| עליון |
| 1 [בתי-משפט] |
 |
| עע"מ 4601-21 סלים א.נ. ניהול והשקעות בע"מ נ' ד"ר משה ברקת הממונה על שוק ההון, ביטוח וחסכון (עליון; ע' ברון; 01/08/21) - 10 ע' |
| עו"ד: יעל מורג יקו אל, ד"ר גיל עשת |
כאשר עסקינן בהליך מנהלי, בימ"ש נדרש להתייחס במסגרת שיקולי מאזן הנוחות גם לפגיעה אפשרית באינטרס הציבור. במקרה הנדון, אמנם יש יסוד לחשש המבקשים לפיו חדילת מתן השירותים הפיננסיים ללקוחותיהם הקיימים יוביל לעזיבתם מבלי לשוב אם יתקבל הערעור; אולם מול הפגיעה הכלכלית הפוטנציאלית במבקשים ניצב האינטרס הציבורי של הרחקת גורמי פשיעה מתחום השירותים הפיננסיים. הוא הדין גם ביחס לבקשה לאסור את פרסום פרטי המבקשים.
 בתי-משפט – סעדים זמניים – בערעור
בתי-משפט – עיכוב ביצוע – של פסק דין
בתי-משפט – פומביות הדיון – איסור פרסומים
.
בקשה לעיכוב ביצוע ולמתן סעד זמני עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק דינו של בימ"ש לעניינים מנהליים בו נדחתה עתירת המבקשים כנגד החלטה הדוחה שתי בקשות לקבלת רישיון מורחב למתן אשראי ולמתן שירות בנכס פיננסי – החלטה שניתנה ע"י המפקח על נותני שירותים פיננסיים. במסגרת הבקשה המבקשים עותרים לעיכוב ההחלטה שלפיה על המבקשת 1 לחדול מכל פעילות של מתן אשראי חדש ללקוחותיה, ולסעד זמני שלפיו פרטיהם יוותרו חסויים עד להכרעה בערעור.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
נקודת המוצא לגבי מתן סעד זמני בערעור היא כי אין בהגשת ערעור על עתירה מנהלית כדי לעכב את ביצוע ההחלטה נושא ההליך. על מנת שבימ"ש יסטה מכלל זה, על המבקש סעד זמני בערעור להראות שני תנאים מצטברים: שסיכויי הערעור טובים ושמאזן הנוחות נוטה לטובתו. מקובל להמשיל את היחס בין שני תנאים אלה למקבילית כוחות. אולם, ככלל הבכורה נתונה למאזן הנוחות. כאשר עסקינן בהליך מנהלי, בימ"ש נדרש להתייחס במסגרת שיקולי מאזן הנוחות גם לפגיעה אפשרית באינטרס הציבור.
בכל הנוגע לסיכויי הערעור, בהינתן חזקת התקינות המנהלית החולשת על החלטת המפקח, ולנוכח קביעותיו של ביהמ"ש לעניינים מנהליים ביחס להליך קבלת ההחלטה וסבירותה – ניתן לומר בזהירות המתבקשת ומבלי לקבוע מסמרות בנושא, כי בפני המבקשים ניצבת משוכה של ממש בערעור. וכך במיוחד לנוכח החומר המודיעיני החסוי שהוצג בביהמ"ש.
מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים. מבלי להקל ראש בפגיעה הגלומה בדחיית בקשות הרישיון, דומה כי טענות המבקשים נטועות במישור הכספי. על כן, ואם יזכו בערעור, ניתן להניח שנזקיהם הכלכליים כמו גם הנזקים הנטענים ביחס לפגיעה במוניטין, יהיו ניתנים לתיקון בפיצוי כספי מהמדינה. אמנם יש יסוד לחשש המבקשים לפיו חדילת מתן השירותים הפיננסיים ללקוחות הקיימים יוביל לעזיבתם מבלי לשוב אם יתקבל הערעור; אולם מול הפגיעה הכלכלית הפוטנציאלית במבקשים ניצב האינטרס הציבורי של הרחקת גורמי פשיעה מתחום השירותים הפיננסיים. ומשעה שמתעורר חשש לפעילות עבריינית הנוגעת לליבת פעילות נושא בקשות הרישיון, אין מקום להורות על עיכוב ביצוע החלטת המפקח, אחרת עלולה להתאפשר פעילות שיכול שתנציח מצב של פגיעה בביטחון הציבור.
הוא הדין גם ביחס לבקשה לאסור את פרסום פרטי המבקשים. עקרון פומביות הדיון הינו עקרון מושרש במשפטנו שאף זכה לעיגון בחקיקת יסוד ובחקיקה ראשית. ברירת המחדל אפוא היא פרסום פסקי דין, לרבות שמות הצדדים; והחריג הוא קיומה של הוראת חוק המאפשרת בנסיבות מתאימות למנוע פרסום של פסק דין או חלק מפרטיו. המבקשים טוענים כי פרסום שמם עלול לגרום לפגיעה בלתי הפיכה בעיסוקם ובאמינותם. אך בנסיבות העניין, ובכללן הטעמים שבעטיים נדחו בקשות הרישיון, אין הצדקה למתן סעד זמני בדמות חיסיון פרטי המבקשים. ישנו עניין ציבורי בפרסום פרטי המבקשים, ולכן גם בסוגיה זו קשה להלום את הטענה שמאזן הנוחות נוטה לטובתם. יצוין כי פגיעה בפרנסת בעל דין כתוצאה מפרסום פרטיו, אינה מובילה בהכרח לפגיעה בפרטיותו המצדיקה איסור פרסום. המבקשים לא טענו לפגיעה כלשהי בפרטיותם, אלא ביססו את בקשתם על המוניטין העסקי ועל אמינותם שעלולים להיפגע; כלומר, מדובר בפגיעה שתחומה לפרנסתם העתידית של המבקשים ם יתקבל הערעור; ומשכך לא נמצא להורות על איסור פרסום פרטיהם, הוא הסעד הזמני שנתבקש. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [נזיקין] [עבודה] [בתי-משפט] |
|
| בע"א 4316-21 דים אריזות ושינוע בע"מ נ' פלוני (עליון; י' עמית, נ' סולברג, י' וילנר; 01/08/21) - 6 ע' |
| עו"ד: לאה טל, אלכס אייזנברג |
נדחו ערעורים על שיעור האשם התורם (20%) שנקבע ועל סכום הפיצוי שנפסק לזכות המערער בגין פגיעתו בתאונת עבודה. נפסק כי שיעור האשם התורם סביר כאשר יש לדקדק דווקא עם המעביד בנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו וכי אין מקום להתערבות ערכאת ערעור בכך; אף לא נמצא מקום להתערבות ערכאת הערעור בחלוקת האחריות בין המשיבות, הגם שייתכן כי היה מקום לחלוקה שונה וביתר הסכומים שנפסקו למערער.
נזיקין – אשם – אשם תורם
נזיקין – אחריות – עובד
נזיקין – אחריות – מעביד
נזיקין – אחריות – חלוקתה
נזיקין – פיצויים בגין נזקי גוף – שיעורם
עבודה – תאונת עבודה – אחריות המעביד
.
שני ערעורים מאוחדים הנסבים על תביעת נזקי גוף שהגיש המערער בע"א 4470/21 בגין פגיעה בתאונת עבודה. משיבה 1 בע"א 4470/21 הייתה מעסיקתו של המערער בזמן התאונה, ומשיבה 2 הייתה הבעלים של בית האריזה שבו קרתה התאונה, ומי ששכרה את שירותיה של המשיבה 1, שעובדיה, ובהם המערער, עבדו בבית האריזה (המשיבות בע"א 4470/21 הן המערערות בע"א 4316/21. שני הצדדים הלינו על שיעור האשם התורם שקבע בימ"ש קמא לחובת המערער (20%) ועל סכום הפיצוי שנפסק לזכותו.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט עמית ובהסכמת השופטים סולברג ו-וילנר) דחה את הערעורים ופסק כי:
ראשית נפסק כי שיעור הרשלנות התורמת שייחס בימ"ש קמא למערער הוא סביר, ונקבע בהתחשב בכך שעובד עלול לנהוג ברשלנות בלהט העבודה, וכי יש לדקדק דווקא עם המעביד בנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. בנוסף, הלכה היא כי אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בשיעור האשם התורם, והדברים אמורים גם לגבי ערעור המשיבות.
שנית נפסק כי, גם חלוקת האחריות בין המשיבות לבין עצמן מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, והלכה פסוקה היא כי אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב באופן חלוקת האחריות. לכן, הגם שייתכן כי היה מקום לחלוקה שונה של האחריות בין המשיבות - בהינתן שמשיבה 1 אינה חברת כוח אדם אלא מי שהעסיקה את המערער במישרין והייתה אחראית למצבת כוח האדם במשמרת שבה נפגע המערער, אין מקום להתערב בנושא זה.
שלישית, לא נמצא ממש בטענות הצדדים לגבי שיעור הנכות התפקודית, נושא המסור לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. הסכום שנפסק בראש הנזק של עזרת צד ג' לעתיד (861,000 ₪) חושב על פי שתי שעות עזרה ביום, ודומה כי הוא על הצד הגבוה, אך בהינתן מכלול הסכומים שנפסקו לזכות המערער ובהינתן שיקול הדעת המסור לערכאה הדיונית בהערכת היקף עזרת צד ג', אין מקום להתערב ברכיב זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [בתי-משפט] |
|
| ע"א 1726-21 מוחמד בכרי נ' ניסים מגנאג'י (עליון; נ' סולברג; 01/08/21) - 5 ע' |
| עו"ד: נבות תל צור, טל שפירא, אביגדור פלדמן |
חרף חששו הסובייקטיבי של המערער, הרי שלא קיים חשש ממשי למשוא פנים בעקבות מאמר שכתב השופט לפני 17 שנה – "לשון הרע על ציבור" – בו נדרש השופט בקצרה גם לסרט "ג'נין ג'נין". אף על פי כן, מטעמי ניקיון הדעת, החליט השופט להימנע מלדון בערעור זה.
בתי-משפט – פסלות שופט – חשש ממשי למשוא פנים
בתי-משפט – שופטים – פסלותם
.
המערער חושש למשוא פנים, ומבקש כי השופט סולברג יפסול את עצמו מלדון בערעורו, וזאת בעקבות מאמר שכתב לפני 17 שנה – "לשון הרע על ציבור".
.
השופט סולברג קבע:
אמת, השופט נדרש במאמר, אמנם בקצרה, גם לסרט 'ג'נין ג'נין'. הוא ביקש שם לחלוק על עמדת היועמ"ש אשר נמנע מלעשות שימוש בסמכותו שלפי סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, ולא ראה לנכון להגיש כתב אישום בגין לשון הרע על חיילי צה"ל שלחמו בג'נין במבצע "חומת-מגן". אך השופט לא נקט עמדה כלשהי לגבי תוכן הסרט, משום שלא ראה אותו. את דבריו ביסס על עמדת היועמ"ש עצמו, כפי שהציגהּ בבקשתו לקיים דיון נוסף בפסק הדין שקבע כי החלטת המועצה לביקורת סרטים שלא להתיר את הקרנת הסרט "ג'נין ג'נין" בציבור – אינה סבירה. השופט כתב שם כי ע"פ לשון החוק, תכלית החקיקה ועמדת היועמ"ש בבקשתו לדיון נוסף, שלפיה הפגיעה בציבור היא בלתי-נסבלת, כי יש ויש 'עניין לציבור' בהגשת כתב אישום בגין הוצאת לשון הרע על חיילי צה"ל שלחמו בג'נין.
כתב אישום שכזה, בגין לשון הרע על ציבור, לא הוגש; לעומת זאת, חייל אחד, הוא המשיב 1, הגיש תביעה בגין הפגיעה בשמו הטוב ובכבודו-שלו, וטען כי יש בסרט כדי לבזותו בעיני הבריות, ולהפכו למטרה לבוז, ללעג ולקלס. תביעתו האישית התקבלה, ועל כך הוגש הערעור. המערער ציטט בבקשת הפסילה קטעים מן המאמר, הוסיף דברי פרשנות משלו, מקצתם על דרך ההפרזה, הביע חשש למשוא פנים כלפיו, וציין כי צדק לא צריך רק להֵיעשות אלא גם להֵראות. דומה, כי מחד, ניתן להבין ללב המערער, חשש סובייקטיבי שמקנן בו; מאידך, ניתן בהחלט להשתכנע מעמדת המשיב 1; השאלות הטעונות הכרעה בערעור אינן נוגעות כלל וכלל למה שנדון במאמר, ולא קמה עילת פסלות. כללו של דבר: חשש ממשי למשוא פנים – אין כאן. אעפ"כ, מטעמי ניקיון הדעת, החליט השופט להימנע מלדון בערעור זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [דיון פלילי] |
|
| בש"פ 5075-21 מדינת ישראל נ' אור מלול (עליון; ג' קרא; 29/07/21) - 9 ע' |
| עו"ד: חיים שוייצר, משה גלעד, שירי שחף |
בימ"ש הורה כי המשיב, המואשם באונס בנסיבות מחמירות ובשיבוש מהלכי חקירה במסגרת פרשת אונס קבוצתי יוותר במעצר בפיקוח אלקטרוני בבית דודתו בעיר רחובות. נפסק כי בימ"ש קמא לא העניק משקל מספק למצב הנפשי של המתלוננת, ולאפשרות כי תידרש השלמת עדות או חקירה שלה והחשש המובנה מפני ניסיון השפעה על עדותה. עם זאת, בימ"ש הורה על הוספת חלונות התאווררות למשיב, ובכלל זה לשם חיפוש עבודה, בתחום העיר רחובות בלבד.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – שיקולי בית-המשפט
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – בפיקוח אלקטרוני
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלונות אוורור
.
המשיב, העורר שכנגד, ואחרים, מואשמים בפרשת אונס קבוצתי. המשיב הואשם באינוס בנסיבות מחמירות וכן שיבוש מהלכי חקירה. עסקינן בערר וערר שכנגד על החלטות בימ"ש המחוזי, בגדרן התקבלה בקשת המשיב להסרת האיזוק האלקטרוני, ובמקביל, נדחתה בקשת המשיב לשהות במעצר בית לילי בלבד ולחלופין להרחיב את שעות ההתאווררות ולאפשר לו לצאת לחפש עבודה.
.
בית המשפט העליון (השופט ג' קרא) קיבל את בש"פ 5075/21, קיבל בחלקו את בש"פ 5103/21 ופסק כי:
המשיב אמנם שוהה תקופה לא קצרה במעצר באיזוק אלקטרוני, אך הפגיעה בחירותו של נאשם המצוי במעצר בפיקוח אלקטרוני קטנה באופן משמעותי מנאשם המצוי במעצר מאחורי סורג ובריח. אמנם, יש במרחק הגיאוגרפי הרב בין מקום חלופת המעצר של המשיב למגורי המתלוננת, כדי להקהות במידה מסוימת את החשש מהמסוכנות ומשיבוש הליכי משפט. ואולם, בימ"ש קמא לא העניק בהחלטתו משקל מספק למצב הנפשי של המתלוננת, ולכך שהסרת האיזוק האלקטרוני מן המשיב כמוה מבחינתה כ"שבירת חומת המגן" האחרונה. בהצטרף האפשרות כי תידרש השלמת עדות או חקירה של המתלוננת, יש כדי להטות את הכף, בעת הנוכחית, על הותרת המשיב באיזוק אלקטרוני, נוכח החשש המובנה מפני ניסיון השפעה על עדותה. לכך יש להוסיף את 'תיק השיבוש' בו הואשמו דודתו וביתה, שאף אם נקבע כי עוצמת הראיות בו נגד המשיב היא נמוכה, הרי שלכאורה הוא ה"נהנה" העיקרי מהאירועים שתוארו בכתב האישום מושא תיק זה.
עתירת המשיב להורות על מעצרו באיזוק אלקטרוני, אך למצער, לאפשר לו לשהות בחלק מן היום ללא גורם מפקח אנושי נדחתה. ההחלטה בעניין אגרונוב עליה ביקש להסתמך המשיב ניתנה עובר לחקיקת חוק פיקוח אלקטרוני על עצור ועל אסיר משוחרר על-תנאי (תיקוני חקיקה), ולפי ההלכה הפסוקה שבאה בעקבות התיקון, נפסק כי הפיקוח האלקטרוני אינו אלא רכיב משלים בחלופת מעצר לרכיב הפיקוח האנושי, שנועד לשמש חיזוק לו, אך לא להחליפו.
יחד עם זאת, ולפי הסכמת המדינה, יש להורות על הוספת חלונות התאווררות למשיב בכל ימות השבוע, בליווי ופיקוח. כמו כן, נוכח תסקיר שירות המבחן והתרשמות בימ"ש קמא, לצד ההחלטה על הותרת המשיב באיזוק אלקטרוני ובפיקוח אנושי, ובשים לב למרחק הגיאוגרפי הרב ממקום מגורי המתלוננת, יש לאפשר לו גם חלונות התאווררות במהלך שעות היום, לשם חיפוש עבודה, ובכפוף לכך שהמשיב לא ייצא את תחום העיר רחובות. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [עבודה] [בתי-משפט] |
|
| ע"א 3017-21 התעשיה האווירית לישראל בע"מ נ' גיא דקל (עליון; י' עמית, נ' סולברג, ד' ברק ארז; 29/07/21) - 9 ע' |
| עו"ד: שחר אגמון, גיורא ארדינסט |
המחוקק קבע את סמכותו הייחודית של ביה"ד לעבודה. במצב בו רק לחלק מהתובעים יש יחסי עובד-מעביד, אין מנוס מפיצול הדיון בתביעה בין הערכאה האזרחית לבין ביה"ד לעבודה. ודוק, פיצול זה אינו רצוי, ויש לקרוא למחוקק לשקול תיקון חקיקה שיאפשר לאחד התדיינויות מסוג זה בבימ"ש מוסמך אחד.
עבודה – בית-הדין לעבודה – סמכות עניינית
בתי-משפט – סמכות – בית-הדין לעבודה
.
המשיבים 2-1 יזמו רעיון לפרויקט לפיתוח כלי טיס בלתי מאויש לשימוש אזרחי. אחרי שלב הפיתוח הראשוני והעצמאי, נענו להצעת המערערת 1 להמשיך ולפתחו במסגרתה. המשיבים 7-2 הועסקו ע"י המערערת והיו עובדיה לכל דבר ועניין, והמשיב 1 העמיד לרשותה את שירותיו כקבלן חיצוני. ההתקשרות בין הצדדים לא עלתה יפה, והמשיבים הגישו תביעה נגד המערערים לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש המחוזי הורה על העברת הדיון בתביעה לביה"ד האזורי לעבודה, מכוח סמכותו לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט. נקבע, כי על אף שלא נתקיימו יחסי עובד-מעביד בין המשיב 1 לבין המערערת, כך שלכאורה ביה"ד לעבודה נעדר סמכות לדון בעניינו, יש מקום להעביר גם את תביעתו לבירור בביה"ד לעבודה. מכאן הערעור. לטענת המערערים, לא היה מנוס מפיצול הדיון בתביעה.
.
ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור בקבעו:
סעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה קובע שני תנאים יסודיים לסמכותו העניינית של ביה"ד האזורי לעבודה. האחד נוגע לזהות הצדדים – עובד ומעסיקו בהווה או בעבר, והשני נוגע לעילת התביעה – יחסי העבודה ביניהם. הסמכות העניינית משתרעת גם מקום בו עצם קיום יחסי עובד-מעסיק שנוי במחלוקת. לתנאים אלה מצטרף תנאי שלישי שלילי ביסודו – למעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין.
ע"פ סעיף 24(א)(1) לחוק, אין לבית הדין לעבודה סמכות עניינית לדון בתביעה בה לא מתקיימים יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. מכאן, שבמצב שבו רק לחלק מהתובעים יש יחסי עובד-מעביד, אזי אין מנוס מפיצול הדיון בתביעה בין הערכאה האזרחית לבין בית הדין לעבודה. למרות זאת, במקרים שונים בתי המשפט העבירו תביעות לדיון בביה"ד לעבודה גם בהיעדר סמכות עניינית לגבי חלק מהנתבעים. הדבר לא נעלם מעיני המערערים, אך לשיטתם, חריג זה חל רק מקום שבו לחלק מהנתבעים אין יחסי עובד-מעסיק עם התובע. מנגד, המשיבים טענו כי אין יסוד לאבחנה בין תובעים לנתבעים, וגם מקום שבו לחלק מהתובעים אין יחסי עובד-מעסיק עם הנתבע, כבענייננו, ניתן להעביר את הדיון לביה"ד לעבודה.
המחוקק קבע בסעיף 24(א)(1) לחוק את סמכותו הייחודית של ביה"ד לעבודה. סמכות ייחודית זו משמעה כי עניינים המסורים לסמכות ביה"ד לעבודה יידונו אך ורק בביה"ד, ומנגד, לא יידונו בביה"ד לעבודה אלא עניינים אלה. אין לקבל את עמדת המשיבים, כי הלכה למעשה פסיקת בתי המשפט שינתה את גדר סמכותו של ביה"ד לעבודה. בפסיקה עליה נסמכו המשיבים, בתי המשפט העבירו תביעות לביה"ד לעבודה גם מקום בו חלק מהנתבעים לא קיימו יחסי עובד-מעביד עם התובע – אך זאת בתביעות שעניינן אי תחרות וגזל סודות מסחריים, תביעות הנדונות על דרך שגרה בביה"ד לעבודה. זאת למטרה מוגדרת ומצומצמת של קבלת סעד של ציווי נגד הנתבע מכוח עוולה של גזל או גרם הפרת חוזה, ולא לשם בירור מהותי של המחלוקת בין הצדדים. וראו למשל, את האמור ברע"א 2060/19.
למעשה, בפסיקת בימ"ש זה נקבע כי בהיעדר יחסי עובד-מעביד, לשון חוק בית הדין לעבודה אינה מאפשרת אלא את פיצול התביעה. כאמור בעניין רוחם, פיצול הדיון בין ביה"ד לעבודה לבין ביהמ"ש האזרחי הופך לא אחת למחויב המציאות מקום בו תביעה בין עובד למעסיק שעילותיה מבוססות על יחסי העבודה כוללת גם בעלי דין נוספים שלא מתקיים בעניינם מבחן זהות הצדדים של עובד ומעסיק.
אכן, תוצאה זו אינה עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי במניעת פיצול הדיון בין הערכאה האזרחית לבין ביה"ד לעבודה. ברם, כפי שנפסק בעניין רוחם, אין די בשיקולי יעילות בלבד כדי למנוע את פיצול הדיון בין ערכאות מקום בו יש להכריע בעילות שבסמכות הייחודית של ביה"ד לעבודה לצד עילות שאינן בסמכותו. ודוק, פיצול זה אינו רצוי, וכבר לפני שנים הפנה בימ"ש זה קריאה למחוקק. נחזור ונקרא למחוקק לשקול תיקון חקיקה, שיאפשר לאחד התדיינויות מסוג זה בבימ"ש מוסמך אחד. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [משפט חוקתי] [משפט מינהלי] [משטרה] |
|
| בג"ץ 346-21 עמותת משפט אמת וצדק נ' משטרת ישראל (עליון; נ' הנדל, נ' סולברג, א' שטיין; 29/07/21) - 8 ע' |
| עו"ד: ערן הדס, מוריה פרימן, איתמר בן גביר |
בג"ץ דחה עתירה בטענה כי המשטרה מנהלת מדיניות לא חוקית של הפעלת מיכל התזת מים (מכת"ז) ושל הפעלת מכת"ז המתיז מים מצחינים (בואש) כנגד הפגנות הציבור החרדי ומפלה בין סוגי מפגינים בהפעלת אמצעים כאמור, בהעדר תשתית עובדתית מספקת לביסוס טענת ההפליה; ודוק, יש להפעיל את האמצעים הנ"ל לפיזור הפגנות רק במצבי "אין ברירה", כלומר כשאמצעים פחות קשים אינם יעילים דיים כמענה לאלימות.
משפט חוקתי – זכויות הפרט – חופש ההפגנה
משפט מינהלי – בגץ – הפליה
משפט מינהלי – בגץ – התערבות
משפט מינהלי – בגץ – סעד חלופי
משפט מינהלי – שיקול-דעת – משטרת ישראל
משטרה – תפקידיה – שמירת הסדר הציבורי
.
העותרים מבקשים כי בג"ץ יוציא צווים-על-תנאי למשטרת ישראל שיחייבו אותה ליתן טעם כדלקמן: מדוע היא מנהלת מדיניות לא חוקית של הפעלת מיכל התזת מים (מכת"ז) ושל הפעלת מכת"ז המתיז מים מצחינים (בואש) כנגד הפגנות הציבור החרדי; מדוע מפלה המשטרה בין סוגי המפגינים השונים בהפעלת אמצעים כאמור, באופן המהווה אפליה אסורה כנגד הפגנות הציבור החרדי; מדוע המשטרה לא מקיימת את בג"ץ קרויס.
.
בג"ץ (מפי השופט שטיין ובהסכמת הנדל וסולברג) דחה את העתירה ופסק כי:
השופט שטיין ציין כי נוהל השימוש במכת"ז המכיל מים, צבע או בואש מתיר שימוש כאמור רק כתגובה להפרות סדר ממדרג ג', דהיינו: הפרות סדר במסגרת הפגנה שכוללות אי-ציות להוראות המשטרה תוך התנגדות אלימה שעלולה להביא לחבלת גוף או לנזקי רכוש או אשר יוצרת חשש ממשי לחסימת צירי תנועה חיוניים או לחסימת גישה למוסדות שלטון מרכזיים. על רקע ההליך שהתקיים בעניין קרויס, גובש נוהל מכת"ז; המשטרה עשתה שימוש במכת"ז ובואש כתגובה להפרות סדר שחלקן לא היו קשורות כלל לקהילת בני התורה של הציבור החרדי, כגון במחאות בלפור. השופט שטיין קבע כי המשטרה פעלה בדל"ת אמות סמכותה לפי פקודת המשטרה, ובאין תשתית עובדתית מספקת לביסוס טענת ההפליה, אין מקום להוציא את הצווים המבוקשים.
לצד זאת, נוכח פגיעה בלתי הכרחית ובלתי-מוצדקת, לכאורה, במפגינים הדגיש השופט שטיין כי שימוש המשטרה במכת"ז, ובפרט בבואש, כאמצעי למניעת אלימות או פגיעה חמורה ברכוש חייב לעמוד במבחנים של חיוניות וסבירות הקבועים בפקודת המשטרה. עיקרון זה חל ביתר שאת בהקשר של הפגנות, מאחר שזכותו של אדם להפגין ולמחות היא אחת מאבני היסוד של משטרנו החוקתי. לפיכך, גם כשמדובר בהפרת סדר במדרג ג', יש לוודא שהשימוש במכת"ז יותר רק במצבי "אין ברירה", כלומר כאשר אמצעים פחות קשים אינם יעילים דיים כמענה לאלימות ההמונים; ביחס לעבר, לכל מפגין המאמין כי המשטרה פגעה בגופו או בכבודו שלא כדין כאשר השתמשה במכת"ז יש זכות להגיש תובענת נזיקין. סעד חלופי יעיל זה, בכפוף למקרים חריגים, נועל את שערי בג"ץ.
השופט סולברג ציין כי הזכות להפגין היא מאבני היסוד במקומותינו ויש להישמר מפגיעה בה. יחד עם זאת, אין משמעות הדבר כי ניתן להקריב את כל יתר הזכויות על מזבח החופש להפגין. מלאכת השמירה על האיזון החברתי והגנה על הסדר הציבורי, מוטלת על משטרת ישראל. לשם כך על המשטרה לפעול, בכלים העומדים לרשותה כדי למנוע מהפגנה להפוך להתפרעות; זהירות, שׂוֹם שכל, ונחישות הן מילות המפתח. במקרה זה לפי הנהלים שגיבשה משטרת ישראל, שעודכנו אגב הדיון בבג"ץ קרויס לא ניתן כיום לעשות שימוש במכל התזת מים כאמצעי לפיזור הפגנות אלא במקרה שבו מדובר בהפרות סדר מדֶרֶג ג', החורגות מגֶדֶר הפגנה, ועולות כדי התפרעות. קרי רק הפגנה הכוללת אי-ציות להוראות המשטרה, תוך התנגדות אלימה, העלולה לגרום לחבלת גוף, לנזק לרכוש, או שקיים חשש ממשי כי תביא לחסימת צירי תנועה חיוניים, או תמנע גישה למוסדות שלטון מרכזיים, היא זו שעשויה להצדיק שימוש באמצעי קיצוני זה; טענת האפליה לא הוכחה נוכח מקרים שבהם נעשה שימוש באמצעים הללו גם בהפגנות שאינן 'חרדיות'. לצד זאת, גם כשיש הפרות סדר, ואף אם הן בדרג ג', יש לוודא שהשימוש במכל ההתזה, יֵעשה רק במצבי 'אין-ברירה' מחמת חשיבות הזכות להפגין ומחשש לפגיעה בתמימים.
השופט הנדל ציין כי העתירה מתייחסת למספר קטן של אירועים שקשה לראות בהם עדות לכשל שיטתי של המשטרה. מדובר בהפגנות שלבשו אופי אלים. לכן, ובהתחשב בכך שהנהלים המשטרתיים עודכנו רק זמן קצר לפני כן בבג"ץ קרויס, אין בתשתית העובדתית שנפרשה כדי להעיד על "מדיניות" פסולה המצדיקה את התערבות בג"ץ. ודוק, יש לראות בחומרה רבה הפרה של זכויות אדם, נקודתית ככל שתהיה. אולם, דווקא בשל האופי הנקודתי של העתירה, בג"ץ אינו הזירה המתאימה לבירור תלונה על הפעלת האמצעים במהלך אירועים ספציפיים. מדובר במעשה עשוי שנזקו כבר התגבש, ומכאן שהדיון בעניין הפך תיאורטי במישור הבג"צי, והסעד האפשרי מצוי בערכאות האזרחיות. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [דיון פלילי] |
|
| בש"פ 5016-21 מדינת ישראל נ' מחמוד אבראהים (עליון; ג' קרא; 29/07/21) - 7 ע' |
| עו"ד: חיים שוייצר, יוסי זילברברג, צבי אבנון |
בימ"ש קיבל בקשה ראשונה להארכת מעצרם של משיבים 1 ו-3, המואשמים בביצוע עבירות רצח, נשיאת נשק בלא רשות על פי דין והיזק לבעל חיים, מעבר לתשעה חודשים, בתשעים ימים או עד למתן פסק דין בעניינם, לפי המוקדם. נפסק כי חזקת המסוכנות לא נסתרה וכי לא הוצגו טעמים מיוחדים כדי להורות על שחרורם של מי שנאשמים בעבירת רצח לחלופת מעצר. נוכח התמשכות ההליכים בתיק, התבקשו בימ"ש המחוזי והצדדים לקדמם.
דיון פלילי – מעצר – הארכתו
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – שיקולי בית-המשפט
.
המשיבים הואשמו בבימ"ש המחוזי בביצוע עבירות רצח, נשיאת נשק בלא רשות על פי דין והיזק לבעל חיים. עסקינן בבקשה ראשונה להארכת מעצרם של משיבים 1 ו-3 מעבר לתשעה חודשים, וזאת בתשעים ימים או עד מתן פסק דין בעניינם, לפי המוקדם.
.
בית המשפט העליון (השופט ג' קרא) קיבל את הבקשה ופסק כי:
המשיבים מואשמים בביצוע רצח בצוותא חדא. כבר נפסק, כי עבירת הרצח היא 'מלכת העבירות' ומקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית ואינהרנטית. בעבירת רצח, יתקשה בית המשפט להסתפק באמצעי שהוא פוגעני פחות מאשר מעצר מאחורי סורג ובריח לאיון המסוכנות. טיעוני המשיב 1 והמשיב 3, אין בהם כדי לסתור את המסוכנות הנשקפת מהמעשים המתוארים בכתב האישום, ובכלל זה נסיבות של ירי חסר הבחנה לכיוון בית מגורים, אשר הוביל למותו של אדם. כמו כן, נדרשים טעמים מיוחדים כדי להורות על שחרורם של מי שנאשמים בעבירת רצח לחלופת מעצר, וטעמים שכאלה לא הוצגו.
אשר לטענות כלפי קצב התקדמות ההליך, ייתכנו מקרים בהם בשל חומרת העבירה, מסוכנות הנאשם והחשש מהימלטותו מן הדין, לא ניתן, על אף חלוף הזמן, להורות על שחרורו, ואף אין בחלוף הזמן כדי לאיין את משקל האינטרסים הנוגדים, כמו שלום הציבור. בשים לב לכך שמדובר בבקשה ראשונה להארכת מעצר, ובעבירת הרצח המיוחסת למשיבים, הכף אינה נוטה בשלב זה לעבר שחרורם. אמנם קצב התקדמות ההליך אינו משביע רצון, בלשון המעטה. הצדדים כולם ובימ"ש תרמו את חלקם להתמשכות ההליכים. חזקה על המותבים השומעים את ההליכים כי יפעלו לשמיעת הוכחות בהקדם ולקביעת מועדי הוכחות נוספים, וכי גם הסניגורים יעשו מאמץ להתאמת יומנם ליומנו של בימ"ש.
לסיכום, לא נמצא כי בנקודת זמן זו, של בקשה ראשונה להארכת מעצר, נעה נקודת האיזון לעבר שחרורו של מי מהמשיבים. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [בתי-משפט] |
|
| רע"א 5197-21 קומפרטס בע"מ נ' שרון בן מויאל (עליון; נ' סולברג; 29/07/21) - 7 ע' |
| עו"ד: שי דרור |
נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש המחוזי לפיה התקבלה בקשת המשיבים למתן צו עשה זמני, שלפיו יוּשב המשיב 1 לחדרו במשרדי המבקשת 1. לא נמצא כל פגם בהחלטת הערכאה הדיונית המצדיקה התערבות חריגה בשיקול דעתה, כאשר אין בהוראה על גילוי מסמכים כדי לייתר את הצורך בסעד הזמני או להצדיק דחיית ביצועו.
בתי-משפט – סעדים זמניים – רשות ערעור
בתי-משפט – ערעור – התערבות בשיקול דעתו של בית המשפט קמא
בתי-משפט – ערעור – התערבות בית-משפט שלערעור
.
משיב 1 מחזיק בשליש ממניות החברה המבקשת 1, ומכהן בה כדירקטור. שאר מניות החברה מוחזקות אצל מבקשות 2 ו-3. החברה הגישה תביעה נגד משיב 1 ושתי חנויות שבבעלותו שעיקרה נוגע להתנהלותו בה. משיב 1 הגיש תביעה שכנגד והודעת צד ג' כנגד מבקשות 2 ו-3. עובר להגשת התביעות נשלל ממשיב 1 אישור הכניסה שלו למשרדי החברה ולכן הגיש בקשה למתן צו-עשה זמני, שלפיו יתאפשר לו לעשות שימוש במשרדו, עד למתן פסק דין בהליך העיקרי, או עד למתן החלטה אחרת. בימ"ש נעתר לבקשת המשיב 1 לסעד זמני והורה להעמיד את חדרו במשרד לרשותו. מכאן בקשת רשות הערעור ובצידה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה.
.
בית המשפט העליון (השופט נ' סולברג) דחה את הבקשות ופסק כי:
הלכה היא שבכל הנוגע לסעדים זמניים, שיקול דעתה של הערכאה הדיונית רחב, וערכאת הערעור תתערב בו אך במקרים חריגים. מוקד העניין, ככלל, בשיקולי מאזן הנוחות. בענייננו, בימ"ש המחוזי בחן לעומק את שיקולי מאזן הנוחות בין הצדדים וניכר כי מכלול הנסיבות הובאו בחשבון. לאחר ששקל בדבר, קבע בימ"ש המחוזי כי הכף נוטה לטובת המשיב 1. כאמור בהחלטה, משיב 1 עודנו דירקטור ובעל מניות בחברה; בעל זכות, לפי הסכם, להיות נוכח במשרד; והוא הרים את הנטל הראשוני הדרוש לביסוס הטענה שאם לא יינתן לו הסעד הזמני, עלול להיגרם לו נזק משמעותי. מנגד, המבקשות אמנם מלינות על התנהלות בעייתית מצד המשיב 1, אשר בגינה הוא נתבע על-ידן, אולם אין בפיהן טענה משכנעת דיה, כי יגרם להן נזק של ממש מהשבתו למשרדו. לא נמצא אפוא במסקנת בימ"ש המחוזי פגם המצדיק התערבות.
אשר לטענת המבקשות כי גילוי המסמכים עשוי לייתר את הצורך בסעד הזמני, אכן, בימ"ש המחוזי המליץ לצדדי להגיע להסדר בנוגע למועדי הגעתו של משיב 1 למשרדי החברה; ובכלל זה ציין, כי "אולי אף ייתרו את הצורך בהגעתו אם יספקו לו מידע מלא לגבי התנהלות החברה". דא עקא, לא ניתן ללמוד מכך כי גילוי אותם מסמכים שאליהם התייחסה ההחלטה, יש בו כדי לייתר את הצורך בחזרת משיב 1 למשרדי החברה. מדובר בהתייחסות לאפשרות של הצדדים להגיע להסדר, בין היתר באמצעות מתן מידע מלא; לפיכך אין בהוראה על גילוי המסמכים כדי לייתר את הצורך בסעד הזמני, לא כל שכן להצדיק את דחיית ביצועו.
בטענות לשיהוי בהגשת הבקשה, כמו גם במתן ההחלטה, לא נמצא ממש. בימ"ש המחוזי התייחס לכך שלא נסתרה טענת משיב 1 בדבר ניסיונותיו לבוא בדברים עם המבקשות. טענות המבקשות במישור זה קשורות בעניינים שבעובדה, ולגביהם ערכאת הערעור תמשוך ידה מלהתערב בהם; ממילא, לא נמצא כי פרקי הזמן האמורים מגיעים לכדי שיהוי, שבגינו אין מקום ליתן את הסעד הזמני המבוקש. בנוגע למועד מתן ההחלטה, זו ניתנה באין מנוס, לאחר שכשלו הניסיונות הרבים להביא את הצדדים להסכמות. נוכח האמור הבקשה נדחתה, ונמחקה הבקשה לעיכוב ביצוע נוכח התייתרותה. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [דיון פלילי] |
|
| בש"פ 5045-21 מדינת ישראל נ' עמוס דב סילבר (עליון; ג' קרא; 28/07/21) - 6 ע' |
| עו"ד: יוני חדדאיתי בר עוז, ניצן ביילין |
מעצרו של עמוס דב סילבר, נגדו הוגש כתב אישום במסגרת "מגה תיק" שעניינו בפיתוח ותפעול פלטפורמת "טלגראס", מוארך זו הפעם החמישית. בצד זאת נמצא להורות על הגשת תסקיר עדכני.
דיון פלילי – מעצר – הארכתו
.
למשיב מיוחסות עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ועמידה בראש ארגון פשיעה, וזאת במסגרת פיתוחה של פלטפורמה דיגיטלית מוצפנת בשם "טלגראס", אשר יועדה לסחר, הפצה ותיווך לסחר בסמים מסוכנים; וכן עבירות של הדחת קטינים לשימוש בסמים מסוכנים ושתי עבירות סחיטה באיומים. הבקשה דנא היא בקשה חמישית להארכת מעצרו של המשיב מעבר לתשעה חודשים.
.
ביהמ"ש העליון קיבל את הבקשה בקבעו:
במסגרת הפרשייה הוגשו כתבי אישום נגד מספר רב של נאשמים שלקחו חלק בתפעול הפלטפורמה. מדובר ב"מגה-תיק", אשר כתבי האישום בו כוללים עשרות רבות של עמודים ומאות עדי תביעה. המשיב עצמו נעצר באוקראינה, וביהמ"ש באוקראינה הורה הסגרתו של לישראל. באותו היום, ובעודו נמצא בשדה התעופה בקייב טרם הסגרתו, נמלט המשיב ממשמורת הרשויות האוקראיניות, ונעצר. למחרת הוטס המשיב לישראל במסגרת הליך ההסגרה ומאז הוא שוהה במעצר מאחורי סורג ובריח.
בהתאם לחומר שמונח לפני ביהמ"ש בנקודת זמן זו, עניינו של המשיב אינו מעורר התלבטות – נגד המשיב עומדת חזקת מסוכנות סטטוטורית; קיים חשש ממשי נוכח ניסיון העבר להימלטותו מאימת הדין, כמו גם האפשרות לשיבוש הליכי משפט; והיות שהתסקיר האחרון שהוכן בעניינו אינו בא בכל המלצה, לא קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים להורות על שחרורו ממעצר מאחורי סורג ובריח. אשר להליך העיקרי, עד כה נשמעו 34 דיוני הוכחות; הושלמה חקירת 17 עדים ועדותם של שלושה נוספים הוגשה בהסכמה; וקבועים 20 דיוני הוכחות נוספים. דהיינו, הליך ההוכחות מתקדם בקצב הצפוי לתיק בסדר גודל שכזה.
עם זאת, יש בחלוף הזמן בו שוהה המשיב במעצר, כשנתיים וחצי מאז מעצרו באוקראינה (וכשנתיים מאז הסגרתו) וכן בעובדה כי עברה תקופה של קרוב לשנה מאז נערך התסקיר הראשון בעניינו – כדי לתת הזדמנות לכך ששירות המבחן יציג תמונת מצב עדכנית לגביו. בכפוף לאמור, הבקשה מתקבלת. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [חוזים] |
|
| ע"א 1805-20 Smart Trike MNF, PTE Ltd נ' יוסף דורון ינובסקי (עליון; ע' ברון, ע' גרוסקופף, א' חיות; 31/12/20) - 16 ע' |
| עו"ד: רן פלדמן, טל גלזר, גלעד וקסלמן, אדי לבדנסקי |
ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור באופן חלקי, בסוגיה אחת הנוגעת לקיזוז העמלות שחבה התובעת (המערערת) לחברה, מהחוב של החברה לתובעת. ביהמ"ש קמא בחר בחלופה של זקיפה חלקית לכל אחד מהחיובים שחבה החברה לתובעת, וגרס כי הקיזוז בוצע כנגד כל אחד מרכיבי חוב החברה באופן חלקי ויחסי. זהו פתרון אפשרי מבחינה עיונית ואולם אין לו ביסוס נורמטיבי במשפט הישראלי, והוא אף איננו תואם את נסיבותיו המיוחדות של המקרה דנא והוראת סעיף 50 לחוק החוזים.
חוזים – קיום חוזה – זקיפת תשלומים
חוזים – ערבות – היקפה
חוזים – פרשנות – חוזה מסחרי
.
ערעור על פס"ד מחוזי בו התקבלה באופן חלקי תביעה כספית שהגישה המערערת נגד המשיבים בגין ערבותם לחוב של חברה המצויה בבעלותם של המשיבים, כלפי המערערת. עיקר עניינו של הערעור בהיקף החוב הנערב. רקע: במסגרת הליך שהתנהל בבימ"ש בארה"ב התבררה תביעת המערערת בה תבעה את מלוא חוב החברה כלפיה לפי מסלול הסוכנות, לפי מסלול ההפצה ובגין חוב הלוואה וכן התבררה התביעה שכנגד שהגישה החברה בה נתבעו העמלות שחבה התובעת לחברה במסגרת מסלול הסוכנות. ביהמ"ש האמריקאי קבע כי החברה חייבת לתובעת 348,909 דולר, במסלול הסוכנות; 459,464 דולר במסלול ההפצה ו- 121,163 דולר בגין הלוואה. ואילו התובעת חייבת לחברה עמלות בסך 397,538 דולר. לאחר קיזוז סכום הזכאות לעמלות מתוך חוב החברה, בתוספת ריבית של 9% לשנה הועמד חוב החברה כלפי התובעת על סך של 751,983 דולר. משלא הצליחה התובעת לגבות מהחברה את החוב הפסוק הנ"ל, היא הגישה לביהמ"ש המחוזי בת"א תביעה נגד בעלי החברה בטענה כי יש לראותם כאחראים לתשלום פסק הדין האמריקאי. כאמור, ביהמ"ש קיבל באופן חלקי את התביעה, וחייב את הנתבעים בחלק מהחוב הפסוק. פסק הדין התבסס על כתב הערבות בלבד, משנמצא כי לא הונחה תשתית עובדתית מספיקה המצדיקה ביצוע הרמת מסך במקרה דנן. נקבע כי על פי פרשנותו הנכונה, כתב הערבות מתייחס לחוב החברה במסלול ההפצה ולחוב ההלוואה בלבד (סכום כולל של 580,627 דולר), ואינו מטיל על בעלי החברה אחריות לחוב החברה במסלול הסוכנות. נקבע כי הנתבעים זכאים לקזז מתוך חוב הערבים חלק יחסי מהזכאות לעמלות אשר עמדה לחברה, וזאת על פי שיעור חוב הערבים מתוך חוב החברה. ובסה"כ 249,318 דולר. כתוצאה מכך, הועמדה יתרת החוב לו אחראים בעלי החברה על 331,309 דולר. עוד נקבע כי יש לחייב את הנתבעים בריבית על החוב לו הם אחראים גם בגין התקופה שלאחר מתן פסק הדין האמריקאי, ועד למועד מתן פסק הדין קמא, וזאת בהתאם להוראות סעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה. נפסק כי על כל אחד מהנתבעים לשלם מחצית מהסכום.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט ע' גרוסקופף בהסכמת השופטת ע' ברון והנשיאה א' חיות) קיבל את הערעור באופן חלקי מהטעמים הבאים:
לא קמה הצדקה להתערב בעיקר קביעותיו העובדתיות וניתוחו המשפטי של ביהמ"ש קמא. למעט בסוגיה המשפטית הנוגעת לקיזוז העמלות.
הרמת מסך: על בסיס חומר הראיות שהוצג לפניו, ומשלא השתכנע בטענת התובעת כי בעלי החברה נהגו באופן פסול ורוקנו במכוון את החברה מנכסיה, מצא ביהמ"ש קמא כי לא קמה הצדקה להרמת מסך. מדובר בקביעה עובדתית המבוססת על התרשמותו של ביהמ"ש קמא מחומר הראיות ומהעדים, ולא נמצא כי יש מקום להתערבות ערכאת הערעור בה.
פרשנות כתב הערבות: על פי הפרשנות שנתן ביהמ"ש קמא לכתב הערבות, אחריות הנתבעים משתרעת אך ביחס לחוב החברה במסלול ההפצה ולחוב ההלוואה, ואינה חלה על חוב החברה במסלול הסוכנות. אף בעניין זה לא נמצא להתערב, וזאת בשל מספר טעמים עיקריים: ראשית, בנוסח כתב הערבות ניתן למצוא עיגון לפרשנות שהעניק לה ביהמ"ש קמא, לפיה אין הוא מתייחס למכלול חובות החברה כלפי התובעת, אלא רק לחובות מסוימים; שנית, נסיבות כריתתו של כתב הערבות – בסמוך לחתימה על חוזה ההפצה – מלמדות אף הן כי כוונת הצדדים הייתה להבטיח באמצעות הערבות את החיובים שיקומו מכוח חוזה זה בלבד; שלישית, העדות היחידה מזמן אמת שנשמעה ביחס לכתב הערבות – עדותו של המשיב 1, תומכת בפרשנות זו.
ודוק, האפשרות שניתן למצוא בכתב הערבות ובחוזה ההפצה עיגון לשוני גם לפרשנות אחרת מזו אליה הגיעה ביהמ"ש קמא, אינה מלמדת כי הוא היה מחויב לאמצה. על פי דיני פרשנות החוזים, כאשר לשון חוזה עסקי שנכרת בין הצדדים איננה חד משמעית, אלא ניתן למצוא בה פנים לכאן ולכאן, יש לייחס לעדויות הצדדים בדבר כוונתם בעת הכריתה, כמו גם לנסיבות הכריתה, חשיבות בניסיון לעמוד על אומד דעת הצדדים (אומד הדעת הסובייקטיבי, וככל שלא ניתן לאתרו, אומד הדעת האובייקטיבי של איש העסקים הסביר), והפרשנות הנכונה שיש לתת לטקסט החוזי לאורה. על כן, משנמנעה התובעת מלהביא עדים רלוונטיים לעניין זה, וביהמ"ש קמא השתכנע בגרסה הפרשנית שהעלו הנתבעים, אשר נתמכת הן בנסיבות הכריתה והן בעדותו של ינובסקי (וזאת בין אם נראה בכך קביעת ממצא ביחס לאומד הדעת הסובייקטיבי, ובין אם נראה בכך ייחוס של אומד דעת אובייקטיבי לפי מבחן המתקשר העסקי הסביר), הרי שאין בסיס מספיק להתערבות ערכאת הערעור בקביעה זו.
שיעור הריבית: פסק הדין האמריקאי קבע את שיעור הריבית עד למועד בו ניתן, ולא הורה מה יהיה שיעורה לאחר מכן. בהעדר התייחסות לכך בפסק הדין האמריקאי, ובהעדר כל ראיה ביחס לשיעור הריבית המקובל במדינת ניו-יורק ביחס לחובות פסוקים, נדרש ביהמ"ש קמא להחיל את הדין הישראלי (דין הפורום) בעניין זה. כך עשה, והורה על תשלום הפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה – תחילה ביחס לחוב במטבע זר (עד למתן פסק הדין קמא) ולאחר מכן תוך תרגום החוב שנפסק למטבע ישראלי, והוספת הפרשי הצמדה וריבית לגבי חוב בשקלים חדשים (מיום מתן פסק הדין קמא ועד למועד התשלום). מכאן שגם בעניין זה אין מקום להתערבות בפסק הדין קמא.
רק בעניין אחד סבור ביהמ"ש כי יש מקום להתערב בפסק דינו של ביהמ"ש קמא, וזאת בסוגיה המשפטית הנוגעת לקיזוז העמלות.
ביהמ"ש האמריקאי קבע את גובה חוב החברה (ורכיביו) ואת גובה הזכאות לעמלות, וניכה את השני מהראשון, דהיינו ביצע קיזוז דיוני ביניהם. והעמיד את החוב הפסוק של החברה כלפי התובעת על היתרה שנותרה. מרגע שבוצע קיזוז זה, הזכאות לעמלות איננה קיימת עוד, שכן נעשה בה שימוש לצורך תשלום (חלקי) של חוב החברה. מאידך, חבות החברה כלפי התובעת הופחתה, ואיננה עומדת עוד על מלוא חוב החברה, אלא על סכום שהופחתה ממנו הזכאות לעמלות. בכך מומשה ומוצתה האפשרות לעשות שימוש בזכות של החברה לעמלות.
אם כך, השאלה בה יש לדון איננה האם הערבים (בעלי החברה) יכולים לקזז את הזכאות לעמלות מחוב החברה (שכן כאמור הקיזוז כבר נעשה ביחסי החברה והנתבעת, והוא עובדה קיימת ומוגמרת), אלא כנגד איזה רכיב של חוב החברה בוצע הקיזוז האמור (397,538 דולר)? האם כנגד חוב החברה במסלול הסוכנות, כנגד חוב החברה במסלול ההפצה, כנגד חוב ההלוואה או באופן חלקי ביחס לכל אחד מהם? ודוק, לשאלה זו חשיבות רבה בעניינו, שכן יש לה השלכה על חבות בעלי החברה כערבים, וזאת משנמצא כי הם אחראים לחוב החברה במסלול ההפצה ולחוב ההלוואה, אך לא לחוב החברה במסלול הסוכנות
ביהמ"ש קמא בחר בחלופה של זקיפה חלקית לכל אחד מהחיובים שחבה החברה לתובעת, וגרס כי הקיזוז בוצע כנגד כל אחד מרכיבי חוב החברה באופן חלקי ויחסי. זהו פתרון אפשרי מבחינה עיונית ונדמה כי הוא מביא לתוצאת ביניים, אשר לעיתים היא רצויה כפשרה. ואולם אין לו ביסוס נורמטיבי במשפט הישראלי, והוא אף איננו תואם את נסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפנינו.
הוראת הדין הישראלי המתייחסת לשאלה בה עסקינן, קרי כיצד יש לזקוף תשלום במקרה בו החייב חייב במספר חיובים שונים כלפי הנושה, היא סעיף 50 לחוק החוזים "זקיפת תשלומים בחיובים אחדים", הקובעת כי: "סכום שניתן לנושה שעה שהגיעו לו מן החייב חיובים אחדים, רשאי החייב, בעת התשלום, לציין את החיוב שלחשבונו ייזקף הסכום; לא עשה זאת, רשאי הנושה לעשות כן".
בהתאם להוראה זו, ובהינתן שהחברה לא הודיעה במועד ביצוע התשלום (ולמעשה, גם לא בכל מועד אחר) כי ברצונה לזקוף את העמלות כנגד רכיב חוב זה או אחר, הרי שזכות הבחירה עברה לנושה, דהיינו לתובעת, והיא זו שרשאית להודיע כיצד יש לזקוף את הזכאות לעמלות. התובעת עשתה כן, משהבהירה כי היא רואה בתשלום על דרך קיזוז הזכאות לעמלות כמשמשות קודם כל לפירעון חוב החברה במסלול הסוכנות, ורק לאחר פירעון חוב זה ניתן לקזז את היתרה מחוב הערבים (היינו מהחוב לו אחראים בעלי החברה). היתרה שנותרת לאחר פירעון רכיב חוב זה היא בסך 48,629 דולר בלבד (הסכום המתקבל מהפחתת חוב החברה במסלול הסוכנות מסכום העמלות), ועל כן זה בלבד הסכום אותו יש לקזז מחוב הערבים.
זאת ועוד, אף אם תאמר כי על הנושה להפעיל את זכות הבחירה האמורה בתום לב, כך שבחירה שרירותית הפוגעת שלא לצורך בחייב תעורר קושי, הרי שבמקרה בו עסקינן זקיפת התשלום בדרך בה בחרה התובעת היא מתבקשת גם מבחינה עניינית. הטעם לכך הוא שהזכאות לעמלות קמה לחברה במסגרת מסלול הסוכנות, ולפיכך אך מתבקש כי תקוזז בראש ובראשונה כנגד חוב החברה במסלול זה, ולא כנגד חובות שנוצרו ממקורות אחרים. התאמתה של בחירה זו מתחדדת אף יותר על רקע העמדה שהביעו הנתבעים עצמם, ואשר התקבלה על ידי ביהמ"ש קמא, לפיה יש לאבחן בין מסלול הסוכנות לבין מסלול ההפצה לעניין ערבותם לחובות החברה. אם כך לעניין הערבות, הרי שמתבקש להפעיל היגיון דומה גם לעניין זקיפת התשלומים – קרי לתת קדימות לזקיפת זכאות שקמה במסלול הסוכנות כנגד חבות שקמה במסלול הסוכנות. מכאן שהדרך בה בחרה התובעת לזקוף את העמלות איננה שרירותית, כי אם הוגנת וראויה.
המשמעות המעשית של שינוי אופן זקיפת החיובים (מזקיפה יחסית כפי שקבע ביהמ"ש קמא, לזקיפה תחילה כנגד חוב החברה במסלול הסוכנות) היא שחלף הקיזוז של 249,318 דולר מחוב הערבים אותו ביצע ביהמ"ש קמא, יש להתיר קיזוז של 48,629 דולר בלבד, כך שיתרת החוב לה אחראים הנתבעים תעמוד על 531,998 דולר, לפני הוספת ריבית והצמדה. הואיל וכל אחד מן הנתבעים אחראי למחצית החוב, הרי שכל אחד מחויב בתשלום בסך 265,999 דולר. לסכום זה יש להוסיף הפרשי ריבית והצמדה לפי המתכונת שקבע ביהמ"ש קמא בפסק דינו. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 11 [עבודה] |
|
| ע"ע (ארצי) 48675-03-19 יוני יונה ביטון נ' עמותת בית המדרש לחינוך והוראה כולל מר"ץ (עבודה; סיגל דוידוב-מוטולה, חני אופק גנדלר, אילן סופר, נ.צ.: ו' אדוארדס, ד' בן חיים; 21/07/21) - 8 ע' |
| עו"ד: הילה קוסיאק |
הארכת תקופת ההתיישנות מכוח סעיף 17א(ב) לחוק הגנת השכר מתייחסת רק למצב בו השכר שולם באיחור, אך לא למצב בו השכר לא שולם כלל; למערער שולם פיצוי בסך 60,000 ₪ מכוח סעיף 17א(ב) לחוק הגנת השכר בגין איחורים בתשלום השכר בשלוש השנים שקדמו להגשת התובענה, כאשר מחמת התיישנות לא ניתן היה לפסוק פיצויי הלנה בגין שכר שלא שולם כלל. אין מקום להתערב בשיקול הדעת של ביה"ד קמא בשיעור הפיצוי שנפסק, ואף נראה כי לקח בחשבון בעת קביעת הסכום גם חודשים בהם השכר לא שולם כלל ומשכך כלולים בתקופת ההתיישנות.
עבודה – שכר עבודה – פיצויי הלנת שכר
עבודה – שכר עבודה – תביעה להפרשי שכר
עבודה – שכר עבודה – זכויות נלוות
עבודה – בית-הדין לעבודה – התיישנות
.
המערער שימש כמנהלן בעמותה המשיבה 1 החל מיום 1.8.08 ועד סוף שנת 2013. ביה"ד האזורי קיבל את טענת המערער לפיה לא שולם לו שכר לאורך חודשים ואף שנים, תוך ניצול נאמנותו למשיב 3 שניהל את המשיבה 1, ודחה את הטענה לפיה המערער "הסכים" שלא לקבל את שכרו נוכח התחשבות במצבה הכלכלי של העמותה. ביה"ד האזורי חזר והדגיש את החומרה בהתנהלות כלפי המערער, ובהתאם קיבל את טענותיו במרבית רכיבי תביעתו. המערער טוען בערעורו כנגד קביעות ביה"ד האזורי באותם רכיבים בהם נדחתה תביעתו או התקבלה בחלקה.
.
בית הדין הארצי לעבודה (השופטים ס' דוידוב-מוטולה, ח' אופק גנדלר, א' סופר ונציגי הציבור ו' אדוארדס, ד' בן חיים) קיבל את הערעור בחלקו ופסק כי:
אשר לאחריות המשיבים 2 ו-3 נדחו טענות המערער ביחס לקביעותיו של ביה"ד קמא; אשר לדמי מחלה, משרכיב הפרשי השכר כלל בתוכו גם דמי מחלה, משהתייחס המערער לדמי המחלה בסיכומיו בביה"ד קמא, ומשחישובי המערער בקשר ליתרת ימי המחלה הלא מנוצלת מקובלים, כמו גם העובדה שבמהלך חודש 12/2013 שהה המערער בביתו בשל מחלה ולא קיבל על כך שכר – זכאי הוא ליתרת השכר אשר טרם שולם לו בתוספת הפקדות לגמל ופיצויי פיטורים.
אשר להפקדות לפיצויי פיטורים וגמל, המערער טען כי הוא זכאי לתשלום הפקדות גם בגין 3 חודשי עבודתו הראשונים. ככלל, בהתאם לצו ההרחבה (פנסיית חובה) החובה להפקיד לתגמולים ופיצויי פיטורים קמה לאחר 6 חודשים, אלא אם מוכח כי לעובד הייתה קרן קודמת פעילה או הסכמה אחרת. משלא הוכחו שני אלה, וכאשר המערער כלל לא טען לכך בביה"ד קמא, בדין נדחתה תביעתו ברכיב זה; מאידך, ביחס לפיצויי הפיטורים, נוכח קביעת ביה"ד קמא לפיה המערער זכאי היה להתפטר בדין מפוטר, המערער זכאי להפרש פיצויי פיטורים בגין שלושת החודשים הנ"ל.
אשר לפיצויי הלנת שכר, הזכאות על פי דין היא אך ביחס להפרשי השכר. פיצוי בגין אי הפקדה לקרן פנסיה אינו מזכה בפיצויי הלנה וכך גם פדיון חופשה; ביה"ד קמא קבע כי החל מחודש 3/13 הוחל בתשלום סדיר של משכורות. בהתאם, נקבע כי התביעה לתשלום פיצויי הלנת שכר מכח סעיף 17א(א) לחוק הגנת השכר התיישנה; הארכת תקופת ההתיישנות מכוח סעיף 17א(ב) לחוק מתייחסת רק למצב בו השכר שולם באיחור, אך לא למצב בו השכר לא שולם כלל. המערער לא קיבל כלל את שכר חודש 9/13 ומשכך התביעה בגין חודש זה לא התיישנה, אך טענה קונקרטית לגבי חודש זה לא עלתה בסיכומיו בביה"ד קמא, אין לה בסיס בקביעות העובדתיות של ביה"ד קמא, ואין תשתית ראייתית המצדיקה לקבעה לראשונה בערכאת הערעור.
ביה"ד קמא פסק למערער פיצוי בסך 60,000 ₪ מכוח סעיף 17א(ב) לחוק הגנת השכר בגין איחורים בתשלום השכר בשלוש השנים שקדמו להגשת התובענה. אמנם קיימת אי בהירות מסוימת לגבי התקופה המדויקת בגינה נפסקו פיצויי ההלנה אך אין בגין כך ערעור. על פני הדברים, מחמת התיישנות לא ניתן היה לפסוק פיצויי הלנה בגין שכר שלא שולם כלל; על אף חומרת ההתנהלות כלפי המערער, אין מקום להתערב בשיקול הדעת של ביה"ד קמא בשיעור הפיצוי שנפסק. עסקינן בפיצוי בשיקול דעת, שערכאת הערעור ממעטת להתערב בו. ביה"ד קמא הדגיש את עוצמת הפגמים שבהתנהלות המשיבים נוכח הלנת שכרו של המערער. עם זאת יכול היה לפסוק פיצוי מכוח 17א(ב) לחוק הגנת השכר בלבד, כאשר על פני הדברים עולה כי לקח בחשבון בעת קביעת הסכום גם חודשים בהם השכר לא שולם כלל ומשכך כלולים בתקופת ההתיישנות. לאור זאת, ובהתחשב בכך שאין מדובר בפיצוי בגין עצם אי תשלומו של שכר לאורך תקופה ממושכת, לא מדובר בפיצוי בלתי סביר המצדיק את התערבות ערכאת הערעור. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [עבודה] |
|
| ע"ע (ארצי) 9998-01-21 י את א ברמן בע"מ נ' שלמה ברמן (עבודה; רועי פוליאק, אילן סופר, מיכאל שפיצר, נ.צ.: ו' אדוארדס, צ' טבצ'ניק; 19/07/21) - 6 ע' |
| עו"ד: חיה ברק דנציגר |
הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית בעניין היקף חיובו של בעל דין בהוצאות משפט ובשכר טרחה, אלא במשורה ובמקרים חריגים בלבד. במקרה זה סכום ההוצאות שנפסק לטובת המערערת לאחר מחיקת תביעת המשיב נגדה (7,000 ₪) נמוך באופן משמעותי מהסכום שצריך היה לפסוק בנסיבות העניין והעמידו על סך של 25,000 ₪.
עבודה – בית-הדין לעבודה – הוצאות
.
ערעור על מיעוט ההוצאות (סך של 7,000 ₪), שנפסקו בפסק דינו של ביה"ד האזורי, בגדרו נמחקה תביעת המשיב לזכויות שונות הקשורות בתקופת עבודתו אצל המערערת וסיומה.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופט ר' פוליאק ובהסכמת השופטים א' סופר, מ' שפיצר ונציגי הציבור ו' אדוארדס, צ' טבצ'ניק) קיבל את הערעור ופסק כי:
הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית בעניין היקף חיובו של בעל דין בהוצאות משפט ובשכר טרחה, אלא במשורה ובמקרים חריגים בלבד.
שיעור ההוצאות נקבע לאחר בחינת כל מקרה לגופו תוך מתן משקל לשורה ארוכה של שיקולים ובהם בין היתר היחס בין סכום התביעה לסכום שנפסק, אופייה של התובענה, מידת מורכבותה, היקף העבודה שנדרשה מבעל הדין הזוכה והתנהלות הצדדים בהליך, כאשר הכלל אותו אימץ בימ"ש העליון בהקשר זה של פסיקת ההוצאות הוא כי יש לפסוק הוצאות ריאליות על פי תוצאות ההליך. חריגה מהכלל האמור יכול שתהא על יסוד שיקולים הנוגעים לזהות הצדדים ולנסיבותיהם האישיות, לאופן התנהלותם של בעלי הדין, למהות התביעה, למידת העניין הציבורי שהיא מעוררת ולמידת ההחלטיות והחד משמעיות של ההכרעה השיפוטית. לצד שיקולים אלה, עומדים שיקולים ייחודיים של מערכת בתי הדין לעבודה הנובעים מזהות המתדיינים ומאפייני ההתדיינות.
בנסיבות העניין דנן סכום ההוצאות שנפסק נמוך באופן משמעותי מהסכום שצריך היה לפסוק, בהתחשב בסכום התביעה (730,485 ₪ בערכים נומינליים) המחייב היערכות מתאימה ובשיקולים נוספים, ובהם, היקף העבודה שנדרש מהמערערת, עיתוי ההודעה על אי ההתייצבות לישיבת ההוכחות והתנהלותו הדיונית של המשיב בעטיה התנהל ההליך במשך 3.5 שנים ללא תוחלת, תוך שהמשיב "מציף" את ביה"ד בבקשות מבקשות שונות, פועל לדחיית דיונים ומגלה דעתו כי אין בכוונתו או ברצונו לסייע בקידום ההליך בו נקט מיוזמתו. בנסיבות אלה, יש ליתן משקל נכבד להתנהלות בלתי יעילה שגרמה לסרבול ההליך שלא לצורך ולניצול ההליך השיפוטי למטרה זרה. מנגד, בסופו של יום לא התנהל הליך ההוכחות והמערערת לא נדרשה להגשת סיכומים.
בהתחשב במכלול הנסיבות הנ"ל, חיובו של המשיב בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דינה של המערערת הועמד על סכום (כולל) של 25,000 ₪. כן יישא בהוצאות הערעור בסך נוסף של 5,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 13 [דיון אזרחי] |
|
| ע"ו (תל אביב-יפו) 36579-11-20 ה. א נ' קצין התגמולים (מחוזי; חדוה וינבאום וולצקי; 25/07/21) - 13 ע' |
| עו"ד: ארז יער, גב' שרון דרורי |
התקלה בקשה לביטול חלקי של פסק דין בנוגע להוראה מסוימת, לאור גילוי ראיה חדשה שיש בה כדי לשנות את ההכרעה בהליך מיסודה.
דיון אזרחי – ביטול פסק-דין – באופן חלקי
דיון אזרחי – משפט חוזר – עילות לקיומו
.
בקשה לביטול חלקי של פסק דין הנוגע להוראה כי יש לזמן וועדה רפואית עליונה נוספת בעניינו של המערער לבדיקת שיעור נכותו בגין הפגיעה בכתף.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה ופסק:
הגם שבמקרים בהם הוכרה אפשרות למשפט חוזר בהליך אזרחי עלו שאלות של תרמית שהתגלו לאחר מתן פסק הדין, הוכרה עקרונית האפשרות לבטל פסק דין גם בשל עילות נוספות ובראשן התגלות ראיות חדשות. אותן ראיות צריכות להיות מן הסוג שיש בכוחן לשנות את פני ההכרעה מיסודה ואשר לא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק הדין.
במקרה זה הצגתו של הפרוטוקול המלא של הדיון יש בה כדי לשנות את ההכרעה בהליך מיסודה. גם בשקידה סבירה לא הצליח המערער לקבל לידיו את הפרוטוקול. מתוך אותה הליכה באפילה ניתנה ההוראה כי על המערער להתייצב בפני הוועדה. גילויו והצגתו של הפרוטוקול הנעלם אינו מצריך בירור עובדתי לצורך הדיון והמחלוקת היא משפטית בלבד. משכך, אין טעם בהפניית המערער להגשת תביעה חדשה. יו"ר הוועדות לא היה רשאי לפסול את הדיון שערכה הוועדה והוא נתפס למספר טעויות בהחלטה שקיבל. משכך, יש לבטל את אותו חלק בפסק הדין שהורה על זימון המערער לוועדה נוספת לצורך קביעת הנכות בגין הגבלת התנועות בכתף. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [בתי-משפט] [מקרקעין] [קניין] |
|
| חדל"ת (תל אביב-יפו) 13276-05-20 עו"ד אורי גיל, נאמן של א.מ. פפושדו בע"מ נ' אלון מירקוב (מחוזי; חגי ברנר; 22/07/21) - 24 ע' |
| עו"ד: אלי חן, אמין מרג'יה |
בית המשפט קיבל את בקשת הנאמן של חברה בפירוק, למימוש זכויות החברה בדירת מגורים. התנגדותו של המשיב למימוש בטענה, כי הוא זכאי להירשם כבעלים של הדירה – נדחתה. השאלה העומדת במוקד פסק הדין היא מתחום דיני העסקאות הנוגדות, קרי, מי גובר בתחרות שבין הנושה המובטח לבין הדייר בנוגע לזכויות בדירה.
בתי-משפט – שימוש לרעה בהליכי בית-משפט – השתק
מקרקעין – הערת אזהרה – אי רישומה
מקרקעין – זכויות במקרקעין – הוכחתן
מקרקעין – עיסקאות נוגדות – תוצאתן
מקרקעין – עיסקאות נוגדות – תום-לב
.
הנאמן לחברה בפירוק הגיש בקשה למימוש זכויות החברה בדירת מגורים. הבקשה הוגשה בהסכמתה של חברת נונק השקעות בע"מ, אשר הזכויות בדירה שועבדו לטובתה על ידי החברה. בגדר הבקשה ביקש הנאמן, בין היתר, להורות על מינויו של בא כוח הנושה המובטח ככונס נכסים לדירה וכן להתיר לכונס הנכסים ולנאמן למכור את הדירה. לבקשה הוגשה התנגדות מטעמו של מי שמתגורר כיום בדירה ולטענתו זכאי להירשם כבעלים שלה. השאלה העומדת במוקד הכרעה זו היא מתחום דיני העסקאות הנוגדות, קרי, מי גובר בתחרות שבין הנושה המובטח לבין הדייר בנוגע לזכויות בדירה.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
לא ניתן היה לרשום משכנתא לטובת הנושה המובטח במרשם המקרקעין, שכן החברה עצמה אינה בעל הזכות הרשומה במקרקעין. משכך, ובהתאם להוראות סעיף 178 לפקודת החברות [נוסח חדש], די ברישום השעבוד ברשם החברות כדי להקים לנושה המובטח קדימות כלפי הנאמן וכל נושה של החברה. זאת, אפילו אלמלא הייתה נרשמת הערת אזהרה לטובתו.
דרישתו של מירקוב לקבל חזרה את כספי ההלוואה, לצד טענתו כי רכש את הדירה, הן בבחינת תרתי דסתרי. צודקים המבקשים בטענתם כי מדובר בטענות עובדתיות סותרות באופן מובהק, עד כדי כך שהן מקימות השתק שיפוטי החל על מירקוב מלטעון את טענותיו הנוכחיות. בנסיבות המקרה, וגם אם היתה לצדדים כוונה נסתרת לכרות הסכם מכר ביחס לדירה, הרי שבפועל, הסכם כזה לא נכרת מעולם, וגם אם היה נכרת, הרי שהשתק שיפוטי מונע ממירקוב לטעון בהליך הנוכחי שהוא רכש את הדירה.
משעסקינן בתחרות בין שני בעלי התחייבויות סותרות במקרקעין, הרי שהיא מוכרעת בהתאם להוראותיו של סעיף 9 לחוק המקרקעין. הימנעותו של מירקוב מלרשום הערת אזהרה היא בגדר התרשלות והפרת חובת תום הלב המוטלת עליו כלפי הנושה המובטח. מירקוב, גם אם אכן נראה בו משום "קונה ראשון", לא מנע את "התאונה המשפטית", חרף העובדה שהוא יכול היה לעשות זאת. לכן, אין הוא זכאי ליהנות מהעדיפות המוענקת לו מעצם היותו ראשון, אלא אם הקונה השני (בענייננו, הנושה המובטח) נהג בחוסר תום לב; בענייננו, לא נמצא כי על הנושה המובטח הייתה מוטלת חובת בדיקה נוספת, מעבר לעיון במרשם המקרקעין.
בהעדר זכות עיכבון למירקוב, לא על פי הדין וגם לא על פי הסכם כלשהו, ממילא אין צורך להידרש לשאלה באילו נסיבות יש לבכר את זכות העיכבון על פני משכון הקודם לה בזמן, כשם שאין צורך להידרש לשאלה האם מירקוב השביח את הדירה, ובאיזה סכום. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [משפחה] |
|
| רמ"ש (תל אביב-יפו) 1515-05-21 ש.ט נ' א.א.מ (מחוזי; שאול שוחט; 22/07/21) - 9 ע' |
| עו"ד: לורי גייזלר |
פסיקת מזונות משקמים זמניים נועדה להבטיח שבן הזוג ה"ביתי" יוכל לקיים את עצמו עד שינתן פסק-דין שיכיר בזכותו. מכאן, קיימת חשיבות רבה לשאלה אם לעותר לסעד זמני של מזונות משקמים זמניים יכולת כלכלית עצמאית לקיים את עצמו ממקורותיו שלו ולו עד למועד שתתברר תביעתו.
משפחה – מזונות אישה – מזונות שיקומיים
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה, שהורתה על המשך חיוב המבקש במזונות משקמים זמניים למשיבה בסך של 7,000 ₪ לחודש.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
אם מזונות משקמים נועדו לצורך "גישור" עד זכות אחרת שתקום לבן הזוג ה"ביתי" להתפרנס ולכלכל את עצמו, הרי שפסיקת מזונות משקמים זמניים נועדה להבטיח שיוכל לקיים את עצמו עד שינתן פסק-דין שיכיר בזכותו. מכאן, קיימת חשיבות רבה לשאלה אם לעותר לסעד זמני זה של מזונות משקמים זמניים יכולת כלכלית עצמאית לקיים את עצמו ממקורותיו שלו ולו עד למועד שתתברר תביעתו.
מקום בו יש לתובעת מקורות זמינים משלה לצורך כלכלתה, דומה שהענקת סעד זמני של מזונות שיקומיים זמניים, היא בגדר תרופה שאינה נדרשת ואינה עולה בקנה אחד עם תכלית זכות זו שמקורה בפסיקה. אין בהחלטת ביהמ"ש קמא כל הסבר מה מונע מהמשיבה לכלכל את עצמה, עד שתתברר תביעתה למזונות משקמים, מתוך הכספים הזמינים והמצויים בחשבונה. על כן, החיוב במזונות משקמים זמניים עליו הורה ביהמ"ש קמא ייפסק החל מהחודש הבא. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [תעבורה] [עונשין] |
|
| עפ"ת (חיפה) 61447-06-21 מדינת ישראל נ' גמאל ג'ארחי (מחוזי; אברהים בולוס; 21/07/21) - 9 ע' |
| עו"ד: |
בעבירה של נהיגה בזמן פסילה, יש מקום להטלת מאסר בפועל לתקופה משמעותית, במיוחד באשר לעבריינים בעלי עבר תעבורתי עשיר ובמיוחד כאלה שחזרו וביצעו את העבירה למרות קיומו של מאסר מותנה. גם עבירה חוזרת של נהיגה ללא רישיון נהיגה, ועוד כאשר עומד ותלוי נגד הנאשם מאסר מותנה בגין אותה העבירה, כוללת בחובה גם מאסר בפועל. במקרה זה יש להחמיר בעונשו של המשיב.
תעבורה – ענישה – מדיניות ענישה
עונשין – ערעור – התערבות במידת העונש
.
ערעור המדינה על קולת עונשו של המשיב, בעקבות הרשעתו בעבירות נהיגה בזמן פסילה, ללא ביטוח וללא רישיון נהיגה. המשיב נידון למאסר על תנאי ו-9 חודשי מאסר בפועל בעבודות שירות, תוף בפעלת מאסר מותנה באופן חופף.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
הענישה המקובלת לעבירה של נהיגה בזמן פסילה, חייבת לבטא את משקלם של הערכים המוגנים שהופרו ולהעביר מסר תקיף ומרתיע מפני ביצועה. ביהמ"ש העליון אישר מתחם עונש הכולל בתוכו מאסר בפועל וגם הטלת מאסר בפועל לתקופה משמעותית, במיוחד באשר לעבריינים בעלי עבר תעבורתי עשיר ובמיוחד כאלה שחזרו וביצעו את העבירה למרות קיומו של מאסר מותנה. עבר תעבורתי מכביד ועוד מאסר מותנה שלא הרתיע מצדיקים ענישה הכוללת גם מאסר בפועל אף לתקופות ממושכות. אין להקל ראש גם בעבירת הנהיגה ללא רישיון נהיגה ולרוב, הענישה הראויה לעבירה חוזרת של נהיגה ללא רישיון נהיגה, ועוד כאשר עומד ותלוי נגד הנאשם מאסר מותנה בגין אותה העבירה, כוללת בחובה גם מאסר בפועל.
באשר להפעלת מאסר מותנה, הכלל הינו הצטברות העונשים. מכלל זה ביהמ"ש רשאי לסטות ולהורות על חפיפת המאסרים בקיומם של "טעמים שירשמו" והדבר הינו נכון ביתר שאת בעבריין מועד כפי ענייננו. בענייננו, לא התקיימו התנאים שבכוחם להצדיק סטייה מפסילת המינימום הקבועה בדין. יש להחמיר בעונשו של המשיב ולהשית עליו 10 חודשי מאסר בפועל, הפעלת המאסר על תנאי כך ששלושה חודשים יהיו במצטבר, פסילה בפועל מלנהוג למשך 10 שנים במצטבר לכל פסילה אותה מרצה המשיב. יתר הקביעות וההוראות שנקבעו בגזר-דינו של ביהמ"ש קמא יישארו על כנן. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [עונשין] |
|
| תפח"ע (באר שבע) 56802-12-19 מדינת ישראל פמ"ד נ' פלוני (מחוזי; אריאל ואגו, אלון אינפלד, אריאל חזק; 20/07/21) - 18 ע' |
| עו"ד: עפרה סיבוני, איילת קדוש |
בית המשפט גזר על הנאשם שהורשע בשורה של עבירות מין חמורות שביצע כלפי בתו הקטינה עונש של מאסר בפועל למשך 13 שנים, מאסר על תנאי ופיצויים למתלוננת.
עונשין – עבירות – עבירות מין במשפחה
עונשין – עבירות – עבירות מין בקטין
עונשין – עבירות – מדיניות ענישה: עבירות מין במשפחה
.
בית המשפט נדרש לגזור את דינו של הנאשם שהורשע על פי הודאתו בעבירות המין החמורות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן (שלא במסגרת הסדר טיעון לעונש), כלפי הצעירה בבנותיו. לפי כתב האישום בו הודה הנאשם, הוא השתמש בבתו הקטנה והקטינה, במשך גיל ההתבגרות, לאורך תקופה ממושכת, ככלי לסיפוק יצרו המיני. זאת, תוך ניצול מעמדו ההורי בחייה, תוך ניצול התלות שיצר אצלה ותוך ניצול המנוף הכלכלי שהיה בידו.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
במעשיו הנלוזים, פגע הנאשם פגיעה קשה בערכים המוגנים, בהם כבוד האדם המתבטא בפרטיותו וצניעותו; חירות הפרט, המתבטאת באוטונומיה של האדם על גופו; ההגנה על שלמות גופם ונפשם של קטינים בכלל, ובתוך ביתם בפרט; זכות הילד והמתבגר להתפתחות נפשית ומינית תקינה; ההגנה על כל אדם מפני שימוש בכוח, בסמכות וביצירת תלות מכל סוג שהיא לשם סיפוק יצרים מיניים; והגנה על קטינים מפני ניצול לרעה של האמון שהם רוחשים לבני משפחתם בכלל, ולהוריהם, בפרט. ביחס לאישום השני בו הורשע הנאשם בעבירות של תקיפת קטין על ידי אחראי, נפגע הערך המוגן של הזכות לכבוד, לביטחון הגוף ולחירות.
מתחם הענישה בעניינו של הנאשם נע בין 12 ל-18 שנות מאסר בפועל, ולהשית גם מאסר על תנאי של ממש ופיצוי משמעותי למתלוננת.
מצבו הבריאותי של הנאשם הוא בעל משקל משמעותי ביותר.
באשר למשקל שיש לייחס לגילו המבוגר של הנאשם, יש ממש בטענת המאשימה כי שיקול זה משמש לשני הצדדים. במה דברים אמורים? הרי שהציפייה דווקא מאדם בגיל מבוגר, בעל ניסיון חיים היא לנהוג באחריות הדרושה כראש המשפחה, וכאישיות המבוגרת בחיי הקטינה, אליה העיניים נשואות ובה הלב בוטח. מבחינה זו, הנסיבה פועלת דווקא לחובתו. אך נתון זה נלקח בחשבון בשלב קביעת מתחם העונש הראוי. בשלב זה, בקביעת העונש המתאים לנאשם בתוך המתחם, גילו של הנאשם משמש כשיקול לקולת העונש. שיקול, המשתלב עם מצב בריאותו.
יש להטיל על הנאשם מאסר על תנאי, לשם הרתעה אישית לכשישתחרר. נכון גם לפסוק לנפגעת פיצוי ראוי, אשר ישמש יכול לסייע לטיפול בה ולנזקים שנגרמו לה, בעקבות פגיעת הנאשם, ברוח האמור בתסקיר הנפגעת בעניינה. כמו כן, ישמש הפיצוי מסר מחזק עבור הנפגעת, כי הפגיעה בה הוכרה, וכי על הנאשם לשאת בחלק מהמחירים שהיא עתידה לשלם בחייה, וזאת לא רק בחירותו, אלא גם בכיסו. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [מסים] [ראיות] |
|
| ע"מ (מרכז) 26859-02-19 שמואל סגל נ' פקיד שומה- נתניה (מחוזי; שמואל בורנשטין; 20/07/21) - 17 ע' |
| עו"ד: אסף יאיר, מורן סילס |
בית המשפט דחה את ערעור המערערים והורה, כי עסקה, בין חברה ובעל שליטה בה, שעניינה במכירתם של שני פסלים בתמורה לסך של 40 מיליון שקל מהווה עסקה מלאכותית. נפסק, כי לא רק שמנקודת מבטה של החברה לא היה טעם ברכישת הפסלים, אלא שספק אם המערער אכן התכוון באמת ובתמים להיפרד מהשליטה בפסלים.
מסים – מס הכנסה – עיסקה מלאכותית
מסים – עסקה – סיווגה
ראיות – נטל ההוכחה – מסים
מסים – מס הכנסה – קנס גירעון
.
המערערים הגישו שני ערעורים על שומות המשיב שעניינן מכירתם של שני פסלים של הפסל הנודע אוגוסט רודן בתמורה לסך של כ-40 מיליון ש״ח, מאת המערער, מר שמואל סגל למערערת, קבוצת ש.מ סגל בע״מ, חברה בשליטתו. טענת המשיב היא כי מדובר בעסקה מלאכותית, שכל מטרתה היא הפחתת מס בלתי נאותה, ולפיכך כי יש להתעלם ממנה ולמסות את הסכומים שהתקבלו על ידי המערער מהחברה כהכנסה החייבת בשיעור המס השולי, ולא כפי שסווגה על ידי הצדדים, דהיינו כתמורה בגין מכירת הפסלים.
.
בית המשפט דחה את הערעורים ופסק כלהלן:
העברת נכס לחברה של המעביר היא פרקטיקה מקובלת, אך ככל שנעשה שימוש בפרקטיקה זו מתוך מטרה להביא להפחתת מס וכשאין טעם מסחרי מאחוריה, רשאי פקיד-השומה להתעלם ממנה, ובמקרה דנן לראות בכספים שנמשכו מהחברה כהכנסה בידי המערער (משכורת או דיבידנד) ולא כתמורה עבוּר הפסלים.
הראיות בתיק מצביעות על כך שהחברה הוקמה לצורך רכישת הפסלים ולצורך זה בלבד.
קשיים תזרימים בוודאי שאינם מצדיקים הוצאה נוספת של מזומנים תוך העמקת הגירעון. ההיפך הוא המתבקש.
הסיבה הבלעדית לבצע את העִסקה כפי שהתבצעה, קשורה אך ורק ברצונו של המערער למשוך כספים מהקבוצה ו/או לפרוע את חובותיו לחברה, בלא לשלם מס. כל טעם מסחרי לא עמד מאחורי עסקת העברת הפסלים, זולת הרצון למשוך בשנת 2011 כספים מהחברה בלא תשלום מס.
השאלה שעל הפרק היא, האם קיים 'טעם מסחרי' לעסקה, מלבד הטעם הכרוך בהפחתת המס, ומקום שבו מסתבר כי לא קיים טעם כאמור, רשאי פקיד השומה להפעיל את סמכותו על פי סעיף 86 לפקודה ולהתעלם מאותה עסקה. השאלה במקרה זה אינה נוגעת ללגיטימיות של העסקה. 'מלאכותיות' של עסקה לצורך מס אין פירושה כי נפל בעסקה איזה דופי משפטי, אלא כי ב'עולם המס', ובעולם זה בלבד, קמה לפקיד השומה הסמכות להתעלם מהעסקה. במקרה זה, לא קיים טעם מסחרי לעסקת העברת הפסלים.
היות שנראה כי המשיכה נעשתה יותר בכובעו של המערער כבעל מניות ולא כעובד, יש לראות בכספים שמשך מהחברה כהכנסה לפי סעיף 2(4) לפקודת מס הכנסה על כל המשתמע מכך, לרבות לעניין סעיף 3(ט)1)(ג) לפקודה.
יש לקבל את טענות המערערים בעניין קנס הגירעון שהטיל המשיב על המערערים. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [דיון אזרחי] |
|
| ת"צ (תל אביב-יפו) 22168-03-20 יצחק רוקח נ' מטרופולין - תחבורה ציבורית בע"מ (מחוזי; אסתר נחליאלי חיאט; 19/07/21) - 9 ע' |
| עו"ד: ליאור להב, עמית גור |
אכן הולם יהיה לסיים את ההתדיינות בהליך דנן בדרך הסתלקות, אך בהתאם לעקרונות שפורטו הלכת מרקיט, לא נמצא מקום לפסוק גמול ושכר טרחה למבקש; פסיקת הוצאות לחובת המבקש בגין בקשת אישור המסתיימת בהסתלקות שמורה למקרים חריגים ויוצאים מן הכלל בהם מוגשת בקשת סרק בחוסר תום לב או שימוש לרעה בהליך התובענה הייצוגית. גם אם יש מקום לשקול שינוי הלכה כך שגם התנהלות דיונית דוגמת התנהלות המבקש תגרור הוצאות, נמצא להותיר הכרעה זו לדיון עתידי.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – בקשה להסתלקות מבקשה לאישור תובענה ייצוגית
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – חיוב התובע בהוצאות
.
בקשה להסתלקות מתוגמלת מבקשה לאישור תובענה ייצוגית. במרכז בקשת האישור עמדה טענת המבקש כי מטרופולין הטעתה את לקוחותיה בכך שמכשיר תיקוף כרטיסי הנסיעה המוצב באוטובוסים המופעלים על ידה כוונו להציג תעריף נסיעה בינעירונית כברירת מחדל, כך שלמעשה נוסעים רבים שנסעו בנסיעה עירונית חויבו בתעריף נסיעה בינעירונית. בבקשת ההסתלקות נטען כי מטרופולין שינתה הן את ברירת המחדל והן את עיצוב עמדת התיקוף, רק אחרי שהוגשה בקשת האישור ולאורה בלבד. בהמשך לכך נטען כי ניתן להעריך את החיסכון העתידי לקבוצה בסכום העולה כדי 4-2 מיליון ₪ לכל הפחות. בהתאם נטען כי יש להעמיד את הגמול למבקש על סך 100,000 ₪ ואת שכר הטרחה על סך 500,000 ₪ ומע"מ. מטרופולין מסכימה לסיום הדיון בבקשת האישור על דרך הסתלקות, תוך דחיית טענות המבקש לזכות לגמול ולשכ"ט עו"ד ואף חיובו בהוצאות מטרופולין.
.
ביהמ"ש המחוזי קבע:
הסתלקות היא הדרך הנכונה לסיום הליך זה, לאחר שהתברר כי אין צורך של ממש בקיום דיון בעניין דנא. נראה כי בקשת האישור לא מגלמת עילה של ממש, זאת בלי לקבוע מסמרות, ונראה לכאורה כי בקשת האישור הוגשה "לכתובת הלא נכונה". במילים אחרות, המבקש לא התמודד עם טענות מטרופולין לפיהן קביעת המחיר שהוצג כברירת מחדל נעשית בהוראת משרד התחבורה וכי מטרופולין לא מפיקה כל רווח או טובת הנאה מגובה הסכום המתוקף אלא מעצם פעולת התיקוף, כך שלכאורה אין לה כל אינטרס להציג מחיר גבוה ואף להיפך. לאור הנסיבות כמתואר, ולאור הילוך ההליך דנא לרבות הערכת הסיכוי/ סיכון נראה שהולם יהיה לסיים את ההתדיינות בהליך בדרך ההסתלקות.
הסתלקות מתוגמלת עלולה ליתן תמריץ להגשת תביעות סרק. בענייננו נראה כי המבקש לא עמד בנטל לערוך כדבעי את בקשת האישור, שכן ניתן היה לגלות בנקל כי עמדת משרד התחבורה היא נדבך הכרחי בטיעון המשפטי שבבסיס בקשת האישור. אכן, המבקש טרח על הגשת בקשת האישור ואף לא ניתן לקבוע בצורה חד משמעית כי מדובר בבקשת סרק. ואולם אין להסתפק במסקנה בכך שלא בבקשת סרק מדובר, אלא על המבקש למלא את החובות הדיוניות בשקידה יתרה, ודאי עת הוא מבקש להיות מייצג קבוצה ושבעתיים עת הוא נוקב בסכום של כ-26 מיליון ₪ (!) כסעד הנתבע. על תובע ייצוגי החושף את המשיב לסיכון כה משמעותי, לדקדק בפרטים ולבחון היטב את כל העובדות הרלוונטיות לבקשת האישור כדי שתהיה ערוכה כדבעי ומבוססת, משפטית ועובדתית.
בהלכת מרקיט נקבע כי על ביהמ"ש הדן בבקשה לאישור הסתלקות מתוגמלת לעשות שימוש זהיר בכלי של פסיקת גמול ושכ"ט; תוך מודעות לסכנות הגלומות בהסדרים מסוג זה לקבוצה, לציבור ולמוסד התובענה הייצוגית; ובמטרה מצד אחד לקדם הגשת תובענות ייצוגיות ראויות, ומצד שני למנוע הליכי סרק. ודוק, לא מדובר באריתמטיקה, ואין "נוסחאות בית ספר" לעניין זה. בסופו של יום ההכרעה בנדון מסורה לערכאה הדיונית בהתאם לשיקול דעתה בנסיבות המקרה הקונקרטי, כשבאמתחתה הניסיון המצטבר של בתי המשפט המחוזיים מאז חקיקת חוק תובענות ייצוגיות.
בדיקה מדוקדקת יותר הייתה מובילה למסקנה כי מוטב היה לו בקשת האישור לא היתה מוגשת, שבעתיים כך כשלא נמצא שבקשת האישור הביאה לתועלת כלשהי לקבוצה. שלא כמו טענת המבקש, לא נמצא כי הוא עמד בנטל לסתור את טענת מטרופולין כי השינויים הטכנולוגים הם תוצר של הבקשה ודווקא נמצא כי הם החלו עוד קודם להגשת בקשת האישור ונבעו למעשה מהחלטת משרד התחבורה.
לאחר עיון בכתבי הטענות ובבקשה לאישור, לאחר שהובאו בחשבון הפער העצום בין הסעד המבוקש ובין התוצאה בסופו של יום, התרשמות ביהמ"ש ממידת שקידת המבקש ומידת החשיבות המוגבלת של ההליך דנא, וכן ניתנה הדעת לכשלים דיוניים כמו אי צירוף תצהיר לבקשת ההסתלקות כנדרש מהוראות חוק תובענות ייצוגיות – לא נמצא להורות על פסיקת גמול ושכר טרחה.
אשר לטענת מטרופולין כי יש לחייב את המבקש בהוצאותיה. נקודת המוצא לדיון בשאלת פסיקת הוצאות בכגון דא היא כי האינטרס הכלכלי הוא הקטר המניע את רכבת התובענות הייצוגיות. על כן, הפסיקה הכירה במנגנון הגמול, שכר הטרחה ופסיקת ההוצאות ככלים אפקטיביים להכוונת התנהגות התובעים הייצוגיים. עם זאת, נראה כי הערכאות הדיוניות אינן מרבות לפסוק הוצאות לחובת התובע הייצוגי המסתלק מבקשת אישור וכי פסיקת הוצאות שמורה למקרים חריגים ויוצאים מן הכלל בהם מוגשת בקשת סרק בחוסר תום לב או תוך שימוש לרעה בהליך התובענה הייצוגית.
ומהו אותו חוסר תום לב המצדיק הוצאות לחובת המבקש? נראה כי יש מקום לשקול פסיקת הוצאות לחובת מבקש או תובע ייצוגי גם במקום בו מתגלים פגמים של ממש בהתנהלותו, שיש בהם להכביד בצורה בלתי סבירה על המשיב. הפסיקה הכירה בכך שחלק מחובת תום הלב של התובע המייצג היא חובת תום לב דיונית גם כלפי הצד שכנגד. נכון הוא שהתובענה ייצוגית חושפת את הנתבע לסיכון משמעותי כי יאלץ לשלם פיצויים לחברי הקבוצה, אלא שהוצאות הנתבע לא מסתכמות רק בסעד עצמו ככל שיחויב, אלא יש להביא בחשבון את הוצאות הנתבע בגין ניהול הליכי משפט. נראה כי מאז חקיקת חוק תובענות ייצוגיות ולאור הניסיון שנצבר, ניתן לקבוע בזהירות שייתכן ויש לשקול מחדש את מערך התמריצים בתוכו פועלים התובעים הייצוגים באופן שיביא בחשבון את תמריץ היתר להגיש תובענה ייצוגית ובפרט את העובדה כי ייתכן והתובע הייצוגי חשוף לרמה נמוכה מדי של סיכון בהגשת בקשת אישור.
עם זאת, בטרם נשקלו השיקולים השונים מחדש יש לנהוג בהתאם להלכה הפסוקה כפי שנקבעה ע"י ביהמ"ש העליון, כלומר, אף ששיקול הדעת מסור לערכאה הדיונית לקבוע הוצאות בהתאם לנסיבות העניין, יש לעשות כן בזהירות ובמתינות ובמקרים חריגים בהם הבקשה הוגשה בחוסר תום לב או שנעשה שימוש לרעה בהליכי התובענה הייצוגית. ובענייננו. גם אם נפלו פגמים בהתנהלות הדיונית של המבקש, לא נמצא כי עצם הבקשה הוגשה בחוסר תום לב או תוך שימוש לרעה בהליכי משפט וגם אם יש מקום לשקול שינוי הלכה כך שגם התנהלות דוגמת התנהלות המבקש תגרור הוצאות, נמצא להותיר הכרעה זו לדיון עתידי. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 21 [משפט מינהלי] |
|
| עמ"נ (ירושלים) 10829-01-21 סטניסלב גורדייב נ' מדינת ישראל משרד הפנים רשות האוכלוסין (מנהלי; תמר בר אשר; 20/07/21) - 14 ע' |
| עו"ד: אנסטסיה סהר שבצ'וק, גילה קרמר |
בית המשפט לעניינים מנהלים קיבל את ערעור המערערים שעניינו בהחלטה לדחות את על הסף בקשתם לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטריים. שילובם של כל הטעמים, שהעלו המערערים, יחדיו עשוי לעלות לכדי טעמים הומניטריים המצדיקים את בחינת בקשתם לקבלת מעמד מטעמים אלו.
משפט מינהלי – כניסה לישראל – טעמים הומניטריים
.
ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים שעל-פיו נדחה הערר שהגישו המערערים. הערר, מכוון כלפי החלטת מנהלת תחום אשרות וזרים אשר דחתה על הסף את בקשת המערערים לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטריים.
.
בית השפט קיבל את הערעור ופסק כלהלן:
המערערים אינם זכאים למעמד מכוח חוק השבות, אשר אינו חל על נין של יהודי ולפיכך הם אינם בעלי זכות קנויה לקבלת מעמד בישראל. כמו כן, מדיניות משרד הפנים אשר אושרה לא אחת, היא כי בדרך כלל לא יינתן רישיון לישיבת קבע לזרים וכי רצונו של תושב זר להימצא בקרבת בן משפחתו שהוא אזרח או תושב ישראל אינו טעם מספיק לשם קבלת רישיון לישיבת קבע בישראל. מדיניות משרד הפנים, אשר אושרה פעמים רבות בפסיקה, היא אפוא, כי לא תינתן אשרת ישיבה לזרים למעט במקרים חריגים שבהם מתקיימים שיקולים הומניטריים מיוחדים.
שיקול הדעת הרחב של שר הפנים ושל אלו שהוסמכו לכך מטעמו כפוף לנהלים ובין השאר גם להחלטותיה של הועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים.
המבחן להעברת בקשה אל הוועדה הבינמשרדית לבחינתה, הוא אם נמצא כי הבקשה מעלה כי ישנו "סיכוי מסוים" לקבלתה. מדובר ברף נמוך שאף אינו בוחן אם ישנו סיכוי סביר לכך שהבקשה תתקבל.
כל אחד מהטעמים שהעלו המערערים בעודו עומד לעצמו, אינו בגדר טעם הומניטרי העשוי להצדיק מתן מעמד בישראל. עם זאת, לעתים "חוברות כמה נסיבות שלהצטברותן יש משקל סגולי מובהק". כך גם בעניינם של המערערים. גם אם כל אחד מהטעמים שעליו הצביעו בעודו עומד לעצמו, אינו בגדר טעם הומניטרי, דומה כי שילובם של כל הטעמים יחדיו עשוי לעלות לכדי טעמים הומניטריים המצדיקים את בחינת בקשתם לקבלת מעמד מטעמים אלו. בכלל זה העובדה שהמערער הוא נין של יהודי אשר בנסיבות אחרות יכול היה לעלות לישראל לפני שנים רבות, משפחתו עלתה לישראל מכוח חוק השבות וכיום הם חיים בישראל, כיום המערערים שוהים בישראל כבר למעלה מעשר שנים בעוד כמחציתן בעטיה של המשיבה, אשר השתהתה מאד במתן ההחלטה בעניין בקשתם. אף יש לזכור, כי דווקא בגלל שלעניינים הומניטריים אין שיעור, ראוי לגלות יותר רוחב לב בגישה אל הוועדה.
עניינם של המערערים יובא לפני הוועדה הבינמשרדית. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [משפט מינהלי] [תכנון ובנייה] |
|
| עת"מ (תל אביב-יפו) 30794-10-20 רמות אופיס בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב (מנהלי; אליהו בכר; 19/07/21) - 11 ע' |
| עו"ד: רונן ירדני, רם מוסרי, הילה בן הראש חכמון |
בית המשפט דחה את עתירת העותרת נגד ההחלטה בתיק המידע שבגדרה ביקשה לשנות את פרשנות הוועדה המקומית לתוכניות החלות במגרש על מנת שתוכל להגיש תכנית עיצוב ובקשה להיתר. נפסק, כי אין מקום להגשת עתירה מנהלית על החלטה שניתנה בתיק מידע. תחילה יש למצות את ההליך התכנוני – על דרך של הגשת בקשת היתר/תכנית עיצוב ולאחר מכן ערר ככל הנדרש.
משפט מינהלי – עתירה מינהלית – אי-מיצוי הליכים
תכנון ובנייה – תכניות – פירושן
.
העותרת הגישה עתירה בה התבקש בית המשפט להורות למשיבים לתקן את תיק המידע, כך שהעותרת תוכל להגיש לאישור הוועדה המקומית תכנית עיצוב אשר כוללת, בין היתר, שימושים לדיור מוגן ולמעונות סטודנטים, ובהמשך להגיש בקשה להיתר בניה שתכלול גם שימושים אלה.
.
בית המשפט דחה את העתירה ופסק כלהלן:
על העותרת לקדם את ההליך התכנוני על אף המידע שקיבלה, ואם תידחה על ידי הוועדה המקומית – פתוחה בפנייה הדרך להגיש ערר. ככל שתידחה גם בוועדת הערר, רק אז תוכל העותרת להגיש עתירה מנהלית. אין מקום לעקוף את ההליך התכנוני ולפנות לבית המשפט בבקשה לפרש את התוכניות החלות על המקרקעין בטרם מוצו האפשרויות בפני ועדות התכנון.
גם מצב זה, בו נמנע לכאורה מהעותרת לקדם את תכנית העיצוב – אינו מצדיק הגשת עתירה מנהלית אלא ערר, כיוון שדה פקטו מדובר במצב בו נמנע מהעותרת לקבל היתר ומכאן חל סעיף 152(א)(1) לחוק התכנון והבנייה.
לבית המשפט סמכות לדחות עתירה בשל אי מיצוי הליכים גם מיוזמתו, ואין הכרח כי העניין יהיה במחלוקת בין בעלי הדין.
אין מקום ל"מסלול עוקף" או ל"דילוג שלב" אך בשל העובדה כי מדובר בשאלה בדבר פרשנות התוכניות החלות במקרקעין שצצה בשלב תיק המידע להיתר. דרך המלך היא מיצוי ההליכים במוסדות התכנון ורק לאחר מכן קיום הליך של ביקורת שיפוטית. בענייננו, קיימת אפשרות שוועדת הערר תכריע במחלוקת באופן שיתייתר הצורך בבחינת הדברים על ידי בית המשפט. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [תכנון ובנייה] [משפט מינהלי] |
|
| עת"מ (חיפה) 53403-02-21 רחל מיטלמן נ' עיריית טירת הכרמל (מנהלי; נאסר ג'השאן; 05/07/21) - 15 ע' |
| עו"ד: |
לא נמצאה עילה להתערבות ביהמ"ש בהחלטה להקים את גינת הכלבים מושא העתירה. בתוך כך, נמצא כי גינת כלבים היא "שימוש מותר" במקום שבו היא עתידה לקום, בין אם מדובר בתא שטח בייעוד שצ"פ ובין אם מדובר בתא שטח בייעוד גן פארק עירוני.
תכנון ובנייה – תכניות – פירושן
תכנון ובנייה – תכניות – שימוש מותר
משפט מינהלי – עתירה מינהלית – שיהוי
משפט מינהלי – עתירה מינהלית – מעשה עשוי
.
בבסיס העתירה עומדת "גינת כלבים" שהחליטה עיריית טירת הכרמל להקים בשכונה בה מתגוררות העותרות. לטענת העותרות, יש לבטל את החלטת העירייה, בשל פגמים מנהליים ותכנוניים שנפלו בה ולאור המטרדים לשכנים שתייצר גינת הכלבים.
.
בימ"ש לעניינים מנהליים דחה את העתירה בקבעו:
לשם בחינת שאלת השיהוי בהגשת עתירה מנהלית נדרש ביהמ"ש לבחון 3 מבחנים: שיהוי סובייקטיבי, שיהוי אובייקטיבי וחומרת הפגיעה בשלטון החוק. בפן הסובייקטיבי, העותרות השתהו בהגשת העתירות. הן ידעו על ההחלטה ואעפ"כ לא תקפוה אלא לאחר 3 חודשים מעת קבלתה. אם לא די בכך, הן ידעו היטב כי ההחלטה הוצאה אל הפועל וראו כיצד מתקדמת הבנייה, ואעפ"כ לא עשו דבר. להתנהלות זו לא נמצא הסבר המניח את הדעת. בבחינת הפן האובייקטיבי, נמצאה פגיעה חמורה באינטרסים מוגנים. השיהוי גרם לכך שהעירייה תוציא כספים לשם בניית גינת הכלבים, ואף שהעותרות ידעו היטב כי מדובר בהחלטה שהתקבלה ב-11/2021 ואף שראו כי העירייה מכשירה את השטח, בונה גדרות ומשקיעה כספי ציבור לשם בניית גינת הכלבים – לא נקפו אצבע עד לסוף חודש 2/2021. אף לאחר שהוגשה העתירה המשיכה העירייה לבנות את הפארק והותקנו בו מתקנים, אך העותרות לא פעלו להגשת צו ביניים. נראה, כי נפגעו אינטרסים מוגנים של העירייה (לרבות כספי ציבור שהושקעו) ואינטרסים מוגנים של הציבור הרחב, שקיבל הודעות כי נבנתה גינת כלבים שתשרת את הציבור המחזיק כלבים החל מחודשי הקיץ של שנת 2021. אמנם ביהמ"ש רשאי לדון בעתירה לגופה אם מצא כי נגרמה פגיעה חמורה בשלטון החוק, אולם שלטון החוק לא נפגע ובכל מקרה נראה כי באיזון הראוי אין מקום לקבל את העתירה.
בימ"ש רשאי לדחות עתירה שתוקפת מעשה מנהלי על הסף, אם מצא כי המעשה המנהלי הוא מעשה עשוי. כפי שנפסק, הרציונל העומד מאחורי כלל המעשה העשוי הינו כי אין ליתן סעד שיפוטי בעניין שאינו ניתן לשינוי, או שקיים קושי מהותי לשנותו. לו היה נמצא כי נפגע שלטון החוק וגינת הכלבים הוקמה ללא היתר או אגב "שימוש חורג" ללא היתר – לא היה בהקמת גינת הכלבים, בנסיבות העניין, משום "מעשה עשוי" המונע קבלת העתירה, שאלמלא כן יצא החוטא נשכר. על כן, אף שגינת הכלבים נבנתה, לא נמצא לדחות העתירה בגין מעשה עשוי מבלי לבחון את טענת האי-חוקיות לה טענו העותרות.
לגופו של עניין. יש לדחות את טענות העותרות לעניין הצורך בהיתר בנייה ובהיתר לשימוש חורג. הצדדים לא דקו פורתא משלא הבהירו בטענותיהם היכן נופלת גינת הכלבים – בתא שטח בייעוד שצ"פ או בתא שטח בייעוד גן פארק עירוני. מצופה היה מן העותרות, שעליהן הנטל להוכיח טענת אי-חוקיות, לבדוק היכן נופל תא השטח על מנת לבחון אם השימוש מותר. מכל מקום נראה, כי בין אם גינת הכלבים הוקמה בתא שטח הנופל בשצ"פ ובין אם היא נופלת ב"גן ציבורי נחל גלים", הרי בשני האזורים ניתן להקים את גינת הכלבים.
השימוש "גן כלבים" אינו נכלל מפורשות בשימושים הנ"ל, ונראה כי רוב תכניות המתאר בנוסחן כיום אינן כוללות התייחסות מפורשת לגני כלבים או בעלי חיים. השאלה היא האם שטח ציבורי (כגון "שטח ציבורי פתוח" או "פארק עירוני") הכולל שימושים למטרת רווחת הציבור, מתיר תיחום שטח למטרת רווחת בעלי החיים והמחזיקים בהם, דהיינו מתיר כניסת מחזיקי כלבים לתוכו לשם שחרור כלביהם.
לשם מתן תשובה לשאלה זו יש לפנות לפרשנות התכנית. הכלל הוא כי תכנית, ככל דבר חקיקה נתון לפרשנות ועל תכנית חלים ככלי הפרשנות החלים על דברי חקיקה. כך, נקודת המוצא בפרשנות התכנית, כמו בפרשנות כל דבר חקיקה, היא לשון התכנית, לה יש ליתן את המשמעות המקובלת והרגילה. כלל פרשנות נוסף הוא הכלל המבקש להתחקות אחר מטרת התכנית וליתן לה פרשנות המגשימה את תכליתה.
גינות כלבים החלו להתפתח בעולם המערבי לנוכח הגידול במספר חיות המחמד. בעשור האחרון החלו רשויות מקומיות לפתח גינות כלבים בתחומן. כיום, חלק מן העיריות הקימו עשרות גינות כלבים בשטחי השיפוט שלהן. לאור העובדה שחלק גדול ממחזיקי הכלבים גרים באזורים עירוניים ובבנייה רוויה, הימצאות שטח שבו הכלב – חברו הטוב של האדם – יוכל "להשתחרר", לשחק ולרוץ, הוא חיוני לבריאות הכלב. גינת כלבים היא מתחם סגור ומתוחם, שבו מותקנים מתקנים שנועדו לשרת את רווחת חיות המחמד ומאפשרת לכלבים לשחרר שריריהם ולפגוש כלבים אחרים. בגינות אלה מותקנים מכשירים ומתקנים שיאפשרו פעילות ספורטיבית לכלבים. גינת הכלבים אף מאפשרת מפגשים חברתיים בין מחזיקי הכלבים. כיום גני כלבים פזורים ברחבי ערים רבות בישראל והם הפכו לאחד מן המתחמים המשרתים את ציבור מגדלי הכלבים. יצוין כי בשנת 2015 הוציא משרד החקלאות מסמך המלצות לתכנון והקמת גינת כלבים ובו שורת המלצות לגבי מרחק ממבני מגורים, שטח הפארק, שיטת הקירוי והגידור.
כאמור, יש לפרש תכנית ע"פ פרשנות תכליתית שמתחשבת בהתפתחות צרכי ה"נופש והפנאי" של הציבור, על כלל גווניו. נראה, כי תיחום שטח מסוים, שנועד לשרת הציבור, וייעודו לפעילות שבה כניסת מחזיקי כלבים כאשר בשטח זה יוכלו מחזיקי כלבים לשבת על ספסלים והכלבים יוכלו לרוץ, לשחרר שריריהם, לשתות מים ולשחק, יכולים לבוא בגדר "נופש ופנאי" של הציבור. מדובר בשטח מתוחם, אליו נכנסים "לנופש ופנאי" בעלי כלבים ולא נראה כי "נופש ופנאי" יכול להיות אך בהצבת ספסלי ישיבה או מתקני משחקי ילדים בלבד. לא נמצא כל הבדל, ובכל מקרה לא נמצא הבדל גדול, בין גן ציבורי או גינה ציבורית שאליה מגיעים כלל הציבור, או ציבור מסוים (הורי ילדים), לבין גינה ציבורית מתוחמת שאליה יכולים להיכנס בעלי כלבים לשם שחרור כלביהם מן הרצועה. על כן נראה, כי גינת כלבים, אף שהיא פתוחה למחזיקי כלבים בלבד, היא פעילות שניתן להקים בשצ"פ והיא הולמת השימוש המותר בשצ"פ.
הוא הדין לגבי הקמת גינת הכלבים ב"פארק גן ציבורי" כהגדרתו בתכנית. פארק מטבעו נועד לשרת את כלל הציבור; מטרתו לשרת את הציבור ולאפשר לו לבלות בו שעות פנאי. אף כאן ניתן להקים את גינת הכלבים מאחר ושימוש זה הולם את השימוש בפארק עירוני. אין עסקינן בשימוש מסחרי או בשימוש פרטי, כי אם בשימוש המשרת ציבור מחזיקי כלבים וככזה אינו דורש שינוי ייעוד, או היתר לשימוש חורג.
למרות שנמצא כי גינת כלבים היא "שימוש מותר" במקום שבו עתידה לקום, יוער כי כאשר מוקמת גינת כלבים בקרבת שכונה מגורים, ראוי לשתף את הציבור ע"י יידועו בכוונה להקים גינת הכלבים והבאת ההחלטה להערות הציבור. ראוי לשמוע בעניין זה את הציבור ולשקול טענותיו. מן החומר הדל שהובא בפני ביהמ"ש ניתן ללמוד כי התכנית פורסמה ברבים להערות הציבור וועד הבניין פעל כנגד הקמת הגינה. אף שטענת אי שיתוף הציבור לא נטענה, נראה כי הציבור נחשף להחלטה ואף העיר הערותיו.
אשר לטענת העותרות כי הגדרות הן בבחינת "בנייה" שטעונה היתר. תקנה 6 לתקנות התכנון והבנייה (עבודה ומבנים הפטורים מהיתר) קובעת כי הקמת גדר ע"י רשות, לגידור שטח לצרכי ציבור, פטורה מהיתר בניה כשהגדר אינה עולה על 2.5 מ'. עיון בתמונות המתעדות את הגדרות מעלה כי גובה הגדרות אינו עולה על 2.5 מ' (ובכל מקרה, לא נטען ולא הוכח אחרת). על כן בניית הגדר אינה טוענה היתר בנייה.
העותרות טוענות שלא נבחנו חלופות ע"י המשיבות. אף שהעירייה לא הביאה בפני ביהמ"ש את ההחלטה ואת הדיונים, נראה כי עמדו בפניה מספר חלופות (ראו נייר עמדה שצורף לעיקרי הטיעון מטעם העירייה, שחובר ע"י נציגת ציבור בועדה לאיכות הסביבה, שהציעה 5 חלופות). אמנם אין בפני ביהמ"ש מידע כיצד נבחנו חלופות אלה. יחד עם זאת, לאור השיהוי שדבק בהתנהלות העותרות, לאור העובדה כי על פניו נבחנו חלופות כפי שעולה מתשובת מנכ"ל העירייה ולאור חזקת תקינות המעשה המנהלי – לא נראה כי מחדל העירייה להביא בפני ביהמ"ש הדיונים המפורטים בנושא, יש בו כדי להצדיק קבלת העתירה.
לסיכום, לא נמצאה עילה להתערבות ביהמ"ש בהחלטה להקים את גינת הכלבים מושא העתירה. ככל שיסתבר כי גינת הכלבים תגרום, בבוא היום, למטרד ליחיד או לציבור, הרי פתוחה בפני העותרות האפשרות למצות זכויותיהן בהליך אזרחי מתאים. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 24 [חוזים] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 52389-01-19 מיכל גזבר יזכירוביץ נ' א.א. בנין עדי עד השקעות נדלן ויזמות בע"מ (שלום; אפרת בוסני; 19/07/21) - 20 ע' |
| עו"ד: ר' הורוביץ, נ' כנפי |
עסקינן בתביעה בה עתרו התובעים לקבלת פיצוי בגין איחור במסירת החזקה בדירותיהם. נדחתה טענת הנתבעת לפיה, התקיימו נסיבות הפוטרות אותה מפיצוי בהתאם לסעיף 5א(ג) לחוק המכר (דירות), בשל כך שהאיחור נבע מנסיבות שאינן בשליטתה ושהסיכון להתרחשותן אינו מוטל עליה.
חוזים – מכר – דירות
חוזים – מכר – מסירת המימכר
.
עניינה של התביעה הוא בדרישת התובעים קבלת פיצוי בגין איחור במסירת החזקה בדירותיהם לידם. אין מחלוקת כי הדירות לא נמסרו במועד המסירה החוזי. המחלוקת נוגעת לטענת הנתבעת להתקיימות נסיבות הפוטרות אותה מפיצוי בהתאם לסעיף 5א(ג) לחוק המכר (דירות), בשל כך שהאיחור נבע מנסיבות שאינן בשליטתה ושהסיכון להתרחשותן אינו מוטל עליה; וכן לדחיית מועד המסירה בשל שינויים שביקשו התובעים לבצע בדירות ואיחור בתשלום.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
סעיף 5א(ג) לחוק המכר (דירות) מתיר לצדדים להסכם המכר לכלול בהסכם הוראות הפוטרות מהפיצוי הסטוטורי בגין איחור במועד המסירה, כאשר האיחור נגרם "כתוצאה מנסיבות שאינן בשליטת המוכר ושהסיכון להתרחשותן ולתוצאותיהן אינו מוטל עליו".
מדובר בשני תנאים מצטברים שהנטל להוכחתם מוטל על המוכר. האחד, במישור העובדתי, כי העיכוב נגרם עקב נסיבות שאינן בשליטת המוכר והשני, במישור המשפטי, כי הסיכון להתרחשותן ולתוצאותיהן של אותן נסיבות אינו מוטל על המוכר. הנתבעת לא השכילה להוכיח כי תנאים מצטברים אלה מתקיימים.
פרויקט בנייה הוא עניין מורכב. לשם הכרעה בשאלה האם נסיבות פלוניות אחראיות לעיכוב בלוח הזמנים היה על הנתבעת להציג מסד ראייתי תומך לקיומו של קשר סיבתי בין אותן נסיבות לבין האיחור במסירה. הנתבעת כשלה בכך. איתור הנסיבות שגרמו לאיחור במסירה ומשך העיכוב הנגרם בשל אותה נסיבה, מצריך השוואה בין לוח הזמנים המתוכנן שערך הקבלן, לבין לוח הזמנים שבוצע בפועל, בחינת החריגות מלוח הזמנים וניתוח הגורם להן. דרך המלך היא הגשת חוות דעת מומחה, ולמצער מארג ראייתי תומך. הנתבעת לא הציגה תשתית ראייתית לכך ולא חוות דעת מומחה לתמיכת טענתה. הנתבעת גם לא הציגה מסד ראייתי ממנו ניתן ללמוד שלא היה בידיה למנוע את התרחשות אותן נסיבות או למצער לבטל או למתן את השפעתן.
בגין תקופת 36 החודשים הנתבעים בכתב התביעה, על הנתבעת לשלם לתובעים את הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק המכר (דירות).
עם זאת, אין התובעים זכאים לתבוע פיצוי בגין נזק ממשי ופיצוי בגין עוגמת נפש בגין איחור במסירה לצד הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסעיף 5א לחוק המכר (דירות). זאת, כשם שלא ניתן לתבוע במצטבר פיצוי מוסכם ופיצוי בגין נזק מוכח בגין אותה הפרה. מקום בו בחרו התובעים לתבוע את הפיצוי הקבוע בחוק המכר (דירות), יש בפיצוי זה לבטא את מכלול נזקיהם בגין האיחור במסירה ואין לחייב את הנתבעת בפיצוי נוסף, לרבות בגין עוגמת נפש. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [דיון אזרחי] [בתי-משפט] [סימני מסחר] |
|
| ת"א (נצרת) 63357-06-21 אימפוטק פור יו בע"מ נ' טים6טק (שלום; שאדן נאשף אבו אחמד; 18/07/21) - 17 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט דחה את בקשת המבקשת למתן צו מניעה זמני שהוגשה במסגרת תביעה העוסקת בסימני מסחר בנוגע למוצרים למניעת שכחת ילדים ברכב. נקבע, כי לא רק שהבקשה מגשת בשהוי מבלי שצורפו לה מלוא המסמכים שבידי המבקשת, אלא שהוכח העדר דמיון והעדר חשש להטעיה.
דיון אזרחי – סעדים זמניים – שיקולים בהענקתם
דיון אזרחי – סעדים זמניים – אי הענקתם
דיון אזרחי – שיהוי – קיומו
בתי-משפט – סמכות – קניין רוחני
סימני מסחר – הפרה – היעדרה
.
המבקשת הגישה בקשה למתן צו מניעה זמני, שיאסור על המשיבים או מי מטעמם, לייבא, לפרסם, למכור או להציע למכירה כל מוצר הנושא את הלוגו או צירוף המילים Baby Beep בכל דרך או צורה; צו האוסר על המשך ניהול האתר בכתובת Baby Beep בארץ; וכן על מתן צווי עיקול לרשות המכס ולחברות אשראי וסליקה.
.
בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כלהלן:
הכללים הנוגעים למתן סעד זמני רלוונטיים גם בתביעה כגון דא העוסקת בסימני מסחר והיא תלויה בשני משתנים עיקריים: סיכויי ההליך ומאזן הנוחות ולצדם של אלה עומדים גם שיקולי צדק.
הליכי משא ומתן ודיאלוג שקדמו להגשת הבקשה לצו המניעה הזמני, לא יחשבו כמקימים טענת שיהוי או השלמה שבשתיקה, אם הפניות למפר בעקבות ההפרה ולבית המשפט בעקבות כישלון הדיאלוג, נעשו שתיהן בהזדמנות האפשרית הראשונה. במקרה זה קיימת בעייתיות, בלשון המעטה, בכך שהמבקשת המתינה תקופה בת חודש ימים ממועד ידיעתה על ההפרות הנטענות.
ככלל על בעל הדין העותר לביהמ"ש בבקשה למתן צו מניעה זמני, שהוא סעד מן היושר, לפרוש בפני בית משפט תמונה מלאה בנוגע למערכת היחסים בין הצדדים ולצרף כל מסמך רלוונטי. בעל דין אינו יכול לבחור את המסמכים שהוא מצרף לבקשתו, בהתאם לאינטרס הצר שלו, וככל שקיים ספק אם מסמך הוא רלוונטי, אם לאו, על המבקש לצרף את המסמך ולהשאיר לביהמ"ש את ההכרעה בדבר הרלבנטיות והחשיבות של אותו מסמך. בענייננו, המבקשת העלימה מסמך מהותי לליבת המחלוקת, לא רק באשר לעניין השיהוי, אלא גם בדבר היקף ההגנה של סימן המסחר הרשום לטובתה.
באשר לרכיב הראיות לכאורה, המבחן לקיומה של הפרה שבסעיף 1 לפקודה הוא מבחן הדמיון המטעה. היינו יש לבחון האם הסימן המפר דומה לסימן הזכאי להגנה, עד כדי קיומו של חשש סביר להטעיה של הציבור. המבחן לקיומו של דמיון מטעה, הוא המבחן המשולש.
מלבד מבחן הצליל, שבענייננו לא ניתן לומר כי הוא אינו מתקיים (שכן קיימת זהות בין ההיגדים "BabyBeep" לעומת "babybeep" מבחינת הצליל), כל האבחנות האחרות שהמבקשת הפעילה בעצמה בעת רישום הסימן שלה, מובילות לכאורה לקביעה בדבר העדר דמיון והעדר חשש להטעיה.
משלא עלה בידי המבקשת להוכיח באופן לכאורי, כי היא בעלת מוניטין בתחום, אין מקום למתן צו מניעה זמני מטעם זה בלבד.
באשר למאזן הנוחות, המבקשת לא הביאה ראיות לכאוריות המבססות קיומו של פוטנציאל הטעיה, קרי שהשוק המקומי מכיר את המוצר שלה, כך שאם יתקל במוצר של המשיבים הוא עלול לטעות ולחשוב כי משווק לו מוצר של המבקשת. תחת זאת, הסתפקה המבקשת בלטעון באופן ערטילאי, כי היא בעלת מוניטין בתחום, אך לא הציגה ראיות לכאוריות להוכחת האמור, ואין בפניי תשתית לכאורית המבססת את הטיעון, כי לצרכן והגולש הישראלי קיימת היכרות עם מוצריה של המבקשת, באופן שיש בו כדי להביא לפגיעה בסימן המסחר הרשום לטובתה ובמוניטין שלה. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [תעופה] |
|
| ת"ק (הרצליה) 52329-10-20 פלונים נ' אייר אינדיה לימיטד (שלום; צחי אלמוג; 15/07/21) - 5 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט חייב את הנתבעת – חברת תעופה, לפצות את התובעים בגין ביטול טיסה. נפסק, כי אף אם מזג האוויר הינו קשה, עדיין, שומה על חברות התעופה להיערך בהתאם, ואין היא פטורה במקרים כגון אלו מאחריות. במקרה זה, הנתבעת לא הציגה כל ראיה קונקרטית לכך שמזג האוויר היה בלתי צפוי.
תעופה – שירותי תעופה – אחריות
תעופה – שירותי תעופה – פיצויים
.
התובעים – בני משפחה אחת, הגישו כנגד הנתבעת – חברת תעופה, תביעת פיצויים בגין ביטול טיסה, דבר שגרם להם להחמיץ טיסת המשך לתל אביב. הנתבעת טענה כי הטיסה בוטלה עקב תנאי מזג אויר וצירפה אישור המעיד על כך ומציין כי סיבת הביטול היא Bad weather in Goa airport. במרכז הדיון עומדת השאלה: האם עומדת לנתבעת ההגנה הקבועה בסעיף 19 סיפא לאמנת מונטריאול, מכוחה מופטרת הנתבעת, במקרים מתאימים, מאחריות לנזק שנגרם מחמת איחור?
בית המשפט פסק כלהלן:
על המקרה חל חוק התובלה האווירית המאחד בחובו מספר אמנות בינלאומית בנושא תובלה בינלאומית אווירית. הרלוונטית לענייניו הינה האמנה בדבר איחוד כללים מסוימים לתובלה בינלאומית באוויר, מונטריאול. אמנה זו אושררה על ידי מדינת ישראל באמצעות תיקון בסעיף 3א לחוק התובלה אווירית.
הפסיקה קבעה רק מקום בו קיים כוח עליון, כגון מזג אוויר פתאומי ובלתי צפוי, אסון טבע, מלחמה, שביתה וכיוצ"ב יצדיק מתן פטור כאמור.
במקרה זה, גם אם בית המשפט יקבל את המסמך שהוצג כראיה, הרי שאין בו כדי לסייע לנתבעת מקום שלא הוצג מסמך אובייקטיבי בדמות אישור ו/או המלצת שדה התעופה שלא לקיים הטיסה ו/או נתונים על סגירת נמל התעופה להמראות מטוסטוסים בשעות הרלוונטיות. די בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת טענתה של הנתבעת. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [עונשין] |
|
| ת"פ (נתניה) 52600-08-19 מדינת ישראל נ' פלוני (שלום; גיא אבנון; 22/06/21) - 8 ע' |
| עו"ד: חן זערור, עדי אייזנר |
בית המשפט גזר את דינו של נאשם שהורשע בעבירות של תקיפה סתם (בת זוג) ואיומים. נתוניו החיוביים של הנאשם ושיתוף הפעולה שלו מצדיקים קביעת העונש בתחתית המתחם ממש, וראוי זו הפעם לקבל את המלצת שירות המבחן במלואה, ולהימנע מהטלת שירות לתועלת הציבור.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: אלימות במשפחה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לקולה
.
הנאשם הורשע, בהתאם להודאתו, בכתב אישום מתוקן בעבירות אלימות כנגד רעייתו דאז: תקיפה סתם – בן זוג, לפי סעיפים 379 ו-382(ב)(1) לחוק העונשין; איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.
.
בית המשפט גזר את דינו של הנאשם, ופסק כלהלן:
מערכת אכיפת החוק כולה, ובתוכה בתי המשפט, אסרו מלחמת חורמה על תופעת האלימות בכלל, ואלימות כלפי נשים וכלפי קטינים בפרט. כפי שנקבע פעם אחר פעם, עבירות אלימות המבוצעות ע"י גברים כלפי בנות זוגם הן בגדר התרחשות בזויה אותה יש להכרית, תוך הבעת יחס של סלידה וגינוי כלפי נאשמים המתעמרים בבני משפחתם.
בצד זאת, ברי כי כל מקרה נשקל לגופו, על הנסיבות המייחדות אותו. קודם לכל, אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהאירועים קשורים וכרוכים ביניהם, באופן המצדיק קביעת מתחם אחד. נסיבות המעשים מגלות כי מבלי להקל ראש בחומרתם, הרי שניתן לקבוע כי הם ברף חומרה נמוך, ללא המשכיות או חזרתיות, ושניהם הסתיימו בהרף עין. המתלוננת לא נפגעה פיזית, ופוטנציאל הנזק אף הוא איננו גבוה. מכאן, יש לקבוע מתחם בין עונש מאסר צופה פני עתיד לבין 8 חודשי מאסר.
המאשימה ביקשה אומנם למקם את הנאשם בשליש התחתון של המתחם, אך מבקשתה להוסיף לעונשו צו מבחן, ברי כי כוונתה הייתה לגזור את הדין בתחתית המתחם שהציעה, כך שיוכל לרצות עונשו בעבודות שירות. יש לקבל את עמדת המאשימה כי ההליך השיקומי בו החל הנאשם בשירות המבחן עודנו מצוי בשלבים מוקדמים, וכי אין מקום לחרוג לקולה מהמתחם. בצד זאת, נתוניו החיוביים של הנאשם ושיתוף הפעולה שלו מצדיקים קביעת העונש בתחתית המתחם ממש, וראוי זו הפעם לקבל את המלצת שירות המבחן במלואה, ולהימנע מהטלת שירות לתועלת הציבור. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 28 [ירושה] |
|
| ת"ע (ראשון לציון) 42958-04-19 אר' נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב (משפחה; עובד אליאס; 09/06/21) - 13 ע' |
| עו"ד: יגאל ומיכאל וייס, אמיר גופר |
המנוח הותיר שתי צוואות. בראשונה הוריש מחצית מהעזבון לבת אחת ומחצית שנייה ל-3 נכדיו מהבת השנייה. בצוואתו המאוחרת הוריש את כל עזבונו ל-3 נכדיו. ביהמ"ש פסל את הצוואה הראשונה בשל מעורבת הנכדים בעשייתה ואת הצוואה השניה בשל מעורבות הנכדים, וגם בשל השפעה בלתי הוגנת, פגם בצורתה או למצער הלכת החוטים השזורים.
ירושה – צוואה – תוקפה
ירושה – צוואה – נהנה שנטל חלק בעריכתה
ירושה – צוואה – השפעה בלתי הוגנת
ירושה – צוואה – ביטולה
ירושה – צוואה – צוואה בפני רשות
ירושה – צוואה – פגמים
.
המנוח נפטר ב-2018 בגיל 91. עזבונו כולל דירת מגורים בלבד. בצוואתו האחרונה, צוואה נוטריונית מ-2015, הוריש המנוח את כל עזבונו ל-3 נכדיו מהבת ח'. בעוד בצוואה קודמת, צוואה בעדים מ-2014 , הוריש המנוח את מחצית עזבונו לבתו אר' ואת המחצית השנייה לנכדיו מח' בחלקים שווים ביניהם. אר' מבקשת את קיום צוואת 2014 ומתנגדת לצוואת 2015 בטענות להעדר כשרות המנוח לצוות השפעה בלתי הוגנת ומעורבות בעריכת הצוואה. ואילו הנכדים מבקשים את קיום צוואת 2015 ומתנגדים לקיום צוואת 2014 בשל קיומה של צוואה מאוחרת בלבד, ומבלי שנטענה טענת פסלות אחרת.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסל את שתי הצוואות והורה על ירושה עפ"י דין מהטעמים הבאים:
ביהמ"ש קבל את שתי ההתנגדויות בשל מעורבות של ממש בעריכתן, המגיעה לכדי עריכתן.
מכלל טיעוני הצדדים עולה כי כבר ממועד עריכת הצוואה הראשונה בשנת 2014, נעשו הפעולות השונות לא משום רצונו ויוזמתו של המנוח כי אם של נכדיו. בעלה של הבת ח', אביהם של 3 הנכדים היורשים, נקלע לקשיים כלכליים ואף החל בהליכי פשיטת רגל. אחד הנכדים היורשים, א', הוא עורך דין. הוא העיד כי בשל חשש של ממש כי הנושים של אביו יבואו בדרישות חוב גם לאמו ח' הוא פנה לסב ושכנע אותו לערוך צוואה, בה הוריש החלק שייעד לבתו ח' ישירות לילדיה, נכדיו (ובכללם, כאמור, הוא עצמו). די בנתון זה ע"מ להביא לפסילתה של הצוואה הראשונה, עפ"י הוראות סע' 35 לחוק הירושה, שכן אין לקיים צוואה בה הנהנה הוא גם העורך. מטעם זה נמצא לפסול גם הצוואה הראשונה, על אף שההתנגדות לה כללה נימוק של צוואה מאוחרת בלבד.
דבר הצוואה הראשונה הודע ל-אר' רק לאחר עריכתה. היא לא הביעה כל טרוניה משום שחלקה (מחצית) נשמר ולא אמורה להיות לה כל הסתייגות מכך שחלקה של אחותה ח' עובר ישירות לילדיה. כבר בשלב זה נזרעו הזרעים הראשונים של ההתנהלות הבלתי תקינה מצד נכדי המנוח.
כשנה לאחר מכן נחתמה הצוואה השנייה מול הנוטריון עו"ד צ'. הצוואה השנייה לא הוכנה ע"י עו"ד צ' אלא נשלחה אליו במייל מ-א' והיא כללה 3 שינויים על גבי קובץ הוורד של צוואת 2014: הורדת שמה של אר' כיורשת, סעיף המנמק זאת במצב הכלכלי של ח' ושינוי טעות סופר בגוש ובחלקה של דירת המגורים. נמצא כי התנהלות 3 הנכדים, בסיוע אימם ח', מגיעה לכדי נטילת חלק ממשי ואסור בעריכת הצוואה, ואף ניתן לומר – עריכת הצוואה באופן ממשי ע"י א', באופן שמביא לפסילתה.
סעיף 35 לחוק הירושה קובע שלושה מצבים חלופיים בהם תיפסל צוואה בגין מעורבות הזוכה בעריכתה: הוראת הצוואה מזכה מי שערך אותה, הוראת הצוואה מזכה מי שהיה עד לעשייתה והוראת הצוואה מזכה את מי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה. בעוד שהביטוי "מי שערך את הצוואה" פורש בפסיקה באופן דווקני ומצמצם כמתייחס לתהליך העריכה הלשונית של המסמך ויצירתו, תוך שנקבע כי פעולות הזוכה, ככל שהיו קודם לעריכת הצוואה או לאחר עריכתה, לא יפלו בגדרו, הרי שהביטוי "לקח חלק באופן אחר בעריכתה" פורש באופן רחב וביהמ"ש החילו גם על השלבים שקדמו לתחילת הליך ניסוח המסמך. נקבע כי מדובר בביטוי גמיש המתמלא תוכן על פי נסיבות המקרה והמבחן הוא, בסופו של דבר, מבחן השכל הישר. השאלה האם הזוכה נטל חלק בעריכת הצוואה, תיבחן לפי מידת המעורבות וחומרתה. ככל שהמעורבות והפעילות של הנהנה כבדה יותר, גסה יותר, עמוקה יותר – תיפסל הצוואה. הצטברותם של אירועים וזיקות שכל אחד מהם כשלעצמו אין בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, עשויה ליצור את אותה מעורבות בעריכת הצוואה שיש בה כדי לפסלה.
במקרה דנא מעורבת הנכדים (או בעלה של הנכדה) בעריכת הצוואה מתבטאת במציאה של נוטריון עבור המנוח, מציאה של רופא פסיכוגריאטרי לצורך בדיקה (עפ"י בקשת הנוטריון) ונוכחות בבדיקה, לקיחת המנוח למשרד הנוטריון (וללא כניסה אליו) ומשלוח קובץ הוורד של הצוואה הקודמת (כולל השינויים הנ"ל). מדובר במעורבות ברף הגבוה מאד. יוצא כי המנוח לא עשה דבר לבדו. מדובר היה בפגישה קצרה בה המנוח בעיקר הנהן בראשו ולא אמר בכל מהלכה בשום צורה באופן פוזיטיבי את רצונו.
בנוסף, סעיף 22(א) לחוק הירושה מאפשר שני אופנים לביצוע צוואה בפני רשות – אמירת דבר הצוואה בפני הנוטריון או הגשת הצוואה לנוטריון. במקרה דנן לא נעשה אף לא אחד מאלו. נעשה מעין ערבוב תמוה של השניים. הצוואה נשלחה כקובץ וורד לנוטריון ובוצעו בה שינויים. כמו כן, המנוח לא אמר דבר הצוואה לנוטריון אלא זה הקריא לו אותה וטען כי המנוח אישר אותה. יוצא אפוא כי הצוואה אינה עומדת בתנאי סע' 22 לחוק הירושה וגם מטעם זה דינה פסלות או למצער שינוי נטל הראייה בעניינה.
בנוסף, נמצא לפסול הצוואה גם בשל השפעה בלתי הוגנת שעה שהתנהלות הנכדים, נפלה על קרקע פורייה של מנוח מבוגר מאד (כבן 88), אשר איבד חלק ניכר מיכולותיו, היה מוגבל פיסית נזקק לעזרת הזולת והיה תלוי בטיפולה של ח', וגם על רקע העובדה כי בתו השנייה, אר', התרחקה ממנו.
בנוסף, האישור הרפואי שצורף לצוואה נושא מועד בדיקה של כחודש לפני החתימה על הצוואה. הנכדים טוענים כי אישור זה הוא ליתר בטחון בלבד, היות והמנוח לא היה מאושפז בבית חולים ולא היה מרותק למיטתו. ברם, הפסיקה הרחיבה את המונח "מרותק למיטתו" גם לקשיים פיסיים בניידות וקשיים פיסיים אחרים. אין חולק כי למנוח היו קשיים פיסיים של ממש. הוא הובא למשרד הנוטריון ע"י אחר. הוא לא יכול היה לעלות במדרגות למשרד והפגישה התקיימה בבית הנוטריון אשר מתחת למשרד. המנוח סבל מבעיות שמיעה וראייה. בנסיבות אלו נכון היה לעמוד על קיומו של אישור מיום החתימה על הצוואה, כקבוע בתקנות, ולא להסתפק באישור שניתן כחודש קודם לכן. דברים אלו מקבלים משנה תוקף נוכח גילו של המנוח והידיעה כי בגילאים אלו השינויים במצב הקוגניטיבי והפיסי תכופים ולעיתים מידיים.
ביהמ"ש מוסיף, כי גם אם היה נקבע כי אין די בכל אחד מהגורמים לעיל (עריכת הצוואה, מעורבות אחרת בעריכתה, הפגם בצוואה, היעדר אישור רפואי והשפעה בלתי הוגנת) כדי להביא לפסילתה, הרי שראוי ונכון בכלל הנסיבות כמפורט לעיל להביא לפסילתה באמצעות שימוש בהלכת החוטים השזורים. הכלל הוא כי מצווה לקיים את רצון המת, אולם הצוואה השנייה אינה רצון המנוח.
לפיכך ביהמ"ש פסל את שתי הצוואות והורה לצדדים לעתור לצו ירושה עפ"י דין. |
| חזרה למעלה |
|
| 29 [ירושה] [משפחה] |
|
| תמ"ש (פתח תקוה) 43287-12-18 ב' נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב (משפחה; נאוה גדיש; 06/06/21) - 12 ע' |
| עו"ד: שמעון חסקי, נטע גונן, יניב גיל |
המנוח הותיר שתי צוואות. ביהמ"ש פסק כי שתי הצוואות יקוימו.
ירושה – צוואה – תוקפה
ירושה – צוואה – צוואה הדדית
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – חזקת השיתוף
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – נכס חיצוני
.
עם פטירת המנוח התברר כי הוא הותיר שתי צוואות: האחת מ- 2004 בה הוריש את רכושו לרעייתו ב' (ולאחר מותה יעבור הרכוש שיוותר לילדיהם, לה היה נשוי מ-1962 והשניה מ-2012 בה הוריש המנוח לבנו מ' מקרקעין בג' שקיבל בירושה מהוריו ונרשמו על שם המנוח ואחיו. עיקר המחלוקת היא איזה מהצוואות יש לקיים. יצוין כי צוואת 2004, נחתמה במקביל לצוואתה של ב' שנוסחה באופן דומה. עוד יצוין כי בצוואת 2004 מוזכרים באופן מפורש רק מגרש בח' וכן בית המגורים של המנוח וב'. המגרש בח' נמכר על ידי המנוח בשנת 2014 ואת התמורה הוא העביר למ', בחייו. בבית המגורים נבנתה יחידת דיור ששימשה את מ' ואת בני משפחתו מאז 2001. עוד יצויין כי מ' בנה במקרקעין בג' מספר יחידות דיור והשכיר אותן. ב' טוענת כי יש לקיים את צוואת 2004 שהינה צוואה הדדית וכי המנוח לא היה רשאי לערוך את צוואת 2012 ואילו מ' טוען כי יש לקיים את צוואת 2012 ביחס למקרקעין בג' ובאשר ליתר רכושו של המנוח יש ליתן צו ירושה, שכן לטעמו, צוואה זו מבטלת את הצוואה שנחתמה על ידי המנוח בשנת 2004. לכך הצטרפו מחלוקות באשר להיקף העיזבון. האם ניתן לחייב את הבן להעביר לידי האלמנה סכומים שקבל מאביו וסכומים שגבה מהנכסים האמורים.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק כי צוואת 2012 תקוים ככל שהיא נוגעת למקרקעין בג' וצוואת 2004 תקוים ככל שהיא נוגעת לכלל העיזבון, למעט המקרקעין בג', מהטעמים הבאים:
ניתן ללמוד מלשון צוואות 2004 (של המנוח ושל התובעת) כי בני הזוג ביקשו להוריש האחד לאחר את מלוא הזכויות, ולאחר אחרית ימיו של האחרון, הרכוש יגיע לילדי הצדדים, כאשר אופן החלוקה בין הילדים נותר לשיקול דעתו של הנותר בחיים לחלקו "לפי ראות עיניו". לאור מסקנה זו, והיות ועת נחתמו הצוואות בשנת 2004 עדיין לא נכנס לתוקף תיקון מס' 12 לחוק הירושה, הדן בנושא צוואות הדדיות, ביהמ"ש דוחה את טענת האלמנה כי המנוח לא היה רשאי לערוך צוואה מאוחרת בשנת 2012.
הדברים מקבלים משנה תוקף בענייננו שכן השינוי נעשה עת שני בני הזוג היו בחיים וכן כאשר מלשון הצוואה עולה באופן מפורש שהצדדים הסכימו שמי שיישאר בחיים רשאי לעשות שינויים בצוואתו (ובלבד שהרכוש יישאר לילדים ואין בצוואה זו כל הוראה שמזכה אדם שאיננו אחד מילדיהם. ובפרט שעה שבמסגרת הצוואה החדשה הוריש המנוח את זכויותיו ברכוש שכלל לא נזכר בצוואה שנחתמה ב-2004, לילדי הצדדים, או למי מהם).
בנסיבות אלה נקבע שהצוואה מ-2012 תקפה. אולם בשים לב לכך שהמנוח הבהיר בצוואתו כי היא מתייחסת רק לנכס בג' וכי ביחס לשאר רכושו הוא לא עורך צוואה אחרת, נקבע כי צוואת 2012 תקוים ככל שהיא נוגעת למקרקעין בג' וצוואת 2004 תקוים ככל שהיא נוגעת לכלל העיזבון, למעט המקרקעין בג'.
בכל הנוגע לתביעה הרכושית והיקף העיזבון, ביהמ"ש דוחה את טענת ב' לפיה הנכס בג' שייך לה בחלקו, מכוח חזקת השיתוף. מדובר בנכס חיצוני (התקבל בירושה). בפסק הדין שניתן לאחרונה בעניין עמ"ש (ת"א) 29298-05-20 מצא כב' השופט שילה להרחיב את חזקת השיתוף לנכסים חיצוניים, אלא אם הטוען שלא כך הדבר, יציג ראיות כי הבהיר לבן הזוג שאין לו כוונה לשתפו ברכוש הנפרד האמור. כב' השופטת רביד לא קבלה פרשנות מרחיבה זו (ונותרה בדעת מיעוט), לטעמה, אין מקום להחיל את חזקת השיתוף על נכס חיצוני רק מעצם החיים המשותפים, ארוכים ככל שיהיו, ויש להותיר על בן הזוג הטוען לשיתוף, את הנטל להוכיח כי הייתה כוונה של המנוח לשתף ברכושו הנפרד (כשהכוונה רק לנכסים חיצוניים ולא לדירת מגורים או לנכס שנרכש כתוצאה ממאמץ משותף). בענייננו, גם אם נלך לגישתו של כב' השופט שילה, בהתאם לדעת הרוב, הרי שהמנוח גילה דעתו במפורש כי נכסים שהוא קיבל בירושה, שייכים לו בלבד – הדבר עולה מהצוואות עליהן חתמו המנוח ורעייתו בשנת 2004 (כאשר כל אחד פירט בצוואתו את רכושו והפער בין שתי הצוואות מעיד על כך שהיה ברור לשניהם שלמנוח יש רכוש שאיננו בבעלות רעייתו, באותה עת הייתה הכוונה למגרש בח' שקיבל בירושה). זאת ועוד, מעדותה של ב' עולה כי כלל לא הייתה מעורה בנעשה ביחס למקרקעין שהמנוח קיבל בירושה מהוריו, אופן ניהולם (ביחד עם אחיו של המנוח ובהמשך עם אחיינו) ובפרט במסירת הטיפול בנכס לבנם מ' והכסף שהועבר לידיו. לפיכך נקבע שחזקת השיתוף איננה חלה על הזכויות במגרש בג' שקיבל המנוח בירושה מהוריו והוא היה רשאי ליתן ביחס אליהן הוראות נפרדות בצוואתו, כפי שעשה.
כן נדחתה טענת ב' כי יש לחייב את מ' להעביר לידיה מחצית מתמורת מכירת המגרש בח' שהתקבלה לידיו. היות ולא מדובר בנכס שלב' היו בו זכויות מלכתחילה והיות ולא הוכח כי מ' קיבל את תמורתו למשמרת (שלוש שנים לפי שאביו נפטר), עבור ב' ואחיותיו.
כן נדחתה עתירת ב' לחייב את מ' להמשיך ולהעביר לידיה סך של 1,400 ₪ לחודש, כפי שעשה עת היה אביו בחיים, מתוך דמי השכירות שגבה מהנכס בג'. ב' לא הוכיחה כי הייתה התחייבות של מ' לעשות כך, אם מיוזמתו ואם לאור הוראה שקבל מאביו המנוח. |
| חזרה למעלה |
|
| 30 [ירושה] |
|
| תמ"ש (אשדוד) 54844-03-21 פ.מ נ' ה.מ (משפחה; עפרה גיא; 25/05/21) - 7 ע' |
| עו"ד: |
הן לפי הגישה החד שלבית והן לפי הגישה הדו שלבית האם המנוחה התכוונה בצוואתה להעניק לתובע זכות מגורים בלעדית בדירתה למשך 5 שנים לאחר פטירתה, ללא תמורה. לפיכך ביהמ"ש מורה לנתבע לפנות את הדירה בתוך 7 ימים.
ירושה – צוואה – פרשנות
.
תביעת פינוי. רקע: התובע – אסיר לשעבר, התגורר טרם מאסרו ביחד עם אימו ז"ל בדירתה. ב-2018, בעת שהותו של התובע בכלא, עבר הנתבע (אחיו של התובע) להתגורר עם האם. זמן קצר לאחר מכן האם נפטרה. לאחר שחרורו הגיש התובע תביעה זו, לפינוי הנתבע מדירת האם בהתבסס על צוואת האם בה נקבע כי לתובע זכות מגורים חינם בדירה למשך 5 שנים לאחר פטירת האם ולאחר מכן נקבע כי הדירה תימכר ותמורתה תחולק לפי החלק שהורישה להם בדירה. עפ"י הצוואה, חלקו של התובע 46% מהזכויות בדירה וחלקו של הנתבע 27% . המחלוקת: האם על פי הצוואה ניתנה לתובע זכות מגורים בלעדית בדירה, כטענתו או שמא, אין בזכות המגורים שניתנה לו בכדי להגביל יורשים אחרים מלהתגורר יחד עמו בדירה, כטענת הנתבע.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה מהטעמים הבאים:
כידוע, קיימות גישות שונות בפסיקה לפרשנות צוואה. בהתאם להלכה, עפ"י הגישה ה"דו שלבית", תחילה יש לפרש את הצוואה מתוכה ורק אם לשון הצוואה מעוררת קושי, רק אז פונים לנסיבות חיצוניות. עפ"י הגישה החד שלבית, מצבים מיוחדים יצדיקו נקיטה פרשנית במובן הרחב תוך כדי התחקות אחר אומד דעתו של המצווה מעבר ללשון הצוואה. בעניין אמסטר, נחלקו הדעות באם יש להחיל בפרשנות צוואה את הגישה החד שלבית או הדו שלבית. כך או כך, נראה שבמקרה דנן, כל אחת מהגישות מובילה לכך שכוונת האם המנוחה הייתה לדאוג תחילה לבנה התובע והוא יתגורר בה לבדו.
כאמור, האם בחרה להוריש לתובע את האחוזים הרבים ביותר בדירה – כמעט מחצית הזכויות. וכן ציינה באופן מפורש כי הבן התובע הוא זה שיתגורר בדירה בחמש שנים לאחר פטירתה וזאת מבלי שישלם לאחיו תמורה כלשהי. האם לא העניקה זכות שכזו לאף אחד מילדיה האחרים ונראה כי מכלל ההן ניתן להסיק את כלל הלאו. יתרה מזאת, אף הנסיבות החיצוניות של הצוואה מלמדות כי זו הייתה כוונת האם המנוחה – לסייע לבנה התובע שנמצא במצב כלכלי מורכב ביחס לאחיו האחרים ולהבטיח עד כמה שניתן את עתידו תוך כדי פגיעה מצומצמת בזכויות אחיו. בנוסף, ביהמ"ש נתן דעתו לכך שהבן הנתבע התגורר תקופה מסוימת עם המנוחה לאחר שהתובע שהה בכלא והיא לא מצאה לנכון לשנות צוואתה כך שתכלול גם אותו. כך גם המנוחה סייעה לו ברכישת דירה אחרת, אותה הוא משכיר כיום. בנסיבות אלו, הפרשנות הראויה היא כי האם רצתה להגן בעיקר על בנה התובע שנכנס ויוצא מהכלא באופן תדיר.
ביהמ"ש דוחה את הטענה כי לא ניתן למנוע מהנתבע להתגורר בדירה יחד עם התובע. קבלת הטענה תביא לסיכול רצון המנוחה להעניק לתובע זכות מגורים בדירה ללא תמורה ל-5 שנים. שכן נוכח היחסים המורכבים והאלימים שקיימים בין האחים ביהמ"ש שוכנע כי השניים אינם יכולים לדור יחד וסביר שיהיה צורך בפינוי מי מהם מהדירה ולכן נקבע כי זכות המגורים של התובע גוברת על זכותו הקניינית של הנתבע בסך של 26% בדירה וכפופה לה למשך חמש שנים ממועד פטירת המנוחה.
הוער כי אין בזכות המגורים הבלעדית של התובע בכדי למנוע מאחיו לממש הדירה מקום בו יתברר כי אינו נושא בחשבונות הדירה וזאת על רקע הטענה לפיה הנתבע הוא זה שנושא בהוצאות המגורים בדירה. משכך, התובע חייב לשאת בכלל הוצאות המדור מהמועד בו יתגורר בגפו.
ביהמ"ש מורה על פינוי של הנתבע מהדירה בתוך שבעה ימים. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
