| עליון |
| 1 [משפט מינהלי] [דיון פלילי] |
 |
| בג"ץ 3921-20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה (עליון; נ' הנדל, י' עמית, נ' סולברג; 22/07/21) - 74 ע' |
| עו"ד: ד"ר אליעד שרגא, תומר נאור, דן שובל, יובל יועז, אביגדור פלדמן, גלעד ברנע, שוש שמואלי, יונתן קרמר, ד"ר יוסף כהן, מיכאל ראבילו, אופק ברוק, אורי קורב, אוהד וייגלר |
בג"ץ פסק כי החלטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית מסורה לממשלה והתערבות בג"ץ בה הינה חריגה ואין תקדים בעניין זה עד כה, וכי אף שוועדת חקירה יכולה להתאים לבירור "פרשת הצוללות" יש להותיר את נושא הקמתה לממשלה; עוד נפסק כי אין זה מקרה חריג המצדיק כי בג"ץ יתערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להורות על פתיחה בחקירה פלילית כנגד בנימין נתניהו, בין היתר, ב"פרשת המניות".
 משפט מינהלי – ועדת חקירה – מינויה
משפט מינהלי – בגץ – ביקורת על החלטות רשויות התביעה והחקירה
משפט מינהלי – בגץ – ביקורת על החלטות ממשלה
משפט מינהלי – בגץ – התערבות
משפט מינהלי – ביקורת – על החלטות רשויות התביעה והחקירה
משפט מינהלי – ממשלה – החלטותיה
.
שלוש עתירות הנסבות על הפרשיות הידועות כפרשת הצוללות (או פרשת כלי השיט) ופרשת המניות. בעתירות התבקש בג"ץ להורות על הקמת ועדת חקירה ממלכתית או ועדת בדיקה ממשלתית בפרשת הצוללות ולהורות ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית כנגד ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו בפרשת המניות.
.
בג"ץ (מפי השופט עמית ובהסכמת השופטים הנדל וסולברג) דחה את העתירות ופסק כי:
בפרשת הצוללות, בג"ץ עמד על שורה של תמיהות שלא ניתנה להן תשובה, וציין כי התמונה הלכאורית הנוגעת לתהליכי קבלת ההחלטות בקרב הרשויות הרלוונטיות היא מדאיגה – ולספקות אלה ראוי כי יינתן מענה ציבורי.
העתירות הבחינו בין שלוש פרשות: פרשת העמלות (הידועה גם כתיק 3000) שבמסגרתה כבר הוגש כתב אישום; פרשת המניות שרכש ומכר חבר הכנסת בנימין נתניהו, מבן דודו, נתן מיליקובסקי; ופרשת הצוללות/כלי השיט הכוללת שש תתי-פרשות והן: רכישת הצוללת השישית – רכישת הצוללות השביעית-שמינית-תשיעית – רכישת ספינות המגן – הבקשה לרכישת ספינות הנצ"ל (נגד צוללות) – הסכמת ישראל למכירת צוללות למצרים – הניסיון למיקור החוץ (או הפרטה) של תחזוקת כלי השיט.
בפרשת כלי השיט הפריד בג"ץ בין שאלת הסמכות המשפטית להתערב בסוגית ההחלטה על הקמת ועדת חקירה לבין השאלה אם ראוי להקים ועדת חקירה. בג"ץ עמד על כך שמבחינה משפטית ההחלטה על הקמת ועדת חקירה מסורה לממשלה, והתערבותו בהחלטה זו חריגה ונדירה. צוין כי אין תקדים למקרה שבו בית המשפט הורה לממשלה להקים ועדת חקירה – לא בנושאי מלחמה וביטחון; לא בנושאי מינהל תקין וחשד לשחיתות ציבורית; לא בנושאים כלכליים; ולא בנושאים פוליטיים.
עם זאת, בג"ץ הצביע על כך שהמשטרה והיועץ המשפטי לממשלה הביעו דעתם כי נחשפה התנהלות בלתי תקינה ומדאיגה "שאינה עומדת בסטנדרטים ראויים של רשות ציבורית" וכי נחשפו ליקויים המחייבים הפקת תובנות ולקחים בנוגע להליכי הרכש הביטחוני במדינה. היועץ המשפטי לממשלה קבע בהחלטתו כי "שאלות כבדות משקל שעולות מהעדויות והתצהירים, ואשר נותרו לעת הזו ללא מענה, אינן מצויות לפתחה של מערכת אכיפת החוק, העוסקת אך בבירור חשדות המצויים בשדה הפלילי". צוין כי מהחומר שהוצג עולה תמונה לכאורית של התנהלות בלתי תקינה ומדאיגה שאינה עומדת בסטנדרטים ראויים של מנהל תקין, וכי נחשפו ליקויים המחייבים הפקת תובנות ולקחים בנוגע להליכי הרכש הביטחוני במדינה. עוד צוין כי התמונה הלכאורית המצטיירת היא שצה"ל ומשרד הביטחון נדחקו הצידה, ואת מקומם תפס המטה לביטחון לאומי (מל"ל); שלא נערכה עבודת מטה מסודרת; ושהתקבלו החלטות שמנוגדות לעמדתם של צה"ל ומשרד הביטחון, אשר התנגדו לרכישת צוללות נוספות.
בג"ץ הדגיש כי אף שוועדת חקירה יכולה להתאים לבירור ולבחינה של הדברים ולטיהור הספקות, וכי במישור הציבורי בחינת תהליכי קבלת ההחלטות במקרה דנן היא צעד המתיישב עם ביטחון המדינה, בג"ץ אינו יכול לספק פתרון לכל מכאוב ולכל קושיה והדברים ראויים לליבון במישור הציבורי. נושא הקמת ועדת החקירה הממלכתית, כך נקבע – עניין הוא לממשלה לענות בו; לא לבית המשפט.
בכל הנוגע להחלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להורות על פתיחה בחקירה פלילית כנגד בנימין נתניהו, בין היתר, ב"פרשת המניות", נקבע כי לא מדובר באחד מאותם מקרים חריגים ונדירים המצדיקים להתערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא לפתוח בחקירה פלילית. בג"ץ עמד על כך שעסקת מכירת המניות דוּוחה על ידי ראש הממשלה בזמן אמת למשרד מבקר המדינה ולוועדת ההיתרים. עוד ציין בג"ץ שמקובלים עליו נימוקי היועץ המשפטי לממשלה שהתבססו על ההנחה שנתניהו אכן קיבל טובת הנאה משמעותיות ממיליקובסקי, ואולם לא נמצאה כל אינדיקציה לכך שנתניהו קיבל טובת הנאה בעד פעולה הקשורה בתפקידו, שהיא יסוד נדרש לצורך ביסוס עבירת השוחד, וכן לנוכח הקשיים הראייתיים והפרוצדורליים בניהול חקירה פלילית בעת הזו.
בג"ץ הוסיף ודחה את טענת העותרים לפיה בחינת פרשת המניות על רקע פרשת כלי השיט מבססת את העבירות הפליליות המיוחסות לחבר הכנסת נתניהו. נקבע כי בראי ההלכה המושרשת באשר להיקף ההתערבות המצומצם של בג"ץ בנוגע להחלטות הנוגעות לחקירה, הפער בין התזה וההשערות של העותרים לגבי הקשר בין שתי הפרשות לבין התשתית הראייתית שנאספה בפועל, שומט את הקרקע תחת טענתם כי קמה עילה להתערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [עונשין] |
|
| ע"פ 2149-20 שלמה מרזן נ' מדינת ישראל (עליון; נ' הנדל, י' עמית, ע' גרוסקופף; 22/07/21) - 38 ע' |
| עו"ד: אבי וסטרמן, אבי כהן |
בימ"ש דן בשאלה כיצד ראוי להתייחס לרכיבי הענישה השונים בבואו בימ"ש לקצר מעונשו של נאשם, בעקבות הרפורמה בעבירות ההמתה שנעשתה בתיקון 137 לחוק העונשין, ופסק כי בעת קיצור עונש בעקבות חיקוק מקל, יש לקצר תחילה את עונש המאסר המותנה.
עונשין – ענישה – תיקון 113
עונשין – ענישה – דרכי ענישה: מאסר-על-תנאי
.
ערעור שעניינו השפעת הרפורמה בעבירות ההמתה (תיקון 137 לחוק העונשין), על קביעת מועד מתוקן לשחרור ממאסר. בעקבות התיקון מערכת המשפט התמודדה עם הצורך להתאים את ענישתם של נאשמים שהואשמו בגין מעבר על אחת מעבירות ההמתה כפי שהוסדרו תחת רף הענישה שהיה קבוע בגרסה הישנה של חוק העונשין, לרף הענישה המעודכן שנקבע בתיקון. הסוגיה נוגעת גם להתאמת רף הענישה בעבירות ההמתה ולשאלת קיומה של חובה להחיל חיקוק פלילי מקל למפרע במצב בו נגזר על נאשם עונש מאסר "משולב". קרי, עונש הכולל מאסר בפועל וגם מאסר על תנאי. נסיבותיו הייחודיות של המקרה דורשות הכרעה בשאלה כיצד ראוי להתייחס לרכיבי הענישה השונים בבואו בימ"ש לקצר מעונשו של נאשם בעקבות התיקון. המערער הורשע בעבירת רצח לפי סעיף 300א(א) לחוק העונשין לפני תיקון 137 והושתו עליו 22 שנות מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי. נוכח התיקון בימ"ש המחוזי קבע כי על המערער יוטלו 20 שנות מאסר בפועל, כך שהופחתו 3 שנות מאסר מעונשו, מתוכן שנה אחת מאסר על תנאי. מכאן הערעור.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט הנדל ובהסכמת השופטים עמית וגרוסקופף) דחה את הערעור ופסק כי:
טרם הכרעה השופט הנדל עמד על מלאכת הפרשנות, על הרפורמה בעבירות ההמתה והוראות המעבר; על ייחודה של עבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת; על מהותו של כלל הפרשנות המקלה בפלילים; על הפרשנות התכליתית; על הדומה והשונה בין עונש המאסר בפועל ובין עונש המאסר המותנה; על השלכותיה המעשיות של פרשנות סעיף 25(ג) לתיקון 137 (הוראת המעבר) ועל שלוש הגישות שהוצגו בפסק הדין קמא בעניין זה. השופט הנדל קבע כי כל גישה עוברת את המבחן הלשוני אך מתקשה אל מול מבחן התכלית, ועל יסוד בחינת תכליות החיקוקים הרלוונטיים ושיקולים מעשיים, הציע גישה פרשנית אחרת, כאשר לדעתו יש לשים דגש דווקא על עונש המאסר בפועל. עונש זה הוא לב גזר הדין בתיקים הנוגעים לעבירות המתה לפי סעיף 300א לחוק העונשין הישן. לדעתו, מתן עדיפות לשמירה על עונש המאסר המותנה, איננה משתלבת עם כוחו היחסי של רכיב זה בענישה, לעומת עונש המאסר בפועל.
השופט הנדל ציין כי מעבר לאפשרות להביא לתוצאה שאיננה צודקת במקרה שבו קיצורי עונש יתרכזו בקיצור עונש המאסר המותנה, נכון הוא כי המיקוד יהא על עונש המאסר בפועל. דהיינו, חשיבותו של התיקון נעוצה בכך שנאשם לא ירצה בגין עבירה זו מעל ל-20 שנות מאסר בפועל. לדעת השופט הנדל הגישה הראויה עבור כל סוגי המצבים היא "עונש מאסר מותנה תחילה". הווה אומר, היה ועונש המאסר שנפסק בעבירה לפי סעיף 300א לדין הישן עולה על 20 שנות מאסר, תחילה יש להוריד את עונש המאסר המותנה. תוצאה זו איננה קשורה לנימוק הכרונולוגי של מועד ביצוע העונשים. אלא, היא מתייחסת למרכזיות כל אחד מרכיבי המאסר בשקלול הכולל של הדברים. החריג לכך, הוא מצב בו יוטל תחילה עונש מאסר מותנה ולאחר מכן עונש מאסר בפועל. בעבירת הרצח, עניין זה למעשה תיאורטי. אולם בכל מקרה, חשוב לעמוד על ההנמקה הראויה לפתרון הסוגיה.
לדעת השופט הנדל גישה זו מתאימה לכלל הגיליוטינה או כלל שיקול הדעת הצר, קלה ליישום ולא עולה ממנה מורכבות. במסגרתה, מבוקשת אך הידרשות מינהלית לקציבת מועד עונש מתוקן, ללא הפעלת שיקול דעת ופתיחת הליכים מחדש. כלל הכרעה זה משחרר את בתי המשפט מן הצורך לערוך תחשיבים מורכבים המביאים לתוצאות לא סבירות, תוך יצירת הבחנות דקות שלא בהכרח תואמת את הכוונה העומדת מאחורי גזר הדין המקורי. מנימוקים אלה, הגישה לפיה יקוצר עונש המאסר המותנה תחילה, היא גם זו התואמת בצורה המיטבית את כלל הגיליוטינה, לצד התאמתה ללשון החוק, ולתכלית האובייקטיבית והסובייקטיבית של דברי החקיקה. לסיכום, בעת קיצור עונש בעקבות חיקוק מקל, יש לקצר תחילה את עונש המאסר המותנה. לפיכך, קיצור עונשו של המערער יעשה כהוראת בימ"ש המחוזי ויעמוד על 20 שנות מאסר בפועל, אם כי מנימוקים אחרים, שעשויים להשפיע על מקרים אחרים.
השופט גרוסקופף ציין כי למערער נפסק עונש מאסר של 23 שנים, מהן 22 שנות מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי, לפי הדין שנהג בשעתו. הדין החדש מגביל את עונש המאסר המקסימלי שניתן להטיל בגין ההרשעה בעבירת המתה בנסיבות בהן עסקינן, ומעמידו על 20 שנות מאסר. הוראת המעבר שנקבעה בתיקון 137 מצווה להחיל מגבלה זו גם על עניינו של המערער, למרות שגזר דינו הינו חלוט. לפיכך יש למזוג את העונש שנגזר על המערער לתוך המסגרת המצמצמת החדשה שקבע המחוקק. כיצד למזוג עונש של 22 שנות מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי, לתוך מסגרת ענישה מצמצמת היכולה להכיל רק 20 שנות מאסר בסך הכל? על בסיס שני כללים: יש למזוג למסגרת המצמצמת את אשר כבר ריצה המערער, שכן את הנעשה לא ניתן להשיב; מבין העונשים שטרם רוצו, יש למזוג תחילה את העונש המרכזי שגזר בימ"ש בשעתו על המערער, דהיינו את עונש המאסר בפועל, ורק ככל שנותר מקום במסגרת המצמצמת, למזוג את עונש המאסר על תנאי. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [מכרזים] [משפט מינהלי] |
|
| עע"מ 7371-20 רולן בע"מ נ' מועצה אזורית גולן (עליון; נ' הנדל, ד' מינץ, ע' גרוסקופף; 22/07/21) - 37 ע' |
| עו"ד: קורין יעקב, רועי מגל, בנימין שפר, מיה עשבי, יעל רוזנברג, דן מרויץ, ירון מרויץ, אביטל ורון |
בימ"ש דן בערעור על פסק דין בו נדחתה עתירת המערערת לביטול זכיית משיבה 2 במכרז שפרסמה משיבה 1 לאספקת מבנים יבילים למגורים. בימ"ש פסק פה אחד כי אין בליקוי שנפל בערבות שהגישה משיבה 2 כדי להביא לפסילת הצעתה, אך בדעת רוב נקבע כי אין בהצעת משיבה 2 משום חריגה מהוראות מסמכי המכרז ולכן אין מקום לפסילת הצעתה ולביטול זכייתה בשל כך.
מכרזים – עתירה לביטול זכייה – דחייתה
מכרזים – פגמים במכרז – תוצאתם
מכרזים – פגמים במכרז – ערבות בנקאית
מכרזים – פגמים במכרז – ניסוח מסמכי המכרז
מכרזים – הצעות – פסילת הצעה
מכרזים – תנאי המכרז – ניסיון קודם
.
ערעור על פסק דין של בימ"ש לעניינים מנהליים בו נדחתה עתירת המערערת לביטול החלטת ועדת המכרזים של המועצה-המשיבה 1, בה הכריזה על משיבה 2, כזוכה במכרז פומבי לאספקת מבנים יבילים למגורים ביישובי המועצה. טענות המערערת נגד זכיית המשיבה 2 נוגעות לשלושה היבטים: ליקוי בערבות של משיבה 2; חריגת הצעת המשיבה 2 מהמפרט הטכני המיוחד; והעדר ניסיון מתאים.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט מינץ ובהסכמת השופט הנדל, בניגוד לדעתו החולקת של השופט גרוסקופף) דחה את הערעור ופסק כי:
כל חברי ההרכב הסכימו כי הפגם שנפל בכתב הערבות של משיבה 2 (בו נכתב בטעות בשם נמענת הערבות "מועצה אזורית רמת הגולן" במקום "מועצה אזורית גולן") אינו מצדיק את פסילת הצעתה. זאת בשים לב, בין היתר, לכך שמקור הטעות הוא בשגיאה שנפלה במסמכי המכרז, ובהינתן שהטעות ותיקונה לא הקנתה יתרון בלתי הוגן למשיבה 2. מקרה זה בא בגדר המקרים החריגים שבהם פגם בערבות לא יביא לפסילת ההצעה.
בין חברי ההרכב נפלה מחלוקת בשאלה האם ממסמכי המכרז, ובהם המפרט הטכני המיוחד, עולה כי ניתן להציע הצעות הכוללות מבנים העשויים מבטון, כפי שהציעה משיבה 2, ולא מ"בנייה קלה". המענה לשאלה זו נגזר מן השאלה האם המפרט הטכני קובע הגדרות מחייבות שלא ניתן לסטות מהן וכוונתן למבנים שייבנו ב"בנייה קלה", כטענת המערערת, או שמא הקביעות במפרט מהוות אך דרישת מינימום שניתן לחרוג ממנה כלפי מעלה, למשל על ידי בנייה איכותית יותר מבטון, כטענת המועצה ומשיבה 2.
השופט גרוסקופף, בדעת מיעוט, אימץ את עמדת המערערת כי הגדרות המפרט דווקניות ומחייבות, כך שהיה על המציעים לעמוד בתנאים המדויקים שפורטו במפרט הטכני, ובכלל זה בהוראות ההנדסיות בעניין הבנייה, ולא מפרט מינימאלי. השופט גרוסקופף סבר כי משיבה 2 חרגה מתנאי המכרז ולכן יש להורות על פסילת הצעתה וביטול זכייתה.
השופט מינץ סבר כי במחלוקת הנדונה הדין עם המשיבות ולכן אין מקום להתערב בהכרעת בימ"ש קמא שאימץ את פרשנותה של ועדת המכרזים כי הגדרות המפרט הן מינימאליות, היינו, הן מגדירות רף תחתון ממנו אין לרדת אך ניתן לעלות ואין בהן כדי לחייב מציעים בבנייה של סוג מבנים מסוים, וכי יש להותיר את זכיית משיבה 2 על כנה. לדעתו, עמדה פרשנית זו של ועדת המכרזים ושל המשיבות מעוגנת בלשון המכרז, בתכליתו העולה ממכלול תנאיו, ומהנסיבות החיצוניות שנלוו אליו. השופט מינץ ציין כי מדובר במכרז הכרוך בהתקשרות מורכבת. היינו, התקשרות המותירה פתח נרחב לתכנון פרטני ועתידי, ומחייבת הידברות בין המזמין למציעה לצורך קבלת הסברים והבהרות להצעה. במכרזים מסוג זה, הכוללים היבטים מקצועיים הדורשים מומחיות מיוחדת, בימ"ש ירסן את מידת התערבותו השיפוטית. נוכח האמור סבר השופט מינץ כי יש לדחות את עמדת המערערת לפיה יש לפסול את זכיית משיבה 2 במכרז בין היתר מפאת חריגת הצעתה מהגדרות המפרט הטכני המיוחד והעדר ניסיון מתאים ב"בניה קלה".
השופט הנדל צירף דעתו לזו של השופט מינץ. השופט הנדל ציין כי קשה להבין מדוע המועצה לא כללה במסמכי המכרז הוראה מפורשת שלפיה הגדרות המפרט הטכני מציגות דרישת מינימום בלבד, אם זו אמנם הייתה כוונתה. כלל יסוד בדיני מכרזים הוא שיש לנסח את תנאי המכרז כך שיהיו 'בהירים כשמש', הן על מנת שהמכרז יוכל להשיג את מטרתו ביעילות הן כדי להבטיח שוויון בין המציעים. השופט הנדל ציין כי נימוק זה בדרך-כלל היה בעל משקל רב לקראת קבלת עמדת המערערת. עם זאת, הכלל בדבר הצורך בבהירות תנאי המכרז אינו עומד לבדו, אלא מנהל שיח עם עובדות המקרה. במקרה זה, חרף העדר הוראה מפורשת בנושא, הפרשנות הסבירה יותר של מסמכי המכרז היא זו שלפיה המפרט הטכני קובע רף מינימאלי בלבד.
השופט הנדל ציין כי פרשנות זו לא פוגעת, בנסיבות, בעקרון-העל בדיני מכרזים שעניינו שמירה על השוויון בין המציעים. היא אף עולה בקנה אחד עם הכלל הפרשני הנוהג בדינים אלה, לפיו כאשר קיימים מספר פירושים סבירים ללשון המכרז, יש להעדיף פרשנות המקיימת את הצעות משתתפי המכרז על פני כזו הפוסלת אותן. הפרשנות האמורה מגשימה את תכלית המכרז בענייננו, כפי שהיא נלמדת מלשונו ומנסיבותיו: לקבל הצעות הכוללות תכנון של מבנים יבילים למגורים במחירים נמוכים ממחירי המטרה שהוגדרו, ובאיכות המיטבית שניתן לקבל במחירים אלה, כאשר איכות המבנים אינה נופלת מן הרף שנקבע לעניין זה במפרט הטכני. מכאן הגיע השופט הנדל למסקנה שלפיה אין לפסול את הצעת המשיבה 2 בשל סטייה מהמפרט הטכני. לאור מסקנה זו, לא מצא השופט הנדל לקבל את הטענה כי דין ההצעה להיפסל מן הטעם שאין למשיבה 2 את הניסיון הנדרש לפי הוראות המכרז. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [דיון אזרחי] [משפט חוקתי] |
|
| רע"א 2404-21 פלונית נ' פלוני (עליון; י' עמית, ד' מינץ, י' וילנר; 22/07/21) - 18 ע' |
| עו"ד: שני כפיר, דוד שוורצבאום, אברהם אלויה, ליאור טומשין |
בימ"ש עמד על אמות המידה למתן צווי איכון במשפט אזרחי כך שבאיזון בין מידת הרלוונטיות של צו האיכון המבוקש ובין פגיעתו בזכות לפרטיות, על בימ"ש לבחון אם נתוני המיקום בעלי משקל ראייתי פוטנציאלי רב בסוגיה עובדתית השנויה במחלוקת בין הצדדים ונמצאת בליבת הסכסוך. בנוסף, בימ"ש ייטה לקבל בקשה לגילוי נתוני מיקום אך ביחס למשך זמן מוגדר ומצומצם ככל הניתן ואף תיבחן אפשרות להשחרת נתונים שמושא נתוני המיקום אינו חפץ בגילויים; האיזון בין מידת הרלוונטיות ובין הפגיעה המובהקת בפרטיות המבקשת לפי אמות המידה הנ"ל הוביל לביטול צו איכון שהורה לחברת סלולר להציג את נתוני המיקום של טלפון מבקשת 1, אף כי הוא הוצא בסמכות.
דיון אזרחי – גילוי מסמכים – בקשה לגילוי מסמכים
דיון אזרחי – גילוי מסמכים – היקפו
משפט חוקתי – זכויות הפרט – הגנת הפרטיות
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש המחוזי בגדרה התקבלה בקשת המשיב למתן צו לחברת הסלולר של המבקשת 1 לשם קבלת נתוני האיכון של הטלפון הנייד שלה, החל ממועד קרות אירוע של תקיפה מינית שבביצועו הורשע המשיב כלפי המבקשת 1 (סך הכל תקופה בת 18 חודשים). הרקע לבקשה הוא הליך של תביעה נזיקית אזרחית לפיצויים שהגישה המבקשת 1 נגד המשיב.
.
בית המשפט העליון (מפי השופטת וילנר ובהסכמת השופטים עמית ומינץ) נתן רשות ערעור, קיבל את הערעור ופסק כי:
פוטנציאל הפגיעה הטמון בחשיפת נתוני מיקום מחייב לנקוט גישה זהירה ומדודה בגילויים של נתונים אלה, חרף תרומתם האפשרית לחקר האמת בהליכים משפטיים; לבימ"ש הדן בהליך אזרחי יש סמכות להורות על חשיפת נתוני מיקום באמצעות מתן צו איכון, נוכח שני מקורות: הסמכות להורות על הליכי גילוי ועיון במסמכים; תקנה 69 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2019; במישור שיקול הדעת אין הבדל מהותי בין אפיקים אלה, מאחר שאמות המידה החלות עליהם זהות במהותן.
אשר לאמות המידה לגילוי מסמכים הפוגעים בפרטיות, בבואו להכריע בבקשה למתן צו לגילוי ועיון במסמכים על בימ"ש לנקוט בבחינה דו-שלבית: בחינת רלוונטיות המסמך המבוקש לבירור המחלוקת; לאחר שבקשה תצלח את מבחן הרלוונטיות, ייערך איזון בין מידת תרומתו של המסמך המבוקש לבירור המחלוקת, ובין אינטרסים נוגדים שונים, ובהם הפגיעה בזכות לפרטיות של אחד מבעלי הדין או של צד שלישי כלשהו. במקרה שבו מתעורר חשש לפגיעה מעין זו יש לבחון אם קיימת תשתית עובדתית לכאורית המלמדת על צורך ממשי לגילוי הפרטים שבמסמך המבוקש לשם הכרעה במחלוקת שבין הצדדים; אם קיימות חלופות לחשיפת המידע שעשויות לייתר או לצמצם את הפגיעה בזכות לפרטיות, כגון בירור המחלוקת באמצעות ראיות אחרות; אם הפגיעה בזכות לפרטיות היא הפגיעה המינימלית ההכרחית בנסיבות העניין; ואם יש מקום לבכר את הצורך הממשי בגילוי המסמך, על פני הפגיעה בפרטיות שכרוכה בגילויו.
אשר לאמות המידה למתן צווי איכון במשפט האזרחי, בקשה למתן צו איכון מגלמת בחובה מופע מובהק של גילוי מידע שיש בו כדי לפגוע באופן ממשי בפרטיות של מושא המידע המבוקש. לפיכך, אמות המידה הנ"ל חלות, ואף ביתר שאת, על בקשה לגילוי נתוני מיקום. יתר על כן, ניתן לצקת תוכן ייחודי למבחנים הכלליים שנקבעו לגילוי מסמכים העלולים לפגוע בפרטיות, מתוך אמות המידה שהתפתחו לאורך השנים בתחום דיני העבודה ובמשפט הפלילי. כך, במסגרת האיזון שבין מידת הרלוונטיות של צו האיכון המבוקש ובין פגיעתו בזכות לפרטיות על בימ"ש לבחון אם יש בנתוני המיקום כדי לתרום להכרעה ברורה (דהיינו אם הם בעלי משקל ראייתי פוטנציאלי רב) בסוגיה עובדתית קונקרטית השנויה במחלוקת ונמצאת בליבת הסכסוך. במסגרת הניסיון לצמצם את הפגיעה בזכות לפרטיות למינימום הכרחי, ייטה בימ"ש לקבל בקשה לגילוי נתוני מיקום אך ביחס למשך זמן מוגדר ומצומצם ככל הניתן. במקרים מתאימים, יבחן בימ"ש אם ניתן לצמצם את הפגיעה בפרטיות באמצעות מתן אפשרות להשחרת נתונים שמושא הפגיעה בפרטיות אינו חפץ בגילויים (לבימ"ש יתאפשר לעיין בחלק המושחר).
יישום אמות המידה שלעיל על ענייננו מוביל למסקנה כי יש להורות על ביטול צו האיכון שהוצא בגדרה. אמנם בימ"ש המחוזי היה מוסמך להוציא צו איכון המורה לחברת הסלולר להציג את נתוני המיקום של טלפון המבקשת לפי תקנה 69 הנ"ל. ואולם, במישור שיקול הדעת לא היה מקום להיעתר לבקשת המשיב. אמנם ניתן להניח שמידע בדבר המקומות שבהם שהתה המבקשת לאחר האירוע עשוי להיות רלוונטי לבירור המחלוקת על אודות נכותה בתחום הנפשי. ואולם, אף בהינתן הנחה זו, באיזון הכולל בין מידת הרלוונטיות ובין הפגיעה המובהקת בפרטיות המבקשת יש למנוע את גילוי הנתונים המבוקשים. המשיב לא הוכיח כי נתוני המיקום יסייעו באופן ממשי לשם מתן הכרעה ברורה בסוגיה עובדתית קונקרטית העומדת למחלוקת בינו ובין המבקשת ולכך מצטרף חוסר המידתיות המובהק של צו האיכון. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [דיון פלילי] |
|
| בש"פ 4750-21 חמאדה חבשי נ' מדינת ישראל (עליון; ד' מינץ; 22/07/21) - 11 ע' |
| עו"ד: איהב ג'לג'ולי |
ככלל, עת נדרש ביהמ"ש לבחון את קיומן של ראיות לכאורה בשלב המעצר, אין צורך בהכרעה כי מכלול הראיות הקיימות יבססו את אשמת הנאשם במיוחס לו מעבר לספק סביר. די בבחינה האם חומר הראיות הגולמי מקים תשתית לכאורית המלמדת על סיכוי סביר להרשעת הנאשם בתום ההליך הפלילי. בעשותו כן, ביהמ"ש אינו נדרש לבחינת מהימנות העדים או משקל הראיות, אלא לבחינת חומר החקירה "על פניו" וכוח ההוכחה הפוטנציאלי הטמון בו.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – ראיות לכאורה
.
נגד העוררים, שני אחים המתגוררים בכפר אכסאל, הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות בנשק וירי מנשק חם. הערר הוא על החלטת ביהמ"ש המחוזי בגדרה קבע ביהמ"ש כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעוררים והורה על הגשת תסקיר מטעם שירות המבחן.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערר בקבעו:
ע"פ עובדות כתב האישום, התרחש אירוע ירי במהלכו נורו יריות לעבר בית העסק של אביהם של העוררים. בהמשך לכך התרחש אירוע ירי נוסף, במהלכו נורו יריות לעבר ביתו של אחיהם. זמן קצר לאחר מכן הגיעו העוררים ברכב לסביבת ביתו של אחמד כשהם מצוידים בכלי נשק, על רקע חשדם כי הלה עומד מאחורי הירי לעבר בני משפחתם. עורר 2 יצא מהרכב וירה כדור אחד לעבר הבית. באותו הזמן שהו על גג הבית חתנו של אחמד וחברו (מואיד ונימר). נוכח הירי, השניים החלו להשליך חפצים ואבנים לעבר העוררים. בתגובה לכך הפנה עורר 2 את נשקו לעבר נימר וירה מספר כדורים לכיוונו.
ככלל, עת נדרש ביהמ"ש לבחון את קיומן של ראיות לכאורה בשלב המעצר, אין צורך בהכרעה כי מכלול הראיות הקיימות יבססו את אשמת הנאשם במיוחס לו מעבר לספק סביר. די בבחינה האם חומר הראיות הגולמי מקים תשתית לכאורית המלמדת על סיכוי סביר להרשעת הנאשם בתום ההליך הפלילי. בעשותו כן, ביהמ"ש אינו נדרש לבחינת מהימנות העדים או משקל הראיות, אלא לבחינת חומר החקירה "על פניו" וכוח ההוכחה הפוטנציאלי הטמון בו. בענייננו, ביהמ"ש המחוזי עמד על הראיות הקיימות בתיק והגיע לכלל מסקנה כי אלה מגבשים תשתית ראייתית מספקת. תשתית זו מבוססת בעיקר על גרסתו של נימר, ששהה על הגג הצופה אל האירוע בזמן הירי, המשתלבת עם גרסת עד נוסף ששהה על הגג עמו, מואיד, בצירוף ראיות נוספות בדמות שחזור הירי ותוצרי תרגיל החקירה שנעשה לעוררים.
מכלול התמונה מגלה כי אכן קיימת תשתית ראייתית לכאורית, אם כי לגבי הודעתו של עד הראיה המרכזי, נימר, עליו מתבססת במידה רבה אותה התשתית, ניתן לומר כי קיימת חולשה מסוימת. עיון בגרסתו אינו מעלה "פרכות מהותיות וגלויות לעין", אולם בהתחשב בכך שהמסד הראייתי כמכלול נשען במידה רבה על גרסתו לאירוע, לא ניתן לומר כי עוצמת הראיות במקרה זה הינה גבוהה.
הודעותיו של נימר אכן מסבכות את שני העוררים באופן ישיר בביצוע העבירות, וגרסתו על פני הדברים עקבית וסדורה. אולם, מדובר בעד ראייה אשר גם אם אינו מעורב עמוקות בסכסוך בין הניצים, אינו בגדר גורם "ניטרלי". כפי שעולה מהודעתו, הוא גם קרוב משפחה בעצמו של אחמד, גם אם לא בקרבה ראשונה. לפיכך, טענת בא-כוח המשיבה כי מדובר ב"עד אובייקטיבי" אינה מובנית מאליה. מחומרי החקירה ניכר כי מאחורי השטח רוחשים סכסוכים שונים, כאשר המעורבים – כמו גם עדי הראייה עצמם – מגלים בעניין זה טפח ומכסים טפחיים. כך גם סוגיית קיומו או היעדרו של סכסוך מקדים עם עורר 1, סוגיה לגביה ענה נימר תשובות שונות באופן שאינו מבטא גרסה חד-משמעית, נותרת עלומה. אכן, סיפור הדברים העולה מגרסתו של נימר נתמך בהודעותיו של מואיד, אך מדובר בתמיכה בעלת משמעות פחותה מזו שייחס לה ביהמ"ש המחוזי. בנסיבות העניין, העובדה שמואיד, חברו של נימר, מספר סיפור דברים כמעט זהה למהלך האירועים, אינה בעלת משקל מכריע. מואיד אכן אינו מזהה את היורים, עניין המגביר לכאורה את מהימנות גרסתו, ויש ליתן לכך משקל מסוים, אם כי מוגבל. יצוין כי שחזור החקירה לא היה מרשים, ותרומתו לביסוס התשתית הראייתית הלכאורית אף היא מועטה.
יחד עם זאת, יש בהודעות העוררים כדי לתמוך במצטבר בקיומה של תשתית ראייתית לכאורית, חרף החולשה האמורה. כך בוודאי לגבי גרסת עורר 1, שמסר גרסה מתעתעת. גם עורר 2, שניסה להרחיק את עצמו מאירוע הירי על ביתו של אחמד, העלה גרסה אשר משתלבת דווקא עם מעורבות באירוע הירי.
נוכח קיומה של תשתית ראייתית לכאורית לביסוס המיוחס לעוררים, הגם כי בחולשה מסוימת, בהיעדר מחלוקת לקיומה של עילת מעצר, אין מקום להתערב בקביעת ביהמ"ש המחוזי בשלב זה. תשתית זו די בה על מנת לבסס את מעצר העוררים עד לקבלת תסקיר מעצר בעניינם, אשר יבחן את מסוכנותם כמו גם חלופות מעצר שיוצעו. חזקה על ביהמ"ש כי ייקח בחשבון את האמור לעיל בעת שייתן החלטתו. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [משפט מינהלי] |
|
| בג"ץ 4497-21 חיים אריה שטיינברגר נ' בית משפט מחוזי מרכז-לוד (עליון; ע' פוגלמן, ע' ברון, ג' קרא; 22/07/21) - 6 ע' |
| עו"ד: מיטל בוכמן שינדל, אורי בן נתן |
בג"ץ אינו משמש כערכאת ערעור על פסקי דין והחלטות של ערכאות, בפרט לא כשמדובר בהחלטות ביניים בהליך פלילי. דין טענות מסוג זה להתברר במסגרת ערעור על פסק הדין כולו, למעט במקרים חריגים בהם ההחלטה התקבלה בחוסר סמכות או בשרירות קיצונית, במקרים בהם מתעוררת שאלה עקרונית או כשדחיית העתירה תסב נזק בלתי הפיך; אין לעשות שימוש בעתירה לבג"ץ כמסלול עוקף לכלל שבהיעדר הוראה מפורשת בחוק החרות, אין זכות ערר או ערעור על החלטת ביניים בהליך פלילי.
משפט מינהלי – בגץ – ביקורת ערכאות שיפוטיות
משפט מינהלי – בגץ – סעד חלופי
משפט מינהלי – בגץ – שיהוי
משפט מינהלי – בגץ – דחייה על הסף
.
במוקד העתירה ניצבת החלטה שניתנה ע"י ביהמ"ש המחוזי שישב כערכאת ערעור בהליך פלילי שהתנהל נגד העותר והמשיב 4. מדובר בהחלטת ביניים, שניתנה אגב דיון בערעור שהגישה המדינה על זיכויו מחמת הספק של העותר מעבירת סמים שבה הואשם, ועניינה בגילוי ראיה חסויה. יצוין כי ניתן פסק דין בערעור, וביהמ"ש המחוזי הרשיע את העותר בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום והשיב את התיק לבית משפט השלום לצורך שמיעת טיעונים לעונש ומתן גזר דין.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה על הסף בקבעו:
נקודת המוצא לדיון בעתירה היא שבג"ץ אינו משמש כערכאת ערעור על פסקי דין והחלטות של ערכאות אחרות – ובפרט לא כשמדובר בהחלטות ביניים בהליך פלילי. דינן של טענות מסוג זה להתברר במסגרת ערעור על פסק הדין כולו, למעט במקרים חריגים ונדירים שבהם ההחלטה התקבלה בחוסר סמכות או בשרירות קיצונית, וכן במקרים בהם מתעוררת שאלה עקרונית או כאשר דחיית העתירה תסב נזק בלתי הפיך. אמות מידה מחמירות אלה אינן מתקיימות בענייננו.
במקרה דנן, לא רק שמבוקשת התערבות בהחלטת ביניים שניתנה במסגרת הדיון בערעור – אלא שהעתירה הוגשה רק לאחר שכבר ניתן פסק הדין בערעור, ובמסגרתו בוטל זיכוי העותר והוא הורשע בעבירה שיוחסה לו. העיתוי שבו הוגשה העתירה, למעלה מחודשיים לאחר שניתנה החלטת החיסיון וכמעט חודש לאחר שניתן פסק הדין בערעור, מעורר כשלעצמו חשד כי כל תכלית העתירה היתה לעכב את גזירת דינו של העותר; ומכל מקום, בנסיבות אלה העתירה לוקה בשיהוי מובהק המצדיק אף הוא את דחייתה. אם לא די בכך, לעותר עומד סעד חלופי בדמות הגשת בר"ע על פסק הדין בערעור, שבגדרה באפשרותו לטעון אף ביחס להחלטת החיסיון, וגם בשל כך דין העתירה להידחות על הסף. אפילו נגרם לעותר עיוות דין כנטען על ידו, מבלי להביע עמדה בנדון, עניין זה צריך להתברר במסגרת ההליך הפלילי ובגדרה של בר"ע – ואין לעשות שימוש בעתירה לבג"ץ כ"מסלול עוקף" לכלל שבהיעדר הוראה מפורשת בחוק החרות, אין זכות ערר או ערעור על החלטת ביניים בהליך פלילי. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [עונשין] |
|
| ע"פ 8534-20 נאיף זניד נ' מדינת ישראל (עליון; נ' סולברג, ד' מינץ, י' וילנר; 21/07/21) - 14 ע' |
| עו"ד: יוסי לין, אסתר בר ציון, אחמד סיף ותד, מורן קולמן, ברכה וייס |
בימ"ש דחה ערעורים על חומרת העונשים שהושתו על המערערים בגין הרשעתם בייבוא סמים מסוג קנביס וחשיש בכמויות גדולות ממצרים לישראל. נפסק כי השיקולים הרלבנטיים הובאו כולם בחשבון בגזר הדין, כי העונשים שהושתו על המערערים נותנים ביטוי למכלול שיקולי הענישה וכי לא קמה הצדקה להתערבות ערכאת הערעור.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: סחר בסמים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות סמים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התערבות ערכאת ערעור
עונשין – ענישה – מתחם הענישה
.
ערעורים על גזר הדין של בימ"ש המחוזי, שבגדרו נגזרו על המערער בע"פ 8534/20 - נאיף זניד, 5 שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו; מאסר על תנאי; וקנס בסך 15,000 ₪. על המערער בע"פ 8669/20, עאייש אלדנפירי נגזרו 7 שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו, וכן עונש מאסר על תנאי; תשלום קנס בסך 20,000 ₪; פסילת רישיון נהיגה למשך שנה; ותשלום פיצוי בסך 3,000 ₪ לנפגע העבירה. על המערער בע"פ 8742/20, בשיר עדיסאן, נגזרו 3 שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו; וכן עונש מאסר על תנאי, תשלום קנס בסך 10,000 ₪ ופסילת רישיון נהיגה למשך 6 חודשים. הרקע לגזר הדין הינו הרשעת המערערים בייבוא סמים מסוג קנביס וחשיש, בכמויות מסחריות, ממצרים לישראל.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט סולברג ובהסכמת השופטים מינץ ו-וילנר) דחה את הערעורים ופסק כי:
התערבות ערכאת הערעור בגזר דין, שמורה למצבים חריגים שבהם נפלה טעות מהותית בהחלטת הערכאה הדיונית, או שהעונש שגזרה חורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנוהגת. המקרה דנן אינו בא בגדר אותם מצבים חריגים. ניתן להניח כי עונשי המערערים לא היו שונים באופן מהותי, לוּ היה בימ"ש המחוזי מייחס להם הברחה של 230 ק"ג 'בלבד', חלף הברחה של כ-300 ק"ג, כפי שייחס להם בטעות.
המערערים השיגו על מתחם הענישה, אך טענות בדבר פגם שנפל בקביעת מתחם העונש, אין בהם כדי לחייב התערבות בעונש שנקבע, כל עוד אין בעונש שהושת משום סטייה קיצונית מרמת הענישה הראויה; גם לגוף הדברים, מתחם הענישה שנקבע הולם את מעשיהם החמורים של המערערים בתחום עבירות הסמים. ניכר כי בימ"ש המחוזי נטה חסד עם המערערים, ולא מיצה עמם את עומק הדין ואין הצדקה לקביעת רף תחתון נמוך יותר. בנוסף, טוב שבימ"ש המחוזי שקל, כנסיבה מחמירה, את הסיכון הביטחוני הייחודי הנשקף מן ההברחות המתבצעות בגבול.
הטענה כי בגילו הצעיר של נאיף בימ"ש התחשב רק במסגרת קביעת העונש ההולם בתוך מתחם הענישה ולא בקביעת מתחם הענישה עצמו, ובכך סטה מהדין, נדחתה. כל שנקבע בסעיף 40ט(6) לחוק העונשין הוא, כי בעת קביעת מתחם העונש ההולם, יש ליתן משקל ל"יכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה, את הפסול שבמעשהו או את משמעות מעשהו, לרבות בשל גילו". כאשר עסקינן בנאשם שבימ"ש התרשם כי הוא מודע למעשיו, אין מקום לייחס משקל כלשהו לגילו כבר בשלב קביעת מתחם העונש ההולם. לגבי נאשם כזה, שיקול הגיל יובא בחשבון רק לאחר מכן, בעת גזירת העונש ההולם בתוך מתחם הענישה שנקבע, כמצוות סעיף 40יא(1) לחוק העונשין.
עוד נפסק כי נאיף לא סיפק כל הסבר מדוע כביכול בחר בימ"ש המחוזי להפחית ממשקלו של האישום השני בעניינו של עאייש, כדי להטיל עליו עונש חמור יותר; בנוסף, בימ"ש המחוזי לא יצר כל "הפרדה מלאכותית" בין עניינו של נאיף לעניינו של בשיר, ומי שיצר אותה הפרדה, אלו הם נאיף ובשיר עצמם, בהסכמתם להסדר הטיעון שנחתם בעניינם, כאשר נאיף החלטה להודות בביצוע העבירה עצמה, ואילו בשיר הודה רק בסיוע לעבירה ומכאן השוני ברמת הענישה; נאיף ועאייש נמלטו, למצער בתחילה, מכוחות הביטחון ולכן אין כל מקום להקלה בעונש בטענה כי לא נמלטו.
בימ"ש המחוזי ייחס משקל להודאתו של עאייש כנסיבה מקלה, נוכח הזמן השיפוטי שנחסך כתוצאה ממנה, אך משביקש עאייש לחזור בו מהודאתו, הפחית בימ"ש המחוזי את משקל ההודאה, שכן היא נעדרת חרטה ולקיחת אחריות, הנלוות במצב דברים רגיל להודאת הנאשם. יש בכך גם כדי להסביר מדוע קיים פער בענישה בין עאייש לנאיף. זאת בנוסף לגילו הצעיר של נאיף, ונסיבותיו האישיות המורכבות יותר; יש לבשיר מעורבות לא מבוטלת באירוע ההברחה והוא היה בשר מבשרה של חבורת המבריחים, כפסע היה בינו ובין הרשעה בעבירה גופה (ולא אך בסיוע) ואין מקום להקלה נוספת בעונשו. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [דיון אזרחי] |
|
| ע"א 1851-21 אילן יצחקי נ' פלונית (עליון; נ' סולברג; 21/07/21) - 10 ע' |
| עו"ד: משה דורה |
אמנם, הנטייה ככלל היא לעכב פסקי דין המכריעים בשאלה של זכויות במקרקעין, גם כאשר עסקינן בערעור על פסק דין שעניינו בזכויות במקרקעין שאינם משמשים למגורי המערער. ואולם, במצבים כגון דא, הפסיקה הבחינה בין מקרקעין להם ערך סנטימנטלי מיוחד, או בעלי 'איכויות ייחודיות', אשר עשויה להתעורר לגביהם הצדקה לעיכוב ביצוע ההחלטה; לבין מקרקעין שהאינטרס של המבקש בהם הוא כלכלי גרידא, הם בני-חליפין בפיצוי כספי, ובהם תיטה הכף לעבר דחיית הבקשה.
דיון אזרחי – עיכוב ביצוע – של פסק-דין
דיון אזרחי – פסק-דין – עיכוב ביצוע
.
בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי בגדרו נקבע כי הסכם מכר שנערך בין המשיב 2 ("המנוח") לבין המערערים – חתנו ובתו של המנוח ("יצחקי") – למכירת זכויותיו בנכס הוא חוזה בטֵל, בהיותו חוזה למראית-עין. עוד נקבע כי הערת האזהרה שנרשמה לטובת יצחקי, תימחק.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
נקודת המוצא שנקבעה במשפטנו היא כי אין בעצם הגשת ערעור על פסק דין, כדי לעכב את ביצועו. יש לאפשר לבעל דין שזכה בדינו ליהנות מפרי זכייתו, מבלי לדרוש ממנו להמתין עד לאחר הכרעה בערעור. זהו הכלל, והחלטה להורות על עיכוב ביצוע פסק דין היא החריג לו. ביהמ"ש יורה על כך רק במקרים בהם הוכח כי סיכויי הערעור טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת מגיש הבקשה. שני התנאים הללו מצטברים, ויחסי הגומלין ביניהם הוגדרו בפסיקה כ'מקבילית כוחות'. יש להדגיש בהקשר זה, כי ההלכה הפסוקה העניקה למאזן הנוחות את משקל הבכורה, בעת הכרעה בבקשות כגון דא.
אמנם, הנטייה ככלל היא לעכב פסקי דין המכריעים בשאלה של זכויות במקרקעין, מחשש שמא יעביר הצד הזוכה את זכויותיו בקרקע לצדדים שלישיים, ובכך תימנע האפשרות להשיב את מצב הדברים לקדמותו, ככל שיתקבל הערעור. זאת, גם כאשר עסקינן בערעור על פסק דין שעניינו בזכויות במקרקעין שאינם משמשים למגורי המערער. ואולם, במצבים כגון דא, הפסיקה הבחינה בין מקרקעין להם ערך סנטימנטלי מיוחד, או בעלי 'איכויות יחודיות', אשר עשויה להתעורר לגביהם הצדקה לעיכוב ביצוע ההחלטה; לבין מקרקעין שהאינטרס של המבקש בהם הוא כלכלי גרידא, הם בני-חליפין בפיצוי כספי, ובהם תיטה הכף לעבר דחיית הבקשה.
טענותיהם של יצחקי באשר לסיכויי הערעור נוגעות בעיקרן לממצאים העובדתיים שקבע ביהמ"ש המחוזי, ול'אותות המרמה' שאותרו בהסכם המכר שנכרת בינם לבין המנוח. מאחר שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות ובמסקנות המבוססות על התרשמות הערכאה הדיונית, ניתן לומר, בזהירות המתבקשת ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי סיכויי הערעור אינם נחזים להיות גבוהים.
גם לא נמצא כי מאזן הנוחות נוטה, באופן מובהק, לטובת יצחקי. הנכס אינו משמש להם כדירת מגורים, והם מעולם לא התגוררו בו. ממילא, מחיקת הערת האזהרה לא תביא לפינויים מהנכס. בנוסף, אין בפיהם טענה לזיקה מיוחדת לנכס, הקושרת אותם אליו דווקא, והם גם לא הצביעו על ערך מיוחד או איכויות ייחודיות שהם מייחסים לו, אשר עשויים להצדיק את עיכוב הביצוע המבוקש.
יצחקי הסתפקו באמירה כללית, כי מחיקת הערת האזהרה עלולה להביא ל"סיכונים מיותרים" אל מול "צדדים שלישיים שיופיעו לאחר מחיקתה של הערת האזהרה". ואולם, טענה זו הועלתה בעלמא, ללא כל פירוט לגבי טיב הנזק שעלול להיגרם להם אם יאבדו את זכויותיהם בנכס, ומבלי שהראו מדוע לא ניתן יהיה לרפא נזק זה, ככל שארע, באמצעות פיצוי כספי. גם אין בטענתם הכללית של יצחקי, לפיה הותרת הערת האזהרה על כנה לא תגרום כל נזק למשיבה, כדי להטות את מאזן הנוחות לטובתם.
נוכח האמור, לא נמצא כי יגרם ליצחקי נזק ממשי, שאינו בר-תיקון, אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 9 [פשיטת רגל] |
|
| פש"ר (באר שבע) 4167-06-11 עליזה ליברמן נ' הכונס הרשמי (מחוזי; איתי ברסלר גונן; 20/07/21) - 4 ע' |
| עו"ד: אודליה אלייב |
בהליכי פשיטת רגל, מקום שבו החזר מס הוא בגין מימוש של נכס מוגן שמלכתחילה לא הוקנה לנאמן, הרי שיש לראות את ההחזר כחלק מאותו נכס מוגן שהחייבת לא ביקשה לעשות בו שימוש לטובת קופת פשיטת הרגל, ועל כן ההחזר לא יוקנה לנאמן.
פשיטת רגל – כינוס נכסים – נכסי פושט רגל
.
בקשת החייבת להשיב לה החזר מס שהתקבל לאחר שקיבלה הפטר.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
סעיף 42 בפקודת פשיטת הרגל קובע את הכלל ולפיו, לאחר שהוכרז חייב כפושט רגל יהיו נכסיו ניתנים לחלוקה בין נושיו ויוקנו לנאמן, למעט חריגים. החזרי מס אינם מוגדרים במפורש בגדר הנכסים החריגים, אולם ראוי לבחון אם מקור החזר המס מוגן כשלעצמו. מקום שבו החזר המס הוא בגין מימוש של נכס מוגן שמלכתחילה לא הוקנה לנאמן, הרי שיש לראות את ההחזר כחלק מאותו נכס מוגן שהחייבת לא ביקשה לעשות בו שימוש לטובת קופת פשיטת הרגל, ועל כן ההחזר ימשיך ליהנות מההגנה מפני הנושים ולא יוקנה לנאמן. הנטל להוכיח כי מקור החזר המס הינו בגין מימוש נכס מוגן, מוטל על הטוען לקיומו של החריג. במקרה שלפנינו, החייבת עמדה בנטל להראות כי מקור החזר המס הוא בגין מימוש הנכס המוגן, ועל כן, יש לראות את החזר המס כחלק מהנכס המוגן ולהשיבו לחייבת. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [עונשין] |
|
| ת"פ (חיפה) 35196-11-20 מדינת-ישראל נ' א. מ (מחוזי; ארז פורת; 14/07/21) - 7 ע' |
| עו"ד: יוסף חורי |
בית המשפט גזר על הנאשם שהורשע בביצוע עבירה שעניינה חבלה בכוונה מחמירה עונש של שלושים חודשי מאסר לריצוי בפועל בנוסף לפיצויים למתלונן.
עונשין – עבירות – חבלה בכוונה מחמירה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות אלימות
.
בית המשפט נדרש לגזור את דינו של הנאשם שהורשע בביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) ו-(2) לחוק העונשין. כתב האישום מתאר אירוע שבו דקר הנאשם את המתלונן באמצעות מברג, על רקע סכסוך של מה בכך.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
קיים אינטרס ציבורי רב בהרתעה מפני שימוש בדרך של כוח ואלימות ליישוב מחלוקות וסכסוכים.
הערכים המוגנים העומדים ביסוד העבירות מושא כתב האישום הם הגנה על הביטחון האישי, בריאות ושלמות הגוף. במקרה כאן הפגיעה בערכים אלה היא ברף הגבוה, נוכח ביצוע המעשים במהלך בריחת המתלונן מהמקום, כשברקע ויכוח פעוט ערך בין הצדדים. יש לציין גם את הפציעות שנגרמו, באזורים חיוניים כמו הפנים והחזה.
בחינת הפסיקה מעלה כי מדיניות הענישה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה משתרעת על מנעד רחב של עונשים, כתלות בנסיבות הקונקרטיות.
יש לקבוע את מתחם הענישה בתיק זה כנע בין 30 חודשי מאסר בפועל ברף התחתון ועד ל- 66 חודשי מאסר בפועל בתקרתו. זאת בנוסף לעונש מאסר מותנה, ופיצוי למתלונן, במקרים המתאימים.
אין עילה לסטייה ממתחם הענישה שנקבע, בהעדר נסיבות חומרה ייחודיות או אפיק שיקומי קונקרטי. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [הגנת הצרכן] |
|
| רת"ק (תל אביב-יפו) 40128-05-21 שלמה קמפיאס נ' שהרם הרוני (מחוזי; אירית קלמן ברום; 14/07/21) - 6 ע' |
| עו"ד: |
התקבל ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בגדרו נדחתה תביעתו של המבקש בגין אי ביטול עסקה. הדיון הוחזר לבימ"ש קמא, לבירור השאלה אם קוימה כדבעי זכותו של המבקש לבטל את העסקה.
הגנת הצרכן – חוק הגנת הצרכן – ביטול עסקה
.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בגדרו נדחתה תביעתו של המבקש, במסגרתה טען כי המשיב מכר לו מכשיר פלאפון בעל שתי מצלמות בעוד שהזמין מכשיר בעל שלוש מצלמות.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
בין אם המבקש ביקש להחזיר את המכשיר שרכש משום שנוכח, לאחר פתיחת הקופסא, שלא קבל את הדגם בו חפץ, ובין אם התחרט ומצא כי המכשיר אינו מתאים לו, אף אם קיבל את המכשיר שביקש לרכוש מלכתחילה – יש לדון בשאלה אם המבקש היה זכאי על פי הדין, בפרק זמן זה להחזיר את המכשיר שרכש. זכויות ביטול עסקה על ידי צרכן מוסדרות בסעיף 14 לחוק הגנת הצרכן, ובתקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה). דיני הגנת הצרכן הנם קוגנטיים ברובם, המשיב אינו רשאי להתנות עליהם.
על פניו, גילה המשיב דעתו כי אינו מאפשר החזרה או החלפה של מוצר ברגע שהוא פותח את האריזה, להבדיל מפתיחה ושימוש ראשוני במכשיר. בכך לכאורה הודה המשיב כי לא קיים את הוראות החוק, וקיים חשש שנשללה מהמבקש הזכות לביטול העסקה על פי הדין. בית משפט קמא לא דן בשאלה אם קוימה כדבעי זכותו של המבקש לבטל את העסקה, גם לאחר שקיבל ופתח את המכשיר בביתו, על כן יש להחזיר אליו את הדיון. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [עונשין] |
|
| תפח"ע (באר שבע) 70540-06-20 מדינת ישראל נ' פלוני (מחוזי; יעל רז לוי, גילת שלו, אהרון משניות; 13/07/21) - 16 ע' |
| עו"ד: אדווה וייצגן, שמעון אמיר |
בית המשפט גזר על נאשם שהורשע בעבירות מין בבתו הקטינה – 9 שנות מאסר, שני מאסרים על תנאי ופיצוי למתלוננת בסך 140,000 ₪.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין במשפחה
.
הנאשם הורשע על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות מין במשפחה (מעשים מגונים) – ריבוי עבירות; עבירות מין במשפחה (מעשה סדום); עבירה של תקיפת קטין בידי אחראי; עבירה של גניבה; וכן עבירה של הפרת הוראה חוקית. המאשימה הגבילה את עצמה בטיעוניה לעונש של 10 שנות מאסר בפועל.
.
בית המשפט המחוזי גזר את הדין כדלהלן:
לא יכולה להיות מחלוקת בדבר החומרה הרבה שיש בעבירות מין שמבצע אב בבתו הקטינה, ובדבר הצורך להילחם בעבירות חמורות אלה, בין היתר ע"י הכבדת הענישה של מי שהורשעו בעבירות מסוג זה. מעשיו של הנאשם במתלוננת פגעו בערך של האוטונומיה של אדם על גופו וזכותו לפרטיות, וכן פגעו בערך הבסיסי של שמירה על שלומו ובטחונו של אדם, כל אדם, באשר הוא, וביתר שאת קטין, שמטבע הדברים פגיע יותר, תמים יותר ונוטה לתת אמון בעיקר בדמויות סמכותיות, ומתקשה להגן על עצמו.
לאחר שקילת מכלול הנסיבות הכרוכות בביצוע העבירה, לרבות הנזק הרב שהנאשם גרם למתלוננת שהיא בתו, חומרת הפגיעה בערכים מוגנים בסיסיים ומדיניות הענישה הנוהגת, מתחם העונש ההולם בנסיבות שלפנינו צריך להיות בין 9 ל-14 שנות מאסר בפועל, ביחד עם עונשים נלווים. בסופו של יום יש לגזור על הנאשם 9 שנות מאסר, שני מאסרים על תנאי ופיצוי למתלוננת בסך 140,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [חברות] |
|
| ת"א (נצרת) 60313-04-21 אברהם אוזן נ' רשם החברות משרד המשפטים (מחוזי; עאטף עיילבוני; 13/07/21) - 6 ע' |
| עו"ד: לידור איזון, הוליה כהן חממי |
אחד התנאים להחייאת חברה הוא תשלום חוב האגרות שהוטלו עליה החל מיום בו חדלה לשלם את החוב, ואולם, בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, נכון וצודק להפחית את התשלום למחצית.
חברות – מחיקת חברה – החייאתה
.
המבקשים, בעלי המניות של החברה, עותרים להורות לרשם לבטל את מחיקת החברה ולהורות על החייאתה, על מנת שיתאפשר מימוש נכס מקרקעין המצוי בבעלות החברה והעברת כספי התמורה למבקש מס' 1.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה בחלקה ופסק:
חברה שהוגשה בקשה לביטול מחיקתה, פטורה מתשלום אגרה במקרים שבהם החייאת החברה נועדה לביצוע פעולות שהיא חייבת לבצע על פי הדין, ולא לשם המשך פעילות. בפסיקה מקובל לבחון מתן הפטור מתשלום אגרות בבקשות החייאה באספקלריה של שני פרמטרים: האחד, מטרת החייאת החברה; והשני, זהות מבקש החייאת החברה ומידת הקשר שלו אליה.
בענייננו, מצד אחד, מטרת החייאת החברה היא לאפשר פעולה המיטיבה את מצבם של המבקשים, מה גם שהם בעלי המניות בחברה. מאידך, התועלת הכלכלית שעשויה לצמוח מהחייאת החברה, יש בה כדי להיטיב גם עם גורמים נוספים – נושיו של המבקש. מצבו הרפואי הקשה של בעל המניות והקושי עליו הצביע בקיום צרכי היום יום, מצדיקים אף הם הפחתה מסוימת בחוב האגרות העומד כיום לפירעון לפי דרישות רשם החברות. על כן, נקודת האיזון הנכונה והצודקת במקרה מיוחד זה היא כי המבקשים יישאו במחצית חוב האגרות, כשהוא משוערך כדין. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [פשיטת רגל] |
|
| פש"ר (באר שבע) 67893-02-19 ארמונד בן דיין נ' הכונס הרשמי (מחוזי; איתי ברסלר גונן; 13/07/21) - 5 ע' |
| עו"ד: איתן עדשה, אודליה אלייב, יהודה אדרעי |
המבקש להיכלל במקרים החריגים בהם יינתן הפטר מחוב מזונות, נדרש לתום לב בפעולותיו. החייב לא עמד בנטל לשכנע כי המקרה דנן נכלל בין החריגים שהותוו בפסיקה ולא נמצא כל טעם ראוי לסטות מהכלל שנקבע בפקודה.
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – הפטר
פשיטת רגל – תביעת חוב – חוב מזונות
.
בקשה להכללת חוב המזונות בהפטר שניתן לחייב.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
סעיף 69(א) לפקודת פשיטת הרגל עניינו בהפטר החייב בהליך פשיטת הרגל מכל חוב בר תביעה, מלבד שלושה חריגים, כשהרלוונטי לענייננו הוא חוב מזונות. אולם, הפקודה הותירה את מלאכת האיזון בידי בית המשפט לקבוע את המקרים החריגים בהם יינתן הפטר מחוב המזונות. הפסיקה מונה רשימה שאינה סגורה וכוללת שיקולי גיל החייב ובריאותו, מצבו הכלכלי, קיומם של נכסים ואף התמשכות ההליכים. כאשר החוב הוא רק כלפי המל"ל ניתן משקל לנסיבותיו האישיות של החייב, מקור הכנסתו מקצבאות נכות, וכן גיל החוב וגילם הנוכחי של הזכאים למזונות. השיקול המרכזי הוא עקרון תום הלב, אולם בכל מקרה על בית המשפט להפעיל סמכותו במשורה ובמקרים חריגים בלבד.
המבקש להיכלל ברשימת החריגים וליהנות מקדמת שורת הדין נדרש לתום לב בפעולותיו ובבקשותיו. החייב לא עמד בנטל לשכנע כי המקרה דנן נכלל בין החריגים שהותוו בפסיקה ולא נמצא כל טעם ראוי לסטות מהכלל שנקבע בפקודה. על כן אין מקום לכלול את חוב המזונות בהפטר, אך יותר למל"ל לקזז מהגמלה עד סך של 10% לצורך גביית יתרת חוב המזונות וזאת עד להגיעו של החייב לגיל 70. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [המחאת חיובים] [חוזים] [קניין] [משכון] [חברות] |
|
| פר"ק (תל אביב-יפו) 27207-07-18 שאול וולפשטיין בע"מ נ' ש. אנפה בע"מ (מחוזי; חגי ברנר; 12/07/21) - 24 ע' |
| עו"ד: רנה שיבולת, עידן אדלר רייס, גיא העליון, גיורא אונגר, עידן לרון, דניאלה צרוניצר יעקב |
בית המשפט הורה, כי השעבוד שנרשם לטובת המבקשת הוא חסר תוקף ולכן נדחתה הבקשה לאכיפתו. במרכז הדיון עומדת השאלה: מהי נפקותה של אותה הגבלת עבירות ביחס לשעבוד הזכויות, והאם תוצאתה היא ביטול שעבוד הזכויות לטובת המבקשת?
המחאת חיובים – המחאת זכות – תוקפה
המחאת חיובים – המחאת זכות – הסכמת החייב
המחאת חיובים – המחאת זכות – נפקותה
חוזים – פרשנות – אומד-דעת הצדדים
קניין – משכון – תוקפו
משכון – תוקפו – כלפי צדדים שלישיים
.
המבקשת הגישה בקשה לאכיפת שעבוד ולמינוי כונס נכסים על זכויותיה של המשיבה 1 לקבלת כספים מאת המשיבה 3 ומאת המשיבה 4. השאלה העומדת להכרעה מתמקדת בתוקף השעבוד ובזכות המבקשת לאוכפו.
.
בית המשפט דחה את הבקשה ופסק כלהלן:
יש להעניק ללשון הברורה בה נקטו הצדדים מעמד דומיננטי, מעמד כמעט מכריע, שכן אין הצדקה במקרה הרגיל כי בית המשפט ינסה 'לנחש' את כוונתם. הוראותיו של סעיף 132 להסכם ברורות ומפורשות. הן מחילות איסור רבתי על אנפה להעביר את זכויותיה, אלא בכפוף לקבלת הסכמת אם-דבליו. הפרשנות המתבקשת לנוכח לשון ההוראה היא כי האיסור האמור כולל גם שעבוד זכויותיה של אנפה לקבלת כספים מאת המשיבות.
על פניו, קריאת לשונו של סעיף 1(א) לחוק המחאת חיובים כפשוטה, מוליכה למסקנה כי המחאה שנעשתה בניגוד לתנאי הסעיף – חסרת תוקף. המשמעות היא כי הגבלת המוטלת בחוזה על עבירות הזכות אינה מאפשרת את המחאתה. גישה זו שלטה בפסיקה בעבר. מקום שההמחאה נעשתה בניגוד למגבלת עבירות, נשללה מהנמחה כל זכות כלפי החייב, ללא הבחנה. מגמה זו השתנתה. בית המשפט שם אימץ גישה מרוככת, הדוגלת בבטלות יחסית. כלומר, בנסיבות מסוימות עשויה המחאת הזכות לעמוד בתוקפה חרף הגבלת העבירות.
בנסיבות יש לקבוע כי שעבוד זכויות אנפה לטובת המבקשת נעשה בניגוד להוראות ההסכם, דינו להתבטל והוא חסר כל תוקף. משכך, יש לדחות את הבקשה לאכיפת השעבוד.
מעבר לעובדה שהשעבוד לטובת המבקשת בטל וחסר תוקף, הרי ממילא חובה של אנפה כלפי המבקשת הוא חוב נדחה. לכן, גם אלמלא הוגבלה אפשרותה של אנפה לשעבד את זכויותיה מכוח ההסכם, לא היה מקום לאשר את אכיפת השעבוד.
הזרמות הכספים מאת המבקשת לאנפה נעשו כתחליף להון עצמי, שאלמלא היה מוזרם לאנפה, הייתה אנפה מגיעה לחדלות פירעון תזרימית שנים קודם לכן. אנפה התנהלה אפוא תוך חדלות פירעון מובהקת כאשר היא תלויה ברצונה הטוב של המבקשת. משכך, יש לראות בהזרמות הכספים כתחליף להשקעה הונית בחברה. כפועל יוצא ממסקנה זו, הכספים שהזרימה המבקשת לאנפה הם חוב נדחה בהתאם להוראות סעיף 248 לפקודת החברות.
יש לציין את חוסר תום ליבה של המבקשת בהגשתה של בקשת האכיפה. שכן, הגשת בקשת האכיפה בנסיבות אלו נגועה בשיהוי ובחוסר תום לב. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [כשרות משפטית ואפוטרופסות] [אמונאות] [דיון אזרחי] |
|
| ה"פ (תל אביב-יפו) 62816-11-17 איזי רגב נ' גבע ניצן (מחוזי; ארז יקואל; 11/07/21) - 13 ע' |
| עו"ד: ג' קסטנבאום, מ' ענתר |
נמצא לאמץ את קביעת מומחה ביהמ"ש לפיה המנוחה הייתה בעלת כשירות רפואית וקוגניטיבית לחתום על ההסכם מושא העסקה; משהמנוחה לא הייתה בגדרי "חסויה", אף לא ניתן לבכר את ההנחה שהמשיב 3 שימש כאפוטרופוס שלה ע"פ סעיף 67 בחוק האפוטרופסות, הגם שסייע לה לטפל בענייניה; על אף חוסר נוחות מסוים שמעוררת העסקה, נסיבותיה אינן תומכות בביטול העסקה מכוח דיני האמונאות.
כשרות משפטית ואפוטרופסות – כשרות משפטית – לעריכת עסקה
כשרות משפטית ואפוטרופסות – אפוטרופוס – אפוטרופוס `למעשה`
אמונאות – אמונאי – חובותיו
דיון אזרחי – מומחים – מטעם בית-המשפט
.
המבקש הוא יורש מחצית מהזכויות בדירת המגורים של המנוחה. בעודה בחייה, מכרה המנוחה את החניה המוצמדת לדירתה למשיבים 2-1, הם ילדי המשיב 3, אשר שימש כעורך-דינה והיה מקורב אליה במשך שנים. המבקש עותר להצהיר על בטלות העסקה על בסיס טענתו כי היא פגומה בשניים. ראשית, מפאת שבמועד עריכתה המנוחה לא הייתה כשירה קוגניטיבית ונפשית לנהל את ענייניה הכספיים. שנית, מפאת שהעסקה בוצעה תוך הפרת חובת האמונים שחב המשיב 3 כלפי המנוחה, בהיותו מי שהיה אפוטרופסה-למעשה.
.
ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה בקבעו:
נמצא שהמנוחה הייתה בעלת כשירות רפואית וקוגניטיבית לחתום על ההסכם מושא העסקה. לאור האינדיקציות הסותרות בדבר מצבה הקוגניטיבי של המנוחה, מונה מומחה מטעם ביהמ"ש על מנת לחוות דעתו בסוגיה. לאחר שסקר את התיעוד הרפואי בעניינה, הסיק המומחה כי "נעלה מכל ספק שהמנוחה הייתה כשירה לחתום על מסמך ההחכרה הנדון". נמצא לאמץ את מסקנותיו המקצועיות של המומחה, שלא נסתרו בסתירה אמיתית והתיישבו עם מכלול הראיות ועם אדנים של היגיון.
מומחה המתמנה בידי ביהמ"ש על מנת שיחווה דעתו בנושאים מקצועיים שבמומחיות, נהנה ממעמד מיוחד, בהיותו גורם אובייקטיבי נטול פניות, המשמש כזרועו הארוכה של ביהמ"ש. לכן, ככלל, יאמץ ביהמ"ש את חוות דעתו, אלא אם קיימים נימוקים כבדי משקל העולים כדי סיבה בולטת שלא לעשות כן. לא נמצא כי קיימת בענייננו הצדקה כלשהי לסטות ממסקנות המומחה, לא כל שכן טעמים מיוחדים או סיבה בולטת לעין לעשות כן. המומחה הותיר רושם אמין ומקצועי, תמך את מסקנתו בהתייחסות רוחבית למצב המנוחה ונותר איתן במסקנתו הנחרצת אשר לכשירות המנוחה לאורך חקירתו.
המבקש טוען כי המומחה נקט "אמת מידה כפולה" כשמצד אחד הוא דחה את עמדת ד"ר טשרניחובסקי, מומחית לפסיכיאטריה, בנימוק שמסקנותיה התבססו אך על התרשמות אישית, מבלי שנעזרה בכלי אובייקטיבי, ומן הצד השני, ייחס משקל למסקנות של שני רופאים שאינם בעלי מומחיות פסיכיאטרית, חרף העובדה שאף הם לא ערכו בדיקה מקצועית ואובייקטיבית. לא נמצא כי יש בטענה זו כדי לגרוע ממסקנות המומחה. המומחה הבהיר כי לא הסתמך על אבחנות רפואיות של שני הרופאים הנ"ל, אלא על עדויותיהם כאנשים שהכירו את המנוחה וניהלו איתה שיחות חולין, מבלי שהבחינו במגבלה כלשהי אצלה. לעומת זאת, כאשר נעשית קביעה פוזיטיבית בדבר תהליך דמנטי, כפי שקבעה ד"ר טשרניחובסקי, יש לעשות שימוש בתבחין אובייקטיבי ומקצועי. דבריו אלו מקובלים על ביהמ"ש, וכך גם מסקנותיו בכללותן, לפיהן המנוחה הייתה כשירה מבחינה קוגניטיבית בעת עריכת העסקה.
אשר לסוגיית האפוטרופסות. אילו נמצא שהמשיב 3 אכן היה במעמד של אפוטרופוס למנוחה, אכן היו נגלים ספקות משמעותיים אשר לתוקף העסקה, בשים לב להוראות חוק האפוטרופסות, המחייבות את האפוטרופוס להימנע ממצבי ניגוד עניינים וכן ההוראות לפיהן נדרש אישור בימ"ש לעסקאות מקרקעין בהן נקשר האדם החסוי. אולם, נמצא כי אין לחוק האפוטרופסות תחולה על עניינם של הצדדים.
אין חולק כי המשיב 3 לא מונה בידי ביהמ"ש להיות אפוטרופוס של המנוחה. המבקש נסמך על סעיף 67 בחוק. בהתאם להוראות סעיף זה, אדם שבפועל משמש כאפוטרופוס, כפוף לחובות שקבועות בחוק האפוטרופסות, אף אם לא מונה לתפקידו בידי ביהמ"ש. תנאי נחזה לתחולת ההוראה החוקית הוא תפקוד כאפוטרופוס כלפי אדם חסוי. סעיף 80 בחוק (שבינתיים בוטל), קבע כי חסוי הוא מי שביהמ"ש מינה לו אפוטרופוס לפי סעיף 33, ולמצער מי שביהמ"ש רשאי למנות לו אפוטרופוס בהתאם לאותו סעיף. לפיכך, לצורך בחינה האם במועד ההסכם הייתה המנוחה במעמד חסויה, יש לפנות לסעיף 33(א).
האפשרות היחידה היכולה להיות רלוונטית לענייננו היא זו הקבועה בהוראת ס"ק (4) – חוסר יכולת של אדם לדאוג לענייניו. בהתאם למסקנה המאמצת את מסקנות המומחה, במועד עריכת העסקה המנוחה הייתה כשירה לדאוג לענייניה. משהמנוחה לא הייתה בגדרי "חסויה", אף לא ניתן לבכר את ההנחה שהמשיב 3 שימש כאפוטרופוס שלה ע"פ סעיף 67 בחוק, הגם שסייע לה לטפל בענייניה.
המבקש הציג תמלול שיחה שם מציג המשיב 3 עצמו כ"אפוטרופוס למעשה" של המנוחה. לדברי המבקש, הדבר עולה כדי הודאת בעל דין. אין לקבל טענה זו. משנמצא כי המשיב 3 לא היווה אפוטרופוס למעשה של המנוחה, מפאת שלא נודעה כחסויה, ממילא אין בעצם הצגתו ככזה בכדי להקנות לו את המעמד המשפטי של אפוטרופוס ולהטיל עליו את החובות הנגזרות.
ויובהר. באותה שיחה הוקלט המשיב 3 באומרו "יש לי ייפוי כוח נוטריוני שאני אפוטרופוס שלה". לא נמצא כיצד יש במסמך זה כדי לגרוע מהמסקנה הרלוונטית למועד עריכת העסקה לפיה המשיב 3 לא היה בגדרי אפוטרופוס של המנוחה. ממסמך זה עולה שבשנת 2011 הביעה המנוחה רצון למנות את המשיב 3 כאפוטרופסה, ככל שבעתיד תהיה במצב רפואי שבעטיו לא יתאפשר לה לקבל החלטות רפואיות וכלכליות. הלכה למעשה, הדבר לא התממש בשים לב לחוו"ד המומחה, ומינוי המשיב 3 כאפוטרופוס על המנוחה מעולם לא השתכלל. בנסיבות אלו, שלא התקיימו התנאים לצורך כניסה בשערי חוק האפוטרופסות, מתייתר הצורך לבחון את תוקפה של העסקה לאור הכללים הקבועים בו.
נוכח היחסים המיוחדים שהיו למנוחה עם המשיב 3 – משהאחרון סייע לה בהיבטים שונים של חייה, שימש כעורך דינה וכאיש אמונה – הובהר לצדדים כי תבחן השאלה האם בעצם התקשרותה בעסקה עם המשיבים 2-1, ילדי המשיב 3, הפר האחרון חובות אמון שהיו לו כלפי המנוחה, באופן המחייב את ביטול העסקה. זאת, מכוח דיני האמונאות. נמצא כי על אף חוסר נוחות מסוים שמעוררת העסקה, הנסיבות הייחודיות האופפות אותה, כפי שהוכחו, אינן תומכות בביטול העסקה מכוח דיני האמונאות.
אכן תיאור של המשיב 3 את טיב יחסיו עם המנוחה, יכול שיוביל למסקנה כי המשיב 3 חב כלפי המנוחה בחובות אמון בניהול ענייניה הכספיים. מחובת האמונאי לפעול לטובת הנהנה בתום לב ובהגינות ולהימנע מניגוד עניינים. אך בנסיבות העניין, ועל אף תחושת חוסר נוחות שתיתכן מהעובדה שהמשיב 3 פעל באופן שייטיב עמו או עם ילדיו, לא שוכנע ביהמ"ש מהצדק לביטול העסקה.
נקודת המוצא של הדיון היא שעניין לנו במי שהייתה כשירה לביצוע עסקאות והתקשרה בהסכם למכירת החניה מתוך רצון חופשי. בהקשר זה, לא נסתרה גרסת המשיב 3, כי המנוחה הביעה שמחה על כך שהחניה תהא בשימוש המשיבים 2-1, אותם היא מכירה מזה שנים רבות. עדות השכן תומכת בקביעת ממצא לפיו לא המשיבים הם שיזמו את מכירת החניה אלא המנוחה עצמה. לא נעלמה מעיני ביהמ"ש טענת המבקש, כי "בכל 40 שנותיה בדירה, המנוחה לא הסכימה להשכיר את החניה ולא רצתה למכור אותה". אף אם נניח כי אלו הם פני הדברים, אין בכך כדי לגבש סתירה לגרסת השכן. בהחלט ייתכן שבחלוף השנים נמלכה המנוחה בדעתה ונכונה למכור את החניה בה לא עשתה שימוש.
המבקש טען כי התמורה שנקבעה היא בגדרי "נזיד עדשים". לא נמצא ממש בטענתו זו. המבקש לא טרח להציג חוו"ד שמאית בתימוכין בה. נחזה כי מסיבה זו, אף זנח את טענתו בכתב התובענה להתקיימות עילת העושק, שאחד מתנאיה הוא שתנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [משפחה] |
|
| עמ"ש (תל אביב-יפו) 40381-08-20 א' פ' נ' א' ב' (מחוזי; שאול שוחט, עינת רביד, נפתלי שילה; 30/06/21) - 5 ע' |
| עו"ד: רמי רובין, אהוד גבאי |
התקבל ערעור בעניין חיוב אב במזונות. נפסק כי דומה שהשיח בו עושה בית משפט קמא שימוש הינו שיח משפטי שקדם להלכת פלונית, שיח שמכוון לחבות האב בתשלום מזונות מינימליים. על כן, יש ליתן פסק דין חדש על בסיס ההלכה הנוהגת.
משפחה – מזונות ילדים – בעקבות בעמ 919/15
.
ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בו חויב המערער במזונות בתו הקטינה בסך של 1780 ₪ לחודש, כולל מדור והחזקת מדור ותשלומים נוספים.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
אין בפסק הדין קביעה ברורה בנוגע להכנסת המשיבה או באשר להסדרי השהות וממילא התייחסות להשלכות הסדרים אלה על חלוקת נטל החיוב. אין בפסק הדין התייחסות ברורה באשר לצרכי הקטינה, נתון מהותי נוסף שיש לקבוע אותו תוך הבחנה בין צרכים תלויי שהות לצרכים שאינם תלויי שהות. למקרא פסק הדין דומה שהשיח בו עושה בית משפט קמא שימוש הינו שיח משפטי שקדם להלכת פלונית, שיח שמכוון לחבות האב בתשלום מזונות מינימליים. על כן, יש להחזיר את עניינם של הצדדים לבית משפט קמא על מנת שייתן פסק דין חדש על בסיס ההלכה הנוהגת, כפי שבאה לידי ביטוי בהלכת פלונית ובפסיקה המנחה שניתנה, עם השנים, לאחריה. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 18 [תכנון ובנייה] |
|
| עת"מ (חיפה) 12891-01-21 ליהו פיין נ' הועדה המחוזית לתכנון ובנייה - צפון חיפה (מנהלי; תמר נאות פרי; 14/07/21) - 19 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט דחה עתירת העותר על החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה שלא לאשר להפקדה תכנית שעניינה מתן לגליזציה למבנה בשטח של 992 מ"ר ברוטו ואישור שימוש למסחר בשטח של 50 מ"ר בתוך המבנה. נפסק, כי אין כל מקום להתערב בהחלטת הועדה המחוזית לגבי דחיית הבקשה.
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – שיקוליהן
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – שיקול דעת
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – החלטותיהן
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – התערבות בית-המשפט
תכנון ובנייה – ועדת ערר – סמכותה
תכנון ובנייה – עבירות – בנייה ללא היתר
.
העותר הגיש עתירה שמתייחס להחלטת הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה חיפה בשבתה כוועדת משנה לתוכניות א' ובהתייחס להחלטה נוספת, של יו"ר הועדה המחוזית, שלא ליתן לעותר רשות ערר על ההחלטה. בחלק הראשון של ההחלטה מושא עתירה זו, בחנה הועדה המחוזית את התכנית בהתאם למה שמכונה "מבחן המגרש הריק". הועדה המחוזית התייחסה לשני רכיביה של התכנית, המבנה עצמו והשימוש המבוקש, ומצאה שלא להורות על הפקדתה, מחמת שורה של נימוקים, לרבות: אי התאמה לתכניות התקפות, פגיעה במסדרון האקולוגי, אי שמירה על עקרון צמידות הדופן, רגישותו הסביבתית הגבוהה של האזור, העדר נגישות לחלקה, חשש מתקדימים ועוד.
.
בית המשפט דחה את העתירה ופסק כלהלן:
כלל נקוט הוא בידינו כי ביהמ"ש אינו שם עצמו בנעלי רשויות התכנון ואין הוא מעמיד את שיקול דעתו שלו תחת שיקול דעתן המקצועי של אותן רשויות. התערבות ביהמ"ש בהחלטות של רשויות התכנון נעשית במשורה, בעילות מובהקות המצדיקות התערבות במעשה המנהלי, כגון: חריגה מסמכות, חוסר תום-לב או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות.
במקרה הנוכחי, עסקינן בהחלטה של ועדה מחוזית מקצועית, אשר קבעה קביעות תכנוניות המשולבות בקביעות הנוגעות לפרשנות של התוכניות התקפות. מדובר בהחלטה ארוכה ומנומקת, אשר כוללת גם התייחסות פרטנית לכל אחת ואחת מהטענות שהעלה העותר, וראו כי הנמקת ההחלטה משתרעת מעמ' 14 עד 15 להחלטה וכאשר עמ' 16 ו-17 של ההחלטה מוקדשים לפירוט כל טענותיו של העותר ומענה להן.
המדובר בהחלטה החוסה תחת כלל אי ההתערבות. על מנת שבית המשפט יתערב בהחלטה, היה צורך להראות כי ההחלטה חורגת בבירור ממתחם הסבירות, או שסומכת על שיקולים זרים, ולא שוכנעתי כי כך הם פני הדברים במקרה זה.
אין לקבל את טענותיו של העותר כלפי מתכננת המחוז. לא נפל פגם בפועלה של הועדה המחוזית שעה שהכינה את הבדיקה התכנונית המוקדמת, שם עמדתה הייתה שלא לאשר את התוכנית, ולאחר מכן שימשה כמ"מ יו"ר הועדה המחוזית בישיבה שבה נדונה התוכנית.
לא נמצא כי העובדה שמתכננת המחוז הכינה את הבדיקה התכנונית המקדימה ולאחר מכן שימשה כמ"מ יו"ר הועדה המחוזית מהווה פגם בהיבט המנהלי, ובוודאי שלא פגם שיש בו כדי להביא לבטלותה של ההחלטה שהתקבלה. משמע – שאף אם היה פגם כנטען, היה מקום ליישם את דוקטרינת "הבטלות היחסית", או שמא יש לכנותה דוקטרינת "התוצאה היחסית" של הפגם, המורה כי במסגרת הביקורת השיפוטית על פגם שנפל בהחלטה מנהלית, יש להבחין בין הפגם עצמו, לבין נפקות הפגם על תוקפה של ההחלטה, אשר תוכרע על-פי חומרת ההפרה בהתחשב בנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה.
אין כל פסול בכך שעמדתו של מהנדס הוועדה המרחבית לגבי התוכנית הינה כפי שהוא מצא לנכון להביע במהלך הדיון, בוודאי שעמדתו אינה חייבת להיות זהה לעמדת שאר נציגי המועצה המקומית, וממילא הוא אינו אחד מחברי הועדה המחוזית ולא הוא קיבל את ההחלטה נשוא העתירה.
אין להתערב בהחלטה שלא לאפשר הגשת ערר שכזה למועצה הארצית. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [תכנון ובנייה] |
|
| עמ"נ (חיפה) 33949-09-20 אהוד אברהם לביא נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה חיפה (מנהלי; רון סוקול; 12/07/21) - 18 ע' |
| עו"ד: ע' גראור, ג' אקרמן |
בית המשפט דחה את ערעור המערערים על ההחלטה לחייב אותם בתשלום היטל בגין השבחת המקרקעין בעקבות אישור ההקלה. במרכז הדיון עומדת השאלה: האם תכנית המתאר הארצית לחיזוק מבנים קיימים מפני רעידות אדמה תמ"א/38 מעניקה זכויות בנייה קונקרטיות בגינן יש לשלם היטל השבחה?
תכנון ובנייה – היטל השבחה – מקור החיוב
תכנון ובנייה – היטל השבחה – חובת תשלומו
.
המערערים הגישו ערעור על החלטת וועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה, שקיבלה את ערר הועדה המקומית וחייבה את המערערים לשלם היטל בגין השבחת המקרקעין בעקבות אישור ההקלה. מוקד המחלוקת מצוי בשאלה מה היה שווי המקרקעין קודם לאישור ההקלות, ובאופן מפורט יותר, האם בהערכת שווי המקרקעין במצב הקודם היה צריך לכלול את הפוטנציאל לקבלת היתר על פי תכנית המתאר הארצית לחיזוק מבנים קיימים מפני רעידות אדמה - תמ"א/38.
.
בית המשפט דחה את הערעור ופסק כלהלן:
בהליך הנוכחי המחלוקת בעניין חישוב ההיטל עוסקת בהערכת שווי החלקה במצב הקודם, דהיינו שווי החלקה בהתאם לזכויות שנקבעו בתכנית המפורטת ובטרם אושרו ההקלות. כדי לקבוע את השווי במצב הקודם יש צורך לקבוע תחילה את היקף זכויות הבנייה של המערערים במצב הקודם שכן שווי החלקה ייגזר מנתונים אלו. הואיל והמחלוקת נעוצה בשאלה האם עמדו למערערים במצב הקודם זכויות מכוח תכנית החיזוק, או לחלופין האם יש להביא בחשבון את הפוטנציאל למימוש זכויות על פי תכנית החיזוק, יש לבחון את תכנית החיזוק ואת השפעתה על שווים של מקרקעין.
אין להתחשב בפוטנציאל לקבלת זכויות בניה על פי תכנית המתאר (תכנית החיזוק) בהערכת שווי החלקה במצב הקודם, הן מחמת שתכנית המתאר אינה מקנה כשלעצמה זכויות קונקרטיות בכל חלקה וחלקה, והן מחמת שעל פי הוראותיה אין לה תחולה בנסיבות מקרה זה.
ציפייה כללית אינה מספקת לצורך קביעת שווי במצב קודם, שהרי אם תתקבל הטענה, המשמעות היא העלאת שווי כל המקרקעין ברחבי ישראל שבהם נבנו מבנים שלא על פי הוראות תקן 413. יתרה מזו, הלכה היא כי ציפייה כללית שאינה קונקרטית אינה מספקת כדי להצדיק העלאת שווי מקרקעין לצרכי היטל השבחה או לפיצוי בגין פגיעה.
בהערכת שווי הזכויות בחלקה יש לחשב את השווי בהתאם לזכויות על פי התכנית המפורטת ואין להוסיף את שווי פוטנציאל הזכויות לפי תכנית החיזוק מאחר שלא התגבשו זכויות קונקרטיות מכוח תכנית החיזוק.
אין בנסיבות המקרה, בסיס לטענת ההפליה. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 20 [חינוך] |
|
| צ"א (באר שבע) 4602-03-21 מדינת ישראל נ' רותי סאלם (שלום; נעם חת מקוב; 18/07/21) - 9 ע' |
| עו"ד: עדן פריאב, אורית קרץ, מוטי יוסף |
נדונה בקשה להוצאת צו הפסקה שיפוטי, על פי סעיף 33 לחוק הפיקוח על מעונות יום לפעוטות. נקבע כי יש להיעתר לבקשה ולהורות על צו הפסקה שיפוטי, אולם לתחום אותו בזמן כך שיעמוד בתוקפו למשך 12 חודשים.
חינוך – גני ילדים – פיקוח
.
בקשה להוצאת צו הפסקה שיפוטי, על פי סעיף 33 לחוק הפיקוח על מעונות יום לפעוטות.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
חומר החקירה שהוצג תומך בקבלת הבקשה. בסרטונים שהוצגו נצפתה תמונה שכללה לעיתים חוסר השגחה ופיקוח על הפעוטות שהעמידו את הפעוטות לעיתים בסכנה פיזית (עד כדי נפילה מסל קל תלוי), לעיתים חשפו אותם להצקה מתמשכת מצד פעוטות אחרים ולעיתים חשפו אותם לאנשים שבאו עם כלי עבודה לבצע עבודות תחזוקה בפעוטון. בנוסף, התגלתה תמונה של התנהלות אגרסיבית עקבית החל מאופן ההשכבה, ההושבה וההחזקה של הפעוטות, ועד הפרדה בין ילדים רבים שלעיתים נעשתה תוך הפלתו של אחד מהם.
די באמור כדי לקבוע כי קיים סיכון לשלומם של הפעוטות השוהים במסגרת שהפעילה המשיבה, ובכך יש הצדקה למתן צו הפסקה שיפוטי.
יחד עם זאת, אם תתקבל גישתה של המבקשת, לפיה צו ההפסקה השיפוטי לפי סעיף 33 לחוק הפיקוח, הוא מדרג ביניים בין צו הפסקה מנהלי (בהתאם לסעיף 32 לחוק הפיקוח) לבין צו הפסקה שיפוטי שניתן לאחר הגשת כתב אישום (בהתאם לסעיף 34 לחוק הפיקוח), הרי שבענייננו, לנוכח הודעת המבקשת על הכוונה להגיש כתב אישום כנגד המשיבה (בכפוף לשימוע), נראה כי נכון יהיה לתחום את צו ההפסקה השיפוטי בזמן, כשבמסגרת פרק זמן זה, ככל שיוגש כתב אישום ויתברר ההליך הפלילי, תוכל המבקשת לבקש כי בית המשפט שידון בהליך הפלילי ייתן צו הפסקה שיפוטי בהתאם לסעיף 34 לחוק הפיקוח. ככל שבסופו של יום לא יוגש כתב אישום, תוכל המבקשת לשקול הגשת בקשה להארכת תוקף הצו ככל שתמצא לנכון.
העולה מן המקובץ הוא כי יש להיעתר לבקשה ולהורות על צו הפסקה שיפוטי (כלומר, להאריך את הצו שניתן כצו ביניים), אולם לתחום אותו בזמן כך שיעמוד בתוקפו למשך 12 חודשים. אין בכך כדי למנוע הגשת בקשה להארכת תוקפו של הצו ואין בכך כדי למנוע הגשת בקשה לצו הפסקה שיפוטי בהתאם לסעיף 34 לחוק הפיקוח ככל שיוגש כתב אישום כנגד המשיבה. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [נזיקין] [דיון פלילי] [משטרה] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 21626-09-19 סרגיי קנישצ'ב נ' מדינת ישראל (שלום; אפרת בוסני; 14/07/21) - 25 ע' |
| עו"ד: ד"ר גלידר איגור, אביאב הולנדר |
בית המשפט קיבל את תביעת התובע בחלקה בלבד, וחייב את הנתבעת 1 – מדינת ישראל, לפצות אותו בשל אי מילוי חובת האזהרה המוטל על השוטרים לפני השימוש במכשיר הטייזר ובהשתהות בגילוי שאחד מחצי הטייזר שנורו ננעצו בתובע ובהוצאתם. יתר הטענות לגבי התנהלות השוטרים, המעצר, העיכוב, אמצעי המעצר התנהלות המחלקה לחקירות שוטרים וההחלטה על סגירת התיק כנגד השוטרים – נדחו.
נזיקין – אחריות – שוטר
נזיקין – אחריות – משטרה
נזיקין – אחריות – משטרת ישראל
נזיקין – חיוב בנזיקין – בגין מעצר לא חוקי
נזיקין – חיוב בנזיקין – בגין עיכוב שלא כדין
נזיקין – חיוב בנזיקין – בגין מעצר שווא
.
התובע הגיש כנגד הנתבעות – מדינת ישראל והמחלקה לחקירת שוטרים, תביעת נזיקין. במסגרת התביעה נתגלעה מחלוקת בעיקרה בשאלת חוקיות עיכוב התובע ומעצרו, לגבי השימוש בכוח של השוטרים לביצוע המעצר ואמצעי המעצר, בטענת התובע שנמנע ממנו טיפול רפואי וכן בטענתו להתרשלות המחלקה לחקירות שוטרים במילוי תפקידה ומשסגרה את התיק נגד השוטרים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
יש להעדיף את גרסת השוטרים לאופן התרחשות האירועים שהובילו לעיכוב התובע ולמעצרו ולשימוש בכוח לביצוע המעצר, על פני גרסת התובע ולדחות את טענת התובע לתקיפה בידי שוטרים, עיכוב ומעצר לא חוקיים.
מעצרו של התובע היה כדין, אין לקבל את טענת התובע ששימוש השוטרים בכוח לצורך מעצרו מהווה תקיפה והוא היה רשאי להתנגד למעצרו.
המסד הראייתי, כפי שעולה מדו"חות הפעולה ומעדות השוטרים, מלמד כי התובע בהתנהלותו גרם להידרדרות המצב.
היה על התובע לדעת שהתנגדות למעצר וסירוב להישמע להוראות השוטרים יסלימו את המצב ויביאו לשימוש בכוח לצורך ביצוע המעצר.
השוטרים נקטו בכוח להוצאת התובע מהרכב ולביצוע מעצרו כולל שימוש במכשיר הטייזר. שימוש בכוח סביר בכוח כאמצעי לעצור אדם המתנגד למעצר ולמניעת בריחתו הוא בסמכות השוטרים.
בנסיבותיו של מקרה זה, היה יסוד לעיכוב התובע בחשד לביצוע עבירה של העלבת עובד ציבור.
הדרישה להתלוות לשוטרים לתחנת המשטרה היא לכל היותר טעות בשיקול דעת, שאינה עולה לכדי פגם מהותי בעיכוב ולכדי רשלנות ואינה מצדיקה הטלת חבות. כבר נפסק שלא כל טעות שנעשתה ב"זמן אמת" על ידי המשטרה מהווה הפרה של חובת זהירות או התרשלות.
משנמצא, כי מעצרו של התובע היה כדין, אין לקבל את טענת התובע ששימוש השוטרים בכוח לצורך מעצרו מהווה תקיפה והוא היה רשאי להתנגד למעצרו.
באשר לשימוש במכשיר הטייזר, הופרה חובת האזהרה לפני עשיית שימוש במכשיר הטייזר בשני מצבי השימוש (חובת אזהרה כפולה) והשוטרים לא פעלו בזהירות הראויה לבדיקה האם חיצי הטייזר שנורו נותרו בגופו של התובע ולמתן עזרה מהירה להוצאתם, ולהטיל אחריות שילוחית על הנתבעים בגין כך. אין להטיל אחריות ישירה על הנתבעים, לרבות בגין הפרות אלה. השוטר אביאל אישר בחקירתו הנגדית כי הוא הכיר את נוהל הפעלת המכשיר ואת חובת האזהרה הקבועה בו. יתר הטענות לגבי התנהלות השוטרים, המעצר, העיכוב ואמצעי המעצר דינן להידחות.
התנהגותו של התובע תרמה תרומה משמעותית להתפתחות האירוע ולהסלמתו. התובע התנגד לעיכוב, לא נשמע להוראות השוטרים לצאת מהרכב ולהתלוות אליהם לתחנת המשטרה גם כשנאמר לו שהוא עצור והמשיך להתנגד אקטיבית למעצרו גם כשהיה מחוץ לרכב והתנגדות התובע למעצר הובילה לשימוש השוטרים בכוח פיזי ובטייזר כאמצעי לביצוע מעצרו. אשמו התורם של התובע ניכר, אך אינו אשם מכריע (או גורם גר מתערב כטענת הנתבעים) שיש בו לפטור את הנתבעים כליל מאחריות, ויש להעמידו בשים לב למכלול הנסיבות בשיעור של 50%. אשם תורם בשיעור זה יש לייחס לתובע גם בגין העיכוב בהוצאת חיצי הטייזר מגופו, משסירב לטיפול החובש בתחנת המשטרה.
באשר להתנהלות מח"ש וההחלטה על סגירת התיק, ההחלטה על סגירת התיק התקבלה במח"ש לאחר בחינת חומר החקירה ושקילת השיקולים הרלוונטיים ולא חרגה מהסביר. אין להטיל חבות על מח"ש למרות אי חקירת השוטרים ולזכות את התובע בפיצוי בגין כך. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [בתי-משפט] [רשויות מקומיות] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 40906-11-16 בניינים אושיות ונדל"ן 2010 בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל (שלום; חנה קלוגמן; 14/07/21) - 8 ע' |
| עו"ד: נמרוד תבור, מרדכי תגר, ויוי משולם קור |
נדחתה בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית. אין מדובר בתקיפת תוקפו וחוקיותו של אקט שלטוני, אלא בתביעה בה סעד ההשבה הינו הסעד העיקרי בתיק. טרוניותה של התובעת מופנית לנתבעות בטענה, כי הן פעלו בחוסר סמכות שעה שגבו את דמי הפיתוח.
בתי-משפט – סמכות – סמכות עניינית
בתי-משפט – סמכות – בית משפט אזרחי
רשויות מקומיות – גבייה – שלא כדין
.
בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית, אשר הוגשה ע"י הצד השלישי 2, עיריית תל אביב-יפו.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
יש לבחון האם מדובר בבקשה לשינוי הוראה מהוראות חוק העזר, שמא עסקינן בתובענה ה"מחופשת" להליך אזרחי שמטרתה לעקוף את מסלול "התקיפה הישירה" לפני הערכאה המינהלית.
במקרה דנן, הסעד המבוקש במסגרת התובענה הינו השבת תשלומים, וליתר דיוק דמי פיתוח, אשר שילמה התובעת לנתבעות ושניגבו ממנה על ידן, לטענתה, בחוסר סמכות ושלא כדין. בנוסף, היא תובעת מהנתבעות נזקים כספיים שנגרמו לה עקב אותה גבייה בלתי חוקית של תשלומים אלו ובשל עיכובים שנגרמו לה בחתימת חוזה המכר.
לא נמצא כי במסגרת התובענה דנן התובעת תוקפת את חוקיות חוקי העזר וחישובי העירייה לפיהם גבתה העירייה דמי פיתוח מהתובעת. התובעת שילמה דמי פיתוח לפי חוקי העזר וחישובי העירייה ותאגיד המים וללא כל מחאה. התובעת טוענת כי לעירייה סמכות לגבות סכומים אלה ע"פ חוק העזר העירוני. התובענה נסובה על גבייה לא חוקית מצד הנתבעות, אשר לטענת התובעת, חברו יחד כדי לגבות מהתובעת כספים הנטענים להיות דמי פיתוח ואשר הסמכות לגבייתם מוקנית ע"פ חוק לעירייה בלבד. לביהמ"ש האזרחי יש סמכות עניינית לדון בטענה לחוסר סמכות של רשויות לגביית תשלומים, וזאת כל עוד מדובר בשאלה אד-הוק, אשר אינה זולגת לתחומי המשפט המינהלי וקובעת בו מסמרות בעלי השלכה רוחבית.
נסיבותיה של הלכת אלפריח אינן רלבנטיות לענייננו, שעה שבמקרה דנן אין מדובר בתקיפת תוקפו וחוקיותו של אקט שלטוני, אלא בתביעה בה סעד ההשבה הינו הסעד העיקרי בתיק. טרוניותה של התובעת מופנית לנתבעות בטענה, כי הן פעלו בחוסר סמכות שעה שגבו את דמי הפיתוח. לביהמ"ש האזרחי סמכות לדון בטענה זו, ולכן יש לדחות את הבקשה |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [משפט חוקתי] [נזיקין] |
|
| תא"מ (תל אביב-יפו) 48482-11-19 ערן ורד נ' חנן פרידמן (שלום; משה תדמור ברנשטיין; 12/07/21) - 24 ע' |
| עו"ד: אסף דרעי, ל. בר-שלום, א. רוזנפלד, יוסי צדוק |
בית המשפט דחה תביעות הדדיות בקשר עם אירוע מחאה נגד מנכ"לית בנק לאומי ומספר עובדים שהתלוו אליה. התביעה העיקרית שהגיש התובע – שהשתתף במחאה, בעילה שנסמכת על הטענה להגשת תלונה כוזבת למשטרה, והגשת כתב אישום נגדו ברשלנות שבסופו של יום בוטל – נדחתה. גם התביעה שכנגד שהגיש הנתבע 1 נגד התובע – בגין נזק שנגרם לו לטענתו בכליאת שווא ובפגיעה בפרטיות – נדחתה.
משפט חוקתי – זכויות הפרט – חופש הביטוי
נזיקין – עוולות – רשלנות
נזיקין – עוולות – נגישה
נזיקין – עוולות – פגיעה בפרטיות
נזיקין – רשלנות – קשר סיבתי
נזיקין – אחריות – משטרה
.
בית המשפט נדרש לתביעה ותביעה שכנגד, שבמהותן טוענות הדדית לנזק כללי בגין טרדה או ביטול זמן ועגמת נפש של פרטים משני צידי המתרס בחכוך שנוצר באירוע מחאה חברתית או בעקבותיו. מדובר באירוע מחאה של פעילים בהתארגנות חברתית המכנה עצמה 'באים לבנקאים' לגבי המדיניות ופעולות נטענות של בנק לאומי בהתגודדות וצעקות מול מנכ"לית בנק לאומי באותו הזמן, ומספר עובדים מהבנק שהתלוו אליה. התובע משתייך לקבוצת 'באים לבנקאים' והנתבע 1, שהיה במועד הרלוונטי היועץ המשפטי של הבנק, היה מעובדי הבנק שליוו את המנכ"לית במהלך האירוע.
.
בית המשפט דחה את שתי התביעות ופסק כלהלן:
הדיווח של הנתבע 1 למוקדנית המשטרה וגרסת הודעתו במשטרה וחקירתו בבית המשפט נתמכים ומסתייעים ממה שעולה מעיון בתמונות והסרטונים מהשטח והעדויות האחרות.
לא הוכחה פעולה מכוונת מצד הנתבע 1. גם אם הנתבע 1 טעה משמעותית בכמות האנשים שמסר שהוא מעריך שנמצאת בחניון, או בכמות הניידות שהעריך שנדרשות, לא די בכך להוות בסיס לעילה של מעשה מכוון הנטענת בענייננו. לנתבע 1, אין ציפיות טכנית שטעות במספר האנשים שהוא מייחס למוחים הפעילים בחניון יוביל להגשת כתב אישום נגד התובע; ובעצם – גם נגד כל מי שנמצא בחניון.
יש לקבל את טענת הנתבע 1, שסוגיית הקשר הסיבתי לבדה משמיטה את הקרקע לתביעה הנדונה נגדו – בכל עילה שהיא.
התובע לא הרים את הנטל להוכיח התקיימותה של עילת הנגישה.
התביעה שכנגד איננה תביעה שהוגשה מטעם מנכ"לית הבנק. מדובר בתביעה בנזיקין שהוגשה מטעם הנתבע 1, שלמותר לציין לא ניתן משפטית ונורמטיבית להמחות לו עילה שאולי כן קמה לאדם אחר באותן נסיבות.
בנסיבות ענייננו לא הורם הנטל להוכיח כליאת שווא. הייתה הטרדה מצד הפעילים שיכול שנחזתה מאיימת, היה עיכוב של הרכב, אך לא הוכח שהייתה שלילת חירות מוחלטת.
האינטרס בפעילות העמדה לדין של חשוד בעבירה פלילית הוא של הציבור כולו. העמדת התובע בענייננו לדין בגין חלקו באירוע לא חרגה ממתחם הסבירות הנזיקי. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [עונשין] |
|
| ת"פ (כפר סבא) 35979-05-20 מדינת ישראל נ' שני וולף (שלום; אילה אורן; 12/07/21) - 18 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט הרשיע את הנאשמת בעבירה של אי נקיטת צעדי זהירות בחיה. הנאשמת לא נקטה אמצעי זהירות סבירים למניעת הסיכון מהכלבים, ולא זו בלבד שיצרה סיכון במחדלה הממשי, אלא שכלבה נשך את המתלונן וגרם לו לחבלה שאין להקל בה ראש.
עונשין – עבירות – אי נקיטת זהירות בחיה
.
עמדה להכרעה השאלה, האם כלבה של הנאשמת נשך את המתלונן בעת שרץ האחרון בפארק בהוד השרון. ככל שכך, האם התרשלה הנאשמת בשמירה על כלבה עד כדי ביצוע עבירה של אי נקיטת צעדי זהירות בחיה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
כלביה של הנאשמת ששוטטו בפארק באופן חופשי, אף אם בקירבה יחסית לנאשמת (אך לא בצמוד לה). אחד מהכלבים – הנושך, הוא כלב רועה מעורב גדול למדי. גם אם התנהגותם של הכלבים בעבר לא לימדה כי הם תוקפניים, ואף שהם מאולפים ברמה גבוהה, מדובר בבעלי חיים ולא ב"רובוטים מתוכנתים". ולכן האדם הסביר יצפה כי יגיבו לסכנה בתוקפנות, שכן זהו דחף חייתי-בסיסי.
פרט לאופיים ומזגם של הכלבים, על "בעל כלבים סביר", לעמוד על מכלול הנסיבות שעלולות ליצור סיכון, ומכאן חובת הזהירות המושגית והקונקרטית המבוססת בראש ובראשונה על החובה החקוקה לכבול כלב ברצועה בכל מקום במרחב הציבורי – ולא בכדי.
משאיפשרה הנאשמת לשלושת כלביה (או שניים) לשוטט באופן חופשי בשטח פתוח בו משוטטים גם בעלי חיים אחרים, חלקם "כלבי בר" (כפי שהעידה); ילדים ומבוגרים (חלקם מתאמנים באימוני כושר וריצה) – הקימה הנאשמת במחדלה "סכנה מסתברת" מהכלבים כלפי הסביבה, בעת ש"בעל כלבים סביר" היה צופה אותה.
יישום הסוגיות המשפטיות אל מול עובדות המקרה מובילות למסקנה, כי הנאשמת ביצעה את העבירה המיוחסת לה משום שלא נקטה אמצעי זהירות סבירים למניעת הסיכון מהכלבים, ולא זו בלבד שיצרה סיכון במחדלה הממשי, אלא שכלבה נשך את המתלונן וגרם לו לחבלה שאין להקל בה ראש. אשר על כן, יש להרשיע את הנאשמת בעבירה של אי נקיטת צעדי זהירות בחיה, לפי סעיף 338(א)(6) לחוק העונשין. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [חדלות פירעון] [פשיטת רגל] |
|
| חדל"פ (ירושלים) 30971-04-20 פנחס מתתיהו קסטלניץ נ' אורן יעקבלביץ (שלום; חוי טוקר; 09/07/21) - 7 ע' |
| עו"ד: קרן בר יהודה, בת אל עוזרי, אסתר נויה בשיר |
התקבלה בקשת המבקשים (היחידים) לאפשר להם לחזור מבקשתם למתן צו לפתיחה בהליכים ולהורות על ביטול ההליך.
חדלות פירעון – חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי התשע`ח-2018 – ביטול צו לפתיחת הליכים
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – ביטולם
.
בקשת המבקשים (היחידים) לאפשר להם לחזור מבקשתם למתן צו לפתיחה בהליכים ולהורות על ביטול ההליך.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
דרך המלך להגעה להסדר עם נושים הינה בדרכים הקבועות לכך בדין. מעת שהושג הסדר עם נושים שלא בדרכים הקבועות לכך בדין, עשוי הדבר להשפיע, בין היתר, על השאלה האם ההליך יבוטל בשל ניצול לרעה או יינתן הפטר.
סעיף 19 לפקודת פשיטת הרגל קבע הוראה מפורשת בעניין סמכותו של בית המשפט להתיר חזרה מבקשה שהוגשה. אין הוראה מקבילה בחוק חדלות פירעון, ואולם, היעדרו של הסעיף אינו מעיד על הסדר שלילי, אלא על תחולה של הדין הכללי על העניין. סמכותו של בית המשפט להורות על הפסקת תובענה קבועה בתקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2019, החלות על הליכים לפי חוק חדלות פירעון בהתאם לתקנה 2(א) לתקנות חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ט-2019, ובלבד שההליך והבקשה לחזרה ממנו הם בתום לב.
בנסיבות הספציפיות של מקרה זה, ההסדרים, אף שנערכו מחוץ להליך ובניגוד למתווה הקבוע בחוק, נעשו על ידי עמותה צד ג' שאינה מטעם היחידים, דהיינו, שלא קם חשש כי הכספים ששולמו לנושים הינם כספים של היחידים שהועלמו מהקופה. כמו כן, הנושים הגיעו להסדרים בעיניים פקוחות, כאשר כל המידע היה גלוי וידוע בפניהם. לפיכך, אף שהגעה להסדר מחוץ להליך הינה כשלעצמה פעולה שעשויה לעלות לכדי חוסר תום לב וניצול לרעה של ההליך, בית המשפט לא שוכנע שכך הם פני הדברים בנסיבות שלפנינו שבהן ההגעה להסדר עם הנושים נעשתה על ידי עמותה שמסייעת לנזקקים, וטענת היחידים כי לא היה להם כל קשר להסדרים אלו לא נסתרה.
בית המשפט הורה על ביטול ההליך בעניינם של היחידים. בית המשפט העמיד את הוצאות הנאמן בגין ניהול שני ההליכים על סך של 12,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [דיון אזרחי] |
|
| ת"א (חיפה) 57453-10-19 דורון סער נ' י. כוכב ובניו בניה בע"מ (שלום; אביגיל זכריה; 07/07/21) - 10 ע' |
| עו"ד: רייכמן, זיגמן |
נדונה בקשה לתיקון כתב התביעה שהוגשה לאחר כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. נקבע כי יש להתיר את התיקון במתכונת מצומצמת בלבד ועל פי ההנחיות שיינתנו בהחלטה זו. זאת מכוח שיקול הדעת הרחב המוקנה לבית המשפט האמון על ייעול ההליך ואופן בירורו וחובתו לדאוג לניצול הזמן השיפוטי לטובת כל המתדיינים.
דיון אזרחי – תיקון כתבי-טענות – תיקון כתב-תביעה
דיון אזרחי – כתב-תביעה – תיקון
דיון אזרחי – סדר הדין – תקנות סדר הדין האזרחי, התשע`ט-2018
.
בקשה לתיקון כתב התביעה שהוגשה לאחר כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
תקנה 46(א) לתקנות סד"א החדשות מורה כי: "בית המשפט רשאי בכל עת להורות כי יתוקן על עניין בכתב טענות או כי יצורף בעל דין או יימחק שמו של בעל דין מכתב התביעה, לשם קיומו של הליך שיפוטי ראוי והוגן, תוך התחשבות, בין השאר, בהתנהלותו של מבקש התיקון, השלב הדיוני שבו מוגשת בהבקשה, והמטרה שהתיקון המבוקש צפוי להשיג".
התקנות החדשות אינן מאיינות את הפסיקה רבת השנים שניתנה על בסיס התקנות הישנות, וחלקן אף אימצו את רוח הפסיקה אל תוך לשון החיקוק. עם זאת, יש לתת משקל מתאים לעקרונות היסוד של התקנות החדשות המעמידים במרכז את הצורך בקיומו של הליך שיפוטי ראוי והוגן והאחריות המוטלת על בית המשפט לפעול להגשמת תכליות אלה באופן יעיל, שוויוני וצודק.
על אף חילופי המותבים בתיק, מכתבי הטענות והפרוטוקול עולה בבירור כי כוונת בית המשפט בהתירו הגשת בקשה לתיקון כתב התביעה הייתה לפשט את ההליך ולייעלו, וזאת נוכח הסכמת התובע בעצמו לכך שחלק מהסעדים שצוינו על ידו אינם מצויים בסמכותו העניינית של בית משפט זה. חרף זאת, והגם שלכאורה נוסח כתב התביעה המתוקן היה אמור לשקף צמצום של כתב התביעה המקורי ושל הטענות הכלולות בו, נמצא כי ניסוח כתב התביעה שתיקונו מתבקש ככזה החוזר בעיקרו על האמור בכתב התביעה המקורי ללא התאמת הטיעון העובדתי לשינוי הטיעון המשפטי, ומבלי שישתקף צמצום משמעותי בטענות העובדתיות ככל שהן אינן רלבנטיות עוד למחלוקת.
אין מקום להיעתר לבקשה כפי שהוגשה ויש להתיר את התיקון במתכונת מצומצמת בלבד ועל פי ההנחיות שיינתנו בהחלטה זו. זאת מכוח שיקול הדעת הרחב המוקנה לבית המשפט האמון על ייעול ההליך ואופן בירורו וחובתו לדאוג לניצול הזמן השיפוטי לטובת כל המתדיינים. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 27 [בוררות] |
|
| ת"ב (חדרה) 39363-12-20 י.ת נ' א.ת (משפחה; יפעת שקדי שץ; 13/07/21) - 8 ע' |
| עו"ד: שגיא, בודה |
ביהמ"ש דחה את בקשת הנתבע לעיכוב ההליכים בהתאם לסעיף 5 לחוק הבוררות וקיבל באופן חלקי את תביעת התובע לאכיפת פסק בוררות אשר קבע בין היתר, את זכאותו של התובע במחצית הזכויות בנכס מקרקעין.
בוררות – עיכוב הליכים – הימנעות ממנו
בוררות – פסק בורר – תביעה על-פי הפסק
.
תביעה לאכיפת פסק בוררות אשר קבע בין היתר, את זכאותו של התובע במחצית הזכויות בנכס מקרקעין. כשלטענת התובע, הדרך היעילה לעשות כן היא באמצעות מינוי כונס נכסים. ומנגד בקשת הנתבע לעיכוב ההליכים בהתאם לסעיף 5 לחוק הבוררות.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את הבקשה לעיכוב הליכים וקיבל את התביעה באופן חלקי מהטעמים הבאים:
בהתאם להוראות חוק הבוררות והפסיקה, לביהמ"ש שיקול דעת האם להיענות לבקשה לעכב את ההליכים בפניו משום שנערך הסכם בוררות בין הצדדים, או לסרב לה ולהמשיך לדון בתביעה, למרות ההסכם. בין היתר, אחד השיקולים שבוחן ביהמ"ש בהתייחס לבקשה לעיכוב הליכים היא האם יש מה לעכב; כלומר, אם הבוררות טרם הסתיימה. הסתיימה הבוררות - אין עוד טעם בעיכוב ההליכים, והבקשה המתאימה במקרה כזה תהיה בקשה לדחיית התביעה עקב מעשה בית דין. נטיית ביהמ"ש היא לעכב הליכים ולתת תוקף להסכמי הבוררות, אלא אם כן קיים "טעם מיוחד" שלא לעכבם, כאשר הנטל להוכחת התקיימותו של טעם מיוחד שלא לעכב הליכים מוטל על הטוען אותו.
בהתאם להוראת סעיף 39 לחוק הבוררות צד לפסק בוררות רשאי לממש את זכויותיו הנובעות מהפסק על דרך של הגשת תביעה בעילת הפסק עצמו. באופן זה, התובענה על יסוד הפסק מנותקת מן העילה המקורית ואם יש לצד שכנגד טענות כלפיי החייב, יוכל להשמיען לפני ביהמ"ש המברר את התובענה הנוספת.
ביהמ"ש העליון קבע כי מהוראות סעיפים 21 ו-39 לחוק הבוררות נלמדים שלושה עיקרים: "א. כי פסק בורר ניתן להוצאה לפועל כפסק דין של בימ"ש. ב. כי בפסק בורר ניתן לעשות כל שימוש אחר שפסק דין של בימ"ש יכול לשמש ו-ג. כי כל ההוראות בענין מעשה בית דין חלות על פסק בורר באותה מידה שהם חלים על פסק דין של בימ"ש". ביהמ"ש הוסיף והבהיר, כי על מנת להגיש תביעה לביהמ"ש על פי פסק הבוררות שאושר נדרשת סיבה טובה, שאלמלא כן תהווה הגשת התביעה שימוש לרעה בהליכי המשפט.
עוד נפסק כי משעה שאושר פסק הבורר, דינו - פרט לערעור - כדין פסק דין של בימ"ש וכי הוראות סעיף 23 לחוק הבוררות בכל הנוגע לאישור פסק הבוררות נועדו לאפשר הבאת הפסק לדרגת בר אכיפה בהוצאה לפועל.
עוד נקבע בעניין זה, כי אין מניעה להגיש תביעה חדשה על יסוד עילת פסק הבורר אם קיים צידוק מיוחד לכך משום הפסק אינו ניתן לביצוע בהוצאה לפועל. ביהמ"ש הוסיף וקבע, כי על התובעים שהגישו תביעה בעילת הפסק "להראות, כי לא ניתן לאכוף ביצועו של הפסק בהוצאה לפועל או בהליכי ביזיון בימ"ש או כי מתעוררים קשיים מיוחדים בקשר לכך".
ביישום הוראות החוק וההלכות לעיל על ענייננו, הוחלט לדחות את הבקשה לעכב את ההליך ולקבל את התביעה באופן חלקי.
ראשית, בימה"ש דוחה את טענת הנתבע, כי הסעד הנתבע בהליך זה לעניין מינוי כונס נכסים מהווה הרחבה של הסעד שניתן על ידי הבורר. מדובר בסעד שנועד לאכוף ולבצע את פסק הבורר והוא אינו הרחבה של הקביעה בפסק הבורר ביחס לזכויות התובע בנכס; שנית, בהתייחס לטענותיו של הנתבע ביחס למחלוקות בכל הנוגע לזהות הגורם שיישא בחיובים הנובעים מהעברת הזכויות בנכס: למעשה לא קיימת בנקודה זו מחלוקת בין הצדדים שכן טרם הושת חיוב כלשהו. גם אם תתעורר מחלוקת בענין זה, מדובר במחלוקת הנוגעת לאופן ביצוע פסק הבורר ולא מחלוקת שנכנסת בגדרה של ההסכמה להפנות את הסכסוך לבוררות. שכן לשון הסכם הבוררות מתייחסת לסכסוכים הקיימים במועד חתימת ההסכם. גם אם היה נמצא כי מדובר במחלוקת שהוסכם לגביה שתתברר במסגרת הבוררות (וכאמור, לא ניתן להסיק זאת מלשון הסכם הבוררות), הליך הבוררות המורכב; משך הזמן בו מתנהלים ההליכים; ההליכים שנדרשו עד לנקודת זמן זו; משך הזמן שחלף ממועד אישור פסק הבוררות וטיבה של מחלוקת אפשרית ביחס לביצוע פסק הבורר - מהווים "טעם מיוחד" המצדיק קביעה שהענין לא יעוכב בשל הליך בוררות, כפי שמאפשרות הוראות סעיף 5(ג) לחוק הבוררות. לפיכך ביהמ"ש דוחה את הבקשה לעכב את ההליך כאן.
משנדחתה הבקשה לעכב את ההליך; משהובהר בדיון, כי הצדדים אינם חלוקים ביחס לחלוקת הזכויות בנכס אלא רק לגבי הביצוע; משהובהר שאין התנגדות להעברת הזכויות בהתאם לפסק הבוררות ומשלא הועלו טענות ביחס לעצם רישום הזכויות ופירוק השיתוף בנכס - אין למעשה טענות שיש צורך לברר כעת ואין מחלוקות שנדרש להכריע בהן עתה ויש לפעול להסדיר את ביצועו של פסק הבוררות.
ביהמ"ש שקל האם יש הצדקה לנהל את ביצוע פסק הבוררות במסגרת הליך בביהמ"ש אולם מאחר ומדובר בביצוע של הוראה בפסק דין המקנה זכויות בנכס מקרקעין (שלא בנסיבות המפורטות בסעיף 7 לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה), לא נמצא כי קיים צידוק מיוחד, מורכבות יוצאת דופן או נסיבות מיוחדות המצדיקות ביצוע פסק דין שלא על ידי רשות האכיפה והגבייה שנועדה להוציא פסקי דין לפועל.
בהתאם, ביהמ"ש מקבל את התביעה בכל הנוגע לסעד המבוקש של אכיפת פסק הבוררות ומורה על ביצוע אכיפת פסק הבוררות בהליכי הוצאה לפועל בכל דרך שיקבע רשם ההוצאה לפועל, לרבות באמצעות מינוי כונס נכסים, בהתאם לשיקול דעתו וסמכויותיו. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [כשרות משפטית ואפוטרופסות] |
|
| א"פ (תל אביב-יפו) 42296-10-20 מ.מ.ש.ב נ' ש.פ (משפחה; שמואל בר יוסף; 10/05/21) - 13 ע' |
| עו"ד: צ. סמוכה, ק. פילוסוף, מ. בר-און, ר. בן-צור |
בית המשפט הורה, כי למבקשת, אשתו של המשיב 1, שאיננה מתגוררת עמו משך כשמונה שנים, אין מעמד לעתור לביטול האפוטרופסית שמונתה לו.
כשרות משפטית ואפוטרופסות – אפוטרופוס – חובותיו
כשרות משפטית ואפוטרופסות – אפוטרופוס – לחסוי
.
האם יש למבקשת, אשתו של המשיב 1, שאיננה מתגוררת עמו משך כשמונה שנים, מעמד לעתור לביטול האפוטרופסית שמונתה לו, ולעתור לביטול הסכמים שנכרתו בשמו ואושרו על ידי בית המשפט. המבקשת תומכת את מעמדה כ׳מעוניינת בדבר׳ בשתי יתדות: האחת, מעמדה כיורשת פוטנציאלית של המשיב. השנייה, היותה אשתו המעוניינת בטובתו.
.
בית המשפט דחה את העתירה ופסק כלהלן:
לא כל אדם רשאי להמריץ את בית המשפט לתת הוראות לאפוטרופוס, אלא רק ׳מעוניין בדבר׳. מהותו של ה׳דבר׳ היא עניין הנוגע למילוי תפקידיו של האפוטרופוס.
במקרה זה, לא מדובר באחד מאותם מקרים חריגים, בהם ראוי להכיר ב׳יורש פוטנציאלי׳ כצד רלוונטי להליך, שעה שהסבירות להתממשות אותה ירושה פוטנציאלית רחוקה מלהיות קרובה לוודאי. זאת ועוד, גם אילו הוכרה המבקשת כ׳יורשת פוטנציאלית׳ לא היה בכך כדי להקנות לה זכות קנויה להיות צד להליך הסדור של אישור ההסכם, קל וחומר כדי לבטלו בדיעבד.
הטענה לפיה המבקשת היא אשתו של המשיב המעוניינת בטובתו, ועניין זה הוא המניע אותה לפנות לבית המשפט בבקשה למתן הוראות, איננה תמת לב. המבקשת היא עדיין אשתו של המשיב שעה שהשניים לא התגרשו. ברם, העובדות שאינן שנויות במחלוקת מצביעות בבירור על כך, שאין בין המבקשת לבין המשיב ולא כלום משך כשמונה שנים. מדובר בנתק שתחילתו בתלונה של המבקשת נגד המשיב שהובילה להרחקתו מדירת המגורים, המשכו בהתפטרות מתפקיד האפוטרופסית של המשיב ובנקיטת הליך מזונות נגדו, וסופו במסקנת המבקשת, לפיה אין טעם לקשר עם המשיב. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|