשר (מנהלי; תמר שרון נתנאל; 26/07/21) - 13 ע' |
| עו"ד: גיל להב, לילך גפני רוזינס, רון מיור, אורי בן שושן |
בית המשפט דחה את עתירת העותרים לביטול היתר בנייה שניתן על ידי משיבה 1 – הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נפסק, כי היות ומדובר בבקשה להיתר, במסגרתה לא התבקשה כל חריגה, הקלה או סטייה כלשהי, אין פגם בכך שהוועדה דנה בבקשה ואישרה מתן היתר, ללא שקיבלה את עמדתם של העותרים.
משפט מינהלי – שיהוי – שלילתו
משפט מינהלי – תכנון ובנייה – היתר בנייה
משפט מינהלי – עתירה מינהלית – מיצוי הליכים
תכנון ובנייה – היתר בנייה – תקיפתו
.
העותרים הגישו עתירה לביטול היתר בנייה שניתן על ידי משיבה 1 – הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה וכן לביטול אותו חלק של החלטת הרשות, במסגרתו הוחלט על מתן ההיתר. לטענת העותרים, מדובר בבקשה לחידוש היתר ולכן, על פי תקנה 60(א) לתקנות התכנון והבנייה (רישוי בנייה), היה על הוועדה להודיע להם על הגשת הבקשה להיתר ולאפשר להם להגיש התנגדות לבקשה או, למצער, לקבל את עמדתם לבקשה. כן טוענים הם, כי גם אם אין מדובר בבקשה לחידוש היתר, היה על הוועדה ליידע אותם, כבעלי זכויות ברפת ובמכון החליבה, על הגשת הבקשה ולאפשר להם להגיש התנגדות.
.
בית המשפט דחה את העתירה ופסק כלהלן:
נדחית טענת הוועדה בדבר אי מיצוי הליכים.
במקרים בהם טוען המתנגד כי יש בבקשה להיתר משום סטייה מתכנית, הקלה או שימוש חריג, עליו לפנות, ראשית כל, בערר לוועדת הערר, שהיא ועדה מקצועית המתאימה לדון בטענות אלה, שהן טענות תכנוניות-מקצועיות, במהותן. בכל מקרה אחר, הדרך לתקוף את ההיתר היא בביהמ"ש לעניינים מנהליים, או, בתקיפה עקיפה, במסגרת תביעה אזרחית שעניינה שימוש במקרקעין.
יש לדחות את טענת השיהוי. מאחר שהתוספת כבר נבנתה ממילא, לא נגרם למשיבים כל נזק מכך שהעתירה הוגשה במועד בו הוגשה.
מדובר בבקשה להיתר, במסגרתה לא התבקשה כל חריגה, הקלה או סטייה כלשהי. מדובר בהיתר "במסלול ירוק", אשר אינו דורש פרסום או שמיעת התנגדויות ולשם אישורו אין צורך בקבלת הסכמת שאר בעלי הזכויות במגרש.
אמנם, תקנות הרישוי קובעות חובה להודיע לבעלי הזכויות במקרקעין על הגשת בקשה למתן היתר בנייה, לגבי אותם מקרקעין, גם אם אין מבוקשת חריגה, הקלה או סטייה, אולם העותרים אינם נמנים עם "בעלי הזכויות במקרקעין" לגביהם קיימת חובת הודעה.
להבדיל מהבקשה להיתר הראשון אשר כתוב בה כי זו בקשה לחידוש היתר (וכזכור – ההיתר שניתן על פיה בוטל) הבקשה להיתר השני איננה בקשה לחידוש ההיתר הישן, אלא בקשה "עצמאית" למתן היתר (ואין נפקה מינה שתכנית ההיתר זהה לתכנון הישן). אולם, גם אילו היה מדובר בחידוש היתר, כשיטתם של העותרים, לא היה בהסתמכותם של העותרים על סעיף 60 לתקנות הרישוי להועיל להם. הסעיף אינו קובע חובת הודעה על הגשת בקשה לחידוש היתר ולכן יש לגזור את חובת ההודעה מהתקנות בכללותן וכאמור – העותרים אינם נכללים בהגדרת "בעל זכויות במגרש", לעניין זה.
מעבר לנדרש, גם לגופן של טענות העותרים היה מקום לדחות את העתירה, שכן לא נפל פגם בשיקולי הוועדה למתן ההיתר, אשר מצדיקים התערבות; כאמור – ההיתר תואם את התכניות החלות על המגרש. מדובר, למעשה, "בהשלמת" בניית הרפת, על פי התכנית שתוכננה בעבר והוגשה על ידי השותפים בבקשה להיתר הישן. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [בתי-משפט] |
|
| עת"מ (מרכז) 36903-09-20 פאדי גבאלי נ' משרד החקלאות/הרשות לתכנון ופיתוח הכפר (מנהלי; זהבה בוסתן; 25/07/21) - 8 ע' |
| עו"ד: האשם דלאשה, לירן פאר |
האם יש אפשרות לכוף את המדינה בקנס מכוח פקודת ביזיון בית המשפט?
בתי-משפט – ביזיון בית-המשפט – כנגד המדינה
בתי-משפט – ביזיון בית-המשפט – שיקולים
.
העותרים הגישו בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, בה מבוקש לכוף את המשיבים בקנס עקב אי ציות להסכמות אליהם הגיעו הצדדים קיבלו תוקף של פסק דין.
.
בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כלהלן:
בקשה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט אינה המסגרת הראויה לדיון בהפרה הנטענת על ידי המבקשים.
מאחר שדוקטרינת הביזיון משמעותה הטלת קנס יומי או מאסר עד שבעל הדין המפר את הוראת בית המשפט יקיים את המוטל עליו, ההליך שנבחר על ידי המבקשים אינו רלוונטי. אין באפשרותו של בית המשפט לחייב את המשיבים להעניק למבקשים שימוש במערכת שאינה קיימת, ולא עלה בידי המבקשים להוכיח כי המערכת ישנה ונמצאת בשימוש על ידי יבואני בקר אחרים.
על מנת להטיל חובות על המדינה, על החיקוק הרלוונטי לקבוע זאת במפורש, בעוד פקודת ביזיון בית המשפט אינה כוללת הוראה כזו. לכך מצטרפת גם העמדה לפיה אין חשש שהמדינה לא תציית להוראותיו של בית המשפט ולפיכך אין צורך באפשרות לכפות עליה באמצעותך סנקציה. בנוסף, ישנה חשיבות לכבוד שרוכשת כל רשות לאחרת, לאור ההפרדה הקיימת בין הרשות השופטת לרשות המבצעת, עניין המצריך רגישות מרבית.
למרות החקיקה הסותרת לעיתים, הפסיקה אפשרה לכוף את המדינה לקנס במקרה של הפרת פסק דין, אך אני סבורה כי ניתן להשאיר שאלה זו בצריך עיון שכן היא אינה נדרשת להכרעה במקרה זה. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 14 [דיון פלילי] [ראיות] |
|
| ת"פ (רמלה) 45314-08-19 מדינת ישראל נ' מג'די חמאד (שלום; אייל כהן; 29/07/21) - 9 ע' |
| עו"ד: בן חיים, שדה |
בית המשפט זיכה את הנאשם מביצוע עבירה שעניינה תקיפה סתם – בן זוג, שעל פי כתב האישום בוצעה במגרש חניה לעיני עדת התביעה היחידה. במרכז הדיון עומדת השאלה: האם די בראיות המאשימה לשם הרשעה, בשם לב לכך כי גם לשיטת ההגנה, העדה המרשיעה, היא עדה אמינה נעדרת היכרות קודמת עם הנאשם.
דיון פלילי – חקירה במשטרה – מחדלי חקירה
ראיות – עדות – בחינתה
.
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום שמייחס לו תקיפה סתם – בן זוג, לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין. על פי כתב האישום הנאשם תקף את רעייתו בזמן ששהו במגרש חניה. הנאשם אישר את נוכחותו במקום ובמועד האמורים. עם זאת הכחיש כל תקיפה, בציינו כי גם הרעיה הכחישה כאמור. ליבת המחלוקת היא בשאלה: האם די בראיות המאשימה לשם הרשעה, בשם לב לכך כי גם לשיטת ההגנה, העדה המרשיעה – מרסל, היא עדה אמינה נעדרת היכרות קודמת עם הנאשם.
.
בית המשפט זיכה את הנאשם ופסק כלהלן:
המשטרה נמנעה מלגבות בזמן אמת העדות משתי חברותיה של מרסל, או למצער ממי מהן, אף שנכחו בזירה יחד עם מרסל בזמן האירוע. לא ניתן הסבר סביר ומשכנע, מדוע לא בוצעו פעולות חקירה כה חיוניות וכה פשוטות לביצוע אלה.
אי חקירת השתיים באה בגדר מחדל חקירה של ממש, שיש בו כדי לפגוע פוטנציאלית בהגנת הנאשם. ממילא יש בו כדי לפגום בבירור האמת, תהא אשר תהא. בכך הותירה המאשימה את עדות מרסל בבדידותה, למול עדויותיהם המכחישות והנחרצות של הנאשם ורעייתו.
בנסיבות מעין אלה, על בית המשפט לא לשאול את עצמו, מי מבין השניים מהימן יותר – האם העד המפליל, או הנאשם, אלא לשאול האם מהימנות גרסתו של העד עדיפה על פני מהימנות הנאשם עד כדי כך שלא נותר אפילו ספק סביר באשמתו.
על אף ההערכה החיובית לאמינותה של העדה המפלילה – מרסל, עדותה נעדרת את אותה איכות ועצמה הנדרשים לשם הרשעה בפלילים. עדויות הנאשם ורעייתו נחרצות. בד בבד היו סבירות והגיוניות, כמו גם תואמות האחת את האחרת, במובנו החיובי של מונח זה ואף התיישבו האחת עם רעותה. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [מקרקעין] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 32969-06-17 כנען אביב נ' רשות מקרקעי ישראל (שלום; עדי הדר; 28/07/21) - 12 ע' |
| עו"ד: |
התקבלה תביעת חוכרים להשבת תשלום חלק מדמי היתר לרשות מקרקעי ישראל. הנתבעת לא הוכיחה שהתובעים ביצעו חריגת בנייה וכי הם לא היו זכאים לקבל פטור חלקי בגין תשלום דמי היתר.
מקרקעין – מקרקעי ישראל – דמי היתר
.
תביעת חוכרים להשבת תשלום חלק מדמי היתר לרשות מקרקעי ישראל.
.
בית המשפט קיבל את התביעה, ופסק כלהלן:
מתיאור גרסאות הצדדים עולה שהמחלוקת בין הצדדים הינה האם יש להחיל על התובעים הדין שחל לגבי חוכרי מקרקעין מהנתבעת בשנת 2006 עת הגישו התובעים הבקשה הראשונה, או הדין החל על חוכרי מקרקעין מהנתבעת החל ממועד כניסה לתוקף של החלטת הנתבעת ליתן פטור חלקי בגין תשלום דמי היתר.
הטענה המרכזית של הנתבעת בבואה לנמק סירובה ליתן לתובעים ליהנות מהפטור החלקי על פי החלטה 1245, היא שהם ביצעו חריגות בנייה.
הנתבעת לא הוכיחה שהתובעים ביצעו חריגת בנייה וכי במועד הגשת הבקשה החדשה לנתבעת, לאחר קבלת אישור הוועדה המקומית בשנת 2012, בשים לב שהבקשה שהוגשה לנתבעת בשנת 2006 לא מומשה, הם לא היו זכאים לקבל פטור חלקי בגין תשלום דמי היתר. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [חברות] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 6276-05-18 מ.א.ש. אור 2000 בע"מ נ' שלמה אדיב (שלום; דלית ורד; 27/07/21) - 11 ע' |
| עו"ד: |
נקבע כי יש הצדקה להרמת מסך תוך הטלת אחריות אישית על הנתבע. מתקיים "יסוד המרמה המרוכך", כך שהמצג שהוצג בפני הנושים נעשה תוך הסתרת המציאות הכלכלית האמיתית, לפיה הרוח החיה בחברה, ומי ששימש למעשה כמנכ"ל החברה ושותף בה מצוי בהליכי פשיטת רגל.
חברות – הרמת מסך – אימתי
חברות – הרמת מסך – תנאים להרמת מסך
חברות – הרמת מסך – טענת תרמית
.
תביעה להרמת מסך התאגדות, תוך כדי חיוב הנתבע באופן אישי בגין נזקי התובעת בסך של 257,242 ₪.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
השאלה שיש להכריע בה היא האם התנהלותו של הנתבע עולה כדי התנהלות המצדיקה הרמת מסך ההתאגדות בינו לבין חברת דייטונה וחיובו של הנתבע באופן אישי בחובה הפסוק של חברת דייטונה.
בספרה, של אירית חביב-סגל, דיני חברות, ציינה המחברת כי לאחר תיקון מס' 3 של חוק החברות בחודש מרץ 2005, הטלת אחריות אישית כפופה לתנאים המצטברים הבאים: א. מקרה חריג; ב. צודק ונכון לעשות כן; ג. יסוד נפשי של ידיעה או עצימת עיניים; ד. אחריות על בעל מניות אקטיביים בלבד; ה. הפרת חובות ההגינות ותום הלב של בעלי המניות; ו. החברה נעדרת יכולת פירעון. עוד ציינה המחברת כי בתי המשפט גילו נכונות כמעט מוחלטת להרים את מסך ההתאגדות, ולהטיל אחריות אישית על בעלי המניות, בכל המקרים שבהם עשו בעלי המניות או המנהלים פעולות הגובלות בתרמית. לצורך הרמת המסך, אין צורך להוכיח את יסודותיה המלאים של עוולת התרמית, אלא די בכך שהנושים מוכיחים ״פעילות קלוקלת״ מצידם של קברניטי החברה, אשר אליה מתלווה ״כוונת מרמה״ ברמה זו או אחרת של חומרה (״יסוד המרמה המרוכך״). דרך כלל, תתמצה כוונת המרמה בניסיון להתחמק מפירעון חובות.
במקרה דנן, מתקיימים כל ששת התנאים המצטברים לצורך הטלת אחריות אישית על הנתבע. מתקיים "יסוד המרמה המרוכך", כך שהמצג שהוצג בפני הנושים נעשה תוך הסתרת המציאות הכלכלית האמיתית, לפיה הרוח החיה בחברה, ומי ששימש למעשה כמנכ"ל החברה ושותף בה מצוי בהליכי פשיטת רגל. ההסתרה נועדה כדי להשיג טובות הנאה, היינו קבלת אשראי מבנקים וכן מספקים. נוכח קיום יסוד המרמה המרוכך, הרי שיש לקבוע כי לפנינו מקרה חריג, אשר צודק ונכון להרים בו את מסך ההתאגדות.
הנתבע הציג מצג שווא, לפיו דייטונה היא חברה המצוייה בבעלותו הבלעדית, שעה שבפועל היה בחברה שותף דומיננטי, אך לא רשום, מוסטפא. הנתבע הסתיר את עובדת היותו של מוסטפא בגדר שותף בחברה, נוכח הליכי פשיטת הרגל שנוהלו כנגד מוסטפא (וקומרתא), ובכך השיג בדרך קלוקלת יתרון בלתי חוקי ובלתי הוגן. דרכי ניהולה של החברה, למן ראשיתה, גבלו בתרמית. מדובר בנסיבות חריגות המצדיקות הרמת מסך תוך כדי הטלת אחריות אישית על הנתבע. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [נזיקין] |
|
| ת"א (ירושלים) 34094-05-17 מרדכי טימסית נ' אבי נעים (שלום; אלעד פרסקי; 26/07/21) - 12 ע' |
| עו"ד: |
נקבע כי מתקיימים תנאים לחסינות עובד ציבור לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין. ככל שתוכח עילת התביעה, ייפרע התובע מן המועצה המקומית ולא יצא בחיסרון כיס.
נזיקין – אחריות – עובד ציבור
נזיקין – הגנות – חסינות עובד ציבור
.
בקשה להכרה בחסינות הנתבע 1 בתביעת לשון הרע שהוגשה כנגדו, ביחד עם אחרים, על ידי התובע.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
על המבקש ליהנות מחסינות לעמוד בשלושה תנאים מצטברים: היותו עובד ציבור, אשר עשה את המעשה "תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור" וכי לא מתקיים החריג לפיו המעשה "(ש)נעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור".
נטל השכנוע כי הנתבע 1 פעל בכוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לכך מוטל על התובע. בהינתן הממצאים העומדים בפני בית המשפט, התובע לא עמד בנטל זה. גרסת הנתבע 1 כי ראה חשיבות בהבאת מידע לפיו הנהג שהתחפש ליהודי לצורך העברת השוהים הבלתי חוקיים באיזור היישוב נקב בשם של תושב הישוב (אף שטען כי הדבר נעשה לצורך ייצוג משפטי) אינה מופרכת. ייתכן שהנתבע 1 שגה והתרשל בכך שהעביר חלק זה של ההודעה, מתוך הדיווח שקיבל, לתושבים. לעניין היסוד הנפשי, די בכך שגרסתו אינה מופרכת בכדי לקבוע שלא הוכח שפעל מתוך מטרה לגרום נזק שלא לצורך לתובע או בשוויון נפש לאפשרות זו. אדרבא, הנתבע 1 השמיט את שמו של התובע מהדיווח שהועבר לו מה שלכאורה מלמד שביקש למצער להפחית את הפגיעה בו.
יש לקבוע כי מתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין. קביעה זו אינה סוף דרכו של ההליך. אדרבא, עיקר "תאוותו" של התובע תיוותר בידו שכן ככל שתוכח עילת תביעתו ייפרע מן המועצה המקומית ולא יצא בחיסרון כיס. ככל שכך יקרה וככל שהמועצה המקומית תסבור כי הנתבע 1 פעל בסטייה חמורה מהתנהגות ראויה לעובד ציבור תוכל לשוב אל הנתבע 1 ולהשתפות על נזקיה מהליך זה בהתאם לסעיף 7ו לפקודה. הסדר זה, מושא תיקון פקודת הנזיקין (מס' 10) (אחריות עובדי הציבור), התשס"ג-2002, משקף את העדפת האפשרות שהטרדת עובד הציבור בהליך משפטי (כצד להליך) תיווצר רק לאחר שיתברר שיש דברים בגו וכי התנהגותו מהווה סטייה חמורה מהתנהגות ראויה, על פני האפשרות שיוטרד בתביעה העוסקת בעניינים פחותים מכך או בתביעה שבסופו של יום תידחה. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [תעבורה] [ביטוח] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 38708-09-16 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב-"הפול" (שלום; ד"ר מנחם (מריו) קליין; 25/07/21) - 10 ע' |
| עו"ד: |
הנתבעת הוכיחה כי התובע ידע שהוא נוהג ללא רישיון תקף, ולכן חל החריג לכיסוי בפוליסה. לאור האמור, יש לקבל את טענת הנתבעת להיעדר הכיסוי ביטוחי.
תעבורה – רישוי – רישיון נהיגה
ביטוח – ביטוח רכב – תנאים
.
התובע נפגע בתאונת דרכים, כאשר החליק מהאופנוע עליו נסע. המחלוקת לגבי הכיסוי הביטוחי מתמקדת בשאלה, האם התובע ידע במועד התאונה שרישיון הנהיגה שלו אינו בתוקף?
.
בית המשפט פסק כלהלן:
על פי תקנה 549(א) לתקנות התעבורה, שכותרתה "הטלת אמצעי תיקון": "נהג שלחובתו רשומות 12 עד 22 נקודות תקפות יחויב לקבל הדרכה בנהיגה נכונה בקורס בסיסי מטעם רשות הרישוי ולעמוד בהצלחה במבחן".
על פי תקנה 551(ה) לתקנות התעבורה, כעבור 6 חודשים מהמועד שהודע לנהג על אמצעי התיקון, והנהג לא ביצעם, רשאית רשות הרישוי להתלות את רישיונו של הנהג ועליה למסור לנהג את ההודעה, בדרך האמורה בתקנה 550(א) לתקנות התעבורה. מכיוון שהתליית רישיון כמוה כפסילת רישיון, אזי על רשות הרישוי לשלוח את ההודעה על התליית הרישיון בדואר רשום או לידע את הנהג באופן אישי, כאמור בתקנה 550(א) לתקנות התעבורה.
צירוף הנתונים מבסס את המסקנה הסבירה לפיה לתובע נשלחה הודעה על התליית רישיון נהיגה, בו צוין אמצעי התיקון שעליו לבצע כדי להחזיר לידיו את הרישיון. שהרי, התובע לא היה נרשם לקורס הדרכה בסיסי ללא הודעה מתאימה המורה על כך. על פי הפסיקה, ניתן לקבוע ממצא עובדתי, הנשען על ראיות נסיבתיות בלבד, כאשר ראיות אלה בהשתלבותן מבססות מסקנה הגיונית אחת ויחידה ולא ניתן להסיק מן הראיות הנסיבתיות הסבר סביר אחר. לפיכך, עלה בידי הנתבעת להוכיח, ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, כי לתובע נשלחה הודעה על התלית רישיון נהיגה, הכוללת את אמצעי התיקון שעליו לבצע.
הנתבעת הוכיחה כי התובע ידע שהוא נוהג ללא רישיון תקף, ולכן חל החריג לכיסוי בפוליסה. לאור האמור, יש לקבל את טענת הנתבעת להיעדר הכיסוי ביטוחי ודין התביעה להידחות. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [קניין] [זכויות יוצרים] [סימני מסחר] |
|
| ת"א (פתח תקוה) 2453-07-21 טירולר בע"מ נ' הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ (שלום; אריאל ברגנר; 19/07/21) - 10 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל את בקשת המבקשת והורה על מתן צווי מניעה כנגד המשיבה בקשר עם מכירת מוצרים שהם חיקוי של מוצרי המבקשת.
קניין – קניין רוחני – זכויות
זכויות יוצרים – זכות יוצרים – הפרה
סימני מסחר – הפרה – היעדרה
.
בקשה להוצאת צווי מניעה על פי פרק ט"ז לתקנות סדר הדין האזרחי וליתן המורים למשיבה לחדול ממכירת המוצרים המהווים חיקוי של מוצריה "רב מגב", "רב מג" ו-"גליידר" וכן לחדול משימוש בתמונות וטקסטים שהועתקו מאריזות מוצר ה"גליידר" ומעשיית שימוש בפלנוגרמות (תצוגות מדף) הנושאות סימני מסחר של המבקשת. המבקשת מבקשת להורות כי הצווים הזמניים יעמדו בתוקפם עד להכרעת בית המשפט בתובענה העיקרית.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
באשר לרב מגב, שני המוצרים זהים לחלוטין מבחינת החומר, הצבע והמבנה שלהם. השוני הוא בכך שבמוצר המבקשת קיימות שתי הטבעות, הכיתוב "רב מגב" וכיתוב לוגו המבקשת, כאשר שתי הטבעות אלה לא קיימות על גבי מוצר המשיבה אשר עליו מדבקה לבנה עם רישום שם היצרן מסין, היבואן היא המשיבה וכתובת. ממבט מרחוק, שני המוצרים נראים זהים ברמה של 100%. בנסיבות אלה, המבקשת הרימה את הנטל המוטל עליה לצורכי הבקשה לסעד זמני בהתאם למאזן הנוחות ולזכות בצו הזמני.
באשר לרב מג, מדובר במוצר שהוא ראש מטאטא עשוי גומי ושערותיו גומי. המוצר אינו מוגן בסימן מסחרי (לא נטען שכן) ועל כן ההגנה עליו אינה אוטומטית אלא יש לבחון האם שיווק מוצר זהה כמעט לחלוטין בנסיבות אלה יקנה למבקשת את מבוקשה. על כן, לא ניתן להגיע להכרעה בעניין זה ללא שמיעת ראיות ועל כן תוכל המבקשת לקבל צו מניעה גם לגבי מוצר זה יהא עליה להפקיד ערובה גבוהה מספקת בנסיבות העניין.
באשר לגליידר, מדובר במוצר שהוא מגב מגנטי דו צדדי. מעיון בשני המוצרים ניתן לראות שהם זהים לחלוטין לרבות מבנה האריזה בה הם מצויים. השינויים עם צבעי דף המסר וההוראות שעליו מצוי המוצר. הגליידר אינו מוגן בסימן מסחרי (לא נטען שכן) ועל כן ההגנה עליו אינה אוטומטית אלא יש לבחון האם שיווק מוצר זהה כמעט לחלוטין בנסיבות אלה יקנה למבקשת את מבוקשה. גם במקרה זו לאור הזהות במבנה וצבעי המוצר תוכל המבקשת לקבל צו מניעה גם לגבי מוצר זה יהא עליה להפקיד ערובה גבוהה מספקת בנסיבות העניין. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [נזיקין] |
|
| ת"א (קריות) 49726-05-20 פלוני נ' ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ (שלום; ערן נווה; 19/07/21) - 5 ע' |
| עו"ד: |
אין האירוע נשוא התביעה מהווה "תאונת דרכים". המטרה העומדת בבסיס ירידת התובע מהרכב היא לא לצורך המשך הנסיעה ואין לראות בה המשך ישיר של נסיעה זו. המטרה הספציפית היא לבדוק אם הארנק של אשתו נמצא על הכיסא האחורי ומאחר ואינו מצליח לבדוק כאשר הוא במושב הקדמי, הוא מבקש לרדת לצורך זה, וצורך זה בלבד, של הגעה לארנק.
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – מטרות תחבורה
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – עלייה או ירידה מרכב
.
עמדה להכרעה השאלה, האם יש לסווג את האירוע כתאונת דרכים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
שאלה אחת ויחידה טעונה הכרעה בפסק הדין: האם ירידתו של התובע מהרכב בנסיבות המצויינות בתצהירו (עליו אין מחלוקת) מהווה תאונת דרכים שהתרחשה עקב שימוש ברכב למטרות תחבורה ואם לאו.
המבחן הוא מבחן מהותי המכיל שני תנאים מצטברים, וזאת לצורך הכרה באירוע כנכנס בגדר ההגדרה של "תאונת דרכים": התנאי הראשון – האם הפעולה הנדונה חיונית במובן ה"פיסי" לנסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו. התנאי השני – האם הפעולה הנדונה מהווה חלק טבעי ואינטגרלי מן הנסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו.
ניישם למקרה שלפנינו. התנאי הראשון – התובע ביקש לרדת מרכב לצורך בדיקה האם הארנק של אשתו נמצא על הכיסא האחורי אם לאו. לא מתקיים התנאי הראשון מבחן החיוניות במובן ה"פיסי" לנסיעה ברכב או ירידה ממנו.
התנאי השני – מטרת ירידת התובע מהרכב אינה מהווה חלק אינטגרלי מהנסיעה. המטרה העומדת בבסיס הירידה מהרכב היא לא לצורך המשך הנסיעה ואין לראות בה המשך ישיר של נסיעה זו. המטרה הספציפית היא לבדוק אם הארנק של אשתו נמצא על הכיסא האחורי ומאחר ואינו מצליח לבדוק כאשר הוא במושב הקדמי, הוא מבקש לרדת לצורך זה, וצורך זה בלבד, של הגעה לארנק.
אין מדובר בירידה לצורך השלמת וסיום הנסיעה ואין המדובר בשימוש ברכב למטרות תחבורה ולכן האירוע איננו תאונת דרכים. ניסיון התובע להכניס את האירוע ב"דלת האחורית" של שימוש למטרות תחבורה, דינה להידחות מהסיבה הפשוטה שהתובע בעצמו בתצהירו מצהיר, כי הירידה מהרכב הייתה לשם בדיקה אם הארנק במושב האחורי, כך שברור שאין המדובר במטרות תחבורה, וגם הנסיעה טרם הסתיימה שכן מטרתם המוצהרת של בני הזוג היה להגיע לאותה חנות לשם קניית המתנה. העובדה שטרם התובע רכש עמידה יציבה מחוץ לרכב אינה משנה את העובדה שהירידה כל כולה הייתה לשם דבר ספציפי אחד ויחיד שאין בינו ובין השימוש התעבורתי ברכב דבר וחצי דבר.
אשר על כן, יש לראות ברכב זירה של נסיבות האירוע בלבד ואין המדובר בשימוש ברכב למטרות תחבורה. דין התביעה על פי חוק הפלת"ד איפוא להידחות. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [תגמולים] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 66540-11-20 פלונית נ' צה׳׳ל-משרד הביטחון (שלום; מיה רויזמן-אלדור; 06/03/21) - 8 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט דחה בקשה מטעם משרד הביטחון לסילוק התביעה כנגדו על הסף. נדחתה הטענה לתחולתו של סעיף 6(א) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), הוא הסעיף הקובע את עקרון ״ייחוד העילה״.
תגמולים – נכי צהל – אחריות המדינה בנזיקין
תגמולים – נכי צהל – תביעת נזיקין
.
בקשת הנתבע 1, צה״ל – משרד הביטחון, לסילוקה על הסף של התביעה שהוגשה נגדו מטעמי ייחוד עילה שבחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי״ב-1962.
.
בית המשפט דחה את הבקשה, ופסק כלהלן:
חוק הנזיקים האזרחיים נועד להנהיג שינוי יסודי במצב החוקי שהיהה קיים במדינה עובר לחקיקתו, בהטילו על המדינה אותה מידה של אחריות למעשי זולתה שבה נושא אדם רגיל לרבות גוף משפטי. במרוצת הזמן תוקן חוק הנזיקים האזרחיים והוספו בו סעיפים שונים ובכלל זה סעיף 6(א) – הוא הסעיף מושא דיוננו הקובע את עקרון ״ייחוד העילה״.
ככל שהייתהה התובעת טוענת לנכות שנגרמה לה כתוצאה מההטרדה המינית שבוצעה בה, לטענתה, היה פתוח בפניה מסלול התביעה מכוח חוק התגמולים ואז, בהתאם לעקרון ייחוד העילה – הייתה נחסמת בפניה האפשרות לתבוע את צה״ל בגין נכות זו במסלול משפטי אחר.
ואולם, מקום התובעת איננה טוענת לנכוות ומסלול התביעה על פי חוק התגמולים אינו רלוונטי עבורה – ממילא אין כל נפקות בענייננו לעקרון ייחוד העילה.
בנסיבות אלו, בהיעדר טענה לנכות, ומשמסלול התביעה על פי חוק התגמולים אינו רלוונטי עבור התובעת, הרציונל מכוחו מלכתחילה ניתנה למדינה (ובכלל זה לצה״ל) חסיננות מפני הגשת תביעה נזיקית על ידי חייל שנגרמה לו חבלה או מחלה במהלך שירותו הצבאי – איננו מתקיים.
דין הבקשה לסילוק על הסף להידחות אף משיקולים של מדיניות משפטיות. דומה כי קיימות הצדקות רעיוניות, חברתיות, משפטיות ומוסריות לאפשר הגשת תביעות כנגד צה״ל בעניין נזזקי הטרדות מיניות המבוצעות בחיילים/ות מצד מפקדיהם/ן במסגרת שירותם הצבאי ככל שהטרדות אלו לא הובילו לנכות בת תביעה לפי חוק התגמולים. כל מסקנה אחרת תוביל למצב דברים החותר תחת תכלית חקיקתו של החוק למניעת הטרדה מינית בכלל, ואחר הרציונלים המחייבים החלת עקרונותיוו על צה״ל בפרט. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 22 [עבודה] |
|
| סע"ש (תל אביב-יפו) 53870-11-17 ערן מאייר נ' הום נכסי השרון בע"מ (עבודה; אלעד שביון, נ.צ.: א' מזרחי; 29/07/21) - 39 ע' |
| עו"ד: גיא אופיר, דורון נחמיה |
ביה"ד פסק כי בין התובע, סוכן תיווך נדל"ן, ובין הנתבעת 1 המפעילה משרד תיווך, התקיימו יחסי עובד-מעסיק, נוכח התקיימות מבחן ההשתלבות על שני פניו ושאר מבחני העזר. לפיכך הנתבעת 1 חויבה בתשלום זכויות התובע בגין תקופת עבודתו וסיומה. הנתבעת 1 אף חויבה בתשלום פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת ופיצוי בגין פיטורים בהיעדר שימוע בסך של 10,000 ₪.
עבודה – יחסי עבודה – קיומם
עבודה – יחסי עבודה – מבחנים לקביעתם
עבודה – יחסי עובד-מעביד – קביעתם
עבודה – פיטורין – קיומם
עבודה – פיטורין – זכות לשימוע
עבודה – הרמת מסך – במישור דיני העבודה
.
תביעת התובע, סוכן תיווך נדל"ן, להכרה בקיומם של יחסי עובד ומעסיק בינו לבין הנתבעות ולתשלום זכויות עבודה. הנתבעת 1 מפעילה משרד תיווך. החברה-הנתבעת 1 הגישה כתב תביעה שכנגד במסגרתו עתרה לתשלום פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין שימוש בסוד מסחרי וכן עתרה למתן צו מניעה קבוע האוסר על התובע לעשות שימוש בסודות מסחריים של החברה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט א' שביון ונציג הציבור א' מזרחי) קיבל את התביעה בחלקה נגד הנתבעת 1, דחה את התביעה נגד הנתבעת 2, דחה את התביעה שכנגד ופסק כי:
ביה"ד עמד על המסגרת הנורמטיבית הנוגעת לקיום יחסי עובד ומעסיק ופסק כי בין התובע לחברה הנתבעת 1 התקיימו יחסי עובד-מעסיק. כך, בשלב ראשון נבחנה השתלבות התובע בעסקה של החברה (הפן החיובי במבחן ההשתלבות). החברה עוסקת בתיווך נדל"ן והינה 'מפעל' שניתן להשתלב בו. התובע עסק כמתווך נדל"ן, תפקיד מהותי וחיוני לפעילות השוטפת של החברה. בנסיבות אלו ברור כי תפקידו של התובע היה חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מפעילות החברה ועבודתו כמתווך הייתה חלק מליבת עיסוקה של החברה. התובע היה חלק מהמערך הארגוני של העסק וסיפק את שירותי התיווך באופן אישי לאחר שעבר קורס של רשת אנגלו סכסון. התובע השתתף בהדרכות שביצעה הרשת לסוכנים. התובע נדרש להציג כי הוא מתווך מטעם אנגלו סכסון (החברה זכיינית של הרשת) בכל התקשרות עם לקוח, פרסום ואמצעי שיווק. התובע קיבל כרטיס ביקור עליו צוין שהוא יועץ נדל"ן ברשת אנגלו סכסון. התובע עבד 6 ימי עבודה בשבוע. העמלות בגין עסקאות שבהן תיווך התובע שולמו לחברה ולאחר מכן החברה הייתה משלמת לתובע את חלקו. החברה מסרה לתובע מסמכים לצורך החתמת הלקוחות עליהם הופיעו פרטי ההתקשרות שלה בלבד ולא פרטיו של התובע. בכל המסמכים התובע הוצג כפועל מטעם החברה / הרשת. התובע עבד באזורי הפעילות של החברה. בחברה התקיימו ישיבות צוות בהן השתתף התובע. התובע לא עסק רק בקידום המכירות של הנכסים והלקוחות שהיו תחת טיפולו אלא השתתף בתורנויות גם לטובת פעילות המשרד. פעילות התובע רוכזה ונוהלה על ידי הנתבעת 2 שניהלה ישיבות צוות וקיבלה דיווחים שוטפים על הפעילות לצורך גביית התמורה באמצעות החברה. נתבעת 2 היא זו שהחליטה מי מבין הסוכנים יטפל בלקוח זה או אחר וקבעה את הנהלים במשרד. בנסיבות אלו, התובע השתלב בחברה והוכיח את קיומו של הפן החיובי במבחן ההשתלבות.
לעניין הפן השלילי של מבחן ההשתלבות לא הוכח כי התובע ניהל עסק עצמאי. מכל מקום, גם אם לתובע היה עסק עצמאי בתחומים אחרים, לא מדובר בעסק שפעילותו היא תיווך ואין בקיום עסק כאמור כדי להעיד כי לא התקיימו יחסי עבודה, שכן יש לבחון אם בהתקשרות בין התובע לחברה האם התקיימו יחסי עבודה; בנוסף, אמנם לפי המוסכם התובע חויב לשאת בחלק מהוצאות פעילותו (קורס) אולם דבר זה אין בו כדי להקנות לתובע מעמד של עצמאי; אמנם התובע העסיק עובד, אך אין בכך כדי להביא למסקנה לפיה היה לו עסק עצמאי. מדובר בתקופת העסקה קצרה בעזרה לתובע בטיפול בלקוחות החברה; המשרד בו עבד התובע היה של החברה והתובע השתמש בציוד של החברה והייתה לו עמדה משלו במשרדי החברה. התובע לא העניק שירותי תיווך לגורמים אחרים מלבד החברה ונאסר עליו לספק שירותי תיווך שלא תחת הרשת. התובע לא נדרש להיות שותף בסיכוני הפסד של החברה והכנסתו נבעה מעמלה בגין ביצוע פעולות תיווך.
אשר ליתר מבחני העזר שנקבעו בפסיקה: התובע קיבל את שכרו כנגד חשבוניות מס, אלא שאין בכך כדי לשלול את קיומם של יחסי עבודה; אף כי באופן מסוים היה התובע אדון לזמנו, שכן חלק ניכר מפעילותו התבצע מחוץ לחצרי החברה ובהתאם לפגישות שתאם עם לקוחות החברה, אין באמור כדי להעיד כי לא היה פיקוח על עבודתו; התובע עבד במשרדי החברה, באמצעות מחשב שסופק על ידי החברה ועל תוכנה ופנקסים שהחברה סיפקה לו; התובע עבד עבור החברה בלבד ועל כן הייתה לו תלות כלכלית בהכנסות אותם קיבל מהחברה; התובע ביצע את עבודת התיווך באופן אישי ולא היה מי מטעמו שהחליף אותו כאשר נעדר מהעבודה. לסיכום, כלל המבחנים מטים את הכף לקביעה, כי בין התובע לחברה התקיימו יחסי עובד ומעסיק; אין להכיר במקרה הנדון כמודל התקשרות של קבלן עצמאי ומזמינת שירות גם משיקולי מדיניות והגשמת תכלית דיני העבודה.
אשר לחבות האישית של הנתבעת 2, ביה"ד עמד על המסגרת הנורמטיבית ופסק כי אין מקום להורות על הרמת מסך ההתאגדות והטלת אחריות אישית על נתבעת 2. התובע לא הוכיח כי נתבעת 2 עשתה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית של החברה באופן שיש בו לקפח את נושיה או לקחת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה. במהלך תקופת הקשר התובע קיבל את עמלותיו ולמעט לגבי עסקאות מעטות לא הועלתה טענה מטעם התובע על קיפוח זכויותיו; התובע לא הוכיח שנתבעת 2 ערבבה נכסים עם החברה, ביצעה פעולות תרמית או הונאה או הבריחה נכסים. אף לא הוכח שנתבעת 2 ידעה או חשדה בדבר שימוש פסול באישיות הנפרדת של החברה; אין באמור בסעיף 26 לחוק הגנת השכר כדי להוות בסיס להרמת מסך התאגדות. לנוכח האמור התביעה כנגד נתבעת 2 נדחתה.
השכר הקובע לצורך חישוב זכויותיו של התובע: התמורה הקבלנית אותה קיבל התובע (בצירוף הפרשי עמלות) לאורך כל תקופת הקשר עמדה בממוצע על 13,209 ₪ לחודש לא כולל מע"מ. בשלב זה יש צורך לערוך השוואה בין עלות המעסיק לתמורה הקבלנית, אך בהיעדר ראיות לגבי שכר חלופי, לא ניתן לבצע תחשיב בהתאם לשכר מינימום, ומאחר שהנטל להוכיח שכר חלופי מוטל על החברה ובהיעדר ראיות מטעמה, השכר לצורך תחשיב זכויות התובע יעמוד על הסכום האמור; התובע זכאי לדמי הבראה, הפרשות לפנסיה, פדיון חופשה שנתית. כן זכאי התובע לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת לאחר שהוכיח כי פוטר ולפיצוי בגין פיטורים בהעדר שימוע בסך של 10,000 ₪; יתר התביעות, לרבות התביעה שכנגד, נדחו. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [עבודה] [התיישנות] |
|
| סע"ש (באר שבע) 7681-08-16 משה ליפלס נ' ההתאחדות לכדורגל בישראל (עבודה; יוחנן כהן, נ.צ.: מ' חסון; 28/07/21) - 32 ע' |
| עו"ד: לירון סבן, אפרת אדווה בוזנח, אבישי איפרגן |
ביה"ד דחה את תביעת התובעים שעניינה קיומם של יחסי עובד מעסיק בין התובעים, אשר שימשו כשופטי כדורגל בסגל הזוטר, והזכויות שלהן הם זכאים, נוכח שיהוי ניכר בהגשתן, ונוכח כך שטרם שנת 2008 (אז הוסדר מעמד השופטי כדורגל כעובדים), התובעים השתייכו לסגל השיפוט הזוטר בליגות החובבניות, ולנוכח ההקשר התעשייתי והמסכת העובדתית, כך שלא התקיימו יחסי עובד-מעסיק. עם זאת, התובעים זכאים לשחרור כספי הפיצויים שהצטברו בקופות, נוכח תחולת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים בעניינם.
עבודה – יחסי עבודה – היעדרם
עבודה – יחסי עובד-מעביד – שחקן כדורגל
התיישנות – שיהוי – קיומו
עבודה – פיצויי פיטורין – סכומים שהופקדו בקופת גמל
עבודה – תנאי עבודה – הודעה בדבר תנאי עבודה
.
תביעה שעניינה קיומם של יחסי עובד מעסיק בין התובעים, אשר שימשו כשופטי כדורגל בסגל הזוטר, והזכויות שלהן הם זכאים.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט י' כהן ונציג הציבור מ' חסון) דחה את התביעה ברובה ופסק כי:
ראשית נקבע כי התביעות הוגשו בשיהוי קיצוני. התנהלות זו פגעה בנתבעת, שינתה את מצבה לרעה והובילה לכך שראיות ועדויות שיכלה להביא בשעתו, אינם זמינים לה כיום. בנוסף, נוכח טיב ומהות טענות התובעים, להכרה בזכות כלשהי משמעות רוחבית כלפי כלל השופטים בהווה ואלה שכיהנו כשופטים בעבר, דבר שיכול להביא לנזק כספי גבוה על הנתבעת, אותו יכלו התובעים למנוע אילו היו מגישים תביעתם בזמן אמת, כדי למנוע את שינוי מצבה לרעה. לאור האמור, יש ליתן משקל ראייתי רב ביותר לעובדה כי התביעות הוגשו בשיהוי ניכר. בנוסף, מחאת התובעים לעניין זכויותיהם, באו רק לאחר שהתקבלה ההחלטה המקצועית בעניינם והם נגרעו לסגל שופטים אחר.
אשר לשאלת קיומם של יחסי עובד-מעסיק טרם שנת 2008 (בשנה זו הוסדר מעמד השופטים כעובדי הנתבעת). אין מחלוקת כי מתקיימים הפן החיובי והפן השלילי של מבחן ההשתלבות ואין ספק כי השיפוט במשחקי הכדורגל, מבוצעת על יד התובעים באופן אישי, הפיקוח נעשה על ידי איגוד השופטים והתשלומים שולמו ודווחו לשלטונות המס. אלא שהפסיקה איבחנה בין שופטים בסגל הבכיר, היינו בליגות המקצועניות לבין שופטים בסגל הזוטר, היינו בליגות החובבניות ועמדה על ההקשר התעשייתי בנוגע לפעולתן ובכלל זה בקרת התקציבים של הנתבעת, שהתקנון בעניינה אינו חל על הקבוצות החובבניות. זה מכבר נדחתה תביעה של שחקן כדורגל בליגה חובבנית להכרה ביחסי עבודה בינו לבין קבוצתו. במקרה זה התובעים השתייכו טרם שנת 2008 לסגל הזוטר, היינו ליגות חובבניות. הסכומים ששולמו טרם שנת 2008 היו סכומים נמוכים והיו לכל היותר השתתפות בהוצאות; אף אחד מהתובעים לא הציג היתר עבודה כאשר היה חייל; אין דרך לאכוף על שחקן שלא בליגה מקצוענית להגיע לאימונים ואי-הגעה לאימונים אינה מובילה לאי-שיבוץ במשחקים או לקנס. לנוכח ההקשר התעשייתי, ובהצטרף האמור למסכת העובדתית, בחינת מכלול העובדות והסממנים מביאים לכלל מסקנה שבין הצדדים לא התקיימו יחסי עובד-מעסיק. בנסיבות אלה, דין תביעות התובעים לתשלום זכויות שמקורן ביחסי עובד-מעסיק, טרם שנת 2008 להידחות.
התביעה לתשלום הפרשות פנסיוניות, נדחתה. בהליך קיבוצי שהתובעים הסכימו להחלתו על עניינם נדחתה הטענה כי הנתבעת פעלה שלא כדין באופן ביצוע ההפרשות הפנסיוניות לעובדיה החל משנת 2008; דמי הבראה כלולים בדמי השיפוט ולכן נדחתה תביעת התובעים לדמי הבראה; בהסכמי העבודה של התובעים נקבע בהם שהחופשה השנתית תנוצל בתקופה בה לא מתקיימים משחקים או בפגרת הקיץ. דמי חופשה שולמו לתובעים במהלך חודשי פגרת הקיץ. לפיכך נדחתה תביעת התובעים לחופשה שנתית; אשר לפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בדבר תנאי העסקה, התובעים חידשו מידי שנה בשנה את הסכם העבודה, במשך 8 שנים, ולא הלינו בזמן אמת לגבי תנאי העסקתם או השכר ששולם להם, עד למועד בו הודיעו להם על גריעתם מהסגל אליו השתייכו. פסיקת ביה"ד דחתה תביעה לפיצוי בגין אי קבלת הודעה על תנאי עבודה נוכח העובדה כי מעת לעת נחתמו הסכמי העסקה בין הצדדים. לפיכך התביעה ברכיב זה נדחתה; נמצא כי פעילויות נלוות הן רשות בלבד, ולכן נדחו תביעות התובעים ברכיב זה ולתשלום דמי נסיעות לאותן פעילויות; צוין כי ההסכמות שבהסכם הקיבוצי שנחתם לאחרונה שומרות על אותם עקרונות העסקה קודמים שהיו קודם חתימתו, כך שקשה לקבל את טענת התובעים כי הסכמי ההעסקה הקודמים והעקרונות בהם הינם דרקוניים, פגומים ופוגעניים.
אשר לתביעת התובעים לפיצויי פיטורים, החל משנת 2008 הפרישה הנתבעת מידי חודש 8.33% משכר התובעים לפיצויי פיטורים וההסכמים עימם כוללים הוראה לפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים. בנוסף, סעיף י' 8 לתקנון איגוד השופטים משקף את הרציונל לפיו שופט שאינו מתקדם במשך 4 עונות רצופות, שהוא פרק זמן משמעותי, חזקה כי מיצה את יכולתו המקצועית, ולכן ראוי שיפנה את מקומו, ובכך תינתן הזדמנות לשופט אחר. התובעים לא פוטרו אלא נגרעו בשל סיבות מקצועיות, ותחת זאת הוצעו להם חלופות שתואמות את יכולתם המקצועית, ברם, התובעים לא היו מוכנים להשלים עם גריעתם ושיבוצם המקצועי, והתפטרו. לא נמצא כי נפל כל פגם בהליך גריעתם. יחד עם זאת, משנמצא כי חל בעניינם של התובעים ההסדר שבסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, אזי הם זכאים לשחרור כספי הפיצויים שנצברו בקופות משנת 2008 ועד לסיום עבודתם. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [שותפויות] [עבודה] |
|
| סע"ש (תל אביב-יפו) 45375-04-19 רומן גטין נ' פימנוב אדוארד (עבודה; אריאלה גילצר כץ, נ.צ.: ג' אלוני, א' באומל; 28/07/21) - 23 ע' |
| עו"ד: גדי פכטר, שמואל נגר |
ביה"ד פסק כי, בין התובע אשר שימש כנהג ומתקין ארונות, ובין הנתבע, בעל חברת הובלות, לא התקיימו יחסי שותפות כי אם יחסי עבודה. לפיכך ביה"ד נדרש לסוגיית זכויותיו של התובע לפי המבחנים המקובלים בפסיקה וחייב את הנתבע לשלם לתובע 10,000 ₪ בגין תלושי שכר שאינם משקפים את שכרו של התובע; פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה; תשלום בגין ניכויי פנסיה שלא הועברו לקרן הפנסיה; פיצוי בגין אי הפרשה לפיצויי פיטורים ודמי חופשה שנתית.
שותפויות – קיום השותפות – אי-קיומה
שותפויות – קיום השותפות – מבחנים
עבודה – יחסי עבודה – קיומם
עבודה – שכר עבודה – תלוש שכר
עבודה – התפטרות – הרעה בתנאי עבודה
עבודה – עובדים – זכויותיהם
.
התובע שימש אצל הנתבע כנהג ומתקין ארונות מיום 1.1.15 ועד לחודש 3/19. לנתבע עסק של חברת הובלות. בין הצדדים לא נחתם הסכם שותפות או הסכם העסקה. עיקר הדיון נסב אודות השאלה האם התקיימו יחסי שותפות בינו לבין מעסיקו או שמא התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים.
.
בית הדין האזורי לעבודה (סגנית הנשיאה א' גילצר-כץ ונציגי הציבור ג' אלוני, א' באומל) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
הנתבע לא הוכיח כי סוכם בין הצדדים על מערכת יחסים של שותפות. סעיף 2 לפקודת השותפויות מנחה באלה נסיבות נסיק קיומה של שותפות ואימתי היחסים שבין הצדדים עם כל מורכבותם אינם מגיעים לכלל שותפות. בפסיקה התגבשו קווים מנחים לבחינת הנושא, כך שראוי לבחון, בין היתר, את: כוונת הצדדים להיות שותפים; הצגת הצדדים לציבור כשותפים; השתתפות הצדדים בנכסים ובחזקה של העסק; הזכות השווה של הצדדים לנהל את העסק; הזכות ההדדית של הצדדים לחייב זה את זה בעניני העסק; השתתפות הצדדים ברווחי העסק; מישכם של היחסים בין הצדדים.
מסעיף 2 לפקודת השותפויות עולה כי העובדה שהתובע והנתבע ערכו התחשבנות על ההכנסות והוצאות של התובע בלבד אינן מעידות כי מתקיימת בין הצדדים שותפות; עוד עולה כי היה על הנתבע לחלק את רווחי העסק בין התובע לנתבע, הכולל גם את הרווחים מעבודתו הוא; הנתבע לא הציג את התובע כשותפו; התובע לא היה שותף בנכסי העסק; התובע לא היה שותף ברווחי עסקי הנתבע, התובע לא היה יכול לחייב את העסק הלכאורה משותף של הצדדים; התובע קיבל 50% מהרכב שעליו עבד; התובע לא קיבל 50% מהרווחים של העסק כולו. אילו היה שותף היה זכאי לקבל רווחים מהעסק כולו; הרווחים מהעבודה שאותה ביצע התובע הם עמלות על ביצוע עבודה אישית. לאור כל האמור, לא מתקיימים המאפיינים יחסי שותפות.
נוכח האמור נבחנה מערכת היחסים לפי מבחני הפסיקה. נפסק כי התובע השתלב בעסק של הנתבע; כי התובע לא סיפק שירותים למקומות אחרים; כי הנתבע קיבל את התובע לעבודה והוא זה שחילק את ההתקנות בין העובדים שעבדו אצלו; לתובע הונפקו תלושי שכר ודווח עליו לרשויות; הצדדים ערכו התחשבנות שבועית אולם הנתבע לא הציג את דרך החישוב שערך בעבור התובע על מנת להוכיח כמה שולם לו בפועל; לתובע ניתן על ידי הנתבע רכב וציוד לעבודתו.
אשר למבחן תום הלב, ביה"ד עמד על הקביעות שנקבעו לאחרונה בפרשת כותה בעניין זה, בציינו כי מבחן תום הלב (אי קיומו) אינו שולל סטטוס "עובד". מכאן, זכויות קוגנטיות ככל ומגיעות לעובד קיימת חובה לשלמן. לכן, גם אם לכאורה התובע סבר שהוא שותפו של הנתבע, אין בכך כדי להשפיע על מערכת יחסי העבודה; בנוסף, הנתבע סבר שהתובע הוא "שותפו". ברם, היותו של מאן דהוא עובד או שותף היא שאלה שבמשפט, ויתכן שהתובע גם הוא סבר שהוא למעשה "שותפו" של הנתבע ולכן לא הלין במהלך תקופת העסקתו על צורת ההעסקה. מכל מקום, יש לבחון את הסטטוס של התובע על פי מבחני הפסיקה ובכל מקרה גם הסממנים החיצוניים מעידים שהתובע היה עובד של הנתבע; בנוסף, הצדדים הסכימו על דרך ההתקשרות. הנתבע ראה בתובע שותפו אך הנפיק בעבורו תלושי שכר. התובע ראה בנתבע את מעסיקו אולם יתכן גם כשותף, שכן לא הלין לאורך תקופת ההתקשרות על דרך צורת ההתקשרות; לא הוכח כי נתבע 1 עמד על כך שהתובע יבצע את העבודה באופן אישי אולם ההתקשרות בין הצדדים נעשתה על מנת שהתובע יבצע את העבודה; עיקר פרנסת התובע היה מהנתבע. לסיכום, כלל המבחנים מעידים כי התקיימו יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים.
אשר לפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד, מאחר שהנתבע סבר כי מדובר בשותפות ומאחר שהתובע העיד כי ערך התחשבנות עם הנתבע כל שבוע, קרי היה מודע היטב לתנאי העבודה, רכיב תביעה זה נדחה; ביה"ד קבע את גובה שכרו של התובע בהתאם לראיות ולעדויות ופסק לזכותו תשלום לפנסיה והשבת ניכויים שלא הועברו לקרן פנסיה; כן זכאי התובע לפדיון חופשה, כאשר עמלות הן חלק משכרו של התובע לצורך חישוב הזכאות; אשר לפיצויי פיטורים, בנסיבות העניין לא מתקיים סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים ולנקבע בפסיקה לפיה אין לדרוש מהתובע להמשיך בעבודתו, שעה שלא איפשר בדיקת טענותיו וניסיון להגיע לפתרון. לפיכך הטענה כי התפטרות זו דינה כפיטורים, נדחתה. עם זאת, התובע זכאי להפרשות לפיצויי פיטורים מתוך קרן הפנסיה; לפי החוק, עובד שעובד לפי תפוקה זכאי לגמול שעות נוספות אם עבד שעות נוספות, ובמקרה זה הדבר לא הוכח; אשר לדמי חגים, התובע היה עובד במשכורת. אכן חלו תנודות בשכרו של התובע, אך לא נמצא שוני בחודשי החגים. משכך רכיב תביעה זה נדחה; נוכח כך שתלושי השכר אינם משקפים את שכרו של התובע נפסק לזכותו פיצוי בסך 10,000 ₪; התביעה לפיצוי בגין העסקה פוגענית נדחתה בהעדר הוכחה. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [עבודה] |
|
| סע"ש (ירושלים) 43635-10-16 ארז ודבקר נ' מדינת ישראל - משרד התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים (עבודה; דניאל גולדברג, נ.צ.: ד' זהבי, י' ח' דרדיגר; 28/07/21) - 16 ע' |
| עו"ד: רענן חמו, רועי שעיה, אביגיל ואן וייק שפיגלמן |
ביה"ד דחה את תביעות התובע לביטול פיטוריו ולפיצויים בגין פיטורים שלא כדין, ללא שימוע, בניגוד לחוק הגנה על עובדים ובגין התעמרות תעסוקתית, נוכח כך שפיטורי התובע נעשו מטעמים ענייניים ולא נפל בהם כל פגם ובהעדר הוכחת התעמרות; תביעת התובע להפרשי שכר בגין אי העסקתו בשכר מומחים נדחתה בהעדר כל זכות מוקנית להעסקה כאמור, כאשר נדרש לכך אישור מיוחד, שלא ניתן לתובע.
עבודה – פיטורין – בחינתם
עבודה – עובדים – העסקה פוגענית
עבודה – שכר עבודה – תביעה להפרשי שכר
עבודה – עובדי מדינה – שכרם
עבודה – עובדי מדינה – תנאי העבודה
.
התובע הועסק כמהנדס גפ"ם באגף פיקוח ובטיחות בנתבע מיום 1.5.06 עד לפיטוריו ב-31.10.16. התביעה הינה לביטול פיטוריו ולהשבתו לעבודתו, תוך חיוב הנתבעת במלוא שכרו מיום פיטוריו. לחילופין מבקש התובע לפסוק לו פיצויים בשל פיטורים שלא כדין, פיצויים בשל פיטוריו בניגוד לחוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), בפיצוי בגין העסקה פוגענית, פגיעה בכבוד התובע והתעמרות בו וכן הפרשי שכר. כן מבוקש צו עשה המורה לנתבעת לחתום על חידוש רישיונו של התובע כמתכנן גפ"ם בכיר.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ד' גולדברג ונציגי הציבור ד' זהבי, י' חיים דרדיגר) דחה את התביעה ופסק כי:
פיטורי התובע נעשו כדין ולא נפל כל פגם בהחלטה על פיטוריו. נימוקי הנתבע לפיטורי התובע הם חוסר הצלחה להשלים ביצוע משימותיו משך תקופה ארוכה, ובייחוד רישום מיקומם של 50-60 צוברים ברחבי הארץ, וביצוען הלקוי, אי לקיחת אחריות על ביצוע מטלות במלואן תוך הטלת אשמה לכישלונות על גורמים אחרים. נימוקים אלה היו ענייניים.
נציב שירות המדינה קיבל את נימוקי הנתבע ודחה את טענת התובע לפיה הסיבה האמיתית לפיטוריו היא התנכלות על רקע היותו חושף שחיתויות. החלטת נציב שירות המדינה מבוססת כדין, ואין כל בסיס להתערבות ביה"ד בה. לאור האמור נדחו תביעות התובע לביטול פיטוריו ולפיצויים בגין פיטורים שלא כדין, ללא שימוע, בניגוד לחוק הגנה על עובדים ובגין התעמרות תעסוקתית.
התביעה להפרשי שכר מאחר שהיה אמור להשתכר שכר בדרגת מומחה, נדחתה. אין לעובד כל זכות מוקנית להעסקה בשכר מומחים. העסקת עובד מדינה בשכר מומחים מוסדרת בהודעת נציבות שירות המדינה מס. עג/4, ממנה עולה כי מדובר בהעסקה יוצאת דופן בשירות המדינה שמטרתה העסקת אדם בעל מומחיות מיוחדת, שלא ניתן להעסיקו בתנאי השכר המקובלים בשירות המדינה, כי אישור העסקה בשכר מומחים הינו בסמכות נציבות שירות המדינה על פי חוות דעת מקצועית של סמנכ"ל בכיר למינהל ומשאי אנוש של הנתבע. במקרה זה לא התקבלה כל פנייה ממנהליו של התובע או מהתובע עצמו להעסקתו בשכר מומחים. באגף פיקוח ובטיחות הועסק עובד אחד בשכר מומחים על פי אישור משנת 2001.
תביעת התובע להורות לנתבע לחדש את רישיון מתכנן גפ"ם בכיר לתובע, נזנחה בסיכומי התובע ומכל מקום דינה להידחות בהיעדר סמכות עניינית. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [עבודה] |
|
| סע"ש (תל אביב-יפו) 13528-03-17 gebreyesus yoh atsbaha נ' גמא הוד שירותים ואחזקה בע"מ (עבודה; אירית הרמל, נ.צ.: א' קונפורטי, מ' הוכמן; 26/07/21) - 28 ע' |
| עו"ד: יניב אלנקרי, לילך נרקיס, שחר דור |
התובע הועסק על ידי נתבעת 1 ו-2 בתקופות עוקבות, אך בשתיהן הועסק באופן רצוף, בחצרי נתבעת 2 כסייר ושומר. התובע עבד 8.5 שעות במשמרות לילה וזכאי לתשלום גמול שעות נוספות. כל אחת מהנתבעות חבה בתשלום זכויות התובע בתקופת עבודתו אצלה באופן בלעדי; נתבעת 2, שהיא מזמינת העבודה, חייבת במשותף עם נתבעת 1 לשלם לתובע מלוא שכרו וכן כל זכויותיו הסוציאליות בתקופה בו הועסק על ידי נתבעת 1 והוצב בחצריה.
עבודה – מעביד – מיהו המעביד
עבודה – עובדים – הגברת האכיפה על דיני העבודה
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – שעות נוספות
עבודה – עובדים – זכויותיהם
עבודה – פיצויי פיטורין – זכאות
.
התובע, מבקש מקלט מאריתראה, שהה בישראל מספר שנים ועזב את הארץ ביום 15.3.17. הנתבעת 1 עוסקת במתן שירותי אבטחה, ניקיון וכח אדם. נתבעת 2 עוסקת בתחום משטחי העץ והאריזה. בין הנתבעות נחתם הסכם למתן שירותי שמירה וסיור על פיו התחייבה הנתבעת 1 לספק שירותי סיור באתר המוחזק על ידי הנתבעת 2. התובע הועסק על ידי הנתבעת 1 בתפקיד שומר וביצע עבודתו בחצרי הנתבעת 2. עסקינן בתביעה כספית שהגיש התובע שעניינה גמול שעות נוספות, פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות נוספות.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת א' הרמל ונציגי הציבור א' קונפורטי, מ' הוכמן) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
ביה"ד קבע כי התובע הועסק על ידי נתבעת 1 ברציפות מיום 1.12.12 ועד ליום 31.12.16. בתקופה שמיום 1.1.17 ועד 28.2.17 הועסק התובע על ידי נתבעת 2. בשתי תקופות העסקתו אלה, באופן רצוף, הוצב התובע ועבד בחצרי נתבעת 2; עבודת התובע בחצרי הנתבעת 2 הייתה כסייר וכשומר; התובע עבד 8.5 שעות ביום עבודה; התובע קיבל הוראות הן מהנתבעת 1 והן מהנתבעת 2.
אשר לאחריות הנתבעת 2, התקשרות הנתבעת 2 עם הנתבעת 1 הייתה בהסכם שעניינו מתן שירותי סיירות על ידי מי מעובדי הנתבעת 1, להבדיל ממתן שירות באמצעות עובד אחד ספציפי (אספקת כח אדם). בבחינת הקשר בין הנתבעת 2 כמזמין העבודה לבין הנתבעת 1 כספק הסיירים וביצוע הסיורים בחצרי הנתבעת 2 נבחנת, מלבד אותנטיות הקשר, גם הלגיטימיות שלו. בנסיבות המקרה, הסכום ששולם לתובע נמוך משכר מינימום שעתי ולא מכסה גמול שעות נוספות וזכויות סוציאליות, ולפיכך ההסכם בין הנתבעות הינו הסכם נפסד, מה שמעיד על כך שהוא הסכם לא אותנטי. בנוסף, נוכח כך שהתמורה החוזית לא מאפשרת לשלם לעובד מלוא שכרו וזכויותיו הסוציאליות כדין, הרי שעסקינן גם בהסכם שאינו לגיטימי. משנקבע כי ההסכם שנכרת בין הנתבעות אינו הסכם אותנטי ולא לגיטימי וכי התובע הוצב ועבד בחצרי הנתבעת 2 בחלק מתקופת העסקתו אצל הנתבעת 1, הרי שהנתבעת 2 נחשבת כמעסיקה נוספת שלו בתקופה זו, ביחד עם הנתבעת 1.
אחריותה של הנתבעת 2 כלפי התובע נובעת גם מהחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה. חוק זה חל על שירות שמירה וגם אם לא חל על שירותי סיירות, מטרתו להגביר ולייעל את אכיפתם של דיני העבודה. העקרונות האמורים בסעיפים 25 ו-26 לחוק הנ"ל בדבר הטלת אחריות אזרחית על המזמין, בעניינו הנתבעת 2, ידועים עוד קודם לחקיקתו וניתן להחילם עליה. לאור האמור, נתבעת 2 חייבת במשותף עם הנתבעת 1 לשלם לתובע מלוא שכרו וכן כל זכויותיו הסוציאליות בתקופה בו הועסק על ידי נתבעת 1 והוצב בחצרי נתבעת 2. בתקופה שבה נתבעת 1 לבדה שימשה מעסיקה של התובע היא האחראית הבלעדית לתשלום מלוא שכרו וזכויותיו הסוציאליות. בתקופה בה נתבעת 2 לבדה שימשה מעסיקה של התובע היא אחראית בלעדית לתשלום מלוא שכרו וזכויותיו.
אשר לגמול שעות נוספות, התובע עבד 8.5 שעות ביום עבודה. אין חולק כי התובע עבד משמרת לילה, שהיא משמרת של 7 שעות. דהיינו, החל מהשעה השמינית זכאי התובע לגמול שעות נוספות. בנסיבות בהן הונחה תשתית עובדתית לפיה התובע הועסק בשעות עבודה נוספות יחול המצב הראשון שנקבע בפרשת עוזי ריעני ליישום סעיף 26ב לחוק הגנת השכר – "כאשר בית הדין, לאחר בחינת כלל הראיות בתיק קובע כי עלה בידי אחד הצדדים – בין אם זהו העובד ובין אם זהו המעסיק – לשכנע בקיומה של עבודה נוספת בהיקף מסוים. במקרה כזה ייפסק גמול השעות הנוספות על יסוד ההיקף שהוכח". מכאן שהתובע זכאי לגמול שעות נוספות עבור כל תקופת עבודתו. התובע לא תבע פיצויי הלנה ועל כן על גמול שעות נוספות ומנוחה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית; התובע תבע גמול שעות נוספות בגין עבודה בשבתות, אך לא הוכיח כי עבד בשעות המנוחה.
אשר לפיצויי פיטורין, התובע סיים עבודתו מרצונו ועקב פקיעת אשרת העבודה שלו בארץ. מאחר שלא הוכח כי עסקינן בהסכם לאספקת כוח אדם אין רלוונטיות לצווי הרחבה בענף כוח האדם וזכאות התובע היא לפי צו ההרחבה בענף השמירה. הנתבעות לא טענו להתקיימות נסיבות אשר על פי צו ההרחבה בענף השמירה לא מזכות התובע בפיצויי פיטורים ולכן ישלמו לתובע פיצויים; אשר לפדיון חופשה, התובע זכאי לפדיון דמי חופשה בגין שני חודשי עבודתו האחרונים, לתשלום יתרת דמי הבראה ולהפרשות לקרן פנסיה; התובע עבד בשכר חודשי אצל הנתבעות ולכן אינו זכאי לדמי חגים; פיצוי בגין אי המצאת תלושי שכר כדין בסך של 1,000 ₪ ישולם על ידי הנתבעת 2 בלבד. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [משפחה] [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
| ב"ל (תל אביב-יפו) 46046-07-17 סבטלנה מולדז'נוב נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; הדס יהלום; 26/07/21) - 16 ע' |
| עו"ד: שרון אשל איילון, רועי הררי |
ביה"ד דחה את תביעת התובעת להכיר בה כידועה בציבור של המנוח. נפסק כי הוכחו מגורים משותפים בתקופה של ארבעה-חמישה חודשים בלבד לפני פטירת המנוח, כי התובעת לא שילמה שכר דירה ולא נטלה חלק בהוצאות השוטפות של הדירה, וכי אף שהוכח קשר זוגי ארוך שנים, הוכחו בילויים משותפים והכרות עם בני המשפחה, לא הוכח ניהול משק בית משותף ולא הוכחו חיי שיתוף מכל בחינה שהיא.
משפחה – ידועים בציבור – מגורים משותפים
משפחה – ידועים בציבור – מבחנים להיותם ידועים בציבור
ביטוח לאומי – קיצבאות – זכאות
עבודה – ביטוח לאומי – זכאות
.
התובעת הגישה תביעה להכיר בה כידועה בציבור של מר יצחק רובין המנוח שנפטר בחודש מאי 2016.
.
בית הדין האזורי לעבודה (הנשיאה ה' יהלום) דחה את התביעה ופסק כי:
בהתאם להוראות החוק והפסיקה, על מנת להכיר בתובעת ובמנוח כידועים בציבור, יש לקבוע כי חיו ביחד וכי ניהלו משק בית משותף. על מנת לקבוע כי בני זוג הם בגדר ידועים בציבור, על ביה"ד להתרשם כי התקיימה מערכת יחסים אינטימית המעידה על קשירת גורל ועל ניהול משק בית משותף. משק בית משותף פירושו שיתוף במאמצים ובאמצעים לשם קיום מגורים, אכילה, לינה וכיו"ב, צרכים שאדם נזקק להם, כאשר כל אחד מבני הזוג תרם אם מכספו, אם מעמלו, את חלקו לפי יכולתו ואפשרויותיו. לעניין התנאי של מגורים משותפים נקבע כי יש ליצוק לתנאי זה תוכן שונה בהתאם לנסיבות החיים, לגיל של בני הזוג ומכלול הנסיבות. ודוק, גם בשעה שלא מתקיימים מגורים משותפים או משק בית משותף במשמעותם הצרה ניתן להכיר במעמד של ידועה בציבור, אולם נדרשת בחינה זהירה של כל מקרה לפי נסיבותיו.
במקרה זה מן הראיות עולה כי התובעת והמנוח היו בני זוג במשך מספר שנים, בילו ביחד, התארחו אצל בני המשפחה. הקשר בין השניים היה אמיץ, ולראיה, המנוח נרשם בהזמנה לחתונת הבת של התובעת וליווה את הבת בחתונתה וכן בתהליך הגיור שעברה. התובעת והמנוח התארחו אצל בנותיו של התובע. חגגו ביחד את החגים, טיילו בארץ ועוד; בכל הנוגע למגורים, לא הוכחה טענת התובעת כי החל מחודש ינואר 2014 היא עברה לגור בדירתו של המנוח, אלא הוכח כי התובעת התגוררה עם המנוח במשך ארבעה עד חמישה חודשים לפני פטירתו וכן מאשרת שידעה שהתובעת לנה בבית המנוח מספר לילות בשבוע. לעניין חיי שיתוף, התובעת הבהירה כי לא נשאה בהוצאות הדירה כלל, אלא רק רכשה מזון ולטענתה טיפלה בבית. בכל התקופה הנטענת על ידי התובעת, יש לתובעת דירה שבה גרה הבת שלה. לתובעת ולמנוח לא היה חשבון בנק משותף. לא הוכח שרכשו מוצרים לבית או הוציאו הוצאות במסגרת משק בית משותף. הוכח שהמנוח צירף את התובעת לביטוח הרכב שלו וכי היא היתה רשאית להשתמש ברכבו. התובעת נכחה בבית המנוח בעת השבעה. הדבר מעיד על קשר של זוגיות ועל אבל של התובעת על פטירת המנוח.
מן האמור עולה כי הוכחו מגורים משותפים בתקופה של ארבעה עד חמישה חודשים לפני פטירת המנוח ולא מעבר לכך. התובעת לא שילמה שכר דירה ולא נטלה חלק בהוצאות השוטפות של הדירה. הוכח קשר זוגי ארוך שנים, הוכחו בילויים משותפים והכרות עם בני המשפחה. הוכח כי המנוח נכח בחתונת ביתה של התובעת ונכתב בהזמנה כי הוא מזמין את האורחים ביחד עם התובעת. יחד עם זאת, לא הוכח ניהול משק בית משותף. לא הוכחו חיי שיתוף, בין מבחינה כלכלית ובין מכל בחינה אחרת. לאור האמור דין התביעה להידחות. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [עבודה] |
|
| סע"ש (תל אביב-יפו) 22361-09-17 צילה המבורגר נ' חברת הצורפים 18 אירועים בעמ (עבודה; שרון אלקיים, נ.צ.: י' אופיר; 25/07/21) - 15 ע' |
| עו"ד: מאיר אבירם, סבג יצחק |
הוכח שהתובעת פוטרה מעבודתה כמשווקת אירועים בנתבעת משיקולים עניינים ולגיטימיים ולא נמצא קשר בין הריונה לפיטוריה. לפיכך, התביעות לפיצוי עקב אפליה על רקע היריון, לפיצוי בגין אובדן הכנסה מעבודה ולפיצוי בגין היעדר שימוע, נדחו; לא הוכח שמשרתה של התובעת מצריכה מידה מיוחדת של אמון במידה כזו שלא מאפשרת לעקוב אחר שעות עבודתה, כך שאין להוציאה מתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה, והיא זכאית לתשלום שעות נוספות.
עבודה – שוויון הזדמנויות בעבודה – נשים בהריון
עבודה – שוויון הזדמנויות בעבודה – הריון
עבודה – פיטורין – בחינתם
עבודה – פיטורין – זכות לשימוע
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – שעות נוספות
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – תחולת החוק
.
התובעת עבדה אצל הנתבעת, המנהלת אולם אירועים, כמשווקת אירועים במשך תקופה בת כ-5.5 חודשים. התביעה דנן עיקרה תשלום פיצוי עקב אפליה על רקע היריון, בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. לטענת התובעת, הנתבעת החליטה לפטרה לאחר ובעקבות הודעתה על כניסתה להיריון. הנתבעת טענה שפיטורי התובעת היו ענייניים ונבעו מביצועי מכירות ירודים וחוסר זמינות.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ש' אלקיים ונציג הציבור י' אופיר) דחה את התביעה ברובה ופסק כי:
ביה"ד עמד על התשתית הנורמטיבית הנוגעת לאיסור להפלות עובדת מחמת היריון והורות שעוגנה בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. בפרשת אורלי מורי צוין כי סעיף 2(א) לחוק אוסר על הפליה בין עובדים בשל הריון או היותם הורים. עם זאת, האיסור להפלות לא נוצר עם חקיקת החוק והיה קיים לפני כן. חוק שוויון הזדמנויות רק הסדיר את הנושא, נתן לו מסגרת וקבע כללים, שאחד מהם הוא היפוך נטל הראיה במקרים בהם הוכח שהפגיעה בעובד לא נעשתה מסיבה עניינית הקשורה בו ופיצוי ללא הוכחת נזק. סעיף 9 לחוק שוויון ההזדמנויות קובע כי נקודת המוצא היא שנטל ההוכחה מוטל על המעביד. אולם, בכל הקשור בפיטורים מעבודה, על העובד להוכיח בשלב הראשון כי לא הייתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטוריו; בנוסף, חוק שעות עבודה ומנוחה חל רק במקום עבודה עם יותר מ-6 עובדים, נוכח התכלית להוציא עסקים משפחתיים קטנים מתחולתו.
אשר לשאלה האם התובעת פוטרה בעקבות הודעה על הריונה, התובעת לא הוכיחה שזימונה לשימוע, כמו גם החלטת הפיטורים בעקבותיו, נעשתה על רקע הריונה. התובעת זומנה לשימוע לפני שלנתבעת נודע על היותה בהיריון. התובעת הודיעה שהיא בהיריון רק לאחר שהיא הוזמנה לשימוע, במהלך מספר הימים שבין הזימון לבין השימוע עצמו. אין ראיה לכך שהריונה של התובעת השפיע גם על החלטת הנתבעת בעקבות השימוע; החלטת הנתבעת לפטר את התובעת התקבלה משיקולים ענייניים הקשורים לטיב עבדותה. במצב דברים זה, גם אם היה נקבע שהתובעת הצליחה להעביר את נטל השכנוע לנתבעת, הרי שהנתבעת הרימה את הנטל שהיה עליה והשיבה אותו לתובעת, כאשר הוכחו טענות הנתבעת בדבר נתוני מכירות נמוכים ביחס לעובדות אחרות וזמינות נמוכה במתן משמרות. לפיכך, התובעת לא הצליחה להראות שהיא פוטרה מבלי שהייתה בהתנהגותה או במעשיה סיבה לפיטוריו, ולא עבר הנטל לנתבעת. לאור האמור, הוכח כי התובעת פוטרה משיקולים עניינים ולגיטימיים ולא נמצא קשר בין הריונה לפיטוריה. לפיכך, התביעה לפיצוי עקב אפליה על רקע היריון נדחתה. כן נדחתה התביעה לפיצוי בגין אובדן הכנסה מעבודה ופיצוי בגין היעדר שימוע.
אשר לגמול עבודה בשעות נוספות, ראשית, אין די בכך שמשרה מסוימת מצריכה מידה כלשהו של אמון. על מנת שיחול החריג לפי סעיף 30(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה, נדרש להוכיח שהמשרה מצריכה מידה מיוחדת של אמון ובהקשר של חוק שעות עבודה ומנוחה, שעקב מידת האמון הכרוכה בתפקיד לא ניתן לעקוב אחר שעות העבודה. ההיבט של 'מידה מיוחדת' צריך להתבטא הן בשעות עבודתו של העובד והן בשכרו. בהקשר של התובעת לא הוכח שמשרתה מצריכה מידה מיוחדת של אמון במידה כזו שלא מאפשרת לעקוב אחר שעות עבודתה. התובעת הייתה כפופה למנהלת ועבודתה תועדה ונרשמה, ונערך עליה פיקוח. הנתבעת, מתוך הנחה שחוק שעות עבודת המנוחה לא חל, לא ערכה דוחות נוכחות לתובעת ולא הגישה ראיות ביחס לשעות עבודתה ובכך הפרה את חובתה לפי החוק, כך שנטל השכנוע ביחס לשעות העבודה של התובעת עובר לנתבעת. ודוק, מאחר שתחשיב התובעת לא נסתר, היא זכאית לתשלום בגין אי תשלום גמול עבודה בשעות נוספות; יתר רכיבי התביעה (פיצויי פיטורים לפי משכורת אחרונה; דמי הבראה; והפרשות לפנסיה) נדחו. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 29 [משפחה] |
|
| תלה"מ (אשדוד) 29423-05-21 פלונית נ' פלוני (משפחה; אריאל ממן; 24/06/21) - 5 ע' |
| עו"ד: לילך אללוף, אדיר כץ |
לפי שעה, ביהמ"ש אינו סבור כי יש בידו הסמכות לפסוק לקטינים דמי מזונות זמניים. משניתנה החלטה בביד"ר ב-2011 בעניין מזונות ולפיה אין לחייב את המשיב במזונות כלל, לנוכח מצבו הכלכלי וחוסר יכולתו להשתכר (שדומה שהפכה לפסק דין קבוע, לנוכח הסכם הגירושין מ-2013 אשר שתק בסוגיה זו, או למצער בהתנהגות הצדדים, אשר לאורך השנים שחלפו מאותו מועד, אמצו את אותה החלטה), רק בעת שינוי נסיבות מהותי, פתוחה האפשרות לפנות לביהמ"ש. עיון בטענות המבקשת אינו מעלה כי חל שינוי נסיבות ממועד מתן החלטת ביה"ד הרבני ועד עתה.
משפחה – מזונות ילדים – מזונות זמניים
משפחה – מזונות ילדים – שינוי פסק-דין
משפחה – מזונות ילדים – בעקבות בעמ 919/15
.
בקשה לפסיקת מזונות זמניים. לצדדים 8 ילדים, שניים מהם קטינים (בגיל 16 ו-14). רקע: בהחלטת ביד"ר מ-2011, לא חויב המשיב במזונות כלל, לנוכח מצבו הכלכלי של המשיב וחוסר יכולתו להשתכר תוך שביה"ד קובע: "נראה שאין שינוי מהמצב בדיון הקודם ולכן אין אפשרות לחייב את הבעל במזונות אשתו וילדיו". הצדדים התגרשו ב-2013 וחתמו על הסכם גירושין קצר, שנערך ע"י ביה"ד הרבני, במסגרתו לא הייתה התייחסות למזונות הקטינים. יצוין כי המבקשת אינה עובדת ומשתכרת מקצבת נכות. המשיב אף הוא אינו עובד וטען כי הוא דר רחוב המתקיים מקצבאות המל"ל בסך של כ-2000 ₪ לחודש.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
הצדדים יהודים וחבות המשיב במזונות הקטינים הינה עפ"י דינו האישי, על פי תקנות הרבנות הראשית תש"ד ועל פי ההלכה שנקבעה ע"י ביהמ"ש העליון בבע"מ 919/15.
בשלב זה של מזונות זמניים, ביהמ"ש אינו נכנס בעובי הקורה, ואינו מנתח באופן מקיף את הראיות שבפניו. צרכי הקטינים כמו גם הכנסות הצדדים ופוטנציאל השתכרותם, יתבררו בהמשך ההליך, לרבות בשלב שמיעת הראיות.
מצד אחד, חוק המזונות (הבטחת תשלום), נועד לאפשר לזכאים למזונות למצות את זכותם לקבל את מזונותיהם באמצעות המוסד לביטוח לאומי. הלכה פסוקה היא כי במקרים בהם החייב במזונות חסר השתכרות או חסר יכולת השתכרות, כפי ענייננו, אין לבלום את הזכאים למזונות מלמצות זכותם לתבוע חיובו של החייב במזונות תוך פתיחת האפשרות לגבות דמי המזונות באמצעות המוסד לביטוח לאומי.
בפסק הדין מ"א (ת"א) 4525/91 נקבע כי לקטין זכות לתבוע את הוריו בהתאם לדין החל עליהם. הדין החל על ההורים ומצבם הכלכלי קובעים את היקף המזונות והאופן בו יחולק הנטל ביניהם וקשיים העלולים להתעורר בביצוע פסק הדין ובגביית דמי המזונות, אינם יכולים לפגוע בזכות עצמה לתבוע מזונות.
אלא שמנגד ועל אף האמור, קצרה ידו של בימ"ש זה ליתן למבקשת את הסעד המבוקש, זאת לכל הפחות לפי שעה, נוכח החלטת ביה"ד הרבני מ-2011, אשר ממנה ניתן להסיק כי לנוכח מצבו הכלכלי של המשיב וחוסר יכולתו להשתכר, אין לחייבו במזונות. משניתנה החלטה בעניין מזונות (שדומה שהפכה לפסק דין קבוע, לנוכח הסכם הגירושין אשר שתק בסוגיה זו, או למצער בהתנהגות הצדדים, אשר לאורך השנים שחלפו מאותו מועד, אמצו את אותה החלטה), רק בעת שינוי נסיבות מהותי, פתוחה האפשרות לפנות לביהמ"ש.
עיון בטענות המבקשת אינו מעלה כי חל שינוי נסיבות מהותי ואולי אף לא שינוי נסיבות כלשהו, ממועד מתן החלטת ביה"ד הרבני ועד עתה, ועל כן ומשעה שבימ"ש זה אינו יושב כערכאת ערעור על ביה"ד הרבני, דומה, לפי שעה, כי הנסיבות אינן מצדיקות פתיחה מחודשת של סוגיית המזונות. הדברים מקבלים משנה תוקף, עת על פי דין ובשים לגילם של הקטינים, שני הצדדים חייבים במזונות ילדיהם מדין צדקה (בע"מ 919/15).
אשר על כן והגם שביהמ"ש ער למציאות הלא פשוטה שבה נאלצת המבקשת לפרנס את הקטינים, כשהיא נסמכת על קצבתה בלבד, לפי שעה, ביהמ"ש אינו סבור כי יש בידו הסמכות לפסוק לקטינים דמי מזונות זמניים. עם זאת, נקבע מועד קרוב לדיון במעמד הצדדים לצורך המשך בירור התובענה. |
| חזרה למעלה |
|
| 30 [בתי-משפט] [דיון אזרחי] |
|
| תמ"ש (חדרה) 41299-08-20 א.פ נ' א.פ (משפחה; יפעת שקדי שץ; 17/06/21) - 11 ע' |
| עו"ד: |
במסגרת בקשה לצו מניעה זמני, ונוכח תקנות סדר הדין החדשות, על ביהמ"ש כעת לבחון, בין היתר, האם קיימות ראיות מספקות לכאורה לקיומה של עילת התביעה (תחת ראיות מהימנות לכאורה) והאם הסעד הזמני המבוקש נחוץ לצורך הגשמת המטרה. בנוסף, על ביהמ"ש להפעיל שיקולים של מאזן הנוחות, שיקולי מידתיות, תום ליבם של הצדדים ושיהוי בהגשת התביעה או הבקשה. ביישום לענייננו, ביהמ"ש דחה את הבקשה.
בתי-משפט – סעדים זמניים – צו-מניעה זמני
בתי-משפט – סעדים זמניים – שיקולים בהענקתם
דיון אזרחי – סעדים זמניים – שיקולים בהענקתם
דיון אזרחי – סדר הדין – תקנות סדר הדין האזרחי, התשע`ט-2018
.
בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על ביצוע כל דיספוזיציה או העברת זכויות ביחס לדירה. הבקשה הוגשה בגדרה של תביעה לביטול העברת מקרקעין ללא תמורה (העברת הזכויות בדירה מהתובע לבנו א' (הנתבע 1). התביעה הוגשה נגד א' ונגד ל' גרושתו של א'. לטענת התובע, רק בחודש דצמבר 2019 יידע א' את התובע, כי העביר מחצית הזכויות בדירה לל' במסגרת הסכם הגירושין. לטענת התובע, התחייבויות א' כלפי התובע במסגרת הסכם השעבוד שנחתם ב-2013 במקביל להסכם המתנה מקימות מניעה מפני העברת הזכויות, וכל העברה ללא קבלת הסכמתו בטלה מעיקרה ומהווה הפרה של הסכם המתנה והסכם השעבוד. א' לא התגונן מפני התביעה.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
הבקשה הוגשה מכוח הוראות תקנה 362 לתקסד"א-1984. ברם, נוסח התקנות בענין זה שונה במקצת בתקסד"א 2018. על ביהמ"ש כעת לבחון, בין היתר, האם קיימות ראיות מספקות לכאורה לקיומה של עילת התביעה (תחת ראיות מהימנות לכאורה) והאם הסעד הזמני המבוקש נחוץ לצורך הגשמת המטרה. בנוסף, על ביהמ"ש להפעיל שיקולים של מאזן הנוחות, שיקולי מידתיות, תום ליבם של הצדדים ושיהוי בהגשת התביעה או הבקשה.
בפסיקה שהתייחסה לתקנות סדר הדין האזרחי הקודמות נקבעה ההלכה בשורה ארוכה של פסקי דין, כי בין השיקול של סיכויי התביעה והשיקול של מאזן הנוחות מתקיים יחס המוכר כ"מקבילית הכוחות" ואולם, "על המבקש לעמוד ברף מינימלי בנוגע לכל אחד מן התנאים בנפרד, שאם לא כן, לא יהיה מקום למתן סעד זמני..."
בכל הנוגע לסיכויי התביעה, בשלב זה, על סמך הראיות הקיימות, לא ניתן לקבוע קיימת עילת תביעה חזקה ומבוססת. ראשית, בהתייחס לעילת התביעה כלפי ל' יש לתת את הדעת גם אם כל טענות התובע תתקבלנה ויוכרע, כי הופרו ההסכמות, על פניו מדובר בטענות במישור היחסים של התובע מול א'; שנית, אין מחלוקת כי העברת הזכויות במתנה הושלמה ברישום כ-2013 וכי א' שינה את מצבו בהסתמך על ההענקה (שכן התחייב להעביר מחצית הזכויות לל'). על כן, בשים לב לכך שהסעד המבוקש בתביעה הוא ביטול הסכם המתנה (במובחן מסעד כספי בגין הפרת הסכמות) ולאור ההוראות הברורות בענין זכות הביטול של מתנה שהושלמה ברישום, יש קושי להעריך, בשלב זה, את סיכויי התביעה כגבוהים במיוחד; שלישית, התובע וא' הבהירו כי הסכם השעבוד נועד להבטיח את התחייבותו של א' להעברת 2/3 מערך הדירה לידי שני אחיו; או להבטיח השבת הלוואה שניתנה על ידי התובע בסך 400,000 ₪; מעבר לכך שההתחייבות בעניין העברת 2/3 מערך הדירה לידי האחים אינה עולה מהוראות הסכם השעבוד (מהוראות ההסכם עולה התחייבות להשבת הלוואה בסך 400,000 ש"ח); ההסבר שניתן לגבי טיבו של ההסכם מצדיק לכל היותר להבטיח את תשלום החוב הנטען באמצעות עיכוב כספי תמורת המכר ואין הצדקה לעכב את ביצוע מכר הדירה (זאת תוך הדגשה בנוגע לקושי העולה מכך שהסעד המבוקש בתביעה זו אינו, כאמור, כספי). מעדותו של התובע לא עלה, כי מדובר ברישום זכויות בנאמנות או רישום למראית עין אלא במכוון, כדי להעביר את הזכויות במלואן ולאפשר לא' לקבל את הנכס לבעלותו וללוות כספים על מנת לשלם לאחיו בגין חלקם בנכס. על כן לכל היותר יכול התובע לעמוד על זכויותיו הכספיות בהתאם להסכם השעבוד או בהסתמך על כוונת הצדדים בהתקשרות; רביעית, ההסכם אינו קובע זכות לבטל את הענקת הזכויות במקרה של הפרה, אלא מכירת הנכס כדי להבטיח את פירעון החוב.
מאזן הנוחות: מאחר שהטענות של התובע הן במהותן טענות כספיות (העילה מבוססת על הפרת התחייבות כספית), ביהמ"ש אינו סבור שמאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת התובע, מה גם שפירעון החוב (ככל שיוכח סכום החוב, לאור הטענות כי לא הוענקה הלוואה בפועל) מובטח באמצעות ביצוע המכר של הדירה בפיקוח ביהמ"ש באמצעות כונס.
בנוסף, גם שיקולי מידתיות, שיהוי ותום לב, לא מצדיקים עיכוב מימוש הנכס. |
| חזרה למעלה |
|
| 31 [משפחה] [מקרקעין] [נזיקין] |
|
| תלה"מ (נצרת) 13082-11-17 ס. ר נ' א. ר (משפחה; מחמוד שדאפנה; 23/05/21) - 65 ע' |
| עו"ד: אדר בן גיגי, שושנה אטד |
תביעה לאיזון משאבים ופירוק שיתוף; תביעה לדמי שימוש ראויים; תביעה למזונות קטין שבגר במהלך ההליך וכיום לומד במכינה קדם צבאית ותביעה בגין לשון הרע.
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – נכס חיצוני
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – שיתוף בנכסים
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – בית המגורים
מקרקעין – שיתוף – תשלום בעד שימוש
משפחה – מזונות ילדים – ילד בגיר
משפחה – מזונות ילדים – בן מרדן
.
ארבע תביעות שהגישה התובעת כנגד הנתבע: תביעה לאיזון משאבים ופירוק שיתוף; תביעה לדמי שימוש ראויים; תביעה למזונות קטין; תביעה בגין לשון הרע. רקע" הצדדים נשאו כדמו"י ב-1992 והתגרשו ב-2019. לצדדים שלושה ילדים משותפים: 2 מהם בגירים ואחד קטין במועד הגשת התביעה, כיום בגיר בן 21 שנים. לתובעת בת מנישואים קודמים. בית המגורים נרכש מספר שנים טרם הנישואין ורשום על שם הנתבע. בבעלות הנתבע דירות נוספות שנרכשו בתקופת הנישואין, אותן הוא משכיר.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
תביעת הרכוש: על הצדדים חל המשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון. לא נערך הסכם ממון בין הצדדים. בהתאם להוראות סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, עם התרת הנישואין (או פקיעת הנישואין עקב מותו של אחד מבני הזוג), זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים מסוימים המפורטים בסעיף 5 לחוק יחסי ממון על סעיפיו הקטנים. אלו כוללים, למשל, נכסים שהיו שייכים לאחד מבני הזוג ערב הנישואין, שהתקבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין, או שהוסכם על בני הזוג בכתב כי לא יאוזנו ביניהם. לצד הוראות חוק יחסי ממון, קבעה הפסיקה כי יכול שתיווצר שותפות בין בני זוג מכוח דינים אחרים, עקב מתנה או הסכמה לשיתוף, בין במפורש ובין על פי התנהגות וזאת במקביל למשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון.
לשיטת התובעת כלל הנכסים והזכויות שנצברו על שם מי מהצדדים במהלך השנים הינם משותפים ויש לאזנם. ואילו לשיטת הנתבע הצדדים התנהלו בהפרדה רכושית מלאה והתובעת אינה זכאית לזכויות שהנתבע צבר על שמו ואין לאזנן. בנוסף, כל אחד מהצדדים טוען שבן הזוג הבריח כספים.
הנתבע לא הוכיח טענתו כי הצדדים נקטו במהלך חייהם המשותפים בהפרדה רכושית. העובדה שלכל אחד מהצדדים יש חשבון נפרד, אינה סותרת התנהלות כלכלית משותפת. המבחן לצורך הקביעה אם התכוונו הצדדים להפרדה רכושית בחשבונות הבנקים שבבעלותם הוא בבחינת השימוש שעשו בכספם. בענייננו, על אף חשבונות הבנק הנפרדים, המשיכו הצדדים לקיים את חובותיהם ולתרום למאמץ המשותף של חיי הנישואין, לרבות בהכנסה נוספת משותפת מאיסוף .. ואיסוף ומכירת ..., ובכך לקיים שיתוף רכושי. משכך, בהעדר הסכם ממון המורה אחרת יחול הכלל הקבוע בסעיף 5 לחוק יחסי ממון ויש לכלול במסגרת איזון המשאבים את הנכסים שנצברו במהלך הנישואין במאמץ משותף על שם מי מהצדדים. התקציר מתייחס רק לנכסים העיקריים שבמחלוקת: בית המגורים והדירות הנוספות.
דירת מגורים: כידוע, להכרה בשיתוף בדירת מגורים שהובאה לנישואין על ידי אחד מבני הזוג, יש להראות נסיבות עובדתיות נוספות, מעבר לעצם קיומם של חיי נישואין משותפים ממושכים. בפסיקה נמנו שורה של קריטריונים אשר להם חשיבות בקביעת שיתוף לעניין זה והם: א. האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין (כמו במקרה דנן) או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין; ב. אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה (ככל שהתקופה קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה); ג. אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין (ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה); ד. האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף; ה. שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג; ו. התנהגות הצדדים - אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף; ז. נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני. רשימה זו אינה רשימה סגורה, וכל מקרה יידון לגופו.
בענייננו, בית מגורים נרכש ע"י הנתבע כ-10 שנים טרם הנישואין ורשום על שם הנתבע בלבד. לפיכך מדובר בנכס חיצוני. האם עלה בידיה של התובעת להוכיח "דבר מה נוסף" זולת הנישואין הממושכים (27 שנים), כדי להצדיק את השיתוף הספציפי בדירת המגורים?
בית המגורים נרכש באמצעות משכנתא. כלל הוא, כי פירעון משכנתא הקיימת בבית מגורים אגב הנישואין, יקיים את תפיסת השיתוף בבית המגורים, יהא הרישום אשר יהא וכי ככלל, כאשר נפרעת משכנתא על נכס הרשום על שם אחד מהצדדים מהכנסותיו מעבודה, יחשב אותו חלק אשר נרכש במשכנתא כמשותף, ואין נפקא מינה אם לצדדים יש חשבון משותף, אם לאו. בענייננו, תשלומי המשכנתא על בית המגורים שולמו מחשבון הנתבע ממנו שולמו יתר הוצאותיו. מכאן כי מרבית תשלומי המשכנתא עבור בית המגורים שולמו והוצאו ממשק הבית המשותף. מאידך לא נמצאה כל אינדיקציה להיעדר כוונה מצדו של הנתבע לשיתוף התובעת בבית המגורים. בנסיבות האמורות, של נישואין ממושכים בהם מקיימים הצדדים את המשק המשפחתי תוך מאמץ משותף, מתגוררים בבית המגורים תקופה ממושכת ומגדלים בו את ילדיהם, שיפוץ והרחבת בית המגורים שהביאו להשבחתו ביהמ"ש קובע, כי עלה בידי התובעת להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בבית המגורים ומוצא לקבוע שזכויות התובעת בבית המגורים מגיעות ל- 36.5% מערכו. פירוק השיתוף בבית המגורים יהיה על דרך של מכר לכל המרבה במחיר (63.5% לנתבע ו- 36.5% לתובעת).
הדירות הנוספות שנרכשו במהלך הנישואין: שתיים מהדירות רשומות ע"ש הנתבע בלבד. דירה נוספת (ברחוב הא') רשומה ע"ש הבת ש. בכל הנוגע לדירה ברחוב הא' התובעת לא הצליחה לסתור את מצב רישום הזכויות בדירה זו ולהוכיח גרסתה כי הצדדים הינם הבעלים של דירה זו. באשר ליתר הדירות נמצא כי הן נכללות בגדר "הנכסים ברי האיזון", ושייכות לצדדים באופן שווה. הדירות נרכשו בתקופת הנישואין תוך מאמץ משותף, ורישומן על שם הנתבע הינו באופן פורמאלי בלבד, ולא נמצא לקבל את טענת הנתבע לפיה נשא לבדו בעלות רכישת הדירות ובהחזרי המשכנתא.
תביעה לתשלום דמי שימוש: כידוע, סעיף 33 לחוק המקרקעין מחייב שותף שהשתמש במקרקעין ליתר השותפים שכר ראוי בעד השימוש לפי חלקיהם במקרקעין. בהתאם להלכה הפסוקה ככלל, דמי שימוש ראויים ייפסקו כאשר בן הזוג השוהה בדירה, השתמש בה באופן בלעדי, ומנע, או נמנע כתוצאה משימושו מבן הזוג השני להשתמש אף הוא בנכס. עם זאת, קיימים מקרים בהם לא יפסקו דמי שימוש ראויים, כך לדוגמה, כאשר בן זוג מורחק מדירת מגורים עקב צו שיפוטי, או כאשר בן זוג מערים קשיים בכוונה ומסכל את ביצוע פירוק השיתוף. עם זאת, העובדה שבן זוג עוזב את בית המגורים לאחר משבר בחיים המשותפים, אין בה כשלעצמה כדי למנוע ממנו דמי שימוש, ועל ביהמ"ש לקבוע את המועד ממנו ואילך יוכל לקבל בן הזוג שעזב דמי שימוש ראויים על פי הנסיבות שלפניו. ככלל, מיום הגירושין ואילך, מאחר שהצדדים מנועים מלגור יחד תחת קורת גג אחת, יש לפסוק לבן הזוג שאינו גר עוד בדירה, דמי שימוש ראויים.
בנוסף, סעיף 35 לחוק המקרקעין קובע, כי: "כל שותף זכאי לחלק מפירות המקרקעין המשותפים לפי חלקו במקרקעין". בהקשר זה נפסק, כי במקרה שבו הושכר נכס משותף, עצם ההשכרה מונעת מהשותף השני להשתמש בנכס. באותו מקרה נפסק, כי על השותף שקיבל את דמי השכירות בגין השכרת הנכס, להתחלק בהם עם יתר השותפים על פי סעיף 35 לחוק המקרקעין. בעניין אחר נקבע שלא ניתן לקבל סעד כפול גם על פי סעיף 33 וגם על פי סעיף 35 לחוק המקרקעין. ההכרעה בין שני המסלולים תהא לא על פי ברירת הזכאי, אלא על פי הכרעה נורמטיבית של ביהמ"ש באשר לשיטת ההשבה הראויה בנסיבות הנתונות של כל מקרה.
בענייננו, בעתירה לתשלום דמי שימוש בגין הדירות המושכרות לא חל סעיף 33 לחוק המקרקעין אלא סעיף 35 לחוק, לפיו כל שותף זכאי לחלק מפירות המקרקעין המשותפים לפי חלקו במקרקעין, ואין נפקא מינה אם מדובר בשותפים שהינם בני זוג אם לאו. בשים לב לקביעה כי הזכויות בשתיים מהדירות שייכות לצדדים בשווה, התובעת זכאית למחצית דמי השכירות שנגבו בגין דירות אלה החל ממועד הקרע (יוני)2017 ועד למועד הפירוק בפועל.
בעתירה לדמי שימוש ראויים בשל השימוש שהנתבע עושה בבית המגורים, חל סעיף 33 לחוק המקרקעין המחייב שותף שהשתמש במקרקעין ליתר השותפים שכר ראוי בעד השימוש לפי חלקיהם במקרקעין. עם זאת, שילובו של סעיף 33 לחוק המקרקעין במסגרת החוזה המשפחתי מבסס מסקנה לפיה חבות הנתבע אינה מתגבשת במועד הפירוד, אלא במועד בו הבשילה האפשרות לאיזון משאבים. ובענייננו, במועד בו הצדדים התגרשו בחודש פברואר 2019 (36.5% מדמי השימוש הראויים שיקבעו על ידי השמאי שימונה) ועד למועד הפירוק בפועל.
תביעת המזונות: במהלך ההליך הבן ע' הפך לבגיר הוא כבן 21 ולומד במכינה קדם צבאית. כן טוען האב, כי יש לפטור אותו מחובת מזונות מחמת היות הבן ע. מרדן בשל נתק של כ-5 שנים בין השניים.
החיוב במזונות ילד בגיר: סעיף 4(2) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) קובע שאדם חייב במזונות ילדיו הבגירים בתנאים הקבועים בסעיף 5 לחוק. מדובר ב-3 תנאים מצטברים: שיש ביד הנתבע לשלם למזונות לאחר סיפוק הצרכים של עצמו, של ב- זוגו ושל הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של ב- זוגו; שהתובע אינו יכול, על אף מאמציו, לקבל צרכיו מעבודה, מנכסיו או ממקור אחר; שאינו יכול לקבל מזונות מקרוב משפחה אחר שקרוב יותר בסדר הקדימויות בחוק.
לאור המציאות הישראלית בה הילד המשרת בצבא ממשיך זיקתו לשירותי הבית, ואינו יכול לפרנס עצמו בכוחות עצמו, נותר תלוי בהוריו לעניין פרנסתו ונחשב ל"נזקק", הורחבה בפסיקה חובת המזונות, גם לתקופת שירות צבאי, לכדי שליש משיעור דמי המזונות שנפסקו לו עד למועד הגיוס. עם השנים הפסיקה הרחיבה את חיוב האב במזונות ילדיו בתקופת לימודיהם בכיתות יג'-יד', כמו גם בנושא מכינה קדם צבאית, תוך החלת הלכת פלוני נ' פלונית (4480/93) בנושא בגיר חייל (בשיעור שליש). הרציונל שעמד מאחורי הפסיקות הנ"ל הוא, כי הבגיר אינו יכול לעבוד למחייתו עבודה מלאה בתקופה זו והוא תלוי עדיין בהוריו, עד לסיום שירותו הצבאי. עם זאת אין ללמוד מכך כי יש להאריך אוטומטית את תקופת החיוב, אלא יש לשקול כל מקרה לגופו, ולבדוק באופן סובייקטיבי, האם מתקיימים הוראות סעיף 5 לחוק לעניין סולם המזונות ולעניין מצבו הכלכלי של האב.
טענת בן מרדן: כאמור לעיל, הנתבע העלה טענה באשר להיות הבן מורד לאור התנהגותו והנתק שחל ביחסים ביניהם. במקרה דנן מדובר בילד בגיר ועל כן יחול סעיף 9 לחוק, לפיו ביהמ"ש רשאי לפטור ממזונות (כולה או חלקה) אם הוא סבור שמן הצדק והיושר לעשות כן, מחמת התנהגות מחפירה שהזכאי במזונות התנהג כלפיו. נפסק כי לא כל מקרה של התנהגות מחפירה של ילד כלפי הוריו תביא לשלילת מזונותיו, וביהמ"ש במסגרת שיקול דעתו מאזן בין הזכויות והחובות של הצדדים, כאשר לנגד עיניו עקרון העל של "טובת הקטין" לפיו, על אף שילד הינו מרדן אין להביאו לחרפת רעב. עוד נקבע כי "מגמת ביהמ"ש העליון היא צמצום תוצאות הלכת "בן מרדן" באופן שפטור ממזונות עשוי לעמוד לאב רק במקרים קיצוניים של מרדנות בעלת ביטויים בולטים, גסים ועולבים". זאת ועוד, הפסיקה הבחינה בין ילד קטין לבגיר והחמירה עם האחרון. כאשר סיבת הנתק בין ההורה לבגיר תלויה בילד, קיימת ציפייה מילד בגיר לראיה מעמיקה של היחסים בינו להורהו עד כדי שלילת המזונות כאשר קיימת התנהגות מנכרת ביודעין.
נהוג לדרוש התקיימות שני תנאים מצטברים לשם ביטול חובת מזונות מפאת מרידת קטינים: קיומה של הוראת בימ"ש המחייבת את הקטינים בקיום הקשר והסיבה לסרבנות היא בשל התנהגות הקטינים ולא בשל נסיבות אחרות, המצדיקות לכאורה את הסרבנות.
בחינת ההלכה הפסוקה ונימוקיה מראה, כי יש להשוות בין תקופת הביניים עד הגיוס בפועל לתקופה בה הילד לומד במכינה צבאית, אשר מחד אינה מהווה שירות צבאי עפ"י חוק שירות בטחון ומאידך, תקופה זו מהווה המשך לימודים רציף ללימודים בבית ספר תיכון למטרת רכישת מקצוע.
לעניין טענת האב בדבר היות הבן מורד, ביהמ"ש סבור שכל אחד מהם תרם את חלקו באופן זה או אחר ליצירת מציאות זו ואין הוא סבור כי יש להגדיר את הילד ע. כבן מורד. משכך, נדחית טענת המרדנות כעילה לפטור מדמי מזונות.
לאחר בדיקת יכולתם הכלכלית של ההורים נקבע כי על הנתבע מוטל החיוב לשאת בצרכי הבן ע. בגובה של שליש (1/3) מסכום המזונות שנקבע בהחלטה למזונות זמניים ובסה"כ 400 ₪ לחודש בתקופת שהותו במכינה הקדם צבאית ועד לסיום שירותו הצבאי הסדיר.
התביעה בגין לשון הרע : התביעה לפיצוי בגין תלונה שהוגשה במשטרת ישראל- נדחית. לא הוכח על ידי התובעת כי מדובר היה בתלונת שווא שאינה אמת וכי הוגשה בזדון, וביהמ"ש לא שוכנע כי הנתבע לא האמין באמיתות תלונתו במשטרה ולא נפל דופי כלשהו בהתנהלותו. על כן, קמה לנתבע במקרה זה ההגנה הקבועה בסעיף 16 (א) הגנת תום הלב, הגנת אמת דיברתי וההגנה הקבועה בסעיף 15 (8) לפיה פניה לרשות המתאימה אינה לשון הרע.
התביעה לפיצוי בגין תלונה על גניבה במקום העבודה של התובעת, בגין גניבת ציוד לכאורה – מתקבלת. הגניבה לא הוכחה ונקבע כי מטרת פנייתו הייתה לפגוע בשמה הטוב של התובעת במקום עבודתה ולהביא לפיטוריה. מצד שני, מדובר בהיקף פרסום מצומצם המוגבל לאנשים במקום עבודתה של התובעת. ביהמ"ש הורה כי על הנתבע לשלם לידי התובעת פיצויים בסך של 15,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| המפקח על המקרקעין |
| 32 [דיון אזרחי] [בתי-משפט] |
|
| (תל אביב-יפו) 882-20 סופיוב ציפורה נ' נציגות הבית המשותף ברחוב קרניצי 112 רמת גן (המפקח על המקרקעין; אושרת ארפי מוראי; 27/07/21) - 10 ע' |
| עו"ד: ישראל כהן |
המפקח על רישום מקרקעין דחה את בקשת המבקשים לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד.
דיון אזרחי – ביטול פסק-דין – שניתן במעמד צד אחד
דיון אזרחי – פסק-דין – ביטולו
דיון אזרחי – בעלי-דין – אי-התייצבות לדיון
בתי-משפט – פסק-דין – ביטולו
בתי-משפט – פסק-דין – בהיעדר התייצבות
.
בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, בהעדר התייצבות המבקשים לדיון שנקבע לבירור התביעה. המבקשים טוענים לפגם שנפל בהליך העיקרי, משלא ידעו דבר מועד הדיון החדש שנקבע לבירור התביעה, בשלו לא התייצבו לדיון. כמו כן, המבקשים עותרים לביטול פסק הדין על פי שיקול דעת המפקח על רישום מקרקעין.
.
מפקח על רישום מקרקעין דחה את הבקשה ופסק כלהלן:
הוראת תקנה 131 לתקנות סדר הדין האזרחי מסדירה סמכות בית המשפט – ובהתאמה, מכוח הוראת סעיף 74 לחוק המקרקעין, סמכות המפקח על רישום מקרקעין – להורות ביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד. ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד יכול להיעשות באחד משני מסלולים: האחד, ביטול מחובת הצדק בשל פגם היורד לשורשו של ההליך. השני, ביטול פסק הדין על פי שיקול דעתו של בית המשפט.
לא נפל פגם בעטיו יש להורות ביטול פסק הדין מחובת הצדק. מוקשית טענת המבקשים כי דבר דחיית מועד הדיון נקלט על ידי המבקש 1 אך לא חלקה השני של הודעת מזכירות הלשכה בדבר מועד הדיון החדש. כל זאת, על רקע היעתרות לבקשת המבקשים-הם לדחיית מועד הדיון.
אשר לביטול פסק הדין על פי שיקול דעת המסור בידי המפקח על רישום מקרקעין, נקבע בהלכה הפסוקה כי על בית המשפט לבחון שני עיקרים: האחד, הטעם למחדל בגינו לא התייצב בעל הדין לדיון, ובפרט "האם מדובר בזלזול בבית המשפט או שמא צירוף נסיבות אומלל, היסח דעת או רשלנות". השני, סיכויי ההצלחה של המבקש אם יבוטל פסק הדין. בין שני שיקולים אלה מתקיים מעין מקבילית כוחות.
בהתייחס לסיכויי ההגנה של המבקשים, מושא ההליך העיקרי, נמצא כי אלה קלושים.
אין בטענות המבקשים בכתב ההגנה ובבקשה דנן כדי לפטור המבקשים מהחובה המוטלת עליהם, בעלים של דירה בבית המשותף, לשלם חלקם בהוצאות ההחזקה כקבוע בהוראת סעיף 58(א) לחוק המקרקעין; אשר לטענת המבקשים לפיה לא קיימת נציגות לבית המשותף, יש לדחותה, משלא הובא על ידי המבקשים כל תימוכין לביסוסה.
למעלה מן הצורך, ככל שסבור בעל דירה בבית משותף כי נבצר ממנו לקיים החובה הקבועה בהוראת סעיף 58(א) לחוק המקרקעין בשל העדר נציגות מכהנת או מתפקדת, עליו לפעול בעניין אל מול בעלי הדירות בבית המשותף, לרבות תוך כינוס אסיפה כללית האמונה על בחירת נציגות לבית המשותף.
סיכויי ההגנה של המבקשים ביחס לסעד הכספי קלושים.
העמדת כלי רכב בשטח חניה המהווה רכוש משותף בבית משותף דרך קבע (ללא תזוזה), לרבות לטובת אחסון ציוד ומיטלטלין, אינו תואם הייעוד של שטח זה בבית המשותף לאפשר חניה של כלי רכב על פי ייעודם – למטרות תחבורה. שימוש כאמור אף עולה כדי תפיסת חזקה ייחודית ברכוש המשותף השוללת זכות השימוש בחלק זה בבית המשותף משאר בעלי הדירות. לפיכך, אין לראותו בגדר שימוש רגיל וסביר. |
| חזרה למעלה |
|
|