|
תוכן העניינים
| עליון |
| 1 [בריאות] [פרשנות] [משפט חוקתי] |
 |
| דנג"ץ 5120-18 נשים קוראות ללדת למען חופש בחירה בלידה נ' מדינת ישראל (עליון; נ' הנדל, י' עמית, נ' סולברג, ד' ברק ארז, י' אלרון, ע' גרוסקופף, א' חיות; 21/07/21) - 83 ע' |
בימ"ש פסק, בדעת רוב, כי מרכזי לידה טבעית אינם "בתי חולים" כמובנם בפקודת בריאות העם, ומשכך אין למשרד הבריאות סמכות לאסור על הפעלתם מכוח ההוראה הדורשת הפעלת בית חולים ברישיון; עוד נפסק בדעת רוב כי עד שמשרד הבריאות יגבש הנחיות קונקרטיות לאסדרת מרכזי הלידה הטבעית (או עד שתתקבל חקיקה בנושא), יחולו על מרכזים אלה הוראות חוזר משרד הבריאות בעניין לידות בית.
 בריאות – בתי חולים – רישוי
פרשנות – מונחים – טיפול רפואי
משפט חוקתי – זכויות הפרט – אוטונומיה של הפרט |
|
|
|
|
|
| 4 [חברות] [פשיטת רגל] |
|
| ע"א 1167-20 עו"ד עובדיה כהן נ' חברת יצחק י. גליק בע"מ (עליון; נ' הנדל, ע' ברון, י' אלרון; 21/07/21) - 12 ע' |
בפסק דין של בימ"ש המחוזי התקבל ערעור המשיבה 1 על החלטת המערער-מפרק חברת אופסט, בתביעת חוב שהגישה משיבה 1 נגד אופסט, כך שתביעת החוב התקבלה בחלקה, תחת דחייתה. אלא שפסק דין בתביעה אזרחית שהגישה משיבה 1 נגד חברת אופסט בוטל על רקע פגם מהותי שנפל בהליך, ולכן המפרק לא היה כפוף לקביעותיו, ומשיבה 1 נמנעה מלהגיש ראיות מעבר לפסק הדין האמור, ולא נמצאו עובדות שניתן היה לבסס עליהן את קבלת תביעת החוב. לפיכך, גם אם תתקבל בקשת משיבה 1 להארכת מועד להגשת התביעה, דינה להידחות לגופה בהעדר הוכחה בפני המפרק.
חברות – פירוק – תביעת חוב
פשיטת רגל – תביעת חוב – הארכת מועד להגשתה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| עבודה ארצי |
|
|
| מחוזי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| שלום |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| עבודה אזורי |
|
|
| משפחה |
|
|
|
|
| ועדות ערר - תכנון ובנייה |
|
|
| המפקח על המקרקעין |
|
|
| תעבורה |
|
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
| עליון |
| 1 [בריאות] [פרשנות] [משפט חוקתי] |
|
| דנג"ץ 5120-18 נשים קוראות ללדת למען חופש בחירה בלידה נ' מדינת ישראל (עליון; נ' הנדל, י' עמית, נ' סולברג, ד' ברק ארז, י' אלרון, ע' גרוסקופף, א' חיות; 21/07/21) - 83 ע' |
| עו"ד: רנאד עיד, סיון דגן, גרי קופלוביץ, גלי אופינסקי, יצחק אנידג'ר |
בימ"ש פסק, בדעת רוב, כי מרכזי לידה טבעית אינם "בתי חולים" כמובנם בפקודת בריאות העם, ומשכך אין למשרד הבריאות סמכות לאסור על הפעלתם מכוח ההוראה הדורשת הפעלת בית חולים ברישיון; עוד נפסק בדעת רוב כי עד שמשרד הבריאות יגבש הנחיות קונקרטיות לאסדרת מרכזי הלידה הטבעית (או עד שתתקבל חקיקה בנושא), יחולו על מרכזים אלה הוראות חוזר משרד הבריאות בעניין לידות בית.
בריאות – בתי חולים – רישוי
פרשנות – מונחים – טיפול רפואי
משפט חוקתי – זכויות הפרט – אוטונומיה של הפרט
.
הדיון נסב אודות השאלה האם משרד הבריאות מוסמך לאסור על פעילותם של מקומות המכונים "מרכזי לידה טבעית" בתוקף הסמכות שהוענקה לו בתחום רישוי בתי חולים; במילים אחרות האם מרכז לידה טבעית הוא "בית חולים" לפי סעיף 24 לפקודת בריאות העם, ולכן חייב לקבל רישיון ממשרד הבריאות על מנת לפעול. דיון זה נערך על רקע פסק דין מושא הדיון הנוסף דנן בו דעת הרוב קבעה כי החלטת משרד הבריאות שלא לאפשר את פעילותם של מרכזי לידה טבעית ניתנה בסמכות, ואילו דעת המיעוט סברה כי פקודת בריאות העם אינה מחייבת מרכזי לידה טבעית בהליכי רישוי כבית חולים, ולכן אין למשרד הבריאות סמכות לדרוש זאת מהם.
.
בית המשפט העליון קיבל בדעת רוב את הדיון הנוסף ופסק כי:
השופטת ברק-ארז ציינה כי השאלה היא האם מרכזי לידה טבעית מחויבים ברישוי כ"בתי חולים" לפי סעיף 24 לפקודת בריאות העם. לפיכך יש להכריע בשאלת הסמכות. התשובה לסוגיית הסמכות מצויה במענה לשאלה האם מרכז לידה טבעית - מקום שבו מקבלות נשים סיוע בתהליך הלידה - הוא "בית חולים". זאת, על רקע סמכות משרד הבריאות לאשר הקמת בתי חולים בישראל. סעיף 24(ב) לפקודה מונה שני תנאים מצטברים העומדים ביסוד הגדרתו של מוסד כ"בית חולים". ראשית, זה אמור להיות מוסד שבפעילותו השוטפת מקבל אנשים חולים או נשים יולדות. שנית, אלה אמורים להגיע אליו על מנת לקבל טיפול רפואי. אין ספק שמרכז לידה טבעית הוא "מקום" שמיועד "לקבלת נשים יולדות", ולפיכך הוא מקיים את התנאי הראשון להגדרה. השאלה היא האם הוא מקיים את התנאי השני במובן זה שהוא פועל "כדי לטפל באנשים טיפול רפואי". השופטת ברק-ארז סברה כי הפעילות במרכזי הלידה הטבעית אינה בגדר "טיפול רפואי" וקבע כי משרד הבריאות אינו מוסמך להורות על סגירת מרכזי לידה טבעית בשל כך שאלה אינם מחזיקים ברישיון לפעול כבית חולים, בכפוף להקפדה על כל הוראות הדין האחרות הנוגעות לרגולציה של טיפול ביולדות. השופטת ברק-ארז קבעה עוד, כי עד שיקבע משרד הבריאות הנחיות קונקרטיות לאסדרת מרכזי הלידה הטבעית (או עד שתתקבל חקיקה בנושא), יחולו על מרכזים אלה הוראות חוזר לידות בית.
השופט אלרון סבר כי פקודת בריאות העם מספקת הסמכה מתאימה להחלת האסדרה החלה על בתי חולים גם על מרכזי לידה טבעית וכי משרד הבריאות לא חרג מסמכותו כאשר התנה את פעילות מרכזי הלידה שהפעילות המבקשות בקבלת אישור הקמה של בית חולים ורישום מתאים; השופט אלרון ציין כי אף אם היה סבור כי פקודת בריאות העם אכן מספקת הסמכה מתאימה להחלת האסדרה החלה על בתי חולים גם על מרכזי לידה טבעית, יש להותיר למשיבים פרק זמן לקביעת אסדרה מתאימה, ולהימנע מלהחיל באופן אוטומטי את האסדרה החלה לגבי לידות בית.
השופט סולברג סבר כי מרכזי לידה טבעית מחויבים ברישוי כ"בתי חולים" לפי סעיף 24 לפקודת בריאות העם, אם וכאשר מתקיימים שני תנאי סעיף 24(ב), והוסיף תנאי נוסף - אשפוז רפואי; השופט עמית ציין כי השאלה אם מרכז לידה טבעית הוא בית חולים, שאז חל סעיף 24א(1) לפקודה לפיו לא יקים אדם בית חולים אלא אם כן קיבל אישור לכך, מראש, מאת המנהל, היא שאלה משפטית שעניינה פרשנות הגדרת "בית חולים" וקבע כי אין להחיל הגדרה זו על מרכזי לידה טבעית. לדעתו אם המחוקק סבור כי יש לאסור פעולתם של מרכזים אלה, בידיו לשנות את החוק.
השופט גרוסקופף חזר על דעת המיעוט אותה הביע בפסק הדין נשוא הדיון המוסף בציינו כי פקודת בריאות העם אינה מורה כי המוסד היחידי בו ניתן לקבל יולדות לצורך ״לידה טבעית״ חייב להיות ״בית חולים״. כנגזר מכך, עמדת משרד הבריאות, המחייבת מרכזי לידה טבעית בהליכי רישוי כבית חולים, דינה להתבטל. השופט גרוסקופף ציין כי על משרד הבריאות לקבוע נוהל מנחה המסדיר את פעילותם של מרכזי הלידה הטבעית. לעת הזו, כל עוד לא נקבעה אסדרה פרטנית כאמור, יש להחיל על מיילדות ורופאים הפועלים במסגרת מרכזי לידה טבעית את הוראות חוזר לידות בית.
השופט הנדל הסכים לקביעת השופטת ברק-ארז, לפיה אין בסיס בדין לקביעה כי מרכזי לידה טבעית הם "בתי חולים", אך לא הסכים לקביעתה בדבר אפשרותם של מרכזי הלידה הטבעית לפעול באופן מיידי וללא אסדרה מתאימה, מלבד ההוראות החלות על לידות בית. לדעתו התנאי שקובעת הפקודה להפעלת המרכזים-המרפאות הוא רישום ועמידה בתנאים שיקבע המנהל, ולא ניתן להפעילם קודם לכן, ולכן על הגורם המוסמך לקיים דיון בנושא, תוך הכרעה האם וכיצד יכולים מרכזי הלידה הטבעית לפעול.
הנשיאה חיות קבעה כי מרכזי הלידה הטבעית נועדו ללוות את היולדות, לתמוך בהן ולסייע להן לעבור את חוויית הלידה באופן שונה מזה שצפוי להן תחת פיקוח רפואי בבית חולים. אף שגורמים רפואיים עשויים להימצא במרכז לידה טבעית, ואף שלעתים תתבצענה בו פעולות רפואיות, מדובר במוסד שרחוק מלהיות "בית חולים". על כן, לדעת הנשיאה חיות, ככל שהמשיבים סבורים כי יש צורך להסדיר את פעילותם של מרכזים אלו, סעיף 24(ב) לפקודה איננו מבסס את סמכותם לעשות כן. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [עונשין] [ראיות] [דיון פלילי] |
|
| ע"פ 6080-20 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; ד' ברק ארז, י' אלרון, א' חיות; 21/07/21) - 26 ע' |
| עו"ד: לינור בן אוליאל, אבי כהן, יפה זמיר, פרידה וול, תמי קלנברג |
ביהמ"ש העליון דחה ערעור של סב שהורשע בביצוע עבירות מין חמורות בשתי נכדותיו הקטינות בתדירות גבוהה ולאורך מספר שנים ונגזר עליו עונש הכולל 18 שנות מאסר לריצוי בפועל. במסגרת הדיון נדרש השופט אלרון, בין היתר, לשאלות הנוגעות למידת ההתערבות בממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית בתיקים הנסבים על עבירות מין.
עונשין – עבירות – עבירות מין במשפחה
ראיות – מהימנות – בחינתה על-ידי ערכאת הערעור
ראיות – עדות – קורבן עבירת מין
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין במשפחה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לחומרה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התערבות ערכאת ערעור
.
ערעור על הכרעת דין וגז"ד של בימ"ש מחוזי, בגדרם הורשע המערער בביצוע עבירות מין בשתי נכדותיו הקטינות בתדירות גבוהה ולאורך מספר שנים (לרבות ריבוי מעשי אינוס ומעשי סדום ב-א') ונגזרו עליו 18 שנות מאסר לריצוי בפועל, מאסר על תנאי, ופיצוי למתלוננות בסכום כולל של 190,000 ש"ח.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט י' אלרון בהסכמת הנשיאה א' חיות והשופטת ד' ברק-ארז) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
חלק הארי של טענות המערער מופנות כלפי ממצאי עובדה ומהימנות שקבע ביהמ"ש המחוזי. כידוע, הלכת אי התערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכה הדיונית מקבלת משנה תוקף כאשר עסקינן בנפגעות עבירות מין, כמו במקרה דנן.
ואולם, בפסיקה הושמעה ביקורת כי מכוח הכלל המצמצם את יכולתה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים כאלה, "זוכה" הערכאה הדיונית ל"חסינות" רבה יותר מהתערבות בממצאיה, בהשוואה לסוגים אחרים של עבירות, והתעוררה התהייה האם "הקלה ראייתית" שכזו אין בה כדי להעצים את החשש מפני הרשעות שווא.
השופט אלרון סבור כי יש לנקוט בנושא זה בגישת ביניים, שלפיה בתיקי עבירות מין יוענק משקל מיוחד להתרשמות הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מהעדים, ובד בבד תידרש קפדנות יתרה בבחינת המסקנות שאליהן הגיעה הערכאה הדיונית.
לעמדת השופט אלרון, אין זה מסוג המקרים המצדיקים התערבות בממצאי מהימנות שקבע ביהמ"ש המחוזי. ההרשעה מבוססת, בראש ובראשונה, על אימוץ גרסתן של המתלוננות ודחיית גרסתו של המערער. יתירה מזאת, אף שופט המיעוט הבהיר כי הוא שותף לקביעות המהימנות ביחס לעדויותיהם של המתלוננות ושל המערער. במילים אחרות, לא מדובר במקרה בו ההתרשמות מהעדים הובילה למסקנות סותרות, ולכן נקבע כי ההרשעה מבוססת ואין להתערב בה.
עם זאת, מחומר הראיות עולה כי קיימות תמיהות ובתיק התעוררו מספר סימני שאלה. ברם, לא נמצא כי בהצטברותם יש לעורר ספק סביר. מרבית טענותיו של המערער נדונו בביהמ"ש המחוזי, ונדחו על-ידי דעת הרוב (וחלקן אף על-ידי דעת המיעוט). בנסיבות אלו, אין המערער יכול להיבנות מהצבעה על אותן סתירות ופרכות שכבר זכו להתייחסותה המפורטת של הערכאה הדיונית וניתן להן מענה, בבואה לקבוע את ממצאי העובדה והמהימנות.
ויודגש, יכול שיוותרו סימני שאלה או "חורים ראייתיים" מסוימים לאחר עיבוד מכלול ראיות התביעה, ולעיתים אין בידו של ביהמ"ש לשחזר את כל פרטי האירועים שבמוקד כתב האישום. ועדיין, אין לומר כי קם בהכרח ספק סביר באשמה.
בענייננו, הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדויות של המתלוננות ושל בני המשפחה, והחיזוקים להם, מאפשרים מסקנה בדבר אשמת המערער מעבר לכל ספק סביר. ובמילים אחרות, על אף כי בתיק ישנן ראיות שמעוררות תמיהות, אין בהן כאמור כדי לבסס ספק סביר. מסקנה זו נתמכת, בין היתר, על רקע הימצאותם של הסברים מניחים את הדעת בחומר הראיות (בין היתר לתיאור איבר המין של המערער ע"י הנכדה והאפשרות להיכנס לבית המשפחה ללא מפתח), ואשר אותם ביסס ביהמ"ש המחוזי באופן מפורט ומנומק.
לא נמצא ממש בטענת המערער בדבר עלילה שנרקמה נגדו. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם האופן ההדרגתי שבו נחשפו האירועים. באופן דומה, טענות המערער בדבר אי היתכנות ביצוע המעשים, מחמת היעדר מפתח, מחמת ששהה בבית הכנסת, ומחמת חוסר תפקודו המיני – דינן להידחות. מדובר בטענות אשר נדחו כולן, אחת לאחת, בערכאה הדיונית, ומהוות נגזרת ישירה של מידת אי האמון שנתן ביהמ"ש המחוזי לדברי המערער.
אשר למחדלי החקירה להם טוען המערער, הוער כי אכן, החקירה המשטרתית לא נועדה אך ורק לאיסוף ראיות להרשעתו של חשוד, אלא לאיתור ראיות שיובילו לגילוי האמת העובדתית. עם זאת, לא כל מחדל בחקירה גורם בהכרח לזיכוי הנאשם. כאשר קיימת תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של הנאשם, אין בקיומם של מחדלי חקירה כשלעצמם כדי לגרום לזיכויו. במקרה דנן, המחדלים הנטענים, כל אחד לחוד וכולם יחד, לא קיפחו את הגנתו של המערער ואף אינם פוגמים ב"יש" הראייתי.
יחד עם זאת ביהמ"ש מוצא לציין לגנאי את ההתנהלות הלא מכבדת והחריגה של חוקרי המשטרה בתיק, אשר דרשו מהמערער לפשוט את בגדיו בפניהם על מנת לראות את מנגנון התותב ואף לצלמו, וזאת מבלי להביאו בפני רופא, וללא הסכמתו.
לבסוף נדחה הערעור על גזה"ד. לא נמצא כי המקרה דנא נופל בגדר במקרים החריגים המצדיקים התערבות בעונש שגזרה הערכאה הדיונית. העונש שנגזר על המערער תואם את מדיניות הענישה המקובלת והראויה בעבירות החמורות שבהן הורשע, תוך הדגשת חומרת המעשים ואופיים; הישנותן של הפגיעות המיניות והימשכותן על פני תקופה ארוכה; פגיעתו של המערער בשתי נכדותיו הקטינות, תוך ניצול גישתו החופשית לבית הנכדות, וקרבתו ההדוקה למשפחה כולה.
השופטת ד' ברק-ארז: הרשעתו של המערער מבוססת היטב בחומר הראיות, ועל כן ממילא אין צורך להידרש במקרה דנן לשאלות הנוגעות למידת ההתערבות בממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית בתיקים הנסבים על עבירות מין. עוד לגישתה, העונש שהושת על המערער הוא ראוי, גם מבלי שיובא בחשבון הכלל באשר לצמצום התערבותה של ערכאת הערעור בנושאים מסוג זה, המצדיק אף הוא את הותרתו על כנו.
הנשיאה א' חיות הצטרפה למסקנת השופט אלרון כי דין הערעור להידחות וזאת מן הטעמים שמנה בחוות-דעתו וכן להערות השופטת ברק-ארז. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [פשיטת רגל] [בתי-משפט] [חדלות פירעון] |
|
| ע"א 3823-21 מולי שימר נ' ארז חבר, עו"ד, נאמן (עליון; י' עמית, ד' מינץ, י' וילנר; 21/07/21) - 13 ע' |
| עו"ד: אילן שביט שטריקס |
בימ"ש דחה על הסף ערעור על החלטה בה נדחתה בקשת המערער להעברת משיב 1 מתפקידו כנאמן לנכסיו, ועל החלטה בה נדחתה בקשת המערער לעיון חוזר, בהעדר זכות ערעור; הערעור נדחה אף לגופו משהמערער לא הוכיח טענתו לפיה קשריו של הנאמן עם הנושה העיקרי עשויים להקים ניגוד עניינים בביצוע תפקידו, ולא נמצא כי נפל כל פגם בהחלטה כי אין מקום להורות על העברת הנאמן מתפקידו.
פשיטת רגל – נאמן – העברתו מתפקידו
בתי-משפט – ערעור – על החלטה אחרת
בתי-משפט – ערעור – ברשות
חדלות פירעון – חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי התשע`ח-2018 – מינוי נאמן
.
ערעור על החלטת בימ"ש המחוזי בגדרה נדחתה בקשת המערער להעברת משיב 1 מתפקידו כנאמן לנכסיו, ועל החלטה בה נדחתה בקשת המערער לעיון חוזר. עיקר טענת המערער היא כי משיב 1 מצוי בניגוד עניינים נוכח קשריו עם הבנק המשיב 2, שהוא הנושה העיקרי של המערער.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט מינץ ובהסכמת השופטים עמית ו-וילנר) דחה את הערעור ופסק כי:
החלטה הדוחה בקשה להעברת בעל תפקיד בהליך חדלות פירעון מתפקידו מהווה "החלטה אחרת" הטעונה רשות ערעור. (ודוק, סעיף 349(א)(2) לחוק חדלות פירעון (שלא חל בענייננו נוכח מועד פתיחת ההליך קמא) קובע כי החלטה בבקשה להפסקת כהונתו של נאמן מהווה פסק דין הנתון לערעור בזכות); החלטה הדוחה בקשה לעיון חוזר בהחלטה שיפוטית קודמת מהווה "החלטה אחרת" הטעונה רשות ערעור. לפיכך, לא עומדת למערער זכות ערעור על החלטות אלה, ודי בכך כדי לדחות את ערעורו על הסף.
בבחינת למעלה מן הצורך, נפסק כי דין הערעור להידחות אף לגופו. שיקול הדעת המוקנה לבית משפט של חדלות פירעון בעניינים הנוגעים לאופן ניהול ההליך הוא רחב, והתערבות ערכאת הערעור בו שמורה למקרים מיוחדים, שענייננו אינו נמנה עמם. בית משפט של חדלות פירעון רשאי להעביר נאמן מתפקידו ולמנות נאמן אחֵר תחתיו אם הוכח כי נפל בהתנהלותו פגם מהותי היורד לשורש העניין. אחת העילות האפשריות לכך היא כאשר הנאמן מצוי במצב של ניגוד עניינים אסור. ברם, העברת נאמן מתפקידו לא תיעשה בנקל ואין די בכך שניתן להצביע על ניגוד עניינים כלשהו כדי לפוסלו מלשמש בתפקידו. ייתכנו דרגות שונות של ניגוד עניינים ותחימת הגבול בין ניגוד עניינים שניתן להשלים עמו לבין ניגוד עניינים פסול, לעיתים אינה פשוטה.
אף שחוק חדלות פירעון אינו חל בענייננו, נסקרה סוגיית מינוי בעלי תפקידים בהליכי חדלות פירעון ובאשר לאפשרות להעבירם מתפקידם. צוין כי נאמן בהליכי חדלות פירעון המתנהלים מכוח החוק ימוּנה ככלל על ידי הממונה מתוך רשימת נאמנים שגובשה על ידי ועדה ציבורית, כדי לוודא שהנאמנים שימונו יהיו מומחים בחדלות פירעון. ככלל, אין ליחיד זכות או מעמד בכל הנוגע לקביעת זהות בעל התפקיד שימונה לנכסיו, ועל המבקש להחליף נאמן מחמת ניגוד עניינים מוטל להראות כי קיים ניגוד עניינים קונקרטי שהופך את הנאמן לבלתי כשיר למינוי או כי הנאמן אינו ממלא את תפקידו כראוי מחמת ניגוד העניינים. לצד זאת, בימ"ש לא ימהר להורות על העברת נאמן מתפקידו אלא על יסוד טעמים ממשיים, ואין בעובדה שבעל תפקיד מייצג נושה מסוים כדי להקים טענה לניגוד עניינים שבגינו יבוטל המינוי בייחוד כשמדובר בנושה שיזם את ההליך.
טרם חקיקת חוק חדלות פירעון נהוג היה למנות את בא כוח הנושה הגדול ביותר לנאמן בהליכי פשיטת רגל, בעיקר מטעמי יעילות. אמנם, ההחלטה בדבר זהות הנאמן בהליכי חדלות פירעון של יחיד לפי החוק מסורה לממונה, וליתר הגורמים בהליך אין זכות להציע מועמד לתפקיד נאמן. לעומת זאת, לגבי הליכי חדלות פירעון של תאגיד צוין בחוק כי "התאגיד וכל נושה רשאים להציע לבית המשפט מועמדים נוספים לתפקיד הנאמן בתוך רשימת הנאמנים". ודוק, אין בשוני בין ההסדרים כדי למנוע את האפשרות להחיל את הפסיקה העוסקת באפשרות למנות בא-כוח נושה לנאמן בהליכים לפי הפקודה גם על הליכים המוגשים מכוח חוק חדלות פירעון ביחס ליחיד. על פניו, הממונה רשאי למנות בא-כוח נושה כנאמן לנכסי היחיד, בכפוף לשיקולים שונים, ולכך שהמועמד הרלוונטי נכלל ברשימת הנאמנים.
בענייננו, לא קיימת הצדקה להתערבות בהחלטות בימ"ש המחוזי. לא עלה בידי המערער להוכיח שקשרי המשיב 1 עם בנק עשויים להקים ניגוד עניינים בביצוע תפקידו והוא לא הצביע על פגם מהותי היורד לשורש העניין המצדיק את העברת המשיב מתפקידו. העובדה שנאמן מייצג נושה של חייב אין בה לבדה כדי ללמד על קיומו של ניגוד עניינים, ובנוסף יש פיקוח כל העת על פעילות הנאמן. נוכח האמור, גם אין הצדקה להורות על מינוי נאמן אחר תחת המשיב. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [חברות] [פשיטת רגל] |
|
| ע"א 1167-20 עו"ד עובדיה כהן נ' חברת יצחק י. גליק בע"מ (עליון; נ' הנדל, ע' ברון, י' אלרון; 21/07/21) - 12 ע' |
| עו"ד: כהן עובדיה, ביטון אברהם, אסף ברקוביץ', צבי שילה |
בפסק דין של בימ"ש המחוזי התקבל ערעור המשיבה 1 על החלטת המערער-מפרק חברת אופסט, בתביעת חוב שהגישה משיבה 1 נגד אופסט, כך שתביעת החוב התקבלה בחלקה, תחת דחייתה. אלא שפסק דין בתביעה אזרחית שהגישה משיבה 1 נגד חברת אופסט בוטל על רקע פגם מהותי שנפל בהליך, ולכן המפרק לא היה כפוף לקביעותיו, ומשיבה 1 נמנעה מלהגיש ראיות מעבר לפסק הדין האמור, ולא נמצאו עובדות שניתן היה לבסס עליהן את קבלת תביעת החוב. לפיכך, גם אם תתקבל בקשת משיבה 1 להארכת מועד להגשת התביעה, דינה להידחות לגופה בהעדר הוכחה בפני המפרק.
חברות – פירוק – תביעת חוב
פשיטת רגל – תביעת חוב – הארכת מועד להגשתה
.
בשנת 2013 משיבה 1 הגישה תביעה אזרחית נגד חברת אופסט ובעלי המניות ומנהליה, משיבים 4-3, לאחר שמספר חודשים קודם לכן הוגשה בקשה לפירוק חברת אופסט. בחודש 3/16 ניתן צו לפירוק החברה, והמערער מונה למפרקּה. באותה עת התנהלה עדיין התביעה האזרחית ודבר קיומו של צו הפירוק לא הובא לידיעת המותב שישב לדין בתביעה. בחודש 6/17 ניתן פסק דין בתביעה במסגרתו חויבו אופסט ובעלי מניותיה, יחד ולחוד, לשלם למשיבה 1 כ-4.3 מיליון ₪ בגין החוב (פסק הדין האזרחי). כשבוע לאחר מתן פסק הדין נודע למפרק לראשונה על קיומו של ההליך האזרחי, והוא הגיש לבימ"ש המחוזי בקשה לביטול פסק הדין. הבקשה נדחתה, אך ערעור המפרק לבימ"ש העליון התקבל מאחר שלא נתקבלה רשות בית המשפט של פירוק להמשיך ההליך, כך שפסק הדין של בימ"ש קמא יבוטל במישור היחסים שבין משיבה 1 לאופסט בלבד. בחודש 9/17 הגישה משיבה 1 תביעת חוב נגד אופסט שנדחתה על ידי המפרק. בקשת משיבה 1 להארכת מועד להגשת תביעת החוב נדחתה וכן נדחתה תביעתה לגופה. על החלטת המפרק הגישה משיבה 1 ערעור לבימ"ש המחוזי שהתקבל ביחס לתביעת החוב כך שנקבע כי יש לקבלה בהתאם לפסק הדין האזרחי. מכאן הערעור.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט הנדל ובהסכמת השופטים ברון ואלרון) קיבל את הערעור ופסק כי:
תביעת החוב של משיבה 1 הוגשה באיחור של שנה לאחר המועד האחרון הקבוע בחוק. בימ"ש המחוזי הפך את החלטת המפרק לדחות את בקשת המשיבה 1 להארכת מועד. הנימוק שניתן הוא שדחיית הבקשה, שנסמכה על טענת המשיבה 1 כי לא ידעה על הפירוק, אינה במקומה בהינתן שהמפרק עצמו לא ידע לטענתו על ההליך האזרחי. אלא שנימוק זה מעורר קושי. ראשית, לא ברור מדוע אי-ידיעת המפרק על קיומו של ההליך האזרחי משמעותה מתן היתר למשיבה 1 להגיש את תביעת החוב שלה בשיהוי. מצופה מנושה להיות מודע להליכי פירוק שננקטו לגבי החברה החייבת. העובדה שהמפרק לא ידע על ההליך האזרחי אינה משנה מציפייה זו ואינה פוטרת את משיבה 1 מחובתה להגיש תביעתה במועד. קושי נוסף הנו שפסק הדין המחוזי לא מתייחס לעובדה שמשיבה 1 ידעה על הליכי הפירוק במשך 5 חודשים עובר למועד שבו הגישה את תביעת החוב.
ככלל, ההלכה בנוגע להארכת מועד מורה להקל עם נושה שאיחר בהגשת תביעת חוב, במיוחד כאשר עסקינן בנושה שלא ידע בפועל על אודות מתן צו הפירוק, וטרם אירעה התקדמות משמעותית בהליך חדלות הפירעון. יחד עם זאת, כאשר הנושה ידע בפועל על אודות מתן צו הפירוק, צריכות להתקיים נסיבות מיוחדות כדי שייקבע כי לא יכול היה להגיש את תביעתו במועד, באופן המצדיק לקבל את בקשתו להארכה. ההכרעה בבקשות אלה תיעשה בהתחשב בכלל נסיבות העניין, לרבות משך השיהוי בהגשת התביעה. בענייננו על אף שנודע למשיבה 1 על הליכי הפירוק לאחר שעבר המועד להגשת תביעות חוב, היא השתהתה במשך 5 חודשים נוספים לפני שהגישה את תביעתה. אף משך האיחור הכולל של שנה בהגשת התביעה, הינו לא מבוטל. מצד שני, המפרק לא טען כי מתן הארכת המועד המבוקשת תביא לפגיעה ביעילות ההליך, בקידומו או במי מהצדדים לו. בשים לב לשלב שבו מצוי הליך הפירוק, נראה כי לא צפויה פגיעה משמעותית בהקשר זה. מכל מקום, גם אם תתקבל הבקשה להארכת מועד, דין תביעת החוב להידחות לגופה.
אשר להוכחת תביעת החוב. פסק הדין האזרחי בוטל בהסכמה, כך שהוא אינו בר-תוקף. בפסק הדין המבטל צוינה לא רק הסכמת הצדדים לביטול, אלא גם העובדה כי לא נתקבלה רשות בית המשפט של פירוק להמשך ההליך על אף שניתן צו לפירוק חברת אופסט. לא ניתן לקבל את אבחנת בימ"ש קמא כי ביטול פסק הדין האזרחי נבע "מסיבה שניתן להגדירה כחיצונית להליך", ומכאן שפסק הדין, חרף ביטולו, מחייב את המפרק. אין להעניק סיווג של דרגה או עוצמה לפסק דין המבטל פסק דין קודם, אלא אם כן פסק הדין המבטל קבע אחרת. במקרה כזה פסק הדין לא מבוטל באופן מלא. בענייננו, משבוטל פסק הדין לגבי החברה והוא אינו עוד בר-תוקף, המפרק אינו מחויב לקביעותיו. מעל לצורך, בענייננו ביטול פסק הדין לא נבע מקושי טכני בלבד, אלא בנסיבות שבהן ההליך המשיך להתנהל ללא רשות לאחר שניתן צו הפירוק, נפל בהליך פגם מהותי.
משנכנסת חברה להליכי חדלות פירעון וניתן בעניינה צו פירוק היא חדלה מלהיות אישיות משפטית עצמאית ומתמנה מפרק שבא בנעליהם של אורגני החברה, בין היתר, לצורך ניהול הליכים משפטיים בשמה. המשמעות היא כי בעלי המניות שניהלו את התביעה בשם אופסט, לא היו רשאים לעשות זאת. במקרה דנן החברה החייבת נעדרה מהליך שהתנהל נגדה במשך למעלה משנה החל מיום מתן צו הפירוק ועד למתן פסק הדין. מדובר בפגם מהותי בהליך, שיש בו כדי לעורר ספק ביחס לנכונות ההכרעה שהתקבלה בו. בנסיבות אלה, שומה היה על המפרק לבחון את תביעת החוב ואת האסמכתאות עליה היא נשענת. כך אכן עשה. אלא שלפי החלטתו, משיבה 1 נמנעה מלספק כל ראיה מעבר לפסק הדין המבוטל. נטל ההוכחה בדבר קיום החוב מוטל על הנושה, שכן הוא זה שטוען לקיום החוב ומוציא מחברו. מטעם זה, על תביעת החוב להיות מנומקת ומבוססת. משיבה 1 לא עמדה בנטל האמור הרובץ לפתחה. חרף מחדלה של משיבה 1 ועל אף ביטול פסק הדין האזרחי, המפרק בכל זאת בחן את הקביעות הרלוונטיות בו, אך לא איתר ממצאים פוזיטיביים שמאפשרים לו לבסס עליהם את ההכרעה בתביעת החוב. לפיכך, לא ניתן היה לבסס את ההכרעה בתביעת החוב אך על הקביעות המופיעות בפסק הדין האזרחי, שבוטל ביחס למשיבה 1 על רקע פגם מהותי שנפל בו. לאור כל האמור, פסק הדין של בימ"ש המחוזי יבוטל, ותחת זאת תידחה תביעת החוב של משיבה 1. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [דיון אזרחי] [בתי-משפט] |
|
| רע"א 4845-21 גאולה שרביט נ' רשות מקרקעי ישראל (עליון; י' וילנר; 21/07/21) - 8 ע' |
| עו"ד: ניר רוזנר, דוד צ'סטרמן |
דחיית בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי, בגדרה נדחתה בקשת המבקשת לעיכוב הליכי הוצאה לפועל שנפתחו כנגד בעלה (להלן: החייב) לפינוי מגרש ולהריסת הבנייה הלא חוקית שבו מכח פס"ד חלוט.
דיון אזרחי – סעדים זמניים – רשות ערעור
בתי-משפט – סעדים זמניים – בקשת רשות ערעור
בתי-משפט – סעדים זמניים – שיקולים בהענקתם
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי, בגדרה נדחתה בקשת המבקשת לעיכוב הליכי הוצאה לפועל שנפתחו כנגד בעלה (להלן: החייב) לפינוי מגרש ולהריסת הבנייה הלא חוקית שבו (בהתאם לפס"ד חלוט מ-2006 בהליך שהתנהל בין רמ"י לבין החייב), עד להכרעה בתביעת המבקשת בה עתרה לסעד הצהרתי שלפיו היא זכאית להמשיך ולהחזיק במגרש מכוח חזקה רבת שנים, כשלטענתה, בין היתר, פסק הדין החלוט אינו חל עליה ואינו יוצר מעשה בית דין בעניינה, שכן, לא היתה צד בו.
.
ביהמ"ש העליון (השופטת י' וילנר) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
כידוע, לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בכל הנוגע לסעדים זמניים, ומשכך התערבות ערכאת הערעור בהחלטות הנוגעות לסעדים זמניים תישמר למקרים חריגים בלבד, בהם ההחלטה הנדונה עשויה להשפיע באופן בלתי הפיך או באופן ניכר על זכויות הצדדים. המקרה דנא אינו נמנה עם מקרים אלה, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.
עוד צוין כי המבקשת השתהתה שיהוי כבד בהגשת התביעה. המבקשת טוענת בתביעתה כי הרקע להגשתה הוא פתיחתו של תיק ההוצאה לפועל נגד החייב מכוח פסק הדין החלוט, וחששה כי יבקשו לאכוף את פסק הדין החלוט גם כלפיה. ואולם, נראה כי החשש האמור צריך היה להיווצר מיד עם מתן פסק הדין החלוט, לפני למעלה מעשור. יתרה מכך, דומה כי גם פרק הזמן שחלף מאז פתיחת הליכי הפינוי כנגד החייב ועד להגשת תביעתה ובקשתה למתן סעד זמני – כחצי שנה – הוא משמעותי. כפי שנקבע לא אחת, בעת ההחלטה האם להיעתר לבקשה למתן סעד זמני, יש ליתן משקל ממשי ולעיתים אף משקל מכריע לשיהוי בהגשת הבקשה. די אף בכך כדי לדחות את הבקשה.
מעבר לדרוש, אף לגופם של דברים, לא נמצא להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי, אשר בחן את טענות הצדדים, ואיזן נכונה בין השיקולים הרלוונטיים.
אשר לסיכויי התביעה: כפי שצוין בהחלטה, הן פסק הדין החלוט, שבגדרו נקבע כי על החייב, שהוא בעלה של המבקשת, לפנות את המגרש, והן פסק דין הרישום (מ-2020), שבגדרו נקבע כי זכויות הבעלות במגרש הן של רשות הפיתוח, מעמידים משוכה גבוהה בפני תביעת המבקשת.
אשר לשיקולי מאזן הנוחות: מבלי להקל ראש בטענת המבקשת לפיה עסקינן במגרש המהווה חלק מסביבת מגוריה, לא נמצא כי הכף נוטה אל עבר קבלת הבקשה. כידוע, יש ליתן משקל ממשי לאינטרס הציבורי שבפינוי פולשים ממקרקעי ציבור, וזאת במיוחד שעה שניתן פסק דין בעניינו של החייב, אשר כאמור הפך חלוט זה מכבר. בנוסף צוין כי, ככלל, גם במקרים החריגים והנדירים בהם יקבע כי הפולש הפך לבר-רשות במקרקעין עקב מחדלן של הרשויות מלפעול לסילוקו, רשות זו לא תתגבש לכדי רשות בלתי הדירה. לפיכך, גם לו הייתה המבקשת מבססת את טענותיה על חזקתה רבת השנים במקרקעין, הרי שככלל, התרופה לטענות מעין אלה היא במישור הכספי, ואין בכך כדי לעכב את הפינוי. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [דיון אזרחי] |
|
| רע"א 4999-21 עו"ד עמוס גבעון נ' עו"ד נעמי וייל (עליון; י' עמית; 21/07/21) - 7 ע' |
| עו"ד: סתיו גבעון |
בימ"ש השלום דחה את בקשת המבקש לגילוי מסמך ספציפי בהינתן המועד שבו הוגשה, לאחר שהתקיים קדם משפט מסכם והתיק נקבע לשמיעת ראיות. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור שהוגשה, גם לגופה. לא נמצאה עילה להתערב בכך. ביהמ"ש העליון מבהיר בין היתר, כי המועד להגשת בקשה לגילוי מסמך ספציפי לפי תקנות תשע"ט אינו בכל שלב משלבי המשפט. בקשה לגילוי מסמך פלוני אמורה להתברר בישיבת קדם המשפט, יחד עם יתר הבקשות המוגשות.
דיון אזרחי – גילוי מסמכים – גילוי מסמכים ספציפי
דיון אזרחי – סדר הדין – גילוי מסמכים
דיון אזרחי – סדר הדין – הליכים מקדמיים
דיון אזרחי – סדר הדין – תקנות סדר הדין האזרחי, התשע`ט-2018
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי, שדחה בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום, שעניינה בבקשה לגילוי מסמכים (בתביעה שהגיש המבקש, עו"ד במקצועו, נגד המשיבים בגין אי תשלום שכר טרחה והוצאות בגין ייצוגם).
.
ביהמ"ש העליון (השופט י' עמית) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
בימ"ש השלום דחה את בקשת המבקש בהינתן המועד שבו הוגשה, לאחר שהתקיים קדם משפט מסכם והתיק נקבע לשמיעת ראיות. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור שהוגשה, גם לגופה. בתוצאה אליה הגיעו הערכאות קמא לא נמצאה עילה להתערבותו של בימ"ש זה. הכלל הוא שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בשיקול הדעת הרחב המסור לערכאה הדיונית בנושאים הקשורים להליכי גילוי מסמכים. מה גם שבענייננו מדובר ב"גלגול שלישי".
כפי שציין השופט עמית בעבר, "בתרשים הזרימה של ההליך המשפטי, הליכי הגילוי המוקדם באים לאחר שלב הטיעון ונופלים לשלב ההכנה למשפט 'לאחר שבעלי הדין השלימו את הגשתם של כתבי הטענות', ושלב זה כולל את הליכי הביניים של שאלונים וגילוי מסמכים [...] הליכי הגילוי הינם הפרוזדור לטרקלין, וככלל, יש לסיימם לפני השלב של שמיעת הראיות". בפסיקת בימ"ש זה נדונו תקנה 113 לתקנות תשמ"ד והיחס בינה לבין לוחות הזמנים בהליכי גילוי מסמכים כעולה מתקנות אחרות. נקבע, כי בעוד שתקנה 113 לפיה רשאי ביהמ"ש ליתן צו גילוי מסמך ספציפי "בכל עת" מופנית אל ביהמ"ש, תקנה 120 קובעת את לוח הזמנים לצורך הליכי גילוי מסמכים, לרבות גילוי ספציפי לפי תקנה 113, והיא מופנית אל בעל הדין. מכאן שטענת המבקש כי היה רשאי להגיש בקשה לגילוי מסמך ספציפי בכל שלב של ההליך אינה מדויקת.
בנסיבות העניין, אין לומר כי לא ניתנה למבקש הזדמנות להגיש בקשות בעניין הליכים מקדמיים טרם נקבע התיק לשמיעת ראיות או כי טרם חלף המועד להגשת בקשות מסוג זה.
בהתחשב במועד שבו הוגש כתב התביעה של המבקש וכתב התשובה, ביהמ"ש נכון לקבל את הטענה כי חלק מתקנות תשע"ט לא חלות על ההליך המתנהל בבימ"ש השלום. אף על פי כן, מסקנת ביהמ"ש המחוזי בדבר המועד להגשת בקשה לגילוי מסמך ספציפי לפי תקנות תשע"ט, מבוססת היטב בלשון התקנות.
תקנות תשע"ט קובעות חובת גילוי מסמכים הדדית ו"אוטומטית" לאחר שלב כתבי הטענות, ואין צורך בפנייה לבעל הדין או בהחלטה של ביהמ"ש לעניין זה. התקנות ביקשו למצוא פתרון לפרקטיקה שלפיה צדדים מעלים לראשונה בקשה לצו גילוי מסמכים בישיבת קדם המשפט הראשונה, באופן שמביא לכך שהישיבה אינה תכליתית ואינה מקדמת את התיק לגופו. לכן, הליך גילוי המסמכים הקבוע בתקנה 57 קובע כי יש למצות את הליכי הגילוי עוד לפני קדם המשפט.
למרות זאת, לעיתים מתעוררת מחלוקת בין הצדדים בנושא גילוי מסמכים הדורשת את מעורבותו של ביהמ"ש. משכך קובעת תקנה 59(א) כי "בקשה בעניין הליך גילוי ועיון, לרבות בקשה בעניין מענה לשאלון או לגילוי או עיון במסמך פלוני, תועלה ברשימת הבקשות לפי תקנה 49(ג)". רשימה זו תוגש לא יאוחר עד עשרים ימים מהמועד שנקבע לישיבת קדם המשפט הראשונה. "תקנה זו החליפה את תקנת 113 לתקנות הישנות, שקבעה כי ניתן לפנות בכל עת לביהמ"ש, בין שניתן צו לגילוי מסמכים כללי ובין אם לאו, בבקשה למתן צו המורה לבעל דין לגלות בתצהיר האם מסמך פלוני המפורש באותה הבקשה מצוי או היה מצוי ברשותו או בשליטתו. משמעות הדברים היא שכפי שקבע ביהמ"ש המחוזי, המועד להגשת בקשות מהסוג דנן לפי תקנות תשע"ט אינו בכל שלב משלבי המשפט. בקשה לגילוי מסמך פלוני אמורה להתברר בישיבת קדם המשפט, יחד עם יתר הבקשות המוגשות. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [משפחה] |
|
| בע"מ 5057-21 פלוני נ' פלונית (עליון; נ' סולברג; 21/07/21) - 6 ע' |
| עו"ד: יהודית מייזלס |
דחיית בקשת רשות ערעור על החלטה בגדרה נדחתה בקשת המבקש לעיכוב ביצוע פס"ד של בימ"ש למשפחה, במסגרתו הותר למשיבה, אֵם ילדו של המבקש בהורות משותפת, להעתיק את מקום מגוריה; בין היתר לעניין מאזן הנוחות צוין כי המשיבה מסיימת בימים אלה את תקופת השכירות בדירתה הנוכחית. בהעדר הסכמה על הישארות המשיבה במקום מגוריה הנוכחי, ובהינתן שהמבקש ודאי אינו רשאי להגביל את המשיבה מלעבור דירה, למצער לא בתחום הקרוב לביתו – הרי שמעבר מגורים, שינוי שגרת חייו של הקטין, על כל המשתמע מכך, הם ככל הנראה עובדה מוגמרת.
משפחה – משמורת קטינים – שינוי מקום מגורים
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי שבגדרה נדחתה בקשת המבקש לעיכוב ביצוע פס"ד של ביהמ"ש לענייני משפחה, אשר במסגרתו הותר למשיבה, אֵם ילדו של המבקש (בהורות משותפת), להעתיק את מקום מגוריה מאזור ירושלים (במרחק נסיעה קצר יחסית מביתו של המבקש) ליישוב קהילתי באיוש. לטענת המבקש, בין היתר, ביהמ"ש לא שקל כדבעי את הנזק אשר עלול להיגרם לקטין: שינוי מקום מגוריו, הדורש מטבעו תהליכי התאקלמות ויצירת קשרים חברתיים – נושא עמו השלכות כבדות על נפשו; ואם בסופו של דבר יתקבל הערעור – הרי שיצטרך לעבור טלטלה נוספת.
.
ביהמ"ש העליון (השופט נ' סולברג) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
הלכה מושרשת וידועה היא, כי ככלל תיטה ערכאת הערעור שלא להתערב בעניינים של עיכוב ביצוע וסעדים זמניים; כזאת יֵעשה במקרים חריגים בלבד. המקרה – מעיק, על המורכבות והקושי שהוא מעורר – אין חולק; כאב המבקש – ניכר. יחד עם זאת, בנסיבות, העיקר הוא טובת הקטין, בראי שיקולי מאזן הנוחות, אשר עומדים במוקד שאלות של עיכוב ביצוע. במישור זה, עמד ביהמ"ש המחוזי על כך שהמשיבה מסיימת בימים אלה את תקופת השכירות בדירתה הנוכחית, כך שממילא מעבר מגורים כלשהו – מבחינתה – הוא בלתי נמנע. מנקודת מבט זו, יש ממש בקביעה כי על הפרק ברירה בין מעבר של המשיבה לישוב המסוים, שאליו בכוונתה לעבור, לבין שליחתה לחיפוש מקום מגורים אחר, למצער לתקופת בירור הערעור, בכפוף למגבלות השונות שמציבה ההורות המשותפת של הצדדים. בנסיבות הללו, בהעדר הסכמה על הישארות המשיבה במקום מגוריה הנוכחי, ובהינתן שהמבקש ודאי אינו רשאי להגביל את המשיבה מלעבור דירה, למצער לא בתחום הקרוב לביתו – הרי שמעבר מגורים, שינוי שגרת חייו של הקטין, על כל המשתמע מכך, הם ככל הנראה עובדה מוגמרת; והשאלה היא אך לאן.
הנה כי כן, על מכלול שיקולי מאזן הנוחות – הדעת ניתנה. הכלל הוא, כידוע, שהזוכה בפסק הדין זכאי לֵהנות מפרותיו, והמערער, מבקש עיכוב הביצוע, הוא זה שנושא בנטל להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. בסיכומם של דברים, קבע ביהמ"ש המחוזי כי המבקש לא עמד בנטל זה. לא נמצא פגם במסקנה זו המצדיק התערבות. לגבי סיכויי הערעור, מבלי לטעת מסמרות בעניין, ביהמ"ש לא שוכנע כי הם נוטים במובהק לטובת המבקש, ודאי לא באופן המצדיק העתרות לבקשה לעיכוב ביצוע, על רקע המסקנות דלעיל במישור מאזן הנוחות. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [משפט מינהלי] |
|
| בג"ץ 5030-21 פלוני נ' משטרת ישראל (עליון; ע' פוגלמן, ד' ברק ארז, ג' קרא; 21/07/21) - 6 ע' |
| עו"ד: נדב גדליהו |
דין העתירה להידחות על הסף מחמת השיהוי שנפל בהגשתה ובהעדר עילה להתערבות בהחלטות הרשויות לסגור את תיק החקירה בתלונה שהגיש העותר.
משפט מינהלי – בגץ – ביקורת על החלטות רשויות התביעה והחקירה
משפט מינהלי – בגץ – שיהוי
משפט מינהלי – בגץ – דחייה על הסף
.
עתירה שעניינה בסעדים שונים שביקש העותר בעקבות סגירת התיק החקירה בתלונה שהגיש למשטרה במסגרתה הלין העותר כי קבצי וורד נעלמו ממחשבו. העותר העלה חשד כי פלוני, או מי מטעמו, ניסו לפרוץ למחשב ולגרום לו נזק.
.
בג"ץ (מפי השופט ג' קרא) דחה את העתירה על הסף מהטעמים הבאים:
דין העתירה להידחות על הסף מחמת השיהוי שנפל בהגשתה ובהעדר עילה להתערבות.
עסקינן בתיק חקירה שנסגר בשנת 2014, כאשר הערר שהגיש העותר נדחה עוד בשנת 2019, לפני למעלה משנה וחצי. חרף כך, העותר נמנע מלהגיש את העתירה עד ליולי 2021. העותר לא הציג טעם מבורר מדוע התמהמה זמן רב מלהגיש את העתירה.
מעל לצורך צוין כי גם לגופה, לא נמצא ממש בעתירה. הלכה פסוקה היא כי שיקול דעת הרשויות בתחום ההעמדה לדין וניהול חקירה הוא רחב וכי מתחם הביקורת השיפוטית בהחלטות אלו הוא צר. לא נמצא כי עניינו של העותר מצדיק התערבות בהחלטות שהתקבלו. יתר על כן, פניותיו בעניין תיק החקירה נבחנו על ידי מספר גורמים – אשר לאחר שבחנו את טענותיו, הגיעו כולם למסקנה זהה. בהתחשב בכל אלה, לא נמצא פגם המצדיק התערבות בהחלטות שהתקבלו, המבוססות על שיקול דעתן המקצועי של רשויות החקירה והתביעה. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [משפט חוקתי] [משפט מינהלי] |
|
| בג"ץ 5051-21 יבגניה וסילבסקי נ' מדינת ישראל (עליון; ע' פוגלמן, ד' ברק ארז, ג' קרא; 21/07/21) - 5 ע' |
| עו"ד: זכריה אגבריה |
בג"ץ דחה על הסף עתירה שעניינה תקיפת מגבלות שנקבעו לצורך התמודדות עם מגפת הקורונה מחמת אי מיצוי הליכים ובהיעדר עילה להתערבותו. בנוסף, העתירה אינה מגלה עילה להתערבות בשיקול דעתם המקצועי של הגורמים המוסמכים בהתמודדותם עם מגפת הקורונה.
משפט חוקתי – שעת חירום – מגבלות בשל נגיף הקורונה
משפט מינהלי – בגץ – אי מיצוי הליכים
משפט מינהלי – בגץ – התערבות
משפט מינהלי – בגץ – ביקורת על עניין מקצועי שבסמכות הרשות
משפט מינהלי – בגץ – דחייה על הסף
משפט מינהלי – שיקול-דעת – משרד הבריאות
.
עתירה להורות למשיבים לבטל או לתקן את תקנה 2 לתקנות סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (הגבלת היציאה מישראל), כך שתותר יציאת העותרים או מי במעמדם לרוסיה ללא צורך בהגשת בקשה לוועדת חריגים לעניין היציאה לחו"ל למדינה אדומה לעניין וירוס הקורונה; לתקן את נוהל העבודה של ועדת החריגים לעניין היציאה לחו"ל כך שתותר יציאת ישראלים לרוסיה אף שהיא מוגדרת מדינה אדומה לעניין וירוס קורונה, ללא צורך בהגשת בקשה לאישור יציאה, תוך הטלת מגבלות עליהם עם חזרתם ארצה כמו המגבלות שמוטלות על אזרח ישראלי הנכנס לישראל ממדינה אדומה; להנגיש את השירות של ועדת חריגים לעניין יציאה לחו"ל למדינה אדומה לשפה הרוסית; לאייש גורם בעל השכלה משפטית בוועדה ההשגות.
.
בג"ץ (מפי השופט קרא ובהסכמת השופטים פוגלמן וברק-ארז) דחה את העתירה על הסף ופסק כי:
דין העתירה להידחות על הסף מחמת אי-מיצוי הליכים ובהיעדר עילה להתערבות.
עיקרה של העתירה בתקיפת מגבלות שנקבעו לצורך התמודדות עם מגפת הקורונה. העותרים לא מיצו הליכים לעניין הסעדים המבוקשים, וממילא לא איפשרו לרשות המוסמכת לשקול או לקבל החלטה בנדון. על המבקש סעד מבג"ץ מוטלת חובה מקדמית לשטוח את טענותיו והשגותיו בפני הרשות המוסמכת הנוגעת בדבר לפני הגשת העתירה. חובת מיצוי ההליכים שרירה וקיימת גם כשמדובר בעתירות הנוגעות לביטול חוקים או תקנות.
מעל לצורך, העתירה אף אינה מגלה עילה להתערבות בשיקול דעתם המקצועי של הגורמים המוסמכים ובכלל זה של גורמי משרד הבריאות, בהתמודדותם עם מגפת הקורונה. כבר נפסק כי התערבות בחקיקת משנה שעניינה בנושאים הנתונים באופן מובהק לשיקול דעתם של גורמי המקצוע במשרד הבריאות, מצומצמת ותחומה אך למקרים שבהם נפל פגם בהליך קבלת החלטת הרשות המצדיק התערבות שיפוטית. הדברים הם בבחינת קל וחומר כאשר שיקול דעתם האמור של גורמי המקצוע זכה לעיגון בחקיקת משנה, כבענייננו, ולא כל שכן, כאשר עסקינן בחקיקת חירום אשר קיבלה את אישורה של ועדה מוועדות הכנסת, שאז תהא ההתערבות השיפוטית מצומצמת על אחת כמה וכמה. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 10 [עבודה] |
|
| עב"ל (ארצי) 21703-04-20 איגור אינטרבריק נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; לאה גליקסמן, רועי פוליאק, חני אופק גנדלר, נ.צ.: א' ירון, ד' קמפלר; 15/07/21) - 9 ע' |
| עו"ד: סאמי אבו-ורדה, שרון חג'ג' |
ביה"ד פסק כי במקרה זה הגישה המקלה בהוכחת התשתית העובדתית בעילת מחלת מקצוע או בעילת המיקרוטראומה הביאה למינוי מומחית מטעם ביה"ד, אך היא התקשתה לקבוע קשר סיבתי נוכח חסר בנתונים. ניתן היה לשקול לאפשר למערער השלמת החסר העובדתי בנתונים רלבנטיים, ואולם המערער לא עמד בנטל לשכנע בהיות הנתונים שבאמצעותם מתבקשת ההשלמה רלבנטיים, ולכן אין מקום להשלמת התשתית החסרה באמצעותם. לפיכך, מסקנת המומחית נותרת על כנה, כך שתביעת המערער להכיר במחלתו בעילות הנדונות נדחתה בדין.
עבודה – בית-הדין לעבודה – מינוי מומחים
עבודה – תאונת עבודה – מינוי מומחה
עבודה – תאונת עבודה – נטל הוכחה
עבודה – תאונת עבודה – מיקרוטראומה
עבודה – תאונת עבודה – הוכחת קשר סיבתי
.
ערעור על פסק דין של ביה"ד האזורי בו נדחתה תביעת המערער, שעבד בנמל חיפה, כמפקח על ביצוע עבודות קבלנים וכמנהל פרויקטים, להכיר במחלת סרטן הכליה בה לקה כפגיעה בעבודה, בדרך של מחלת מקצוע או בעילת המיקרוטראומה. לטענת המערער, מחלת הסרטן התפתחה בכליה שבגופו עקב חשיפתו לחומרים רעילים המצויים במי הים באזורים בהם צלל במסגרת עבודתו, לרבות בבוצה של נחל הקישון, שהועברה לשטחי הנמל והוא היה אחראי על פינויה. להוכחת תביעתו, הגיש המערער לביה"ד האזורי דו"חות ניטור של מי הים בנמל חיפה. ביה"ד האזורי פסק, בפסק דין ראשון, כי המערער לא הוכיח קיומה של תשתית עובדתית לחשיפה לחומרים רעילים/מסוכנים בעת שצלל במי הים. במסגרת ערעור הוחזר הדיון לביה"ד האזורי ומונתה מומחית מטעם ביה"ד לחוות דעתה בשאלת הקשר הסיבתי בין מחלת המערער לעבודתו, כאשר דו"חות הניטור לא הובאו בפניה. בקשת המערער להפנות שאלות הבהרה למומחית, אליהם ביקש לצרף דו"חות ניטור של מי הקישון נדחתה, ונוכח חוות הדעת של המומחית נדחתה שנית תביעת המערער. מכאן הערעור.
.
בית הדין הארצי לעבודה (השופטים ל' גליקסמן, ר' פוליאק, ח' אופק גנדלר ונציגי הציבור א' ירון, ד' קמפלר) דחה את הערעור ופסק כי:
ראשית, על המבוטח מונח הנטל הראייתי להוכיח את התשתית העובדתית שבבסיס תביעתו, כאשר בנסיבות מסוימות נקבעה הקלה בנטל זה על המבוטח. ההקלה באה לביטוי בעצם מינוי המומחה על החסרים הקיימים בתשתית העובדתית, ואולם אם וככל שהמומחה יסבור כי נוכח החסר העובדתי אין בידו די נתונים לחוות דעה, יביא החסר לדחיית התובענה. בעניין מיכאל מועדים לשמחה נקבע כי אין משמעה של הקלה ראייתית זו כי נזנחו יסודות עילת המיקרוטראומה במובן זה שגם חשיפות לא מהותיות וספורדיות יענו על יסודותיה. אלא שבין העדרו של פירוט מדויק ובין דחיית התביעה רק בשל כך, המרחק רב ואינו מחויב המציאות. אכן לא מן הנמנע כי לאחר שימונה המומחה הרפואי הוא יקבע כי אין בתשתית הקיימת כדי לבסס קשר סיבתי. במקרים שכאלה, החיסרון הראייתי ירבוץ לפתחו של הנפגע, עליו הנטל להוכיח את הקשר הסיבתי.
לצד זאת, נקבע בעניין מועדים לשמחה, ובהסתמך על הנפסק בעניין יונה דהרי, כי במקרים מתאימים יתכן שלאור חוות הדעת יהיה צורך לחדד את התשתית העובדתית ולהשלימה. לכך יש להוסיף כי השלמה מעצם טיבה היא באמצעות נתונים רלבנטיים. אפשרות נוספת אותה ניתן לשקול להתמודדות עם חסרים בתשתית העובדתית היא מינוי גהותן, שמתוקף מומחיותו עשוי לסייע בהשלמת, ולו חלק, מהפרטים הרלבנטיים. בנסיבות העניין המיוחדות, הקושי של המערער להצביע בחלוף הזמן על החומרים המדויקים אליהם נחשף במסגרת עבודתו לא עמד בעוכריו בדרך למינוי מומחית מטעם ביה"ד. שכן, בעקבות פסק הדין הראשון מונתה מומחית על מנת שתחווה דעתה בהיבט הרפואי, על אף החלל העובדתי הקיים. בכך באה לביטוי גישתו המקלה של ביה"ד לעבודה בתחום הביטחון הסוציאלי.
לגופו של עניין, המומחית שמונתה קבעה כי אין קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של המערער למחלתו ואין מקום להתערב בכך. כאמור מקרה זה הוא מסוג המקרים בהם הגישה המקלה הביאה למינוי מומחה, שהתקשה לקבוע קשר סיבתי נוכח החסר בנתונים. לכאורה, ניתן היה לשקול לאפשר למערער השלמת החסר העובדתי באמצעות נתונים רלבנטיים, ואולם הנטל לשכנע בהיות הנתונים שבאמצעותם מתבקשת ההשלמה רלבנטיים רובץ לפתחו של המערער. בנטל זה לא עמד המערער. כך, לא הוכחה הרלבנטיות של דו"חות הניטור בקישון, ולכן אין מקום להתערב בהחלטת ביה"ד האזורי שלא לאפשר את הגשתם למומחית במסגרת שאלות הבהרה. כמו כן, לא הוכחה הרלבנטיות של דו"חות נמל חיפה, כיוון שמדובר בדו"חות המתייחסים למקומות ולמועדים שונים. בנסיבות אלו, הגישה המקלה שהביאה למינוי מומחה על אף החסרים העובדתיים לא אצרה את הכוח להביא להכרה בקיומו של קשר סיבתי, נוכח עמדת המומחית. משלא הוכחה רלבנטיות הנתונים שביקש המערער להציג באמצעות דו"חות הניטור, אין מקום להשלמת התשתית החסרה באמצעותם, ומסקנתה של המומחית מטעם ביה"ד נותרת על כנה. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 11 [הגנת הצרכן] [דיון אזרחי] |
|
| ת"צ (מרכז) 42177-09-15 מירה קטריבס נ' הוט - מערכות תקשורת בע"מ (מחוזי; יעל טויסטר ישראלי; 14/07/21) - 13 ע' |
| עו"ד: |
אושר הסדר פשרה במסגרת תובענה ייצוגית, שעניינה בגביית תשלום עבור שימוש בשירות רשת ביתית המאפשר שימוש בנתב אותו מספקת המשיבה ללקוחותיה, כנתב אלחוטי.
הגנת הצרכן – תובענה ייצוגית – אישור הסדר פשרה
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר פשרה
.
בקשה לאישור הסדר פשרה במסגרת בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שעניינה בגביית תשלום מלקוחות המשיבה עבור שימוש בשירות רשת ביתית המאפשר שימוש בנתב אותו מספקת המשיבה ללקוחותיה, כנתב אלחוטי, וזאת לכאורה בניגוד להוראות סעיף 51ג לחוק התקשורת (בזק ושירותים).
.
בית המשפט המחוזי אישר את ההסכם ופסק:
בבחינת הסדר פשרה, נדרש בית המשפט לבחון האם הוא משקף כראוי את הסיכויים והסיכונים בפניהם היו עומדים הצדדים לו היה מנוהל ההליך המשפטי עד תום. הסדר הפשרה דנן משקף נכונה את הסיכונים והסיכויים בהמשך ניהול התובענה. בקשת האישור נחזית להיות בעלת סיכויים טובים, באשר לכאורה, הונחה תשתית ראייתית המצביעה על הפרת הוראות חוק התקשורת. עם זאת, לא ניתן לקבוע כי התביעה תתקבל במלואה. הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לכך שהחלופה להסדר הפשרה היא המשך ניהול הליך משפטי ארוך ויקר.
המדובר בהסדר המעניק הן פיצוי ביחס לעבר, והן הסדר צופה פני עתיד, ומאפשר לסיים באופן מהיר את ההליך. זאת למול החלופה של קיום הליך ממושך ודחיית הפיצוי וההסדרה במשך מספר שנים. הוסכם על מתווה פיצוי באמצעות "שווה כסף", במסגרתו יינתנו הטבות ללקוחות המשיבה לצפייה בספריות/ערוצים שונים למשך חודשיים. אמנם, אין המדובר בהשבה ישירה לידי חברי הקבוצה שנפגעו, אלא שקיים קושי לאתר את חברי הקבוצה שנפגעו ומדובר בפיצוי בעל ערך כספי ממשי. בנסיבות העניין, שיעור הפיצוי בדרך זו מטיב עם חברי הקבוצה יותר מאשר מתן סכום כסף בפועל. כמו כן, הגמול ושכר הטרחה המבוקשים סבירים. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [משפט בינלאומי פרטי] |
|
| רע"א (תל אביב-יפו) 13632-05-21 שמואל לגזיאל נ' אר אס דיזיין בע"מ (מחוזי; אביגיל כהן; 13/07/21) - 10 ע' |
| עו"ד: יצחק לב, עמית מור, עומר גיא |
תניית שיפוט חלה ביחס לצדדים להסכם בלבד ולא ניתן להחילה על צדדים נוספים להסכם בניגוד לרצונם. התניה אינה חלה על אורגן בחברה שהתביעה נגדו היא בגין חבות אישית כלפי המשיבה - התובעת.
משפט בינלאומי פרטי – סמכות בינלאומית – תניית שיפוט
משפט בינלאומי פרטי – סמכות בינלאומית – פורום לא נאות
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום לפיה עוכבו ההליכים נגד נתבעת 1 בשל תניית שיפוט זר ונגד נתבעת 2 בשל פורום לא נאות.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור לגופו ופסק:
תניית השיפוט חלה ביחס לצדדים להסכם בלבד ולא ניתן להחילה על צדדים נוספים להסכם בניגוד לרצונם. העובדה שקיימת תניית שיפוט החלה על נתבעת 1 מכוח הסכם בינה למשיבה, אינה מהווה טעם שיש בו להצדיק את החלתה גם נגד המבקש – אורגן בחברה שהתביעה נגדו היא בגין חבות אישית כלפי המשיבה – התובעת.
בימ"ש קמא בחן את מירב הזיקות מצביעות על כך שהפורום המתאים לדון בתביעה הוא ביהמ"ש בישראל. קביעתו זו נטועה בנסיבות המקרה הקונקרטי ומעוגנת בתשתית העובדתית הרלוונטית אשר הונחה לפניו, ואין טעם המצדיק התערבות בה. ביחס למבחן הציפיות הסבירות של הצדדים, בנסיבות המקרה, נראה שהציפיות נוטות לקביעת פורום ישראלי. ביהמ"ש קמא קבע כי נראה על פניו שצירוף המבקש אינו ממניעים תכסיסניים ואין מקום להתערב בקביעה זו. בסיכומו של דבר, בימ"ש קמא יישם את הדין כדבעי ולקח בחשבון את השיקולים הצריכים לעניין וערכאת ערעור לא תתערב במקרה שכזה. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [דיון פלילי] |
|
| בע"ח (תל אביב-יפו) 50855-05-21 איגור צפיקוב נ' מדינת ישראל (מחוזי; שמואל מלמד; 13/07/21) - 7 ע' |
| עו"ד: אבישג כהן בן נתן, קלאודיה בילנקה |
באיזון שבין זכות הנאשם להעתקת חומר חקירה (להבדיל מזכות העיון) לבין הפגיעה הקשה שתיגרם לכבוד המנוחה, יש להעדיף את הזכות של כבוד המת על פני זה של נוחות הצפייה בתמונות גופת המנוחה.
דיון פלילי – זכות העיון בראיות התביעה – העתקת חומר החקירה
.
בקשת הנאשם להעתקת חומר חקירה. השאלה העומדת לדיון בבקשה זו היא האם יש להעדיף את זכות המבקש להליך הוגן הבא לידי ביטוי בזכות העתקה (להבדיל מזכות העיון) על הזכות של של קורבן העבירה ששילמה בחייה?
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
לא מובן לבית המשפט, מדוע הנחת תשתית לבקשה מעבר לאמירה הכללית כי זו זכות המבקש להעתיק את חומר החקירה מהווה פגיעה בהגנת המשיב. העובדה כי הדבר נעשה במעמד צד אחד בפני שופט שאינו שומע את התיק העיקרי מהווה איזון ראוי כדי לבסס את הבקשה. מסיבה זו בלבד היה מקום לדחות את הבקשה, בהעדר תשתית מינימלית המסבירה את נסיבות העברת התמונות. ההגנה רשאית לצפות בתמונות במשרדי המדינה ככל שתחפוץ. למול זכות העתקה ונוחות ההגנה להיערך למשפט ולא מעבר לכך, עומדת הזכות של קורבן העבירה ששילמה בחייה לאור מעשי מבצע העבירה שקטל את חייה ובהמשך גופתה הושחתה. השחתת הגופה יש בה לפגוע קשות בכבודה של המנוחה. כבודה של המנוחה נפגע גם ללא פרסום התמונות. חשש להפצתן יכול להגדיל את הפגיעה בכבוד המנוחה. האיזון הנכון הוא להעדיף את הזכות של כבוד המת על פני זה של נוחות הצפייה בתמונות. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [משפחה] |
|
| רמ"ש (חיפה) 47810-06-21 י.ח. נ' א.א (מחוזי; אספרנצה אלון; 12/07/21) - 8 ע' |
| עו"ד: יקטרינה (קטי) דונאיביץ |
לצורך החתירה אחר טובתו של קטין, קיים צורך להעמיד לרשות בית המשפט, לרבות לכל מי שבא לסייע בקבלת הכרעה מושכלת, עו"ס לסדרי דין או מומחה, כל ראיה שיש בה כדי להועיל ולסייע בעשיית המלאכה.
משפחה – בית-המשפט לענייני משפחה – שיקול דעת
.
בקשת רשות ערעור על החלטות בית משפט לענייני משפחה בגדרן דחה את בקשתה של המבקשת להוציא מתיק בית המשפט דיסק און-קי שהגיש המשיב, הכולל ממצאי חוקר פרטי ומסמכים נוספים, וכן על החלטה בגדרה הורה לשירותי הרווחה לשקול מחדש את ההמלצה לגבי הגירת הקטין לאחר עיון במסמכים שהציג המשיב.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
החתירה לתור אחר טובתו של קטין, היא לב ההליך ועליה אמון בית המשפט. קיים צורך להעמיד לרשות בית המשפט, לרבות לכל מי שבא לסייע בקבלת הכרעה מושכלת, עו"ס לסדרי דין או מומחה, כל ראיה שיש בה כדי להועיל ולסייע בעשיית המלאכה. החלטה מושכלת חייבת להתבסס על מידע ובדיקה.
החלטות בית משפט קמא הינן החלטות במרחב שיקול הדעת השיפוטי של הערכאה הדיונית, בהן לא נפל כל פגם, והן החלטות העולות בקנה אחד עם מטרת החתירה אחר טובתו של הקטין, תוך שמירת זכויות המבקשת, לחקור את עו"ס לסדרי דין, את החוקר הפרטי, להפריך את טענות המשיב ולהוכיח את טענותיה. החלטות בית משפט קמא הינן החלטות ההולמות את טובתו של הקטין, תוך שמירה על זכויות הצדדים. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [דיון פלילי] |
|
| מ"ת (תל אביב-יפו) 9075-08-19 תום בן דוד נ' מדינת ישראל (מחוזי; יוסי טופף; 11/07/21) - 16 ע' |
| עו"ד: איתן פינקלשטיין, הילה גבאי, אוראל בן מוחה |
נדחתה בקשה לעיון מחדש בהחלטה על המשך מעצרו של המבקש בפיקוח אלקטרוני עד לתום ההליכים. לא חל שינוי במסוכנות הנשקפת ממנו מאז ההחלטה האחרונה שניתנה. ב"מגה תיקים", בחינת שאלת חלוף הזמן והתקדמות ההליך צריכה להיעשות באינטרוולים גדולים של מספר חודשים לפחות.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – איזוק אלקטרוני
דיון פלילי – מעצר – עיון חוזר
.
בקשה לעיון מחדש בהחלטה על המשך מעצרו של המבקש בפיקוח אלקטרוני עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
סעיף 52(א) לחוק המעצרים מונה שלוש עילות, בהתקיימן רשאי בית המשפט לעיין מחדש בהחלטות הנוגעות למעצרו של נאשם, או לשחרורו בתנאים מגבילים, והן: גילוין של עובדות חדשות; שינוי נסיבות; או חלוף זמן ניכר ממתן ההחלטה בנושא המעצר או השחרור לחלופה, ועד למועד הגשת הבקשה.
המבקש לא הצביע על בסיס לקביעה כי חל שינוי במסוכנות הנשקפת ממנו מאז ההחלטה האחרונה שניתנה. סכנת ההימלטות בעניינו של המבקש מחייבת את הותרת האיזוק האלקטרוני, למצער בשלב זה. אכן עבר פרק זמן ממושך בו שוהה המבקש בתנאי מעצר מגבילים, ללא הפרות מהותיות מצדו, אולם בשלב זה אין להסית את נקודת האיזון שנקבעה בהחלטה לאור החשש שהמבקש ימלט מאימת הדין ויעזוב בדרך כלשהי את ישראל בטרם יסתיים משפט. שאלת משך ההליך הצפוי הובא בכלל חשבון בהחלטה לשחרר את המבקש מבית המעצר להמשך מעצר בפיקוח אלקטרוני ואין בכך כדי להצדיק דיון מחדש בעת הזו. ב"מגה תיקים", כגון זה של המבקש, נוכח מורכבותו וריבוי הנאשמים והעדים, בחינת שאלת חלוף הזמן והתקדמות ההליך צריכה להיעשות באינטרוולים גדולים של מספר חודשים לפחות, וודאי שלא בטווח של פחות מחודש, כפי שחלף מאז הדיון האחרון שהתקיים. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [כשרות משפטית ואפוטרופסות] |
|
| רמ"ש (חיפה) 53087-06-21 י.ו נ' מ.ז. (מחוזי; אספרנצה אלון; 11/07/21) - 3 ע' |
| עו"ד: זיו זהבה יאיר, רענן כספי, איילת דקל |
נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה, בגדרה נעתר לבקשת האפוטרופוס לדין והורה לאפשר טיפול רגשי לקטין, ללא צורך בחתימת האב.
כשרות משפטית ואפוטרופסות – קטינים – נקיטה באמצעי טיפול בהוראת בית המשפט
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה, בגדרה נעתר לבקשת האפוטרופוס לדין והורה לאפשר טיפול רגשי לקטין, ללא צורך בחתימת האב.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
מדובר בטיפול רגשי מוגדר ומסוים לאור עמדת גורמי המקצוע ואנשי החינוך מבית הספר היסודי בו לומד הקטין, כי קיים צורך בטיפול רגשי דחוף לקטין. בית משפט קמא בחן אחת לאחת את כל טענות המבקש. לא נפלה כל טעות בשיקול דעתו של בית משפט קמא אלא נהפוך הוא, החלטתו היא ההחלטה המתבקשת העולה בקנה אחד עם חשיבות מימד הזמן בחייו של קטין, הצורך להבטיח את התפתחותו התקינה של הקטין ואת טובתו. בצד זאת, שמירת זכויותיו של האב כהורה שוויוני לאם. הבקשה התקבלה, תוך הוראה ברורה כי יש ליידע את המבקש לגבי התקדמות הטיפול, כפי שיש ליידע את האם, החלטה המשאירה את המבקש בתוך מעגל הידע הנדרש והנחוץ לו כהורה. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [חברות] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 10065-05-21 פרחי סתו בע"מ נ' משרד המשפטים/אגף רשם החברות, שותפויות (מחוזי; חאלד כבוב; 06/07/21) - 10 ע' |
| עו"ד: חדוה כהן-הרמתי |
מחד, לאחר שנעשה ע"י המבקשת כל שבידה בניסיון לאתר את בעלי המניות הנעדרים, תוך השקעת משאבים לא מבוטלים וזמן ניכר – יש צורך לסייע לה במתן פתרון שלא יחרוץ את גורלה כ'חברה מפרה' עדי עד. מאידך, אין בסמכות רשם החברות לקבל דו"ח שגוי מטעם חברה. לפיכך, המניות הנדחות של בעלי המניות הנעדרים יופקדו בחשבון נאמנות לתקופה של 12 חודשים. היה ובתום תקופת הנאמנות לא יקום דורש למניות הנדחות, אלו תושבנה לחברה, ולא ימנע עוד מן החברה אישור הדו"ח השנתי.
חברות – רשם החברות – דיווח
חברות – רשם החברות – סמכויותיו
.
בקשה למתן הוראות שהוגשה מטעם המבקשת כנגד רשם החברות, במסגרתה עותרת המבקשת להורות לרשם לקבל דו"ח שנתי של החברה, על בסיס אחת מן החלופות המוצעות על ידה. הגשת הבקשה היא פועל יוצא של סירוב הרשם לקבל את הדו"ח האמור, על יסוד פגמים ואי התאמות בפרטי בעלי המניות בחברה; ובשל שהעדר היכולת להגיש את הדו"ח מסווג את המבקשת כ'חברה מפרה'.
.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה בקבעו:
ראשית, וכנקודת מוצא – מקובלת על ביהמ"ש טענת המבקשת לפיה כיום, לאחר שמוצו ניסיונות האיתור והבירור של המבקשת בנוגע לבעלי המניות הנעדרים; ולאחר שנעשה ע"י המבקשת כל שבידה בניסיון לאתרם, תוך השקעת משאבים לא מבוטלים וזמן ניכר – אזי יש צורך בשלב זה לסייע למבקשת במתן פתרון אשר לא יחרוץ את גורלה כ-'חברה מפרה' עדי עד.
כך גם מקובלת על ביהמ"ש טענת המבקשת לפיה חובת הדיווח ועדכון רשם החברות, בין היתר, בהתאם להוראות סעיף 130 לחוק החברות – מוטלת ביסודה על בעלי המניות, ובעניינו – גם על בעלי המניות הנעדרים. במובן זה קיים טעם לפגם, כעניין של מדיניות משפטית רצויה, כי מחדלם לכאורה של מי שנדמה כי זנחו את מניותיהם – יטיל חבות זו על בעלי המניות אשר יש להם עניין בחברה, ורצון למלא אחר הוראות הדין על מנת שלא תסווג החברה כחברה מפרה. דברים אלו נכונים ביתר שאת שעה שהטלת החבות על בעלי המניות הקיימים כרוכה בעלויות ומשאבים המוטלים כיום על שכמי בעלי המניות שאין להם בכך כל עניין.
במצב דברים זה, הותרת המצב כפי שהוא ללא מענה יוצרת ומנציחה את הפגיעה הישירה בבעלי המניות הקיימים שכן החברה נאלצת לממן את העלויות הנובעות ממחדלם של בעלי המניות הנעדרים – ועלויות אלו נוגסות ברווחתם של יתר בעלי המניות. דברים אלה מקבלים משנה תוקף בשים לב לזכויותיהם ושווי החזקותיהם של בעלי המניות הנעדרים [כאשר כפי שבואר בבקשה, המדובר במניות נדחות, אשר לא מקנות לבעליהם כל זכות, אלא במקרה של פירוק שאז – ורק אז – יקבלו בעלי המניות הנדחות סכום של 10 אגורות בלבד לכל מניה נדחית, הא ותו לא] – ובשים לב לנסיבות העניין.
שנית, מן העבר השני – מקובלת על ביהמ"ש עמדת רשם החברות, לפיה אין בידי רשם החברות, כיום, לאחר סנכרון המערכות והיוודע דבר הטעות במרשם בעלי המניות, להתעלם מכך; ובהתאם להוראות חוק החברות והתקנות, הרי שאין בסמכות רשם החברות לקבל דו"ח שגוי מטעם החברה. ודוק; כפי שביאר הרשם ביתר פירוט, עדכון מרשמיו בהתאם לדיווחים המוגשים לידו נעשה אך ובלבד בהתאם להוראות הדין; וטופס 5, המוכר גם כ"דו"ח שנתי של חברה פרטית", קובע שלגבי כל בעל מניות יש לציין מספר ת.ז., תוך מטרה להציג לציבור מרשם עדכני ומדויק של בעלי המניות והדירקטורים בחברות. בנסיבות אלה, טעם רב גם בהקפדת רשם החברות על קבלת דיווחים מלאים מהחברות, כפי שמחייבות התקנות.
איזון ראוי בין זכויות הצדדים מצוי באחת מן החלופות שהוצעו ע"י המבקשת (לגביה לא התנגד רשם החברות, מלבד שאלת תחימת תקופת הנאמנות הקבועה) – וכך נמצא להורות: המבקשת תפקיד את הסך הכולל של המניות הנדחות בחשבון נאמנות ע"ש משרד ב"כ המבקשת, וזאת לתקופה מוגבלת של 12 חודשים (להלן – תקופת הנאמנות). בד בבד תפעל המבקשת לפרסום הודעה מתאימה בשני עיתונים יומיים (אחד מהם כלכלי), בדבר הפקדת שווי המניות הנדחות בנאמנות בהתאם להוראות החלטה זו, וקול קורא לבעלי המניות הנעדרים לפנות לחברה לצורך עדכון פרטיהם. היה ובתום תקופת הנאמנות לא יקום דורש למניות הנדחות, אלו תושבנה לחברה, והחל ממועד זה לא ימנע עוד מן החברה אישור הדו"ח השנתי לשנת 2019 וכן כל דו"ח עתידי לעניין זה (מטעמים אלה), תוך עדכון סטאטוס החברה בהתאם. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 18 [דיון אזרחי] [בוררות] |
|
| ה"פ (תל אביב-יפו) 74546-01-20 יניב גלעד בכור נ' קומפי מיטל בע"מ (שלום; עדי הדר; 15/07/21) - 26 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל המרצת פתיחה למתן תוקף של פסק דין לפסק בורר. בתוך כך, הורה בית המשפט, כי חוק הבוררות חל על הפסק מושא המחלוקת, וזאת בהתאם לסעיף 23(א) לחוק הבוררות. לחלופין, נתן בית המשפט תוקף של פסק דין להכרעת הפוסק על דרך אכיפת הסכמה חוזית לפיה הצדדים הסמיכו הפוסק לפסוק ביניהם.
דיון אזרחי – זכות דיונית – הפעלבור
בוררות – בורר – סמכויותיו
בוררות – פסק בורר – חריגה מסמכות
.
המבקש הגיש תובענה למתן תוקף של פסק דין לפסק בורר. במסגרת המרצת הפתיחה, שהגיש המבקש הוא טען, כי הצדדים הגיעו להסדר דיוני, בו נקבע, בין היתר, על הסמכתו של הפוסק שיכריע בטענות הצדדים, וזאת בהתאם למנגנון שנקבע עוד בסעיף 7 ל"הסכם המייסדים" שנחתם בין המבקש ובין המשיבה 1. על בית המשפט להכריע בשאלה האם הפוסק פעל בהתאם לכתב ההסמכה, ובהתאם ליתן להחלטה תוקף של פסק דין כמבוקש? והאם יש לראות בהמרצת הפתיחה כבקשה לאשר פסק בוררות לפי סעיף 23(א) לחוק הבוררות.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הוכח, כי ההליך שהתקיים לפני הפוסק הינו הליך של בוררות ויש להחיל עליו את חוק הבוררות ולבחון האם יש ליתן לו תוקף של פסק דין, אם לאו.
הסכם בוררות מחייב קיומם של ארבעה יסודות: א. קיומו של סכסוך בין הצדדים; ב. קיומה של סמכות בידי הבורר להטיל חיובים כספיים על הצדדים; ג. סמכות לגבות ראיות ולנהל דיון בעל אופי שיפוטי; ד. ייצוג הצדדים בפני הבורר על-ידי פרקליטים. לענייננו, ארבעת היסודות מתקיימים.
לחלופין, גם אם בית המשפט היה מגיע למסקנה שחוק הבוררות אינו חל, עדיין יש מקום ליתן תוקף של פסק דין להחלטת הפוסק מכח הסכמת הצדדים שהפוסק יפסוק במחלוקת ביניהם.
מרגע שהגדרת המבקש כעובד ירדה מעל הפרק, לא נפל פגם של חוסר סמכות בהחלטת הפוסק לפסוק למבקש שכר בגין שירותיו.
הוכח, כי המשיב 2 הסמיך את הפוסק לפסוק במחלוקות בינו ובין המבקש. אם היו לו טרוניות בעניין ניהול הבירור, הוא נצר הדברים בליבו והמתין להכרעה. זאת, בבחינת "ישחקו הנערים לפנינו". התוצאה תתאים, מה טוב, לא תתאים, נעלה טענות מן הגורן ומן היקב בדיעבד בדבר פגמים שונים ומשונים שכולם היו ידועים לכאורה בזמן אמת. התנהלות זאת, פסולה ויוצרת השתק ברור ומובהק. יש להביא התנהלות זו של המשיבים בחשבון בעת פסיקת הוצאות המבקש בגין הגשת התובענה.
לנוכח הקביעה כי דין הפסק כפסק בורר, ולחלופין שהכרעותיו מחייבות בהתאם להסכמה החוזית, אין מקום להידרש לטענות לטעויות שנפלו, שעה שגם לא הוכחה טעות מובהקת וברורה על פניה ולא נקבע מנגנון לערעור או השגה על הכרעות הפוסק. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| ת"פ (תל אביב-יפו) 60439-10-20 כפיר-מרדכי-מכס מאמו בנרי נ' מדינת ישראל (שלום; ירון גת; 14/07/21) - 8 ע' |
| עו"ד: משה סרוגוביץ' |
אין הצדקה לביטול כתב האישום דנן. עם זאת, בנסיבות הייחודיות של המקרה דנן, ישנה הצדקה לכך שטרם המשך ההליך המאשימה תפנה (באופן חריג) לגורמים המוסמכים בפרקליטות המדינה ותתייעץ עימם באשר למדיניות התביעתית שיש לנקוט בה במקרים מסוג זה בכלל ובעניינו של הנאשם בפרט.
עונשין – עבירות – איומים
דיון פלילי – טענות מקדמיות – פגם בכתב האישום
דיון פלילי – טענות מקדמיות – אכיפה בררנית
דיון פלילי – העמדה לדין – הגנה מן הצדק
.
בקשת ההגנה, שהועלתה במסגרת טענות מקדמיות, להורות על ביטול כתב האישום מחמת פסול או פגם בכתב האישום, לפי סעיף 149(3) לחסד"פ, ומחמת הגנה מן הצדק, לפי סעיף 149(10) לחסד"פ.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
טענת הפסול או פגם בכתב האישום מבוססת על הטענה להפרת חובת המאשימה במקרה דנן לקבל אישור מתאים לפתוח בחקירה ולהעמיד את הנאשם לדין, חובה העולה מהנחיית פרקליט המדינה 14.12 "אישור לפתיחה בחקירה והעמדה לדין בעבירות או עניינים בעלי רגישות מיוחדת".
מאחר שלשון ההנחיה ברורה וחד משמעית, אין מקום לפרשנות התכליתית שמציעה ההגנה. מכאן שלא נפל פסול או פגם בכתב האישום המחייב את ביטולו.
על אף האמור, והגם שאין הצדקה לביטול כתב האישום, מאחר שלא נפל בו פסול או פגם שכן לא נדרש אישור מראש לפתיחה בחקירה ולהעמדה לדין, בנסיבות הייחודיות של המקרה דנן, ובאיזון בין השיקולים השונים, יש לקבל את טענת ההגנה באופן חלקי. במקרה הייחודי דנן ישנה הצדקה לכך שטרם המשך ההליך המאשימה תפנה (באופן חריג) לגורמים המוסמכים בפרקליטות המדינה ותתייעץ עימם באשר למדיניות התביעתית שיש לנקוט בה במקרים מסוג זה בכלל ובעניינו של הנאשם בפרט.
מכלול הנסיבות הינו ייחודי וחריג, מצד אחד, וגם מעלה סוגיות בעלות השלכות רוחב ועומק מצד שני, באופן המצדיק פנייה (חריגה) של המאשימה לגורמים המוסמכים בפרקליטות המדינה על מנת להתייעץ עימם באשר למדיניות התביעתית שיש לנקוט בה במקרים מסוג זה בכלל, ובעניינו של הנאשם בפרט, ובאופן ספציפי ביחס לבקשת ההגנה לסיים את עניינו בהסדר מותנה. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [חוזים] [חברות] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 32112-05-20 א.י.ק.נ. פיננסים ואחזקות בע"מ נ' ארד-רפאל נדל"ן בע"מ (שלום; הדס פלד; 12/07/21) - 15 ע' |
| עו"ד: יריב ואקנין |
נקבע כי יש להשית על הנתבע, מנכ"ל הנתבעת, אחריות אישית לנזקי התובעת ועליו לפרוע את סכום החוב של הנתבעת.
חוזים – ערבות – הוכחת קיומו של חוזה ערבות
חוזים – ערבות – היווצרותה
חברות – אחריות – נושאי משרה
חברות – מנהלים – אחריות אישית
.
התובעת, חברה העוסקת במתן שירותי אשראי ובניכיון שיקים, הגישה תביעה כנגד הנתבעת 1 בגין שיקים שנמשכו על ידה וחוללו. הנתבע 2 הוא בנו של בעל השליטה בנתבעת 1 ומנהלה. כנגד הנתבעת 1 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה. נותרה לדיון שאלת אחריותו של הנתבע 2.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
ניתן להרים את מסך ההתאגדות מקום בו השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נעשה כדי להונות אדם, או לקפח נושה של החברה; או באופן הפוגע בתכלית החברה, ותוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה (סעיף 6 לחוק החברות). הרציונל הוא עשיית צדק מקום שבעלי המניות מנצלים את מסך ההתאגדות להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת. השימוש בדוקטרינה של הרמת מסך יעשה במקרים חריגים בלבד.
הנתבעת, כנגדה ניתן פסק דין בהיעדר הגנה, היא חברה משפחתית. הנתבע שימש כמנכ"ל הנתבעת ואינו בעל מניות בנתבעת. אף שבעל המניות הוא אביו, לא מתקיים התנאי הבסיסי להרמת מסך.
מכאן, יש לבחון האם מתקיימים התנאים להטיל על הנתבע אחריות אישית. בעניין הטלת חבות אישית על אורגן או נושא משרה בתאגיד, מנהל שהייתה לו מעורבות אישית בביצוע עוולה, איננו יכול להסתתר מאחורי אישיותו המשפטית הנפרדת של התאגיד. ישנם שני מסלולים עיקריים להטלת אחריות אישית: דיני נזיקין (רשלנות, תרמית) ודיני החוזים (עקרון תום הלב). העובדה שאדם פועל כאורגן של חברה אינה מקנה חסינות בנזיקין אם כל יסודות העוולה מתקיימים בו אישית.
בענייננו, שיקים המשוכים על חשבון הנתבעת חוללו בשל היעדר כיסוי מספיק או בשל הוראת ביטול שנתקבלה בבנק. הנתבע הציג עצמו כמנכ"ל הנתבעת ונתן ערבותו האישית לפרעון השיקים שנמשכו מחשבונה הנתבעת. מתכתובות שניהל הנתבע עם מנהל התובעת עולה, כי מסר שיקים חלופיים, ביקש לדחות שיקים, למשוך שיקים ולמסור תחתם שיקים חלופיים, עידכן כי הוא מנסה לבצע פריסה ולהגיע להסדר חוב. בהתכתבויות עם מנהל התובעת, חוזר הנתבע ומצביע על מעורבותה של יבואן הצפון, אף שבשיחה הטלפונית טרם בוצעה עסקת הניכיון בין התובעת ליבואן הצפון, אישר הנתבע כי הנתבעת קיבלה את הסחורה בגין השיקים במלואה.
המסקנה היא כי יש להשית על הנתבע אחריות אישית לנזקי התובעת ועליו לפרוע את סכום החוב של הנתבעת. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [חוזים] |
|
| תא"מ (רמלה) 65399-06-19 מאיר ברניס נ' אושרי מסעוד סבאן (שלום; זהבית חמו; 09/07/21) - 7 ע' |
| עו"ד: |
נקבע כי התובע אינו זכאי לקבלת דמי תיווך. הוכח שחתימת זיכרון הדברים נעשתה בנוכחות התובע ובמעורבותו, בטרם קבלת ייעוץ משפטי.
חוזים – תיווך – איסור פעולות משפטיות
.
עניינה של התביעה בדרישת התובע לקבלת דמי תיווך בגין רכישת דירת הנתבעים. הנתבעים טוענים שהתובע אינו זכאי לקבלת דמי תיווך לאור פעולות שביצע בניגוד להוראות חוק המתווכים במקרקעין, לרבות עריכת מסמכים משפטיים.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
סעיף 12 לחוק המתווכים קובע: "מתווך במקרקעין לא יערוך ולא יסייע לערוך מסמכים בעלי אופי משפטי הנוגעים לעסקה במקרקעין ולא ייצג לקוח במשא ומתן משפטי לקראת עריכת מסמך כזה; מתווך המפר הוראת סעיף זה לא יהיה זכאי לדמי תיווך".
הוראה זו נועדה, בין היתר, למנוע מצב שבו למתווך קיים אינטרס לקדם את העסקה לצורך הבטחת דמי התיווך, טרם התייעצות הצדדים עם עורכי דין. מטעמים אלה נקבע בפסיקה כי מתווך אינו צריך להחזיק במשרדו נוסח של זיכרון דברים, אינו צריך להקריא אותו לצדדים או לסייע להם לחתום על מסמך משפטי ועליו להפנות את לקוחותיו לקבלת ייעוץ משפטי מעורכי דין שקיבלו הכשרה מתאימה לכך ונושאים בתוצאות מחדליהם המקצועיים. בנוסף, בהתאם להלכה הפסוקה, חוק המתווכים הוא חלק מהדינים הצרכניים שמטרתם להגן על מקבלי שירותי התיווך, באופן המשפיע גם על פרשנות הוראות החוק.
הוכח במידת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי שהתובע ערך את זיכרון הדברים. כן הוכח שחתימת זיכרון הדברים נעשתה בנוכחות התובע ובמעורבותו, בטרם קבלת ייעוץ משפטי. עוד בית המשפט שוכנע בדבר עניין אישי של התובע בקבלת חלק מהמיטלטלין, באופן שתרם לעריכת זיכרון הדברים על ידי התובע וכן להתנהלותו בניגוד לחוק המתווכים. ממכלול הטעמים דלעיל, המסקנה היא שהתובע אינו זכאי לדמי תיווך מהנתבעים ודין התביעה להידחות. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [דיון פלילי] |
|
| ק"פ (ירושלים) 23240-04-19 שחר חזן נ' דליה מעוז (שלום; דב פולוק; 08/07/21) - 13 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט הורה על ביטול כתב הקובלנה. הגשת הקובלנה במקרה דנן פוגעת בזכותה של הנאשמת להליך הוגן, ומעמידה אותה בפני סכנת פגיעה בזכויות יסוד חוקתיות שלה באופן בלתי מידתי, בלתי סביר וייתכן שאף משיקולים זרים תוך ניצול לרעה של ההליך.
דיון פלילי – קובלנה – קובלנה פרטית
דיון פלילי – קובלנה – לפי חוק איסור לשון הרע
.
עמדה לדיון בקשת הנאשמת לדחיית הקובלנה בשל טענות מקדמיות.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
בחוק איסור לשון ובחוק הגנת הפרטיות קיימות מספר הגנות אשר חלות על המספר לכאורה לשון הרע או הפוגע לכאורה בפרטיות ומונעות מלהרשיע אותו בביצוע עבירה על פי חוקים אלה בעקבות הדברים שאמר. עיון בחוקים מעלה כי על פניו עומדות לנאשמת הגנות הן בחוק איסור לשון הרע והן בחוק הגנת הפרטיות, לפיהן דיווח שעון הנוכחות היה חלק מתפקידה ובוצע כחלק ממנה, כך גם עדכון הממונים עליה.
לא נמצא בכתב הקובלנה ואף לא בטיעונים בדיון משום עובדות המבססות את העבירות הנטענות בהינתן ההגנות החלות בחוק. זאת, כמובן, גם בהנחה שהקובל יוכיח את העובדות המפורטות בקובלנה. נראה על כן שהנטען בקובלנה אינו מעלה ביסוס האשמה מספיק להרשעת הנאשמת בעבירות על פי חוק איסור לשון הרע ועל פי חוק הגנת הפרטיות. שכן, לעניין הפגיעה הנטענת על ידי הקובל לא נמצא בסיס איתן בעובדות המתוארות כי מעשיה של הנאשמת, במסגרת עבודתה כאחראית דו"חות הנוכחות, הם אלו שיצרו את הפגיעה בקובל אם בכלל. ובודאי שלא הוכח שהתנהלותה של הנאשמת היא שפגעה באופן ישיר במשלח ידו או בפרנסתו העתידית של הקובל.
מעבר לכך, בנסיבותיו של עניין זה, המשקל המצטבר של כלל הנסיבות מוביל למסקנה כי עומדת לנאשמת הגנה מן הצדק המצדיקה את ביטול כתב הקובלנה דנן. הגשת הקובלנה במקרה דנן פוגעת בזכותה של הנאשמת להליך הוגן, ומעמידה אותה בפני סכנת פגיעה בזכויות יסוד חוקתיות שלה באופן בלתי מידתי, בלתי סביר וייתכן שאף משיקולים זרים תוך ניצול לרעה של ההליך. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [רישוי עסקים] |
|
| בר"ש (ירושלים) 35041-06-21 מדינת ישראל נ' ר.ע. אופק בע"מ (שלום; סיגל אלבו; 05/07/21) - 10 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה בקשה למתן צו למניעת פעולות לפי סעיף 22א לחוק רישוי עסקים. מהראיות עולה, כי מדובר בתחזוקת עסק שהיה קיים, תוך שדרוג של המערכות הקיימות, ולא בהכנות לפתיחת עסק חדש.
רישוי עסקים - רישיון עסק - צו למניעת פעולות הכנה
.
בקשה למתן צו למניעת פעולות לפי סעיף 22א לחוק רישוי עסקים. המבקשת עותרת למתן צו המופנה למשיבים 1, 3-6 להימנע מפתיחת עסק של תחנת מעבר ומיון פסולת בניין וכן טיפול בפסולת בניין, ללא רישיון עסק.
.
בית המשפט דחה את הבקשה, ופסק כלהלן:
השאלה הטעונה הכרעה היא, האם ניתן לראות בעבודות שבוצעו במקום פעולות הכנה לקראת פתיחת עסק חדש, או שדרוג המערכות הקיימות של עסק קיים ופתיחתו מחדש.
מן העדויות שנשמעו עולה מסקנה אחת ברורה: במקום הייתה קיימת תחנת מעבר שהפסיקה את פעילותה באופן יזום בחודש דצמבר 2020. כעת מבקשת המשיבה 1 להפעיל את תחנת המעבר בשנית, ולשם הפעלתה בוצעו פעולות שיפוץ ושדרוג של המערכות הקיימות, וזאת לצורך מילוי התנאים שנקבעו ברישיון העסק.
בענייננו, מדובר בהפעלת עסק ישן, כאשר פעולות השיפוץ שבוצעו נועדו לצורך עמידה בתנאי רישיון העסק, ועל כן העבודות שבוצעו במקום אינן ממלאות את התנאי הקבוע בסעיף 22א לחוק רישוי עסקים: פעולות הכנה לפתיחתו של עסק ללא רישיון.
בנוסף לתנאים הקבועים בסעיף 22א לחוק רישוי עסקים, ישנו גם מקום לשיקול דעת של בית המשפט: "בית המשפט רשאי לתת צו כאמור בכפוף לתנאים שימצא לנכון בנסיבות העניין". בענייננו, מדובר בעסק שקיבל רישיון ופעל עד לחודש דצמבר 2020 ואז הפסיק פעילותו. המשיבה 1 ממשיכה לפעול למילוי תנאי הרישיון, או לפחות חלקם, ואף פעלה לקבלת חוות דעת בעניין מידע סביבתי, הכולל פירוט של התשתיות הקיימות לאחר שעברו שדרוג, והאמצעים בהם נקטה על מניעת למנע זיהום אוויר ופליטת אבק. בנסיבות אלה, כאשר מטרת המשיבה 1 היא להפעיל את העסק תוך מילוי תנאי הרישיון, אין זה המקרה בו יש מקום ליתן צו מניעת פעולות. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 24 [עבודה] |
|
| ס"ק (נצרת) 12550-06-21 הסתדרות העובדים הכללית החדשה-הסתדרות המעו"ף נ' המשרד לבטחון פנים (עבודה; מוסטפא קאסם, נ.צ.: נ' בוטנסקי, ז' גולדנברג; 12/07/21) - 22 ע' |
| עו"ד: ארנון חזון, יעל שילוני, איתן לדרר |
במסגרת בקשת המבקשים למתן סעדים זמניים דחופים שהוגשה בבקשת צד בסכסוך קיבוצי נפסק כי, המבקשים הוכיחו זכות לכאורה וכן כי מאזן הנוחות נוטה כלפיהם, כך שיש להורות על הקפאת החלטות המשיבים בהליכי משמעת שננקטו כנגד ארבעה כבאים בדבר "אי ביצוע תפקיד פיקודי" לשנתיים, וזאת עד למתן החלטה אחרת.
עבודה – סעדים זמניים – שיקולים בהענקתם
עבודה – סעדים זמניים – מאזן הנוחות
עבודה – בית-הדין לעבודה – סעדים זמניים
.
בקשה למתן סעדים זמניים דחופים שהוגשה במסגרת בקשת צד בסכסוך קיבוצי. ברקע הבקשה קיים סכסוך מתמשך בין הצדדים בכל הנוגע לביצוע כוננויות לילה. הבקשה דנן נסובה סביב סירובם של 7 כבאים לבצע כוננויות/שמירות לילה במהלך מצב חירום ששרר בארץ בחודש 5/21 נוכח מבצע "שומר החומות" (בו אירוע אלפי שיגורי רקטות לעבר ישראל ופרצו מאות מהומות ברחבי הארץ), וחתימתם על תצהיר סירוב בהליך משפטי אחר, מה שהביא לזימונם לשימוע ולנקיטת צעדים משמעתיים כנגדם שעיקרם השעיה מתפקידי פיקוד ונזיפות, וזאת ללא נוכחות הכבאים או נציגיהם. המבוקש בבקשה הוא ליתן סעד המקפיא את הליכי המשמעת שננקטו במסגרתם הושעו 4 קצינים מתפקידי פיקוד, וזאת עד להכרעה בתיק העיקרי.
.
בית הדין האזורי לעבודה (סגן הנשיא מ' קאסם ונציגי הציבור נ' בוטנסקי, ז' גולדנברג) קיבל את הבקשה ופסק כי:
התנאים המצטברים למתן סעד זמני הם: זכות לכאורה (עילת תביעה וראיות לכאורה), מאזן הנוחות, שיקולי יושר (תום לב) ושיהוי. אשר לתנאי שעניינו "זכות לכאורה", על המבקש לשכנע שסיכויו בהליך העיקרי טובים, כשעליו להראות קיום עילת תביעה ממשית שנתמכת בראיות לכאורה. לאחר שהוכח להנחת דעת בית הדין, כי למבקש זכות לכאורה, על ביה"ד להידרש למאזן הנוחות. דהיינו, למאזן הנזקים של הצדדים, באם יינתן הסעד הזמני ובאם לאו. סעד זמני הוא סעד שביושר. לכן, בהחליטו באם ליתן סעד זמני, בוחן ביה"ד האם בא המבקש בפניו ביושר ובניקיון כפיים. על הבקשה לסעד זמני להיות מוגשת ללא שיהוי.
לפיכך, השאלה בשלב זה, על סמך הראיות לכאורה היא האם המבקשים הוכיחו זכות לכאורה במידה כזו שתצדיק הענקת סעד זמני נגד החלטות המשיבים בהליכי המשמעת שננקטו כנגד 4 הכבאים בדבר "אי ביצוע תפקיד פיקודי" לשנתיים, כבר בשלב זה ועוד בטרם הכרעה בבקשת הצד. עניין לנו במחלוקת מזה כשנתיים בנוגע לביצוע כוננויות לילה על ידי הכבאים. המחלוקת הגיעה לנקודת רתיחה במבצע "שומר החומות" אז עבר מערך הכבאות לדרגת כוננות 3. בנסיבות אלה, הכבאים זומנו לשימועים, אליהם לא התייצבו, ואלו התקיימו ללא נוכחותם. בכך נפל פגם בהליכי השימוע שיש בו לבדו כדי להוות נדבך מרכזי בקבלת הבקשה; בקשתם הלגיטימית של הכבאים להיות מיוצגים בשימועים נפלה על אוזניים ערלות. מאחר שהשימועים התקיימו לאחר מבצע "שומר החומות", ומאחר שהפקודה הזמנית לביצוע כוננויות בשעת חירום ובמצב כוננות 3 כבר לא הייתה רלוונטית, היה על משיבה 2 להיעתר לבקשה לדחיית מועד השימועים ולתיאום מועד נדחה קרוב ונוח לאחר שיועברו לב"כ הכבאים המסמכים הרלוונטיים לשימועים. משהשימועים התקיימו ללא נוכחות הכבאים או באי כוחם, ומשחלק מההחלטות שהתקבלו מכוחם הן משמעותיות, נמצא שלכאורה נפל פגם בהליך השימוע בעניינם של הכבאים. די בפגם שנפל בהליכי השימוע כדי לעמוד בתנאי "עילת התביעה", קרי בזכות לכאורה לקבלת הסעד בהליך העיקרי.
באשר למאזן הנוחות, הנזק שייגרם לכבאים אם לא יינתן הסעד המבוקש הוא כבד ומיידי. ההחלטה בדבר "אי ביצוע תפקיד פיקודי" לשנתיים, עבור הכבאים, קרי מעבר מקצין לשאינו קצין מהווה פגיעה קשה ומשמעותית בקצינים טובים, שנראה לכאורה שלא נפל כל רבב בתפקודם משך כל שנות עבודתם. מנגד, בהינתן שהפקודה בדבר כוננות עקב מצב חירום איננה רלוונטית עוד, לא נמצא כי למשיבים או לאינטרס הציבורי ייגרם נזק משמעותי ובלתי הפיך מהקפאת ההחלטות. הקצינים ימשיכו לבצע את תפקידם עד לסיום ההליך העיקרי בעניינינו. ככל שביה"ד יגיע למסקנה אחרת בסופו של הליך, מסקנה הדוחה את טענות המבקשים, כי אז ניתן יהא להשית על אותם קצינים את העונש שהוטל עליהם לשנתיים החל מאותו מועד (בניכוי התקופה שנשללה מהם הקצונה), ובכך לא תהיה כל פגיעה בזכויות הרשות. לסיכום, ההחלטות בדבר "אי ביצוע תפקיד פיקודי" לשנתיים, בכל הנוגע לארבעת הקצינים בהם עסקינן, יוקפאו עד למתן החלטה אחרת. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 25 [משפחה] |
|
| תלה"מ (נצרת) 18704-10-19 ש. א נ' ב. א (משפחה; מחמוד שדאפנה; 29/06/21) - 30 ע' |
| עו"ד: מאיה מרדכי כהן, עופר בטאש |
פסיקת מזונות וקביעת המשמורת על הקטינים – בני 3 שנים ושנתיים.
משפחה – משמורת קטינים – משמורת משותפת
משפחה – משמורת קטינים – עקרון טובת הילד
משפחה – משמורת קטינים – העדפת האם במשמורת קטין
משפחה – משמורת קטינים – קביעתה
משפחה – משמורת קטינים – חזקת הגיל הרך
משפחה – מזונות ילדים – חובת האב בתשלומם
.
בית המשפט לענייני משפחה נדרש לתובענה לפסיקת מזונות ותובענות הדדיות בעניין המשמורת על הקטינים – בני 3 שנים ושנתיים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, קובע, כי שני ההורים הינם האפוטרופסיים הטבעיים של ילדיהם הקטינים, וכאשר אין הסכמה ביניהם מי יחזיק בקטין, יכריע בכך בית המשפט. בהתאם לסעיף 24 לחוק הכשרות המשפטית, כאשר הוריו של קטין חיים בנפרד, הם רשאים להסכים ביניהם "על מי מהם תהיה האפוטרופסות לקטין.... מי מהם יחזיק בקטין, ומה יהיו זכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע". עוד נקבע, כי הסכם לעניין זה טעון אישור בית המשפט, לאחר שזה ייווכח כי ההסכם משרת את טובת הקטין.
סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית קובע, כי בהעדר הסכמה בין ההורים בעניין המשמורת, הרי שבית המשפט הוא שאמור לקבוע את העניינים האמורים בסעיף 24 לחוק הכשרות המשפטית כפי שיראה לו לטובת הקטין.
בבואו של בית המשפט להכריע בשאלת המשמורת, השיקול הבלעדי הינו בהתאם לעקרון "טובת הקטין" אשר הוכר כעקרון על במשפט הישראלי. במקרה זה, גילם של הקטינים הוא פחות משלוש שנים, ולפיכך מוגדרים כקטינים בחזקת הגיל הרך. חזקת הגיל הרך מוגדרת בסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית, לפיה ילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת. חזקה זו ניתנת לסתירה. על פי סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית לצורך סתירת חזקת הגיל הרך מסיבות מיוחדות, יש צורך בראיות כבדות משקל, ומדובר בחזקה אשר כמעט ואינה ניתנת לערעור.
בנסיבות המקרה הנדון לא מתקיימים התנאים לסתירת חזקת הגיל הרך, וכן לאור קיומה של תקשורת לקויה בין שני ההורים לא מתקיימים התנאים לקיומה של משמורת משותפת.
באשר לתביעות המזונות, הצדדים בתיק הינם יהודים, משכך חל בעניינם הדין העברי. בסעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), נקבע כי אדם חייב במזונות ילדיו הקטינים לפי הדין האישי החל עליו.
ילדיהם של הצדדים הינם כבני שלוש ושנתיים נכון ליום מתן פסק דין זה. בחינת יכולת כלכלית של הורה לצורך קביעת גובה דמי מזונות בהם יחויב, לוקחת בחשבון את הכנסתו משכר עבודה וכן שאר מקורות הכנסתו, כישוריו המקצועיים, פוטנציאל ההשתכרות וכלל הרכוש שיש ברשותו.
צרכי הקטינים כי שפירטה התובעת בתביעה פורטו בהגזמה יתרה. במצב דברים זה, כאשר לקטין יש צרכים כצרכי בני גילו, מוסמך בית המשפט להעריך את הסכום הנדרש על פי ניסיונו. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [משפחה] |
|
| תלה"מ (פתח תקוה) 7805-01-17 ר. ס נ' ר. ס (משפחה; עידית בן דב ג'וליאן; 01/09/20) - 23 ע' |
| עו"ד: סיון אלה לוי, אסף נוי |
בית המשפט קיבל את טענות התובעת במסגרת הליכים שנוגעים לסכסוך בעניין יחסי ממון בין בני זוג: תביעת התובעת למתן פסק דין הצהרתי בעניין בית המגורים ותביעה לאיזון משאבים וחלוקת רכוש.
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – בית המגורים
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – נכסי קריירה
משפחה – חזקת השיתוף – תחולתה
.
בית המשפט נדרש לארבעה הליכים בעניין המשפחה: תביעת התובעת נגד הנתבע 1 למזונות אישה וקטינים; תביעת התובעת נגד הנתבעים למתן פסק דין הצהרתי בעניין בית המגורים; תביעת התובעת נגד הנתבע 1 לאיזון משאבים וחלוקת רכוש; תביעת הנתבע 2 נגד התובעת והנתבע לפינוי מושכר – בית המגורים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
התביעה למתן פסק דין הצהרתי בעניין בית המגורים: הקרקע עליה נבנה בית המגורים נרכש על ידי הנתבע 2 כחודש קודם הנישואין. משכך, למעשה נופלת טענת ההגנה היחידה של הנתבעים בתביעה למתן פסק דין הצהרתי, וניתן היה לקבל את התביעה ולו מטעם זה של העדר הגנה.
גם לאחר בחינת טענות הצדדים לגופן לרבות במסגרת תביעת הפינוי ניתן להגיע לאותה מסקנה. התובעת הוכיחה גרסתה מתוך הנסיבות ובהתבסס על עדותה והעדים מטעמה, אשר היו עקביות, רציפות, מהימנות, ולא נסתרו. הנתבעים לא רק שלא הוכיחו גרסתם באופן פוזיטיבי, הרי שגרסתם נסתרה מניה וביה.
הוכח כי הנתבע 2 רכש את המקרקעין במסגרת הסכם משנת 2001 עבור הנתבעים, ולאחריו בנה לנתבעים את ביתם בו יגורו במהלך החיים המשותפים עם ילדיהם, לבעלותם.
יש לקבל את תביעת התובעת למתן פסק דין הצהרתי בעניין הבעלות שלה במחצית הזכויות בבית ובשטח עליו בנוי. תביעת הנתבע 2 לפינוי התובעת מהבית – נדחית.
יש לקבל את התביעה לאיזון משאבים וחלוקת רכוש.
בכל הנוגע לאיזון זכויות סוציאליות של הנתבע –יש לקבל את עתירת התובעת בסיכומיה ומצהירה כי התובעת זכאית לקבל מחצית משווי כלל הרכוש והכספים שצבר הנתבע ממועד נישואי הצדדים ועד מועד הקרע.
בנסיבותיו של עניין זה, קיימת הצדקה לסטות מאיזון משאבים מחצה על מחצה או בכל יחס אחר בין הצדדים בכל הנוגע לזכויותיה הסוציאליות של התובעת, ומשכך אני קובעת כי הזכויות הסוציאליות של התובעת, וכל זכות אחרת שנצברה לה במהלך החיים המשותפים, יישארו לה בשלמותן ולא יאוזנו בין הצדדים. |
| חזרה למעלה |
|
| ועדות ערר - תכנון ובנייה |
| 27 [תכנון ובנייה] |
|
| ערר (צפון) 28-21 כמאל שואח נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז צפון (ועדות ערר - תכנון ובנייה; ; 20/07/21) - 23 ע' |
| עו"ד: שואח ראזי ודיאן קשקוש, דרור לביא-אפרת, לילך גפני-רוזינס, עודד דונג, צילה חמיאס-גפניאל, נמרוד טפר |
ועדת המשנה לעררים שליד המועצה הארצית לתכנון ולבנייה דחתה ערר על החלטת ועדת המשנה לנוף הגליל של הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, לאשר תכנית מתאר מקומית מפורטת, שנועדה להסדיר את המצב הקיים ולהתאימו לתמ"מ 53/2. נקבע, כי נסיבותיו הייחודיות של המקרה מחייבות לבחון גם את התכנית באופן מעט שונה מהרגיל, כתכנית שנועדה להסדיר בדחיפות מצב תכנוני קיים.
תכנון ובנייה – תכניות – אישור תכנית
.
העוררים הגישו ערר על החלטת ועדת המשנה לנוף הגליל של הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, לאשר את תכנית מתאר מקומית מפורטת, החלה בשטח של כ-2,311.5 דונם ביישוב כליל, צפונית לאבו סנאן. מטרת התכנית, על פי האמור בה, היא יצירת תכנית מפורטת שתהווה תשתית תכנונית ליישוב כליל. התכנית נועדה להסדיר את המצב הקיים ולהתאימו לתמ"מ 53/2 מבחינת מספר יחידות הדיור ושטח היישוב.
.
ועדת המשנה לעררים שליד המועצה הארצית לתכנון ולבנייה דחתה את הערר וקבעה כלהלן:
יש לדחות את הערר משני נימוקים עיקריים: ראשית, נסיבותיו הייחודיות של המקרה המחייבות לבחון גם את התכנית באופן מעט שונה מהרגיל, כתכנית שנועדה להסדיר בדחיפות מצב תכנוני קיים; ושנית, היעדר בסיס לטענות האפליה שבפי העוררים, טענות שהן לכל היותר מוקדמות ותיאורטיות, שכן סוגיית הקצאת מגרשים לבנייה לעוררים היא סוגיה שבה עתיד לעסוק השלב הבא של תכנון היישוב, ולא התכנית שלפנינו.
אין להתערב בהחלטת הוועדה המחוזית, המבוססת בין היתר על הסכמות שהתקבלו בעקבות ההליך המשפטי שניהלה האגודה השיתופית ושהיוו בסיס להגשת התכנית ולעיצובה, לפיה הקריטריונים להקצאת יחידות הדיור המותרות במסגרת המכסה שנקבעה בתמ"מ 53/2 יתבססו על מועד הבנייה. למותר לציין כי קריטריונים אלה אינם חייבים להופיע בהוראות התכנית, המהוות פועל יוצא שלהן.
יש לקבל את הטענה כי גם מבחינת השיקול של אי-עידוד עבריינות בנייה, נכון להבחין בין בנייה שנעשתה בתקופה שבה שררה אי-ודאות תכנונית לגבי האפשרות לקבל היתרי בנייה, לבין בנייה שנעשתה בתקופה שבה כבר הוחל בהליכי תכנון, ושלא בהתאם לאותו תכנון.
לעניין טענות האפליה: ההבחנה שעל בסיסה הוחלט להקצות את מכסת מגרשי המגורים אינה הבחנה על רקע מוצא אתני, אלא על בסיס מועד הבנייה. |
| חזרה למעלה |
|
| המפקח על המקרקעין |
| 28 [מקרקעין] |
|
| (חיפה) 404-20 אבו חאטום אסמהאן נ' קובטי סלימאן (המפקח על המקרקעין; יעל ליבוביץ; 19/07/21) - 11 ע' |
| עו"ד: שחאדה שחאדה, מ. ביקי ואח' |
המפקחת על רישום מקרקעין דחתה את תביעת התובעת להריסת חלק ממרפסת צדדית בבית משותף. נפסק, כי מקום בו הוכח כי התובעת נתנה הסכמתה לבניית המרפסת הצדדית כולה, אין היא רשאית לטעון לפגיעה מהותית כאמור בסעיף 71ג לחוק המקרקעין.
מקרקעין – בתים משותפים – בנייה
מקרקעין – בתים משותפים – שינויים
.
התובעת הגישה עתרה להורות לנתבעים להרוס את חלק ממרפסת צדדית. הנתבעים מנגד טענו כי התובעת נתנה הסכמה להותרת כל המרפסת הצדדית, אשר חלקה היה בנוי מבטון וחלקה נבנה מעץ, שני החלקים ללא היתר בניה. לשיטתם, הוסכם בהסכם כי חלף המרפסת הצדדית שהייתה מעץ תיבנה מרפסת מבטון, באופן שכל המרפסת הצדדית תיוותר ורק המרפסת האחורית תיהרס. המפקחת על רישום מקרקעין נדרשה להכריע בין שתי פרשנויות שונות של הצדדים להסכם.
.
המפקחת על רישום מקרקעין פסקה כלהלן:
הקמת מרפסת תחשב כ"הרחבת דירה" אשר חלה עליה הוראת סעיף 71ב(א) לחוק המקרקעין.
במועד בו רכשה התובעת את דירתה ועובר לחתימת הצדדים על ההסכם הייתה בנויה בדירת הנתבעים מרפסת צדדית שחלקה הצפוני יותר בנוי מבטון והמשכה לכיוון דרום מעץ, תמונת המרפסת שהייתה קיימת הוגשה וסומנה נ/4. כמו כן, הייתה קיימת מרפסת נוספת בעורף דירת הנתבעים לכיוון דרום.
כלל פרשנות מרכזי התורם לשכלול ההתקשרות החוזית, הוא כלל הנותן ללשון החוזה מעמד מכריע בהליך פרשנות החוזה. יתרונו של כלל זה הוא בכך שהוא מקנה לצדדים במועד הכריתה שליטה מוגברת על תוכן החוזה, באמצעות כלי הניסוח שברשותם, תוך הבטחה כי הפרשן המוסמך (בית המשפט) יפעל על פי הנחיותיהם הכתובות, ולא ינסה לנחש את העומד מאחוריהם לאחר שהתגלע סכסוך ביניהם.
משהוכח, כי הסכמת התובעת ניתנה לנתבעים להקמת המרפסת הצדדית כולה, בהתאם להסכם, ממילא נתונה לנתבעים גם הסכמת אותם בעלי דירות בבית אשר התנו הסכמתם בכך שהבניה היא בהתאם להסכם בין הצדדים.
באשר לפגיעה הנטענת בדירת התובעת בעטיה של בניית המרפסת, מורנו סעיף 71ג לחוק המקרקעין כי אפילו קיימת לבעל דירה שמבקש להרחיב דירתו הסכמה בשיעור שנקבע בסעיף 71ב(א) לחוק המקרקעין, עדיין קיימת לבעל הדירה המתנגד זכות להגיש תביעה למפקח על רישום מקרקעין ולטעון בה לפגיעה מהותית. בשים לב לאמור, הגישה התובעת חוות דעת של שמאי מטעמה בה נטען כי בניית המרפסת הצדדית גורמת להחשכה משמעותית של דירתה ולפגיעה מהותית בערכה. ואולם, מקום בו הוכח כי התובעת נתנה הסכמתה לבניית המרפסת הצדדית כולה, אין היא רשאית לטעון לפגיעה מהותית.
משלא הוכחו הרכיבים הנדרשים לפי סעיף 71ב(ד) לחוק המקרקעין לצורך חיוב בתשלומי איזון, דין תביעתה בעניין זה להידחות.
המרפסת הצדדית הייתה קיימת במועד בו נחתם ההסכם, וחלק ממנה רק הוחלף מעץ לבטון, כך שהתובעת גם הייתה אמורה לדעת מה מידת ההחשכה שנגרמת לה כתוצאה מאותה מרפסת. |
| חזרה למעלה |
|
| תעבורה |
| 29 [תעבורה] |
|
| פ"ל (ירושלים) 7506-01-20 מדינת ישראל נ' מוחמד גבראן (תעבורה; נאיל מהנא; 05/07/21) - 8 ע' |
| עו"ד: אייל סמואל, ארמון אברג'יל |
בית המשפט הרשיע את הנאשם בעבירה של סירוב לבדיקת שתן לאיתור סמים או אלכוהול, לפי סעיף 39א לפקודת התעבורה. נקבע כי התנהגותו של הנאשם במהלך הטיפול באירוע הייתה התנהגות מתחמקת ומגמתית, העולה כדי סירוב לתן דגימת שתן.
תעבורה – עבירות – סירוב להיבדק בדיקת שכרות
.
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של סירוב לבדיקת שתן לאיתור סמים או אלכוהול, לפי סעיף 39א לפקודת התעבורה.
.
בית המשפט הרשיע את הנאשם, ופסק כלהלן:
הנאשם הודה כי ניתנו לו 12 כוסות מים וכי נעשו מספר רב של ניסיונות במהלך 4 שעות וטען כי ישנם ימים שהוא כלל לא מטיל את מימיו, אולם אין לו על כך אישור רפואי, וכי הוא כלל לא חושב שמדובר בבעיה רפואית שכן כך הוא רגיל מילדות.
עדותם של השוטרים הייתה מהימנה, לעומת עדותו של הנאשם שהייתה לא עקבית ובלתי אמינה. ההתרשמות היא כי הנאשם עשה כל שלאל ידו על מנת להימנע מליתן דגימת שתן. עוד ובנוסף, השוטרים עשו עם הנאשם מעל לנדרש וכי נתנו לו מספר רב של הזדמנויות ליתן דגימה. לא זו אף זו, אף הובא שוטר נוסף על מנת לטפל בנאשם וזאת נוכח טענתו כי הוא קיבל התנהגות לא ראויה מהשוטר שטיפל בו. אולם גם הפעם הוא התחמק ולא נתן שתן וטעמיו עימו.
יש לקבוע כי התנהגותו של הנאשם במהלך הטיפול באירוע, ובמיוחד כשנדרש ליתן שתן, הייתה התנהגות מתחמקת ומגמתית העולה כדי סירוב לתן דגימת שתן.
בנסיבות אלה, המאשימה הצליחה באמצעות הראיות שהוגשו והעדויות שנשמעו, להוכיח את האשמה המיוחסת לנאשם מעבר לכל ספק סביר ואילו הנאשם לא הצליח לעורר ספק בעניין. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
