| עליון |
| 1 [דיון אזרחי] [בתי-משפט] |
 |
| רע"א 2071-21 חצרי אלף בית דוד המלך בע"מ נ' אזורים בנין (1965) בע"מ (עליון; ע' גרוסקופף; 13/07/21) - 15 ע' |
| עו"ד: רם ז'אן, דנה בטאט, רן פרידמן, יונתן דה שליט |
ביהמ"ש העליון מצא להתערב באופן חלקי בצו עשה זמני שניתן בביהמ"ש המחוזי אשר הינו סעד זהה למעשה לסעד העיקרי העומד במוקד תביעת המשיבה.
 דיון אזרחי – סעדים זמניים – צו עשה זמני
בתי-משפט – סעדים זמניים – שיקולים בהענקתם
דיון אזרחי – סעדים זמניים – שיקולים בהענקתם
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי, במסגרתה התקבלה באופן חלקי בקשת המשיבה למתן סעד זמני. רקע: הצדדים שותפים בפרוייקט הכולל שני בניינים של דירות יוקרה בירושלים. בניית הפרוייקט הושלמה ב-2011. עד לפתיחת ההליך נשוא ענייננו נותרו 28 דירות אשר עודן מוצעות למכירה. המשיבה הגישה תביעה לביהמ"ש המחוזי במסגרתה נתבקשו סעדים שיאפשרו את מכירת כל מלאי הדירות הריקות בפרויקט בקצב שלא יפחת מ-10 דירות בשנה (יעד אותו הציבו הצדדים בהליכים קודמים בינהם), ובתוך כך להורות על עדכון מחירי המכירה של הדירות (הורדת מחיר, בניגוד לעמדת המבקשים) באופן שיאפשר עמידה בקצב מכירה זה. בבקשה לסעד זמני התבקש ביהמ"ש ליתן צו זמני המורה כי המשיבה לבדה תנהל את הפרויקט ותפעל בהתאם לשיקול דעתה על מנת להביא למכירת הדירות הנותרות, תוך הצבת יעד מכירות של 10 דירות לפחות בשנה. לחילופין, נתבקש ביהמ"ש למנות שמאי מקרקעין אשר ישום את שווין של הדירות הנותרות ויקבע מחירון חדש ומחייב למכירתן, באופן שיאפשר עמידה ביעד המכירות. ביהמ"ש קמא קיבל את הבקשה בחלקה, וקבע כי מחירון הדירות יעודכן בהתאם למחירים שנקבעו בחוו"ד וירניק השנייה בתוספת של 7.5% (מדובר בהפחתת מחיר). בנוסף, בהסכמת הצדדים, מינה ביהמ"ש את רו"ח בלומנטל להכריע בכל המחלוקות שיתעוררו בין הצדדים ביחס לעבודות השיפוץ והוצאות השיווק הנדרשות לקידום מכירת הדירות הנותרות. טענתם העיקרית היא כי הסעד שנתן ביהמ"ש קמא במסגרת החלטתו הוא סעד זמני קיצוני וקבוע, המהווה את הסעד הסופי המבוקש בתובענה, ומשכך מייתר למעשה את הצורך לדון בה. הבקשה נדונה כערעור.
.
ביהמ"ש העליון (השופט ע' גרוסקופף) קיבל את הערעור בחלקו מהטעמים הבאים:
ככלל, ערכאת הערעור לא נוטה להתערב בשיקול הדעת הרחב המוקנה לערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, וזאת למעט במקרים חריגים. במקרה דנן קמה הצדקה להתערבות מסוימת בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
על דרך הכלל, סעד זמני נועד להבטיח כי מצב הדברים הקיים בעת הגשת התובענה יישאר בעינו עד למתן פסק דין סופי, ולמנוע מהנתבע לנצל לרעה את תקופת הביניים שעד למתן פסק הדין באופן שיעמיד את התובע בפני שוקת שבורה ככל שתתקבל תביעתו. ואכן, ברובם המוחלט של המקרים אופיים של הסעדים הזמניים הניתנים על ידי בתי המשפט השונים הוא מניעתי, מתוך מטרה להבטיח מחד את שימור המצב הקיים ואת יכולתו של התובע לממש את זכויותיו בתום ההליך, ומאידך להימנע מפגיעה קשה מדי בזכויות הנתבע בטרם התבררה התביעה גופה.
עם זאת, במקרים מסוימים אין די בסעד מניעתי על מנת להגן על זכויות התובע עד להכרעה בתביעה. משכך, לביהמ"ש הדן בבקשה לסעד זמני נתונה הסמכות לתת גם סעדים זמניים המשנים את המצב הקיים, כדוגמת צו עשה זמני. ואולם, בשל הפגיעה הפוטנציאלית בזכויות הנתבע הכרוכה לרוב במתן סעד זמני מעין זה, הלכה היא כי על ביהמ"ש לנקוט משנה זהירות בטרם יורה עליו. כך, נקבע כי סעד זמני המביא לשינוי במצב הדברים הקיים עוד בטרם ניתנה הכרעה סופית בתובענה, ראוי שיינתן רק במקרים חריגים בהם נוכח ביהמ"ש כי התערבותו חיונית כדי למנוע תוצאה קשה ביותר, וכי לולא התערבותו צפוי להיגרם למבקש הסעד הזמני נזק משמעותי אשר אינו ניתן לתיקון באמצעות פיצוי כספי. הלכה זו חלה ביתר שאת מקום בו הסעד הזמני המבוקש חופף לסעד העיקרי שנדרש בתביעה.
במקרה דנא העניק ביהמ"ש קמא למשיבה סעד זמני המורה על התאמת מחירי כל הדירות הנותרות למחירון שנקבע בחוו"ד וירניק השנייה (בתוספת של 7.5% למחיר כל דירה), באופן שמאפשר הפחתה משמעותית של כ-27 מיליון ש"ח במחירי הדירות עליהם הסכימו הצדדים במסגרת ההליכים הקודמים (ואשר בהיעדר הסכמה לא שונו מאז). זאת, במטרה לקדם את מכירת הדירות הנותרות בפרויקט. הווה אומר, מדובר למעשה בצו עשה זמני אשר משנה את מצב הדברים הקיים במועד הגשת התביעה. יתרה מכך, סעד זה זהה למעשה לסעד העיקרי העומד במוקד תביעת המשיבה, אשר כל מטרתה לאפשר את הורדת מחירי הדירות הנותרות (בניגוד לעמדת המבקשים), כך שניתן יהיה למכור אותן באופן מידי ובהתאם ליעד המכירה. משכך, הרי שיש לבחון האם עניין לנו באותם מקרים חריגים המצדיקים מתן סעד מעין זה. זאת יש לעשות על רקע מאזן הנוחות וסיכויי התביעה, בהתאם למבחנים המקובלים למתן סעד זמני.
מבחינת מאזן הנוחות, קיים קושי לא מבוטל במתן סעד זמני מהסוג המבוקש. הטעם לכך הוא שהנזקים העיקריים הצפויים להיגרם למשיבה כתוצאה מדחיית בקשתה לסעד זמני, אף לשיטתה היא, הם ירידת ערכן של הדירות הנותרות בשל התיישנותן והתבלותן, והגדלת חובם של המבקשים כלפי המשיבה בגין נשיאתה בהוצאות האחזקה של הדירות הנותרות. אין חולק כי נזקים אלו הם נזקים כלכליים-מסחריים באופיים, אשר ניתנים לפיצוי כספי. ואין בכך להצדיק מתן סעד זמני המשנה בתכלית את המצב הקיים, וזהה בעיקרו לסעד הסופי המבוקש בתביעה.
מאידך, ככל שמדובר בסיכויי הערעור, ביהמ"ש שותף להתרשמותו של ביהמ"ש קמא כי סיכויי התביעה להתקבל טובים. על פניו נראה כי, כפי שסבר ביהמ"ש קמא, התנגדותם של המבקשים להפחתת מחירי הדירות הנותרות מתחת למחיר המוסכם איננה מבוססת על אדנים איתנים – ודוק, משלא נמצאו רוכשים לדירות אלו מזה למעלה מעשור, יש יסוד סביר להניח כי המחיר המוסכם (קרי, המחיר עובר להפחתתו לפי החלטת ביהמ"ש קמא) עולה על מחיר השוק. כך גם, לא מן הנמנע כי התנגדות זו של המבקשים פוגעת בזכויות המשיבה וגורמת לה נזקים כספיים משמעותיים. משכך, ביהמ"ש אינו פוסל את האפשרות כי לוּ בסופו של יום תוכרע התביעה לטובת המשיבה, הרי שאז הסעד שנתן ביהמ"ש קמא במסגרת הבקשה לסעד זמני יהווה סעד ראוי והולם לפתרון הסכסוך.
אכן, נראה כי בבסיסו של הסעד הזמני שנתן ביהמ"ש קמא עומד רצונו המובן לתת מזור למצב הבעייתי אליו נקלעו הצדדים, ולקדם לאלתר את מכירתן של הדירות הנותרות אשר עומדות ריקות מזה למעלה מעשור. ואולם, ביהמ"ש אינו סבור כי די בכך על מנת להצדיק מתן סעד זמני המשנה את מצב הדברים הקיים, כרוך בפגיעה לא מבוטלת בזכות הקניין של המבקשים, ומייתר למעשה את ההכרעה הנדרשת בתיק העיקרי.
חלף זאת, ביהמ"ש סבור כי האיזון הראוי במקרה דנן הוא בהגבלת ההיתר שניתן על ידי ביהמ"ש קמא, כך שלא יתייחס לכל הדירות הנותרות, אלא רק למקצתן. בדרך זו, מחד גיסא, לא תתקיים חפיפה בין הסעד הזמני לבין הסעד הסופי, ותוגבל הפגיעה האפשרית במבקשים; ומאידך גיסא, תינתן לתקופת ההליך תרופה מסוימת לקושי בו מצויים המשיבים, אשר נדרשים להוסיף ולשאת בעלויות מימון הפרויקט זמן ניכר לאחר סיומו.
לפיכך נפסק שחלף ההיתר למכור את כלל הדירות הנותרות במחיר המופחת שקבע ביהמ"ש קמא, ייקבע כי עד להכרעה סופית בתובענה תהיה המשיבה רשאית למכור רק 5 דירות במחיר המופחת בכל חצי שנה שתחלוף מהחודש בו ניתנה החלטת ביהמ"ש קמא (וזאת בהינתן יעד המכירות אותו הציבה המשיבה לתקופה של שנה), ואילו את יתרת הדירות תידרש למכור, כל עוד לא תינתן הכרעה על ידי ביהמ"ש קמא בהליך דנן, במחיר המוסכם. ההוצאות שנפסקו לחובת המבקשים בהחלטת ביהמ"ש קמא יבוטלו. לא נעשה צו להוצאות בהליך דנא. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| ע"פ 540-21 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; ד' ברק ארז, ג' קרא, ע' גרוסקופף; 13/07/21) - 9 ע' |
| עו"ד: אופיר טישלר, ארז בר צבי |
גזר דינו של ביהמ"ש המחוזי אכן אינו מניח את הדעת מבחינת אופן התייחסותו למכלול השיקולים כמצוות תיקון 113 לחוק העונשין. ברם בדיעבד, לאחר בחינת העונש שהוטל על המערער לגופו – 16 שנות מאסר בפועל לאדם בוגר שפגע מינית בשני אחים, שעמם היה לו קשר קרוב כידיד המשפחה, בעת שהיו קטינים וזאת לאורך מספר שנים – נמצא כי החסר האמור בהנמקה, אינו מצדיק כשלעצמו את קבלת הערעור וכי מדובר בתוצאה עונשית נכונה.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין בקטינים
עונשין – ענישה – עבירות מין תוך ניצול יחסים מיוחדים
דיון פלילי – גזר-דין – נימוקים
עונשין – ענישה – תיקון 113
עונשין – ענישה – שיקולי ענישה
.
ערעור על גז"ד. המערער הוא אדם בוגר שפגע מינית בשני אחים, שעמם היה לו קשר קרוב כידיד המשפחה, בעת שהיו קטינים (באחד, בין הגילים 18-14. בשני, בין הגילים 14-11) וזאת לאורך מספר שנים (מאות עבירות מין חמורות: מעשים מגונים ומעשי סדום). ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער 16 שנות מאסר בפועל ומאסר מותנה לתקופה של 10 חודשים. כן חויב המערער בתשלום פיצוי בסך של 200,000 שקלים לכל אחד מהמתלוננים.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופטת ד' ברק-ארז בהסכמת השופטים ג' קרא וע' גרוסקופף) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
גזר דינו של ביהמ"ש המחוזי אכן אינו מניח את הדעת מבחינת אופן התייחסותו למכלול השיקולים. אמנם אין מקום להארכת יתר במסגרת מתן גזר דינו של נאשם, אך נדרשת התייחסות ממשית למכלול השיקולים כמצוות תיקון 113 לחוק העונשין.
חרף האמור, אין מקום להתערבות בגזר דינו של ביהמ"ש המחוזי שהגיע לתוצאה עונשית נכונה. קרי, מלכתחילה טוב היה לו ההנמקה הייתה מפורטת יותר. בדיעבד, לאחר בחינת העונש שהוטל על המערער לגופו, נמצא כי החסר האמור בהנמקתו של ביהמ"ש המחוזי אינו מצדיק כשלעצמו את קבלת הערעור.
הוער בין היתר כי מידת הקיצור שנקט בה ביהמ"ש המחוזי לא אפיינה רק את תיאור הנסיבות שעמדו לנגד עיניו לקולא, אלא גם את הנסיבות שנשקלו על-ידו לחומרא. אף לגוף הדברים, לא נמצא כי ביהמ"ש המחוזי לא הביא בחשבון את מכלול השיקולים והנסיבות המשליכים על מידת העונש הראויה. אכן, הודאתו של המערער, החרטה שהביע והמוטיבציה שלו לקבל טיפול הן חשובות. יש גם ערך לעובדה שהודאתו חסכה את הצורך להעיד את המתלונן י', האח הצעיר. אולם ביהמ"ש התרשם כי כל אלה, לצד היעדרו של עבר פלילי, הובאו בחשבון במובן זה שנזקפו לזכותו על-ידי ביהמ"ש המחוזי בעת גזירת הדין. עוד הוער, הגם שהודאתו של המערער צריכה להיזקף לזכותו, יש רלוונטיות לעובדה שזו ניתנה רק לאחר תום עדותו של האח הגדול, עדות שגבתה ממנו מחיר נפשי כבד.
עבירות מין בכלל, ואלו המתבצעות בקטינים בפרט, מותירות את חותמן לא רק בגוף, אלא גם בנפש. הדברים אמורים ביתר שאת ככל שמדובר בעבירות המבוצעות על-ידי מבוגר שרכש את אמונו של הקטין ושנתפס על-ידו כאדם מיטיב. בימ"ש זה הבהיר לא אחת כי הענישה בעבירות מסוג זה צריכה לשקף את הנזקים המתמשכים מהם סובלים נפגעי העבירה, כמו גם את הוקעתה של החברה את העבירות.
במקרה דנא המערער ביצע במתלוננים מאות עבירות מין חמורות בעודם קטינים. תוך שהוא מנצל את האמון שרכשו לו ואת יחסי הקרבה ששררו ביניהם ואת פערי הכוחות האינהרנטיים בינהם. חומרה יתרה יש לייחס גם לקושי הנפשי שחוו המתלוננים כתוצאה מכך שנמנעו לאורך שנים מלשתף את האנשים הקרובים להם במעשים, דווקא לנוכח העובדה שהמערער היה איש אמונה של משפחתם. על רקע האמור, ובהתחשב בחומרת המעשים, בהתמשכותם ובנזקים שגרמו – העונש שנגזר על המערער אינו חמור יתר על המידה. בניגוד לנטען, עונש זה גם אינו חורג ממדיניות הענישה הנוהגת.
כן נדחו טענות המערער בעניין הפיצויים. בנסיבות המקרה ובשים לב לנזקים הכבדים והחריגים בחומרתם שנגרמו למתלוננים ולמשפחתם מדובר בפסיקת פיצויים המשקפת את הזדקקותם של המתלוננים לסיוע. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [עונשין] |
|
| ע"פ 3708-21 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; ע' ברון, ד' מינץ, א' שטיין; 13/07/21) - 9 ע' |
| עו"ד: יוסף קנפו, עיסא מוחמדיה |
דחיית ערעור על גז"ד לפיו הוטלו על המערער עונש הכולל 6 שנות מאסר בפועל, בעקבות הרשעתו בעבירות ביטחוניות שכללו יידוי אבנים, זיקוקים ובקבוקי תבערה לעבר כוחות הביטחון, במסגרת חוליה שפעלה בכפר סילוואן שבירושלים.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות ביטחון
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: יידוי אבנים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: יידוי בקבוקי תבערה
עונשין – ענישה – שיקולי ענישה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התערבות ערכאת ערעור
עונשין – ענישה – אחדות הענישה
.
ערעור על גז"ד במסגרתו השית ביהמ"ש המחוזי על המערער עונש הכולל 6 שנות מאסר בפועל, בעקבות הרשעת המערער בעבירות ביטחוניות שכללו יידוי אבנים, זיקוקים ובקבוקי תבערה לעבר כוחות הביטחון, במסגרת חוליה שפעלה בכפר סילוואן שבירושלים. יצויין כי המערער פרש מהחוליה לאחר כ-3 חודשי פעילות, עקב חילוקי דעות עם מקים החוליה.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט ד' מינץ, בהסכמת השופטים ע' ברון וא' שטיין) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
הלכה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שהושת על ידי הערכאה הדיונית למעט במקרים חריגים, בהם ניכרת סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה או שנפלה בגזר הדין טעות מהותית. העונש שהושת על המערער בענייננו אינו בא בגדרם של אותם מקרים חריגים.
ביהמ"ש אינו מוצא להאריך במילים על חומרת העבירות בהן הורשע המערער, עבירות שנועדו לפגוע בביטחון המדינה ממניעים אידיאולוגיים-לאומניים. בימ"ש זה עמד על החומרה היתרה הנודעת לפעולות של יידוי אבנים והשלכת בקבוקי תבערה לעבר כלי תחבורה ולעבר כוחות הביטחון. מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות אלה היא מחמירה, וניתן בה משקל ממשי לשיקולי הרתעה. נסיבות ביצוע המעשים, ובכלל זה העובדה שהמעשים בוצעו בחבורה, לאחר תכנון מוקדם, ממניע אידיאולוגי-לאומני, כאשר טמון בהם פוטנציאל נזק משמעותי ביותר, מחייבות ענישה מחמירה. העונש שהושת על המערער נותן אפוא ביטוי הולם להחמרת הענישה המתחייבת גם מהוראות חוק המאבק בטרור ומבטא את החומרה הנשקפת מהעבירות אותן ביצע.
כן לא נמצא ממש בטענה כי העונש שהושת על המערער אינו עולה בקנה אחד עם עיקרון אחידות הענישה.
כמו כן, בהתחשב במכלול השיקולים אותם שקל ביהמ"ש באופן ממצה והולם, הן לעניין קביעת מתחם העונש והן מבחינת קביעת העונש עצמו, נראה כי האיזון נעשה כהלכה. בין היתר, בניגוד לטענות המערער, ביהמ"ש המחוזי התייחס בגזר דינו למכלול נסיבותיו האישיות (ביניהן גילו הצעיר, היעדרן של הרשעות קודמות והעובדה שפרש מיוזמתו מחברות בחוליה) ונתן להן משקל נכון.
בצדק גם ניתן משקל מוגבל ללקיחת האחריות על ידי המערער. אמנם, מתסקיר שירות המבחן עולה כי המערער לוקח אחריות על ביצוע העבירות ומביע תחושת חרטה על ביצוען. יחד עם זאת, שירות המבחן התרשם כי המערער מצמצם את חומרת מעשיו, תוך שהוא מסיר מעצמו את האחריות לביצוע העבירות, משליך אותה על כוחות הביטחון ומתקשה לבחון לעומק את הגורמים שהובילו אותו להשתייך לחוליה ולבצע את העבירות. מכאן כי לא נפלה כל שגגה בידי ביהמ"ש המחוזי שלא הלך שבי אחר "לקיחת האחריות" על ידי המערער. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [דיון אזרחי] [בתי-משפט] |
|
| רע"א 4252-21 חברת דרדלוקס שיווק בע"מ נ' יחיאל קדם (עליון; נ' סולברג; 13/07/21) - 8 ע' |
| עו"ד: חגי אורגד, דלית בן אבו, שלמה יער |
במסגרת ההכרעה בבקשה לצו מניעה זמני, ביהמ"ש המחוזי בחן בחינה מעמיקה ויסודית את סיכויי התביעה, ובמסגרת זו נדרש גם לטענות המשיב, כי התניות שנקבעו בחוזה הזכיינות מהוות 'הסדר כובל' ו'תניה מקפחת בחוזה אחיד; בכך בא ביהמ"ש המחוזי לכלל טעות. טענות מסוג זה יש לבחון בעת בירור התובענה העיקרית. משהוסר לעת הזו בירור טענות המשיב בדבר קיומם של הסדר כובל ותניה מקפחת בחוזה אחיד, ביהמ"ש אינו רואה עוד מקום שלא להיעתר לבקשה למתן סעד זמני.
דיון אזרחי – סעדים זמניים – התערבות ערכאת ערעור
בתי-משפט – סעדים זמניים – שיקולים בהענקתם
דיון אזרחי – סעדים זמניים – צו-מניעה זמני
דיון אזרחי – סעדים זמניים – שיקולים בהענקתם
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי בה נדחתה בקשת המבקשת, למתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיב 1 למכור בחנותו מוצרים מתוצרת המשיבה 2 (המתחרה הישירה של המבקשת בענף 'בגדי השאנטי'). לעומת זאת, בקשת המבקשת למתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיב 1 לעשות שימוש ברשימת לקוחותיה – התקבלה באופן חלקי, עד יום 15.8.2021 בלבד. רקע: במסגרת הסכם זכיינות שנחתם בין המבקשת למשיב 1 התחייב המשיב שלא להפעיל במקום החנות, עסק המתחרה במישרין או בעקיפין ברשת חנויות המבקשת. לימים הודיעה המבקשת למשיב על ביטול הסכם הזכיינות בשל הפרתו ע"י המשיב. הצדדים הגיעו לפשרה לפיה הסכם הזכיינות יבוא לקיצו ביום 5.4.2021. סמוך למועד סיום הזיכיון, נודע למבקשת כי המשיב מתעתד למכור בחנות את מוצרי המשיבה 2. בהעדר תגובה למכתבי התראה ששלחה המבקשת כי מדובר בהפרה של הסכם הזיכיון, הגישה המבקשת תביעה לאכיפת סעיף אי התחרות הנ"ל לצידה הוגשה הבקשה לצו מניעה זמני נשוא הבר"ע. הבקשה נדונה כערעור.
.
ביהמ"ש העליון (השופט נ' סולברג) קיבל את הערעור מהטעמים הבאים:
מושכלות יסוד הן כי התערבות בשיקול הדעת של הערכאות הדיוניות, בכל הקשור למתן סעדים זמניים, תהא שמורה למקרים חריגים בלבד. רוב רובן של בקשות רשות הערעור בכגון דא, נוגעות להתערבות ב'שיקול הדעת' של ביהמ"ש המחוזי, ומשכך, אחת דינן – להידחות. שונים הם פני הדברים, מקום שבו לא מתבקשת התערבות בשיקול הדעת, וכל שנטען הוא כי נפלה טעות משפטית בהחלטה; העניין שלפנינו הריהו כזה.
ביהמ"ש המחוזי בחן בחינה מעמיקה ויסודית את סיכויי התביעה, ובמסגרת זו נדרש גם לטענות המשיב, כי התניות שנקבעו בחוזה הזכיינות מהוות 'הסדר כובל' ו'תניה מקפחת בחוזה אחיד; בכך בא ביהמ"ש המחוזי לכלל טעות. הלכה פסוקה היא, כי טענות בדבר קיומו של 'הסדר כובל', יש לברר במסגרת התובענה העיקרית – לא קודם לכן. בדומה לכך, גם טענה ל'תניה מקפחת בחוזה אחיד' היא "שאלה בעייתית שאינה דורשת הכרעה בשלב זה", ועל כן, ככלל, גם אותה יש לבחון רק בשלב מאוחר יותר, בעת בירור התובענה העיקרית.
העניין שלפנינו ממחיש היטב, מדוע אין לדון בשאלות כגון דא בשלב זה של ההליך. בקשה למתן סעד זמני דורשת מטבע הדברים הכרעה מהירה, כך גם נקבע בתקנות. הכרעה חפוזה בשאלות משפטיות סבוכות, גם אם היא ניתנת 'על פני הדברים', עלולה להביא לתוצאה שגויה, שעלולה להנציח את עצמה בפסק הדין הסופי. לא בכדי נקבע, כי ככלל אין מקום לליבון טענות מסוג זה במסגרת הסעד הזמני. דא עקא, בענייננו, ביהמ"ש המחוזי לא נקט על-פי הכלל האמור, נכנס בעובי הקורה, וניתח את טענות הצדדים לגופן. מבלי לטעת מסמרות, נראה על פני הדברים כי טענות המבקשת ראויות לבירור וליבון. דומה אפוא, כי ביהמ"ש המחוזי מיהר להסיק כי סיכויי התובענה נמוכים, אולי בטרם עת.
משהוסר לעת הזו בירור טענותיו של המשיב בדבר קיומם של הסדר כובל ותניה מקפחת בחוזה אחיד, ביהמ"ש אינו רואה עוד מקום שלא להיעתר לבקשה למתן סעד זמני. מאזן הנוחות אינו מספק תשובה ברורה; כמעשיהם בביהמ"ש המחוזי – "שני הצדדים הניחו בפני ביהמ"ש טיעון דל אשר לא היה בו כדי לבסס כראוי את טענותיהם" – כך גם עתה. לפיכך, אין מנוס מלהכריע בגורל הבקשה על יסוד סיכויי התביעה. כפי שציין ביהמ"ש המחוזי נקודת המוצא היא כי התביעה "מבוססת על תניה חוזית מפורשת שבה נטל על עצמו [יחיאל] התחייבות שלא להפעיל במקום החנות, עסק המתחרה במישרין או בעקיפין ברשת חנויות דרדלוקס", ועל כן "דרדלוקס הניחה בבקשתה את הבסיס הראייתי הנדרש לצורך מתן צו מניעה זמני". משאין בפיו של המשיב כל טענה בעלת משקל, למעט טענות שמקומן בהליך העיקרי, הרי שזו גם נקודת הסיום. לפיכך, עד להכרעה בתובענה העיקרית, המשיב יימנע מלמכור בחנות, כל מוצר המשווק על-ידי המשיבה; וכמו כן לא יעשה כל שימוש ברשימת הלקוחות של המבקשת. כן חויב המשיב בהוצאות המבקשת בסך של 10,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [חוזים] [דיון אזרחי] [נזיקין] [עשיית עושר ולא במשפט] |
|
| ע"א 6853-19 עו"ד יהושע בר-טל נ' משה דה-פז (עליון; י' עמית, ד' מינץ, ע' גרוסקופף; 13/07/21) - 8 ע' |
| עו"ד: יהושע דיאמנט, בועז כהן, רות וקסמן שאלתיאל |
לא נמצא להתערב בגובה הפיצוי שנפסק לרוכשים בגין העיכוב ברישום הדירות שרכשו על שמם, ולא בגובה שכר הטרחה שנקבע לכונס הנכסים שמונה עפ"י צו של בימ"ש להשלים את מלאכת הרישום כמו גם לעניין אופן הנשיאה בתשלום זה, לרבות חיוב עוה"ד של הקבלן שהיה אמור לבצע את הרישום להשיב מחצית מהכספים שגבה מהרוכשים עבור הרישום. שכן, גם אם הוא לא התרשל, הוא קיבל תשלום בעבור שירות שחלק משמעותי ממנו בוצע בידי אחר.
חוזים – הפרה – הוכחת שיעור הנזק
דיון אזרחי – כונסי נכסים – שכרם
נזיקין – אחריות – קבלן
עשיית עושר ולא במשפט – שכר ראוי – זכאות
דיון אזרחי – ערעור – דחייה לפי תקנה 460(ב) לתקסד`א
.
ערעורים וערעורים שכנגד על פס"ד מחוזי בתביעה שהוגשה על רקע איחור ברישום זכויות של 4 זוגות רוכשים בדירות שרכשו (ונמסרו לידיהם) בשנות ה-90. הרישום הושלם רק בשלהי שנת 2017. אף זאת, רק לאחר שביהמ"ש קמא מינה בשנת 2011 את עורך דינם של הרוכשים, ככונס נכסים וסייע בידו רבות בקידום הרישום. בפסה"ד הוטלה מלוא האחריות על העיכוב ברישום על הקבלן ז"ל שמכר את הדירות תוך שנקבע כי בא כוחו בתקופה הרלוונטית (עו"ד בר-טל) אשר הופקד על מלאכת הרישום לא התרשל; נקבע כי הרוכשים לא עמדו בנטל להוכיח כי נגרם להם נזק ממון בעקבות העיכוב בביצוע הרישום, ועל כן הם זכאים לקבל מהקבלן, לכל היותר, פיצוי מוסכם ופיצוי בגין נזק לא ממוני. ביחס לכל רוכש נקבע נזק אחר; אושר שכר הטרחה שהתבקש על ידי כונס הנכסים, ואשר עמד על 264,000 ש"ח בתוספת מע"מ. נקבע כי תשלום זה יבוצע ממחצית הכספים שגבה עו"ד בר-טל בעבור ביצוע הרישום ואת היתרה ישלמו יורשי הקבלן (בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין). יורשי הקבלן ערערו על חיובם בתשלום שכר טרחתו של כונס הנכסים ועל גובהו של שכר טרחה זה; כן ערערו על חיובם בפיצויים כלפי הרוכשים; עו"ד בר-טל ערער על כך שנדרש להעביר חלק משכר הטרחה שגבה לטובת כונס הנכסים אף שנמצא שלא התרשל; הרוכשים הגישו ערעורים שכנגד בשני ההליכים, במסגרתם טענו כי היה מקום לקבוע כי עו"ד בר-טל התרשל, ולחייבו יחד עם הקבלן בנזקיהם, וכן כי היה מקום לקבוע מועד הפרה מוקדם אחיד ביחס לכל הרוכשים, ולפסוק להם פיצוי גם עבור הנזק הממוני שנגרם להם, ולו על דרך האומדנא, וכן להורות על תשלומים פיצויים מוסכמים לכל זוגות הרוכשים (ולא רק לזוג אחד).
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט ע' גרוסקופף, בהסכמת השופטים י' עמית וד' מינץ) דחה את הערעורים והערעורים שכנגד מהטעמים הבאים:
אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שקבע ביהמ"ש קמא, כי ממצאים אלה תומכים במסקנותיו המשפטיות, וכי לא נפלה מלפניו טעות שבדין. לפיכך דין הערעורים והערעורים שכנגד להידחות בהתאם להוראת תקנה 460(ב) לתקסד"א-1984. חרף האמור ביהמ"ש מוצא להתייחס בתמצית לנקודות הבאות:
קביעותיו של ביהמ"ש קמא ביחס לאחריות הקבלן, והעדר התרשלות עו"ד בר-טל, מבוססות על התרשמותה של הערכאה המבררת מהמסכת העובדתית שנפרסה לפניה, ולא נמצאה כל הצדקה לסטות מהן.
הוכחת הפרה אינה מזכה את הנפגע בפיצויים בגין נזק ממון, אלא אם הוכח נזק זה "במידת ודאות סבירה (reasonable certainty), כלומר, באותה מידת ודאות, המתבקשת מנסיבות העניין". משלא השכילו הרוכשים להעמיד תשתית ראייתית להוכחת נזקיהם מהתמשכות הליכי הרישום, ממילא ניתן היה לפסוק להם רק נזק שאינו טעון הוכחה, דהיינו פיצויים מוסכמים (ככל שקיים סעיף פיצויים מוסכמים רלוונטי), ופיצויים בגין נזק לא ממוני לפי סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות), ככל שלהתרשמות ביהמ"ש נגרם להם נזק מסוג זה. כך נהג ביהמ"ש קמא.
פשיטא כי כונס הנכסים זכאי לשכר בגין פועלו, וכידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעותיה של הערכאה המבררת בעניין זה. בהתאם לא נמצא מקום להתערב בשכר הטרחה שנפסק, גם אם נראה, לפחות ככל שמדובר בשכר השעתי (950 ש"ח בתוספת מע"מ), כי הוא נפסק על הצד הגבוה. בהקשר זה ביהמ"ש נתן דעתו הן למורכבות עבודת כונס הנכסים במקרה זה, והן לכך שלביהמ"ש קמא הייתה היכרות טובה עם היקפה וטיבה של עבודת כונס הנכסים.
חיוב עו"ד בר-טל בהשבת חלק משכר הטרחה המוסכם שקיבל מהרוכשים (כמחצית) מוצדק בשל כך ששכר הטרחה המוסכם שולם לו על ידי הרוכשים כנגד התחייבותו לבצע את הרישום בכללותו, ואולם הלכה למעשה בוצע עיקר העבודה, משך תקופה שהתפרסה על פני שש שנים, על ידי כונס הנכסים, באופן שעו"ד בר-טל, גם אם לא התרשל, קיבל תשלום בעבור שירות שחלק משמעותי ממנו בוצע בידי אחר. אף אם נניח כי מינוי כונס הנכסים גרם נזק לעו"ד בר-טל, בכך שנטל ממנו שלא לצורך עבודה שהוזמנה ממנו, הרי שמדובר בנזק שגרם ביהמ"ש, ונזק כזה, במקרה הרגיל, אינו בר פיצוי.
חיוב הקבלן, ובפועל יורשיו שבאו בנעליו, ביתרת שכר הטרחה, מתבקשת מממצאיו העובדתיים של ביהמ"ש קמא. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [עשיית עושר ולא במשפט] [הגבלים עסקיים] [נזיקין] |
|
| ע"א 2167-16 Sanofi נ' אוניפארם בע"מ (עליון; ע' ברון, ג' קרא, ח' מלצר; 12/07/21) - 125 ע' |
| עו"ד: עדי לויט, דבי קאזיס, דרור שטרום, ו ליעד וטשטיין, אמירה מנגלוס, מתי מישל, אושרי שומרוני |
בימ"ש פסק כי הטעיה מכוונת של רשם הפטנטים על ידי מבקש פטנט יכולה להצמיח למתחרים עילה לתביעת השבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט במקרה של הפרת כללי תחרות; במקרה דנן נפסק כי המערערת הטעתה את רשם הפטנטים הטעיה מכוונת, אך בדעת רוב בלבד נפסק כי יש קשר סיבתי בין ההטעיה של המערערת להתעשרותה.
עשיית עושר ולא במשפט – עילת תביעה – קיומה
עשיית עושר ולא במשפט – התעשרות שלא כדין – קיומה
עשיית עושר ולא במשפט – התעשרות שלא כדין – זכות להשבה
עשיית עושר ולא במשפט – תחולת דיני עשיית עושר ולא במשפט – תחרות בלתי הוגנת
הגבלים עסקיים – מונופול – ניצול לרעה
נזיקין – קשר סיבתי – קיומו והוכחתו
.
המשיבה הגישה לבימ"ש המחוזי תביעה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט כנגד המערערת, חברת תרופות אתית הרשומה בצרפת, בטענה שבקשת פטנט שהגישה בנוגע לתרופת הפלוויקס הייתה בעלת סיכויים נמוכים להתקבל על ידי רשם הפטנטים וכי המערערת הייתה מודעת לחולשת הבקשה והגישה אותה במטרה להאריך באופן מלאכותי את תקופת ההגנה על הפטנט באמצעות יצירת 'תקופת השקה בסיכון', ולשמר את מעמדה המונופוליסטי בשוק. התביעה התקבלה בעילה שעניינה הטעיית רשם הפטנטים לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט, ובימ"ש פסק למשיבה את סכום התביעה לצרכי אגרה ולא סעד של מתן חשבונות על ידי המערערת. ערעור המערערת נסב על חבותה שנקבעה לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט; ערעור שכנגד של המשיבה נסב על עניין הסעד.
.
בית המשפט העליון (מפי המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר ובהסכמת השופטת ברון, בניגוד לדעתו החולקת של השופט קרא) דחה את הערעור, קיבל את הערעור שכנגד ופסק כי:
המשנה לנשיאה (בדימ') פסק כי עילת עשיית העושר ולא במשפט איננה מוגבלת רק לפרדיגמה של נטילת רכוש הזולת או להפרת חובות אמון. איתורם של: רכוש, זכות, או ציפייה של התובע שניטלה על-ידי הנתבע, אינם תנאי שבלעדיו לא ניתן לבסס עילה בעשיית עושר ולא במשפט. המשנה לנשיאה קבע כי פרדיגמת הפרת כללי התחרות היא ענף של דיני עשיית העושר ולא במשפט, שדרכו ניתן להחיל מערכת דינים אלו גם על דיני התחרות, וכי דרכה ראוי לנתח את המקרים של התעשרות שנגרמה על-ידי התנהגות בלתי הוגנת של מתחרה.
המשנה לנשיאה (בדימ') קבע כי סעיף 18ג לחוק הפטנטים וסעיף 29א(א) לחוק התחרות הם כללי תחרות, מאחר שהם חלק מכללי האסדרה של התחרות ההוגנת. הפרה כזו מצדיקה, בנסיבות המתאימות, את חיובו של המפר בהשבת ההתעשרות שנגרמה אצלו כתוצאה מהפרה זו בהתאם לפרדיגמת הפרת כללי התחרות. בהקשר זה, דיני הפטנטים אינם מהווים הסדר שלילי לעניין הסעדים בגין הטעיית רשם הפטנטים.
עוד קבע המשנה לנשיאה כי בתביעה בעוולה של הפרת כללי התחרות על התובע להוכיח כי הנתבע הפר את כללי התחרות ביודעין ובמתכוון. בנסיבות ענייננו, רק התעשרות שנגרמה כתוצאה מהטעיה מודעת ומכוונת של רשם הפטנטים, תיחשב "התעשרות עוולתית" במובן של דיני עשיית עושר ולא במשפט.
המשנה לנשיאה (בדימ') הסכים עם בימ"ש קמא כי ביחס לסעיף 18ג לחוק הפטנטים מעשי המערערת מהווים הפרה של כלל התחרות הקבוע בסעיף זה, אך לא הסכים עם קביעתו כי מעשי המערערת הפרו את סעיף 29א(א) לחוק התחרות, ולכן לא ניתן לחייב אותה בעשיית עושר ולא במשפט בגין הפרת כלל תחרות זה.
המשנה לנשיאה (בדימ') קבע כי במסגרת פרדיגמת כללי התחרות יש להחיל סטנדרט שונה, גמיש יותר בכל הנוגע לדרישת הקשר הסיבתי, ואין צורך לבסס זיקה סיבתית-עובדתית ישירה בין מעשי הזוכה והתעשרותו, לבין המזכה, כמקובל בענפים אחרים של המשפט הפרטי. המשנה לנשיאה (בדימ') ציין כי כדי לגבש את חבות בעוולת עשיית עושר ולא במשפט יש להוכיח את קיומו של קשר סיבתי בין ההתנהגות העוולתית (בענייננו: הטעיית רשם הפטנטים) לבין ההתעשרות, כדי לבסס את הטענה שההתעשרות הייתה "שלא כדין". כלומר, יש להראות שאלמלא המערערת הייתה מטעה את רשם הפטנטים, היא לא הייתה מתעשרת. במקרה זה המערערת הטעתה את רשם הפטנטים ולא מסרה לידיו מידע רלבנטי במודע ובמתכוון. ההטעיה גרמה להתמשכות ההליכים והובילה להתעשרות המערערת על חשבון המתחרות האחרות ובהן המשיבה. במקרה זה התקיימה במידה מספקת לאור נסיבות העניין, דרישת הקשר הסיבתי שבין ההתנהגות העוולתית של המערערת להתעשרות, באופן שמבסס את עוולת עשיית העושר ולא במשפט כנגדה.
המשנה לנשיאה (בדימ') קבע כי בימ"ש המחוזי לא התייחס לסעד שביקשה המשיבה שעניינו צו למתן חשבונות, ולכן הורה על השבת הדיון לבימ"ש המחוזי, בכפוף לכך שהמשיבה תודיע לבימ"ש המחוזי כי היא עדיין עומדת על דרישתה לקבלת חשבונות וכי היא מוכנה להחזיר את הסכומים שקיבלה מהמערערת, ככל שייקבע שמגיע לה סכום נמוך מזה שקיבלה.
השופט קרא הסכים כי ניתן לחייב את המתחרה-הזוכה להשיב למתחרה-המזכה רווח שהפיק הראשון על חשבונו של האחרון, עקב הפרת נורמה של כללי התחרות, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט; השופטים קרא וברון הסכימו כי הטעייתו המכוונת של רשם הפטנטים אינה עולה בקנה אחד עם עיקרון תום הלב שחולש על שיטת המשפט בישראל כעיקרון-על; הפרת חובת תום הלב הופכת את התעשרותו של מי שהטעה את רשם הפטנטים להתעשרות "שלא על פי זכות שבדין", כפוף לכך שההתעשרות צמחה בעקבות ההטעיה.
בסוגיית הקשר הסיבתי נחלקו דיעות השופטים. השופטת ברון עמדה על המחלוקת בציינה כי: המשנה לנשיאה (בדימ') קבע שהוכח קיומו של קשר סיבתי בין הטעיית רשם הפטנטים להתעשרותה של המערערת והוכח אף כי התעשרות זו באה על חשבון המשיבה. הצורך להגן על כללי התחרות בשוק הפטנטים מצדיק החלה של סטנדרט סיבתיות "גמיש", שמתמקד בטיב מעשיו של הזוכה; מאידך, השופט קרא סבור כי על מנת לבסס את תביעתה, על המשיבה להוכיח את קיומו של קשר סיבתי כפול: בין ההטעיה של המערערת לבין טעותה של המשיבה עצמה, ובין טעות זו לבין התעכבות הליך הפיתוח של התרופה הגנרית או החלטת המשיבה שלא לבצע השקה בסיכון. במחלוקת זו השופטת ברון הצטרפה לתוצאה שאליה הגיע המשנה לנשיאה, מבלי להידרש להגמשת סטנדרט הסיבתיות, וסברה כי במקרה דנן הוכח קיומו של קשר סיבתי רלוונטי.
השופטת ברון ציינה כי לדעתה יש למקד את הדיון בשאלת הטעיית החברות הגנריות המתחרות, בהן המשיבה, ולא בהטעיית רשם הפטנטים, כפי שסבר השופט קרא. הטעיית רשם הפטנטים האריכה באופן מלאכותי את הפטנט שהיה בידי המערערת. כתוצאה מההטעיה, חוסר הוודאות בשוק נמשך זמן רב יותר, ובתוך כך העשיר את קופת המערערת. הטעיית הרשם האפילה על יכולתה של המשיבה לנהל את הסיכון שבתקופת ההשקה בסיכון "בעיניים פקוחות", ולהחליט אם להיכנס לשוק עם חלופה גנרית. הטעיית רשם הפטנטים מהווה שימוש לרעה בהליכי רישום פטנט, ולכן ראוי להטיל על המערערת את האחריות לנזק הראייתי שיצרה במעשיה. הנזק הראייתי אינו מאפשר לקבוע היום מה היה קורה אלמלא הטעתה את הרשם. בנסיבות אלה, לא ניתן לצפות מהמשיבה להוכיח את תוצאתם של אירועים שלא התרחשו. לסיכום, גם השופטת ברון הסכימה כי הדיון יוחזר לבימ"ש המחוזי לצורך מתן חשבונות וקביעת שיעור ההשבה. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [מסים] |
|
| ע"א 7319-18 אביוב גולד בע"מ נ' רשות המיסים אגף המכס והמע"מ (עליון; י' אלרון, י' וילנר, ח' מלצר; 12/07/21) - 35 ע' |
| עו"ד: טליה נעים, הילה בז'ה דולינסקי, קובי קול |
בימ"ש דן בסוגיה הנוגעת לחשבוניות מס שלא הוצאו כדין מאחר שאינן משקפות את פרטי הצדדים האמיתיים לעסקאות שבוצעו בפועל, ועל האפשרות של המשיב להתעלם מאותן עסקאות בשל היותן בדויות או מלאכותיות לפי סעיף 138 לחוק מע"מ ולא לאפשר ניכוי מס תשומות על בסיס חשבוניות המס שהוצאו עבורן; בימ"ש דן בנסיבות המקרה דנן והורה על השבת הדיון לבימ"ש המחוזי להמשך בירור לרבות דיון, במידת הצורך, בסעיף 138 הנ"ל.
מסים – מס ערך מוסף – ניכוי מס תשומות
מסים – מס ערך מוסף – חשבוניות
מסים – מס ערך מוסף – עיסקה
מסים – מס ערך מוסף – עיסקה מלאכותית
.
בשנים 2013-2012 רכשו המערערות זהב בשווי של למעלה מ-80 מיליון ש"ח, ייצאו אותו לחו"ל תוך שנהנו מהטבה של שיעור מע"מ אפס המוענקת ליצואנים לפי חוק מע"מ, וניכו מס תשומות בהתאם לחשבוניות שהוצאו להן עבור עסקאות שבהן רכשו את הזהב. המשיב ערך שומת מס ערך מוסף באופן שהמערערות חויבו בתשלום מס לפי מיטב השפיטה, משקבע כי החשבוניות שהמערערות קיזזו כנגדן מס תשומות הוצאו על ידי חברות שבפועל לא היו צד לעסקה בה רכשו המערערות את הזהב. לשיטת המשיב, החשבוניות לא הוצאו כדין ולא ניתן לנכות מס תשומות כנגדן. השגות המערערות על השומות נדחו וכן נדחה ערעורן לבימ"ש המחוזי. מכאן הערעור, שבמרכזו טענת המערערות כי חשבוניות המס שיקפו את העסקאות שבהן נרכש הזהב כפי שבוצעו בפועל.
.
בית המשפט העליון (המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר והשופט אלרון, בניגוד לדעתה החולקת של השופטת וילנר) קיבל את הערעור בחלקו ופסק כי:
השופט אלרון ציין כי פסק הדין קמא התמקד בסוגיית הבעלות בזהב כדי לקבוע אם החשבוניות שבהתאם להן ניכו המערערות מס תשומות הוצאו כדין, אלא שלדעת השופט אלרון אין בזהות הבעלים החוקי של הזהב כדי להשליך על השאלה אם חשבוניות אלו אכן הוצאו כדין. לדעת השופט אלרון בימ"ש המחוזי היה צריך לדון בשאלה האם אכן בוצעו בין המערערות לספקיות הזהב עסקאות לרכישת זהב, ללא תלות ישירה בשאלת הבעלות בזהב, וכן בשאלה אם עסקאות אלה הן "עסקאות מלאכותיות" אשר מנהל המע"מ רשאי להתעלם מהן לפי סעיף 138 לחוק מע"מ. משסוגיות אלו טרם לובנו בפסק דינו של בימ"ש המחוזי, אין מנוס מהשבת התיק אליו על מנת שידון ויכריע בהן.
השופט אלרון סבר כי יש להחזיר את הדיון לבימ"ש המחוזי על מנת שיבחן אם חשבוניות המס אכן שיקפו את פרטי הצדדים לעסקאות שתועדו בהן, ללא תלות ישירה בשאלת הבעלות בזהב. אם ייקבע כי החשבוניות אכן הוצאו כדין ושיקפו את פרטי הצדדים לעסקאות שבוצעו בפועל, ימשיך בימ"ש המחוזי ויבחן אם עסקאות אלה נמנות על אותם מקרים חריגים שבהם רשאי המשיב להתעלם מהן בשל היותן עסקאות בדויות או מלאכותיות, ולכן אין לאפשר ניכוי מס תשומות על בסיס חשבוניות המס שהוצאו עבורן.
השופט אלרון הבהיר כי עמדתו אינה מבוססת על תחולת סעיף 17 לחוק מע"מ על ענייננו. לדעתו, חרף ניסיונו של המשיב לטעון כי החשבוניות הן "חשבוניות זרות" שהוצאו שלא כדין, כיוון שהן לא משקפות את פרטי העסקה כהווייתה, בפועל מדובר בטענה לקיומה של עסקה בדויה או מלאכותית לפי סעיף 138 לחוק, שהנטל להוכחתה מוטל על רשויות המע"מ. ההתייחסות לסעיף 17 לחוק המע"מ הובאה כתמיכה לפרשנות שהציע השופט אלרון, שלפיה ככלל, יש להתיר ניכוי מס תשומות אם אכן התבצעה עסקה במסגרתה הועבר נכס טובין מהמוכר לקונה בתמורה בהתאם למצוין בחשבונית, ללא תלות בשאלת בעליו החוקיים של אותו נכס, והיא נתמכה בשיקולים נוספים, מלבד סעיף 17 לחוק.
לסיכום, השופט אלרון ציין כי שאלת זהות "הבעלים האמיתי" של הנכס כלל אינה רלוונטית לשאלה אם החשבונית היא "חשבונית זרה" שהוצאה שלא כדין. בימ"ש העליון טרם נדרש לאמות המידה שלפיהן יש לקבוע אם חשבונית שהוצאה על ידי מי שהיה צד לעסקה למכר טובין היא "חשבונית זרה" שאין לאפשר ניכוי מס תשומות בגינה. על רקע זה, אף קיימות פסיקות סותרות בעניין בבתי המשפט המחוזיים.
המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר אף הוא סבר כי יש להחזיר את התיק לבימ"ש המחוזי, אך מטעמים שונים מאלו שפירט השופט אלרון. לדעתו, לפי סעיף 38 לחוק מע"מ, זכאות של עוסק לנכות מס תשומות כנגד חשבוניות שהוצאו לו, תלויה בכך שזו הוצאה לו "כדין". ההלכה הפסוקה ראתה בסעיף זה את המקור הנורמטיבי, שלאורו יש לנתח את שאלת מעמדן החוקי של "חשבוניות זרות", ובהקשר לכך נקבעה אמת מידה אובייקטיבית לפיה די בעצם העובדה כי החשבונית אינה כדין כדי לשלול את זכאות הנישום לנכותה. לצד האמור, הפסיקה הכירה בקיומו של חריג לכלל, מצומצם ביותר, לפיו במקרה בו הנישום הוכיח כי לא התרשל ונקט את כל האמצעים הסבירים לוודא כי החשבונית הוצאה כדין, אולם הדבר לא עלה בידו, יותר לו ניכוי מס התשומות (החריג הסובייקטיבי).
המשנה לנשיאה (בדימ') ציין כי השופטת וילנר ראתה בהלכה הנ"ל סוף פסוק וסברה (בדעת מיעוט) שדי בכך כדי לדחות את הערעור, אך לדעתו יש להמשיך עוד בבירור. המשנה לנשיאה ציין כי ההלכה הפסוקה הרואה במבחנים הפסיקתיים שנקבעו מכוח סעיף 38 לחוק, משקפת את אמת המידה הראויה לבחינת זכאות של נישום לנכות "חשבוניות זרות", בהן קיימת הפרדה בין זהות הגורם מוציא הקבלה, לגורם שמולו בוצעה העסקה. המערערות כלל לא נדרשו לשינוי ההלכה הפסוקה באמצעות החלת סעיף 138 לחוק על עסקאות מהסוג שבפנינו. נוסף לכך, הטענה להיעדר זיקה קניינית ביחס לזהב שנמכר למערערות, בין מנפיקי החשבוניות לבין אותם גורמים שהחזיקו בזהב, הוכחה על בסיס תשתית ראייתית מספקת לכאורה. אף האפשרות לקיומם של יחסי שליחות בין הצדדים הנוגעים לעניין לפי סעיף 17(א) לחוק, איננה נטועה בתשתית העובדתית. על אותה הדרך, ייתכן שבנסיבות מסוימות, אין לשלול תרחיש שלפיו קיומו של פגם קנייני בבעלות על נכס מצד מוציא החשבונית, לא ייחשב לעסקה ב"חשבונית זרה", אולם בניגוד לעמדת השופט אלרון, המשנה לנשיאה (בדימ') סבר כי נסיבות העניין אינן מעוררות סוגיה זו. לסיכום, הדיון הוחזר לבימ"ש המחוזי כדי לברר את טענת האכיפה הבררנית והשלכותיה על החיובים שהוצאו למערערים, ובעקבות זאת, במידת הצורך, בימ"ש המחוזי ידון אף באספקלריה של סעיף 138 לחוק, וכן בנפקויות האכיפה הבררנית, ככל שימצא שהייתה כזו, על המכלול. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 8 [מסים] |
|
| ע"מ (תל אביב-יפו) 45306-02-17 פ.ק. גנרטורים וציוד בע"מ נ' פקיד שומה חולון (מחוזי; ירדנה סרוסי; 12/07/21) - 21 ע' |
| עו"ד: דניאל פסרמן, שלמה אביעד זידר, הילה בן שבת, אדם טהרני |
בנסיבות בהן שולם למדינה זרה מס בשיעור העולה על זה שהוסכם באמנת המס בין ישראל למדינה הזרה, יש לזכות את הנישום רק בגין המס ששילם בהתאם לאמנה ועליו לפנות למדינה הזרה בבקשה להחזר מס.
מסים – מס הכנסה – זיכוי ופטור
.
המערערת השכירה גנרטורים לחברת הבת שלה בברזיל, הבנק באמצעותו שולמו התשלומים למערערת ניכה מס במקור בשיעור של 15% מההכנסות ששולמו למערערת. המערערת קיבלה בישראל זיכוי בגין תשלום המס הזר בשיעור המשקף רק 10% מההכנסות ששולמו לה, מכאן הערעור.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
הוראות אמנת המס בין ישראל לברזיל גוברות על הדין הפנימי בישראל במקרה של סתירה ביניהם. האמנה, וכן סעיף 200(א) לפקודת מס הכנסה, שותקים בעניין זיכוי בגין מס ששולם שלא בהתאם להוראות האמנה או הדין. מדובר בחוסר המצדיק השלמה על ידי בית המשפט ("לקונה"), ויש לזכות נישומים רק בגין מס ברזילאי ששולם בהתאם לאמנה. ישראל וברזיל הסכימו, כי ביחס להכנסה מ"תמלוגים" ששולמו למערערת, תעמוד זכות המיסוי הראשונית לברזיל, אך זאת עד לשיעור של 10%. מטבע הדברים, ומשעה שהמדינות הגיעו להסכמה הדדית בדבר אופן גביית המס, גם הזיכוי שיינתן בישראל כנגד המס ששולם בברזיל, צריך שיוגבל לשיעור שנקבע באמנה. האמנה נועדה להסדיר את חלוקת תשלום המס בין המדינות. ככל שהנישום לא פועל לפי הוראות האמנה, לא ניתן לומר כי האמנה היא זו שהרעה את מצבו, אלא שהוא זה שהרע את מצבו.
כל עוד רשות המס הזרה אוחזת בדעה כי שיעור מס מסוים הוא הנכון, אין חובה על הנישום לפתוח בהליכים משפטיים משמעותיים מולה. במקרה שכזה, אם המשיב סובר שרשות המסים הזרה גובה מס בשיעור שהוא מעבר למוסכם באמנה, עליו החובה לפנות לרשות המסים הזרה בהליכי הסכמה הדדית וככל שלא יעשה כן, יהא עליו לזכות במלוא סכום המס ששולם. ואולם, בנסיבות דנן המערערת לא עשתה אף לא את המינימום הנדרש ממנה. המערערת שילמה 15% ניכוי מס במקור, חלף 10% בהתאם לשיעור הקבוע באמנה. על המערערת היה לבקש החזר של המס ביתר, ומשום שבחרה שלא לעשות כן, עליה לקבל על עצמה את תשלום אותם 5% ששילמה ביתר. כל עוד לא עמדה בפני המשיב עמדת רשות המסים הברזילאית, ששוללת את שיעור המס בהתאם לאמנה או שמסרבת להחזיר את המס שנגבה, לא היה מקום לפתוח בהליכי ההסכמה ההדדית. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [חוזים] |
|
| ת"א (חיפה) 466-06-18 א' נ' ב' (מחוזי; סארי ג'יוסי; 06/07/21) - 26 ע' |
| עו"ד: א. הלון, ת. עסאף, א. עסאף |
נדחתה תביעה לביטול הסכם מכר מקרקעין שנחתם בין הצדדים, תוך דחיית טענות התובע כי ההסכם נחתם תוך טעות, הטעיה או עושק וכי מדובר בהסכם למראית עין.
חוזים – כריתת חוזה – פגמים
.
עתירתו של התובע למתן פסק-דין הצהרתי הקובע, כי הסכם שנחתם בינו לבין הנתבע בנוגע לנכס מקרקעין, בטל.
.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה ופסק:
ככלל יש לקיים הסכמים. בענייננו לשון ההסכם ברורה, וחד-משמעית, אין אנו נדרשים לפרשנותו של ההסכם האמור. התובע לא הצליח להוכיח קיומה של טעות, שאינה בכדאיות העסקה, וכפועל-יוצא, אף הרכיבים הנדרשים הנוספים בסעיף 14 לחוק החוזים לא התקיימו. אף אין מדובר בהטעיה הואיל ולא עלה בידי התובע להוכיח שהנתבע יצר מצג-שווא, או שנמנע מגילוי מידע, אשר הייתה קיימת חובה למוסרו.
בענייננו לא נחתם ההסכם בשל עילות העושק והכפייה. גם לשיטת התובע ובנו ג', לא איים הנתבע עליהם בכל דרך שהיא. הייתה לתובע "חלופה מעשית וסבירה שלא להיכנע לאותו לחץ", התובע לא היה במצוקה, אין לו כל חולשה שכלית וגופנית, והוא אינו חסר ניסיון הואיל ומכר מקרקעין מספר פעמים בעבר. זאת ועוד, התובע לא הוכיח, ולו בדוחק, כי הנתבע ניצל אותו, וכי תנאי העסקה היו גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. התובע גם לא הצליח להוכיח שמדובר בהסכם למראית-עין לא חוקי. מדובר בכוונה להימלט מתשלום מסים, לפיכך אי-החוקיות ניתנת להסדרה על-ידי תשלום המס כדין, ומדובר באי-חוקיות שהיא טפלה להסכם ואינה בליבתו. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [דיון אזרחי] |
|
| רמ"ש (תל אביב-יפו) 46041-04-21 נ' ל' נ' י' י' ל' (מחוזי; נפתלי שילה; 06/07/21) - 12 ע' |
| עו"ד: עידו דיבון, רמי שמאמה, יוסי אשכנזי, הראל ארבל |
נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה שדחה את בקשת המבקש לביטול צו עיקול זמני שהוטל על מניותיו בחברה שבשליטתו.
דיון אזרחי – סעדים זמניים – התערבות ערכאת ערעור
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה שדחה את בקשת המבקש לביטול צו עיקול זמני שהוטל על מניותיו בחברה שבשליטתו.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
שיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעדים זמניים – רחב ביותר והתערבות ערכאת הערעור בכגון דא תעשה רק במקרים חריגים שעה שעלול להיגרם נזק בלתי הפיך. המקרה דנן, אינו מקרה חריג המצדיק התערבות בהחלטת ביהמ"ש קמא. לא הוכח שהותרת העיקול על כנו תגרום למבקש נזק בלתי הפיך. אין מקום לדון ולהכריע במסגרת הליך דנן בשאלת סמכות הבורר לדון בתביעת המשיב ונושא זה יידון במסגרת המתאימה ובהליך המתאים. די לקבוע בענייננו, שבצדק קבע ביהמ"ש קמא שקיימת תשתית עובדתית ומשפטית מספקת לכך שקיים הסכם בוררות תקף אף ביחס לתביעה שהגיש המשיב בפני הבורר וזאת לצורך מתן סעד נלווה בדמות עיקול, בהתאם לסעיף 16(א)(5) לחוק הבוררות. אין להתערב גם בקביעתו של ביהמ"ש קמא שקיימת עילת תביעה לכאורה וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיב. כמו כן, אין עילה להתערב בקביעת ביהמ"ש קמא שלא ראה בשיהוי ובאי פירוט ראוי של ההליכים הקודמים בבקשה שהגיש המשיב, שיקולים שצריכים להטות את הכף ולהביא לדחיית בקשת המשיב להטלת עיקול. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [דיון פלילי] [משפט מינהלי] |
|
| ה"פ (תל אביב-יפו) 46682-10-20 אמנון מאיר נ' בורסת היהלומים הישראלית בע"מ (מחוזי; חנה פלינר; 04/07/21) - 17 ע' |
| עו"ד: אילן בומבך, שגיא רחמים, שמואל עיני |
התנהלות המשיבה בענייני משמעת אינה מאפשרת לבחון את סבירות העונש, בשל אי ניהול רישומים וכך יש פגיעה בעיקרון הצדק והשוויון באופן המצדיק התערבות בהחלטתה להשעות את המבקש. על כן יש לקצר את ההשעיה שהוטלה על המבקש, אך אין מקום לזכותו.
דיון פלילי – ערעור – התערבות במידת העונש
משפט מינהלי – בתי-דין וטריבונלים – טריבונלים פנימיים
.
תובענה להורות על ביטול החלטת המשיבה בדבר השעיית חברותו של המבקש בה באופן מידי. כן התבקש בית המשפט לבטל את העמדתו של המבקש לדין ולזכות אותו מהעונשים שהוטלו עליו במסגרת החלטת ההנהלה.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התובענה בחלקה ופסק:
הבורסה הינה גוף פרטי ולא גוף דו מהותי, אם כי האבחנה בין גוף פרטי לגוף ציבורי אינה מהווה סוף פסוק בנוגע לנורמות אותן עלינו להחיל על אותו גוף. בענייננו לא נפל דופי באופן בירור התלונה על-ידי המשיבה והיא פעלה על פי הסמכויות המוקנות לה בתקנון, ועל-ידי הגורמים המוסמכים לכך. לא נפגעה זכות הטיעון של המבקש, ובוודאי עת היה מיוצג על-ידי עו"ד בדיון בפני ההנהלה.
אם מוצא בית המשפט שהטריבונל הפנימי הטיל עונש בלתי סביר, הדבר עשוי להצדיק התערבות. במקרה זה התנהלות המשיבה בענייני משמעת אינה מאפשרת לבחון את סבירות העונש, בשל אי ניהול רישומים וכך יש פגיעה בעיקרון הצדק והשוויון באופן המצדיק התערבות בהחלטה זו. על כן יש לקצר את העונש משלושה חודשים לתקופה שרוצתה בפועל. אין מקום להורות על ביטול ההחלטה מיסודה או על זיכויו של המבקש, מקום שאין ספק כי האמירה הקשה נאמרה וכי יש מקום להטיל עליו עונש, ובכלל זה השעייה. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [פשיטת רגל] [חדלות פירעון] |
|
| חדל"ת (תל אביב-יפו) 43652-09-20 אי די בי פתוח בע"מ נ' הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי מחלקת תאגידים (מחוזי; איריס לושי עבודי; 04/07/21) - 9 ע' |
| עו"ד: בעז בן צור, תומר שקרצי, הדר נאות |
בפסיקה נקבע כי יש למנוע קיום חקירה על-ידי בעל תפקיד בהליכי חדלות פירעון, כאשר הוכח כי החקירה נועדה לסייע בניהולה של תביעה קיימת או עתידית. במקרה זה, נושאי המשרה לשעבר בחברה לא הרימו את הנטל להראות כי הנאמן מתכוון להגיש נגדם תביעה ועליהם להתייצב לחקירה בפניו.
פשיטת רגל – נאמן – סמכויותיו
חדלות פירעון – חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי התשע`ח-2018 – חקירה
.
בקשת הנאמן ליישום הליכי חדלות הפירעון של חברה, שעניינה מתן צו לזימון לחקירה נגד נושאי המשרה לשעבר בחברה.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
סמכות בעל התפקיד בהליכי חדלות פירעון לבצע חקירה, טומנת בחובה כוח רב ונפסק כי על בית-המשפט לעמוד על משמר זכויותיהם של הנחקרים הפוטנציאלים, שמא יהיו נתונים לחקירה בלתי סבירה ונחוצה או ללחץ מיותר ולהכבדה בלתי ראויה. נקבע כי יש למנוע קיום חקירה על-ידי בעל תפקיד שעה שהוכח כי החקירה המבוקשת נועדה לסייע בניהולה של תביעה קיימת או עתידית. לצד זאת, נקבע כי אין להימנע מראש מקיום חקירה רק מאחר ותוצאה אפשרית שלה הינה הגשת תביעה על-ידי בעל התפקיד. רק במקרים בהם קיימת ודאות גבוהה לכך שבעל התפקיד עתיד להגיש תביעה במסגרת תפקידו, רק אז יהיה הנחקר פטור מתייצבות לחקירה.
במקרה זה המשיבים לא הרימו את הנטל הדרוש להראות כי הנאמן מתכוון להגיש נגדם תביעה. בנוסף, יש לדחות את דרישת המשיבים לקבלת מידע אודות החקירה עובר למועד ביצועה. חובת המשיבים לשתף פעולה עם הנאמן, קל וחומר לגבי מי שאחזו בתפקידים כה בכירים בחברה ערב מתן הצו לפירוקה, אין בצידה כל תנאי או דרישה למילוי החובה. קבלת מידע מקדים אודות החקירה יתכן יהיה בה כדי לסכל את הליכי החקירה ולפגוע בהתנהלותם הספונטנית. במצב דברים זה ומאחר וזימונם של המשיבים לחקירה נדרשת לנאמן לצורך ביצוע תפקידו הכללי לבירור ענייני החברה, הרי שיש להורות למשיבים להתייצב לחקירה בפניו. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 13 [משפט חוקתי] [משפט מינהלי] |
|
| עת"מ (באר שבע) 53435-06-21 נגיב אבו חגאזי נ' שר הביטחון (מנהלי; גאולה לוין; 30/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: סיגי בן ארי, מוריה פרידמן שריר, אורית קרץ |
בית המשפט קיבל את עתירת העותר – פלסטיני המתגורר ברצועת עזה, והורה למשיבים לאפשר כניסתו לישראל לצורך השתתפות באבל על מות אחותו.
משפט חוקתי – כניסה לישראל – היתר כניסה לישראל
משפט חוקתי – כניסה לישראל – סמכות הרשות
משפט חוקתי – כניסה לישראל – טעמים הומניטאריים
משפט מינהלי – כניסה לישראל – שיקול דעת הרשות
משפט מינהלי – שיקול-דעת – אי סבירות
.
העותר הגיש עתירה שמופנית נגד החלטת המשיבים, לדחות את בקשת העותר 1 להיכנס מרצועת עזה לישראל לצורך השתתפות באבל על מות אחותו.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הקריטריונים לבחינת בקשות של תושבי רצועת עזה להיכנס לישראל נקבעו במסמך סטטוס הרשאות בלתי מסווג לכניסת פלסטינים לישראל, למעברם בין אזור יהודה ושומרון לבין רצועת עזה, וליציאתם לחו"ל. העדכון האחרון של המסמך הוא מיום 20.12.2020. הקריטריונים משתנים מעת לעת בהתאם לשיקולים המדיניים, האסטרטגיים והביטחוניים.
אחד הקריטריונים ב"מסמך הקריטריונים" עוסק במקרה ההומניטרי של השתתפות בלוויה. על פי הטבלה הנספחת למסמך, טווח ההיתר הוא עד 4 ימים; ההיתר הוא בכפוף לקרבה ראשונה+סבא וסבתא ובכפוף לאבחון ביטחוני; והוא "יינתן עד 7 ימים ממועד הלוויה".
שיקול הדעת הנתון למשיבים להחליט בדבר מתן היתרים לתושבי האזור שאינם אזרחי ישראל להיכנס אליה, הוא שיקול דעת רחב. בית המשפט אינו מחליף את שיקול הדעת של הרשות המוסמכת, אינו קובע את הקריטריונים, ואינו בא בנעלי הרשות. עם זאת, אין לומר כי מדובר בשיקול דעת בלתי מוגבל של המשיבים, שאינו כפוף לביקורת שיפוטית של המשפט המינהלי.
במצב ייחודי זה, יישום הקריטריון של השתתפות בלוויה באופן מוגמש, אין לה השלכות רוחב, ואין בה פרשנות מרחיבה של הקריטריון מעבר לפרשנות הנוהגת (המשתקפת גם בהערות בטבלה). במצב הייחודי, שאין לו השלכות רוחב, היה מקום לבחון את הבקשה כבקשה שהוגשה בסמוך לפטירה ולהיעתר לה. חלוף הזמן מאז הוגשה הבקשה ועד היום, אינו צריך לעמוד לעותר 1 לרועץ, ועל כן יש לאפשר את כניסתו לישראל (בכפוף לאבחון בטחוני). |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [משפט מינהלי] [משפט חוקתי] |
|
| עת"מ (ירושלים) 14498-08-20 רם כהן נ' הממונה על יישום חוק חופש המידע במשרד האוצר (מנהלי; עינת אבמן מולר; 27/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: אמיר עדיקא |
דחיית עתיר לפי חוק חופש המידע מאחר ובית המשפט סבר, כי גילויו של המידע המבוקש, במתכונת המבוקשת, עלול לפגוע בניהול ענייני החוץ של המדינה.
משפט מינהלי – עיון במסמכי הרשות – סייגים לגילוי
משפט חוקתי – זכויות הפרט – חופש המידע
משפט מינהלי – עיון במסמכי הרשות – היקף חובת הגילוי
משפט מינהלי – עיון במסמכי הרשות – חובת הרשות במתן מידע
משפט מינהלי – חופש המידע – גילוי על-ידי הרשות
.
העותר הגיש עתירה לפי חוק חופש המידע, שעניינה בבקשתו להעביר לעיונו מידע הנוגע להיקף הנכסים המוקנים, מוחזקים ומשוחררים במזרח ירושלים. העותר טען כי בקשתו לפרסום המידע היא בשם אינטרס ציבורי – חשש לאי סדרים בשל היעדר ריכוז הנתונים ובדיון טען בנוסף לצורך בשקיפות ובוודאות לגבי מצב הקרקעות במזרח ירושלים. המשיב במענה לבקשת העותר מסתמך בעיקר על העילות המופיעות בסעיפים 8(1) ו-8(3) לחוק – חשש לפגיעה ביחסי החוץ.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
מסירת המידע תביא להקצאת משאבים בלתי סבירה, זאת הן נוכח היקף הדרישה הרחב והן לאור המפורט בתגובת המשיבים לעניין הזמן שיידרש לצורך איתור ועיבוד הנתונים, דבר שעשוי להביא לשיבוש עד שיתוק עבודת האנ"ן, בפרט נוכח מצבת העובדים המצומצמת שלו (שלושה עובדים, בהם שני עובדים מקצועיים בלבד).
יתר על כן, דין הבקשה להידחות גם מן הטעם הנוסף שהועלה, שעניינו החשש לפגיעה ביחסי החוץ של המדינה.
גילויו של המידע המבוקש, במתכונת המבוקשת, עלול לפגוע בניהול ענייני החוץ של המדינה במידה העונה על "מבחן החשש" שנקבע בפסיקה.
גם אם ישנו עניין ציבורי וחשיבות ציבורית אפשרית בפרסום המידע המבוקש, לא נמצא כי עוצמתו רבה מזו של עוצמת הפגיעה ביחסי החוץ של המדינה, אם יותר הפרסום. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 15 [משטרה] [פרשנות] |
|
| ת"פ (רמלה) 7225-08-20 מדינת ישראל נ' עבר אלרחים אנגאץ (שלום; מנחם מזרחי; 11/07/21) - 12 ע' |
| עו"ד: רעות זוסמן, הישאם קבלאן |
סמכותו של שוטר לפנות אל הנאשם, בהיותו חשוד להיות שוהה בלתי חוקי, טמונה בסעיף 13ה(א)(1) לחוק הכניסה לישראל, והיא אינה נטועה בחוק להחזקת תעודת זהות. אם לא תאמר כן, תעקר את תכליתו של חוק הכניסה לישראל, שכן כיצד יוכל אי פעם שוטר או פקח לעמוד על משמר הגבולות של מדינת ישראל ולוודא שאין נכנסים בשעריה אנשים שאינם זכאים לעשות כן ושאינם זכאים לשהות בה.
משטרה – סמכויות שוטר – דרישה להצגת תעודת זהות
פרשנות – דין – חוק החזקת תעודת זהות והצגתה
.
נוכח הלכת בית המשפט העליון (בג״צ עמותת טבקה) בעניין הסמכות של שוטר לבקש מאדם להזדהות בפניו. האם קיימת לשוטר סמכות לדרוש להזדהות ממי שנחשד כי נכנס לישראל שלא כדין?
.
בית המשפט פסק כלהלן:
במקרנו, מסמיך המחוקק את השוטר בצורה מפורשת, והסמכתו קבועה בסעיף 13ה(א)(1) לחוק הכניסה לישראל, הקובע כדלקמן: ״לשם ביצוע הוראות פרק זה, רשאי פקח או שוטר – לדרוש מאדם שיש יסוד להניח כי שהייתו בישראל מחייבת רישיון ישיבה לפי חוק זה, לזהות את עצמו ולהציג לפניו את המסמכים הנוגעים לשהייתו וכן למסור לו ידיעות הנוגעות לשהייתו״.
זהו דבר חוק מיוחד, מסמיך, המקיים את תכליתו לפנות לכל ״אדם שיש יסוד להניח״ כי שהייתו בישראל מחייבת רישיון ישיבה להזדהות וכיו״ב.
סמכותו של השוטר לפנות אל הנאשם, בהיותו חשוד להיות שוהה בלתי חוקי, טמונה בסעיף דלעיל, והיא אינה נטועה בחוק להחזקת תעודת זהות. אם לא תאמר כן, תעקר את תכליתו של החוק, שכן כיצד יוכל אי פעם שוטר או פקח לעמוד על משמר הגבולות של מדינת ישראל ולוודא שאין נכנסים בשעריה אנשים שאינם זכאים לעשות כן ושאינם זכאים לשהות בה. ודוק: העבירה של כניסה לישראל שלא כדין, מעצם טיבה, הינה עבירה עצמאית, העומדת בפני עצמה, ואין לדרוש כי לשוטר יתקיים חשד סביר לביצוע עבירה חיצונית לה כדי להקים סמכות לפנות אל אותו אדם בדרישה כי יזדהה ולעכבו.
החיקוק דלעיל, המסמיך את השוטר או הפקח קובע את התנאי הראייתי ״יסוד להניח״. מצב הדברים שעמד בפני השוטר, בטרם ביקש מן הנאשם להזדהות ולאחר שהתבררה זהותו לעכב אותו, בהחלט בא תחת כנפי היסוד הראייתי הנדרש – "יסוד להניח״. על כן, השוטר פעל בהתאם לסמכותו בדין והוא היה רשאי לדרוש מן הנאשם להזדהות בפניו. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [נזיקין] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 27186-12-18 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' יניב זנו (שלום; מי טל אל עד קרביס; 04/07/21) - 15 ע' |
| עו"ד: בן חיים, חגואל |
נקבע כי לא רק הנתבע, הנהג חסר הביטוח, חב בשיפויה של קרנית, אלא גם הנתבעת. הנתבעת, כבעלים של הרכב, התרשלה בכך שאיפשרה לאחיה לנסוע ברכב כשהוא אינו מבוטח, כאשר בקשה לעריכת ביטוח הועברה על ידה לסוכן הביטוח שלה מבלי שווידאה שפוליסה יצאה ושולמה עובר לתחילת השימוש ברכב.
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – הזכות לתבוע השתתפות
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – זכות החזרה
.
תביעה כספית בסכום של 157,264 ₪ לשיפוי התובעת, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, בגין פיצויים ששילמה מכוח חבותה שבדין לשתי קטינות שנפגעו בתאונת דרכים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
גלגליו האחוריים של הרכב היו על המדרכה, שם צעדו הנפגעות, כאשר הנתבע המשיך לנסוע לאחור ופגע בס', אשר נפלה על אחותה י' שהייתה צמודה אליה, וזו נפלה על הרצפה. לא הועמדה בסיכומים מחלוקת כי אירוע שאלו הן נסיבותיו מוגדר כ"תאונת דרכים" הן ביחס לי' הן ביחס לס'.
גם לפי גרסתו של הנתבע, לפיה לא היה מגע בין הרכב לבין הנפגעות, עסקינן בתאונת דרכים. אירוע המזכה בפיצויים על פי חוק הפיצויים אינו בהכרח כזה שהתקיים בו מגע פיזי בין הנפגע לבין כלי הרכב, כשם שמגע פיזי אינו מספיק לשם הפיכת מאורע לתאונה דרכים. לכן, גם הולך רגל שנפגע לאחר שנבהל ומעד כתוצאה מבהלה שאחזה בו בשל השימוש שעשה הנוהג ברכב מנועי, זכאי לפיצוי. הנה כי כן, כך או אחרת, האירוע הוא "תאונת דרכים".
משנקבע כי אירעה תאונת דרכים שבה הנתבע אשר נהג ברכב ללא ביטוח פגע בנפגעות, ומאחר שלפי סעיפים 9(א)(1) ו-7(5) לחוק הפיצויים קרנית זכאית לשיפוי מ"מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח" – על הנתבע לשפותה על הסכומים ששילמה (בכפוף לסבירותם).
זכות החזרה של קרנית אינה רק כלפי מי שנהג ללא ביטוח, אלא גם כלפי "בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח" (סעיף 7(6) לחוק הפיצויים).
הנתבעת, כבעלים של הרכב, התרשלה בכך שאיפשרה לאחיה לנסוע ברכב כשהוא אינו מבוטח, כאשר שבקשה לעריכת ביטוח הועברה על ידה לסוכן הביטוח שלה מבלי שווידאה שפוליסה יצאה ושולמה עובר לתחילת השימוש ברכב. יש להוסיף כי רישום שמה של הנתבעת כבעלים לא היה דקלרטיבי או טכני גרידא; הנתבעים שיתפו פעולה כדי להציג מצג בפני צדדים שלישיים, נושיו של הנתבע, כי הרכב אינו שלו ולכן לא ניתן לעקלו. הנתבעים אינם יכולים להציג מצג אחר רק משום שהוא עולה עתה בקנה אחד עם האינטרסים שלהם להימנע משיפויה של קרנית. לאור האמור, לא רק הנתבע, הנהג חסר הביטוח, חב בשיפויה של קרנית, אלא גם הנתבעת. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [חברות] |
|
| ת"א (ירושלים) 42032-09-19 איתן דודו נ' משה קול ובניו חברה לניהול בע"מ (שלום; מוריה צ'רקה; 02/07/21) - 9 ע' |
| עו"ד: גיל ישראלי, גיא פלדמן |
נדחתה תביעה להרמת מסך ולחיוב הנתבע 2 בחוב הפסוק של הנתבעת 1. אין די בעובדה שמדובר בחברה משפחתית על מנת להצדיק הרמת המסך, מקום שאין אינדיקציה להברחת נכסים מהחברה לכיסי בעלי המניות.
חברות – הרמת מסך – אישיות משפטית נפרדת
חברות – בעלי מניות – הרמת מסך
.
תביעה להרמת מסך ולחיוב הנתבע 2 בחוב הפסוק של הנתבעת 1.
.
בית המשפט דחה את התביעה, ופסק כלהלן:
במקרה דנן, אין טענה שהנתבע נטל מנכסי החברה, או שנטל חלק בהתנהלות לא הוגנת כלפי התובעים, או שכספי התובעים שהחברה חויבה בהשבתם התגלגלו באופן עקיף לכיסיו. על כן אין זה "צודק ונכון" לייחס לו את חובותיה, כלשון סעיף 6 לחוק החברות.
אומנם, מדובר על חברת יחיד (כמעט), בה לנתבע יש 95% ממניות החברה והיתרה בבעלות אשתו המנוחה, אשר היקף הלוואות הבעלים שלה הוא עצום ביחס להיקף פעילותה. יחד עם זאת, הלוואות הבעלים לא ניתנו בסמוך לפני ההתקשרות עם התובעים או בסמוך לפני פירוק החברה, ומכל מקום לא הוכח כך. מנגד, לחברה היה רכוש קבוע העולה על היקף העסקה עם התובעים, ובנוסף, אין ספק שבתקופה הרלבנטית הנתבע העניק לחברה את דמי השכירות מהנכס, בסכומים העולים על כל ציפייה סבירה להפסד. במילים אחרות, בהתקשרות החברה עם התובעים להשכרת הנכס, החברה לא נטלה על עצמה סיכון לא סביר. גם התובעים סבורים שהשכרת הנכס היא עסקה במסגרתה לא היו צפויות לחברה הוצאות (למעט שכ"ט עו"ד לביצוע הסכם השכירות), ואשר הייתה אמורה להניב לחברה מיליוני שקלים. אומנם היו לחברה הוצאות עבור שכר, אולם לא נטען (ולא הוכח) שהשכר ששילמה החברה לעובדיה (ולנתבע בכלל זאת) לא היה סביר.
אין כאן "אשם אישי" של הנתבע, או אפילו עצימת עיניים. לכל היותר ניתן לומר עליו שהתרשל בפיקוח אחר בנו שניהל את החברה בפועל. ודוק, אכן מדובר בחברה משפחתית, ובמקרה כזה יגלה בית המשפט "פתיחות וגישה ליברלית בהרמת המסך". אלא שלא די בעובדה שמדובר בחברה משפחתית על מנת להצדיק הרמת המסך, מקום שאין שום אינדיקציה להברחת נכסים מהחברה לכיסי בעלי המניות. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [חברות] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 28272-09-15 עירית תל-אביב-יפו נ' מרכז חב"ד ללימודי היהדות תל אביב (שלום; חנה קלוגמן; 13/06/21) - 20 ע' |
| עו"ד: בר קהן, ציגנלאוב, דוד גואטה, אברהם שילוח |
עקרונות הרמת המסך לא הוכחו במקרה דנן, ובמיוחד כאשר מדובר בחריג לכלל ואף יותר מכך כאשר מדובר בעמותה. אין זה מספיק שהנתבעים יהיו בעלי תפקיד, מייסדים או מנהלים בנתבעות 1 ו-4 כדי לחייבם באופן אישי בחובות הנתבעות, אלא יש להראות התנהלות בלתי סבירה ובמקרה הנדון לא נמצאה התנהלות בלתי סבירה ע"י הנתבעים 2 ו-3.
חברות – אישיות משפטית נפרדת – הרמת מסך
חברות – מנהלים – אחריות אישית
חברות – אחריות – נושאי משרה
.
תביעה לתשלום חוב ארנונה בגין שני נכסים בעיר תל אביב אשר הוחזקו על ידי הנתבעות 1 ו-4. הנתבעים 2 ו-3 נתבעים בגין אחריותם האישית לחובות הנטענים. נתבעים אלו כופרים באחריותם לחוב ומדגישים, כי מדובר בחוב שנוצר עקב שינוי בסיווג הנכסים לתקופה קצרה.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
מדובר בשני נכסים אשר הנתבעות נרשמו בהם כשוכרות במועדים הרלבנטיים. משך שנים רבות קיבלו הנתבעות פטור מתשלום ארנונה עבור הפעילות בנכסים שעיקרה היה שימוש בנכסים כבתי תפילה ולימוד תורה. לאחר תקופה ארוכה בה ניתן פטור מארנונה, ושינויים בגודל הנכסים, פיצלו את הנכסים למספר חשבונות ארנונה בהתאם לשימוש שנעשה בפועל בנכס.
בהתאם לביקורת שנערכה בנכסים הוחלט לשלול את מתן הפטור מארנונה לתקופה מסוימת, אשר החוב שנצבר בתקופה זו הוא מושא התביעה דנן. לאחר תקופה זו שוב ניתן פטור מתשלום ארנונה לאחר שעמותת חב"ד (הנתבעת 1) לא הייתה פעילה עוד ונרשמה במקומה כמחזיקה בנכס עמותת תומכי תמימים, אשר לא נתבעת במסגרת תיק זה.
התובעת לא זימנה עד רלבנטי, הוא הפקח שערך את הביקורת בנכסים ושבעקבות ביקורו שונה סיווג הנכסים והוחלט לבטל את הפטור. הנציגות מטעם העירייה לא ידעו להסביר מדוע שונה הסיווג, כאשר יובהר, כי זו השאלה המהותית לעניין קביעת אחריות אישית – שינוי הסיווג. למעשה, מאחר שאין בידי התובעת גרסה המביאה את הסיבה האמיתית בגינה שונה הסיווג, הרי שהדבר מאיין את הטענה בדבר אחריות אישית של הנתבעים 2 ו-3.
אין זה המקרה החריג בו יש להרים מסך, ובמיוחד כאשר מדובר בעמותה יש לנהוג במשנה זהירות שמא הדבר ייצור רתיעה מאנשים להיות חברי עמותה ולתרום את תרומתם לחברה. אין זה המקרה בו יש להכיר באחריות אישית מכוח היעדר תום לב, או התעשרות שלא במשפט ובכל מקרה לא עלה בידי התובעת להוכיח את טענותיה בכל הנוגע לאחריותם האישית של הנתבעים 2 ו-3. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 19 [עוולות מסחריות] [עבודה] [נזיקין] |
|
| סע"ש (תל אביב-יפו) 16040-09-16 טריגו חברה להשקעות ושיווק נדל"ן בע"מ נ' טל כהן (עבודה; תומר סילורה, נ.צ.: מ' נגר, ח' הופר; 10/06/21) - 50 ע' |
| עו"ד: דורון אפיק, יאיר אלוני, אייל ריבנר |
ביה"ד פסק כי הוכח שהעובד הוריד למחשבו האישי מאגר מידע הכולל רשימת לקוחות, מעשים העולים כדי הפרת חובות האמון ותום הלב, המצדיקים חיובו בפיצוי החברה בסך 15,000 ₪ וללא שלילת פיצויי פיטורים, אך החברה לא הוכיחה כי בידה רשימת לקוחות המהווה 'סוד מסחרי' הראוי להגנה; העובד זכאי לפיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד ולפיצוי בגין פיטורים שלא כדין בהעדר שימוע.
עוולות מסחריות – גזל סוד מסחרי – הוכחת קיומו של סוד מסחרי
עבודה – יחסי עבודה – חובת תום הלב
עבודה – יחסי עבודה – חובת אמון
עבודה – פיטורין – שלא כדין
עבודה – פיטורין – זכות לשימוע
עבודה – פיצויי פיטורין – זכאות
.
עסקינן בתביעת חברה – טריגו חברה להשקעות ושיווק נדל"ן בע"מ, נגד הנתבע, עובד לשעבר של החברה, לפיצוי בגין גזלת סודות מסחריים, השבת כספים שהושגו באמצעותה, לפיצוי כספי בגין הפרת הסכם העסקה ומעילה באמון החברה, לשלילת פיצויי פיטורין בגין גניבת קניין החברה וכן בקשה להטלת צווי מניעה קבועים וצו למתן חשבונות; כן עסקינן בתביעת מר טל כהן, העובד לשעבר, כנגד החברה לפיצוי בגין הוצאת דיבה, לשון הרע ופגיעה בפרטיות, לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, לפיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד, וכן בקשה להטלת צו שחרור קופות פנסיה ו/או גמל.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ת' סילורה ונציגי הציבור מ' נגר, ח' הופר) קיבל את התביעות בחלקן ופסק כי:
החברה טענה כי העובד הוריד למחשבו האישי קובץ מחשב של בסיס הנתונים במערכת שלה שהוא בבחינת מאגר מידע סודי הכולל רשימת לקוחות. ביה"ד דן בשאלה האם רשימת הלקוחות של החברה עולה לכדי סוד מסחרי, ולשם כך עמד על המסגרת הנורמטיבית שנקבע בחקיקה ובפסיקה בכל הקשור להוכחת קיומו בציינו כי ככל שהחברה בדעה כי רשימת הלקוחות שלה היא "סוד מסחרי", עליה להוכיח כי היא נקטה באמצעים סבירים במטרה להבטיח את שמירתו, וכן כי רשימת הלקוחות מאופיינת ברובה בלקוחות פוטנציאליים, כך שפנייה ללקוחות תניב בהכרח עסקאות ויש יתרון בקבלתה מן המוכן. ביה"ד פסק כי לא הוכח "סוד" ולא גזל "סוד מסחרי". העובד הוריד קבצי מידע מתוך מערכת של החברה, לצורך הכנת מצגת לקראת תפקידו הבא בחברת קנדה ישראל, מצגת המכילה פרטים יבשים על ביצועיו ולא פרטים מרשימת הלקוחות. לא הוכח כי העובד עשה שימוש ברשימת הלקוחות בעת עבודתו בחברת קנדה ישראל, או כי הפיק תועלת כלכלית מהעברת רשימת הלקוחות לצדדים שלישים. לא הוכח על ידי החברה כי חברת קנדה ישראל פנתה לחלק מלקוחותיה המופיעים ברשימת הלקוחות ובעזרתה – רשימת לקוחות מן המוכן – הביאה לסגירת עסקאות.
החברה אף לא הוכיחה כי העובד חתם על הסכם עם תניות המחייבות אותו בשמירה על סודיות. לכן, אין לראות בעובד כי מי שהפר הסכם העסקה או התחייבות חוזית כלשהי כלפי התובעת. יחד עם זאת, אי חתימתו של הנתבע על הסכם העסקה עם התובעת הכולל בתוכו תניות המחייבות אותו בשמירה על סודיות, אינו פוטר אותו מלנהוג בהגינות וביושרה כלפי התובעת. אין חולק כי העובד הוריד קבצים לשולחן עבודתו במחשבו הפרטי. יחד עם זאת, מכיוון שלא עלה בידי החברה להוכיח כי המידע שהעובד הוריד עולה כדי מידע סודי, אין אלא לדחות את טענת התובעת לגזל סוד מסחרי.
כמו כן, החברה לא הוכיחה כי נגרם לה נזק כתוצאה מתפיסת רשימת הלקוחות במחשבו של העובד על ידי כונס נכסים שהגיע לביתו. לא הובאה על ידי החברה ראייה לכך שחברת קנדה ישראל עשתה שימוש ברשימת הלקוחות של הנתבעת ובכך סגרה עסקאות ו/או להיקף "הנזק" שנגרם לה בגין קשר זה. מכל האמור עולה, כי מלבד הפרת האמון המיוחד שניתן בנתבע במסגרת תפקידו בחברה, לא הוכח קיומן של שאר הנסיבות שנטענו. לא הוכח כי רשימת הלקוחות כפי שהציגה התובעת עולה לכדי רשימה סודית ולכן אין היא זוכה להגנות הניתנות בחוק עוולות מסחריות.
לסיכום, אין לראות ברשימת הלקוחות כסוד מסחרי; לא הוכח שהעובד העביר את המידע לגורם שלישי לרבות לחברת קנדה ישראל, או כי עשה שימוש או הפיק כל תועלת כלכלית ממידע זה; עם זאת, בדרך בה פעל העובד, בהעברת רשימת הלקוחות למחשבו הפרטי במהלך עבודתו בתובעת, התנהג העובד שלא כמצופה מעובד והפר את האמון המיוחד שנתנה בו החברה ככלל, ואת חובת האמון שעובד חב לפי מעסיקו בפרט. משכך, העובד ישלם לחברה פיצוי בגובה של 15,000 ₪ בגין הפרת חובת הנאמנות; ודוק, לא נפל בהתנהגות העובד פגם המצדיק סנקציה קיצונית של שלילת פיצוי פיטורים בגין העברת הקבצים למחשבו, פעולה שבגינה חויב בתשלום פיצוי.
בהליך פיטורי הנתבע נפלו פגמים: אי מסירת מכתב זימון לשימוע לפחות יומיים לפני מועדו; אי העלאה במכתב זימון לשימוע את כל הסיבות בגינן נשקלת סיום העסקת העובד; אי מסירת פרוטוקול משיחה השימוע לעובד לאחר קיומה. בגין פגמים אלה תפצה החברה את העובד בסך 10,000 ₪; העובד לא עמד בנטל להוכיח כי מנכ"ל החברה השתמש בביטוי "גנב" ביחס אליו בישיבת צוות, ולכן תביעתו בגין לשון הרע נדחתה; טענת העובד כי החברה פגעה בפרטיותו בניגוד לדין, נדחתה; בגין אי מסירת הודעה לעובד, זכאי העובד לפיצוי בסך של 5,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| בתי-דין צבאיים |
| 20 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| (יהודה) 10594-19 התובע הצבאי נ' חאלד אחמד עבד אלקאדר קועד (בתי-דין צבאיים; מירב הרשקוביץ-יצחקי; 07/03/21) - 15 ע' |
| עו"ד: עילי נוימן, משה משורר, מחמוד חסאן |
בית המשפט הצבאי גזר על הנאשם שהודה והורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירות של אי מניעת פיגוע, בו נרצחה נערה ונפצעו בני משפחתה, וחברות ופעילות בהתאחדות החזית העממית, עונש של 20 חודשי מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו בנוסף להפעלת מאסר מותנה. גזר הדין דן בשאלת סבירות העונש שעתרו הצדדים במשותף להטיל על הנאשם, כאשר בני משפחתה של הנערה מתנגדים לו.
דיון פלילי – הסדר טיעון – ביקורת שיפוטית
דיון פלילי – הסדר טיעון – עריכתו
דיון פלילי – הסכמים בין התביעה לנאשם – הסדר טיעון
עונשין – ענישה – הסדר טיעון
.
הנאשם, הורשע על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של אי מניעת הפיגוע וחברות ופעילות בהתאחדות החזית העממית. על פי כתב האישום, כחודש עובר לפיגוע, בו נרצחה נערה ונפצעו בני משפחתה, על ידי מחבלים מרצחים נסע הנאשם ברכב יחד עם אחד המרצחים שעמו היה בקשר, ושמע ממנו על כוונתו לבצע פיגוע גדול. גזר דין זה דן בשאלת סבירות העונש שעתרו הצדדים במשותף להטיל על הנאשם, כאשר בני משפחתה של הנערה מתנגדים לו.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
לנפגע העבירה הזכות לטעון בפני בית המשפט, על-אודות עמדתו לעניין העונש והנזקים שנגרמו לו, גם בזמן שהוא אינו עד תביעה במסגרת הטיעונים לעונש.
הנאשם לא מנע את הפיגוע בו נרצחה רינה ז"ל ונפצעו בני משפחתה. עבירה מסוג זה, שפגיעתה בחיי אדם מובהקת, מצויה בליבת העבירות אותן המחוקק ביקש למנוע באמצעות חובת הדיווח הקבועה בסעיף בו הורשע הנאשם. מנגד, נסיבות קבלת המידע ומודעותו של הנאשם לפרטי ביצוע הפיגוע היו מן הנמוכות.
לגבי נסיבות ביצוע העבירה של חברות בארגון החזית העממית לא מדובר בפעילות צבאית אלא בפעילות שנמצאת ברף הנמוך של עבירת החברות.
בבחינת סבירותו של הסדר הטיעון, לא בנקל ידחה בית המשפט הסדר טיעון המובא לאישורו, וזאת בשל שורת טעמים מהותיים שיסודם בחשש לכרסום במעמדם של הסדרי טיעון כמו גם בציפייה ובוודאות שהם נוטעים בנאשם החותם על ההסדר.
עמדת נפגעי העבירה היא אחד השיקולים שנדרשת התביעה לשקול, במסגרת מכלול השיקולים המונחים על הכף.
יש לכבד את ההסדר. בבסיס הכרעה זו, ניצבים בעיקרם, היבטים משפטיים וראייתיים העולים מדרך ניתוח הראיות בתיק זה, המצטרפים לצורך בכיבוד מוסד הסדרי הטיעון. ההסדר שהוצג הוא פרי הליך משא ומתן ממושך שהתקיים בין הצדדים, ואשר במסגרתו נערך ניתוח ראייתי ומשפטי "מדוקדק" ביחס לסיכויי הרשעתו של הנאשם במיוחס לו. |
| חזרה למעלה |
|
| ועדת ערר לענייני קורונה |
| 21 [מסים] |
|
| ערר 1036-21 חוסאם מוסלמאני נ' רשות המסים (ועדת ערר לענייני קורונה; אורית בר לוי; 08/07/21) - 9 ע' |
| עו"ד: רחמים בן שושן |
ועדת ערר לענייני קורונה – השתתפות בהוצאות קבועות לעסקים קיבלה את ערר העורר על ההחלטה לדחות את בקשתו למענק בעד השתתפות בהוצאות קבועות עבור החודשים מרץ – אפריל 2020. נקבע, כי אין מקום להחריג את העורר מהגדרת עוסק מהטעמים שנקבעו בהחלטת המשיבה.
מסים – מס רכוש וקרן פיצויים – נזקים כתוצאה מהתפשטות נגיף הקורונה
.
העורר, המפעיל עסק בתחום התיירות, הגיש ערר לפי סעיף 20(ב) לחוק התכנית לסיוע כלכלי (נגיף הקורונה החדש) (הוראת שעה) על החלטת המשיבה בהשגה במסגרתה נדחתה בקשתו למענק בעד השתתפות בהוצאות קבועות עבור החודשים מרץ – אפריל 2020. במרכז הדיון עומדת השאלה: האם יש להחריג את העורר מהגדרת עוסק מהטעמים שנקבעו בהחלטת המשיבה: דיווח על מחזור עסקאות בשיעור אפס בשלושת החודשים שקדמו לחודש מרץ 2020; עוסק שחלה ירידה ניכרת בהוצאות שהוציא לצורך ייצור הכנסה בעסקו בשל הפסקת פעילות העסק ודיווח על מחזור עסקאות בשיעור אפס לגבי תקופת הזכאות, יראו בו כמי שדיווח על סגירת עסקו.
.
ועדת ערר לענייני קורונה – השתתפות בהוצאות קבועות לעסקים קיבלה את הערר וקבעה כלהלן:
סעיף 5(11) להחלטת הממשלה מחריג מהגדרת עוסק מי שדיווח על מחזור עסקאות בשיעור אפס בשלושת החודשים שקדמו לחודש מרץ 2020.
מסיכומי הדיווח למע"מ של העורר עולה כי בחודש ינואר 2020 הוא דיווח על מחזור עסקאות בסך 2500 ₪. טענת המשיבה כי על העורר להמציא אסמכתה המעידה כי הכנסה זו ניתנה במסגרת עסקיו של העורר אינה ברורה. המשיבה, אשר ביקשה לסתור אמיתותה של הכנסה זו, לא הביאה כל ראיה לבסס טיעון זה. מאחר שהעורר דיווח כדין על מחזור עסקאות בחודש ינואר 2020, והמשיבה לא הציגה כל ראיה לכך כי דיווח זה לא היה כדין, הרי שלא ניתן להחריגו מהגדרת עוסק מטעם זה.
טעם שני לדחיית המשיבה את בקשתו של העורר למענק נשען על ס"ק 8 להגדרת עוסק המופיע בסעיף 7 לחוק התכנית לסיוע כלכלי. סעיף זה מחריג מזכאות למענק עוסק שחזקה כי סגר את עסקו כיוון שחלה ירידה ניכרת בהוצאות שהוציא לצורך ייצור הכנסה בעסקו בשל הפסקת פעילות העסק, ודיווח על מחזור עסקאות בשיעור אפס לגבי תקופת הזכאות.
משהוכיח העורר כי הגם שבעסקו הופסקה הפעילות בתקופת הזכאות למענק, הפסקה שנכפתה עליו בשל ההגבלות הקשות שהוטלו על ענף התיירות, הרי שהוא כן נשא בהוצאות בתקופת הזכאות, והוצאות אלה דווחו לרשות המסים על פי דין. הוועדה כאמור סבורה שבענייננו תנאי זה לא חל על מענק מרץ – אפריל 2020, אך גם אם היה חל, הרי שלא ניתן להגדיר את העוסק כמי שסגר את עסקו ולהחריגו מהגדרת עוסק מטעם זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [מסים] |
|
| ערר 1073-21 ביבלתורס נ' רשות המסים (ועדת ערר לענייני קורונה; מוחמד מולא; 05/07/21) - 22 ע' |
| עו"ד: ג'ול ברג'ות |
ועדת ערר לענייני קורונה – השתתפות בהוצאות קבועות לעסקים דחתה את ערר העורר על החלטת המשיבה בהשגה שעניינה בדחיית בקשתו לקבלת מענקים בעד השתתפות בהוצאות קבועות. במרכז הדיון עומדת השאלה: מה הנפקות שיש לייחס לסוגיות אלה: הדיווח על מחזור עסקאות בשיעור אפס בתקופת הבסיס; דיווח על מחזור עסקאות והוצאות בשיעור אפס בתקופת הזכאות; בקשת המשיבה להטלת קנס גרעון בשל הגשת תביעה ביתר.
מסים – מס רכוש וקרן פיצויים – נזקים כתוצאה מהתפשטות נגיף הקורונה
.
העורר הגיש שני עררים וזאת בהתאם לסעיף 20(ב) לחוק התכנית לסיוע כלכלי (נגיף הקורונה החדש) (הוראת שעה), על החלטת המשיבה בהשגה. המשיבה טוענת, כי העורר דיווח על מחזור עסקאות בשיעור אפס בתקופות הבסיס, ועל כן אינו זכאי למענק בהתאם לנוסחה שנקבעה בהחלטת. הממשלה ובחוק התכנית לסיוע כלכלי.
.
ועדת ערר לענייני קורונה – השתתפות בהוצאות קבועות לעסקים דחתה את הערר וקבעה כלהלן:
דין הערר המתייחס לבקשה לחודשים מרץ – אפריל 2019 להידחות, שכן השוואת מחזור העסקאות בתקופת הבסיס מול מחזור העסקאות בתקופת הזכאות מעלה כי העורר אינו זכאי למענק. יחד עם זאת, ולאור העובדה כי עררו של העורר המתייחס לבקשה לחודשים מרץ – אפריל 2020 מבוסס רובו ככולו על הדו"חות המתקנים, ועל אף המסקנה אליה הגיעה הוועדה, יש להתייחס לטענותיו ביחס לדו"חות המתקנים ולמועד הגשתם.
העורר לא הציג נימוקים מדוע לחרוג מההוראה המפורשת שבהחלטת הממשלה, שלא מאפשרת הסתמכות על דו"חות שהוגשו לאחר תאריך 01/03/2020; כדין נדחתה השגתו הנוגעת לבקשה לקבלת מענק לחודשים מרץ – אפריל 2020.
מתן מענק לעורר בעד השתתפות בהוצאות קבועות, שעה שאין לו הוצאות כלל, חוטא לתכלית המענק, הכרוכה אף בשמו – והיא סיוע לעסקים. על כן, החלטת המשיבה לדחות בקשת העורר לקבלת מענק לחודשים יולי – אוגוסט 2020, ובהמשך החלטתה בהשגה, הן החלטות שניתנו כדין.
מנגנון קנס בשל הגשת תביעה ביתר דומה למנגנון קנסות הגרעון המוסדר בחוקים נוספים וביניהם סעיף 191(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] וסעיף 95(א) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה). תכלית הקנס היא לשלול תמריץ מצד עוסקים להגיש תביעות רשלניות או הצהרות כוזבות. במקרה זה, ראוי היה שהמנהל יפעיל את סמכותו, וישקול הטלת קנס גרעון על העורר בשלב מוקדם יותר מהשלב שבו הועלתה הבקשה. כמו כן, בקשת המשיבה להטלת קנס גרעון עלתה בלשון רפה, ומבלי שהוצגו כלל השיקולים הצריכים לצורך הטלת הקנס, לרבות גובה הקנס, ומבלי שהוצגו הנימוקים לאי הטלתו על ידי המנהל בשלב מוקדם יותר של ההליך. |
| חזרה למעלה |
|
| ועדות ערר - תכנון ובנייה |
| 23 [תכנון ובנייה] |
|
| ערר (דרום) 1044-10-20 צ.ד ניהול פרויקטים בע"מ נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה באר שבע (ועדות ערר - תכנון ובנייה; בנימין זלמנוביץ'; 05/07/21) - 13 ע' |
| עו"ד: תמר מגדל, לילך ברקאי, לימור לוגסי, דוד קנטור |
ועדת הערר לתכנון ובבניה קיבלה, בכפוף לתנאים, את ערר העוררת שעניינו בבקשה לשימוש חורג מהיתר ממשרדים לחדר כושר, ובמסגרתו שינויים פנימיים בבניין מגורים משותף.
תכנון ובנייה – שימוש חורג – חדר כושר
תכנון ובנייה – היתר בנייה – בקשה להיתר בנייה
.
העוררת הגישה ערר שעניינו בבקשה לשימוש חורג מהיתר ממשרדים לחדר כושר לתקופה של 5 שנים, ובמסגרתו שינויים פנימיים בבניין מגורים משותף. השאלה הראשונה בבסיס הערר הינה שאלת התימוכין הקניינים: האם העוררת היא בגדר בעל זכות במקרקעין או מי שקיבל הסכמה לכך מפאת זכות במקרקעין רשאי להגיש בקשה להיתר. במישור התכנוני השאלה שבמחלוקת הינה "מבחן ההתאמה", האם התנאים התכנוניים שקבעה הוועדה המקומית סבירים בנסיבות העניין.
.
ועדת הערר קבעה כלהלן:
במקרה זה, בשל מורכבות השאלות הקנייניות ראוי היה שבטרם ידון מוסד התכנון בשאלות התכנוניות, תוכרענה המחלוקות הקנייניות שבין העוררת והמשיבה 3. אין ביכולתה של ועדת הערר ואף לא בסמכותה להכריע בשאלת היחסים הקניינים והחוזיים שבין העוררת, המשיבה 3 והמפרק.
באשר להכרעה בשאלה התכנונית, חדר כושר הינו שימוש מסחרי ראוי ומקובל בייעוד מסחרי ולכן עסקינן בשימוש חורג מהיתר. בהתאם לפסיקה במקרים של "שימוש חורג מהיתר", להבדיל ממקרים של "שימוש חורג מתכנית", יש לבחון את הבקשה על פי "מבחן ההתאמה" בלבד – דהיינו האם הנכס הקיים, אשר נבנה מראש לשימוש שונה מהמבוקש בבקשה, אכן מתאים לשימוש המבוקש.
במקרה דנן, בה המבוקש תואם את התכנית התקפה, אין צורך להצדיק תכנונית את השימוש המבוקש. והבדיקה הנדרשת הינה האם הבניין הקיים, אשר נבנה לשימוש שונה מהמבוקש בבקשה להיתר לשימוש חורג, מתאים לשימוש המבוקש. דהיינו, מבחן ההתאמה, להבדיל ממבחן ההצדקה התכנונית.
בנסיבות העניין יש לאשר את הבקשה לשימוש חורג מהיתר לצמיתות בהיותה תואמת את התכנית בתנאים. |
| חזרה למעלה |
|
|