| עליון |
| 1 [האפוטרופוס לנכסי נפקדים] |
 |
| ע"א 7921-19 מרדכי קוגל נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (עליון; נ' סולברג, ד' ברק ארז, ג' קרא; 28/07/21) - 15 ע' |
| עו"ד: יואב שחם, רונן וינברג |
אין עוד חולק כי מוכרי נכס בירושלים הם נפקדים לפי חוק נכסי נפקדים, וכי המקרקעין הוקנו בדין לאפוטרופוס לנכסי נפקדים. לפיכך דן בימ"ש באפשרות של שחרור הנכס בפסים מנהליים ופסק כי אין בסמכות בימ"ש המחוזי להורות לאפוטרופוס להעביר את בקשת המערערים, רוכשי הנכס הנפקד, להביא את עניינם בפני הוועדה המיוחדת שהוקמה מכוח סעיף 29 לחוק נכסי נפקדים, על מנת שזו תיתן דעתה ותמליץ המלצה, שעל בסיסה יחליט האפוטרופוס אם לעשות שימוש בסמכויותיו, אם לאו.
 האפוטרופוס לנכסי נפקדים – בעלותו בנכסים – נכס נפקד
האפוטרופוס לנכסי נפקדים – נכסים מוקנים – שיחרורם
האפוטרופוס לנכסי נפקדים – נפקד – מיהו
האפוטרופוס לנכסי נפקדים – נפקד – תחולתו של חוק נכסי נפקדים
.
ערעור וערעור שכנגד על פסק דין של בימ"ש המחוזי בו נקבע כי הגם שמקרקעין שנרכשו לכאורה על-ידי המערערים מוקנים לאפוטרופוס, בהיותם 'נכס נפקד', עליו להעביר את העניין לדיון לפני הוועדה המיוחדת, שהוקמה לפי סעיף 29 לחוק נכסי נפקדים, כדי שתמליץ אם יש לשחרר את המקרקעין, מכוח סמכויות האפוטרופוס שלפי סעיפים 27(ב) ו-28 לחוק הנ"ל. המערערים טענו בערעורם כי נפלה שגגה בקביעה שהמוכרים הם בבחינת 'נפקדים', אך אינם עומדים עליו עוד. לפיכך נותר לדיון הערעור שכנגד מטעם האפוטרופוס לנכסי נפקדים המשיג לגבי סמכות בימ"ש המחוזי להורות לאפוטרופוס להביא את עניינו של פלוני לפני הוועדה המיוחדת. כן משיג האפוטרופוס ביחס לקביעה כי למערערים זכות עמידה לפני הוועדה המיוחדת, וביחס לקביעה כי על הוועדה המיוחדת לבחון את העניין באספקלריה של עניין חסיין.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט סולברג ובהסכמת השופטים ברק-ארז וקרא) דחה את הערעור, קיבל את הערעור שכנגד ופסק כי:
בניגוד להסדר הבסיסי בחוק, סעיפים 27(ב) ו-28 לו מעניקים לאפוטרופוס סמכות לשחרר נכס שהוקנה לו, לפי שיקול דעתו המנהלי, בכפוף להמלצת הוועדה המיוחדת. ודוק: בשונה מהכרזה של האפוטרופוס על הקניית זכויות בנכס מחמת היותו 'נכס נפקד', שחרור נכס לפי הסמכויות הללו, היא החלטה מנהלית, שהיא כשלעצמה משנה את מעמד הנכס. כלומר, השחרור נעשה מעצם מתן האישור בכתב כי אדם אינו נפקד (סעיף 27(ב) לחוק), או מכוח הנפקת תעודת שחרור חתומה (סעיף 28). בהתאם, משתחרר הנכס מיום המעשה המנהלי ואילך, בעוד שעצם הקנייתו לאפוטרופוס מלכתחילה איננה בטלה.
מדובר בשני מסלולים חלופיים לשחרור נכס נפקד שהוקנה לאפוטרופוס (יש גם מסלולים נוספים בחוק, שאינם רלבנטיים לענייננו): האחד, מצוי במישור תחולת החוק בגדרו ניתן לטעון כי החוק כלל לא חל על פלוני או נכסיו, ומכאן שנפל פגם כבר בעצם הקניית הנכס לאפוטרופוס; השני, מצוי במישור המנהלי – גם אם מתברר כי בדין הוקנה הנכס, ניתן להעלות טענות לגבי חובת האפוטרופוס לעשות שימוש בסמכויותיו, ולשחרר את הנכס מכוח סעיפים 27(ב) או 28 לחוק; אדם הסבור כי שגה האפוטרופוס בהכריזוֹ כי נכס מסוים הוקנה לו מחמת היותו 'נכס נפקד', פתוחה לפניו הדרך לפנות לבימ"ש המחוזי, ולהגיש תביעה אזרחית. לעומת זאת, המבקש להשיג על החלטה של האפוטרופוס, לגבי שימוש או אי-שימוש בסמכויות השחרור המסורות לו לפי סעיפים 27(ב) או 28 לחוק, בטענה לפגם בהפעלת שיקול דעתו המנהלי, נדרש להגיש עתירה לבג"ץ.
במקרה זה אין עוד חולק כי המוכרים – נפקדים, וכי המקרקעין הוקנו בדין לאפוטרופוס. לכן המחלוקת נוגעת לאפשרות של שחרור הנכס בפסים מנהליים, ובפרט, לגבי סמכות בימ"ש המחוזי להורות לאפוטרופוס להעביר את בקשת המערערים לוועדה המיוחדת, על מנת שזו תיתן דעתה ותמליץ המלצה, שעל בסיסה יחליט האפוטרופוס אם לעשות שימוש בסמכויותיו, אם לאו. במחלוקת זו נקבע כי בימ"ש קמא שגה בסוברו כי נתונה לו סמכות להורות לאפוטרופוס להעביר את הדיון לוועדה המיוחדת. ראשית, מהלכת בהאי, עליה נסמך בימ"ש קמא, לא עולה כי ניתן לקבוע שערכאה אזרחית מוסמכת להורות לאפוטרופוס להעביר בקשה שהוגשה לו לדיון לפני הוועדה המיוחדת. שנית, אין מקום לתקיפה עקיפה של החלטת האפוטרופוס בתחום סמכויותיו לפי סעיפים 27(ב) או 28 לחוק, במסגרת תביעה אזרחית, שעניינה בטענה בסיסית בדבר אי-חלות החוק מעיקרא. המבקש מבימ"ש להתערב בהחלטה מנהלית, רשאי לעשות כן ב'תקיפה ישירה' באמצעות הגשת עתירה לערכאה המנהלית, בעלת הסמכות המתאימה; או ב'תקיפה עקיפה' על-ידי העלאת טענות מהתחום המנהלי נגד ההחלטה, אגב אורחא, במסגרת הליך אחר, שבגדרו מתבקשים סעדים שאינם ביטול ההחלטה המנהלית עצמה.
במקרה התביעה הוגשה לבימ"ש המחוזי מאחר שהמערערים טענו כי האפוטרופוס שגה בהכריזוֹ על המוכרים כנפקדים. המסלול המנהלי של שחרור נכס מוקנה מכוח סעיפים 27(ב) או 28 לחוק עומד בנפרד ובמובחן מהמסלול האזרחי, שעניינו בטענות לגבי עצם תחולת החוק. בין אם האפוטרופוס מחליט לדחות בקשה לשחרור הנכס לאחר שנועץ בוועדה המיוחדת, בין אם הוא מחליט לדחות את הבקשה 'על הסף', תוך סירוב להעביר את הבקשה לדיון לפני הוועדה המיוחדת, סעד שניתן בהקשר זה אינו סעד הנדרש 'בדרך' למתן הסעד האזרחי, בדמות קביעה כי מראש לא היה מקום להקנות את הזכויות בנכס לאפוטרופוס. משנדונה והוכרעה שאלת נפקדותם של המוכרים, תם ונשלם הדיון במישור האזרחי; כל שנותר הוא האפשרות שהאפוטרופוס ישחרר את הנכס מכוח סמכויותיו במישור המנהלי. דהיינו, אין מדובר בתקיפה עקיפה של החלטת האפוטרופוס שלא להפעיל את סמכויותיו לפי סעיפים 27(ב) או 28, אלא בתקיפה ישירה, שאיננה בגבולות סמכויותיה של הערכאה האזרחית.
לאור האמור, בימ"ש המחוזי לא היה מוסמך להורות לאפוטרופוס להעביר את עניינם של המערערים לדיון לפני הוועדה המיוחדת. לפיכך, מתייתר הצורך לדון בשלב זה בשאלת זכותם של המערערים לבוא לפני הוועדה, ושאלת תחולתה של הלכת חסיין בנסיבות העניין ואלה ייוותרו להכרעת בג"ץ. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| ע"פ 4346-21 מדינת ישראל נ' רועי עצטה (עליון; נ' הנדל, ג' קרא, י' אלרון; 28/07/21) - 11 ע' |
| עו"ד: עודד סבוראי, שרית משגב |
בימ"ש החמיר בעונש שהושת על משיב 1 בגין הרשעתו ביבוא סם מסוכן מסוג GBL ("סם אונס") כך שחלף 9 חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות, הוא ירצה 18 חודשי מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. זאת לנוכח החומרה הגלומה בעבירת היבוא ומדיניות הענישה המחמירה ההולמת את סוג הסם, הכוללת מאסר מאחורי סורג ובריח לתקופה ארוכה בפועל; עונשה של משיבה 2 לא הוחמר בעיקר נוכח היותה בהריון.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות סמים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לחומרה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לקולה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התערבות ערכאת ערעור
עונשין – ענישה – אחדות הענישה
דיון פלילי – ערעור – התערבות במידת העונש
.
ערעור מטעם המדינה על גזר דינו של בימ"ש המחוזי בגדרו נגזרו על המשיבים, בני זוג, עונשים של 9 חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות, לצד ענישה נלווית, בשל הרשעתם בעבירה של יבוא סם מסוכן מסין, מסוג GBL, בנפח של 4.315 ליטרים, תוך שימוש בפרופיל בדוי ברשת האינטרנט.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט אלרון ובהסכמת השופטים הנדל וקרא) קיבל את הערעור בחלקו ופסק כי:
המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות ערכאת הערעור בעונש שנגזר בערכאה הדיונית; הפסיקה עמדה על החומרה הרבה הנלווית לעבירות סמים, ובפרט לעבירות שעניינן יבוא והפצת סמים מסוכנים, שיש בהן כדי לסכן את שלום הציבור ולהרחיב את מעגל המשתמשים בסמים והמכורים להם. עוד קבעה הפסיקה כי יש צורך בהטלת ענישה מחמירה ומרתיעה על מבצעים של עבירות סמים, שתתמוך במאבק למיגורן. בעניין בן פורת נפסק כי הדברים אמורים ביתר שאת ביחס לעבירות של יבוא והפצת סם ה-GBL, אשר בשל מאפייניו הייחודיים קיים חשש של ממש כי ייעשה בו שימוש לביצוע עבירות מין, תוך סימום ואלחוש הקורבנות בלי שיבחינו בכך באופן שימנע מהם לזכור את אשר אירע".
מדיניות הענישה הראויה בעבירות סמים מסוג GBL היא ענישה מחמירה, מאחורי סורג ובריח, לתקופה ארוכה. זהו העונש ההולם על מנת להשיג הרתעה אפקטיבית. הפסיקה הדגישה את החומרה שביבוא סם מסוכן מסוג GBL, וככלל נקבע כי בהיעדר נסיבות מיוחדות, מי שיורשע בעתיד בעבירה של סחר או החזקה בסם זה, ידון למאסר ממשי בפועל. בפרשיות שנדונו לפני קרוב לעשור, נמנע בימ"ש מלהחמיר את עונשי המאסר בדרך של עבודות שירות למאסרים מאחורי סורג ובריח, מטעמים שאינם רלוונטיים למקרה זה, אך בעת האחרונה נקבע בפסיקה כי בעבירות של יבוא וסחר בסם GBL אין לשקול ענישה שאינה כוללת רכיב של עונש מאסר בפועל.
בענייננו, המשיבים יבאו כמות גדולה של סם, השווה לאלפי מנות שימוש, לאחר תכנון מוקדם ומוקפד של ביצוע העבירה, תוך נקיטת פעולות של הסתרה וטשטוש נסיבות ביצועה וזיקתם של המשיבים אל הסם. כמו כן, יש לתת משקל לחומרא להטעיה שנקטו המשיבים כלפי חברתם, ולשימוש שעשו בפרטיה האישיים למטרה עבריינית, באופן שהעמיד אותה בסיכון ממשי להרשעה בפלילים. במקרה דנן, לא הוצגו נסיבות חיים מיוחדות המצדיקות הימנעות ממאסר בפועל, למעט הריונה של משיבה 2. נוכח זאת, מתחייבת ענישה מחמירה שתכלול רכיב של עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. ואולם, בעיקר משום הריונה של משיבה 2 יש להבחין בין המשיבים. לפיכך, ולנוכח מכלול השיקולים, לרבות הצורך בענישה ההולמת את סוג הסם ואת החומרה הגלומה בעבירת היבוא, עונשו של משיב 1 הועמד על 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל. עם זאת, עונשה של משיבה 2 לא הוחמר. יתר רכיבי גזר הדין נותרו בעינם. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [עונשין] [בתי-משפט] |
|
| ע"פ 4207-21 עמאר בעראני נורי נ' מדינת ישראל (עליון; נ' הנדל, ע' ברון, ע' גרוסקופף; 28/07/21) - 8 ע' |
| עו"ד: סיגל בלום, רמי עותמאן, ברכה וייס |
בימ"ש פסק כי זהו מקרה חריג המצדיק התערבות בעונש אשר השית בימ"ש המחוזי על המערער, שהורשע בעבירות של החזקת נשק, ניסיון לרכישת נשק, וניסיון לסחר בתחמושת, כך שירצה 36 חודשי מאסר בפועל (חֶלֶף 28). בימ"ש עמד על הצורך בענישה מחמירה ומרתיעה כלפי מבצעי עבירות נשק, כאשר במקרה זה, גם בשים לב לנסיבות לקולא, העונש שהושת על המערער מקל יתר על המידה.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות נשק
עונשין – ענישה – התערבות ערכאת הערעור
בתי-משפט – ערעור – התערבות במידת העונש
.
שני ערעורים על גזר דינו של בימ"ש המחוזי במסגרתו הושתו על המערער בע"פ 4207/21 עשרים ושמונה חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו ומאסר מותנה בגין הרשעתו בעבירות של החזקת נשק, ניסיון לרכישת נשק, וניסיון לסחר בתחמושת. המערער משיג על חומרת העונש; המדינה, המערערת בע"פ 4458/21, משיגה על קולת העונש.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט גרוסקופף ובהסכמת השופטים הנדל וברון) דחה את הערעור בע"פ 4207/21, קיבל את הערעור בע"פ 4458/21 ופסק כי:
הלכה היא כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בעונש שנגזר על הנאשם בערכאה הדיונית, אלא בנסיבות בהן גזר הדין מגלה סטייה מהותית ובולטת או חריגה קיצונית מהענישה המקובלת במקרים דומים. אולם, במקרה זה עניינו של המערער נמנה בגדר המקרים החריגים בהם מוצדקת התערבות מסוימת של ערכאת הערעור.
כבר נפסק אודות החומרה היתרה של עבירות נשק, שהפכו זה מכבר למכת מדינה, ואשר מהוות איום ממשי על שלום הציבור ועל ביטחונו. בשל כך, ניכרת בפסיקה מגמה עקבית של החמרה בענישה הנוהגת כלפי מבצעי עבירות נשק, כדי לשדר מסר מרתיע מפני ביצוען.
מבלי לטעת מסמרות באשר למתחם הענישה ההולם בנסיבות ענייננו, הרי שגם בהינתן המתחם שנקבע – 5-2 שנות מאסר בפועל, לא היה מקום לגזור את עונשו של המערער בתחתית המתחם. זאת נוכח מעורבותו העמוקה של המערער בעולם הסחר בנשק, בבחינת ניהול עסק כלכלי של ממש. לזאת יש להוסיף את עברו הפלילי המכביד של המערער. עברו הפלילי המכביד בהינתן גילו הצעיר יחסית, מלמד כי המערער לא הורתע מהעונשים שהושתו עליו בעבר, ובמקום לעלות על דרך הישר בחר לשוב לסורו, וחזר וביצע עבירות נשק. נוסף על כך, חרף הודאת המערער במיוחס לו, שירות המבחן התרשם כי הוא איננו נוטל אחריות על מעשיו "ונוטה לצמצם ולמזער" את חומרתם, באופן המחזק עוד יותר את הצורך בענישה מרתיעה, אשר תצמצם את החשש להישנות עבירות נוספות בעתיד.
זאת ועוד, קשה להסכים עם התרשמותו של בימ"ש קמא לפיה "במקרה דנן הנזק שנגרם הינו מינימלי". אכן שני אישומים שעוסקים במעשים שנותרו בגדר ניסיון, ואולם האישום המרכזי מלמד על החזקה של המערער בנשק מסוג M-16, על מסירתו לתיקון בידי הסוחר ועל כוונת המערער לסחור בו לאחר שיתוקן. כל אלה, בצירוף העובדה שהנשק לא נתפס, מעלים כי קיים פוטנציאל לגרימת נזק מהפעילות העבריינית המתוארת באישום זה.
נוכח האמור, גם בשים לב לנסיבות לקולא אותן זקף בימ"ש המחוזי לזכות המערער, העונש שהושת עליו הקל עמו יתר על המידה. משכך, ובשים לב לכלל לפיו ערכאת הערעור אינה נוהגת למצות את חומרת הדין, עונש המאסר בפועל הועמד על 36 חודשים (חלף 28 חודשים), בניכוי תקופת מעצרו מאחורי סורג ובריח. יתר חלקי גזר הדין יוותרו על כנם. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [משפט מינהלי] [הוצאה לפועל] |
|
| עע"מ 5044-21 דניאל אוקנין נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון (עליון; ע' פוגלמן, ד' ברק ארז, ג' קרא; 28/07/21) - 5 ע' |
| עו"ד: אבי טוויג, עופר נעמת, ניר שלו |
נדחה ערעור על פסק דין של בימ"ש לעניינים מינהליים שדחה על הסף עתירה מינהלית שהגיש המערער על החלטת רשמת ההוצאה לפועל להוציא צו פינוי לדירה בדיור הציבורי אליה פלש, בהעדר סמכות לדון בה. נפסק כי מעבר לדחיית הערעור על הסף נוכח תקנות אזרחיות ומנהליות, לגופו של עניין, לפי חוק ההוצאה לפועל, החלטות שקיבל רשם הוצאה לפועל ניתנות לערעור ברשות או בזכות בפני בימ"ש השלום, והמערער לא השתמש בסעד החלופי המוקנה לו בדין.
משפט מינהלי – בית-המשפט לעניינים מינהליים – סמכותו
הוצאה לפועל – רשם ההוצאה לפועל – החלטותיו
.
ערעור על פסק דין של בימ"ש לעניינים מינהליים אשר דחה על הסף עתירה מינהלית שהגיש המערער. העתירה הוגשה על החלטת רשמת ההוצאה לפועל להוציא צו פינוי של דירה בדיור הציבורי אליה פלש המערער. בימ"ש דחה את העתירה על הסף וקבע כי פתיחת תיק ההוצאה לפועל מחדש, אינה החלטה של רשות המנויה בחוק, ולכן אין בסמכותו לדון בה, תוך שהוצע למערער לפנות לערכאה המוסמכת. עיקר טענת המערער היא כי פעולת חידוש הליכי הפינוי, לאחר שהפינוי בוטל לטענתו; תיק ההוצאה לפועל נסגר; וחלוף הזמן וההסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין - מהווה פעולה מינהלית חדשה לכל דבר ועניין.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט קרא ובהסכמת השופטים פוגלמן וברק-ארז) דחה את הערעור ופסק כי:
ראשית נפסק כי דין הערעור להידחות על הסף לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 בצירוף תקנה 34 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000.
שנית נפסק כי לפי סעיף 80(ב) לחוק ההוצאה לפועל, החלטות שקיבל רשם הוצאה לפועל ניתנות לערעור ברשות או בזכות, לפי העניין, בפני בימ"ש השלום. המערער לא השתמש בסעד החלופי המוקנה לו בדין, ודי בכך כדי לדחות את עתירתו. צוין כי, למשל, בעע"ם 1520/12 נפסק כי "במסגרת העתירה המינהלית לא ניתן לתקוף את החלטותיהם של רשמי ההוצאה לפועל...". משכך, אין עילה להתערב בפסק הדין.
עם זאת ולפנים משורת הדין, יש מקום להורות על עיכוב מועד ביצוע צו הפינוי ב-30 ימים, כדי לאפשר למערער להתארגן לפינויו מהדירה וכדי לאפשר לו למצות הליכים, ומבלי שיש בכך משום חיווי דעה לגופו של עניין. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [בתי-משפט] |
|
| רע"פ 5069-21 אשרף בנאת נ' מדינת ישראל (עליון; ג' קרא; 27/07/21) - 7 ע' |
| עו"ד: תומר נוה |
נדחתה בקשת רשות ערעור על הרשעת המבקש בגניבה בידי מורשה. נפסק כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור. מדובר ביישום הדין על מקרהו הפרטני של המבקש, שככלל אינו מהווה עילה לרשות ערעור; למעלה מן הצורך טענת המבקש כי הוכח תרחיש סביר חלופי נדחתה, כאשר מדובר בניסיון להשיג על קביעות המבוססות על ממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן, לא כל שכן ב"גלגול שלישי".
בתי-משפט – ערעור – אי התערבות בממצאים עובדתיים
בתי-משפט – רשות ערעור – מתי תינתן
.
בעת שהמבקש שרת בשירות חובה במשטרה כשוטר, נעצר המתלונן בתחנה בה שירת המבקש, ונדרש להפקיד את מטלטליו ביומן. היומנאי רשם את הפריטים שהופקדו, ובהם סכום כסף שכלל שטר על סך 100 דולרים. המבקש הורשע בבימ"ש השלום בגניבה בידי מורשה בגין גניבת השטר שהיה בתוך מעטפה, והושתו עליו 3 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות, לצד רכיבי ענישה נוספים. ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין נדחה בבימ"ש המחוזי. מכאן בקשת רשות הערעור.
.
בית המשפט העליון (השופט ג' קרא) דחה את הבקשה ופסק כי:
הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במקרים בהם מתעוררת שאלה עקרונית בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או במקרים חריגים, משיקולי צדק או בשל חשש שנגרם למבקש עיוות דין מהותי. עניינו של המבקש אינו נמנה עם אותם מקרים והבקשה נוגעת לנסיבותיו הפרטניות.
לא מתעוררת שאלה משפטית עקרונית בעניינו של המבקש. הטענה כי קביעת בימ"ש השלום ביחס לאפשרות פתיחתן של מעטפות אטומות בסרט הדבקה, היא בעלת השלכות רוחב מעבר לתיק הפרטני, אין לה על מה שתסמוך. מעבר לכך, המקרה דנן אינו נוגע כלל לשאלה של זיהום ראיות עקב פגיעה בשרשרת המוצג. להיפך, הרשעת המבקש מבוססת על כך שהיומנאי הבחין בכך שהמעטפה האטומה נפתחה והודבקה מחדש. לכן, אין זה ברור על מה מלין המבקש, שעה שבימ"ש קבע כי הוכח שהמעטפה אכן נפגמה, בטרם נפתחה על ידי היומנאי.
אשר לטענה כי בימ"ש השלום לא שלל את כל התרחישים הסבירים בטרם הרשיע את המבקש על יסוד ראיות נסיבתיות, הרי שמדובר ביישום הדין על מקרהו הפרטני של המבקש, שככלל אינו מהווה עילה לרשות ערעור ב"גלגול שלישי". למעלה מן הצורך, לא נמצא בקביעותיו של בימ"ש יסוד לטענה זו. למעשה, היומנאי, שעדותו נמצאה אמינה על ידי בימ"ש, שלל את התרחיש לפיו עזב את עמדת היומן כדי להחתים את המתלונן והשאיר את המעטפה ללא השגחה. בדומה, לא נמצא ממש בטענה כי מעטפת הפיקדון נשארה במשמורת יומנאי הבוקר במשך כחצי שעה, ללא השגחה ושמירה. שכן, בהתאם לקביעותיו של בימ"ש, ליתר גורמי המשטרה הייתה נגישות למעטפה רק לאחר שזו נפתחה על ידי יומנאי הבוקר, וזה הבחין כבר בעת הפתיחה בדבר חסרונו של השטר.
אי לכך, לא ניתן לקבל את טענת המבקש כי הוכח תרחיש סביר חלופי. מדובר בניסיון להשיג על קביעות המבוססות על ממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן, לא כל שכן ב"גלגול שלישי", כאשר גם בימ"ש המחוזי בחן אותן ולא מצא בהן כל פגם. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [משפט מינהלי] [בתי-משפט] |
|
| בג"ץ 3789-21 מוחמד דאהוד רבאיעה נ' המפקד הצבאי בגדה המערבית (עליון; ע' פוגלמן, ד' ברק ארז, ע' גרוסקופף; 27/07/21) - 7 ע' |
| עו"ד: יצחק ברט, קובי עבדי, ג'יאת' נאסר |
העתירה בעניין הודעות לפיהן קיימת כוונה להרוס בניה שבוצעה ע"י העותרים בסמיכות רבה לגדר הביטחון, דינה להידחות על הסף. זאת מאחר והתשתית העובדתית והתשתית המשפטית שהציגו העותרים הן לקויות וחסרות, ואף מחמת מעשה בית דין.
משפט מינהלי – בגץ – דחייה על הסף
משפט מינהלי – בגץ – עתירה כוללנית
בתי-משפט – מעשה-בית-דין – עתירה לבגץ
.
העתירה מופנית נגד הודעות לפיהן קיימת כוונה להרוס בניה שביצעו העותרים בסמיכות לגדר הביטחון. במסגרת העתירה נדרש בג"ץ, בפעם הרביעית, לטענות בדבר תוקף וחוקיות הצו בדבר איסור בניה והפסקתה מס' 11/08 אב (מכשול התפר), התשע"ב-2011 וכן צווי הארכת התוקף לאותו הצו.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה על הסף בקבעו:
ראשית, התשתית העובדתית והתשתית המשפטית שהוצגו ע"י העותרים לקויות וחסרות. העתירה אמנם נסובה על ההודעות אולם כמעט ואינה מפרטת מאפיינים או טענות קונקרטיות ביחס למבנים שהוצאו נגדם צווי הריסה. יתרה מכך. העתירה כוללת טיעונים שכלל אינם תואמים למאפייני העתירה הנוכחית. כך. העותרים מציינים בעתירתם שהוגשה בשנת 2021 כי צו איסור הבניה פקע או עתיד לפקוע ביום 31.12.2019, וכי "לעותרים או לתושבים אין כל ידיעה בדבר הארכת תוקפו של הצו". טענה שהועלתה גם בעתירה משנת 2019 והייתה נכונה לשעתה. אלא, שביום 3.10.2019 הוארך תוקפו של צו איסור הבניה ודין בסיסי זה כמו נעלם מעיני העותרים. כבר מטעמים אלה, יש לדחות את העתירה.
שנית, דין העתירה להידחות על הסף מחמת מעשה בית-דין. בהליך משנת 2019 כבר עמד ביהמ"ש על כך כי נושא או שאלה שהוכרעו בפסק דין סופי מקימים מחסום דיוני מלהמשיך וליזום התדיינויות נוספות באותו נושא או שאלה, וכי כלל זה כוחו יפה גם להליכים המתנהלים בבג"ץ, אם כי באופן מרוכך ובכפוף לחריגים, דוגמת שינוי מהותי בנסיבות המקרה או חשיפת עובדות חדשות. העותרים ב-2019 לא הציגו כל טענה המצדיקה סטייה מעקרון זה. תחת זאת בחרו לשוב ולטעון את אותן טענות שנידונו והוכרעו בהליך הקודם, ומשזה המצב לא נמצא אז לנכון לשוב ולדון בהן פעם נוספת. דברים אלה יפים גם לענייננו, ואף ביתר שאת נוכח העובדה שמצויים אנו בעתירה נוספת, לאחר שבימ"ש זה כבר הביע דעתו בדבר תחולת הכלל על הסוגיה המועלית בעתירה, בתיק בו מייצג אותו בא-כוח.
ויובהר, העותרים אינם מציגים התייחסות קונקרטית למבנים אליהם מתייחסת העתירה, אלא מתמקדים בהעלאת טענות כלליות נגד צו איסור הבניה – טענות שכמובהר כבר נידונו ונדחו בעבר, ואשר אין כל הצדקה לקיים דיון נוסף בהן. כך, במיוחד, כאשר המשיבים סיפקו בתגובה מטעמם הסבר מפורט בתגובתם ביחס לכל אחד מהבב"חים בהם מדובר, והנסיבות הביטחוניות המחייבות הריסתו בהתאם לצו – הסברים שהעותרים לא עשו כל ניסיון ממשי לסתור, למרות שניתנה להם הזמנות לעשות כן. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 7 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| עפ"ג (חיפה) 12731-05-21 מדינת ישראל נ' עיסאם עינאתי (מחוזי; אברהם אליקים, תמר נאות פרי, ארז פורת; 15/07/21) - 9 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט החמיר בעונשו של המשיב, שעונשו קל מהעונשים שנגזרו על שותפיו, זאת לאור עקרון ההלימה, עקרון אחידות הענישה והעדר סיכויי שיקום.
דיון פלילי – ערעור – התערבות במידת העונש
עונשין – ענישה – אחדות הענישה
עונשין – ענישה – עקרון ההלימה
.
ערעור על קולת העונש שנגזר על המשיב, בגין הרשעתו בעבירות של הסעת תושב זר השוהה שלא כדין בישראל התפרצות לבתי מגורים לשם בצוע עבירה, גניבה, החזקת מכשירי פריצה וקבלת נכס שהושג בפשע. המשיב נידון ל- 9 חודשי מאסר בעבודות שירות, לצד רכיבי ענישה נוספים. שותפיו של המשיב, נדונו ל- 23 חודשי מאסר בפועל.
.
בית המשפט המחוזי, ברוב דעות, קיבל את הערעור ופסק:
במקרה זה לא מתקיים החריג המצביע כי "הנאשם השתקם או יש סיכוי של ממש שישתקם". לעומת זאת עקרון אחידות הענישה בולט במקרה זה בצורה מובהקת: 3 שותפים יצאו לבצע במשותף שתי עבירות התפרצויות לדירות, שניים מהם נדונו ל-23 חודשי מאסר בפועל והשלישי- שביצע שתי עבירות חמורות נוספות, הסעת שב"חים וקבלת נכסים שהושגו בפשע ייענש בסוג עונש אחר (מאסר בעבודות שירות) ולתקופה שקצרה יותר מפי שניים מתקופת מאסרם של שותפיו. בנוסף לעקרון אחידות הענישה עומד עקרון ההלימה לגבי מבצעי עבירות של התפרצות לדירות מגורים. האיזון הנכון של 3 עקרונות הענישה, בעניין הנדון, מחייב התערבות בגזר דינו של בית משפט קמא, החמרת הענישה וגזירת עונש של מאסר בפועל לתקופה של 23 חודשים חלף המאסר של 9 חודשים לביצוע בעבודות שירות. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| עפ"ג (חיפה) 12772-05-21 מדינת ישראל נ' אוסמה חפאג'ה (מחוזי; אברהם אליקים, תמר נאות פרי, ארז פורת; 15/07/21) - 7 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט שלערעור החמיר בעונשו של המשיב, שהורשע בעבירה של החזקת נשק שלא כדין. תחת 7 חודשי מאסר בעבודות שירות שנגזרו עליו, הושת עונש של מאסר בפועל לתקופה של 9 חודשים.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות נשק
דיון פלילי – ערעור – התערבות במידת העונש
.
ערעור המדינה על קולת העונש שנגזר על המשיב: 7 חודשי מאסר בעבודות שירות ו-9 חודשי מאסר על תנאי. זאת בעקבות הרשעתו בעבירה של החזקת נשק שלא כדין.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
בית המשפט העליון עמד, לא אחת, על חומרתן הרבה של עבירות הנשק, על פוטנציאל הסיכון הרב הטמון במכלול עבירות הנשק, לרבות העבירה של החזקת נשק שלא כדין, ועל התוצאות הקשות שעלולות להיגרם מביצוע עבירות בנשק. בית המשפט העליון אף הבהיר בפסיקתו את המגמה הקיימת לאחרונה להחמיר בענישה בגין עבירות הנשק. ככלל מוטלים עונשי מאסר בפועל של ממש על מי שהורשע בביצוע עבירות נשק, לרבות עבירה של החזקת נשק שלא כדין.
במקרה דנן סוטה העונש שהושת בגזר הדין על המשיב, באופן ברור, לקולא, ממדיניות הענישה הראויה בגין עבירות הנשק לסוגיהן השונים. מנגד, אין מקום למצות את הדין עם המשיב בתיק זה ולהשית עליו תקופה ארוכה של מאסר בפועל. מכלול הטעמים לקולא מצדיק הטלת מאסר בפועל לתקופה של 9 חודשים. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 9 [מסים] |
|
| ו"ע (מרכז) 49180-11-18 קיבוץ גזר נ' מנהל מיסוי מקרקעין רחובות (מנהלי; אבי גורמן; 22/07/21) - 37 ע' |
| עו"ד: עופר אלבוים, דותן עינב, יעל הרשמן |
ועדת ערר לענייני מיסוי מקרקעין שליד בית המשפט המחוזי מרכז, דחתה, ברובו, ערר העוררים, על החלטת המשיב – מנהל מיסוי מקרקעין, שהוצאה בגין שומות מס השבח שהוטלו על קיבוץ מתחדש ושומות מס הרכישה שהוטלו על חבריו. במרכז הדיון עומדת השאלה: האם הסכמי השיוך שבין הקיבוץ לעוררים מהווים "מכירה" של "זכות במקרקעין"?
מסים – מס שבח מקרקעין – סיווג העסקה
מסים – מס שבח מקרקעין – מכירה
מסים – מס שבח מקרקעין – זכות במקרקעין
מסים – מס שבח מקרקעין – חבות במס
.
העוררים הגישו ערר על החלטת מנהל מיסוי מקרקעין בהשגות על שומות מס שבח שהושתו על עורר 1 – קיבוץ גזר ועל שומות מס רכישה שהושתו על עוררים 17-2. כל השומות עוסקות בהסכמים בין הקיבוץ לבין העוררים 17-2, במסגרתם שויכו לעוררים אלה בתים/מגרשים לבנייה עצמית בשטחי הקיבוץ. ערר זה מציב שתי שאלות מרכזיות: האם ההסכמים שבין הקיבוץ לעוררים מהווים "מכירה" של "זכות במקרקעין"? אם התשובה לשאלה הקודמת חיובית, יש לקבוע מה הוא שווי המכירה?
.
ועדת ערר לענייני מיסוי מקרקעין שליד בית המשפט המחוזי מרכז
המתווה של הקיבוץ המתחדש, ובכלל זה קבלת החברים החדשים ושיוך המקרקעין להם ולחברים הוותיקים, נעשה בהתאם לנוהל שקבע רמ"י ובליוויו. משהחלה פעולת השיוך, נחתמו הסכמים והוצאו מכוחם היתרי בניה, החלטות המועצה הניצבות בסיס מהלכים אלה, שוב אינם בבחינת מדיניות כללית גרידא, אלא הן יוצרות אינטרס ציפייה והסתמכות אצל כל חבר הפועל על פיהם, כי כל עוד יעמוד בתנאים שנקבעו – ייחתם עמו הסכם חכירה ביחס למגרש עליו הוא בונה את ביתו.
לא בנקל תוכל רשות מקרקעי ישראל להשתחרר מהמחויבות שנוצרה לה כלפי הקיבוץ וכלפי החברים להם שויכו המקרקעין לחתום עימם על הסכם חכירה לדורות.
תוצאת הדברים לפיה במסגרת הסכמי השיוך ויתר הקיבוץ על זכותו במקרקעין לטובת העברתה לידי החברים להם שויכו המקרקעין – ולכן יש לראות בכך מכירה, תואמת את המציאות ההולכת ונרקמת בקיבוץ המתחדש. החלת ההגדרות שבדיני המס צריכה להתאים למהות הכלכלית של מה שאירע. בשים לב למכלול הנסיבות יש אפוא לראות בוויתור כמכירה וליישם את החוק בהתאם. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 10 [נזיקין] |
|
| ת"א (רמלה) 1967-09-19 פלוני נ' המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים (שלום; מנחם מזרחי; 25/07/21) - 18 ע' |
| עו"ד: יעקב מושקט, אהרן שילה, יוסי מושקוביץ, ישראל גור, מלי כצובר |
בית המשפט חייב את הנתבעים – הגופים אשר מפעילים שליטה וחזקה במתחם קבר אבדימי בחיפה לפצות את התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בגין נפילתו ופגיעתו במתחם הקבר, זאת לאחר שהוכח קיומו של מפגע בהעדר מדרגות סדורות, תקניות, המאפשרות כניסה בטוחה אל תוך מתחם הקבר.
נזיקין – אחריות – בעל מקרקעין
.
התובע הגיש תביעת נזיקין בגין נפילתו ופגיעתו במתחם קבר אבדימי בחיפה. לפי כתב התביעה ביקר התובע יחד עם חבריו במבנה הקבר, ולפי הטענה, הרצפה בכניסה למתחם הקבר מצויה במפלס נמוך ממפלס סביבתו, ומותקנות בכניסה מדרגות לא שוות ולא תקניות. בעת הירידה פנימה, דרכה רגלו של התובע ב״אוויר״, הוא נפל מטה, נחת ״לא טוב״ על רגלו ועקב כך נפגע בברך שמאל.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
עיון בתמונות של המקום, נוכח עדותו של התובע בהחלט מלמד על קיומו של מפגע בהעדר מדרגות סדורות, תקניות, המאפשרות כניסה בטוחה אל תוך מתחם הקבר.
בדרך כלל, רישום מידי של גרסה מחזק את ראיות התובע, אולם בנסיבות תיק זה, כאשר קיים חיזוק ראייתי, חיצוני, אמין נוסף, יש לקבל את עדותו של התובע, כי אכן אמר לרופא/גורם רפואי מה ארע והדברים לא נרשמו.
נפילתו של התובע, כפי שתיאר אותה הוכחה במשפט, כנדרש בהליך זה ויש לקבוע זאת כממצא עובדתי.
הגופים אשר מפעילים שליטה וחזקה במקום הם – הנתבעות 1 ו - 4 – פריטטית, בחלקים שווים, הן מנהלות אותו ברשלנות המסכנת את שלום הציבור והתנהגות זו גרמה לקיומו של המפגע אשר הוביל לנפילתו של התובע ולנזקיו. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [נזיקין] |
|
| ת"א (פתח תקוה) 20162-12-18 אולגה גורדון נ' יהושע רובין (שלום; מירב כפיר; 20/07/21) - 15 ע' |
| עו"ד: |
תביעה לתשלום פיצויים בגין לשון הרע שהוגשה ע"י היועצת המשפטית של עיריית נצרת כנגד הנתבע אשר כתב מכתב לראש העיר ולגורמים נוספים ובו הועלו טענות כנגדה ובין היתר יוחסה לה התנהלות "בדפוס של שחיתות". בית המשפט פסק לתובעת פיצוי בגין מכלול הפרסומים בסך של 120,000 ₪.
נזיקין – עוולות – לשון הרע
נזיקין – הגנות – תום-לב
נזיקין – פיצויים – בגין לשון הרע
.
תביעה לתשלום פיצויים בגין לשון הרע שהוגשה ע"י היועצת המשפטית של עיריית נצרת כנגד עו"ד רובין אשר כתב מכתב לראש העיר ולגורמים נוספים ובו הועלו טענות כנגדה ובין היתר יוחסה לה התנהלות "בדפוס של שחיתות" ולאחר שנדרשה התנצלותו חזר ועמד על טענותיו כנגדה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
בין הצדדים אין מחלוקת בדבר לשון הרע מושא המכתב ומכתב התשובה, או הפרסום שלהם והמחלוקת היא ביחס להגנות, שיש לנתבע, לטענתו.
הנתבע טוען כי עומדת לו ההגנה ע"פ סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, שעניינה פרסום שהינו הגשת תלונה על הנפגע. הנתבע טוען כי היה לו יסוד להאמין באמיתות תוכנו של המכתב ולכן הפנה אותו כתלונה לגורמים הרלוונטיים.
מהראיות עולה תמונה ברורה. הטענות שהועלו ע"י הנתבע במכתבו כנגד התובעת היוו הטחת האשמות ללא שהיה חשד סביר המבסס אותן, כמו כן לא הוכחה אפילו טענתו של הנתבע כי הוא האמין באמיתות התלונה. האשמות אלה נשלחו לגרמים רבים אשר אינם הרשות המוסמכת לבירור תלונות על התובעת ויש במשלוח המכתבים אליהם כמעשה החורג מגדר הסביר. כיוון שכך, מדובר בפרסום לשון הרע כנגד התובעת שלא הוכחה בגינו הגנה כלשהי.
סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע קובע כי במשפט אזרחי רשאי בית המשפט לחייב את המפרסם לשון הרע בפיצוי הנפגע בסך של עד 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק ובכפל הפיצוי למי שהוכח כי הפרסום שעשה היה בכוונה לפגוע. הסכומים האמורים צמודים למדד המחירים לצרכן וזאת בהתאם לסעיף 7א(ה) לחוק איסור לשון הרע, וכיום עומדים הסכומים על סך של כ-70,000 ₪ וכ-140,000 ₪ בהתאמה.
במקרה דנן, היקף הפגיעה חמור. מדובר בייחוס שחיתות פלילית והתנהגות חסרת מוסר ביחס למי שמכהנת כעו"ד ציבורית ואף ניתן לה תואר אבירת איכות השלטון בשל היותה שומרת סף ולוחמת בדיוק במעשים המיוחסים לה לכאורה ע"י הנתבע, דהיינו לוחמת בשחיתות. לאחר בחינת מכלול השיקולים, ובכלל זה כוונת הנתבע לפגוע בתובעת וכן השיקול ההרתעתי נגד פרסומים כאמור, יש לפסוק לתובעת פיצוי בגין מכלול הפרסומים בסך של 120,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [נזיקין] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 36662-04-18 פלוני נ' מדינת ישראל (שלום; מי טל אל עד קרביס; 20/07/21) - 14 ע' |
| עו"ד: חקלאי, צדוק |
המשטרה התרשלה בכך שנכנסה לחצר סגורה ללא אישור הבעלים, ללא צו חיפוש ומבלי שיתקיימו תנאי הכניסה ללא צו, ובכך פגעה בזכותו החוקתית של התובע. הנתבעת חויבה לשלם לתובע סכום של 10,000 ₪.
נזיקין – אחריות – משטרה
נזיקין – אחריות – משטרת ישראל
נזיקין – הגנות – עילה בת עוולה
.
התובע טוען כי פעולותיהם של השוטרים מקימות את עוולת הרשלנות ועוולה של הפרת חובה חקוקה, המקנות לו זכות לפיצוי. לטענתו, נגרם לו נזק פיזי ונפשי, והוא מבקש לפסוק לו את סכום התביעה (200,000 ₪) בצירוף שכר טרחת עורך דין והוצאות.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
הפסיקה מכירה בחובת הזהירות המושגית של המשטרה. נוסף על חובת הזהירות המושגית, קיימת גם חובת זהירות קונקרטית באשר על השוטרים להכיר את הוראות הדין לעניין כניסה לחצרים ללא צו שיפוטי, אך כעולה מעדותם התברר כי אלו לא היו ברורים להם או שהם לא חודדו דיו. השוטרים לא היו במצב של דחק או מצב רווי מתח או אלימות שבו היה עליהם לקבל החלטה במהירות מבלי לשקול את כל הנתונים והאפשרויות. מדובר היה בביצוע פעולת עיכוב שגרתית, בלב שכונת מגורים שלווה, של אזרח מן השורה, בביתו, בחשד לעבירה של צריכת סם לשימוש עצמי. שולי הטעות בשיקול הדעת הם צרים יותר.
השוטרים התרשלו, כאשר נכנסו לחצר סגורה ללא אישור הבעלים וללא צו חיפוש ומבלי שהתקיימות תנאי הכניסה לחצר ללא צו, ובכך פגעו בזכותו החוקתית של התובע.
הכלל בנזיקין לפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה" הוא ביטוי לעקרון לפיו אין החוטא יוצא נשכר. לכן, יהיו נסיבות בהן זכות התביעה תישלל מהניזוק בשל אי חוקיות של פעילותו, כאשר יש לשקול את מידת אי החוקיות, את הקשר בין המעשה הבלתי חוקי לבין התרחשות הנזק והאינטרס הציבורי בהטלת אחריות על המזיק.
במקרה דנן, בגין מעשה בלתי חוקי של רכישת סם לצריכה עצמית המדיניות היא של אי העמדה לדין, ללמדך כי מדובר ברף הנמוך של עבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים (וכיום זו עבירת קנס); ההתנגדות לעיכוב לא הייתה אלימה, הגם שהשוטרים נדרשו להפעלת כוח מתון על התובע, ולבסוף קיים אינטרס ציבורי בהטלת אחריות על המשטרה (הנתבעת) באשר הפרה זכות חוקתית. לאור האמור, אין מקום לשלול מהתובע את זכותו לפיצוי.
בשים לב להתנהלות המשטרה שהתרשלה בכניסה לחצריו והפרה זכות חוקתית של התובע, ובכך שלאחר מעצרו העדיפה לחקור אותו תחת העברתו לקצין הממונה בתחנה שיבחן את נסיבות המעצר ואת הצורך בהמשך המעצר, אך גם בהתחשב בהתנהגותו של התובע וכי האירוע ארך לכל היותר כשלושת רבעי שעה – פיצוי בסכום של 10,000 יהלום את נסיבות האירוע. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [עשיית עושר ולא במשפט] |
|
| ת"א (ירושלים) 31980-11-16 מישל פרג'ון נ' רחמים דיין (שלום; אלעד פרסקי; 20/07/21) - 11 ע' |
| עו"ד: יגאל ויינשטיין, מאיר מולד, שי י. שמלה |
נדונה תביעה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט שהוגשה בגין שימוש הנתבעים במעטפת שבנה התובע בקומת הקרקע לצורך הרחבת דירתם. נקבע כי מתקיימים יסודות העילה של עשיית עושר ולא במשפט.
עשיית עושר ולא במשפט – עילת תביעה – יסודות העילה
עשיית עושר ולא במשפט – עילת תביעה – קיומה
.
תובענה זו היא תביעת התובע בעילה של עשיית עושר ולא במשפט בגין שימוש הנתבעים במעטפת שבנה בקומת הקרקע לצורך הרחבת דירתם. לטענת התובע, הנתבעים סירבו לשתף עימו פעולה לצורך בנייה משותפת וביקשו בדיעבד לנצל את קידום הבנייה שנעשה על ידו.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
עילת עשיית עושר ולא במשפט מבוססת על שלושה יסודות, כדלקמן: היסוד הראשון הוא זה של ההתעשרות. היסוד השני עניינו בשאלה האם ההתעשרות האמורה באה לזוכה על חשבונו של המזכה. היסוד השלישי מציב את הדרישה כי ההתעשרות של הזוכה על חשבון המזכה תהא 'שלא על פי זכות שבדין'.
אין ספק כי שני היסודות הראשונים מתקיימים בענייננו. כתוצאה מבניית התובע חסכו הנתבעים, במהלך הרחבת דירתם, את הערך שנקבע על ידי המומחה כערך ששימש לבנייתם מתוך בניית התובע.
לטענת הנתבעים, התובע ביצע את הבנייה לקידום אינטרס עצמי ואילו טובת ההנאה שהפיקו הנתבעים הייתה אינצידנטלית לכך. על כן אינו זכאי לתמורה נוספת מעבר להנאה שהפיק בעצמו מהבנייה. עוד נטען כי התובע פעל בניגוד לרצונם של הנתבעים ועל כן יש לראותו כ"מתנדב".
אלא שהתנהלות הנתבעים מלמדת כי המתינו לבנייה של התובע. ממילא, קשה לראותם כמי שהתנגדו לבנייה. במצב דברים זה ניתן לראותם כ"טרמפיסטים" (free riders).
קשה לתאר את הנתבעים כמי שנכפו על ידי התובע לקיום התקשרות בין הצדדים באשר הם אלו שהמתינו לבניית התובע והחלו בה רק לאחר שבנה את התשתית לבנייתם. בכך למעשה בחרו לקשור את גורלם בגורלו. על כן, חיוב הנתבעים בתשלום אומנם עומד בניגוד להתנהלותם הפורמאלית אך תואם את התנהלותם בפועל. נוכח התנהלות הנתבעים שהביאה, בכוונת מכוון, לחפיפה בבנייה בשטח המשותף, אין צורך לקבוע מי מבין הצדדים "פוצץ" בפועל את המשא ומתן לבנייה משותפת, ככל שהתקיים. נוכח האמור, התנהלות הנתבעים מקיימת את היסוד השלישי בעילת עשיית עושר ולא במשפט. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [הגנת הדייר] |
|
| ש (חיפה) 48217-01-19 יצחק טבצ'ניק נ' אליעזר סלהוב (שלום; יואב פרידמן; 19/07/21) - 15 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה תביעה לקביעת דמי שכירות. בית הדין לשכירות קיבל את עמדת הנתבעים לפיה, די בכך ששולמו דמי מפתח פעם אחת ביחס לנכס הספציפי, כדי שלא תופקע תקרת דמי השכירות. פעם אחת לפחות אכן שולמו דמי שכירות על ידי אביהם של הנתבעים, ב-1967 או ב-1968 עם כניסתו כדייר מוגן.
הגנת הדייר – דמי שכירות – שיעור מירבי
הגנת הדייר – דמי שכירות – פסיקתם מחדש
.
תביעה לקביעת דמי שכירות.
.
בית הדין לשכירות פסק כלהלן:
סעיף 52א לחוק הגנת הדייר קובע את שיעור דמי השכירות המירביים של בית עסק, וכן קובע כי הממשלה רשאית לקבוע בתקנות סוגים של בתי עסק שסעיף זה לא יחול עליהם. תקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השיעורים המירביים והפחתות), התשמ"ג-1983, אשר נחקקו מכוח הוראה זו, קובעות בסעיף 1(22) כי דמי השכירות המירביים לא יחולו על בית עסק שלא שולמו בעדו דמי מפתח.
בפסיקה נקבע, כי נטל השכנוע להוכיח כי לא שולמו דמי מפתח מוטל על התובע, הן בשל הכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה" והן בשל נוסח התקנה המחריג מושכר מסוים מהכלל שקבע החוק. יחד עם זאת, מאחר ומדובר בהוכחה של יסוד עובדתי שלילי, ניתן להסתפק בכמות פחותה של ראיות. מכאן, שנטל ההוכחה המשני בו צריך התובע לעמוד כדי שיעבור הנטל אל הנתבעים להוכיח כי שולמו דמי מפתח – אינו רב. ואם לא יעמדו בנטל זה, הרי שהתובע יזכה בתביעתו. מגמה זו עולה בקנה אחד עם צמצום תחולתו של חוק הגנת הדייר כפי שהיא באה לידי ביטוי בפסיקה, ומשתלבת עם הסרת תקרת דמי השכירות במושכר עסקי, אשר נועדה לאפשר לבעל הנכס להפיק מרכושו דמי שכירות ריאליים.
דין התביעה לדחייה, משני טעמים מצטברים. ראשית, יש לקבוע כמאזן ההסתברויות כי אף הנתבעים עצמם, ב-1988, שילמו דמי מפתח, כטענתם. שנית, אף אלמלא כן, בפן המשפטי, יש לקבל את עמדת הנתבעים כי די בכך ששולמו דמי מפתח פעם אחת ביחס לנכס הספציפי, כדי שלא תופקע תקרת דמי השכירות. פעם אחת לפחות אכן שולמו דמי שכירות על ידי אביהם של הנתבעים, ב-1967 או ב-1968 עם כניסתו כדייר מוגן. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [הגנת הדייר] [דיון אזרחי] |
|
| ש (ירושלים) 2300-10-18 מופיד סנדוקה נ' סאמר עארף (שלום; אמיר דהאן; 15/07/21) - 18 ע' |
| עו"ד: עווני יע'מור, מג'די זייד |
חוק הגנת הדייר אינו חל על התביעה ועל התביעה שכנגד ומכאן שאין בית הדין לשכירות מוסמך עניינית לדון בתביעות על פיו – לא תביעות של הדייר ולא תביעות של בעל הבית. במיוחד דברים אמורים כאשר בעל הבית כופר בעצם קשר הדיירות המוגנת ומגיש תביעתו תוך ציון הסייג הזה.
הגנת הדייר – בתי-דין לשכירות – סמכותם
הגנת הדייר – נטישה – יסודותיה
דיון אזרחי – הוצאות משפט – פסיקתן
.
תביעת דיירים לתיקונים והסדרת תשלום שכר דירה בבית עסק ותביעה שכנגד להעלאת דמי השכירות.
.
בית הדין לשכירות פסק כלהלן:
בית הדין מצא כי הוכחה בפניו נטישה מובהקת הן ביסודהּ העובדתי והן ביסודהּ הנפשי כך שהנכס אינו מוחזק עוד על ידי יעקוב סנדוקה, לא על ידי אחמד א"י ולא על ידי חליפיהם בהנחה שהיו כאלה. עובדה מפתיעה זו אינה יכולה לחלוף לצד הדיון בלא שיינתן מקומה הראוי, כמי שעוקרת ממקומה הן את הגנת החוק מעל הנכס, הן את סמכות בית הדין להיזקק לתביעה, והן את עילות התביעה הנגזרות מן המעמד החוקי של בעל בית ודייר. זוהי נטישה בפועל ולא נטישה שיש אחריה חזרה. העברת נכס לשליטת תאגיד מהווה נטישה.
הלכה מושרשת היא כי העברה לתאגיד, לרבות תאגיד הנושא מאפיינים משפחתיים, מהווה נטישה על פי דיני הגנת הדייר. בעניין נטישה זו – לא נטען ולא הונחה אף ראשית ראיה על כוונה לחזור.
לעניין הוצאות, בחן בית הדין את התנהלות הצדדים בהליך ואת השימוש שנעשה בו, ובהליכים נוספים בין הצדדים במהלכו, כמצוות תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. התקנות רואות בהוצאות ושכר הטרחה הנפסקים בהליך השיפוטי חשיבות מרובה. לא עוד הליך נלווה המתבסס על הערכה וניסיון שיפוטי אלא פרק לעצמו בהחלטה השיפוטית.
בנסיבות העניין, מצא בית הדין כי הגשת הליכי הנפל מטעם סנדוקה והמשכתם, מקום שהתברר וידוע היה לה"ה סנדוקה כי הנכס הועבר לתאגיד ולא נשאר בהחזקת דייר הזכאי להחזיק בו, ובהתאם להוראות תקנה 151(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, מצדיקים הטלת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד משמעותיות על סנדוקה. משכך נקבע כי ה"ה סנדוקה ישלמו לה"ה עארף הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 17,550 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [נזיקין] |
|
| ת"א (נצרת) 65860-03-16 פלוני נ' ח.ש אלומיניום בע"מ (שלום; רגד זועבי; 13/07/21) - 9 ע' |
| עו"ד: |
תביעה שעניינה נזקי גוף שנגרמו לתובע, עת נפל מגובה במהלך עבודתו. נקבע כי יש להטיל את האחריות לקרות התאונה על כתפי הקבלן והמעביד גם יחד. המעביד יישא באחריות בשיעור של 40%, והקבלן יישא באחריות בשיעור של 60%.
נזיקין – אחריות – מעביד
נזיקין – אחריות – קבלן
נזיקין – תאונת עבודה – אחריות
.
תביעה זו עניינה נזקי גוף שנגרמו לתובע 1, בתאונת עבודה שאירעה, עת נפל מגובה במהלך עבודתו.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
חרף חובת המעביד לדאוג לסביבת עבודה בטוחה לעובדיו, לשיטות עבודה נאותות, לספק כלי עבודה מתאימים ובטוחים, לספק אמצעי מיגון לעבודה בגובה ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים, הנתבעת 1 הפרה חובות אלה, נוכח מחדלה לספק אמצעי הגנה לתובע מפני הסיכון הגלום בעבודה בגובה, הוא הסיכון של נפילה שהתממש במקרה דנן.
התובע העיד כי בטרם נפילתו עבד בגובה של 3-4 קומות, ללא רתמת בטיחות. כמו כן, לא קיבל הדרכה מטעם הנתבעת 1 ביחס לאופן ביצוע העבודה. שיטת העבודה שננקטה על ידי התובע, בידיעת הנתבעת 1, לפיה מסתורי הכביסה הורמו לעיתים בצורה חיצונית אף היא כרוכה בסיכון של פגיעה במעקה ושחרורו. חרף זאת, הנתבעת 1 נמנעה מהתוויית שיטת עבודה חלופית בטוחה יותר, תוך מניעת האפשרות של פגיעת מסתורי הכביסה במעקה. יש להניח כי אילו היו מסופקים לתובע אמצעי ההגנה הנדרשים תוך מתן הדרכה וקיום פיקוח מתאים, וכן התוויית שיטות עבודה בטוחות, אזי הייתה פגיעתו של התובע נמנעת או למצער פוחתת באופן משמעותי. על כן, הנתבעת 1 חבה כלפי התובע ברשלנות.
הוא הדין ביחס לנתבעת 2, אשר גם היא הפרה את החובות המוטלות עליה מכוח הדין ביחס לאספקת אמצעי מגן לתובע, מינוי מנהל עבודה, פיקוח על העבודה ובדיקת הפיגומים. הנתבעת 2 כשלה בהוכחת קיום חובותיה בעניין מינוי מנהל עבודה ובעניין קיום חובתה לביצוע הבדיקות התכופות של הפיגום בהתאם להוראות הדין. הגם שהיא בעלת השליטה באתר העבודה וכל הראיות הרלוונטיות אמורות להיות בידיה, היא נמנעה מהגשת ראיות בעניין מינוי מנהל עבודה, רישום בנוגע לבדיקות התכופות של הפיגום ועמידתן בכללי הבטיחות, ויש בכך כדי לפעול לחובתה. עסקינן בהימנעות מהבאת ראיות רלוונטיות המקימה את החזקה כי אילו הובאו ראיות אלה למשפט, היה בהן כדי לפעול לרעתה.
המסקנה היא כי שתי הנתבעות חבות בנזיקין כלפי התובע. אשר לחלוקת האחריות בין הנתבעות, בית המשפט שוכנע כי בשל השליטה של הקבלן באתר העבודה, מחדליו ביחס למינוי מנהל העבודה והיעדר הוכחה ביחס לקיום הבדיקות התכופות לפיגום, יש להטיל את מירב האחריות על כתפיו. על כן, ביחסים שבין המעביד לקבלן, המעביד יישא באחריות בשיעור של 40%, ואילו הקבלן יישא באחריות בשיעור של 60%. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 17 [בריאות] [עבודה] |
|
| סע"ש (ירושלים) 15897-06-21 רבקה אהרוני נ' מפעל הפיס (עבודה; שרה ברוינר, נ.צ.: ב' סנדרוב, ר' לוי; 06/07/21) - 12 ע' |
| עו"ד: ראובן בורק, רונן ליפשיץ, גילה מרון אלדר, אייל ארז, אורטל שלו |
ביה"ד דן בשאלה האם ניתן לקבל, קטגורית, שכל עוד המבקשת-העובדת אינה מתחסנת נגד נגיף הקורונה, יכול המעסיק, המשיב בענייננו, להימנע מהשבתה בפועל לעבודה (להבדיל מהשאלה האם יש מקום לחייב עובדת שאינה מתחסנת בנקיטת אמצעי הזהירות השונים) ופסק כי על המשיב לסיים לאלתר את החל"ת/החופשה על חשבון יתרה שלילית של ימי עבודה של המבקשת ולבחון בתום לב ומתוך שיקולים ענייניים בלבד את כלל ההתאמות כדי שהמבקשת תוכל לשוב לעבודה בפועל באופן מיידי, ולקבוע בהתחשב בכלל השיקולים, מנגנונים שיאפשרו עבודתה בפועל; המשיב יימנע מפגיעה בזכות של המבקשת שאין בה מן ההכרח לשם ביצוע ההתאמות הנדרשות והכל תוך שמירה על כבודה.
בריאות – בריאות הציבור – מניעת מחלות
עבודה – בית-הדין לעבודה – סעדים זמניים
עבודה – סעדים זמניים – מאזן הנוחות
עבודה – סעדים זמניים – שיקולים בהענקתם
.
המבקשת לא התחסנה נגד נגיף הקורונה ומצויה בחל"ת. עסקינן בבקשת המבקשת למתן סעד המורה למשיב להחזיר את המבקשת מחל"ת בו היא מצויה לעבודתה הרגילה בפועל במשיב, ולהימנע מכל פעולה שיש בה משום פגיעה בזכויותיה כעובדת, או במעמדה במקום העבודה, עקב סירוב להתחסן נגד נגיף הקורונה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (סגנית הנשיא ש' ברוינר ישרזדה ונציגי הציבור ב' סנדרוב, ר' לוי) קיבל את הבקשה בעיקרה ופסק כי:
מקרה זה שונה ממקרים אחרים שנדונו בפסיקה, שכן השאלה אינה האם יש מקום לחייב עובדת שאינה מתחסנת בנקיטת אמצעי הזהירות השונים (שכן המבקשת הסכימה להם), אלא האם ניתן לקבל, קטגורית, שכל עוד העובדת אינה מתחסנת, יכול המעסיק להימנע מהשבתה בפועל לעבודה.
עסקינן בהליך למתן סעד זמני ומשכך על ביה"ד לשקול האם מתקיימת למבקשת עילת תביעה טובה ואת מאזן הנוחות, קרי, מהו הנזק הצפוי למי מהצדדים ככל שיינתן או לא יינתן הסעד המבוקש.
אשר לעילת תביעה טובה, עסקינן בהליכה בארץ לא זרועה ועם הזמן יגובשו ההלכות המתחייבות. לכן, הערכת סיכויי התביעה לעת הזו אינה יכולה בהכרח להוות הרכיב הדומיננטי שיש לבחון, אלא יש מקום ליתן משקל לשאלת מאזן הנוחות. בעניין זה, בשלב זה עומדות על כפות המאזניים מחד זכותה של המבקשת, כעובדת, לממש עצמה בעבודה בפועל, זכותה להתפרנס במקום עבודתה בכבוד. בנוסף, יש מקום לאבחן בין מצב שבו המבקשת אינה נפגעת כלכלית באופן משמעותי (חל"ת תוך תשלום דמי אבטלה) לבין מצב שבו משולם לה שכר על חשבון ימי חופשה שטרם נצברו ובכך למעשה הופכים להיות חוב של העובדת כלפי מעסיקה, ולבין מצב שבו משולם לעובדת שכר מלא ללא עבודה. כמו כן, זכותה של המבקשת לבהירות בכל הנוגע לעצם העסקתה אצל המשיב. ודוק, לא רק נזקים כספיים נגרמים למבקשת ומשכך ראוי ליתן הדעת לכלל נזקיה בעת בחינתם למול הנזק שעלול להיגרם לו תתקבל הבקשה; מן העבר השני מצויה הזכות לחיים ולבריאות של עובדי המשיב האחרים. חשיפתם של עובדים מחוסנים למבקשת, ככל שבשל העדר חיסון תחלה חלילה, עלולה להוות סיכון לבריאות והחיים של עובדים אחרים, אף אם הם מחוסנים.
לשם בחינת האיזון הנכון של הנזקים הצפויים לפי כל אחת מהחלופות - מתן צו או הותרת המצב על כנו, בחן ביה"ד את סבירות ומידתיות פעולות המשיב, על רקע השינויים במצב התחלואה וברמות הסיכון אליו חשופה האוכלוסייה בעקבות נגיף הקורונה, ונכון למועד הגשת הבקשה וקבע כי המשיב לא איזן ולא ניסה לאזן בפועל בין הנזקים הצפויים למבקשת בשל הותרתה בחל"ת לבין הנזקים הצפויים לו ולעובדיו ככל שתשוב מהחל"ת, אלא הוא משקף בפועל עמדה לפיה מי שלא התחסן אינו יכול לעבוד אצלו בכל מצב ובשום תנאי. לפיכך, לא ניתן להגיע למסקנה שהמשיב פעל במידתיות ובסבירות כמתחייב ומאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת, שכן ברי כי לה נגרמים נזקים, ומאידך לא הונחה תשתית עובדתית לכאורית מספקת לכך שהיענות לבקשה מחייבת בהכרח יצירת סיכונים בלתי סבירים לעובדים אחרים במשיב (או קשיים משמעותיים אחרים). על המשיב לפעול בתום לב, ללא שיקולים זרים, לבחינת התאמות להשבת המבקשת לעבודה. בפני המשיב מגוון אפשרויות מידתיות ומאוזנות להעסקת המבקשת בפועל למרות שלא התחסנה ועליו לשקלן.
לאור האמור, על המשיב לסיים לאלתר את החל"ת/החופשה על חשבון יתרה שלילית של ימי עבודה של המבקשת; על המשיב לבחון בתום לב ומתוך שיקולים ענייניים בלבד את כלל ההתאמות כדי שהמבקשת תוכל לשוב לעבודה בפועל באופן מיידי ולקבוע בהתחשב בכלל השיקולים, מנגנונים שיאפשרו עבודתה בפועל; אין מקום להורות על הימנעות מכל פעולה שיש בה כדי לפגוע בזכויות המבקשת ובמעמדה באופן גורף כמבוקש, שכן ייתכן שהתאמות מסוימות יהיה בהן משום דבר שלשיטתה מהווה פגיעה כלשהי באיזה מאלה, באופן בלתי נמנע. על המשיב להימנע מכל פגיעה בזכות כלשהי של המבקשת שאין בה מן ההכרח לשם ביצוע ההתאמות הנדרשות והכל תוך שמירה על כבודה. |
| חזרה למעלה |
|
| בתי-דין צבאיים |
| 18 [עונשין] |
|
| (יהודה) 7920-19 התביעה הצבאית נ' מוחמד באסם גאלב פריתח (בתי-דין צבאיים; ראני עאמר; 27/07/21) - 23 ע' |
| עו"ד: ויקי חואס, מוהנד חראז |
בית המשפט גזר על הנאשם שהורשע בביצוע שלוש עבירות של סחר בציוד מלחמתי, עונש של 54 חודשי מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו, מאסר על תנאי וקנס. במרכז הדיון עומדת השאלה: מה תפקידו של בית המשפט, נוכח המשך התפשטות תופעת הסחר בנשק אסור ותוצאותיה ההרסניות?
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות נשק
.
מה העונש הראוי, שיש להשית על מי שלקח חלק בשלוש עסקאות סחר אסור בכלי נשק מסוג "קרלו"?
.
בית המשפט הצבאי פסק כלהלן:
סחר בכלי נשק יוצר סכנה רבה לציבור. החשש המשמעותי הוא מהעברת כלי נשק אלו לידיים עוינות ומשם קצרה הדרך לפגיעה בחפים מפשע.
על בית המשפט להשתמש בכלי המרכזי שבסמכותו – אימת הענישה, כך שמבית משפט זה יצאו שני מסרים. האחד, נוכח התפשטות תופעת הנשק הבלתי החוקי, ידע כל עבריין נשק פוטנציאלי כי חומרת העבירה תזכה לבכורה מתוך שיקולי הענישה. כך בהתאם, צפוי הוא לעונש חמור במיוחד. השני, ידעו כלל תושבי האזור וישראל, כי בית המשפט הוא חלק מרכזי במלחמה של כלל הרשויות נגד תופעת הנשק הבלתי מורשה. על כן, בית המשפט לא יהסס, לעשות שימוש בסמכותו כדי להגן על זכותם הבסיסית לתחושת ביטחון.
הנאשם פגע אפוא באופן קשה בערך חברתי מוגן ראשון במעלה, הוא שלום הציבור והגנה עליו מפני פגיעות בגוף ובנפש. בענייננו, ניתן לקבוע שמעשיו של הנאשם נופלים לגדרו של "אירוע אחד". המדובר בעסקאות של סחר באמל"ח שבוצעו עם רוכש אחד, בשיטת פעולה זהה, שחזרה על עצמה בשלוש הזדמנויות שונות, לאורך תקופה של חודש ושאינה ארוכה ביחס לסוג זה של עבירות.
בתי המשפט לא נרתעו מלהשית עונשי מאסר בפועל ממושכים על מי שהורשעו בעבירות סחר באמצעי לחימה. בתי המשפט לקחו בחשבון את היקף הסחר, מספר כלי הנשק, טיבם, מידת המעורבות בעסקאות, עבר פלילי ונסיבות ביצוע עסקאות הנשק. חשוב לציין, הפסיקה מלמדת כי קיים מנעד רחב של עונשים, הנקבעים בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו.
חובה על בית המשפט לקבל את עמדת התביעה, ולשמר את מגמת ההחמרה בעונשם של מי שהורשעו בעבירות אמל"ח. בכך יש, בין היתר, להעדיף את האינטרס הציבורי של הרתעת הרבים, על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם ושאר הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה.
בנסיבות העניין יש לקבוע כי מתחם הענישה ינוע במקרה דנן בין שלוש לשבע שנות מאסר לריצוי בפועל, ולמקם את עונשו בטווח הבינוני של מתחם הענישה. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [עונשין] |
|
| (יהודה) 12251-18 התביעה הצבאית נ' אחמד נאפז מוחמד מסאלמה (בתי-דין צבאיים; ראני עאמר, שי פרבר, אבי וסטרמן; 27/07/21) - 12 ע' |
| עו"ד: ויקטוריה חואס, טל יגזאו, אערג' |
בית המשפט השית על הנאשם שהורשע בעבירה של ניסיון לגרימת מוות בכוונה בעבירה של החזקת סכין, במסגרת פיגוע טרור, עונש של 15 וחצי שנות מאסר לריצוי בפועל, מאסר על תנאי ופיצויים.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: ניסיון לרצח
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות אלימות על רקע לאומני
עונשין – פיצויים והוצאות – פיצויו של מי שניזוק על-ידי העבירה
.
בית המשפט הצבאי נדרש לגזור את דינו של הנאשם שהורשע בעבירה של ניסיון לגרימת מוות בכוונה לפי סעיף 209(א) וסעיף 198 לצו בדבר הוראות בטחון [נוסח משולב] (יהודה ושומרון), וכן בעבירה של החזקת סכין לפי סעיף 248(ג) לצו האמור. לפי כתב האישום, במסגרתו הורשע הנאשם, הוא גמר אומר בליבו להביא למותו של נפגע העבירה, אשר נקרה על דרכו באופן אקראי לחלוטין, וזאת אך בשל היותו יהודי. את המעשה ביצע הנאשם באמצעות סכין יפנית אותה מצא. הנאשם התנפל על קורבנו, אחז בצווארו, ותוך כך דקר אותו באזור פניו תשע פעמים במהירות וברצף, תוך שהוא גורם לו לחתכים בפניו, חלקם עמוקים. בהמשך, לאחר שעלה בידי המתלונן להשתחרר מאחיזתו של הנאשם ולרוץ לתוך המכולת, רדף אחריו הנאשם במטרה להמשיך ולפגוע בו.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
העבירה העיקרית בה הורשע הנאשם היא עבירה של ניסיון לגרימת מוות בכוונה. הערכים החברתיים העיקריים בהם פגע הנאשם בביצוע העבירה הם הערך בדבר קדושת החיים, וכן הערך של שלמות הגוף והנפש. זאת, לצד ערכי השמירה על הסדר הציבורי ובטחון האזור.
בתי המשפט עמדו על חומרתה המופלגת של העבירה של ניסיון רצח, בהיותה אחת העבירות החמורות המנויות בקודקס הפלילי.
נסיבות ביצוע העבירה בהן הורשע הנאשם, חמורות וקשות.
חומרתה המופלגת של העבירה של ניסיון לגרימת מוות בכוונה נגזרת מן היסוד הנפשי המתקיים בנאשם אשר גמר אומר בלבו להביא למותו של אדם אחר. נסיבות בהן פועל המבצע על רקע לאומני-אידיאולוגי מצדיקות החמרה נוספת בהתייחסות למעשה העבירה. עם זאת, במסגרת קביעת מתחם הענישה מחויב בית המשפט לבחון את הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה בתיק המונח בפניו, ובמסגרת זו יש לבחון בין היתר, כאמור בסעיף 40ט(א) לחוק העונשין, גם את התכנון שקדם לביצוע העבירה, את הנזק שהיה צפוי מביצוע העבירה, ואת הנזק שנגרם בפועל.
בנסיבותיו של עניין זה יש לתת משקל מסוים גם לנסיבות בהן הצטייד הנאשם בסכין, לסוג הסכין בו עשה שימוש, וכן לתוצאות המעשה.
יש לקבוע מתחם ענישה הנע בין 14 ל- 18 שנות מאסר.
יש להעמיד את עונש המאסר של הנאשם בסמוך למרכז מתחם הענישה שנקבע. זאת, לצד עונש של מאסר מותנה מרתיע. |
| חזרה למעלה |
|
| ועדות ארציות תכנון ובניה |
| 20 [תכנון ובנייה] |
|
| ערר (מטה) 24-21 רדה סנדו ואח' מבעלי הדירות נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז מרכז (ועדות ארציות תכנון ובניה; שמרית גולן; 26/07/21) - 38 ע' |
| עו"ד: מתן מוסרי, דובי שרצר, לוי ליאור גרוסמן, ניצן בן ארויה, אמיר בירנבוים, עפר שפיר, איריס פרנקל-כהן |
ועדת המשנה לעררים שליד המועצה הארצית לתכנון ולבנייה דחתה שני עררים שהוגשו בעניין הגבלת הוצאת היתרי בנייה בשטח תכנית שבהכנה.
תכנון ובנייה – תכניות – תכנית בהכנה
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – החלטותיהן
.
העוררים הגישו עררים על החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, שפורסמה בדבר הכנת תכנית להתחדשות עירונית במזכרת בתיה וקביעת תנאים להוצאת היתרי בנייה בתקופת הכנתה, מכוח סעיפים 77 ו-78 לחוק התכנון והבניה. העררים הוגשו מכוח סעיף 78(ב)(1) לחוק, על ידי עוררים שונים הרואים עצמם נפגעים מההחלטה, ומבקשים להחריג את בקשותיהם להיתר בנייה מתחולת התנאים.
.
ועדת המשנה לעררים שליד המועצה הארצית לתכנון ולבנייה דחה את העררים וקבע כלהלן:
תכליתם של סעיפים 77 ו-78 לחוק היא למנוע את סיכולה של תכנית מיועדת שיש בה אינטרס ציבורי, והם מקנים למוסד התכנון המוסמך להפקיד את התכנית את הסמכות להגביל את אינטרס הפרט ואת זכות הקניין לתקופה קצובה. לפיכך, יש לבחון אם נשמר האיזון הראוי שבין הפגיעה בעוררים, שלא יהיה באפשרותם לקבל היתר בנייה במקרקעיהם בתקופה שנקבעה על ידי הוועדה המחוזית, לבין עמדת מוסד התכנון המוסמך, הבאה לידי ביטוי בקביעת התנאים, לפיה קיימת עדיפות לתכנון כולל בראייה מתחמית, ולפיה לולא התנאים עלול התכנון להיות מסוכל כתוצאה ממתן היתרי בנייה בתקופת הכנת התכנית.
בעת קבלת ההחלטה המקורית להגביל הוצאת היתרים בשטח התכנית שבהכנה, ובעת אישורה, היו ספקות לגבי סיכויי התכנית להתקדם ולהתממש, ולפיכך התירה ועדה זו לעוררים את האפשרות להתקדם במסלול הרישוי, כך שאם תיזנח התכנית או יימצא כי ניתן לשלב בה את ההיתרים, לא ייגרם לעוררים עיכוב נוסף. מעבר לכך שהעוררים, לא קידמו את הבקשות להיתר ואף זנחו אותן, הרי שבינתיים קרמה התכנית עור וגידים, וחלה בה התקדמות מהירה באופן ראוי לשבח, שתאפשר את הגשתה תוך פרק זמן סביר.
מכל הטעמים האמורים, אנו דוחים את ערר 29/21.
כהחלטה מנהלית, החלטת הוועדה המחוזית אינה כפופה לעיקרון גמר המלאכה או לעיקרון של מעשה בית דין, וזאת הן מכוח החוק עצמו, והן על פי כללי המשפט המנהלי בדבר שינוי וביטול החלטות. סעיף 78(א) לחוק מעניק למוסד התכנון המוסמך להפקיד את התכנית הן את הסמכות לקבוע תנאים למתן היתר בנייה, והן את הסמכות לבטלם או לשנותם.
ניתן לאשר את שינוי ההחלטה על ידי הוועדה המחוזית, וזאת בשל האינטרס הציבורי המצדיק את השינוי, ולאור שינוי הנסיבות שחל מאז קבלת ההחלטה המקורית, בין היתר ביחס להתקדמותה של התכנית וכן לכך שההחלטה המקורית ניתנה מראש לתקופה קצובה של 18 חודשים, שבמהלכה צפויים היו הליכי הרישוי להסתיים.
המבחן שלאורו יש לבחון את החלטת הוועדה המחוזית לשנות את החלטתה הקודמת הוא מבחן של איזון אינטרסים, ובמובן זה מקובל כי החלטת הוועדה המחוזית נשענת על האינטרס הציבורי שבקידום תכנית הפינוי-בינוי, וכי באיזון שבין אינטרס ציבורי זה לבין הפגיעה המסוימת, שתימשך תקופה קצובה וקצרה, באינטרס הפרטי של העוררים לקבל היתר בנייה שטרם בשלו התנאים להענקתו – מדובר בשיקולים המצדיקים שקילה מחדש ושינוי של ההחלטה הקודמת. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [תכנון ובנייה] [פרשנות] |
|
| ערר (מטה) 65-20 המועצה המקומית מע'אר נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז צפון (ועדות ארציות תכנון ובניה; שמרית גולן; 26/07/21) - 17 ע' |
| עו"ד: אלן עושרת, דרור לביא אפרת, רומן טביקמן, ענת באור פרל |
ועדת המשנה לעררים שליד המועצה הארצית לתכנון ולבנייה דחתה ערר על החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, לדחות את תכנית שינוי ייעוד מ"שטח חקלאי" ל"מבני משק", לצורך הקמת בית-גידול פטריות.
תכנון ובנייה – ייעוד הקרקע – שימוש חקלאי
תכנון ובנייה – תכניות – פירושן
פרשנות – מונחים – שימוש חקלאי
פרשנות – מונחים – שימוש ל`מבנה משק`
.
ערר על החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, לדחות את תכנית שינוי ייעוד מ"שטח חקלאי" ל"מבני משק", לצורך הקמת בית-גידול פטריות.
.
ועדת המשנה לעררים שליד המועצה הארצית לתכנון ולבנייה קבע כלהלן:
שטח התכנית מצוי במרקם שמור משולב, בשטח בעל רגישות נופית-סביבתית ובשטח לשימור משאבי מים על פי תמ"א 35.
שטח התכנית אינו צמוד דופן לשטח המיועד לבינוי בתכנית מקומית תקפה, והוא מצוי בלב שטח חקלאי אשר על פי הגדרות תמ"א 35, נחשב כשטח פתוח. לעניין זה, גם הצמדת התכנית לבנייה הקיימת בסמוך לשטח התכנית לא תסייע להפכה לצמודת דופן, שכן מבנים חקלאיים אינם משנים את הגדרת השטח החקלאי מ"פתוח" ל"מיועד לבינוי", ומכיוון שעל פי הגדרת "צמוד דופן", צמידות דופן למבנה בודד שאינו בהמשך רציף לשטח המיועד לבינוי אינה נחשבת כצמידות דופן.
סעיף 6.1.3 מאפשר, במקרים חריגים, לאשר גם תכנית שאינה צמודת דופן, אולם לשם כך צריכים להתקיים תנאי הסעיף, אשר אינם מתקיימים בענייננו.
אין מחלוקת כי גידול הפטריות מהווה שימוש חקלאי באופיו, וזאת בין אם יוגדר כ"גידול/ייצור חקלאי" או כ"עיבוד חקלאי". עם זאת, למונח "שימוש בקרקע חקלאית" ניתן בפסיקה פירוש מצמצם.
היקפי הבנייה כפי המוצע בהוראות התכנית, יחד עם העובדה שאין קשר הכרחי בין בית גידול הפטריות למיקומו בקרקע חקלאית דווקא, מחזקים את הפרשנות לפיה הפעילות המבוקשת אינה מהווה "שימוש חקלאי" על פי התוספת הראשונה לחוק, כנדרש על פי סעיפי התמ"מ החלים בשטח.
במצב הדברים הנוכחי, התכנית אינה תואמת את הוראות תמ"מ 9/2 החלות בשטחה ולא ניתן לאשרה ללא שינוי של התמ"מ, מה שאינו עומד כעת על הפרק. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|