| עליון |
| 1 [בתי-דין] [משפט מינהלי] |
 |
| בג"ץ 3782-21 פלוני נ' פלונית (עליון; ע' פוגלמן, ד' ברק ארז, ע' גרוסקופף; 26/07/21) - 7 ע' |
| עו"ד: אברהם ביטון, יצחק שמואל רוזנטל |
בג"ץ דחה עתירה לביטול החלטת ביה"ד הרבני הגדול המורה לעותר להפקיד ערובה כתנאי להגשת ערעור פסלות, בהעדר כל פגם, לא כל שכן פגם מהותי, המצדיק התערבות חריגה של בג"ץ בהחלטה; אמנם ככלל, עת מדובר בערעור שעניינו דחיית בקשת פסלות יש להימנע מלהורות על הפקדת ערובה להוצאות, אך במקרים יוצאי דופן רשאי ביה"ד לעשות כן, ובמקרה זה החלטתו מאזנת כראוי בין מכלול השיקולים הרלוונטיים.
 בתי-דין – בית-דין רבני – התערבות בגץ
בתי-דין – בית-דין רבני – סמכותו
בתי-דין – בית-דין רבני – סדרי דין
משפט מינהלי – בגץ – ביקורת פעולת בית-דין רבני
משפט מינהלי – בגץ – היעדר עילה
.
עתירה למתן צו על תנאי כלפי החלטת בית הדין הרבני הגדול במסגרתה הוטל על העותר להפקיד ערובה להבטחת הוצאות בסך של 15,000 ש"ח כתנאי להגשת ערעור פסלות. יצוין כי העותר הגיש ערעור לביה"ד הרבני הגדול על חיובו לתת גט למשיבה 1 ולצידו בקשה לעיכוב ביצוע. ביה"ד הרבני נעתר לבקשה לעיכוב ביצוע בכפוף להפקדת ערובה כספית בסך 15,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיבה 1.
.
בג"ץ (מפי השופט גרוסקופף ובהסכמת השופטים פוגלמן וברק-ארז) דחה את העתירה ופסק כי:
הסעד המרכזי המבוקש בעתירה הוא ביטול החלטת ביה"ד הגדול המורה לעותר להפקיד ערובה כתנאי להגשת ערעור הפסלות. הלכה היא כי בג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים, וכי התערבות בהחלטות אלו מוגבלת למקרים חריגים, כגון חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי וסטייה מהוראות חוק המופנות כלפי בית הדין הרבני. הלכה זו נכונה ביתר שאת מקום בו עסקינן בהחלטה דיונית באופייה, כגון החלטה בדבר הפקדת ערובה כספית כתנאי להגשת ערעור כבענייננו. העתירה דנן אינה נמנית עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות.
אכן, ככלל, כאשר מדובר בערעור שעניינו דחיית בקשה לפסילת המותב הדן בתיק, יש לנהוג במשנה זהירות, ולהימנע מלהורות על הפקדת ערובה להוצאות, וזאת מטעמים של מראית פני הצדק. ואולם, במקרים יוצאי דופן, בהם ערכאת הערעור מתרשמת כי התנהלות המערער נגועה בחוסר תום לב, היא מוצאת לנכון להורות על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות גם בערעור פסלות, כדי לצמצם את הפגיעה הפוטנציאלית בצד שכנגד.
בענייננו, ביה"ד הגדול הפעיל את סמכותו מכוח תקנה קל"ד לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, הקובעת כי "בית-הדין הרבני הגדול רשאי, לפי שיקול-דעתו, להתנות את הגשת הערעור בהפקדת ערבויות מתאימות", תוך שהתחשב במצבו של העותר, ובמצבה של המשיבה והפגיעה המתמשכת בה עקב עיכובו של מתן הגט. בשים לב להתנהלות העותר לאורך ההליך, ובפרט לחשש העולה מהתנהלותו, כמו גם לשיעור הערובה הכספית שנקבע, שעל פניו אינו מכביד יתר על המידה, הרי שהחלטת ביה"ד הגדול מאזנת בצורה ראויה בין מכלול השיקולים הרלוונטיים בנסיבות העניין. לכך יש להוסיף כי החיוב להפקיד ערבות איננו שקול לנעילת דלתותיו של בית הדין בפניה ולאיונה של זכות הערעור הנתונה לה על-פי דין, והראיה היא, כי הפקדה כזו נדרשת בהליכים משפטיים רבים. משכך, לא נמצא כי נפל כל פגם, לא כל שכן פגם מהותי, המצדיק התערבות חריגה של בג"ץ בהחלטת בית הדין הגדול.
בג"ץ הבהיר כי ערעור לפסלות הרכב ביה"ד הרבני האזורי הוא ערעור עצמאי ונפרד מערעור שמוגש על פסק הדין שנתן המותב שאותו מתבקש לפסול. מכאן שביה"ד הגדול היה רשאי להורות על הפקדת ערובה כספית בגין כל אחד מהערעורים. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [משפט מינהלי] [בריאות] |
|
| בג"ץ 4037-21 אל"מ (מיל') אורלי דרי-ירון נ' שר הבריאות (עליון; ע' פוגלמן, י' עמית, ד' ברק ארז; 26/07/21) - 7 ע' |
| עו"ד: ענת גולדשטיין, מיכל דניאלי |
העתירה, שעניינה במידע הנמסר לציבור והנגיש לציבור בנוגע למתן חיסונים נגד נגיף הקורונה לבני נוער בני 15-12, דינה להידחות על הסף מחמת אי מיצוי הליכים. דין העתירה להידחות אף לגופה, משלא נמצא ממש בטענה כי המידע לא הובא לציבור.
משפט מינהלי – בגץ – אי מיצוי הליכים
בריאות – זכויות החולה – הסכמה לטיפול רפואי
.
עניינה של העתירה במידע הנמסר לציבור והנגיש לציבור בנוגע למתן חיסונים נגד נגיף הקורונה לבני נוער בני 15-12. טענת העותרות היא כי המידע על אודות החיסונים אינו נגיש לציבור באופן מיטבי, לכן לא מתקבלת הסכמה מדעת לקבלת החיסון מצד הוריהם של המתחסנים.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה על הסף ולגופה:
דין העתירה להידחות על הסף לנוכח אי מיצוי הליכים. לא עבר אלא יום אחד בין פניית העותרות למשיב 3 לבין הגשת העתירה. פניית העותרות אמנם נחתמה באמירה כי בהיעדר ברירה, יהווה מכתב הפנייה ראיה לעמידתן בחובת מיצוי ההליכים, אך למעשה, העותרות לא הותירו למשיבים את הזמן הנדרש לבחינת הטענות שבעתירה ולמתן מענה להן, וההליכים לא מוצו כנדרש. לא למותר לציין, כי העותרות אף לא ציינו במכתב הפנייה את ההצעות שהעלו בעתירה, אלא הסתפקו באמירות כלליות לפיהן המידע הרלוונטי "אינו מצוי ביד הציבור". העותרות ביקשו להיתלות גם בפנייתו של מי שאינו צד לעתירה למשיב 1. אולם, כידוע, אין עותרים יכולים להסתמך על פניותיהם של אחרים לרשות מינהלית, כדי לעמוד בדרישת מיצוי ההליכים, אלא נדרש כי ימצו את ההליכים באופן אישי מול הרשות. יצוין, כי אין לקבל את מסקנת העותרות, כי לא הייתה כל תועלת בפנייה מטעמן למשיב 1.
דין העתירה להידחות אף לגופה. חוק זכויות החולה מורה כי תנאי למתן טיפול רפואי, ובכלל זאת חיסון, הינו מתן הסכמה מדעת ע"י המטופל. לשם כך נדרש כי יימסר למטופל מידע הדרוש לו באורח סביר לקבלת החלטה, ובין היתר, תיאור מהות הטיפול ומטרתו, התועלת הצפויה ממנו והסיכונים הכרוכים בו. החוק קובע כי הסכמה מדעת יכולה להתקבל בכתב, בע"פ או בהתנהגות, למעט לטיפולים מסוימים המנויים בתוספת הראשונה לחוק, שעבורם נדרשת הסכמה בכתב. חיסון אינו נכלל בתוספת.
העותרות טענו כי המידע בנוגע לחיסוני הקורונה לא הובא לפני הציבור באופן מספק, ובפרט כי המידע באתר משרד הבריאות חסר ואינו נגיש באופן מיטבי. מתגובת המשיבים עולה, כי באתר מידע רב בנושא חיסוני הקורונה, ובנושא חיסוני בני נוער בפרט, לרבות מידע על מהות החיסון ומטרתו, מנגנון החיסון, תועלתו ותופעות הלוואי האפשריות לו. העותרות טענו כי אין די בהעלאת המידע לאתר משרד הבריאות, שהרי אתר אינטרנט, מטבעו, אינו נגיש לכלל הציבור. אולם המשיבים הסבירו כי מידע על החיסון זמין לציבור אף דרך המוקד הטלפוני של המשרד, בו ניתן שירות בשפות שונות, ודרך מוקדי המידע של קופות החולים. אם כן, לא נמצא ממש בטענה כי המידע בדבר חיסוני הקורונה לא הובא לציבור. לצד זאת יצוין, כי יש מקום להגדיל את היקף המידע הזמין לציבור באתר משרד הבריאות, בשפות נוספות מלבד השפה העברית. לדוגמה, טוב יהיה אם תמצית הפרוטוקולים של דיוני הצוות לטיפול במגיפות וועדת החיסונים נגד הקורונה, יהיו נגישים בשפות נוספות.
העותרות ביקשו כי הסכמת הורים לחיסון ילדיהם תינתן דווקא בכתב, בטופס המפרט מידע על החיסון. אך ראינו כי חוק זכויות החולה קובע כי הסכמה מדעת לחיסון, בהיותו טיפול רפואי שאינו מנוי בתוספת הראשונה, עשויה להתקבל בע"פ ואף על דרך ההתנהגות. יצוין, כי מתגובת המשיבים עולה כי משרד הבריאות קבע הנחיות פרטניות בנוגע לאופן קבלת הסכמת הורים למתן חיסוני קורונה לילדיהם.
משנדחתה העתירה, ממילא נדחית גם הבקשה למתן צו ביניים. בפסק דין מהעת האחרונה נדחתה עתירה להפסקת מתן חיסוני קורונה בישראל, וכן נתבקש צו ביניים האוסר על מתן החיסון לקטינים. העתירה נדחתה על הסף, תוך שנקבע כי קבלת בקשת העותרים תביא לכדי כפיית עמדתם על ציבור רחב של אנשים המעוניינים בקבלת החיסון. דברים אלה יפים גם לעניין בקשת צו הביניים בענייננו. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [עבודה] [בתי-משפט] |
|
| בג"ץ 4542-21 ערן ישעיהו אלמגור נ' בית הדין הארצי לעבודה (עליון; ע' פוגלמן, ד' ברק ארז, ע' ברון; 26/07/21) - 5 ע' |
| עו"ד: |
בג"ץ אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין של בתי הדין לעבודה. התערבות בהחלטות של ערכאות אלה תיעשה במשורה ובמקרים נדירים, בהם בהחלטה נפלה טעות משפטית מהותית בסוגיה עקרונית בעלת השלכות רוחב ושורת הצדק מחייבת התערבות שיפוטית. הדברים מקבלים משנה תוקף משמדובר בעתירה המופנית כנגד החלטות ביניים של ביה"ד הארצי, המתמצות בעניין דיוני של תיקון פרוטוקול.
עבודה – בית-הדין לעבודה – התערבות בגץ
עבודה – בית-הדין הארצי לעבודה – התערבות בגץ
בתי-משפט – ניהול המשפט – פרוטוקול
.
העותר פוטר לטענתו באופן בלתי חוקי מאוניברסיטת בן גוריון, שם שימש כמרצה וחוקר, ועל רקע זה הגיש תביעה לביה"ד האזורי לעבודה. התביעה נדחתה, והעותר הגיש ערעור לביה"ד הארצי. העתירה מופנית כלפי החלטות ביה"ד הארצי בגדרן נדחו בעיקרן בקשות שהגיש העותר לתיקון פרוטוקול.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה על הסף בקבעו:
בג"ץ אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין של בתי הדין לעבודה. התערבות בהחלטות של ערכאות אלה תיעשה במשורה ובמקרים נדירים בלבד, בהם מתקיימים שני תנאים מצטברים: בהחלטה נפלה טעות משפטית מהותית בסוגיה עקרונית בעלת השלכות רוחב, ושורת הצדק מחייבת בנסיבות המקרה התערבות שיפוטית. אמות המידה האמורות אינן מתקיימות במקרה דנן; והדברים מקבלים משנה תוקף משמדובר בעתירה המופנית כנגד החלטות ביניים של ביה"ד הארצי, המתמצות בעניין דיוני של תיקון פרוטוקול.
ביה"ד הארצי בחן את התיקונים שהתבקשו בפרוטוקול הדיון, נעתר לחלק מהבקשות, ודחה את האחרות בהחלטה מנומקת. מדובר בעניין דיוני מובהק, הנטוע היטב במתחם שיקול הדעת הנתון לערכאה שניהלה את הדיון, ואין כל הצדקה להתערבות בג"ץ בנדון. הטענות שמעלה העותר בהקשר זה בעתירתו הן בעלות אופי ערעורי גרידא, ודי בכך כדי להביא לדחיית העתירה.
יצוין, כי אף לגופו של עניין לא נמצא כי נפל פגם כלשהו בהחלטות ביה"ד הארצי. עיקר התיקונים שהתבקשו בפרוטוקול נחזים כשוליים וטכניים גרידא, ובכל מקרה חסרי חשיבות לצורך הבנת הדברים שנאמרו בדיון. בקשת העותר לתיקון הפרוטוקול מונה עשרות רבות של תיקונים הנסבים על שגיאות כתיב, פליטות קולמוס, והכללת תוכנם של ציטוטים חלף הפנייה למקור הציטוט; ואין זאת אלא שמדובר בבקשה טורדנית וקנטרנית שבדין נדחתה בעיקרה. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [בתי-משפט] [ראיות] [דיון אזרחי] |
|
| ע"א 2455-20 מרדכי בן דוד נ' יעל גלסמן (עליון; נ' הנדל, ע' ברון, ד' מינץ; 25/07/21) - 10 ע' |
| עו"ד: יצחק אבירם |
נדחה ערעור המערער על פסק דין בו נדחתה תביעתו לביטול פסק דין בטענת להשגתו במרמה. נפסק כי המערער מבקש להפוך את היוצרות ולדרוש שבימ"ש, במסגרת תביעה לביטול פסק דין חלוט, יסייע בידו להמציא את הראיות המבססות, לשיטתו, את טענת התרמית, אך זאת אין להלום. למערער ניתנו הזדמנויות רבות להביא ראיותיו להוכחת טענתו למרמה אך לא עלה בידו להשיגן, ומאותה סיבה גם יש לדחות את בקשת המערער להוספת ראיה בערעור.
בתי-משפט – פסק-דין – שהושג עקב מירמה
בתי-משפט – פסק-דין – ביטולו
בתי-משפט – פסק-דין – סופיותו
ראיות – הגשתן – בערעור
דיון אזרחי – הוצאות משפט – התערבות ערכאת ערעור
.
המערער חויב בפסק דין בתשלום סכום כספי למשיבים בע"א 2455/20 לאחר שנקבע כי אין בראיות כדי להוות הוכחה לכך שאכן הועברו להם כספים. במסגרת ערעור, בימ"ש העליון פסק בדרך של פשרה, כי המערער ישלם למשיבים סך כספי. בהמשך המערער הגיש תביעה לביטול פסק דין בה טען כי באפשרותו לפעול לשם קבלת ראיה המוכיחה כי עדות המשיבים לפיה לא הועבר להם סך כספי הייתה עדות שקר, וכי הסכום הועבר על ידו לחשבון המתנהל על שמם בשווייץ, אך תביעתו זו נדחתה ומכאן ערעורו; המשיבים הגישו ערעור על גובה ההוצאות שנפסקו לחובת המערער.
בית המשפט העליון (מפי השופט מינץ ובהסכמת השופטים הנדל וברון) דחה את הערעורים ופסק כי:
אשר לערעור המערער, פסקי הדין עליהם מבקש המערער להשיג הפכו לחלוטים לפני שנים רבות ולכן ניצבה בפניו משוכה גבוהה מאד. בפרט, כאשר אחד מהם ניתן בדרך של פשרה. ככלל, לא ניתן להרהר אחר פסק דין חלוט, מכוח הכלל של "מעשה בית דין". בבסיס כלל זה עומדים האינטרס של בעל הדין שזכה בדינו לבל יוטרד בהטרדה חוזרת ונשנית מצד בעל הדין שכנגד, וכן האינטרס הציבורי בסופיותם שם הליכים משפטיים, מפאת מוגבלות המשאב השיפוטי. לצד זאת, במצבים חריגים תתאפשר גם תקיפה של פסק דין חלוט על ידי הגשת בקשה לביטולו. לבית משפט אזרחי נתונה סמכות טבועה לבטל פסק דין חלוט כאשר קיימות נסיבות בהן שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה בית-דין וסופיות הדין. לעניין זה, הפסיקה הכירה בשתי קבוצות של מקרים: מקרים בהם הבקשה לביטול פסק הדין מתבססת על טענת מרמה ועל עילת התרמית ובפרט מקרים בהם מתברר כי פסק הדין התבסס על עדות שהתגלתה כשקרית; מקרים בהם התגלו ראיות חדשות שבכוחן לשנות את פני ההכרעה מיסודה, ואשר לא היה ניתן להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק הדין.
במקרה דנן, טענות המערער נוגעות לסוג הראשון של המקרים - השגת פסק דין במרמה. במקרים אלו, הפסיקה הכירה בכך שנקודת האיזון נוטה לכיוון האמת והצדק על פני היציבות וסופיות הדיון, ולכן ניתן יהיה לבטל פסק דין חלוט שהושג במרמה ולערוך "משפט חוזר אזרחי". כן נקבעו מספר תנאים המצדיקים ביטול פסק דין חלוט בשל מרמה: אמינות לכאורית או משקל ממשי של הראיות המבססות את טענת המרמה; חיוניות הראיה, קרי האם עשויה טענת המרמה להביא לתוצאה שונה מזו שנקבעה בהתדיינות הראשונה במסגרת המשפט החוזר שייערך; הוכחת הצד הטוען למרמה כי הראיות המוכיחות את טענתו מתבססות על אירוע שהתרחש לאחר פסק הדין, או על ראיות חדשות שהתגלו לאחר מתן פסק הדין ולא ניתן היה להשיגן במהלך ההתדיינות הראשונה אף בשקידה סבירה. בענייננו, המערער מבקש להפוך את היוצרות ולדרוש שבימ"ש, במסגרת תביעה לביטול פסק דין חלוט, יסייע בידו להמציא את הראיות המבססות, לשיטתו, את טענת התרמית. זאת אין להלום. למערער ניתנו הזדמנויות רבות להביא ראיותיו על מנת להוכיח את טענתו למרמה ואף התקבלה בקשתו לפי חוק העזרה המשפטית, על מנת לסייע לו במטרה זו, אך לא עלה בידו להשיגן.
מאותה סיבה גם דין בקשת המערער להוספת ראיה להידחות. הגשת ראיות נוספות בשלב הערעור תאושר במשורה. ככלל, המבקש הוספת ראיות בשלב הערעור נדרש להראות כי הראיות לא הובאו בפני הערכאה הדיונית מסיבות שאינן תלויות בו ולשכנע כי הוא תם לב. המערער לא פירט כל סיבה מדוע לא היה בידיו להציג את הראיה בהליך בבימ"ש המחוזי, למעט טענה בעלמא כי הראיה הגיעה לידיו רק עתה. המערער מבקש מקצה שיפורים אחרון לסייע בידו להביא את "ראיית הזהב", אלא שאין מקום עוד להטריד את המשיבים או את בתי המשפט, בהליך שאבד עליו הכלח. מעבר לכך, מתיאור הראיה לא עולה חשיבותה להכרעה בערעור או להליך בין הצדדים בכלל. על המערער להפנים כי הגיע הקץ לשאיפתו להוכיח כי המשיבים קיבלו לידיהם סכום כסף שלא הודו בקבלתו.
ערעור המשיבים על סכום ההוצאות נדחה, שכן אמנם ההוצאות נפסקו על הצד הנמוך מאוד, אך לא עד כדי להצדיק התערבות של ערכאת הערעור בשיעור ההוצאות שפסקה הערכאה הדיונית. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 5 [עונשין] |
|
| ת"פ (מרכז) 3296-09-19 מדינת ישראל נ' פלוני (מחוזי; דנה מרשק מרום; 26/07/21) - 28 ע' |
| עו"ד: הינד נבולסי, פאדי חמדאן, ענאבוסי |
בית המשפט גזר על הנאשמים זוג הורים, שהורשעו במעשי התעללות ואלימות כלפי ילדתם בת ה-6, עונש של מאסר לתקופה ממושכת, לצד רכיבים נלווים. נפסק, כי מעשיהם של הנאשמים כלפי ילדתם, הם יוצאי דופן בחומרתם, אכזריים ומחרידים במהותם, וקשים ומזעזעים בתוצאותיהם.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: אלימות במשפחה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות כלפי קטין
.
הנאשמים זוג הורים, הודו בעובדות כתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון, ובאישום הראשון הורשעו הנאשמים בביצוע עבירות של התעללות בקטין על ידי אחראי בצוותא, תקיפת קטין על ידי אחראי בצוותא חדא, תקיפת קטין הגורמת חבלה חמורה על ידי אחראי בצוותא חדא (ריבוי עבירות) והזנחת ילד בצוותא חדא; באישום השני הורשעו הנאשמים בביצוע עבירות של התעללות בקטין על ידי אחראי בצוותא חדא, תקיפת קטין הגורמת חבלה חמורה על ידי אחראי בצוותא חדא וכליאת שווא בצוותא חדא; באישום השלישי הורשע הנאשם 1, בעבירה של ריבוי נישואין; באישום הרביעי, הורשעה נאשמת 2, בביצוע עבירה של שהייה בישראל שלא כדין.
בית המשפט פסק כלהלן:
מעשי ההתעללות והאלימות של הורים כלפי ילדתם בת ה-6, שבעטיים הורשעו הנאשמים, הם יוצאי דופן בחומרתם, אכזריים ומחרידים במהותם, וקשים ומזעזעים בתוצאותיהם. מעשים אלו הותירו ילדה רכה בשנים, שלא חטאה בדבר, חבולה בגוף ובנפש, בשל התנהגות סדיסטית שלא יכולה להיות לה כל סיבה הגיונית לצד הזנחה פושעת, מצידו של מי שאמור היה להעניק לה אהבה-שאינה-תלויה-בדבר ולהגן עליה. בנוסף לפגיעות הפיזיות והייסורים, הנאשמים-ההורים פגעו פגיעה אנושה בנפשה וברוחה של הקטינה, בתמימותה, באמונתה בסובבים אותה וביכולתה לשים מבטחה באנשים מבוגרים.
אמנם, אין המדובר באירועים מתוכננים באופן מובהק, אך נתון זה אינו מקהה מחומרת המעשים החמורים והחריגים שנעשו בקטינה.
קיים מנעד בעונשי המאסר בפועל שהוטלו בהתאם לאופי ההתעללות והאלימות, משכה של המסכת הקשה וגיל הקורבנות.
יש לקבוע לגבי שני הנאשמים מתחם עונש הולם זהה אשר נע בין 8 – 13 שנות מאסר בפועל לאישומים המרכזיים, לצד רכיבים נלווים.
יש לגזור את עונשם של הנאשמים מעל לרף התחתון של מתחם העונש אותו נקבע, על מנת לתת ביטוי לשיקול של הרתעת הרבים ויישום מתון של הצורך להחמיר בעונשם של הורים הפוגעים בילדיהם. עם זאת, תיערך אבחנה בין הנאשם לנאשמת על רקע הצורך להרתיע את הנאשם עצמו, נוכח עמדותיו, העדר אמפתיה כלפי הקטינה והמתואר בתסקיר שירות המבחן. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [דיון אזרחי] [הגנת הצרכן] |
|
| ת"צ (מרכז) 18188-12-17 עומרי נחום נ' ג'יטי גטאקסי סרוויסס ישראל בע"מ (מחוזי; יחזקאל קינר; 20/07/21) - 21 ע' |
| עו"ד: טפירו, גינסבורג, קרני שטרית, אנטונובסקי |
אושרה תביעה ייצוגית בגין גביית דמי ביטול מלקוח שביטל נסיעה במונית, אשר הוזמנה דרך האפליקציה שמפעילה המשיבה.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור תובענה ייצוגית
הגנת הצרכן – תובענה ייצוגית – אישורה
.
המשיבה מפעילה אפליקציה שבאמצעותה ניתן להזמין שירותי הסעה במונית. עניינה של התובענה הייצוגית בטענה כי במקרים בהם בוטלה הנסיעה על ידי הנוסע תוך פרק זמן מסוים מרגע ההזמנה, מחייבת המשיבה את לקוחותיה בדמי ביטול, בניגוד לדין.
.
בית המשפט המחוזי אישר את התביעה ופסק:
ברמה העקרונית, יש ממש בטיעונה של המשיבה כי תשלום הנגבה עבור האפליקציה ועבור השירותים הטכנולוגיים המסופקים באמצעותה אינו תשלום המהווה חלק משכר הסעה, ולכן ניתן הוא לגביה גם אם אינו כלול ברשימת הרכיבים אותם מותר לגבות, כמפורט בתוספת לצו הפיקוח. ואולם, מתוך אותם 10 ₪ הנגבים על ידי המשיבה כדמי שירות, לטענתה, מעבירה היא 7 ₪ לנהג שנסיעתו בוטלה. העברה זו נחזית להיות תשלום פיצוי לנהג בגין הנסיעה שבוטלה. אותו פיצוי המשולם לנהג מהווה לכאורה שכר הסעה המשולם לו, וככזה הוא אסור בגביה, לאור הוראות החקיקה. המשיבה לא הצליחה להראות לשכנע אחרת, לפיכך היא כי קיימת אפשרות סבירה לכך שייקבע כי המשיבה אינה רשאית לגבות את התשלום הנגבה על ידה במקרים של ביטול נסיעות על ידי המשתמש. משנקבע כך, תביעה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין. בעוד שהנזק הממוני ברור, אין סיכוי סביר לקביעת קיומו של נזק לא ממוני מסוג של פגיעה באוטונומיה. בהתקיים כל התנאים הנדרשים לאישור תביעה ייצוגית, יש לאשרה. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [משפט בינלאומי פומבי] [דיון אזרחי] |
|
| ת"צ (תל אביב-יפו) 53469-03-20 עמותת הרצליה למען תושביה נ' הרפובליקה העממית של סין (מחוזי; מיכל עמית אניסמן; 20/07/21) - 18 ע' |
| עו"ד: ד"ר שמואל סעדיה, עמית המפל, חיים שפרן, שירי פלד |
נדחתה בקשה לאישור תובענה כייצוגית כנגד הרפובליקה הסינית, בגין התפרצות נגיף הקורונה. נפסק כי החסינות הניתנת למדינה זרה מפני סמכות השיפוט בישראל, לא תחול כשמדובר בתביעה שהוגשה בשל עוולה שבגינה נגרם נזק, בכפוף לכך שהעוולה נעשתה בישראל. במקרה זה לא נעשה כל מעשה בישראל.
משפט בינלאומי פומבי – חסינות – המדינה הזרה
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – דחייתה
.
המבקשת הגישה בקשה לאישור תובענה כייצוגית כנגד המשיבה, אשר במסגרתה טענה כי המשיבה היא שאחראית להתפרצות מגפת הקורונה ולהתפשטות נגיף הקורונה ברחבי העולם, ומשכך עליה לפצות את כל אזרחי ישראל, אשר נפגעו כולם כתוצאה מהתפרצות המגפה.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
בהתאם לכללי המשפט הבין-לאומי המנהגי, למדינות זרות מוענקת חסינות מפני הליכים משפטיים אזרחיים במדינת הפורום. הכלל השולט בכיפה הוא כי לא ניתן לכפות על מדינה ליישב מחלוקות בהן היא מעורבת, בפורום זה או אחר, ללא הסכמתה. ככלל, חסינותה של מדינה זרה שרירה וקיימת, כל עוד לא חל אחד החריגים בחוק החסינות השוללים את תחולתה. הנטל להוכיח כי התקיימו נסיבות מצדיקות לשלול מהמדינה הזרה את חסינותה, רובץ לפתחו של בעל הדין המבקש מבית המשפט המקומי לקנות סמכות שיפוט כלפיה. על פי הוראות סעיף 5 לחוק החסינות, החסינות הניתנת למדינה זרה מפני סמכות השיפוט של בתי המשפט בישראל, לא תחול כאשר מדובר בתביעה שהוגשה בשל עוולה שבגינה נגרם נזק מוחשי לגוף או לרכוש, בכפוף לכך שהעוולה נעשתה בישראל.
במקרה זה כל הטענות המפורטות בכתב התביעה ובבקשת האישור אינן מצביעות על מעשה כלשהו שבוצע לכאורה בשטחה של מדינת ישראל על ידי המשיבה, אלא מתייחסות למעשים שבוצעו, לכאורה, בשטחה של המשיבה משכך, לא חל החריג הנזיקי הקבוע בסעיף 5 לחוק החסינות ולמשיבה קמה חסינות מפני בקשת האישור שהגישה המבקשת. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [קניין] |
|
| הפ"ב (מרכז) 38935-04-11 אילנות -בת גלים בע"מ נ' עו"ד אהוד ארצי (מחוזי; יעקב שפסר; 18/07/21) - 10 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה בקשה להימנע מלאשר הסכם מכר שנערך בין כונס הנכסים לבין הקונה – במסגרת הליכי מימוש שעבוד – טרם מיצוי זכות הפדיון של המבקשות, בעלות המקרקעין.
קניין – שעבודים – מימושם
.
בקשה להימנע מלאשר הסכם מכר שנערך בין כונס הנכסים לבין הקונה – במסגרת הליכי מימוש שעבוד שנרשם על המקרקעין לטובת הבנק – טרם מיצוי זכות הפדיון של המבקשות, לטובתן רשומות זכויות הבעלות במקרקעין.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
המבקשות הציגו מצג כי הן לא תתנגדנה להליכי מימוש הנכסים ששועבדו לטובת הבנק להבטחת החובות השונים והבנק והכונס היו רשאים להסתמך על אותו מצג. בנוסף, המבקשות השתהו בהגשת בקשתן לפדיון החוב, שעה שהן ידעו על הליך כינוס הנכסים שנוקט הבנק ואף לקחו בו חלק. גם לגופו של עניין לא אין בנסיבות כדי לאפשר למבקשות לפדות את הנכס בשווי "נטו". אין בפני הבנק כל הצעה קונקרטית מטעם המבקשות וממילא, לוּ היו מניחות המבקשות בפני הכונס הצעה עדיפה מבחינה כלכלית מזו של הקונה, עדיין לא היה הכונס מחויב להעדיפה, מאחר שלא חלה על הכונס חובה לבחור בהצעה העדיפה לנושה מבחינה כלכלית.
מאחר שבשלב שבו הוגשה הבקשה נוספה למערכת היחסים בין המבקשות לבין הבנק גם הזוכה, ובהינתן שעד היום אין בפני הבנק כל הצעה קונקרטית מטעם המבקשות, יש להעדיף את אינטרס ההסתמכות של הזוכה ולאשר את הסכם המכר. יש לתת את הדעת לזכויותיו של מי שזכה בהתמחרות, כאשר מדובר בהגנה על אינטרס כפול; מתן הגנה לקונה הספציפי, אשר שילם ממיטב כספו וכן – הגנה על האינטרס הציבורי, המחייב עידוד קונים פוטנציאליים להשתתף במכירות נכסים בהליכי כינוס. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [עונשין] |
|
| עפ"ג (מרכז) 47360-10-19 עדי קורן נ' מדינת ישראל (מחוזי; טל, בורנשטין, דרויאן גמליאל; 18/07/21) - 7 ע' |
| עו"ד: |
נדחה ערעור שעניינו חילוט רכושו של המערער לטובת אוצר המדינה, בעקבות הרשעתו בעבירת סמים. זאת משום שלא ניתן לראות את המערער כמי שנשא בנטל, הרובץ על כתפיו, לסתור את החזקה שהכספים והרכוש הושגו בעסקי הסמים.
עונשין – ענישה – דרכי ענישה: חילוט
.
המערער הורשע ביבוא סם מחו"ל ונדון ל-18 חודשי מאסר בפועל, שני מאסרים על תנאי, תשלום קנס, 6 חודשי פסילה מותנים וחילוט רכושו של המערער לטובת אוצר המדינה. הערעור מתמקד בסוגיית החילוט.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים ובקביעות מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. במקרה דנן, הביע בית המשפט קמא את דעתו בבירור כי הסברי המערער באשר למקורם החוקי של הכספים והרכוש "רצופי סתירות ופירכות עד כדי חוסר יכולת לתת אמון בגרסתו".
גם אם לא ניתן לקבוע באופן נחרץ כי מקורם של כל הכספים והרכוש בביצוע עבירה של עסקת סמים, הרי שלא ניתן לראות את המערער כמי שנשא בנטל, הרובץ על כתפיו, לסתור את החזקה שהכספים והרכוש הושגו בעסקי הסמים. גם אם היה מוכיח המערער כי עסקיו החוקיים הניבו לו הכנסות ורווחים יפים, הרי שהתנהלותו, בעיקרה באמצעות שימוש במזומנים וללא רישומים, הובילה לכך כי אין בידו להצביע על אותו חלק מהכספים והרכוש שנתפסו ברשותו ושמקורם בעסקים חוקיים אלה. בנסיבות אלה, לא ניתן לראותו כמי שעמד בנטל לסתירת החזקה. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [תקשורת] |
|
| ע"א (חיפה) 65448-05-21 זיו גלסברג נ' אריה (ליביו) הברמן (מחוזי; מנחם רניאל; 15/07/21) - 7 ע' |
| עו"ד: |
התקבל ערעור על פסק דין לפיו נדחתה תביעת המערער כנגד המשיב לפיצוי לפי סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים).
תקשורת – בזק – שיגור דבר פרסומת באמצעות מיתקן בזק
.
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, לפיו דחה את תביעת המערער כנגד המשיב לפיצוי לפי סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים).
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
נקודת המוצא להכרעה בערעור היא קביעה עובדתית שהמשיב שלח את ההודעה מושא התביעה ובדין נקבע שמדובר בדבר פרסומת. אין בסיס עובדתי לקביעתו של בית המשפט קמא ש-"נראה כי רכיב הידיעה בדבר משלוח ההודעה נמצא בענייננו ברף הנמוך". אין מקום לקביעה לפיה מכיוון שהתביעה הוגשה בגין הודעה אחת שנשלחה לכתובת המייל הפרטית של המערער, הדבר מצדיק דחיית תביעה לתשלום פיצויים. הכלל הוא שבמקרה של הפרת סעיף 30א לחוק יש לפסוק פיצוי. אכן, בשל אותה התנהלות כבר חויב המשיב בפיצוי, אך אין מדובר בכפל פיצוי. העובדה שהמשיב מפר שוב ושוב את החוק אינה נימוק לדחיית התביעה נגדו אלא לקבלת התביעה נגדו ופסיקת פיצוי הולם. על כן יש לחייב את המשיב לשלם למערער פיצוי בסך של 1,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [דיון אזרחי] [הגנת הצרכן] |
|
| ת"צ (תל אביב-יפו) 30039-12-17 רימון חייט נ' רכבת ישראל בע"מ (מחוזי; דורון חסדאי; 22/06/21) - 37 ע' |
| עו"ד: שגיא מירום, מקבי מירום, רונן קצף, רוית קורן פרי, שי ממת |
בית המשפט דחה בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד רכבת ישראל במרכזה עמדה הטענה לפיה, המשיבה הטעתה את ציבור הנוסעים עת הסתירה מידע מהותי אשר מנע מציבור הנוסעים עריכת השוואה בין כרטיסי הנסיעה השונים המוצעים למכירה ובכך גרמה שציבור הנוסעים רכש כרטיסי נסיעה יקרים יותר. נפסק, כי הטעייה כאמור לא הוכחה.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – דחייתה
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – בקשה לאשר תובענה ייצוגית
הגנת הצרכן – תובענה ייצוגית – התנאים לאישורה
הגנת הצרכן – הטעיה – בחינתה
.
המבקש, הגיש בקשה לאישור תובענה כייצוגית כנגד חברת רכבת ישראל בע"מ. טענתו העיקרית של המבקש במסגרת בקשת האישור היא כי המשיבה הטעתה את ציבור הצרכנים, בין אם במעשה ובין אם במחדל, עת לא הביאה לידיעתם, את העובדה שבמקרים מסוימים מחירו של הסדר נסיעה הכולל כרטיס נסיעה ברכבת וכן כרטיס נסיעה באוטובוס במטרופולין שהוגדר יהיה זול יותר ממחירו של כרטיס נסיעה ברכבת לכיוון אחד או ממחירו של כרטיס "הלוך חזור" ברכבת בלבד או לחילופין מכרטיס נסיעה לכיוון אחד.
.
בית המשפט דחה את הבקשה ופסק כלהלן:
על המבקש בבקשה לאישור תובענה ייצוגית לבסס מבחינה משפטית ועובדתית את בקשת האישור, ובהתאם אין תפקידה של התגובה לבקשת האישור להוות מקצה שיפורים ומכאן שאין לכלול בתגובה לתשובת המשיב לבקשת האישור חומר שעל פי טיבו צריך שיהא חלק מבקשת האישור עצמה, מבלי שניתן לכך אישור בית המשפט.
עניינה של ההתקשרות הנדונה בבקשת האישור היא בין הצרכן-הנוסע לבין המשיבה, חברה ממשלתית אשר אמונה באופן בלעדי על הפעלת שירותי הרכבות הבין־עירוניות במדינת ישראל. כלל המידע בדבר הסדרי הנסיעה השונים מפורסם באמצעים השונים, כאשר בשים לב לטיב ההתקשרות הצרכנית בעניינו, הרי שאין על המשיבה החובה כדי לוודא כי הלקוח הבין את כלל ההסדרים השונים.
המשיבה עמדה בחובת הגילוי המוטלת עליה לפי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן. על המשיבה היה לוודא את הימצאותו וזמינותו של המידע הרלוונטי אולם אין עליה חובה לוודא כי כל לקוח באשר הוא קלט והבין את המידע לאשורו.
לא רק שיש לדחות את טענת ההטעיה שהעלה המבקש, אלא ובנוסף, המבקש אף כשל להוכיח קשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין הפרסום/המצג המטעה הנטען לנזקו הנטען. כידוע פיצוי בגין הטעיה צרכנית דורש הוכחת שלושה יסודות מצטברים: העוסק הפר את החובה שבאיסור ההטעיה או אפשרות ההטעיה; הצרכן נפגע מהפרת החובה; וקיים קשר סיבתי בין הפרת האיסור לנזק. אין די בכך שצרכן התקשר עם עוסק לקבלת שירות לאחר שהעוסק פרסם פרסום מטעה, כדי ללמד על קשר סיבתי בין הפרסום לנזק.
להוכחת הקשר הסיבתי בין ההטעיה לבין הנזק, נדרש המבקש בתובענה ייצוגית להציג נתונים שיש בהם כדי להצביע על גובה הנזק שנגרם לצרכנים בעקבות ההטעיה ולהציע הצעות מעשיות ומשביעות רצון למנגנון, על פיו ניתן יהיה לקבוע או לכל הפחות להעריך אלו צרכנים הושפעו מן הפרסום ומהי מידת הנזק שנגרמה לתובעים בשל הפרסום. המבקש לא עמד בנטל זה.
כך המבקש גם לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש בסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן לעניין הפרת החובה בדבר איסור הטעיה מצד המשיבה, שכן הוכח שהמשיבה עמדה בחובת הגילוי המוטלת עליה.
יש אף לדחות את הטענה לעניין התעשרות המשיבה שלא כדין. בשים לב לעובדה שהמשיבה לא הפרה את החוזה בין הצדדים, לא התקיימה בעניינו הטעייה, ומשכך נדחה היסוד בדבר התעשרות שלא כדין. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 12 [תכנון ובנייה] [משפט מינהלי] [דיון אזרחי] |
|
| עת"מ (ירושלים) 49198-10-20 מישל פרג'ון נ' מהנדס הועדה המקומית ירושלים (מנהלי; תמר בזק רפפורט; 19/07/21) - 14 ע' |
| עו"ד: שרון אבני, נעמה ליפשיץ, נטע עזרא |
דחיית עתירה מנהלית כנגד החלטתו של מהנדס הוועדה המקומית לדחות בקשה לביצוע שינויים בהיתר בנייה שניתן לגבי נכס, הן לגופה והן בשל שיהוי כבד ומהותי שנפל בהגשתה ואי-צירוף משיב דרוש.
תכנון ובנייה – היתר בנייה – תוקפו
משפט מינהלי – עתירה לבית-המשפט – שיהוי
משפט מינהלי – עתירה מינהלית – שיהוי בהגשתה
דיון אזרחי – שיהוי – התנאים לקבלת טענת שיהוי
דיון אזרחי – בעלי-דין – אי-צירופו של בעל-דין
.
העותר הגיש עתירה כנגד החלטתו של מהנדס הוועדה המקומית לדחות בקשה לביצוע שינויים בהיתר בנייה שניתן לגבי נכס. המשיב דוחה את טענותיו של המשיב וטוען כי החלטתו שלא להיעתר לבקשה לשינויים בהיתר ניתנה כדין ומצויה במתחם הסבירות. לטענת המשיב, יש לדחות את העתירה על הסף משום שזו הוגשה בשיהוי ניכר, ללא צירוף צד נחוץ ובהיעדר ניקיון כפיים של העותר.
.
בית המשפפט דחה את העתירה ופסק כלהלן:
לאור לשון תקנות התכנון והבניה (התרת שינויים בהיתר על ידי מהנדס ועדה מקומית) ותכליתן, היתר השינויים אינו היתר עצמאי, והוא עומד בתוקפו בקשר לתוקף ההיתר המקורי. דהיינו, מדובר אמנם בהיתר, אך זהו היתר הטפל להיתר המקורי והשואב את כוחו מקיומו של היתר מקורי-עיקרי לגביו נוצר צורך לערוך שינויים במהלך בנייה. היתר השינויים איננו קונה לו מעמד של היתר עצמאי המתיר ביצוע עבודות גם מקום בו ההיתר המקורי איבד את תוקפו ולאחר שביצוע העבודות הסתיים. עם פקיעתו של ההיתר המקורי וסיום ביצוע העבודות, הרי שאין מקום לבקשה מכוחו.בנסיבותיו העניין, אין מקום להורות למשיב לדון כיום בבקשה למתן היתר לשינויים מהיתר בניה שאיננו בר תוקף עוד, ולאחר שהעבודות הסתיימו.
את טענותיו ביחס לפגמים שנפלו בהחלטת המשיב ולדחיית הבקשה היה על העותר להשמיע עם מתן ההחלטה, שהנמקתה הייתה זמינה לצפייה בארכיב האופטי של עיריית ירושלים, כאמור, מאז שנת 2017.
יש לדחות את העתירה מן הטעם שלא צורפו אליה בעלי עניין רלוונטיים. אף אם ההכרעה בהחלטה בזמנו לא חייבה מתן זכות טיעון לשכן, משעה שניתנה ההחלטה ונומקה בפגיעה אפשרית בשכן, מן הדין לצרף את השכן כמי שעלול להיפגע מן העתירה, כך שגם בהיבט זה לוקה העתירה. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [משפט מינהלי] |
|
| עת"מ (תל אביב-יפו) 68588-06-21 יוסף הקרי נ' עיריית תל-אביב-יפו (מנהלי; אסתר נחליאלי חיאט; 18/07/21) - 6 ע' |
| עו"ד: אבי נימצוביץ, ציפי ליפשיץ |
בעתירה הציג העותר טענות באופן לא סדור, בלתי ברור ולא מפורט, אך דבר אחד ברור מכתב הטענות – כי לשיטתו אין לו כל חוב לעירייה, להפך. את שתי הטענות שהוא מעלה בהקשר זה יש לדחות מחמת שיהוי. מעבר לכך, העותר לא הציג כל החלטה מנהלית קונקרטית אותה הוא מבקש לתקוף. ברי כי אין מקום להתערב במסגרת עתירה מנהלית כללית, שאינה נגד החלטה כלשהי, בגובה החוב של העותר לעירייה או ליתן הוראה לביצוע פסק דין מלפני עשור.
משפט מינהלי – בית-המשפט לעניינים מינהליים – עתירה מינהלית
משפט מינהלי – בית-המשפט לעניינים מינהליים – סמכותו
משפט מינהלי – עתירה מינהלית – היעדר עילה
משפט מינהלי – עתירה מינהלית – שיהוי
.
עתירה מנהלית נגד עיריית תל-אביב-יפו, שעניינה למעשה 'בדיקת' גובה חובות הארנונה והמים שהעותר חייב לעירייה, חובות שהליכי גבייתם מתבררים ומתנהלים בלשכת ההוצל"פ. בצד העתירה הגיש העותר בקשה לעיכוב הליכים בתיק הוצל"פ.
.
בימ"ש לעניינים מנהליים דחה את העתירה על הסף:
שימוש בהליך מנהלי של הגשת עתירה אינו ההליך הראוי שעל העותר לנקוט כדי להתמודד עם ההליכים הננקטים נגדו בהוצל"פ, וכדי לברר את היקף החובות התלויים נגדו. מבין האפשרויות שהיו לעותר לעניין בירור החובות בגינם מתנהל נגדו תיק ההוצל"פ, בחר העותר לפנות לביהמ"ש המנהלי בעתירה דנא, הליך שכבר "הכיר" משנת 2010 עת הגיש עתירה באותו נושא בדיוק, וכבר אז נאמר לו בפסק הדין מפי השופט מודריק כי אין ביהמ"ש המנהלי הדן בעתירה נדרש לבחון את פרטי חובותיו.
בעתירה הציג העותר טענות באופן לא סדור, בלתי ברור ולא מפורט, אך דבר אחד ברור מכתב הטענות – כי לשיטתו אין לו כל חוב לעירייה, להפך, הוא אמור להיות ביתרת זכות. שתי טענות עיקריות לעותר. האחת כי בפסק הדין מפי השופט מודריק נכתב כי העירייה הסכימה להפחית את סכום החוב, אך לטענתו העירייה לא ביצעה את הנדרש בהתאם להסכמה זו. הטענה השניה, שגם היא נדונה בפסק הדין של השופט מודריק, היא כי העותר מסר לעירייה שיקים בסכומים שונים, אך העירייה לא זיכתה את חשבונו בסכומים שהפקיד, ולכן החוב שגבייתו מתנהלת בלשכת ההוצל"פ אמור להיות נמוך יותר.
המשותף לשתי הטענות הוא השיהוי העצום, לשון המעטה, בפנייה לביהמ"ש. הטענה בעניין מסירת השיקים כבר נדונה בעתירה שהגיש העותר לפני למעלה מעשור ואף נזכרה בפסק הדין של השופט מודריק שהחליט שלא להתערב בעניין זה. הטענה הנוגעת לאי ביצוע הפחתת החוב כפי שהתחייבה העירייה נזכרה אף היא בפסק הדין, והרי חלפו כעשר שנים מאז. ומה לו כי נזכר עתה להעלות טענותיו? נראה כי העתירה נועדה למטרה אחת: לעכב את מכירת הדירה כחלק מהליכי ההוצל"פ, בעקבות החלטת רשמת ההוצל"פ כי הדירה תמומש אם לא ימציא העותר צו עיכוב ההליכים.
משכך כבר מטעם זה ראוי לדחות את העתירה. מעבר לכך, העותר לא הציג כל החלטה מנהלית קונקרטית שאותה הוא מבקש לתקוף במסגרת העתירה. העותר אף לא מזכיר כל סעד של ביטול החלטה של הרשות. טענתו העיקרית, ולמעשה היחידה, היא כי כלל אין חוב ארנונה! קרי, טענותיו מסתכמות בגובה חובות הארנונה, ואין בעתירה כל בקשה לבחון החלטה קונקרטית של העירייה.
חוק בתי משפט לעניינים מנהליים קובע את גבולות סמכות ביהמ"ש המנהלי בדונו בעתירה מנהלית. ע"פ סעיף 5(1), ידון בימ"ש מנהלי בעתירה נגד החלטה של רשות או גוף המנוי בתוספת הראשונה בעניין המנוי בתוספת הראשונה. דרישה דומה מצויה בתקנות, לפיהן על העותר לכלול בכתב העתירה את תיאור ההחלטה נושא העתירה. בענייננו, בהעדר כל החלטה קונקרטית של הרשות אותה מבקש העותר לתקוף, הדיון בטענותיו אינו בסמכות ביהמ"ש המנהלי בהליך של עתירה מנהלית. אין כאמור כל החלטה מנהלית שמבוקש כי תופעל לגביה ביקורת שיפוטית, גם לא נטען לפגמים מנהליים או עילה מנהלית בגינה נדרש להתערב בגובה החוב. בירור גובה החוב והיקף החשבונות וביצוע פסק דין של השופט מודריק אינם בגדר העניינים שבימ"ש זה עוסק בהם. ברי כי אין מקום להתערב במסגרת עתירה מנהלית כללית, שאינה נגד החלטה כלשהי, בגובה החוב או ליתן הוראה לביצוע פסק דין. ככל שלעותר טענות כי פסק דין לא בוצע, עליו לנקוט בהליכים מתאימים ולהוכיח טענותיו.
אם כן, העתירה אינה מגלה עילה ודינה להידחות על הסף. בנסיבות אלו כמובן שמתייתר הצורך לדון בבקשת העותר לסעד ביניים של עיכוב הליכי ההוצ"פ. ורק יצוין כי גם בקשה זו התאפיינה בלאקוניות. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 14 [הוצאה לפועל] |
|
| רער"צ (חדרה) 29671-01-21 אברהם סימון נ' בנק בינלאומי לישראל בע"מ (שלום; יפעת אונגר ביטון; 18/07/21) - 10 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה על הסף בקשת רשות ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל, אשר הורתה שלא לפתוח מחדש את התיק. בנוסף, נדחתה עתירת המבקשים להכריז על בטלות החלטת רשם ההוצאה לפועל לאשר את מכירת הנכס שבבעלותם.
הוצאה לפועל – רשם ההוצאה לפועל – סמכותו
הוצאה לפועל – מכירת נכס – מקרקעין
הוצאה לפועל – הליכים – הוצאות
המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל, אשר הורתה שלא לפתוח מחדש את התיק. בנוסף, ביקשו להכריז על בטלות החלטת רשם ההוצאה לפועל לאשר את מכירת הנכס שבבעלותם, למשיבים 3 ו-4 מחמת שניתנה בחוסר סמכות. המשיבים 1-2 הגישו בקשה זו לדחיית בקשת רשות הערעור, על הסף.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
החלטת מכר המקרקעין ניתנה ע"י רשם ההוצאה לפועל. כיוון שהמשכון הינו משכון רשום, לפי סעיף 17 לחוק המשכון, הרי שהייתה בידו הסמכות להורות על מימוש המשכון בדרך שבה מממשים נכס שעוקל בהוצאה לפועל, קרי – מכירת הזכויות בנכס הממושכן.
המבקשים מושתקים מלהעלות כל טענה לעניין מכירת הנכס. מההליכים השונים עולה כי המבקשים שטחו בפני בית המשפט, בשלל ערכאות את כל טענותיהם, ואלו נדחו שוב ושוב, כולל תביעות אזרחיות שונות שהוגשו ביחס להליכי המכר ואף הן נדחו. טענתם כי יש לבטל את הליך המכר, שהועלתה פעם אחר פעם באמתלות ותירוצים שונים, לא התקבלה על ידי רשמי ההוצאה לפועל וע"י שופטי בתי המשפט. המכר הוא מעשה עשוי ואין להידרש עוד לכל טענה שהיא בעניינו. עם מימוש המשכון בדרך של מכר הנכס, מסתיימת התכלית לשמה נפתח תיק ההוצאה לפועל ולכן, בסיום הליכי המכר, נדרש רשם ההוצאה לפועל להורות על סגירת התיק (וזאת, בין אם המכר הביא לפירעון החוב המובטח במשכון וההוצאות למימושו, ובין אם לאו). החלטה על סגירתו של התיק ניתנה זה מכבר ולא היה מקום, בנסיבות סיום הליכי המכר להורות על פתיחתו מחדש. כך, החלטת רשמת ההוצל"פ אשר דחתה את הבקשה לפתוח את תיק ההוצאה לפועל ניתנה כדת וכדין ואין מקום להתערב בה.
מן הטעמים הנ"ל, הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת במלואה. בשים לב לשלל הבקשות שהגישו המבקשים במסגרת בר"ע זו, שחלקן הצריך תגובה מאת המשיבים, ואשר ברובן המכריע נדחו, יש לחייב את המבקשים בהוצאות משפט שישולמו למשיבים 1-2 בסך 10,000 ₪. כמו כן, יישאו בהוצאות שישולמו למשיבים 3-4 בסך 5,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [דיון פלילי] |
|
| בש"ע (ראשון לציון) 16648-07-21 מדינת ישראל נ' יוסף אלבאז (שלום; קרן וקסלר; 18/07/21) - 8 ע' |
| עו"ד: |
נדונה בקשה לקביעת תנאי השחרור של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים. בית המשפט הורה כי ייאסר על המשיב לפרסם ברשתות חברתיות ובכלל זה פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם עד לתום ההליכים.
דיון פלילי – שחרור בערובה – תנאי שחרור
.
בקשה לקביעת תנאי שחרור עד תום ההליכים המשפטיים לפי סעיפים 21, 44 ו-48 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), אשר בגדרה עתרה המבקשת להורות על איסור גישת המשיב למרשתת עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו ועל איסור יציאתו מהארץ, לצד קביעת ערבויות אשר יבטיחו את קיום התנאים ואת התייצבותו של המשיב למשפט.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
התנהגותו של המשיב כמפורט באישום הראשון, שאין מחלוקת לגבי התשתית העובדתית שבבסיסה, כמו גם השקפתו לפיה אין כל פסול במעשיו ופרסום הפרסומים גם לאחר שהתבקש והתחייב לערוך מאמצים להרגעת הרוחות בעיר לוד, מקימה יסוד לחשש כי הוא ימשיך בפרסום תכנים מסיתים באופן שיניע אחרים לביצוע עבירות אלימות.
יש לקבל את עמדת המבקשת כי התנאי של איסור שימוש במרשתת שהתבקשה הארכתו עד לתום ההליכים הינו הולם את נסיבותיו של המשיב. מדובר בתנאי הקשור בטבורו לעבירות המיוחסות למשיב, ובמיוחד כאשר המבקשת הבהירה במהלך הדיון כי לא תעמוד על איסור שימוש גורף באינטרנט אלא על איסור פרסום ברשתות חברתיות. יש בתנאי זה, מחד גיסא, כדי לתת מענה לחשש מהישנות מעשים דומים נוספים ומאידך גיסא, אין מדובר בתנאי המגביל את חירותו של המשיב או פוגע באופן שאיננו מידתי בחופש הביטוי שלו.
אין מקום להורות בעת הזו על עיכוב יציאתו של המשיב מהארץ. לצד זאת, יש להיעתר לבקשה להגדלת הערבויות. נראה שיש צדק בעמדת המבקשת לפיה הערבויות שנקבעו הן בסכומים נמוכים שאינם הולמים את חומרת העבירות המיוחסות למשיב ובפרט כאשר הערבויות הושתו בשעתו לצד פיקוח אנושי ומעצר בית. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [נזיקין] |
|
| ת"ק (פתח תקוה) 2064-10-20 אושר סופטי נ' פלוני (שלום; עדנה יוסף קוזין; 18/07/21) - 6 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט דחה תביעת לשון הרע. עסקינן בתגובית שיש בה הבעת דעה צרכנית, אשר חוסה תחת הגנת תום הלב.
נזיקין – אינטרנט – לשון הרע
נזיקין – עוולות – לשון הרע
נזיקין – הגנות – תום-לב
נזיקין – הגנות – הבעת דעה
.
תביעה לפיצוי כספי בסך 10,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע, ותביעה שכנגד לפיצוי כספי בגין נזקי גוף.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
הגנת "תום הלב" קבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. הסעיפים הרלוונטיים לענייננו הם סעיפים 15(3) לחוק המתיר את הפרסום אם הוא "לשם הגנה על עניין אישי כשר" של הנתבע, וסעיף 15(4) לחוק המתיר פרסום אם הוא מהווה הבעת דעה על התנהגות התובע בשירות הציבורי.
ביקורת צרכנית הנוגעת להתנהלות נותן השירות וטיב השירות, מהווה עניין ציבורי וככזה ניתן לראות בו גם עניין אישי כשר של המפרסם. לביקורת צרכנית חופשית חשיבות רבה. בפסיקה נקבע כי ראוי להציב רף גבוה למתן זכות לחופש ביטוי בנושא זה על פני הזכות לשם טוב.
במקרה דנן, הנתבע פרסם בתגובית כי מניסיונו טכניקת האימון הספציפית של התובע גרמה לו כאבי גב תחתון ולבלטי גב, והוא הזהיר את מפרסם הרשומה מלהתאמן אצל התובע. הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח קשר סיבתי רפואי בין כאבי הגב מהם סבל, לגביהם צירף תיעוד רפואי לפיו הוא פנה לקבלת טיפול רפואי, לבין שיטת האימון של התובע. אף אם הנתבע חש שנזקיו הם באחריות התובע, היה ראוי שימקד את הביקורת כך שתשקף את תחושתו מהשירות שקיבל מהתובע, ולא להציג את הקשר בין האימון לנזק הרפואי כעובדה מוגמרת. עם זאת, בתגובית הנתבע הביע את דעתו האישית ביחס לטכניקת האימון. כמו כן, מדובר בפרסום בודד, הנתבע לא השתלח ולא התלהם, ואין לומר שהפרסום נועד לפגוע בתובע או להעליב אותו או לבזותו.
באשר לפורמט הפרסום, תגובית היא צורת פרסום שיש לייחס לה משקל מועט. תגוביות הן חילופי דעות כשל היו דעות המושמעות ב"כיכר העיר", הן בעלות ערך נמוך, ריבוי התגוביות גורם לתגובית משמיצה ל"הבלע בהמון", ולכן המשקל שייתן הקורא הסביר לדעות בתגובית הוא לעיתים נמוך. שיקול נוסף הפועל לטובת הנתבע הוא העובדה שמיד עם דרישת התובע ובאותו היום שבו פורסמה התגובית, הנתבע הסיר את הפרסום ולא עמד על הותרתו על כנו. בנסיבות אלה, נכון לראות בתגובית הבעת דעה צרכנית, אשר חוסה תחת הגנת תום הלב. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [הוצאה לפועל] [מקרקעין] |
|
| רער"צ (נצרת) 49854-06-21 אחמד בדארנה נ' מלק עבוד (שלום; יוסף סוהיל; 16/07/21) - 7 ע' |
| עו"ד: |
בדין קבע רשם ההוצל"פ כי אין לו סמכות לדון בתחרות בין הערת האזהרה שנרשמה לטובת המערער, לבין הערת האזהרה המאוחרת שנרשמה לטובת הנהנים. נסיבות העניין מצריכות הכרעה במחלוקת מהותית המתגלעת בין טוענים שונים לזכויות במקרקעין עקב חוב כספי, וזו איננה בגדר סמכוותו של רשם הוצאה לפועל.
הוצאה לפועל – רשם ההוצאה לפועל – סמכותו
מקרקעין – הערת אזהרה – הערת אזהרה שלילית
.
בקשת רשות ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל. בהחלטתו, דחה הרשם את בקשת המערער למינוי כונס נכסים על זכויות המשיב במקרקעין.
.
בית המשפט דחה את הערעור, ופסק כלהלן:
סעיף 127(ב) לחוק המקרקעין קובע את עדיפותו של בעל הערת האזהרה על פני נושים אחרים של החייב, בהבטיחו כי זכויותיו של בעל ההערה לא תפגענה בשל עיקול מאוחר או בשל חדלות פירעונו של החייב. כלומר: במקרה בו נמכרו הזכויות במקרקעין ונרשמה הערת אזהרה בגין המכירה, לא יוכל צו עיקול שניתן לאחר המכירה, בקשר עם זכויותיו של מוכר הזכויות, לגבור על הערת האזהרה; ולרוכש נתונה הזכות להעביר את הזכויות בנכס על שמו. הפסיקה אף הרחיבה וקבעה כי זכות אובליגטורית, שמכוחה לא נרשמה הערת אזהרה, עשויה במקרים מסוימים להיות עדיפה על פני עיקול מאוחר יותר.
בענייננו, אין חולק כי הערת האזהרה "השלילית" נרשמה לפני הטלת העיקול. מכאן, הערת האזהרה "השלילית" תקפה וגוברת על העיקול המאוחר שנרשם על זכויות המשיב.
השאלה שנותרה להכרעה הינה התחרות בין הערת האזהרה שנרשמה לטובת המערער, לבין הערת האזהרה המאוחרת שנרשמה לטובת הנהנים. בדין קבע רשם ההוצל"פ כי אין לו סמכות לדון בתחרות בין שתי הערות האזהרה. נסיבות העניין מצריכות הכרעה במחלוקת מהותית המתגלעת בין טוענים שונים לזכויות במקרקעין עקב חוב כספי, וזו איננה בגדר סמכויותיו של רשם הוצאה לפועל. על כן, על היריבות להיפתר במסגרת הליך בבית המשפט המוסמך ע"י הגשת תביעה עצמאית למתן פסק דין הצהרתי. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [הוצאה לפועל] |
|
| ע"ר (קריות) 28603-09-18 מ. מ. אבו סנאן נ' טמבור בע"מ (שלום; לובנה שלאעטה חלאילה; 15/07/21) - 21 ע' |
| עו"ד: |
המועצה המקומית לא הראתה הצדק סביר להעברת חלק משכרו של החייב לסילוק הלוואות אותן נטל ולאי העברת כספים אלה ללשכת ההוצאה לפועל בגין העיקול שהוטל. המועצה לא הוכיחה את מהות הפעולה המשפטית, מכוחה הועברו הכספים ולא הוכיחה כי פעולה זו גוברת על צו העיקול שניתן והומצא אליה כדין.
הוצאה לפועל – עיקול – חיוב של צד שלישי
הוצאה לפועל – עיקול – הצדק סביר
.
ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל, בגדרה קיבל הרשם את בקשת המשיבות, הזוכות בתיק, וחייב את המערערת לפי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
המשיבות זכו בפסק דין נגד החייב וחרף הליכי הגבייה השונים שננקטו נגדו לא הצליחו לגבות את החוב. בשנת 2013 נבחר החייב לראש המועצה המקומית אבו סנאן ובסוף שנת 2016 הטילו המשיבות צו עיקול על משכורתו אצל המועצה. מדובר במי שהשתכר סכום חודשי הקרוב ל- 50,000 ₪ ברוטו. מבחינתן של המשיבות, זוהי הזדמנות אמיתית לגבות חלק מסכום החוב. בפועל, בשל התנהלותה של המועצה, בחלק מהחודשים הועבר סכום של 1,500 ₪ בלבד לחודש, מכוח צו העיקול, תוך שהמועצה טוענת לקיזוז חודשי בסכום של 10,000 ₪ בגין חוב ארנונה ולהעברה חודשית בסכום דומה, בגין שתי הלוואות שנטל החייב מהבנק.
מעבר לנימוקים העובדתיים והמשפטיים, אשר בעטים לא נמצא הצדק סביר להתנהלותה של המועצה, יש להדגיש כי תכליתו של סעיף 8 לחוק הגנת השכר הינה לדאוג למחייתו של העובד לבל יהפוך לנטל על החברה ויוותר חסר כל עקב הליכי גבייה. מטרתו הינה סוציאלית ונועדה לאפשר לעובד הכנסה מינימאלית לצורך קיום בסיסי בכבוד פן יהפוך לחסר כול. קבלת עמדתה של המועצה כאן, בעיקר בכל הנוגע להלוואות ששולמו ישירות משכרו של החייב, נותנת פתח להברחת נכסים, להעדפת נושים ולהתנהלות לא תקינה גם של החייב עצמו, אשר יכול לכאורה להמשיך ולנהל שגרת חיים, ליהנות משכר גבוה, כולל ע"י נטילת הלוואות לצרכים אישיים, ומנגד לטעון כי לא נותר לו מהשכר אלא סכום זניח למחייתו, בדמות השכר הפטור מעיקול. לכך, ודאי לא התכוון המחוקק.
אין מקום להתערב בהחלטתו של רשם ההוצאה לפועל. חיוב המועצה לפי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, בדין יסודו. מכאן, יש להורות על דחיית הערעור ועל חיוב המועצה בהוצאות ושכ"ט עו"ד לטובת המשיבות בסכום של 8,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [תכנון ובנייה] |
|
| בב"נ (ירושלים) 48955-06-21 מוחמד ג'ודה נ' מדינת ישראל (שלום; יעל ענתבי שרון; 15/07/21) - 9 ע' |
| עו"ד: רוני דובר, אייל כהן, גילי ולנסי |
נדחתה בקשה לביטול צו הריסה מינהלי. נושא קיומה של תכנית מכוחה ניתן לקבל היתר בנייה מהווה אמנם שיקול בהחלטה אם לעכב את ביצועו של הצו, אולם אין די בו כדי להורות על ביטולו המוחלט.
תכנון ובנייה – צו הריסה מינהלי – בקשה לביטול
.
בקשה לביטול צו הריסה מינהלי.
.
בית המשפט דחה את הבקשה, ופסק כלהלן:
יש לדחות את טענת המבקש לפיה במקרה דנן קיים היתר "בהישג יד" ועל כן דין צו ההריסה המינהלי להתבטל. ההלכות הנוגעות לקיומו של "היתר בהישג יד" עוסקות, רובן ככולן, בבקשות לעיכוב ביצועו של צו הריסה (שיפוטי או מינהלי) שניתן זה מכבר ולא לביטולו של צו כאמור. העובדה כי קיימת תכנית מכוחה ניתן לקבל היתר בנייה, אינה מקנה חסינות מפני הוצאת צו הריסה מינהלי כנגדה, שכן בנייה ללא קבלת היתר – אסורה. החוק לא הוציא מגדר תכולת הסמכות למתן צו הריסה מינהלי מקרים בהם ניתן לקבל היתר בנייה לפי תכנית בת תוקף והתכלית לכך ברורה – סמכות זו נועדה להתמודד עם תופעת עבריינות הבנייה ולגדוע בנייה טרייה ובלתי חוקית באיבה.
באשר לחובת ההיוועצות. צודק המבקש כי חובת ההיוועצות היא חובה מהותית המהווה תנאי מוקדם לשימוש בסמכות. אולם, לא נמצא כי נפל בה פגם במקרה הנדון. בית המשפט שוכנע כי בפני נותן הצו עמד מלוא המידע הרלוונטי טרם חתימתו על הצו וכי חובת ההיוועצות קוימה כנדרש. לא חלה חובה במעמד ההיוועצות לציין כי מבקש ביטול הצו הוא גם מגיש התכנית. אין מדובר במידע מהותי לשם קבלת ההחלטה בדבר הוצאת צו הריסה מינהלי וממילא כדבר שבשגרה מוצא צו הריסה מינהלי טרם שידועה זהות המתנגד לו.
באשר לטענת "אכיפה בררנית". לא הוצגה לטענת האכיפה הבררנית תשתית ראייתית מספקת. המבקש לא ביסס ראיות לקיומו של בניין אחר בבית צפאפא שנסיבותיו דומות. אף אם נניח לטובת המבקש כי אכן קיים בניין נוסף בבית צפאפא אשר נבנה ללא היתר ושם לא ננקט הליך של צו הריסה מינהלי אלא של כתב אישום, אין בכך די כדי להוכיח קיומה של טענת ההפליה. על מנת להוכיח הפליה פסולה יש להראות כי הדימיון בין המקרים הוא רלוונטי וכי על אף הזהות ביניהם לא הוצא צו הריסה מינהלי ביחס למבנה האחר. בהיעדר תשתית ראייתית מספקת, לא ניתן ללמוד מה היו הסיבות בגינן הוחלט שלא לנקוט בצו הריסה מינהלי כנגד הבניין האחר. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 20 [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
| ב"ל (נצרת) 22732-02-20 בלה אלטמרק נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; מוסטפא קאסם, נ.צ.: ס' חסן, ד' אביבי; 16/07/21) - 16 ע' |
| עו"ד: יוסף בן משה, סירין זועבי בסול |
ביה"ד דחה את תביעת התובעת לתשלום גמלת אזרח ותיק מיוחדת לבעלה המנוח באופן רטרואקטיבי, מאחר שלא הגיש טופס תביעה מחדש לאחר זכאותו לגמלה זו הופסקה מספר שנים קודם לכן; מאחר שהתביעה נדחתה לגופה, כך שלא נקבעה זכאות רטרואקטיבית לגמלה המיוחדת שנתבעה, לא נוצר כל חוב ולכן התובעת אינה עונה על תנאי סעיף 308 לחוק הביטוח הלאומי לפיו חוב קיים שמבוטח לא הספיק לגבותו לפני פטירתו, ישולם לשאיריו.
ביטוח לאומי – גימלאות – תביעה
ביטוח לאומי – גימלאות – גיבוש הזכות
ביטוח לאומי – קיצבאות – קיצבת שאירים
ביטוח לאומי – קיצבאות – זכאות
ביטוח לאומי – קיצבאות – קיצבת זקנה
ביטוח לאומי – המוסד לביטוח לאומי – חובותיו
.
המנוח יליד 1934, בן זוגה של התובעת, ילידת 1.8.1941, נפטר מספר חודשים לאחר הגשת תביעה לנתבע שהגיש בחודש 6/19 לתשלום גמלת אזרח ותיק מיוחדת. המנוח עלה לארץ כשהיה מעל גיל 60. כשהמנוח הגיע לגיל פרישה, בשנת 1999, נשלח לו "יזום" (פניה יזומה מטעם הנתבע לכתובת הידועה במשרד הפנים). בעקבות כך, המנוח הגיש תביעה לגמלה מיוחדת שאושרה החל מיום 1.7.99 ועד ליום 31.7.01. מיום 1.8.01 הופסק תשלום הגמלה המיוחדת מאחר שהתובעת אשתו, הגיעה לגיל פרישה, ולא ניתן לקבל כפל גמלאות מכח סעיף 10 להסכם בדבר מתן גמלאות זקנה ושאירים מיוחדות מיום 4.12.1988. החל מיום 1.8.2001 התובעת קיבלה קצבת אזרח ותיק והשלמה עבור התובע וכן השלמת הכנסה, עד ליום 1.2.18. לאחר מועד זה, גמלת השלמת ההכנסה הופסקה עקב תשלומי אוצר גבוהים. התובעת המשיכה לקבל קצבת זקנה עם תוספת בעבור המנוח עד גיל 65, ביום 1.8.2006. בשנת 2004 כשהמנוח הגיע לגיל 70 נשלח לו "יזום" בשנית, אך המנוח לא הגיש את תביעתו לגמלה בסמוך, אלא בחודש 6/19. התביעה היא לתשלום גמלת אזרח ותיק מיוחדת רטרואקטיבית מחודש 6/12.
.
בית הדין האזורי לעבודה (סגן הנשיא מ' קאסם ונציגי הציבור ס' חסן, ד' אביבי) דחה את התביעה ופסק כי:
אשר לשאלה האם היה על הנתבע לשלם למנוח קצבת זקנה מיוחדת החל מ-1.8.06 חרף העובדה שלא הגיש טופס תביעה, לפי הפסיקה על מבוטח חלה חובה להגיש "תביעה" למוסד על מנת שתבחן זכאותו לגמלה. אמנם, קיימת חובה כללית של המוסד ליידע את הציבור על האפשרות שקמה לזכאות לגמלה, אולם אין באי יידוע תובע קונקרטי על אפשרות זכאות לגמלה כדי להקים זכאות בהיעדר תביעה מתאימה. טענה כי המוסד לביטוח לאומי לא יידע בצורך להגיש תביעה, נדחתה בפסיקה. משעה שהמוסד הביא לידיעת מבוטח בכתב מידע בסיסי באשר לזכויותיו, הוא יצא ידי חובתו ואין להטיל עליו חובה מוגברת להדריך כל מבוטח אישית בדבר האפשרויות למיצוי זכויותיו.
תשלום הגמלה המיוחדת למנוח הופסק בשנת 2001, קרי המנוח לא עמד עוד בתנאי הזכאות. דין הפסקת תשלום הגמלה ודין דחייתה חד הם. בדיוק כפי שעל מבוטח שתביעתו נדחתה להגיש תביעה חדשה, כך גם במקרה של מבוטח שתביעתו אושרה והחל לקבל גמלה חודשית, ולאחר מכן הופסק תשלום הגמלה בהיעדר זכאות, עליו להגיש תביעה חדשה מרגע שעומדת לו הזכאות מחדש. לכן, היה על המנוח להגיש תביעה חדשה החל מחודש 8/2006 (מועד הגעת התובעת לגיל 65) על מנת שתיבדק זכאותו מחדש. באין כל הוראה בדין שמחייבת את הנתבע לחדש תביעות באופן אוטומטי, בעיקר שעה שמדובר בגמלה תלוית הכנסות, לא ניתן להטיל את הנטל בעניין זה על הנתבע.
אין די בהגשת תביעה פעם אחת כדי לזכות את המנוח בקצבת אזרח ותיק בכל פעם שנוצרה הזכות לגמלה. בהסכם בדבר מתן גמלאות זקנה ושאירים מיוחדות, אין הוראה הקובעת כי הטיפול בתביעה יחודש אוטומטית בשלב שבו מסתיים הכפל. הפרשנות שמבקשת התובעת ליתן לסעיף 10 להסכם לפיה הסעיף עוסק בהפסקת תשלום לתקופה קצובה מראש עם תאריך סיום ידוע מראש, מה שמחייב תשלום גמלה אוטומטי בסיום אותה תקופת, הינה פרשנות מרחיבה שאיננה עולה בקנה אחד עם הפסיקה והוראות הדין, שעניינן הגשת תביעה לצורך בחינת הזכאות לקבלת גמלה. גם, סעיף 11 להסכם הנ"ל קובע כי על המבקש גמלה מיוחדת להגיש בקשה על גבי טופס ולצרף כל ידיעה או מסמכים להוכחת זכאותו. משמדובר בגמלת מותנית הכנסה, קבלת הגמלה איננה "אוטומטית", ויש לבחון כי התמלאו התנאים לעניין הכנסות לפי סעיף 3 להסכם. רק לאחר שהוגשה תביעה חתומה עם מסמכים רלוונטיים, יש לקבל החלטה בתביעה. גם אם נתוני ההכנסות של בני הזוג עמדו לעיון הנתבע, עדיין הליך תקין ונכון מחייב הגשת תביעה, ממוסמכת, תוך פירוט הכנסות הצדדים על ידי מבקש הגמלה; הטלת הנטל על הנתבע לאסוף נתונים ולהגיש תביעה במקום תובע, מקום שהאחרון לא הגישה, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות ההסכם, הפסיקה והדין.
הנתבע שלח למנוח ייזום בשנת 1999 עת הגיע לגיל 65 (ובעקבות כך המנוח הגיש תביעה וקיבל גמלה מיוחדת עד שנת 2001). כך גם, הנתבע שלח למנוח יזום גם בשנת 2004 בהגיעו לגיל 70. מדובר בייזום שנעשה לכלל המבוטחים בהגיעם לגיל 65 ו-70, ובכך ידע המנוח על זכותו הפוטנציאלית סביב גילאים אלו. לא חלה על הנתבע חובת ייזום ספציפית למנוח בהגיעה התובעת לגיל 65. לכן, הנתבע יצא ידי חובתו בייזום שנעשה למנוח. התובעת ידעה על הפסקת תשלום הגמלה המיוחדת של המנוח כשהייתה בת 60, סביב שנת 2001, המועד בו חדל המנוח לקבל גמלה מיוחדת, וידיעתה שקולה לידיעת המנוח, שכן התובעת טיפלה בענייניו.
אשר לשאלה האם לתובעת עילת תביעה לפי סעיף 308 לחוק הביטוח הלאומי לפיו חוב קיים שמבוטח לא הספיק לגבותו לפני פטירתו, ישולם לשאיריו. משהתובע הגיש תביעה נוספת לגמלה מיוחדת רק בחודש 6/19, די בכך כדי לדחות לגופה את התביעה לתשלום רטרואקטיבי, ואין צורך לדון בשאלה האם קיימת לתובעת עילת תביעה לפי סעיף 308 לחוק; מעבר לנדרש ולגופו של עניין, הנתבע טען שהמנוח לא הגיש טופס תביעה וממילא לא היה חוב קיים שהוא לא הספיק לגבות לפני פטירתו. ביה"ד קבע כי התובעת אינה עונה על תנאי סעיף 308 לחוק, אולם לא מאותו נימוק עליו עמד הנתבע, אלא מאחר שהתביעה נדחתה לגופה, כך שלא נקבעה זכאות רטרואקטיבית לגמלה המיוחדת שנתבעה, ולכן לא נוצר כל חוב, הרי שהתובעת אינה עונה על תנאי סעיף 308 לחוק. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [עבודה] [בתי-משפט] |
|
| סע"ש (באר שבע) 36249-11-19 תמר חיים נ' מדינת ישראל- משרד החינוך התרבות והספורט (עבודה; רחל גרוס, נ.צ.: א' חדד, א' מסד; 12/07/21) - 10 ע' |
| עו"ד: יפעת תבור, אדר שורץ אביטל, שלומי ירדן |
התובענה דנן עניינה בהודעת משרד החינוך לתובעות 1-2, עובדות הוראה המועסקות במוסדות חינוכיים המפוקחים על ידי משרד העבודה והרווחה, כי הן אינן רשאיות להשתתף בתכנית להכשרת מנהלים, מהנימוק שהן אינן מועסקות בבתי ספר המפוקחים על ידי משרד החינוך. נפסק כי בין התובעות לבין משרד החינוך לא מתקיימים יחסי עובד-מעסיק ולכן התובענה אינה מצויה בסמכות ביה"ד לעבודה, ובהיותה מכוונת כנגד המדינה כרגולטור היא מצויה בסמכות בימ"ש לעניינים מינהליים. לפיכך התביעה נמחקה מחמת העדר סמכות עניינית.
עבודה – בית-הדין לעבודה – סמכות עניינית
עבודה – סדרי דין – סילוק תביעה על הסף
בתי-משפט – בתי-משפט לעניינים מינהליים – סמכות
.
תובעות 1-2 הן עובדות הוראה המועסקות במוסדות חינוכיים המפוקחים על ידי משרד העבודה והרווחה. התובענה דנן עניינה בהודעת משרד החינוך לתובעות 1-2, כי הן אינן רשאיות להשתתף בתכנית להכשרת מנהלים מהנימוק שהן אינן מועסקות בבתי ספר המפוקחים על ידי משרד החינוך. עסקינן בבקשת הנתבעת לסילוק התובענה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ר' גרוס ונציגי הציבור א' חדד, א' מסד) קיבל את הבקשה ופסק כי:
סעיף 24(א)(1) לחוק ביה"ד קובע באלו תובענות תהיה לביה"ד לעבודה סמכות ייחודית לדון, כדלקמן: בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין. בעניין רוחם נקבע, כי על מנת שתובענה תיכנס לגדר סמכותו של בית הדין לעבודה לפי הסעיף הנ"ל צריכים להתקיים שלושה תנאים: זהות הצדדים (האם מדובר בתביעה שבין עובד למעסיק); עילתו של הסכסוך ביחסי עבודה (האם העילה נסובה על יחסי עבודה); וזיהוי העילה ככזו שאינה בפקודת הנזיקין.
אשר לסמכות לדון בהחלטה מינהלית הנוגעת לענייני חינוך, סעיף 5(1) רישא לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים קובע כדלקמן: "5. בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה – (1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה...". סעיף 5(1) הנ"ל מפנה לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, שבמסגרתה נמנים העניינים אשר הסמכות לדון בהם נתונה לבימ"ש לעניינים מנהליים. פרט 3(1) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, קובע כי אחד העניינים כאמור, הינו "החלטה של רשות בענייני חינוך ... ולמעט: (1) החלטה בעלת תחולה ארצית או מגזרית הקובעת כללים או הנחיות בענינים האלה: (א) תקצוב; (ב) תכניות לימודים; (ג) הכשרת עובדי הוראה".
במקרה זה בין התובעות לבין משרד החינוך לא מתקיימים יחסי עובד-מעסיק ולכן לא נתונה לביה"ד לעבודה סמכות עניינית לדון בתביעה לפי סעיף 24(א)(1) לחוק, שכן משרד החינוך אינו ה"מעסיק" או "חליפו" של המעסיק של התובעות. התובעים לא הוכיחו כי מתקיימת חלופה אחרת מחלופות סעיף 24 לחוק ביה"ד בעניינם. לאור האמור, ובשים לב לתיחום סמכויותיו הדווקני של ביה"ד לעבודה, ביה"ד נעדר סמכות לדון בהליך. למעשה מדובר בעניין מנהלי ולא בעניין המצוי בגדר סמכותו העניינית של ביה"ד לעבודה. התובעים עצמם טענו כי הם תובעים את מדינת ישראל כ"רגולטור" ולא כמעסיק. ככל שמבוקש לתקוף את החלטת המדינה כרגולטור, ערכאה מינהלית הינה האכסניה המתאימה לכך. אמנם עילת התביעה בהליך דנן הינה ביחסי עבודה. אי קבלת עובד הוראה לתכנית להכשרת מנהלים הינה עניין הנוגע לקידומו של עובד ההוראה, עניין המצוי בליבת יחסי העבודה שבין עובד ההוראה לבין מעסיקו. עם זאת, ומשאין חולק שלא המעסיק (במובנו הצר) הוא זה שמנע מהתובעות להתמיין לתכנית ההכשרה, אלא משרד החינוך כרגולטור, הרי שלא מתקיימת בענייננו עילה כנגד המעסיק (מבחן "זהות הצדדים").
אשר לטענה לפיה ככל שחל החריג בפרט 3(1) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, ולבימ"ש לעניינים מנהליים אין סמכות לדון בהליך, הסמכות היא של ביה"ד לעבודה, הרי שמשמעות הקביעה שלפיה חל החריג הינה כי הסמכות לדון בהליך נתונה לבג"ץ מכוח סמכותו השיורית, ולא לביה"ד לעבודה. ודוק, ככל שמדובר בתקיפת ההחלטה של משרד החינוך, הרי שחל החריג שבפרט 3(1)(ג) לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט, והסמכות לדון בהליך היא של בג"ץ; ככל שמדובר בתקיפת יישום ההחלטה במקרה של התובעות, הסמכות נתונה לבימ"ש לעניינים מנהליים. בכל מקרה הסמכות העניינית אינה נתונה לביה"ד לעבודה. לאור כל האמור, יש להורות על מחיקת התביעה מחמת העדר סמכות עניינית. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [עבודה] |
|
| סע"ש (חיפה) 30338-06-19 חנא נואטחה נ' מדינת ישראל- המרכז רפואי לבריאות הנפש מעלה הכרמל (עבודה; איריס רש, נ.צ.: ס' שהאב, א' נקאר; 05/07/21) - 26 ע' |
| עו"ד: זכי כאמל, למא קאסם, אמיר זייבק |
החלטת מנהל הנתבע שלא להעניק קביעות לתובע-רופא מתמחה, ולסיים את העסקתו בתום תקופת הניסיון, התקבלה משיקולים ענייניים לנוכח הספק הסביר שהתעורר בנוגע להתאמתו לסטנדרט המקצועי הנדרש נוכח הקשיים בתפקודו המקצועי. לפיכך נדחו תביעת התובע לביטול החלטת הפיטורים והתביעה לפיצוי כספי בגין נסיבות סיום העבודה ואובדן רצף התמחות.
עבודה – פיטורין – בחינתם
עבודה – פיטורין – תקינות הליך הפיטורין
עבודה – תנאי עבודה – קביעות
עבודה – משפט מינהלי – שיקול-דעת
עבודה – יחסי עבודה – הזכות הניהולית
.
תביעה לצו עשה המורה על החזרת התובע לעבודתו כמתמחה בפסיכיאטריה בנתבע ולביטול ההחלטה על פיטוריו. עוד עותר התובע לפיצוי כספי בגין אובדן רצף ההתמחות והאפשרות להשלים את ההתמחות בפסיכיאטריה ולמענק הרופאים העובדים בפריפריה. עיקר טענות התובע הן כי הליך השימוע לא היה תקין, כי החלטת הפיטורים אינה סבירה ואינה מידתית, נובעת משיקולים זרים, ולוקה באכיפה בררנית.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת א' רש ונציגי הציבור ס' שהאב, א' נקאר) דחה את התביעה ופסק כי:
אשר לשאלה האם נפל פגם בהחלטת מנהל הנתבע שלא להעניק לתובע קביעות ולסיים את התמחותו והעסקתו, תקופת ניסיון נועדה לאפשר למעסיק לעמוד על טיבו וטיב עבודתו של העובד ולבחון את התאמתו לעבודה ולתפקיד. תקופת ניסיון נועדה לאפשר למעסיק לשקול בדעתו אם לקבל את העובד למעמד של קביעות או להביא לסיום עבודתו בתוך תקופת הניסיון. בסמוך לתום תקופת הניסיון על המעסיק לקבל החלטה האם העובד עמד בהצלחה בתקופת הניסיון ובהקשר זה זכאי לקבל קביעות או שקיימת סיבה מוצדקת שלא להעניק לו קביעות ולסיים את העסקתו. כפועל יוצא מטיבה של תקופת הניסיון הנימוקים להליך הפיטורים יבחנו באופן מקל - אין צורך שהתנהגות העובד תהיה שלילית במיוחד על מנת להצדיק את הפיטורים ודי בכך שקיים ספק ביחס להתאמת העובד לדרישות ולציפיות של המעסיק. במסגרת שיקול הדעת הנתון למעסיק אם לקבל עובד בתום תקופת ניסיון, מקובלת כל דרישה שעניינה לא רק עבודה סבירה ונאמנה, אלא גם מעבר לכך. כישורים שיש בהם ערך מוסף, ובכלל זה אף הצטיינות. זכותו של מעסיק לבחור את הטובים ביותר לעבודה אצלו, ובגדר כך ביה"ד לא יתערב; אם יתברר כי מדובר בעובד מצוין אשר שיקולים זרים הביאו לאי קבלתו כעובד קבוע, עשוי ביה"ד להתערב בהחלטה.
במקרה זה ממכלול הראיות עולה כי במהלך תקופת הניסיון התגלעו קשיים בתפקודו המקצועי של התובע. טענות התובע ולפיהן הוא עבד לבד או בעומס החורג מהעומס המוטל על רופא מתמחה לא הוכחו. התובע לא הרים את נטל ההוכחה בדבר אכיפה בררנית ולא הוכח כי הנתבע נהג כלפי התובע באופן שונה לעומת מתמחים אחרים מתוך שרירות או מטרה פסולה; לא הוכחה מעורבות של שיקולים זרים בהחלטת הפיטורים; עובר לקבלת החלטת הפיטורים, התובע לא חשף ליקויים ולכן השיקולים שעל בסיסם התקבלה החלטת הפיטורים אינם קשורים לחשיפת ליקויים בעבודת הנתבע; לא הוכחה בהטענה כי החלטת הפיטורים הייתה נגועה בשיקול מפלה על רקע היותו של התובע ערבי, מעבר להיותה בגדר הרחבת חזית אסורה. מכל מקום בהעדר ראשית ראיה להפליית התובע על רקע לאום (היותו ערבי), הטענה ולפיה החלטת הפיטורים התקבלה מתוך שיקול מפלה מחמת היותו של התובע ערבי דינה דחייה.
לא נמצא כי נפל פגם בהליך השימוע. עצם העובדה שלפני השימוע ניתנה המלצה שלילית לקביעות ולפתיחת הליך סיום עבודה, אינה מעידה על כך שכבר התקבלה החלטה סופית בעניינו של התובע ו/או כי הליך השימוע הינו הליך למראית עין. מנהל הנתבע רשאי לקבל את המלצת וועדת הקביעות או לא לקבל אותה בהתאם לשיקול דעתו והוא גם רשאי להחליט על הפסקת ההתמחות והמשך עבודת התובע כרופא כללי, שאינו מתמחה ואינו מומחה; התובע הוזמן לשימוע בגין כוונת הנתבע לסיים את העסקתו בתום תקופת הניסיון וזאת לאור חוות דעת הממונים לפיה הוא אינו עומד בסטנדרט המקצועי הנדרש ועל רקע הקשיים שהתגלעו בתפקודו המקצועי. לאחר תיקון ההזמנה לשימוע, התקיימה ישיבת שימוע במסגרתה נשמעו טענות בא כוח התובע באריכות. העובדה שבסופו של דבר, הוחלט על סיום עבודתו של התובע אינו מעידה על כך שמנהל הנתבע לא שקל את טענות התובע. ביה"ד לא יתערב בשיקול הדעת של מנהל הנתבע כל עוד החלטתו מצויה במתחם הסבירות, ולא נמצא כי קיימות נסיבות חריגות המצדיקות התערבות בהחלטת מנהל הנתבע.
לאור כל האמור התביעה לביטול החלטת הפיטורים ולהורות על החזרת התובע לעבודה כרופא מתמחה בבית החולים, והתביעה לפיצוי כספי בגין נסיבות סיום העבודה ואובדן רצף התמחות, נדחו; התביעה למענק פריפריה נדחתה. נפסק כי מעבר לזניחת הטענה, הנתבע אינו נכלל ברשימת בתי החולים הפריפריאליים הזכאים לתקציב לטובת מתן מענקים, ובכל מקרה בשנת 2017 לא אושרו מענקים למקצועות במצוקה למתמחים במקצוע הפסיכיאטריה. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [משפט מינהלי] [עבודה] |
|
| סע"ש (ירושלים) 8156-04-19 מירה גולדנברג נ' מדינת ישראל - משרד החינוך התרבות והספורט (עבודה; יפה שטיין, נ.צ.: י' קשי, ס' פישר; 04/07/21) - 11 ע' |
| עו"ד: מרדכי מלכא |
בסימולציה שנערכה לתובעת על ידי אגף השכר במשרד החינוך בטרם עברה ל"אופק חדש" נפלה טעות, אך טעות זו אינה מהווה הבטחה מפורשת וברורה כנדרש לצורך קביעה כי הסימולציה הינה בגדר הבטחה שלטונית; הנתבעת פעלה כנדרש עת שילמה לתובעת לא בהתאם לסימולציה השגויה, אלא לפי דרגתה הנכונה, ואין לקבע את הטעות ולקבוע כי יש לשלם לה לפי הסימולציה השגויה, אך יש לפצותה בגין עגמת הנפש שנגרמה לה בשל הטעות.
משפט מינהלי – הבטחה שלטונית – היעדרה
עבודה – בית-הדין לעבודה – פיצויים בגין עגמת נפש
עבודה – שכר עבודה – תביעה להפרשי שכר
עבודה – עובדים – שכר עבודה
.
תביעת התובעת, מורה המועסקת במשרד החינוך, להכיר בסימולציה שנערכה לה על ידי אגף השכר במשרד החינוך בטרם עברה ל"אופק חדש", כהבטחה שלטונית, ובהתאם לכך לשלם לה את זכויותיה. התובעת מבקשת הפרשי דרגה מ-7 ל-8, וגמול פיצול בגין 6 חודשים החל מהמועד בו עברה לעבוד במתכונת של "אופק חדש". כן מבקשת התובעת פיצוי בגין עגמת נפש.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת הבכירה י' שטיין ונציגי הציבור י' קשי, ס' פישר) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
התובעת מבקשת פסק דין הצהרתי המחייב את הנתבעת לראות בסימולציה שנערכה לה בטרם כניסתה לתוכנית של אופק חדש, כמסמך מחייב/כהבטחה שלטונית כלפיה, או כמצג שווא, ולעדכן את תלוש שכרה בהתאם לסימולציה שנערכה לה. בפועל, שכרה שולם לה לא לפי הסימולציה אלא בהתאם להוראות הסכם "אופק חדש". בהקשר זה, אף כי ברישום סמל המוסד נפלה טעות, התובעת לא הצטרפה ל"אופק חדש" לפי הסמל השגוי, אלא רק שנה לאחר מכן (כאשר כבר התבררה הטעות). לפיכך, משנעשתה טעות, ובמיוחד כאשר התובעת הצטרפה בפועל רק שנה לאחר מכן, אין מקום לקבע את הטעות ולתת לה זכויות אך ורק בשל קיומה של טעות. חרף כך שנפלה טעות אין מקום לקבל את הטענה כי מלכתחילה הייתה התובעת זכאית לקבל דרגה 8.
לעניין הבטחה שלטונית, הלכה היא כי הוכחת קיומה של הבטחה שלטונית צריכה להיות ברורה וחד משמעית ועל הטוען לה, להוכיח כי ניתנה לו הבטחה מפורשת וברורה שאינה בגדר הצהרת כוונות גרידא. התנאים להוכחת הבטחה שלטונית נוקשים. לאור זאת, אין די ברישום הסימולציה כדי להוות הבטחה שלטונית, ולא ניתן לתת הבטחה שלטונית בניגוד להסכמי השכר לעובדי הוראה. מכל מקום, התובעת לא הוכיחה כי ניתנה לה הבטחה מפורשת וברורה מעבר להצהרת כוונות, ובוודאי שטעות במסמך סימולציה אינו מהווה הבטחה מפורשת וברורה. אכן הסימולציה לקחה בחשבון נתונים שגויים, אך אין בנתונים שגויים שנעשו אך בטעות כדי להוות הבטחה שלטונית מחייבת. אין מקום כיום לקבע את הטעות ולקבוע כי יש לשלם לה לפי הסימולציה השגויה.
אשר לשאלה האם התובעת זכאית לתוספת פיצול מעבר ל-7 שנים שאושרו לה, עניינה של התובעת נדון בוועדה להחזר תשלומים רטרואקטיביים. בסיכומי התובעת לא עולה עוד הטענה כי היא זכאית לתשלום מעבר ל-7 השנים שקבעה הוועדה, ולכן נראה כי התובעת זנחה את טענותיה בדבר זכאות ליותר מ-7 שנים. גם לגופם של דברים לא הוכח ולא הומצא כל מסמך המלמד על פניות התובעת למשרד החינוך במהלך השנים בעניין זה, ולכן היא לא זכאית לתוספת זו מעבר ל-7 שנים, כפי שאכן נקבע בוועדה. לאור כל האמור אין מקום לשלם לתובעת לפי דרגה 8, ולא פיצוי נוסף בגין הפיצול.
לסיכום, אכן נפלה טעות בסימולציה, אך הנתבעת פעלה כנדרש עת שילמה לתובעת לא בהתאם לסימולציה השגויה, אלא לפי דרגתה הנכונה, ואין כל מקום לקבוע כי יש לשלם לה לפי הסימולציה השגויה; אף שאין מקום לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת כל תשלום המקבע את הטעות, יש לפצותה בגין עגמת הנפש שנגרמה לה בשל טעות זו, שעליה אין חולק, וזאת בסך של 5,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| רשם ההוצאה לפועל |
| 24 [כספים] [הוצאה לפועל] |
|
| (תל אביב-יפו) 53222-01-20 החייב נ' הזוכים (רשם ההוצאה לפועל; הדס קפלן; 25/07/21) - 33 ע' |
| עו"ד: |
סמכות רשם ההוצאה להגדיל חוב בתיק הוצאה לפועל, ברכיב ריבית פיגורים, ולהפחית חוב בתיק הוצאה לפועל ברכיב ריבית והצמדה וברכיב ריבית פיגורים.
כספים – הפרשי הצמדה וריבית – המועד הקובע לחישובם
כספים – הפרשי הצמדה וריבית – ריבית פיגורים
כספים – ריבית – מועד החישוב
כספים – ריבית – חישובה
כספים – ריבית – ריבית פיגורים
הוצאה לפועל – ביצוע פסק-דין – הפרשי הצמדה וריבית
.
בקשת החייב להפחתת החוב בתיק, ברכיב ריבית והצמדה וברכיב ריבית פיגורים. לצידה, בקשת הזוכים להגדלת החוב בתיק, ברכיב ריבית פיגורים, ממועד מתן פסק הדין ועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל ולחילופין להגדלת החוב ברכיב ריבית הפיגורים עד מועד כניסת תיקון 50 לחוק ההוצאה לפועל לתוקף.
.
רשמת ההוצאה לפועל קבעה כלהלן:
רשם ההוצאה לפועל אמון על ביצועו של פסק הדין ככתבו וכלשונו. החלטה לפיה החייב פטור מחיובו בפסק הדין, ברכיב ההצמדה והריבית, וזאת בשל השיהוי בו נקט הזוכה – תהא כדי לקבוע כי פסק הדין למעשה בטל בחלקו. זאת אין בסמכות רשם ההוצאה לפועל להחליט וזאת אין בסמכות רשם ההוצאה לפועל להורות.
לא כך לעניין ריבית הפיגורים. לרשם ההוצאה לפועל סמכות להפחית את תוספת הריביות הנצברות בתיק ההוצאה לפועל מכוח סעיף 81א4 לחוק ההוצאה לפועל. מכאן וכאמור, לרשם ההוצאה לפועל הסמכות להפחית את ריבית הפיגורים אשר נצברה בתיק ההוצאה לפועל, זאת – בשונה מהפרשי הריבית והצמדה אשר נוספו בהתאם לפסק הדין. אולם סמכות רשם ההוצאה לפועל לעניין הריביות הנצברות בתיק ההוצאה לפועל, אינה מצטמצמת לעניין הפחתה. המחוקק הסמיך את רשם ההוצאה לפועל לעשות את הפעולה ההפוכה – להורות כי לחוב בתיק תתווסף ריבית פיגורים, וזאת בהתאם לתיקון 50 לחוק ההוצאה לפועל.
מקום בו פתח זוכה את תיק ההוצאה לפועל לאחר חלוף שנה או יותר מהמועד הראשון בו יכול היה לפתוח התיק, לא תתווספנה לחוב בתיק ריבית הפיגורים בגין תקופה זו. כאמור, לצד זאת הוסמך רשם ההוצאה לפועל לקבוע תקופה העולה על שנה, וזאת מטעמים שירשמו. סעיף 6(ב2)(3) לחוק ההוצאה לפועל קובע כי; "רשם ההוצאה לפועל רשאי, לבקשת הזוכה, לקבוע תקופה ארוכה יותר מזו שבפסקה (1), מטעמים שיירשמו".
בעניינו, כנטען על ידי החייב, לא פתחו הזוכים את תיק ההוצאה לפועל לביצוע פסק הדין אלא בחלוף שמונה עשרה שנים מהמועד בו ניתן פסק הדין. על כן, ובהתאם לסעיף 6(ב2)(1) לחוק ההוצאה לפועל, לא נוספה ריבית פיגורים ממועד הפירעון ועד מועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל.
יש לדחות את בקשת הזוכים להורות כי החוב בתיק יוגדל ברכיב ריבית פיגורים ממועד הפירעון בהתאם לפסק הדין (30 יום לאחר שניתן שכן לא נקבע מועד לביצועו), ועד מועד כניסת התיקון לתוקף.
תיקון 50 לחוק ההוצאה לפועל, לפיו לא תתווסף ריבית פיגורים ממועד מתן פסק הדין ועד מועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל לו חלפה שנה ממועד הפירעון, חל גם ביחס לפסקי דין אשר ניתנו טרם מועד כניסת התיקון לתוקף, ובאופן רטרואקטיבי, מקום בו לא פעלו הזוכים לפתיחת תיק ההוצאה לפועל משך שנה ממועד כניסת התיקון לתוקף.
הזוכים לא הצביעו על טעמים המצדיקים להחיל את החריג הקבוע בסעיף 6(ב2)(3) לפיו לרשם ההוצאה לפועל סמכות להאריך את המועד שנקבע בסעיף 6(ב2)(1) לחוק ההוצאה לפועל. |
| חזרה למעלה |
|
| ועדת משמעת לשכת עוה"ד |
| 25 [דיון פלילי] |
|
| בד"א 69-20 גסאן ערטול נ' ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין בישראל מחוז הצפון (ועדת משמעת לשכת עוה"ד; יהודה וישניצקי, דורית יפתח, אסף ביגר; 18/07/21) - 11 ע' |
| עו"ד: חוה קלמפרר-מרצקי, שאדי ג׳ברין |
כאשר מדובר בכתב קובלנה שהוא תוצר של הסדר טיעון, אל לו לבית הדין להיזקק לעובדות או לנסיבות שלא נכללו בכתב הקובלנה. אין מקום להתייחס אל ממצאים שהופיעו בהכרעת הדין הקודמת אשר אינם נזכרים בכתב הקובלנה.
דיון פלילי – גזר-דין – התייחסות לנסיבות שלא פורטו בכתב אישום מתוקן
.
בית הדין המשמעתי המחוזי השית על המערער עונשים אלה: הוצאה מן הלשכה, קנס בסכום 3000 ₪ והוצאות משפט. זאת לאחר שלא התייצב לישיבת ההוכחות. המערער הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי אשר הורה על ביטול פסק הדין ואפשר למערער להציג את פרשת ההגנה בבית הדין קמא. בעקבות כך, הצדדים הודיעו על הסדר טיעון, במסגרתו הסכים המערער להודות בעובדות כתב הקובלנה. על אף הודאת המערער, בית הדין קמא לא מצא לנכון לסטות מגזר הדין הקודם. הצדדים חלוקים סביב השאלה: האם חל שינוי נסיבות מהותי בין גזר הדין הקודם לבין גזר הדין הנוכחי, שינוי נסיבות שעשוי להצדיק סטייה מגזר הדין הראשון.
.
בית הדין המשמעתי הארצי קיבל את הערעור בחלקו ופסק כלהלן:
בנסיבותיו של עניין זה, חל שינוי נסיבות מהותי בין גזר הדין הקודם לבין גזר הדין הנוכחי, שינוי נסיבות שעשוי להצדיק סטייה מגזר הדין הראשון. אומנם לא מדובר בשינוי נסיבות שהיה צפוי בעקבות פסק הדין בבית המשפט, היינו, המערער לא מסר עדות ולא הציג ראיות מטעמו. עם זאת חל שינוי נסיבות מהותי בדמות הסדר טיעון.
פועל יוצא מהסדר הטיעון היה הודאת המערער בעובדות ובאישומים בכתב הקובלנה, והטיעון הנוסף של באת כוחו בעקבות ההודאה האמורה. יש לתת לכך משקל מתאים בגזירת עונשו של המערער. אחרת, אין תכלית ואין תועלת להסדר הטיעון. הסדר הטיעון נועד לתת למערער אפשרות למעין מקצה שיפורים.
אין להתעלם מגזר הדין הקודם. אך חל שינוי נסיבות מהותי. שינוי זה משנה את מתחם הענישה בהתחשב בכך שהתשתית העובדתית לקביעת מתם הענישה צריכה להתבסס אך ורק על עובדות כתב הקובלנה.
משהושג הסדר טיעון בין הצדדים, הוצג בפני בית הדין קמא ואושר על ידו, ומשהודה המערער בעובדות הקובלנה המיוחסות לו על סמך הודאתו זו, כחלק מהסדר טיעון, לא ניתן עוד לזקוף לחובתו את הימנעותו מלהעיד ולראות בכך משום מסקנה מפלילה לשותפות במעשי זיוף, כפי שנעשה במסגרת הכרעת הדין המקורית. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|