| עליון |
| 1 [משפט מינהלי] [רשויות מקומיות] |
 |
| בג"ץ 1202-19 עמותת ש.ע.ל - שלום עכשיו לישראל מפעלים חינוכיים נ' שר הפנים (עליון; מ' מזוז, י' וילנר, ע' גרוסקופף; 18/07/21) - 31 ע' |
| עו"ד: אבי מיליקובסקי, שרון אבירם, יניב בריטשטיין, מיכל רוזנבוים, עמיחי ויינברג, רויטל אפלבוים, חננאל דורני, דוד הרשקוביץ, ירון קוסטליץ, שמחה אלבחרי, מיכאל ספרד, הייא אבו ורדה |
בג"ץ פסק בדעת רוב כי אמנה – תנועת ההתיישבות של גוש אמונים, המאוגדת כאגודה שיתופית, מהווה "מוסד ציבור" כהגדרתו ב"נוהל תמיכות במוסדות ציבור על ידי הרשויות המקומיות" שפורסם בחוזר מנכ"ל משרד הפנים; פה אחד נפסק כי פעילות בתחום ההתיישבות היא בגדר "מטרה ציבורית" כאמור בנוהל הנ"ל. נוכח האמור, נדחתה בדעת רוב העתירה דנן שעניינה הימנעות מהעברת כספים לאמנה על ידי הרשויות המשיבות 9-3 לפי הנוהל הנ"ל.
 משפט מינהלי – הטבות – תמיכות
רשויות מקומיות – סמכויות – הקצאת כספים
.
בעתירה דנן ניתן צו על תנאי בסוגיה האם המשיבה 10 (אמנה), בהיותה מאוגדת כאגודה שיתופית, מהווה "מוסד ציבור", והאם פעילות בתחום ההתיישבות היא בגדר "מטרה ציבורית", וזאת בהתייחס ל"נוהל תמיכות במוסדות ציבור על ידי הרשויות המקומיות", שפורסם בחוזר מנכ"ל משרד הפנים 4/2006. העותרים ביקשו כי בג"ץ יורה למשיבות 9-3 (מועצות אזוריות ומקומיות) להימנע מהעברת כספים לאמנה עבור שנת 2019, וכי יורה למשיבים 2-1 להימנע מאישור העברת הכספים לאמנה כאמור, ואף לא לאשר את תקציבי המשיבות 9-3 כל עוד אלה כוללים תמיכות באמנה.
.
בג"ץ (מפי השופטת וילנר ובהסכמת השופט גרוסקופף, בניגוד לדעתו החולקת של השופט (בדימ') מזוז) דחה את העתירה ופסק כי:
השופטת וילנר ציינה כי בנוהל קבועים 3 תנאים מצטברים להכרה בגוף כ"מוסד ציבור" הזכאי לתמיכות: הגוף מבקש התמיכה אינו מוסד ממוסדות המדינה או ממוסדות הרשות המקומית הרלוונטית; הגוף אינו פועל למטרת עשיית רווחים; הגוף פועל "למטרה של חינוך, תרבות, דת, מדע, אמנות, רווחה, בריאות, ספורט או מטרה דומה".
השופטת וילנר פסקה כי אמנה עונה על שלושת התנאים הנדרשים להגדרת "מוסד ציבור" לפי הוראות הנוהל, ולכן אין מניעה להעניק לה תמיכות מכוח הנוהל (בכפוף לעמידה ביתר הוראותיו): אמנה אינה מוסד ממוסדות המדינה או ממוסדותיה של רשות מקומית כלשהי; אמנה היא גוף שבאופן עקרוני אינו פועל למטרת עשיית רווחים; המטרות שלשמן פועלת אמנה באות בגדר המטרות אשר ניתן להעניק עבורן תמיכה לפי הוראות הנוהל, בהיותן מטרות ה"דומות", ובחלקן אף זהות, למטרות הציבוריות המנויות בו.
השופטת וילנר סברה כי הגדרת "מוסד ציבור" בנוהל מתייחסת לכל גוף "הפועל שלא למטרה של עשיית רווחים", וזאת כעניין עובדתי, בהתאם להגדרת מטרותיו של הגוף במסמכי ההתאגדות שלו, וללא תלות בצורת התאגדותו. לפיכך אגודה שיתופית, כדוגמת אמנה, אשר במסמכי ההתאגדות שלה הוגדר כי תפעל שלא למטרת רווח, יכולה להיחשב ל"מוסד ציבור" לעניין הנוהל. השופטת וילנר ציינה כי הנוהל אינו מבחין בין אגודות שיתופיות ובין גופים אחרים כגון עמותות או חברות לתועלת הציבור, לעניין הגדרתם כ"מוסד ציבור" הזכאי לקבלת תמיכות, וכי לא ניתן למצוא בנוהל כל עיגון להבחנה בין גופים שונים לפי אמות מידה של שקיפות ופיקוח.
השופט (בדימ') מזוז הסכים עם מסקנת השופטת וילנר כי ניתן להכיר לעניין הנוהל בפעילות בתחום ההתיישבות כ"מטרה ציבורית". אך דחה את עמדתה באשר לשאלה האם ניתן להכיר באמנה, בהיותה מאוגדת כאגודה שיתופית, משום "מוסד ציבור" לעניין הנוהל. השופט (בדימ') מזוז סבר כי התנאי השני להגדרת "מוסד ציבור", לפיו על המוסד מבקש התמיכה לפעול "שלא למטרה של עשיית רווחים", מתייחס אך ורק למוסד אשר מאוגד כגוף שבמהותו ומבחינה נורמטיבית אינו פועל למטרת עשיית רווח, כגון עמותה או חברה לתועלת הציבור וכי גוף המאוגד כאגודה שיתופית אינו זכאי לבקש תמיכה לפי נוהל הרשויות המקומיות. מאחר שאמנה מאוגדת כאגודה שיתופית, סבר השופט (בדימ') מזוז כי דין העתירה להתקבל. השופטת וילנר ציינה כי אין בלשון הנוהל או בהיסטוריית ניסוחו בסיס לצמצומו לכדי עמותות וחברות לתועלת הציבור גרידא, ולהחרגת גופים נוספים אשר לא שמו לעצמם מטרה לפעול למען עשיית רווחים.
השופט גרוסקופף חידד בציינו כי הסוגיה במחלוקת למעשה היא השאלה האם גוף "הפועל שלא למטרה של עשיית רווחים" לעניין הגדרת "מוסד ציבור" בנוהל התמיכות נבחנת לפי צורת ההתאגדות של הגוף, או לפי האמור במסמכי היסוד של הגוף וצירף דעתו לדעתה של השופטת וילנר. לדעתו, בהיעדר הגבלה בהגדרת "מוסד ציבור" על צורת ההתאגדות, ובהינתן ההגבלה הקבועה בתקנון של אמנה, האוסרת על חלוקת רווחים לחבריה, יש לראות בה כגוף "הפועל שלא למטרה של עשיית רווחים" לעניין הגדרת "מוסד ציבור" בנוהל. נוכח כך שמטרותיה של אמנה הן בגדר ""מטרות ציבוריות" לצורך ההגדרה האמורה (דהיינו הן "מטרה דומה" למטרות המנויות במפורש בהגדרה), השופט גרוסקופף ציין כי מקובלת עליו גם מסקנתה של השופטת וילנר כי אין בסיס לטענת העותרים שאמנה אינה יכולה להיחשב "מוסד ציבור" לעניין הנוהל. מכאן שאין מניעה עקרונית להעביר אליה תמיכות בהתאם לנוהל, ובכפוף לשמירה על הכללים הקבועים בו, ובהוראות כל דין. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [חוזים] |
|
| ע"א 8872-18 פני וייס נ' משה בן מנחם (עליון; ג' קרא, א' שטיין, א' חיות; 18/07/21) - 22 ע' |
| עו"ד: משה שרגא, טמיר שרגא, יורם חג'בי חגי |
בימ"ש פסק פה אחד כי בין הצדדים נחתם הסכם אופציה תקף למכר מקרקעין, המחייב אותם; דעת הרוב סברה כי הסכם האופציה העניק למשיב את הכוח לממש את הסכם מכר המקרקעין, ולא רק לחייב את המערערת, נותנת האופציה, לשבת עמו למשא ומתן, כפי שסברה דעת המיעוט; עוד קבעה דעת הרוב כי את פרטיו המהותיים של הסכם המכר גיבשו כבר הצדדים, וכי הפרטים שאינם מהותיים ניתנים להשלמה על ידי בימ"ש. לפיכך הדיון הוחזר לבימ"ש קמא לאכיפת הסכם המכר ולהשלמתו; דעת המיעוט סברה כי את פרטיו החסרים של ההסכם נדרשים הצדדים לנסות לגבש ביניהם, בטרם בימ"ש ישלימם.
חוזים – אופציה (ברירה) – מימושה
חוזים – אופציה (ברירה) – משמעה
חוזים – אופציה (ברירה) – שימוש בה
חוזים – כריתת חוזה – השתכללותו
חוזים – השלמת פרטים – פרטים שלא צוינו בהסכם
.
המערערת, בעלת מגרש, חתמה על הסכם אופציה עם משיב 1. בהמשך הודיעה המערערת למשיב 1 על ביטולו, ובעקבות זאת משיב 1 הגיש תביעה לבימ"ש המחוזי לאכיפתו. בימ"ש קמא הצהיר על תוקפו ומימושו כדין של הסכם האופציה, באופן שמחייב את המערערת במכר המקרקעין כנגד התמורה המפורטת בהסכם ובתנאים המפורטים בו, אך סירב להשלים את הפרטים החסרים בהסכם בדבר מכירת המקרקעין, בקובעו כי ההשלמה על ידי הצדדים קודמת להשלמה על ידי בימ"ש. מכאן הערעורים.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט שטיין ובהסכמת הנשיאה חיות והשופט קרא) דחה את הערעור, (מפי הנשיאה חיות ובהסכמת השופט קרא, כנגד דעתו החולקת של השופט שטיין) קיבל את הערעור שכנגד ופסק כדלקמן:
פה אחד נפסק כי דין הערעור להידחות, שכן עסקינן בהסכם אופציה תקף אשר מחייב את הצדדים. ההסכם בר-אכיפה ולא נפל בו כל פגם. השופט שטיין סבר כי הסכם זה מחייב את הצדדים לנסות ולגבש ביניהם, בתום-לב ובדרך מקובלת, חוזה מפורט למכירת המקרקעין בהתאם לתנאים הבסיסיים אשר נקבעו במסגרת האופציה. אם ניסיון זה לא יעלה יפה, יוכל כל צד לעתור לבימ"ש להשלמת הפרטים החסרים.
בדעת רוב נפסק כי דין הערעור שכנגד להתקבל. הנשיאה חיות ציינה שיש להבחין בין חוזה אופציה שהוא חוזה הנספח לחוזה העיקרי, והמעניק למקבל האופציה את הזכות לממשה ובכך להביא להשתכללות החוזה העיקרי, שהוא "התחייבות לכרות חוזה, שתנאיו, פחות או יותר מוגדרים", ובין חוזה שקיימת התחייבות לכרתו בתנאים אשר "עדיין אינם מוגדרים ומוסכמים", שאינו "חוזה אופציה", אלא חוזה לפיו מתחייבים הצדדים לנהל משא-ומתן. כאמור, פה אחד הוסכם כי בין הצדדים נכרת הסכם אופציה תקף המחייב את הצדדים. אך בהינתן מהותו של חוזה אופציה, הנשיאה סברה כי לא ניתן ליישב מסקנה זו עם קביעת השופט שטיין לפיה מתמצה החוזה בהתחייבות של הצדדים לנסות ולגבש ביניהם בתום-לב ובדרך מקובלת חוזה מפורט למכירת המקרקעין בהתאם לתנאים הבסיסיים שנקבעו במסגרת האופציה. הנשיאה סברה כי ככל שבפנינו חוזה אופציה, משמעות הדבר היא שבידי מקבל האופציה האפשרות לממש את החוזה העיקרי, ולא רק לחייב את נותן האופציה לשבת עמו למשא-ומתן. הנשיאה קבעה כי במקרה זה חוזה האופציה הינו חוזה שתנאיו "פחות או יותר מוגדרים", והוא כולל את הרכיבים היסודיים המאפשרים את מימוש החוזה העיקרי, לפי בחירת מקבל האופציה. חוזה האופציה מבהיר כי מימוש האופציה מוליך את הצדדים אל החוזה העיקרי למכירת הנכס בהתאם לתנאים המהותיים שפורטו בחוזה האופציה, ואשר ייחתם תוך 14 יום.
הנשיאה סברה כי מאחר שבפנינו חוזה אופציה אין מקום להורות לצדדים לנהל ביניהם משא-ומתן נוסף על זה שכבר ניהלו, וככל שההתקשרות העיקרית טעונה השלמת פרטים חסרים, יכול בימ"ש להשלימם, כאשר אין מדובר בפרטים מהותיים לעסקה. משעה שהצדדים כרתו חוזה תקף הכולל את הפרטים החיוניים, ומשעה שהמערער שכנגד ביקש את אכיפת ההסכם, לא הייתה כל הצדקה להורות לצדדים לנהל משא-ומתן, והיה על בימ"ש קמא לבחון אם יש בידו להכריע בשאלות שנותרו במחלוקת לגבי החוזה העיקרי בדרך של פירוש חוזה האופציה. ככל שהמסלול הפרשני לא יתן מענה לאותן שאלות, על בימ"ש להשלים את פרטי החוזה באמצעות ערוצי ההשלמה החוזיים בדין או בנוהג.
השופט קרא סבר כי מדובר בהסכם אופציה תקף ומחייב. הצדדים הותירו פרטים חסרים בהסכם האופציה ולא קבעו להגיע להסכמה על פרטים מסוימים במסגרת משא ומתן עתידי, כאשר הפרטים הטעונים השלמה אינם מהותיים, וכי הצדדים כבר ניסו להגיע לעמק השווה, ללא הועיל. בנסיבות אלה אין מקום לשלוח את הצדדים למשא ומתן נוסף. לפיכך, בדעת רוב נפסק כי יש להחזיר את הדיון לבימ"ש המחוזי על-מנת שיורה על אכיפת ההסכם, בדרך של פירוש או השלמת החוזה כנדרש; שופטי ההרכב נדרשו אף לסוגיית החבות במע"מ נוכח רצונו של המשיב להשלים את הרכישה באמצעות חברה עסקית מטעמו. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [חוזים] [דיון אזרחי] |
|
| רע"א 3264-21 חיים כהן ו-51 אחרים נ' אלקטרה בניה בע"מ (עליון; ע' גרוסקופף; 18/07/21) - 15 ע' |
| עו"ד: מרדכי בייץ, בעז פייל, נחמיה אנגלמן |
בימ"ש דחה בקשת רשות ערעור שעניינה דחיית בקשת המבקשים, יזמים של פרויקט בניה, לביטול הסכם למינוי משיב 3 כמהנדס מכריע במחלוקות שנתגלעו ביניהם לבין משיבה 1, עימה התקשרו בהסכם למתן שירות בנייה בהעדר טעם המצדיק את ביטול הסכמת המבקשים למינוי; עוד נפסק באשר לביטול חוזה מחמת פגם ברצון כי אף אם היה נקבע כי המבקשים לא היו מתקשרים בהסכם המינוי אילו ידעו שמשיב 3 אינו מחזיק בהכשרה של מהנדס בניין וכי זכות הביטול לא פקעה מחמת חלוף המועד הקצוב לשימוש בה, אין מקום להורות על ביטול הסכם המינוי לפי עילות הטעות וההטעיה.
חוזים – ביטול חוזה – עילות ביטול
חוזים – הטעיה – ביטול החוזה בעטיה
חוזים – הטעיה – היעדרה
חוזים – ביטול – הטעיה
חוזים – ביטול – זמן סביר
חוזים – טעות – טעות לא ידועה
.
בין המבקשים-יזמים שחברו לצורך פרויקט להקמת מגדל מגורים ורכישת הזכויות בו, ובין המשיבה 1-אלקטרה, נחתם הסכם למתן שירותי בנייה בפרויקט. ברבות השנים, נתגלעו בין הצדדים מחלוקות באשר לקיום חיוביהם ההדדיים לפי ההסכם למתן שירותי בנייה, ועל רקע זה הגישו תביעות לבימ"ש המחוזי. במסגרת ההליכים מונה המשיב 3 כמהנדס מכריע. בימ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקשים לביטול ההסכם למינוי משיב 3 כמהנדס מכריע, ומכאן בקשת רשות הערעור.
.
בית המשפט העליון (השופט ע' גרוסקופף) דחה את הבקשה ופסק כי:
הלכה היא כי פסילת חוות דעת מומחה שמונה על ידי בימ"ש בהסכמת הצדדים, תיעשה רק במקרים נדירים, ומטעמים מיוחדים המצדיקים זאת, כגון כאשר נפל פגם היורד לשורשו של עניין ושיש בו כדי לגרום לעיוות דין קשה. כך לעניין מינוי שנעשה ביוזמת בימ"ש וכך כאשר הדבר נעשה ביוזמת הצדדים, כבענייננו. במקרה זה לא התקיים טעם המצדיק את ביטול ההסכמה שנתנו היזמים למינוי משיב 3, שקיבלה תוקף של החלטה.
על מנת לבטל חוזה מחמת פגם ברצון נדרש להשתכנע בקיום קשר סיבתי סובייקטיבי בין הפגם ברצון לבין ההתקשרות בהסכם, במובן זה שאלמלא נפל פגם ברצון, המתקשר לא היה גומר בדעתו לכרות את ההסכם. כאן לא הוכח קיומו של קשר סיבתי סובייקטיבי בין ההטעיה או הטעות לה טוענים היזמים שהיא סברתם השגויה כי משיב 3 הוא מהנדס בניין, לבין התקשרותם בהסכם המינוי, דהיינו שלא הוכח כי אילו ידעו היזמים שמשיב 3 איננו מהנדס בניין בהכשרתו, היו נמנעים מלחתום על הסכם המינוי. זאת ועוד, פרק הזמן המשמעותי בו מוחזקים היזמים כמי שידעו, לכל מאוחר, את פרטי השכלתו של המשיב 3 ועד להודעתם בה התריעו על כוונתם להגיש בקשה לביטול הסכם המינוי, אינו יכול להיחשב זמן סביר לנקיטה בצעדים לביטול החוזה מחמת פגם ברצון, כדרישת סעיף 20 לחוק החוזים.
בנוסף, אין מקום להורות על ביטול הסכם המינוי לפי עילת ההטעיה שבסעיף 15 לחוק החוזים, ועילת הביטול שבסעיף 14 לחוק. עילת ההטעיה מקימה לצד הנפגע זכות לביטול החוזה מקום בו הצד שכנגד הטעה אותו עובר לכריתת החוזה. הטעיה עשויה להיווצר באמצעות הצהרה פוזיטיבית כוזבת או בדרך של הימנעות מגילוי מידע שבנסיבות העניין הייתה מוטלת חובה למסורו, אך נדרש שהצד השני להסכם או מי מטעמו הוא שיטעה, ולמצער כי ידע על קיומה של הטעיה, ככל שזו נעשתה על ידי צד ג'. כאן היזמים טוענים לקיומה של הטעיה בדרך של הימנעות מגילוי מידע, ואולם את הפרת חובת הגילוי אין הם מייחסים לאלקטרה, אלא למשיב 3. יתרה מכך, לא נטען כלל כי אלקטרה או מי מטעמה הטעתה את היזמים, ולמצער שידעה על הטעייתם הנטענת. משכך לא עומדת ליזמים טענה להטעיה כלפי אלקטרה.
אשר לעילת הטעות, אין מדובר בטעות לפי סעיף 14(א) לחוק, שעניינה ב"טעות ידועה" מבחינת הצד השני, שכן לפי טענת היזמים, המידע – העדר הסמכה של המשיב 3 כמהנדס בניין – לא היה ידוע לאלקטרה במועד ההתקשרות, ואף לא נטען כי היה עליה לדעת על כך באותו מועד; לכן ענייננו בטענה ל"טעות לא-ידועה" על ידי הצד השני בה דן סעיף 14(ב) לחוק החוזים. ביטול חוזה לפי סעיף זה מותנה בהפעלת שיקול דעת על ידי בימ"ש אשר נדרש להשתכנע כי מן הצדק לעשות כן. על הצד הטוען לטעות להראות כי העוול שייגרם לו, אם יישאר כבול בחוזה, גדול מן העוול שייגרם לצד השני אם יבוטל החוזה, ואין די בכך שיראה כי פעל תוך טעות בלבד. בענייננו, אין מקום להורות על ביטול הסכם המינוי בשל טעות כביכול של היזמים. זאת נוכח כך שהיה באפשרותם של היזמים לברר את מצב הכשרתו של המשיב 3 בטרם חתמו על הסכם המינוי, ובנוסף, היזמים לא מיהרו להעלות את טענת הטעות (וההטעיה) ובמהלך פרק הזמן שחלף הגישה אלקטרה התייחסות לחוות הדעת של משיב 3, אשר סביר להניח כי הייתה כרוכה בהשקעת משאבים. אף יש להביא בחשבון את קביעת בימ"ש קמא לפיה למשיב 3 יש מומחיות וניסיון הנדרשים על מנת להכריע במחלוקות, ומשכך היזמים לא הוכיחו שייגרם להם אי-צדק חמור או מהותי במיוחד מהותרת הסכם המינוי בתוקף. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [דיון פלילי] [משטרה] [ראיות] [עונשין] [בתי-משפט] |
|
| רע"פ 2161-21 אמיר משאיך נ' מדינת ישראל (עליון; ג' קרא; 18/07/21) - 13 ע' |
| עו"ד: אילן אזולאי, רלי אבישר רווה עינת גדעוני |
עניינו של המבקש – מורשע בעבירות סמים – מתייחס לשאלה האם התקיים חשד סביר שהצדיק עריכת חיפוש ללא צו שיפוטי ואופן יישום נוסחת האיזון שבדוקטרינת הפסילה הפסיקתית על נסיבות עניינו. הבקשה אינה מגלה כל שאלה משפטית עקרונית או חשש לעיוות דין המצדיקים מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".
דיון פלילי – חיפוש – סמכות
משטרה – סמכויות שוטר – חיפוש
ראיות – קבילות – ראיה שהושגה באמצעים פסולים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות סמים
בתי-משפט – רשות ערעור – מתי תינתן
.
בקשת רשות ערעור על פס"ד מחוזי, בגדרו נדחה, בדעת רוב, ערעור המבקש על הכרעת דינו וגזר דינו של בימ"ש שלום לפיו הורשע המבקש, לאחר שמיעת הוכחות, בעבירה של החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית והוטל עליו עונש של 14 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו, מאסר מותנה בן 12 חודשים וקנס על סך 5,000 ש"ח. רקע: השוטרים הורו למבקש לעצור את רכבו לאחר שראו אותו נוסע תוך הפרת חוקי התנועה. בחיפוש ברכב נמצאו 5,452.79 גרם של סם מסוכן מסוג 5F-ADB שהוחזק בשקיות אריזה רבות ועליהם כיתוב "מיסטר נייס גאי". בהמשך, נערך חיפוש נוסף במקום מגוריו של המבקש (ללא צו שיפוטי) ובו נמצאו שני כדורי MDMA וכמות קטנה של סם מסוכן מסוג 5F-ADB. טענות ההגנה של המבקש התמקדו בשאלת חוקיות החיפושים וטענות לפסילת הראיות והודעות המבקש הנגזרות מן החיפושים לפי דוקטרינת הפסלות הפסיקתית. דעת הרוב בביהמ"ש המחוזי, בדומה לעמדת בימ"ש השלום קבעה כי לא היה מקום להורות על פסילת הראיות שנתפסו בחיפושים ואת הודעות המבקש שנגבו בחקירתו, לאחר שנערכו החיפושים.
.
ביהמ"ש העליון (השופט ג' קרא) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
הבקשה אינה מגלה כל שאלה משפטית עקרונית או חשש לעיוות דין המצדיקים מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".
ראשית, ביהמ"ש דוחה את ניסיונו של המבקש לעורר את השאלה האם יש מקום לבחון את הפעלת דוקטרינת הפסילה הפסיקתית בהליך נפרד ומקדמי של משפט זוטא, כמו גם את שאלת החלת דוקטרינת הפסילה הפסיקתית בשלב החקירה – סוגיה שכלל לא הועלתה ולא נדונה בפני ערכאות קמא, ואין להידרש לטענות המבקש שהועלו לראשונה ב"גלגול שלישי".
כן נדחתה הטענה בדבר הצורך "להתוות באופן דווקני יותר" לגבי אמות המידה לקיומו של "חשד סביר" המקים סמכות חיפוש ללא צו שיפוטי. העובדה כי נפלו חילוקי דעות בין שופטי ההרכב בביהמ"ש קמא ביחס להערכת אופיו ומידת סבירותו של החשד נגד המבקש אינה מצדיקה, כשלעצמה, מתן רשות ערעור ואינה מבססת טענה בדבר הצורך בקביעת אמות מידה מובחנות.
כפי שנקבע בעניין בן חיים, מבחן החשד הסביר הוא מבחן אובייקטיבי, בגדרו נבחנת סבירות שיקול דעתו של השוטר שביצע את החיפוש. ביהמ"ש עמד שם על הקושי, הברור מאליו, בקביעת הגדרה קשיחה למושג זה, בציינו כי "התנאים שבהם יתקיים חשד סביר המצדיק עריכת חיפוש ללא צו שיפוטי אינם ניתנים מטבע הדברים להגדרה ממצה וחד-משמעית. יישומו של מבחן זה מבוסס על נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה, על המידע שהיה בידי השוטר בעת עריכת החיפוש ואף על ניסיונו ושיקול דעתו המקצועיים של השוטר שערך את החיפוש".
כן נדחתה הטענה כי יש צורך בקביעת אמות מידה ביחס לקיומן של נסיבות מחשידות אובייקטיביות, שאינן עולות כדי חשד סביר, ואשר בהתקיימן ניתן לערוך חיפוש ללא צו בהינתן הסכמה מדעת של מושא החיפוש. הסכמתו של המבקש לחיפוש כלל לא התבקשה, ועניינו אינו מעלה כל שאלה הנוגעת לאמות המידה לחיפוש ללא צו תוך קבלת הסכמה מדעת של החשוד, אלא מתייחס לשאלה האם התקיים חשד סביר שהצדיק עריכת חיפוש ללא צו שיפוטי.
בדומה, לא נמצא ממש בטענה כי עניינו של המבקש מעורר צורך בבחינה מחודשת של נוסחת האיזון של דוקטרינת הפסילה הפסיקתית שנקבעה בהלכת יששכרוב, לא בשאלת המשקל שיינתן לחומרת העבירה ולא בשאלת פסילת הראיות החפציות. בעניינו של המבקש, חומרת ההפרה על פי דעת הרוב הייתה לכל היותר קלה ומשכך לא עולה הצורך לבחון מהו המשקל הראוי לשאר השיקולים הבאים בגדר נוסחת האיזון.
כן נדחו הטענות כי נגרם למבקש עיוות דין בשל טעויות משפטיות לכאורה שנפלו בהכרעת דינו של בימ"ש השלום ובפסק דינה של דעת הרוב בביהמ"ש המחוזי. למעשה, טענות המבקש מופנות כלפי הערכת סבירות החשד נגדו הקביעות בשאלת חוקיות החיפושים ואופן יישום נוסחת האיזון שבדוקטרינת הפסילה הפסיקתית על נסיבות עניינו. ככלל, "אופן יישום העקרונות שהותוו בעניין יששכרוב נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש, הדן בשאלת קבילותה של ראיה פלונית, אשר הושגה באופן פסול, ותלוי בנסיבות הקונקרטיות העומדות בפניו", ואין הוא מהווה עילה למתן רשות ערעור.
גם בהשגות המבקש על העונש אין הצדקה למתן רשות ערעור. העונש מאוזן ואינו חמור כלל בהתחשב בעבירה בה הורשע המבקש ובכמות הסמים שנתפסה אצלו. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [דיון אזרחי] [בתי-משפט] |
|
| רע"א 3025-21 צליל אנגל נ' בית הספר תגליות בע"מ (עליון; ע' פוגלמן, ד' ברק ארז, ג' קרא; 18/07/21) - 12 ע' |
| עו"ד: דור שוורצמן, אופיר לב |
ההליך דנן הוא מקרה מובהק שבו הוכח שימוש לרעה בהליכי משפט שהצדיק פסיקת הוצאות לחובת המשיבה בהליך הערעור בביהמ"ש המחוזי, ואף מכאן החשיבות במתן רשות ערעור – לצורך מניעתם של מקרים דומים בעתיד. הערעור התקבל. המשיבה חויבה בהוצאות המבקשת בהליך הערעור בביהמ"ש המחוזי, בסך כולל של 10,000 שקלים, כפי שהתבקש על-ידי המבקשת ובנוסף, בהוצאות בסך 5,000 ₪ בגין ההליך דכאן.
דיון אזרחי – הוצאות משפט – התערבות ערכאת ערעור
בתי-משפט – שימוש לרעה בהליכי בית-משפט – סעדים
בתי-משפט – הוצאות משפט – הטלתן
בתי-משפט – שימוש לרעה בהליכי בית-משפט – קיומו
בתי-משפט – הוצאות משפט – שיקול דעת בית המשפט
.
בקשת רשות ערעור על פס"ד מחוזי בו נדחה ערעור שהגישה המשיבה, לאחר שהמשיבה קיבלה את המלצת ביהמ"ש למשוך את הערעור. נקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו. הבקשה נסבה רק על הסוגיה של פסיקת הוצאות. לשיטת המבקשת, היה מקום לחייב את המשיבה בהוצאות משפט ריאליות בסך כולל של 10,000 שקלים. נטען כי המשיבה עושה שימוש לרעה בהליכי משפט באופן שיטתי, בכך שהיא נוקטת הליכים משפטיים רבים בגין חוזים שנחתמו עמה לפני שנים, כחלק מ"שיטת מצליח", בהתחשב בכך שלאנשים רבים אין הוכחות בדבר תשלום חובות עבר. היא מגישה הליכי סרק – לרבות הליכי ערעור, בתקווה להגיע להסדרי פשרה עם הנתבעים. פסיקת הוצאות, כך נטען, נדרשת לצרכי הרתעת המשיבה או חברות אחרות במצבים דומים מהתנהלות זהה בעתיד. הבקשה נדונה כערעור.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופטת ד' ברק-ארז, בהסכמת השופטים ע' פוגלמן וג' קרא) קיבל את הערעור מהטעמים הבאים:
אכן, ככלל, אין מדרכה של ערכאת ערעור, לא כל שכן ערכאת ערעור בגלגול שלישי, להתערב בסוגיה של פסיקת הוצאות, למעט במקרים חריגים. זהו אחד מאותם מקרים חריגים. זאת, בהתחשב בריבוי ההליכים שנוהלו ומנוהלים על-ידי המשיבה, כמו גם חברות אחרות בבעלותו של אופק. בהתחשב באלה, המקרה דנא לא מעורר שאלה "פשוטה" או פרדיגמטית של התערבות בפסיקת הוצאות. בשונה מכך, הוא נסב על התערבות בפסיקת הוצאות על רקע "סדרתיות" בניהול הליכים שבתי המשפט חוזרים ומצביעים על הפגמים הכרוכים בהם. למעשה, ביהמ"ש סבור כי ההליך דנן הוא מקרה מובהק שבו הוכח שימוש לרעה בהליכי משפט המצדיק פסיקת הוצאות לחובת המשיבה, ואף מכאן החשיבות במתן רשות ערעור – לצורך מניעתם של מקרים דומים בעתיד.
כידוע, האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט נובע מעקרון תום הלב. תכליתו של האיסור היא כפולה: במישור הציבורי – לשמור על התקינות והטוהר של ההליך השיפוטי, ובמישור הפרטי – למנוע תוצאות בלתי הוגנות בין בעלי-הדין המתדיינים בפני בתי-המשפט. לאחרונה, עם קבלת הרפורמה בסדר הדין האזרחי, עוגן האיסור של שימוש לרעה בהליכי משפט באופן מפורש, בתקנה 4 לתקסד"א-2018.
קשה להגדיר מראש את מכלול המצבים והפעולות שייחשבו לשימוש לרעה בהליכי משפט. עם זאת, ניתן בהחלט לעמוד על המאפיינים המסייעים לזהות מקרים שכאלה. עיקרו של המבחן בעניין זה הינו סבירות והגינות, קרי- כיצד היה נוהג בעל דין סביר והגון בנסיבות העניין. על-מנת לאפשר דיון והכרעה במחלוקות שהובאו בפני בית-המשפט, תוך הבטחת הליך שיפוטי תקין והוגן לפרט ולציבור בכללותו. בספרות האקדמית הוצעה לעניין זה אמת מידה "כפולה" – התנהלות חסרת תום לב ברמה גבוהה, ופעולה שנעשתה במטרה להשיג תכלית שהיא זרה להליך המשפטי – כגון פגיעה בזולת והטרדתו, שיבוש הליכים, השתקה ועוד.
במישור הסעד, בימ"ש זה עמד בעבר על מספר כלים דיוניים העומדים לרשותו של ביהמ"ש כאשר הוא מוצא כי בעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט, בהתאם לנסיבות המקרה. בהם: סילוק תובענה על הסף כאשר הגשתה עלתה כדי שימוש לרעה בהליך השיפוטי; מניעת חקירה קנטרנית של עד שעלתה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט; סירוב ליתן סעד הצהרתי מקום בו עשה התובע שימוש לרעה בהליכי משפט וכן הקמת השתק דיוני.
לצד אלה, צוינה בפסיקה האפשרות של פסיקת הוצאות לחובת בעל דין כדרך נוספת לתת ביטוי לטענות בדבר שימוש לרעה בהליכי משפט, לרבות הטלת הוצאות לטובת אוצר המדינה, בין אם בנוסף להוצאות לזכות בעל הדין שכנגד ובין אם בלעדיהן.
תקנות סדר הדין האזרחי, בנוסחן החדש, מעגנות במפורש שתי סנקציות שניתן להטיל על בעל דין בגין שימוש לרעה בהליכי משפט. תקנה 42 לתקנות מאפשרת למחוק את כתב טענותיו כולו או מקצתו. בנוסף, תקנה 151(ג) לתקנות, מאפשרת לחייבו בהוצאות לטובת הנפגע או לטובת אוצר המדינה ובנסיבות מיוחדות אף את בא כוחו. עיגונן של סנקציות אלה בתקנות סדר הדין האזרחי מבטא את החומרה המיוחסת לשימוש לרעה בהליכי משפט.
המקרה דנן מדגים התנהלות שעולה באופן ברור כדי שימוש לרעה בהליכי משפט. המבקשת פרסה מסכת עובדתית מטרידה המלמדת על התנהלות סדרתית מצדה של המשיבה ושל חברות נוספות הדומות לה ומצויות בבעלותו של בן אופק. בתוך כך, הוצגו נתונים על אלפי תיקי הוצאה לפועל שפתחו החברות הרלוונטיות לדיון, בטענות דומות המבוססות על אי-פירעון לכאורה של חובות ישנים. ריבוי ההליכים אינו פסול כשלעצמו – ככל שהיה מדובר בהליכים הנסבים על עילות מבוססות. אולם, במקרים רבים, כאשר הגיעו תביעות אלה לבירור בפני בתי משפט השלום, הן נדחו על יסודן של קביעות דומות, המתייחסות להיעדר ביסוס של התביעה, הגשת התביעה באיחור באופן שמעורר קושי במישור הראייתי, או התנהלות דיונית חסרת תום לב. כמו כן, במקרים רבים אף נפסקו הוצאות לחובת המשיבה או החברה התובעת האחרת, אולם ככל הנראה לא בשיעור שהרתיע אותן מהגשת תביעות נוספות. ניתן אך לשער שבמקרים אחרים, העדיפו הנתבעים שלא להתגונן ולהימנע מניהול הליך משפטי שכרוך בהשקעת משאבים כספיים ונפשיים. הדברים אמורים בהתחשב בכך שהמשיבה (או חברות אחרות במצבים דומים) היא "שחקנית חוזרת" בהליכים כדוגמת זה, בשונה מהנתבעים. התנהלות כאמור לא רק גורמת עוגמת נפש לנתבעים הפרטניים בכל מקרה ומקרה, אלא גם מטילה עול מיותר ובלתי רצוי על המערכת כולה. לעומת זאת, המחיר של הגשת הליכים רבים (שעשויים להיות דומים במאפייניהם) כרוכה במחיר נמוך יחסית מבחינת מי שהוא מתדיין חוזר. למשיבה ניתנה ההזדמנות להפריך את הטענות בהקשר זה, אולם לא עלה בידה לעשות כן.
על רקע זה, ביהמ"ש סבור כי לא היה מקום לדחות את ערעורה של המשיבה מבלי לפסוק הוצאות לחובתה. אמנם ההחלטה להימנע מפסיקת ההוצאות במקרה דנן הייתה נעוצה בכך שהמשיבה קיבלה את המלצת ביהמ"ש המחוזי להסכים לדחיית הערעור. ואמנם, אם היה מדובר באירוע נקודתי, לא היה כל יסוד להתערב בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי. אולם, לכל כלל קיימים גם חריגים. במקרה דנן, כאשר הוכח שמדובר בהתנהלות שיטתית, החוזרת על עצמה פעם אחר פעם – ההסכמה לדחיית הערעור אינה יכולה להיות חזות הכול.
ביהמ"ש מחייב את המשיבה בהוצאות המבקשת בהליך הערעור בביהמ"ש המחוזי, לרבות בגין שכר טרחה, בסך כולל של 10,000 שקלים, כפי שהתבקש על-ידי המבקשת. וכן בהוצאות בסך 5,000 ₪ בגין ההליך דכאן. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [בתי-משפט] [מסים] |
|
| דנ"א 1867-21 מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב נ' מיטל אביבי רייך (עליון; ה א' חיות; 18/07/21) - 9 ע' |
| עו"ד: זיו שדה, קמיל עטילה, חן אבידוב |
פסק דינו של ביהמ"ש העליון, שעניינו ביחס שבין הוראות סעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) והוראות סעיף 107 לחוק, לא מצדיק דיון נוסף משלא מתקיימים תְּנָאֵי איזו מן החלופות האמורות בסעיף 30 לחוק בתי המשפט.
בתי-משפט – דיון נוסף – תנאים לקיומו
מסים – מס שבח מקרקעין – שומה: תיקונה
.
המשיבים הגישו בקשה לתיקון שומת מס רכישה שנערכה על בסיס הצהרתם. המבקש דחה את הבקשה, תוך שקבע כי השומה העצמית היא סופית ולא ניתן לשנותה עוד. על החלטה זו הגישו המשיבים ערר, וטענו כי בשומה העצמית נפלה טעות בתום לב, ושבנסיבות העניין יש להעדיף גביית מס אמת. המבקש טען בפני כי דין הערר להידחות על הסף מחמת התיישנות. ועדת הערר קבעה פה אחד בהחלטת ביניים כי ניתן להאריך את המועד הנקוב בסעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) מכוח סעיף 107 לחוק. המבקש הודיע כי נוכח רצונו לערער על החלטת הוועדה בנוגע לתחולת סעיף 107 לחוק, הוא מסכים לקבלת הערר. הערר התקבל והמבקש הגיש ערעור לבימ"ש זה. ביהמ"ש דחה את ערעור המבקש בדעת רוב. מכאן הבקשה לדיון נוסף. לטענת המבקש, בפסק-הדין "נפל דבר בסופיות בדיני המס" שכן לגישתו במשך עשרות שנים ועד מועד מתן פסק הדין נהגה הלכה לפיה בחלוף ארבע השנים הקבועות בסעיף 85 לא ניתן לתקן שומה ולא ניתן להאריך תקופה זו בשום דרך.
.
נשיאת ביהמ"ש העליון דחתה את הבקשה בקבעה:
סעיף 30 לחוק בתי המשפט קובע כי ניתן להורות על דיון נוסף בהתקיים אחת משתי חלופות: א. שההלכה שנפסקה עומדת בסתירה להלכה קודמת של ביהמ"ש העליון; ב. מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה. לא עלה בידי המבקש להוכיח את התקיימות תְּנָאֵי איזו מן החלופות.
קשה להלום את טענת המבקש לפיה קיימת הלכה "מושרשת" ששינויה הוא בבחינת "שינוי סדרי עולם" בסופיות דיני המס. פסקי-הדין אליהם הפנה המבקש בהקשר זה אינם תומכים בטענתו: חלקם ניתנו טרם תיקון מס' 34 לחוק ואף לא עסקו במישרין בתחולת סעיף 107 לחוק על סעיף 85 לחוק. פסקי-דין אחרים אליהם הפנה המבקש, שניתנו לאחר תיקון מס' 34 ובהם בוטלו החלטות ועדות ערר להאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק מכוח סעיף 107, נתנו תוקף להסכמות שהושגו בין הצדדים וברי כי אינם יוצרים הלכה. מנגד, הצדק עם המשיבים כי בהחלטות רבות של ועדות הערר נקבע באופן מפורש שניתן להאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק מכוח סעיף 107 לחוק. על חלק מהחלטות אלה אף בחר המבקש שלא לערער. ומכל מקום, המבקש לא הצביע על פסק-דין של בימ"ש זה שהכריע מפורשות בשאלה זו. יתרה מכך – בשני פסקי-דין שאליהם הפנה המבקש אף הובעה תמיכה – אם כי באמרת אגב – בעמדה שלפיה ניתן להאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 מכוח סעיף 107 לחוק.
מן האמור לעיל עולה כי לא הייתה בעבר הלכה ברורה שלפיה לא ניתן להאריך את התקופה הקבועה בסעיף 85 לחוק מכוח סעיף 107 לחוק ולמצער, שררה עד כה אי-בהירות באשר לאפשרות לעשות כן. לפיכך, אין לקבל את הטענה כי פסק-הדין סותר הלכה קודמת.
אשר לטענת המבקש כי ההלכה שנפסקה בפסק-הדין מצדיקה קיום דיון נוסף מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ומשום שהיא "סותרת עקרונות יסוד בדיני המס ובדיני ההתיישנות" וצפויה להוביל לקשיים מעשיים רבים. משעה ששופטי הרוב נחלקו ביניהם ביחס למשמעותו של סעיף 85 לחוק בהיבט של דיני ההתיישנות, ממילא לא נקבעה בפסק-הדין כל הלכה בדיני התיישנות (השופט שטיין סבר אמנם כי מדובר בהתיישנות מהותית, אך השופט מינץ כתב רק כי הוא "מוכן להניח" שמדובר בהתיישנות מהותית, וגם זאת למעלה מן הצורך). הטענה לפיה בעקבות פסק-הדין צפוי המבקש להיות "מוצף" בהליכים, לא נתמכה בראיות והיא במידה רבה ספקולטיבית ואינה מצדיקה קיום דיון נוסף. בהקשר זה, היו עוד קודם שניתן פסק-הדין התדיינויות באשר להארכת המועד הנקוב בסעיף 85 לחוק מכוח סעיף 107 לחוק, וחלק מוועדות הערר אף קבעו שהדבר ניתן. גישה זו נתמכה, כאמור, בהערות אגב בפסיקתו של בימ"ש זה. זאת ועוד. השופט מינץ התייחס באופן מפורש בפסק-דינו לחשש שהעלה המבקש לפיו הוא "יוצף" בבקשות והדגיש כי הסמכות להאריך את המועד הנקוב בסעיף 85 לחוק מכוח סעיף 107 לחוק, נתונה למבקש רק בהתקיים "סיבה מספקת" וכי השימוש בסמכותו זו "צריך שייעשה במשורה".
אשר לחשש לפגיעה בנישומים בשל פתיחת שומות "סגורות" ע"י המבקש עצמו. סוגיה זו כלל לא נדונה וממילא לא הוכרעה בפסק הדין. המשנה לנשיאה מלצר ציין אומנם כי לגישתו רק הנישום רשאי לבקש להאריך את המועד הנקוב בסעיף 85, אך עמדה זו הובעה כדעת יחיד ומשכך, אין צורך לקבוע בה מסמרות ואין מקום להורות על דיון נוסף בגינה. הוא הדין באשר לפגיעה אפשרית בנישומים בשל כך שהאפשרות להאריך מועדים תורחב גם לגבי חוקים אחרים מכוח סעיפי הסמכה כלליים בהם. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [בתי-משפט] [מקרקעין] |
|
| רע"א 4731-21 בלאל דבור נ' עזמי נסרי אליאס (עליון; ע' גרוסקופף; 18/07/21) - 8 ע' |
| עו"ד: חוסאם סבית |
דחיית בקשת רשות ערעור שעניינה בדחיית בקשת המבקש לעיכוב ביצוע פס"ד בגדרו הורה ביהמ"ש על ביטול רישומו של המבקש כבעל הזכויות בנכס מושא המחלוקת. האינטרס של המבקש בנכס הוא אינטרס כספי בעיקרו ולא הוכח כי בדחיית הבקשה צפוי להיגרם לו נזק בלתי-הפיך שאיננו בר-פיצוי. אף לעניין סיכויי הערעור קשה לומר כי הם מן המשופרים.
בתי-משפט – פסק-דין – עיכוב ביצוע
בתי-משפט – עיכוב ביצוע – פסק דין
מקרקעין – תקנות השוק – תחולתה בעיסקאות מקרקעין
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי, במסגרתה נדחתה בקשת המבקש לעיכוב ביצוע פס"ד בגדרו הורה ביהמ"ש על ביטול רישומו של המבקש כבעל הזכויות בנכס מושא המחלוקת. רקע: ב-2016 ניתן על ידי בית הדין הדתי של העדה היוונית-קתולית, צו לקיום צוואת אימם המנוחה של המשיב 1 והמשיב 2 (להלן: המנוחה, עזמי ו-עזיז, בהתאמה) מ-2014, אשר לפיה עזיז הוא היורש היחיד של עיזבונה, לרבות בנכס מושא המחלוקת. בהמשך לכך התקשר עזיז עם המבקש (בלאל) בהסכם למכירת הנכס ובחלוף זמן קצר, הועברה קומת הקרקע בנכס לחזקתו של בלאל. בהמשך הוגשה בקשת עזמי לביטול צו קיום צוואת 2014, וזאת בטענה כי המדובר בצוואה מזויפת. עזיז הצטרף לבקשה, בציינו כי הצוואה אכן זויפה, וכי התקשר בהסכם המכר בעקבות לחץ שהופעל עליו מצד בלאל וגורמים מעורבים נוספים. הבקשה התקבלה. בו ביום, הורה בית הדין על מתן צו מניעה קבוע האוסר על ביצוע כל דיספוזיציה בנכס. לאחר כחודש ניתן צו לקיום צוואת 2011 לפיה עזמי הוא יורשה הבלעדי של המנוחה. לאחר כחודשיים ממועד ביטול צו קיום צוואת 2014 ומתן צו המניעה (אשר התקבל בלשכת רישום המקרקעין כבר ביום בו ניתן), נרשם בלאל כבעל הזכויות בנכס. לאחר כשנה וחודשיים, הגיש עזמי תביעה לביהמ"ש המחוזי למתן פסק דין הצהרתי בדבר בעלותו בנכס, וזאת מכוח צו קיום צוואת 2011. ביהמ"ש קיבל את התביעה, והורה, בין השאר, על ביטול הרישום לטובת בלאל ועל פינויו המידי מהנכס בין היתר לאחר שנקבע כי עסקת המכר אינה עומדת באף אחד מתנאי תקנת השוק במקרקעין.
.
ביהמ"ש העליון (השופט ע' גרוסקופף) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
כידוע, שני שיקולים עיקריים מנחים את ביהמ"ש בבואו להכריע בבקשה למתן סעד זמני בערעור: האחד – כי סיכויי הערעור להתקבל הם טובים; והשני – כי מאזן הנוחות נוטה לטובת מגיש הבקשה. בין צמד שיקולים אלה מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", אולם מקובל לראות בשיקולי מאזן הנוחות כראשונים במעלה.
אשר לשיקולי מאזן הנוחות ביהמ"ש שוכנע, כמו ביהמ"ש קמא, כי הם אינם נוטים לטובת בלאל. הנכס איננו משמש את בלאל למגורים, ובלאל אף אינו מכחיש שרכש אותו למטרות השקעה בלבד. מכאן שהאינטרס של בלאל בנכס הוא אינטרס כספי בעיקרו, ועל כן נראה כי פינויו מקומת הקרקע בנכס (אשר רק ביחס אליה הועברה לידיו החזקה), וביטול הרישום לטובתו, לא צפויים לגרום לבלאל נזק בלתי-הפיך שאיננו בר-פיצוי, או כזה החורג מהמישור הכלכלי. זאת ועוד, לעניין טענתו של בלאל בדבר הסיכון לו הוא חשוף בדבר הגשת תביעות פוטנציאליות מצדדים שלישיים נגדו, הרי שטענה זו נטענה בעלמא ולכן צדק ביהמ"ש קמא בקביעתו לפיה במצב דברים זה לא ניתן להעניק לה משקל של ממש (וזאת במיוחד בשים לב לאמון הנמוך שנתן לגרסת בלאל). בדומה, יש לדחות גם את טענתו של בלאל ביחס למצבו הכלכלי הרעוע של עזמי, אשר לא זו בלבד שנטענה ללא תימוכין של ממש, אלא שהיא מועלית לראשונה בפני ערכאת הערעור.
אף לעניין סיכויי הערעור קשה לומר, מבלי לקבוע מסמרות, כי הם מן המשופרים. טענותיו בהקשר זה נוגעות בעיקרן לקביעות עובדתיות מובהקות, וממצאי מהימנות, של הערכאה הדיונית. כידוע, התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות מסוג זה היא מצומצמת למדי. זאת ועוד, לעניין טענתו של בלאל כי ביהמ"ש שגה בכך שלא בחן גם את טענתו לתחולת תקנת השוק בירושה במקרה דנן, הרי שאף אם יש בה ממש, הרי שלאור קביעותיו של ביהמ"ש קמא כי לא נתקיימו בבלאל תנאי תקנת השוק במקרקעין לעניין תום הלב והתמורה – תנאים הנדרשים גם במסגרת תקנת השוק בירושה לפי לשון סעיף 73 לחוק הירושה – אין די בה על מנת להביא לקבלת הערעור. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [ראיות] |
|
| רע"א 4945-21 פלוני נ' פקיד שומה בעכו (עליון; ע' גרוסקופף; 18/07/21) - 7 ע' |
| עו"ד: דרור נאור |
אכן, ניתן וראוי לגלות התחשבות בעדים ואף בצדדים שאינם יכולים להתייצב לעדות בבימ"ש מסיבות הקשורות במצב התחלואה הנוכחי ומגבלות התנועה המוטלות בעקבות מגפת הקורונה. עם זאת, הטעם בעטיו נטען כי המבקש מנוע מלהתייצב לחקירה על תצהירו נטוע כל כולו בצו עיכוב יציאה שהוצא נגדו ברוסיה. ביחס לטעם זה מצא בימ"ש קמא כי המבקש לא הצליח להוכיח את התקיימותם של תנאים שנקבעו לאישור העדת תובע באמצעות היוועדות חזותית, ולא נמצא להתערב בקביעה זו.
ראיות – עדים – גביית עדות מחוץ לתחום השיפוט
ראיות – עדות – באמצעות כינוס וידאו
.
נגד המבקש הוגש כתב אישום שייחס לו עבירות של הפרת זכויות יוצרים, הלבנת הון, מרמה ועבירות מס. לצד ההליך הפלילי שננקט נגד המבקש, הוצאה למבקש שומה ודרישה לפי סעיף 194 לפקודת מס הכנסה. המבקש הגיש הודעת ערעור על השומה לביהמ"ש המחוזי, ובה טען כי יצא מישראל כדין ומאז לא שב "בשל מניעה משפטית במקום שהייתו". הבר"ע היא על החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא להתיר גביית עדות המבקש בדרך של היוועדות חזותית, ובקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה האמורה.
.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בקבעו:
הלכה היא, כי לערכאה הדיונית שק"ד רחב בהחלטות הנוגעות לאופן ניהול הדיון, ובכלל זה בהחלטות שעניינן מתן אפשרות לעד להעיד מחוץ לגבולות המדינה. משכך, ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בשיקול הדעת הנתון לערכאה הדיונית בעניין זה, אלא במקרים חריגים בלבד. המקרה דנן אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים התערבות בשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי.
כלל הוא, ולעניין זה אין שוני בין הליכים אזרחיים לבין ערעורי מס, כי העדת עד מחוץ לתחום השיפוט או באמצעות היוועדות חזותית, תתאפשר במקרים חריגים המצדיקים זאת בלבד, וכי "דרך המלך" עודנה שמיעת העדים באולם ביהמ"ש בפני המותב המנהל את הדיון, על מנת שיוכל להתרשם באופן ישיר ובלתי-אמצעי מן העדות. השיקולים המנחים בבחינת בקשה להעדה מחוץ לישראל או באמצעות היוועדות חזותית הם שהבקשה הוגשה בתום לב; כי העדות רלוונטית לשאלות העומדות במחלוקת; וכי קיימת "סיבה טובה" לכך שהעד אינו יכול למסור את עדותו בביהמ"ש בישראל. ביהמ"ש מקפיד במיוחד בבחינת התקיימותן של דרישות אלה כאשר מדובר בעדות התובע, כבענייננו.
אכן, בהינתן מגפת הקורונה, ניתן וראוי לגלות התחשבות בעדים ואף בצדדים שאינם יכולים להתייצב לעדות בבימ"ש מסיבות הקשורות במצב התחלואה הנוכחי ומגבלות התנועה המוטלות בעקבותיו. עם זאת, בענייננו הטעם בעטיו נטען כי המבקש מנוע מלהתייצב לחקירה על תצהירו אינו קשור למגבלות קורונה, אלא הוא נטוע כל כולו בצו עיכוב היציאה שהוצא נגד המבקש ברוסיה. ביחס לטעם זה מצא בימ"ש קמא כי המבקש לא הצליח להוכיח את התקיימותם של תנאים שנקבעו לאישור העדת תובע באמצעות היוועדות חזותית, משלא הציג כל ראיה לכך שנקט בפעולות כלשהן לביטול צו עיכוב היציאה, ומשתום לבו מוטל בספק נוכח ההתרחשויות בהליכים המשפטיים האחרים המתנהלים נגדו. קביעות אלו סבירות הן, ולא נמצא מקום להתערב בהן. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [אגודות שיתופיות] |
|
| בג"ץ 1769-21 ישי פיין נ' רשם האגודות השיתופיות (עליון; ע' פוגלמן, ג' קרא, י' אלרון; 18/07/21) - 5 ע' |
| עו"ד: יעל מורג יקו אל, 2 רונית גלילי |
עילות ההתערבות בהחלטות רשם האגודות השיתופיות בענייני בוררות הן מצומצמות ושמורות רק למקרים חריגים בהם נפלה בהחלטה טעות משפטית מהותית, או בנסיבות יוצאות דופן אחרות שבהן טעמי צדק מחייבים לתקן את ההחלטה.
אגודות שיתופיות – רשם האגודות השיתופיות – ביקורת שיפוטית על החלטותיו
.
עתירה נגד החלטת רשם האגודות השיתופיות הדוחה את ערעור העותר על פסק-בוררות בגדרו התקבלה תביעת לשון הרע שהגישו המשיבים 2 ו-3 נגד העותר. ככל שניתן להבין ממקרא העתירה, העותר סבור כי החלטת עוזר הרשם שגויה מן היסוד, וניתנה בחוסר סמכות.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה על הסף בקבעו:
הלכה היא כי עילות ההתערבות בהחלטות רשם האגודות השיתופיות בענייני בוררות הן מצומצמות ושמורות רק למקרים חריגים שבהם נפלה בהחלטה טעות משפטית מהותית, או בנסיבות יוצאות דופן אחרות שבהן טעמי צדק מחייבים לתקן את ההחלטה. המקרה דנן אינו נמנה עם המקרים האמורים.
מעיון מעמיק בהחלטת עוזר הרשם עולה כי היא אינה מגלה טעות משפטית מהותית, ואף לא פגם המצדיק את התערבות בג"ץ "מטעמי צדק". עוזר הרשם בחן לעומק, בהרחבה ובקפידה את טענותיו השונות של העותר, והכריע בהן, אחת לאחת, על בסיס מכלול הראיות שהונחו לפניו, ובהסתמך על ההלכות הנהוגות בנושא. טענות העותר הנפרשות בעתירה זהות, רובן ככולן, לאלה שנדונו ע"י עוזר הרשם, ולפיכך מדובר בטענות בעלות גוון ערעורי שאינן מצדיקות את התערבות בג"ץ. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [דיון פלילי] |
|
| בש"פ 4986-21 דניאל פישמן נ' מדינת ישראל (עליון; י' אלרון; 18/07/21) - 5 ע' |
| עו"ד: מריה צבלין, צאלה ישמח, סתיו כהן, רונה שוורץ |
לא ניתן להשיג על החלטה למתן צו חיפוש במחשב – ובמכשיר טלפון נייד חכם בפרט. הלכה זו שרירה וקיימת בשלב זה גם כלפי המשיבה. אף לגופו של עניין, ובבחינת למעלה מן הצורך, דומה כי לא נפל פגם בהחלטת בימ"ש השלום שהורה על עיכוב ביצוע צו החיפוש עד לכשייקבע מיהו הגורם המתאים שיהא אמון על החקירה.
דיון פלילי – חיפוש – מכשיר טלפון נייד
דיון פלילי – חיפוש – במחשב
דיון פלילי – חיפוש – סדר הדין
.
בר"ע על החלטת ביהמ"ש המחוזי אשר קיבל את ערר המשיבה על החלטת בימ"ש השלום אשר הורה על עיכוב ביצוע צו חיפוש במכשיר הטלפון של המבקש, עד לכשתועבר לעיונו עמדת מחלקת חקירות שוטרים "באשר לגורם שיבצע את הצו". בתגובתה לבר"ע הסכימה המשיבה לבקשה לרשות ערר "במובן זה שהחלטת בית המשפט המחוזי הנוגעת לצו החדירה ... תבוטל".
.
ביהמ"ש העליון דן בבקשה כבערר וקיבל את הערר בקבעו:
בנסיבות העניין, ובשים לב לשלב שבו מצוי ההליך, ולכך שהמשיבה מסכימה לסעד המבוקש במלואו – הוחלט לדון בבקשה כבערר, ולהורות כי החלטת ביהמ"ש המחוזי בעניין צו החיפוש תבוטל.
אכן, כפי שנקבע בבש"פ שמעון, אשר דיון נוסף בעניינו תלוי ועומד, לא ניתן להשיג על החלטה למתן צו חיפוש במחשב – ובמכשיר טלפון נייד חכם בפרט. הלכה זו שרירה וקיימת בשלב זה גם כלפי המשיבה – אלא אם ייקבע אחרת בדיון הנוסף; וממילא, המשיבה התחייבה במהלך הדיון בבש"פ שמעון כי לא יוגשו עררים מטעמה על החלטות בבקשות למתן צו חיפוש מהסוג האמור.
אף לגופו של עניין, ובבחינת למעלה מן הצורך, דומה כי לא נפל פגם בהחלטת בימ"ש השלום שהורה על עיכוב ביצוע צו החיפוש עד לכשייקבע מיהו הגורם המתאים שיהא אמון על החקירה.
סמכותו של בימ"ש לשוב ולעיין מחדש בהחלטות שיפוטיות שניתנו במעמד צד אחד הוכרה לא אחת בפסיקות בימ"ש זה. בהתאם לכך, משנודע לבימ"ש השלום מידע נוסף אודות נחיצות צו החיפוש שניתן במעמד צד אחד ואופן ביצועו, אין כל פגם בכך שנעתר לבקשת בעל המכשיר לשוב ולעיין בו.
ועוד, אך מובן כי המשך הטיפול בתיק החקירה ועמדת גוף החקירה הרלוונטי (ובמקרה דנן, המחלקה לחקירות שוטרים) עשויים להשליך על נחיצותו, מטרתו ותנאיו של צו החיפוש "באופן שלא יפגעו בפרטיותו של אדם מעבר לנדרש" (סעיף 23א לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש)). על כן, מדובר בשיקול שראוי כי ביהמ"ש יתחשב בו במסגרת החלטתו אם להיעתר לבקשה למתן צו חיפוש במחשב – ובטלפון נייד חכם בפרט – וטוב עשה בימ"ש השלום שהתנה את ביצוע הצו בקבלת עמדת מחלקת חקירות שוטרים בעניין. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 11 [עבודה] |
|
| ע"ע (ארצי) 43251-10-20 עו"ד ורב חובל אופיר בר נ' חברת נמל אשדוד בע"מ (עבודה; רועי פוליאק, חני אופק, מיכאל שפיצר, נ.צ.: ו' אדוארדס, ר' דיין; 11/07/21) - 11 ע' |
| עו"ד: דרור גל, רעות שגיב גרטלר, אסתר הרשקוביץ רונן, דן סלע, ניר ספיר, מיכל סיני, יעקב מלישקביץ, טל מדר |
ביה"ד פסק כי המערער, רב חובל בהסמכתו העובד במחלקת ים (מדור גוררות) של המשיבה, אינו זכאי לתשלום גמול שעות נוספות מאחר שיורדי ים הוחרגו מתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה; עוד נפסק כי אין מקום להידרש לשאלה האם המערער הינו בגדר "קברניט" כהגדרתו בפקודת הפרשנות, שכן גם אם המערער ייחשב לקברניט לא חל בגינו חוק שעות עבודה ומנוחה.
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – תחולת החוק
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – שעות נוספות
עבודה – הסכם קיבוצי – תוקף הסכם קיבוצי
.
המערער הינו רב חובל בהסמכתו ועובד במחלקת ים (מדור גוררות) של המשיבה. הערעור נסב על פסק דין של ביה"ד האזורי בגדרו נדחתה תביעת המערער לתשלום גמול שעות נוספות. המערער השתית תביעתו על ההגדרה של "יורד ים" בפקודת הפרשנות, אשר מוציאה מתוכה את ה"קברניט". המערער טען כי עקב היותו קברניט הוא זכאי לגמול שעות נוספות. המשיבה טענה כי יש לדחות את התובענה נוכח הכרעה משנת 1968, שניתנה על ידי סגן הממונה על יחסי עבודה דאז בחילוקי דעות לפי סעיף 30(ב) לחוק כנוסחו אז, כי החוק אינו חל על העובדים המועסקים במחלקת הים אצל המשיבה. במוקד הערעור מצויה השאלה האם יש להחיל את חוק שעות עבודה ומנוחה, על קברניט של גוררת בנמל אשדוד.
.
בית הדין הארצי לעבודה (השופטים ר' פוליאק, ח' אופק גנדלר, מ' שפיצר ונציגי הציבור ו' אדוארדס, ר' דיין) דחה את הערעור ופסק כי:
סעיף 30(א)(3) לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע כי "(א) חוק זה אינו חל על העסקתם של: ...(3) יורדי ים ועובדי דיג; בפקודת הפרשנות מוגדר "יורד ים" – לרבות כל אדם העובד בספינה או המועסק בה בכל תפקיד שהוא, חוץ מקברניט ומנווט וחוץ מחניך הקשור בחוזה ורשום כראוי".
כלל הצדדים יצאו מנקודת מוצא כי ככלל עובדי הגוררות מהווים "יורדי ים", ולכן ביה"ד לא נדרש להגדרה זו. המערער טוען להחרגתו מהגדרה זו עקב היותו "קברניט" ולאור פקודת הפרשנות. אלא שאין להחיל הגדרה מפקודת הפרשנות כאשר קיימת כוונה אחרת משתמעת, ומכל מקום אין לפרש את חוק שעות עבודה ומנוחה כבא להחיל את עצמו על מנהלם של העובדים, ואילו את העובדים עצמם להחריג מתחולתו. טענה זו מוקשית, והיא אינה עולה בקנה אחד עם לשון ותכלית החוק.
מיקודו של סעיף 30 לחוק הוא בחריגים המבוססים על תפקידים או דפוסי עבודה שאינם מאפשרים לגדור את משך העבודה לתבניות נוקשות. ככל שדפוסי ההעסקה של הקברניט זהים לאלה של עובדיו, משמעות הדבר היא כי כולם נמצאים "בסירה אחת" תרתי משמע לרבות מבחינת תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה, ואין מקום להבחנה ביניהם המפלה לרעה דווקא את העובדים הזוטרים יותר. זהו גם המצב ביחס לכלי טיס, אשר חוק שעות עבודה ומנוחה מחריג את כלל עובדי צוות האוויר ללא הבחנה ביניהם. מכל מקום, ככל שקיימת שונות בדפוסי העבודה יש להניח שזו נובעת מאחריותו המוגברת של הקברניט, ושונות זו דווקא שוקלת לצד החרגתו מהחוק, ולא החלתו עליו. משכך, אף אם היה נפסק כי המערער הוא "קברניט" כפרשנות המונח בפקודת הפרשנות, לא היה מקום לקבוע כי המערער זכאי לגמול שעות נוספות, בנסיבות בהן אין מחלוקת כי על העובדים הכפופים לו החוק אינו חל והם אינם זכאים לגמול.
בנוסף, ההחלטה משנת 1968 לא ערכה את ההבחנה לה טוען המערער, ועל פניה היא מחילה עצמה על כלל יורדי הים, לרבות רב החובל של האוניה. על יסוד ההנחה שתחולת ההכרעה האמורה מוחלטת, עוצבו יחסי העבודה הקיבוציים ביובל השנים שחלפו. אמנם, ביה"ד מוסמך לבטל הסכמים קיבוציים, ואולם ביטול כזה נעשה במקרים חריגים כגון כאשר ההסכם סותר את תקנת הציבור. ביתר המקרים האינטרס בשמירה על יציבותם של יחסי העבודה הקיבוציים ומניעת זעזועים בהם מטה את הכף לצד כיבוד ההסכמה הקיבוצית. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בהסכם קיבוצי המיטיב עם העובדים, אף לגישת ארגון העובדים היציג, המיושם לאורך עשרות שנים ואשר בהתאם לו גובש מבנה שכרו של המערער המיטיב עמו ביחס לחוק.
נוכח המסקנה כי גם אם המערער ייחשב לקברניט לא חל בגינו חוק שעות עבודה ומנוחה, לא נמצא מקום להידרש לשאלה העובדתית אם המערער "קברניט", כהגדרתו בפקודת הפרשנות. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [עבודה] |
|
| ע"ע (ארצי) 32270-11-20 איילה שילוני נ' עיריית ירושלים (עבודה; לאה גליקסמן, סיגל דוידוב מוטולה, אילן איטח, נ.צ.: ש' זילברשטיין-היפש, ד' קמפלר; 08/07/21) - 8 ע' |
| עו"ד: אליהו בן טובים, אמיר בן טובים, מאיר חי-כבודוב, איתן גרשון, מאיה פרנקו, מנחם לפידור |
ביה"ד פסק כי המערערת זכאית לתשלום תוספת פיצול מכוח ההסכם הקיבוצי המיוחד לעובדי חינוך, נוער וחברה (החינוך המשלים) מיום 14.9.87, משלא הוכח כי המערערת, בתפקידה כ"רכזת מניעת שימוש בסמים", ביצעה תפקיד ניהולי פיקוחי כמשמעו בהסכם הקיבוצי, אשר הוחרג מגדר הזכאים לכך לפי הוראות ההסכם.
עבודה – הסכם קיבוצי – זכות מכוח הסכם קיבוצי
עבודה – שכר עבודה – תוספת
עבודה – שכר עבודה – תביעה להפרשי שכר
.
יחס לעבר ובהתחשב בתקופת ההתיישנות, המערערת זכאית לתשלום תוספת הפיצול, משלא הוכח כי תפקידה הוחרג מגדר הזכאים לכך לפי הוראות ההסכם הקיבוצי, ומשלא נטען לכל עילה אחרת המצדיקה שלא לזכותה בתשלום. לפיכך העיריה תשלם למערערת הפרשי שכר; אין הצדקה לפסוק לזכות המערערת פיצויי הלנה, או פיצוי בגין עגמת נפש.
ערעור על פסק דין בו נדחתה תביעת המערערת לקבלת תוספת פיצול החל משנת 2011. המערערת מועסקת בעירייה המשיבה מאז שנת 1992. את עבודתה החלה כמדריכת חבורות רחוב ובמסגרת זו קיבלה תוספת פיצול מכוח ההסכם הקיבוצי המיוחד לעובדי חינוך, נוער וחברה (החינוך המשלים) מיום 14.9.87. בשנת 1999 שונתה כותרת תפקידה של המערערת ל"רכזת מניעת שימוש בסמים". המערערת המשיכה לקבל את תוספת הפיצול גם בתפקידה החדש. לאחר הפוגה, כשחזרה המערערת לתפקידה כרכזת בשנת 2009 לא קיבלה עוד את תוספת הפיצול. על כך הוגשה תביעתה לביה"ד האזורי, שכאמור נדחתה. מכאן הערעור.
.
בית הדין הארצי לעבודה (סגן הנשיאה א' איטח, השופטים ל' גליקסמן, ס' דוידוב-מוטולה ונציגי הציבור ש' זילברשטיין-היפש, ד' קמפלר) קיבל את הערעור ופסק כי:
המערערת קיבלה את תוספת הפיצול הן בעת שהייתה מוגדרת כ"מדריכה" והן לאחר ששונה תואר משרתה ל"רכזת", כאשר תשלום זה הופסק בשנת 2009, מועד בו חזרה לתפקידה לאחר הפוגה קצרה. המערערת הגישה תביעה ודרשה סעד הצהרתי בדבר זכאותה לתוספת, וכן תשלום הפרשים בגין העבר, כאשר הגנת העירייה התמצתה בטענה לפיה תפקידה של המערערת הוא תפקיד ניהולי ומשכך היא אינה נכללת בגדר הזכאים לקבלת תוספת הפיצול מכוח ההסכם הקיבוצי. ביה"ד האזורי קיבל את עמדת העירייה, אלא שלא היה מקום לעשות כן. לא הוכח כי המערערת ביצעה "תפקיד ניהולי פיקוחי וכו'" כמשמעו בהסכם הקיבוצי. נהפוך הוא. מרבית עבודתה הייתה עבודת שטח בטיפול וקידום בני נוער, כאשר התווסף לכך תחום מקצועי בו התמחתה. למערערת לא היו כפיפים לאורך השנים, ולא נטען כי נדרשה לעבודה ניהולית או לפיקוח על עובדים אחרים.
ביה"ד האזורי אמנם התרשם כי לא הייתה זהות מוחלטת בין תפקיד המערערת כ"מדריכה" לתפקידה כ"רכזת", וכי קיבלה את תפקיד הרכזת שכן הייתה "ראש גדול", אך אין די בקביעות אלה כדי להוביל למסקנה כי תפקיד הרכזת הוא תפקיד ניהולי או פיקוחי כמשמעו בהסכם הקיבוצי. באותו אופן לא די בעצם קבלתו של תחום מקצועי לאחריותה של המערערת כחלק מעבודת השטח, או בעצם קבלתן של תוספות שכר על ידה כדי להפכה לבעלת תפקיד ניהולי. למעשה גם העירייה עצמה לא ראתה במערערת כמי שמבצעת תפקיד ניהולי או פיקוחי לאורך השנים החל משנת 1999 ועד שנת 2009, מבלי שהוכיחה כי עשתה כן ב"טעות", כטענתה. העירייה אף אישרה כי גם כיום קיימים רכזים המקבלים את תוספת הפיצול.; שינוי תואר תפקידה של המערערת ל"מדריכה בכירה" משנת 2018, מבלי שנטען כי חל שינוי כלשהו במאפייני עבודתה החל ממועד זה, וכאשר העירייה הודתה שהיא זכאית לתוספת הפיצול ממועד השינוי בתואר משרתה ואילך, מדבר בעד עצמו כהודאת בעל דין, ומלמד כי גם בשנים בהן כונתה משרתה של המערערת "רכזת", לא כלל תפקידה מאפיינים ניהוליים או פיקוחיים שדי בהם כדי להחריגה מגדר הזכאים לתוספת הפיצול מכוח ההסכם הקיבוצי.
בכל הנוגע להווה ולעתיד, אישרה העירייה כי המערערת זכאית לתוספת פיצול בתפקידה הנוכחי, בכפוף לביצוע עבודה בפיצול; ביחס לעבר ובהתחשב בתקופת ההתיישנות, המערערת זכאית לתשלום תוספת הפיצול החל מחודש 3/2011, משלא הוכח כי תפקידה הוחרג מגדר הזכאים לכך לפי הוראות ההסכם הקיבוצי, ומשלא נטען לכל עילה אחרת המצדיקה שלא לזכותה בתשלום. לפיכך העיריה תשלם למערערת הפרשי שכר; אין הצדקה לפסוק לזכות המערערת פיצויי הלנה, או פיצוי בגין עגמת נפש. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 13 [משפט בינלאומי פרטי] [דיון אזרחי] |
|
| ת"צ (מרכז) 51722-04-18 Apple Inc נ' רועי גורודיש (מחוזי; מיכאל קרשן; 08/07/21) - 14 ע' |
| עו"ד: רפאל לביא, יוחאי שלף, יצחק אבירם, שחר בן מאיר |
בנסיבות מקרה זה, דין היתר ההמצאה שניתן אל מחוץ לתחום – להתבטל, שכן המשיב לא הוכיח קיומה של עילת המצאה ראויה למבקשת.
משפט בינלאומי פרטי – סמכות בינלאומית – המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט
דיון אזרחי – היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט – ביטולו
.
בקשה לביטול היתר המצאה שניתן למשיב לפי תקנה 502(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד, החלות נוכח המועד בו נפתח ההליך.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
הלכה היא, כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו להתיר המצאת כתבי בי-דין מחוץ לתחום השיפוט, במשורה ובזהירות רבה, תוך הקפדה על עמידה בתנאים שנקבעו בדין, וכי כל ספק לענין זה יפעל לטובת תושב החוץ. היתר להמצאה מחוץ לתחום השיפוט יינתן לאחר בחינת שלושה תנאים: קיומה של זיקה לתחום השיפוט; קיומה של עילת תביעה; והיות ביהמ"ש הישראלי הפורום הנאות.
בענייננו אף אחת מן החלופות בתקנה 500 לא מתקיימות. לא יהיה זה נכון, בשלב הנוכחי, לקבוע כי אין למשיב עילת תביעה אפשרית נגד המבקשת בהתבסס על תקנות האחריות. כאשר קיימת אפשרות לפירוש שמקיים עילת תביעה נגד נתבע זר, אין זה נכון לקבוע כי התביעה נגדו אינה עונה על הרף הראייתי הנמוך הנדרש בשלב זה, בבחינת "תביעת סרק". לוּ היה המשיב מוכיח שלמבקשת זיקה מספקת למחדל אי החזקת חלקי חילוף של מוצרי המבקשת בישראל, היה בית המשפט הישראלי הפורום הנאות לדיון בתובענה, גם אם הדין החל על הסכסוך לא יהיה הדין הישראלי, אלא שהמשיב לא הוכיח את המוטל עליו. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [דיון אזרחי] [בנקאות] |
|
| ת"צ (מרכז) 24573-11-16 אברהם אלעד גריינר נ' לאומי קארד בע"מ (מחוזי; יחזקאל קינר; 07/07/21) - 21 ע' |
| עו"ד: יוני בן סימון, גלית דליות, יחיאל כשר, עופר שובל |
אושרה תובענה ייצוגית נגד המשיבה, בגין גביית עמלת דמי כרטיס אשראי מבלי להקדים לה כל הודעה בדבר סיום הטבת הפטור מדמי הכרטיס כנדרש בסעיף 5(ב) לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים).
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור תובענה ייצוגית
בנקאות – כרטיס אשראי – דמי כרטיס
.
בקשה לאשר תובענה ייצוגית שעניינה בטענה כי המשיבה החלה בגביית עמלת דמי כרטיס אשראי מבלי להקדים לה כל הודעה בדבר סיום הטבת הפטור מדמי הכרטיס כנדרש בסעיף 5(ב) לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים).
.
בית המשפט המחוזי אישר את התביעה ופסק:
הכלל מחייב תאגיד בנקאי להודיע על סיומן של הטבות שניתנו לתקופה העולה על 3 חודשים לפחות שבועיים לפני מועד סיום ההטבה. אין בסיס לטענת המשיבה כאילו הסעיף אינו חל על מקרים בהם ההטבה ניתנה במסגרת ההתקשרות. מטרת חובה זו היא לתזכר את הלקוח בדבר מועד סיום ההטבה, במועד קרוב לסיום, כך שיוכל לשקול בכובד ראש חלופות נוספות. אין מחלוקת על כך שהמשיבה לא שלחה לחברי הקבוצה הודעה מוקדמת בדבר סיום ההטבה ומשכך, קיימת אפשרות סבירה כי ייקבע שהמשיבה הפרה את כלל 5(ב) לכללי הבנקאות.
באשר לקיום יסוד הקשר הסיבתי לגבי חברי הקבוצה, הרי נוכח קיום יסוד זה אצל המבקש, ולנוכח התכלית הברורה של סעיף 5(ב) בכללי הבנקאות, היוצא מנקודת הנחה כי יש צורך בכך שהתאגיד הבנקאי יתזכר את לקוחותיו בדבר סיום ההטבה, ואין לסמוך על זכרונם בעניין זה, נקודת המוצא היא כי מתקיים יסוד הקשר הסיבתי גם לגבי יתר חברי הקבוצה, ואין צורך בהוכחה מעבר לכך, ודאי לא בשלב זה. אין לקבל את טענת המשיבה כי ההחזר הוולונטרי שביצעה, פטר אותה מחובות כלשהן, המוכחשות כשלעצמן. בהתקיים כל התנאים הנדרשים לאישור תביעה ייצוגית, יש לאשרה. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [פשיטת רגל] |
|
| פש"ר (חיפה) 65764-01-19 בימבד יעקב נ' הכונס הרשמי מחוז חיפה (מחוזי; אילת דגן; 07/07/21) - 6 ע' |
| עו"ד: |
נוכח התנהלות החייב, נמצא להורות על ביטול הליך הפש"ר ודחיית בקשת החייב להכריזו כפושט רגל. החייב, במקום לקחת אחריות כלכלית על מעשיו ולנצל את ההזדמנות שניתנה לו לצורך שיקום חייו הכלכליים ופתיחת דך חדש בחייו – בחר להתנהל בחוסר תום לב, עת לא שיתף פעולה בהליך ונהג בחוסר שקיפות.
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – ביטולם
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – חובת תום הלב
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – תכליתם
.
החייב מבקש להכריזו כפושט רגל, והמנהל המיוחד מתנגד לכך ומבקש לבטל את ההליך. לטענת המנהל המיוחד, החייב לא פעל להחריג/להפחית את החובות למל"ל ולרשויות המס, לא שיתף פעולה בהליך – צבר פיגורים, לא המציא את המסמכים הדרושים ולא אמר אמת לעניין הסתלקותו מעיזבון אמו.
.
ביהמ"ש המחוזי הורה על ביטול ההליך ועל דחיית בקשת החייב להכריזו כפושט רגל:
הליכי פש"ר מיועדים לסייע לנושים שדרכם בהוצל"פ לא צלחה, לרכז את נכסי החייב כדי להביא למכירתם ולתשלום החובות, מצד אחד; ומצד שני לשרת את האינטרסים של החייב חדל הפירעון, ולאפשר לו, בנסיבות מתאימות, לחזור לפעילות כלכלית נורמלית, תוך שמיטת חובותיו, במלואם או בחלקם, בתנאים או ללא תנאי.
ביהמ"ש מוסמך, ע"פ סעיף 18ה(א)(2) לפקודת פשיטת הרגל, לדחות בקשה להכרזת החייב כפושט רגל אם שוכנע כי הוגשה שלא בתום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי הפש"ר, או כי החייב יכול לפרוע את חובותיו. תום ליבו של החייב ייבחן בשתי תקופות – התקופה הקודמת להליכי הפשר – בעת יצירת חובותיו, והתקופה ממועד פתיחת הליכי הכינוס והפש"ר, עובר לדיון בבקשת ההכרזה.
חייב הנכנס בשערי ההליך זוכה להגנות מפני נושיו, אך בתמורה עליו לעמוד בחובותיו לקופת ההליך, לנהל אורח חיים חוקי ההולם את האיזון בין צרכיו לבין אלו של נושיו. הליכי הפש"ר הינם הליכים יקרים אשר ממומנים רובם מהקופה הציבורית, לכן חייב שאינו מפנים את החובות המוטלות עליו מכוח ההליך ואינו לוקח על עצמו את מלוא האחריות המצופה ממנו, אין לו מקום בהליך.
בחינת התנהלות החייב דנן מלמדת כי החייב אינו מפנים את האחריות הכלכלית שהליך זה מבקש לקדם בעניינו. החייב, במקום לקחת אחריות כלכלית על מעשיו, ולנצל את ההזדמנות שניתנה לו לצורך שיקום חייו הכלכליים ופתיחת דך חדש בחייו – בחר להתנהל בחוסר תום לב, עת לא שיתף פעולה בהליך ונהג בחוסר שקיפות. תחילה החייב לא סיפק הבהרות ואסמכתאות המניחים את הדעת לעניין גרסתו ביחס לעיזבון אמו המנוחה, ובהמשך בדיון המשיך להתכחש לקיומה של צוואת אמו ולעובדה כי הוא חתם על תצהיר הסתלקות עד שבסופו של דבר הוא הודה כי הוא הסתלק מעיזבון אמו. לאור האמור אין מנוס מלקבוע כי התנהלות זו הינה התנהלות בחוסר תום לב, המצדיקה את ביטול ההליך.
עסקינן בחייב הנהנה מהגנות הפקודה מזה כ 2.5 שנים, ובמקום לנצל את ההזדמנויות הרבות שניתנו לו על מנת לסלק את מחדליו בהליך, הוא צבר חוב בגין 9 פיגורים בסך 4,500 ₪, ולא המציא למנהל המיוחד את המסמכים המהותיים שנדרשו ממנו עובר לחקירתו. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [פשיטת רגל] |
|
| פש"ר (חיפה) 13035-09-18 לבקוב אלכס נ' הכונס הרשמי מחוז חיפה (מחוזי; אילת דגן; 06/07/21) - 6 ע' |
| עו"ד: |
משלא סיפק החייב הסברים מניחים את הדעת לעניין התחייבויות שנטל בעודו בהליך הפש"ר, יש לקבוע כי מדובר בהתנהלות בחוסר תום לב המצדיקה את ביטול ההליך, ואין כל הצדקה לתת לו הזדמנות לחסות תחת הגנת ההליך. בנוסף, התנהלות החייב לאורך ההליך ואי עמידתו בהוראות צו הכינוס, מצדיקה כשלעצמה את ביטול ההליך.
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – ביטולם
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – חובת תום הלב
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – תכליתם
.
בקשת בעלי התפקיד לביטול ההליך בשל התנהלות החייב בהליך, שאינו משתף פעולה בהליך ומתנהל בחוסר תום לב.
.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה בקבעו:
הליכי פש"ר מיועדים לשתי תכליות: לסייע לנושים שדרכם בהוצל"פ לא צלחה, לרכז את נכסי החייב כדי להביא למכירתם ולתשלום החובות; ולשרת את האינטרסים של החייב ולאפשר לו (בנסיבות מתאימות) לחזור לפעילות כלכלית נורמלית, תוך שמיטת חובותיו, במלואם או בחלקם, בתנאים או ללא תנאי.
לא כל המתדפק על דלתות ביהמ"ש ורוצה לחסות תחת כנפי פקודת פשיטת הרגל, יזכה לבוא בשעריו. ביהמ"ש מוסמך, ע"פ סעיף 18ה(א)(2) לפקודה, לדחות בקשה להכרזת החייב כפושט רגל אם שוכנע כי הוגשה שלא בתום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי הפש"ר, או כי החייב יכול לפרוע את חובותיו. תום ליבו של החייב ייבחן בשתי תקופות – התקופה הקודמת להליכי הפשר – בעת יצירת חובותיו, והתקופה ממועד פתיחת הליכי הכינוס והפש"ר, עובר לדיון בבקשת ההכרזה.
מעשה שיש עמו פגיעה בתקנת הציבור ייחשב חוסר תום לב בעת יצירת החובות, כמו גם סיכון כספי הנושים בחוסר אכפתיות, במעשי מרמה ובמצגי שווא; חסר תום לב ייחשב אף אדם הבא בשערי ההליך בידיים לא נקיות, תוך שהוא מבריח נכסים, או טוען כי אין באפשרותו לפרוע חובותיו כשלא כך הוא.
בחינת התנהלות החייב דנן מלמדת כי הוא אינו מפנים את האחריות הכלכלית שהליך זה מבקש לקדם בעניינו. חייב הנכנס בשערי ההליך זוכה להגנות מפני נושיו, אך בתמורה עליו לעמוד בחובותיו לקופת ההליך, לנהל אורח חיים חוקי ההולם את האיזון בין צרכיו לבין אלו של נושיו. הליכי הפש"ר הינם הליכים יקרים הממומנים רובם מהקופה הציבורית, לכן חייב שאינו מפנים את החובות המוטלות עליו מכוח ההליך ואינו לוקח על עצמו את מלוא האחריות המצופה ממנו, אין לו מקום בהליך. החייב דנן, במקום לקחת אחריות כלכלית על מעשיו ולנצל את ההזדמנות שניתנה לו לצורך שיקום חייו הכלכליים ופתיחת דך חדש – בחר להתנהל בחוסר תום לב בדרך בלתי מקובלת עת לקח על עצמו התחייבויות בסמוך לכניסתו להליך ובמהלך ההליך עצמו, ובכך למעשה הוא יוצר חובות בעודו בהליך. משלא סיפק הסברים המניחים את הדעת לעניין התחייבויותיו שנטל בעודו בהליך וכו' – יש לקבוע כי מדובר בהתנהלות בחוסר תום לב המצדיקה את ביטול ההליך, ואין כל הצדקה לתת לו הזדמנות לחסות תחת הגנת ההליך.
בנוסף, התנהלות החייב לאורך ההליך ואי עמידתו בהוראות צו הכינוס, מצדיקה כשלעצמה את ביטול ההליך. עסקינן בחייב הנהנה מהגנות הפקודה מזה כשלוש שנים, אך חרף הארכות שניתנו לו לסלק את מחדליו, הוא צבר חוב בגין 12 פיגורים בסך 6,000 ₪, לא הגיש דוחות כלכליים חודשיים מזה שנה וחצי ולא המציא למנהל המיוחד את המסמכים המהותיים שנדרשו ממנו עובר לחקירתו. חוסר שיתוף הפעולה של החייב בהליך לא מאפשר התחקות אודות התנהלותו ומצדיק את ביטול ההליך. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [בתי סוהר] |
|
| עת"א (באר שבע) 64284-05-21 אדם בן סלאח אזברגה נ' שרות בתי הסוהר (מחוזי; אהרון משניות; 06/07/21) - 5 ע' |
| עו"ד: סימה כוכב, ליאת רותם |
לא ניתן לכלול את תקופת המאסר שאסיר ריצה בשל הפקעת רישיונו, בין תקופות המאסר שניתן להחיל עליהן את זכאותו לשחרור מנהלי.
בתי סוהר – אסירים – שחרור מינהלי
.
עניינה של עתירה זו בטענת העותר כי המשיב שגה באופן חישוב תקופת מאסרו. בזמן היותו אסיר ברישיון, נעצר העותר עד תום ההליכים במסגרת תיק אחר וכתוצאה מכך בוטל הרישיון והעותר ריצה את יתרתו בכליאה ממשית. בנוסף על כך נגזר עליו עונש מאסר בתיק הפלילי החדש שהתנהל נגדו, והשאלה היא כיצד יש לחשב את תקופת המאסר הכוללת.
.
בית המשפט המחוזי דחה את העתירה ופסק:
החוק שמסדיר את אופן חישוב תקופות המאסר לעניין השחרור המנהלי הוא חוק שחרור על תנאי ממאסר, אשר האמור בו חל גם שחרור מנהלי בשינויים המחויבים. בעניין זה, לשון החוק ברורה אף מבלי להזדקק לפרשנות כלשהי, מפני שסעיף 8(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר קובע במפורש שמאסר שאסיר מרצה בשל ביטול שחרור על תנאי, אינו נכלל בין תקופות המאסר שיש להתייחס אליהן, כאשר נבחנת שוב שאלת השחרור המותנה של האסיר. בסעיף 68ה לפקודת בתי הסוהר נקבע כי "הוראות החוק האמור יחולו על שחרור מנהלי, בשינויים המחויבים", ולכן גם ביחס לשחרור מנהלי, לא ניתן לכלול בין תקופות המאסר שנספרות לעניין זה, את תקופת המאסר שהעותר ריצה בשל הפקעת רישיונו. המסקנה המתבקשת היא כי למרות שהעותר ריצה תקופת מאסר רציפה אחת, צדק המשיב כאשר לא כלל את תקופת המאסר שהעותר ריצה בעקבות החלטת וועדת השחרורים להפקיע את רישיונו, בין תקופות המאסר שניתן להחיל עליהן את זכאותו של העותר לשחרור מנהלי. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [בתי-משפט] [דיון אזרחי] |
|
| ה"פ (מרכז) 29126-10-20 שלמה נחמיאס נ' אורי גורן (מחוזי; עוז ניר נאוי; 04/07/21) - 24 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט דחה תביעת התובע על הסף מחמת מעשה בית דין. נפסק, כי לאור ההליכים הרבים שהתנהלו בין הצדדים, בכולם עלו כל ומלוא טענותיו של התובע, אין מקום לדון בעניינים אלו שוב, ואין בהליך זה אלא להוות ניסיון לערעור בגלגול נוסף.
בתי-משפט – מעשה-בית-דין – השתק פלוגתא
דיון אזרחי – דחייה – על הסף
.
בית המשפט נדרש ל-3 בקשות לסילוקה על הסף של תובענה. במסגרת הבקשה נטען, כי כל טענותיו של התובע בעניין ההסכמים שעומדים ביסוד תביעתו, הועלו בפני כל אחת ואחת מן הערכאות אשר דנה בענייניהם של הצדדים.
.
בית המשפט דחה את התביעה על הסף ופסק כלהלן:
עילת התביעה דנן לביטול ההסכמים מבוססת על טענות התובע לחריגה מהרשאה ועל טענותיו למעשים פליליים, לכפיה ועושק שלו, תוך ניצול מצוקתו וחולשתו ופגיעה בתקנת הציבור. עילה זו נדונה בכל אחד מן ההליכים אשר התנהלו בין התובע והנתבעים הפורמאליים בפני הבורר, בפני בית המשפט המחוזי ובפני בית המשפט העליון. כך, טענותיו אלו של התובע הועלו בפני הבורר כאשר התנגד למתן התוקף של פסק הבורר, כאשר ביקש לבטל את פסק הבורר בפני בית המשפט המחוזי, וכאשר ביקש לבקש לערער על קביעת בית המשפט המחוזי, בפני בית המשפט העליון.
מבחן זהות העילות לעניין טענת מעשה בית דין זכה לפירוש רחב למדי בפסיקת בית המשפט העליון. קביעת הבורר לפיה אין בטענות בדבר ההתנהלות הפלילית הנטענת כדי לשנות, וקבלת עמדה זו על ידי בית המשפט המחוזי והעליון, יש בה כדי להקים מעשה בית דין, שעה שהתביעה דנן וההליך בפני הבורר, לרבות ההליכים שבאו בעקבותיו בבית המשפט המחוזי והעליון, עסקו באותה תשתית עובדתית, באותו כתב הרשאה ואותם הסכמים, על בסיס אותן הטענות; זאת, הן אם הטענות בדבר המעשים הפליליים נדונו לגופן והן אם לאו.
באשר לצדדים אשר לא נטלו חלק בפועל בהליכים הקודמים, חל השתק פלוגתא, ואף מטעם זה יש לסלק את התביעה על הסף.
השתק הפלוגתא חל אף על הנתבעים בהליך זה, אשר לא היו צד להליכים הקודמים בין הצדדים. אף פלוגתאות זהות בין ההליכים מקימות מעשה בית דין, וזאת אף ביחס לנתבעים הנוספים אשר לא נטלו חלק בהליכים הקודמים.
באשר לשיעור ההוצאות, בית המשפט העליון הדגיש כי מעתה, עם שינוי התקנות, אין עוד מקום לסלחנות מצד בית המשפט, וכי על מערכת המשפט לוודא כי כל בעל דין ידע שאם יעשה שימוש לרעה בהליכי משפט, יצא מההליך וידיו על ראשו. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 19 [משפט מינהלי] [מכרזים] |
|
| עת"מ (ירושלים) 38032-01-21 איי.טי. שיקום בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות-ועדת מכרזים מרכזית לשרותים וטובין (מנהלי; תמר בזק רפפורט; 06/07/21) - 13 ע' |
| עו"ד: דרור ברוטפלד, ענבל משה |
בית המשפט דחה עתירת העותרים כנגד החלטת ועדת מכרזים של משרד הבריאות על פיה נותרה בעינה החלטה קודמת להפסקת התקשרויות של העותרת עם משרד הבריאות ולמניעתה מלגשת למכרזי שיקום וניידות לתקופה של שנה.
משפט מינהלי – מכרזים – פגמים
מכרזים – פגמים במכרז – תוצאתם
.
העותרים הגישו עתירה כנגד החלטת ועדת מכרזים מרכזית לשירותים וטובין של משרד הבריאות על פיה נותרה בעינה החלטה קודמת להפסקת התקשרויות של העותרת עם משרד הבריאות ולמניעתה מלגשת למכרזי שיקום וניידות לתקופה של שנה, כשבתום תקופה זו ייבחן העניין לפי הנסיבות הרלוונטיות. החלטת ועדת המכרזים כוללת למעשה שלושה רכיבים עיקריים: 1. הפסקת התקשרויות קיימות עם העותרת; 2. מניעת העותרת מלגשת למכרזי שיקום וניידות למשך שנה; 3. קביעה כי התמודדות עתידית של העותרת במכרזי משרד הבריאות תיבחן לפי העניין.
.
בית המשפט דחה את העתירה ופסק כלהלן:
תקיפת שני המרכיבים הראשונים בהחלטה הינה בשלב זה אקדמית אשר כלל נקוט הוא כי ככזה, בית המשפט לא יידרש לו. אף אין בעובדה שייתכן שהעותר יחפוץ להגיש הליך עתידי ולבססו על הכרעה בעתירה כדי להצדיק הכרעה בסוגיה שעבר זמנה ואינה נחוצה לצורך העתירה הנדונה ולצורך שקילת סעדים מעשיים שהתבקשו במסגרתה.
אשר להחלטת ועדת המכרזים לפיה התמודדות העותרת במכרזים עתידיים תבחן בהתאם לנסיבות הרלוונטיות למועד הבקשה –בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתה ולא כל פגם יצדיק את ביטולה של החלטת ועדת המכרזים.
ההחלטה אינה לוקה בחוסר סבירות קיצוני אף איננה נפגמת לאור טענות העותרים כי לא נערך דיון בחשיבות המוצר, ובכך שההחלטה מקטינה את התחרות ומתערבת בה. מי שלא נמצא ברשימת הספקים אליהם מפנה משרד הבריאות, יכול להמשיך לעבוד עם גופים אחרים במשק, או לשווק את המוצרים לאנשים פרטיים כפי שעושה כיום העותרת לגבי מגוון מוצרי השיקום אותם היא משווקת. משמעות רשימת הספקים היא זכאות למימון מכשירי שיקום וניידות לזכאים לפי החוק.
אשר להחלטה לבחון את הצעות העותרת במכרזים עתידיים בהתאם לנסיבות שיהיו רלוונטיות – הרי שממילא, גם אלמלא ההחלטה וגם אלמלא מכרזים עתידיים יקבעו כך מפורשות, נפסק כי בדונה בהצעות במכרזים רשאית רשות ציבורית לשקול שיקולים של פגיעה בטוהר מידות, חוסר מהימנות או חוסר אמינות של מציע. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [דיון אזרחי] [משפט מינהלי] |
|
| ת"צ (תל אביב-יפו) 56225-01-20 מאיר אברמוביץ נ' מדינת ישראל רשות המסים (מנהלי; אליהו בכר; 02/07/21) - 12 ע' |
| עו"ד: גיל איזנברג, איזנברג גולדמן, שירה ויזל גלצור |
בנסיבות דנן, בהן הוגשה בקשה לאישור תביעה ייצוגית בגין גביית יתר שנבעה מתקלה אשר תוקנה זמן קצר לאחר הגבייה, אין מקום לפסיקת גמול למבקש ושכר טרחה.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – גמול לתובע מייצג ופרקליטו
משפט מינהלי – תובענה ייצוגית – פסיקת גמול לתובע מייצג ושכר טרחה לבא כוחו
.
תקלה במערכת רשות המסים הביאה לגביית יתר במשך כחודשיים. הרשות לא פרסמה ברבים את דבר התקלה ותיקונה. כעבור כשנתיים הגיש המבקש בקשה לאישור תובענה זו כייצוגית על גביית היתר. השאלה המרכזית היא – מי זכאי להוצאות ההליך.
.
בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את הבקשה ופסק:
כידוע, השיקולים לפסיקת גמול ושכר טרחה מפורטים בין היתר בסעיפים 22-23 לחוק תובענות ייצוגית, אולם אין מדובר ברשימה סגורה ועל בית המשפט לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו. ככלל, מקובל לסווג את השיקולים בעניין זה לשיקולי תשומה – הנוגעים לטרחה, להוצאות ולסיכון שנטלו על עצמם התובע ובא כוחו; שיקולי תפוקה, הנוגעים לתועלת שהסבה התובענה לקבוצה המיוצגת; ושיקולי הכוונה ציבורית.
נסיבות המקרה אינן מצדיקות פסיקת גמול ושכר טרחה. אין מדובר בסוגיה מורכבת שמצריכה מומחיות מיוחדת. המבקש ובאי כוחו לא התנהלו כנדרש, מה שהוביל להגשת הליך סרק. פעולות המבקש לא הביאו לשום שינוי בפעולות הרשות, להסדרה עתידית, השבת כספים, ביטול חובות קיימים וכיו"ב. על אף החשיבות שבמתן פומבי להתנהלות שלא כדין של הרשות – תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להשיג מטרה זו. בנוסף יש לשקול את העובדה שמקור גביית היתר היה בתקלה שנגרמה בשל טעות אנוש ולא במדיניות המשיבה; שמדובר בגבייה למשך זמן קצר שהיקפה מצומצם והרשות אף יצאה "מופסדת" ושהגמול ושכר הטרחה משולמים מכספי ציבור. מנגד, בשל העובדה כי רשות המסים לא נהגה בשקיפות בנוגע לתקלה, אין לפסוק הוצאות לטובת המשיבה. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [תכנון ובנייה] |
|
| עת"מ (תל אביב-יפו) 28180-02-20 ס. אלון חברה להשקעות ובנין בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה - מחוז תל אביב (מנהלי; רחל ברקאי; 24/06/21) - 23 ע' |
| עו"ד: תמר לרנר, רפאל לויט, גיל בילבסקי, סאלם חאמד, שחר בן עמי, נדב דרזנין |
בית משפט לעניינים מינהליים איננו מכהן כטריבונל עליון ואין זה מתפקידו לבחון את תבונתם של הפתרונות התכנוניים שאומצו על ידי מוסדות התכנון הגבוהים.
תכנון ובנייה – תכניות – התנגדות
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – התערבות בית-המשפט
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – שיקוליהן
.
העותרים הגישו עתירה שעניינה בהחלטת הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בתל אביב, אשר דחתה את עיקר התנגדות העותרים בעניין תכנית התחדשות עירונית בגבעתיים, וכן החלטת יו"ר הוועדה המחוזית שלא לתת לעותרים רשות להגיש ערר למועצה הארצית לתכנון ובנייה בגין ההחלטה בדבר דחיית ההתנגדות.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
סעיף 110(א) לחוק התכנון והבניה קובע את הזכאים לבקשת רשות ערר למועצה הארצית. אין כל פגם בהחלטה המנומקת של יו"ר הוועדה המחוזית, ובדין נדחתה בקשתם ליתן רשות ערר, מאחר ועניינם אינו עומד באמות המידה שנקבעו למתן הרשות המבוקשת. כדי להתיר הגשת ערר למועצה הארצית, נדרש כי הענין לגביו רוצים לערור יהיה חשוב עד כדי הצדקה לערב את המועצה, אם בהיותו בשל השלכה ציבורית רחבה, אם בשל אופיו העקרוני ואם בשל היותו מלווה ברגישות ציבורית מיוחדת או בשל היותו נתון למחלוקת ציבורית קשה. במקרה זה, החלטת הוועדה המחוזית היא החלטה תכנונית, מובהקת, נקודתית, הנוגעת לתכנית הספציפית ואין לה כל השלכה מעבר לכך.
בביקורת על החלטות מנהליות, בית המשפט אינו שם שיקול דעתו תחת שיקול דעת מוסדות התכנון ואין הוא יושב כמוסד תכנון על או כערכאת ערעור על רשויות התכנון המקצועיות. בית המשפט מוסמך לבדוק אם נפל פגם מינהלי בשיקול הדעת ו/או בסבירות החלטת הרשות והוא לא ימיר את שיקול הדעת בשיקול דעתו. עקרון זה מקבל משנה תוקף כשמדובר בגוף מקצועי, המרכז את הידע בענייני תכנון ובניה.
המחלוקת שהתעוררה בין העותרים והוועדה המקומית שהצטרפה לעמדתם, לבין הוועדה המחוזית בעניין מיקום שטחי הציבור בתכנית, אינה אלא מחלוקת תכנונית מובהקת מהדרגה הראשונה לה נתנה הוועדה המחוזית את הדעת ולאחר מכן ועדת המשנה לעררים. מדובר בשאלה מקצועית, רחבה, הנתונה למוסדות התכנון, ואין מדובר בהחלטת הוועדה המחוזית ולאחריה וועדת המשנה לעררים כל פגם או חוסר שיקול דעת אשר יצדיק התערבות בית המשפט.
למרות הסמכות הנתונה לוועדת המשנה לעררים להתערב בעניינים תכנוניים, היא בחרה שלא לעשות כן על אף שהקדישה זמן לנושא כשהיא מאפשרת לצדדים להשמיע טענותיהם. בהחלטתה זו שכל עניינה התייחסות תכנונית אין פגם אשר יצדיק התערבות בית המשפט. החלופה התכנונית שהוצעה על ידי העותרים, אליה הצטרפה בהמשך הוועדה המקומית, נבחנה באופן מעמיק ואושרה, הן תחילה על ידי הוועדה המקומית והן על ידי הוועדה המחוזית כשבסופו של דבר גם ללא רשות ערר נבחנה על ידי ועדת הערר, כשבסופו של דבר הוחלט שלא לאמץ אותה בהתבסס על שיקולים תכנוניים שלא מצאתי בהם כל פגם המצדיק התערבות בית המשפט. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 22 [בריאות] [דיון אזרחי] |
|
| ת"צ (באר שבע) 47723-05-19 רון תבל נ' ל. קופי פלאנט בע"מ (שלום; אורית ליפשיץ; 07/07/21) - 8 ע' |
| עו"ד: מילמן, דוידוביץ |
בית המשפט דחה בקשה מטעם הנתבעים לאישור התובענה כייצוגית על הסף כנגד שני המבקשים מחמת היעדר תצהיר, ומחמת היעדר עילה ביחס למבקש/התובע 2.
בריאות – הגבלת עישון במקומות ציבוריים – תובענה ייצוגית
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – סילוק על הסף של בקשה לאישור תובענה כייצוגית
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – דחיית בקשה לסלק תובענה כייצוגית
.
בקשה מטעם הנתבעים לדחיית התביעה והבקשה לאישור התובענה כייצוגית על הסף כנגד שני המבקשים מחמת היעדר תצהיר, ומחמת היעדר עילה ביחס למבקש/התובע 2.
.
בית המשפט דחה את הבקשה, ופסק כלהלן:
בשים לב כי התצהיר החתום נערך ונחתם לפני הגשת התביעה ורק עקב שגגה משרדית, העותק החתום לא צורף לבקשה עם הגשתה, אלא העותק הלא חתום, וכי רק מאוחר יותר ולאחר שהוסבה תשומת ליבו של התובע לטעות הוא צורף לתיק, אין לראות את הפגם באי הגשת עותק התצהיר החתום מייד עם פתיחת ההליך, כפגם המצדיק את סילוק ההליך על הסף.
באשר לטענת המבקשים כי דין התביעה להידחות על הסף כלפי המבקש 2 עקב היעדר עילה, אף טענה זו דינה להידחות.
הדיון בבקשה למחיקת התביעה בהיעדר עילה, אינו מצריך הכרעה בין טענות עובדתיות, שכן הנחת המוצא הינה שהתובעת תעמוד בנטל המוטל עליה להוכחת כל האמור בכתב התביעה. השאלה הינה האם כתב התביעה, בהנחה שכל האמור בו יוכח, מבסס את הסעדים המבוקשים בו.
בענייננו, אין בטענות שהעלו המבקשים בכדי להביא למחיקת התביעה וסילוקה על הסף כלפי הנתבע 2. לטענת התובע, המבקש 2 הינו בעל העסק אשר כנגדו מוגשת התובענה. הנתבע 2 הינו לטענת התובע הבעלים של סניף הקפה המקומי ומי שלטענת התובע, נושא מבחינה חוקית באחריות אישית לעסק אותו הוא מפעיל, ולשמירת החוק בו. על פניו, לא הוצגו די והותר נתונים בכדי לדחות התובענה כנגדו על הסף בשלב זה של ההליך.
לא רק זאת, אלא שסעיף 5 לחוק מניעת עישון במקומות ציבוריים קובע אחריות נושא משרה בתאגיד אשר חייב לפקח ולעשות ככל שביכולתו על מנת למנוע עבירה. על פניו, על מנת לדחות התובענה כנגדו, יש צורך בבירור מעמיק ויסודי יותר על מנת לבחון את טענות הצדדים בעניין ובנסיבות אלו, טענות הנתבע 2 אינן מסוג הטענות המצדיקות מחיקת התביעה על הסף. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [תכנון ובנייה] [דיון פלילי] |
|
| תו"ב (רחובות) 2911-12-19 ועדה מקומית לתכנון ובנייה יבנה נ' פרומתאוס בעמ (שלום; אדנקו סבחת חיימוביץ; 07/07/21) - 8 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה בקשה לביטול כתב האישום כנגד הנאשמת, בכפוף לחובת המאשימה לתקן את כתב האישום ביחס לתקופה בה בוצעו עבירות הבנייה ביחס לפרטי האישום השני והשלישי.
תכנון ובנייה – עבירות – בנייה ללא היתר
תכנון ובנייה – עבירות – שימוש ללא היתר
דיון פלילי – כתב-אישום – שיהוי בהגשתו
.
כתב האישום מייחס לנאשמת עבירות של בנייה ושימוש ללא היתר. הנאשמת הגישה לביטול כתב האישום מטעמים של הגנה מן הצדק, בהתאם לסעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי, בשל שיהוי, וכן בשל התיישנות ואי קיום הנחיות היועמ"ש.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
משעסקינן בעבירה נמשכת, הרי שזו נמשכת כל זמן השימוש ולכן לא יכולה להיות לנאשמת הגנה בטענה של התיישנות העבירות. הדברים שונים ביחס לעבירות הבנייה שבאישומים השני והשלישי ועל המאשימה לתקן את כתב האישום באופן שהתקופה אליה מתייחסת תקופת הבנייה תהיה ברורה ותאפשר לנאשמת להתגונן מפני כתב האישום ביחס למבנים השונים.
לא ברור מדוע לא הוגש כתב האישום במועד מוקדם יותר לאחר החקירה משנת 2015, אך אין לומר, כי הגשת כתב האישום בחלוף למעלה מ-4 שנים לאחר חקירת הנאשמת מהווה שיהוי, בוודאי לא כזה שיש בו להביא לביטול כתב האישום, על אחת כמה וכמה שביצוע העבירות נמשך אף בשנים 2017 ו-2018. השיהוי הנטען אינו עומד "בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית", ובוודאי לא מקום בו הנאשמת המשיכה בביצוע העבירות חרף התראה שנשלחה. אשר לטענת הנאשמת, כי עקב השיהוי נגרמה פגיעה בהגנתה, דין הטענה להתברר במסגרת שמיעת הראיות.
לטענת הנאשמת, בהתאם לפרמטרים שנקבעו בהנחיית היועמ"ש, לא היה מקום להגשת כתב האישום בעניינה ומכאן שכתב האישום בטל מעיקרו. בזהירות המתבקשת לשלב זה של ההליך, לא ניתן לקבוע, כי אין אינטרס ציבורי בנקיטת הליכי אכיפה כנגד הנאשמת. מדובר בכתב אישום שהוגש בגין עבירות בנייה ושימוש בהיקף רחב ובסוגי בנייה מגוונים. בנייה בלתי חוקית עשויה לפגוע באינטרס תכנוני וסביבתי. לא ניתן לקבוע בשלב זה, כי הפרמטרים המנויים בהנחיה לא מתקיימים לגבי הנאשמת, שכן אין מדובר בעבירת שימוש שהתיישנה אלא מיוחסת לנאשמת אף עבירת בנייה חדשה בהיקף לא מבוטל של כ-300 מ"ר.
הבקשה לביטול כתב האישום נדחית, בכפוף לחובת המאשימה לתקן את כתב האישום ביחס לתקופה בה בוצעו עבירות הבנייה ביחס לפרטי האישום השני והשלישי. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [נזיקין] [ביטוח] |
|
| ת"א (ראשון לציון) 39653-05-14 טורו גטנה נ' רני שעיה (שלום; צבייה גרדשטיין פפקין; 06/07/21) - 16 ע' |
| עו"ד: |
חישוב שיעור הפיצויים לו זכאית התובעת – בת 63, מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בגין פגיעה רב מערכתית: פגיעה בראש, עיניים, פנים, בטן, ושבר בקרסול ימין.
נזיקין – פיצויים בגין נזקי גוף – אובדן כושר השתכרות
נזיקין – פיצויים בגין נזקי גוף – עקרונות הפיצוי
נזיקין – פיצויים בגין נזקי גוף – נכות תפקודית
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – נכות
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – כיסוי ביטוחי
ביטוח – ביטוח רכב – פירוש הפוליסה
.
התובעת נפגעה בתאונת דרכים בהיותה הולכת רגל, על ידי מכונית – מונית בה נהג הנתבע 1. התובעת אושפזה בבית חולים "קפלן" בתמונת חבלה רב מערכתית: פגיעה בראש, עיניים, פנים, בטן, ושבר בקרסול ימין. הצדדים חלוקים במספר סוגיות: אחת, שיעור הנזק שיש לפסוק לתובעת במסגרת תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, כשהמחלוקות כאן נוגעות בעיקר לשיעור הנכות הרפואית והתפקודית וגילה של התובעת; שתיים, הסכום אותו יש לפסוק לתובע – בגין תקבולים שהעביר ויעביר לתובעת במסגרת קצבת נכות כללית – ומהו השיעור היחסי אותו יש לנכות תוצאת התאונה או מול הנכויות שאינן קשורות לתאונה; שלוש – האם קיים כיסוי ביטוחי לנתבע – במסגרת פוליסת נהג נקוב שם אצל הכשרה חברה לביטוח בע"מ?
.
בית המשפט פסק כלהלן:
נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת – תוצאת התאונה – בתחום האורטופדי ורפואת העיניים – 23.29%.
שילוב הוראות סעיפים 2 (א) (3) ו-3 לחוק מרשם האוכלוסין, מלמדנו כי רישום הגיל בתעודת הזיהוי מהווה ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום. משמע, כי ככל קרנית מבקשת להוכיח אחרת עליה הנטל. הורם הנטל להוכיח כי גילה הרשום של התובעת בתעודת הזהות אינו תואם את גילה.
נכותה הרפואית של התובעת תוצאת התאונה, היא בשיעור משוקלל, אורטופדי ורפואת העיניים – בשיעור של 23.29%. התובעת בת 62 ונפלטה ממעגל העבודה, כשגם קודם לכן לנוכח נכויותיה הקודמות עברה התעסוקתי לא היה מרשים ונתוני השתכרותה היו נמוכים.
נכותה התפקודית של התובעת, בכל הנוגע לכושר העבודה הוא גבוה מנכותה הרפואית ויש להעמידו על כ- 45% נכות תפקודית (ככפל מנכותה הרפואית).
בהתאם להלכה הנוהגת, על מנת לקבוע שיעור הניכוי היחסי יש לבחון אלו נכויות הן תוצאת התאונה ואלו אינן תוצאת התאונה, ואז יש לבצע ניכוי בהתאם למתווה החישוב ברע"א 1459/10 (רע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ.
הקביעה בדבר הנכויות אותן יש לייחס לתאונה ואלו שאין לייחס לתאונה מתבצעת רק על פי הנכויות שנקבעו על ידי מומחי בית המשפט, ועל ידם בלבד.
הודעת קרנית נגד הנתבע 1 – שעיה מתקבלת, והודעת הנתבע 1 נגד הכשרה נדחית. אין לקבל פרשנותו של מר שעיה כי מאחר שהוא מצוין כבעל הפוליסה – הוא מבוטח. אין מחלוקת כי נכתב ובהדגשה ובאותיות גדולות "שם הנהג נקוב בשם : אמויאל חיים. טענה לפיה גם שמו של מר שעיה נקוב בפוליסה ועל כן קיים כיסוי ביטוחי היא היתממות והיא מנוגדת מפורשות לסעיפים (ב) ו-(ג) ולעובדה שסעיף (א) בו נכלל בעל הפוליסה הוצא מפורשות מהכיסוי הביטוחי. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [דיון פלילי] [ראיות] |
|
| ת"פ (כפר סבא) 8882-11-18 מדינת ישראל נ' פלוני (שלום; אביב שרון; 04/07/21) - 19 ע' |
| עו"ד: רוני אלסטר, עמית פרנטי, דניאל דהן |
בית המשפט זיכה את הנאשם מחמת הספק. גירסתה של המתלוננת חסרה ונמצאו בה תמיהות וסתירות היורדות לשורשו של עניין. בתיק מחדלי חקירה מהותיים וייתכן שחקירה מקיפה ויסודית יותר הייתה מביאה לתפיסת ראיות ולגביית עדויות, שהיה בהן כדי לשפוך אור על האירועים מושא כתב האישום באופן שהיה מקל על המלאכה בקביעת ממצאים עובדתיים מדויקים.
דיון פלילי – הכרעת-דין – זיכוי
דיון פלילי – חקירה במשטרה – מחדלי חקירה
ראיות – עדות – סתירות
.
נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממש (בת זוג), איומים ותקיפה סתם (בת זוג). במענה לכתב האישום כפר הנאשם במיוחס לו.
.
בית המשפט זיכה את הנאשם, ופסק כלהלן:
גירסתה של המתלוננת חסרה ונמצאו בה תמיהות וסתירות היורדות לשורשו של עניין; הרקע לוויכוח בין הנאשם למתלוננת נותר לוט בערפל (באופן שיכול להתיישב עם קיומו של מניע למתלוננת להתלונן על הנאשם בד בבד עם קיומו של מניע לנאשם לתקוף את המתלוננת); טענה לחבלות חמורות שספגה בראשה (כולל פצע מדמם) לא נתמכה בראיות (בתמונות, בתעודה רפואית או בעדויות השוטרים).
בתיק מחדלי חקירה מהותיים וייתכן שחקירה מקיפה ויסודית יותר הייתה מביאה לתפיסת ראיות ולגביית עדויות, שהיה בהן כדי לשפוך אור על האירועים מושא כתב האישום באופן שהיה מקל על המלאכה בקביעת ממצאים עובדתיים מדויקים. כלי תקיפה (מברג ובלטה), שנטען שהנאשם איים והיכה באמצעותם את המתלוננת לא נתפסו בזירת האירוע; עדים רלוונטיים שיכולים היו לשפוך אור על ההתרחשות לא נחקרו (בנותיהם של המתלוננת והנאשם, לפחות הגדולות שבהן).
הספק שמא החבלות שתועדו בגופה של המתלוננת מקורם באירוע אחר לא הוסר (נפילה במקום העבודה; חבלות כתוצאה מהטיפוס על החומה במהלך המנוסה מהבית או כתוצאה מהנפילה עם הגעת השוטרים), כאשר מכל מקום, גם אם מדובר במעשה תקיפה מצד הנאשם, סיטואציה אותה כמובן לא ניתן לשלול – הרי שטיבו ואופן התרחשותו לא הוכחו מעבר לספק סביר. מנגד, גירסתו של הנאשם – בעייתית ככל שתהיה – אין בה כדי למלא את החסר. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [נזיקין] |
|
| ת"א (חיפה) 26426-11-17 ע.ח נ' מדינת ישראל משרד החינוך (שלום; נסרין עדוי ח'דר; 02/07/21) - 38 ע' |
| עו"ד: יאיר לביא, ע. מיכלין, מוראד מפרע |
בית המשפט חייב את הנתבעים לפצות את התובעים – הוריו של ילד בן 8 שנים, שנפטר בבית הספר, לאחר שלקה בהפסקה בהתקף אסטמה קשה, והצוות החינוכי הזמין אמבולנס פרטי של הנתבעת 2, בניגוד להנחיות משרד החינוך שקובעות שיש להזמין אמבולנס של מגן דוד אדום.
נזיקין – אחריות – משרד החינוך
נזיקין – אחריות – מורים
נזיקין – אחריות – בחינתה
נזיקין – אחריות – קשר סיבתי
נזיקין – עוולות – רשלנות
נזיקין – תרופות – פיצויים
.
התובעים הגישו תביעה לקבלת פיצויים בגין הנזקים שנגרמו עקב מותו של המנוח, וזאת מכוח פקודת הנזיקין. התובעים הם הוריו של המנוח ויורשי עזבונו. המנוח היה במותו כבן שמונה שנים בלבד. לפי כתב התביעה, עת שהה המנוח בבית הספר היסודי, הוא לקה לפתע בהתקף אסתמה קשה, דבר שהוביל לחנק ובהמשך לדום לב ולבסוף, למרבה הצער, למותו בגיל הילדות. התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1, מדינת ישראל – משרד החינוך, המעסיקה של המנהל והצוות החינוכי בביה"ס, וכן כנגד הנתבעת 2, החברה ששלחה את האמבולנס שנקרא לביה"ס על מנת לטפל במנוח. משרד החינוך שלח הודעת צד ג' כנגד חברת מציל, וטען כי עליה לשפותו בגין כל סכום שיחויב לשלמו לתובעים, בהיותה האחראית הבלעדית לנזק.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
מחומר הראיות השתקפה לה בבירור תמונה שאינה משביעת רצון כלל על התנהלות הנתבעות. לפי מאזן ההסתברויות הוכחה שורה של אי סדרים חמורים בהתמודדות עם מקרי חירום בביה"ס. צוות ביה"ס לא היה מודע כלל להוראת חוזר מנכ"ל משרד החינוך המחייבת התקשרות למד"א במקרה הנדון ואוסרת למעשה על הזמנת אמבולנסים מחברה אחרת.
הוכח כי משרד החינוך לא ווידא כי צוות ביה"ס מקיים את הוראות החוזר. מכאן אף מתחייבת המסקנה כי בביה"ס לא הוקם צוות מיוחד האמון על הטיפול במקרי חירום כדוגמת המקרה הנדון.
באשר לחב' מציל חיים, הוכח כי היא הפרה ברגל גסה חובות רבות המוטלות עליה מכוח היותה חברה האמורה לספק עזרה ראשונה ולהציל חיים. חברה זו, פעלה בניגוד להוראות נוהל "הפעלת אמבולנס בטחון" ופעלה כפי שחברת אמבולנסים סבירה לא הייתה פועלת. חברה זו לא פעלה כפי שחברת אמבולנסים סבירה כן הייתה פועלת.
התקיים קשר סיבתי, הן עובדתי והן משפטי, בין ההפרות הנ"ל לבין מות המנוח. הנתבעות כשלו בהוכחת טענתן, כי המנוח נפטר עוד לפני הגעת האמבולנס הראשון לאירוע. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 27 [משפחה] |
|
| תלה"מ (ירושלים) 16659-05-19 מ' ק' (קטין) נ' י' ק' (משפחה; אורית בן דור ליבל; 15/02/21) - 15 ע' |
| עו"ד: יהושע שוירץ, נתנאל אינדורסקי |
לא נמצא כי בפירעון חובתו של הנתבע, עפ"י הסכם הגירושין לזון את ילדיו כנגד חלקו בדירה – קופחה זכותם של הקטינים למזונותיהם. בהעדר עילת תביעה עצמאית של הקטינים ומשלא נטען לשינוי נסיבות דין התביעה להידחות. למעלה מן הצורך ביהמ"ש מעלה ספק אם יש לחייב את הנתבע מדין צדקה במזונות הקטינים המסרבים לקשר עמו.
משפחה – מזונות ילדים – הסכם בין הורים
משפחה – מזונות ילדים – חובת ההורים בתשלומם
משפחה – מזונות ילדים – בן מרדן
.
תביעה עצמאית של 3 קטינים למזונותיהם באמצעות אימם. הצדדים נמנים על המגזר החרדי. בהסכם הגירושין (שאושר בביד"ר ב-2012) הוסכם שהנתבע יוותר על זכויותיו בדירה המשותפת (שיועברו לידי התובעת (בקיזוז סך של 17,000$) לטובת תשלום מוקדם של מזונות הקטינים. לטענת התובעת, לנתבע לא היו למעשה זכויות בדירה והיא נאלצה לחתום על ההסכם בשל איומי הנתבע שיסרב ליתן לה את גיטה אם לא תחתום על ההסכם. כן הוסיפה שההסכם, המקפח את הקטינים, אינו כובל אותם.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התביעה מהטעמים הבאים:
לצורך ביטול ההסכם יש לעתור בתביעה לביטולו לבית הדין הרבני, הערכאה אשר אישרה את הסכם הגירושין ונתנה לו תוקף של פסק דין. סוגיית ביטול פסק הדין חורגת אפוא מגדרי סמכותו העניינית של בימ"ש זה ומגבולות הדיון ולא תידון במסגרת פסק דין זה. השאלה העומדת להכרעה היא האם עומדת לקטינים הזכות לעתור באופן עצמאי למזונותיהם בהתעלם מההסכם אליו הגיעו הוריהם ביחס לכך.
בפסיקה נקבעו מספר עקרונות יסוד המנחים את בתי המשפט בעת דיון בשאלה האם עומדת לקטין זכות תביעה עצמאית למזונות. בין היתר הודגשה הזהירות שיש לנקוט בעת בחינת השאלה, נוכח מגוון החסרונות שנודע ל"פתיחה מחדש" של ההליך המשפטי. זאת, בקשר עם יציבות המעשה השיפוטי והפגיעה בעקרון מעשה בית דין; בקשר עם עקרונות מתחום כיבוד הערכאות; בקשר עם החשש לפגיעה בעקרונות של יעילות ומנהל שיפוטי תקין; ונוכח ההכרה שמוסד התביעה העצמאית מטיל בבסיסו חזקה בדבר "הזנחת הילד" הן מצד הוריו והן מצד ביהמ"ש. עם זאת, על פי המצב הנוהג, קנויה לקטין האפשרות להגיש תובענה עצמאית באשר למזונותיו, בהתאם לנסיבות המקרה הספציפי. כאשר השאלה המהותית הנבחנת היא האם קופחה זכותו של הקטין למזונותיו. זאת, נוכח ההכרה שבמוקד הדברים מצויים עניינו וטובתו של הקטין, וכן ההכרה בכך שהקניית זכות תביעה עצמאית לקטין יכולה אף להגן על אינטרס האם. מכל מקום, ההלכה הפסוקה הדגישה את החזקה לפיה הערכאה השיפוטית שאישרה הסכם שכלל גם הוראות בדבר מזונות קטינים, בחנה לגופו את הסדר המזונות שבו גם לאור טובת הקטינים.
במקרה דנא לא עלה בידי התובעת להוכיח שחתמה על ההסכם מתוך חשש מפני סרבנות גט או מפאת לחץ או מצוקה אחרים בהם לכאורה הייתה נתונה או שהופעלו כלפיה על ידי הנתבע. הוכחה גרסת הנתבע לפיה התובעת חתמה על ההסכם מתוך רצון חפשי, ללא לחץ, איום או כפייה, בהיותה מיוצגת על ידי עו"ד ומוקפת ביועצים שונים; לא עלה בידי התובעת לסתור את החזקה לפיה ההסכם אושר לאחר שנבחן לגופו הסדר המזונות שבו גם לאור טובת הקטינים.
זאת ועוד, השיהוי בהעלאת הטענה לראשונה בחלוף למעלה משבע שנים ממועד פסק הדין מחזק אף הוא את המסקנה שההסכם נחתם על ידי התובעת מתוך רצון חפשי וללא לחץ או כפיה. בנוסף, יש בכך פגיעה בזכות ההסתמכות הלגיטימית של הנתבע על ההסכם, חוסר תום לב והפרת חובת ההגינות המוגברת המוטלת על בני משפחה, ויתכן ואף ניתן להחיל על התובענה את דוקטרינת ההשתק השיפוטי
די בכך שלא הוכחה אינדיקציה לסתירת החזקה כדי לקבוע שלא קמה עילה להגשת התביעה העצמאית.
עם זאת, ביהמ"ש מוסיף כי גם לגופם של דברים לא נמצא כי צרכי הקטינים קופחו במסגרת ההסכם. הוסכם בהסכם הגירושין שהנתבע יוותר על זכויותיו בדירה כנגד תשלום מוקדם של כלל צרכי הקטינים (לרבות הוצאות נישואין), למעט הוצאותיהם הרפואיות אשר אינן מכוסות ע"י קופת החולים. הדירה נמכרה ע"י התובעת, בסך של 1,080, 000 ₪. מכאן, שהחלק שהעמיד הנתבע לצורך פירעון חובתו לזון את צרכי הקטינים עומד על מחצית מסכום זה, 540,000 ₪, בניכוי 17,000$ שקיבל בהתאם להוראות ההסכם (כ-55,000 ₪ ).
בעת החתימה על ההסכם בשנת 2012, היו הקטינים בני כשנה, שלוש וחמש שנים. ממוצע גילאי הקטינים עמד על 4.5 שנים במעמד החתימה, כך שעד הגיע הקטינים לגיל 18 נותרו בממוצע כ-13.5 שנים, 162 חודשי חיוב. הנתבע פרע אפוא בממוצע סך של 3,000 ₪ לחודש בעד כלל צרכי הקטינים למזונות, מדור וחינוך.
לצורך בחינת השאלה האם די בסכום זה כדי למלא אחר צרכי הקטינים אין הכרח לבחון האם סכום המזונות עליו הוסכם הוא סכום המזונות שביהמ"ש היה פוסק, כל אימת שהוכח כי די במזונות המוסכמים כדי לספק את צרכי הקטינים.
במסגרת בחינת השאלה האם די בסכום זה כדי לספק אחר צרכי הקטינים יש להביא בחשבון את השיקולים הבאים: עם הגיע הקטינים לגיל 6, הופך החיוב במזונות לדין צדקה המוטל על שני ההורים גם יחד; יש להתחשב בקצבת הילדים המתקבלת מאת המוסד לביטוח לאומי; צרכיהם הבסיסיים של הקטינים ניצבים על הרף המינימלי, משיש לספק לידיהם את הצרכים אליהם הורגלו עובר לפרידת הצדדים, ובשים לב שהצדדים נמנו על המגזר החרדי והתקיימו מהכנסה דלה, עת הנתבע היה אברך שתורתו אומנותו; בקביעת המזונות יש להתחשב גם ברכוש הצדדים, לרבות העובדה שהנתבע ויתר על חלקו ברכוש לטובת הקטינים ונותר ללא מדור עבורו ומנגד סיפק מדור לקטינים; כן יש להתחשב בכלל ההוצאה השולית הפוחתת, שכן פסיקת מזונות למספר ילדים אינה נעשה על דרך של מכפלת סכומי המינימום, וכן בעובדה שמגורי התובעת והקטינים עם בעלה הנוכחי ושלושה קטינים נוספים מפחיתים את הוצאות המדור בכמחצית.
לאחר בחינת מכלול השיקולים לעיל ביהמ"ש שוכנע כי די בסכום שפרע הנתבע לידי התובעת כדי למלא אחר צרכי הקטינים עד הגיעם לגיל בגרות. מסקנה זו מתחזקת גם בהתחשב בעובדה שבמשך למעלה משבע שנים עלה בידי התובעת לממן את צרכי הקטינים. מכל מקום, ביהמ"ש התרשם שהתובעת אמידה דיה באופן שבכוחה לספק את צרכי הקטינים, כמו את צרכי ילדיה האחרים, ובכך כדי לחזק את המסקנה שההסכם אינו מקפח.
על פי שורת הדין אם הקטין לא קופח וצרכיו מסופקים ייטה ביהמ"ש לכבד את ההסכם גם אם היה ניתן להניח שבתביעת מזונות עצמאית סכום המזונות שהיה נפסק וחלוקתו היו שונים.
בבחינת למעלה מן הצורך, ביהמ"ש מוסיף בין היתר שגם אם נראה בתביעה כתביעה עצמאית של הקטינים למזונותיהם, הרי שלשלושת הקטינים מלאו 6 שנים זה מכבר והחובה לשאת במזונותיהם נלמדת מדיני הצדקה הכלליים ורובצת על שני ההורים ביחס ישיר להכנסותיהם ובהתאם ליכולתם. התובעת לא הוכיחה את צרכי הקטינים הנטענים בתביעה וסיפקה אסמכתאות חלקיות בלבד. התובעת גם לא הוכיחה כדבעי את יכולותיה הכלכליות וגרסתה גילתה טפח והסתירה טפחיים. כ"כ התובעת לא הפריכה את טענות הנתבע בעניין מצבו הכלכלי וביהמ"ש נותן אמון בגרסתו.
יתרה מכך, עת דנים בחיוב מזונות מדין צדקה יש לבחון גם את סוגיית סרבנות הקשר של הקטינים. בהתאם לפסיקה, ניתן לצמצם את חובת המזונות לילד, כולה או מקצתה, כאשר מדובר ב"בן מורד". עם זאת, יתכנו מקרים בהם סירובו של קטין לקיים קשר עם הורהו לא יעלה כדי הכרזתו כ"בן מורד", כאשר לא ניתן לתלות את האשם בקטין וכאשר הנסיבות מצביעות על קיום צידוק לסרבנות.
במקרה דנא ההליך בעניין הקטינים ושהותם עם הנתבע נדון בבית הדין הרבני מזה שנים. אין חולק שהמפגשים בין הנתבע לבין הקטינים מתקיימים במרכז קשר למשך שעה בשבוע. התובעת לא הביאה כל ראיה להוכחת הטענה שהסיבה לכך נעוצה בהתנהגות הנתבע כלפי הקטינים. בחינת כלל התסקירים שהוגשו מלמדת שהמפגשים מתקיימים במרכז קשר בשל סרבנות הקטינים לקשר עם הנתבע וכדי להבטיח את קיומם. ביהמ"ש דוחה את טענת התובעת לפיה יש לתלות בנתבע את האשם בסרבנות הקשר מצד הקטינים. ביהמ"ש שוכנע מהראיות שהתובעת במעשיה גורמת להרחקת הקטינים מאביהם הנתבע, לשלילת מעמדו בעיני הקטינים, ובמקביל להעצמת בן זוגה כאב בעיניהם. וכי לכל היותר היא רואה בנתבע כאביהם לצורך השתתפות בתשלום הוצאותיהם. להתנהלות האם יש ביטוי והשלכות ביחסם של הקטינים כלפי הנתבע, אביהם.
הודגש כי בנסיבות בהן כשלה התובעת להוכיח קיומה של עילת תביעה עצמאית למזונות הקטינים כל האמור נעשה מעבר לצורך. שכן בהעדר עילת תביעה עצמאית ומשלא נטען לשינוי נסיבות דין התביעה להידחות. משכך, מתייתר הצורך להכריע אם יש מקום להכריז על הקטינים כקטינים מרדנים, אם לאו. הדברים אמורים במיוחד עת אין בידי ביהמ"ש את מלוא המידע הנדרש ביחס להליכים המתנהלים בבית הדין הרבני. ברם, די במה שהובא לעיל כדי להטיל ספק אם יש לחייב את הנתבע מדין צדקה במזונות הקטינים המסרבים לקשר עמו ומתנהגים אליו באופן המתואר.
על התובעת מוטלת החובה, כאם הקטינים, לפעול לשימור אקטיבי של דמות הנתבע בחיי הקטינים ובחברה בה הם חיים, ולפעול לחיזוק הקשר ביניהם, ויפה שעה אחת קודם. |
| חזרה למעלה |
|
| ועדת האכיפה המינהלית - רשות ניירות ערך |
| 28 [ניירות ערך] |
|
| ת"מ 4-21 רשות ניירות ערך נ' אקולנד המקום שלך בטבע בע״מ (ועדת האכיפה המינהלית - רשות ניירות ערך; בלהה כהנא; 22/06/21) - 8 ע' |
| עו"ד: מאור ברדיצ'בסקי |
ועדת האכיפה המינהלית על פי חוק ניירות ערך קיבלה את בקשת הצדדים ואישרה אמצעי האכיפה עליהם הוסכם בין הצדדים בהסדר האכיפה, בגין הצעת ניירות ערך לציבור שלא על פי תשקיף שאושר על ידי רשות ניירות ערך, בניגוד לסעיף 15 לחוק ניירות ערך. נקבע, כי אמצעי האכיפה נמצאים במתחם הסבירות ואין להתערב ברצונם של הצדדים אשר בא לידי ביטוי בכריתת ההסדר שהובא.
ניירות ערך – תשקיף – מהותו
ניירות ערך – תשקיף – החובה לפרסמו
.
עניינה של ההחלטה זו בבקשה לאישור הסדר אכיפה שנקשר בין יו״ר רשות ניירות ערך מכוח סמכותה לפי סעיף 54ב לחוק ניירות ערך. מן המובא בהסדר ובבקשה לאישורו עולה כי המשיבה הודתה שבתקופה שבין מאי 2018 עד יוני 2019 הציעה ברשלנות ניירות ערך לציבור שלא על פי תשקיף שאושר על ידי רשות ניירות ערך, וזאת בניגוד לסעיף 15 לחוק ניירות ערך. בעקבות הודאת המשיבה בעובדות המבססות את ההפרה שיוחסה לה ובהפרה עצמה הוטלו על המשיבה אמצעי אכיפה כדלקמן: עיצום כספי בסך 350,000 ₪ (שלוש מאות וחמישים אלף שקל) אשר ישולם בתשלום אחד עם אישור ההסדר; התחייבות המשיבה להימנע במישרין או על ידי מי מטעמה, מכל פרסום ו/או התבטאות פומביים הכוללים הכחשה של האמור בהסדר זה, כולו או רכיבים בו.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
סעיף 15 לחוק קובע כי ככלל הצעה לציבור של ניירות ערך תיעשה על פי תשקיף שאישרה רשות ניירות ערך. הפרת הכללים הנוגעים להצעת ניירות ערך לציבור, כפי שאירע במקרה דנן, פוגעת בעיקרון הגילוי הנאות שהוא מעקרונות היסוד של חוק ניירות ערך.
החומרה העולה מהתנהלות המשיבה, כעולה מפירוט העובדות בהסדר שהוגש לאישורנו, כרוכה בעובדה שההפרה, נמשכה בצורה נרחבת ובמשך תקופה ארוכה בין חודש מאי 2018 לחודש יוני 2019, בכל אותה התקופה המשיבה פרסמה פרסומים אשר אינם עומדים בחריג הפרסום הכללי.
שיקולים שנמצאו לקולא, נובעים מן העובדה שהמשיבה ביצעה כאמור פרסום להרבה יותר מ-35 ניצעים, אך לא ביצעה מכירה בפועל למעל 35 ניצעים. כמו כן יש לקחת בחשבון את העובדה שהמשיבה הודתה באופן מלא במיוחס לה, נטלה אחריות על מעשיה והסכימה להתקשר בהסדר עם יו״ר הרשות בשלב מוקדם יחסית עוד טרם החל ההליך כנגדה.
אשר לשיקול השני בסעיף 52מד לחוק ״הערכת טיבן ועוצמתן של הראיות הקשורות באותו מעשה״, התיק מבוסס על עדויות ומסמכים שעלו ממצאי הבירור המנהלי, וזאת, בנוסף להודאתה של המשיבה בכל שיוחס לה במסגרת ההסדר. משכך, מתקיים התנאי המנוי בחוק, וכי הוצבה תשתית ראייתית לצורך כריתת הסדר אכיפה.
בשים לב לאמצעי האכיפה שהוטלו בתיקים קודמים ולנסיבות המפורטת הקשורות בתיק זה וביניהן העובדה כי בפועל לא ביצעה המשיבה מכירה של מניות ללא תשקיף, לציבור של מעל 35 ניצעים, אלא נותרה בשלב ההצעה בלבד מבלי שזו מומשה ויתר השיקולים שפורטו, אין להתערב בטיב ההסדר שגובש. |
| חזרה למעלה |
|
|