| עליון |
| 1 [עבודה] [דיון אזרחי] [פרשנות] |
|
| בג"ץ 6451-18 גיא חיון נ' בית הדין הארצי לעבודה (עליון; י' עמית, ע' ברון, ע' גרוסקופף; 19/07/21) - 58 ע' |
| עו"ד: ד"ר אסף רנצלר, פרח רוסלר, גיא ורטהים, פז מוזר, בר לאודון, שי תמר, צח כהן, אופיר ארגמן, מישאל שרעבי, מיטל יצחקי, ישראל וולנרמן, יחל בקר, חן אבידוב, מיכל לייסר |
בג"ץ פסק, בדעת רוב, כי קופת חולים אינה בגדר "רשות" לעניין חוק תובענות ייצוגיות, לא באופן כללי, ולא לעניין גביית דמי השתתפות עצמית בגין שירותים הניתנים על ידן כחלק מסל הבריאות ולכן לא היה בכוחן למסור הודעת חדילה בבקשות לאישור תובענה ייצוגיות הנדונות; דעת המיעוט סברה כי למרות שקופות החולים מסווגות כ"רשות" לצורך החוק הנ"ל, הן לא היו רשאיות להגיש הודעות חדילה בבקשות האישור מאחר שיש לסווג את ההשתתפות העצמית האמורה כ"מחיר" כך שבקשות האישור אינן באות בגדר פרט 11 לתוספת השנייה לחוק, ולכן קופות החולים לא היו רשאיות להגיש הודעות חדילה. לפיכך, פה אחד נדחו בקשת קופות החולים לסיום ההליך הייצוגי מחמת חדילה והדיון הוחזר לביה"ד האזורי לעבודה לבחינת בקשות האישור לגופן.
עבודה – תובענה ייצוגית – כנגד קופת חולים
עבודה – בית-הדין הארצי לעבודה – התערבות בגץ
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – תביעת השבה נגד רשות
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – הודעה על חדילת גבייה
פרשנות – מונחים – רשות
.
הדיון נסב אודות השאלה האם יש לאפשר לקופות החולים במדינת ישראל, להגיש הודעת חדילה במסגרת בקשות לאישור תובענות כייצוגית שמתנהלות נגדן בטענה כי הן חייבו את מבוטחיהן שלא כדין בהשתתפות עצמית עבור "ציוד מתכלה". ביה"ד הארצי לעבודה, בדעת רוב, השיב בחיוב על השאלה בפסק דינו, ומכאן העתירה לביטולו ולהורות על דחיית הודעות החדילה.
.
בג"ץ (השופטים עמית, ברון, גרוסקופף) קיבל את העתירה ופסק כי:
בג"ץ פסק פה אחד כי המקרה דנן מצדיק התערבות בג"ץ בפסיקת ביה"ד הארצי לעבודה, לפי אמות המידה המקובלות בעניין זה, ובשים לב לכך שעסקינן בסוגיה הנוגעת לפרשנות הסדר חוק תובענות ייצוגיות, שהוא הסדר חוק כללי, ואיננו מצוי בתחום המומחיות הייחודית של בתי הדין לעבודה.
השופטת ברון ציינה כי במוקד הדיון ניצבת השאלה אם קופות החולים הן "רשות" כהגדרתה בחוק תובענות ייצוגיות – "רשות מרשויות המדינה, רשות מקומית, וכן גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין", ואם החיוב בהשתתפות עצמית מקים לחברי הקבוצה המיוצגת עילה לפי פרט 11 לתוספת השנייה לחוק, שכן רק בהתקיים שני תנאים מצטברים אלה מוקנית לקופות החולים "הגנת החדילה".
השופטת ברון ציינה כי אין חולק שקופות החולים אינן רשות מרשויות המדינה או רשות מקומית, וקבעה כי קופות החולים הן גופים בעלי אופי ציבורי שיש לראות בפעילותן ככזו שנעשית "על פי דין" ולכן הן באות בגדרי ההגדרה "רשות" הנ"ל. בהמשך למסקנה כי קופות החולים הן "רשות", בחנה השופטת ברון האם גביית ההשתתפות העצמית באה בגדרי פרט 11 לתוספת השנייה, דהיינו האם עסקינן בתביעה נגד רשות "להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר", כלשון פרט 11, כאשר המוקד הוא בשאלה כיצד יש לסווג את ההשתתפות העצמית. לדעת השופטת ברון ההשתתפות העצמית היא "מחיר", שכן היא נגבית באופן רצוני ומבחירה חופשית, ומדובר בתשלום שמתקבלת בגינו תמורה ממשית והוא בעל זיקה ישירה לשווי השירות שניתן. נוכח מסקנה זו קבעה השופטת ברון שבקשות האישור אינן באות בגדרו של פרט 11. ולפיכך, למרות שקופות החולים מסווגות כ"רשות" לצורך חוק תובענות ייצוגיות, הן לא היו רשאיות להגיש הודעות חדילה בבקשות האישור.
לאור האמור, סברה השופטת ברון כי דין הערעור להתקבל כך שיש לברר את בקשות האישור וזאת בביה"ד האזורי לעבודה (מבלי לטעת מסמרות בסוגיית הסמכות). בין היתר, שומה על ביה"ד האזורי להידרש לשאלה אם בגביית ההשתתפות העצמית פועלות קופות החולים כ"עוסק", כטענת העותרים בבקשות האישור, שאם כן ניתן יהיה לנהל את ההליך נגדן לפי פרט 1 לתוספת השנייה לחוק. ככל שיימצא שקופת החולים איננה פועלת כ"עוסק" בגביית ההשתתפות העצמית, לא ניתן יהיה לנהל הליכים ייצוגיים נגד הקופות בטענה לגבייה שלא כדין של תשלום זה.
השופט גרוסקופף דן בשאלה האם בקשות האישור יכולות לבוא בגדר פרט 11, בציינו כי על מנת לענות בחיוב על שאלה זו נדרש לקבוע כי התביעות הללו מקיימות שתי דרישות מרכזיות: ראשית, כי הוגשו נגד "רשות"; שנית, כי הן מתייחסות לתשלום שנגבה על ידי קופות החולים "כמס, אגרה או תשלום חובה אחר". השופט גרוסקופף סבר, בניגוד לדעתה של השופטת ברון, כי קופת חולים אינה נחשבת ל"רשות" לא באופן כללי, ולא בקשר לפעילותה באספקת שירותי סל הבריאות תוך גביית דמי השתתפות עצמית. למעלה מן הצורך, ציין השופט גרוסקופף כי לדעתו דמי ההשתתפות העצמית הנגבים על ידי קופות החולים הם, במקרה הרגיל, סוג של "אגרה", ולא ניתן לראות בהם "מחיר", כפי שסברה השופטת ברון. לפיכך, לוּ היה סבור כי קופות החולים הן "רשות" היה מקבל את עמדתן שתביעת ההשבה נגדן נכנסת לגדר הפרט ה-11 לתוספת השנייה לחוק. השופט גרוסקופף ציין כי מאחר שקופות החולים אינן "רשות", לא היה בכוחן למסור הודעת חדילה בהליכים דנן. מכאן שדין בקשתן לסיום ההליך הייצוגי מחמת חדילה להידחות, ודין התובענות להיות מוחזרות לביה"ד האזורי לעבודה על מנת שבקשות האישור ייבחנו לגופן, תוך בחינת האפשרות לאשרן לפי פרט 1 לתוספת השנייה לחוק.
השופט עמית הצטרף לדעתו של השופט גרוסקופף כי אין לראות את קופת חולים כ"רשות" לצורך חוק תובענות ייצוגיות מאחר שאינה בגדר "גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין". לפיכך את השאלה האם יש לראות את דמי ההשתתפות שגובות קופות חולים כאגרה או כמחיר, הותיר השופט עמית בצריך עיון. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [מקרקעין] [תכנון ובנייה] |
|
| ע"א 7116-14 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הרצליה נ' רפי יהודה (עליון; ע' פוגלמן, נ' סולברג, א' חיות; 19/07/21) - 25 ע' |
| עו"ד: יהודית גרנית, אברהם ציון, גדעון אליאב, בני אנג'ל, עודד ישראלי, אילנה בראף שניר, יונתן הראל |
ביהמ"ש העליון קיבל בעיקרו ערעור במרכזו שאלות שונות בהתייחס לפיצויי הפקעה לפי המנגנון הדו-שלבי. בין היתר נפסק כי פיצויי ההפקעה יעמדו על 10 דולר למ"ר לשצ"פ ועל 5 דולר למ"ר לדרך (ולא 53 דולר למ"ר כפי שקבע ביהמ"ש קמא). סכומים אלה כלולים בפיצוי שאינו במחלוקת שהמערערות שילמו למשיבים, ולכן אין צורך בתשלום נוסף בהקשר זה. יחד עם זאת, המערערות לא קיימו במועד את חובתן לשלם את הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת. ביהמ"ש עומד על התרופות החלופיות שעומדות לבחירת המשיבים.
מקרקעין – הפקעה – פיצויים
תכנון ובנייה – הפקעה – פיצויים
מקרקעין – הפקעה – לצרכי ציבור
.
המערערות הפקיעו קרקעות של המשיבים בהרצליה לאחר שינוי ייעודם של המקרקעין. הצדדים ניהלו הליכים בעניין הפיצויים שהמשיבים זכאים להם לפי המנגנון הדו-שלבי: פיצויים בגין שינוי ייעוד הקרקעות ופגיעה בערכן ופיצויים בשל הפקעתן. בערעור מתעוררות שאלות שונות בהתייחס לפיצויי ההפקעה. רקע: בנוגע לשיעור פיצויי ההפקעה הכוללים המגיעים למשיבים, בימ"ש קמא שיקלל שלוש חוות דעת שמאיות, אשר אמדו את שווי המקרקעין בהתאם לערכן כשטח ציבורי פתוח (הערכות השווי השונות: 125, 26.4 ו-10 דולר למ"ר), וקבע כי על המבקשות לשלם לכל אחד מהמשיבים פיצוי הפקעה, בהתאם לגודל שטחו, לפי שווי של 53.8 דולר למ"ר. בימ"ש קמא קבע כי סכום הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת, לעניין פיצויי ההפקעה בלבד, עומד על 28$ למ"ר, וכי היה על המבקשות לשלמו למשיבים תוך 90 ימים ממועד תפיסת החזקה בשטח התוכנית. ביהמ"ש המחוזי קבע שמועד תפיסת החזקה היה בסוף שנת 2000 לכל המאוחר ולצורך תשלום הפיצויים נקבע המועד ליום 1.1.2001. ולכן היה על המערערות לשלם את הסכום שאינן שנוי במחלוקת עד ליום 1.4.2001. ברם המערערות שילמו סכום זה רק בשנים 2010-2012 (מועדי התשלום השתנו בין בעלי החלקות). לכן לגבי סכום זה המערערות חויבו לשלם למשיבים ריבית לפי חוק הרכישה מיום 1.4.2001 ועד לתשלום בפועל. בשל העיכוב נקבע גם שהמשיבים זכאים לדמי שימוש בגובה 6% משווי הקרקע לשנה החל מיום 1.4.2001 ועד לתשלום בפועל (כפוף להתחשבנות הסופית).
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט ע' פוגלמן בהסכמת הנשיאה א' חיות והשופט נ' סולברג) קיבל את הערעור בעיקרו מהטעמים הבאים:
ביהמ"ש עומד תחילה בתמצית על המנגנון הדו-שלבי תוך שצוין כי הפקעת קרקע מידי בעליה לצורכי ציבור באה לרוב לאחר שינוי ייעודה מייעוד שעשוי לשמש למטרה פרטית, לייעוד שמשמש לצורכי ציבור. הליך הנטילה דו-שלבי: שינוי ייעוד ואחריו הפקעה. כל אחד משלבים אלה מפחית את ערך הקרקע לבעליה ופוגע בקניינם. הם זכאים לפיצוי. גם הפיצוי דו-שלבי. בשלב הראשון זכאים הבעלים לפיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, על הפגיעה שיצר שינוי הייעוד. הפיצוי מחושב לפי אותה פגיעה: ההפרש בין שווי הקרקע בייעוד הקודם לשווייה בייעוד החדש. בשלב השני הם זכאים לפיצוי לפי החקיקה שמכוחה הפקיעו את הקרקע, על הפגיעה שיצרה ההפקעה. הפיצוי משולם בגין נטילת הקרקע בפועל, כלומר אובדן הבעלות בחלק המופקע, לפי השווי המופחת של הקרקע בייעודה לצורכי ציבור.
ביהמ"ש דוחה את טענת המשיבים כי בחישוב פיצויי ההפקעה יש להתחשב ב"רכיב הפוטנציאל", כלומר בציפיות קודמות של הבעלים לשינוי ייעוד המקרקעין. בין היתר צוין כי טענה זו של המשיבים יש בה משום ניסיון לעקוף את הלכת בר"ם 10212/16 בעניין דלי דליה אשר המקרה שלפנינו הוא אחד המקרים שנדונו שם.
בעניין דלי דליה הבהיר בימ"ש זה בהרכב מורחב את אחת המגבלות על הפיצוי בשלב הראשון, תוך התייחסות לשאלה האם יש להתחשב בציפייה לא ממומשת של הבעלים שייעוד הקרקע ישתנה וישביח את ערכה לצורך קביעת ערך הקרקע לפני שינוי הייעוד. בדעת רוב נפסק כי אפשר להתחשב בציפייה כאמור רק אם "מדובר בפוטנציאל תכנוני קונקרטי וקרוב לוודאי, המתבטא לכל הפחות בתכנית מופקדת". ביישום הדין בנסיבות העניין נקבע שאין מקום להתחשב בציפיות בעלי המקרקעין לצורך חישוב שווי הקרקעות לפני שינוי ייעודן. הערעור דנן עוסק בשלב השני של המסלול הדו-שלבי. כעת המשיבים מבקשים להכניס את אותן ציפיות לגדרי השיקולים בשלב השני.
כאמור, שני שלבי הפיצוי נפרדים זה מזה, וכל אחד מהם מתייחס לחלק אחר של ירידת ערך המקרקעין. ההליך שלפנינו עוסק בפיצויי הפקעה (בשלב השני). בשלב השני אין בוחנים את שווי הקרקע (או ציפיות לגביו) עובר לשינוי הייעוד, כי אם עובר להפקעה ולאחר שינוי הייעוד. אין לשלול כי במקרה מסוים יוכיחו הבעלים כי גם לאחר שינוי הייעוד קמה להם ציפייה בת הסתמכות, אשר באה לידי ביטוי בשווי השוק של המקרקעין בשלב השני, ושראוי להתחשב בה בחישוב פיצויי ההפקעה. המשיבים לא הוכיחו ציפייה כזו במקרה שלפנינו. שכן, בעת פרסום ההודעה האמורה כבר היו הקרקעות בייעוד שצ"פ (או דרך). המשיבים לא הוכיחו שבשלב זה הייתה להם ציפייה כלשהי לשינוי ייעוד נוסף.
שאלת גובה הפיצוי על ההפקעה: כאמור, סכום זה תלוי בערך המקרקעין בעת פרסום הודעת ההפקעה. כדי לקבוע את ערכם הגישו הצדדים לביהמ"ש המחוזי 5 חוות דעת. ביהמ"ש המחוזי קבע שיש להתחשב בשלוש מהן, ובסופו של דבר ערך אומדנה על דרך של ממוצע הסכומים שהופיעו בהן (גם אם לא ציין זאת במפורש). אומנם בדרך כלל יש עדיפות לקביעות עובדה של הערכאה הדיונית בעניין העדפת חוות דעת אחת על פני אחרת ולהחלטתה בעניין גובה הפיצויים. אולם בענייננו קיימים שני קשיים עיקריים בקביעות של ביהמ"ש המחוזי בסוגיה זו שלא מאפשרים לקבלן. ראשית, ביהמ"ש לא קבע ממצא כלשהו בנוגע לאיזו מחוות הדעת שהתחשב בהן: עד כמה אפשר להסתמך עליה, האם היא עונה על אמות המידה הנדרשות, וכיוצא באלה. שנית, לא הוסבר מדוע לשלוש חוות הדעת משקל שווה בקביעת ערך הקרקע ערב ההפקעה. קושי זה מתגבר משום שהקביעות של כל אחד מהשמאים רחוקות – אפילו רחוקות מאוד – זו מזו: 10 דולר למ"ר לשצ"פ ו-5 דולר למ"ר לדרך, לפי חוו"ד סיון; 26.4 דולר למ"ר לפי חוו"ד אגמון; 125 דולר למ"ר לפי חוו"ד דנוס.
דרך המלך להוכיח את שווי המקרקעין ערב ההפקעה, היא באמצעות חוות דעת שמאי. בענייננו, שלוש חוות הדעת ניתנו לצורך תביעות פיצוי בגין שינוי ייעוד, ולא הוכנו לצורך תביעה לפיצויי הפקעה. לכל אחת מתביעות אלו יש מאפיינים משלה, הן במהותה הן בסדרי הדין. עם זאת, קיים קשר הדוק בין הנתונים שיש להוכיח בשני סוגי התביעות. בתביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה "שינוי הייעוד מזכה בפיצויים על יסוד השוואה של השווי של המקרקעין לפי מצבם ערב תחילתה של התכנית עם המצב אחרי תחילתה של זו". במקרים רבים אותו מצב אחרי תחילת התכנית נותר בעינו עד למועד ההפקעה, בייחוד אם לא חלף זמן רב בינתיים, והוא משמש גם לחישוב פיצויי ההפקעה. מכאן שקביעות השמאים בדבר שווי הקרקעות לאחר שינוי הייעוד בהתאם לתכניות, רלוונטיות גם להליכי ההפקעה. אומנם תיתכן אפשרות שבין שינוי הייעוד לפרסום ההודעה על ההפקעה חל שינוי בערך הקרקעות אך משעה שאפשרות זו לא הועלתה בענייננו ביהמ"ש יוצא מנקודת הנחה שלא התרחש שינוי כאמור. כמו כן, אפשר שחומר הראיות השונה בכל הליך יוביל לקביעה שונה בנוגע לערך הקרקע לאחר שינוי הייעוד. נוכח הנתונים הקונקרטיים שפורטו, לא זה המצב בענייננו.
מבין שלוש חוות הדעת בענייננו ביהמ"ש סבור כי יש להעדיף את חוו"ד סיון. קביעתו בעניין שווי הקרקעות לאחר שינויי הייעוד התקבלה בהליך לפי סעיף 197, אך מטבע הדברים היא מתייחסת גם לשווי הקרקע לאחר שינוי הייעוד. היא מתייחסת לכל החלקות נושא ההליך דנן. היא מאוחרת לאחרות, ועיון בה מעלה שככל הנראה עמדו לפני סיון חוות הדעת השמאיות האחרות והוא שקל אותן בבואו להכריע. הדיון בה מעמיק בסוגיה שדורשת הכרעה בתיק שלפנינו: כיצד לחשב את שווי הקרקעות במועד פרסום הודעת ההפקעה (ולא, למשל, לאחר שנערך פיתוח לשטחי השצ"פ).
התוצאה היא שיש לקבוע כי ערך הקרקעות במועד פרסום הודעת ההפקעה היה 10 דולר למ"ר לשצ"פ ו-5 דולר למ"ר לדרך. ולכן אלו הסכומים שמגיעים למשיבים כפיצויי הפקעה.
מההכרעה בתביעה לפיצויים בשל שינוי ייעוד עולה כי ערך הקרקעות ערב שינוי הייעוד היה 28 דולר למ"ר, ואחריו- 10 דולר למ"ר לשצ"פ ו-5 דולר למ"ר לדרך. מכאן שהמערערות נדרשו לשלם למשיבים 28 דולר למ"ר בסך הכול במנגנון הדו-שלבי. לפני שביהמ"ש המחוזי נתן את פסק דינו, הן שילמו להם סכומים אלה בתור פיצוי שאינו שנוי במחלוקת. לכן לא היה מקום להטיל עליהן חובת תשלום נוסף של פיצויי הפקעה, ודאי לא בסכום שקבע ביהמ"ש המחוזי.
יחד עם זאת, ביהמ"ש מקבל את קביעת ביהמ"ש המחוזי לפיה המערערות לא קיימו במועד את חובתן לשלם את הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת עד ליום 1.4.2001. במקרה דנן פיצוי זה כולל, כאמור, את פיצויי ההפקעה. פיצויים אלה יש לשלם תוך 90 ימים מפרסום ההודעה על ההפקעה.
הדין מעניק שלוש תרופות חלופיות למי שהרשות התעכבה בתשלום פיצויי ההפקעה בעניינו: ריבית שנתית לא צמודה בשיעור 6%; ריבית והצמדה כקבוע בחוק הרכישה ואובדן דמי חכירה על תקופת העיכוב בתשלום. כאמור מדובר בתרופות חלופיות זו לזו, כלומר אי אפשר לתת יותר מאחת. בדומה, על איחור בתשלום הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת אפשר לפסוק פיצוי בדמות הגדלת הריבית, אולם תשלום אובדן דמי חכירה כולל בתוכו פיצוי על העיכוב כולו, ולכן אין לפסוק אותו לצד הגדלת הריבית.
בענייננו, ביהמ"ש המחוזי קבע שפיצויי ההפקעה "יישא[ו] ריבית כדין מהמועד הקובע ועד לתשלום בפועל". נוסף על כך, פסק ביהמ"ש למשיבים "דמי שימוש" (שאינם אלא דמי החכירה לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות) בשיעור 6% משווי הקרקע לכל שנה מהיום שבו היה על המערערות לשלם את הפיצויים ועד לתשלום בפועל. שילוב זה יוצר כפל תרופות. כאמור, אין לפסוק שני סוגי תרופות אלה יחד. אולם, למעשה, בענייננו מדובר בשילוש תרופות. המערערות שילמו את הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת – אשר, כפי שנקבע לעיל, כולל את כל פיצויי ההפקעה – בתוספת ריבית והצמדה לפי חוק הרכישה, וזוהי אחת התרופות האמורות. יש אפוא להותיר על כנה תרופה אחת בלבד.
סעיף 13 לחוק הרכישה קובע לאמור: "תשלום פיצויים על פי חוק זה, למעט הסכום המשולם לפי סעיף 9א, מותנה בכך שבעל הזכויות שנרכשו ויתר בכתב על כל תביעה ותשלום הקשורים לרכישת הזכויות". מסעיף זה נלמד כי "מי שנדרש להוראות החוק המתקן כדי לזכות בפיצויים בגין הפקעת קרקע, חייב לספק עצמו בהוראות אלו ושלא להידרש לכל תביעה ממקום אחר". המשיבים קיבלו את הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת בצירוף תשלומי הריבית וההצמדה לפי חוק הרכישה. לכאורה, בהסכימם לקבל תשלומים אלה הם ויתרו על הזכות לקבל תרופה אחרת. אולם סעיף 13 לחוק הרכישה כולל בתוכו חריג: "פיצויים... למעט הסכום המשולם לפי סעיף 9א". סעיף 9א האמור עניינו הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת. תשלומו אינו מותנה בוויתור הנפקע על תביעת זכויותיו.
יוצא מכך שלפני המשיבים פתוחה האפשרות לקבל אחד משלושה סעדים: דמי חכירה; ריבית לפי הפסיקה; ריבית והצמדה לפי חוק הרכישה. הבחירה בסעד נמצאת בידיהם. המשיבים קיבלו, כאמור, תשלומי ריבית והצמדה לפי חוק הרכישה לצד התשלום שאינו שנוי במחלוקת. עם זאת, הם תבעו – וקיבלו – בביהמ"ש המחוזי דמי חכירה, כמו גם ריבית. במצב זה ביהמ"ש סבור שהברירה בידם: להסתפק בתשלומים שקיבלו לפי חוק הרכישה; או להחזיר את תשלומי הריבית וההצמדה לפי חוק הרכישה ולקבל במקומם את אחד הסעדים האחרים שביהמ"ש המחוזי פסק להם.
כל קבוצת משיבים מיוצגים תודיע למערערות תוך 30 ימים באיזה סעד חבריה מעוניינים. סכומים ביתר ששולמו על ידי המערערות למשיבים בעקבות פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי, יושבו להן תוך 60 ימים ממועד ההודעה כאמור; כל קבוצת משיבים מיוצגת תשלם למערערות הוצאות בערעור בסך 10,000 ש"ח. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [מכרזים] [משפט מינהלי] |
|
| עע"מ 877-21 ממ"ל מפעלי מיחזור לישראל בע"מ נ' מדינת ישראל משרד האוצר והמשרד להגנת הסביבה (עליון; י' עמית, ד' ברק ארז, א' חיות; 19/07/21) - 22 ע' |
| עו"ד: יצחק ברט, נועם רונן, דניאל בר לב, צבי אגמון, יואב הירש, משה פוקס |
החלטת ועדת מכרזים של משיבה 1 בדבר שינוי תנאי ההתקשרות עם משיבה 2 במסגרת מכרז תשתית מורכב וארוך-טווח, היא החלטה סבירה שנתקבלה בסמכות ומשיקולים ענייניים, שאין מקום להתערב בה, אף חרף פגמים שנפלו בהתנהלות משיבה 1. נפסק כי לאחר ההכרזה על זכיית משיבה 2 וההתקשרות עמה בחוזה התגלו עובדות מהותיות שלא היו ידועות למשתתפות בעת הגשת ההצעות, גילוי העולה כדי שינוי נסיבות מהותי המצדיק שינוי בתנאי ההתקשרות, אשר לא הוביל לפגיעה בשוויון בין המציעות.
מכרזים – תנאי המכרז – שינויים
מכרזים – פגמים במכרז – אי-גילוי עובדות במסמכי המכרז
מכרזים – עקרונות המכרז – שוויון
משפט מינהלי – מכרזים – תנאי המכרז
משפט מינהלי – מכרזים – סמכות בעל המכרז
משפט מינהלי – שיקול-דעת – ועדת מכרזים
.
המדינה-משיבה 1 פרסמה מכרז תשתית מורכב לבניית מתקן לטיפול בפסולת, כך שהיזם הזוכה במכרז יקבל זיכיון לתכנון, הקמה והפעלה של המתקן לתקופה של 25 שנה, שבסופה יעבור המתקן למדינה. המכרז נערך על-ידי ועדת מכרזים בין-משרדית. לשלב הסופי הגיעו המערערת ומשיבה 2. ועדת המכרזים בחרה את הצעת המשיבה 2 כהצעה הזוכה במכרז והמדינה חתמה על הסכם זיכיון עמה. כעבור כשנתיים, לאחר שנודע למשיבה 2 על קיומו של 'קו מקורות' והשלכותיו על תכנון הבנייה באתר המיועד, ועדת המכרזים קיבלה החלטה בדבר שינוי תנאי ההתקשרות עם משיבה 2. מכאן הערעור שבמרכזו השאלה האם נפל פסול בהחלטה שנגעה לשינוי פרטי ההתקשרות עם המשיבה 2 שזכתה במכרז, והשאלה האם החלטה זו הפרה את החובה לנהוג בשוויון בהליך המכרזי, ולכן יש להורות על ביטול ההסכם.
.
בית המשפט העליון (מפי שופטת ברק-ארז ובהסכמת הנשיאה חיות והשופט עמית) דחה את הערעור ופסק כי:
את השאלה של שינוי בתנאי המכרז יש לבחון תוך הבחנה בין מישור הסמכות למישור שיקול הדעת. הסמכות להחליט על שינויים בתנאי התקשרות שמקורה במכרז מסורה לוועדת המכרזים לפי תקנה 8א(א)(11) לתקנות חובת המכרזים, המסמיכה את ועדת המכרזים "לאשר שינוי מהותי בתנאי חוזה שנכרת בעקבות מכרז". לצד זאת, עדיין יש לבחון מה ייחשב ל"שינוי מהותי", אשר ועדת המכרזים תהא מוסמכת לבחנו ולאשרו. באיזה מקרה ייחשב השינוי כמוצדק וראוי, ובאיזה מקרה יש לראותו כפוגע בעיקרון השוויון בין המציעים במכרז. שאלה זו טרם הוכרעה בפסיקת בימ"ש העליון.
על רקע ההסתייגות משינוי תנאי בחוזה שנכרת בעקבות מכרז, הועלתה בספרות המשפטית הצעה לאמץ חזקה שלפיה שינוי מאוחר של תנאי התקשרות מסוג זה הוא אסור, אלא שזוהי חזקה הניתנת לסתירה. השופטת ברק-ארז ציינה נמנעה מקביעת חזקה, כמו גם מפירוט יתר של מבחנים שיחולו על סתירתה. לדעתה, השיקולים העיקריים הם שינוי הנסיבות וחלוף הזמן מאז ההתקשרות, מורכבות המכרז, היקפו ומשך ההתקשרות העתידית, וערך השוויון שהוא עקרון על בדיני המכרזים. בנוסף יש להבחין בין שינוי הנדרש בשל קושי מאוחר למועד ההתקשרות שכל אחד מהמציעים היה נתקל בו באותו אופן, לשינוי הנדרש בשל מאפייניו הספציפיים של אחד המציעים. הצורך בשינוי בתנאי ההתקשרות יכול לנבוע הן משינוי נסיבות בלתי צפוי והן מעובדות שלא הובאו בחשבון, למרות שניתן היה לחזותן מראש (שכן היו קיימות במועד הכנת המכרז).
במקרה זה המכרז מורכב ורחב היקף, שהוא נתון המשליך על היקף ההתערבות בשיקול דעתה של ועדת המכרזים. נוכח מורכבות המכרז שבאה לביטוי אף באורך חיי ההתקשרות, כל המציעים במכרז ידעו שעשויים לחול בו שינויים ככל שהצדדים ייכנסו "עמוק" יותר אל תוך התקופה החוזית. זאת ועוד, שינוי הנסיבות קשור לנתון מהותי שלא הובא לידיעת המציעות במכרז, והייתה לו השלכה משמעותית על מגבלות הבניה באתר, וממילא על הוצאת הפרויקט מן הכוח לפועל. בנסיבות אלה, מצטמצם המשקל שיש לתת לחלוף הזמן כשלעצמו. נתון רלוונטי נוסף מבחינת היבט השוויון בין המציעות במכרז הוא שהשינוי לא היה משפיע על הפן התחרותי בין המציעות.
אין מקום להתערב בשיקול דעתה המקצועי של ועדת המכרזים שסברה כי הנתון בדבר קיומו של 'קו מקורות' בעל השלכה משמעותית על יכולתה של משיבה 2 לעמוד בהתחייבויותיה על-פי הסכם הזיכיון. בנוסף, הנתון שהתגלה בדבר מיקומו של 'קו מקורות' היה חדש מבחינת כל המציעות במכרז, ובמובן זה, נחלשת מאוד הטענה לפגיעה בשוויון בין המציעים במכרז. מדובר בשינוי נסיבות מהותי המצדיק שינוי בתנאי ההתקשרות, ובמכלול הנסיבות החלטת ועדת המכרזים להכשיר את השינויים המאוחרים בתנאי ההתקשרות, לא חרגה ממתחם הסבירות, ואין להתערב בה; ודוק, התנהלות המדינה במסגרת הליכי המכרז, ובכלל זאת אי-גילוי מלוא המידע הרלוונטי למציעים אינה חפה מקשיים. על הרשות שעורכת את המכרז למסור למשתתפים בו את כל המידע המצוי ברשותה שיש לו רלוונטיות לנסיבות ההתקשרות. מכל מקום פרקטיקה של שינויים בחוזה שהוא תולדה של מכרז מעוררת אי-נחת, אך אין בכך כדי לשלול את ההכרה באפשרות לערוך שינויים על מנת לאפשר את קיומו של הפרויקט, ושלא מתוך העדפה פסולה. אלה היו פני הדברים במקרה זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [עבודה] [משפט מינהלי] |
|
| בג"ץ 8760-20 נג'אח ביסאן נ' המועצה המקומית יאנוח-ג'ת (עליון; ע' פוגלמן, ג' קרא, ע' גרוסקופף; 19/07/21) - 8 ע' |
| עו"ד: חן אדרי, דיאן קשקוש |
הלכה היא כי בג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דינו של ביה"ד הארצי לעבודה אלא במקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית מהותית הנוגעת לסוגיה בעלת חשיבות עקרונית או ציבורית, ושיקולי הצדק מחייבים את תיקונה, שמקרה זה אינו נופל בגדרם; בנוסף, ביה"ד הארצי לעבודה הוא הערכאה השיפוטית בעלת המומחיות בתחום משפט העבודה, כאשר העתירה נסבה סביב עניין המצוי בליבת מומחיותו.
עבודה – בית-הדין הארצי לעבודה – התערבות בגץ
משפט מינהלי – בגץ – ביקורת ערכאות שיפוטיות
משפט מינהלי – בגץ – היעדר עילה
משפט מינהלי – בגץ – דחייה על הסף
.
עתירה נגד פסק דין של ביה"ד הארצי לעבודה אשר דחה את ערעורה של העותרת על פסק דין של ביה"ד האזורי לעבודה, במסגרתו התקבלה באופן חלקי תביעת העותרת לקבלת תנאי פרישה מועדפים בגין סיום עבודתה במועצה המקומית המשיבה 1. בתמצית, טוענת העותרת כי המועצה לא הייתה רשאית לחזור בה מההבטחה שנתנה לה בעניין תנאי פרישתה; כי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב אינו מהווה צידוק לסגת מן ההבטחה; וכי היא זכאית לפיצוי בגין הפרת חובות תום הלב וההגינות על ידי המועצה.
.
בג"ץ (מפי השופט גרוסקופף ובהסכמת השופטים פוגלמן וקרא) דחה את העתירה על הסף ופסק כי:
הלכה היא כי בג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דינו של ביה"ד הארצי לעבודה. משכך, התערבות בפסקי דין כאמור שמורה למקרים יוצאי דופן בהם נפלה טעות משפטית מהותית הנוגעת לסוגיה בעלת חשיבות עקרונית או ציבורית, ושיקולי הצדק מחייבים את תיקונה. במקרה זה בתי הדין לעבודה בחנו בקפידה את טענות העותרת, והגיעו למסקנה כי את חלקן יש לקבל, ואת חלקן לדחות. קביעות אלו נומקו באריכות, ולא נמצא כי נפלה בהן טעות משפטית כלשהי, לא כל שכן טעות מהותית, אשר יש בה כדי להצדיק את התערבות בג"ץ.
מסקנה זו מתחזקת ביתר שאת לאור הפסיקה לפיה ביחסי הגומלין שבין בג"ץ לבין ביה"ד הארצי לעבודה יש לראות באחרון כערכאה השיפוטית בעלת המומחיות בתחום משפט העבודה, עליה הטיל המחוקק את התפקיד של גיבוש גופי ההלכה בתחום זה. בענייננו, נסובה העתירה סביב סכסוך הנוגע לסיום העסקתה של העותרת ויציאתה לגמלאות - עניין המצוי בליבת מומחיותו של ביה"ד לעבודה.
הסוגיה העקרונית היחידה הנזכרת בפסיקת בתי הדין לעבודה, והמעוררת קושי, נוגעת לאפשרות לפסוק פיצוי בגין הפרת חובת תום הלב על ידי רשות ציבורית, בהינתן הוראת סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. ואולם, בעניין זה נמנע ביה"ד הארצי מלטעת מסמרות, ודחה את הערעור על בסיס נימוק דיוני-פרטני - העותרת לא כללה בתביעתה דרישה לפיצוי כספי, אלא לאכיפת תנאי הפרישה המועדפים, ולחילופין החזרתה לעבודה. במצב זה, גם בסוגיה האמורה אין בסיס להתערבות.
בג"ץ ציין כי הוא שותף לביקורת הנוקבת של בתי הדין לעבודה על התנהלות המועצה בעניינה של העותרת, והביע תקווה כי המועצה תמצא דרך הולמת וחוקית לפצות את העותרת על העוול שגרמה לה. לסיכום, העתירה נדחתה על הסף, משלא קמה עילה להתערבות בג"ץ. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [משפט חוקתי] |
|
| עמ"מ 4540-21 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; ע' ברון; 19/07/21) - 8 ע' |
| עו"ד: רועי שויקה, סאוסן זהר |
הגשת חוו"ד מקצועית בעניין מצבו הנפשי של המערער אינה מהווה "תנאי סף" למעצרו המנהלי; מהקביעה לפיה אין במצבו הנפשי של המערער כדי למנוע את מעצרו, אין להסיק כי מצבו הנפשי הוא שהצדיק את המעצר. הראיות העומדות לחובת המערער הן שמצדיקות את המעצר; העובדה כי אין למערער נטיות לתוקפנות וכוונות אובדניות במובנן הרגיל, אין משמעה כי הוא אינו מוכן למות כשהיד; תפיסה התומכת בפעילות אלימה באמצעות נשק חם כנגד כוחות הביטחון אינה חוסה תחת הזכות לחופש ביטוי.
משפט חוקתי – שעת חירום – מעצר מינהלי
.
ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי. בגדרה של ההחלטה אושר צו מעצר מנהלי שניתן ע"י שר הביטחון לפרק זמן של ארבעה חודשים, בהתאם לסעיף 2 לחוק סמכויות שעת-חירום (מעצרים). המערער נחקר ע"י השב"כ בחשד למעורבות בפעילות ביטחונית בלתי חוקית; ומאחר שבתום החקירה לא נאספו ראיות המאפשרות הגשת כתב אישום נגד המערער, ומשום המסוכנות שנשקפת מן המערער לביטחון המדינה ולשלום הציבור – הוצא צו מעצר מנהלי נגדו. המערער מציין כי הוא סובל מסכיזופרניה, וטוען כי לא ניתן לעצור אדם הלוקה בנפשו על סמך אמירותיו בחקירה מבלי לקבל חוו"ד פסיכיאטרית שתעמוד על מהימנותן של אמירות אלה. לטענתו, יש לשחררו למעצר בית לצורך עריכת בדיקה.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקבעו:
הצדדים לא נחלקו ביניהם על כך שראוי כי המערער ייבדק ע"י איש מקצוע ושתיערך חוו"ד בעניינו, ואכן נכון שכך ייעשה. עם זאת, לא ניתן לשעות לטענה לפיה חוות הדעת נדרשת על מנת לקבוע את מידת מהימנות הראיות, ולא לטענה שחוו"ד היא בגדר "תנאי סף" למעצר. אמירות המערער בחקירתו מעידות על מסוכנות; וגם אם הייתה ניתנת חוו"ד מקצועית שקובעת כי אמירות אלה הן תולדה של מצבו הנפשי – לא היה בכך כדי לשנות ממסקנה זו. כאשר לאמירות אלה מצטרפים התכנים שפרסם המערער בפייסבוק והחומר החסוי שהוצג לביהמ"ש, המסקנה בדבר מסוכנות המערער היא מובהקת; ואין ממש בטענת המערער לפיה מלבד חקירותיו לא קיימות ראיות נוספות המאששות את קיומה.
עוד טוען המערער כי מצבו הנפשי אינו יכול להצדיק מעצר. ואולם, מהקביעה לפיה אין במצבו הנפשי של המערער כדי למנוע את מעצרו, אין להסיק כי מצבו הנפשי הוא שהצדיק את המעצר. הראיות העומדות לחובת המערער, הן שמצדיקות את המעצר; ויודגש כי אין מדובר בסתם "אמרה המעוררת חשד", כלשון המערער, אלא במספר ראיות שהצטברותן מביאה למסקנה בדבר מסוכנותו של המערער. בדומה, יש לדחות את טענת המערער לפיה "במקרה דנן, מעצר מנהלי נגד אדם הסובל ממחלת נפש, אינו משרת ואינו יכול לשרת אף תכלית". מצבו הנפשי של המערער, הגם שיש לתת עליו את הדעת, אינו נותן לו "חסינות" מפני מעצר מנהלי, בהינתן מסוכנותו הרבה הנלמדת ממעשיו ומהתבטאויותיו; ומעצרו נועד לשרת את התכלית של הגנה על שלום הציבור ומניעת הסכנה הנשקפת ממנו.
אין לקבל גם את הטענה לפיה קביעת ביהמ"ש המחוזי בדבר נגישות המערער לכלי נשק היא שגויה. המערער מסביר כי נשק ה"תבור" שייך לקרוב משפחתו המשרת בצה"ל, והוא טוען כי אין בחזקתו כלי נשק. אולם העובדה כי אין בחזקת המערער נשק בעת הזו אין משמעה כי אין לו נגישות לכלי נשק. הן מהתמונה שפרסם בפייסבוק בה הוא מופיע ולצדו הנשק והן מההסבר שסיפק – עולה כי ביכולתו להשיג לנשק כשהוא חפץ בכך. לכך מתווספת התמונה בה מופיע שמו כתוב בכדורי תחמושת לצד נשק "קלצ'ניקוב". נגישות זו, כשהיא מצטרפת לראיות הנוספות, מעידה על המסוכנות הניכרת הנשקפת מהמערער; ומשכך גם הטענה לפיה התכנים שפרסם בפייסבוק "הם עניין של העבר" דינה להידחות.
יש לדחות גם הטענה שביהמ"ש המחוזי טעה כשייחס למערער כוונה להתאבד למטרה אידאולוגית. המערער התבטא במפורש כי אין דבר נעלה יותר מלהיות שהיד, והדברים מדברים בעד עצמם. גם אם בחקירותיו הבאות הוא הביע התנגדות לאלימות וציין כי הוא סבור שהתאבדות אסורה ע"פ הדת, לא ניתן להתעלם מההתבטאויות מרחיקות הלכת שנשמעו מפיו זמן קצר קודם לכן. אשר לטענה כי מכתב שירותי הרווחה והמסמכים הרפואיים שהוגשו, השוללים כוונות אובדניות או תוקפנות כלפי הסביבה, מחזקים את המסקנה לפיה אין למערער כוונה להתאבד למטרות אידאולוגיות – העובדה כי אין למערער נטיות לתוקפנות וכוונות אובדניות במובנן הרגיל, אין משמעה כי הוא אינו מוכן למות כשהיד.
המערער סבור כי השקפתו הלאומנית אינה יכולה להצדיק מעצר, שכן היא בגדר חופש הביטוי של כל אדם. אולם האידאולוגיה המניעה את המערער אינה אידאולוגיה פוליטית במובן הצר, אלא תפיסה התומכת בפעילות אלימה באמצעות נשק חם כנגד כוחות הביטחון; וזו אינה חוסה תחת הזכות לחופש ביטוי.
גם הטענה לפיה מעצרו המנהלי של המערער אינו מידתי, דינה להידחות. לאחר שמיעת הצדדים ולאחר קיום שיג ושיח במעמד צד אחד עם ב"כ המשיבה ואיש שב"כ, לא נמצא כי ניתן לאיין את המסוכנות הטמונה במערער באמצעי שפגיעתו פחותה, ונראה שאין מנוס מנקיטה בהליך של מעצר מנהלי לצורך שמירה על הביטחון ושלום הציבור. לפיכך, וכאשר מטעמים שהובהרו ההליך הפלילי אינו בגדר אפשרות בנסיבות המקרה, אין עילה להתערבות בצו המעצר שהוצא. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [משפט מינהלי] [בעלי חיים] |
|
| בג"ץ 1844-21 תנו לחיות לחיות נ' משרד החקלאות ופיתוח הכפר (עליון; ע' פוגלמן, ג' קרא, א' שטיין; 19/07/21) - 8 ע' |
| עו"ד: מיטל בוכמן שינדל, ארז וול |
העתירה שעניינה בהתנהלות משרד החקלאות ואופן טיפולו בפניות ובתלונות הנוגעות לרווחת בעלי חיים ולהפרות חוק צער בעלי חיים ותקנותיו, היא עתירה כוללנית. במקרה כזה יש ליתן משקל גדול אף יותר להלכה לפיה בג"ץ לא יתערב בשיקול דעתה הרחב של רשות שלטונית בנושאים הקשורים להפעלת סמכויותיה ולסדרי העדיפויות שהיא קובעת לעצמה באכיפת החוק.
משפט מינהלי – בגץ – עתירה כוללנית
משפט מינהלי – בגץ – דחייה על הסף
משפט מינהלי – בגץ – ביקורת שיפוטית
משפט מינהלי – בגץ – מיצוי העתירה
בעלי חיים – צער בעלי חיים – הגנה על בעלי חיים
.
העתירה עניינה בהתנהלותו של משרד החקלאות ואופן טיפולו בפניות ובתלונות הנוגעות לרווחתם של בעלי חיים ולהפרות חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) והתקנות שהותקנו מכוחו.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה על הסף בקבעו:
על אף החשיבות הציבורית של הסוגיה המועלית בעתירה, טענותיה אינן מכוונות לפעולה, מחדל או החלטה מנהלית פרטניים, אלא לחובותיו הכלליות של משרד החקלאות לפעול בתחומים בהם עוסקת העתירה. מכאן, שמדובר בעתירה כוללנית שאינה מאפשרת לדון בה לגופה וליתן בגדרה סעדים ממוקדים, ככל שאלו יימצאו מוצדקים. בג"ץ אינו נוהג ליתן סעדים כלליים, כדוגמת אלו שנתבקשו ע"י העותרת, שכן סעדים כאלה מעוררים קושי רב באשר לאופן יישומם והפיקוח על ביצועם.
יתרה מכך: מקום שהסעד המבוקש הוא כוללני, יש ליתן משקל גדול אף יותר להלכה לפיה בימ"ש זה לא יתערב בשיקול דעתה הרחב של רשות שלטונית בנושאים הקשורים להפעלת סמכויותיה ולסדרי העדיפויות שהיא קובעת לעצמה באכיפת החוק. התערבותו של בג"ץ בשיקול דעת כאמור תתאפשר רק במקרי קצה, כאשר הרשות המוסמכת מתנערת לחלוטין מחובתה לאכוף את החוק; כאשר היא נמנעת באופן בלתי סביר מאכיפת החוק; או כאשר סדרי העדיפויות שהיא מציבה לעצמה בענייני האכיפה נגועים באי חוקיות, בחוסר סבירות קיצוני או בפגם מנהלי חמור אחר אשר יורד לשורשו של עניין.
במקרה דנן, אין בסיס לטענה כי משרד החקלאות מתנער לחלוטין מאכיפת החוק או נמנע באופן בלתי סביר מאכיפתו – נהפוך הוא. מתגובת משרד החקלאות עולה כי הוא נוקט בהליכי אכיפה ופיקוח באופן רציף לצד אמצעים שונים ומגוונים, לרבות השקת מוקד ייעודי חדש לפניות בנוגע להפרת החוק ונקיטת מהלכים לשיפור וטיוב הטיפול בפניות. אף אם נניח כי האכיפה אינה מלאה ואינה נטולת כשלים כאלה או אחרים, לא ניתן לומר כי משרד החקלאות מתנער מחובותיו ומסמכויותיו.
די במענה כללי זה כדי להגיע למסקנה כי העתירה דנן אינה מקימה עילה להתערבות בשק"ד הרשות המוסמכת, שכן, התפקיד של אכיפת החוק מוטל על הרשויות המוסמכות של המינהל הציבורי ולא על ביהמ"ש. בידי הרשויות המוסמכות מופקדים המשאבים הנדרשים לאכיפת החוק. משאבים אלה לעולם אינם מספיקים לצורך אכיפה מלאה של כל החוקים. לכן, על הרשויות המוסמכות לכלכל את צעדי האכיפה במסגרת המשאבים, בהתאם למדיניות אכיפה ולפי סדרי עדיפות המשתנים עם הנסיבות. תפקיד ביהמ"ש בתחום זה מוגבל. הוא אינו אמור לבוא במקום הרשות המוסמכת ולקבוע בעבורה תכנית פעולה לאכיפת החוק. הוא גם לא ייתן הצהרה כללית ומופשטת שחובה על הרשות המוסמכת לאכוף את החוק. פשיטא שחובה זאת מוטלת על הרשות המוסמכת. היא נובעת מן החוק, ואין צורך ותועלת בהצהרה כאמור. הצהרה כזאת היא בגדר סעד כוללני ומופשט שאינו מקובל על ביהמ"ש.
לא זו אף זו: כעולה מתגובת משרד החקלאות, הנוהל נשוא העתירה מצוי בימים אלה בבדיקה של הרשות המוסמכת ועשוי להשתנות בהתאם לממצאי הרשות, שמן הסתם רשאית לשקול ולשנות את הנחיותיה. אם כן, לא מן הנמנע כי חלק מן הסעדים המבוקשים בעתירה יתייתר. לכך יש להוסיף את המוקד הייעודי שנחנך לאחרונה ואשר פעולתו עודנה נלמדת, ואת המהלכים הננקטים לשם שיפור הטיפול והמענים הניתנים ע"י משרד החקלאות. בנסיבות אלה, העתירה במתכונתה הנוכחית, ככל שהיא מתייחסת למנגנון הפניות, המענים וההודעות של משרד החקלאות, ממילא מיצתה את עצמה. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [בתי-משפט] [נזיקין] |
|
| ע"א 3033-19 פלוני נ' פלוני (עליון; י' עמית, ג' קרא, ד' מינץ; 19/07/21) - 7 ע' |
| עו"ד: משה עבדי, שירלי מגן, ו אלעד זרנקין |
אילולא פטירתו של המערער 1 (הניזוק המנוח), לאחר הגשת הערעור לא היה מקום להתערב בפסק דינו של ביהמ"ש קמא (למעט בראש הנזק של ניידות) בנוגע לפיצויים המגיעים למערערים בעקבות פציעת המנוח בתאונת דרכים. ואולם, הפסיקה הכירה בכך שפטירת הניזוק בטרם התברר הערעור מהווה שינוי נסיבות המשמיט את הקרקע מתחת לחישוב הפיצויים כפי שנערך בערכאה הראשונה. לפיכך, יש להתחשב אפוא בפטירתו של המנוח לפני שפסק הדין הפך לחלוט, שעה שהערעור תלוי ועומד בבימ"ש זה.
בתי-משפט – ערעור – אירועים שאירעו לאחר מתן ההחלטה נושא הערעור
נזיקין – תרופות – פיצויים
.
המערער 1 (נפטר לאחר הגשת הערעור ולהלן: המנוח), יליד 1955, נפגע בתאונת דרכים ב-2014 ונפסקו לו פיצויי נזיקין. (מאחר שהמנוח רכב על אופנוע ללא ביטוח, התביעה הוגשה על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], ולא על פי חוק הפלת"ד. בפסה"ד נדחתה טענת המשיבות על אשם תורם מצד המנוח, כך שכיום אין חולק כי המשיבה 1 היא האחראית הבלעדית לתאונה. ביהמ"ש קמא העמיד את תוחלת חייו של המנוח על כעשר שנים וחצי ממועד פסק הדין, עד לחודש דצמבר 2029, ובהתאם לכך ערך את חישוב הנזק. בסופו של יום ביהמ"ש העמיד את הפיצוי למערערים על סכום כולל של 5,036, 000 ₪ לפני ניכוי המל"ל. המערערים הגישו ערעור על פסק הדין בו הלינו על סכום הפיצוי שנפסק להם בראשי נזק שונים, ואילו המשיבות הגישו ערעור שכנגד ביחס לראשי הנזק של עזרת צד ג' וכאב וסבל. לאחר הגשת הערעור, כשבעה חודשים וחצי לאחר מתן פסק דינו של ביהמ"ש קמא, המנוח נפטר. לנוכח זאת, עתרה המשיבה להפחתה משמעותית בסכום שנפסק לזכות המנוח. מנגד, עזבון המנוח, שנכנס בנעליו, דבק בערעורו המקורי.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט י' עמית, בהסכמת השוםטים ג' קרא וד' מינץ) דחה את הערעור וקיבל את הערעור שכנגד מהטעמים הבאים:
אילולא פטירתו של המנוח, ביהמ"ש סבור כי לא היה מקום להתערב בפסק דינו של ביהמ"ש קמא (למעט בראש הנזק של ניידות). ואולם, כפי שצוין בענייננו בהחלטה בבקשה להבאת ראיות נוספות בערעור, הפסיקה הכירה בכך שפטירת הניזוק בטרם התברר הערעור מהווה שינוי נסיבות קיצוני ובלתי צפוי אשר משמיט את הקרקע מתחת לחישוב הפיצויים כפי שנערך בערכאה הראשונה. לפיכך, יש להתחשב אפוא בפטירתו של המנוח לפני שפסק הדין הפך לחלוט, שעה שהערעור תלוי ועומד בבימ"ש זה.
בעקבות פטירתו של המנוח, יש להפחית מפסק דינו של ביהמ"ש קמא את הסכומים כלהלן (בחישוב נלקחו בחשבון עוד כשמונה חודשים לאחר מתן פסק הדין, עד למועד פטירתו של המנוח): שכר עתיד עד גיל 70 – סכום של 318,000 ₪; עזרת צד ג' לעתיד – סכום של 1,669, 000 ₪; טיפולים – סכום של 50,000 ₪; אביזרים וציוד – סכום של 120,000 ₪; ניידות – סכום של 75,000 ₪; כאב וסבל – סכום של 200,000 ₪ (בהינתן שבקביעת הסכום של 800,000 ₪ התחשב ביהמ"ש קמא בכאב וסבל של המנוח עד לתום תוחלת החיים הצפויה). הוצאות עודפות ומינוי שנתי – סכום של 20,000 ₪. סך הכול להפחתה מהסכום שנפסק על ידי ביהמ"ש קמא – 2,452, 000 ₪.
מנגד, ביהמ"ש אינו מקבל את טענת המשיבה כי הסיבה לפטירתו של המנוח לא הוכחה, ובהעדר ראיה לסתור, יש לזקוף את פטירתו המוקדמת לתאונה. משכך, יש להוסיף בצד השני של המשוואה, הפסד שכר לעתיד לפי שיטת הידות עד לגיל 70 – הסך של 270,000 ₪, ובגין הוצאות קבורה ואובדן שירותי אב ובעל – הסך של 150,000 ₪. לכן, מהסכום להפחתה יש להפחית סך כולל של 420,000 ₪, כך שהסכום להפחתה יעמוד על הסך של 2,032, 000 ₪.
ביהמ"ש קמא פסק פיצוי בסכום כולל של 5,036, 000 ₪ (לפני ניכויי המל"ל), ובהפחתת הסך של 2,032, 000 ₪ – סכום הפיצוי הכולל עומד על 3,004, 000 ₪. מסכום זה יש להפחית את תגמולי המל"ל לעבר, עד לפטירתו של המנוח. המדובר בסכום של כ-880,000 ₪. סה"כ - 2,204, 000 ₪. הסכום שנפסק על ידי ביהמ"ש קמא לאחר ניכויי המל"ל הוא 3,182, 130 ₪. לכן, הסכום להחזר עומד על הסך של 978,130 ₪ (=3,183, 130-2,204, 000), ובמעוגל – 978,000 ₪, בצירוף שכ"ט בסך 20% בצירוף מע"מ. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 8 [עבודה] [בתי-משפט] |
|
| עב"ל (ארצי) 36388-06-20 קלאודיה ריטה אלין נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; לאה גליקסמן, חני אופק גנדלר, מיכאל שפיצר, נ.צ.: א' ירון, א' ליליאן סון; 13/07/21) - 7 ע' |
| עו"ד: עמוס כהן, ארז בוקאי |
ביה"ד דחה ערעור על פסק דין של ביה"ד האזורי, בגדרו נדחתה תביעת המערערת להכרה במחלת סרטן הריאות שבה חלה בעלה המנוח כתאונת עבודה על יסוד חוות דעת המומחה הרפואי שמונה בתיק. נפסק כי לא נפל פגם בדחיית בקשת המערערת לתיקון התשתית הראייתית, וכי משהמערערת לא העלתה בערעור טענות כנגד חוות דעת המומחה הרפואי על יסוד התשתית העובדתית שנקבעה, דין הערעור להידחות.
עבודה – בית-הדין לעבודה – ראיות
עבודה – בית-הדין לעבודה – מומחים רפואיים
בתי-משפט – ערעור – אי התערבות בממצאים עובדתיים
.
ערעור על פסק דין של ביה"ד האזורי, בגדרו נדחתה תביעת המערערת להכרה במחלת סרטן הריאות שבה חלה בעלה המנוח כתאונת עבודה. זאת, ביחס לשאלה אם קיים קשר סיבתי בין חשיפת המנוח לחומרים מסרטנים במהלך עבודתו לבין פטירתו, בקשר לבירור זכאותה של התובעת לקצבת תלויים. ביה"ד האזורי קבע שאין מקום להידרש מחדש לקביעת התשתית העובדתית, ואימץ את האמור בחוות דעתו של המומחה הרפואי בדבר היעדר קשר סיבתי בין עבודת המנוח למחלתו.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופטת ח' אופק גנדלר ובהסכמת השופטים ל' גליקסמן, מ' שפיצר ונציגי הציבור א' ירון, א' ליליאן סון) דחה את הערעור ופסק כי:
ביה"ד הארצי פסק כי דין הערעור להידחות, הן ביחס לנימוקים שלא להתיר למערערת לתקן את התשתית העובדתית, והן ביחס לדחיית התביעה לגופה לאור חוות הדעת של המומחה הרפואי שניתנה על בסיס התשתית העובדתית הקיימת.
ביה"ד הארצי ציין כי למערערת ניתנו הזדמנויות שונות להבאת ראיותיה להוכחת תביעתה והתשתית העובדתית נקבעה בסופו של יום על יסוד הראיות שהונחו על ידה בפני ביה"ד האזורי. בקשתה לתיקון התשתית הראייתית הוגשה בשלב מתקדם של ההליך, טרם הגשת סיכומים, וחרף הזדמנויות קודמות שניתנו לה לעשות כן. בנסיבות אלו, לא נפל פגם בדחיית בקשת לתיקון התשתית הראייתית; ביה"ד הארצי הוסיף וציין כי יש טעם לפגם שהבקשה לתיקון התשתית העובדתית הוגשה רק לאחר שניתנה חוות הדעת הרפואית ולא לאחר ההחלטה שבה נקבעה התשתית העובדתית. עוד צוין כי הקושי בכך מתעצם משניתנה למערערת הזדמנות קודם לכן להשלים ראיותיה והיא לא עשתה כן; ביה"ד הארצי העיר כי אמנם, ההחלטה בדבר דחיית בקשתה לתקן את התשתית הראייתית הינה החלטת ביניים, שערעור עליה במהלך ההליך טעון רשות, ולמערערת עומדת זכות ערעור לגביה לאחר מתן פסק הדין. ואולם, כאשר ניתנת לבעל דין במסגרת ההליך הזדמנות להביא ראיות נוספות טרם מתן חוות הדעת הרפואית והוא נמנע מלעשות כן, יש קושי בהעלאת בקשה זו לאחר שניתנה חוות הדעת הרפואית ולאחר שניתן פסק הדין.
אשר לתשתית העובדתית שנקבעה על יסוד המארג הראייתי הקיים, הרי שערכאת הערעור ממעטת להתערב בקביעות עובדתיות, שכן לערכאה הדיונית יתרון מובנה באשר היא שמעה את העדויות באופן בלתי אמצעי. לא נמצא כי מקרה זה מצדיק סטייה מהכלל האמור. משערעור המערערת כוון לתשתית העובדתית, ומשהמערערת לא העלתה במסגרת הערעור טענות כנגד חוות דעת המומחה הרפואי על יסוד התשתית העובדתית שנקבעה, ממילא נדחה הערעור כולו. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [עבודה] [בתי-משפט] |
|
| עב"ל (ארצי) 49609-09-20 אדריאנה רות ברנד נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; לאה גליקסמן, חני אופק גנדלר, מיכאל שפיצר, נ.צ.: א' ירון, מ' כהן; 13/07/21) - 6 ע' |
| עו"ד: לימור עמית פנקר, הלנה מרק |
נדחה ערעור על פסק דין של ביה"ד האזורי בגדרו נדחתה תביעת המערערת לגמלת תלויים בעקבות פטירת בעלה בשל אוטם שריר הלב. נפסק כי אין להתערב בקביעותיו העובדתיות של ביה"ד האזורי לפיהן בעלה המנוח של המערערת היה שרוי במתח מתמשך עובר לאוטם, אך לא הוכח קיומו של אירוע חריג בעבודה.
עבודה – תאונת עבודה – אירוע חריג
עבודה – תאונת עבודה – מחלת לב
בתי-משפט – ערעור – אי התערבות בממצאים עובדתיים
.
המערערת הגישה תביעה לגמלת תלויים בעקבות פטירת בעלה המנוח בשל אוטם שריר הלב. בעלה המנוח של המערערת הועסק בחברת ברנד כמנהל ייצור/תפעול. חברת ברנד זכתה במכרז של חברת נתג"ז להנחת צינורות להולכת גז, כאשר בין היתר על עובדי חברת ברנד היה מוטל לבצע ריתוכים. נציג חברת נתג"ז הוזמן לצפות בתהליך הריתוך וכן הוזמנה חברה שתפקידה לבדוק את תקינות הריתוכים שבוצעו. לטענת המערערת המנוח היה שרוי באותן שעות במתח רב, שכן לטענתה כישלון הבדיקה עלול היה לסתום את הגולל על השתלבות החברה בתחום הגז. עם סיום הבדיקות חזר המנוח לביתו וכשעתיים לאחר מכן התמוטט והלך לעולמו. רק לאחר מכן התקבלו תוצאות הבדיקה לפיהן נכשלו הריתוכים. תביעת המערערת להכיר באוטם שריר הלב של המנוח כתאונת עבודה נדחתה בשני פסקי דין בהעדר הוכחת התרחשות אירוע חריג עובר למועד בו לקה המנוח באוטם.
.
בית הדין הארצי לעבודה (השופטים ל' גליקסמן, ח' אופק גנדלר, מ' שפיצר ונציגי הציבור א' ירון, מ' כהן) דחה את הערעור ופסק כי:
ביה"ד האזורי קבע בפסק דינו הראשון כי המנוח היה שרוי במתח מתמשך, אך לא התרחש אירוע חריג. מסקנה זו אף משתקפת בהודעת אחיו של המנוח לחוקר, עת שם את הדגש על המתח בכללותו שנלווה לתפקיד בעת ההיא.
פסק הדין השני של ביה"ד האזורי ניתן לאחר שמיעת עדותו של מי שהיה סמנכ"ל חברת נתג"ז ואחראי על ביצוע הפרויקט, שלה יש ליתן משקל מיוחד עקב היותו עד ניטראלי, להבדיל מאחיו של המנוח וגיסה של המערערת. עדות זו חיזקה את הקביעה הראשונית במובן זה שביה"ד התרשם כי תוצאות בדיקת הרנטגן של הריתוכים לא היו קריטיות. עדות זו עולה בקנה אחד עם העובדה לפיה לא הוצגה תכתובת כלשהי בקשר לעיכוב בפרויקט ותוצאותיו אשר המנוח היה צד לה, ולחובת המערערת עומד אי זימונו של עד רלבנטי.
ביה"ד האזורי, לאחר שבחן את המארג הראייתי שהונח בפניו, לרבות דרך השתקפות תהליך העבודה בעיניו של סמנכ"ל חברת נתג"ז, שהוא נציגו של מזמין השירות, הגיע לכלל מסקנה כי לא הוכח קיומו של אירוע חריג להבדיל ממתח מתמשך. ערכאת הערעור ממעטת להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, המבוססות על התרשמותה הבלתי אמצעית מן העדים, ומקרה זה אינו מצדיק סטייה מכלל זה והתערבות בקביעות עובדתיות של ביה"ד האזורי. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 10 [חברות] [חוזים] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 5525-10-19 יחזקאל עזר נ' European Transportation Investment Ltd (מחוזי; חאלד כבוב; 08/07/21) - 24 ע' |
| עו"ד: אורן אוזן, טל כלימיאן, נתנאל רוזנשטיין, הלל איש-שלום, ברק גולן |
בית המשפט הורה על דחיית תביעתו של התובע בגין קיפוח לפי סעיף 191 לחוק החברות ולאכיפת הסכמות שלטענתו גובשו במשא ומתן שניהל התובע עם הנתבע 2 למכירת מניותיו של הראשון בחברה. נפסק, כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי הנתבעים פעלו לקיפוחו וכי נסיבות המקרה דנן אינן מתאימות לאכיפת הסכמות הצדדים כהסכם מחייב.
חברות – עושק המיעוט – קיומו
חברות – מניות – העברתן
חברות – בעלי מניות – זכויותיהם
חברות – עושק המיעוט – קיומו
חברות – עושק המיעוט – קיפוח
חברות – עושק המיעוט – סעדים
.
התובע הגיש כנגד הנתבעים תביעה שעניינה סכסוך בין בעלי מניות בחברת חץ אקולוגיה והנדסה אוברסיז (1999) בע"מ. בבסיס כתב התביעה טענות התובע לקיפוח לפי סעיף 191 לחוק החברות, תוך מידורו ממידע לגבי פעילות החברה, וכן טענותיו לאכיפת ההסכמות שגובשו במשא ומתן שניהל התובע עם הנתבע 2 למכירת מניותיו של הראשון בחברה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
על מנת לקבוע האם ענייננו בקיפוח, אם לאו, נקבע כי יש לבחון האם נפגעו ציפיותיהם הלגיטימיות של בעלי המניות הטוענים לקיפוח – כאשר התשובה לשאלה זו תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, בשים לב למכלול השיקולים הצריכים לעניין. אשר לנטל ההוכחה, הנטל הוא על התובע, הטוען לקיפוחו, להוכיח באופן לכאורי קיומו של קיפוח. מקום בו הצליח לעמוד בנטל, עובר נטל ההוכחה אל שכמם של בעלי הנתבעים להוכיח אחרת.
אין מקום לקבל את טענות התובע לקיפוח.
זכות בעל מניות לקבלת מידע ומסמכים מוגבלת על פי דין ומצומצמת היא ביחס לזכותו של דירקטור בחברה (סעיף 184 לחוק החברות), ומכאן שאף ציפיותיו של התובע צריכות לתאום את מעמדו בחברה בתקופה שלאחר פרישתו מהדירקטוריון. התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי הנתבעים פעלו לקיפוחו וכי אכן סורב לקבל מידע חיוני לו כדירקטור או כבעל מניות בחברה.
אין לקבל את טענת התובע לפיה, בתקופת כהונתו כדירקטור הוא פנה לגורמים בחברה לקבלת מידע וסורב פעם אחר פעם, כאשר נסיבות אלו הובילו אותו לטענתו לפרישה מתפקידו בדירקטוריון החברה. לא הוצגו ראיות לביסוס טענותיו אלה.
נסיבות המקרה דנן אינן מתאימות לאכיפת הסכמות הצדדים כהסכם מחייב. לא ניתן ללמוד על גמירות דעת בין הצדדים להיקשר בהסכם מחייב בהעדר הסכם חתום ביניהם. זאת, בשים לב למערכת היחסים הרעועה בין הצדדים; למו"מ המתמשך שנוהל – בשני סבבים; כמו גם העובדה שבשום שלב הצדדים לא הגיעו להסכמה מלאה – בין אם משום שעצמון לא אישר בעצמו את תנאי ההסכם במו"מ הראשון ולראיה הודעת דוא"ל של בא-כוחו אשר מלמדת כי הוא ממתין לאישורו של עצמון, ובין אם נוכח דרישת התובע לקבל את אישור יתר בעלי המניות והודעתו של עצמון במו"מ השני כי אינו מעוניין להשלים את העסקה נוכח מצבה העסקי של החברה. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [בתי-משפט] |
|
| ערעור (חיפה) 41170-06-21 יעקב שוורץ נ' דוד רבינוביץ (מחוזי; י. גריל; 07/07/21) - 9 ע' |
| עו"ד: מיכאל מאיר |
בית המשפט קיבל את בקשתו של המבקש להורות על החלפת ההרכב. זאת, משום שבעבר מותב זה קבע קביעות נחרצות במסגרת פסק דין אחר, ואותה סוגיה היא לב פסק-דינו של בית משפט קמא העומד לדיון בערעור בתיק זה.
בתי-משפט – פסלות שופט – בקשה לפסילת שופט
.
בקשתו של המבקש להורות על החלפת ההרכב.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
הלכה היא שהזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן, והשתחררות בלתי ראויה של השופט מלדון במשפט פוגעת בהגינות המשפט, באמון הציבור, וגוררת אחריה עיוות דין (באותה מידה כמו המשך הדיון בעניין שבו היה על השופט לפסול את עצמו). למרות האמור, בנסיבות דנן מן הראוי שמותב זה יפסול את עצמו מלדון בערעור. זאת משום שבעבר מותב זה קבע קביעות נחרצות במסגרת פסק דין אחר, ואותה סוגיה היא לב פסק-דינו של בית משפט קמא העומד לדיון בערעור בתיק זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [כספים] [משפחה] |
|
| עמ"ש (חיפה) 24165-05-21 ס"פ נ' י"פ (מחוזי; חננאל שרעבי, אספרנצה אלון, אריה נאמן; 06/07/21) - 19 ע' |
| עו"ד: יואל אסף, הדס צור |
התקבל בחלקו ערעור שעניינו פסיקת דמי שימוש ראויים בגין השימוש הבלעדי שעשה המשיב בביתם המשותף של הצדדים. נפסק כי תקופת השימוש בגינה זכאית המערערת לתשלום ארוכה יותר ומנגד, אין להתערב באופן שערוך דמי השימוש החודשיים.
כספים – הפרשי הצמדה וריבית – שיקול-דעתו של בית-המשפט
משפחה – בית משותף – דמי שימוש ראויים
.
ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה, העוסק בתביעת המערערת לתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש הבלעדי שעשה המשיב בביתם המשותף של הצדדים. המערערת מלינה על תקופת השימוש שנקבעה ועל שערוך דמי השימוש החודשיים בתוספת הפרשי הצמדה בלבד.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו ופסק:
כתב התביעה אינו כולל רכיב תביעה לדמי שימוש ראויים, אלא מחצית מדמי שכירות שהושכר הבית בפועל על ידי המשיב מעזיבת המערערת את הבית ועד למכירתו. במסגרת הסכם הפשרה שהושג בהליך הערעור "ויתרה" המערערת על פסיקת דמי השכירות שנפסקו לטובתה בפסק הדין בהליך הקודם, אך לא על התביעה לדמי שימוש ראויים, ומדובר בשני רכיבי תביעה שונים. פסק הדין בהליך הקודם לא כלל כל התייחסות לדמי שימוש ראויים, אלא נגע אך לדמי שכירות, לכן טעתה השופטת קמא כשקבעה כי התובעת ויתרה במסגרת הסכם הפשרה על זכות התביעה העומדת לה לדמי שימוש גם בעבור תקופות עבר. לכאורה החל מחודש 8/2009, לאחר גירושי הצדדים, המשיב עשה שימוש בלעדי בבית וממועד זה קמה זכאותה של המערערת לקבלת דמי שימוש.
פסיקת ריבית במסגרת השערוך נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, השוקל בנדון גם שיקולי צדק. על אף שבמקרה דנן לא נימק בית משפט קמא מדוע אינו פוסק ריבית בשערוך דמי השימוש, לאור נסיבות העניין אין מקום להתערב בקביעת בית משפט באי פסיקת ריבית בשערוך דמי השימוש. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [עונשין] |
|
| ת"פ (מרכז) 5778-09-20 מדינת ישראל נ' סטיב חדיד (מחוזי; חגי טרסי; 06/07/21) - 11 ע' |
| עו"ד: שאדי כבהה |
הפסיקה עמדה על הצורך בענישה מחמירה, גם כאשר מדובר בסמים מוכרים פחות. במקרה הנדון מדובר בסם שהינו נגזרת של אינדזול קרבוקסאמיד, שנכלל בפקודת הסמים המסוכנים לפני כ-7 שנים. מאז הצטברו מספר החלטות מהן ניתן ללמוד על אופיו של הסם ועל מיקומו במדרג החומרה בהשוואה לסמים אחרים. בשים לב לאלה, ובנסיבות העניין, נמצא לגזור על הנאשם 36 חודשי מאסר בפועל, מאסרים על תנאי וקנס בסך 8,000 ₪.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות סמים
.
הנאשם הורשע, ע"פ הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בכתב אישום מתוקן בו יוחסו לו עבירות של ייבוא סם והחזקת סם שלא לצריכה עצמית. הסם המדובר הינו נגזרת של אינדזול קרבוקסאמיד.
.
ביהמ"ש המחוזי קבע בגזר דינו:
הפסיקה עמדה על ההכרח להיאבק בנגע הסמים ועל הצורך להעביר מסר מרתיע ובלתי מתפשר, ע"י הטלת עונשים מחמירים, איש איש ע"פ חלקו ומעמדו בשרשרת הפקת והפצת הסם. ניתן משקל – בין היתר – לכמות הסם ואיכותו, טיב עבירת הסמים שבוצעה, תרומת הנאשם להתגשמות העבירה ועברו הפלילי.
עבירות הסמים, ובפרט אלו העוסקות בהרחבת היקף שוק הסמים כגון עבירות הפקת הסם ועבירות הייבוא, ובהפצת הסם בדרך של סחר והחזקה שלא לשימוש עצמי בלבד, פוגעות פגיעה ממשית בערכים חברתיים בעלי משקל ובהם הצורך בהגנה על שלום הציבור, על בריאותו, על ביטחונו האישי ועל רכושו.
בעניין יהודה עמד ביהמ"ש העליון על הצורך בענישה מחמירה, גם כאשר מדובר בסמים מוכרים פחות, תוך התאמת רף הענישה לטיב הסם, השפעותיו והסיכונים הכרוכים בו. כפי שנפסק שם, כניסתו של סם חדש לזירה דורשת תגובה של ענישה הולמת. כל סם וקהל היעד שלו. כל סם ומרכיבי המשיכה שלו – מחיר, נגישות, תגובה פיסית. נדמה, כי ריבוי סוגי הסמים מביא לעלייה בשימוש בסמים בכללותו. הפסיקה מכירה בסמים חמורים יותר ופחות, אך יש לדעת את מאפייניו של כל סוג.
במקרה דנן לא הוגשה חוו"ד בנוגע לטיב ומאפייני הסם המסוכן שייבא הנאשם, נוכח התנגדות הסנגור לבקשת התובע להגיש חוו"ד בנושאים אלה במסגרת הטיעונים לעונש. לפיכך, אין בידי ביהמ"ש מידע מפורט בנוגע לכלל המאפיינים הנוגעים לסם ולהשפעותיו. עם זאת, בחלוף השנים מאז הוכלל החומר מסוג אינדזול קרבוקסאמיד, על נגזרותיו המבניות, בפקודת הסמים המסוכנים, הצטברו מספר החלטות מהן ניתן ללמוד על אופיו של הסם, ועל מיקומו במדרג החומרה בהשוואה לסמים אחרים, מוכרים יותר.
כך, בעניין ותד הובהר כי מדובר בסם הנמנה על משפחת הקנבינואידים הסינטטיים, הנמכרים תחת המותג "נייס גיא" ודומיו. באותו מקרה סקר ביהמ"ש המחוזי את תכונותיהם הרעות של חומרים אלו והבהיר כי נוכח מאפייניהם אין להחיל על סמים ממשפחה זו את רמת הענישה המתונה באופן יחסי שנהוג להחיל על עבירות ביחס לסמים מסוג קנבוס או חשיש. עם זאת ציין כי מאחר וחומרים אלה הוכרזו כסמים פחות משנה עובר למתן גזר דינו, יש להעלות את רף הענישה באופן הדרגתי. ערעור הנאשמים על העונש שהושת עליהם, נדחה. ביהמ"ש העליון השיב בשני מישורים שונים לטענתם לפיה לא היה מקום להשית עליהם עונשים כה חמורים עוד בטרם התגבשה מדיניות ענישה באשר לסם חדש זה: המישור הראשון הוא טיב הסם ומהות הסכנה הנשקפת ממנו – כפי שהם עולים מחוו"ד המומחה שהציגה המדינה. המישור השני הוא כי ביהמ"ש המחוזי התחשב באלמנט ה"חידוש" שבהגדרת הסם כסם מסוכן, והדגיש כי ההחמרה במדיניות הענישה בהקשר לקנבינואידים הסינטטיים אינה יכולה להיעשות באבחה אחת.
פסק דין נוסף שעסק בענישה הראויה בגין החזקת נגזרת של אינדזול קרבוקסאמיד הינו עניין אלקנה. גישה מקלה יותר ניתן למצוא בעניין מרדוש. עוד ראוי להזכיר את עניין איסטחרוב.
ב"כ המאשימה הפנה לפסיקה מכבידה יותר, במסגרתה נקבעו מתחמי ענישה והושתו עונשי מאסר ממושכים בגין עבירות שבוצעו ב"סמי פיצוציה". החלטות אלה אינן ניתנות ליישום ישיר על ענייננו, בשים לב להכרח להתאים את מתחמי הענישה לטיבו הספציפי של הסם המדובר, מאפייניו והשפעותיו, אך הן מבטאות היטב את הנחיות ביהמ"ש העליון בדבר ענישה מרתיעה והולמת, ובמיוחד בשים לב לכך שמאז הכללת הסם לפקודה חלפו כמעט 7 שנים, ואין מדובר עוד במקרים ראשונים של אכיפה.
בעניינו של הנאשם מתקיימות מספר בלתי מבוטל של נסיבות לחומרה. הנאשם חבר לאחר וביחד פעלו לייבא כשני ק"ג של קנבינואיד סינטטי, מתוך תכנון וסיכום מוקדם. חלקו של הנאשם במעשים משמעותי שכן הוא שתיאם את קבלת הסם והיה אמור להחזיק בו. לא זו אף זו, בביתו החזיק הוא כמות גדולה נוספת מאותו סם ממש, כארבעה ק"ג, וכן קילוגרם נוסף של סם מסוג קנבוס. מדובר אפוא במי שייבא סם שמסוכנותו ניכרת, והחזיק בביתו כמויות מסחריות משני סוגים שונים של סם, באופן המעיד על מעורבות עמוקה בעולם הסמים. הנזק שעלול היה להיגרם כתוצאה מהפצת סמים אלה לציבור הישראלי היה משמעותי, וכך היא גם עצמת הפגיעה של מעשי הנאשם בערכים המוגנים שפורטו לעיל. במכלול נסיבות אלה, ובשים לב לסוגי הסמים, לכמות הסם ולשילוב שבין עבירות הייבוא וההחזקה, ראוי לקבוע מתחם עונש הולם הנע בין 27 ל-54 חודשי מאסר בפועל.
באשר לסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, הרי שמדובר באדם כבן 41, שהודה במיוחס לו, נטל אחריות וחסך זמן ציבורי ניכר. נסיבות חייו אינן פשוטות וגורלו לא שפר עליו. נתונים אלה יביאו למיתון העונש שיושת. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי לחובת הנאשם עבר פלילי רלבנטי, שאינו מאפשר למקם את עונשו בחלק התחתון של המתחם. במסגרת ההליך דנן לא הופנה הנאשם לקבלת תסקיר, ולא הוצגו כל מסמך או חוו"ד שבכוחם להצביע על שינוי באורחותיו או על הפחתת הסיכון הנשקף לציבור מצדו. בנסיבות אלה יש למקם את עונשו מעט מתחת לאמצע מתחם העונש ההולם שנקבע, לצד מאסר על תנאי וקנס כספי שייקח בחשבון את עונש המאסר הממושך ואת היכולות הכלכליות הדלות. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [דיון אזרחי] |
|
| ע"א (נצרת) 48809-06-21 מנחם אליהו נ' שאול לוי (מחוזי; אשר קולה; 04/07/21) - 6 ע' |
| עו"ד: |
נמחק על הסף ערעור בשל הגשתו באיחור משמעותי, ללא כל הסבר או נימוק משכנע.
דיון אזרחי – ערעור – סילוק על הסף
.
בקשת המשיבים למחוק את הערעור על הסף מחמת איחור בהגשתו ומנגד, בקשת המערערים לדחות את הבקשה על הסף ולחלופין, להארכת המועד להגשת הערעור עד למועד הגשתו.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
פסק-הדין הומצא לבא כוח המערערים דאז, בדרך של "הודעה באתר" כאשר כתובת הדואר האלקטרוני מסומנת ככתובת להמצאת כתבי בי-דין וזו נצפתה. כפי שנפסק לא אחת, המצאה בדרך זו, אשר משמעותה היא כי נשלחה לכתובת הדואר האלקטרוני של בעל הדין הודעה על אודות קיומה של ההחלטה השיפוטית בצירוף קישור אליה, הינה המצאה אשר עונה על הדרישות הקבועות בתקנות. בענייננו, אין בטענות המערערים כל הסבר או נימוק משכנע להגשת הערעור באיחור כה משמעותי. אין גם מקום להארכת המועד להגשת ערעור, שעה שמדובר בטעות מסיבות הקשורות בב"כ הקודם של המערערים, אשר ככלל אינה מוכרת כ"טעם מיוחד". לכך יש לצרף את משך האיחור שהינו ארוך במיוחד (71 ימים) כאשר גם סיכויי הערעור מטים את הכף לעבר אי מתן הארכה. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 15 [תכנון ובנייה] [פרשנות] |
|
| עמ"נ (תל אביב-יפו) 2582-11-20 בית אגודת ישראל בתל אביב יפו נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב-יפו (מנהלי; ה' קירש; 07/07/21) - 15 ע' |
| עו"ד: אלעד אלעזר, אירית יומטוב, הראל וינטרוב |
מוסד ציבורי זכאי לפטור מהיטל השבחה אם המקרקעין משמשים או מיועדים לשימוש למטרה ציבורית.
תכנון ובנייה – היטל השבחה – פטור
פרשנות – דין – דיני תכנון ובנייה
.
המערערת הגישה ערעור שעניינו בחיוב בהיטל השבחה והסוגיה הנדונה היא האם די בשימוש במקרקעין למטרה ציבורית קודם לאישור תוכנית משביחה ולמימוש בדרך קבלת היתר בנייה כדי להקנות פטור מהיטל למוסד ללא כוונת רווח.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
סעיף 19(ב)(4) איננו נועד להיטיב עם מוסדות ציבור באשר הם מוסדות ציבור, ללא זיקה לשימוש במקרקעין המושבחים. אם זאת הייתה כוונת המחוקק, אזי היה מקום לכתוב בפשטות: "השבחה במקרקעין של מוסד ציבורי", תוך הגדרת מונח זה והשמטת הסיפא המתחילה במילים "אם אותם מקרקעין". אולם לא כך נעשה והפטור הוא מותנה, ואם התנאים אינם מתקיימים, לא די מעשיו הטובים של מוסד כדי לזכותו בהקלה.
אין לקבל את גישת המערערת לפיה השאלה היחידה שמותר לשאול היא "מה נעשה (בעבר) עם המקרקעין?" ולא "מה ייעשה עמם (בעתיד)?". דווקא השאלה השנייה עשויה להיות מתאימה יותר בהקשר החקיקתי הנדון ולאור תכלית הטלת ההיטל והענקת הפטורים ממנו. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [תגמולים] |
|
| ע"נ (עפולה) 21970-06-20 פלוני נ' קצין התגמולים משרד הבטחון אגף השיקום (מנהלי; יובל שדמי; 07/07/21) - 4 ע' |
| עו"ד: |
קיומה של תלונה ברשומות לפני הגשת תביעה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), אינה תנאי הכרחי לקבלת התביעה אלא מדובר אך ורק בנסיבה ראייתית חשובה, שמשקלה בהתאם לנסיבות ובהתאם למכלול הראיות. במקרה זה הצטברות הנסיבות מביאה למסקנה כי המערער אינו סובל מ "טינטון" עקב השירות הצבאי.
תגמולים – נכי צהל – זכאות
.
המחלוקת בקשר אליה הוגש הערעור הינה, האם סובל המערער מנכות מסוג "טינטון", עקב השירות הצבאי.
.
ועדת ערעורים דחתה את הערעור ופסקה:
המערער הינו "עד מעוניין", התלונה הראשונה המתועדת על הטינטון הינה שבועיים לאחר הגשת בקשת המערער למשיב להכיר בנכות זו. עם זאת, מובהר שקיומה של תלונה ברשומות על טינטון, לפני הגשת התביעה, אינה תנאי הכרחי לקבלת התביעה אלא מדובר אך ורק בנסיבה ראייתית חשובה, שמשקלה בהתאם לנסיבות ובהתאם למכלול הראיות. מדבר המערער עלה רושם ברור, שהוא אינו יודע כלל במישור החוויתי, מהו טינטון. המערער טען טענה סתמית ולא אמינה כלל, שנמנע מפניה לגורמי רפואה בבקשת עזרה בקשר לטינטון, משום שכאשר סיפר לחבריו במשטרה על הבעיה, השיבו לו חבריו שאין לכך טיפול. אין זה מתקבל על הדעת על פי ניסיון החיים, שאדם הסובל מטינטון לאורך שנים אינו משתף בכך את בני משפחתו וחבריו הקרובים. הימנעות מהזמנת עדים בנסיבות העניין, מלמדת שאין בנמצא עד שכזה. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [מסים] [תכנון ובנייה] |
|
| עמ"נ (תל אביב-יפו) 18473-07-19 אילן מזרחי נ' הועדה מקומית לתכנון ובניה תל אביב - יפו (מנהלי; ארז יקואל; 04/07/21) - 7 ע' |
| עו"ד: ג' זהר, א' שפי |
את שאלת קיומה של עלייה בשווי המקרקעין, לצורך חיוב בהיטל השבחה, יש לבחון ביחס למצב שהיה ערב כניסת התכנית החדשה לתוקף. במקרה דנן, ועדת הערר לא התייחסה למספר נושאים שמן הראוי להידרש להם, על כן יש להשיב את הדיון להשלמת החלטתה.
מסים – היטלים – היטל השבחה
תכנון ובנייה – היטל השבחה – מקור החיוב
.
הערעור נסב על קביעת ועדת הערר, שניתנה בניגוד להסכמת הצדדים, לפיה חבים המערערים בהיטל השבחה בעקבות אישור תכנית מתאר מקומית שייעדה את מקרקעיהם למגורי סטודנטים. המערערים סבורים, כי השימוש בייעוד זה במקרקעין התאפשר עוד מכוח המצב התכנוני הקודם, לא אירעה כל השבחה במקרקעין ויש לבטל את החיוב.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
חוק התכנון והבניה קובע כי במקרה בו הייתה עלייה בשוויים של מקרקעין בעקבות אישור תכנית, מתן הקלה או התרת שימוש חורג – יחויב בעל הזכויות במקרקעין בהיטל השבחה. את שאלת קיומה של עלייה בשווי המקרקעין יש לבחון ביחס למצב שהיה ערב כניסת התכנית החדשה לתוקף. בבמקרה דנן, מהחלטת ועדת הערר עולה כי עמדתה היא כי אכן נודעה השבחה בערך המקרקעין בעקבות התכנית החדשה, לעומת המצב ששרר עובר לאישורה. ועדת הערר לא התייחסה בהחלטתה למספר נושאים, שמן הראוי להידרש להם. לפיכך, יש מקום להשיב את הדיון לוועדת הערר למען השלמת החלטתה לאחר שמיעת הצדדים. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 18 [עונשין] |
|
| ת"פ (חיפה) 9061-05-18 מדינת ישראל נ' משה איבגי (שלום; זיו אריאלי; 12/07/21) - 29 ע' |
| עו"ד: אורלי רוזנטל נעמן, הילה כץ, מיכאל כרמל, דן אסלנוב ויניב זר |
בית המשפט גזר על הנאשם, שהורשע, לאחר שהתקבל ערעור המדינה, בביצוע עבירות מין, שעניינן מעשה מגונה והטרדה מינית, זאת לצד עבירות מין נוספות בהן הורשע במסגרת הכרעת הדין בבית משפט השלום, עונש של 11 חודשי מאסר בנוסף לפיצויים.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין
.
נגד הנאשם הוגש כתב אישום הנושא ארבעה אישומים. הנאשם הורשע בעובדות שיוחסו לו באישום הראשון, ובביצוע שתי עבירות של מעשה מגונה. בהכרעת הדין זוכה הנאשם, מהמעשים והעבירות אשר יוחסו לו באישום השלישי והרביעי. שני הצדדים הגישו ערעורים לבית המשפט המחוזי – הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. ערעור הנאשם ביחס להרשעתו באישום הראשון – נדחה, פה אחד. ערעור המדינה ביחס לזיכוי הנאשם מהאישום השלישי, התקבל והנאשם הורשע בביצוע עבירה של מעשה מגונה. גם ערעור המדינה ביחס לזיכוי הנאשם מהאישום הרביעי, התקבל, והנאשם הורשע בעבירת ההטרדה המינית. השאלה העיקרית אשר נותרה להכרעה היא מה מידת ההשפעה של הרשעתו הנוספת של הנאשם בשלב הערעור, באישומים השלישי והרביעי. מהו העונש הראוי לנאשם בגין אישומים אלו, ומהו היחס הראוי בין עונש זה לבין העונש שנגזר עליו בגין האישום הראשון?
.
בית המשפט פסק כלהלן:
בנוסף לפער הגילאים בין הנאשם לבין המתלוננת, קיים ביניהם גם פער משמעותי בכוח ובמעמד.
מעשי הנאשם בוצעו במהלך עבודה משותפת עם המתלוננת ג'. מאחורי הקלעים, דקות ספורות לפני תחילתה של הצגה, ובעת שהקהל כבר ישוב במקומו וממתין לתחילת ההצגה. ההתרגשות הכרוכה במעמד מסוג זה, התחלפה באחת אצל המתלוננת ג' בתחושת ביזוי, פגיעה בכבודה ובגופה.
התבטאויותיו של הנאשם באותה שיחה עם המתלוננת ד' – מעוררות קֶבֶס. המדובר בהתבטאויות מבזות ובזויות. לאף אדם אין זכות לפנות בצורה מבישה שכזו לאף אישה. וכשהדברים נאמרים בחוסר רגישות מופגן, שניות ספורות לאחר שהמתלוננת חשפה בפני הנאשם את סגור ליבה ואת דבר הפגיעה המינית שחוותה בילדותה – הרי שמדובר בשפל מוסרי של ממש. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [חוזים] |
|
| ה"פ (הרצליה) 64975-09-16 עו"ד גלית רוזובסקי נ' מדינת ישראל (שלום; יעקב שקד; 11/07/21) - 25 ע' |
| עו"ד: קרן יוסט, מאיה לויאן טליה, סיון דורון כוכבי |
נדונה מחלוקת פרשנית הנוגעת להסכם אשר נכרת בין מנהלי הגוש הגדול למדינה. נקבע כי לשונו של סעיף 5.1 להסכם 2008 ברורה וחד משמעית. עולה ממנה כי הזכויות הניתנות למדינה הינן מ"השטח המלא" של המקרקעין. לא נסתרה החזקה לפיה יש ליתן לפשט הלשון של הסעיף מעמד בכורה.
חוזים – פרשנות – כללי פרשנות
חוזים – פרשנות – כללים
חוזים – פירוש – כללי פרשנות
.
עסקינן במחלוקת פרשנית הנוגעת להסכם אשר נכרת בין מנהלי הגוש הגדול למדינה. המחלוקת מתייחסת לזכויות ב-171 יחידות דיור ב"גוש הגדול", ששווין ניכר.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
בין המנהלים והמדינה ניטשה מחלוקת כיצד יש לפרש את סעיף 5.1 להסכם 2008. לשיטת המנהלים, המדינה זכאית ל-50% מזכויות הבעלים הפרטיים במקרקעין, רק ביחס לזכויות בתכנית תא/4444, החלה על חלק הארי של המקרקעין. לשיטת המדינה, חל סעיף 5.1 הנ"ל על כלל זכויות הבעלים הפרטיים במקרקעין, לרבות הזכויות במקרקעין המצויות בתחומי תכנית תא/3700, הגובלת בתא/4444.
לשונו של סעיף 5.1 להסכם 2008 ברורה וחד משמעית. עולה ממנה כי הזכויות הניתנות למדינה הינן מ"השטח המלא" של המקרקעין, כך לשון הסעיף. המנהלים הקודמים ניסחו את הסכם 2008 ולמצער היו שותפים עיקריים בניסוחו. המנהלים הקודמים היו פרקליטים ידועים בתחומם, בעלי שם ועתירי ניסיון. המדובר בחוזה עסקי מהמעלה הראשונה. לכן, לפי הפסיקה יש ליתן ללשונו מעמד מכריע.
כלל הנסיבות מובילות למסקנה כי המדובר בחוזה סגור שאינו נזקק לפרשנות יצירתית. אין עסקינן בחוזה יחס פתוח.
לא נסתרה החזקה כי יש ליתן לפשט הלשון של סעיף 5.1 להסכם 2008 מעמד בכורה. דברים שאמר אחד המנהלים הקודמים, בשתי הזדמנויות שונות, תומכים באופן חד משמעי בפשט הלשון של סעיף 5.1 ובכוונת המנהלים הקודמים להעניק למדינה מחצית מכלל הזכויות במקרקעין, ללא החרגת שטח תכנית 3700.
לצד פינוי שדה דב, התחייבה המדינה גם לקדם את תכנון המקרקעין. תכנון תכנית 3700 היה בשלב ראשוני ביותר בעת כריתת הסכם 2008. לפיכך, לא ניתן לומר כי ההיגיון העסקי מוביל למסקנה שהצדדים התכוונו שלא להעניק למדינה זכויות במקרקעין ביחס לשטח תכנית 3700.
המסקנה היא כי כוונתו של סעיף 5.1 להסכם 2008 הינה מתן 50% מכלל זכויות הבנייה במקרקעין למדינה, כולל תכנית 3700. לפיכך, יש לדחות את בקשת המנהלים. המנהלים ישלמו למדינה הוצאות ההליך בסך 80,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [חוזים] [פרשנות] |
|
| ת"א (אשקלון) 32640-04-19 דליה עלוא נ' גבריאל כחלון (שלום; עידו כפכפי; 11/07/21) - 20 ע' |
| עו"ד: אבי נמרודי, מקסים בן עזרא |
בעל נכס השכיר חנות כאשר לא ניתן לקבל רישיון עסק למטרת השכירות. בנסיבות אלו החוזה בוטל כדין והתובעת אינה זכאית לתשלום מעבר לסכומים ששולמו בפועל.
חוזים – פרשנות – אומד-דעת הצדדים
פרשנות – חוזים – כללי פרשנות
חוזים – הטעיה – ביטול החוזה בעטיה
חוזים – הטעיה – אי-גילוי
חוזים – הטעיה – נפקותה
חוזים – ביטול חוזה – עילות ביטול
.
התובעת השכירה נכס מסחרי בו התחלפו תוך פרק זמן קצר מספר שוכרים. המחלוקת נוגעת להיקף אחריותו של שוכר אחד לחובות שוכר אחר וכן לשאלה האם השוכר פטור מתשלום דמי השכירות בטענה כי התברר כי לא ניתן לקבל רישיון עסק למסעדה במושכר.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
מבחינת מכלול הראיות עולה תמונה עגומה לפיה כל הצדדים, הן המשכיר והן שני השוכרים, התעלמו בטרם ההתקשרות והפעלת המסעדה מהתנאים הדרושים בדין לצורך הפעלת עסק לממכר שווארמה בחנות.
לא ניתן לקבל את הטענה המשתמעת מעמדת התובעת כי על הנתבע היה להתעלם מביקור הפקחים ולהמשיך לנהל במקום את העסק, כפי שפועל העסק הצמוד במתחם שגם הנכס שלו בבעלות התובעת וכפי שפועלים בתי אוכל אחרים. אדם שמקבל דוח על הפעלת עסק ללא רישיון, גם אם לא ניתן צו סגירה מנהלי או שיפוטי, אין להלין עליו כי בוחר שלא להיות עבריין ומבקש לסגור את העסק אם לא ניתן להכשיר פעילותו במקום. לא הוכח כי עסקים אחרים במתחם פועלים ללא רישיון בגין מגבלה דומה של שטח המטבח, ומבחינת מדיניות שיפוטית, התובעת לא יכולה להישמע בטענות מעין אלו.
בנסיבות העניין, לשוכר, רחמים, הייתה זכות לבטל את ההסכם לאור העדר האפשרות לנהל בחנות עסק חוקי לממכר שווארמה. למרות שלא הוכח כי התובעת, באמצעות מנשה, הטעתה או יצרה מצג שווא, זכאי השוכר לבטל את ההסכם, אולם לא מהטעמים שפירטו הנתבעים.
יש לדחות את התביעה הראשית. גם אם אין לקבוע כי היה על התובעת לדעת על הטעות של רחמים, או על אי ההתאמה, מן הצדק לאפשר לו לבטל את ההסכם. אין לחייב את הצד שטעה , רחמים, בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני, התובעת, עקב כריתת החוזה. מדובר בשני צדדים שהתרשלו באופן בוטה בבדיקת התאמת המושכר לשימוש שמבוקש לעשות בו, בטרם החליטו להתקשר בהסכם. בעל נכס המבקש לקבל דמי שכירות גבוהים לשימוש לא חוקי בנכס, טעמים של מדיניות משפטית מצדיקים להימנע מלהעניק לו פיצוי.
גם התביעה שכנגד דינה דחייה. משלא הייתה הטעיה מצד התובעת, ולא היה כל מצג מטעמה ביחס לאפשרות לקבלת רישיון עסק בחנות, הרי שאם הוטעה רחמים, הוטעה על ידי כחלון. כל הנזק שנתבע על ידו נוגע לתשלומים ששילם לטענתו לכחלון והשקעתו במסעדה. דווקא את המעוול העיקרי בחר רחמים לא לתבוע, ואף בחר להיות מיוצג על ידי עורך הדין שמייצג את מי שגרם לו לנזק. כחלון מכר לרחמים ציוד ומוניטין של עסק פועל, שהתברר כי לא ניתן לקבל רישיון להפעלתו. בנסיבות מעין אלו, כחלון הוא גורם זר מתערב, אשר ניתק את הקשר הסיבתי בין כל טענה כלפי המשכיר לבין הנזק.
יש לדחות גם את התביעה כנגד כחלון כערב לחיוביו של רחמים מכוח הסכם השכירות. לאור המסקנה כי רחמים היה זכאי לבטל את ההסכם ואין לחייבו בתשלום דמי שכירות מעבר לסכום ששולם בפועל, מתבקשת המסקנה כי דין התביעה כנגד הערב להידחות, נוכח סעיף 4(א) לחוק הערבות הקובע: "אין הערב חב ביותר מחיובו של החייב ולא בחמור ממנו". |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [חוזים] |
|
| ת"א (ראשון לציון) 22962-04-18 אדוארדו אלרקון נ' המאגר ב.נ.כ. בע"מ (שלום; מוטי פירר; 08/07/21) - 23 ע' |
| עו"ד: חיגר, שפט, אלזאלף, בוקאעי |
בית המשפט חייב את הנתבעים 2 ו-4 לפצות את התובע בגין אי התאמה מהותית בין המצג שהוצג לתובע ערב רכישת רכב משומש, לבין מצבו הנכון של הרכב באותה העת. במרכז הדיון עומדת השאלה: מיהו ה'מוכר' בנסיבות ענייננו, עליו תוטל האחריות בגין אי ההתאמה?
חוזים – מכר – רכב משומש
חוזים – מכר – אי-גילוי
חוזים – מכר – אי-התאמה
.
התובע הגיש כנגד הנתבעים תביעה לתשלום פיצויים בגין מצגים כוזבים ביחס לרכב משומש אשר נרכש על ידו בתמורה המשקפת בקירוב את שוויו באותה עת על פי המחירון המקובל. עיקר המחלוקת היא אפוא בשאלה מי מהצדדים אחראי לאי ההתאמה המהותית בין המצג שהוצג לתובע ערב הרכישה, לבין מצבו הנכון של הרכב באותה העת. לטענת התובע כלל הנתבעים אחראים כלפיו, מכוח דיני הנזיקין, החוזים, חוק מכירת רכב משומש ודיני השליחות.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
מעבר לחובות הכלליות המוטלות על מוכר על פי חוק המכר, החוזים והנזיקין, מצא המחוקק לייחד חוק נפרד הקובע מהן חובות הגילוי המוטלות על מוכר רכב משומש, הלוא הוא חוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות).
במקרה זה הוכח הפער בין שוויו הנכון של הרכב לבין התמורה ששולמה בפועל על ידי התובע. עוד הוכח כי חובות הגילוי הופרו תוך חריגה מסטנדרט ההתנהגות המוטלת על מוכר רכב, וכי קיימת אי התאמה בין מצבו של הרכב כפי שהוצג לתובע לבין מצבו הנכון במועד המכירה.
אין לשלול את האפשרות לפיה, גם מי שאינו בעל הרכב במועד העסקה עשוי להיות מחויב מכוח היותר 'המוכר' בהתאם להוראות חוק מכירת כלי רכב. עוד לא מן הנמנע, כי גם מי שאינו בעליו של הרכב ואף אינו המוכר, יכול שיחוב כלפי התובע מכוח דיני הנזיקין, ככל שיוכח כי הציג בפני התובע מצג שווא רשלני אשר הביאו לידי רכישת הרכב במחיר הגבוה משוויו הנכון.
מתוך כלל הראיות והעדויות מצאתי לקבוע, כי במועד מכירת הרכב לתובע, היה נג'אר בעל הרכב מן הבחינה הקניינית, ואילו ולדמן פעל כשלוח וכמורשה מטעמו לצורך המכירה, אליו הצטרף חברו לאטי. תוצאות הדברים היא, כי האחריות כלפי התובע מוטלת הן על נג'אר כבעליו של הרכב, והן על ולדמן ולאטי אשר שימשו כמוכרי הרכב בפועל. אין להטיל אחריות בנסיבות העניין על המאגר.
אין לייחס אחריות למאגר, לא מכוח דיני הנזיקין ולא מכוח דיני המכר או החוזים. המאגר לא הפרה את חובות הגילוי המוטלות עליה כ'עוסקת ברכב', ואף לא התעשרה במאומה בעקבות מכירת הרכב לתובע, שכן במועד מכירת הרכב לתובע, עסקת המכירה בין המאגר לנג'אר כבר הסתיימה.
יש לייחס אחריות לולדמן וללאטי, שניהם 'עוסקים ברכב', אשר היו מעורבים פעילים בעסקת המכר, הפרו את חובות הגילוי המוטלות עליהם על פי הדין, הציגו מצג שגוי בפני התובע ובכך גרמו לו לרכוש את הרכב במחיר הגבוה משוויו.
יש לייחס אחריות לנג'אר, 'עוסק ברכב' אף הוא, מכוח היותו בעליו של הרכב במועד מכירתו לתובע. הרכב כפי שנמכר לתובע לוקה ב'אי התאמה' כמובנה בחוק המכר שכן מדובר ברכב אשר תכונותיו ואיכותו שונים באופן מהותי מהמצג שהוצג בפני התובע ערב הרכישה. בהתאם להוראות סעיף 14 לפקודת הנזיקין יש לייחס לנג'אר אחריות שילוחית לעוולת העדר הגילוי שבצע ולדמן, עוולה אשר הביאה להוצאתה אל הפועל של עסקת המכירה ולהתעשרותו של נג'אר כתוצאה ממנה. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [נזיקין] [עוולות מסחריות] |
|
| ת"א (רמלה) 12612-12-17 שלמה מבורך נ' אייל חן (שלום; זכריה ימיני; 06/07/21) - 19 ע' |
| עו"ד: |
התובע הוכיח כי הנתבע ביצע כלפיו עוולה של גניבת עין. בית המשפט פסק לתובע פיצויים ללא הוכחת נזק בסך של 70,000 ₪.
נזיקין – עוולות מסחריות – גניבת עין
עוולות מסחריות – גניבת עין – הוכחתה
.
תביעה של בעל חנות פרחים במושב צור משה על הסך 200,000 ₪ נגד בעל חנות פרחים מתחרה הממוקמת בקניון דרורים. טענתו המרכזית של התובע נגד הנתבע היא שבעל החנות המתחרה התעשר על חשבונו שלא כדין, באופן בלתי הוגן תוך ביצוע עוולות מסחריות כלפיו, וזאת בשל אופן הפרסום במרשתת, אשר הציג את החנות המתחרה כחנותו שבצור משה באופן שהטעה לקוחותיו.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות קובע: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר". בפסיקה נקבע כי עילה זו דורשת הוכחת קיומו של מוניטין וחשש סביר להטעיית הציבור.
בענייננו, לא נטענה טענה של הפרת סימן מסחר, אלא ביצוע עוולה מסוג "גניבת עין". התובע העיד כי אינו מתיימר לזכות כלשהי בביטוי "פרחי הדר", אך טען כי אופן הפרסום מצד הנתבע הטעה לקוחות שניסו להגיע ספציפית אל עסקו וגרם להם לחשוב בעת ביצוע הזמנה או חיוג למקום העסק של הנתבע כי הם יוצרים קשר עם פרחי הדר ולא עם פרחי חן.
התובע הרים את הנטל הנדרש במשפט אזרחי והוכיח בנסיבות העניין הספציפי, כי הנתבע ביצע כנגדו עוולה של גניבת עין.
לו הנתבע היה מציין במודעתו כי מדובר ב"פרחי חן" ולא היה מנסה להטמיע פרטים המזוהים עם עסקו, או להידמות כ"זיקית" לעסק התובע על ידי הסוואת סממנים מזוהים עם עסקו ובמקומם שימוש במילים בהם השתמש מי שחיפש את "פרחי הדר צור משה", וייתכן אף שאם לכל הפחות היה מותיר את ההפניה בלחיצה על הקישור לאתרו אתר "פרחי חן" ולא יוצר "דף נחיתה" מיוחד, סביר היה להניח שהתביעה הייתה נדחית, אך לא כך המצב בענייננו.
מאחר ובהתאם לסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות אין צורך להוכיח נזק בעוולה זו, ולאחר שהתובע הוכיח כי הנתבע ביצע כלפיו עוולה של גניבת עין, יש לפסוק לתובע את הסכום שדרש בגין עוולה זו בסך 70,000 ₪, ללא הוכחת נזק. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [חוזים] [בוררות] |
|
| ת"ט (אשדוד) 34398-12-20 דביר גואטה נ' אסיי סיסיי (שלום; ערן אביטל; 01/07/21) - 5 ע' |
| עו"ד: אוהד נאמן, יצחק פלוינסקי |
נקבע כי תנאי הבוררות, הקבוע בהסכם שכר הטרחה, מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד ויש להורות על ביטולו.
חוזים – חוזה אחיד – חזקת הקיפוח
חוזים – חוזה אחיד – תנאי מקפח
בוררות – סעיף בוררות – תוקפו
.
התובע עתר לקיום תנאי הבוררות הקבוע בהסכם שכר הטרחה והנתבע התנגד לכך. עמדה לדיון טענת הנתבע לפיה, התנאי הקובע, כי סכסוך ביחס לדרך יישום הסכם שכר הטרחה יידון בבוררות, מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד ויש לבטלו.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הסכם שכר טרחה יכול להיחשב כחוזה אחיד על פי החוק שכן, מדובר בנוסח שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי התובע כדי שישמשו תנאים לחוזים עתידיים בין התובע ללקוחותיו. בענייננו, יש לקבוע שהסכם שכר הטרחה הוא חוזה אחיד.
יש לבחון האם תנאי הבוררות הוא בגדר תנאי מקפח על פי "חזקת קיפוח" שנקבעה בסעיף 4 לחוק החוזים האחידים. הנטל הוא על התובע. סעיף 4(8) לחוק החוזים האחידים קובע כי: "תנאי השולל או המגביל את זכות הלקוח להשמיע טענות מסוימות בערכאות משפטיות, או הקובע כי כל סכסוך בין הספק והלקוח יידון בבוררות". תיקון מס' 5 לחוק משנת 2014, הוגדר כ"מהפך של ממש", שכן כיום סעיף בוררות חוזית יוחזק כתנאי מקפח, כל עוד לא נסתרה חזקה ודינו יהיה ביטול או שינוי.
לא עלה בידי התובע לסתור את החזקה, המנויה בסעיף 4(8) לחוק החוזים האחידים. ממכלול תנאי הסכם שכר הטרחה וההתקשרות החוזית הכוללת בין הצדדים, המסקנה היא שקיימים פערי כוחות בין הצדדים ופערים אלו מצביעים על התכלית המנויה בסעיף 4(8) לחוק. בנסיבות העניין, הפניית הסכסוך להליכי בוררות שיכולים להיות יקרים ואף מסובכים עבור הנתבע (שאין הפרוטה מצויה בכיסו), תהווה הכבדה וקיפוח כלפיו ומצד שני עשויה להקנות יתרון בלתי הוגן עבור התובע.
אין די בעובדה שהנתבע מבין עברית, או שהלה התנהל במשך תקופה ארוכה "ללא מתורגמן, בהליכים שנשאו פרי", כדי לסתור את החזקה שבסעיף 4(8) לחוק ולכן, התנאי בהסכם שכר הטרחה, הוא תנאי מקפח בחוזה אחיד ויש להורות על ביטולו. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 24 [משפחה] [מקרקעין] |
|
| תלה"מ (פתח תקוה) 14290-11-20 אלמונית נ' פלוני (משפחה; אפרת ונקרט; 13/06/21) - 19 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש נעתר לבקשת אם שחלתה בסרטן סופני לפירוק שיתוף מיידי בדירת המגורים נוכח טענתה לצורך מיידי בכספים בעיקר, לצורך טיפולים רפואיים. זאת חרף התנגדות האב ותוך שנקבע מתווה להבטחת מדור ראוי והולם לקטינים לאורך זמן.
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – פירוק שיתוף בדירת בני-הזוג
מקרקעין – פירוק שיתוף – דירת מגורים של בני זוג
.
אם שחלתה בסרטן סופני הגישה בקשה דחופה לפירוק שיתוף מיידי בדירת הצדדים המשמשת למגורי המבקשת ושלושת ילדי הצדדים הקטינים זאת אף טרם סיום ההליכים ואיזון המשאבים הכולל בין הצדדים. זאת לטענתה, בשל הצורך המיידי שלה למקורות כספיים, בעיקר, לצורך טיפולים רפואיים. המשיב מתנגד לפירוק מיידי בטענה שהכספים אינם דרושים למבקשת לצורך טיפולים מצילי חיים ויש חשש כי היא "תבזבז" את הכספים ולא יוותרו משאבים מספיקים להבטחת מדור ראוי והולם לקטינים לאורך זמן. יצוין כי הדירה נרכשה ב-2017 בחלקה הארי מכספי ירושה שקיבלה המבקשת ובהתאם להסכם הרכישה כמו גם בהתאם להסכם ממון המבקשת היא בעלת 70% מהדירה והנתבע 30%. עוד נקבע בהסכם הממון (בסעיף 10) כי ככל והצדדים ייפרדו ומי מהצדדים ירצה לפרק את השיתוף בדירה רשאי הוא לעתור לפירוק השיתוף. כמו כן נקבע (סעיף 9), כי אם מי מהצדדים ילך לעולמו הצד שנותר יוכל לגור בדירה כל חייו, למעט במקרה שיהיה צורך למכור את הדירה לשם תשלום מזונות מהעיזבון. עפ"י חוו"ד שמאי, שווי הדירה כ 3 מיליון ₪.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את הבקשה בכפוף לתנאים, מהטעמים הבאים:
סקירת עיקרי הפסיקה מלמדת כי חרף זכותו הקניינית – החוקתית – של בן הזוג, הבעלים במשותף במקרקעין, לדרוש לאלתר את פירוק השיתוף בהתאם להוראת סעיף 37 לחוק המקרקעין, יש ופירוק השיתוף יידחה (במועד), בנסיבות בהן מדובר בדירת מגורי המשפחה בה מתגוררים ילדיהם הקטינים של בני הזוג עם אחד מבני הזוג וזאת עד שתונח דעתו של ביהמ"ש כי נמצא הסדר מגורים הולם לקטינים ולבן הזוג המתגורר בדירה וזאת הן בהתאם להוראת סעיף 40א לחוק המקרקעין והן ברוח הוראת 6א לחוק יחסי ממון. כמו כן, יישקלו שיקולי איזון המשאבים בכללותו.
ככל שתונח דעתו של ביהמ"ש כי הוסדר מקום מגוריהם של ילדי בני הזוג הקטינים לרבות בן הזוג המתגורר בדירה, וככל שימצא ביהמ"ש כי בנסיבות העניין יהיה בדחיית פירוק השיתוף בדירה משום גרימת נזק למבקש הפירוק או אף הכבדה לא נאותה על בן הזוג המבקש את הפירוק רשאי ביהמ"ש, לאחר ששקל בדבר, אף אם טרם הסתיימו הליכי איזון המשאבים, בנסיבות העניין ותוך הפעלת שכל ישר ויישום עקרונות של הגינות ותום לב להורות על פירוק השיתוף לאלתר וטרם סיום כלל ההליכים הרכושיים.
במקרה דנא, אין חולק כי בעת רכישת הדירה ובעת חתימת הסכם הממון הייתה המבקשת כבר חולה. הוראות הסכם הממון ברורות, ומדברות בעד עצמן ויש להניח כי הוראות סעיף 9 ו-10 נרשמו על רקע מחלת המבקשת והעובדה שהחלק הארי של הדירה נרכש מירושה שקיבלה האם. בעוד שחלוף הזמן פועל לרעתה של המבקשת, וכל יום מגביר את הסיכון שלא תזכה לממש את רכושה, הרי שלמבקש יש אינטרס שהזמן יחלוף והשיתוף בדירה לא יפורק במהרה, שכן ככל והמבקשת תלך חו"ח לעולמה טרם נמכרה הדירה ייהנה המשיב מזכות מגורים בלתי מסויגת למשך כל חייו בדירה, על אף שאיננו בעל מרבית, הזכויות בדירה. משום כך, ביהמ"ש סבור כי יש בהתנגדותו למימוש פירוק השיתוף בהתאם להוראות ההסכם משום חוסר תום לב ופגיעה בעקרונות בסיסיים של הוגנות וכיבוד זכויות האחר.
אין בחשש שהעלה המשיב בכדי למנוע מהמבקשת את זכותה החוקתית לשמירה על קניינה ממנה נגזרת זכותה לעשות ברכושה כראות עיניה, כל עוד עמדה בתנאי סעיף 40א לחוק המקרקעין (וסעיף 6א לחוק יחסי ממון) וכל עוד מקיימת היא את חובותיה ההוריות הבסיסיות כלפי ילדיה הקטינים. וודאי שאין בכך כדי למנוע ממנה את זכותה החוקתית לחיים בבריאות ובכבוד בהתאם לחוק יסוד כבוד האדם וחרותו.
שנית, ולא פחות חשוב, לעת הזו טובתם של הקטינים היא שבריאותה של אימם תישמר וייעשה כל הניתן כדי להאריך ואף לשמור על חייה. ביהמ"ש מסכים עם האפוטרופא לדין כי הקטינים צריכים בראש ובראשונה את אמם (ואת שני הוריהם) ולאו דווקא ארבעה קירות. מה גם שאין דאגה שלא יהיה מדור הולם לקטינים, גם אם לא המדור הספציפי הקיים כיום.
ביהמ"ש מקבל את טענת המבקשת כי בנסיבותיו הטרגיות של מקרה זה, אין למבקשת את הזמן הנדרש להמתין עד לסיומו של ההליך הרכושי וכספי מכירת הדירה דרושים לה, בין השאר, לצורך מימוש זכותה לחיים.
ביהמ"ש מקבל את טענת המבקשת שגם ככל שתימכר דירת הצדדים לא תיפגע זכותם של הקטינים למדור הולם והיא תובטח ממשאביהם הנותרים של הצדדים שניהם, על אחת כמה וכמה שההתחייבות למדורם של הקטינים לא מוטלת רק על המבקשת אלא מוטלת גם על המשיב, אבי הקטינים, אשר היה האחראי לפרנסת המשפחה לאורך חיי הנישואין. בנוסף, לטענת המבקשת במכתבה ערכה צוואה וחתמה על ייפוי כוח מתמשך תוך דאגה לעתיד וזכויות הקטינים. בנסיבות בהן, על פניו, קיים פער כלכלי בין הצדדים, על כל אלו יש להוסיף את איזון המשאבים הכולל בין הצדדים, אשר בהתאם לו, מבלי לקבוע מסמרות ובזהירות המתחייבת, יש להניח כי המבקשת תהיה זכאית לקבל מהמשיב כספים נוספים. עת לאורך שנות הנישואין היה המשיב המפרנס העיקרי, ואף הרוויח משכורות גבוהות, בעוד המבקשת השתכרה סכומים נמוכים באופן משמעותי.
מהמסמכים שהוגשו, על פניו, לאחר מכירת הדירה, יוותר בידי המבקשת סכום מניח את הדעת לצורך רכישת דירה לא גדולה להשקעה בסך של כמיליון ₪ אשר לטענת המבקשת תניב שכ"ד של כ- 3,000 ₪ שיכסה כמחצית משכה"ד שתצטרך לשלם עבור דירת מגורים ראויה לה ולקטינים. ייתרת הסכום כ 300,000 -400,000 ₪ תושקע לטענתה באופן נזיל ותשמש כמקור נוסף לתשואה וכן לשימוש, בעת הצורך, לצרכי המבקשת והקטינים.
לפיכך ניתן בזאת צו לפירוק שיתוף בדירת הצדדים. עם זאת, על מנת שתישמר ותעוגן זכותם של הקטינים למדור הולם ולא יווצר חלילה מצב בו מי מהצדדים יכלה את כל משאביו ללא שנותרו מקורות למימון מדור הולם לקטינים, נקבע, עד להחלטה אחרת, כי כל אחד מהצדדים יפקיד בחשבון ייעודי לצורך מימון מדור הקטינים סך של 200,000 ₪ (ובסך הכל 400,000 ₪) מתוך כספי תמורת המכר אשר ישמשו אך ורק למטרת מימון מדור הקטינים, בחלקים שווים בין הצדדים.
באשר ליתרת הכספים שיתקבלו מתמורת מכירת הדירה, המבקשת, כפי התחייבותה בתכנית הכלכלית שהגישה, תעשה שימוש בסך של 2/3 מתמורת חלקה במכר דירת הצדדים לצורך רכישת דירה להשקעה או תשקיע סכום של 2/3 מתמורת המכר בהשקעה אחרת אשר תניב לה תשואה של כ- 3,000 ₪ לחודש. יתרת סכום התמורה שתקבל תשמש בראש ובראשונה להפקדה בחשבון הייעודי לצורך מדור הקטינים ולאחר מכן לכל מטרה בהתאם לשק"ד המבקשת או המשיב לפי העניין. עם מכירת הדירה תודיע המבקשת על אופן הפקדת וחלוקת הכספים.
הוצע לצדדים לבחון את האפשרות כי מי מהם ירכוש את חלקו של הצד השני בדירה.(הוצע כי ככל שתיאות המבקשת לרכוש את חלקו של המשיב בדירה, ייתכן שתוכל לעשות כן בתמורה לויתור על זכויותיה בכספים שיגיעו לה מאת המשיב במסגרת איזון המשאבים). |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [משפחה] |
|
| תלה"מ (צפת) 27487-04-20 פלוני נ' אלמונית (משפחה; אביבית נחמיאס; 10/06/21) - 11 ע' |
| עו"ד: אמיר בר לב, גבי אלמשעלי |
ביהמ"ש דחה תובענות להפחתת מזונות קטינים ולהרחבת זמני שהות, לאחר שאלה נקבעו בפס"ד כשנה לפני שהוגשו התובענות; הגשת תביעה לשינוי זמני שהות שנה לאחר שניתן פס"ד מנומק באותו עניין, כאשר לא הוכח כל שינוי נסיבות המצדיק בחינה מחודשת, מהווה נסיון לשנות את תוצאותיו של ההליך שלא בדרך של ערעור, ועולה כדי חוסר תום לב בניהול ההליך, שימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש ובזכות הגישה לערכאות; התביעה להפחתת מזונות נדחתה לאחר פירוט ויישום הכללים שסוכמו בעניין זה בעמ"ש 22962-03-20.
משפחה – הסדרי שהות – שינויים
משפחה – הסדרי שהות – טובת הילד
משפחה – מזונות ילדים – שינוי פסק-דין
משפחה – מזונות ילדים – בעקבות בעמ 919/15
.
תובענות להפחתת מזונות קטינים (בני 8 ו-5.5 שנים) ולהרחבת זמני שהות, לאחר שאלה נקבעו בפס"ד כשנה לפני שהוגשו התובענות שבכותרת.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התובענות מהטעמים הבאים:
הרחבת זמני השהות: כלל ידוע הוא כי פס"ד בעניין הסדרי הורות, איננו מהווה מעשה בי"ד. יחד עם זאת, אין משמעות הדברים כי בכל עת ניתן להביאו מחדש לבחינה שיפוטית. סעיף 74 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, קובע, כי "ביהמ"ש רשאי לשנות או לבטל החלטותיו לפי חוק זה אם נשתנו הנסיבות או נתגלו עובדות נוספות לאחר שנתן החלטתו". בהתאם להלכה הפסוקה התנאים הנדרשים לבחינה מחודשת הם השתנות הנסיבות לאחר מתן ההחלטה הקודמת של בית-המשפט והתגלות "עובדות נוספות" מאז מתן החלטתו הקודמת. לעמדת ביהמ"ש, כאשר התביעה הנוספת מוגשת כשנה לאחר שניתן פסק דין מנומק באותו עניין ממש, נראה כי יש מקום לדרוש רף גבוה במיוחד מההורה הטוען לשינוי נסיבות ולאכיפה בלתי צודקת של פסה"ד שניתן.
במקרה דנא, בכל הנוגע להרחבת זמני השהות עיקר טענתו של האב היא כי הוא "אב מיטיב" ואין סיבה לא לקבוע חלוקת זמני שהות רחבים ואף שוויוניים, שכן נטיית הפסיקה היא לקבוע חלוקת זמני שהות זהים בין ההורים. אין בנימוקים אלה כדי להצדיק התדיינות חוזרת. השיקולים שנמנו בפסה"ד המקורי, שלא לקבוע משמורת משותפת וזמני שהות שווים בין הצדדים, כוחם יפה אף היום. מגורי ההורים אינם סמוכים זה לזה וחלוקה דומה של זמני השהות תגבה מהקטינים מחיר כבד. אף אם האב היה בוחר להתגורר בסמוך, שאר התנאים לקיומה של משמורת משותפת אינם מתקיימים, בראש ובראשונה נוכח מערכת היחסים העכורה ביניהם, התקשורת הלקויה, העדר שיתוף פעולה ביניהם וסירוב האב לכל הדרכה הורית. זאת ועוד, האב טוען שהוא חי בחרפת רעב של ממש. לא ברור כיצד מבקש להרחיב את זמני השהות באופן שוויוני וכיצד יוכל לכלכל את ילדיו ככל שהייתה נקבעת חלוקת זמני שהות זהה כפי שביקש. לכל אלה, יש להוסיף את העלויות הכרוכות בהסעת הקטינים ממקום מגורי האם למקום מגורי האב ואף מטעם זה נראה כי הרחבת זמני השהות המשליכה על נטל ההסעות, יש בה כדי להוסיף על המתח הרב והמחלוקות האינסופיות בין הצדדים. ומעל הכל, ביהמ"ש שוכנע כי שינוי במצב הנוכחי והרחבת זמני השהות אינה עולה בקנה אחד עם טובתם של הקטינים.
הגשת תביעה לשינוי זמני שהות שנה לאחר שניתן פס"ד מנומק באותו עניין, כאשר לא הוכח כל שינוי נסיבות המצדיק בחינה מחודשת, מהווה נסיון לשנות את תוצאותיו של ההליך שלא בדרך של ערעור, ועולה כדי חוסר תום לב בניהול ההליך, שימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש ובזכות הגישה לערכאות.
לפיכך, ביהמ"ש דוחה את תביעת האב לשינוי בזמני השהות ומחייב את ההורים לקחת חלק בהליך טיפולי הכולל הדרכה הורית.
הפחתת מזונות: לאחרונה סוכמו הכללים בשאלת הפחתת המזונות בעמ"ש 22962-03-20 פלוני נ' פלונית 30.03.21. וזו תמצית ההלכה:
א. פסק דין למזונות אינו יוצר מחסום החלטי בפני התדיינות חוזרת, וניתן לפתוח את העניין מחדש בהתרחש שינוי מהותי/משמעותי בנסיבות ששררו סובב לפסיקת החיוב שאת שינויו מבקשים; ב. על הטוען לשינוי לפרט בכתב התביעה החדש את הנסיבות ששררו אז ואת הנסיבות ששוררות כעת; ג. נטל השכנוע להוכיח את שינוי הנסיבות מוטל במלואו על הטוען לשינוי, ועליו אף מוטלת חובת הפירוט וחובת הגילוי; ד. מדובר במעין "סעד מן הצדק", משכך, חובה על הטוען לשינוי לנהוג בתום לב ובניקיון כפיים ולהציג כבר בכתב התביעה, ובגילוי מלא, את מלוא הנתונים בדבר מצבו האישי, הבריאותי והפיננסי; ה. כללים אלה חלים כאשר החיוב המקורי נקבע בפסק דין לאחר הליך משפטי, בהסדר מזונות שקיבל תוקף של פסק דין, כאשר החיוב המקורי נקבע במסגרת הסכם גירושין ויחסי ממון כולל שנחתם בין ההורים; ו. השוני בין המקרים נוגע למידת הנטל המוטל על הטוען לשינוי: 1. כאשר החיוב נקבע בהסדר מזונות שקיבל תוקף של פס"ד - הנטל מוגבר יותר והוא גבוה אף יותר כשהחיוב נקבע במסגרת הסכם גירושין כולל. באין קביעות עובדתיות של ביהמ"ש, על הטוען לשינוי לטעון ולהוכיח את המצב ששרר אז, לעת ההסכמה, להצביע על השינוי שחל מאז ולהוכיח אותו; 2. כשהחיוב המקורי נקבע בפסק דין, לאחר הליך משפטי, הנסיבות ששררו לעת מתן פסק הדין ששינויו מתבקש, כפי שנקבעו בפסק הדין, אמורות לשמש כנקודת מוצא מחייבת ועל הטוען לשינוי להצביע את הנסיבות החדשות ולהוכיחן.
ז. בהתאם להלכת בע"מ 7670/18 (20.1.21) אין בבע"מ 919/15 כדי לשנות מההלכות שנקבעו לעיל בעניין שינוי הנסיבות הנדרש בתביעות להפחתת מזונות שנקבעו – בין בפסק דין חלוט שאישר הסכם כולל או הסכם קונקרטי, ובין בפסק דין חלוט שניתן לאחר הליך משפטי - טרם שנפסקה הלכה זו; ח. ככל שעלה בידי הטוען לשינוי נסיבות מהותי/משמעותי להוכיח את התקיימותו של שינוי כאמור, העיון מחדש בגובה המזונות ייעשה בהתאם להלכה שנפסקה בבע"מ 919/15 תוך שקילה זהירה וקפדנית של "השפעת השינוי המהותי ביחס לסכום המזונות שנקבע בעבר" בהקשר לרכיב הספציפי שבו חל שינוי הנסיבות המהותי, וביחס אליו בלבד להחיל את העקרונות שנקבעו בהלכה זו "תוך חתירה, ככל הניתן, וככל שקיימת הצדקה, לצמצום היקף ההתדיינות" כך ש"ככל שמדובר בשינוי באחד מרכיבי המזונות, אין מקום להחיל את הלכת 919/15 ביחס לכלל סכום המזונות, ולשנות באופן דרמטי את שיעור המזונות שהיה נהוג לאורך זמן, אלא יש לבחון רק את השינוי שחל בפרמטר הספציפי".
על כל אלה מן הראוי לקבוע תנאי נוסף: כאשר בעל דין טוען לשינוי נסיבות מהותי הנעוץ בגובה הכנסות הצדדים, נקודת המוצא לבחינת אותו שינוי בהכנסות תהא גובה ההכנסות להן טען בכתב הטענות בהליך הקודם, וזאת כחלק מבחינת תום הלב של מגיש ההליך, וחובתו לנהוג בהגינות דיונית כמתחייב, וכנדרש כיום בהתאם לתקסד"א החדשות, ומכוח חובת תום הלב המוגברת החלה על מי שמבקש להפחית את מזונותיו.
בחינת טענותיו של התובע לשינוי נסיבות מהותי באספקלריה של הטענות שנטענו מפיו בהליך הקודם, מובילה למסקנה ברורה לפיה התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח שינוי נסיבות מהותי ולפיכך, ביהמ"ש רואה לנכון לדחות אף את תביעת האב להפחתת מזונות.
חרף זאת, ביהמ"ש מוצא להורות על שינוי ההוראה בעניין חלוקת נטל ההסעות לאחר שנמצא שהאם באופן עקבי אינה מקיימת את הקביעות השיפוטיות בעניין חלוקת נטל ההסעות. |
| חזרה למעלה |
|
| תעבורה |
| 26 [דיון פלילי] |
|
| מ"ת (באר שבע) 9491-04-21 מדינת ישראל נ' מוחמד אבו עאייש (תעבורה; אלון אופיר; 07/07/21) - 8 ע' |
| עו"ד: יוסי הכהן |
בית המשפט לתעבורה הורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו, וזאת מאחורי סורג ובריח.
דיון פלילי – מעצר – הפניה לטיפול שיקומי
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
.
בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו, על פי הקבוע בסעיף 21(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
בבש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' אשר סויסה מנה בית המשפט העליון את השיקולים שיש להביא בחשבון בעת בחינת אפשרות שחרור לחלופה טיפולית במסגרת הליך המעצר. יש צדק רב בטענת ב"כ המשיב לפיה חל כרסום בעמדה העקרונית שקבע בית המשפט העליון בפרשת סויסה, ויש לבחון כל מקרה לגופו, האם התנאים ה"חדשים" בפסיקה המאוחרת חלים ביחס לפרשה שבפנינו.
משיב זה ביצע לכאורה סדרה של עבירות תעבורה באופן שסיכן חיי אדם, שכן נהיגתו בזמן פסילה הייתה בעודו שיכור, ובמצב זה הוא נמלט באופן מסכן חיי אדם משוטרים שהורו לו לעצור. שירות המבחן בשני תסקירים לא מצא כי הערבים המוצעים יכולים לפקח עליו באופן אפקטיבי, ולא מצא כי בחלופה הכוללת המשך מעצר באיזוק יש כדי לאיין את מסוכנותו. פוטנציאל המשיב להתנהגות זהה נוספת מצדו אם ישוחרר הוגדר כגבוה, ולכן מסוכנות רבה נשקפת ממשיב זה ומחייבת את הרחקתו מהציבור.
אין בנתונים של המשיב כדי לעמוד במבחנים החדשים שנקבעו בפסיקה שלאחר פרשת סויסה ולכן בקשת ב"כ המשיב לשיקומו במסגרת מעצרו היא בקשה מוקדמת מדי שאינה אפשרית בהלכות הקיימות (ובכלל זה החלטתו החדשה של בית המשפט העליון בבש"פ 6513/20 משה אלימלך נגד מדינת ישראל, הקובעת כי ניתן יהיה לשקול חלופה טיפולית במסגרת מעצר בנסיבות בהן מתאים המשיב לחלופת מעצר גם "ללא השיקול הטיפולי").
לאחר שנבחנו ונבדקו על ידי בית המשפט כל האפשרויות לאיון מסוכנות המשיב, המסקנה היא כי אין מנוס ממעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו וזאת מאחורי סורג ובריח. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [עונשין] |
|
| פ"ל (חדרה) 475-05-19 מדינת ישראל נ' נתנאל צח (תעבורה; אלכס אחטר; 06/07/21) - 13 ע' |
| עו"ד: מילנה סדיקוב, יאיר סטולר |
מהו העונש המתאים שיש להשית על הנאשם שהורשע, על פי הודאתו, בעבירות תעבורה שעניינן נהיגה בקלות ראש, התנהגות שגרמה נזק לרכוש וחבלה של ממש לגוף, ואי מתן אפשרות להולך רגל להשלים מעבר חציה בבטחה, זאת לאחר שנהג בקלות ראש ולא אפשר להולכת רגל לחצות בבטחה במעבר החצייה, ובעקבות כך, נגרמה תאונה קשה מאוד.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: תאונות דרכים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לקולה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים
.
בית המשפט נדרש לגזור את דינו של הנאשם שהורשע על פי הודאתו בעבירות שעניינן נהיגה בקלות ראש, התנהגות שגרמה נזק לרכוש וחבלה של ממש לגוף, ואי מתן אפשרות להולך רגל להשלים מעבר חציה בבטחה. לפי הכרעת הדין הנאשם נהג בקלות ראש ולא אפשר להולכת רגל לחצות בבטחה במעבר החצייה. בעקבות כך, נגרמה תאונה קשה מאוד אשר רק בנס הסתיימה בפציעות בלבד ולא גבתה את חייה של הנפגעת, כפי שאף ניתן לראות בתמונות מזירת האירוע.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
מרכיב חשוב ברמת הענישה בתיקי תאונות דרכים הינו תוצאות התאונה כמו גם חומרת העבירה, אולם יש לשקול גם רשלנות תורמת של הנפגע וכן נסיבות אישיות של הנאשם.
באשר לחומרת העבירות בהן הודה, הנאשם נהג בקלות ראש, לא הסתכל במראת קרן, דרכה יכול היה להבחין בנפגעת, והחל בנסיעה בטרם סיימה הנפגעת לחצות את הכביש. בשל כך, פגע הנאשם בנפגעת וגרם לקטיעת ידה הימנית.
מתחם העונש ההולם הינו בין ענישה צופה פני עתיד ועד מספר חודשי מאסר בפועל בודדים, לביצוע בעבודות שירות ותקופת פסילה בין 3 חודשים ל-30 חודשים לצד ענישה נלווית.
הפגיעה בהולכת הרגל לא בוצעה בליווי עבירות חמורות נוספות דוגמת הפקרה לאחר הפגיעה, מעבר באור אדום, נסיעה במהירות מופרזת, דיבור בטלפון וכיו"ב (בהן למרבה הצער בית המשפט נתקל חדשות לבקרים כגורמים לתאונות דרכים רבות וקשות).
יש לגזור את עונשו של הנאשם ברף האמצעי של מתחם העונש ההולם.
נסיבות המקרה, ובייחוד האחריות שלקח הנאשם, החרטה העמוקה שהפגין והאמפתיה לנפגעת, מצדיקים במקרה הנוכחי את העדפת השיקול השיקומי- טיפולי. במקרה זה – ולא בלי התלבטות לאור התוצאות הקשות – יש מקום לאפשר לנאשם לקחת חלק בתהליך טיפול ולעשות למען החברה, תוך שמירה על מסגרת משפחתית ותעסוקתית יציבה, כפי שנפסק בעניין מוטולה, עניין ברכה ועניין אלון, שגם בהם למרבה הצער ספגו הנפגעים נזקים פיזיים קשים ובלתי הפיכים. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [עונשין] [תעבורה] |
|
| פ"ל (באר שבע) 969-05-21 מדינת ישראל נ' יאסר אבן כף (תעבורה; אלון אופיר; 04/07/21) - 8 ע' |
| עו"ד: גרונוב ויקטוריה, אלסנע מוחסן |
מדיניות הענישה הראויה בגין ביצוע עבירות נהיגה בפסילה ללא ביטוח וללא רשיון.
עונשין – ענישה – תסקיר שירות מבחן
תעבורה – ענישה – מדיניות ענישה: נהיגה בזמן פסילה
.
בית המשפט נדרש לגזור את דינו של הנאשם שהורשע על פי הודאתו בביצוע עבירה של נהיגת רכב בזמן בו רישיון נהיגתו היה פסול וזאת כאשר הוא בלתי מורשה לנהיגה וללא ביטוח תקף.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
העבירה של נהיגה בזמן פסילה היא אחת מעבירות התעבורה החמורות, שכן מעבר לסכנה הנשקפת לציבור, מנהיגתו של מי שרשות מוסמכת קבעה כי הוא מסוכן באופן המצדיק את פסילתו; הרי שמדובר בעבירה המבטאת זלזול בשלטון החוק וברשויות אכיפת החוק.
עבירות נהיגה בפסילה ללא ביטוח וללא רשיון, יש בהן לא רק דופי פלילי אלא אף מוסרי כפול: הסיכון המובהק לעוברי דרך (וגם לנוהג עצמו), וזו עיקר, וכן קשיים במימוש פיצויים בעקבות תאונות דרכים אם אלה יקרו חלילה בעת נהיגה כזאת.
על בתי המשפט להטיל בגין עבירה של נהיגה בזמן פסילה ענישה מחמירה, לרבות עונשי מאסר בפועל.
ביחס לרכיב המאסר בפועל, נכון יהיה בנסיבות של פרשה זו להגדיר מתחם ענישה שנע בין 3 חודשי מאסר ועד 10 חודשים. ביחס לרכיב הפסילה בפועל אני סבור כי בנסיבות חומרת מעשה העבירות שביצע הנאשם נכון מתחם פסילה של רישיון הנהיגה שנע בין 12 חודשים ועד 4 שנים. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|