| עליון |
| 1 [עונשין] |
 |
| ע"פ 3870-20 בנימין דברה נ' מדינת ישראל (עליון; נ' הנדל, ד' ברק ארז, מ' מזוז; 29/07/21) - 34 ע' |
| עו"ד: דגנית כהן ויליאמס, יורם סגי זקס, דוד ויצטום |
בימ"ש פסק פה אחד כי העבירה של מכירת משקה משכר לקטין שבסעיף 193א לחוק העונשין אינה עבירה של אחריות קפידה, אלא עבירה של מחשבה פלילית; בין שופטי ההרכב התגלעה מחלוקת כיצד יש לפרש את חזקת המודעות שבסעיף 193א(ג1) לחוק העונשין, ובדעת רוב נפסק כי בעל עסק או מי שעובד בעסק לממכר משקאות משכרים, שמכר לקטין מבלי שקדמה לה בקשה להצגת תעודה מזהה, לא יוכל לסתור את חזקת המודעות באמצעות שום ראיה נוספת זולת תעודה מזהה, וכי בנסיבות העניין יש להותיר את הרשעת המערער בעבירה הנדונה על כנה.
 עונשין – עבירות – מכירת אלכוהול לקטינים
עונשין – מחשבה פלילית – עצימת עיניים
עונשין – מחשבה פלילית – מודעות
.
המערער מכר לקטין כבן 17 וחודשיים בקבוק בירה בשתי הזדמנויות שונות, בהפרש של כשעה, מבלי לדרוש ממנו להציג תעודה מזהה. הקטין היה סוכן משטרתי שפעל במסגרת מבצע נגד מכירת אלכוהול לקטינים. על יסוד עובדות אלה ביקשה המדינה להרשיע את המערער בשתי עבירות של מכירת משקה משכר לקטין. בימ"ש השלום זיכה את המערער, אך בימ"ש המחוזי הרשיעו בעבירות כאמור. הערעור מתמקד בחזקה שקבע המחוקק ביחס למודעות המוכר כי מדובר בקטין, אם לא התבקשה הצגת תעודה מזהה בעת הרכישה: "בעל עסק או מי שעובד בעסק שבו נמכרים משקאות משכרים, אשר מכר, הגיש או סיפק משקה משכר לקטין... חזקה כי היה מודע לכך שמכר, הגיש או סיפק משקה משכר לקטין, אלא אם כן הוכיח, ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, שהקטין הציג לו תעודה כאמור בסעיף קטן (ג), ולפיה הוא אינו קטין" (סעיף 193א(ג1) לחוק העונשין).
.
בית המשפט העליון (מפי השופט (בדימ') מזוז ובהסכמת השופטת ברק-ארז, בניגוד לדעתו החולקת של השופט הנדל) דחה את הערעור ופסק כי:
השופט בדימ' (מזוז) ציין כי סעיף 193א לחוק העונשין קובע איסור פלילי על מכירת משקה משכר לקטין. על מנת שהמוכר יוכל להימנע מביצוע העבירה, החוק מסמיך אותו לדרוש מהקונה "שיציג לו תעודה בה ניתן לוודא את גילו". החוק אמנם אינו מחייב את המוכר לזהות את הקונה באמצעות תעודה מזהה, אך אם לא עשה כן, קובע החוק כי "חזקה כי היה מודע לכך שמכר, הגיש או סיפק משקה משכר לקטין, אלא אם כן הוכיח, ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, שהקטין הציג לו תעודה כאמור בסעיף קטן (ג), ולפיה הוא אינו קטין". החוק מעניק למוכר כלי פשוט ואפקטיבי להימנע מביצוע העבירה, על ידי הסמכתו לדרוש תעודה מזהה מהמבקש לקנות משקה משכר. מקום שהמוכר לא עושה שימוש בכלי זה, הוא נוטל על עצמו, במודע, את הסיכון כי מדובר בקונה קטין, ואם אכן יסתבר שהקונה היה קטין, החוק קובע "חזקת עצימת עיניים", היינו - כי המוכר היה מודע לכך שמדובר בקטין, וזאת על בסיס הסיכון שלקח על עצמו כאשר נמנע מלדרוש תעודה מזהה לבירור גילו של הקונה, הימנעות אותה רואה החוק כ"עצימת עיניים", שדינה כדין מודעות.
כל חברי המותב הסכימו כי מדובר בעבירה של מחשבה פלילית, ולא בעבירה של אחריות קפידה. המחלוקת התמקדה באשר למשמעות שיש ליתן לחזקה הקבועה בסעיף 193א(ג1) לחוק. לגישת המדינה, מדובר בחזקה של עצימת עיניים, שהדרך היחידה לסתור אותה היא שהמוכר יוכיח שהקטין הציג לו תעודה ולפיה הוא אינו קטין. מאידך, לגישת המערער, החזקה אך מעבירה את הנטל לנאשם לענין הוכחת המודעות, אך אינה מגבילה את הגנתו רק למצב בו הוכיח שהקטין הציג לו תעודה לפיה הוא אינו קטין (כגון תעודה מזויפת), אלא הוא זכאי לסתור את החזקה גם בדרכים אחרות. השופט (בדימ') מזוז קבע כי פרשנות המערער אינה מתיישבת עם לשון החוק ועם הגיונו, וציין כי ההסדר שנקבע בחוק נועד - על ידי הסמכה לדרוש תעודה מזהה, לצד קביעת חזקת עצימת עיניים - לאפשר אכיפה אפקטיבית של איסור מכירת משקאות משכרים לקטינים.
השופט הנדל סבר בדעת מיעוט שיש קושי בפרשנות החוק כפשוטו ביחס לעקרונות יסוד בדין הפלילי, שכן עלולים להיות מצבים בהם הנסיבות מצביעות על כך שהמוכר עשוי היה באמת ובתמים לטעות בגילו של הקונה, ואז נמצא מרשיעים את המוכר למרות העדר מודעות לכך שמדובר בקטין. לפיכך השופט הנדל הציע פרשנות לפיה יש לקרוא את סעיף 193א(ג) לחוק כקובע "הסדר ייחודי וספציפי של עצימת עיניים", הקובע אמות מידה מקלות לשני התנאים לקיומה של "עצימת עיניים" הקבועים בסעיף 193(ג)(1) לחוק - באשר לקיומו של חשד שמדובר בקטין, ובאשר לחובת בירור החשד. על כך השיב השופט (בדימ') מזוז כי פרשנות זו אינה מתיישבת עם לשון החוק, ואף לא קיים קושי ביחס לעקרונות המשפט הפלילי המצדיק פרשנות מעין זו. לדעתו, התופעה כי בנסיבות מסוימות עשויה התנהגות לענות אחר יסודות העבירה, אך למרות זאת לא יהא זה צודק או ראוי להגיש כתב אישום, רווחת כמעט בכל סוגי העבירות והדרך להתמודד עימה היא במסגרת שיקול הדעת הרחב המסור לרשויות התביעה שלא להגיש כתב אישום אף בהתקיים ראיות לביסוס יסודות העבירה, מהטעם של "העדר ענין לציבור". בנסיבות המקרה סבר השופט (בדימ') מזוז כי יש להותיר את הרשעת המערער על כנה.
השופטת ברק-ארז ציינה כי לכאורה בעל עסק או עובד בו שמכר משקה אלכוהולי לקטין מוחזק כמי שידע את גילו של הקונה, ויכול לסתור חזקה זו רק אם יוכיח (ברף הוכחה של מאזן הסתברויות) שדרש הזדהות באמצעות תעודה מזהה, ולא בשום דרך אחרת. אלא שהסדר זה, המשקף איזון הגיוני שיפה לרוב המכריע של המקרים, עלול לגרום לאי-צדק במקרים שבהם הנאשם טעה טעות כנה ביחס לגילו של הקונה, אך גם לא דרש ממנו להציג תעודה מזהה. השופט הנדל ביקש לתת מענה לקושי זה על דרך אימוץ פרשנות לפיה חזקת המודעות האמורה בסעיף 193א(ג1) לחוק היא הסדר ספציפי של "עצימת עיניים", והיא ניתנת לסתירה. לשיטתו, לנאשם עומדת אפשרות לטעון שמדובר במקרה חריג שאינו בא בשערי הסעיף, מאחר שכלל לא קינן בלבו חשד סובייקטיבי כי מדובר בקטין, ואז תידרש התביעה להוכיח קיומו של חשד כאמור (תוך התייחסות למכלול הנסיבות). השופט הנדל סבור כי הדרך ליישב את החשש מפני אי-צדק במצבי קצה היא פרשנות הסעיף באופן שמחייב את התביעה לנהל מעין "הליך מקדמי" על מנת להכריע בשאלה האם הנאשם "עצם את עיניו" ביחס להיותו של רוכש המשקה האלכוהולי קטין, או שמא, כטענתו, כלל לא חשד באשר לכך.
השופט (בדימ') מזוז סבור כי יש לפרש את סעיף 193א(ג1) לחוק כפשוטו, כך שבמקרה של מכירת משקה אלכוהולי לקטין מבלי שקדמה לה בקשה להצגת תעודה מזהה, לא יוכל הנאשם לסתור את חזקת המודעות באמצעות שום ראיה נוספת זולת תעודה מזהה. המענה לאי-הצדק שעלול להיגרם במקרי גבול אמור להימצא, לשיטתו, בשיקול הדעת הרחב המסור לתביעה הפלילית ביחס להגשת כתב אישום. השופטת ברק-ארז הצטרפה לעמדת השופט (בדימ') מזוז. לדעתה, בהתחשב בלשון החוק ובתכליתו, אין מקום לפתוח בדרך פסיקתית את השער שסגר המחוקק להבאת ראיות נוספות שלא בא זכרן בסעיף 193א(ג1) לחוק. ודוק, לדעתה אין לשלול כי בנסיבות שבהן לא התבקשה הצגת תעודה מזהה אך קיים הסבר המניח את הדעת לכך, בימ"ש יביא במניין השיקולים הרלוונטיים לקביעת העונש גם את המגבלות הראייתיות שהטיל החוק על כוחו של הנאשם לסתור את חזקת המודעות; עוד סברה השופטת ברק-ארז כי נסיבות המקרה אינן תומכות בסטייה מלשון סעיף 193א(ג1) לחוק, ויש להותיר את הרשעת המערער על כנה. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [התיישנות] |
|
| רע"א 2399-21 פלוני נ' פלוני (עליון; י' עמית, נ' סולברג, י' וילנר; 29/07/21) - 20 ע' |
| עו"ד: עוזי לוי, אהרון דואני, שי סופר, ברק גליקמן |
בימ"ש פסק, כאן לראשונה, כי יש לפרש את סעיף 14 לחוק ההתיישנות כך שמרוץ התיישנותה של תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, לרבות תביעה לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, יושעה, ככלל, בתקופה שבה נתון התובע במאסר בחו"ל.
התיישנות – נזיקין – תקופת ההתיישנות
התיישנות – חישובה – הפסקת מירוץ ההתיישנות
התיישנות – מירוץ ההתיישנות – חריגים המאריכים את התקופה
התיישנות – תקופת ההתיישנות – בתביעה לפי חוק הפלת`ד
התיישנות – תקופת ההתיישנות – חריגים המאריכים את התקופה
.
בקשת רשות ערעור שעניינה בשאלה האם יש להשעות, מכוח סעיף 14 לחוק ההתיישנות, את מרוץ התיישנותה של תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, לרבות תביעה לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חוק הפלת"ד), למשך תקופת שהותו של התובע (המבקש בענייננו) במאסר בחוץ לארץ.
.
בית המשפט העליון (מפי השופטת וילנר ובהסכמת השופטים עמית וסולברג) נתן רשות ערעור, קיבל את הערעור ופסק כי:
סעיף 14 לחוק ההתיישנות קובע: "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו נמצא אחד מבעלי הדין בשטח מדינה, שמחמת התנאים שהיה נתון בהם שם או מחמת היחסים שהיו שוררים בין אותה מדינה לבין מדינת ישראל לא יכול היה, הוא או בעל דינו, לקיים את הבירור המשפטי". עיון בלשון הסעיף מעורר את השאלה, האם שהותו של ניזוק (שהוא תובע פוטנציאלי) במאסר בחו"ל עולה כדי "תנאים" שאינם מאפשרים לו "לקיים את הבירור המשפטי" בתביעה מעין זו? (כל האמור בדבר שהייה במאסר רלוונטי אף ביחס למעצר). בעניין צ'סר נפסק כי כדי להחיל את סעיף 14 לחוק, ולהשעות את מרוץ ההתיישנות למשך תקופה שבה היה אחד מבעלי הדין מצוי במדינה זרה, יש להוכיח כי בשל התנאים שבהם היה נתון אותו בעל דין, התקיים באותה תקופה "קושי ממשי" לנהל בישראל הליך משפטי ש"ימצה כראוי את בירור המחלוקת בין הצדדים".
לפיכך השאלה היא האם שהותו של תובע במאסר בחו"ל גורמת ל"קושי ממשי" לנהל תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, על מאפייניה הייחודיים. ניהול של כל תביעה אזרחית, גם אם אינה תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, עשוי להיתקל בקשיים שונים כאשר מי מבעלי הדין מצוי במאסר במדינה זרה. ואולם, השאלה אם קשיים אלה עולים, ככלל, כדי אותו "קושי ממשי" המאפשר את השעיית מרוץ ההתיישנות מכוח סעיף 14 לחוק היא שאלה קשה ומורכבת, אך אין צורך להכריע בה במקרה זה, שכן התביעה הנדונה היא תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף. תביעה מעין זו היא בעלת מאפיינים ייחודיים אשר מקימים, ככלל, "קושי ממשי" אינהרנטי לנהלה כראוי כאשר התובע-הניזוק שוהה במאסר במדינה זרה, וזאת אף בשים לב להתפתחויות הטכנולוגיות. הקשיים הכרוכים בהגשת חוות דעת רפואית, המהווה תנאי שבלעדיו אַין בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, כאשר התובע מצוי במאסר בחו"ל, עולים, לכל הפחות, כדי "קושי ממשי" (אף אם לא כדי מגבלה מוחלטת) לנהל תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף באופן "שימצה כראוי את בירור המחלוקת" בין הצדדים. זאת ועוד, נוסף על הקשיים הטמונים בניהול ההליך המשפטי, לאור היותה של חוות דעת רפואית חלק בלתי נפרד מכתב תביעתו של תובע המבקש להוכיח עניין שברפואה, ניתן לומר כי היעדר אפשרות להיבדק על-ידי מומחה רפואי בעת שהותו של התובע במאסר בחו"ל, מאיין למעשה אף את האפשרות להגיש תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, וממילא שולל את כוח התביעה העומד לניזוק-התובע. הקשיים המתוארים מצדיקים את השעיית מרוץ ההתיישנות מכוח סעיף 14 לחוק, למשך תקופת שהותו של התובע במאסר במדינה זרה.
לסיכום, יש לפרש את סעיף 14 לחוק ההתיישנות כך שמרוץ התיישנותה של תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, לרבות תביעה לפיצויים לפי חוק הפלת"ד, יושעה, ככלל, בתקופה שבה נתון התובע במאסר בחו"ל; במקרה זה, מאחר שאין להביא במניין תקופת ההתיישנות של תביעה שנייה שהגיש המבקש את תקופת המאסר בחו"ל שארכה כשנתיים ו-11 חודשים, הרי שתקופת התיישנותה של התביעה אינה עולה על שבע שנים, ומשכך תביעה זו לא התיישנה. הדיון יוחזר לבימ"ש השלום לשם בירור תביעת המבקש לגופה. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [פשיטת רגל] |
|
| ע"א 6553-20 עיריית תל אביב יפו נ' כונס הנכסים הרשמי (עליון; י' עמית, נ' סולברג, ד' מינץ; 29/07/21) - 23 ע' |
| עו"ד: רוי בר קהן, קלרה פונרוב, אסף ברקוביץ', דוד בן חיים, אמיר כספי |
ביהמ"ש העליון פוסק כי גם אם נתונה האפשרות בידי נושה בחוב שאינו בר-תביעה לנקיטת הליך משפטי נגד חייב, אין מקום לנקיטת הליכי גבייה על נכסי החייב – המוקנים על פי פקודת פשיטת הרגל לנאמן – מבלי שניתן אישורו של בימ"ש של פשיטת רגל כי ניתן לגבות את החוב מנכסים עודפים. החובה לפנות לביהמ"ש של פשיטת רגל מוטלת על הנושה, וזאת כדי למנוע מבעוד מועד את האפשרות שינוהלו הליכי גביה אשר תהיה להם השפעה על מסת נכסי החייב.
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – חוב שאינו בר תביעה
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – חוב בר תביעה
פשיטת רגל – הקפאת הליכים – חוב בר תביעה
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – סמכות בית-המשפט
פשיטת רגל – כינוס נכסים – עיכוב הליכים
פשיטת רגל – נושים – זכותם לתבוע
.
ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי בה הורה על ביטול הליך עיקול שנקטה המערערת (העירייה) בגין חובות ארנונה שיצר משיב 3 (חייב בהליך פשיטת רגל שקיבל הפטר מותנה בכפוף לתשלומים שנקבעו) כלפיה, לאחר מתן צו הכינוס.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט ד' מינץ בהסכמת השופטים י' עמית ונ' סולברג) דחה את הערעור ופסק:
נושה בחוב שאינו בר-תביעה אינו מנוע מלנקוט בהליכים נגד החייב בפשיטת רגל. אולם, חרף נקודת מוצא זו, נושה כאמור יתקל בקושי מעשי בגביית חובו, ועל כן יצטרך להצטייד מראש באישור בימ"ש של פשיטת רגל על מנת לנקוט בהליכי הגביה מהטעמים הבאים:
הליך פשיטת רגל לפי הפקודה סובב כולו סביב קיומם של חובות ברי-תביעה. חובות אלו קובעים את היקף הנשייה נגד החייב בהליך והם אלו המעניקים לנושים זכויות בנכסי החייב.
הגדרת חוב בר-תביעה כוללת בחוּבּה חוב קיים וגם חוב עתידי, ומשמעו של "חוב עתידי" אינו חוב שוטף חדש שנוצר לאחר צו הכינוס, כי אם חוב הנובע מ"התחייבויות מלפני מתן צו [כינוס]".
בהתאם לסעיף 20(א) לפקודה, משניתן צו כינוס נגד חייב מושהים כל ההליכים האינדיווידואליים התלויים ועומדים נגדו ונמנעת האפשרות לפתיחת תובענה חדשה נגדו. נפקותו של צו כינוס לנכסי החייב, המונע גבייה מחוץ להליך פשיטת הרגל, היא כלפי חובות ברי-תביעה בלבד. (זאת, למרות שבסיפא נאמר כי לא יפתח שום נושה בתובענה מבלי שנאמר שהיא מתייחסת רק לחוב בר-תביעה). משמעותה המעשית של הוראת עיכוב ההליכים היא כי החל ממועד מתן צו הכינוס, ניתן לתבוע ולגבות חוב בר-תביעה רק באמצעות השתתפות בהליכי פשיטת הרגל על ידי הגשת תביעת חוב לפי סעיף 71 לפקודה.
"קו פרשת המים" לגבי השאלה אם מדובר בחוב בר-תביעה או חוב שאינו בר-תביעה הוא מועד מתן צו הכינוס. חוב שנוצר לאחר מועד זה, אינו חוב בר-תביעה ולא ניתן להגיש תביעת חוב לגביו.
בכל הנוגע לחובות שאינם ברי-תביעה, על פי פשטותם של דברים ועל פי לשונה של הפקודה לא קיימת מניעה לנקוט בגינם בהליך משפטי חדש נגד החייב. ברם, נושה בחוב שאינו בר-תביעה עשוי להיתקל באופן טבעי בקושי מעשי לגבות את חובו (שלא באמצעות הליך פשיטת רגל נוסף), גם אם יזכה בדין, שכן נכסי פושט הרגל מוקנים כולם לנאמן כבר למן מועד מעשה פשיטת הרגל ועד למתן צו הפטר.
נושה בחוב שאינו בר-תביעה "לכוד" אפוא בין שמיים לארץ – מצד אחד הוא אינו נכלל בגדרי הנושים אשר יכולים להגיש תביעת חוב לנאמן; אך מצד שני אין ביכולתו להיפרע ולגבות את חובו, שכן כל נכסי החייב מוקנים לנאמן עד תום הליך פשיטת הרגל. הוא אמנם רשאי להגיש בקשת פשיטת רגל נוספת – או אז יוקנו לו הנכסים שלא חולקו בהליך פשיטת הרגל הקודמת והצטברו לאחר מועד הכרזת החייב פושט רגל. אך אם לא הוגשה בקשת פשיטת רגל נוספת – אין לו כיצד להיפרע מן החייב עד לאחר תום ההליך.
העובדה שכל נכסיו של החייב מוקנים לנאמן, אין משמעותה הבלעדית כי אין די נכסים מהם יכול נושה בחוב שאינו בר-תביעה להיפרע, מחוץ להליך פשיטת הרגל. ברם, התמונה המלאה על אודות מצבו הכלכלי של החייב, ובכלל זה מצבת נכסיו אל מול היקפי החובות, אינה פרושה לפני הנושה. הוא אינו יכול לדעת אם יש בנמצא נכסים "עודפים" לגביהם הוא יכול לנקוט בהליכי גבייה, אם לאו. לשם כך ועל מנת שיוכל להיפרע מנכסי החייב העודפים, נדרש אישורו של בימ"ש. זאת גם בשים לב לכך, שנקיטת הליך נגד החייב בלא כל פיקוח עלולה להשפיע גם על מסת נכסי החייב ועל קופת פשיטת הרגל העומדת להתחלק בין הנושים שבידיהם חובות ברי-תביעה.
רוצה לומר, כי על אף שגביית החובות על ידי נושים שאינם נוטלים חלק בהליך פשיטת הרגל בשל כך שאין בידם חוב בר-תביעה מצויה מחוץ לגדרו של הליך פשיטת הרגל, ביהמ"ש של פשיטת רגל פורש את כנפיו גם על הליכי הגבייה של נושים אלו. זאת כאמור בשל השפעתם של הליכים אלו על הליכי פשיטת הרגל של החייב. סמכות זו של ביהמ"ש מסורה לו מכוח הוראת סעיף 178 לפקודה.
לסיכום אפוא, גם אם נתונה האפשרות בידי נושה בחוב שאינו בר-תביעה לנקיטת הליך משפטי נגד חייב, אין מקום לנקיטת הליכי גבייה על נכסי החייב – המוקנים על פי פקודת פשיטת הרגל לנאמן – מבלי שניתן אישורו של בימ"ש כי ניתן לגבות את החוב מנכסים עודפים.
על מי חלה החובה לפנות לביהמ"ש של פשיטת רגל- הנושה שבידיו תביעה לגבי חוב שאינו בר-תביעה, או הנאמן השומר על נכסי החייב המוקנים לו וזאת לאחר הטלת העיקולים על ידי הנושה? ביהמ"ש קובע כי יש להטיל חובה זו על הנושה, וזאת כפי שהובהר לעיל, כדי למנוע מבעוד מועד את האפשרות שינוהלו הליכי גביה אשר תהיה להם השפעה על מסת נכסי החייב.
לכשתונח לפניו פנייתו של הנושה, ביהמ"ש יידרש בעיקר, בהקשר זה, לשאלה עד כמה הליכי הגבייה שינקטו על ידי הנושה יפגעו במאמצי הנאמן באיתור נכסים של החייב; עד כמה הליכי הגבייה יפגעו במסת הנכסים שיש לחייב העומדים לחלוקה בידי הנושים שבידיהם חובות ברי-תביעה; והאם קיימת יתרה עודפת המאפשרת נקיטת הליכים מצד אותו נושה.
באשר לטענת המערערת כי תוצאת פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי חושפת אותה לטענות התיישנות ושיהוי נפסק כי אף לעמדה המצמצמת על פיה נדרשת מניעה משפטית ממשית לצורך עצירת מירוץ ההתיישנות, ברי כי אם נמנע מהמערערת לנקוט הליכי גבייה, מחמת אי-קבלת אישור לכך, משמעות הדבר היא כי מירוץ ההתיישנות יעמוד מלכת. הוא הדין גם באשר לטענות שיהוי, בכפוף לכך שהמערערת אכן תפעל באופן סביר, בהתאם לאפשרויות הנתונות בידה, לגביית החוב. בשולי הדברים צוין כי סוגיית ההתיישנות קיבלה מענה מפורש במסגרת חוק חדלות פירעון – משנקבע בסעיף 32 שבו כי "התקופה שבה הוקפאו הליכים לפי פרק זה לא תבוא במניין התקופות הקבועות לפי חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958".
לאור כל האמור לעיל, שעה שהעיקול הוטל מבלי שהעירייה ביקשה את אישור ביהמ"ש, אכן היה מקום לבטלו. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [עונשין] [ראיות] [דיון פלילי] |
|
| ע"פ 3834-20 אליהו קלפון נ' מדינת ישראל (עליון; נ' הנדל, ד' מינץ, י' וילנר; 29/07/21) - 15 ע' |
| עו"ד: נגה בן סידי, אבי מוסקוביץ |
בימ"ש פסק כי די במארג הראיות שהובא על מנת להגיע למסקנה משפטית הגיונית אחת לפיה המערער הוא אשר תקף את הקרבן, ובהיעדר ספק סביר באשר למסקנה זו, או תזה הגיונית אחרת, בדין הורשע המערער בעבירת חבלה בכוונה מחמירה; בנוסף, אין מקום להתערב בעונש המאסר בפועל בן 8.5 שנות מאסר והפעלת מאסר על תנאי בן 12 חודשים במצטבר, אשר הושת על המערער.
עונשין – עבירות – חבלה בכוונה מחמירה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות אלימות
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התערבות ערכאת ערעור
ראיות – זיהוי – על ידי בית משפט
דיון פלילי – ערעור – אי-התערבות בממצאים עובדתיים
.
ערעור על הכרעת דינו של בימ"ש המחוזי בגדרה הורשע המערער בביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה. עוד נסוב הערעור על גזר הדין שבמסגרתו נגזרו על המערער, בין היתר, 8.5 שנות מאסר בפועל, וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי בן 12 חודשים שנגזר עליו בגין הרשעה קודמת. האמור נעשה על רקע סכסוך שפרץ בין המערער לקרבן, כאשר המערער ירה חץ בפניו של הקרבן מרובה דיג, ונמלט מיד לאחר מכן.
.
בית המשפט העליון (מפי השופטת וילנר ובהסכמת השופטים הנדל ומינץ) דחה את הערעור ופסק כי:
הערעור על הכרעת הדין נסוב בעיקר על זיהוי המערער כמבצע העבירה, ועל זיהויו בתור הדמות הנראית בסרטוני מצלמות האבטחה. כבר נפסק כי אף שנדרש מבימ"ש לנהוג זהירות יתרה בעשותו כן, רשאי הוא לסמוך על מראה עיניו ועל התרשמותו ממראהו של נאשם לשם זיהויו, וזאת, בין היתר, מתוך השוואה לראיה חפצית כלשהי כגון תמונה, סרט וידיאו או הקלטת קול. בתוך כך, נקבע כי כל עוד לא מדובר בהתרשמות הדורשת מומחיות, אין בכך כל פסול. בענייננו, בימ"ש קמא בחן את הסרטונים בעיקר בדרך של השוואה בין דמותו המזוהה של המערער בקבוצת סרטונים ראשונה ובין הדמות המופיעה בקבוצת סרטונים שנייה, וקבע נחרצות, לאור השוואה בין מספר סממנים חיצוניים של הדמויות שבסרטונים, כי הדמות הנראית בכולם היא של המערער. לא נמצא טעם להתערב בקביעה זו, הנשענת על התרשמותו הישירה של בימ"ש קמא מהסרטונים.
הטענה כי לא הוכח מעל לכל ספק סביר כי הדמות הנראית בסרטונים אוחזת ברובה מן הסוג שירה בקרבן, או כי הרובה הספציפי שהיא אוחזת הוא זה שביצע את הירי בקרבן, נדחתה. די בעובדה שהמערער תועד במועד ובמקום שבהם בוצעה תקיפת הקרבן, וזאת כאשר הוא אוחז בכלי תקיפה לא שכיח - רובה דיג, לרבות מנוסתו משם מיד לאחר מכן כאשר חוט משתחרר מתוך הרובה, לצד הקביעה כי החץ שננעץ בפני הקרבן נורה מרובה מסוג זה, כדי לשלול את האפשרות לקיומה של מסקנה הגיונית אחרת ממסכת הראיות האמורה, מלבד המסקנה שהמערער הוא שביצע את מעשה התקיפה.
טענת המערער כי לא הוכח מעל לכל ספק סביר כי הוא ידע כי יש בכוחו של רובה הדיג לגרום לחבלה מחמירה, ולפיכך יש ספק סביר בדבר קיומו של היסוד הנפשי הנדרש לביסוס עבירה זו, נדחתה. זאת, בשים לב, בין היתר, למטרתו הברורה של רובה הדיג לירות חצים לשם ציד דגים ולאור כיוונו של החץ לעבר ראשו של הקרבן; טענת המערער לפיה לא הוכח מניע לביצוע העבירה, ומכל מקום, כי יש בכך כדי להשפיע על הרשעתו, נדחתה. כלל הוא כי לא קיימת חובה להתחקות אחר המניע בעת בחינת יסודות העבירה, שהרי קיומו או העדרו אינו מעלה ואינו מוריד לעניין האחריות הפלילית. אמנם, במקרים בהם מתבססת התשתית הראייתית על ראיות נסיבתיות בלבד, עשוי היעדר מניע נראה-לעין לעורר ספק באשמת הנאשם, ואולם, כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו ולפי שיקול דעתו של בימ"ש, ובמקרים בהם יתר הראיות הנסיבתיות הן מוצקות, לא יהיה בהעדר המניע כדי לערערן. בענייננו, הכרעת הדין עומדת על קרקע מוצקה, ואין בהיעדר מניע מבורר כדי לערער זאת. מכל מקום, המערער הודה כי לו סכסוך עם הקורבן, אף אם לא ידוע מהו המניע הקונקרטי בנסיבות העניין.
אשר לערעור על גזר הדין, מקרה זה אינו נמנה בין אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בגזר הדין קמא. לא נמצא שהעונש שהושת על המערער חורג ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים שבהם נעשה שימוש בנשק קר. בנוסף, עונשו של המערער משקף באופן ראוי את מעשיו החמורים ואת הפגיעה הקשה שהסב לקרבן, את עברו האישי המכביד, והעובדה שחרף מאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו, לא נרתע המערער מלשוב לסורו. אף אין בנסיבות האישיות שהעלה המערער כדי להצדיק התערבות בגזר הדין. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [דיון אזרחי] [מסים] |
|
| רע"א 4193-21 ארז שמואלי נ' פקיד השומה היחידה הארצית לשומה (עליון; ע' גרוסקופף; 29/07/21) - 8 ע' |
| עו"ד: יורם הירשברג, איתן פינקלשטיין |
נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטה לדחות את בקשת המבקשים לצמצום היקפו של עיקול שהוטל על מטבעות דיגיטליים מסוג "ביטקוין" השייכים להם, בעקבות עליה שחלה בערכם. זאת, שכן בחינת מכלול הנסיבות מובילה למסקנה כי עליית השווי שחלה בערך הביטקוין אינה מהווה "שינוי נסיבות" המצדיק בחינה מחודשת של העיקול, בהיותם נכסים ספקולטיביים הנתונים לתנודתיות גבוהה במיוחד.
דיון אזרחי – סעדים זמניים – עיון מחדש
דיון אזרחי – סעדים זמניים – שיקולים בהענקתם
מסים – גבייה – עיקול
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש המחוזי במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים לצמצום היקפו של עיקול שהוטל על מטבעות דיגיטליים מסוג "ביטקוין" השייכים להם, בעקבות עליה שחלה בערכם. המבקשים טענו כי שווי הביטקוין שעוקלו עולה כיום במידה ניכרת על סכום חוב המס בו הם חייבים, ולפיכך היה על בימ"ש קמא לעקל רק מקצת מהמטבעות הדיגיטליים לגביהם התבקש העיקול.
.
בית המשפט העליון (השופט ע' גרוסקופף) דחה את הבקשה ופסק כי:
הלכה היא כי לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בנוגע לסעדים זמניים, ובכללם צווי עיקול זמניים, ומשכך לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בהחלטות הערכאה הדיונית בעניינים כגון דא, למעט במקרים חריגים. כך גם כאשר העיקול הזמני הוטל במסגרת סעיף 194 לפקודת מס הכנסה, הדומה במהותו לבקשה למתן סעד זמני, ולפיכך נבחן על פי אותן אמות מידה. המקרה דנן אינו בא בגדרם של מצבים חריגים אלו. סעיף 194 לפקודה מסמיך את בימ"ש להורות על עיקול רכוש של נישום לבקשת פקיד השומה במקרים בהם הנישום לא שילם את המס שבו חויב או לא נתן ערובה לתשלומו; במקרים בהם ארע שינוי נסיבות ממועד מתן צו העיקול, התגלו עובדות חדשות או שמלכתחילה לא הייתה הצדקה למתן הצו, רשאי בימ"ש, לבקשת הצדדים, לשוב ולעיין בתוכנו.
במקרה זה בחינת מכלול הנסיבות מובילה למסקנה כי עליית השווי שחלה בערכו של הביטקוין אינה מהווה "שינוי נסיבות" המצדיק בחינה מחודשת, כטענת המבקשים. זאת, שכן בנכסים ספקולטיביים כדוגמת הביטקוין, הנתונים כעניין שבשגרה לתנודתיות גבוהה במיוחד שעשויה לנוע לשני הכיוונים, לא ניתן לראות בשינויים בשווי הנובעים מעצם תנודתיות זו כ"שינוי נסיבות" המצדיק שינוי ההחלטה המקורית (וזאת להבדיל מעליית שווי נכס מעוקל הנובעת משינוי קבוע בערכו, כגון עליית ערך מקרקעין מעוקלים בעקבות שינוי ייעודם). אם תאמר אחרת, הרי שייווצר מצב א-סימטרי, במסגרתו כל אימת ששווי הנכס המעוקל יעלה, יידרש שחרור חלק מהעיקול, וזאת מבלי שתובטח אפשרות המעקל להגדיל את העיקול, במקרה שתתרחש ירידה בשווי הנכס המעוקל לאחר מכן. כתוצאה מכך אם שווי הנכס יעלה תחילה וירד לאחר מכן, עלולה המדינה למצוא עצמה עם עיקול ששוויו נמוך מהסכום הראשוני שעוקל להבטחת החבות.
בנסיבות המקרה דנן, שווי הביטקוין בסמוך למועד הטלת העיקול עמד על כ-10 מיליון ש"ח, דהיינו שוויו במועד זה היה נמוך מגובה חוב המס. אמנם מאז ועד היום חלה עלייה ניכרת בשער מטבע זה, כך שכיום ערך הביטקוין עולה משמעותית על גובה החוב. אך עלייה זו לבדה, המשקפת את התנודתיות בה מאופיין שער הביטקוין, אינה מצדיקה שינוי ההחלטה המקורית. כשם ששווי הביטקוין עלה בתקופה שחלפה, כך יכול הוא גם לרדת, ואין לדרוש מהמשיב 1-פקיד השומה, לשאת בסיכון כי שער המטבע ירד, כשם שלא ניתן לדרוש ממנו לשאת בסיכון כי שער המטבע יעלה. לצד האמור, פקיד השומה נהג בהגינות כלפי המבקשים ואיפשר להם לקבל החלטת השקעה. אך המבקשים אינם יכולים לעשות לכפות על פקיד השומה לקחת פוזיציה בהימור על שוויו העתידי של מטבע הביטקוין. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [בריאות] |
|
| בג"ץ 3746-19 פורום בריאות הנפש נ' משרד הבריאות (עליון; א' חיות, נ' הנדל, י' וילנר; 29/07/21) - 5 ע' |
| עו"ד: הדס ערן, גבריאל דיסני, יונתן פרידמן, ריבי צוק |
חוק שיקום נכי נפש בקהילה מטיל על משרד הבריאות חובה לסייע במימון שכ"ד לנכי נפש הזכאים לכך. חובה זו אינה מותנית בקיומו של מקור תקציבי, והסכום המוענק מכוחה הוא בבחינת תוספת לכל סכום לו זכאים המשתקמים מכוח הסדרים אחרים, לרבות מכוח נוהל משרד הבינוי והשיכון.
בריאות – חולי נפש – שיקום חולי נפש
.
העותרות מבקשות סיוע במימון שכר דירה לנכי נפש הזכאים לסל שיקום בהתאם לחוק שיקום נכי נפש בקהילה, במסגרות הדיור המפורטות בתוספת לחוק, וזאת לצורך שילובם של המשתקמים בקהילה.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ הורה על מחיקת העתירה, משמיצתה את עצמה:
סעיף ב(2) לתוספת לחוק מטיל על משרד הבריאות חובה לסייע במימון שכ"ד לנכי נפש הזכאים לכך. חובה זו אינה מותנית בקיומו של מקור תקציבי, והסכום המוענק מכוחה הוא בבחינת תוספת לכל סכום לו זכאים המשתקמים מכוח הסדרים אחרים, לרבות מכוח נוהל משרד הבינוי והשיכון. מסקנה זו נלמדת מלשון סעיף 24 לחוק, הקובע כי אין בחוק זה כדי להוסיף או לגרוע מהוראות דין אחרות, וכן מתכליתו לאפשר למשתקמים הזכאים להשתלב בקהילה במסגרות דיור המותאמות לצורכיהם, על-מנת להשיג דרגה מרבית אפשרית של עצמאות תפקודית ואיכות חיים, תוך שמירה על כבודם ברוח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.
משהמשיבים הכירו בחובת משרד הבריאות להעניק "סיוע אפקטיבי" במימון שכר דירה למשתקמים הזכאים, ומשגובש מתווה קונקרטי חדש – הוא מודל הסיוע הייעודי – במסגרתו מעניק משרד הבריאות סיוע נוסף בשכר דירה, דומה כי לטענות העותרות, ולמצער לחלק הארי של הטענות, ניתן מענה. מכל מקום, התשתית העובדתית הניצבת ביסוד העתירה השתנתה. משכך, לעת הזו העתירה מיצתה את עצמה ויש להורות על מחיקתה. טענות הצדדים ביחס למודל הסיוע הייעודי שמורות להם. בהתחשב בתרומת העתירה לקידום הנושא שעל הפרק, יישא המשיב 1 בהוצאות העותרות. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [בתי-משפט] |
|
| עע"מ 3723-21 רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים נ' עיריית אשקלון (עליון; ע' ברון; 28/07/21) - 7 ע' |
| עו"ד: יצחק שמוחה, רועי גנוט |
נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין של בימ"ש לעניינים מינהליים במסגרתו נדחתה עתירת המבקשת לביטול דרישות תשלום בסך של כ-5 מיליון שקלים בגין היטלי סלילה ותיעול, נוכח שיקולי מאזן הנוחות. נפסק כי המבקשת לא ביססה כדבעי את טענותיה ביחס לפגיעה שיסב לה התשלום וכי ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו ככל שיתקבל הערעור על פסק הדין.
בתי-משפט – עיכוב ביצוע – פסק דין
בתי-משפט – פסק-דין – עיכוב ביצוע
.
המבקשת, רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים, מחזיקה בנכס הידוע כ"גן לאומי אשקלון" המצוי בשטחה המוניציפאלי של המשיבה. בעקבות עבודות לפיתוח הגן הלאומי העירייה המשיבה שלחה לרשות דרישה לתשלום היטלי סלילה ותיעול בסך כולל של כ-5 מיליון ₪. בימ"ש לעניינים מינהליים דחה את עתירת המבקשת לביטול דרישת התשלום ומכאן בקשתה לעיכוב ביצוע פסק דינו.
.
בית המשפט העליון (השופטת ע' ברון) דחה את הבקשה ופסק כי:
ברירת המחדל היא שאין בהגשת ערעור על עתירה מינהלית כדי לעכב את ביצוע ההחלטה נושא ההליך; במילים אחרות, אין בהגשת ערעור כשלעצמה כדי לעכב את זכותו של בעל דין לממש את פירות זכייתו. על בעל דין המבקש עיכוב ביצוע מוטל הנטל להראות שני תנאים מצטברים: שסיכויי הערעור טובים ושמאזן הנוחות נוטה לטובתו. מקובל להמשיל את היחס בין שני תנאים אלה ל"מקבילית כוחות", כך שככל שמאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש עיכוב הביצוע, ניתן להקל בדרישה בנוגע לסיכויי הערעור, ולהפך. אולם, ככלל הבכורה נתונה למאזן הנוחות. במקרה הנדון, די בשיקולי מאזן הנוחות כדי לדחות את הבקשה, ואין צורך להידרש לסיכויי הערעור.
נקודת המוצא היא שכאשר מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע חיוב כספי, הנטייה תהיה שלא להיעתר לבקשה אלא במקרים חריגים; שכן, ככלל הנזק שייגרם מדחיית בקשה מעין זו הוא הפיך מעצם טבעו. המבקשת אמנם טענה כי מימוש פסק הדין עלול לפגוע בתקציבה ובפעילותה, אולם טענה זו הועלתה בכלליות ובהיעדר ביסוס. המבקשת לא תמכה את בקשתה בתשתית כלשהי שעשויה ללמד על כך שתשלום היטלי הפיתוח בעת הזו יסב לה נזק, לא כל שכן נזק בלתי הפיך.
זאת ועוד, למרות שמדובר בסכום לא מבוטל של כ-5 מיליון ש"ח, המבקשת לא העלתה כל טענה לעניין יכולתה להיפרע מן העירייה ככל שתזכה בערעור, ולא בכדי. שכן חזקה על העירייה שכרשות מקומית היא תוכל להשיב לרשות את מלוא הסכום שהאחרונה שילמה אם הערעור יתקבל. אמנם במסגרת שיקולי מאזן הנוחות נדרש בימ"ש להתייחס גם לפגיעה האפשרית באינטרס הציבור; ולא נעלמה טענת המבקשת ביחס לאופי פעילותה והעובדה שהיא מתפקדת לרווחת כלל הציבור. אולם, בענייננו עומד מנגד אינטרס ציבור תושבי העירייה. לכן, כאשר המבקשת לא ביססה כדבעי את טענותיה ביחס לפגיעה שיסב לה התשלום; ומשניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו ככל שיתקבל הערעור, אין יסוד לקבוע שהאינטרס הציבורי-כלכלי של המבקשת גובר על האינטרס של העירייה. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 8 [בתי-משפט] |
|
| עפ"ס (ארצי) 20001-07-21 אורטל אללוף קיסיל נ' מדינת ישראל (עבודה; ורדה וירט ליבנה; 27/07/21) - 7 ע' |
| עו"ד: |
ביה"ד הארצי דחה ערעור על החלטת ביה"ד האזורי לעבודה שלא לפסול עצמו מלדון בתביעת המערערת כנגד המשיבה, שכן אין בנסיבות העניין כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.
בתי-משפט – פסלות שופט – חשש ממשי למשוא פנים
בתי-משפט – פסלות שופט – עילות הפסלות
.
המערערת הועסקה אצל המשיבה בתפקיד של עוזרת משפטית לשופטת בבימ"ש המחוזי בבאר שבע. לאחר שהסתיימה העסקתה הגישה המערערת תביעה כנגד המשיבה לתשלום זכויות שונות בגין תקופת העסקתה ואופן סיומה. המערערת הגישה לביה"ד האזורי בקשה לפסילת המותב (השופט ד' גולדברג) משני טעמים: האחד, עניינו ב"קשרי עבודה בין המותב ובין גורמים מהותיים בהליך". בהקשר זה טענה המערערת כי "בין המותב ובין עורך הדין אבי ניסנקורן התקיימו קשרי עבודה, הן בעת ששניהם שימשו כעורכי דין של הסתדרות העובדים (למצער בין השנים 1997-1998), והן בעת שעורך הדין אבי ניסנקורן כיהן (אך לאחרונה) כשר המשפטים"; השני, נוגע לאופן ניהול ההליך ולמספר החלטות שקיבל המותב במהלכו. הבקשה נדחתה ומכאן הערעור.
.
בית הדין הארצי לעבודה (הנשיאה ו' וירט-ליבנה) דחה את הבקשה ופסק כי:
הוכחת עילת פסלות מחייבת ראיות משמעותיות, משום שהיא מטילה צל כבד על השופט ועל מערכת המשפט. עילת הפסלות תיבחן באמת מידה אובייקטיבית ואין די בתחושתם של בעלי הדין ובאי כוחם או בהשקפתם הסובייקטיבית; זאת ועוד, ככלל, השופט היושב בדין מוחזק כשופט מקצועי ומיומן, אשר ביכולתו לבחון את העניינים הנדונים לפניו במקצועיות וללא משוא פנים. לפיכך יינתן משקל רב לעמדת השופט או השופטת הדנים בהליך בכל הקשור להתקיימות עילת פסלות, וערכאת הערעור לא תתערב בשיקול דעתם אלא במקרים קיצוניים בלבד.
במקרה זה, לא נמצא מקום להתערב בהחלטת ביה"ד קמא בבקשת הפסלות, ממספר טעמים. ראשית, כאמור, עילת הפסלות מטילה צל כבד על השופט אישית ועל מערכת השפיטה. לפיכך, על הראיות שיש להביא לשם הוכחת קיומה של עילת פסלות להיות משמעותיות. השגות המערערת הנוגעות להחלטות דיוניות שהתקבלו בהליך אין מקומן בהליך פסלות. בהחלטות דיוניות כשלעצמן אין די כדי לבסס עילת פסלות, בין אם מדובר בהחלטה יחידה ובין אם מדובר במספר החלטות. עילת הפסלות נבחנת לפי אמת מידה אובייקטיבית, ולפיכך חוסר שביעות רצון של צד להליך מהחלטותיו של ביה"ד, אינו מהווה עילה המבססת חשש לניהול המשפט במשוא פנים, וטענות מסוג זה אינן יכולות להוות בסיס לפסילת השופט היושב בדין. ככל שהמערערת מבקשת להשיג על החלטות דיוניות היא רשאי לעשות כן בהתאם לדרכי ההשגה הקבועות בדין ולא באמצעות הליכי פסלות, גם אם הן לא לשביעות רצונה. מאחר שהמערערת לא פעלה בדרך זו, אין לה אלא להלין על עצמה.
שנית, "קשרי עבודה" עליהם הצביעה המערערת, לכאורה בין המותב ובין גורמים המעורבים בהליך, אינם קשרי עבודה המקימים חשש ולו מינימלי, כשלעצמם, למשוא פנים בניהול ההליך מצד המותב. לא זו בלבד אלא שהמרחק בין קשרים אלה לבין "קשרי עבודה" הוא גדול. מכאן כי היכרות שכזו אינה יכולה לשמש נימוק לפסילת המותב. בהתאם לאמור בהחלטת השופט גולדברג, הוא אינו מצוי בקשרי עבודה עם הגורמים המוזכרים בבקשה ובערעור מזה שנים רבות, ומכל מקום קשרים אלה לא התאפיינו בקרבה מיוחדת. אף לא נמצא בטיעוני המערערת מדוע מתקיימת זיקה כלשהי בין עו"ד ניסנקורן ובין ההליך. עם זאת, מטבע הדברים, בהליכים מסוג זה בהם מבקשת עובדת לשעבר לתבוע את הנהלת בתי המשפט בה הועסקה, בעילות וטענות הקשורות להעסקתה, תימצא בשלבים כאלה ואחרים של ההליך היכרות מסוימת בין גורמים שונים בתיק. היכרות מסוימת זו אינה מצדיקה, כשלעצמה, פסילת המותב.
לסיכום, לא נמצא כי התקיימו נסיבות אובייקטיביות המעלות חשש ממשי לקיומו של משוא פנים מצד ביה"ד האזורי, ומצדיקות פסילתו של המותב היושב בתיק. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 9 [נזיקין] |
|
| ת"א (ירושלים) 2287-00 יורשי המנוחה סופי צ'סר ז"ל נ' הארגון לשחרור פלסטין (מחוזי; מרים אילני; 21/07/21) - 39 ע' |
| עו"ד: ניצנה דרשן לייטנר, מיקי קידר, אבי גז, יוסף ארנון, ירון לביא |
בית המשפט קיבל את תביעת התובעים בחלקה וחייב את הנתבע – הארגון לשחרור פלסטין, לפצות אותם בגין אירוע חטיפת אונית נופש. בתוך כך, נדחתה דרישת התובעים לפסיקת פיצויים עונשיים והסתפק בית המשפט בפסיקת פיצויים מוגברים. נפסק, כי נזקן של התובעות הוא נזק לא ממוני.
נזיקין – אחריות – הרשות הפלסטינית
נזיקין – פיצויים – פיצויים עונשיים
נזיקין – פיצויים – שיעורם
נזיקין – נזקי גוף – קביעת נכות
נזיקין – פיצויים – בגין נזקי גוף
נזיקין – עוולות – כליאת שווא
.
התובעים הגישו תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו עקב חטיפת ספינת נופש בידי מחבלים. הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק והזכאות לפיצויים מוגברים או עונשיים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
חוות הדעת של המומחה מטעם התובעות לפיה החזית לשחרור פלסטין היא חלק בלתי נפרד מאש"ף, לא נסתרה על ידי חוות דעת נוגדת מצד אש"ף. הנתבע לא טען וממילא לא הוכיח כי לא עלה בידו להגיש חוות דעת בשל חלוף הזמן ולא בכדי. מדובר כאמור באירוע היסטורי פומבי ומפורסם, והדעת נותנת כי מומחים בתחום היסטורי זה, לא היו נמנעים מלחוות דעתם בנושא רק בשל חלוף הזמן. הימנעותו של אש"ף מלהגיש חוות דעת מטעמו שיסתור את חוות דעתו של המומחה מטעם התובעות בכל הנוגע לקשר שבין החזית לשחרור פלסטין ובין אש"ף כמו גם לקשר שבין אבו עבאס ואש"ף, פועלת לחובת אש"ף.
התובעות שנטל ההוכחה עליהן, לא הציגו ראיה ברורה למספר הימים שבהן הן הוחזקו כבנות ערובה. במיוחד כאשר מדובר באירוע היסטורי שאין קושי להוכיחו. בהעדר ראיה ברורה יש לקבוע כי מדובר בפרק זמן שבין יומיים לשלושה ימים שבהן התובעות הוחזקו בידי מחבלים תחת איומים אימה ופחד מפני הגרוע מכל.
נזקן של התובעות הוא נזק לא ממוני: פגיעה בחירותן וגרימת פחד ממשי מפני מוות קרוב. לתובעות לא נגרמה נכות צמיתה, הן לא נזקקו לטיפול רפואי והאירוע נמשך יומיים עד שלושה ימים בלבד.
בניגוד לפיצויים התרופתיים שתכליתם העיקרית היא השבת המצב לקדמותו, תכליתם של הפיצויים העונשיים דומה לתכליות של דיני העונשין, שעיקרן גמול והרתעה.
יש לקחת בחשבון את אופי הפגיעה וחומרתה בעת פסיקת פיצוי עונשי ושיעורו. לכן אף אם נניח כי ראוי לפסוק בנסיבות המקרה דנן פיצוי עונשי עקב חומרת המעשה והזדון שבמעשה, שיעור הפיצוי העונשי יושפע מאופי הנזק ושיעור הנזק שנגרם לתובעות.
בניגוד לפיצויים עונשיים, מטרתם של הפיצויים המוגברים היא לרפא נזק ממשי שנגרם לניזוק, במקום שבו הנזק הלא ממוני הוחמר עקב התנהגותו של המזיק.
הנזק הלא ממוני שנגרם לניזוק מוגבר בשל היסוד הנפשי של המזיק. הידיעה שהמזיק הזיק במזיד היא כשלעצמה מחמירה את הפגיעה בניזוק וגורמת לו עוגמת נפש נוספת על זו שגרמה העוולה עצמה עד שיש אף הרואים בפיצוי המוגבר ביטוי לא לפגיעה החמורה יותר ברגשותיו של הניזוק, אלא לפגיעה בראש נזק נפרד של פגיעה בכבוד.
יש לדחות את דרישת התובעים לפסיקת פיצויים עונשיים ולפסוק להם פיצויים מוגברים. בענייננו נזקן של התובעות הוא נזק לא ממוני: פגיעה בחירותן וגרימת פחד ממשי מפני מוות קרוב. לתובעות לא נגרמה נכות צמיתה, הן לא נזקקו לטיפול רפואי והאירוע נמשך יומיים עד שלושה ימים בלבד. לכן פיצוי מוגבר המפצה על הנזק הלא ממוני ולוקח בחשבון את הזדון שבמעשה, הוא הכלי הראוי בנסיבות העניין. הפיצוי המוגבר הוא פיצוי תרופתי ויש להעדיפו במקרה דנן על פיצוי עונשי. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [נזיקין] |
|
| ע"א (חיפה) 6911-03-21 עיד ג'בילי נ' מיסא סח (מחוזי; מאזן דאוד; 19/07/21) - 16 ע' |
| עו"ד: אבו עקל גזמאוי פאתן, ליאור חן |
האם קמה למשיבה עילת תביעה על פי חוק איסור לשון הרע, עקב טענתה שניתן היה לזהות מתוך הפרסום, שבו לא צוין במפורש שמה של המשיבה, כי הוא מיוחס לה?
נזיקין – פיצויים – בשל פרסום לשון הרע
נזיקין – עוולות – לשון הרע
.
ערעור וערעור שכנגד על פסק דין שדן בתביעה לפיצויים בשל פרסום "לשון הרע", שנתקבלה באופן חלקי על ידי בית משפט קמא תוך חיוב המערער בתשלום פיצויים. השאלות העיקריות שבמחלוקת הן: שאלת זיהוי הנפגע: האם ניתן להבין משני הפרסומים כי המשיבה היא מושא הפרסום? האם הנתונים הנוספים שכוללים פרסומים נוספים, רמיזות ותגוביות שנרשמו בזיקה לשני הפרסומים מוליכים למסקנה כי ניתן לזהות את הפרסום כמתייחס למשיבה? האם במקרה כמו המקרה דנן, בו שם הנפגע לא צוין בפרסום ניתן להידרש לנסיבות חיצוניות במובן סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, גם כאשר נסיבות אלה התרחשו לאחר הגשת התביעה?
.
בית המשפט פסק כלהלן:
עסקינן בפרסום במדיה טכנולוגית כאשר זירת הפרסום היא הרשת החברתית – פייסבוק. הוראות חוק איסור לשון הרע חלות גם על הפרסומים בפייסבוק וזאת בשינויים המתחייבים.
על בסיס שני הפרסומים עצמם, במנותק מיתר הנסיבות החיצוניות, קשה לקבוע לפי המבחן האובייקטיבי כי אדם סביר היה מזהה את הפרסומים כמתייחסים למשיבה.
בהתאם לסעיף 3 לחוק איסור לשון הרע זה, ניתן לקשור בין האדם לפרסום על בסיס נסיבות חיצוניות, או על בסיס שילוב בין הדברים לבין נסיבות חיצוניות.
על מנת שתתמלא הדרישה לזיהוי הנפגע, האדם הסביר אמור לזהות מתוך הפרסום הפוגע והנסיבות הקשורות בו באופן ברור מי הוא האדם אשר אליו מתייחסים הדברים שהם לשון הרע.
במקרה דנן, הפרסומים הנוספים והתגוביות מהווים המשך ישיר של שני הפרסומים הקודמים, וכשהם מצטברים ליתר הנתונים מקימים פוטנציאל לזהות את הפרסומים המכפישים עם המשיבה. הצטברות הפרסומים הנוספים האלה, המהווים נסיבות חיצוניות במובן סעיף 3 לחוק, עונה על המבחן האובייקטיבי הנדרש, לפיו האדם הסביר היה קושר בין הדברים האמורים בפרסום הראשון לבין המשיבה באופן ישיר ומזהה אותה כמי שהתייחסו ספציפית אליה.
אשר לפרסומים שפורסמו לאחר הגשת התביעה, הרי בית משפט קמא קבע ובצדק, כי אין מניעה להידרש לפרסומים אלו בפן הראייתי לצורך בחינת השאלה האם ניתן לזהות את שני הפרסומים מושא כתב התביעה כמתייחסים למשיבה. זאת ועוד, בפן הדיוני המערער לא התנגד להגשת פרסומים אלו כראיות.
באשר לשאלת שיעור הפיצוי המתאים בנסיבות העניין; השיקולים שנבחנו ע"י בית משפט קמא לצורך קביעת שיעור הפיצוי מקובלים ולכן אין מקום להתערב בסכום הפיצוי ללא הוכחת נזק שנפסק על ידי בית משפט קמא. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [פשיטת רגל] |
|
| פש"ר (חיפה) 46229-03-14 רמי משה נ' כונס נכסים רשמי מחוז חיפה והצפון (מחוזי; אילת דגן; 19/07/21) - 7 ע' |
| עו"ד: |
הסיבה לגישה המצמצמת את החלת ההפטר גם על חוב המזונות מקורה בעקרון המוסרי הנלווה לחוב זה. משלא עמד החייב בקריטריונים שנקבעו בפסיקה לצורך החלת ההפטר שניתן בעניינו, אין מקום להעתר לבקשה והחייב יוסיף וישא בתשלום עבור חוב המזונות.
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – הפטר
.
בקשת החייב לכלול את חוב המזונות לגרושתו ("הנושה") במסגרת צו ההפטר שניתן בעניינו. לשיטת החייב, בבוא בימ"ש לבחון את חוב המזונות בחלוף השנים, עם התבגרות ילדיו, יש להטות את המשקל לכיוון החייב ושיקומו בשל נסיבותיו האישיות ובשים לב לכך שמדובר בחוב עבר אשר לטענת החייב חלקו שולם זה מכבר לאורך השנים והנושה (לטענתו) אינה מתעקשת על פרעונו.
.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בקבעו:
סעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל קובע כי צו ההפטר יפטור את פושט הרגל מכל חוב בר-תביעה בפשיטת רגל, חוץ מ"חבות לפי פסק דין לחובותו בתובענת מזונות, להוציא מה שהורה בית המשפט במפורש לגבי החבות, במידה שהורה ובתנאים שהורה". הפסיקה הכירה בקיומם של חריגים בהם יינתן לחייב פטור מלא או חלקי מחוב מזונות. בשיקולים למתן הפטר בגין חוב מזונות נמנו בן היתר: גילו של החייב, מצבו הבריאותי, מצבו הכלכלי משך הימשכות הליך פשיטת הרגל ומצבת נכסיו.
ביהמ"ש העליון נדרש לשיקולים למתן צו הפטר על חוב מזונות במסגרת עניין סלימאן: כושר הפירעון הנוכחי של החייב ועד כמה הוא צפוי להשתנות בעתיד בשם לב לקיומם של נכסים בבעלותו, גילו, מצבו הבריאותי ומצבו המשפחתי; נסיבות היווצרות החוב – האם מדובר בחוב עבר בלבד או חוב שוטף הממשיך להצטבר, חלוף הזמן מעת יצירת החוב, "תרומת" החייב להיווצרות החוב והתמשכות ההליך והכל במטרה למנוע עידוד חייבים "למשוך" חובותיהם בשל שיקול של הפטר עתידי; מאמצי החייב לפרוע את החוב לאורך השנים או שמא נפרע החוב עקב הליכים יזומים של אחרים, וזאת מתוך דאגה כי הזכאים למזונות לא חסרו דברים בשל המחויבות ההורית לפעול לסיפוק קיום מינמאלי בכבוד של אלו התלויים בחייב כמו גם פעולות החייב למיצוי ההליכים העומדים לרשותו במסגרת ההוצל"פ כדי להבטיח לנושים כי יצאו ותועלת בידם. לבסוף הודגשה החשיבות שיש לתן לסוגיית תום הלב של החייב.
בעניין ברדה התייחס ביהמ"ש גם לתכלית הציבורית והסוציאלית הנעוצה בדרישה לקרטריונים ייחודים שיצדיקו מתן הפטר על חוב מזונות. ביהמ"ש התייחס לחשיבות חוב המזונות מבחינה סוציאלית לנושה החוב לצורך קיומו היום- יומי וכן לחוסר בקופה הציבורית שעה שהחייב לא משלם חובותיו.
החייב אינו עומד בקריטריונים שנקבעו לצורך החלת הפטר על חוב מזונות. עניינו בחייב בן 52 בריא ובעל כושר השתכרות. על פניו די בכך על מנת לדחות את הבקשה כבר מטעם זה. משעסקינן באדם בריא אשר כוחותיו במותניו וככל שאינו מועסק במשרה מלאה – לא אמורה להיות לו בעיה למצוא משרה חלקית נוספת על מנת להבטיח את רווחתו הכלכלית והאישית. החייב אינו נעזר בקצבאות המל"ל, ועל אף שמתאר התנהלות כלכלית דחוקה, בשל הפער בן הכנסותיו להוצאותיו, מתן ההפטר בעניינו אמור לרווח במקצת סוגיה זו לצד כמובן, אחריות החייב להגדיל הכנסותיו ככל שהוא מעוניין לעשות כן.
נסיבות היווצרות חוב המזונות הן מורכבות וקשה לחלץ מהן בסיס עובדתי שיעניק תמונה מלאה על התנהלות הצדדים. החייב מתאר כי לאורך השנים פעל לתשלום חוב המזונות וכי נטל חלק פעיל בגידול בניו ובכלכלתם. לזכות החייב יש לזקוף את העובדה כי חוב המזונות מתקיים במישור בינו ובין גרושתו מבלי שהמל"ל היה חלק מההליך, ועל כן קופת הציבור לא ניזוקה. החייב העלה טענות באשר לכספים שהעביר כביכול לנושה ולא עודכנו בהוצל"פ ובהליך הפש"ר. ודוק, נטל ההוכחה על העברת הכספים ועדכונם במערכות השונות רובץ על החייב. אין זה מסמכותו של בימ"ש של פש"ר או של הנאמן.
בימ"ש זה, אף בטרם סיים תפקידו בהליך, אינו יכול לדון ולהכריע בטענות החייב והנושה באשר להתנהלותם הכלכלית והבין-אישית. ככל שהצדדים מבקשים לברר טענותיהם לאשורם, הליך הפש"ר אינו הכתובת לבירור זה. יובהר כי בשים לב לחלוף השנים, ספק אם יש מקום לביצוע בירורים כאלו, מלבד הצורך בבירור הכלכלי בין הצדדים, וכי בשים לב לעובדה שהצדדים הורים לשני בגירים, ספק רב איזו תועלת עשויה לצמוח מבירור טענות אלו בשלב זה. בימ"ש כן יעודד את הצדדים לצור שיח בינהם ולהגיע להסכמות משפטיות בנוגע לחוב. המלצה זו מתחדדת נוכח העובדה כי החייבת לא הגישה עד מועד זה תביעת חוב בסוגיה זו והעידה על עצמה כמי שמתקשה למצות את זכויותיה המשפטיות.
ברור שאדם המצוי בהליך פש"ר נקלע למצוקה כלכלית. מצוקה זו מתחדדת שעה שמדובר בחוב מזונות עבר שתפח עם השנים וככל שהחייב קיבל הפטר, חוב זה עדיין מוטל על צווארו. עם זאת, בשים לב לכך שעניינו של החייב נבחן במסגרת הליך פש"ר, נדרשים תנאים מסוימים ביותר על מנת לקבל הפטר מחוב מזונות. הסיבה לגישה המצמצמת את החלת ההפטר גם על חוב המזונות מקורה בעקרון המוסרי הנלווה לחוב זה. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 12 [תכנון ובנייה] [משפט מינהלי] |
|
| עת"מ (תל אביב-יפו) 28963-02-21 ספי צביאלי נ' ועדה מקומית לתכנון תל אביב (מנהלי; יעל בלכר; 21/07/21) - 16 ע' |
| עו"ד: שרון מונטיפיורי גילן, יונתן ברמן, הילה קמפוס מזרחי, שרית דנה |
בית המשפט דחה על הסף עתירה שבמסגרתה ביקש לבטל את החלטת הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב יפו לאשרר מסמך מדיניות תכנון. נפסק, כי דינה של העתירה סילוק על הסף בהיותה עתירה מוקדמת שהוגשה בעוד ההליך התכנוני תלוי ועומד ומצוי בשלביו המוקדמים ובשל אי מיצוי ההליך המינהלי.
תכנון ובנייה – תכניות – התנגדות
משפט מינהלי – עתירה מינהלית – אי-מיצוי הליכים
תכנון ובנייה – תכניות – הפקדת תכנית
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – התערבות בית-המשפט
.
העותר, הגיש עתירה כנגד החלטת הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב יפו לאשרר מסמך מדיניות תכנון למרחב כיכר אתרים, המרינה ובריכת גורדון, שאושר בהחלטת ועדת המשנה של הוועדה המקומית. העותר טען לפגמים אשר נפלו, לפי הטענה, בהחלטה לאשר את מסמך המדיניות ומצדיקים, לשיטת העותר, את ביטולה. העותר טוען, כי מסמך המדיניות כובל שלא כדין את שיקול דעת הוועדה המקומית בשלב אישור התכנית המפורטת וסותר נורמות תכנוניות שונות.
.
בית המשפט דחה את העתירה ופסק כלהלן:
קבלת עמדתו של העותר תוביל, אפוא, לסרבול ולהתארכות של ההליך התכנוני, תוך התערבות של בית המשפט בהליך התכנוני ומארג האיזונים המובנה בו, בכך שתתאפשר ביקורת שיפוטית בשלביו השונים של ההליך התכנוני, טרם תכנון מוגמר.
יש לדחות את טענת העותר, כי בנסיבות העניין כאן, מדובר במעשה מנהלי מוגמר ושלם שניתן (ואף צריך) להעמידו לבחינה שיפוטית. אישור מסמך המדיניות במקרה דנן אינו אלא שלב ראשוני של התכנון המפורט, שלב מקדמי להכנת תכנית מפורטת. לאחר שתוכן ותוגש תכנית מפורטת, היא תדון במוסד התכנון ותתקבל החלטה בשאלת הפקדתה, שאף היא החלטת ביניים. אין חולק כי עתירה כנגד החלטה בדבר הפקדה היא עתירה מוקדמת. אם כך, ההחלטה לאשר מסמך מדיניות שלאורו תוכן התכנית שתופקד, היא בוודאי עתירה מוקדמת.
אין ממש בטענות העותר לאבחון נסיבותיו של עניין זה בשל היקף השטח או רזולוציית התכנון, והן נדחות. העיקר הוא שאין מדובר במסמך סטטוטורי שיוצר שינוי בתכנון המחייב, כי אם בשלב מקדים, בבחינת קריאת כיוון בלבד, לצורך הכנת תכנון מפורט שטרם גובש במוסדות התכנון ובהליך התכנוני המקובל לשלביו. מה גם שטענות אלה אינן עולות בקנה אחד עם טענות העותר לחשיבות הרבה מאוד שמצא שיש לתכנון אזור כיכר אתרים.
אין להסכין עם עתירות לשיעורין, בשלבי ביניים של ההליך התכנוני ובטרם מיצויו. מקל וחומר בענייננו, כשמדובר בשלב מקדמי להכנת התכנון המפורט. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [תכנון ובנייה] [מקרקעין] |
|
| עת"מ (חיפה) 29693-04-21 מיקי מירסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה (מנהלי; מנחם רניאל; 06/07/21) - 7 ע' |
| עו"ד: רן עמיאל, הילה אלגרבלי |
החלטת הוועדה המקומית בדבר דחיית התנגדות העותרים ואישור בקשת המשיב 2 להיתר להוספת ממ"ד לדירתו, דינה להתבטל מחמת פגמים מנהליים. כך למשל, ע"פ הדין, אם אין נימוק אחר – יש לבסס את זכותו הקניינית של מבקש היתר לבנות לפי ההיתר כתנאי לדיון בבקשה.
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – החלטותיהן
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – שיקול דעת
תכנון ובנייה – היתר בנייה – בקשה להיתר בנייה
מקרקעין – בתים משותפים – הרחבת דירה
.
העותרים והמשיב 2 הם בעלי דירות בבניין. המשיב 2 הגיש בקשה להיתר להוספת ממ"ד לדירתו. העותרים הגישו התנגדות לבקשה. המשיבה 1 דחתה את ההתנגדות של העותרים ואישרה את בקשת המשיב 2. מכאן העתירה, בה מועלות טענות בדבר פגמים מנהליים שנפלו בהחלטת הוועדה.
.
בימ"ש לעניינים מנהליים קיבל את העתירה בקבעו:
יש לדחות את טענת המשיבה כאילו הייתה רשאית לדון בבקשה להיתר ע"פ חתימת 2 בעלי דירות מתוך 6. אכן, יש למשיבה שק"ד בשאלה האם לעכב את הדיון בבקשה להיתר עקב מחלוקת קניינית, אך שיקול הדעת נעשה לראשונה בכתב התשובה מטעמה. דהיינו, המשיבה לא החליטה להפעיל את שיקול דעתה ולדון בבקשה למרות שהיא נתמכת רק ע"י שליש מבעלי הזכויות, אלא הניחה שהכלל הוא לדון בבקשה שאינה מוגשת ע"י כל בעלי הזכויות וכי יש להפעיל שק"ד רק על מנת להימנע מדיון בשאלות התכנוניות. זה אינו הדין. ע"פ הדין, אם אין נימוק אחר – יש לבסס את זכותו הקניינית של מבקש היתר לבנות לפי ההיתר כתנאי לדיון בבקשה. בכך נפל בהחלטת הוועדה פגם מנהלי.
פגם מנהלי נוסף נפל בכך שהעותרים לא זומנו לדיון בע"פ בוועדת שכנים. טענת העותרים בדבר נוהג לקיים וועדת שכנים ולאפשר דיון בע"פ בטענות המתנגדים, ובדבר הבטחה מפורשת שניתנה לעותרים כחודש לפני החלטת המשיבה – לא הוכחשה ולא נסתרה בתשובת המשיבה. בנסיבות אלה, אין די בכך שהמשיבה מסתמכת על התקנות שלא קבעו זכות כזו. התקנות לא אסרו על קיום ועדת שכנים והוכח נוהג כזה אצל המשיבה. בביהמ"ש טענה המשיבה שעקב הקורונה הופסקו ועדות השכנים, אך מלבד העובדה שטענה זו היא טענה עובדתית שלא הוכחה אף לכאורה, ומלבד העובדה שהיא חורגת מהאמור בכתבי הטענות, הרי שהבטחת המשיבה לקיים ועדת שכנים ניתנה בעוד הקורונה במלוא תוקפה, והשמועה אומרת שנמצאו דרכים לקיים דיונים, בבימ"ש ובמקומות אחרים, באמצעות זום והיוועדות חזותית.
פגם נוסף נפל בהחלטת המשיבה הוא שההחלטה לא נומקה, אלא בנימוק שאינו נכון. אין ספק שקביעת המשיבה לפיה אין חפיפה בין כל הדירות בשני האגפים, אינה נכונה. זאת, הן משום שאין בבניין שני אגפים, אלא שתי חזיתות של אותו בניין, והן משום שיש בבניין דירות המשתרעות מחזית אחת לחזית השנייה, על פני כל הקומה. אין בהחלטה נימוק אחר וזו החלטה שאינה מנומקת, בניגוד לחובת המשיבה לנמק החלטותיה. כל הסברי המשיבה בתשובתה אודות קווי הבניין והאפשרות שדווקא בבניין זה, בניגוד לכל הרחוב, יעמוד מגדל הממ"דים בחזית ולא בצד הבניין, הם הסברים מאוחרים שלא נכללו בהחלטה.
תמוה שהמשיבה מחזיקה טובה לעצמה בשל כך שעיכבה את המשך תהליך הרישוי עד לסיום ההליכים בעתירה. ע"פ החלטתה, עיכבה את הוצאת ההיתר עד 30 יום לאחר המצאת ההחלטה. אך עד היום עוד לא הומצאה ההחלטה לעותרים.... עוד לא התחלנו לספור 30 יום. נכון שהעתירה הוגשה משום שנודע לעותרים על ההחלטה, אך כפי שנקבע בתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), יש אבחנה בין פרסום ההחלטה, קבלת ההחלטה וידיעה עליה. העתירה מוגשת לפי המוקדם מכל אלה, ואילו לפי החלטת המשיבה, דווקא המצאת ההחלטה היא המתחילה את מרוץ 30 הימים להוצאת היתר בנייה.
בשים לב לפגמים המנהליים שנפלו בהחלטת המשיבה, נמצא לבטלה. הדיון מוחזר למשיבה כדי שתדון ותחליט בהתנגדויות העותרים. אמנם, לשיטת העותרים אין לדון כלל בבקשה. ברם, אין חובה לכנס את האסיפה הכללית של הדיירים. חוק המקרקעין קובע שדי בהסכמת בעלי הדירות, ואין היא צריכה להיות מושגת ע"י אסיפה. ככל שנכללו בהתנגדות טענות בדבר אי הצגת המציאות כראוי בבקשה להיתר, הן ידונו ע"י המשיבה. ככל שנכללו בהתנגדות טענות בדבר חוסר בחתימות, הן ידונו ע"י המשיבה. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 14 [תגמולים] [עורכי-דין] [עשיית עושר ולא במשפט] |
|
| תא"מ (נתניה) 22600-01-17 אברהם גנאח נ' רחל דואני (שלום; אלי ברנד; 22/07/21) - 17 ע' |
| עו"ד: דקלה עקנין שרעבי, עמרם דואני |
בית המשפט קיבל תביעה להשבת שכר טרחה עודף ששילם התובע לנתבעות עבור טיפולן בבקשתו להכיר בו כניצול שואה בהתאם לחוק נכי רדיפות הנאצים. הנתבעות לא הוכיחו כי ההשבה בלתי צודקת, באופן שיביא לכך שיש עילה לפתור אותן מחובת ההשבה.
תגמולים – נכי רדיפות הנאצים – שכר טרחה
עורכי-דין – שכר טרחה – תביעה של נכי רדיפות הנאצים
עשיית עושר ולא במשפט – השבה – פטור מהשבה
.
תביעת השבת שכר טרחה עודף בקשר לשכר טרחה ששילם התובע לנתבעות עבור טיפולן בבקשתו להכיר בו כניצול שואה בהתאם לחוק נכי רדיפות הנאצים.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
הנתבעות החליטו שלא להשיב לתובע 25% משכר הטרחה העודף ובשל כך הוגשה תובענה זו. יש לבחון, האם עומדות להן טענות ההגנה שקבע המחוקק בהפנותו אל חוק עשיית עושר ולא במשפט.
סעיף 2 לחוק עשיית עושר קובע כי: "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".
הנתבעות לא הוכיחו כי מתקיים ולו אחד מן השיקולים שנקבעו בפסיקה לצורך הקביעה כי ההשבה בלתי צודקת, באופן שיביא לכך שיש עילה לפתור אותן מחובת ההשבה.
יש לזכור כי הסיבה לחקיקת תיקון מס' 20 ולהוראות חוק נכי רדיפות הנאצים הייחודיות המחייבות השבה של סכום ששולם על פי הסכם שלא היה אסור במועד כריתתו באופן רטרואקטיבי נשענת על הצורך להגן על אוכלוסיה מוחלשת ופגועה שהמחוקק סבר כי על גבי מצב בסיסי זה נגרם לה עוול ונגבו ממנה תשלומים שאינם הוגנים עבור טיפול בצורך ובזכות שלה, וחוסר ההגינות התעצם לאחר ההחלטה המינהלית שהקלה משמעותית את העבודה הנדרשת לשם טיפול בעניינם.
העובדה שמדובר באנשים מבוגרים שעברו אירועים וחוויות קשים במהלך חייהם ורק בשנת 2010 החלה המדינה להכיר בכך באופן כולל וקבעה כי יש לשלם את התגמולים להם הם זכאים, ובה בעת גבו מהם מטפלים – ביניהם הנתבעות דכאן – שכר טרחה בשיעור של מכפלות מסכום התגמול תמורת עבודה מועטה, מלמדת על חשיבות ההשבה באופן פוזיטיבי ועל הצורך להוכיח ברחל בתך הקטנה כי במקרה ספציפי אין היא מוצדקת, והנתבעות לא הוכיחו זאת. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [דיון אזרחי] |
|
| ת"א (הרצליה) 65391-02-18 קשר רנט א קאר בע"מ נ' נידאל ג'אבר (שלום; אמיר ויצנבליט; 22/07/21) - 11 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט הורה על ביטול פסק דין שניתן בהיעדר התייצבות, בכפוף לתשלום הוצאות בסך 10,000 ₪ לתובעת וכן בהפקדת סך של 40,000 ₪ בקופת בית המשפט.
דיון אזרחי – ביטול פסק-דין – שניתן במעמד צד אחד
דיון אזרחי – המצאת כתבי-בי-דין – צפייה במערכת ממוכנת
.
בקשת הנתבעים לביטול פסק דין שניתן בהיעדר התייצבות.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
אין מקום לבטל את פסק הדין מחובת הצדק. הנתבעים לא התייצבו לדיון ללא "טעם סביר לאי ההתייצבות" (תקנה 75 לתקנות סד"א החדשות), ועל כן בדין ניתן לטובת התובעת פסק דין בהיעדר התייצבות ולא היה מקום לדחות את מועד הדיון פעם נוספת.
מכאן, שביטול פסק הדין נתון לשיקול דעת בית המשפט. ככלל, שני שיקולים מנחים שיקול דעת זה: סיבת אי ההתייצבות וטענות ההגנה. אשר לשיקול הראשון, הנתבעים לא הציגו טעם משכנע מדוע לא התייצבו לדיון. בבקשה אין טענה בהירה לכך שהנתבעים לא היו מודעים למועד הדיון. גם אין הסבר לכך בהיעדר תצהיר מצד הנתבעים. היעדר ההסבר לאי התייצבות הנתבעים מתעצם לאור העובדה שמדובר בדיון שמועדו נקבע בעקבות בקשת הנתבעים.
אשר לשיקול השני, בית המשפט מוכן להניח שלנתבעים טענות הגנה שיש לשומען. קיימות טענות של הנתבעים הראויות לבירור, למשל, טענות התובעת בדבר רישיון הנהיגה של הנתבעת 2 (כמו גם יתר הטענות שבכתב ההגנה).
נדרש איזון בין אי התייצבות הנתבעים לדיון, אי מתן הסבר מספק מצידם לכך, רצונה של התובעת להביא לבירור תביעתה באורח מהיר והאינטרס הציבורי שבקיום דיונים במועדם, ומנגד, זכות הגישה לערכאות של הנתבעים ובירור טענות ההגנה שלהם. איזון זה, בנסיבות העניין, מביא להכפפת ביטול פסק הדין לתשלום הוצאות משפט ולהפקדת חלק מסכום התביעה בקופת בית המשפט. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [ראיות] [דיון פלילי] |
|
| ת"פ (ירושלים) 10663-08-18 מדינת ישראל נ' פלוני (שלום; איתן כהן; 21/07/21) - 18 ע' |
| עו"ד: |
המאשימה לא עברה את המשוכה הראייתית הנדרשת לשם הרשעה בפלילים ועל כן מתחייבת המסקנה שיש לזכות את הנאשם מחמת הספק. אין הצדקה להרשיע את הנאשם על סמך הודעותיה של המתלוננת במשטרה כיוון שלא הוצג הסבר משכנע בנוגע לשינוי גירסתה וכיוון שמהימנותה הכוללת נפגמה מראיות אחרות שהובאו במשפט.
ראיות – עדות – יחידה
דיון פלילי – הכרעת-דין – זיכוי
.
נגד הנאשם הוגש כתב אישום הכולל שני אישומים. באישום הראשון הואשם בעבירות של כליאת שווא, איומים ותקיפת בת זוג. באישום השני הואשם בתקיפת בת זוג.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
עדות המתלוננת היא עדות ישירה יחידה מטעם התביעה. משמתבקש בית המשפט להרשיע נאשם על סמך עדות ישירה אחת עליו לדקדק בה היטב ולבחון אותה בזהירות רבה. כדי שתהווה בסיס להרשעה, על עדות יחידה להיות חד משמעית, עקבית, משכנעת, ונקייה מספקות. עליה להיות מהימנה, קוהרנטית ולהשתלב בראיות אחרות שהובאו במשפט.
עדותה של המתלוננת בבית המשפט הייתה שונה מגרסתה במשטרה, והותירה רושם בלתי מהימן ובלתי משכנע. במהלך עדותה, לא חקר התובע את המתלוננת בדבר המניעים והסיבות שהובילו אותה לשנות את גרסתה, לא הטיח את בה את הסיבות שלדעתו הובילו לשינוי גרסתה, לא ביקש את הסבריה לפערים בגרסתה, ואלה ממילא גם לא נשמעו. בנסיבות חסרות אלה, לא ביסס התובע כדבעי את טענתו שיש להעדיף את ההודעה על פני העדות וכפועל יוצא מכך נותר בית המשפט ללא כלים להחליט אם מסרה המתלוננת אמת בהודעתה או שמא בעדותה או שמא אף לא באחת מהן.
כיוון שעדות המתלוננת היא עדות ישירה יחידה והציר המרכזי בראיות התביעה, וכיוון שלא ניתן לבסס את העדפת הודעתה במשטרה על פני עדותה בבית המשפט או לקבוע ממצא כלשהו על סמך דבריה, נותרנו עם עדותה שלא רכשה את אמון בית המשפט. בחינת גרסתה של המתלוננת בכללותה מעלה שקיימים בה ליקויים מהותיים שבהצטרפותם יחדיו פוגמים פגימה ממשית במשקלה הראייתי, ואינם מאפשרים לבסס עליה הרשעה. אין הצדקה להרשיע את הנאשם על סמך הודעותיה של המתלוננת במשטרה כיוון שלא הוצג הסבר משכנע בנוגע לשינוי גירסתה וכיוון שמהימנותה הכוללת נפגמה מראיות אחרות שהובאו במשפט.
המאשימה לא עברה את המשוכה הראייתית הנדרשת לשם הרשעה בפלילים ועל כן מתחייבת המסקנה שיש לזכות את הנאשם מחמת הספק. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [נזיקין] |
|
| ת"א (חיפה) 51886-09-16 ש.ח נ' תפוז אטרקציות בע''מ (שלום; אחסאן כנעאן; 20/07/21) - 15 ע' |
| עו"ד: מאיר ברק, מארק שירין |
תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע עת השתתף בפעילות ספורטיבית – משחק "פיינטבול" – כחלק מאימון במסגרת שירותו הצבאי. נדונה שאלת אחריות מפעיל משחק פיינטבול כלפי המשתתפים במשחק.
נזיקין – אחריות – ארגון ספורט
נזיקין – אחריות – הטלתה
נזיקין – אשם – אשם תורם
.
תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע עת השתתף בפעילות ספורטיבית – משחק "פיינטבול" – כחלק מאימון במסגרת שירותו הצבאי.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
קיימת חובת זהירות של מפעיל משחק פיינטבול, בין אם בכל הקשור לפציעות בגין תנאי השטח ובין אם לפציעה עקב היות הציוד לא תקין. אומנם רמת הזהירות בשני המקרים אינה זהה. נכון שאין זה סביר לבקש ממפעיל פעילות פיינטבול לרפד את השטח ולגדרו שכן במקרה זה אופי הפעילות – אימון פלוגתי של הצבא – דורש כי השטח יהיה כמה שיותר קרוב למציאות, על מנת לאפשר לחיילים לדמות תנאי שטח אמיתיים. לכן הטלת אחריות על פציעות, בגין תנאי השטח תהיה במקרים נדירים כאשר לדוגמא יש מפגעים חמורים ביותר כגון בור מכוסה בחלקו שקשה להבחין בו, והמפעיל לא דאג להזהיר מפניו. על מפעיל הפעילות לנקוט באמצעי זהירות בעניין זה בדמות מתן הדרכה ואזהרה נאותים.
מאידך, פציעות בשל אי אספקת ציוד מגן או פגם בציוד המגן יכול ויטיל אחריות ברמה גבוהה יותר, על מפעיל משחק הפיינטבול, אם הלה לא נקט באמצעים סבירים למניעת הנזק. פגם במסכה בדמות התרופפות בגומיות הגורם לכך שהמסכה אינה יושבת בצורה טובה או נופלת מהפנים מקים צפיות כי יגרמו פגיעות בפנים ובעיניים, בעת קיום המשחק וכתוצאה מכך. כפועל יוצא מכך, יש להטיל חובה על מארגן הפעילות לנקוט באמצעי זהירות ולוודא שציוד המגן יהיה תקין.
משלא הוכח כי הנתבעת נקטה באמצעי זהירות, כגון בדיקה שוטפת של הרצועות והחלפתן בעת הצורך, עולה כי התרשלה והפרה את חובתה כלפי התובע. בנוסף, יש קשר סיבתי בין אי נקיטת אמצעי הזהירות לבין הנזק שאירע לתובע. מהבחינה העובדתית, אילו היו נבדקות הרצועות בצורה שוטפת, סביר להניח שהרצועות הלא תקינות היו מוחלפות והתוצאה המצערת לא הייתה מתרחשת. יתרה מכך, לא הוכח על ידי הנתבעות מה היא הרמה המקצועית של המדריכים, אלו הוראות קיבלו בנוגע לבדיקת המסכות, האם הונחו לבדוק תקינתם ובאיזה אופן. כל אלה הותירה הנתבעת בערפל, לא הביאה עדים שיעידו מכלי ראשון על אמצעי המניעה שנקטה, אם נקטה, דבר שיש לזקוף לחובתה. לכן מכל הסיבות הנ"ל, יש להטיל את האחריות לאירוע התאונה על הנתבעת.
יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 10%. התובע בעדותו מסר כי הוא יודע שבמקרה שיש משהו לא תקין עליו להרים את הנשק ולצעוק חדל. בעדותו מסר כי כשהמסכה נפלה מפניו, הוא החזיק אותה בכתף תוך כדי זחילה. במקום זאת, היה עליו לעמוד ולצעוק "חדל" ולא להמשיך בזחילה. מאידך מסר התובע כי כל העניין, מרגע נפילת המסכה ועד שנפגע בעינו, חלפו שנייה או שתיים. מסיבה זו יש להטיל את עיקר האשמה לפתחה של הנתבעת ואין להפריז באשם התורם, במיוחד שהתובע פנה לפני האירוע למדריך והתלונן שהמסכה אינה יושבת טוב אך הלה הורה לו להמשיך במשחק עם אותה מסכה. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [נזיקין] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 21444-06-16 מ.א נ' מדינת ישראל (שלום; יובל גזית; 08/07/21) - 25 ע' |
| עו"ד: דמתי קולה, אמיר כצנלסון, שמעון כץ, מיכל עציוני |
לא נמצא שהייתה רשלנות רפואית בבחירת הדרך של גרידה ואף לא בדרך ביצועה. לצד זאת, התקבלה התביעה נגד נתבעת 1 בגין פגיעה באוטונומיה. בית המשפט חייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעת סך של 60,000 ₪.
נזיקין – רשלנות – רשלנות רפואית
נזיקין – עוולות – העדר הסכמה מדעת
נזיקין – עוולות – פגיעה באוטונומיה
נזיקין – פיצויים – פגיעה באוטונומיה
.
עסקינן בתביעה שעילתה רשלנות רפואית המתבטאת על פי הנטען בבחירת הליך טיפולי שגוי בטיפול בתובעת שסבלה מדימום בתקופת משכב לידה, באי מעקב נאות אחרי ביצוע הליך זה וכן בכשל ובאיחור באבחון מצבה של התובעת לאחר מכן. כל אלו הביאו, לטענת התובעת, להידבקויות קשות ברחמה, וכתוצאה מכך לתסמונת אשרמן ועקרות בלתי הפיכה, מנעו ממנה להביא ילדים נוספים לעולם והסבו לה כאב וסבל בל יתוארו.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
לא נמצא שהייתה התרשלות בבחירת הדרך של גרידה ואף לא בדרך ביצועה. אין ספק, כי הגרידה הינה האפשרות המסוכנת ביותר. אלא שבמצבים מסוימים אי נקיטת פעולה מתערבת עשויה לגרום לסיכונים ולנזקים קשים יותר מאשר סיבוכים או תופעות לוואי של נקיטה בפעולה מתערבת. לא ניתן להתעלם ממדדי החום והדופק של התובעת וכן מתוצאת בדיקת האולטרה סאונד, כמו גם מגודל קריש הדם שעימו הגיעה התובעת ושהרכבו לא היה ידוע לצוות הרפואי בזמן אמת, כמו גם מהרגישות בצוואר הרחם.
באשר לעילת היעדר הסכמה מדעת – הגם שבחירה בגרידה הייתה אופציה סבירה, ההליך בוצע בתובעת ללא הסכמה מדעת. יחד עם זאת, לא הוכח הקשר הסיבתי. הערכת ההסתברות שהתובעת, הייתה מסרבת לטיפול או בוחרת בדרך טיפול אחרת, תיעשה, על בסיס, מבחן אובייקטיבי, על פי אמות מידה של "המטופל הסביר" ובהתייחס לנסיבותיו הסובייקטיביות של התובע, דהיינו; מתוך ניסיון להעריך מלכתחילה ולא בדיעבד – מה הייתה בחירתה כמטופלת סבירה ובהתחשב בנסיבותיה האישיות, מצבה הנפשי והעדפותיה, טרם הטיפול. ההתרשמות היא שהתובעת לא הייתה בוחרת לסכן את חייה שכן אף לשיטתה הוצג לפניה מצג לפיו אי ביצוע גרידה משמעו סיכון חיים.
באשר לעילת הפגיעה באוטונומיה – עילת הפגיעה באוטונומיה כרוכה בעילה של היעדר הסכמה מדעת. כאשר לא נמסר למטופל המידע הדרוש טרם ביצוע הטיפול הרפואי, מחדל זה כשלעצמו יכול להוות עילה להכרה בראש נזק של פגיעה באוטונומיה, ללא קשר לשאלת הנזק שנגרם מאותו טיפול וללא צורך להוכיח קשר סיבתי בין אי קבלת הסכמת המטופל לטיפול ובין הנזק. הפיצוי במקרה זה נובע מן ההכרה כי בביצוע פרוצדורה רפואית בגופו של אדם שלא בהסכמתו המודעת ישנה פגיעה בכבודו ובזכותו לאוטונומיה. למטופל זכות לבחור אם ואיזה טיפול יינתן לו. פיצוי בשל פגיעה באוטונומיה ניתן בשל הפגיעה בזכותו היסודית של מטופל כאדם לכבוד ולאוטונומיה. על פי מכלול הראיות, לפיהן לא הוצע לתובעת טיפול שמרני, יש לקבל את טענת התובעת לפגיעה באוטונומיה שלה. יש לפסוק לתובעת פיצוי בגין רכיב זה, במסגרת הפיצוי בגין נזק לא ממוני, סך של 60,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 19 [נזיקין] |
|
| סע"ש (חיפה) 50275-12-16 מיכאל זליג נ' מדינת ישראל (עבודה; איריס רש, נ.צ.: א' פרקש, א' טנדלר; 15/07/21) - 22 ע' |
| עו"ד: |
ביה"ד פסק כי אמירות שהופנו כלפי התובע, אשר שימש כשוטר, במסגרת שיחה שנערכה עם מפקדיו, הגם שהן אינן עולות כדי לשון הרע, הן אמירות בוטות שאין להן מקום במסגרת יחסי העבודה לרבות במערכת היררכית ופיקודית, אך הן אינן עולות כדי לשון הרע; אף לו היה נקבע כי האמירות הנדונות עולות כדי לשון הרע, נקבע כי חלה הגנת תום הלב והגנת זוטי דברים.
נזיקין – עוולות – איסור לשון הרע
נזיקין – הגנות – תום-לב
נזיקין – הגנות – זוטי דברים
.
תביעת התובע, אשר שימש כשוטר במשטרת ישראל, לפיצוי ללא הוכחת נזק על סך 50,000 ₪ מכח חוק איסור לשון הרע בגין מספר אמירות שנאמרו במסגרת שיחה יזומה עם שני מפקדיו, כדלקמן: "אני לא יעסיק אותך שאתה מביא הגבלה מרופא ואנחנו לא יודע מה __( חסר) אז או שאתה מבטל את ההגבלה הזאת...בוא ניפרד כידידים"; "משחק לי אותה קשר עין תיכף אני מכניס לך בעיטה בראש מה אתה דפוק?"; "אתה מחפש להכנס בין הכוונות?"; "אנחנו נירה בו בלי רחמים וזה לא איום".
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת א' רש ונציגי הציבור א' פרקש, א' טנדלר) דחה את התביעה ופסק כי:
ביה"ד עמד על המסגרת הנורמטיבית שבחוק איסור לשון הרע בציינו, בין היתר, כי על מנת שתקום עוולת לשון הרע יש צורך בקיומם של שני יסודות: יסוד הפרסום, הפרסום מהווה לשון הרע כהגדרת המונח בסעיף 1 לחוק. לפי חוק איסור לשון הרע, גם דברים הנאמרים בעל-פה לאדם זולת הנפגע, נכנסים להגדרת פרסום ועשויים להקים עילת תביעה בלשון הרע; על-מנת לקבוע את משמעותו הפשוטה או המשתמעת של פרסום בעיני האדם הסביר, נדרש ליתן את הדעת להקשר בו הובאו הדברים הנטענים להיות לשון הרע, ובכלל זה כי בתביעת לשון הרע שעילתה נוצרה במסגרת יחסי עבודה, יש להוסיף גם מאפיינים ייחודיים של יחסים מסוג זה. בין היתר, יש להתחשב בכך שיחסי עובד-מעסיק טומנים בחובם באופן אינהרנטי את הצורך לאפשר לממונה להעיר לכפופים לו, לחוות דעה על עבודתם ולהעביר להם אינפורמציה רלוונטית, מבלי שיתלווה לכך חשש מתביעות לשון הרע.
טענה לפגיעה בשם הטוב נבחנת בארבעה שלבים: בשלב הראשון יש לפרש את הביטוי המדובר בפרשנות אובייקטיבית; בשלב השני יש לבחון האם לפי הפרשנות האובייקטיבית הדברים שנאמרו עולים כדי לשון הרע על פי סעיף 1 לחוק והאם אופן אמירתם מהווה פרסום לפי סעיף 2 לחוק; בשלב השלישי יש לבחון האם למפרסם עומדות ההגנות המפורטות בחוק; ובשלב הרביעי, ככל שנקבע שפורסם לשון הרע ושהפרסום אינו חוסה בצל ההגנות הקבועות בחוק, נבחנת שאלת הסעדים ובכללם גובה הפיצוי הראוי לתובע.
בענייננו, האמירות הנדונות נאמרו על ידי נתבע 2 בעל-פה במהלך שיחת עבודה בנוכחות המפקדת הישירה של התובע, ולפיכך, הן מקיימות את יסוד הפרסום. אי לכך השאלה היא האם האמירות של הנתבע עולות כדי לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. על מנת לקבוע האם יש באמירות של הנתבע לשון הרע יש לפרשן לפי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו ובהתאם להקשר הכולל שלהן במהלך השיחה. בחינה זו מעלה כי ספק האם האמירות של הנתבע מהוות לשון הרע לנוכח העובדה שהן אינן מייחסות לתובע דבר ועוסקות בהתנהגות של נתבע 2 כלפי התובע. מכל מקום, מההקשר הכולל של השיחה עולה שהאמירות של הנתבע אינן בגדר לשון הרע היות והן נאמרו מתוך כעס או רוגז על התנהלות התובע עד למועד השיחה ובמהלכה.
התנהלות התובע במשך 3 השבועות שחלפו ממועד הצבתו בתחנה כמו גם התנהלותו הווכחנית והמתנצחת תוך כדי השיחה הובילו לאמירות בוטות ומחוספסות הנוהגות בארגון היררכי כגון במשטרה או בצבא תוך שימוש בדימויים השאולים מהז'רגון הצבאי ומשדה הקרב. אמירות אלו, הגם שאין להן מקום ביחסי העבודה, לא נועדו להשפיל ולבזות את התובע, אלא להבהיר לו מה מצופה ממנו כשוטר בתחנה, מהם כללי המשמעת הנדרשים ולגרום לו לשפר את תפקודו לטובת התנהלות תקינה של התחנה, במסגרת שיחה לא פורמלית ופתוחה. יתר על כן, האמירה השניה נאמרה על רקע התנהגות התובע תוך כדי השיחה ולאחר שהתובע מצא לנכון לדרוש מהנתבע 2 תוך כדי השיחה להפסיק להתעסק עם הטלפון ודברים אחרים תוך כדי השיחה, ושתי האמירות האחרונות, כפי שעולה מההקשר, משמעותן שנתבע 2 לא יאפשר את הפרת כללי המשמעת וככל שהוא מעונין להמשיך ולשרת בתחנה, הוא נדרש לפעול לפי הכללים. לאור כל האמור, האמירות של התובע אינן בגדר לשון הרע; גם אם היה נקבע כי יש באמירות הנ"ל משום לשון הרע, הריהן חוסות תחת הגנות תום הלב שבסעיף 15(7) לחוק איסור לשון הרע ותחת הגנת זוטי דברים. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [ראיות] [עבודה] |
|
| סע"ש (תל אביב-יפו) 66068-02-19 ZHOU XUEGUI נ' סטון שירותי כ"א בע"מ (עבודה; דפנה חסון זכריה; 04/07/21) - 10 ע' |
| עו"ד: אלי שמעוני, עמיר לוי, רועי הוד |
ביה"ד דחה את בקשת התובע, אזרח סין, למסור את עדותו באמצעות כינוס וידאו (היוועדות חזותית), שכן אין זה מקרה חריג המצדיק את שמיעת עדות התובע, הקבועה לעוד 7 חודשים, שלא בין כותלי ביה"ד.
ראיות – עדות – באמצעות כינוס וידאו
ראיות – עדות – עדות מחוץ לבית-המשפט
ראיות – עדים – תושב חוץ
עבודה – בית-הדין לעבודה – ראיות
.
עסקינן בבקשת התובע, אזרח סין, למסור את עדותו באמצעות כינוס וידאו (היוועדות חזותית –video conference). זאת, במסגרת תביעה שהגיש התובע כנגד הנתבעים בגין זכויות שונות הנובעות לטענתו מתקופת העסקתו וסיומה בשירות הנתבעות 1 ו-3. סכום התביעה כ-1.3 מיליון ₪.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ד' חסון זכריה) דחה את הבקשה ופסק כי:
סמכות בימ"ש להורות על גביית עדות במשפט מחוץ למדינה נקבעה בסעיף 13(א) לפקודת הראיות. בפסיקת בימ"ש העליון נקבעו כללים מנחים, אותם ישקול בימ"ש בבוחנו בקשה להתיר גביית עדות בחו"ל: (א) פניית המבקש לבימ"ש נעשתה בתום לב; (ב) יש בידי העד למסור עדות רלוונטית לשאלות השנויות במחלוקת; (ג) קיימת סיבה טובה המונעת את בואו של העד לחקירה בישראל. כללים אלו יפים אף להחלטה בבקשה לגביית עדות בדרך של היוועדות חזותית. עוד נקבע כי יתכן מקום להגמיש את אופן יישומם של חלק מהמבחנים הללו, עת נשקלת שמיעת עדות בהיוועדות חזותית, נוכח היתרונות שמציעה אפשרות טכנולוגית זו על פני העדה על ידי שלוח שהייתה נהוגה בעבר; ביה"ד הארצי לעבודה קבע כי על אף היתרונות הגלומים באמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשות בית המשפט כיום, הרי שמתוך הכרה בכלי החקירה שכנגד ככלי יסוד חיוני להליך השיפוטי, דרך המלך היא חקירה נגדית באולם, לפני השופט היושב בדין, ואילו גביית עדות מחוץ לכותלי בית המשפט תהא בגדר החריג לכלל.
הפסיקה הבחינה בין עניינו של בעל דין לבין עניינו של עד חיצוני להליך. שעה שמדובר בבקשה להעיד בעל דין בהיוועדות חזותית, במיוחד כשמדובר בתובע, יש לנקוט בגישה מחמירה ודווקנית יותר, באופן שיש להיעתר לבקשה רק במקרים חריגים, שכן התובע הוא בעל דין מעוניין ומכאן החשיבות הרבה של התרשמות ישירה של בימ"ש מחקירתו. על תובע לעשות כל שלאל ידו על מנת להתייצב ולמסור עדותו בפני ביה"ד. לעומת זאת, שעה שמבוקש להעיד בהיוועדות חזותית של עד חיצוני להליך, שעדותו מתבקשת מטעם מי מהצדדים, ושחלקו בהליך המשפטי "נכפה" עליו, ניתן לנקוט במדיניות מחמירה פחות; גם לאחר התקנת תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 בהן הוסדר הנושא במפורש, תקנות החלות אף במשפט העבודה, דרך המלך נותרה העדה בין כותלי בית המשפט, בפני השופט היושב בדין, ואילו השימוש בהיוועדות חזותית ייעשה רק במקרים חריגים.
המקרה דנן אינו נופל לגדר אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים את שמיעת עדות התובע שלא בין כותלי ביה"ד. ראשית, התובע לא מבקש להעיד עד חיצוני להליך על דרך של היוועדות חזותית, אלא עותר לכך שעדותו שלו תשמע בדרך זו. משכך, יש לנקוט בגישה מחמירה ולהתיר את הבקשה רק ככל שמדובר במקרה חריג, שמקרה זה אינו נמנה עליהם; כך, לא הוכח כי מגבלות התנועה החלות בסין, ככל שאלה אכן חלות, או מצבו הכלכלי של התובע, "יקשו עליו מאד" להגיע לישראל לשם מסירת עדות בפני ביה"ד, וודאי שלא הוכח כי מדובר במקרה "יוצא מגדר הרגיל" המצדיק את שמיעת עדות התובע בהיוועדות חזותית; אף לו היו מתקבלות טענות התובע בעניינים הנ"ל, לא היה מקום לקבל את הבקשה מאחר שהטעמים עליהם הצביע התובע אינם טעמים חריגים המצדיקים שמיעת עדות בהיוועדות חזותית, בפרט משעה שמדובר בעדות התובע עצמו. טעמים הנעוצים במצבו הכלכלי של בעל הדין אינם טעמים מספיקים לגביית עדות מחוץ לתחום המדינה. בענייננו, מדובר בתביעה רחבת היקף כנגד מספר נתבעים, הזכאים לחקור את התובע באופן ישיר; אמנם מצויים אנו בתקופה המציבה בפני בעלי הדין אתגרים שונים, אולם עניינו של התובע אינו שונה מעניינו של כל בעל דין המצוי מחוץ לגבולות מדינת ישראל ונתקל בקושי כלכלי להגיע לישראל לשם מסירת עדות. עניינו של התובע אינו שונה מעניינו של כל אדם המבקש להגיש תביעה, הנדרש לכלכל צעדיו ולשקול, בעת הגדרת תביעתו והיקפה, את העלויות הכרוכות בניהול ההליך; טענות התובע כי אין ביכולתו להגיע לישראל בשל מגבלות התנועה החלות בסין בשל משבר הקורונה לא די בהן כדי להצדיק להתיר כבר כעת, 7 חודשים לפני מועד ההוכחות, את שמיעת עדותו על דרך של היוועדות חזותית. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 21 [משפחה] |
|
| תלה"מ (חיפה) 52474-12-19 ס.מ.ד. ד.ד נ' ח.מ (משפחה; הילה גורביץ עובדיה; 21/12/20) - 17 ע' |
| עו"ד: לירז בן לולו קלי, אושרת מעיין |
תביעה למזונות קטין נכה. יחס הכנסות ההורים הוא 41% האֵם ו-59% האב. משאין מתקיימים זמני שהות, נקצב חלקו של הנתבע במזונות הקטין בשיעור של 75%. במסגרת הדיון נדרש ביהמ"ש, בין היתר, לשאלה האִם קִצבת הנכות באה במְקום תשלום המזונות עבור הוצאות הקטין או נוסף להם?
משפחה – מזונות ילדים – בעקבות בעמ 919/15
משפחה – מזונות ילדים – קיצבת נכות
משפחה – מזונות – תשלומי מל`ל
משפחה – מזונות ילדים – דמי טיפול
.
תביעת אֵם לתשלום מזונות, מדור והוצאות חריגות עבור בנם הקטין של הצדדים (כבן 11.5). לידי האם משולמת קצבת נכות עבור הקטין. לא מתקיימים זמני שהות עם האב. האם עתרה בסיכומים לתשלום מזונות הקטין מדור ואחזקתו בסך כולל של 6000 ₪, פלוס כל ההוצאות החריגות. הנתבע טען כי יש לחייבו בסך 300 ₪ בלבד בצירוף מחצית הוצאות חינוך ובריאות. נטען כי סכום זה, עם קִצבת הילדים וקִצבת ילד נכה, מכסים את הוצאות הקטין.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
הקטין מעל גיל 6 שנים ולכן, על פי הדין האישי, הדין העברי החל בענייננו, החיוב הוא מדין צדקה, וחיוב זה חל על שני ההורים באופן שווה. בהתאמה, ועפ"י הלכת בע"מ 919/15, שיעור החלקו של כל הורה בצרכי הקטין ייקבע על פי יכולותו הכלכלית מכל המקורות שלרשותו, לרבות נכסים וזכויות שהם מעבר לשכר או הכנסה, ובהינתן משקל גם לחלוקת זמני השהות בפועל ומכלול נסיבות המקרה.
במקרה דנא הסכומים שנתבעו על ידי התובעת נטענו על דרך ההפרזה ולא הוּכחו. במצב כזה, בסמכות ביהמ"ש לאמוד את הצרכים הנדרשים. כיום, עפ"י הפסיקה, צרכיו הבסיסיים של קטין, ללא מדור, מוערכים בסך 1,600-2,250 ₪ לחודש. המדובר במזונות הכרחיים, "מזונות סף" אשר כשמם כן הם – סף מינימום ואמת מידה, והם אינם כובלים את שיקול דעת ביהמ"ש לפסוק בכל מקרה, לנסיבותיו.
במקרה כאן אין המדובר במשפחה שרמת החיים לה הורגלו בני המשפחה, היא רמת חיים גבוהה מהמקובל, למעשה ההפך הוא הנכון. הצדדים העידו על עצמם כמי שחיים בצמצום, האֵם הייתה נתונה בהליך פש"ר ורמת החיים הייתה ממוצעת ומטה. גם הצרכים המיוחדים של הקטין לא הוּכחו – הוּכחה נחיצותם אך לא הוכח כי גובהם למעלה מהממוצע ומטה. האֵם העידה כי מרבית הצרכים החריגים הם במסגרת שירותי קופת חולים או המסגרת החינוכית או החינוך המיוחד. על כן ביהמ"ש אומד צרכי הקטין, שהם תלויי שהות, בסך 1,400 ₪ לחודש וצרכים שאינם תלויים שהות בסך 450 ₪ לחודש. צרכים מיוחדים, נאמדו בסך 700 ₪.
מדור. בניגוד לנטען התברר כי התובעת מתגוררת בדירה שבבעלותה בה מתגוררים גם שני ילדיה הבוגרים הבת נשואה ואֵם לילדים משלה. על כן, מאחר ועל פי ההלכה הפסוקה מוערך חלקו של קטין בהוצאות המדור ואחזקתו, כאשר הוא מתגורר עם אחד מהוריו ב שיעור של 30% לערך מכלל הוצאות אלה. ביהמ"ש אומד את חלקו של הקטין בהוצאות המדור ואחזקתו, בנסיבות כאן בשיעור של 20%, היינו סך 250 ₪ לחודש.
קצבת המל"ל של הקטין: בבתי המשפט שתי גישות. הראשונה היא כי כל עוד לא הוכח שצרכי הקטין עולים על הצרכים של כל ילד אחר שאינו סובל מנכות ואינו זקוק למגבלות מיוחדות יש לקזז הקִצבה מצרכי הקטין ולחייב לפי היִתרה; השנייה היא כי תכליתהּ של קִצבת הנכות היא לתגמל את הקטין הנכה עבור סִבלו ואת ההורה עבור התמיכה והטיפול – ולא לממן הוצאות בסיסיות.
ביהמ"ש שותף לגישה השניה. משמעות הדבר הוא כי רק מקום בו הוצאותיו החריגות של הקטין – היְינו הוצאות רפואיות והוצאות חינוך, הן הנובעות מצרכים מיוחדים והן שאינן נובעות מצרכים מיוחדים, ימומנו במלואם מקִצבת המל"ל – הרי שאם תיוותר יתרה יש להפחיתהּ מהחיוב בגין מזונות שוטפים. ההכרעה תהיה על פי נסיבות המקרה – לרבות מידת נכות הקטין, צרכיו המיוחדים, חלוקת נטל הטיפול בין ההורים (זמני השהות של כל הורה עם הקטין) ומצבו הכלכלי של כל אחד מההורים.
ביהמ"ש אינו סבור שיש צורך להוכיח את גובה הצרכים המיוחדים של אותו קטין אשר זכאי לקִצבה בשל נכותו. גובה הצרכים יבוא לידי ביטוי במנגנון ההתחשבנות עליו יורה.
יכולתם הכלכלית של ההורים: בניגוד לטענת התובעת נמצא כי היא עובדת ומשתכרת במזומן. ביהמ"ש אומד את שכרה הפנוי בסך 5,900 ₪ נטו לחודש ואת שכרו הפנוי של הנתבע בסך 8,500 ₪ לחודש מכאן כי יחס הכנסות ההורים הוא 41% האֵם ו-59% האב.
בנסיבות אלו, ומשאין מתקיימים זמני שהות, נקצב חלקו של הנתבע במזונות הקטין בשיעור של 75%.
תביעת האם לדמי טיפול נדחתה הן מחמת הרחבת חזית אסורה והן לגופה.
לפיכך נפסק כי החל ממועד פסה"ד ועד גיל 18 או סיום לימודי התיכון, לפי המאוחר ישלם האב למזונות הקטין ואחזקת מדורו סך 1,400 ₪ לחודש וסך 250 ₪ לחודש עבור מדור והוצאותיו. לאחר מכן ובמשך כל תקופת שירות הצבאי או שירות הלאומי (חובה), יעמדו דמי המזונות על שליש. קִצבת הילדים וכל קצבה המשולמת ע"י המוסד לביטוח לאומי עבור הקטין תשולם לאֵם בנוסף לדמי המזונות; בהוצאות רפואיות וחינוך חריגות הן אלו שאינן נובעות מהצרכים המיוחדים של הקטין והן אלו הנובעות מהצרכים המיוחדים של הקטין – העולות על קצבת ילד נכה המשולמת עבור הקטין, יישאו שני ההורים בחלוקה של 75% האב ו-25% האֵם. |
| חזרה למעלה |
|
| המפקח על המקרקעין |
| 22 [מקרקעין] |
|
| (רחובות) 172-19 נציגות הבית המשותף ברחוב האירוס 22 קריית עקרון נ' אבו דוד (המפקח על המקרקעין; ציפי קוינט שילוני; 28/07/21) - 7 ע' |
| עו"ד: תומר בן דוד, מורדכי קרש |
המפקח על רישום מקרקעין קיבל את תביעת נציגות הבית המשותף והורה על סילוק ידו של הנתבע משטח החניה המהווה רכוש משותף בבית המשותף. נפסק, כי משלא ניתנה בידי הנתבע הסכמת כל בעלי הדירות בבית המשותף לתפיסת חזקה ייחודית בשטח חניה המהווה רכוש משותף בבית המשותף, דין התביעה להתקבל.
מקרקעין – בתים משותפים – חנייה
מקרקעין – בתים משותפים – רכוש משותף
.
התובעת היא נציגות הבית המשותף, הגישה כנגד הנתבע – בעל זכויות בדירה, תביעה שעניינה בשאלה: האם רשאי הנתבע להחנות את רכבו באופן קבוע בשטח השייך לרכוש המשותף. על פי הנטען בכתב התביעה נוהג הנתבע להחנות את רכבו באופן קבוע ברכוש המשותף. במסגרת התביעה התבקש ליתן צו המורה לנתבע לחדול מן השימוש הייחודי שעושה בשטח המשותף ולהשיב את המצב לקדמותו.
.
המפקח על רישום מקרקעין פסק כלהלן:
תביעה דוגמת התביעה דנן שעילתה שימוש ייחודי ברכוש המשותף בבית המשותף באה בגדרי ההרשאה של נציגות הבית המשותף, בהיותה קשורה במישרין לסמכויותיה ולחובה המונחת לפתחה לדאוג "להחזקתו התקינה" של הרכוש המשותף. במסגרת תפקידה של הנציגות לפעול לשמירת הרכוש המשותף מוסמכת היא להגיש תביעה כנגד בעל דירה העושה שימוש ייחודי רכוש המשותף, ואין הדבר מותנה בקבלת הסכמת של בעלי הדירות בבית המשותף או בקבלת החלטה של האסיפה הכללית.
כלל ידוע הוא כי בעל דירה זכאי לעשות ברכוש המשותף שימוש סביר וזאת ללא צורך בהסכמת יתר בעלי הדירות בבית המשותף. הפסיקה פירשה "שימוש סביר" כשימוש לפי תנאי המקום והזמן, התואם את ייעודו של הרכוש המשותף ואינו מונע שימוש דומה מאחרים.
בענייננו, אין חולק כי הנתבע עושה שימוש ייחודי בשטח המהווה רכוש משותף ותופס בו חזקה בלעדית. בכלל זאת, בוצע סימון בצבע ברצפת החניון לתחום שטח החניה ואף החניה סומנה בספרה 14. הנתבע הוא היחיד העושה שימוש בשטח זה כחניה ומונע מבעלי הדירות האחרים לעשות שימוש בשטח משותף זה.
שימוש ייחודי ברכוש המשותף על ידי בעל דירה מצריך הסכמת בעלי הדירות כולם. |
| חזרה למעלה |
|
| ועדות ערר - תכנון ובנייה |
| 23 [תכנון ובנייה] |
|
| ערר (תל אביב-יפו) 85182-17 אפרירם בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב-יפו (ועדות ערר - תכנון ובנייה; סילביה רביד; 25/07/21) - 20 ע' |
| עו"ד: שמואל שוב, טלי סלטון ישועה, יונתן ליבצ'יק, מיכל דיק |
אופן קביעת ההשבחה בעקבות אישור שימוש חורג רטרואקטיבי.
תכנון ובנייה – היטל השבחה – שומת היטל השבחה
תכנון ובנייה – היטל השבחה – קביעתו
תכנון ובנייה – היטל השבחה – חישובו
תכנון ובנייה – היטל השבחה – שמאי מכריע
.
העוררות הגישו שני עררים שעניינם בשומת היטל השבחה שהוציאה הוועדה המקומית בגין אישור שימוש חורג להפעלת חניון. במרכז הדיון עומדת השאלה: האם יש לשנות את ההחלטה, אשר בעקבותיה ועל יסודה מונתה השמאית המייעצת ונערכה השומה המייעצת אשר נתבקש לחוות את דעתו באשר לשווי ההשבחה הנובעת מן השימוש החורג.
.
ועדת ערר לפי חוק התכנון והבניה פסקה כלהלן:
הוראות התוספת השלישית, קובעות את אופן קביעת ההשבחה בעקבות אישור השימוש החורג, ואולם הן אינן קובעות, ולא בכדי, את תקופת השימוש החורג. תקופת השימוש החורג נתונה לשיקול דעת מוסד התכנון הרלבנטי בהתאם לסמכויותיו בדין, כקבוע בסעיפים 148 ו- 149 לחוק. סעיף 148 לחוק קובע כי היתר לשימוש חורג יינתן לתקופה מוגבלת, אך אין לפרשו ככזה שמונע כי תקופה מוגבלת כזו תתייחס לתקופה טרם אישור השימוש החורג.
אמנם, במקרה בו ניתן היתר לשימוש חורג בדיעבד, עליית השווי בפועל הינה לאחר מתן ההיתר לשימוש החורג. ואולם, מאחר שמדובר בשימוש לא חוקי, יש לבחון את ההשבחה, בהתעלם מן השימוש הבלתי חוקי, דהיינו כאילו ניתן ההיתר מראש.
במקרה בו ניתן היתר לשימוש חורג בדיעבד הקשר הסיבתי נוצר לאחר קבלת ההחלטה ואולם יש לראותו ככזה שמתייחס גם לתקופה שלפניה. פרשנות לפיה החבות בהיטל השבחה קמה אך מיום מתן ההחלטה יש בה משום תמריץ ועידוד לשיהוי בהגשת בקשות מעין אלו, ומשום עידוד עבריינות בנייה.
אירוע המס בעניינו הוא אישור השימוש החורג, אשר נעשה בהחלטת הוועדה המקומית, אשר קבעה במסגרתו אישור רטרואקטיבי. לו סברו העוררות כי אין זה מסמכותה של הוועדה המקומית לעשות כן (ולאשר דבר אשר לכאורה לא התבקש) שומה היה עליהן לערור בפני ועדת הערר לרישוי. האישור הרטרואקטיבי נעשה במעשה מינהלי, החלטת הוועדה המקומית, ואין ענייננו בשאלה פרשנית של הוראה בתוספת השלישית כגון זו שנדונה בעניין נקר. העוררות כלל לא עררו על האישור שניתן שכן ברי כי הן נהנות מההכשרה במישור הפלילי המתלווה אליו.
במקרה דנן לא ניתן לנהל במקביל הליך פלילי נגד העוררות או מי מטעמן מאחר שהשימוש במקרקעין אושר על ידי הוועדה המקומית והינו חוקי. קבלת עמדת העוררות משמעה כי הן לא יחויבו בכלל בהיטל השבחה בתקופת שימוש חורג שנעשה במקרקעין בהסכמתן ובידיעתן ותוך התעשרות בפועל.
העוררות לא הצביעו על כל עילה להתערבותנו בשומה המייעצת על פי עילות הביקורת הקבועות בהלכה הפסוקה. השמאית המייעצת ערכה את שומתה בהתאם לאמות המידה שנקבעו בהחלטה ועל פיהן היה עליה לבחון את שווי השוק האובייקטיבי, נכון למועד הקובע. זאת כאשר הסכמי השכירות מהווים אינדיקציה בלבד. |
| חזרה למעלה |
|
| רשם ההוצאה לפועל |
| 24 [הוצאה לפועל] |
|
| (תל אביב-יפו) 502610-01-20 זוכה 1 נ' (רשם ההוצאה לפועל; מור קרמר; 04/07/21) - 11 ע' |
| עו"ד: |
רשמת ההוצאה לפועל קיבלה את טענת החייבת כי "פרעה" את החוב כלפי הזוכה בהתאם לפסק הדין נשוא תיק ההוצאה לפועל. השאלה שעומדת במרכז הדיון היא: האם הייתה זכאית החייבת לקיזוז שלושת התשלומים אשר קוזזו על ידה או האם לאו.
הוצאה לפועל – הליכי אכיפה – טענת פרעתי
הוצאה לפועל – רשם ההוצאה לפועל – סמכותו
.
החייבת הגישה בקשה בטענת "פרעתי" במסגרתה ביקשה לסגור את תיק ההוצאה לפועל נגדה. בקשת החייבת כי "פרעה" את החוב נשוא תיק ההוצאה לפועל הנדון, מבוססת כולה על טענתה כי נוכח זכאותה לקזז את שלושת התשלומים בעבור החודשים אוקטובר – דצמבר 2019 היא מילאה אחרי תנאי פסק הדין של כב' בית המשפט, אשר נתן תוקף להסכמות הצדדים. ובמילים אחרות, טענת החייבת כולה מבוססת על כך כי היא "לא הפרה" את הסכמות הצדדים.
.
רשמת ההוצאה לפועל קבעה כלהלן:
תיק ההוצאה לפועל הנדון נפתח לביצוע פסק דין אשר נתן תוקף להסכמות בין הצדדים ואין כל מניעה כי מותב זה יידון בשאלת הפרת ההסכם בין הצדדים. כפועל יוצא מכך, לא נמצא אף כי אין בסמכותו של מותב זה לדון בשאלת זכאותו של הזוכה לקבלת הפיצוי המוסכם, במידה ויקבע בהחלטה זו כי החייבת לא עמדה בתנאי פסק הדין והסכמות הצדדים.
במועדי התשלומים בעבור החודשים אוקטובר – דצמבר 2019, הייתה זכאית החייבת לקזז את סכומי התשלומים האמורים כנגד חובו של הזוכה לשלם לה את סך הערבות הבנקאית וההוצאות שנגרמו כתוצאה מחילוטה. אין הסבר מניח את הדעת מדוע, במידה וסבר הזוכה, כי החייבת איננה זכאית לקיזוז התשלומים האמורים, לא שלח הזוכה הודעה המביעה את התנגדותו כבר במועד הקיזוז הראשון בעבור חודש אוקטובר 2019.
בנסיבותיו של עניין זה, לא היה מקום לפתיחת תיק ההוצאה לפועל כנגדה. |
| חזרה למעלה |
|
| בתי-הדין הרבניים |
| 25 [משפחה] [משפט עברי] |
|
| (באר שבע) 1231083 פלונית נ' פלוני (בתי-הדין הרבניים; אליהו אריאל אדרי; 26/04/21) - 66 ע' |
| עו"ד: |
גובה חיוב המזונות כאשר אין לאב בכדי לספק צרכי הקטינים.
משפחה – מזונות ילדים – חובת האב בתשלומם
משפחה – מזונות ילדים – שיעורם
משפט עברי – מזונות ילדים – כאשר אין לאב מספיק לצרכי הקטינים
.
הכרעה בענין מזונות קטינים כאשר אין לאב בכדי לספק צרכי הקטינים. דמי המזונות נפסקו בהסכמה בסך נמוך מהמקובל, שאין ספק כי אינו מספיק לצרכי הילדים. האם הסכימה להורדת דמי המזונות משום שהגיעה לכלל הבנה שהאב מתקשה להתפרנס בגלל בעיות אובייקטיביות, שעיקרן נכות על רקע נפשי. ב"כ האם טענה כי אין כל מקום לפשרות בעניין זה, ויש לפסוק מזונות ריאליים בלא קשר ליכולתו של האב.
.
ביה"ד הרבני האזורי פסק מזונות נמוכים כנ"ל מהטעמים הבאים:
ביה"ד מביא בהרחבה מקורות מורחבים מהם עולה כי לפי דין תורה, לא ניתן לחייב אב שאין פרנסתו מספקת לו.
א. לא זו בלבד שאין אדם חייב לחזר על הפתחים לשם קיום מצוה, אלא שגם אינו חייב לבזבז שליש ממונו, ואפילו חומש ממונו וכן הון רב אף פחות מחומש ממונו, לשם קיום מצות עשה ואפילו מצות עשה עוברת. (אות א')
ב. מדברי הירושלמי פאה: "כשהוא בא אצל כיבוד אב ואם בין שיש לך הון בין שאין לך הון כבד את אביך ואת אמך ואפילו אתה מסבב על הפתחים", אין ראיה שחייב להוציא הון רב כל שאינו מחזר על הפתחים. (אות ב')
ג. נאמרו מספר טעמים לבאר דין זה. הפרי מגדים, המשנה ברורה, האגרות משה, ועוד, ביארו שהוא משום אונס, שמניעה בשב ואל תעשה מלקיים מצות עשה היא קלה, והחשש שמא יעני ויצטרך לבריות דיו כדי לעשותו אנוס על מניעת קיום מצוה זו. (אות ג')
ד. נחלקו מהו השיעור שחייב אדם להוציא על מצוות. רבנו ירוחם, כפי שהבינוהו הפוסקים, כתב שחייב להוציא מעשר ממונו. בדעת מר"ן שהשיג עליו נחלקו אחרונים. הבה"ל כתב שיתכן שחייב להוציא עד חומש, לעומת זאת בשו"ת חוות יאיר ובשו"ת אגרות משה כתב שאינו חייב להוציא אפילו מעשר כי גרע מצדקה. (אות ד').
ה. נמצאו כמה מצות שחייב להוציא עליהן כל ממונו. למצות אלו טעם פרטי. (אות ה')
ו. הוצאת ממון לשם קיום מצות כבוד אם ואם: לדעת מר"ן והחונים עליו הבן חייב לזון את אביו מדין צדקה, ושיעור הממון שחייב להוציא הוא כשיעור הממון שחייב להוציא לכל מצות צדקה, ואילו הד"מ, הרדב"ז ועוד כתבו שהשיעור גדול יותר. הד"מ עצמו נותר בצ"ע, ולהלכה יש לנקוט כדעת מר"ן. (אות ו')
ז. מדין התלמוד האב חייב לזון בניו ובנותיו קטני קטנים בלבד. אם אינם קטני קטנים, חייב לזונם מדין צדקה ולא מן התקנה, ורק אם הוא אמיד. השיעור בו יחויב האב יהיה לפי שיעור חיובו במצות צדקה.
ח. שיעור הכפיה לפי זה יהיה לא יותר ממעשר כמ"ש רבנו ירוחם, ואולי אף פחות.
ט. נמצא שקודם תקנת הרבנות הראשית היה שיעור החיוב של אדם במזונות ילדיו שאינם קטני קטנים נמוך מאוד. (אות ז')
י. יש יחס בין חיוב מזונות אביו ואמו מדין צדקה לבין חיוב מזונות בניו מדין צדקה, ומכאן יש להוכיח ששיעור מזונות בניו מדין צדקה שווה לשיעור חיוב האב במצות צדקה. (אות ח')
יא. לדעת מהר"ח אלגאזי, מתקנת אושא מחויב האב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיגדלו יתר על שיעורו מדין צדקה. לדינא, נראה שלא נקטו שאר פוסקים כדעת מהר"ח אלגאזי, לא מן הדין ולא מן המנהג. (אות ט')
יב. האופן היחידי המרווח בו ניתן לחייב מדין צדקה יתר על חומש, הוא אם ימצא אופן בו יתן האדם יותר מחומש ממונו, ולא יהא חשש שמא יעני ויצטרך לבריות. בספר אהבת חסד הביא אופן כזה באדם "שיש לו איזה מלאכה או עסק קבוע שמשתכר בה כדי מחיתו כל שבוע ויותר מעט, מותר לו לפזר היותר לצדקה אף שהוא עולה יותר מחומש לפי ערך".
יג. אם יהא אב שזן ילדיו בסכום מסוים, ועם גירושיו ירצה לפחות ממה שהורגל, אם לא תיגרע פרנסתו בכך יתחייב מדין צדקה, ובלבד שיופחתו ההוצאות על מדורו והחזקת מדורו שנוספו עם גירושיו, וכן הוצאות נוספות שלא היו לו קודם. (אות י').
יד. היקף הגביה למזונות קטני קטנים הוא רחב יותר. אם שכרו של האב חופף את המזונות והמדור ההכרחיים שלו ושל ילדיו, יהיה חייב האב להוציא כל ממונו לשם פרנסת עצמו ופרנסת בניו ובנותיו אפילו עד למלוא הכנסותיו.
טו. אם שכרו עולה על המזונות הנצרכים, יהיה פטור מלזונם מתקנת מזונות כל שזנם כפי שיעור התקנה ויש לדון בחיובו מדין צדקה. (אות י"א)
טז. האב קודם לבניו, ולכן אם יש לאב די מזונותיו בלבד לא יהיה ניתן לכופו לזון בניו ובנותיו, ולעולם יש להותיר לו די צרכו למזונותיו ומדורו, ועל גבי זה לחייבו למזונות בניו. (אות י"ב)
יז. לאחר תקנת הרבנות הראשית, נידונים ילדים עד גיל חמש עשרה או שמונה עשרה כקטני קטנים, והיקף הגביה יהיה בהתאם, ובלבד שמדובר במזונות די צרכם בלבד. (אות י"ג).
יח. אם החיוב כולל בתוכו רכיב של צדקה "די מחסורם" יתר על השיעור הבסיסי, יהיה ניתן לחייבו לפי דיני צדקה בלבד, כאמור באות י'. (אות י"ד)
לסיום מציין ביה"ד כי לאחרונה עלתה זעקת האבות הנאנקים תחת עול המזונות הכבד שהוטל עליהם. מספר תרופות ניתנו על ידי גורמים שונים על מנת להקל את העול. יש שהפכו את חיוב המזונות לשוויוני והעבירו את הנטל גם אל כתפי האם, יש שצמצמו את גובה חיוב המזונות, ויש שמדדו את המזונות בסוג חדש של מדידה. לו היה דין התורה נשמר, לא היו מגיעים אבות לכלל משבר, משום שלא ניתן לחייב אב יתר על יכולתו ויש להותיר לו למחייתו. כאשר ישנה התלבטות בין מזונות האב למזונות ילדיו, הרי חייו קודמים לחיי ילדיו. אין ספק שזו הייתה דרכם של דייני ישראל מאז ומעולם, ולכן נתפס כאילו המזונות הנפסקים על ידי דייני ישראל הם נמוכים יחסית.
ניתן לחייב את האב בלבד ולא את האם, וניתן גם לחייבו בשיעור של אדם בינוני ולא כעני, אולם חיוב זה מותנה בכך שלאב נותר די צרכו למחייתו, ולא גרע האב משאר ילדיו. פרדוקסלית נאמר, שככל ששיעור המזונות בהם מחויב האב כלפי ילדיו נמוך יותר, יהא הסכום שעל ביה"ד להותיר לו למחייתו נמוך יותר. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|