| עליון |
| 1 [עונשין] [ראיות] |
 |
| ע"פ 7482-20 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; נ' הנדל, ד' מינץ, י' אלרון; 15/07/21) - 26 ע' |
| עו"ד: רחלי זוארץ לוי, ארז בן ארויה, עדי קידר, טלי סמואל |
בימ"ש פסק כי הוכח מעבר לספק סביר כי המערער וחבריו פעלו במסגרת התארגנות שאינה אקראית, אותה הם ביקשו לקיים על פני זמן במטרה לבצע "מעשי טרור" ולכן יש להרשיעו בעבירה של חברות בארגון טרור לפי חוק המאבק בטרור; עוד נפסק כי אין מקום להתערב בעונש, שכלל בין היתר 42 חודשי מאסר בפועל, לאור חומרת מעשי המערער, הישנותם, ונסיבות ביצוען, זאת אף בשים לב לגילו הצעיר ותנאי חקירתו ומעצרו הקשים.
 עונשין – עבירות – חברות בארגון טרוריסטי
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: חברות בארגון טרור
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות אלימות על רקע אידיאולוגי
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: הצתה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התערבות ערכאת ערעור
ראיות – הודאה – קבילותה
.
ערעור על פסק דין של בימ"ש המחוזי שהרשיע את המערער בעבירת חברות בארגון טרור ובעבירות אלימות כלפי רכוש ממניע גזעני שבוצעו בהיותו קטין, והשית עליו 42 חודשי מאסר בפועל, לצד עונשים נלווים. הערעור מופנה כלפיי הקביעה כי המערער ביצע עבירה של חברות בארגון טרור וכלפי חומרת העונש. הרקע הוא פעולות אלימות שביצעו "פעילים יהודים" כלפי רכוש של אזרחים ערבים ותושבים פלסטינים, וכלפי קודשי דת נוצרים ומוסלמים. פעולות אלה כונו "תג מחיר", ולפי הנטען, ביצוען נועד להתסיס את האוכלוסייה הערבית והפלסטינית, ובכך לאלץ את גורמי הביטחון והאכיפה להפנות משאבים מרובים לשמירת הסדר הציבורי במדינה ובאזור.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט אלרון ובהסכמת השופטים הנדל ומינץ) דחה את הערעור ופסק כי:
אשר לערעור על הכרעת הדין, אין להתערב בקביעת בימ"ש קמא לפיה בעניינו של המערער מתקיימים יסודות העבירה של חברות בארגון טרור לפי חוק המאבק בטרור, וממילא גם יסודות העבירה של חברות בארגון טרוריסטי לפי פקודת מניעת טרור. בהתאם להגדרות בחוק ולפסיקה, תנאים מספיקים לקיומו של ארגון טרור הם כי קיים "חבר בני אדם" - של שני אנשים ויותר, הפועלים ב"תבנית" שאינה אקראית אותה הם מבקשים לקיים על פני זמן, במטרה לבצע "מעשי טרור", כהגדרתו בחוק, או מבצעים מעשים אלו בפועל. במקרה דנן בימ"ש קמא קבע כי מתקיימים יסודות עבירת החברות בארגון טרור, תוך שהסתמך בעיקר על דבריו בתרגיל מדובבים, בשיחת טלפון עם אחיו, ובסרטון, וכן על מעשי המערער באישומים שבהם הודה. תמיכה בראיות אלו נמצאה אף בחוות הדעת של השב"כ.
עיקר טענות המערער מופנות הן על סוגיית קבילותה ומשקלה של חוות הדעת של השב"כ; הן על הסתמכותו של בימ"ש המחוזי על דברי המערער בתרגיל המדובבים, אלא שחרף כך שבחלק מטענות אלה יש ממש, אין בהן כדי לסייע למערער. זאת, מאחר שדברי המערער במסגרת תרגיל המדובבים ובסרטון בו מופיע המערער ונערים נוספים, לצד הודאתו באישומים שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן, מלמדים מעבר לספק סביר על פעילותו במסגרת של "חבר בני אדם" הפועל ב"תבנית" שאינה אקראית אותה הם ביקשו לקיים על פני זמן, לשם ביצוע "מעשי טרור", באופן המבסס את הרשעתו בעבירה של חברות בארגון טרור. זאת, אף בלי להידרש לחוות הדעת של השב"כ, המבוססת בחלקה על חומרים שלא הוצגו לעיונו, ובלי להידרש לדברים שמסר המערער לאחר אירוע הדקירה במהלך תרגיל המדובבים; ודוק, אמנם נפלו פגמים בחקירת המערער, אך אין בהם כדי ללמד על פגם בעצם העמדתו לדין ואין מקום להורות על ביטול כתב האישום, אלא להתחשב בתלאות אותן עבר במסגרת גזירת עונשו, כפי שאכן עשה בימ"ש קמא.
אשר לערעור על גזר הדין, המערער ביצע פעולות קשות ואלימות, הכוללות אירועי הצתה של רכוש, שכל מטרתן לזרוע הרס ואימה בקרב האוכלוסייה הערבית, מתוך מניע גזעני ואידיאולוגי ובכוונה להביא להסלמה ביטחונית שתפגע בביטחון הציבור. לעבירות ההצתה נודעת חומרה יתירה, ובפרט כאשר המניע להצתה אידיאולוגי, ונועד לכפות את עמדותיהם הקיצוניות של מבצעי העבירה על הציבור כולו בדרכים אלימות, העלולות לגבות חיי אדם. הדברים מקבלים משנה תוקף בנסיבות בהן בוצעו ותוכננו מספר הצתות רכוש, שתכליתן להצית סכסוך אלים בין קבוצות האוכלוסייה השונות. לסיכום, לאור חומרת מעשי המערער, הישנותם, ונסיבות ביצוען, אין לומר כי העונש חמור, זאת אף בשים לב לגילו הצעיר ותנאי חקירתו ומעצרו הקשים ואין מקום להתערב בו. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [בתי-משפט] [דיון אזרחי] [ראיות] |
|
| בע"מ 4822-21 פלוני נ' פלוני (עליון; א' שטיין; 15/07/21) - 9 ע' |
| עו"ד: אורי דניאל |
טענת המבקשים לפי אי-מינוי מנהל עיזבון או חליף אחר לשם ייצוג עיזבון המנוחה בביהמ"ש המחוזי גרם להם ולאמם המנוחה עיוות דין המצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, דינה להידחות. טענה זו מהווה בנסיבות שימוש לרעה בהליכי משפט. לגופו של עניין, לעניין הזכות להיכנס לנעלי המנוחה ולנהל במקומה הליך שנוהל נגד המשיב בערכאות קמא, יורשי המנוחה הם המבקשים (היורש האחר, הוא המשיב, מן הסתם לא יכול להיות מורשה לנהל הליך אזרחי נגד עצמו).
בתי-משפט – ערעור – רשות ערעור
בתי-משפט – שימוש לרעה בהליכי בית-משפט – מניעה שיפוטית
דיון אזרחי – ערעור – רשות ערעור
דיון אזרחי – בעלי-דין – יורש
דיון אזרחי – בעלי-דין – החלפתם
ראיות – נטל ההוכחה – טענת מרמה
.
בר"ע על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי אשר קיבל את ערעור המשיב על פסק דינו של בימ"ש לענייני משפחה אשר קיבל את תביעת אמם המנוחה של המבקשים ושל המשיב, שנתמכה ע"י המבקשים, לביטול עסקת מתנה בגדרה העניקה המנוחה למשיב את ביתה ללא תמורה – זאת, מחמת השפעה בלתי הוגנת ועושק. פסק הדין קמא קבע כי ביהמ"ש לענייני משפחה שגה בהגיעו למסקנה כי המנוחה נתנה למשיב את ביתה במתנה בהיותה נתונה לעושק ולהשפעה בלתי הוגנת מצדו.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
הבקשה נטועה בעובדות הפרטיקולריות של הסכסוך המשפחתי שעמד לדיון. אין תמה אפוא שהמבקשים מבקשים לקבל רשות מיוחדת לערער על פסק הדין בטענה כי הוא גרם להם ולאמם המנוחה עיוות דין. טענה זו עומדת על שני נדבכים חלופיים. המבקשים טוענים כי ביהמ"ש המחוזי ביטל "כלאחר יד" ממצאי אמת שנקבעו לטובתם ולטובת המנוחה בפסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה בהתבסס על התרשמות ישירה מעדים ומראיות אחרות. עוד טוענים הם כי ביהמ"ש המחוזי דן בערעור המשיב וקיבל אותו בזמן שהמנוחה כבר לא היתה בחיים – זאת, מבלי להעמיד תחתיה מנהל עיזבון או חליף אחר. מטעם זה, פסק הדין קמא הינו בטל מעיקרו, למרות שהם עצמם נטלו חלק בדיון.
אשר לטענה הראשונה. הלכה היא כי העובדה שביהמ"ש המחוזי, ביושבו כערכאת הערעור, הגיע לתוצאה שונה מזו של בימ"ש השלום או בימ"ש לענייני משפחה, אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. מעבר לנדרש יצוין כי ביהמ"ש המחוזי ניתח את פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה באופן יסודי ומעמיק, ולא "כלאחר יד". ניתוח זה העלה כי ביהמ"ש לענייני משפחה לא התייחס בפסק דינו לעדות של עוזרת הבית – שהעידה על היחסים הטובים ששררו בין המנוחה למשיב בזמנים הסמוכים לנתינת המתנה – ואף התעלם לחלוטין מעדותו של עורך הדין שערך את הסכם המתנה. עורך דין זה מסר לביהמ"ש פרטים חשובים אודות כריתת ההסכם ובקשות המנוחה ביחס אליו – פרטים שלפחות לכאורה שללו את התזה לפיה המנוחה פעלה תחת עושק או השפעה בלתי הוגנת מצד המשיב.
נראה, אפוא, כי ביהמ"ש המחוזי צדק בקבעו כי אין עילה לביטול הענקת הבית למערער ועל כן מן הדין לבטל את פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה. טענות בדבר עושק והשפעה בלתי הוגנת שיוחסו למשיב היה צריך להוכיח בראיות ברורות ומשכנעות. כפי שנפסק, מבחינה משפטית יש להחיל את הכלל לפיו יש לדרוש, אף במשפט אזרחי, ראיות בעלות משקל משכנע במיוחד, לפני שביהמ"ש יקבל טענתו של צד שמשמעותה ייחוס מעשה מרמה או השפעה בלתי הוגנת לצד היריב. מפסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה לא עולה כי המבקשים או אמם המנוחה הרימו נטל מוגבר זה.
אשר לטענה השנייה. ראשית, ניסיון המבקשים להביא לביטול פסק הדין קמא מפאת אי-מינוי מנהל עיזבון או חליף אחר למנוחה הוא בגדר שימוש לרעה בהליכי משפט, אותו יש למנוע ע"י החלת דוקטרינת המניעות. המבקשים בחרו לנהל את ההליכים בערכאות קמא מבלי שימונה מנהל עיזבון או חליף אחר למנוחה אחרי פטירתה. הם עשו זאת ביודעין ואף התנגדו לבקשת המשיב למנות למנוחה מנהל עיזבון. אחרי שההליכים הסתיימו במתן פסק דין שלא הטיב עמם, מנסים כעת המבקשים לבטל את פסק הדין כשהם טוענים לבטלותו מחמת פגם בהליך עמו חיו בשלום עד שהגיעו הלום. במסגרת זו טוענים הם כי התנהלותם אינה מרפאה את הפגם. אך מענה לטענה זו מצוי בדוקטרינת המניעות.
הווה אומר: פסק הדין קמא יכול היה להיות בטל כלפי בעל-זכות תם-הלב, שבא בנעלי המנוחה לאחר שלא קיבל את יומו בביהמ"ש המחוזי, אילו בעל זכות כזה היה בנמצא. אולם פסק דין זה עומד שריר וקיים כלפי המבקשים, שבחרו לנהל את ההתדיינות מבלי שלמנוחה ימונה חליף ע"פ דין, כי הדבר היה טוב בעיניהם. תוצאה זו היא פועל יוצא של תורת הבטלות היחסית. ועוד, דין המבקשים הוא כדינו של בעל דין הבוחר לא להעלות טענה בדבר חוסר סמכותו של ביהמ"ש בהזדמנות הראשונה, כשהוא אוצר טענה זו בקרבו לשעת צרה – כשביל ההימלטות מתוצאות לא-טובות מבחינתו של פסק דין או החלטה.
טענת המבקשים נדונה לכישלון גם לגופה. אין חולק שהמנוחה נפטרה בהיותה אלמנה ושלא היו לה ילדים זולת המבקשים והמשיב. בנסיבות אלו, קובע סעיף 1 לחוק הירושה כי "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו". לעניין הזכות להיכנס לנעלי המנוחה ולנהל במקומה הליך שנוהל נגד המשיב בערכאות קמא, יורשי המנוחה הם המבקשים (היורש האחר, הוא המשיב, מן הסתם לא יכול להיות מורשה לנהל הליך אזרחי נגד עצמו). אשר על כן, המבקשים באו במקום המנוחה בהליכים שנוהלו נגד המשיב בערכאות קמא; למותר להוסיף כי כך הם גם התנהלו בפועל עד להגעתם לערכאה זו. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [עונשין] |
|
| ע"פ 1268-21 מדינת ישראל נ' אנואר אבו סמרה (עליון; י' עמית, ד' ברק ארז, י' אלרון; 15/07/21) - 7 ע' |
| עו"ד: רחל מטר, וליד גנאם |
הענישה היא "תפירה ידנית" בהתאם לנסיבות המעשה והעושה; תופעת ה'סכינאות' טומנת בחובה פוטנציאל לנזק רב, ומצדיקה נקיטה בענישה מחמירה ומרתיעה; יש להותיר בצריך עיון את המדיניות המשפטית הראויה בסוגיה המורכבת של תביעות שיבוב בגין ההוצאות שנגרמות למדינה בשל הטיפול הרפואי בקורבנות של עבירות אלימות.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות אלימות
עונשין – ענישה – תופעת הסכינאות
עונשין – ענישה – תכלית הענישה
.
המשיבים הורשעו ע"פ הודאתם בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה והחזקת סכין שלא כדין. נגזרו עליהם עונשי מאסר של 54 חודשים והופעל מאסר על תנאי של 6 חודשים, כך שמחציתו תצטבר לעונש. בנוסף הושתו על כל אחד מהמשיבים מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן בסך 1,500 ₪ כל אחד. המדינה מלינה על קולת העונש, והמשיבים מלינים על חומרתו.
.
ביהמ"ש העליון קיבל את ערעור המדינה ודחה את הערעור המשיבים:
העונש שהושת על המשיבים אינו קל, אך כידוע, הענישה היא "תפירה ידנית" בהתאם לנסיבות המעשה והעושה.
אשר למעשה עצמו. עסקינן במעשה אלימות קשה ומתוכנן מראש. מי שמגיע רעול פנים מעיד על עצמו כי פניו אינם לשלום ולברכה. ואכן, המשיבים יצאו מהרכב רעולי פנים, היכו ודקרו בצוותא את המתלונן בכל חלקי גופו, לרבות בצוואר ובבטן. המעשה עצמו הוא ברף אלימות גבוה, וההצטיידות והשימוש בסכין הם "מכפיל כוח" שמציב את העבירות שביצעו המשיבים ברף הגבוה של מעשה האלימות. בימ"ש זה נדרש פעמים רבות להיקפה ולנזקיה של תופעת ה'סכינאות', הטומנת בחובה פוטנציאל לנזק רב, ומצדיקה נקיטה בענישה מחמירה ומרתיעה.
אשר לעושה. אין זו הסתבכותם הראשונה של המשיבים עם החוק. ענייננו במשיבים אלימים המהווים סכנה לבריות, שלא הפנימו את חומרת התנהגותם ומורא החוק אינו עליהם. לא נמצא קצה חוט לאופק טיפולי או שיקומי, ולא נמצאה נסיבה לקולה בעניינם.
אין דרכה של ערכאת ערעור למצות את העונש. לכן, נמצא להורות כי חלף המאסר של 54 חודשים יושת על כל אחד מהמשיבים מאסר של 66 חודשים, ובנוסף יופעל במלואו המאסר המותנה באופן מצטבר. הפיצוי למתלונן יועמד על סכום של 10,000 ₪ לכל אחד מהמשיבים.
ובשולי הדברים. השופט עמית מסביר כי לנוכח התגברות האלימות בשנים האחרונות, ספק אם הכבדת הענישה השיגה את המטרה של הרתעת הרבים. לדידו, דרך נוספת לקדם את מטרת ההרתעה היא באמצעות פגיעה בכיסו של מבצע העבירה. כלומר, יש לשקול את האפשרות כי בית החולים יחזור בתביעת שיבוב על העבריין האלים, לשיפוי על הוצאותיו בגין הטיפול בנפגע העבירה. תביעת שיבוב כאמור יכולה להסתמך על ההרשעה בפלילים בסוגיית החבות, מכוח סעיף 42א לפקודת הראיות. השופטת ברק ארז והשופט אלרון סבורים כי יש להותיר סוגיה מורכבת זו בצריך עיון. זאת מבלי לגרוע מדיני הטבת נזקים באופן כללי, ובפרט מסעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [בתי-משפט] |
|
| רע"א 3885-21 ידיעות תקשורת בע"מ נ' אהרון ברקוביץ (עליון; ע' פוגלמן; 15/07/21) - 6 ע' |
| עו"ד: רוני שניידר, תמיר גליק, שירה בריק חיימוביץ' |
אין מקום לגביית עדות באזהרה במהלך דיון שנערך מחוץ לפרוטוקול.
בתי-משפט – פומביות הדיון – פרוטוקול
.
המשיב הגיש לבימ"ש השלום תביעת לשון הרע נגד המבקשת. בהסכמת הצדדים נערך דיון "מחוץ לפרוטוקול", כלומר דיון שתוכנו לא תועד בפרוטוקול. בהמשך המבקשת הגישה בקשה לתיקון פרוטוקול. לטענתה, במהלך הדיון זימן ביהמ"ש את המשיב לדוכן העדים, הזהירו ושמע את עדותו. עוד נטען כי במהלך אותה עדות טען התובע לנזק שונה מזה שפורט בכתב התביעה, וכי נודעת לכך השפעה על הדיון בתיק. לכן התבקש לכלול בפרוטוקול הדיון פירוט של עדות המשיב במהלך הדיון. הבקשה נדחתה. בקשת המבקשת לערעור על החלטה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. מכאן הבר"ע.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
סעיף 68א(א) לחוק בתי המשפט מחייב לנהל בדיון פרוטוקול שישקף את כל הנאמר והמתרחש בדיון והנוגע למשפט, לרבות שאלות והערות ביהמ"ש. הפרוטוקול מאפשר תיעוד אמין ומדויק של דיוני בתי המשפט. נוסף על כך, התיעוד חשוב הן לשם בקרה הולמת בהליך הערעור והן למטרות נוספות, כגון שקיפות, זרימת מידע, ביקורת ציבורית, תחושת ההגינות ואמון הציבור ברשות השופטת. תיעוד כאמור גם יתרום לדיון הציבורי, וישמש לצורכי מחקר ותיעוד היסטורי.
לצד זאת, בהליכים מקדמיים רשאי ביהמ"ש, בהסכמת הצדדים, לכלול בפרוטוקול את עיקרי הדברים שבדיון בלבד (סעיף 68א(א) לחוק). במקרה דנן לא הופיעו בפרוטוקול הדיון אפילו עיקרי הדברים, אלא ביהמ"ש פירט בקצרה בהחלטתו את מסקנותיו מהדיון. עם זאת, הצדדים מסכימים שמותר ויעיל לקיים במקרים מתאימים דיון "מחוץ לפרוטוקול". הליכים מקדמיים נועדו לקדם את סיום הסכסוך, ולשם כך נוהג בהם אופי לא רשמי. יש בהם חילופי דברים כנים ומעשיים תוך גילוי הדדי ושקיפות מלאה בין הצדדים במטרה להגיע לפשרה או לזיקוק הסוגיות שדורשות הכרעה. לכן המחוקק מאפשר לקיים דיון בלי תיעוד מלא ומדויק שיגרום לצדדים להקפיד הקפדה יתרה בכל מה שיאמרו.
סעיף 68א(א) קובע שההליכים המקדמיים האמורים הם קדם משפט, ישיבה מקדמית ודיון מקדמי אחר, "לרבות דיון שאין בו שמיעת ראיות בע"פ או שמיעת טענות בעלי הדין ושנועד לבחון את האפשרות לסיים את ההליך בהסדר מוסכם בין בעלי הדין". המילה "לרבות" מצביעה על כך שגם במקרים נוספים אפשר לכלול בפרוטוקול רק את עיקרי הדברים. אולם המחוקק ראה לנכון להוציא במפורש מגדר המקרה שהביא "שמיעת ראיות בע"פ". הסיבה לכך ברורה. עדות בביהמ"ש, להבדיל ממסירת דברים במסגרת אחרת, נועדה לתת תשובה נכונה ומדויקת כדי לגלות את האמת העובדתית. לשם כך מזהירים מראש את המעיד כי עליו להעיד את האמת בלבד ואת האמת כולה. בעדות כזו חשוב שהעד יקפיד על מילותיו, ולכן מסגרת לא רשמית אינה הולמת אותה. נוסף על כך, עדות נועדה להוכיח דבר מה. כדי שידעו בעתיד מה נאמר בה ומה אפשר להוכיח באמצעותה, יש לרשום אותה במדויק. גם מאחר שעדות שקר היא עבירה פלילית, מתחייב שהעדות תתועד היטב. לסיכום, העדת עד באזהרה, גם אם הוא נדרש להשיב רק לשאלות ביהמ"ש, אינה עולה בקנה אחד עם קיום הליך שבו אין נרשם פרוטוקול.
במבט צופה פני עתיד, אין מקום לגביית עדות באזהרה במהלך דיון שייערך מחוץ לפרוטוקול. במקרה הקונקרטי נוכח הזמן שחלף ממועד הדיון, המקשה על שחזור מדויק די הצורך של עדות המשיב, ובהינתן הסכמות הצדדים בעניין אופי הדיון שהתנהל בביהמ"ש וציפיותיהם לדיון "מחוץ לפרוטוקול" (שייתכן כי הושפעו מחוסר הבהירות בנוגע לאפשרות לגבות עדות בדיון מחוץ לפרוטוקול) – נמצא כי אין מקום למתן רשות ערעור, זאת בצד העמדת דברים על מכונם במישור הכללי. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 5 [עונשין] |
|
| ת"פ (תל אביב-יפו) 16512-08-17 מדינת ישראל נ' פאינה קירשנבאום (מחוזי; ירון לוי; 14/07/21) - 72 ע' |
| עו"ד: מאור אבן חן, יונתן קרמר, יעל שחף, משה עקירב, נטלי קוקוי, גיורא אדרת, אורן אדרת, אלון קליין, אבי חימי, משה וייס |
בית המשפט גזר על סגנית שר הפנים לשעבר, חברת הכנסת ומזכ"לית מפלגת ישראל ביתנו לשעבר - 10 שנות מאסר, מאסר מותנה, קנס וחילוט כספים. על מנכ"ל משרד החקלאות לשעבר נגזרו 30 חודשי מאסר, שני מאסרים מותנים, קנס וחילוט כספים.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שוחד ושחיתות
.
הנאשמת – סגנית שר הפנים, חברת הכנסת ומזכ"לית מפלגת ישראל ביתנו לשעבר, והנאשם– ממקימי ישראל ביתנו ומנכ"ל משרד החקלאות – הורשעו בעבירות של מתן וקבלת שוחד, הפרת אמונים, הלבנת הון, עבירות מס ועבירות נלוות נוספות (כל אחד לפי חלקו).
.
בית המשפט המחוזי גזר את הדין כדלהלן:
מעשי השחיתות משקפים פגיעה ברף הגבוה ביותר בערכים מוגנים, בסיסיים ומוסכמים באופן רחב בחברה הישראלית, של יחס שוויוני ומניעת העדפת מקורבים על פני מי שאינם כאלה. לא ניתן להפריז בחומרת התנהגות הנאשמת הממחישה את אחד המאפיינים המקוממים והמסוכנים של שחיתות שלטונית, מצב בו השלטון משרת את עצמו, או קבוצה קטנה של מקורבים ומקבל החלטות משיקולים זרים. בטווח הארוך, נזקיה של התנהגות כזו הם הרס השירות הציבורי, שחיקת כיבוד שלטון החוק ופגיעה קשה בסולידריות החברתית. בנסיבות אלה, העדפת אינטרס ההרתעה בתוך מתחם הענישה, על פני נסיבותיה האישיות של הנאשמת, באמצעות ענישה חמורה והולמת, אינו רק מוצדק אלא הכרחי וחיוני להמשך קיומה של חברה מתוקנת וחפצת חיים.
יחס סלחני עלול לשדר מסר שבית המשפט מוכן "לעגל פינות" ככל שמדובר בטוהר המידות של נבחרי ציבור. ההפך הוא הנכון, מחובת בית המשפט לתרום את חלקו למלחמה בשחיתות שלטונית, באמצעות מסר עונשי חד וברור. לאחר שקילת מכלול השיקולים הרלוונטיים, נגזרו על הנאשמת 10 שנות מאסר, 12 חודשי מאסר מותנים וקנס בסך 900,000 ₪ או 300 ימי מאסר תמורתו וחילוט בסך 1,000, 000 ₪ מכלל הנכסים שנתפסו. על הנאשם נגזרו 30 חודשי מאסר, שני מאסרים מותנים, קנס בסך 180,000 ₪ או 90 ימי מאסר תמורתו וחילוט בסך 250,000 ₪ מכלל הנכסים שנתפסו. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [עונשין] |
|
| עפ"ג (חיפה) 34931-03-21 מדינת ישראל נ' אלכסנדר פצ'יורין (מחוזי; י. גריל, א. בולוס, מ. דאוד; 08/07/21) - 20 ע' |
| עו"ד: שרון איל, משה נעמן |
בית המשפט דחה בעיקרו ערעור שהגישה המדינה בעניין קולת העונש שהושת על המשיב שהורשע, במסגרת מספר אישומים בביצוע עבירות שעניינן התפרצות למגורים וגניבה לצד עבירות נוספות של קבלת נכסים שהושגו בעוון. נפסק, כי בנסיבותיו של המשיב הכף נוטה בבירור לכיוון הפן השיקומי.
עונשין – ענישה – שיקום
עונשין – ענישה – הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה
עונשין – ענישה – מתחם הענישה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות רכוש
.
המדינה הגישה ערעור על גזר-דינו של בית משפט השלום, לפיו הוארך המאסר המותנה בן 9 חודשים בשנתיים נוספות, וכן הוטל על המשיב צו מבחן – סמים למשך 18 חודשים, וצו של"צ בהיקף של 300 שעות. על פי כתב האישום המשיב ביצע שתי עבירות התפרצות למגורים וגניבה, זאת לצד שלוש עבירות נוספות של קבלת נכסים שהושגו בעוון, מתוכן שתיים בתיק העיקרי, ואחת בתיק שמצורף. כמו-כן הודה והורשע המשיב באישום מס' 2 ובאישום מס' 4 שבתיק העיקרי גם בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע. בקביעת העונש אימץ בית המשפט קמא, את המלצת שירות המבחן ובתוך כך העדיף את האפיק השיקומי, להאריך את עונש המאסר המותנה, ולהטיל על המשיב צו מבחן וצו של"צ.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
יש לדחות בעיקרו של דבר את ערעור המדינה, פרט לכך שיש מקום להאריך את תקופת צו המבחן וכן להגדיל את היקף שעות השל"צ.
בנסיבותיו המיוחדות של המשיב, ולאחר שמביאים בחשבון את תנאי חייו הלא פשוטים של המשיב, ואת הליך השיקום הארוך שעמד בו בהצלחה ואשר עשוי, לפי הערכת שירות המבחן, למנוע ממנו לחזור ולהשתמש בסמים ולבצע עבירות, הרי בסופו של יום, אין להתערב בגזר הדין של בית משפט קמא, מה גם שהמשיב נתון בצו מבחן ויהא עליו גם לבצע של"צ, ושירות המבחן יפקח על קיום התכנית הטיפולית ועל המשך ניקיונו של המשיב מסמים.
החלטה מעין זו היא חריגה, אך אין להימנע מללכת בדרך זו מקום בו הכף נוטה בבירור לכיוון הפן השיקומי, וכאשר נראה שהליכה בדרך זו, תוכל להביא לידי כך שהמשיב ינהל אורח חיים נורמטיבי ותשרת בכך את האינטרס הציבורי.
בנסיבות מיוחדות אלה, וכדי לתת סיכוי של ממש להמשך ההליך השיקומי המוצלח של המשיב, יש להימנע מלהפעיל את המאסר המותנה על דרך מתן הוראה לריצוי המאסר בעבודות שירות. יחד עם זאת, ונוכח חומרת העבירות בהן הורשע המשיב, והרשעותיו הקודמות, יש להאריך את תקופת צו המבחן (סמים) ולהעמידה על 24 חודשים ממועד גזר-דינו של בית משפט קמא, וכמו כן יש מקום להגדיל את היקף שעות השל"צ ולהעמידו על 420 שעות, וכך יש להורות. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [דיון אזרחי] |
|
| ת"א (חיפה) 50051-11-20 סיאט-כרמל-סחר יבוא ויצוא בע"מ נ' אורית פלג (מחוזי; חננאל שרעבי; 07/07/21) - 11 ע' |
| עו"ד: איתן ארז, יוסי מילר |
בית המשפט קבע כי המבקשת תעביר לידי המשיבות דוחות ומאזנים כספיים, במלואם, ולא כשהם מושחרים. עם זאת, העברת הדוחות המלאים למשיבות תהיה בתנאים ובמגבלות שיהיה בהם כדי להגן על המבקשת ועל המידע המסחרי הגלום בדוחות.
דיון אזרחי – גילוי מסמכים – סוד מסחרי
.
בקשת המבקשת להתיר לה להעביר לידי המשיבות דוחות ומאזנים כספיים כשהם מושחרים, לאור עניינים מסחריים ועניינים החוסים תחת הגנת הפרטיות.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
רלוונטיות המסמכים לסוגיות שבמחלוקת – ברורה. אין מקום להשחרת חלקים מהמסמכים, כאשר ההשחרה תיעשה בהתאם לשיקול דעת המבקשת. העברת מלוא הדוחות, ללא כל השחרה, מוצדקת במקרה הזה. יש סבירות שגילוי הדוחות המלאים יהוו צעד לעבר גילוי האמת, שבסופו של דבר הוא אינטרס של שני הצדדים. לא הוכח כי קם חשש ממשי לגבי פגיעה באינטרס קנייני של המבקשת. לא קיימים, לפחות לכאורה, צדדי ג' העלולים לעשות שימוש נלוז במידע זה. המבקשת הינה חברה לא פעילה כיום, עובדה זו יש בה לכאורה בכדי להקטין את החשש לפגיעה באינטרס עסקי/תחרותי בהווה של המבקשת. עם זאת, העברת הדוחות המלאים למשיבות תהיה בתנאים ובמגבלות שיהיה בהם כדי להגן על המבקשת ועל המידע המסחרי הגלום בדוחות שיועברו, ובכך האיזון בין אנטרסי הצדדים. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [שירות המדינה] |
|
| ו"ע (ירושלים) 16857-05-21 יוסי איצקוביץ נ' נציבות שירות המדינה (מחוזי; אריה רומנוב; 07/07/21) - 7 ע' |
| עו"ד: עבדאללטיף סעאדה, יואל בריס |
הוועדה למתן היתרים על פי חוק שירות המדינה הורתה על קיצור מסוים של תקופת הצינון בעניינו של המבקש, לאחר פרישתו משירות המדינה.
שירות המדינה – פרישה – צינון
.
בקשה למתן היתר לפי סעיף 4(ג) לחוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה). במסגרת הבקשה עותר המבקש לכך שתקופת הצינון בעניינו תקוצר ותעמוד על 5 חודשים מסיום תפקידו בפועל.
.
הוועדה למתן היתרים, ברוב דעות, נעתרה לבקשה בחלקה ופסקה:
כלל ידוע הנהוג בבקשות מסוג זה הוא, כי "ככל שהמשרה רמה יותר ובעלת עוצמות השפעה בחזית רחבה והיקף בעל משמעות מהמעלה הראשונה, כך יש להקפיד יותר שמטרת החוק לא תסוכל גם באופן מעשי וגם מבחינת מראית הדברים". בענייננו נקודת המוצא לדיון הוא התפקיד הבכיר שבו המבקש כיהן ופוטנציאל ההשפעה הרחב שהיה בידיו. שיקול נוסף לעמידה על תקופת צינון משמעותית הוא העובדה כי לגוף אליו מבקש המבקש לעבור קיימים ממשקי עבודה עם משרד האוצר, בו עבד המבקש טרם פרישתו.
בנסיבות אלה, תקופת צינון בת 9 חודשים, בהתאם להנחיית היועץ המשפטי ביחס לפורשים בדרגתו של המבקש, צריכה לשמש בענייננו נקודת מוצא ואמת מידה. ואולם, בענייננו קיימים שני טעמים המצדיקים קיצורה של תקופה זו ל-8 חודשים: נסיבות הפרישה של המבקש והחשש מאובדן ההזדמנות אצל החברה ממנה קיבל הצעת עבודה. תקופת צינון כאמור מאיינת במידה הנדרשת את החשש מפגיעה בטוהר המידות ובאמון הציבור בשירות הציבורי. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [בריאות] |
|
| עש"א (תל אביב-יפו) 17027-08-20 ד"ר זרחה מיכאל נ' מדינת ישראל - שר הבריאות (מחוזי; גרשון גונטובניק; 06/07/21) - 20 ע' |
| עו"ד: שלמה יוספסון, יעל בארי לוזון |
במלאכת הביקורת השיפוטית בעניינים משמעתיים ראוי לנקוט בדרגות משתנות של ריסון, בהתאם לסוגיה העומדת על הפרק ובהתאם לכשירות המוסדית הנשקפת ממנה. במקרה זה יש להותיר על כנה את ההרשעה המשמעתית לפיה המערער נהג בדרך שאינה הולמת מורשה לריפוי שיניים. לעומת זאת, לא בוססה תשתית עובדתית ראייתית נאותה היכולה לשאת על גבה אחריות משמעתית בגין הפרסום שתי כתבות במרשתת.
בריאות – רופאים – שיפוט משמעתי
.
ערעור על ההחלטה להרשיע את המערער בעבירת משמעת של התנהגות שאינה הולמת רופא שיניים בגין התנהלותו סביב פרסומים אסורים, ובגין ההחלטה להטיל עליו אמצעי משמעת של התליית רישיון למשך שישה שבועות.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו ופסק:
במלאכת הביקורת השיפוטית בעניינים משמעתיים ראוי לנקוט בדרגות משתנות של ריסון, בהתאם לסוגיה העומדת על הפרק, ובהתאם לכשירות המוסדית הנשקפת ממנה. אם הנגזרת הרלוונטית עניינה בקביעה האם הרופא נהג בדרך שאינה הולמת הכשירות המוסדית העודפת היא של הוועדה ושל מטיל אמצעי המשמעת, כאן נדרש ריסון שיפוטי גבוה. גם עיצוב הנורמות המשמעתיות הוא נושא שהמומחיות המוסדית בו נתונה לגורמים שהופקדה בידם הסמכות לעסוק במלאכה.
במקרה זה אין עילה להתערבות בניתוח של גורמי המשמעת את עניין ההגנה מן הצדק, ואת עניין האחריות בגין אי הסרת השלטים במהירות הנאותה ובגין תוכנם המטעה. לפיכך יש להותיר על כנה את ההרשעה המשמעתית לפיה המערער נהג בדרך שאינה הולמת מורשה לריפוי שיניים. לעומת זאת בעניין האחריות בגין הפרסום שתי כתבות במרשתת, לא בוססה תשתית עובדתית ראייתית נאותה היכולה לשאת על גבה את האחריות המשמעתית שהוטלה בגינן. בעניין זה אין מקום לריסון שיפוטי מצד ערכאת הערעור, שכן לפנינו שאלה פרשנית של גבולות התקנות. בנסיבות אלה יש לבטל את האחריות המשמעתית שהוטלה על המערער בגין הפרסומת בשני האתרים. החסר הראייתי גם מוביל למסקנה שאין טעם להחזיר את הנושא לבחינה מחודשת לפני הגורמים המוסמכים. שעה שאין להטיל אחריות משמעתית, הותרת אמצעי המשמעת של התליית הרישיון יהיה לא מידתי, ויש להחליפו באמצעי משמעת של התראה. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [מקרקעין] |
|
| ת"א (נצרת) 25196-11-16 סלים נאיף ח'ורי נ' מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל (מחוזי; עירית הוד; 06/07/21) - 23 ע' |
| עו"ד: אסלייח באסל, אירן נתן |
אופן חישוב פיצויי ההפקעה בגין אובדן דמי החכירה, והרלוונטיות דמי החכירה שגובה רשות מקרקעי ישראל לצורך קביעת הרווח שנמנע מהנפקע בשל תפיסת החזקה בקרקע טרם תשלום הפיצוי עבורה.
מקרקעין – הפקעה – פיצויים
.
התובע עותר לפיצוי הפקעה בגין הפקעת חלקת מקרקעין. הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור). בין הצדדים נתגלעה מחלוקת לעניין שיעור הפיצוי המגיע לתובע בעקבות ההפקעה. המחלוקת היא לגבי חישוב הפיצוי בגין אובדן דמי חכירה לפי סעיף 13 לפקודה. התובע סבור, כי יש לקבוע את הפיצוי בהתאם לחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, אשר העמיד את הפיצוי בגין אובדן דמי חכירה על 6%. מנגד, הנתבעת סבורה, כי יש לאמץ את שומת השמאי מטעמה. בחוות הדעת המקורית שהגישה הנתבעת נקבעו דמי חכירה בשיעור 2.5% בייעוד מגורים ו- 1.5% בייעוד חקלאי.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
דמי החכירה שגובה רשות מקרקעי ישראל משקפים עסקאות השוואה אשר על בסיסן ניתן לקבוע את הרווח שנמנע מהנפקע בשל תפיסת החזקה בקרקע טרם תשלום הפיצוי עבורה.
עמדת המומחה, לפיה שיעור דמי החכירה שגובה רשות מקרקעי ישראל הוא נתון רלוונטי לצורך קביעת האחוז שיש לגזור לעניין הפיצוי בגין אובדן דמי חכירה, מקובלת ע וסבירה.
יש לאמץ את קביעת המומחה לעניין שיעור האחוז שיש לגזור מערכה המשתנה של הקרקע מידי שנה לצורך קביעת הפיצוי בגין אובדן דמי חכירה. לפיכך, יש לקבוע כי שיעור דמי החכירה יעמוד על 6% משוויה המשתנה של הקרקע מידי שנה. זאת, ממועד תפיסת החזקה בקרקע, ובהתאם להיקף זכויותיו של התובע בקרקע. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [עונשין] [תעבורה] |
|
| ת"פ (תל אביב-יפו) 35549-06-20 מדינת ישראל נ' אביגדור רימר (מחוזי; ציון קאפח; 06/07/21) - 19 ע' |
| עו"ד: צחי הבדלי, עמרי ארגמן |
בית המשפט השית על הנאשם שהורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירות של גרם מוות ברשלנות, הפקרה לאחר פגיעה, עונש של 42 חודשי מאסר בפועל לצד ענישה נלווית.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: הפקרה לאחר פגיעה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: גרימת מוות ברשלנות
תעבורה – ענישה – מדיניות ענישה: גרימת מוות בנהיגה רשלנית
.
בית המשפט נדרש לגזור ת את דינו של הנאשם, בן 77 שנים, שהורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירות של גרם מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיפים 64 ו-40 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], הפקרה לאחר פגיעה, עבירה לפי סעיף 64א(ג) לפקודה ושיבוש מהלכי משפט – עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
אין מקום לפצל בין עבירת ההפקרה לבין עבירת השיבוש לפי שמדובר במסכת עבריינית אחת. עבירת השיבוש בוצעה ע"י הנאשם כחלק בלתי נפרד מעזיבתו את מקום התאונה וחפצו כי זהותו כנהג אשר גרם לתאונה ונמלט מהמקום, לא תיוודע. אין הדבר מעלה או מוריד אם עבירת ההפקרה ועבירת השיבוש בוצעו במקומות שונים ובמועדים שונים שהרי קיים "קשר הדוק" ביניהן והן מהוות חלק ממסכת אחת כוללת.
קיים מנעד רחב של ענישה במקרים של נהיגה רשלנית שתוצאתה קטלנית, החל ממאסר למשך 6 חודשים בדרך של עבודות שירות לצד ענישה נלווית, ועד למאסר מאחורי סורג ובריח.
בפרק נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, יש קושי של ממש בקביעת רמת הרשלנות של הנאשם, אך על פניו ניתן לקבוע כי מדובר ברמת רשלנות בינונית.
מהפסיקה עולה כי מתחם הענישה בעבירת גרם מוות ברשלנות ברף בינוני-גבוה מתחיל מ-8 חודשי מאסר ועד 24 חודשים, פסילת רישיון בפועל בין 6 לבין 18 שנים, מאסר על תנאי, פסילה על תנאי וקנס. לצד עונשי מאסר ופסילה מושת פיצוי, המהווה פיצוי סמלי בלבד ואינו בא במקום הפיצוי הביטוחי.
מתחם העונש ההולם בעבירת גרם מוות ברשלנות והפקרה נע בין 40 חודשי מאסר ברף הנמוך ו-6 שנות מאסר ברף הגבוה ופסילה של 7-12 שנים.
טווח הענישה הנוהג בפסיקה לגבי עבירת שיבוש מהלכי משפט הינו רחב ותלוי נסיבות. מתחם העונש ההולם לעבירה זו נע בין ענישה ללא רכיב מאסר לבין מספר בודד של חודשי מאסר בפועל. עבירת השיבוש במקרה זה, על פי הנסיבות, מצויה ברף העליון של המתחם. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [הסגרה] |
|
| תה"ג (ירושלים) 14271-06-20 היועץ המשפטי לממשלה נ' אלברט פבריס (מחוזי; חנה מרים לומפ; 06/07/21) - 19 ע' |
| עו"ד: תום וינד, דוד פאל, ליה פלוס |
בית המשפט קיבל את בקשת היועץ המשפטי לממשלה והורה על הסגרתם לצרפת של המשיבים, בגין עבירות שעניינן קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לאחר שהוציאו כסף רב מאנשים פרטיים וחברות תוך התחזות.
הסגרה – תנאי הסגרה – הליכים במדינה המבקשת
הסגרה – תנאי הסגרה – סייגים להסגרה
.
היועץ המשפטי לממשלה הגיש עתירה להכריז על המשיבים כברי הסגרה לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה, בגין עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, וניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. המשיבים טוענים, כי עקב מגפת הקורונה, והמצב הבריאותי הקשה הקיים בצרפת, הסגרתם לצרפת תסכן באופן ממשי את בריאותם ותפגע בתקנת הציבור. כן נטען, כי הסגרתו של המשיב לצרפת תפגע קשות במשפחתו ובקשריו עם ילדיו.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה וקבע כלהלן:
מארג הראיות קושר את המשיבים לביצוע המעשים המיוחסים להם, וממלאים אחר דרישת ה'אחיזה לאישום' הקבועה בחוק. יצוין, כי מדובר בראיות, שהיו מספיקות כדי להעמיד את המשיבים לדין על העבירות בישראל.
במקרה דנן לא הונחה תשתית ראייתית קונקרטית המלמדת על הסכנה הצפויה למשיבים בצרפת. אכן, מגפת הקורונה גובה קורבנות רבים, ופוגעת בצרפת באופן קשה ומשמעותי, אך אין בתרחיש האפשרי של הידבקות במגפת הקורונה, כדי להרים את הנטל הכבד המונח על הטוען כנגד ההסגרה מטעמי פגיעה בתקנת הציבור.
תכליתו היחידה של הליך ההסגרה הוא לברר האם ישנה הצדקה להמשך בירור המקרה בהליך הפלילי במדינה המבקשת, ובית המשפט בישראל אינו בודק את סיכויי ההרשעה של המבוקש. מארג הראיות קושר את המשיבים לביצוע המעשים המיוחסים להם, וממלאים אחר דרישת ה"אחיזה לאישום" הקבועה בסעיף 9 לחוק. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [התיישנות] [מקרקעין] [האפוטרופוס לנכסי נפקדים] [בתי-משפט] |
|
| ת"א (חיפה) 40305-03-16 עזבון המנוח פריד עבדאללה עזאם נוסראללה נ' מדינת ישראל (מחוזי; מאזן דאוד; 04/07/21) - 24 ע' |
| עו"ד: ג'מיל עבוד, הראל אורן |
בית המשפט המחוזי דחה תביעת התובעים להצהיר על בטלות הקניית זכויות הבעלות בחלקה לטובת האפוטרופוס לנכסי נפקדים ולהשיב, את זכויות הבעלות לידי הבעלים במקור של החלקה. יחד עם זאת, בית המשפט הורה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים והוועדה המיוחדת להוציא תעודת שחרור תמורה בגין אותה חלקה אשר נמכרה לרשות הפיתוח.
התיישנות – שיהוי – אימתי מתקיים
מקרקעין – הפקעה – פיצויים
מקרקעין – רישום – תיקונו
האפוטרופוס לנכסי נפקדים – נכסים מוקנים – שיחרורם
האפוטרופוס לנכסי נפקדים – נכסי נפקדים – פיצויים
בתי-משפט – סמכות – סמכות עניינית
.
התובעים הגישו כנגד הנתבעים תביעה לשחרור תמורה בהתאם לחוק נכסי נפקדים, ולשלם להם פיצויים בהתאם לנוהל רשות מקרקעי ישראל הידוע כנוהל 3.3.5, וכן להצהיר על בטלות הקניית זכויות הבעלות באחת מהחלקות נשוא התביעה לטובת האפוטרופוס לנכסי נפקדים ולהשיב, כנגזרת, את זכויות הבעלות לידי הבעלים במקור של החלקה. השאלות העיקריות שמתעוררות: האם הוכחה זהותם של שלושת המנוחים כבעלים של החלקה נשוא המחלוקת; האם החלקה נמכרה על ידי שלושת המנוחים למושל המחוז המנדטורי בשנת 1944; האם הבעלות בחלקה עברה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים לפי חוק נכסי נפקדים; והאם החלקה נמכרה כדין ע"י האפוטרופוס לרשות הפיתוח ?
.
בית המשפט פסק כלהלן:
המדינה לא עמדה בנטל המוטל עליה, ולא הוכיחה את התנאים, המאפשרים לבית המשפט, לשקול את קבלתה של טענת השיהוי. גם לגופו של עניין, התנאים שנקבעו בפסיקה לקבלתה של טענת השיהוי, ודחיית התביעה, לא התקיימו בענייננו, ועל כן, דינה של טענה זו להידחות; במקרה דנן, האינטרס הציבורי בשמירת התנהלותם התקינה של רשויות המדינה, ובהגנה על זכות הקניין שמהווה זכות יסוד, מחייבים קיומו של הבירור המשפטי, ולא סילוקה על הסף של התביעה.
יש להכיר במנוחים כבעלים של חלקה מושא המחלוקת – חלקה 33.
עיון בנסח ההיסטורי של חלקה 73 ושל חלקה 33 מעלה כי קיימת זהות מוחלטת באופן רישום השמות בשתי החלקות, המדובר למעשה באותם הבעלים, כך שהזכויות הרשומות בחלקה 73 הינן לאותם האנשים (שלושת המנוחים) וניתן לקבוע כי קיימת זהות מוחלטת בין שלושת המנוחים המופיעים כבעלים של חלקה 73 ושלגביה מוצה הליך הזיהוי בטרם חתימה על הסכמי הפיצויים, לבין שלושת המנוחים הרשומים כבעלים של חלקה 33. יתרה מזו, בענייננו, לא עלתה כל טענה מצד אחרים ביישוב שפרעם, בעלי שם זהה לשמות שלושת המנוחים, הטוען לזכויות בחלקה 33.
נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות מוטל על המדינה לתמיכה בטענתם כי שלושת המנוחים מכרו את זכויותיהם בחלקה בשנת 1944 למושל המחוז. הנטל הרובץ לפתחה של המדינה לטעון כנגד הרישום הינו כבד מאוד; קל וחומר כאשר ברישום שנערך לפני למעלה מ-72 שנים עסקינן.
טענת המדינה בדבר קיומו של הסכם רכישה על ידי מושל המחוז, היא טענה בעלת אופי חיובי שיש להוכיח בצורה משכנעת ואין כל מקום להעביר את נטל הראיה, ואין במסמכים שהוצגו בידי המדינה- כדי להוכיח קיומו של הסכם.
יש לדחות את הטענה כי החלקה 33 הוקנתה לאפוטרופוס שלא כדין. החלקה 33 היתה בשטח ישראל בעוד בעליהם – המנוחים במועדים הרלוונטיים היו בעיר שפרעם שהיוותה שטח אויב, ולכן התגבשה נפקדותם והקניית הנכסים לאפוטרופוס לנכסי נפקדים כחוק. לפיכך, שלושת המנוחים הפכו לנפקדים כהגדרתם בסעיף 1(ב)(1)(II) ו/או (III) לחוק נכסי נפקדים ונכסיהם הוקנו על פי דין לאפוטרופוס לנכסי נפקדים על פי הוראות סעיף 4 לחוק נכסי נפקדים. על כן, יש לדחות את תביעת התובעים למתן סעד הצהרתי לבטל הקניית זכויות הבעלות בחלקה 33 לטובת האפוטרופוס לנכסי נפקדים.
על פי סעיף 28(ג) לחוק נכסי נפקדים, משהוקנה נכס לאפוטרופוס והאפוטרופוס מכר אותו לצד ג', כפי שבמקרה דנן כשהחלקה 33 נמכרה לרשות הפיתוח, הופכת החלקה לנכס משוחרר ועוברת לבעלות רשות הפיתוח, והתמורה שקיבל האפוטרופוס הופכת לנכס מוחזק וכל מה שמגיע במקרה הזה ליורשי שלושת המנוחים בגין חלקה 33 הוא פיצויים בגובה התמורה שהתקבלה בעד מכירת החלקה. בנסיבותיו של עניין זה, חזקה על האפוטרופוס והוועדה המיוחדת להוציא תעודת שחרור תמורה בגין חלקה 33.
לבית המשפט המחוזי אין סמכות להורות לאפוטרופוס לשחרר את הנכסים על פי סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים, שכן הסמכות בנושא זה מסורה לבית המשפט הגבוה לצדק, עם זאת התנאים בשלים לכך וחזקה על המדינה לנקוט בדרך זו לאחר שנדחו הטענות שלא אפשרו דיון בבקשה לשחרור. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [מקרקעין] |
|
| ת"א (נצרת) 42516-03-16 המוטרנות היוונית הקתולית בישראל נ' מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל (מחוזי; עירית הוד; 01/07/21) - 20 ע' |
| עו"ד: נעים נחלה, ליבי רווה |
כיצד יש לחשב את פיצויי הפקעה בגין אובדן דמי חכירה לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור)?
מקרקעין – הפקעה – פיצויים
.
התובעת, המוטרנות היוונית הקתולית, עותרת לפיצוי הפקעה בגין הפקעת מקרקעין. התובענה הוגשה מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור). בין הצדדים נתגלעה מחלוקת לעניין שיעור הפיצוי המגיע לתובעת בעקבות ההפקעה. המחלוקת היא לגבי חישוב הפיצוי בגין אובדן דמי חכירה לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור).
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הסכום שגובה רשות מקרקעי ישראל, השחקן המרכזי בשוק החכרת קרקעות, מלמד על השווי שניתן לקבל גם בעסקה בשוק הפרטי.
סכום הפיצוי עבור התקופה שבין תפיסת החזקה ובין המועד בו שילמה הרשות לנפקע את התמורה עבור הקרקע אמור לדמות מצב שבו המדינה חוכרת את הקרקע מהנפקע בתקופה האמורה. את דמי החכירה שיש לייחס לתקופה זו יש ללמוד דווקא מהסכום שגובה הרשות בגין פלישה ולא בהכרח בעסקה שבמסגרתה היא בוחרת ללכת לקראת החוכר ולגבות אחוז נמוך יותר של דמי חכירה.
עמדת המומחה מטעם בית המשפט, באשר לרלוונטיות של שיעור דמי החכירה שגובה רשות מקרקעי ישראל לצורך קביעת האחוז שיש לגזור לעניין הפיצוי בגין אובדן דמי חכירה, הינה סבירה ומקובלת. כמו כן, יש לקבל את עמדת המומחה בנוגע לנתונים שהוצגו לו והנתונים הרלוונטיים לעמדתו.
דמי החכירה שגובה רמ"י במקרים של שימוש חורג או לא מוסדר יש בהם כדי ללמד על שיעור דמי החכירה שמהווה לשיטתה השיעור המשקף את דמי החכירה הראויים מהקרקע. זאת, כאמור, בשים לב לכך שרמ"י אינה מוסמכת להטיל עונש על המשתמש בקרקע אלא רק לגבות את דמי החכירה עבור השימוש שנעשה בקרקע.
יש לאמץ את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט ולקבוע את פיצויי ההפקעה בהתאם לה. לפיכך, יעש לקבוע, כי שיעור דמי החכירה יעמוד על 6% משוויה המשתנה של הקרקע מידי שנה, כפי שנקבע בחוות הדעת. זאת, ממועד תפיסת החזקה בקרקע. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 15 [נזיקין] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 21982-01-17 פלוני נ' פארק הקרח אילת (אייסמול) (שלום; משה תדמור ברנשטיין; 08/07/21) - 22 ע' |
| עו"ד: אורית כהן בר הדס, אסף רוטשטיין |
בית המשפט דחה תביעת התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונה שאירעה במשטח החלקה על קרח. נפסק, כי נזק הגוף שנגרם לתובע הוא תוצאה של התממשות חלק מהסיכונים הסבירים שאדם נוטל על עצמו כחלק מפעילות החלקה על הקרח.
נזיקין – חיוב בנזיקין – בגין תאונת ספורט
.
התובע הגיש תביעה לפיצויים בגין נזק גוף שנגרם לו כתוצאה מנפילה בעת החלקה במשטח החלקה על הקרח שמוחזק, מופעל ומנוהל על ידי הנתבעת 1 או מי מטעמה. התובע טוען להתרשלות הנתבעת במעשה ובמחדל שגרמו לתאונה ונזק הגוף בגינה, ולחבות הנתבעת 2 הנגזרת מפוליסת הביטוח שערכה לנתבעת 1. לחילופין, התובע טוען לנזק ראייתי שגרמה הנתבעת במעשה או מחדל בשל אי-מסירת או אי-שמירת הסרטון שמכיל את הדקות שקדמו לתאונה ואת התאונה עצמה, אף שפנה לקבלו באמצעות באת-כוחו – כבר 36 יום לאחר התאונה.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
ניתן לראות את ההתנגשות של התובע והילד כאירוע נפילה שהוא חלק מהסיכון הנלקח בעת החלקה על הקרח במשטח החלקה ציבורי; בייחוד כאשר מתנתקים ממעקה הבטיחות ומחליטים להחליק ברחבה באופן עצמאי.
לא הוכח בענייננו כי נפילתו של התובע בעת החלקתו על הקרח נגרמה מעצם ההחלקה על הקרח בשל סיכונים נוספים שיצרה הנתבעת, המפעילה את משטח הקרח, וגם לא הוכח כי הפחתת כמות המחליקים ואו הוספת משגיחים ברחבה, יכל לסייע להפחית מחומרתם.
לנתבעת בענייננו לא קמה אחריות. מדובר בתוצאה אפשרית וצפויה של הפעילות הספורטיבית של החלקה על משטח הקרח, על כל היבטייה. התובע לא הרים את הנטל להוכיח שהנתבעת לא נקטה אמצעי זהירות על מנת למנוע סיכונים נוספים מעבר לסיכון הטבעי של ההחלקה, שהתממשו בנסיבות ענייננו ושהביאו לנפילתה ולפגיעתה של התובע; ועל כן, אין לקבל את טענת התובע שהנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה, ובכל מקרה – אין לקבל קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות המיוחסת לתובע לבין התאונה ותוצאותיה. לא נמצא כי הנתבעת 1 עוולה ברשלנות כלפי התובע. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [חוזים] |
|
| ת"א (פתח תקוה) 42177-01-16 דורון משה נ' גינדי ישראל 2010 בע"מ (שלום; נחום שטרנליכט; 07/07/21) - 19 ע' |
| עו"ד: הראל דהן, גל ליפשיץ, שחר פולר אציל |
חרף התחייבותה של הנתבעת לספק לתובעים דירה בשטח 217 מ"ר, קיבלו ממנה התובעים דירה בשטח של 195 מ"ר. משבחרו התובעים שלא לנצל את זכותם החוזית להשתחרר מהסכם המכר, כאשר נודע להם על צמצום שטח הדירה, אין הם זכאים לפיצוי כלשהו בגין צמצום זה.
חוזים – מכר – דירות
חוזים – מכר – אי-התאמה
חוזים – תנאי מתלה – אי-קיומו
.
התובעים רכשו מהנתבעת בתמורה לסך של 2,950, 000 ₪ דירת דופלקס בת שישה חדרים. עיקר טענת התובעים הינה כי חרף התחייבותה של הנתבעת לספק לתובעים דירה בשטח 217 מ"ר, קיבלו ממנה התובעים דירה בשטח של 195 מ"ר.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
אין מחלוקת, כי בהתאם להסכם המכר ונספחיו הייתה הדירה אמורה להיות בשטח של 217 מ"ר. אין גם חולק על כך, שבפועל הדירה היא בשטח של 195 מ"ר, דהיינו שטח הדירה צומצם ב-22 מ"ר, המהווים כ-10% משטחה המקורי של הדירה. האם בגין הפרש זה זכאים התובעים לפיצוי כלשהו?
התובעים רכשו את הדירה וחתמו הסכם המכר בטרם ניתן היתר בנייה לבניית הבניין בו מצויה הדירה. הנתבעים גם לא חלקו על כך, שהם חתמו גם על נספח י' להסכם המכר וכי הוראותיו של נספח י' מחייבות את הצדדים. בסעיף 2 לנספח י' נקבע, כי קיימת לתובעים זכות לבטל את הסכם המכר, ככל שיתברר להם, שהדירה שתיבנה בהתאם להיתר הבנייה שיינתן שונה במהותה מתיאור הדירה בהסכם המכר ונספחיו. בסעיף 4 לנספח י' נקבע, שאם בכל זאת יבחרו התובעים-הרוכשים לקיים את הסכם המכר, הם מתחייבים לחתום על המסמכים המעודכנים כפי שהדבר נובע מאותו שינוי מהותי בדירה. התחייבות זו נקבעה כתנאי יסודי בהסכם שבין הצדדים.
במקרה דנן, חל שינוי מהותי בדירה, כאשר שטחה של הדירה בהיתר הבנייה צומצם ב-22 מ"ר. התובעים בחרו שלא לבטל בשל כך את הסכם המכר אלא לקיימו. משבחרו התובעים שלא לנצל את זכותם החוזית להשתחרר מהסכם המכר, כאשר נודע להם על צמצום שטח הדירה, אין הם זכאים לפיצוי כלשהו בגין צמצום זה.
בהתאם לאמור בטיוטת כתב הויתור, ומשבחרה הנתבעת מטעמיה שלה, להסכים לתת פיצוי לתובעים בגין צמצום משמעותי בשטח הדירה, על הנתבעת לשלם לתובעים סך כולל של 140,000 ₪. מעבר לפיצוי זה, לו הסכימו גם התובעים, אין התובעים זכאים לפיצוי נוסף בגין צמצום שטח הדירה. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [עונשין] |
|
| ת"פ (קריות) 63997-02-19 מדינת ישראל נ' ניסים אלביליה (שלום; יוסי טורס; 06/07/21) - 11 ע' |
| עו"ד: |
לא הייתה מחלוקת בין הצדדים בדבר הצורך להטיל עונשים נוספים על הנאשם בשל הפרת צו המבחן והרשעה בעבירה נוספת והדיון התמקד בשאלת חומרת העונש. נפסק כי סה"כ יישא הנאשם 55 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופות מעצרו.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות סמים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לחומרה
.
שירות המבחן הגיש בקשה להפקעת צו מבחן ולביטול צו של"צ. הנאשם לא התנגד לבקשת שירות המבחן להפקעת הצווים ולהטלת ענישה נוספת. בית המשפט נעתר לבקשה מוסכמת לצירוף תיק נוסף, בו הורשע הנאשם בעבירות של החזקת סם שלא לשימוש עצמי, לפי סעיף 7(א)+(ג) רישא לפקודת הסמים ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 275 לחוק העונשין.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
לא הייתה מחלוקת בין הצדדים בדבר הצורך להטיל עונשים נוספים על הנאשם בשל הפרת צו המבחן והרשעה בעבירה נוספת והדיון התמקד בשאלת חומרת העונש. כמו כן הייתה תמימות דעים בין הצדדים בדבר הצורך להפקיע את צו המבחן ולבטל את צו השל"צ.
קביעת עונשו של הנאשם מחייבת הידרשות לשאלת העונש הנוסף הראוי בשל כך שהנאשם עבר עבירה נוספת במהלך תקופת המבחן וכן לעונש הראוי בשל העבירה מושא התיק המצורף השני. כן מתבקש דיון בשאלת היחס שבין שני עונשים אלו, לרבות אופן הפעלת המאסר המותנה שהוארך בהליך המקורי.
הנאשם אינו צעיר והוא אב לשישה ילדים וסב לנכדים. עברו מכביד וכולל עבירות סמים, אלימות ורכוש. עם זאת, עיקר העבירות הן מתחום הסמים ומזה למעלה מעשור יוצא ונכנס הנאשם ממתקני כליאה והוא ריצה בעבר מאסרים ממושכים. במהלך ניהול התיק העיקרי שהה הנאשם במשך כעשרה חודשים בקהילה סגורה ולאחר מכן השתלב בטיפול ביחידה להתמכרויות ובמשך תקופה ארוכה שמר על ניקיון מסמים. אין מדובר בעניין של מה בכך וכל העוסקים במלאכה יודעים עד כמה קשה היא גמילה מסמים. כל אלו הובילו למסקנה לפיה נכון היה בשעתו לחרוג ממתחמי הענישה בשל סיכויי שיקום ממשיים. למרבה הצער, כשל הנאשם לאחר תקופה של כשלושה חודשים בלבד לאחר מתן גזר הדין המקורי, כך ששיקולי שיקום אינם רלוונטיים כיום, בוודאי שלא לצורך חריגה.
עם זאת, אין לומר כי התמונה בעניינו של הנאשם "שחורה" כולה. אף בין כותלי בית המאסר המשיך הוא לגלות רצון לשנות את אורחות חייו והוא שולב בתכנית לטיפול בהתמכרויות. עובדה זו יש להביא בחשבון לקולה, כמו גם את רצונו "לנקות שולחן" ולהישפט בגין כל העבירות בעת ובעונה אחת, הגם שהיה ברור לו שהוא צפוי בשל כך לעונש חמור. יש לקחת בחשבון את הודאתו בהזדמנות הראשונה בכל העבירות, אשר חסכה זמן שיפוטי לא מבוטל וביטאה קבלת אחריות וחרטה. כן יש לקחת בחשבון את הנזק שייגרם לנאשם בשל עונש מאסר, בין היתר בשל גילו. משכך, ראוי להטיל על הנאשם עונש בגדרי המתחמים, קרוב יחסית לתחתית, אם כי שלא בתחתית.
בית המשפט הטיל על הנאשם בגין התיק המקורי: בהתאם לסעיף 16(3) וכן 20(4) לפקודת מבחן, מאסר למשך 27 חודשים. בגין העבירות בתיק הצירוף השני: מאסר למשך 22 חודשים. הנאשם יישא את שני העונשים תוך חפיפה חלקית, באופן ששישה חודשים יחפפו והיתרה תצטבר. בית המשפט הורה על הפעלת מאסר מותנה בן 12 חודשים שהוטל על הנאשם, וזאת במצטבר לעונש שהוטל בתיק זה. סה"כ יישא הנאשם 55 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופות מעצרו. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [נזיקין] |
|
| ת"א (בת ים) 23890-12-20 פלונית נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (שלום; אפרת אור אליאס; 05/07/21) - 10 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה בקשה מטעם התובעת להבאת ראיות לסתור את קביעות המוסד לביטוח לאומי, אשר לשיעור נכותה הרפואית שנקבעה על פי דין.
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – הבאת ראיות לסתור
.
בקשה להביא ראיות לסתור את קביעות המוסד לביטוח לאומי, אשר לשיעור נכותה הרפואית של המבקשת.
.
בית המשפט דחה את הבקשה, ופסק כלהלן:
בפי המבקשת שלושה נימוקים המצדיקים לטעמה הבאת ראיות לסתור: האחד, כי קיימת סתירה בין קביעות שתי ועדות המל"ל באופן המעלה ספקות ביחס לתקינות הקביעות; השני, כי בשים לב למצבה הרפואי של המבקשת, ולתפקודה הירוד, לא ברורה קביעת ועדת ענף נכות מעבודה כי התובעת סובלת משיעור נכות של 15% בלבד (הקשורים לתאונה); והשלישי, כי ההחלטה מאוגוסט 2020 אינה מנומקת, לכל הפחות לא באופן מספק, בשל העובדה שהפרוטוקול בלתי קריא בחלקו הרלוונטי. האמור נכון במיוחד, צוין, בשל העובדה כי קיים פער בשיעורי הנכות.
אין לקבל את נימוקי המבקשת. כפי שציינה המבקשת עצמה, אין די בפער בין קביעות שתי הוועדות כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור. הפסיקה הייתה ערה לאפשרות קיומו של פער בקביעות שתי ועדות המל"ל, ולא ראתה בפער זה – כשלעצמו – הצדקה להבאת ראיות לסתור. בנסיבות דכאן, אין לקבל את טענת המבקשת לעניין הספקות ביחס לתקינות הקביעות.
החלטת הנכות הכללית היא החלטה כללית ומשלבת בתוכה מספר אבחנות בתחום הנפשי, וכלל לא ברור קשרן לתאונה מושא המחלוקת, שכן הוועדה לא נדרשה לבחינת קשר זה. בנוסף, בניגוד לטענת המבקשת, לא נקבע בהחלטה כי המבקשת סובלת מ-PTSD, וכל שצוין הוא כי מדובר על הפרעה קונברסיבית כולל נטייה לדיכאון ו-PTSD. משכך, אין מקום גם לקבל את טענת המבקשת כי ההחלטה מאוגוסט 2020 נעדרת כל נימוק. אין חולק, כי החלטת הוועדה צריכה להיות מנומקת. אין גם חולק, כי ההחלטה קשה לקריאה, אך לא בלתי אפשרית וניתן להבין ממנה, כמו גם ממסמכים נוספים שצורפו, מהם הנימוקים להחלטה.
כך גם יש לדחות את טענת המבקשת כי מצבה מצדיק קביעה גבוה של יותר של נכות רפואית, ומשלא נעשה כן – פוגם הדבר בהחלטת הוועדה באופן המצדיק הבאת ראיות לסתור. ההחלטה התקבלה לאחר בירור ראוי שנעשה למבקשת וגם אם היא סבורה שהקביעה אינה תואמת את מצבה, אין בכך כדי להוות טעם המצדיק הבאת ראיות לסתור. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [דיון פלילי] |
|
| בע"ח (באר שבע) 66305-11-20 עבדאללה אלצנע נ' מדינת ישראל- פרקליטות דרום (שלום; שוש שטרית; 04/07/21) - 6 ע' |
| עו"ד: אורי בן- נתן, לימור הלל |
נדחתה עתירת המבקש להעביר לידיו רשימת חומרי חקירה אחת ערוכה כדין. ניתן להתרשם מהרשימות כי הן מקיימות את תכליתן, קרי, הן מאפשרות להגנה התמצאות טובה בחומרי החקירה ונותנות אפשרות ראויה והוגנת למבקש להכין את הגנתו ולהיערך למשפטו.
דיון פלילי – עיון בראיות התביעה – רשימת חומר החקירה
דיון פלילי – זכות עיון בראיות התביעה – רשימת חומר החקירה
.
בקשה לעיון בחומרי חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. נותרה לדיון עתירת המבקש להעביר לידיו רשימת חומרי חקירה אחת ערוכה כדין (הכוללת את המדיה וסימון המאפשר לזיהוי של הקבצים / הדיסקים).
.
בית המשפט קבע כלהלן:
באשר לטענת המבקש כי יש להעביר לידיו "רשימה אחת שלמה וממצא" של חומרי החקירה, חלף הרשימות הנפרדות שצורפו לכל קלסר (8 קלסרים) – לא נמצא מקום להיעתר לבקשה.
אכן, דרך המלך היא בעריכת רשימה אחת שתקיף את מלוא החומר בתיק שיש לו נגיעה לאישום, כשהוא ממוספר במספור עקבי ורציף. עם זאת, המחוקק לא הגדיר את האופן בו יש לערוך את הרשימה, ובפסיקת בית המשפט העליון הובהר כי המבחן הקובע אם רשימה המועברת על ידי התביעה להגנה מגשימה את תכלית עריכתה, הוא מבחן מהותי ולא טכני. מכאן וכל עוד הרשימות מאפשרות התמצאות בחומר כנדרש על מנת לאפשר להגנה מבט רחב ומקיף על החומר בכלל ובכל קלסר בפרט, אין מקום להתערב בשיקול דעתה של התביעה באשר לאופן עריכת הרשימה.
רשימת חומרי החקירה אינה צריכה להיות ערוכה על מנת להתאים לנוחותו של כל סנגור וסנגור על פי שיטת עבודתו ותפישתו המקצועית. ניתן להתרשם מהרשימות כי הן מקיימות את תכליתן, קרי, הן מאפשרות להגנה התמצאות טובה בחומרי החקירה ונותנות אפשרות ראויה והוגנת למבקש להכין את הגנתו ולהיערך למשפטו. זאת ועוד, הרשימות מאפשרות להגנה לקיים בקרה אפקטיבית על החומר, תוכנו, דרך מיונו וסיווגו. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [עונשין] |
|
| ת"פ (נתניה) 31373-03-20 מדינת ישראל נ' גיל שילן (שלום; גיא אבנון; 23/06/21) - 7 ע' |
| עו"ד: שחר יערי, אסף ברדוגו |
הנאשם לא קיים את החובות הקבועות בחוק למי שמחזיק בכלב מגזע מסוכן. הנאשם לא החזיק ברישיון לכלב. הוכח מעבר לספק סביר כי הנאשם איפשר את יציאת הכלב מהחצר ללא רצועה. הכלב יצא מהחצר והוא חופשי לחלוטין, ללא רצועה וללא זמם.
עונשין – עבירות – אי נקיטת זהירות בחיה
.
לנאשם יוחסו עבירות של אי נקיטת זהירות בחיה, לפי סעיף 338(א)(6) לחוק העונשין; החזקת כלב בלי רישיון או בניגוד לתנאי, לפי סעיף 18(ב)(1) לחוק להסדרת הפיקוח על כלבים; החזקת כלב מחוץ לחצרים, לפי סעיף 18(ב)(2) לחוק להסדרת הפיקוח על כלבים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
מעשיו של הנאשם חרגו מעזרה ראשונה ובהולה לכלב שנמצא במצוקה בסופת גשמים, אלא מלמדים כי מדובר במי שהחזיק פוזיטיבית בכלב. הנאשם התרשל בהתנהלותו כשלא פנה לוטרינר כדי לבדוק את סוג הכלב ומצבו, ולכן אין לקבל את טענתו לפיה לא ידע שמדובר בכלב מגזע מסוכן. משעה שהמשיך להחזיק בכלב, רואים בו כמי שאחראי לקיים את כל חובותיו של מחזיק בכלב לפי חוק, ובמקרה דנן, של מי שמחזיק בכלב מגזע מסוכן.
האם הנאשם קיים את החובות הקבועות בחוק למי שמחזיק בכלב מגזע מסוכן? שער חצרו של הנאשם נפתח לעיתים מהרוח, וממילא הן הכלב והן כלבת הלברדור של הנאשם נהגו לצאת מפעם לפעם באופן עצמאי מהחצר. הנאשם היה מודע לכך, ולא נקט אמצעי זהירות כלשהו כדי למנוע את יציאת הכלבים מחצרו. מכאן, הוכח מעבר לספק סביר כי הנאשם איפשר את יציאת הכלב מהחצר ללא רצועה. במקרה של כלב מגזע מסוכן, החוק מחייב גם בחסימת פיו בזמם כשהוא מוצא מן החצרים. הכלב יצא מהחצר והוא חופשי לחלוטין, ללא רצועה וללא זמם. אין, כמובן, מחלוקת על כך שהנאשם לא החזיק ברישיון לכלב, כפי שנדרש בסעיפים 2 ו-3 לחוק להסדרת הפיקוח.
אותם המחדלים ממש – מתן אפשרות לכלב מגזע מסוכן לצאת באופן חופשי מהחצר, מביאים למסקנה כי הנאשם התרשל בנקיטת אמצעי זהירות בהשגחה על הכלב, וכי התרשלותו זו תרמה להתרחשותו של האירוע העומד בבסיס כתב האישום – נשיכתה של המתלוננת בידי הכלב. אילו פעל הנאשם כנדרש לסגירת החצר בשער ננעל, האירוע המצער לא היה לכאורה מתרחש.
המסקנה היא כי המאשימה הוכיחה את אשמתו של הנאשם במיוחס לו מעבר לספק סביר, ומכאן שיש להרשיע אותו בכל העבירות. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 21 [עבודה] [ראיות] |
|
| ס"ק (תל אביב-יפו) 48370-04-18 ההסתדרות הרפואית בישראל נ' מכבי שירותי בריאות (עבודה; חנה טרכטינגוט, נ.צ.: ב' פינגולד, מ' מנוביץ; 12/07/21) - 36 ע' |
| עו"ד: מיכל הראל, אורלי ג'רבי, נעמה בביש, אפרת אפטרגוט, רוית קרן |
ביה"ד פסק כי יש לראות במבקשת – ההסתדרות הרפואית בישראל (הר"י) – כארגון העובדים היציג בקרב הרופאים השכירים במשיבה, היא קופת חולים מכבי.
עבודה – איגודים מקצועיים – ארגון יציג של עובדים
עבודה – ארגונים מקצועיים – ארגון יציג של עובדים
עבודה – סכסוך קיבוצי – יחידת מיקוח
ראיות – קבילות – רשומה מוסדית
.
הדיון נסב אודות השאלה האם יש להכיר בהסתדרות הרפואית בישראל (הר״י) כארגון העובדים היציג בקרב הרופאים השכירים המועסקים במשיבה, קופת החולים מכבי. המועד לבחינת היציגות הוא המועד שבו המבקשת הכריזה על יציגות ביום 8.2.2018. במועד ההכרזה הועסקו במכבי 1,008 רופאים שכירים.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת הבכירה ח' טרכטינגוט ונציגי הציבור ב' פינגולד, מ' מנוביץ) קיבל את הבקשה ופסק כי:
ראשית צוין כי על מנת לקבוע האם הר״י היא ארגון העובדים היציג של הרופאים השכירים המועסקים במכבי, יש לבחון אם הר״י עומדת בתנאי היציגות הקבועים בסעיף 3 לחוק הסכמים קיבוציים, על דרישת השליש שבו; עוד צוין כי אין עוד מקום להידרש לשאלה של הרופאים כיחידת מיקוח נפרדת בתוך מכבי פעם נוספת, לאחר שכבר הוכרע בפסיקה כי יש לראות ברופאים כיחידת מיקוח נפרדת מיתר עובדי מכבי; אשר לשאלה האם יש לראות בהר״י ארגון פרופסיונאלי, להבדיל מארגון עובדים, צוין כי אין מקום לפסול את חברותם של רופאי מכבי בהר״י, אף אם היה מוכח שהצטרפו מטעמים פרופסיונאליים גרידא, נוכח הפסיקה, המייתרת את הצורך בהכרעה בשאלה זו.
אשר לשאלה כיצד מוכיח ארגון עובדים כי עובד זה או אחר ״חבר״ בו לצורך הכרה ביציגות, צוין כי מדובר בשאלה ראייתית, אשר ככלל אין בחוק הוראה הקובעת כיצד יש להוכיחה. בנוסף, אין לומר שיש לבצע את המבחן הכמותי על יסוד טפסי ההצטרפות ואין בלתם. בענייננו, קובע תקנון הר״י כי די בתשלום דמי חבר, אף ללא טופס הצטרפות כדי להיות חבר הארגון. ככל שיהיה בראיות של הר״י כדי לשכנע בדיותן ומהימנותן לצורך הוכחת עצם תשלום דמי החבר, אזי די יהיה בכך כדי להוות ראיה טובה מספיק על מנת לבחון האם עמדה הר״י בדרישת השליש לצורך קביעת היציגות. לשון אחר, מקום שבו יתקבלו מסמכיה של הר״י כמהימנים ומצביעים על תשלום דמי חבר על ידי שליש מן הרופאים השכירים, אזי לא תהיה משמעות לכך שלא הוצגו טפסי ההצטרפות. לאור האמור, הר״י יכולה להוכיח יציגותה גם מבלי להציג טפסי הצטרפות, אלא באמצעות הוכחת תשלום דמי חבר.
אשר לשאלה האם הרשימות שהציגה הר״י מהוות רשומה מוסדית רלוונטית לצורך הוכחת יציגות במועד ההכרזה, נפסק כי הר״י כארגון עובדים, המעניק שירות לציבור הרופאים הינה מוסד לצורך פקודת הראיות, וכי מדובר ברשומה מוסדית לצורך פקודת הראיות; אף אם לא היה נקבע שמדובר ברשומה מוסדית, נמצא כי מדובר בתיעוד המשקף נאמנה, נכון למועד ההכרזה, מצב נתון בקשר עם הרופאים החברים (ושאינם חברים) במועד בו הודפסו הרשימות. מדובר ברשומה מוסדית הרלוונטית לצורך הוכחת יציגות במועד ההכרזה, כאשר לא הופרכה מהימנותה כך שאין לראותה כראיה לאמיתות תוכנה. זאת, אף חרף גריעת עשרה רופאים בדיעבד. עוד נקבע כי יש לגרוע עשרה רופאים נוספים שלא שילמו דמי חבר בטווח של ארבעה חודשים ממועד ההכרזה, אף על פי שהשלימו את דמי החבר ברבות הזמן גם עבור חודש מועד ההכרזה, מאחר שלא עשו כן לפי תנאי התקנון, ומשכך לא ניתן לראותם כחברים; אמנם אין ברשומה המוסדית משום אינדיקציה האם בוצע תשלום באופן סדיר לתקופה משמעותית, ללא התייחסות לרצף התשלומים, אלא שמדובר בדרך הוכחה התואמת את תקנונה של הר״י כנדרש בפסיקה, אשר כן יש בה הוכחה במידה סבירה של מחויבות ורצון בחברות בארגון, נוכח המידע אודות מועד ההצטרפות לראשונה ומועד התשלום האחרון; בנוסף, אף כי מסמכי הרשומה הופקו ביום 11.2.18 ולא במועד ההכרזה 8.2.18, אין בכך כדי לשנות ממהימנותה של הרשומה המוסדית והרלוונטיות שבה לצורך הוכחת היציגות.
לאור כל האמור, לא הופרכה מהימנותה של הרשומה המוסדית שהוצגה. מדובר בראיה רלוונטית לצורך הוכחת היציגות במועד ההכרזה. אשר לשאלה האם יש ברשומה הוכחה כי הר״י עמדה בדרישת השליש לצורך הכרזת היציגות במועד ההכרזה, נקבע כי ניתן ללמוד על יציגותה של הר״י מן הראיות שהוצגו בחלוקה על פי אופן ביצוע תשלום דמי חבר (באמצעות מכבי, באמצעות מעסיק אחר או במישרין להר״י), ונפסק כי עלה בידי הר״י להוכיח יציגותה במכבי, לאחר שנמצא כי 356 רופאים מבין הרופאים השכירים במכבי שילמו להר״י דמי חבר והיו חברים בה במועד הכרזת היציגות. זאת, שכן יחידת המיקוח מונה 1008 רופאים שכירים במכבי, כך שהר״י הוכיחה עמידה בדרישת השליש. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [עבודה] |
|
| ס"ק (תל אביב-יפו) 5163-11-20 הסתדרות העובדים הכללית החדשה- מרחב חולון בת ים אזור נ' רשת קהילה ופנאי (עבודה; אופירה דגן טוכמכר, נ.צ.: א' הרצוג, א' אליגון; 10/06/21) - 16 ע' |
| עו"ד: צ. שפר, י. מטלס, מ. פאר |
ביה"ד פסק כי עובדות המשיבה, אשר לגביהן התמלאו התנאים לתשלום תוספת מאמץ, זכאיות לשכרן הרגיל לפי תעריפי המשיבה, בצירוף תוספת המאמץ בשיעור ששולמה בשנים 2017-2019. ככל ששולם לעובדות המשיבה בחסר, המשיבה תשלים את שכרן בהתאם; עוד נפסק כי מדריכי החוגים במשיבה זכאים לשכר עבודה עבור עבודה בקייטנות הקיץ 2020, הזהה לשכר עבודה במהלך הרגיל של השנה.
עבודה – הסכם קיבוצי – זכות מכוח הסכם קיבוצי
עבודה – הסכם קיבוצי – פירושו
עבודה – נוהג – הוכחתו
עבודה – שכר עבודה – תוספת
עבודה – תנאי עבודה – שינויים
.
הרשת המשיבה הינה עמותה רשומה המנוהלת ללא כוונת רווח אשר הוקמה במטרה להעניק שירותי קהילה ופנאי לתושבי העיר חולון. המבקשת היא ארגון העובדים היציג של עובדי הרשת. על מערכת היחסים בין הצדדים חל הסכם קיבוצי. במסגרת הבקשה התבקש ביה"ד ליתן סעד הצהרתי לפיו עובדי הרשת שעבדו בחודשי קיץ שנת 2020 יהיו זכאים לתוספת מאמץ בתנאים ובתעריפים הנהוגים ברשת בשנים 2017-2019; סעד הצהרתי לפיו מדריכי החוגים ברשת זכאים לשכר עבודה עבור עבודה בקייטנות הקיץ זהה לשכר עבודה במהלך הרגיל של השנה, כפי שהיה בשנים עברו.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת א' דגן-טוכמכר ונציגי הציבור א' הרצוג, א' אליגון) קיבל את הבקשה בחלקה ופסק כי:
אשר לתוספת מאמץ, המבקשת לא הצביעה על הוראה נורמטיבית בהסכם הקיבוצי עליה ניתן לבסס את זכאות עובדות הרשת לתוספת; אשר למישור ההתנהגותי, מהראיות עולה שבשנים 2017-2019 שולמה לעובדים "תוספת מאמץ" המהווה תשלום המותנה "בעבודה ללא היעדרות במשך ימי הפעילות" של קייטנות הקיץ. תוספת זו שולמה בסכומים יומיים קבועים. לפיכך, עלה בידי המבקשת להוכיח התנהגות במשך תקופה ארוכה היוצרת תנאי מכללא או נוהג מחייב הנקלט לחוזה העבודה של הצדדים. במצב זה, לרשת אין אפשרות לבטל באופן חד צדדי הוראה זו בלא להביא את החוזה עצמו לסיום; לא הוכחה הסכמה של המבקשת לאי תשלום תוספת המאמץ, כך שלמעשה הרשת פעלה באופן חד צדדי בעניין זה. טענת הרשת לפיה הואיל ואין מדובר באקט הפוגע בזכויות העובדים אזי הסכמת הועד אינה נדרשת, נדחתה. תוספת המאמץ מהווה תנאי מכללא בתנאי העסקה של העובדים. עסקינן בנושא הנוגע ישירות לתנאי העבודה ואף עומד בליבת הנושאים שלגביהם חייב המעסיק לנהל משא ומתן. לא הוכח כי מדובר בשינוי שאינו משפיע על התמורה הכספית לה זכאים העובדים, כך שלא התייתר הצורך בהסכמה לשינוי בתנאים.
ביה"ד ציין כי לא הובררה די הצורך משמעות קביעת התעריפים במתווה משרד החינוך ולא הוכח שתשלום לעובדים בהתאם לתעריף המתווה נכפה על המבקשת והוכתב לה כתנאי לקבלת תקצוב; אף אילו היה מוכח כי מדובר בשינוי חיצוני שנכפה על הצדדים כתנאי לקבלת התקצוב, הרי שזה מחייב את הצדדים למערכת היחסים הקיבוצית לנהל משא ומתן קיבוצי לצורך הגעה להסדר קיבוצי מוסכם, וזאת בתום לב ותוך התחשבות הדדית במצב הבלתי צפוי והשלכותיו על הרשת; מכל מקום, הגם שאין חולק שמגפת הקורונה חייבה מתן פתרונות "תוך כדי תנועה" ובסד זמנים, אין לומר כי הפעלת מתווה משרד החינוך מאפשר לרשת להפחית באופן חד צדדי את תשלום תוספת המאמץ.
לאור האמור, משלא עלה בידי הרשת להגיע להסכמות עם נציגות העובדים באשר לתוספת המאמץ, הרשת לא הייתה רשאית להפחית באורח חד-צדדי את התוספת, שהיא תנאי מתנאי עבודתם והפחתת התוספת נעשתה שלא כדין. אלא שאין לומר כי משמעות מתן סעד של אכיפה וחיובה של הרשת בתשלום תוספת המאמץ, בדומה לשיעורה בשנים קודמות, משמעם שעל הרשת לשלם את תוספת המאמץ, בנוסף לתשלומים ששולמו לעובדות לפי התעריף הנקוב במתווה משרד החינוך, באופן גורף. על אף שלא הוברר עד תום האם נכפה על המבקשת לשלם לעובדות שכר, בהתאם לתעריף הנקוב במתווה, כתנאי לקבלת תקצוב, מדובר בשינוי חיצוני בעל ערך כלכלי שאינו פרי הסכמות הצדדים. חיוב הרשת בתשלום זה באופן גורף יחד עם תשלום שכר בהתאם לתעריף שנקבע במתווה איננו סביר, ויש לקבוע כי לא ניתן לחייב את הרשת בתשלומים בנוסף לאלה שאליהם התחייבה בין אם מכוח הסכם קיבוצי, נוהג או תנאי מכללא. משכך עובדות הרשת, שלגביהן התמלאו התנאים לתשלום תוספת מאמץ, זכאיות לשכרן הרגיל לפי תעריפי הרשת, בצירוף תוספת מאמץ בשיעור ששולם בשנים 2017-2019. הרשת תשלים את שכרן בהתאם.
אשר לשכר מדריכי החוגים בקייטנות הקיץ, הוכח שמדריכי החוגים הוסיפו לעבוד בחודשי הקיץ ללא הפחתה בשכר ביחס לשכר ששולם ביתר חודשי השנה, ומשעסקינן במערכת יחסים קיבוצית, לא ניתן לבצע שינוי בשכר, המהווה שינוי בתנאי העבודה, באופן חד צדדי. הרשת לא הצביעה על טעמים מבוססים המבחינים בין קביעת השכר ושיעורו במהלך השנה ובחודשי הקיץ, אשר יש בהם כדי להצביע על תנאי העסקה מובחנים ושונים בחודשים אלה. הסכמת המבקשת להפחתה בשכר לא ניתנה. משכך, מדריכי החוגים ברשת זכאים לשכר עבודה עבור עבודה בקייטנות הקיץ 2020, הזהה לשכר עבודה במהלך הרגיל של השנה. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 23 [משפחה] |
|
| תלה"מ (תל אביב-יפו) 36965-04-20 פלונית נ' פלוני (משפחה; ארז שני; 08/06/21) - 21 ע' |
| עו"ד: רפי שדמי, עדי רוזנבלום, עיינה אונגר-לטין |
השיפוצים, המגורים הארוכים, עירוב ירושות בחשבונות בנק משותפים, רוח הצוואות ההדדיות, השיתוף הכולל ובעיקר אי האמירה המפורשת של התובעת לנתבע, כהודאתה – "דע כי אינך שותף" (בהתאם לפסיקת ביהמ"ש המחוזי מהעת האחרונה) – די בהם לקבוע כי עסקינן לעניין דירת המגורים בנכס משותף.
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – שיתוף בנכסים
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – נכס חיצוני
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – זכויות סוציאליות
.
תביעות רכושיות הדדיות בין בני זוג לשעבר שחיו יחדיו כ-38 שנים. האשה תכונה "התובעת" והאיש "הנתבע". עיקר המחלוקת: האם דירת המגורים שנתקבלה לבעלות התובעת טרם הכירו הצדדים, הרשומה ע"ש התובעת, ואשר בה התגוררו הצדדים כ-35 שנים, משותפת; האם סך כספי של כ- 300,000 ₪ הוא סך משותף שמא פרי ירושה של התובעת שאינה עומדת לחלוקה; מה מועד חלוקת זכויות פנסיוניות.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
דירה המגורים: מפרשות "יעקובי" ו"קנובלר", כמו גם מהלכות אחרות, למדנו כי דירת מגורים, גם כזו שבאה לידי בן זוג טרם הנישואין, היא גולת הכותרת של השיתוף. עוד נפסק כי די בדבר מה נוסף על-מנת שנכס חיצוני שהוא דירת מגורים יהפוך לנכס משותף.
במקרה דנא אין חולק על העובדת הבאות: 38 שנות חיים משותפים מתוכן 35 שנים בדירה המדוברת; קיום חיים הרמוניים, חשבונות משותפים, פרי בטן, גם הזרמת פירות ירושת התובע וכל שכרו לקופה המשותפת; סבירות קיומה של הסתמכות מצד הנתבע, לפיה אין הוא צריך לדאוג לדירת מגורים הרשומה במשותף, לאור משך חיי הנישואין וטיבם; עריכת שלושה שיפוצים שונים בדירה שאינם שיפוצים של מה בכך אשר לעמדת ביהמ"ש יש בהם יותר מאשר להיות בבחינת דבר מה הדרוש לשם קביעת שיתוף בנכס חיצוני.
אלא שנדמה שעד שלא יגיד ביהמ"ש העליון אחרת (אם יגיד), אזי ההלכה האחרונה שעמנו היא עמ"ש (ת"א) 29298-05-20 ש. כ. נ' נ. כ., אשר ניתנה ברוב דעות ביום 26.04.2021. מדובר בהלכה רחבה שיש בה סקירת הפסיקה והספרות, אך למעשה היא קובעת במפורש נטל הוכחה או נטל להודיע מראש על זה החפץ באי שיתוף בנכס חיצוני (גם לא בנכסי מגורים) להודיע כי אין רצונו בשיתוף, בבחינת כמעט ראיית השיתוף בנכסים חיצוניים כמעין ברירת המחדל, ואין די למחזיק בנכס חיצוני בנפרד כדי להימנע מן השיתוף. במקרה שלנו אין עורר גם מפי התובעת בחקירתה, כי הודעה כזו לא ניתנה. התובעת אישרה בעדותה כי סוגיית הבעלות בדירה לא עלתה בין הצדדים לדיון. גם על-פי דעת המיעוט של כבוד השופטת ע. רביד, עדיין היה הנתבע זוכה בדין לעניין הדירה, ועל זו להיחשב כמשותפת.
אמור מעתה כי השיפוצים, המגורים הארוכים, עירוב ירושות בחשבונות בנק משותפים, רוח הצוואות ההדדיות, השיתוף הכולל ובעיקר אי האמירה המפורשת של התובעת לנתבע, כהודאתה – "דע כי אינך שותף" – די בהם לקבוע כי עסקינן לעניין דירת המגורים בנכס משותף.
סך 300,000 ₪: ביהמ"ש שוכנע כי התובעת קיבלה ירושה בסכום שיש בו אולי גם יותר מ- 300,000 ₪ ואולם הדין קובע כי: א. כספי ירושה או מתנה אשר עורבבו בנכסי הצדדים, למשל על דרך הזרמתם לחשבון משותף, משותפים הם; ב. כסף המצוי בחיסכון ביטוחי או אחר נחשב כמשותף, אלא אם הוכח אחרת, יהא רישומו כאשר יהא. לפיכך, משהועברו הכספים לחיסכון ביטוחי דרך חשבון משותף צריכה התובעת להוכיח כי הכספים לא נטמעו בקופה המשותפת וכי הסך שנחסך הוא דווקא מכספי הירושה וכי ניתן לאפיינו ככזה – כזאת לא עשתה. לא הוכח בכי הסך שב"הראל", מקורו דווקא רק בכספי הירושה, שכן סך זה הגיע מחשבון משותף והוכח כי דמי הירושה הוטמעו בחשבון המשותף (אם תרצה גם בבחינת מתנה שנתנה התובעת לנתבע בשווי מחצית ירושתה). לפיכך נקבע כי אין להחריג את סך ה- 300,000 ₪ מכלל האיזון ויש להביאם בחשבון.
מועד חלוקת כספי פנסיה: הנתבע ייצא לפנסיה בשנה זו ולטענתו, התובעת שכבר הגיעה לגיל פנסיה, מתכוונת להמשיך לעבוד. על כן לשיטתו, יש להמתין עם חלוקות זכויות פנסיוניות עד שתצא התובעת לפנסיה, אחרת ייווצר אי שוויון.
הכלל בפסיקה הוא שכספי פנסיה מחולקים במועד הראשון לגמילתם ואין חובה להוונם קודם לכן. לעניין אי זהות המועדים לפרישה בין בני זוג, נאמר בפסיקה כי עיכוב ביצוע חלוקת כספי פנסיה (לעניין תקבולים חודשיים) עד אשר יפרשו שני הצדדים אינו מקטין מהיקף החיוב להתחלק גם בכספים שתשלומם עוכב. בהקשר זה נפסק כי פנסיה מוקדמת הינה בבחינת זכות בת איזון ולא בגדר שכר עבודה. ויחד עם זאת נפסק כי לעיתים יישום מעשי של איזון כספי הפרישה המוקדמת, עלול להביא לחוסר שוויון בולט וקיצוני בין הצדדים. שכן, בן הזוג שממשיך לעבוד יקבל הן שכר מעבודתו והן מחצית תשלומי הפנסיה של בן הזוג. עיוות זה ניתן לפתרון במקרים המתאימים באמצעות שימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון באופן שנצא מנקודת מוצא רעיונית לפיה בן הזוג העובד היה מקבל במועד הקרע את תשלומי הפנסיה ולאחר חישוב הזכויות המגיעות לבן זוגו מפנסיה זו, יקוזזו הסכומים הללו מהסכום החודשי אותו אמור בן הזוג שפרש מעבודתו להעביר לידי בן זוגו (העובד). ברם, במקרה דנא, פער זמני הפרישה בין הצדדים אינו משמעותי (ביהמ"ש בספק אם התובעת תוכל להמשיך לעבוד ובאיזה היקף משרה) ולא נוצר פער קריטי דיו על-מנת לעשות שימוש בסעיף 8(2) לחוק. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [משפחה] [נזיקין] [חוזים] |
|
| תמ"ש (תל אביב-יפו) 65418-11-19 ג. ג נ' ר. ג (משפחה; ארז שני; 24/05/21) - 50 ע' |
| עו"ד: יעקב סידי, דניאל קופמן, שלום כהן, מור זיידן |
אם שהעלילה עלילות שווא על האב ואביו, בהם טענות חמורות כי הסב פוגע מינית בנכדתו מבלי שהיה לכך כל ביסוס עובדתי חויבה בפיצוי בסך 40,000 ₪ לאב ולסב (כל אחד) ובהוצ' משפט בסך 50,000 ₪. נפסק כי אין עניינו בחוק איסור לשון הרע. אולם מתקיימת בענייננו עוולת הפרת חובה חקוקה, עוולת הנגישה עוולת הרשלנות והפרת החוזה המשפחתי.
משפחה – תביעה נזיקית – בגין עלילת שווא
נזיקין – עוולות – נגישה
נזיקין – עוולות – לשון הרע
נזיקין – עוולות – הפרת חובה חקוקה
נזיקין – עוולות – רשלנות
חוזים – הפרה – קיומה
.
תביעה על סך 550,000 ₪, שהגיש אב גרוש ואביו, כנגד האם, ה"שעונה" על חוק איסור לשון הרע ועוולות הנגישה, הרשלנות והפרת חובה חקוקה שבפקודת הנזיקין. רקע: להורים בן ובת תאומים. האם התלוננה בפני גורמים שונים על כך שהאב ניסה לדרוס אותה, על אלימות אחות האב, המטפלת ועל פגיעה מינית של הסב בילדה. תלונות אלו הובילו לחקירה בסיומה נסגר התיק כנגד הסב בשל חוסר אשמה. ליבת המחלוקת המהותית היא, בשאלה האם הנתבעת פעלה על-מנת לפגוע בתובעים (או באב ובדרך בבני ביתו) ולשם כך אף עסקה בהעצמת דברים של מה בכך ונתנה אמון גובר במה שאדם סביר לא היה מעצים, שמא לא פעלה האם אלא להגנת ילדיה.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה בחלקה מהטעמים הבאים:
ביהמ"ש פותח במתח שבין הרצון לעודד את הציבור לדווח בכל מקרה חשש לפגיעה באדם בכלל ובחסרי ישע בפרט, אל מול הרצון לחסום עלילות שווא ותלונות שווא. באותו מתח גובר האינטרס של דיווח וביטחונו של אדם על אינטרס מניעת העלילה, שאם תוכח, תרופה לה תימצא במסגרת אחרת.
ברור לכולנו כי ילדים בני כשלוש שנים, גם ללא קושי שפתי, לא תמיד כל שהם אומרים הוא תיאור נאמן למציאות. ברור לנו גם כי חסרי ישע כאלה, קל לפגוע בהם מחד, אך גם לשתול בפיהם דברים שלא אירעו במציאות, ואפילו דברים שאין הם מבינים כלל.
במקרה דנא ביהמ"ש שוכנע כי האם הטמיעה בילדיה לא רק גרסה ולפיה סבם סוטה מין, אלא עסקינן במעין גרסה מתפתחת ומוכוונת על-ידי האם המהווה רקמה עלילתית סבוכה בלא כל בסיס עובדתי.
בית הנתבעת היה ערוך כל העת להקלטת הילדים וביהמ"ש סבור כי "הוסבר" להם כי רצוי ויספרו זוועות על הסב. הנתבעת, שמה בפי ילדיה לגבי הסב את הכינוי "סבא פופו" שמשמעותו "סבא איבר מין" , על-מנת להתאים שפע הקלטות שבוצעו, לאמירה "סבא נוגע לי בפופו"; משמיעת הקלטות עולה כי האם, פשיטא, מדובבת את ילדיה שוב ושוב לצורך קבלת "מידע", שאיש (למעט האם) לא מצא ראיות שהוא נכון (נערכו 2 חקירות ילדים, התיקים נסגרו באין אשמה). התלונות והטענות שהוטחו בסב, באמצעות משטרת ישראל, על פגיעות מיניות שביצע שעה שכלל לא נכח במקום בו התעלל כביכול, רק מעידות על התנהלות הנתבעת.
הטוען לפגיעה מינית, כשמטרתו להביא בצורה לא מוצדקת לניתוק קשר בין הורה לקטין, יודע היטב כי טענה כזו תגרום לביהמ"ש, עד לבירור משטרתי ו/או נוסף, להפסיק את זמני השהות. בכך ניתן אישור חלקי לנתק בקשר ואם לימים תופרך הטענה, לא בנקל יחודש הקשר.
הדין מעודד דלתיים פתוחות ובירור כנה של תלונות במשטרת ישראל, ובעיות המועלות בפני שירותי הרווחה, אך אין הוא מעודד הגשת מידע שסביר שאינו נכון, אף עירוב גורמים חיצוניים רבי כוח על-מנת לגרום לביהמ"ש או לשירותי הרווחה לפעול כפי רצון המעליל.
אין עניינו בחוק איסור לשון הרע. אמנם ביהמ"ש שוכנע כי אין לנתבעת הגנת "אמת דיברתי" ואולם, פרסום במובנו הרגיל שנועד לפגוע ולהשפיל, במובנו הרחב – לא היה. שעה שהתלונות היו למשטרה, לרווחה ובפני ביהמ"ש.
הגשת תלונות שווא אינה צריכה דרך כלל להיות מטופלת במישור איסור לשון הרע. מדובר במעשה חמור יותר המאיים לא רק על שמו של אדם אלא גם על חירותו, יחסיו עם יוצאי חלציו ועוד.
נותרנו עם שלוש עילות שיכולות להצדיק את התובענה. הפסיקה הכירה בתופעת ההסתה כמקימה עילת תביעה נזיקית, הבאה תחת עוולת הפרת חובה חקוקה, במקרים בהם הופרו החלטות שיפוטיות להסדרי ראיה או לנקיטת אמצעים טיפוליים לצורך קיום הקשר עם ההורה המנוכר. מכאן כי יש לראות בנתבעת מי שהפרה חובה חקוקה.
כן מתאימה לענייננו עוולת הנגישה. מעשי הנתבעת, בניסיון לייחס לסב עבירה פלילית גם לאחר שלא נמצא לדבר בסיס והעניין הסתיים בחוסר אשמה, תוך ניסיון לייחס לסב מעשים שיש לו לגביהם טענת אליבי – אלו כבר נכנסים לתחום עוולת הנגישה.
בנוסף, התנהלות הנתבעת באה בגדר עוולת הרשלנות המעוגנת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין. לא רק שאדם סביר ונבון לא היה נוהג כפי שנהגה הנתבעת, לרבות שתילת גרסה בפי קטינים – גרסה ההולכת ונעשית קשה יותר ויותר מפעם לפעם, אלא שאפילו אדם הגון לא היה נוהג כך. מדיניות משפטית ראויה מבקשת להתנער מכל ניסיון לאמירות כוזבות ובוודאי פעולה של ממש לבידוי ראיות, או שיבוש הליכי חקירה ומשפט, קל וחומר שקטני קטינים הופכים חומר ביד היוצר.
יתירה מכך, העללת עלילות שווא על-מנת לגרום או להשיג ניכור הורי, או "סתם" נתק בקשר אינה רק עוולה נזיקית, יש בה משום הצדק לתובענה חוזית גם על-פי חוק החוזים (תרופות) בשל הפרת חוזה – הפרת החוזה המשפחתי.
אין מדובר ברשלנות סתם, גם לא בפזיזות אגב "עצימת עין" לתוצאה. מדובר בכוונה רעה כפשוטה.
שאלת הפיצוי: שיעור הפיצוי, באין נזק ספציפי, עניין הוא לאומדנא של ביהמ"ש השוקל את חומרת הדברים, הן את הנזק הרגשי והנפשי העשוי להיגרם או שנגרם, גם את הדרך שבה ניהלה הנתבעת את דרכיה. אמנם לניכור הורי לא הגענו ואין לפסוק פיצוי, כאילו צלחה מלאכת הנתבעת כדי פגיעה בקשר, יכול וזו לא כוונתה. ואולם, הסיכון לפגיעה בקשר קיים והבעה של הטחת אשם כוזב באלימות מינית גם הוא קיים. בסופו של יום נקבע כי הנתבעת תפצה כל אחד תובע בסך 40,000 ₪ (80,000 ₪ בסך הכל). וכן תישא בהוצאות התובעים בסך 50,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [משפחה] [ירושה] |
|
| תמ"ש (חיפה) 15788-01-15 פלונים נ' פלונית (משפחה; שושנה ברגר; 11/04/21) - 17 ע' |
| עו"ד: שושנה ברוידה, ג'קלין סוויד כרכבי |
מי זכאי לכספים שהוחזקו בחשבונות הבנק על שם המנוח? האם הידוע בציבור, אשר צורפה לחשבונות כבעלים, ולטענתה היא זכאית למחצית מהכספים שכן השיתוף נעשה כשיתוף קנייני מלא, או שמא אלו ילדי המנוח, יורשיו החוקיים על פי צוואתו?
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – חשבון בנק משותף
ירושה – עיזבון – נכסי העיזבון
משפחה – ידועים בציבור – יחסי ממון
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – חזקת השיתוף
.
המנוח נפטר בגיל 83. הוא הותיר שני ילדים וידועה בציבור (פלונית). בהליכים קודמים הורה ביהמ"ש על קיום צוואת המנוח בה ציווה את רכושו לילדיו. המחלוקת: מי זכאי לכספים שהוחזקו בחשבונות הבנק על שם המנוח? האם זוהי פלונית, אשר צורפה לחשבונות כבעלים, ולטענתה היא זכאית למחצית מהכספים שכן השיתוף נעשה כשיתוף קנייני מלא, או שמא אלו הילדים, יורשיו החוקיים של המנוח על פי צוואתו.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את תביעת הילדים ודחה את תביעת פלונית מהטעמים הבאים:
כידוע, חזקה כי כספים המצויים בחשבון משותף שייכים לשני בעלי החשבון בחלקים שוים, אך חזקה זו ניתנת לסתירה. יתר על כן, הפסיקה מבחינה בין מצב בו חשבון נפתח מלכתחילה בשותפות, שאז חלה החזקה, ובין מצב בו מצרף פלוני שותף לחשבונו שלו. במקרה האחרון, כדי להוכיח שיתוף בחשבון דרושה הוכחה קונקלוסיבית בדבר גמירות דעתו של פלוני להקנות לשותפו מחצית מן הכספים במתנה. שכן מדובר בהקניית נכס שלא בתמורה, כאמור בחוק המתנה. בכגון דא, על גמירות הדעת להשתקף באופן ברור מחומר הראיות. עוד נפסק כי גם במקרה בו נפתח חשבון הבנק שלא מטעמי נוחות, אין להלום את הטענה כי מכך נובע ישירות שמדובר בשותפות קניינית מלאה, שכן על פי הדין קם צורך בבחינת השותפות ובחינת גמירות הדעת הנדרשת להקניית מתנה.
במקרה דנא הוכח מהתשתית הראייתית, לרבות מהליכים קודמים, כי המנוח סבר כי הכספים בחשבונות הם שלו באופן בלעדי, לא התכוון מעולם לשתף את פלונית במחצית הכספים ולא התכוון מעולם להעניק לפלונית במתנה מחצית זו. מדובר בחשבונות שנפתחו לפני כ-30 שנה על שמו של המנוח בלבד. פלונית צורפה אליהם לאחר כ-15 שנים. הכספים שהיו בחשבון מקורם בכספי המנוח בלבד. לא הוכח כי פלונית הפקידה כספים לחשבונות. לא הוצגו ראיות חיצוניות ומפורשות בדבר גמירות דעתו של המנוח, ולא הובאה כל ראיה משכנעת מצד פלונית לפיה המנוח הביע רצון מפורש, כי היא תקבל את הכספים בחשבונות הבנק במתנה. נהפוך הוא. נוכח ההליכים המשפטיים שהתנהלו בפני מותב זה, בין המנוח ופלונית עוד בחיי המנוח, ניתנה לביהמ"ש ההזדמנות להתרשם מהמנוח באופן בלתי אמצעי, עוד בחייו. ולעניין זה קיימים מספר לא מבוטל של אינדיקציות המלמדות כי עוד בחייו היה קיים חשש כבד לרצונה של פלונית להשתלט על רכושו של המנוח. בהקשר זה צוין בין היתר כי המנוח הגיש נגד פלונית תביעת פינוי וכן בקשה לצו הגנה בטענה כי חנקה אותו ותקפה אותו עם גרזן. זאת ועוד, המנוח ציין בצוואתו, ברחל בתך הקטנה, תוך הפנייה לחשבונות הספציפיים, כי אלו יעברו לילדיו. בנסיבות אלו נסתרה החזקה לפיה הכספים המצויים בחשבונות המשותפים שייכים לשני בעלי החשבון, ואין בסיס לקבוע כי בעת הצירוף התקיימה גמירות דעת להענקת מתנה ולשותפות קניינית מלאה בחשבונות. מכאן כי הכספים בחשבונות הבנק הם כספי המנוח בלבד. (נוכח מסקנה זו אין כל רלבנטיות לטענה בדבר סעיף ההיוותרות בחיים).
לפיכך, תביעת התובעים מתקבלת במלואה. נפסק כי הכספים בחשבונות הבנק הם חלק מעיזבונו של המנוח וחלות עליהם הוראות הצוואה. ביהמ"ש מורה לפלונית להחזיר לתובעים, את מלוא הכספים שנמשכו מהחשבונות, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה.
תביעת פלונית: בתביעתה, טענה פלונית בנוסף לטענה כי המנוח הקנה לה את הכספים בחשבונותיו במתנה, כי לאור העובדה שהצדדים היו ידועים בציבור, הרי שכל שצבר מי מהצדדים במהלך שנות חיו המשותפות הינו משותף לשני הצדדים בחלקים שווים. ביהמ"ש סוקר את הדין החל על החלת חזקת השיתוף על ידועים בציבור וקובע כי לאין להחיל בעניינם של המנוח ופלונית את חזקת השיתוף. כידוע, תנאי הכרחי לקיומה של חזקת השיתוף הינו אורח חיים תקין. בענייננו, התנאי לא התקיים. תקופת יחסי המנוח ופלונית הייתה בלתי יציבה, ומרובה בקונפליקטים רבים וקשיים למן תחילתה ועד לסיומה. בנסיבות אלו, בהעדר התנאי הבסיסי של אורח חיים תקין, לא ניתן להחיל את חזקת השיתוף בעניינם של המנוח ופלונית. לא רק זאת, אלא אף זאת, שפלונית לא הציגה אינדיקציות המלמדות על שיתוף רכושי ומחויבות כלכלית הדדית, אם כי אינדיקציות להיעדר שיתוף כלכלי נמצאו למכביר. בין היתר צוין כי המנוח ופלונית לא רכשו רכוש משותף כלשהו במהלך החיים המשותפים. כן לא נמצא ביתר טענות פלונית כמקימות לה זכויות ברכוש המנוח. לפיכך, ביהמ"ש דוחה את תביעת פלונית. |
| חזרה למעלה |
|
|