|
תוכן העניינים
| עליון |
|
|
| 2 [משפט חוקתי] |
|
| בג"ץ 2905-20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' כנסת ישראל (עליון; נ' הנדל, י' עמית, נ' סולברג, ד' ברק ארז, ע' ברון, ג' קרא, ד' מינץ, ה א' חיות, ח' מלצר; 12/07/21) - 156 ע' |
בימ"ש דחה את העתירות נגד תיקון מס' 8 לחוק יסוד: הממשלה שנחקק לאחר הבחירות לכנסת ה-23 ועיגן את מוסד ממשלת החילופים וראש הממשלה החלופי; ודוק, דעת הרוב סברה כי לא נפל פגם בכך שתיקון מס' 8 הוחל באופן מיידי כבר בתקופת כהונתה של הכנסת ה-23 וכי ככלל אין פסול בכך שתיקונים חוקתיים ייכנסו לתוקף מיד עם חקיקתם. דעת המיעוט סברה כי שינויים משטריים משמעותיים הוחלו רק ביחס לכנסת הבאה וחריגה מכך עשויה להוות שימוש לרעה בסמכות המכוננת, אך נוכח צידוק להחלת תיקון 8 רטרואקטיבית יש לדחות את העתירות בכפוף "להתראת בטלות מרוככת".
משפט חוקתי – חוקי יסוד – חוק יסוד: הממשלה
משפט חוקתי – חוקי יסוד – תחולתם
משפט חוקתי – חקיקה – תחולתה
משפט חוקתי – חקיקה – תוקפה
משפט חוקתי – חקיקה – הליכי חקיקה
משפט חוקתי – חקיקה – חקיקה רטרואקטיבית |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| מחוזי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| שלום |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| עבודה אזורי |
|
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
| עליון |
| 1 [משפט חוקתי] [משפט מינהלי] |
|
| בג"ץ 8010-16 מלכה נעמה ברזון נ' מדינת ישראל (עליון; נ' הנדל, ע' פוגלמן, ע' ברון, י' אלרון, ח' מלצר; 12/07/21) - 142 ע' |
| עו"ד: שוש שמואלי, יובל שפיצר, דוד שוב, טל רגב, דורית יוסף, דרור פרנקל, יאיר זלנפרוינד, יעקב ביטון, אברהם ברזל, חגי קלעי, אוהד רוזן, אריאל ארליך, מאיר בוחניק, עמית לוין, אליעזר רפלד, חיים זיכרמן, ירון סילבר, דן יקיר, גילה שטופלר, פרנסס רדאי, אבינעם כהן, ארנה לין, נטע שפירא, משה ליפל, ס |
בימ"ש פסק בדעת רוב כי לשם הגברת השילוב של הציבור החרדי במערכת ההשכלה הגבוהה רשאית הייתה המועצה להשכלה גבוהה לקבוע מתווה לשילוב הציבור החרדי באקדמיה, לרבות מסלולי לימוד בהפרדה מגדרית; עוד נקבע כי יש לאכוף את איסור ההפרדה במרחבים הציבוריים בקמפוסים; פה אחד נפסק כי מדיניות המאפשרת הדרת מרצות ממסלולים שבהם לומדים גברים בלבד מהווה הפליה אסורה של מרצות במוסדות להשכלה גבוהה שיש לבטלה לאלתר.
משפט חוקתי – זכויות הפרט – שוויון
משפט חוקתי – זכויות הפרט – שוויון בפני החוק
משפט מינהלי – שיקול-דעת – הפליה
משפט מינהלי – שיקול-דעת – מידתיות
.
עתירות כנגד היבטים שונים של החלטת המועצה להשכלה גבוהה בדבר "הרחבת נגישות ההשכלה הגבוהה לאוכלוסייה החרדית - מדיניות לחומש הבא". החלטה זו קבעה מתווה לשילוב הציבור החרדי במערכת ההשכלה הגבוהה, לרבות הדרכים שבהן ניתן לקבוע מסלולי לימוד בהפרדה מגדרית.
בג"ץ (המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר והשופטים הנדל, פוגלמן, ברון ואלרון) פסק כי:
פה אחד נפסק כי בהדרת מרצות מללמד במסלולי הלימוד לגברים יש משום פגיעה בכבודן ויש לאפשר להן ללמד בכל מסגרת שהיא, ללא הפליה.
אשר להפרדה מגדרית של סטודנטים במסגרות החרדיות, נחלקו הדעות. המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר עמד על כך שאין לקבל את הטענה כי כל הפרדה מגדרית באוניברסיטאות ובמכללות פוגעת בזכות היסוד לשוויון, בין היתר נוכח הוראות חוק זכויות הסטודנט, שהכיר במסגרות כאלו, ועל כן הדבר תלוי בנסיבות המקרה. לגבי העתירות שעמדו בפני בית המשפט, צוין כי מרבית התלמידים הלומדים במסלולים הנפרדים בוחרים בכך מרצונם החופשי, בהתאם להשקפותיהם הדתיות התומכות בהפרדה מגדרית כאורח חיים, מה גם שקיומם של המסלולים הנפרדים איננו משפיע על התנהלות המסלולים הכלליים המעורבים, הפתוחים בפני כל מי שחפץ וחפצה בכך. המשנה לנשיאה (בדימ') הדגיש כי גם אם מתקיימת בהסדר פגיעה מסוימת בשוויון, היא נעשית לתכלית ראויה של שילוב האוכלוסייה החרדית באקדמיה, ועומדת ברובה במבחני המידתיות, למעט בסוגיה של הפליית מרצות, שאותה יש לבטל. בצד זאת צוין כי יש לאכוף בקפדנות גם את איסור ההפרדה במרחבים הציבוריים בקמפוסים, וכן יש לבחון אמצעים חדשים, כמו הרצאות מקוונות, שעשויים לפתור בעיות שונות שהתעוררו.
לעמדת השופט הנדל, יש לאפשר את המשך קיומם של המסלולים הנפרדים לבני ובנות החברה החרדית. הוא נדרש לארבעה נושאים: שילוב כיעד חברתי, פתיחת המסלולים הנפרדים מאפשרת לגברים ולנשים בחברה החרדית ללמוד באקדמיה, ובלי מסלולים אלה רבים מהם לא ילמדו במוסדות להשכלה גבוהה; תפישות פמיניסטיות; החינוך כשדה ההפרדה, תוך התייחסות לגישת המשפט האמריקאי לחינוך נשים בנפרד, לרבות אוניברסיטאות שמאפשרות זאת כיום; ניתוח המשפט הישראלי. הדגש בהקשר האחרון הוא כי הפגיעה שכרוכה במסלולים נפרדים אינה בתלמידות הבוחרות ללמוד במסלול הנפרד לנשים (שביכולתן לבחור ללמוד גם עם גברים במסלול הלימודים הרגיל) ונכון לכבד ולהכיר בבחירה זו, אלא בערכי החברה בעניין העדר הפרדה מגדרית במרחב הציבורי. לצד זאת, אין להפלות מרצות כתוצאה מקיומם של מסלולי לימוד נפרדים, תוך קביעה שיש לפתור עניין זה בצורה יצירתית.
השופט אלרון, סבר כי אין להתערב בשיקול דעת המועצה להשכלה גבוהה בהחלטתה לאמץ את תכנית החומש, המאפשרת את קיומם של מסלולי לימוד נפרדים בין נשים לגברים. זאת, בין היתר, לאור האינטרס הציבורי רב המשקל שבפתיחת שערי ההשכלה הגבוהה עבור האוכלוסייה החרדית, באופן שיאפשר לה להשתלב בחברה ובשוק התעסוקה; ובשים לב לאיזונים הרבים הקיימים בתכנית, שנועדו לצמצם את הפגיעה בזכויות, הכרוכה בעצם קיומם של מסלולי לימוד בהפרדה בין נשים לגברים. לצד זאת, ציין השופט אלרון כי יש לפרש את חוק זכויות הסטודנט בצמצום, כך שהוא מתיר להפעיל מסלולים שבהם מתקיימת הפרדה בין גברים לנשים כחריג בלבד, ורק כאמצעי לשילוב אוכלוסיות שבהן קיים צורך של ממש בעידוד השתלבותן באקדמיה. עוד הדגיש, כי מן הראוי לקבוע בעתיד הוראות ברורות באשר לאופן שבו ניתן להבטיח כי בני שני המינים יוכלו ללמוד כל תחום בו הם חפצים, וכי מוסדות ההשכלה הגבוהה לא יפלו בפועל נשים המבקשות ללמד במסלולים הנפרדים. מכל מקום, לשיטתו, על המועצה להשכלה גבוהה מוטלת חובה להבטיח כי טיב ואופי ההוראה במסלולים הנפרדים זהים.
דעת המיעוט (השופטים פוגלמן ו-ברון) סברה כי החלטת המועצה להשכלה גבוהה ניתנה בחוסר סמכות, וכי דינה בטלות. השופט פוגלמן סבר כי החלטת המועצה להשכלה גבוהה פוגעת בשוויון במובנים שונים. ההחלטה מהווה הכשרה מוסדית להפרדה באקדמיה ומנציחה עמדה פוגענית כלפי נשים ותפקידן בחברה. זאת ועוד, התכנית לא עומדת בחובה לשמור על שוויון הזדמנויות משהיצע המסלולים בהפרדה אינו שוויוני ומשההפרדה המגדרית לא נותרת תחומה לכיתות הלימוד זולגת אל המרחבים הציבוריים. בהינתן פגיעתה זו של התכנית בשוויון, היה על המועצה להשכלה גבוהה להצביע על מקור הסמכה מפורש ומפורט, אך זאת לא נעשה. חוק זכויות הסטודנט לא נועד להקנות למועצה להשכלה גבוהה סמכות לאשר את התכנית, וזאת בפרט בשים לב לכך שהמועצה היא גוף שהוקם מכוח חוק וסמכויותיו מוסדרות בחוק המועצה להשכלה גבוהה. השופט פוגלמן הוסיף שקיימים סימני שאלה בהתייחס לדיות התשתית העובדתית שניצבה בבסיס החלטת המועצה להשכלה גבוהה.
השופטת ברון הצטרפה לעמדת השופט פוגלמן, והוסיפה כי דינה של תוכנית החומש בטלות גם משום שהיא טומנת בחובה פגיעה בלתי מידתית בעקרון השוויון ובכבודן של נשים. בתוך כך הובהר כי מדיניות של "נפרד אך שווה" היא ככלל מדיניות מפלה ומשפילה; וכי ביסוד התוכנית עומדת תפיסה סטריאוטיפית של נשים ככאלה ש"מפריעות" לגברים ללמוד. היא מנציחה פערי מעמדות מגדריים ואת תפיסתן של נשים כנחותות; והכל בחסות המדינה ובתוככי המרחב הציבורי. החשש הוא מ"נרמול" של ההפרדה המגדרית והתפשטותה בשוק העבודה; ולא מדובר בחשש תיאורטי, אלא בתהליך שאנו עדים לו בשירות הציבורי. עוד ציינה השופטת ברון, כי המועצה להשכלה גבוהה לא עמדה בחובה המוטלת עליה למצות אלטרנטיבות אחרות לשילוב חרדים באקדמיה טרם שפנתה לאמצעי הפוגעני של הפרדה מגדרית; וכי נדרשת חשיבה מחודשת בנוגע ללימודי הליבה, שכן המדיניות הנוהגת יוצרת חסם משמעותי בפני שילובו של המגזר החרדי באקדמיה, לא פחות ואולי יותר מהחסם התרבותי. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [משפט חוקתי] |
|
| בג"ץ 2905-20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' כנסת ישראל (עליון; נ' הנדל, י' עמית, נ' סולברג, ד' ברק ארז, ע' ברון, ג' קרא, ד' מינץ, ה א' חיות, ח' מלצר; 12/07/21) - 156 ע' |
| עו"ד: אביטל סומפולינסקי, ענר הלמן, דניאל מארקס, עמרי אפשטיין, יונתן נד"ב, ערן מרינברג, שמעון בראון, מיכאל ראבילו, אופק ברוק, אליעד שרגא, תומר נאור, אביתר אילון, יונתן ברמן, אורי אדלשטיין, אביגדור פלדמן, יובל יועז, דורון ברקת, אוהד שפק |
בימ"ש דחה את העתירות נגד תיקון מס' 8 לחוק יסוד: הממשלה שנחקק לאחר הבחירות לכנסת ה-23 ועיגן את מוסד ממשלת החילופים וראש הממשלה החלופי; ודוק, דעת הרוב סברה כי לא נפל פגם בכך שתיקון מס' 8 הוחל באופן מיידי כבר בתקופת כהונתה של הכנסת ה-23 וכי ככלל אין פסול בכך שתיקונים חוקתיים ייכנסו לתוקף מיד עם חקיקתם. דעת המיעוט סברה כי שינויים משטריים משמעותיים הוחלו רק ביחס לכנסת הבאה וחריגה מכך עשויה להוות שימוש לרעה בסמכות המכוננת, אך נוכח צידוק להחלת תיקון 8 רטרואקטיבית יש לדחות את העתירות בכפוף "להתראת בטלות מרוככת".
משפט חוקתי – חוקי יסוד – חוק יסוד: הממשלה
משפט חוקתי – חוקי יסוד – תחולתם
משפט חוקתי – חקיקה – תחולתה
משפט חוקתי – חקיקה – תוקפה
משפט חוקתי – חקיקה – הליכי חקיקה
משפט חוקתי – חקיקה – חקיקה רטרואקטיבית
.
עסקינן בעתירות נגד תיקון מס' 8 לחוק יסוד: הממשלה, אשר נחקק לאחר הבחירות לכנסת ה-23 ועיגן בחוק יסוד את מוסד ממשלת החילופים וראש הממשלה החלופי. הדיון התמקד בשלוש סוגיות: (1) ההוראה הקובעת כי במסגרת הבעת אי-אמון בממשלת חילופים, לא יוכלו ראש הממשלה וראש הממשלה החלופי לעמוד בראשות הממשלה האחרת; (2) הוראת שעה הקובעת כי בתקופת כהונתה של הכנסת ה-23 לא ניתן יהיה לשנות את מרבית הוראות תיקון מס' 8 אלא ברוב של 70 חברי כנסת; (3) הקביעה כי הוראות התיקון ייכנסו לתוקף באופן מיידי כבר בתקופת כהונתה של הכנסת ה-23.
.
בג"ץ (הנשיאה חיות, המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר והשופטים הנדל, עמית, סולברג, ברק-ארז, ברון, קרא ו-מינץ) דחה את העתירות ופסק כי:
אשר לסוגיה הראשונה, שופטי ההרכב קבעו כי עצם צמצום האפשרות להביע אי אמון בממשלה במסגרת ממשלת חילופים אינה מצדיקה התערבות שיפוטית, לא מכוח דוקטרינת השימוש לרעה בסמכות המכוננת, ולא מכוח דוקטרינת התיקון החוקתי שאינו חוקתי (שטרם הוכרה בשיטתנו המשפטית). זאת, בין היתר, בשים לב למגבלות קודמות שהוטלו על האפשרות להביע אי אמון בממשלה ולכך שבידי הכנסת קיימים כלים נוספים לצורך פיקוח על הממשלה.
באשר לסוגיה השנייה, כלל שופטי ההרכב קבעו שעם התפזרות הכנסת ה-23 הפכה סוגיית שריון חלק מהוראות התיקון בהוראת שעה לתיאורטית, ומשכך התייתר הצורך להכריע בה.
ביחס לסוגיה השלישית נחלקו עמדות השופטים: דעת הרוב סברה כי לא נפל פגם בכך שתיקון מס' 8 הוחל באופן מיידי כבר בתקופת כהונתה של הכנסת ה-23. מרבית שופטי ההרכב ציינו כי סוגיה זו הפכה גם היא לתיאורטית עם התפזרות הכנסת ה-23; וכי גם לגופם של דברים אין ככלל פסול בכך שתיקונים חוקתיים ייכנסו לתוקף מיד עם חקיקתם; וזוהי גם הפרקטיקה הנוהגת בשיטתנו מקדמת דנא.
המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר סבר, בדעת יחיד, כי שינוי הכללים החוקתיים ביחס לאופן הרכבת הממשלה ולהבעת אי-אמון בה לאחר הבחירות ובטרם הורכבה הממשלה, עולה כדי שינוי כללי המשחק תוך כדי המשחק. לגישתו, הפרקטיקה החוקתית הקיימת מצביעה על כך ששינויים משטריים משמעותיים חוקקו באופן פרוספקטיבי והוחלו רק ביחס לכנסת הבאה, וחריגה מפרקטיקה זו עשויה להוות "שימוש לרעה בסמכות המכוננת". עם זאת, סבר המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר כי הוצג על-ידי משיבי המדינה צידוק (חלקי) להחלת הוראות תיקון 8 באופן רטרואקטיבי, ולפיכך יש לדחות את העתירות. זאת, לגישתו, בכפוף "להתראת בטלות מרוככת" לפיה אם יערכו בעתיד שינויים משטריים משמעותיים, כמו אלה שעמדו לפנינו בעתירות, אשר יוחלו באופן מיידי, להבדיל מתחולה שלהם לאחר הבחירות לכנסת העוקבת, ייתכן כי נפקותם של שינויים אלה תהיה בטלות. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [חברות] [נזיקין] |
|
| ע"א 3417-16 פינרוס החזקות בע"מ נ' התובע הייצוגי דב גולדשטיין (עליון; ד' ברק ארז, ג' קרא, ח' מלצר; 12/07/21) - 64 ע' |
| עו"ד: אהוד ארד, רועי מיודובניק, גיורא ארדינסט, ניר אמודאי, דמיטרי סופוניצקי |
בימ"ש פסק כי קיימת חובת זהירות בין בעלי המניות והדירקטורים בחברה מקום בו מניית החברה נקלעה לקשיי סחירות עקב היכנסה ל'רשימת שימור' בבורסה לניירות ערך, תוך הרחבת כלל 'שיקול הדעת העסקי' הנתון לחברה כך שיחול גם על מחדלים בפעולותיהם של חברי הדירקטוריון; במקרה זה פעולותיהם ומחדליהם של מערערים 8-3 בכובעם כדירקטורים הביאו להפרת חובת הזהירות החלה עליהם כלפי בעלי מניות המיעוט בגין הכללת מערערת 1 ברשימת שימור ומתקיימים כל רכיבי עוולת הרשלנות, לרבות גרימת נזק ולכן בדין התקבלה תובענה ייצוגית שהוגשה בשם בעלי מניות המיעוט נגד המערערים.
חברות – אחריות – דירקטורים
חברות – אחריות – נושאי משרה
חברות – בעלי מניות – תובענה ייצוגית
חברות – אחריות בנזיקין – מנהלים
נזיקין – רשלנות – חובת הזהירות
נזיקין – אחריות – נושאי משרה בתאגיד
.
בימ"ש המחוזי קיבל תביעה ייצוגית בשם בעלי מניות המיעוט בחברה המערערת 1 וחייב את המערערים, חברי הדירקטוריון ובעלי השליטה, לפצות את בעלי מניות המיעוט בגין הפרת חובת הזהירות וקיפוח בעלי מניות המיעוט זאת נוכח מכלול פעולות ומחדלים שהביאו להכנסת החברה ל"רשימת שימור" (רשימה בה נכללים ניירות ערך של החברות אשר אינן עומדות בכללי השימור של הבורסה לניירות ערך), באופן שהגביל את הסחירות במניותיה בבורסה לניירות ערך, והביאו עד למחיקת החברה מרישום בבורסה. מכאן הערעור.
.
בית המשפט העליון (מפי המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר ובהסכמת השופטים ברק-ארז וקרא) דחה את הערעור ופסק כי:
השאלה המרכזית היא בשאלת אחריותם של נושאי המשרה בחברה בשל הפרת חובת הזהירות המוטלת עליהם מכוח סעיף 253-252 לחוק החברות כלפי בעלי מניות המיעוט. המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר קבע כי קיימת חובת זהירות בין בעלי המניות והדירקטורים בחברה מקום בו מניית החברה נקלעה לקשיי סחירות עקב היכנסה לרשימת שימור. במקרים שבהם קיימת אפשרות ממשית לכניסתה של חברה לרשימת השימור (קל וחומר כשהחברה כבר מצויה ברשימה זו), וכאשר מבנה הבעלות של החברה מעורר חשש לניצול מצב זה לרעה מצד בעלי השליטה תקום חובת זהירות בין הדירקטורים לבעלי מניות המיעוט. חובה זו תחול כחובה משנית לחובת הזהירות שחבים נושאי המשרה לחברה והיא תהיה כפופה לה, כך שכאשר תביעה נגזרת עומדת על הפרק לתביעת נזקיה של החברה, יש להעדיף את אינטרס החברה בקבלת החלטות שיביאו להחזרתה לרשימה העיקרית של הבורסה. יחד עם זאת, אין די בקיומה של חובת זהירות מכוח כניסת חברה לרשימת שימור, כדי להצביע כי אכן נפל פגם ממשי בהתנהלות נושאי המשרה.
המשנה לנשיאה התייחס לתחולת כלל שיקול הדעת העסקי בנסיבות העניין, וסטנדרט הביקורת השיפוטית הראוי לנוכח סתירת כלל זה. המשנה לנשיאה קבע כי ניתן להחיל את כלל שיקול הדעת העסקי גם על טענות למחדלים בפעולותיהם של נושאי המשרה בחברה. עוד קבע כי הטעמים לריסון הביקורת השיפוטית על פעולות נושאי משרה בחברה יפים אף מקום בו מועלית טענה למחדל שנפל בתפקוד הדירקטוריון. מבלי לקבוע מסמרות, נקבע כי על-מנת לבסס עילת תביעה בנסיבות אלה יהיה על התובע להראות כי נושאי המשרה היו יכולים להפעיל את שיקול דעתם העסקי, אולם הם בחרו שלא למלא אחר חובתם כנדרש, או האצילו את סמכותם שלא כדין. במקרים כאלה לא תחול הגנה כלפי נושאי המשרה, משום שבכך יראו אותם כמי שלא קיימו את חובת תום-הלב המוטלת עליהם.
במקרה זה העברת מניות המערערת 1 לרשימת השימור השפיעה על מערך יחסי הכוחות והאינטרסים של בעלי מניות המיעוט ובעלי השליטה, והמשיב הראה כי חזקת התקינות נסתרה בשל הימצאות הדירקטורים במצב של ניגוד עניינים בהקשר לכניסת המערערת 1 לרשימת השימור. מצב זה מוביל לסתירת כלל שיקול הדעת העסקי והחלת "סטנדרט מוגבר", ולקביעה כי המערערים נהגו באופן שאיננו סביר במסגרת פעילותם במערערת 1 ומעשיהם אף עולים כדי התרשלות נזיקית. אשר להפרת חובת הזהירות בנסיבות העניין, אמנם לא בכל פעם שחברה נכנסת לרשימת השימור פירוש הדבר בהכרח כי בעלי התפקידים בה התרשלו. לעיתים מדובר במצב בלתי נמנע. עם זאת, המערערים לא עמדו בנטל שהיה מוטל עליהם להראות כי נקטו בכל האפשרויות שעמדו לרשותם כדי לנסות ולמנוע את כניסתה של מניית המערערת 1 לרשימת השימור ובמקביל כי הם לא פעלו באופן אקטיבי כדי להחמיר את בעיית השימור.
אשר לנזק שנגרם לחברי הקבוצה, במרבית המקרים שאלת קיומו של נזק תוטל לפתחו של התובע. יחד עם זאת, כאן די בעובדה כי הוכח שהמערערים לא עשו די כדי להוציא את המערערת 1 מרשימת השימור, כדי להעביר את נטל ההוכחה למערערים בנוגע לנטל ההוכחה לאי-קיומו של נזק, שכן מעבר של מניות להיסחר ברשימת השימור עלול להשפיע לרעה על מחירן, ומכאן שהנטל הוא על מי שטוען אחרת, להוכיח כי במקרה דנן לא הושפע מחיר המנייה מהמעבר הזה. בחינת קיומו של נזק תיעשה לפי שיטת הערכת נזק המבוססת על עסקאות "אמת" שבוצעו במניות המערערת 1 לשם הערכת השלכות המעבר למסחר ברשימת השימור ולמסחר במסגרתה. במקרה זה הנתונים מוליכים לתוצאה כי קיים "שיווי משקל" בנוגע להוכחת קיומו של נזק, אך מכיוון שנטל ההוכחה היה מוטל על המערערים, יש לזקוף נתון זה לחובתם, כיוון שלא עלה בידם להעביר את נטל ההוכחה בנוגע לגובה הנזק למשיב. בנוסף, הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לחברי הקבוצה המיוצגת לבין התנהלות המערערים, ולא עלה בידי המערערים לשלול את קיומו. לסיכום, הוכח כי מעשיהם ומחדליהם של המערערים כולם גרמו לנזק לבעלי מניות המיעוט, תוך הפרת חובת הזהירות הקבועה בסעיפים 253-252 לחוק החברות. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [בתי-משפט] [משפט מינהלי] |
|
| בש"פ 5503-17 חנוך עקיבא רבין נ' מדינת ישראל (עליון; ח' מלצר; 12/07/21) - 15 ע' |
| עו"ד: איתמר בן גביר, אופיר טישלר |
ביהמ"ש העליון קובע כי סמכותו של בימ"ש של מעצר לדון בצווים המוצאים ע"י המפקד הצבאי באזור, בתקיפה עקיפה, צריכה להיות שמורה למקרים בהם הצו, בעניינו של אותו אדם, נפל פגם חוקי, או מוסרי חמור, או שהוא ניתן בחוסר סמכות בולטת, העשויים להביא לבטלותו של הצו מדעיקרא.
בתי-משפט – סמכות – בית משפט של מעצר
משפט מינהלי – רשות מינהלית – מפקד צבאי
משפט מינהלי – חוסר סמכות – תקיפה עקיפה
משפט מינהלי – חוסר סמכות – תקיפה ישירה
בתי-משפט – סמכות – סמכות נגררת
.
הליך זה עניינו בשאלת סמכותו של בימ"ש של מעצר לערוך ביקורת שיפוטית על צווים המוצאים ע"י המפקד הצבאי באזור, וזאת במסגרת של "תקיפה עקיפה". ההכרעה בשאלה עקרונית זו נדרשת, בבחינת למעלה מן הצורך ולבקשת הצדדים, נוכח מהות השאלה והעדר ההלכה הברורה בעניין זה בערכאות הדיוניות, לאחר שההכרעה בעניינו הפרטני של העורר ניתנה כבר. ברקע החלטת בימ"ש השלום שהורה על שחרורו של העורר, בין היתר, בהשיתו תנאי לפיו העורר ישהה ב"מעצר בית" לילי בבית הוריו בשכונת רמות בירושלים. זאת, על אף שצו שהוצא ע"י אלוף פיקוד העורף ומפקד כוחות צה"ל באזור איו"ש, כנגד העורר, אוסר על הימצאות העורר בירושלים.
.
ביהמ"ש העליון (המשנה-לנשיאה (בדימ') ח' מלצר) פסק:
המשפט המינהלי הישראלי מכיר בשני אופנים שבהם ניתן לתקוף החלטות שהתקבלו על ידי רשות מינהלית: "תקיפה ישירה" ו"תקיפה עקיפה". בתקיפה ישירה אדם פונה לביהמ"ש במטרה לבטל החלטה מינהלית בטענה כי ההחלטה היא בלתי חוקית או פגומה בעילה מעילת המשפט המינהלי. לעומת זאת, בתקיפה עקיפה, הסעד המבוקש איננו קביעה באשר לתוקפה של ההחלטה המינהלית, אלא סעד אחר, ושאלת חוקיותה של ההחלטה המינהלית מתעוררת רק בדרך אגב.
בתי המשפט – אזרחיים ופליליים – רשאים, כעיקרון, לדון ב"תקיפה עקיפה" בכל טענה מינהלית, הנוגעת לעניין הנדון בפניהם, וזאת כל עוד נתונה להם הסמכות העניינית לדון באותו עניין.
נפסק כי בימ"ש הדן בעניין פלילי מוסמך ורשאי לדון לא רק בטענות המכוונות ישירות כנגד האישום הפלילי הנדון, אלא אף בהשגות על התנהלותן של רשויות המינהל טרם הגשתו של כתב האישום, כדוגמת טענה של הגנה מן הצדק, או טענות רחבות יותר כנגד שיקול הדעת שעמד ביסוד הגשת כתב האישום.
בפסיקה הוצעו קווים מנחים שונים בשאלת הבחירה בין שני מסלולי התקיפה. שיקולים אלה משפיעים הן על הכרעת ביהמ"ש בשאלה האם להידרש לטענות התוקפות את ההחלטה המינהלית, מושא הדיון, הן על הקביעה בדבר תוצאות הפגם הנטען במעשה המינהל, ככל שיימצא שהיה כזה.
ביהמ"ש מפרט קווים מנחים אלה (שאינם בבחינת רשימה סגורה): א. האם מדובר במעשה מינהל פרטני, או בנורמה כללית; בדרך-כלל אין מקום לצפות מאדם שיתקוף תקנה כללית, אלא כאשר הוא נפגע באופן אישי מתחולת התקנה, וכאשר אין בפניו דרך מעשית אחרת לתקוף אותה, אלא בדרך של תקיפה עקיפה; ב. האינטרס הציבורי – במסגרת זו יישקלו ההשלכות של קבלת עמדתו של בעל הדין שתוקף את מעשה המינהל במישור הרחב; ג. התנהלותו הדיונית של בעל הדין – במסגרת זו יש לבחון האם בעל הדין השתהה בתקיפת מעשה המינהל, או אם הפר את הנורמה המינהלית ועשה דין לעצמו, טרם שהעלה את טענותיו במסגרת התקיפה העקיפה; ד. שיקולי צדק – במסגרת זו יש לבחון את נסיבותיו האישיות של המבקש, את השאלה אם הייתה לו אפשרות מעשית לתקוף את מעשה המינהל בתקיפה ישירה, ואת חומרת הפגם המינהלי, כאשר, ככל שמעשה המינהל הנתקף לוקה בפגם חמור, הגלוי על פני הדברים, יהיה זה שיקול להידרש לטענות נגד הפעולה המינהלית כבר בתקיפה העקיפה.
מהאמור לעיל עולה כי לבימ"ש של מעצר ישנה סמכות עקרונית לדון בטענות מינהליות שהועלו בידי ההגנה כנגד צו האלוף. עם זאת, מקיומה של הסמכות לא נובע, בהכרח, כי בימ"ש של מעצר אכן ייזקק בשגרה לטענות המועלות כנגד צו אלוף בתקיפה עקיפה.
ביהמ"ש סבור כי סמכותו של בימ"ש של מעצר לדון בצו אלוף בתקיפה עקיפה, צריכה להיות שמורה למקרים בהם בצו האלוף, בעניינו של אותו אדם, נפל פגם חוקי, או מוסרי חמור, או שהוא ניתן בחוסר סמכות בולטת, העשויים להביא לבטלותו של הצו מדעיקרא. מסקנה זו מבוססת על השיקולים הבאים, העולים בקנה אחד עם הרציואנליים המקובלים בפסיקה לעריכתה של תקיפה עקיפה על החלטות פרטניות:
א. בימ"ש של מעצר איננו חשוף בהכרח לנתונים והשיקולים העומדים ביסוד החלטתו של המפקד הצבאי ליתן את הצו.
ב. בפסיקה נקבע כי גם בהליך פלילי חלה חזקת החוקיות של החלטה מינהלית. אף לגבי צווים מהסוג שבמוקד ההליך שלפנינו, נפסק כי הוצאת צווים מאת המפקד הצבאי: "עומדת בחזקת התקינות המינהלית כל עוד לא הונחה תשתית מבוססת המצביעה על ההפך". אף שיקולי יציבות, ודאות, ומניעת דין עצמי, החשובים במיוחד עת עסקינן בקיום מגבלות שנקבעו בצווי אלוף, שיסודם בשיקולי הגנה על שלום הציבור – תומכים בצמצום אפשרות ההשגה על הצו במסגרת הליך המעצר. מכאן, שהתעלמות מודעת מצו אלוף איננה מתכונת פעולה שביהמ"ש מעוניין לעודד.
ג. השגות נגד צו אלוף ממוקדות, ככלל, בטענות כנגד פגיעה פרטנית ולא בתקיפה של הנורמה, העומדת ביסודו של הצו.
בנסיבות העניין דנן ביהמ"ש סבור כי כלל לא התעוררו להלכה שאלות מהות הנוגעות לדוקטרינת "התקיפה העקיפה" ואופן יישומה בנסיבות העניין. עיון בהחלטות הערכאות קמא הנכבדות מלמד כי הן לא דנו במעמדו החוקי של הצו, או הצביעו על פגמים שנפלו בכל הנוגע לתוקפו של הצו, או למישור שיקול הדעת שהפעילו המפקדים הצבאיים ומכאן שלא התרחשה כאן "תקיפה עקיפה". לעמדת ביהמ"ש, הקושי שעלה מהחלטות הערכאות קמא נבע מפרשנות תכליתית שגויה שניתנה להוראות הצו (שלפיה הדיבור "ירושלים" הנזכר בצו – תוקפו יפה רק לשכונות מסוימות, בעלות רגישות לאור אופי פעילותו של העורר) וביהמ"ש אינו סבור כי היה בהחלטת הערכאות דלמטה משום התערבות בשיקול דעת המפקד הצבאי. משמעות הדברים היא כל עוד הצו לא נתקף ישירות, וממילא לא שונה, או בוטל – תוקפו חייב את העורר. כך או כך, לא היה בהוראות הצו כדי להקרין על השאלה העקרונית שנידונה בהליך דנא. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [משפט חוקתי] [משפט מינהלי] |
|
| בג"ץ 3066-20 מוצטפא זיד נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית (עליון; א' חיות, ג' קרא, י' וילנר; 12/07/21) - 13 ע' |
| עו"ד: שרון אבירם, סיון דגן, תהילה מאיר |
מדיניות המשיב לפיה קבלת היתר כניסה חקלאי למקרקעין מוסדרים המצויים ב-"מרחב התפר", תלויה בהצגת נסח טאבו על שם היורש (לשם הוכחת זיקה קניינית למקרקעין), עומדת במבחני הסבירות והמידתיות ואיננה מקימה עילה להתערבות שיפוטית בה.
משפט חוקתי – שטחים מוחזקים – גדר הפרדה
משפט מינהלי – שיקול-דעת – מידתיות
משפט מינהלי – שיקול-דעת – מפקד צבאי
.
שבע עתירות שעניינן בשאלה כיצד ניתן להוכיח זיקה קניינית למקרקעין מוסדרים המצויים ב-"מרחב התפר" – הממוקם בין קו התחום של אזור יהודה ושומרון ובין גדר הביטחון החוצצת בין ישראל ואיו"ש – כדי לקבל היתר כניסה למרחב זה משטח איו"ש. בעתירות נטען כי העותרים הם בעלי זיקות קנייניות למקרקעין. זיקות קנייניות אלו לא באו לידי ביטוי במרשם, שכן לטענת העותרים הזכויות במקרקעין עודן רשומות על שם מורישי הזכויות ולא על שם היורשים. העותרים טענו כי עד לפני מספר שנים ניתנו להם היתרי כניסה למרחב התפר בהסתמך על הצגת נסח על שם המוריש בצירוף צו ירושה, אך החל משנת 2018 סירב המשיב להמשיך ולהנפיק להם היתרים לצרכים חקלאיים על בסיס המסמכים הללו, וזאת מבלי שנימק את השינוי במדיניותו. העותרים מבקשים כי יתאפשר להם להוכיח את זיקותיהם למקרקעין שבמרחב התפר באמצעות הצגת נסח על שם המוריש וצו ירושה, כפי שנעשה בעבר.
.
בג"ץ (מפי הנשיאה א' חיות בהסכמת השופטים י' וילנר וג' קרא) דחה את העתירות מהטעמים הבאים:
השאלה המרכזית הדורשת הכרעה בענייננו, היא האם מדיניות המשיב – קרי, החלטתו לאכוף באופן מלא את הדרישה להציג נסח טאבו לשם הוכחת זיקה קניינית למקרקעין במרחב התפר החל משנת 2018 – מובילה לפגיעה בלתי-מידתית בזכויותיהם של העותרים. בכפוף להבהרותיו של המשיב במסגרת ההליכים דנן, אשר סיפקו מענה לחלק מטענות העותרים – סכום אגרת רישום הירושה הופחת באופן משמעותי; הובהר כי ניתן לקבל היתר כניסה על בסיס ייפוי כוח; וכן הובהר כי פתיחת הליך לעדכון הרישום מקימה זכאות להיתר חקלאי עד להכרעה בהליך – בג"ץ סבור כי מדיניותו של המשיב אינה מקימה עילה להתערבות שיפוטית.
עוד בבג"ץ 9961/03 בעניין משטר ההיתרים נקבע כי מדיניות המשיב לפיה הכניסה למרחב התפר מותנית בקבלת היתר פרטני, משרתת תכלית ביטחונית מובהקת ולא נמצא כי טענות העותרים בהליך דנן מצדיקות סטייה מקביעה זו. בעניין משטר ההיתרים נקבע כי אין עילה להתערבות במדיניות המשיב לפיה גם מי שלא נשקף ממנו סיכון ביטחוני קונקרטי נדרש לקבל היתר כניסה למרחב התפר ולהוכיח את זיקתו למקרקעין מוסדרים באמצעות הצגת נסח טאבו. זאת, חרף הפגיעה בזכויותיהם של תושבי האזור המבקשים לעבד אדמות במרחב התפר, ותוך קביעה כי האכסניה הראויה להעלאת טענות לפגיעה ספציפית בזכויות היא במסגרת עתירה פרטנית לביהמ"ש לעניינים מנהליים.
השאלה העומדת בפנינו איננה, אפוא, אם הדרישה להצגת נסח טאבו פוגעת, כשלעצמה, פגיעה בלתי-מידתית בזכויותיהם של העותרים; אלא אם ההחלטה לאכוף דרישה זו באופן מלא החל משנת 2018, היא בלתי-סבירה או גורמת לפגיעה בלתי-מידתית בזכויות כאמור.
החלטה זו יש לבחון בראי הדרישות שחלות על כל החלטה מנהלית אחרת, ובהן דרישות הסבירות והמידתיות. כפי שנפסק בעבר, אין פסול אינהרנטי בהחלטה של רשות מנהלית לשנות ממדיניות קיימת – ומקל וחומר להחליט לאכוף מדיניות קיימת – ולאדם אין זכות קנויה כי מה שהיה הוא שיהיה.
בחינה כאמור מובילה למסקנה כי המדיניות לפיה קבלת היתר חקלאי תלויה בהצגת נסח טאבו על שם היורש, עומדת במבחני הסבירות והמידתיות ואיננה מקימה עילה להתערבות שיפוטית בה. מדיניות זו מבוססת על תכלית ביטחונית שאושרה עוד בעניין משטר ההיתרים וכן על התרחשויות מן השנים האחרונות אשר חיזקו את הצורך בפיקוח על הליך קבלת ההיתרים (בעקבות פיגוע שהתרחש ביום 10.12.2017, וכן בעקבות בחינה מחודשת של מדיניות המשיב שבעקבותיה עלה חשש כי "מספר רב של היתרים מנוצלים למעבר לישראל"). במסגרת מדיניות זו ניתן פתרון גם לאותם תושבים המבקשים לעבד חלקות של בעלי זכויות אחרים, ולא הוכח כי הליך עדכון המרשם כרוך בקושי שיש בו כדי להגביל יתר על המידה את גישתם של תושבי האזור לחלקותיהם; זאת, בפרט נוכח הפחתת סכום אגרת רישום הירושה אשר הועמדה על סכום דומה לזה שנגבה בישראל בנסיבות דומות.
בשולי הדברים צוין כי העתירות דנן אינן האכסניה המתאימה לבירור טענות העותרים ביחס לסעיף 14(א)(7)(א) לקפ"ק, אשר לגישתם אינו מעגן באופן ברור דיו את האפשרות לקבל היתר על בסיס ייפוי כוח. עם זאת, בג"ץ רשם לפניו את הבהרת המשיב כי "מבקש היתר חקלאי יכול להציג ייפוי כוח לצורך עיבוד חלקות של בעלי קרקע אחרים" וכי "ניתן לקבל היתר חקלאי גם במקרים בהם 'סכימת' הזכויות של מספר בעלי זכויות שחלקם המשותף בקרקע מגיע עד הרף של 330 מ"ר – עבור אחד מהם לפי בחירתם, בכפוף להצגת ההסכמה של בעלי הזכויות האחרים בקרקע". |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [משפט מינהלי] [משפט חוקתי] |
|
| עע"מ 1417-19 התנועה לחופש המידע נ' משרד ראש הממשלה (עליון; נ' הנדל, ג' קרא, ח' מלצר; 11/07/21) - 34 ע' |
| עו"ד: רועי שויקה, ד"ר יוסף כהן, אביתר קנולר, יערה וינקלר שליט, אור סדן |
בימ"ש פסק פה אחד כי אין מקום להתערב בהחלטת המונה על חוק חופש המידע שלא להעביר למערערת את המידע על אודות הוצאות מעונות ראש הממשלה לשנת 2015 כפי שהתבקש, נוכח היקף הקצאת המשאבים הנדרשת, אף בהנחה שהאינטרס הציבורי עשוי לתמוך בגילוי חשבוניות שאינו כרוך בפגיעה רבה בפרטיות, וככל שתהיה פנייה בעניין בעתיד שתדרוש הקצאה סבירה של משאבים, יש לשקול אותה; עוד נקבע כי על הממונה להעביר למערערת את המידע על אודות הוצאות מעונות ראש הממשלה לשנת 2015 בחלוקה לקטגוריות, ובדעת רוב נקבע כי בכלל זה יגולו חשבוניות הניקוי היבש.
משפט מינהלי – חופש המידע – הגנת הפרטיות
משפט מינהלי – חופש המידע – גילוי מידע
משפט מינהלי – חופש המידע – גילוי על-ידי הרשות
משפט חוקתי – זכויות הפרט – הגנת הפרטיות
משפט חוקתי – זכויות הפרט – הזכות לקבל מידע
.
בימ"ש לעניינים מינהליים דחה את עתירת המערערת לקבלת פירוט של ההוצאות בפועל של מעונות ראש הממשלה לשנת 2015, בצירוף החשבוניות עבור הוצאות אלו; בנוסף, בימ"ש לעניינים מינהליים קיבל את עתירת המשיב 3, ראש הממשלה, כנגד החלטת המשיב 2-הממונה על חופש המידע, שלפיה חשבוניות הכביסה בניקוי יבש של מעון ראש הממשלה יימסרו למערערת. מכאן הערעור.
.
בית המשפט העליון (המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר והשופטים הנדל וקרא) פסק כדלקמן:
אין מחלוקת כי משיב 1 הוא רשות ציבורית, כמשמעה בחוק חופש המידע, וכי חשבוניות ההוצאות של מעון ראש הממשלה הן "מידע", כמשמעותו בחוק. לפיכך, למערערת יש זכות עקרונית, בכפוף לסייגים, לקבל ממשיב 1 את המידע המבוקש. המחלוקת נסובה על אודות סייג הפרטיות; סייג הקצאת המשאבים וסייג השמירה על הביטחון, כמו גם על האפשרות של בימ"ש להורות על חשיפת מידע חלקי מכוח החוק.
אשר לסייג הפרטיות יש להבחין בין שאלת המימון לשאלת אופיו המהותי של העניין, או השירות. השאלה אם עניין, או שירות מסוימים הם פרטיים במובנם של הזכות לפרטיות ושל חוק הגנת הפרטיות, איננה יכולה להילמד באופן טכני מזהות הגורם המממן אותו עניין, או שירות, או מזהות הנהנה, אלא תוך בחינה מהותית של הנושא או השירות הנידון ובהקשר זה יש לפנות להוראות חוק הגנת הפרטיות, ולהחילו בשים לב לנסיבות המקרה. לפיכך ניתן באופן עקרוני לחשוב על מציאות שבה יינתן מימון ציבורי כדין לצורך הוצאות פרטיות; אמנם נבחר ציבור הנהנה ממימון ציבורי לצורך כלשהו לא יכול להשתמש בכספי הציבור באופן שרירותי ושלא למטרה שלשמה ניתן המימון, ואולם מכך לא נובע שלא יתכן שיינתן לנבחר ציבור מימון ציבורי לצורך מימון הוצאותיו הפרטיות. גם במקרה זה, שאלת סיווג הוצאות כפרטיות או ציבוריות ייעשה לפי מהות ההוצאה ולא בהכרח בהתאם לזהות הגורם המממן, או הגורם המקבל. טענת המערערת כי גם אם תיתכן מציאות של מימון ציבורי להוצאות פרטיות, אין זה המקרה בענייננו, שכן הנוהל שמסדיר את הוצאות מעונותיו של ראש הממשלה, קובע כי ראש הממשלה יוכל להוציא כספים רק לצורך מילוי תפקידו כראש ממשלה, וכספים שנדרשים לשימושיו הפרטיים אינם יכולים להיות ממומנים על חשבון הציבור, מרחיקת לכת. הנוהל מכיר בכך שחלק מההוצאות שראש הממשלה זכאי להשתתפות ציבורית במימונן, הן הוצאות פרטיות. הוראות הנוהל אינן תומכות בעמדת המערערת, שלפיה סייג הגנת הפרטיות איננו חל על מוצרים ושירותים שנרכשים עבור מעונות ראש הממשלה במימון ציבורי.
בעקרון, בהעברת חשבוניות ההוצאות של מעונות ראש הממשלה יש משום פגיעה בפרטיות, אף שיש להציב לה סייגים. חוק הגנת הפרטיות אינו קובע הגדרה למונח "ענייניו הפרטיים של אדם" והפסיקה גילתה פנים לכאן ולכאן בשאלת פרשנותו. מכל מקום, המידע נשוא ענייננו, הוא מידע הכלול בגדר "ענייניו הפרטיים של אדם" בין אם ננקוט בגישה מרחיבה ובין אם גישה מצמצמת יותר. בהוצאות מעונות ראש הממשלה כלולות הוצאות אישיות של ראש הממשלה ובני משפחתו. בהקשר זה יש לכלול גם הוצאות עבור: מזון, משקאות, חומרי ניקיון, מוצרי טואלט וניקוי יבש. המידע בדבר סוג האוכל שפלוני אוכל, או טיב הבגדים שאותם הוא לובש, הוא מידע המצוי בספירה האישית והפרטית שכל אדם זכאי לה. לפיכך, מידע כזה נכלל בגדר "ענייניו הפרטיים של אדם", כמובנם בחוק הגנת הפרטיות ולפיכך הקביעה כי מסירת מידע כזו עולה כדי פגיעה בפרטיות מתבססת כראוי על הוראות חוק הגנת הפרטיות.
יחד עם זאת, אין בקביעה כי מדובר בפגיעה בפרטיות משום סוף פסוק, שכן לפי החוק, בימ"ש רשאי לבחון האם קיים עניין ציבורי גובר, המצדיק חשיפה של המידע על אף הפגיעה הנ"ל. בענייננו קיים עניין ציבורי בפרסום סכומי ההוצאות של מעונות ראש הממשלה, לרבות הוצאות אישיות, שכן מדובר בתקציב של מוסד ממלכתי, הממומן מכספי ציבור. בענייננו, קיים אינטרס ציבורי בפרסום החשבוניות, שעשוי, לפחות ביחס לחלקן, כמו ביחס לחשבוניות של הניקוי היבש, לגבור על הפגיעה הנטענת בפרטיות.
אשר לסייג הקצאת המשאבים, אין מקום להתערב בקביעת בימ"ש קמא כי מלאכת האיסוף, המיון והעיבוד של כלל חשבוניות ההוצאות של מעונות ראש הממשלה לשנת 2015 דורשת הקצאת משאבים בלתי סבירה. יחד עם זאת, לא קיימת מניעה עקרונית לגילוי המידע שנתבקש, מלבד סייג זה. לכן, ככל שתוגש בקשת חופש מידע בהיקף מצומצם יותר, שתצריך הקצאת משאבים סבירה נראה כי ראוי יהיה להיענות לה. יחד עם זאת, יש חשיבות ציבורית לשקיפות ביחס לפירוט ההוצאות של מעונות ראש הממשלה, הממומנות מכספי ציבור, ורצוי לגלות מידע זה והחומר שעליו הוא נסמך במידת האפשר באופן חלקי, ככל שהקצאת המשאבים הדרושה לכך סבירה. בכפוף לכך, דין הערעור בנוגע לעתירת העמותה להידחות.
כמו כן, נוכח האינטרס ציבורי בפירוט ההוצאות של מעונות ראש הממשלה, דין הערעור ביחס לעתירת ראש הממשלה, להתקבל. עמדת הממונה המקורית הייתה כי יש להבחין בין חשבוניות הניקוי היבש לבין חשבוניות אחרות שיש בהן משום פגיעה בפרטיות, ולהורות על מסירתן של הראשונות, בנימוק שחשבוניות הניקוי היבש הן כלליות, ברמת פירוט נמוכה, וכוללות שמות גנריים בלבד של פרטי לבוש עליונים סטנדרטיים. באיזון בין האינטרס הציבורי ביחס לשקיפות ההוצאות של מעונות ראש הממשלה, לבין הפגיעה הפוטנציאלית בפרטיות מהחשבוניות הספציפיות הנ"ל ביחס לניקוי היבש, האינטרס הציבורי גובר, ויש להורות על העברה של חשבוניות אלה. לצד זאת, הממונה יעביר למערערת מידע על אודות הוצאות מעונות ראש הממשלה לשנת 2015 בחלוקה לקטגוריות בדומה לטבלה שהועברה לה ביחס לשנת 2014 (לרבות: הוצאות החזקה, תפעול, מזון, שירותי בישול ואירוח, ניקיון ומשק בית, רכש, ריהוט וכלי בית וכן את הוצאות המעון הפרטי בקיסריה), וכל זאת בהשוואה לשנים קודמות. השופט הנדל סבר בדעת מיעוט כי אין מקום להורות על גילוי חשבוניות הניקוי היבש, שכן עסקינן בחשבוניות השייכות לתחום שנופל תחת הגנת הפרטיות. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [עבודה] [ביטוח לאומי] |
|
| בג"ץ 3794-21 פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי (עליון; ע' פוגלמן, י' אלרון, ע' גרוסקופף; 11/07/21) - 9 ע' |
| עו"ד: |
דחיית עתירה המכוונת נגד שני פסקי דין של ביה"ד הארצי לעבודה בעניינה של העותרת (נפגעת פעולת איבה שהוכרה כנכה), בהעדר עילה להתערבות עפ"י אמות המידה הידועות לעניין זה.
עבודה – בית-הדין הארצי לעבודה – התערבות בגץ
ביטוח לאומי – תגמולים – נפגעי פעולות איבה
.
עתירה המכוונת נגד שני פסקי דין של ביה"ד הארצי לעבודה בעניינה של העותרת (נפגעת פעולת איבה שהוכרה כנכה): האחד, במסגרתו נדחה ערעור שהגישה העותרת נגד פסק דינו של ביה"ד האזורי לעבודה, אשר דחה את תביעת העותרת לקבלת החזר הוצאות רפואיות, שירותי חונכות, תעודה המעניקה פטור מהמתנה בתור, וכן תשלום בגין ימי הבראה וימי ריפוי; השני – פסק דין במסגרתו נדחה ערעורה של העותרת על פסק דין נוסף של ביה"ד האזורי, אשר דחה את תביעת העותרת לקבלת תגמולים מיוחדים לנכה "נצרך".
.
בג"ץ (מפי השופט ע' גרוסקופף בהסכמת השופטים ע' פוגלמן וי' אלרון) דחה את העתירה מהטעמים הבאים:
כידוע, בג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על ביה"ד הארצי לעבודה, והתערבותו בפסקי דינו שמורה למקרים נדירים בהם נפלה טעות משפטית מהותית ושיקולי הצדק מחייבים התערבות בנסיבות העניין. בענייננו, מעלה העותרת טענות 'ערעוריות' במהותן, הקשורות קשר הדוק לעניינה הפרטני, וממילא אינן מצביעות על כל טעות משפטית מהותית שנפלה בפסקי דינו של ביה"ד הארצי המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שבענייננו עומדות על הפרק סוגיות המצויות בליבת מומחיותם של בתי הדין לעבודה.
יתרה מכך, עיון בפסקי דינו של ביה"ד הארצי לעבודה, כמו גם של ביה"ד האזורי, מלמד כי כלל טענות העותרת זכו להתייחסות מעמיקה ומקיפה, וההחלטה לדחותן התבססה על נימוקים כבדי משקל, תוך איזון ראוי בין אינטרס הציבור לבין האינטרס האישי של העותרת. לא זו אף זו, מתוך התחשבות במצבה של העותרת, הן ביה"ד האזורי והן ביה"ד הארצי הלכו כברת דרך בניסיון לסייע לעותרת. בעקבות מאמצים אלו, קיבלה העותרת מענה לחלק לא מבוטל מבקשותיה. כך לדוגמה, אגב ההליכים בפני בתי הדין לעבודה, הסכים המוסד לביטוח לאומי לאשר לעותרת, באופן חריג ולפנים משורת הדין, לקבל את שווים הכספי של שירותי החונכות להם היא זכאית, בכפוף להצגת קבלה המאשרת קבלת שירות של עובד זר. זאת ועוד, הוסכם לשלם לעותרת החזרים בגין הוצאות רפואיות שהוציאה בשנים 2013-2012, והקשורות קשר ישיר או עקיף לפגיעתה בפעולת האיבה, וזאת חרף השיהוי שנפל בהגשת הבקשה להחזרים. בנוסף, הכיר המוסד לביטוח לאומי בזכאותה של העותרת לקבלת מלווה לימי הבראה לאחר אשפוז ולימי הריפוי להם היא זכאית, באופן שמאפשר לה לממש את זכאותה בפועל. לאור הדברים הללו, מתחזקת המסקנה כי לא קמה הצדקה להתערבות בג"ץ במסגרת העתירה דנן. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [בתי-משפט] [דיון אזרחי] |
|
| ע"א 4571-21 אלעד אילוז נ' י.א מרכז מזון כפר תבור בע"מ (עליון; א' חיות; 11/07/21) - 8 ע' |
| עו"ד: יובל יועז, דורון ברקת |
בהתאם לתקנה 173(א) לתקסד"א-2018, יש להגיש בקשת פסלות "מיד לאחר שנודע לבעל הדין על עילת הפסלות ולפני כל טענה אחרת", ולא אחת נפסק כי טענת פסלות אינה בבחינת "נשק סודי" שניתן לשמור לשעת רצון. בענייננו יש לדחות את הערעור הן נוכח השיהוי בהעלאת הטענות והן לגופו של עניין מנסיבות ענייננו אינן מעידות על חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב.
בתי-משפט – שופטים – פסילה
בתי-משפט – פסלות שופט – המועד להגשת הבקשה
בתי-משפט – פסלות שופט – עילות הפסלות
בתי-משפט – פסלות שופט – חשש ממשי למשוא פנים
דיון אזרחי – סדר הדין – תקנות סדר הדין האזרחי, התשע`ט-2018
.
ערעור על החלטת בית משפט מחוזי שלא לפסול את עצמו מלדון בעניינו של המערער. ברקע: פס"ד דין מ-2017 שניתן בעניינו של המערער בהעדר הגנה במסגרת הליך פירוקה של המשיבה 1, בו נקבע כי המערער ניהל את עסקי המשיבה 1 במרמה ומתוך כוונה לרמות את נושי החברה או כל אדם אחר. עוד נקבע כי המערער יישא באחריות אישית לכל חובות החברה. על רקע זה הוגשה בקשה למתן צו כינוס נגד המערער ולהכרזתו כפושט רגל. בהמשך המותב נתן החלטות שונות בעניינו של המערער, בהם החלטה לביטול פסה"ד הנ"ל בהליך הפירוק (על רקע טענת המערער כי הוא לא היה מודע להליכים נגדו). לטענת המערער החלטות המותב מלמדות כי דעתו של המותב "ננעלה" ועל חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב.
.
נשיאת העליון (השופטת א' חיות) דחתה את הערעור מהטעמים הבאים:
בהתאם לתקנה 173(א) לתקסד"א-2018, יש להגיש בקשת פסלות "מיד לאחר שנודע לבעל הדין על עילת הפסלות ולפני כל טענה אחרת", ולא אחת נפסק כי טענת פסלות אינה בבחינת "נשק סודי" שניתן לשמור לשעת רצון. בענייננו, המערער מטעים כי התוודע לקיומם של ההליכים נגדו בחודש אוגוסט 2020, אז הגיש את הבקשה לביטול פסק הדין בהליך הפירוק – שבו נקבעו, הקביעות העובדתיות המצויות במוקד בקשת הפסלות. החל ממועד זה המותב נתן החלטות שונות בעניינו של המערער, ובפרט החלטה בבקשה לביטול פסק הדין (בחודש דצמבר 2020) ומספר החלטות בנוגע לבקשה לביטול ההכרזה על המערער כפושט רגל (בחודשים ינואר-מרץ 2021). בנסיבות אלו, לא ניתן לקבל את הטענה כי המערער לא היה מודע לקביעותיו של המותב בנוגע לו, או לעצם העובדה שהמותב מטפל בעניינו, עד זמן קצר לפני הגשת בקשת הפסלות. זאת ועוד: טענה עובדתית זו לא גובתה בתצהיר בעת שהועלתה בפני ביהמ"ש קמא, וספק אם יש בהגשת תצהיר לראשונה בשלב הערעור כדי לרפא פגם זה. מכל מקום, עיון בתצהיר מעלה כי כל שנכתב בו בהקשר זה הוא חזרה על הטענה שהועלתה בבקשת הפסלות, לפיה המערער לא היה מודע "באופן מיידי" להתבטאויותיו של המותב. בכך אין כדי להבהיר מתי המערער התוודע, לטענתו, להתבטאויות אלו ומדוע הגיש את בקשת הפסלות בחלוף כשמונה חודשים מהמועד שבו הגיש את הבקשה לביטול פסק הדין. שיהוי מובהק זה מצדיק, כשלעצמו, את דחיית הערעור.
אף לגופו של עניין, נסיבות ענייננו אינן מעידות על חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב. הקביעות בנוגע למעשיו של המערער ולסיבת יציאתו מהארץ התבססו על פסק הדין שניתן בהליך הפירוק, וניתנו לפני שפסק דין זה בוטל. עוד יש לציין כי העובדה שפסק הדין ניתן בהיעדר הגנה ועל בסיס האמור בבקשה למתן הוראות, הודגשה בפסק הדין עצמו; וכי במסגרת ההחלטה המורה על ביטול פסק הדין הדגיש המותב, כי יש צורך בבירור טענותיו העובדתיות של המערער. בנסיבות אלו, הנשיאה לא שוכנעה כי התבטאויותיו של המותב, אשר התבססו על פסק הדין בהליך הפירוק, מעידות כשלעצמן על גיבוש דעה קדומה בנוגע למערער. הטענה הנוספת שהעלה המערער בהקשר זה, לפיה יש טעם לפגם בהיחשפות המותב לראיות בנוגע לו ולמשפחתו, הועלתה בעלמא ומבלי שפורט מהן הראיות שאליהן נחשף המותב ומדוע, לגישת המערער, המותב לא יוכל להשתחרר מהן – ולפיכך אין מקום להידרש לטענה זו כעת.
עוד הובהר כי הנסיבות שבגינן נפסל המותב מלדון בעניינה של אֵם המערער, ופסל עצמו מלדון בעניינו של אביו, אף הן אינן מקימות עילת פסלות בענייננו. לבסוף צוין כי השגותיו של המערער על ההחלטות מיום 14.4.2021 הן "ערעוריות" ומקומן אינו בהליכי פסלות. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [משפט מינהלי] [בתי-דין] [בתי-משפט] |
|
| בג"ץ 4656-21 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (עליון; ע' ברון, ג' קרא, י' אלרון; 11/07/21) - 6 ע' |
| עו"ד: אורי זמברג |
בג"ץ יתערב בהחלטות בתי הדין הרבניים במקרים חריגים בלבד, בהם נפל פגם ממשי כגון חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק, או במקרים חריגים אחרים המצדיקים הענקת סעד מן הצדק. הלכה זו חלה ביתר שאת כאשר מדובר בהחלטות ביניים בהליך שעודנו מתנהל בפני בתי הדין הרבניים. חריגים אלה אינם מתקיימים במקרה דנא, בפרט שעה שהסעד הראשון המבוקש בעתירה מופנה נגד החלטה שטרם ניתנה בבית הדין הרבני הגדול לערעורים. בנוסף, טענות העותרת בנוגע לכל אחד משני הסעדים המבוקשים בעתירה הן ערעוריות באופיין ואינן מקימות עילה להתערבות בג"ץ.
משפט מינהלי – בגץ – ביקורת על בית-דין רבני
בתי-דין – בית-דין רבני – התערבות בגץ
בתי-משפט – סמכות – בגץ
.
עתירה בגדרה מבוקשים שני סעדים שונים הנוגעים לסכסוך גירושין שבין העותרת ובין המשיב 3 (להלן: המשיב). הסעד הראשון מופנה נגד החלטה שטרם ניתנה בבית הדין הרבני הגדול לערעורים בבקשה לעיכוב ביצוע שהגישה העותרת על החלטת בית דין רבני אזורי ועניינה בזמני השהות של בתם בת ה-4 וחצי של העותרת והמשיב. יצוין כי עתירה דומה מטעם העותרת נדחתה על ידי בימ"ש זה (בג"ץ 4305/21 להלן: העתירה הקודמת). העותרת מלינה בעתירתה על כך שטרם ניתנה החלטת בית הדין הגדול בבקשתה לעיכוב ביצוע החלטת המשמורת השנייה. במסגרת הסעד השני בעתירה, התבקש בג"ץ להורות לבתי הדין הרבניים להימנע מלדון בתביעת הרכוש המתנהלת בין בני הזוג, וזאת עד לאחר שביהמ"ש לענייני משפחה יכריע בשאלה לאיזו ערכאה נתונה הסמכות לדון בתביעה. לשיטת העותרת בית הדין הגדול מבצע מחטף סמכות.
.
בג"ץ (מפי השופטת ע' ברון בהסכמת השופטים ג' קרא י' אלרון) דחה את העתירה על הסף מהטעמים הבאים:
הלכה ידועה היא כי בג"ץ אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים. בג"ץ יתערב בהחלטות בתי הדין הרבניים במקרים חריגים בלבד, בהם נפל פגם ממשי כגון חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק, או במקרים חריגים אחרים המצדיקים הענקת סעד מן הצדק. הלכה זו חלה ביתר שאת כאשר מדובר בהחלטות ביניים בהליך שעודנו מתנהל בפני בתי הדין הרבניים. חריגים אלה אינם מתקיימים במקרה דנא, וטענות העותרת בנוגע לכל אחד משני הסעדים המבוקשים בעתירה הן ערעוריות באופיין ואינן מקימות עילה להתערבות בג"ץ.
כזכור, ובהתייחס לסעד הראשון, בית הדין הגדול טרם הכריע בבקשת העותרת לעיכוב ביצוע, וממילא טרם דן בטענותיה לגופן במסגרת ערעורה על החלטת המשמורת השנייה. כשאלה הם פני הדברים, כשהערעור עודנו בשלב מקדמי, מקל וחומר שאין מקום להתערבות בג"ץ בדרך של היענות לבקשת העותרת לעכב את החלטת בית הדין האזורי, שפירושה "הכנסת ראשו" של בימ"ש זה לתוך הליך הערעור והתערבות בו. אמנם אין לשלול במישור העקרוני אפשרות של התערבות כזו במקרים חריגים וקיצוניים – בהם בימ"ש זה יתרשם על יסוד תשתית עובדתית ברורה שתונח לפניו, כי בית הדין הגדול משהה את מתן החלטתו בבקשת עיכוב ביצוע פרק זמן ממושך העלול לגרום לנזק בלתי הפיך למי מהצדדים. אולם המקרה שלפנינו אינו נמנה עם חריגים אלה. כאמור, בימ"ש זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים, לא כל שכן שאינו יושב עם "שעון עצר" ובוחן את מהירות תגובותיהם והחלטותיהם. כמו כן, עיון בהחלטת בית הדין הגדול מלמד כי ההכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע ככל הנראה תינתן לאחר שהמשיב יגיש את תגובתו, וחזקה על בית הדין הגדול שיידרש לבקשה ויכריע בה לאחר שתונח לפניו תשתית מספקת. הוא הדין גם ביחס לסעד השני המבוקש בעתירה, ומשכך גם לא נמצא טעם להורות על עיכוב ההליכים הנוגעים לתביעת הרכוש. טענות העותרת בעניין זה אף הן נושאות אופי ערעורי, מעבר לכך שהן נטענו בכלליות ובהעדר ביסוס ראוי; ומכל מקום עניינן אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בימ"ש זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [פשיטת רגל] [הוצאה לפועל] |
|
| ע"א 3746-21 יצחק יניב סנדרוסי נ' עו"ד דרור שלו - נאמן לנכסי החייב (עליון; י' עמית, נ' סולברג, ד' מינץ; 08/07/21) - 7 ע' |
| עו"ד: זוהר שי |
בחינת נסיבותיו של המערער ואופן התנהלותו בהליך פשיטת הרגל מטה את הכף אל עבר המסקנה כי המקרה דנן אינו עונה, ולוּ בקירוב, על אמות המידה שנקבעו בפסיקה להחלת הפטר על חוב מזונות.
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – הפטר
הוצאה לפועל – תשלומים – חוב מזונות
פשיטת רגל – דין הקדימה – מזונות
.
ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי, בה נדחתה בקשת המערער להחיל את ההפטר שניתן לו על חוב מזונות שהוא חב למוסד לביטוח לאומי.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט ד' מינץ, בהסכמת השופטים י' עמית ונ' סולברג) פסק:
דין הערעור להידחות על הסף לפי תקנה 138(א)(1) לתקסד"א-2018.
כידוע, שיקול הדעת המוקנה לבימ"ש של חדלות פירעון בעניינים מסוג זה הוא רחב, והתערבות ערכאת הערעור בו שמורה למקרים מיוחדים שהמקרה דנא אינו נמנה עימם.
הכלל הוא כי חוב מזונות לא יכנס בגדר צו הפטר. זאת, שכן עניינו של נושה הזכאי לקבלת כספי חוב מזונות מן החייב איננו שקול בהכרח לעניינם של "נושים פיננסיים" אחרים. מדובר בנושה שהוא למעשה "קורבן הכשל המוסרי" שדבק בהתנהלותו של החייב, אשר הפר את חובתו האישית כלפי הסמוכים על שולחנו בהיבטים של הדין האישי, צו המחוקק וצווי בתי המשפט. לא בכדי אפוא נהנה הזכאי למזונות מן החייב לעדיפות (דין קדימה) בחלוקת דיבידנד מקופת פשיטת הרגל. הדין מחייב התחשבות מיוחדת בנושה המחזיק בחוב אישי בעל מאפיינים חברתיים-סוציאליים כלפי החייב, אף אם משמעות הדבר היא סטייה מסוימת מעיקרון השוויון בין הנושים שהוא אחד העקרונות המרכזיים העומדים בבסיס הליך פשיטת הרגל.
לפיכך אפוא, הכלל הוא כי צו הפטר לא יחול על חוב שניתן לפי פסק דין בתובענת מזונות, אם כי הוראה זו כפופה לחריג על פיו לביהמ"ש נתונה סמכות להעניק הפטר גם בגין חוב מסוג זה. חריג זה מיושם בפסיקה במשֹורה ובמקרים חריגים בלבד שבהם שוכנע ביהמ"ש כי החייב נהג בתום לב ומצבו אינו בעל אופק משופר.
בע"א 5628/14 בעניין סלימאן נמנו שיקולים שונים שייבחנו בהקשר זה בנוגע לחייב, לחוב ולזכאים – שאינם מהווים רשימה סגורה – ואלו הם: "כושר הפירעון הנוכחי של החייב, ועד כמה הוא צפוי להשתנות בעתיד; קיומם של נכסים בבעלותו; גילו ומצב בריאותו; מצבו האישי והמשפחתי; נסיבות היווצרות החוב; אם המדובר בחוב לעבר בלבד, או בחוב שוטף שממשיך להיצבר; חלוף הזמן מעת יצירת החוב, בשים לב לשאלת 'תרומתו' של החייב להתמשכות ההליכים בעניינו [...]; אם החייב עשה מאמצים לפרוע את החוב מיוזמתו, או שמא החוב נפרע במקצתו רק בעקבות הליכים שנקטו הזכאים; אם החייב עודנו חב בסיפוק צרכי המחייה השוטפים של הזכאים למזונות [...]; מצבם הכלכלי הנוכחי של הזכאים למזונות; האם תיפגע זכותם של החייב או של הזכאים לקיום מינימלי בכבוד; אם החייב מיצה את האפשרויות העומדות לרשותו בגדרי הליכי ההוצאה לפועל, ואם יהיה באלה כדי להביא תועלת ממשית לנושים; ועמדותיהם של בעלי התפקידים בהליך פשיטת הרגל."
בחינת נסיבותיו של המערער ואופן התנהלותו בהליך פשיטת הרגל מטה את הכף אל עבר המסקנה כי המקרה דנן אינו עונה, ולוּ בקירוב, על אמות המידה שנקבעו בפסיקה להחלת הפטר על חוב מזונות. די בציון ההסכמות שאליהן הגיעו המערער והמל"ל כבר בשנת 2017 ביוזמת המערער עצמו, לפיהם הוחרג חציו של חוב המזונות מהליך פשיטת הרגל. שעה שהמל"ל ויתר על זכותו כנושה בדין קדימה עבור סכום זה ושעל בסיסן הוענק לו בסופו של יום הפטר ואשר אינן דרות בכפיפה אחת עם עצם בקשתו להחיל את ההפטר על חוב המזונות; את העובדה שחוב המזונות המשיך להצטבר לאחר מתן צו הכינוס באופן שיש בו כדי ללמד על חוסר תום לב מובהק מצד המערער; את היקפו המופלג של החוב המגיע לכדי סכום של כ-400,000 ש"ח; את גילו הצעיר יחסית של המערער (45) וקיומו של כושר השתכרות מלא כפי שציין ביהמ"ש המחוזי ובהיעדר אסמכתאות המוכיחות היפוכו של דבר. ולא למותר לשוב ולהזכיר כי טובת החייב אינה תכלית שאין בלתהּ וכי יש לאזן לעומתה את טובת הנושים ואת טובת הציבור, כשהדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לאופיו הייחודי של חוב המזונות כלפי המל"ל, כמפורט לעיל. מן הטעמים האמורים כולם, לא נמצא להתערב בהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 11 [עונשין] |
|
| ת"פ (מרכז) 14327-07-19 מדינת ישראל נ' כרמל מעודה (מחוזי; עמי קובו; 08/07/21) - 40 ע' |
| עו"ד: איריס פיקר, שירן ברגמן |
בית המשפט גזר על הנאשמת – בעלים ומנהל של גן משפחתו פרטי שהורשעה בעבירות שעניינן בהתעללות בפעוטות עונש של 9.5 שנות מאסר ופיצוי להורים בסך של 400 אלף שקלים.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התעללות בקטין
.
הנאשמת הורשעה לאחר ניהול הוכחות בעבירות שעניינן: התעללות בקטין או חסר ישע (ריבוי עבירות); תקיפת קטין או חסר ישע ריבוי עבירות. בהכרעת הדין נקבע, כי הנאשמת שהיא בעלת גן ילדים וגננת בגן, שהייתה אמונה על שלומם, ביטחונם ורווחתם של התינוקות הפעוטות בגן, בגילאי שלושה חודשים עד שלוש שנים, ביצעה במהלך התקופה הרלוונטית, פעם אחר פעם מעשי תקיפה והתעללות בתינוקות ובפעוטות בגן, יום אחר יום. מדובר בסדרת מעשים מתמשכת שיש בה פוטנציאל רב לגרימת סבל או נזק לפעוטות, ויש בה משום אכזריות, הטל אימה, ביזוי השפלה או דיכוי.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
יש לקחת בחשבון שהנאשמת לקחה אחריות והביעה חרטה.
מידת הפגיעה בערך המוגן ברף גבוהה נוכח ריבוי המקרים, ובהתחשב בגילם הצעיר של הפעוטות. העבירות בוצעו במשך שלושה שבועות וחצי. במקרים דומים עד כה נגזרו עונשי מאסר של 18 חודשים עד שלוש שנים. על העונש להיות חמור משמעותית. מתחם הענישה ההולם הוא בין 8 ל-13 שנות מאסר.
עם זאת, יש לעשות זאת באופן הדרגתי בשביל שוויון החוק. לא קיימים שיקולים שמצדיקים חריגה. מדובר בנאשמת בת 28 ללא עבר פלילי שזו הסתבכותה הראשונה עם החוק, והיא הודתה. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [דיון אזרחי] [ירושה] |
|
| עמ"ש (חיפה) 52415-01-21 פלונים נ' אלמונים (מחוזי; סארי ג'יוסי, חננאל שרעבי, ניצן סילמן; 06/07/21) - 7 ע' |
| עו"ד: א. צפת, ג. ישראלי |
מקום בו בית המשפט סבור שלא קיבל מענה חד-משמעי למחלוקת הניצבת בפניו, ונותר בלבו ספק לגבי ההכרעה הראויה, רשאי הוא להורות על מינויו של מומחה נוסף על מנת שיסייע בידו להגיע להחלטה מושכלת. כך יש לנהוג במקרה דנן, נוכח הסכמת הצדדים למינוי מומחה בשאלת כשירות המנוחה לצוות במועד עריכת צוואתה המאוחרת.
דיון אזרחי – מומחים – מינוי מומחה נוסף
ירושה – צוואה – כשרות לצוות
.
ערעור על פסק-דינו של בית משפט לענייני משפחה במסגרתו נקבע כי צוואת המנוחה תקפה והורה על קיומה, לאחר שדחה ההתנגדות שהגישו המערערים ואת בקשתם לקיים את צוואה המוקדמת יותר.
.
בית המשפט המחוזי פסק כדלהלן:
הצדדים הסכימו הצדדים להצעה לפיה ימנה בית משפט זה מומחה מטעמו לבחינת כשירותה של המנוחה לצוות. פסיקת בית המשפט העליון קובעת בבירור, כי מקום בו בית המשפט סבור, שלא קיבל מענה חד-משמעי למחלוקת הניצבת בפניו, ונותר בלבו ספק לגבי ההכרעה הראויה בשאלה העומדת לדיון ולהכרעה, רשאי הוא להורות על מינויו של מומחה נוסף על מנת שיסייע בידו להגיע להחלטה מושכלת. על יסוד האמור לעיל, יש למנות מומחה לנוירולוגיה, על-מנת שיחווה דעתו בשאלה כשרותה של המנוחה לצוות במועד עריכת הצוואה המאוחרת, היינו, כי היא ניתנה באותו מועד מתוך רצונה והבנתה כשידעה להבחין בטיבה של צוואה, והיו לה הכוחות הקוגניטיביים הדרושים לכך. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [חברות] |
|
| פר"ק (ירושלים) 24310-09-14 אור מבואות ירושלים בע"מ (בפירוק) נ' כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים (מחוזי; אביגדור דורות; 05/07/21) - 13 ע' |
| עו"ד: אייל ויטנברג, יוסף תוסיה-כהן, אורן זילברברג |
בית המשפט אישר הסדר נושים של חברה, בכפוף להגדלת הסכום שיוקפא בקופת הפירוק לטובת השלמת העבודות וכן בכפוף לכך שהשלמת העבודות תבוצע על ידי קבלן שייבחר על ידי המפרקים באמצעות פרסום מכרז.
חברות – פירוק – הסדר נושים
.
בקשה לאישור הסדר נושים של חברה, כאשר הנושים מתנגדים בטענה כי יש להורות על ביצוע עבודות פיתוח בהיקף רחב יותר מזה שנקבע בהסדר.
.
בית המשפט המחוזי אישר את ההסדר ופסק:
התנהלות הנושים עולה כדי חוסר תום לב בניהול הליכים משפטיים, שכן לא ניתן "לישון" על הזכויות במשך תקופה כה ארוכה, להתעורר באיחור ולבקש היתר להגשת תביעה בבית המשפט, חלף הכרעה בתביעות החוב ולאחר מכן, ומשנדחתה הבקשה, להטיל דופי בדרך פעולתם של המפרקים שלא הכריעו בתביעות החוב, באישורו של בית המשפט. זאת ועוד, תביעות החוב הוגשו באופן סתמי ובלתי מבוסס. על אף האמור לעיל, יש להתייחס לטענות לגופו של עניין מטעם הנושים, נוכח תפקידו של בית המשפט של חדלות פירעון. לאור הטענות כי חלק מן העבודות בוצעו באופן לקוי, יש מקום להגדיל את הסכום שיוקפא בקופת הפירוק לשם השלמת העבודות, ולהעמיד את הסכום על סך של 7.5 מיליון ₪ בתוספת מע"מ. לא החברה תופקד על ביצוע העבודות אלא יפורסם מכרז מטעם המפרקים, כאשר הבחירה בקבלן המבצע תיעשה על ידי המפרקים אשר יפקחו על ביצוע השלמת העבודות. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [ביטוח] [חוזים] [פרשנות] [נזיקין] |
|
| ת"א (מרכז) 46618-12-14 אמות השקעות בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (מחוזי; אורן שוורץ; 04/07/21) - 67 ע' |
| עו"ד: אלישע אטיאס, שי שחק, קבי דמבינסקי, רינה אגולסקי |
בית המשפט קיבל תביעת התובעת וחייב את הנתבעות לפצות אותה בגין נזקי הצפה כתוצאה מפריצת מי התהום.
ביטוח – פוליסה – תחולתה
ביטוח – ביטוח אחריות – מעמד הצד השלישי
ביטוח – חוזה ביטוח – פרשנות
ביטוח – תגמולי ביטוח – נזק תוצאתי
חוזים – ביטוח – פרשנות חוזה ביטוח
פרשנות – פוליסת ביטוח – כללי פרשנות
.
התובעת הגישה תביעה שעניינה בהצפות מי-תהום שהתרחשו אגב עבודות בנייה של מגדל רמת גן שאת הקמתו יזמה התובעת. עבודות החפירה, הדיפון והשפלת מי התהום בוצעו על ידי חברת צמנטכל-סולל בונה. במהלך שלב א של עבודות הבניה שכללו יציקת יסודות, הקמת שמונה קומות חניה תת קרקעית וקומת קרקע אחת, חדרו מי תהום אל תוך בור החפירה והציפו אותו. כתוצאה משלושה אירועי הצפה הופסקו עבודות הבנייה למשך 45 ימים. בגין אירועי ההצפה נגרמו נזקים אשר נאמדו על ידי התובעת בסך 13,000, 000 ₪. לטענת התובעת היא זכאית להטבת נזקיה מהנתבעות, הן חברות ביטוח אשר ביטחו את הפרויקט ואת הקבלנים שפעלו בו.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
עוולת הרשלנות מורכבת משלושה יסודות: חובת זהירות, הפרת חובת הזהירות וגרימת נזק.
קבלן אשר נוטל על עצמו ביצוע עבודות בתחום התשתיות והבניה חב בחובת זהירות כללית (מושגית) לבצע עבודות אלה במקצועיות בכדי שימלאו את ייעודן. במקרה בו לא פעל על פי נורמות של מקצועיות סבירה, עליו לצפות כי יהא אחראי לנזק שיגרם בשל כך. בהתאם, על קבלן מבצע של עבודות דיפון וקירות סלאריים מוטלת חובת זהירות כללית לבצע את עבודתו כראוי ובמיומנות סבירה, קרי – לצקת את האלמנטים בחפיפה מלאה, כאשר בין האלמנטים נדרש חיבור "שקע תקע", מבלי שייווצרו מרווחים בין האלמנטים שדרכם יפרצו מי תהום אל שטח הפרויקט.
הוכח, כי הסיבה לקרות אירועי פריצת המים אל תוך הבור המדופן בפרויקט היא ביצוע רשלני של הקירות הסלאריים על ידי צמנטכל.
הוכח, כי התובעת – אמות היא שנשאה בעלויות התיקון וכי היא התחייבה כלפי קבלן הביצוע וקבלן המשנה לשאת ביתרת העלויות לאחר יישוב התביעה דנן. לפיכך, יש להורות כי אמות השקעות זכאית לקבלת הפיצוי בגין הנזקים שנגרמו כתוצאה מפריצת מי התהום אל בור החפירה בפרוייקט.
ככלל, ימנע בית המשפט מלפסוק פיצויים על דרך האומדנא. עם זאת, קיימת הכרה שיפוטית בדבר קיום שיקול דעת שיפוטי בהיקף מסוים לפסיקת פיצוי על פי האומדנא. הנטייה להשתמש בשיקול דעת כזה בולטת כאשר נהיר כי הנפגע סבל נזק של ממש, וכאשר הפער בין הערכה בדרך של אומדן ובין הערכה על פי ראיות מוצקות אינו פער גדול במיוחד. השימוש בפסיקת פיצוי על דרך האומדנא ייעשה כאשר בית המשפט נתקל בבעיה קשה הנוגעת לכימות הנזק, בין אם בתחום הנזיקין או בענף משפטי אחר. השימוש באומדנה על ידי בית המשפט לא נעשה כחלק מכלל משפטי מרכזי, אלא בא בעיקר כדי ליתן תשובה ראויה במקרים קונקרטיים.
במקרה דנן, היכן שברור כי נגרם לאמות נזק בגין השפלה עודפת של מי-תהום, אך לנוכח הקשיים עליהם עמדתי לעיל בהערכת הנזק, מן הראוי כי הפיצוי בגין ראש נזק זה יוערך על דרך האומדנא.
במקרה דנן, לא רק שכלל לא שילמה לאמות השקעות דבר בגין הנזקים שגרמו אירועי פריצת מי התהום לבור החפירה, אלא שהיא אף לא השיבה להודעת הזהירות שנשלחה אליה על ידי צמנטכל. בנסיבות אלה, הפרה כלל את חוזה הביטוח ועליה לשאת בהוצאות המימון מכוח סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה).
התרחשותו של מקרה ביטוח המכוסה לפי פוליסת הביטוח שהקימה הפניקס מותנה בהתקיימותם של שלושה תנאים מצטברים: אובדן או נזק פיזי; פתאומי ובלתי צפוי מראש; לא חלים החריגים לפוליסת הביטוח.
אירועי פריצת המים לבור החפירה הסבו לאמות השקעות נזקים פיזיים פתאומיים ובלתי צפויים. בנסיבות אלה ובהיעדר חריגים בפוליסת הפניקס, הרי שאירועי חדירת המים לבור החפירה עונים על הגדרת "מקרה ביטוח" ולכן נכללים תחת הכיסוי הביטוחי בפוליסת הפניקס.
עילת התביעה של אמות השקעות כנגד כלל מתבססת על הוראת סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח אשר מקנה לצד השלישי זכות תביעה ישירה נגד המבטח ויוצר "יריבות ישירה" ביניהם. כלל מבחינתה העדיפה שלא לנקוט בהליכי צד שלישי כנגד צמנטכל. הקניית הזכות לניזוק לתבוע את המבטחת, אף שלא כרת עמה חוזה, נועדה להבטיח שמי שסבל נזק אכן יזכה בפיצוי.
יש לדחות את טענתה של כלל באשר להיעדר כיסוי של פוליסת אחריות מקצועית.
בהינתן שאירועי פריצת מי התהום נכללים במסגרת פוליסת חבות מוצר וכן נכללים בפוליסת אחריות מקצועית, הרי שפוליסת ביטוח צד שלישי, שהיא פוליסה שיורית, אינה מעניקה כיסוי ביטוחי שיש בו להקים לאמות השקעות עילת תביעה כנגד כלל. יש להורות אפוא שפוליסת ביטוח צד שלישי אינה מעניקה כיסוי ביטוחי למקרה הביטוח דנן.
עבודות חפירה, דיפון ועיגון אינן עולות כדי "הקמת מבנה" באופן שמסייג את תחולתה של פוליסת ביטוח עבודות קבלניות באשר למבנה דנן. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [עונשין] |
|
| ת"פ (תל אביב-יפו) 10429-12-18 מדינת ישראל נ' מוחמד מגדלאוי (מחוזי; יוסי טופף; 30/06/21) - 37 ע' |
| עו"ד: אלירן גלילי, שאדי כבהא, איתן און |
גזר דין של שני נאשמים בגין עבירות סמים שעניינן עבירות סחר בסמים מסוג קוקאין וסיוע לביצוע עסקת סחר.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות סמים
עונשין – ענישה – שיקולי ענישה
עונשין – ענישה – הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה
עונשין – ענישה – אחדות הענישה
עונשין – ענישה – מתחם הענישה
.
בית המשפט נדרש לגזור את דינם של הנאשמים שהורשעו בביצוע עבירות סמים. נאשם 1 הורשע בשתי עבירות, במסגרת שני אישומים נפרדים, של סחר בסם מסוכן במסגרת תיק האב וכן בשתי עבירות של הפרת הוראה חוקית בתיק שצורף. נאשם 3 הוא זה שסיפק לנאשם 1 את הסמים בעסקה אחת מבין השתיים, זו המתוארת באישום השני.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
כתב האישום, בעניינו של הנאשם 1, בתיק האב מתאר כאמור שני אישומים, בעלי מאפיינים דומים, בשניהם נאשם 1 סחר בסם מסוכן מסוג קוקאין כלפי אותו סוכן משטרה, במסגרת אותה פרשיה. לשתי העסקאות מאפיינים דומים, ושתיהן בוצעו לאחר שהשניים תיאמו קודם לכן את פרטי העסקה בשיחות טלפוניות שניהלו ביניהם. מכאן, ועל בסיס יישומו של מבחן "הקשר ההדוק", כאשר מדובר במספר עבירות סמים, בעלות אופי דומה, שבוצעו באופן רציף או על פני תקופת זמן שאינה ארוכה, וכשהעבירות בוצעו באופן שיטתי על ידי אותם מעורבים, הרי שמדובר ברצף מקרים שיש ביניהם קשר ענייני הדוק והם חלק מתוכנית עבריינית אחת שבוצעה ממניע אחד. מכאן, יש לראות במעשים כולם משום אירוע אחד, ולקבוע מתחם ענישה אחד לכלל המעשים שבוצעו על ידי נאשם 1 במסגרת התיק העיקרי. על כן, יש לקבוע מתחם עונש הולם לאירוע כתב האישום בתיק העיקרי כולו, בנסיבות ביצועו, ולגזור עונש כולל לכל העבירות בשל אותו אירוע.
ואילו כתב האישום בתיק שצורף, מפרט מסכת עובדתית שונה, עבירות שונות בנסיבות שונות, שעניינן כאמור הפרות הוראה חוקית, ועל כן יש לקבוע מתחם נפרד בגין אישום זה.
במקרה דנן, מידת הפגיעה בערכים המוגנים הינה גבוהה. עבירות של סחר וסיוע לביצוע עסקת סחר הינן על-פי הגדרתן ברף הגבוה של עבירות הסמים. במקרה דנא מדובר בסם מסוג קוקאין הנמנה על הסמים הקשים מבין הסמים המסוכנים, שנזקיו הפוטנציאליים חמורים ורחבי היקף. חומרת המעשים מתעצמת אף בשל השפעתם המסוכנת על מספר רב של קורבנות אפשריים נוכח כמותו של הסם הנסחר (10 גרם ו-50 גרם), השקולה למנות סם רבות, ובכך גדל מספר הצרכנים הפוטנציאלי לסם זה.
מתחם העונש ההולם לשתי עבירות הסחר שביצע נאשם 1, בנסיבות ביצוען, הינו בין 30 לבין 55 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה מרתיעה צופה פני עתיד וענישה כלכלית.
מתחם העונש ההולם לעבירת הסיוע לסחר בסמים שביצע נאשם 3, בנסיבות ביצוען, הינן בין 10 חודשי מאסר לבין 22 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה מרתיעה צופה פני עתיד וענישה כלכלית.
יש לקבוע לשתי העבירות של הפרת הוראה חוקית מושא ההליך שצורף מתחם ענישה שנע בין מאסר מותנה לבין 4 חודשי מאסר שיכול וירוצו בעבודות שירות, לצד ענישה מותנית וענישה כלכלית.
אשר לרכיב הקנס, נקבע לא אחת, כי ככלל בעת ענישתם של העוסקים בסחר בסמים, יש לתן משקל גדול לשאלת הרווח הכלכלי שנצמח מהעבירות. הסיבה לכך היא אופיין של עבירות אלה – הסחר בסם ולא השימוש של האדם הבודד – שכל כולן סובבות סביב בצע כסף. ענישה כלכלית מחמירה תורמת להרתעה של העבריין הספציפי ולהרתעת הרבים, והיא מהווה את תשובת המשקל ההולמת לעבירות כגון דא.
יש להביא בחשבון בגזירת עונשו של נאשם 3, את העונש שנגזר על נאשם 1 ואת היחס הראוי בין עונשי הנאשמים. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [בוררות] |
|
| ע"א (באר שבע) 69034-12-20 ישראל סגרון נ' מימי הנגב אגודה חקלאית שיתופית בע"מ (מחוזי; שרה דברת; 29/06/21) - 8 ע' |
| עו"ד: שאול אטיאס, מנחם צוקר, תמי שניידר |
פסק בורר שאושר מחייב לכל דבר כלשונו ואין בסמכות בית המשפט לקבוע סבירותו או לשנותו. לא היה מקום לפרשנות בית המשפט לגבי פסק הבורר, תוך קביעות עובדתיות שונות מאלה שנקבעו על ידו וקביעה כי שגה הבורר בקביעותיו.
בוררות – פסק בורר – פירושו
.
ערעור וערעור שכנגד על פסק-דין אשר הורה למשיבה לתקן את תדפיסי החשבון של המערער, ופירשה את פסק הבורר באופן שמטיל חובת התשלום על המערער. מדובר בסכסוך בין צרכן לספק מים. המחלוקת העיקרית בתיק היא פרשנות פסק הבורר, אשר אושר בהסכמה.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
פסק הבורר שאושר מחייב לכל דבר כלשונו ואין בסמכות בית המשפט לקבוע סבירותו או לשנותו. לא היה מקום לפרשנות בית המשפט לגבי פסק הבורר, תוך קביעות עובדתיות שונות מאלה שנקבעו על ידו וקביעה כי שגה הבורר בקביעותיו. גם אם טעה הבורר, הרי משאושר פסק הבורר יש דרך לתקן זאת אך לא במתן פרשנות המאיינת אותו. לבית המשפט אין סמכות לקבוע ממצאים בניגוד לפסק הבורר כאשר סבירה בעיניו פרשנות מסוימת. ככל שסבר בית המשפט שנפלה טעות בפסק הבורר, היה עליו לאפשר לצדדים לטעון לענין או להחליט על פי הנטלים, או למצוא כל פתרון אחר, אך לא היה מקום לקבוע את כוונת הבורר, בניגוד לאמור בפסק. גם הקביעה, כי אין זה סביר שהבורר בדק את כל שורות החשבון, אין לה בסיס בחומר הראיות שעמד בפני בית המשפט. אין זו שאלה של סבירות אלא שאלה עובדתית גרידא. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [קניין] [ראיות] |
|
| ע"א (נצרת) 59808-02-21 בלו ליס בע"מ נ' עמית יצחק (מחוזי; ערפאת טאהא; 29/06/21) - 8 ע' |
| עו"ד: אסף גרשגורן, איל יפרח, ערן הרשקוביץ |
התקבל ערעור על פסק דין בו נקבע כי המשיב 1 הוכיח כי רכש את רכב בתנאי תקנת שוק בהתאם לסעיף 34א לחוק המכר, ועל כן הוא הבעלים של הרכב.
קניין – מכר – תקנת השוק
ראיות – עדות – עדות יחידה
.
ערעור על פסק דין בגדרו נקבע כי המשיב מס' 1 הוכיח כי רכש את הרכב מושא הסכסוך בתנאי תקנת שוק בהתאם לסעיף 34א לחוק המכר, ועל כן הוא הבעלים של הרכב.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
אמנם אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית והיא תעשה כן רק במקרים חריגים ונדירים. ברם, נראה כי מקרה זה נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט קמא. לעניין תום הלב, המשיב היה ער לכך שהבעלות ברכב אינה רשומה על שם המוכרת וכי ברישיון הרכב היה רשום שעבוד. אף בעניין התמורה, גרסתם של המשיב ואביו בעייתית מאוד. למעשה, גרסתם של המשיב ושל אביו בנוגע לכל שלב משלבי העסקה היא גרסה בעייתית שלא גובתה בראיה מסייעת כלשהי. עדותם היא עדות יחידה של בעל דין אף שנשמעה משני פיות. לא זו בלבד שאין בעדותם סימני אמת מובהקים המצדיקים הישענות על מוצא פיהם בלבד, אלא שקיימים נימוקים כבדי משקל המחייבים דחיית עדותם. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [דיון פלילי] |
|
| מ"ת (ירושלים) 40258-06-21 מדינת ישראל נ' פארס ג'באר (מחוזי; תמר בר אשר; 29/06/21) - 7 ע' |
| עו"ד: מלכה גרוס, פארס מוסטפא |
לאחרונה נפסק כי אם מסוכנות הנאשם רבה ועולה בבירור כי אין מקום לחלופת מעצר, אין צורך לבקש משירות המבחן להגיש תסקיר. בנסיבות העניין אין מקום לבחינת חלופת מעצר ועל כן אין הצדקה להטריח את שירות המבחן בהגשת תסקיר.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלונות אוורור
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – תסקיר מעצר
.
בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים בעקבות אישומו בעבירות ביטחון ואלימות. המחלוקת היחידה היא רק בשאלה אם יש להיענות לבקשת המשיב להפנייתו אל שירות המבחן לשם עריכת תסקיר בעניינו ובחינת חלופת המעצר שהציע, שלפיה יהיה במעצר בית מלא בבית הוריו.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
לאחרונה נפסק כי אם מסוכנות הנאשם רבה ואף עולה בבירור כי אין מקום לחלופת מעצר, אין צורך לבקש משירות המבחן להגיש תסקיר, שכן תסקיר מעצר אינו אלא כלי המסייע לבית המשפט ואינו בבחינת מכשיר חובה לשם בחינת חלופת מעצר. לפיכך אף נקבע, כי בהתחשב בעובדה ששירות המבחן עמוס מאוד, אין מקום להטריחו אם נראה כי בכל מקרה אין מקום חלופת מעצר.
בנסיבות העניין אין מקום לבחינת חלופת מעצר. העובדה שהנאשם עבר עבירות חמורות על רקע לאומני וממניע גזעני, אשר נעברו עם אחרים בשני אירועים שונים בהפרש של יום אחד או ימים בודדים במהלך אירועי התקופה האחרונה שבה המצב הוא נפיץ, מצביעות על מסוכנות רבה ועל חומרה יתרה הנובעת אף מהרקע לעבירות ואף מריבוי העבירות. בנסיבות אלו, לא נמצאה הצדקה להטריח את שירות המבחן העמוס מאוד בהגשת תסקיר בעוד שנראה לכאורה, כי בכל מקרה אין מקום בנסיבות העניין לשחרור המשיב לחלופת מעצר. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [עונשין] [ראיות] [דיון פלילי] |
|
| ת"פ (תל אביב-יפו) 3725-08-17 מדינת ישראל נ' ראובן פרלמן (מחוזי; יוסי טופף; 28/06/21) - 107 ע' |
| עו"ד: אורי פרייסמן, טל תבור, דותן דניאלי |
בית המשפט הרשיע את בריבוי עבירות לפי סעיף 3(ב)(1) לחוק איסור הלבנת הון. בתוך כך נדחו טענות ההגנה הנוגעות לעריכת החיפוש בביתו של הנאשם ולדרך גביית ההודעות מטעמו במשטרה, כחלק מפעולות החקירה שהובילו להגשת כתב האישום.
עונשין – עבירות – הלבנת הון
עונשין – מחשבה פלילית – הוכחתה
ראיות – קבילות – הודאת נאשם
ראיות – הודאה – קבילותה
דיון פלילי – חקירת חשודים – תיעוד
.
כתב האישום מייחס לנאשם ריבוי עבירות לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון. הפרק העובדתי שבכתב האישום, מלבד המבוא, מחולק לשלושה חלקים, כאשר כל חלק מתייחס לפעילות הנאשם במסגרת שלושת חשבונות הבנקים: דיסקונט, הפועלים וירושלים, בהתאמה. המאשימה מיקדה את גדר המחלוקת למסגרת של ארבע שאלות עיקריות: האם הנאשם הציג מצגים כוזבים לבנק הבינלאומי ולבנק הפועלים? ככל שיימצא כי המצגים אכן היו כוזבים, האם מטרתם הייתה להסתיר את העובדה כי מנשה הוא בעל הזכויות בכספים ובכך למנוע דיווח נכון לפי חוק איסור הלבנת הון? האם מטרתן של משיכות המזומן בסכומים הנמוכים מ-50,000 ₪ הייתה מניעת דיווח לפי חוק איסור הלבנת הון? האם חשבון הנאמנות (בבנק ירושלים) נפתח בידיעתו ובהסכמתו של הנאשם?
.
בית המשפט הרשיע את הנאשם ופסק כלהלן:
במקרה דנא, תשאול הנאשם, אז כחשוד, בביתו ובמהלך הנסיעה שבסופה הגיעו לתחנת המשטרה, בידי החוקר, עונה על הגדרת "חקירה" לפי חוק חקירת חשודים. אין חולק כי לנאשם לא הודע על זכותו להיוועץ בעורך דין טרם התשאול המוקדם שהתקיים עמו, עובר לחקירותיו בתחנת המשטרה, הגם שמדובר בפעולת חקירה לכל דבר ועניין.
לא היה בתשאול המוקדם על כל הפגמים הכרוכים בו כדי לפגוע בקבילות ובמשקל שיש ליחס להודעות הנאשם במהלך חקירותיו במשטרה. לא הופעל כל לחץ פסול על הנאשם מצד חוקרי המשטרה, והוא מצדו הבהיר למן ההתחלה כי ברצונו לשתף פעולה באופן מלא עם החקירה, תוך שהבהיר כי אין לו מה להסתיר. אכן, לא הודע לנאשם על זכותו להיוועץ בעורך דין טרם שהתקיים עמו התשאול בביתו ובמהלך הנסיעה למקום עסקו ולתחנת המשטרה, אך גם לאחר שהובהרה לנאשם זכות זו בתחילת חקירתו המתועדת בתחנת המשטרה, הוא ויתר על מימושה ומסר לחוקריו את אותם הדברים שמסר קודם לכן, ואף הוסיף והרחיב.
על אף אי התקינות שדבקה בחקירה המשטרתית לא היה בה לעלות כדי פגיעה שלא כדין בזכות הנאשם לשלמות הגוף או פגיעה בכבודו. החקירה לא גרמה לו לביזוי או השפלה. לא הייתה פגיעה גלויה לעין באוטונומיה של הרצון של הנאשם במסירת הודעותיו. על כן, בהתייחס לכלל הפסילה הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות יש להורות, כי הודעותיו של הנאשם, ובכללן הודאותיו, נמסרו באופן חופשי ומרצון, ולא ננקטו נגדו אמצעים פסולים עובר לגביית ההודעות, לבטח לא אמצעים פסולים קיצוניים אשר היה בהם כשלעצמם כדי להצדיק את פסילת הודאותיו של הנאשם.
העבירה שבסעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון עוסקת בעשיית פעולה ברכוש או במסירת מידע כוזב במטרה שלא יהיה דיווח כנדרש בסעיפים 7 ו-9 לחוק איסור הלבנת הון. עניינו של סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, הן בנוסחו הקודם והן לאחר תיקונו, הינו בצורך בקיומו ובאמתותו של דיווח ולצורך כך יוצר חובת דיווח עצמאית ונפרדת.
היסוד העובדתי הנדרש הוא עשיית "פעולה ברכוש", בין אם הוא "רכוש אסור" ובין אם הוא "רכוש" שאיננו אסור או מסירת "מידע כוזב", בכוונה שלא יהיה דיווח לפי סעיפים 7, 8א או 9, או כדי לגרום לדיווח בלתי נכון לפי סעיפים אלה. כאשר "מסירת מידע כוזב" הינה לרבות אי מסירת עדכון של פרט החייב בדיווח. דרישת היסוד העובדתי אינה כוללת התקיימות רכיב תוצאתי. די בעצם ביצועה של הפעולה האסורה ברכוש או של מסירת המידע הכוזב כדי לספק את דרישת היסוד העובדתי.
היסוד הנפשי הדרוש להתקיימות של עבירה לפי סעיף 3(ב) עניינו ב"מטרה שלא יהיה דיווח לפי סעיפים 7 או 8א או כדי שלא לדווח לפי סעיף 9, או כדי לגרום לדיווח בלתי נכון לפי הסעיפים האמורים". היינו, נדרשת מחשבה פלילית (מודעות להתנהגות ומודעות לנסיבות) בתוספת כוונה מיוחדת ביחס למטרה של מניעת התקיימותה של החובה לדווח על נותני שירותים פיננסיים או על נכנסים ויוצאים מישראל או של גרימת דיווח כוזב לאותם גורמים. הוכחת היסוד הנפשי יכולה שתיעשה באופן ישיר, באמצעות ראיות, ויכולה שתיעשה באמצעות חזקת הלכת הצפיות (סעיף 20 לחוק העונשין). את רכיב המודעות להתנהגות והמודעות לנסיבות ניתן להוכיח באמצעות חזקת העיוורון המכוון.
על מנת לגבש יסודות העבירה המנויה בסעיף 3(ב) לחוק נדרש כי התביעה תוכיח כי הנאשם ביצע פעולות ברכוש או מסר מידע כוזב במטרה למנוע מהבנקים למלא חובותיהם על פי החוק. לשון אחר, הנאשם הסתיר מידע שאותו דרש למסור לבנקים על פי חוק במטרה למנוע דיווח על ידי הבנקים לרשות לאיסור הלבנת הון, ודי לעניין זה בהוכחה כי הנאשם צפה ברמה גבוהה של הסתברות כי תוצאות מעשיו יהיו סיכול משטר הדיווחים מכוח חוק איסור הלבנת הון.
במקרה זה, אין מחלוקת בנוגע לקיומו של הרכיב העובדתי של העבירה הקבועה בסעיף 3(ב)(1) לחוק איסור הלבנת הון, וזאת באמצעות קבלת הכספים שהועברו מחו"ל לחשבון בבינלאומי, ולאחר מכן משיכתם על ידי הנאשם. אין חולק כי הנאשם לא דיווח על מנשה ושרון כ"נהנה" בחשבונות הבנקים בבינלאומי ובפועלים, גם לא בעת שהתבקש לעדכן פרטים במסגרת טופס "הכר את הלקוח". למעשה הוכח ונקבע כי הנאשם מסר מידע שחלקו לא היה מהיימן וחלקו היה כוזב, בכל הנוגע לנסיבות קבלת הכספים מחו"ל. אמנם, חלק מהכספים אכן הועברו מחו"ל בעת שמנשה ושרון היו תושבי חוץ והתגוררו בברצלונה, אולם מרבית הכספים הועברו לחשבונו של הנאשם, אמנם מחו"ל, אך בעת שמנשה ומשפחתו התגוררו בישראל. הנאשם הציג את קבלת הכספים כעסקת הלוואה, אך עסקינן בהסכם הלוואה פיקטיבי שלא שיקף נכונה את יחסי הצדדים ותכלית ההתקשרות ביניהם. סכום הכסף שהתקבל בפועל עלה לאין שיעור על הסכום שהוצג מלכתחילה מטעם הנאשם. הכסף אף לא שימש רק לבנית הבית אלא לרכישת נכסי נדל"ן נוספים ולהוצאות רבות אחרות, בניגוד לדיווח. לבסוף, הנאשם עשה שימוש לרעה בכך שהרבה למשוך מזומנים, במשיכות שאינן עולות על הסכום החב דיווח, באופן מפוצל ומלאכותי.
התמלא הרכיב הנפשי הנדרש לשם הרשעה לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון. הנאשם אישר בכנות כי היה מודע למצבם של מנשה ושרון, ומבחינתו הוא פעל כאב מסור, כאשר כל הדרכים כשרות מבחינתו, גם אם מדובר במעשים פליליים. מחד, הנאשם נחשף למצוקתה של בתו שהתגוררה בברצלונה עם בנותיה, בעוד קשר הנישואין שלה עם מנשה עלה על שרטון, למצער מבחינתה, וכל חפצה היה לשוב ולהתגורר עם בנותיה בישראל. הנאשם הביע חשש כי מנשה ימנע את עלייתן של הבנות, שלושת נכדותיו, לישראל; ובעיקר חשש פן בתו שרון תישאר מחוסרת כל, היות והרכוש הרב שהנאשם צבר בחו"ל היה כולו בשליטתו הבלעדית. הנאשם היה ער גם לאדמה החרוכה שהותיר אחריו מנשה בישראל, בכל הנוגע לחובות כבדים שצבר, לנושים שממתינים לכספם ובכללם למספר בנקים. במצב מורכב שכזה, הנאשם היה ער לכך שלא יעלה בידי בתו לשכנע את מנשה לשוב ארצה עם רכושם, מבלי לספק למנשה רשת ביטחון כי הממון הרב שצבר בחו"ל יישמר בעבורו גם בישראל, מבלי שהדבר יתגלה לנושיו. וכך, נרקמה לה תכנית בין הנאשם לשרון, אב ובת, לשכנע את מנשה לשוב ארצה, בעוד שהנאשם הציע את חשבונו בבנק הבינלאומי ובהמשך בבנק הפועלים, חשבונות בנק ותיקים ששימשו את הנאשם ורעייתו, על מנת שהכספים של מנשה יועברו דרכם ובאמצעותם יועמדו לרשותו לכל חפצו. הנאשם היה מודע לכך שחלו עליו חובות דיווח והוא לא עשה כן.
המאשימה לא הוכיחה ברף הראיה הנדרש של מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם ידע על חשבון הנאמנות בבנק ירושלים שנפתח על שמו, וכפועל יוצא מכך על העבירות שבוצעו בחשבון הבנק.
לא זו בלבד שלא נפל פגם בהחלטת המאשימה להעמיד לדין את מנשה ואת הנאשם בנפרד, ואף מדובר בהחלטה שיש בה כדי להיטיב עם הנאשם. כיוון שבעניינו של הנאשם מדובר בהיקף אירועים מצומצם יותר, יש להניח כי יש בהפרדת ההליכים בעניינו כדי לייעל את ההליכים הללו ולהוביל להכרעה מהירה יותר בעניינו, מבלי שנדרשת שמיעת ראיות והכרעה בנושאים שאינם נוגעים לו. דברים אלו נכונים ביתר שאת, משנטען כי בעניינו של מנשה נדרשה הכרעה בנוגע לעבירות המקור הנוגעות לכספים שהועברו על ידי מנשה, ואילו הנאשם הואשם לפי סעיף 3(ב)(1) לחוק איסור הלבנת הון, שהיא עבירה שאינה עוסקת כלל ברכוש אסור. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [מקרקעין] |
|
| ה"פ (ירושלים) 48740-09-20 ועדה מקומית לתכנון ירושלים נ' דאירת אלאווקף (מחוזי; מרים אילני; 28/06/21) - 8 ע' |
| עו"ד: יוסי לבן, מוהנד ג'אברה |
המבקשת אמנם לא הציגה טעם של ממש שיש בו כדי להצדיק את השיהוי בביצוע מטרת ההפקעה. אעפ"כ, נוכח הצורך החיוני והדחוף בהקמת מבני חינוך במזרח ירושלים, יש להורות למשיבות למסור למבקשת את החזקה במקרקעין; המבקשת לא תופסת חזקה בשטח שהופקע גם כשמדובר בשטח ריק והיא פועלת לאיתור בעלי הזכויות המקרקעין. בכך היא פועלת בנאמנות בהגינות ובשקידה ראויה, ועל כך יש לשבחה, ודאי שאין בכך כדי להביא לדחיית התובענה על הסף.
מקרקעין – הפקעה – תפיסה
מקרקעין – הפקעה – צורכי ציבור
.
המבקשת פרסמה ברשומות הודעה בהתאם לתכנית מאושרת, לפיה המקרקעין הנדונים דרושים לה באופן מידי לצרכי ציבור ועל כוונתה לרכוש חזקה במקרקעין. ע"פ ההודעה נדרש כל מי שמחזיק במקרקעין למסור את החזקה למבקשת בתוך 60 ימים. מדובר בשטח ריק, ולכאורה לא הייתה מניעה מצד המבקשת לתפוס חזקה במקרקעין. אלא שהמבקשת, המודעת לקושי באיתור בעלי מקרקעין במזרח ירושלים בהיות המקרקעין מקרקעין לא רשומים, נוהגת לאפשר למעוניינים בדבר להגיש התנגדויות לתפיסת החזקה. לאחר פרסום ההודעה הגישו המשיבות התנגדות לתפיסת החזקה. המשיבות טענו במסגרת ההתנגדות הלא פורמלית כי הן בעלי המקרקעין ומסרבות להעניק למבקשת חזקה במקרקעין. מכאן המרצת הפתיחה להורות על סילוק ידן של המשיבות מהמקרקעין.
.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את התובענה בקבעו:
על מבקש ההפקעה להוכיח ארבעה תנאים שבהתקיימם תאושר לו תפיסת חזקה בקרקע שהופקעה: א. כי פורסמה הודעה ברשומות על כוונה להפקיע את המקרקעין לפי סעיף 5 לפקודה; ב. כי פורסמה ברשומות הודעה למסירת החזקה במקרקעין לפי סעיף 7(1) לפקודה; ג. כי הגיע המועד שנקבע בהודעה האמורה; ד. כי הבעלים או המחזיק מסרב להרשות לרשות המפקיעה לתפוס את החזקה.
לטענת המבקשת משמולאו תנאים אלו, על המשיבות למסור את החזקה באופן מיידי, אף אם למשיבות זכויות במקרקעין (אם כי המבקשת ציינה שלא הוצגו די ראיות לזכות המשיבות במקרקעין). לבקשה צורף תצהיר מאת מנהל מחלקת רישום והפקעות אצל המבקשת. הלה ציין בתצהירו כי המקרקעין דרושים בדחיפות לצורך הקמת גני ילדים הנחוצים באופן דחוף לטובתם ורווחתם של תושבי האזור.
המשיבות אינן חולקות על התקיימות ארבעת התנאים הנ"ל ובכל זאת הן מתנגדות למסירת החזקה מ-3 טעמים: לא הוכח שהמשיבות נדרשו למסור את החזקה וסרבו, לכן יש לדחות על הסף את התובענה; שיהוי בביצוע מטרת ההפקעה; אי מתן הזדמנות למשיבות לממש באופן עצמאי את מטרת ההפקעה.
אשר לטענה הראשונה. המשיבות לא חלקו על כך שהן הגישו התנגדות (במסגרת ההליך הלא פורמלי) וכי בעקבות זאת אתרה למעשה המבקשת את הטוענים לזכויות במקרקעין. לכן הטענה כאילו לא נעשו פניות מפורשות לפינוי המקרקעין, אינה אלא היתממות. כמוה גם הטענה לפיה איש לא מנע את תפיסת החזקה ולכן לא היה מקום להגיש את התובענה. המבקשת ציינה שהיא לא תופסת חזקה בשטח שהופקע גם כשמדובר בשטח ריק והיא פועלת לאיתור בעלי הזכויות המקרקעין. בכך היא מקיימת בנאמנות בהגינות ובשקידה ראויה את חובתה כרשות מנהלית לפעול לשמירת האינטרסים של כל מי שעשוי להיפגע מפעולותיה. על כך יש לשבחה, ודאי שאין בכך כדי להביא לדחיית התובענה על הסף.
אשר לשיהוי. התכנית אושרה לפני כ-30 שנים. בהתאם לפסיקה, שיהוי בלתי סביר במימוש מטרת ההפקעה עשוי להצדיק את ביטולה. בענייננו, כמו בעניין עמירה שעסק אף הוא בהפקעה במזרח ירושלים לשם הקמת מוסדות חינוך, המבקשת לא הציגה טעם של ממש שיש בו כדי להצדיק את השיהוי וטענה בשפה רפה לקשיים תקציביים. למרות זאת ביהמ"ש בעניין עמירה לא ביטל את ההפקעה, נוכח הצורך החיוני והדחוף בהקמת מבני חינוך לשם יצירת תשתית פיסית לקליטת תלמידי מזרח ירושלים במסגרת חינוך רשמי שיסופק בחינם. כפי שנפסק, ביטול ההפקעה לא נועד להעניש את הרשות על מחדלה. יצוין כי בניגוד לטענת המשיבות, בסופו של דבר ביהמ"ש העליון בעניין עמירה השתית את פסק דינו על נימוקי בימ"ש קמא בנוגע לאינטרס הציבורי ולא על המועד בו נרכשה הקרקע.
אשר לזכות המימוש העצמי. כאמור בעניין עמירה, מלאכת הקמת מוסדות חינוך רשמיים למתן חינוך חובה חינם מוטלת על המדינה ועל רשויות המקומיות. אין די בטענות המערערים כדי להעביר את החובה המוטלת על כתפי המדינה לספק חינוך חינם רשמי לילדי מזרח ירושלים – שהיא חובה כבדת משקל – לכתפיים פרטיות, בפרט בהתחשב באמור בפסקי הדין בעניין חמאדן ובעניין אבו לבדה. בענייננו אף לא הוצגו ע"י המשיבות תכניות של ממש להקמת מוסדות החינוך הנדרשים לתושבי השכונה. לא למותר לציין כי המשיבות ציינו שבשכונה "אין כביש סלול, אין תשתית חשמל, אין תשתיות ביוב של הגיחון ואפילו אין מערכת כבישים שיכולים לספק בית ספר", דבר המחזק את המסקנה כי הגוף הראוי שיקים את מוסדות החינוך הנחוצים בדחיפות היא העירייה ולא גוף פרטי. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 21 [תכנון ובנייה] |
|
| ת"פ (רמלה) 10017-03-20 מדינת ישראל נ' שלמה גרין (שלום; רבקה גלט; 11/07/21) - 24 ע' |
| עו"ד: עפרה אורנשטיין, גדעון בן אור |
הנאשמים הורשעו בעבירה של שימוש אסור, לפי סעיף 243 לחוק התכנון והבנייה. המחלוקת שעמדה להכרעה היא: האם יש מקום לקבל את בקשת הנאשמים ולהפחית מסכום הקנס המינהלי שהוטל.
תכנון ובנייה – ענישה – בנייה ושימוש ללא היתר
תכנון ובנייה – ענישה – הטלת קנסות
תכנון ובנייה – ענישה – קנס
.
הנאשמים הורשעו בעבירה של שימוש אסור, לפי סעיף 243 לחוק התכנון והבנייה. ראשיתו של ההליך בקנסות מינהליים שהוטלו על כל אחד מהם, מכוח תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי - תכנון ובנייה), תשע״ח-2018, אשר בגינם הם ביקשו להישפט. המחלוקת העומדת להכרעה היא: האם יש מקום לקבל את בקשת הנאשמים ולהפחית מסכום הקנס המינהלי שהוטל.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
ב״כ הנאשמים העלה טענות נכבדות בעניין קשיים וליקויים העולים ביחס לתקנות, ואלה העיקריות שביניהן: האכיפה המינהלית מתבצעת באופן שרירותי; גובה הקנסות אינו מתיישב עם הפסיקה שקדמה להן, ואין הצדקה להיעדר מדרגות קנס לעבירות בהיקף שמעל 100 מ״ר, כך שכולן חוסות תחת מדרגה אחת מחמירה יתר על המידה בסך 300,000 ₪; חסרה בתקנות התייחסות להתמשכות העבירה כקריטריון לקביעת סכום הקנס. בנוסף, נטען כי בשל השינוי החוקי שיצרו התקנות, צריכה הייתה האכיפה באמצעותן להיעשות באופן מדורג. כבודן של הטענות כנגד התקנות במקומו מונח, ויש מקום לבחינתן לעומקן, אך בענייננו, אין בהן כדי להשפיע על ההכרעה.
אלמלא חלו הנסיבות החריגות הקשורות במשבר הקורונה, לא היה כל מקום לסטות מן הקנס המינהלי, וייתכן שהיה מקום לשקול אף הטלת קנס גבוה יותר. אלא שהימים אינם ימים כתיקונם, והדבר צריך למצוא ביטויו בגזירת הקנס מבלי שישמש כתקדים להבא, שכן בית המשפט בתוך עמו יושב ואינו יכול להעלים עינו ממצוקת הנאשמים.
יש להטיל על הנאשם קנס כספי בסך 275,000 ₪ או 180 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב-30 תשלומים חודשיים שווים ורצופים. יש להטיל על הנאשמת קנס כספי בסך 450,000 ₪. הקנס ישולם ב-60 תשלומים חודשיים שווים ורצופים. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [משפט חוקתי] [פרשנות] |
|
| ת"פ (ירושלים) 42956-11-19 מדינת ישראל נ' ירון ללוש (שלום; שרון לארי בבלי; 09/07/21) - 25 ע' |
| עו"ד: קרן אבלין הרץ |
נדונה מחלוקת בין הצדדים באשר לפרשנותה של תקנה 4(ג) לתקנות השמירה על מקומות קדושים ליהודים, תשמ"א-1981, הקובעת את סמכותו של הממונה להורות על הרחקה מרחבת הכותל המערבי – האם פרשנות מצמצמת הכוללת אך הרחקה פיזית נקודתית; או שמא פרשנות מרחיבה, הכוללת הרחקה באמצעות צו לתקופה ממושכת (בענייננו למשך שישים ימים).
משפט חוקתי – מקומות קדושים – שמירתם
פרשנות – דין – חקיקת משנה
פרשנות – דין – כללי פרשנות
.
עניינה של החלטה זו בשאלת סמכותו של הממונה על המקומות הקדושים להרחיק אדם מרחבת הכותל המערבי. באופן ספציפי יותר, עולה השאלה האם סמכות ההרחקה שהוענקה לממונה על המקומות הקדושים בתקנות, תחומה לסמכות הרחקה פיזית ונקודתית בלבד (כדעת ההגנה), או שמא סמכות ההרחקה שהוענקה לו מתפרסת גם להוצאת צווי הרחקה מרחבת הכותל לפרק זמן משמעותי של עד שישים ימים (כדעת המאשימה).
.
בית המשפט קבע כלהלן:
סוגית היקף סמכות ההרחקה שהוענקה לממונה על המקומות הקדושים, טרם נדונה ולובנה בפסיקת בית המשפט העליון לכדי הלכה פסוקה. הפסיקה אליה הפנתה המאשימה לא כללה דיון הנוגע להיקף ותחומי התפרסותה של סמכות זו. זאת, להבדיל מקביעות כלליות לפיהן עומדת לממונה על המקומות הקדושים סמכות הרחקה, בהתאם לתקנה 4(ג) לתקנות השמירה על מקומות קדושים ליהודים, תשמ"א-1981 – דבר שעליו אין חולק.
המחלוקת בין הצדדים נוגעת לפרשנותה של תקנה 4(ג) לתקנות השמירה, הקובעת את סמכותו של הממונה להורות על הרחקה מרחבת הכותל המערבי – האם פרשנות מצמצמת הכוללת אך הרחקה פיזית נקודתית; או שמא פרשנות מרחיבה, הכוללת הרחקה באמצעות צו לתקופה ממושכת (בענייננו למשך שישים ימים).
המסע הפרשני הסתיים במסקנה לפיה סמכות ההרחקה שהוענקה לממונה על המקומות הקדושים בתקנה 4(ג) לתקנות השמירה, נועדה להוות עבורו כלי עזר במסגרת תפקידו בשמירה על המקומות הקדושים ליהודים, לרבות רחבת הכותל, ותפקידו לאפשר גישה אל מקומות אלה ושמירה על רגשותיהם של המבקרים בהם. הפרשנות הראויה לסמכות ההרחקה היא כזו המאפשרת לממונה להרחיק מן המקומות הקדושים את מי שמפריעים לו במילוי תפקידיו או כאלה שהפרו את אחד האיסורים הקבועים בתקנה 2 ובתקנה 3. ההרחקה היא הרחקה פיזית מן המקום הקדוש הרלבנטי, באופן נקודתי ובזמן אמת, וזאת תחת הפרקטיקה של הוצאת צו הרחקה לפרק זמן ממושך יותר.
פרשנות מצמצמת זו לסמכות ההרחקה עולה בקנה אחד עם תכליתו של חוק השמירה על המקומות הקדושים, כמו גם עם התכלית לפיה כל דבר חקיקה – ראשית או משנית – טומן בחובו הנחה בדבר שמירה על זכויות יסוד. מעבר לכך, ככל שביקש המחוקק או מחוקק המשנה לפגוע בזכויות יסוד בעוצמה גבוהה יותר, ובענייננו הרחקה לזמן ממושך באמצעות צו, חזקה עליו שהיה פועל לקבוע כן באופן ברור ומפורש, כפי שנעשה על ידו בדברי חקיקה אחרים.
אשר על כן, יש לקבוע כי צו ההרחקה שהוצא נגד הנאשם הוצא בחוסר סמכות, ומשכך לא ניתן לראות בו כ״הוראה שניתנה כשורה״, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין המיוחס לנאשם. בהיעדר סמכות למתן הצו, לא הפר הנאשם הוראה חוקית עם הגעתו לרחבת הכותל המערבי. המסקנה היא אפוא שהנאשם לא ביצע עבירה. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [נזיקין] [ראיות] |
|
| תא"מ (ירושלים) 40073-01-20 עאהדבאמיה נ' ציקמן מרקוס סרבו (שלום; אביגיל ון קרפלד; 08/07/21) - 8 ע' |
| עו"ד: מאיר שגב, אלדד עוז, יונתן הופמן |
התובע מבקש לחייב את הנתבעים בגין נזק קדמי שנגרם לרכבו. הנטל עליו להוכיח שנהג הנתבעים גרם לו נזק זה. לא ניתן לקבוע שרכב התובע לא פגע תחילה ברכב שלפניו ולכן דין התביעה להידחות.
נזיקין – אחריות – תאונת דרכים
ראיות – קבילות – פסק דין שניתן בהליך אחד כראיה במסגרת הליך אחר
.
התובע הגיש תביעה כנגד הנתבעים בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכבו במסגרת תאונה בה היו מעורבים 4 כלי רכב.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
באשר לנזק אחורי שנגרם לרכב, הכלל והחזקה הם שהפוגע אחראי, וממילא הנתבעים לקחו אחריות לנזק האחורי ברכב התובע. הכלל והחזקה לא חלים על הנזק הקדמי. הנזק הקדמי טעון הוכחה ולגביו חל הכלל של המוציא מחברו עליו הראיה.
גרסת התובע היא שבעת שנהג את רכבו, כתוצאה מבלימת פתע של הרכב שלפניו נאלץ לבלום, ולאחר שעצר עצירה מלאה הגיח מאחור הרכב הפוגע נהוג על ידי הנתבע 1 ופגע ברכבו מאחור וגרם לנזק מאחור. כתוצאה מהתאונה עף רכבו של התובע ופגע ברכב שלפניו ונגרם לו נזק אף בחזית הרכב.
מדובר במצב של גרסה מול גרסה לגבי הפגיעה ברכב הראשון, כאשר נהג הנתבעים טען שהוא הצטרף לתאונה קיימת לאחר שרכב התובע כבר פגע ברכב הראשון מאחור, והוא עצמו נהדף מרכב רביעי. התובע לא הביא את נהגת הרכב הראשון וגם לא את העדים שהיו ברכבו.
יש לדחות את הטענה לפיה יש בפרוטוקול הדיון בהליך הקודם כדי לרפא את היעדר נוכחות הנהגת הראשונה. פרוטוקול הדיון בהליך הקודם, לרבות עדויות שהושמעו במסגרתו, אינם קבילים לעניין אמיתות תוכנם במסגרת הליך אחר ומעמדם בו כעדות מפי השמועה בלבד. לא ניתן לקבוע שרכב התובע לא פגע תחילה ברכב שלפניו, ולכן דין התביעה להידחות. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| ת"פ (ירושלים) 37320-11-19 מדינת ישראל נ' צופיה פרזון (שלום; שרון לארי בבלי; 07/07/21) - 7 ע' |
| עו"ד: טליה רם |
בית המשפט זיכה את הנאשמת מעבירת איומים מחמת הספק. העובדה שגרסתה של הנאשמת הותירה רושם מורכב, לא יכולה לחזק את המסד הראייתי הדל. אף מחדלי החקירה מחזקים את הספק באשמת הנאשמת.
עונשין – עבירות – איומים
דיון פלילי – הכרעת-דין – זיכוי
דיון פלילי – חקירה במשטרה – מחדלי חקירה
.
נגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה ביצוע עבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.
.
בית המשפט זיכה את הנאשמת, ופסק כלהלן:
חרף ההתרשמות המורכבת מעדותה של הנאשמת, עדיין נותרנו עם גרסתה של המתלוננת מול גרסתה של הנאשמת. הא ותו לא. העובדה שאין בנמצא ראיות נוספות שיש בהן כדי לחזק את גרסת מי מהצדדים מקשה על בית המשפט לצאת בקביעה לפיה הנאשמת ביצעה את המיוחס לה מעבר לכל ספק סביר.
בנסיבות העניין, ובפרט לנוכח המצב הראייתי של גרסה מול גרסה, לא פעלה היחידה החוקרת כמצופה, ולא פעלה להשיג ראיות נוספות שיכולות היו לשפוך אור משמעותי על נסיבות ביצוע העבירה. לא הוברר מדוע לא נחקרה חברתה של הנאשמת שנכחה עימה לאורך האירוע כולו. אין זה משנה אם מדובר בגרסה של בעלת עניין, במובן זה שהייתה מסייעת לחברתה הנאשמת, ונכון היה לאפשר לבית המשפט להתרשם מגרסה זו. אין לזקוף לחובת הנאשמת את אי הבאת חברתה לעדות בבית המשפט. נטל הבאת הראיות הראשוני במשפט פלילי הוא של המאשימה, עליה הנטל לבסס את אשמת הנאשמת מעבר לכל ספק סביר. ככל שלא פועלת המאשימה כאמור, ברי שאין מקום לזקוף את היעדר התייצבותה של חברתה של הנאשמת לעדות על כתפי ההגנה.
לא נמצא שהמאשימה עמדה בנטל המוטל עליה, ולא הוכיחה את אשמת הנאשמת מעבר לכל ספק סביר. העובדה שגרסתה של הנאשמת הותירה רושם מורכב, ומבלי שהעניקה הסברים מפורטים, לא יכולה לחזק את המסד הראייתי הדל. אף מחדלי החקירה מחזקים את הספק באשמת הנאשמת. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [דיון אזרחי] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 45405-10-17 פלוני נ' עופר קטני (שלום; אילן צור; 05/07/21) - 7 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל בקשה לתיקון כתב הגנה. לצד זאת, הורה על קיצור המועדים הקבועים בתקנות להגשת כתבי הטענות, בהתאם לתקנה 47(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.
דיון אזרחי – תיקון כתבי-טענות – התרתו
דיון אזרחי – תיקון כתבי-טענות – תיקון כתב-הגנה
.
בקשה מטעם נתבעת 3 לתיקון כתב הגנה.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
הבקשה הוגשה טרם החל הליך ההוכחות ואף בטרם התקיים קדם משפט. לפיכך, אין לקבל את טענת הנתבעים 1 ו-2 לפיה, יש לדחות הבקשה נוכח השלב הדיוני בו הוגשה.
לאחר עיון בדו"חות החקירה והחומר עליהם מתבססת המבקשת בבקשתה, ניכר כי לא הייתה בידה היכולת להגיש בקשה זו קודם לכן, לאור העיתוי בו נתקבלו החומרים האמורים ובהם המידע הרלוונטי שעליו מתבססת בקשה זו.
ניכר כי יש בכוחו של תיקון כתב ההגנה לחשוף את השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת ואגב כך, לרדת לשורש חקר האמת ולאפשר הליך הוגן, יעיל וצודק. אומנם, מדובר בתביעה אשר הוגשה כבר בשנת 2017 וטרם הגיעה לפרקה. לצד האמור, אין מקום לדחות את הבקשה רק מטעם זה.
ואולם לאור האמור, יש להורות על קיצור המועדים הקבועים בתקנות להגשת כתבי הטענות, בהתאם לתקנה 47(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 26 [עבודה] |
|
| סע"ש (תל אביב-יפו) 2254-03-18 אשר בבצ'ייב נ' גן עמנואל סיטי בע"מ (עבודה; דגית ויסמן, נ.צ.: ר' קפר; 28/06/21) - 22 ע' |
| עו"ד: אבי אברהמוב, אלי נחום |
ביה"ד פסק כי התובע סיים את עבודתו בנתבעת בהסכמה ושולמו לו פיצויי פיטורין לפנים משורת הדין. עוד נפסק כי יש ליתן תוקף לכתב ויתור וסילוק עליו חתם התובע אך זאת רק ביחס לתשלום פיצויי הפיטורים ולא ביחס לשאר זכויותיו הקוגנטיות; לאחר בחינת הזכויות, נפסק לתובע תשלום בגין דמי הבראה והפקדות לפנסיה.
עבודה – יחסי עבודה – סיומם בהסכמה
עבודה – זכויות – הסכם ויתור
עבודה – עובדים – זכויותיהם
עבודה – שכר עבודה – תוספת
עבודה – שכר עבודה – השכר הרגיל
עבודה – הגנת השכר – איסור שכר כולל
.
התובע עבד כמנכ"ל אצל הנתבעת, המפעילה גן אירועים החל מחודש 1/12 ועד לחודש 7/17, עד שסיים עבודתו. התובע חתם על כתב ויתור וסילוק כנגד קבלת פיצויי פיטורים מהנתבעת. על יחסי הצדדים חל צו ההרחבה בענף האולמות וגני אירועים בישראל. בתובענה נתבעו הרכיבים הבאים: הפרשי פיצויי פיטורים, הפרשי תמורת הודעה מוקדמת, פיצוי בגין הפקדות בחסר לקרן הפנסיה, הפרשי חופשה, דמי חגים, החזר הוצאות נסיעה ודמי הבראה. עיקר הדיון נסב אודות השאלות: האם התובע פוטר מעבודתו בנתבעת או שמא התפטר מיוזמתו, ומהו תוקפו של כתב ויתור וסילוק עליו חתם התובע כחודש לאחר סיום יחסי עובד ומעסיק.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ד' ויסמן ונציגת הציבור ר' קפר) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
אשר לנסיבות סיום העבודה, נפסק כי לא הוכחה גרסת התובע כי פוטר מעבודתו על אתר. הוכח כי התובע נטל כספים שהיו מופקדים בידיו, דבר המחזק את טענת הנתבעת כי יחסי הצדדים הסתיימו בהסכמה על רקע העובדה שהתובע נתפס בקלקלתו והנתבעת ניאותה לשלם לתובע פיצויי פיטורים לפנים משורת הדין ולמסור לו מכתב פיטורים למרות שהתובע התפטר. כתב הוויתור והסילוק עליו חתם התובע תומך אף הוא בגרסת הנתבעת שיחסי העבודה הסתיימו בהסכמה בעקבות הודעת התובע על רצונו להתפטר. טענת התובע כי חתם על כתב הויתור "תחת לחץ" ולכן אין לו נפקות נדחתה, שכן התובע לא הכחיש כי פיצויי הפיטורים ניתנו לו לפנים משורת הדין ובהסכמה. לאור האמור, התובע סיים עבודתו בהסכמה, ולפיכך נדחתה התביעה לתמורת הודעה מוקדמת.
אשר לתוקפו של כתב הוויתור והסילוק, לפי הפסיקה, יש ליתן משקל מועט יחסית לכתבי ויתור של עובדים ורק במקרים בהם ברור כי העובד היה מודע לחלוטין לזכויותיו ולפירוטן והחליט לוותר עליהן ינתן משקל לחתימת כתב הויתור. לפיכך השאלה היא האם התובע היה מודע לזכויותיו ולפירוטן והאם הסכים לוותר עליהן. במקרה זה יש להפריד בין זכותו של התובע לפיצויי פיטורים לבין יתר הזכויות הנתבעות, שכן פיצויי הפיטורים שולמו לתובע בהסכמה, שלא על פי חובה שבדין ולמרות שלא פוטר. לפיכך, התביעה להפרשי פיצויי פיטורים נדחתה.
לגבי יתר הזכויות הנתבעות, המסקנה שונה, שכן חתימת התובע על כתב הוויתור התמצתה בהסכמת הצדדים ביחס לפיצויי הפיטורים בלבד. לא הובהר חד משמעית כי התובע היה מודע לזכויותיו ולפירוטן והחליט לוותר עליהן. בחתימתו על כתב הוויתור, התובע נתן דעתו רק לגבי סוגיית תשלום פיצויי הפיטורים. בהעדר נתונים בשאלה כיצד הצדדים הגיעו לסכום לפי כתב הסילוק והאם הסכום כלל תשלום עבור כל זכויותיו, נוכח הפסיקה ביחס לכתבי ויתור, כאשר ברי כי הסכום ששולם לתובע אינו "מכסה" את כלל הזכויות הנתבעות, שהן זכויות קוגנטיות, הרי שהאמור במסמך הויתור אינו מייתר את הדיון ברכיבי התביעה הנוספים. לפיכך, לא ניתן לייחס לתובע ויתור על הזכויות המנויות בכתב הוויתור שלא ניתנה כל התייחסות עליהן עובר לחתימת התובע, ולכן אין במסמך זה לחסום אותו מבירור טענותיו ביחס לזכויות הקוגנטיות שנתבעו.
אשר לשכר הקובע, השכר הרגיל לצורך חישוב פיצויי פיטורים אינו כולל תוספות שכר, למעט אלה המנויות בדין. הלכה היא כי על מנת שסכום המשתלם כשכר עבודה יהווה תוספת שכר ולא חלק מהשכר הכולל, על התשלום להיות מותנה בתנאי או מצב מסוימים. נטל השכנוע לכך שתשלום המכונה "תוספת" מהווה למעשה חלק אינטגרלי משכר העבודה, מוטל על הטוען לכך. במקרה זה אף כי לא התקיימו כל התנאים הנדרשים, כאמור בפרשת ברד, למתן תוקף להסדר גלובאלי של תשלום שעות נוספות, לא נמצא כי ציון תשלום של "שעות נוספות" או שעות נוספות גלובליות" היה פיקטיבי ונרשם בתלוש השכר למרות שבפועל התובע לא עבד בשעות נוספות, אלא לכל היותר מדובר בהתרשלות של הנתבעת בתיעוד שעות עבודתו של התובע או רישום מדויק בתלושי השכר. לאור האמור, התביעות על בסיס הטענה כאילו רכיב "שעות נוספות גלובליות" הינו רכיב פיקטיבי, נדחו.
אשר לזכויות התובע, התובע זכאי לחלף הפרשות לפנסיה החל מתום שישה חודשי עבודה ועד למועד בו החלה הנתבעת להפריש לקרן הפנסיה שלו; התביעה להפרשי פדיון חופשה נדחתה בהעדר זכאות נוכח תשלום מלוא הסכום לתובע; התביעה לפדיון הבראה באשר לשנת 2012 התקבלה, שכן במועד ניתוק יחסי עובד-מעסיק צו ההרחבה בנושא דמי הבראה קבע כי תקופת ההתיישנות לפדיון דמי ההבראה תעמוד על 7 שנים, ובהתאם לצו ההרחבה בענף אולמות וגני הארועים התובע זכאי ל-5 ימי הבראה; התובע היה עובד חודשי, ואינו זכאי לדמי חגים; התובע אינו זכאי להחזר הוצאות נסיעה בבגין השנים 2012-2013, שכן שכרו כלל את רכיב החזר הנסיעות, כאשר התנהגות התובע מצביעה על הסכמתו לשכר הכולל תשלום עבור החזר הוצאות נסיעה.
טענת הקיזוז של הנתבעת בגין הסכום שניתן לתובע לפנים משורת הדין בגין פיצויי פיטורים, נדחתה. הנתבעת חתמה על כתב הוויתור כאשר הייתה מודעת למעשיו של התובע. על רקע זה גם הסתיימה מערכת היחסים בין הצדדים. תשלום הזכויות הקוגנטיות של התובע, אינן יכולות להיות מקוזזות כנגד סכומים ששולמו לתובע לפנים משורת הדין. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
| 27 |
|
| ס"ק (ירושלים) 15256-07-21 נציבות שירות המדינה משרד המשפטים נ' ארגון פרקליטי המדינה - ב"כ עו"ד חיים ברנזון, עו"ד אסף ברנזון, עו"ד מיכל פרידמן (כתבי טענות; אייל אברהמי; 11/07/21) - 26 ע' |
| עו"ד: חיים ברנזון, אסף ברנזון, מיכל פרידמן |
| המבקשת מנסה בחוסר תום לב להציג את הארגון כמי שנקט בשביתה בלתי חוקית, שלא ניתנה לגביה הודעה על סכסוך עבודה כדין, וכשביתה בלתי מידתית וכל זאת ללא בסיס, תוך הסתרת עובדות ומסמכים מהותיים ובניסיון להטעות את בית־הדין הנכבד ליתן סעד ארעי במעמד צד אחד |
| חזרה למעלה |
|
|