|
תוכן העניינים
| עליון |
| 1 [משפט חוקתי] [ביטוח לאומי] |
 |
| בג"ץ 3390-16 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' הכנסת (עליון; נ' הנדל, ע' פוגלמן, י' עמית, נ' סולברג, ד' ברק ארז, ע' ברון, ד' מינץ, ה א' חיות, ח' מלצר; 08/07/21) - 195 ע' |
בימ"ש פסק, בדעת רוב, כי תיקון סעיף 325(ב) לחוק הביטוח הלאומי, המאפשר לשלול באופן גורף קצבאות מסוימות מהוריו של קטין שמרצה עונש מאסר בגין ביצוע עבירות ביטחוניות, פוגע באופן בלתי חוקתי בזכות לשוויון. עם זאת, בין היתר על רקע הבהרת המדינה כי בעת הזו מקודם תיקון חקיקה נוסף ובפועל לא נעשה שימוש בסמכות מכוח התיקון בשנים האחרונות, ניתן לכנסת פרק זמן של שנה על מנת שתינתן הדעת גם לפגמים שנפלו בתיקון, כמפורט בפסק הדין.
 משפט חוקתי – זכויות הפרט – שוויון
משפט חוקתי – חקיקה – שוויון
משפט חוקתי – חקיקה – תוקפה
משפט חוקתי – חקיקה – ביקורת שיפוטית
ביטוח לאומי – קיצבאות – זכאות
ביטוח לאומי – גימלאות – זכאות |
|
| 2 [דיון אזרחי] |
|
| בר"מ 6729-10 המוסד לביטוח לאומי נ' הסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ההסתדרות במרחב חיפה (עליון; נ' הנדל, י' עמית, ח' מלצר; 08/07/21) - 74 ע' |
בימ"ש פסק, בדעת רוב, כי בקשת המשיבה לאישור תובענה ייצוגית נגד המבקש היא תביעה לאכיפת זכות של עובדים – תשלום מלוא גמלת הביטוח הלאומי המגיעה להם (ואינה תביעה להשבת סכומים של דמי הביטוח ששולמו על ידי המעביד), שאינה נכנסת בגדר פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות. לפיכך היה מקום לסלק את הבקשה לאישור התובענה הייצוגית על הסף, ואין מקום לפסיקת גמול ושכר טרחה למשיבה כמקובל בתובענה ייצוגית. עם זאת, בהינתן שהמבקש שילם כשבעים מיליון ש"ח לעובדים, וייתכן כי ניתן לזקוף לטובת המשיבה את "התנעת" התהליך, נפסק לזכותה שכר טרחה בסך 75,000 ₪.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – סילוק על הסף של בקשה לאישור תובענה כייצוגית
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – דחיית בקשה לסלק תובענה כייצוגית
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – גמול לתובע מייצג ופרקליטו
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – תביעת השבה נגד רשות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| מחוזי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| שלום |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| עבודה אזורי |
|
|
|
|
|
|
| משפחה |
|
|
|
|
| רשם הפטנטים |
|
|
|
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
| עליון |
| 1 [משפט חוקתי] [ביטוח לאומי] |
|
| בג"ץ 3390-16 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' הכנסת (עליון; נ' הנדל, ע' פוגלמן, י' עמית, נ' סולברג, ד' ברק ארז, ע' ברון, ד' מינץ, ה א' חיות, ח' מלצר; 08/07/21) - 195 ע' |
| עו"ד: אביטל סומפולינסקי, אבי מיליקובסקי, סיגל אבנון, ארנה רוזן אמיר, חסן ג'בארין, סאוסן זהר |
בימ"ש פסק, בדעת רוב, כי תיקון סעיף 325(ב) לחוק הביטוח הלאומי, המאפשר לשלול באופן גורף קצבאות מסוימות מהוריו של קטין שמרצה עונש מאסר בגין ביצוע עבירות ביטחוניות, פוגע באופן בלתי חוקתי בזכות לשוויון. עם זאת, בין היתר על רקע הבהרת המדינה כי בעת הזו מקודם תיקון חקיקה נוסף ובפועל לא נעשה שימוש בסמכות מכוח התיקון בשנים האחרונות, ניתן לכנסת פרק זמן של שנה על מנת שתינתן הדעת גם לפגמים שנפלו בתיקון, כמפורט בפסק הדין.
משפט חוקתי – זכויות הפרט – שוויון
משפט חוקתי – חקיקה – שוויון
משפט חוקתי – חקיקה – תוקפה
משפט חוקתי – חקיקה – ביקורת שיפוטית
ביטוח לאומי – קיצבאות – זכאות
ביטוח לאומי – גימלאות – זכאות
.
עתירה כנגד תיקון לחוק הביטוח הלאומי שקבע בסעיף 325(ב) לחוק כי במקרה שקטין הורשע בעבירת ביטחון חמורה ובכלל זה עבירה של יידוי אבנים, אשר בוצעה מתוך מניע לאומני או בזיקה לפעילות טרור, ונגזר עליו עונש מאסר - ישללו מהוריו הקצבאות המשולמות עבורו, למשך כל תקופת מאסרו.
.
בג"ץ (הנשיאה חיות, המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר, והשופטים פוגלמן, ברק-ארז ו-ברון, כנגד דעתם החולקת של השופטים הנדל, עמית, סולברג ו-מינץ) קיבל את העתירה ופסק כי:
דעת הרוב סברה כי הגם שנודעת חשיבות להרתעה מפני ביצוע עבירות ביטחוניות ועבירות בזיקה לפעילות טרור, ובכללן זריקת אבנים, תיקון החוק פוגע באופן בלתי מידתי בזכות לשוויון.
השופטת ברק-ארז סברה כי השימוש בקריטריון של הרשעה בפלילים ביחס לזכויות סוציאליות עולה כדי פגיעה בשוויון מאחר שהוא כרוך ב"תיוג".
השופט פוגלמן (שאליו הצטרפו בהקשר זה הנשיאה חיות והשופטת ברון) סבר כי התיקון לחוק פוגע בזכותם לשוויון ולכבוד של הורי הקטינים שעליהם חל התיקון (לעומת הורים לקטינים שמורשעים בעבירות אחרות), אשר נשללות מהם גמלאות בשל עוונות ילדיהם וללא בחינה פרטנית של הפעולות שנקטו ההורים בקשר לביצוע העבירות על-ידי ילדיהם או למניעתן. שופטי הרוב הדגישו כי התיקון לחוק מהווה הסדר גורף שאינו כולל זכות טיעון להורים שמהם נשללות הקצבאות, וכי קיימים אמצעים אחרים שפגיעתם בזכות לשוויון פחותה ויש בהם כדי להשיג את תכליות החוק.
המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר והשופטת ברק-ארז אף סברו שהתיקון עצמו אינו עומד בתנאי ההסמכה המפורשת לפקיד הביטוח הלאומי לשלול קצבאות.
חרף דברים אלה, צוין בפסק הדין כי על מנת לאפשר בחינתם של צעדים חקיקתיים חלופיים ובהתחשב בכך שמאז נכנס לתוקפו התיקון בשנת 2015, הוא יושם לגבי עשרה קטינים בלבד; וכי כיום הוא אינו מיושם כלל, בין היתר בשל קשיים "הנוגעים למנגנון העברת המידע לביטוח הלאומי", יש להורות על השעיית הצהרת הבטלות של סעיף 325(ב) לחוק הביטוח הלאומי לתקופה של 12 חודשים מיום מתן פסק הדין. זאת, כדי לאפשר לכנסת להשלים את הליכי תיקון החקיקה, אם תמצא זאת לנכון, תוך שיילקחו בחשבון הערות בימ"ש בפסק הדין.
דעת המיעוט סברה כי דין העתירה להידחות. השופט סולברג סבר כי יש להבחין בין סוגים שונים של פגיעה בשוויון, והואיל והזכות החוקתית לשוויון נגזרת מהזכות החוקתית לכבוד, הרי שפגיעה בשוויון תוכר רק כאשר יוכח כי נעשתה הבחנה על בסיס תבחינים 'חשודים'. על יסוד הבחנה זו, הגיע השופט סולברג למסקנה כי החוק אינו מבחין הבחנה חשודה בין יהודים לערבים, לא במפורש, וגם לא במשתמע, במבחן התוצאה. משכך, לשיטת השופט סולברג לא הוּכחה פגיעה בזכות חוקתית, וממילא אין מקום להידרש לבחינת חוקתיות החוק בהתאם לפסקת ההגבלה.
השופט הנדל הדגיש את העובדה שעבריינות ביטחונית מייצרת שונות רלוונטית למול עבריינות פלילית רגילה, ומשכך התיקון אינו פוגע בשוויון.
השופט מינץ סבר אף הוא כי אין במקרה דנן פגיעה בשוויון, וציין כי למעלה מן הצורך, ואף בהנחה שתיקון החוק פוגע בזכות החוקתית לשוויון, הרי שפגיעה זו נעשית לתכלית ראויה והיא מידתית, ומכאן שאין הצדקה להתערבות בימ"ש בעניין זה.
השופט עמית ציין כי החיסכון הכלכלי להורי הקטין עקב מאסרו גבוה מסכום הקצבאות שנשלל מהם, ועל כן הפגיעה הנגרמת להם היא זניחה, ואינה מצדיקה פסילת חוק. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [דיון אזרחי] |
|
| בר"מ 6729-10 המוסד לביטוח לאומי נ' הסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ההסתדרות במרחב חיפה (עליון; נ' הנדל, י' עמית, ח' מלצר; 08/07/21) - 74 ע' |
| עו"ד: פרופ' דן ביין, יואב ביין, חגי טל, אליעד אברהם, יפית מנדל, אהרון מיכאלי, יהודה רוזנטל, תמר יוסף, חן פלג, מיכל לייסר, יצחק פרדמן |
בימ"ש פסק, בדעת רוב, כי בקשת המשיבה לאישור תובענה ייצוגית נגד המבקש היא תביעה לאכיפת זכות של עובדים – תשלום מלוא גמלת הביטוח הלאומי המגיעה להם (ואינה תביעה להשבת סכומים של דמי הביטוח ששולמו על ידי המעביד), שאינה נכנסת בגדר פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות. לפיכך היה מקום לסלק את הבקשה לאישור התובענה הייצוגית על הסף, ואין מקום לפסיקת גמול ושכר טרחה למשיבה כמקובל בתובענה ייצוגית. עם זאת, בהינתן שהמבקש שילם כשבעים מיליון ש"ח לעובדים, וייתכן כי ניתן לזקוף לטובת המשיבה את "התנעת" התהליך, נפסק לזכותה שכר טרחה בסך 75,000 ₪.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – סילוק על הסף של בקשה לאישור תובענה כייצוגית
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – דחיית בקשה לסלק תובענה כייצוגית
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – גמול לתובע מייצג ופרקליטו
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – תביעת השבה נגד רשות
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש קמא לדחות את בקשת המבקש לסלק על הסף בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שהגישה נגדו המשיבה. הבקשה לאישור תובענה ייצוגית הוגשה לפי פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, שעניינו ב"תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר". בבקשה נטען כי מאז הקמת האגף לביקורת ניכויים במבקש, המבקש לא פעל לוודא שלעובדים שכירים תשולמנה גמלאות מחליפות הכנסה בהתאם להכנסתם המלאה, קרי בהתחשב בהכנסות הנוספות שבגינן נגבים מהמעסיקים דמי ביטוח במסגרת ביקורות ניכויים. בסופו של יום הכשל שעליו הצביעה הבקשה לאישור תובענה ייצוגית, תוקן עת המבקש שינה את התנהלותו ואף העניק בקירוב לציבור הזכאים את הסעד הכספי שלשמו ביקשה המשיבה לאשר את תביעתה כייצוגית. לפיכך הדיון נסב אודות השאלה האם המשיבה ובאי-כוחה זכאים לקבלת גמול ושכר-טרחת עו"ד כמקובל בתובענה ייצוגית שהשיגה את מטרתה, או שיש מקום לפסוק הוצאות-משפט ושכר-טרחת עו"ד על פי אמות מידה אחרות.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט עמית ובהסכמת השופט הנדל בניגוד לדעתו החולקת של המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר) נתן רשות ערעור, קיבל את הערעור ופסק כי:
בין חברי המותב נפלה מחלוקת בדבר התאמת ההליך לתובענה ייצוגית. דעת המיעוט (המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר) סברה כי עסקינן בתביעת השבה, כמשמעה בדיני עשיית עושר ולא במשפט, הבאה בגדרי פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות. לדעת המיעוט אין מדובר בתביעת אכיפה שלא נכנסת לגדרי פרט 11 לתוספת השנייה לחוק ולכן המשיבה רשאית הייתה להגיש לבימ"ש בקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית. במצב זה לא היה מקום להגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף, ובדין החליט בימ"ש קמא שלא להורות על סילוק הבקשה לאישור התובענה כייצוגית על הסף.
דעת המיעוט סברה כי משתוקנו דרכי המבקש בעקבות הגשת הבקשה להכיר בתובענה כייצוגית, אין עוד הצדקה, או צורך, בניהול התובענה הייצוגית ודינה להימחק. יחד עם זאת, אין משמעות הדבר כי במועד הגשתה, הבקשה להכיר בתובענה כייצוגית לא הייתה מוצדקת, או ראויה להתאשר כתובענה ייצוגית ולכן המשיבה ובאי-כוחה זכאים לפסיקת גמול ושכר-טרחה, בשינויים המחויבים למה שנפסק במאטריה זו לגבי הליכים שהוגשו במסגרת החוק והשיגו את מטרתם בשלב כלשהו. לפיכך סבר דעת המיעוט כי דין הערעור להידחות, ודין הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית שהגישה המשיבה להימחק בנסיבות, תוך חיוב המבקש בתשלום גמול למשיבה ושכר-טרחה לבאי-כוחה.
דעת הרוב (השופטים עמית והנדל) קבעה כי אין מדובר בתביעה להשבה של דמי הביטוח ששולמו על-ידי המעבידים, אלא בתביעה לאכיפת זכותם של העובדים לתשלום מלוא גמלת הביטוח המגיעה להם שאינה נכנסת לגדר פריט 11 בתוספת השנייה לחוק. דעת הרוב סברה כי הגבייה מהמעבידים נעשתה כדין. אין מדובר בתביעת השבה של מי שגבו ממנו כסף שלא כדין, אלא בתביעה של עובדים לתשלום הפרשי גמלה המגיעה להם מכוח הדין – ההפרש בין הגמלה המבוססת על משכורתם הרשומה בתלושי השכר לבין הגמלה המבוססת על תלושי השכר בתוספת ההטבות שוות הכסף. הגבייה מהמעבידים נעשתה כדין כך שהכספים הוחזקו בידי המבקש כדין. הטענה אינה כי יש להשיב את הכספים שנגבו מאחר שלא נעשה בהם שימוש, אלא שלעובדים קמה מכוח החוק זכות לתשלום גמלה בשיעור גבוה יותר מזה ששולם להם בפועל.
התובענה הייצוגית אינה להשבת הסכומים של דמי הביטוח ששולמו על ידי המעביד, אלא תביעה לאכיפת זכות של העובדים – תשלום מלוא גמלת הביטוח המגיעה להם. חברי הקבוצה הנטענת (העובדים) לא שילמו למבקש את דמי הביטוח, והתובענה אינה להשבת דמי הביטוח לגורם ששילם את הכספים (המעבידים), אלא לתשלום "עד גובה הפרשי הגמלה שלא שולמו [...] בהתאם לבסיס ההכנסה הנוסף שבגינו שולמו דמי ביטוח בעדו". לפנינו אי-זהות כפולה: אין זהות בין מי ששילם (המעביד) לבין מי שתובע את הסכום ששולם (העובד), ואין זהות בין הסכום ששולם (דמי ביטוח) לבין הסכום שנתבע (הפרשי גמלה/תגמולים). לכן, גם בהנחה שדיני עשיית עושר מאפשרים השבה של כספים על ידי הזוכה למי שהכספים שולמו בעבורו במקרה של כישלון הפעולה, הרי שלא זהו הסעד הנתבע. לסיכום, התביעה שהגישה המשיבה לתשלום הפרשי גמלה לפי חוק הביטוח הלאומי, אינה נכנסת בגדר פריט 11 לתוספת השניה לחוק. לכן, היה מקום לקבל את הערעור ולסלק את הבקשה לאישור התובענה הייצוגית על הסף. לאור האמור, אין מקום לפסיקת גמול ושכר טרחה למשיבה. עם זאת, בהינתן שהמבקש שילם כשבעים מיליון ש"ח לעובדים, וייתכן כי ניתן לזקוף לטובת המשיבה את "התנעת" התהליך, נפסק לזכותה שכר טרחה בסך 75,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [תכנון ובנייה] [חוזים] [פרשנות] |
|
| ע"א 731-17 מראות ירושלים בע"מ נ' עיריית ירושלים (עליון; ד' מינץ, י' וילנר, ח' מלצר; 08/07/21) - 23 ע' |
| עו"ד: אלי מרדכי, יוסי כהן, פיני ויקסלבוים, אילן שמר, יורם ברסלע |
בהינתן שמטרת התכנית החלה היא, בין היתר, איחוד וחלוקה, בהינתן שאין מניעה עקרונית לכלול בגדר תכנית איחוד וחלוקה מגרשים מבונים, בהינתן שחלק אינהרנטי מבעלות על שטח מבונה הוא בעלות באחוז יחסי במגרש עליו בנוי המבנה ובהינתן ש"מגרשים" כאמור בסעיף 121(1) לחוק התכנון והבניה, משמע גם מגרש בודד – כל אלה מוליכים למסקנה כי העירייה רשאית הייתה לרכוש בעלות במסגרת תכנית איחוד וחלוקה בשטח שהוא חלק ממבנה הבנוי על מגרש בודד.
תכנון ובנייה – תכניות – איחוד וחלוקה
חוזים – כפייה – כפייה כלכלית
פרשנות – דין – חוק התכנון והבניה, תשכה-1965
פרשנות – מונחים – מגרש
.
שני ערעורים על פס"ד מחוזי בגדרו התקבלה בעיקרה תביעתן של עיריית ירושלים והוועדה המקומית לתכנון ולבניה בירושלים (המשיבות ב-ע"א 731/17 והמערערות ב-ע"א 1189/17 להלן יחדיו: המשיבות) והתקבלה באופן חלקי תביעתם שכנגד של המערערים בע"א 731/17 והמשיבים בע"א 1189/17 (להלן יחדיו: המערערים) וביהמ"ש הורה בין היתר, להעביר לעירייה את הבעלות בשטח של 350 מ"ר ולמסור לה את החזקה בשטח וכן לרשום לזכות העיריה חכירה בשבע חניות לא מסוימות בחניון התת קרקעי שנבנה בפרויקט ולרשום זיקת הנאה לטובת הציבור בשטח שנקבע בפסק הדין. כל זאת על רקע תוכנית אותה יזמה חברת מראות ירושלים ובה זכתה זו להטבות משמעותיות בדמות שינוי ייעוד המקרקעין והגדלה של אחוזי הבניה. במסגרת התוכנית יועד שטח אשר יהווה "שטח פרטי פתוח", בו תותר הקמת חניון תת קרקעי ותירשם ביחס אליו זיקת הנאה לטובת הציבור שתתייחס לתחום שמעל הקרקע. בסעיף 20 לתוכנית נקבע כי "בבניינים החדשים, במפלס 775.50 + יוקצו שטחים אשר ייועדו לשימוש הציבור בשטח של 350 מ"ר". לאחר אישור התוכנית חתמו המערערים על שני כתבי התחייבות (במרחק של כמה שנים) במסגרתם התחייבו להעביר את הבעלות בשטח המיועד ללא תשלום לעירייה, "בתמורה" לקבלת היתר בנייה וטופס 4. (בהתחייבות הראשונה ב"תוך 3 (שלושה) חודשים מיום חתימת מסמך זה או בזמן רישום הבנין הנ"ל כבית משותף". ובהתחייבות השניה "בתוך 5 חודשים מיום קבלת טופס 4 לפרויקט").
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט ד' מינץ בהסכמת המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר והשופטת י' וילנר) דחה את ערעור המערערים וקיבל בחלקו את ערעור המשיבות מהטעמים הבאים:
טענתם העיקרית של המערערים היא כי כתבי ההתחייבות מחוסרי תוקף מפני שהם נחתמו מתוך כפייה. לא נמצא בטענה ממש. המערערים טענו כי הופעלה עליהם "כפייה כלכלית", שכן ללא חתימה על כתבי ההתחייבות לא יכלו להשלים את הפרויקט וליהנות מפירותיו. אכן, הפסיקה הכירה בכך שגם לחצים כלכליים שהופעלו כדי להביא לחתימה על הסכם עלולים לבוא לכדי כפייה בגדרי סעיף 17 לחוק החוזים. ואולם, נקבע כי לא יהיה די לעניין זה בכל לחץ כלכלי, וכי יש לבחון את "איכות הכפייה", קרי האם הלחץ מהווה מעשה פסול חברתי-כלכלי, ואת "עוצמתה", קרי האם הייתה חלופה מעשית וסבירה שלא להיכנע לאותו לחץ. בהקשר זה נקבע כי ככלל, קיומה של אפשרות לפנות לבתי-משפט לקבלת סעד שוללת כפייה. אף שישנם מקרים שבהם גם פנייה לביהמ"ש לא תוכל לשחרר צד מלחץ בלתי לגיטימי המופעל עליו – שאז הפנייה לביהמ"ש אינה בגדר חלופה ממשית – אלה הם מקרים חריגים.
בענייננו, טענת הכפייה עלתה לראשונה בפי המערערים במסגרת ההליך בביהמ"ש המחוזי, שנים לאחר שהם זכו בטובות ההנאה שנבעו מכתבי ההתחייבות, דבר שכשלעצמו מהווה נסיבה לחובתם התומכת באי קבלת הטענה. כמו כן, לא הוכח שהחתימה על כתבי ההתחייבות נעשתה במצוקה שעולה כדי כפייה כלכלית. כתבי ההתחייבות נחתמו מתוך שיקול כלכלי מובהק של המערערים, בדמות רצונם לקבל היתר בנייה וטופס 4 לפרויקט במהירות האפשרית. מעבר לכך, דומה כי בנסיבות העניין לא הייתה מניעה מצד המערערים לפנות לביהמ"ש כחלופה מעשית וסבירה לכניעה ללחץ שלפי הנטען המשיבות הפעילו כלפיהם. מעבר לכך, דין הטענה בדבר הכפייה להידחות ולוּ בשל העובדה שהמערערים לא הודיעו על ביטול כתבי ההתחייבות בחלוף זמן סביר לאחר שנודע להם שהכפייה פסקה. קשה שלא להתרשם כי המערערים, שחקנים עסקיים מתוחכמים, ביקשו ליהנות רק מדבשם של כתבי ההתחייבות, קרי קבלת היתר בניה וטופס 4 לאחר מכן, ולא מעוקצם.
מכאן כתבי ההתחייבות עליהם חתמו המערערים תקפים ואין ממש בטענתם לכפייה.
כן לא נמצא להתערב במסקנת ביהמ"ש קמא, פרשנות של סעיף 20 בתכנית מגלה כי נקבע בה שהשטח יועבר לבעלות העירייה.
מכאן פנה ביהמ"ש לשאלה השנייה שהציגו המערערים – סמכות העירייה לרכוש בעלות בשטח מכוח התכנית.
סעיף 26 לחוק התכנון והבניה קובע כי ועדה מקומית עשויה לרכוש בעלות במקרקעין בשתי דרכים: דרך הפקעה ו"דרך אחרת מכוח חוק זה או על פיו". הפרשנות המקובלת היא שהדרך השנייה היא דרך הליך איחוד וחלוקה מחדש. כך אכן נקבע בפסיקה כי רשויות רשאיות לרכוש בעלות במקרקעין לצורכי ציבור גם במסגרת הליך איחוד וחלוקה, וזאת בהתבסס על סעיפים 26(א), 121 ו-122 לחוק התכנון והבניה וסעיף 4(1) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור. מסעיפים אלה הסיקו בתי המשפט, כי בידי הרשות ברירה לבחור בין שתי דרכים להשגת קרקעות לצורכי ציבור: הפקעה או הפרשת מקרקעין במסגרת הליך איחוד וחלוקה מחדש.
השאלה המתעוררת בענייננו היא האם בסמכות העירייה לרכוש בעלות במסגרת תכנית איחוד וחלוקה בשטח, שהוא חלק מבניין.
ביהמ"ש משיב על כך בחיוב באמצעות מתן פרשנות מרחיבה לסעיף 121 לחוק התכנון והבניה ולפיה המונח "חלוקתם של מגרשים" שבסעיף 121 כוללת בחוּבּה אפשרות לחלוקה של מגרש שבנויים עליו מחוברים. קרי, מגרש ייחשב יחידת קרקע שאינה בהכרח קרקע ריקה ופנויה. במקרה שכזה, החלוקה תתבטא בייחוד חלקים בנויים לבעלי המקרקעין השונים. בהמשך לכך ביהמ"ש אף סבור כי בנסיבות העניין סעיף 20 לתכנית, במהותו, קובע העברת בעלות גם ב"מגרש" במובן של יחידת קרקע. השטח הוא אמנם חלק מהבניין שבמקרקעין, אולם העברת בעלות בו מקפלת בתוכה העברת בעלות בחלק מהקרקע שעליה הבניין נבנה. הדבר נלמד מסעיף 55 לחוק המקרקעין שקובע כי לכל דירה בבית משותף צמוד חלק בלתי מסוים מהרכוש המשותף, ומסעיף 52 לחוק המקרקעין שקובע שהרכוש המשותף הוא גם הקרקע. ומכאן כי הוראת סעיף 20 לתכנית עולה בקנה אחד עם הדין.
תחולת דיני ההפקעות: בניגוד לקביעת המחוזי, ביהמ"ש העליון סבור כי העברת השטח המיועד לידי העירייה במסגרת התכנית לא הייתה כפופה למגבלות החלות על דיני הפקעה, ואין צורך להידרש לשאלת ייעוד הקרקע. שילוב הנסיבות – קבלת "פיצוי" מסוים עבור השטחים שיועדו לציבור (לרבות השטח) והעובדה שחברת מראות ירושלים עצמה יזמה את התכנית והתחייבה פעמיים במסגרת כתבי התחייבות עצמאיים להעברת הבעלות בשטח, "בתמורה" לקבלת היתר בנייה וטופס 4 (התחייבויות בעלות תוקף מחייב, כאמור), מוביל למסקנה כי יש לראות את ההתחייבות להעביר את הבעלות בשטח לעירייה כהתחייבות רצונית, שהיטיבה עם בעלי השטח, ולא כהפקעה או עסקה כפויה. נוכח האמור לא הייתה הצדקה בנסיבות המקרה להחיל את דיני ההפקעות, ובפרט את סעיף 188 לחוק התכנון והבניה. כפועל יוצא מכך, אין לקבל את טענות המערערים ככל שהן נגעו לסוגיית אי חוקיות אופן פעולות המשיבות.
לאור כל המקובץ, דין ערעורם של המערערים – להידחות.
ערעור המשיבות: טענתן של המשיבות בערעורן הייתה כי שגה ביהמ"ש כאשר לא חייב את המערערים בדמי שימוש במקרקעין החל ממועד מסירת טופס 4 לפרויקט ועד למועד הגשת התביעה. בסעיף 20 אין כל התייחסות למועד שבו יש להעביר את השטח לבעלות העירייה. מעבר לכך, כתבי ההתחייבות שבאו לעולם לאחר מכן קבעו מועדים סותרים: כי בכתב ההתחייבות הראשון נקבע כי יש להעביר בעלות "תוך 3 (שלושה) חודשים מיום חתימת מסמך זה או בזמן רישום הבנין הנ"ל כבית משותף". לעומת זאת, בנספח לכתב ההתחייבות השני, נקבע "בתוך 5 חודשים מיום קבלת טופס 4 לפרויקט".
מלשון כתב ההתחייבות השני עולה באופן המפורש ביותר כי קבלת טופס 4 ותעודת גמר לנכס הן חלק מהחיוב שלקחו על עצמם המערערים על כתב ההתחייבות, ולא התחייבות שלקחו על עצמן המשיבות בתמורה לקבלת הבעלות בשטח. נוכח האמור, יש ממש בטענת המשיבות כי המועד להעברת השטח המיועד לידיהן היה תוך חמישה חודשים מיום קבלת טופס 4 לפרויקט, קרי יום 16.10.2011. ממועד זה ועד מועד הגשת התביעה קמה למשיבות זכות להשבה של טובת ההנאה ממנה נהנו המערערים מכוח עילת עשיית עושר ולא במשפט.
בהתאם לאמור, בגין השימוש שעשו המערערים בשטח המיועד, זכאיות המשיבות לדמי שימוש ראויים, הנמדדים לפי עסקה מרצון בין שני צדדים. עפ"י חוו"ד שהוגשה, דמי השימוש הראויים, למשך 23 חודשים, עומדים על סך של 901,600 ש"ח.
מאידך, לא עלה בידי המשיבות להוכיח כי היה על הארגון להעביר להן את החניות במועד מוקדם מאוגוסט 2013. משאלו פני הדברים, דין חלק זה של הערעור להידחות.
השופטת י' וילנר מסכימה לאמור ומחדדת: בהינתן שמטרת התכנית החלה היא, בין היתר, איחוד וחלוקה, בהינתן שאין מניעה עקרונית לכלול בגדר תכנית איחוד וחלוקה מגרשים מבונים, בהינתן שחלק אינהרנטי מבעלות על שטח מבונה הוא בעלות באחוז יחסי במגרש עליו בנוי המבנה ובהינתן ש"מגרשים" כאמור בסעיף 121(1) לחוק התכנון והבניה, משמע גם מגרש בודד – כל אלה מוליכים למסקנה כי העירייה רשאית היתה לרכוש בעלות במסגרת תכנית איחוד וחלוקה בשטח שהוא חלק ממבנה הבנוי על מגרש בודד. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [מסים] |
|
| ע"א 1210-16 מנהל מיסוי מקרקעין חיפה נ' בריטיש ישראל השקעות בע"מ (עליון; מ' מזוז, ע' ברון, ח' מלצר; 08/07/21) - 14 ע' |
| עו"ד: שרון זיו, עמנואל לינדר, גיא בר און, אורית קוך, דורון לוי, איתן לדר |
ביהמ"ש העליון קובע כי חישוב מס הרכישה המופחת בשיעור 0.5%, לפי ההוראות שבחלק ה'2 לפקודת מס הכנסה – במסגרת הליך של מיזוג, העברת נכסים, או פיצול, באיגודי מקרקעין– ייעשה לפי שווי המקרקעין נושא המכירה ולא לפי שווי המניות של החברה המוכרת.
מסים – מס רכישה – פעולה באיגוד מקרקעין
.
שלושה ערעורים שנידונו במאוחד על החלטות של ועדות הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח, ורכישה) במרכזם סוגיית פרשנות הוראות סעיפים 103ב(ב), 104ד(4) ו- 105ב(ב) שבחלק ה'2 לפקודת מס הכנסה, אשר קובעות כי מקום שחל פטור ממס שבח לפי הוראות חלק ה'2 לפקודה במסגרת הליך של מיזוג, העברת נכסים, או פיצול באיגודי מקרקעין, בהתאמה, יחול חיוב במס רכישה בשיעור מופחת של0.5%. השאלה שמחלוקת, האם יש לחשב את מס הרכישה המופחת בשיעור 0.5%, משווי המקרקעין נשוא המכירה, כעמדת רשות המסים; או משווי המניות המועברות, כעמדת החברות הנישומות.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט (בדימ') מ' מזוז, בהסכמת השופטת ע' ברון והמשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר) קיבל את ערעור מנהל מיסוי מקרקעין ודחה את ערעורי החברות הנישומות מהטעמים הבאים:
פקודת מס הכנסה מעניקה פטור ממס רווח הון וממס שבח על הליך של מיזוג, פיצול או העברת נכסים, אך לצד זאת נקבע חיוב במס רכישה, בשיעור מופחת.
מס רכישה מוסדר בחוק מיסוי מקרקעין. למס רכישה שני מרכיבים: שיעור המס החל על "המכירה", והשווי ממנו מחושב שיעור המס. בעוד שיעור המס הוא שיעור משתנה בהתאם לכללים הקבועים בחוק ובתקנות מכוחו, הרי שלגבי השווי ממנו נגזר המס הכלל הוא שהוא מתייחס לשווי המקרקעין בעסקת המכירה. כלל זה חל הן במכירה ריאלית של מקרקעין, והן על מכירת מניות ב"איגוד מקרקעין".
המונח "מס רכישה" הוא מוסד מוכר בדין, הקבוע והמוסדר כאמור בחוק מיסוי מקרקעין ובתקנות מכוחו. לפיכך, כאשר הפקודה קובעת חיוב "במס רכישה", חזקה היא כי הכוונה למס רכישה כהגדרתו בחוק מיסוי מקרקעין.
ואכן, סעיף 103 לפקודה קובע כי "תהא לכל מונח המשמעות שיש לו... בחוק מיסוי מקרקעין... זולת אם יש בחלק זה הוראה מפורשת אחרת".
סעיף 103ב(ב) לפקודה קובע כי כאשר מדובר במיזוג "תתחייב המכירה במס רכישה בשיעור של 0.5% משוויה". הסעיף קובע אפוא את שיעור המס מ"שווי המכירה". מונח זה אינו מתייחס לעסקה הספציפית, אלא למונח הנורמטיבי "שווי המכירה", שהוא מונח מוכר ומוסדר בסעיפים 9 ו-17 לחוק מיסוי מקרקעין, ולפיו שווי המכירה נקבע לפי שווי המקרקעין. מכאן, שלא רק שאין בהוראת סעיף 103ב(ב) סיפא משום "הוראה מפורשת אחרת" הסוטה מכללי החישוב של מס רכישה שבחוק מיסוי מקרקעין, אלא יש כאן למעשה הפניה למונח מוכר ומוגדר בחוק מיסוי מקרקעין.
משעשה המחוקק שימוש במונח "מס רכישה", והפנה לחוק מיסוי מקרקעין, חזקה עליו כי התכוון להפנות ולהחיל את העקרונות של "מס רכישה", כקבוע בחוק מיסוי מקרקעין, אלא אם נקבע במפורש אחרת; ולענין אופן חישוב המס לא נקבע כאמור אחרת, לא במפורש ולא במשתמע.
פרשנות החברות הנישומות משמעה כי סעיף 103ב(ב) לפקודה קובע למעשה מס חדש ושונה, שאינו דומה למס רכישה שלפי חוק מיסוי מקרקעין, לא בשיעורו ולא באופן חישובו. זאת ועוד, קבלת העמדה כי במקרה דנן החישוב של מס הרכישה יהא לפי שווי המניות, כאשר בכל שאר המקרים בהן קובע הדין חיוב במס רכישה, לרבות כאמור בעסקה במניות (פעולה באיגוד מקרקעין), החישוב הוא לפי שווי המקרקעין, תוביל להעדר הרמוניה חקיקתית, שאין לה כל הסבר או הצדקה.
לפיכך נפסק כי חישוב מס הרכישה המופחת בשיעור 0.5%, לפי ההוראות שבחלק ה'2 לפקודת מס הכנסה ייעשה לפי שווי המקרקעין נושא המכירה ולא לפי שווי המניות של החברה המוכרת. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [נזיקין] |
|
| רע"א 4211-21 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' אליסף אלאל (עליון; י' עמית; 08/07/21) - 6 ע' |
| עו"ד: י' שוסהיים |
במהלך פעולת החלפת גלגל משאית שארכה כשעה או לאחריה החל המשיב לחוש בהדרגה בכאבים בגבו. במשרעת שבין נזק שהצטבר ונגרם לאורך זמן לבין נזק שאירע במקום ובזמן מסוים ובאופן פתאומי, המקרה דנן קרוב לאחרון. לפיכך, לא נמצא להרחיב בסוגיה של נזק שנגרם כתוצאה משימוש ברכב מנועי באופן מצטבר ומתמשך ובמיקרוטראומות, לגביהם הובעה עמדה כי הם אינם עולים כדי "מאורע" כמשמעותו בחוק הפיצויים.
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – מאורע
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – הגדרת תאונת דרכים
.
בר"ע על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שקיבל ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום וקבע כי האירוע הנדון בתביעה הוא "מאורע" כמשמעותו בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. לטענת המבקשת, המשיב לא הצביע על אירוע חריג ופתאומי שבעקבותיו החלו כאבי הגב שלו ואירע במהלך או אגב השימוש ברכב המנועי, קרי החלפת הגלגל במשאית. לכן, אין מדובר לשיטתה ב"תאונת דרכים".
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
טענות המבקשת נוגעות בעיקרו של דבר ליישום הדין על נסיבות המקרה הפרטני, כך שספק אם קיימת עילה להביא את הנושא בפני בימ"ש זה במסגרת ערעור נוסף, לאחר ששתי ערכאות כבר הכריעו בעניין. עם זאת, מאחר שהמקרה נוגע לשאלה של הגדרת תאונת דרכים, כשזו הפעם רכיב ה"מאורע" שבהגדרה הבסיסית הוא שבמוקד הדיון, נמצא לנכון להידרש בקצרה לטענות המבקשת.
ענייננו בהגדרה הבסיסית לתאונת דרכים שבחוק הפיצויים לפיה "תאונת דרכים" היא מאורע בו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. במעט המקרים שנדרשו ליסוד ה"מאורע" בספרות ובפסיקה (בעיקר בערכאות הנמוכות), דובר על מאורע פתאומי וחד פעמי. עוד נקבע כי "מאורע" הוא התרחשות המהווה יחידה בפני עצמה, להבדיל מהליך הדרגתי וממושך המורכב מגורמים שונים.
לא נמצא להרחיב בסוגיה של נזק שנגרם כתוצאה משימוש ברכב מנועי באופן מצטבר ומתמשך ובמיקרוטראומות, לגביהם הובעה עמדה כי הם אינם עולים כדי "מאורע" כמשמעותו בחוק הפיצויים. בענייננו בימ"ש השלום נתן אמון בגרסת המשיב וקבע כקביעה עובדתית, כי "במהלך פעולת החלפת גלגל משאית שארכה כשעה או לאחריה החל התובע לחוש בהדרגה בכאבים בגבו". במשרעת שבין נזק שהצטבר ונגרם לאורך זמן, לבין נזק שאירע במקום ובזמן מסוים ובאופן פתאומי, נראה כי המקרה דנן קרוב לאחרון. זאת, גם אם אין בפנינו קביעה עובדתית בנוגע לרגע המדויק במהלך השעה בו אירע המאורע שגרם לנזק. אין נפקא מינה אם מדובר ב"תפיסת גב" ברגע מסוים או כאבים בגב שנגרמו מהחלפת גלגל של משאית, פעולה שנמשכה כשעה, ומטבע הדברים מצריכה פעולות פיזיות שונות ושימוש בכוח.
אכן, במקרה דנן נוצרת חפיפה מסוימת בין יסוד "המאורע" ליסוד "השימוש", שכן "המאורע" אירע בעת החלפת הגלגל (ה"שימוש"). בכך אין כדי להוביל למסקנה שונה. גם ההיקש שהמבקשת מנסה לעשות מהפסיקה בתחום הביטוח הלאומי וההבחנה בין "תאונת עבודה" ובין "מחלת עבודה" אינו מחדש או מעלה או מוריד לענייננו, וממילא אינו מוביל לקבלת עמדתה. מה עוד שבמקרה דנן הביטוח הלאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [נזיקין] [דיון אזרחי] |
|
| רע"א 4082-21 עיריית אום אל פחם נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (עליון; י' עמית; 08/07/21) - 6 ע' |
| עו"ד: מ' קבלאוי |
מסקנת ביהמ"ש המחוזי בנוגע לאחריות העירייה להסרת מכשולים בתחומה אינה מעוררת שאלה משפטית ראויה לדיון, שהרי הדין בנושא, הקבוע בפקודת העיריות ובפסיקה, ידוע וברור; בהינתן גובה הסכום בו מדובר, לא היה מקום להגשת הבקשה. מימוש זכות דיונית צריך להיעשות ע"פ עקרון המידתיות, ועוד יותר כיום לאור עקרונות היסוד של התקנות החדשות.
נזיקין – אחריות – רשות מקומית
דיון אזרחי – ערעור – רשות ערעור
דיון אזרחי – זכות דיונית – מימושה על פי עקרון המידתיות
.
המשיבה 1 שילמה תגמולי ביטוח בגין נזק שנגרם לרכבה של מבוטחת בעקבות תאונה. בהמשך לכך הגישה תביעת שיבוב כנגד המבקשת, בה נטען כי הרכב נפגע כתוצאה מכך שעלה על מכסה ביוב פתוח-מוגבה בתחום המבקשת, וכי החובה להסרת מכשולים בדרך מוטלת על המבקשת. המבקשת הגישה הודעה לצד שלישי, תאגיד מים. בימ"ש השלום דחה את התביעה, וקבע כי התאגיד נושא באחריות על מערכת הביוב. משנמחקה התביעה, ביהמ"ש הורה גם על מחיקת ההודעה לצד שלישי. ערעור שהגישה המשיבה לביהמ"ש המחוזי התקבל. ביהמ"ש קבע כי על רשות מקומית מוטלת חובה לאתר ולתקן מפגעים ומכשולים שיש בהם כדי לסכן את העוברים בדרך באופן בלתי סביר, וכי העברת הטיפול במערכת הביוב לתאגיד אינה פוטרת את הרשות המקומית מאחריותה זו ולמצער ברמת הפיקוח. מאחר שהמבקשת לא הוכיחה כי נקטה בפעולות כלשהן כדי למנוע את הנזק שאירע, ביהמ"ש חייבה במלוא סכום התביעה, והשיב את בירור ההודעה לצד שלישי לבימ"ש השלום. מכאן הבר"ע.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
הבקשה אינה עונה על אמות המידה המצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. עיון בבר"ע על רקע פסקי הדין קמא מגלה כי היא אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, אלא מתמצה בנסיבות המקרה. כך, פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי נשען בחלקו הגדול על ממצאים עובדתיים בנוגע לעצם התרחשות התאונה, מנגנון התאונה ומקום התאונה. קביעות אלה נטועות בדל"ת אמות המקרה הקונקרטי.
מסקנת ביהמ"ש המחוזי בנוגע לאחריות העירייה להסרת מכשולים בתחומה, אף היא אינה מעוררת שאלה משפטית ראויה לדיון. הדין בנושא, הקבוע בסעיפים 235, 249(11) ו-249(29) לפקודת העיריות ובפסיקה, ידוע וברור. יוער, כי במקרה הנדון ההסכם בין המבקשת והתאגיד קובע שהתאגיד הוא שיישא באחריות על תקינות מערכת הביוב. ואולם, אין בכך כדי לפטור את המבקשת מאחריותה.
אף לא ניתן ללמוד מהסעיפים אליהם הפנתה המבקשת בחוק תאגידי מים וביוב, או מהסעיפים שנזכרו בפסק הדין של בימ"ש השלום בחוק זה, כי המבקשת אינה אחראית להסרת מכשולים הנובעים מתשתיות הביוב שבתחומה. ראו, למשל, את לשון סעיף 10 לחוק הקובע כי רשות מקומית שהקימה חברה, תעביר לחברה את זכויותיה וסמכויותיה לפי הסכמים בכל הנוגע להפעלת מערכות המים והביוב ולמתן שירותי המים והביוב. ברי, כי עניינו של הסעיף הינו העברת סמכויות הרשות המקומית, בהקשר של הפעלת מערכות המים והביוב, ואספקת שירותי מים וביוב – ולא הסרת מפגעים או מכשולים.
השבת בירור ההודעה לצד שלישי לבימ"ש השלום, גם היא אינה מעוררת שאלה משפטית של ממש. ביהמ"ש המחוזי דן בתביעה כערכאת ערעור. משההודעה לצד שלישי לא התבררה בערכאה הדיונית, נוכח דחיית התביעה העיקרית, בדין נמנע ביהמ"ש המחוזי מהכרעה בעניין והשיבו לערכאה המתאימה.
בהינתן גובה הסכום בו מדובר, לא היה מקום להגשת הבקשה. כפי שנפסק, גם מימוש זכות דיונית צריך להיעשות ע"פ עקרון המידתיות, במידה שאינה עולה על הנדרש במכלול הנסיבות (בהן– סוג ההליך, שווי ההליך, מיהות בעלי הדין, מועד היווצרות העילה, סוג הנזק, אופי הזכות הנפגעת, הסוגיה המשפטית בה מדובר, טיב הטענות הערעוריות, השלכות הרוחב שיש להכרעה במחלוקת ומספר הערכאות שכבר דנו בנושא). כוחם של דברים אלה יפה עוד יותר כיום, לאור עקרון המידתיות שמצא מקומו בעקרונות היסוד של התקנות החדשות. המבקשת תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 7 [דיון פלילי] |
|
| ת"פ (באר שבע) 69476-07-20 מדינת ישראל רשות המסים נ' דוד ציון דוד (מחוזי; רויטל יפה כ"ץ; 04/07/21) - 10 ע' |
| עו"ד: עידן ארד |
הימנעות מהרשעה היא בבחינת חריג לכלל והמקרה דנן נופל בגדר החריגים. התנהלות רשויות המס, הנזק שנגרם לנאשם בעקבות התנהלות זו, והנזק הרב שיוסיף וייגרם לו במידה וההרשעה בבירת המס לא תבוטל, יש בהם כדי לבטל הרשעתו של הנאשם בעבירת מס.
דיון פלילי – הרשעה – הימנעות מהרשעה
.
הנאשמים 2 ו-3 הורשעו בעבירה בניגוד לסעיף 117(ב1) לחוק מס ערך מוסף, שעניינה "מי שפעל במטרה להביא לכך שאדם אחר יתחמק או ישתמט מתשלום מס שאותו אדם חייב בו". המחלוקת היחידה הינה האם ניתן להסתפק בעניינו של הנאשם בעונש ללא הרשעה.
.
בית המשפט המחוזי פסק כדלהלן:
הימנעות מהרשעה היא בבחינת חריג לכלל והיא אפשרית בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים.
אכן, עבירות המס מתאפיינות בחומרה יתרה נוכח פגיעתן הישירה בקופה הציבורית, והעקיפה בכיסו של כל אזרח, ולאור חתירתן תחת ערך השוויון בנשיאת נטל המס, המתבטא בתשלום מס אמת על-ידי כלל הנישומים. לפיכך, הותוותה בפסיקה מדיניות ענישה לפיה יש לגזור את דינם של עברייני המס תוך מתן בכורה לשיקולי ההרתעה, ולהעדיפם על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם. אולם, לכל כלל יוצא מן הכלל, ונדמה כי המקרה שבפנינו נופל בגדרם של חריגים אלה. התנהלות רשויות המס, הנזק שנגרם לנאשם בעקבות התנהלות זו, והנזק הרב שיוסיף וייגרם לו במידה וההרשעה לא תבוטל, יש בהם כדי לבטל הרשעתו של הנאשם. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [דיון אזרחי] [נזיקין] [בריאות] |
|
| ת"א (ירושלים) 44312-01-18 פלוני נ' שירותי בריאות כללית (מחוזי; ארנון דראל; 01/07/21) - 29 ע' |
| עו"ד: עמוס גבעון, אריה כרמלי, תמר דאר ברנץ |
בית המשפט דחה תביעה שהגיש התובע כנגד שירות בריאות כללית, בגין טענה לנזק עקב הזרקת חיסון נגד מחלת השפעת בשנת 2014. נפסק, כי לא הוכח כי מתקיים קשר סיבתי בין מתן החיסון לתובע לבין מחלת ה-TM שבה חלה, וממילא נשמט הבסיס לתביעה.
דיון אזרחי – מומחים רפואיים – מטעם בית-המשפט
נזיקין – רשלנות – רשלנות רפואית
נזיקין – רשלנות – קשר סיבתי
נזיקין – עוולות – רשלנות
נזיקין – עוולות – רשלנות רפואית
נזיקין – עוולות – העדר הסכמה מדעת
.
התובע הגיש כנגד הנתבעת – שירות בריאות כללית, תביעת אחריות מקצועית רפואית בגין טענה לנזק עקב הזרקת חיסון נגד מחלת השפעת בשנת 2014. השאלה המרכזית העומדת להכרעה בפן הרפואי היא באשר לקיומו של קשר סיבתי בין הזרקת החיסון לזרועו של התובע לבין הופעת תסמיני המחלה מספר שבועות לאחר מכן. ביסוד התביעה מונחת סמיכות הזמנים בין החיסון לבין המחלה. טענת הנתבעת היא כי לא הוכח קיומו של קשר בין החיסון לבין המחלה מבחינה מדעית, וכי המחקר הרפואי מלמד כי שכיחותה של המחלה בקרב מתחסנים לשפעת זהה לשכיחות הכללית ועל כן אין ללמוד על קשר סיבתי.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
גרסת התובע ולפיה האחות שנתנה לו את החיסון ממוצא רוסי אינה יכולה להתקבל. הגרסה הזו נשמעה לראשונה רק בישיבת ההוכחות האחרונה, למרות שגב' מזרחי-גור העידה על החיסון שנתנה בישיבה שקדמה לה מבלי שנשמעה כל טענה מפי התובע כי היא אינה האחות שנתנה לו את החיסון. בהקשר זה אמר התובע כי יידע על כך את בא כוחו ואולם בא כוחו לא ציין דבר בעניין זה וחזקה עליו כי היה מביא את הדברים לידיעת בית המשפט מיד לאחר שנאמרו לו.
יש לקבל את עמדת הנתבעת בכל הנוגע למידע שנמסר לתובע עובר למתן החיסון ולדחות את גרסת התובע ולפיה המילה היחידה שנאמרה לו מפי האחות הייתה "שלום".
הדברים שנאמרו לתובע בדבר הסיכונים השכיחים כתוצאה מהחיסון, כתופעות מקומיות וחולפות, לא הביאו אותו להימנע מנטילת החיסון.
לא הוכח כי מתקיים קשר סיבתי בין מתן החיסון לתובע לבין מחלת ה-TM שבה חלה, וממילא נשמט הבסיס לתביעה.
הנתבעת לא הפרה את חובותיה כלפי התובע. אין חולק על כך שהנתבעת פעלה בהתאם להנחיות ולנהלים של משרד הבריאות, שהוא הרגולטור, המגדיר את הדרישות, ולכן ספק אם יש להפנות את הטענות הנוגעות לטיב ההנחיה אליה.
מכל מקום, הנתבעת אינה מחויבת במסירת המידע על הסיכונים הנדירים, אלא רק על השכיחים, ואינה נדרשת להחתמת התובע על טופס הסכמה לקבלת חיסון. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [חברות] |
|
| ת"א (מרכז) 29438-02-21 י.א.י סימפל בע"מ נ' קליבר 5.56 ציוד לחייל בע"מ (מחוזי; שרון גלר; 01/07/21) - 25 ע' |
| עו"ד: נעם מ. זוכמן קליבר, אבי ניסן כהן, דוד שטרנפלד, בנימין קריתי |
במקרים בהם נדרשת הסרת קיפוח, מוקנים לבית המשפט גמישות ושיקול דעת רחבים ביחס לקביעת פתרונות ודרכי פעולה הולמים. בית המשפט רשאי להעניק סעדים זמניים, לבטל או לסטות מהסדרים דיוניים שהושגו בשלב מוקדם יותר ובמקרים חריגים למנות מנהל מיוחד זמני לחברה ולהקנות לו את סמכויות הניהול בחברה. כך יש לפעול בנסיבות מקרה זה.
חברות – סעד למקרה קיפוח – סמכות בית המשפט
.
החלטה במספר בקשות מטעם בעל התפקיד בחברה, וכן בקשה לסעד זמני מטעם התובעת ודרישות שונות מטעם הנתבעת במסגרת תגובותיה לבקשות אלו.
.
בית המשפט המחוזי פסק כדלהלן:
סעיף 191 לחוק החברות, המסדיר במסגרתו את עילת התביעה של הסרת קיפוח, אינו קובע רשימה סגורה של דרכים אפשריות להסרת הקיפוח ע"י בית המשפט, ומוקנים לבית המשפט גמישות ושיקול דעת רחבים ביחס לקביעת פתרונות ודרכי פעולה הולמים, על מנת להביא לפתרון נכון ויעיל של המחלוקות בין הצדדים. במקרים המתאימים, בית המשפט רשאי להעניק סעדים זמניים במסגרת הליך להסרת קיפוח, וזאת בנוסף על הסעדים הקבועים אשר יכול ויינתנו בסוף ההליך. במקרים חריגים רשאי ביהמ"ש למנות מנהל מיוחד זמני לחברה ולהקנות לו את סמכויות הניהול בחברה. עוד נתונה לבית המשפט האפשרות לבטל, לשנות או לסטות מהסדרים דיוניים אשר הושגו ואושרו בשלב מוקדם יותר בהליך.
בהתנהלות הצדדים בתקופה האחרונה, ובמיוחד בהתנהלות הנתבעת והמנכ"ל יש משום כרסום ממשי בהסדר הדיוני בין הצדדים ובמעמדו של המנהל הזמני. הניזוקה המידית והעיקרית מכך הינה החברה המשותפת. ההסדר הדיוני אינו יכול לעמוד עוד במתכונתו ויש להורות על ביטולו. במצב הדברים בו מצויים החברה וההליך המשפטי, כאשר צפויה להתקבל בתוך מספר שבועות חוות הדעת החשבונאית, יש להיעתר לחלק מבקשת התובעת לסעד הזמני ולהותיר בתוקפו את מינויו של בעל התפקיד הנוכחי כבעל תפקיד חיצוני וכמנהל זמני לחברה. לצורך תקופת הביניים עד לסיום ההליך בדרך מוסכמת או בהכרעה שיפוטית, לא ניתן להותיר את המנכ"ל בתפקידו. אכן, הרחקת נושא משרה מתפקידו, בפרט מקום בו זהו אחד הסעדים הנתבעים במסגרת התיק העיקרי אשר בירורו טרם הסתיים, הינו צעד חריג, אך במקרה זה אין מנוס מכך, לאור התנהלותו הכה חריגה. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [חדלות פירעון] |
|
| עחדל"פ (תל אביב-יפו) 11856-05-21 יונתן סלומון נ' עו"ד ארז חבר, נאמן (מחוזי; נועה גרוסמן; 30/06/21) - 9 ע' |
| עו"ד: לימור סגמן, רונית ולטוך שרגא |
שיקול הדעת המסור לבית המשפט של חדלות פירעון הוא רחב וערכאת הערעור לא תתערב בשיקול דעת זה בנקל. במקרה דנן, ביטול ההליך נעשה תוך הפעלת שיקול דעת סביר ולאחר שלמערער ניתנו התראות והזדמנויות סבירות להסרת מחדליו.
חדלות פירעון – חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי התשע`ח-2018 – ביטול צו לפתיחת הליכים
.
ערעור על פסק דין שבמסגרת בוטל הליך חדלות פירעון בו פתח המערער.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
שיקול הדעת המסור לבית המשפט של חדלות פירעון הוא רחב וערכאת הערעור לא תתערב בשיקול דעת זה בנקל. גם לאחר חקיקת חוק חדלות פירעון, כמו בעבר, ניצול ההליך לרעה שלא בתום לב שומט את הקרקע תחת ההצדקה לסייע למי שמבקש ליהנות מחסדי המחוקק ומהגנות ההליך. תשלום חודשי סדיר לקופת הכינוס, כמו גם הגשת דו"ח"ת כלכליים מפורטים ומגובים באסמכתאות בזמן אמת, הם מאבני היסוד של ההליך. התנהלות ספוראדית, ביצוע תשלומים בלתי סדירים ואי הגשת דו"חות במועד, פוגעים במכלול המטרות לשמן נועד ההליך.
במקרה דנן ההליך בוטל לאחר שלמערער ניתנו התראות והזדמנויות סבירות להסרת מחדליו. מדובר ביחיד שזהו הליך חדלות פירעון שני המתנהל בענייננו לאחר שהליך קודם בוטל עקב ניצולו לרעה, כך שקשה לומר שלפנינו מי שלא היה מודע לחובותיו בהליך ואת ההשלכות הנגזרות מאי קיום חובות אלה. לאור זאת, ביטול ההליך נעשה תוך הפעלת שיקול דעת סביר ולאחר שיושמו הוראות הדין והפסיקה. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [דיון פלילי] |
|
| תפ"ח (באר שבע) 23963-04-21 מדינת ישראל נ' רותם עזריה (מחוזי; אריאל ואגו, אלון אינפלד, אריאל חזק; 30/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: מרב עמר, אורי דייגי |
במקרה הנדון מתקיימת החלופה המאפשרת צירוף אישומים נוכח קיומם של מעשים הקשורים זה לזה ומהווים למעשה פרשת אחת. נוכח הקשר הראייתי ההדוק, שיקולי היעילות נוטים בחוזקה רבה נגד הפרדת האישומים. החשש ל"השחרת פנים" אינה נובעת ממאפיין מיוחד המתקיים במקרה זה, ובנסיבות המיוחדות של התיק לא יהיה בהפרדת האישומים כדי להפחית משמעותית את אותו חשש להשחרת פנים, ככל שקיים.
דיון פלילי – כתב-אישום – צירוף והפרדה של אישומים ונאשמים
.
כתב האישום נגד הנאשם נושא שני אישומים. האישום הראשון עניינו בסדרת עבירות מין כלפי קטין מסוים, גרם מעשה סדום, מעשה סדום ומעשים מגונים, שנעשו, לפי הטענה, במהלך השנה האחרונה. עניינו של האישום השני בהחזקת סרטי "תועבה", למעשה קבצים של סרטי פורנוגרפיה בהם מוצגים דמויות של קטינים בפעילות מינית. הסנגור מבקש להורות על "הפרדת המשפט" באישומים השונים.
.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בקבעו:
אכן, השאלה אם מדובר ב"עבירות דומות" אינה פשוטה. עם זאת, נראה כי במקרה דנן ניתן להשאיר את שאלת קיומם של "מעשים דומים" בצ"ע. זאת משום שנראה כי התקיימה החלופה האחרת האמורה בסעיף 86 לחסד"פ, היינו כי מדובר ב"סדרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת".
ודוק, המחוקק הבחין בין "עובדות" כתב האישום, היינו רכיבי העבירה, בבדיקה אם הם דומים אם לאו, לבין "מעשים" היכולים להיות קשורים זה לזה, ולהוות "פרשה" אחת, אפילו אין מדובר בעובדות דומות בין שני האישומים השונים. לעניין זה דומה כי קיומה של חקירה משולבת, אם שילוב החקירה בעבירות השונות נעשה במסגרת דרכי החקירה המקובלות ובתום לב, בד"כ תלמד על קיומה של "פרשה אחת". זאת, אלא אם הרכיבים ניתנים להפרדה באופן ברור. יש להבהיר, הנחת המחוקק עצמו היא שיש לתת משקל רב לשיקולי היעילות. בלשונו של השופט מצא בעניין סוסן על סעיף 86 לחסד"פ – "הסעיף בא להבטיח את יעילות הדיון, בכך שמערכת עובדתית אחת תידון לפני בית משפט אחד".
אכן, הפסיקה עמדה גם על החשיבות של מניעת "השחרת פנים", שיקול שאינו מתבטא בחקיקה בהקשר זה. אך המחוקק לא ראה בחשש להשחרת פנים הצדקה כדי למנוע הגשה של סדרת עבירות דומות ממש (כגון סדרת התפרצויות לרכב). זאת למרות שההיגיון הפשוט הוא שככל שהמעשים יותר דומים, כך החשש להשחרת פנים בין אישום לאישום חמור יותר. משמע, עמדת המחוקק היא שאין די בחשש כלשהו להשחרת פנים כדי למנוע צירוף אישומים, וזהו לכל היותר שיקול אחד מבין השיקולים הנשקלים בהחלטה אם לצרף או להפריד אישומים. יתרה מכך, משתמע שעמדת המחוקק היא שעל החשש להשחרת פנים להיות מוחשי בנסיבות ולא די בעצם האפשרות כי אירוע אחד ישליך על משנהו.
בצדק אזכרה המדינה את בג"ץ חדר. שם נפסק כי להוראת סעיף 86 ניתנה בפסיקתנו פרשנות תכליתית רחבה, כי חזקה על ביהמ"ש שידון בכל אישום לגופו וכי ככלל, ובהיעדר בסיס ממשי לקיום חשש שבירור האישומים במאוחד עלול לפגוע בהגנת הנאשם, אין ביהמ"ש שועה לטענה כי בעצם צירוף אישומים המבוססים על עובדות דומות יש כדי להשחיר את פני הנאשם ולפגוע בסיכוייו שגרסתו ביחס לאישום זה או אחר תזכה לאמון ביהמ"ש. אכן, הסנגור הראה כי יש מספר פסקי דין שהביעו לאחרונה חשש להשחרת פנים גם במקרים פחות מובהקים. אולם, יש לבחון כל מקרה ע"פ נסיבותיו. ועוד, דווקא בתקופה זו, בה ההליך הפלילי הולך ומסתרבל, האינטרס הציבורי ביעילות הדיון גדול מאי פעם.
עיון בחקירת הנאשם דנן מלמד על קשר חקירתי הדוק בין שני האישומים, וכי היא שוזרת בתוכה רכיבים מהותיים בהתייחסותו לשני האישומים. מטבע הדברים, שאלת מהימנות הנאשם בתשובותיו בחקירה זו תעמוד במוקד המשפט ביחס לשני האישומים, וקשה יהיה להפריד בין אמרות הנאשם בהקשר זה, באשר הן באות כאחת. משמע, הפרדת המשפט תהיה לא יעילה. יש גם משקל מסוים לחשש התיאורטי שביהמ"ש יימצא מדבר בשני קולות, אם שני בתי משפט יצטרכו להכריע בשאלת מהימנות הנאשם, באותה חקירה עצמה, ולבחון את מכלול הראיות ביחס לשני האישומים כדי לבחון את מהימנות דבריו. כמו כן, הפרדת המשפט לא תסייע באופן מוחשי למנוע השחרת פנים. זאת באשר שני בתי המשפט יהיו מודעים לקיומו של האישום האחר, ולו ברמת החשד החקירתי. יתרה מכך, שני בתי המשפט יהיו מודעים למערכת הראיות הרלוונטית, לפחות בחלקה. לכן, נראה כי מקרה כזה הוא מסוג המקרים אליו התכוון המחוקק כאשר התייחס ל"מעשים המהווים פרשה אחת". "פרשה", לרבות קיומו של קשר ראייתי הדוק בין המעשים, אף ללא קשר מובהק בין עובדות כתב האישום כשלעצמן. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [דיון פלילי] |
|
| עפמ"ק (ירושלים) 24402-06-21 מדינת ישראל נ' מטור נזירה (מחוזי; רבקה פרידמן פלדמן; 29/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: |
לא בהכרח יביא מחדל בחקירת חשוד לביטול כתב האישום, והדבר תלוי בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. ראוי לאפשר לחשוד בכלל ולמשיבה בפרט למסור גרסתה בעבירה בה היא חשודה, מבלי שתלוי ועומד נגדה כתב אישום. כך במיוחד נוכח סדרת הליקויים והכשלים שהיו בעניינה, כשמנגד קשה לראות איזה נזק משמעותי ייגרם, אם בכלל, מביטול כתב האישום.
דיון פלילי – כתב-אישום – ביטולו
דיון פלילי – חקירת חשודים – מחדל
דיון פלילי – חקירה במשטרה – זכויות וחובות הנחקר
.
נגד המשיבה הוגש כתב אישום בעבירות של אי קיום צו שיפוט לפיו היה עליה להתאים תוספת בנייה להיתר בנייה, לרבות באמצעות הריסה. בימ"ש לעניינים מקומיים הורה על ביטול כתב האישום בשל הפרת החובה למתן התראה (מן הטעם שלמשיבה נמסרה התראה בגין עבירה שונה מזו שבה הואשמה בסופו של דבר, ובהיעדר אינדיקציות לכך שהמשיבה הייתה מודעת לנושא אי הציות). מכאן הערעור.
.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בקבעו:
חשיבות הדיוק בהתראה הנמסרת לחשוד בעבירות על חוק התו"ב הינה ביידוע החשוד בדבר החשדות נגדו ומתן אפשרות בידו למסור גרסתו לגבי החשדות. ככל שהחשוד בוחר שלא להגיע למשרדי החקירה ומוגש נגדו כתב אישום, יכול שתהא חשיבות לעבירה המפורטת בהתראה. ואולם, משבחר החשוד, בעקבות קבלת התראה, להתייצב במשרדי הרשות ולמסור גרסתו בהודעה תחת אזהרה – מעמד בו נמסר לו החשד בגינו הוא נחקר – אין עוד חשיבות לתוכן ההתראה אלא לאזהרה ולתוכן החקירה.
לפיכך בענייננו, משהתייצבה המשיבה במשרדי המחלקה לפיקוח על הבנייה ומסרה עדותה בהודעה תחת אזהרה, אין עוד חשיבות לחשד המפורט בהתראה, ואילו התנהלה החקירה כנדרש, היה מקום לקבל את הערעור. הקושי נובע מכך שגם בחקירה לא הוזהרה המשיבה כי היא חשודה בעבירה של אי ציות, וכל חקירתה התמקדה בבנייה ושימוש ללא היתר וכלל לא באי ציות לצו שניתן נגדה שנים קודם לכן. כתב האישום הוגש בעבירה של אי ציות, מבלי שניתנה למשיבה אפשרות למסור גרסתה לעניין זה קודם לכן.
לא בהכרח יביא מחדל בחקירת חשוד לביטול כתב האישום, והדבר תלוי בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ובין היתר בשאלה אם נגרם במקרה הקונקרטי עיוות דין. בעניינה של המשיבה התקיימה סדרת טעויות בהתנהלות המערערת – החל באי המצאת התראה כנדרש, מה שהביא לביטול כתב האישום קודם שהוגש נגד המשיבה בעבירה של אי ציות; בהמשך, במסירת התראה שלא בעבירה הנטענת; בהמשך, בחקירת המשיבה בעבירה אחרת מזו בגינה הוגש כתב האישום; ולבסוף בהגשת כתב אישום בעבירה אחרת מזו שעליה נחקרה.
ראוי לאפשר לחשוד בכלל ולמשיבה בפרט למסור גרסתה בעבירה בה היא חשודה, מבלי שתלוי ועומד נגדה כתב אישום, במיוחד נוכח סדרת הליקויים והכשלים שהיו בעניינה, כשמנגד קשה לראות איזה נזק משמעותי ייגרם, אם בכלל, מביטול כתב האישום, בפרט כשביטול כתב האישום אינו מונע הגשתו מחדש במידת הצורך. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [דיון אזרחי] [תקשורת] |
|
| ת"צ (חיפה) 16989-09-20 פרימה מלונות ותיירות ישראל 1977 בע"מ נ' אלירון סימנדוייב הוט נט שירותי אינטרנט בע"מ הוט מערכות תקשורת בע"מ (מחוזי; מנחם רניאל; 29/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: |
בין אם יש לבית המשפט סמכות ליתן צו לחשיפת פרטי גולש באינטרנט ובין אם לאו, לאור משניות פרטי הגולש באינטרנט לשם הכרעה בבקשה לאישור התביעה הייצוגית, ולאור העובדה שהפרטים אינם נמצאים בידי המשיבות, אין מקום למתן צו לחשיפת פרטי הגולש. אין גם מקום לאפשר הוספת ראיה שהמשיבה כבר ניסתה להגיש.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – הוספת ראיות
תקשורת – אינטרנט – אנונימיות הגולשים ברשת
.
בקשת המשיבה בבקשה לאישור תביעה ייצוגית למתן צו כנגד המשיבות 2,3 לחשיפת פרטי גולש אינטרנט, וכן בקשה נוספת לצירוף ראיות נוספות בבקשת האישור.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
אין הלכה של בית המשפט העליון שקבעה שלבית המשפט יש סמכות לצוות על חשיפת פרטי גולש אינטרנט במקרה זה. מכל מקום, בין אם יש לבית המשפט סמכות ליתן צו לחשיפת פרטי גולש באינטרנט ובין אם לאו, לאור משניות פרטי הגולש באינטרנט לשם הכרעה בבקשת האישור, ולאור העובדה שפרטי הגולש המבוקשים אינם נמצאים בידי המשיבות 2,3, אין מקום למתן צו לחשיפת פרטי הגולש.
לעניין הבקשה להוספת ראיה, המשיבה כבר ניסתה להגיש את אותה הראיה, בקשתה נדחתה ואין נימוק המצדיק את שינוי ההחלטה. אין מדובר בהגשת ראיות לאחר סיום שלב ההוכחות, זכותה המהותית של המשיבה שלא צירפה את מלוא ראיותיה לתשובתה לחשיפת האמת לא תפגע והיא תוכל להגיש ראיות אלה במסגרת הדיון בתביעה, אם תאושר הבקשה. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [מסים] [שותפויות] |
|
| ה"פ (תל אביב-יפו) 26879-07-20 דלק קידוחים נ' מחזיקי יחידות השתתפות של השותפות במועדים (מחוזי; רות רונן; 28/06/21) - 34 ע' |
| עו"ד: סורק, כהנא, ירון-אלדר, פלר, שוורץ, ויינבאום, זקס, צור, גיירדי, וייס, בורנשטיין, האזרחי, שקל, שביט, פלד |
מהו ההסדר הראוי – במישור היחסים הפנימיים – לאיזון תשלום המס ששילמו השותפויות בקשר עם חובות המס של יחידים ותאגידים המחזיקים ביחידות ההשתתפות בהן, זאת לאור הסדר המס החל על השותפויות ומחזיקי היחידות בהן מכוח סעיף 19 לחוק מיסוי רווחים ממשאבי טבע?
מסים – מס הכנסה – מיסוי שותפות נפט
מסים – מס הכנסה – שותפות
שותפויות – חיוב השותפים והשותפות – גביית מס
.
המבקשים – שותפויות מוגבלות ציבוריות כהגדרתן בפקודת השותפויות, השותפים הכלליים בהן השותף המוגבל והמפקח בשותפות ישראמקו, הגישו המרצת פתיחה, במסגרתה עתרו כי בית-המשפט יקבע מהו ההסדר הראוי לאיזון תשלום המס ששילמו השותפויות בקשר עם חובות המס של יחידים ותאגידים המחזיקים ביחידות ההשתתפות בהן. זאת לאור הסדר המס החל על השותפויות ומחזיקי היחידות בהן מכוח סעיף 19 לחוק מיסוי רווחים ממשאבי טבע. במסגרת המרצת הפתיחה נתבקש בית המשפט להסדיר את מערכת היחסים בין המחזיקים בשותפויות – בעבר ולעתיד זאת לאחר שנקבע בהליכים הקודמים כי תשלום המס על-ידי השותפות הוא תשלום דיפרנציאלי היוצר חוסר שוויון בין המחזיקים השונים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
ככלל, בהתאם לסעיף 63(א)(1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], שותפות היא ישות "שקופה" לצורכי חיוב במס וחישובו. לכן, החלק היחסי לו זכאי כל שותף בשנת המס מהכנסת השותפות, נחשב כהכנסה אישית של השותף לצורכי מס. בהתייחס לשותפויות לחיפוש נפט, כמו השותפויות דנן, קבעה תקנה 2(ב) לתקנות מס הכנסה (כללים לחישוב המס בשל החזקה ומכירה של יחידות ההשתתפות בשותפות לחיפושי נפט), כי הוראות ס' 63 הנ"ל לפקודת מס הכנסה חלה על כל מי שהחזיק ביחידות ההשתתפות ביום 31 בדצמבר של שנת המס.
מכוח סעיף 19(א)(6) לחוק המיסוי, אמורה השותפות לשלם את המס על חשבון המחזיקים בהתאם לשיעור המס המרבי שחל על יחידים (47% בשנת 2019) ושיעור המס המרבי שחל על "חבר בני אדם" – קרי חברות (23% בשנת 2019), והכל בהתאם לשיעור של כל אחד מסוגי המחזיקים מתוך כלל המחזיקים בשותפות. סכום המס הכולל שהשותפות נדרשת לשלם מדי שנה עומד על סכום המס ליחידים במכפלת מספר המחזיקים היחידים בשותפות, וסכום המס לתאגידים במכפלת מספר המחזיקים בשותפות שהם תאגידים.
הבעייתיות בהכרעה בתובענות ובבחירה בין החלופות השונות, נובעת מהאופי ההיברידי של השותפויות, שיש להן בעת ובעונה אחת מאפיינים הדומים לאלה של חברה ציבורית (העובדה שהשותפויות הן האחראיות לתשלום המס ובכלל זה לאפשרות לערער עליו, והן המשלמות אותו בפועל מקופתן; והעובדה שיחידות ההשתתפות בשותפויות הן נסחרות); ומאפיינים של שותפות (העובדה שהמס מיוחס לכל אחד מהשותפים לפי סיווגו כיחיד או חבר בני-אדם).
העובדה שהשותפות משלמת את המס בעצמה, אך תוך ייחוס המס לכל אחד מהמחזיקים ביחידות ההשתתפות באופן אישי (חרף העובדה שאין להם מעמד זהה לצורכי מס שכן חלקם הם יחידים וחלקם תאגידים), יוצרת חוסר איזון בין המחזיקים השונים באותה שנת מס. זאת מאחר שהשותפויות משלמות מקופתן את כלל החיובים במס, כשמבחינת חלק מהשותפים מדובר בסכומים גבוהים יותר מאשר מבחינת האחרים. זאת ועוד – מאחר שיחידות ההשתתפות בשותפות הן נסחרות, ישנה תחלופה בין המחזיקים בהן. משכך, תשלום נוסף בגין שנת מס קודמת שמתבצע בשנת מס עתידית (בין אם לצורך תיקון אי-השוויון שנוצר בעבר ובין אם לתשלום הפרשי השומות), יוצר חוסר איזון בין המחזיקים בתקופות הזמן השונות.
לאור תשלום המס על-ידי השותפויות וייחוסו באופן דיפרנציאלי למחזיקי היחידות השונים, ומאחר שככלל ישנה לשותפים ציפייה לגיטימית לכך שהשותפות תנהג כלפיהם באופן שווה, קמה למחזיקים-התאגידים זכות לשכך שמצבם יושווה לזה של המחזיקים היחידים. חלופת ההשבה הייתה עשויה להגשים מטרה זו, אולם לאור הקושי ביישומה אין לקבלה. מאחר שישנה אפשרות משפטית לבחור באחת מחלופות האיזון שיפתרו במידה כזו או אחרת את אי-השוויון בין המחזיקים השונים – אין לבחור בחלופת הסטטוס קוו. חלופת ניטרול הכיס מפצה את התאגידים ומביאה אותם למצב שבו הם לא יהיו בחסר. לכן יש לבחור בה למרות שהיא אינה מאזנת באופן מלא את אי-השוויון (שכן היא אינה מקנה למחזיקים-התאגידיים תשלום מעבר לשיעור המס החל עליהם). חלופה זו אומנם מסיטה ערך מסוימת ממחזיקים בהווה למחזיקים-תאגידים בעבר, אולם זוהי הסטה מתונה יחסית ולכן מוצדקת.
גם באשר לתשלומי הפרשי השומה ובדומה לתשלומי האיזון בעבר, יש לדחות את חלופת ההשבה. זאת מאחר שהיא "בלתי צודקת" בנסיבות העניין. הטעם לכך הוא משום שחלופה זו היא קשה ויקרה ליישום, כאשר העלות של יישומה עלולה לעלות על התועלת שבהשבת התשלום לתאגידים מהמחזיקים היחידים בעבר. נראה כי מטעם זה בחר גם המפקח על השותפויות, שאין לו עניין אישי בבחירה בחלופה כזו או אחרת והוא אמור לייצג את האינטרס של המחזיקים, לדחות את החלופה הזו.
זאת ועוד – ממועד פסק-דין זה ואילך, משעה שנקבעו בו הכללים על-פיהם על השותפויות לפעול, הדבר ישתקף במחירי היחידות בעתיד. כך, הרוכשים העתידיים ישקללו במחיר שהם יהיו מוכנים לשלם עבור היחידות גם את הסיכון בתשלומים נוספים על-ידי השותפות לצורכי איזון בין המחזיקים-היחידים למחזיקים-התאגידים. זהו טעם נוסף בשלו יש לבכר את החלופה הפשוטה והזולה יותר, שתמקסם את הערך לכל הקבוצות כולן – על-פני חלופה הכרוכה בהוצאות משמעותיות. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [דיון אזרחי] [התיישנות] |
|
| ע"א (ירושלים) 53062-12-20 חוסני משאקי נ' מדינת ישראל (מחוזי; רם וינוגרד, שושנה ליבוביץ, תמר בר אשר; 28/06/21) - 14 ע' |
| עו"ד: סעיד גאליה, אריאל אררט |
נדחה ערעור על פסק-דין בו נדחתה על הסף תביעת המערערים, בשל התיישנות עילת התביעה לנוכח סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה). במקרה זה דחיית התביעה על הסף אינה אלא פועל יוצא ממחדלי המערערים שהביאו לכך שתביעתם המקורית נמחקה מחוסר מעש, וכתוצאה ממחיקה זו קמה למשיבה האפשרות לטעון להתיישנות עילת התובענה.
דיון אזרחי – התיישנות – קיומה
התיישנות – נזיקין – לפי חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה)
.
ערעור על פסק-דין בו נדחתה על הסף תביעת המערערים, בשל התיישנות עילת התביעה לנוכח הוראת סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה).
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
שעה שתובע מגיש תביעתו ביום האחרון לתקופת התיישנות, עליו להישמר היטב ממחדלים שעלולים להביא למחיקתה וכתוצאה מכך לחשיפתו לסיכון להעלאת טענות התיישנות. במקרה זה דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות עילתה אינה אלא פועל יוצא ממחדלי המערערים שהביאו לכך שתביעתם המקורית נמחקה מחוסר מעש, וכתוצאה ממחיקה זו קמה למשיבה האפשרות לטעון להתיישנות עילת התובענה.
הוראת סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים היא הוראה ייחודית הגוברת על הוראות חוק ההתיישנות לעניין זה. קביעה זו אינה קביעה במישור העיוני בלבד. נראה כי בדין קבע בית משפט קמא שלא התקיימו התנאים המאפשרים לבית משפט להאריך את ההתיישנות מכוח סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים. אין לקבל את טענת המערערים כי המשיבה הודתה בזכותם או במקצת זכותם, ולפיכך "אופסה" תקופת ההתיישנות מכוח הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות.אף שההסדר שנקבע בסעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים הוא הסדר התיישנות חריג וייחודי, יש לראותו כהסדר של התיישנות דיונית בדומה למרבית הוראות ההתיישנות במשפט הישראלי. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [בתי-משפט] [דיון אזרחי] |
|
| רת"ק (תל אביב-יפו) 22473-05-21 ד.ר. חיזוק ובינוי בע"מ נ' עמית קנפר (מחוזי; אביגיל כהן; 28/06/21) - 7 ע' |
| עו"ד: שגיא רויזר, מיכל עטקין, אלון בר אל, רעות אושרי |
בית משפט לתביעות קטנות אינו מוסמך למחוק הודעת צד ג' ללא הסכמת השולח ומבלי שנקבע כי אין ממש בהודעה, רק כיוון שההודעה "מסבכת" את ניהול ההליך.
בתי-משפט – בית-משפט לתביעות קטנות – סמכותו
דיון אזרחי – הודעה לצד שלישי – מחיקתה
.
בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות, אשר קיבל תביעה נגד הנתבעת, לפיצוי בשל איחור במסירת דירה, תוך מחיקת הודעת צד ג' ששלחה.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
בענייננו קיימת טעות ביישום הדין המצדיקה מתן רשות ערעור וקבלת ערעור. בהתאם לתקנה 5 (ג) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין) קיימת זכות לנתבע להגיש הודעה לצד ג'. אין בעניינינו מחדל הרובץ לפתחה של הנתבעת – המבקשת המצדיק מחיקת הודעת צד ג' שהגישה בזכות ובמועד. גמישות בסדר הדין בבית משפט לתביעות קטנות אין פירושה פררוגטיבה שלא לפעול לפי תקנות השיפוט. הסמכות נתונה לקבוע שהודעת צד ג' לא תידון יחד עם התביעה העיקרית או להעביר דיון בהודעת צד ג' לבית משפט "רגיל", אך לא מחיקת הליך שהוגש כדין ובמועד רק כיוון שההודעה "מסבכת" את ניהול ההליך שבין התובע והנתבע. על כן, לא ניתן להשלים עם מחיקת הודעת צד ג' שנעשתה ללא הסכמת שולחת הודעת צד ג' ומבלי שבית משפט קבע כי לגופו של עניין כי אין ממש בהודעת צד ג'. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| ת"פ (ירושלים) 59039-03-19 מדינת ישראל נ' פלוני (קטין) (מחוזי; תמר בר אשר; 24/06/21) - 25 ע' |
| עו"ד: יעל שרף |
בית המשפט קיבל את עתירת הנאשם, שהודה בביצוע עבירות שעניינן חבלה חמורה בנסיבות מחמירות היזק לרכוש בזדון, ונמנע מלהרשיע אותו. במרכז הדיון עומדת השאלה: איזה מסר מבקשת החברה להעביר לצעיר שעבר תהליך שיקום מאוד משמעותי ומאור מרשים כמו במקרה הנדון?
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: נוער
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים
דיון פלילי – הרשעה – הימנעות מהרשעה
.
הנאשם שכיום הוא כבן 18 ומספר חודשים, במועד העבירה היה בן 16, הודה במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב האישום המתוקן ובהתאם להודאתו נקבע כי עבר עבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. הנאשם צירף להליך הנדון הליך נוסף, אשר אף בעניינו הודה במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב אישום מתוקן. בהתאם לכך, נקבע כי עבר עבירה של היזק לרכוש בזדון, לפי סעיף 452 בחוק. מחלוקת הצדדים היא אפוא, רק בשאלה אם בנסיבות העניין יש להרשיע את הנאשם או אם ניתן להימנע מהרשעתו. כמו כן, נדרשת החלטה סופית בעניין היקף שעות השירות לתועלת הציבור.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
אם הנאשם הוא קטין שלגביו נקבע כי עבר עבירה, השיקולים שונים מאלו הנבחנים לגבי בגיר. ההלכה לגבי קטין היא, כי בחינת שאלת הרשעתו נעשית לנוכח נסיבותיו האישיות, גילו, הנזק הצפוי לו מהרשעתו, אפשרויות הטיפול בו וסיכויי שיקומו. נסיבותיו האינדיווידואליות של הקטין יקבלו משנה תוקף במסגרת הפעלת שיקול-הדעת בשאלת הרשעתו נוכח האינטרס של הפרט, שהוא גם האינטרס של הכלל, לסייע לקטין לחזור לתפקוד נורמטיבי בחברה בעודו בתחילת דרכו בחיים.
חרף המשקל הנכבד שיש לתת לשיקולים הנוגעים לטיב העבירה ולחומרתה, נקבע לא אחת כי בדרך כלל תהיה נכונות רבה יותר להימנע מהרשעת קטינים, אם נמצא כי סיכויי שיקומם רב וכי מכלול הנסיבות, לרבות היעדר הרשעות קודמות, סוג העבירה שעברו ונסיבותיה, יצדיקו זאת. עוד נקבע לא אחת לגבי קטינים, כי יש לתת משקל רב להמלצות שירות המבחן בעניינם וכי בהיעדר טעמים כבדי משקל, לא יסטה בית המשפט מהמלצותיו.
לא ניתן לחלוק על הפוטנציאל השיקומי המשמעותי של הנאשם, ואף לא ניתן לחלוק על מסלול השיקום המרשים עד כדי השתאות, שעשה עד כה.
את התהליך המרשים שעבר הנאשם ניתן לתמצת בכך, שמנער אובד שעשה מעשים רעים על רקע חוסר מעש, שעמום וריקנות, שלא למד, שוטט ברחובות, שתה לשוכרה והיה אדיש לסבלו של הזולת, הוא הפך לניגוד הגמור של כל אלו. היום הנאשם מודע לנסיבות שהובילו אותו לעבירות שעבר, הוא הודה במעשיו לאחר תהליך עיבוד מתמשך, הוא מכיר באחריותו ואף הביע צער עמוק וחרטה כנה על מעשיו ועל הנזק שגרם לנפגע. כיום הוא חש בושה עמוקה בשל כך, הפנים היטב את הפסול במעשיו והוא מבקש רק להיטיב את דרכיו. כל זאת, כפי שאף עלה ממכתבו המרגש אל הנפגע, שאותו קרא בקולו בבית המשפט.
לא רק שלא נמצאו 'טעמים כבדי משקל' המצדיקים שלא לאמץ את המלצת שירות המבחן במלואה, אלא אף לא נמצאה הצדקה להרשעת הנאשם. להפך. נמצאה הצדקה מלאה להימנע מהרשעתו. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [משפט בינלאומי פרטי] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 43150-12-20 פלוני נ' קשרי תעופה בע"מ (מחוזי; ארנה לוי; 23/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: |
הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח שמדובר במקרה חריג ומיוחד בו על בימ"ש זה לא לעשות שימוש בסמכותו לדון בתובענה כיון שקיים פורום זר חלופי מוסמך, שבאופן ברור ומובחן מתאים יותר לדון בתובענה.
משפט בינלאומי פרטי – סמכות בינלאומית – פורום נאות
.
בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף מחמת "פורום לא נאות". עניינה של התובענה הוא נזקי גוף שנגרמו לתובע, כבן 17 במועד האירוע, עקב תקיפה והתעללות שבוצעו בו עת שהה בחופשה ביוון במסגרת חבילת נופש שאורגנה ע"י הנתבעת.
.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בקבעו:
הלכה היא כי משהוענקה לביהמ"ש סמכות לדון בתביעה, קמה לו חובה לעשות שימוש בסמכות זו. נקודת המוצא היא שהתביעה צריכה להתברר בביהמ"ש המוסמך אליו הוגשה. רק במקרים חריגים ומיוחדים ניתן יהיה שלא לעשות שימוש בסמכות. נתבעת המבקשת לדחות תביעה שהוגשה נגדה על הסף בטענת "פורום לא נאות" נדרשת לעמוד בנטל להוכיח כי ישנו פורום חלופי מוסמך אשר באופן "ברור ומובחן" מתאים לניהול התביעה יותר מאשר הפורום הישראלי, המוסמך אף הוא לדון בתביעה, לפי נסיבות אותו עניין.
בפסיקה נקבעו 3 מבחנים לצורך בחינת השאלה איזה פורום הוא הפורום הנאות לדיון בתובענה: א. איזה פורום הוא בעל מרב הזיקות לסכסוך; ב. מהן הציפיות הסבירות של הצדדים ביחס למקום ההתדיינות בסכסוך; ג. מהם השיקולים הציבוריים-מערכתיים העומדים על הפרק. רק כאשר האיזון בין הזיקות לפורום הישראלי לבין הזיקות לפורום הזר נוטה בבירור ובאופן משמעותי לעבר הפורום הזר – ניתן יהיה לקבל הטענה. עוד נקבע כי חל פיחות במעמד דוקטרינת הפורום הבלתי נאות בעקבות התפתחות אמצעי התקשורת ואמצעי התחבורה הבינלאומיים בעידן הגלובליזציה, והנטל המוטל על הטוען לפורום ישראלי לא נאות הוא לא קל.
בחינת מירב הזיקות בענייננו מעלה כי האיזון אינו נוטה לכיוון הפורום הזר. מדובר בהסכם שנכרת בישראל, בעברית, בין שני צדדים ישראלים שמקום מושבם בישראל. ההצעה לרכוש את חבילת הנופש הייתה בישראל ופורסמה בעברית, לרבות פרסום לגבי אחריות ל"ליווי מלא" ול"מוצר השלם". התמורה שולמה במטבע ישראלי וההתחייבויות כלפי התובע התגבשו בישראל. חבילת המסיבות נרכשה אמנם ביוון אך מי ששיווק וארגן אותה הייתה הנתבעת, ומי שמכר אותה לתובע היה נציג ישראלי של הנתבעת. חבילת המסיבות שווקה ופורסמה בעברית. מי שרכש אותה קיבל רשימה ובה פירוט האירועים בעברית וצמיד כניסה לכל האירועים עם לוגו של הנתבעת בעברית. על הספינה בה ארע האירוע שהה כל העת נציג ישראלי של הנתבעת. התובע טוען שהמסיבה הייתה מיועדת רק לישראלים ומכאן עולה שרוב העדים הם ישראלים, סביר להניח שחלקם קטינים.
בבחינת שאלת הפורום הנאות אין צורך להעמיק בטענות הצדדים לעניין החבות ואף אם תתקבלנה טענות הנתבעת כי היא לא ארגנה את המסיבה בעצמה אלא באמצעות קבלני משנה, וטענות הגנה נוספות שהעלתה, ואף אם יצורפו צדדים לא ישראלים, עדיין אין בכך כדי להטות את הכף לכיוון הפורום היווני כפורום המתאים לדון בתובענה. העובדה שהאירוע התרחש ביוון וכי מי שבצע את מעשי התקיפה וההתעללות הנטענים בתובע אינו ישראלי לא משנה מסקנה זו ואינה מצדיקה סילוק התביעה על הסף, במיוחד כשמדובר בקטין.
בחינת הציפיות הסבירות של הצדדים לא מביאה לתוצאה אחרת. במסגרת התובענה עולות טענות המכוונות כנגד הנתבעת והתנהלותה וסביר להניח שציפיות הצדדים היו כי אם יהיה סכסוך בקשר להסכם וההתנהלות במסגרתו, ומדובר בהסכם בין צדדים ישראלים שנכרת בישראל, מסוג הסכסוך דנן – הוא יתברר בישראל. אשר לאינטרסים הציבוריים הרלוונטיים, הסוגיה נוגעת להתנהלות ולנורמות התנהגות של ספק נסיעות ישראלי מול לקוחות ישראליים בכלל וקטינים בפרט, ונראה שיש לבימ"ש ישראלי "עניין אמיתי" לדון בתובענה.
אם כן, הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח שמדובר במקרה חריג ומיוחד בו על בימ"ש זה לא לעשות שימוש בסמכותו לדון בתובענה כיון שקיים פורום זר חלופי מוסמך, שבאופן ברור ומובחן מתאים יותר לדון בתובענה. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 19 [מקרקעין] |
|
| ת"א (ראשון לציון) 49372-10-17 מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל נ' בריזה על הים בע"מ (שלום; כרמית בן אליעזר; 30/06/21) - 27 ע' |
| עו"ד: אילת גופמן, משה מרדלר, יחזקאל ריינהרץ, גיל ורגון |
האיזון הראוי בין זכות הקניין של התובעת והאינטרס הציבורי בפינוי חוף הים משימושים בלתי חוקיים לבין זכויותיה של נטו וההסתמכות הראויה להגנה שלה, אינו יכול להוביל לדחיית הפינוי עד תום תקופת הסכם השכירות.
מקרקעין – מקרקעי ישראל – פינוי
מקרקעין – זכויות במקרקעין – הגנתן
.
עסקינן במספר תביעות פינוי שהגישה התובעת – רשות מקרקעי ישראל, נגד נתבעים שונים. הנתבעים כולם הם בעלי זכויות ו/או מחזיקים בעסקים שהם בתי קפה או מסעדות הפועלים ברצועת החוף של ראשון לציון.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
לא נמצא כי העירייה ו/או החברה הכלכלית ראשל"צ (חכ"ר) היו מוסמכות להעניק לנטו הרשאה וזכויות להפעלת המסעדה במקרקעין, ואין מקום למסקנה כי הרשאה זו נעשתה על דעת רמ"י כבעלת המקרקעין.
בצד זאת, אף שאין בטענות שהועלו ע"י נטו כדי לשלול את זכות התובעת לדרוש את הפינוי, במישור הסעד, בכל הנוגע למועד הפינוי, ראויות עיקר טענותיה להילקח בחשבון, ויש ליתן להן משקל ממשי. המבחן שצריך להדריך את בית המשפט בבואו לגזור את הסעד המוצדק במקרה של פגיעה בזכות הקניין, הוא מבחן של סבירות ומידתיות, תוך התחשבות במכלול נסיבות העניין.
בענייננו, עמידה על פינוי וסילוק יד מידיים של נטו מהמקרקעין עלולה להיות בלתי מידתית, ויש הצדקה ליתן לה תקופת התארגנות משמעותית, אשר תביא בחשבון את אינטרס ההסתמכות שלה, שבענייננו יש לו משקל לא מבוטל בהתחשב בהתנהלות התובעת ובמכלול נסיבות העניין.
בכלל זאת, שתיקתה של רמ"י ומחדליה מלפעול נגד המתרחש ברצועת החוף של ראשון לציון אומנם לא השליכו באופן ישיר על הסתמכות נטו, אולם היה בהם כדי להשפיע עליה בעקיפין, שעה שחיזקו את ההנחה – ההגיונית ממילא – כי העירייה והחכ"ר היו רשאיות ומוסמכות להקנות לה את הזכות להפעיל מסעדה במקום. כפי שהוטעם בצדק, העובדה שנטו מחזיקה במקרקעין מכוח הסכם עליו חתמה עם רשות שלטונית, אשר הציגה עצמה כבעלת הזכויות, בסיומו של הליך מכרזי שנחזה להתנהל כדת וכדין – מבססת הסתמכות בעוצמה בלתי מבוטלת. זו אף מתחזקת נוכח העובדה שרמ"י אישרה כי ככלל בחופי ישראל מי שאמון על הקניית זכויות דומות הוא לעולם לא רמ"י עצמה אלא הרשות המקומית (מכוח הסכמי הרשאה עם רמ"י), שהיא אף בעלת סמכויות בחוף מכוח החוק, ונוכח העובדה שאף שבמשך עשרות שנים ידעה רמ"י כי עיריית ראשון לציון פועלת בחוף הים, לרבות ע"י מתן הרשאה להקמה והפעלה של מסעדות ע"י גורמים פרטיים מסחריים – לא טרחה היא להעמיד את עיריית ראשון לציון באופן חד וברור על כך שעליה להימנע מלעשות כן, תוך נקיטת צעדים במידת הצורך.
מאידך גיסא, האיזון הראוי בין זכות הקניין של התובעת והאינטרס הציבורי בפינוי חוף הים משימושים בלתי חוקיים לבין זכויותיה של נטו וההסתמכות הראויה להגנה שלה, אינו יכול להוביל לדחיית הפינוי עד תום תקופת הסכם השכירות.
בהתחשב במכלול נסיבות העניין, יש לקבוע כי האיזון הנכון בין האינטרסים המנוגדים הוא במתן צו לפינוי נטו מן המקרקעין עד ליום 1.9.2022. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [דיון אזרחי] |
|
| ת"צ (ראשון לציון) 33445-11-20 סאלח אבו אלהיגא נ' מרכז שירות גילון י.מ. בע"מ (שלום; מוטי פירר; 29/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט נעתר לבקשה להסתלקות מבקשה לאישור תובענה כייצוגית, אולם קבע כי אין מקום בנסיבות העניין לפסוק גמול ושכר טרחה למבקש ולמייצגו. מנגד, אין מקום גם לפסיקת הוצאות ושכ"ט לטובת המשיבה.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר הסתלקות
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – גמול לתובע מייצג ופרקליטו
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – גמול לתובע מייצג ושכר טרחה לפרקליטו
.
בקשה מטעם המבקש, להסתלקות מתוגמלת מבקשה לאישור תובענה כייצוגית, זאת בהתאם להוראת סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות. המשיבה מסכימה לבקשת ההסתלקות, אולם מתנגדת לפסיקת גמול ושכר טרחה ואף עותרת לחיוב המבקש בהוצאותיה שלה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
בהתאם להוראות סעיף 16(א) לחוק תובענות ייצוגיות, בבוא בית המשפט לבחון האם להתיר למבקש או לבא כוחו, קבלת טובת הנאה בקשר להסתלקותו, על בית המשפט לשקול, האם הבקשה לאישור הראתה עילת תביעה לכאורה, כמו כן מהי מידת התועלת שהביאה הבקשה לחברי הקבוצה. אמות המידה לאישורה של הסתלקות מתוגמלת נקבעו על ידי בית המשפט העליון בע"א 8114/14 מרקיט מוצרי ייעול בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ. באותו עניין נפסק, כי נקודת המוצא היא שאין מקום לפסוק גמול ושכר טרחה במסגרת הסתלקות, והסתלקות מתוגמלת היא בגדר חריג לכלל.
אחד השיקולים המרכזיים בקביעת גמול ושכר לתובע הייצוגי ובא כוחו הוא הטרחה והעמל שהושקעו על ידם במסגרת ההליך (סעיפים 22 ו-23 לחוק תובענות ייצוגיות). ובכן, מקום בו העמל שהושקע היה בסבירות רבה מיותר, שכן ניתן היה להגיע להשגת התועלת באמצעות פנייה מוקדמת, נשמט שיקול נכבד בהצדקת פסיקת הגמול והשכר.
בנסיבות ענייננו, היעדר הפנייה המוקדמת, אל מול קלות התיקון הדרוש, יחד עם העובדה שמדובר בהתרשלות ולא במדיניות מפרה, יש בהם כדי להוות משקל של ממש כנגד פסיקת הגמול והשכר. אין מקום לחרוג מנקודת המוצא שנקבעה בהלכת מרקיט, לפיה, ככלל אין מקום לפסוק גמול ושכר טרחה במסגרת הסתלקות, והסתלקות מתוגמלת היא בגדר חריג לכלל. נסיבות ענייננו, אינן תומכות בחריגה מכלל זה. מנגד, אין מקום לפסוק הוצאות לטובת המשיבה שכן סוף סוף, בעקבות הגשת הבקשה תוקנו הפגמים באתרה.
אשר על כן, יש לאשר את בקשת ההסתלקות, זאת מבלי לפסוק גמול ושכר טרחה. בהתאם לכך, הבקשה לאישור התובענה כייצוגית תימחק. כמו כן, נדחית בזה תביעתו האישית של המבקש כלפי המשיבה. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [נזיקין] |
|
| ת"ק (פתח תקוה) 52199-10-20 עמרם זהבי נ' תחנת משטרת קדימה - צורן שדות שרון (שלום; זהבית אלדר; 28/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: |
אין הצדקה להתערב בהודעת פרקליטת מחוז מרכז (אזרחי), לפי סעיף 7ב לפקודת הנזיקין, על קיומה של חסינות עובד ציבור (הנתבע 2).
נזיקין – הגנות – חסינות עובד ציבור
.
הודעת פרקליטת מחוז מרכז (אזרחי), לפי סעיף 7ב לפקודת הנזיקין, על קיומה של חסינות עובד ציבור (הנתבע 2), ובקשה לדחיית התביעה האישית נגדו. התובע התנגד לבקשה.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
הכלל הקבוע בסעיף 7ב לפקודת הנזיקין הינו, שאם הוגשה הודעת הכרה בחסינות על ידי המדינה ובקשה לדחות את התביעה האישית נגד עובד המדינה – תידחה התביעה נגדו. החריג לכלל הינו בקשת התובע שלא לדחות את התביעה האישית נגד הנתבע, כאשר הנטל להוכיח כי לא מתקיימים תנאי החסינות וכי נפל פגם בהחלטת המדינה על הכרה בחסינות, מוטל על התובע הטוען נגד החלטת המדינה.
אין חולק כי החלטת המדינה בענייננו, להכיר בחסינות הנתבע 2, ניתנה בסמכות ועל ידי מי שהוסמכה לכך בדין – פרקליטת מחוז מרכז (אזרחי).
מעיון בהודעת המדינה עולה כי החלטתה עומדת במתחם הסבירות, שכן היא בחנה את טיבה ומהותה של הסמכות שהופעלה על ידי הנתבע 2, ואף קיבלה את גרסתו ביחס לאירועים נשוא התביעה, ולבסוף היא הגיעה למסקנה, כי אין תשתית ראייתית לטענה, על פיה פעל הנתבע 2 בחוסר תום לב, מתוך כוונה לגרום נזק, או מתוך שיוויון נפש כלפי האפשרות לגרום נזק לתובע.
בשלב זה אין בפני בית המשפט ראיה, עליה ניתן לבסס את המסקנה ההפוכה המבוקשת, על פיה נהג הנתבע 2 "ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק", או "בשיוויון נפש לאפשרות גרימתו". ויובהר: בדונו בבקשה שהוגשה על פי סעיף 7 לפקודת הנזיקין, בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתה של פרקליטת המחוז. די בעובדה שהודעת ההכרה ניתנת לאחר שכל החומר הרלבנטי היה בידיעתה ועמד בפני פרקליטת המחוז, עובר להגשת ההודעה. זאת ועוד, ההחלטה שבבסיס ההודעה עומדת במתחם הסבירות וניתנה בהתאם לשיקול דעתה של פרקליטת המחוז, אשר לא נמצא בו פגם כלשהו.
לא נמצאה הצדקה להתערב בהודעת החסינות ולא לקבלה. הודעת המדינה מנומקת ונתמכת בהודעת הכרה והתנאים להכרה מתקיימים. התובע לא עמד בנטל להוכיח כי בקשת החסינות צריכה להידחות. על יסוד האמור, בקשת החסינות מתקבלת. התביעה כנגד הנתבע 2, נדחית. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [חוזים] |
|
| ת"א (פתח תקוה) 57184-11-16 שרינה ארביב נ' שקד אליהו (שלום; ניצה מימון שעשוע; 23/06/21) - 7 ע' |
| עו"ד: |
הנתבעים הסתירו מהתובעת עובדות חשובות לגבי ליקויים בדירה, ונהגו בחוסר תום לב במשא ומתן לכריתת הסכם המכר. עם זאת, לא הוכחה מידת הרטיבות שהייתה בדירה בתקופה שלפני הסכם המכר. עובדה זו מהווה שיקול בהפחתת מה של סכום הפיצוי המוסכם.
חוזים – מכר – דירות
חוזים – מכר – אי-גילוי
.
תביעה שעניינה הטעיה בהסכם מכר דירה וליקויי בנייה. נטען כי הנתבעים הטעו את התובעת במידע שמסרו במהלך המו"מ למכירת דירת מגוריהם לתובעת. הסכום הנתבע הוא הפיצוי המוסכם, בסך 170,000 ₪.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
הוכח כי הנתבעים הסתירו מהתובעת עובדות חשובות לגבי ליקויים בדירה ובבניין שהיו בידיעתם, ונהגו בחוסר תום לב במשא ומתן לכריתת הסכם המכר. בהסכם המכר הצהירו הנתבעים מספר הצהרות כוזבות והן כי לא ידוע להם על פגם או מום נסתר בדירה; כי לא צפויות עבודות ברכוש המשותף – וזאת כאשר רק 10 ימים לפני חתימת ההסכם קבע בית המשפט בתביעת הדיירים נגד הקבלן כי קיימים ליקויים שעל הקבלן לתקן בבניין ואף את דרך תיקונם, מתוך האפשרויות שהוצעו בחוות דעת המומחה.
עם זאת, לא הוכחה מידת הרטיבות שהייתה בדירה בתקופה שלפני הסכם המכר, וייתכן כי הנתבעים סברו, בהסתמך על החורפים האחרונים לפני ההסכם, כי מדובר בחדירה של רטיבות לדירה שאינה מונעת שימוש בחדריה, ושתיפתר במסגרת התביעה נגד הקבלן וביצוע התיקונים שיחוייב לבצע בפסק הדין.
עובדה זו מהווה שיקול בהפחתת מה של סכום הפיצוי המוסכם, העומד על 170,000 ₪, בהתאם לשיקול דעת בית המשפט, כדי לקרבו לסכום הנזק הממשי שנגרם לתובעת.
על הנתבעים לשלם לתובעת סך של 100,000 ₪, כפי שנקבע בחוות דעת המומחה. לנזק חומרי זה, יש להוסיף פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 30,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [חוזים] |
|
| ת"א (אשדוד) 9556-02-19 מורן קטורזה נ' שוהם התחדשות עירונית בע"מ (שלום; יהודה ליבליין; 21/06/21) - 18 ע' |
| עו"ד: א' ביטון, ע' ג'ורג'י, כ' בובליל |
בית המשפט קיבל בעיקרה תביעה בה טענה התובעת כי בדירה אותה רכשה בפרוייקט שבנתה חברת שוהם התחדשות עירונית בע"מ, ישנן אי התאמות בין הדירה בפועל לבין הסכם המכר והמפרט שלה.
חוזים – מכר – דירות
חוזים – מכר – אי-התאמה
.
תביעה במסגרתה טענה התובעת כי בדירה אותה רכשה בפרוייקט שבנתה חברת שוהם התחדשות עירונית בע"מ, ישנן אי התאמות בין הדירה בפועל לבין הסכם המכר והמפרט שלה, ובנוסף קיימים ליקויי בנייה.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
אין כל ראיה לכך שהוצג בפני התובעת תשריט שממנו עולה קיומם של שני מפלסים בדירה, המופרדים באמצעות מדרגה של כ-14 ס"מ. גם אם הוצג תשריט שבו לכאורה מופיעה מדרגה, והנתבעת לא הציגה בעניין זה ראיה עליה ניתן להסתמך, הרי שבניגוד ליכולת של האדם מן היישוב להבחין בנקל במספר החדרים גודלם ומיקומם באמצעות התשריט, לא כך הם פני הדברים בכל הקשור למפלסים בדירה. עניין זה היה על הנתבעת להבליט בהסכם המכר ועל גבי התשריט, אלא שאין בפנינו עדות של הנתבעת כלל, וממילא אין ראיה מטעמה של הנתבעת, כי היא הבהירה לתובעת קודם רכישת הדירה, שקיימים בה שני מפלסים, המופרדים באמצעות מדרגה בגובה 14 ס"מ. אין מחלוקת כי עניין זה לא נזכר בהסכם המכר.
יש לקבל את טענת התובעת לפיה, בפיצול הדירה לשני מפלסים באמצעות מדרגה אחת בת 14 ס"מ קיימת אי התאמה להסכם המכר. בהתאם לחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, עניין זה גורם לירידת ערך של 60,000 ₪.
מקובלת על מותב זה קביעתו של המומחה, כי צמידות החניות לדירת התובעת נושאת עימה פגיעה בערך הדירה. די לעיין בתמונה שצורפה לחוות דעת המומחה כדי ללמד על מידת הפגיעה. כל אדם היוצא מן הרכבים בחניות הצמודות משקיף באופן ישיר לתוך דירת התובעת. ויודגש, אין בפי הנתבעת טענה או ראיה, כי הבהירה לתובעת, שקיימות חניות צמודות למרפסת הדירה, ואין לקבל את טענתה, שכל רוכש דירת גן אמור לקחת בעניין זה בחשבון. קיימת חובה על הנתבעת, כמוכרת הדירה, לפרט בפני הרוכש לפרטי פרטים את מהות הממכר, וסביבתו.
אי ההתאמות בדירה, ובפרט קיומם של שני מפלסים בדירה והצמדת חניות הבניין אל מרפסת הדירה, יש בהן פגיעה באיכות החיים ונושאות בחובן עוגמת נפש, ויש מקום לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסכום של 25,000 ₪ בגין פגיעה זו. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 24 [משפט בינלאומי פרטי] [עבודה] |
|
| סע"ש (תל אביב-יפו) 8398-01-19 שניר מייזליק נ' עידו סרוסי (עבודה; מיכל נעים, נ.צ.: ס' רונן כץ; 03/07/21) - 23 ע' |
| עו"ד: עמית מור, אסתי עוקב |
ביה"ד עמד על המסגרת הנורמטיבית לבחינת השאלה בדבר היותו של הפורום הישראלי הפורום הנאות לדון בתביעת התובע, אזרחי ישראלי, כנגד הנתבעים חברות זרות ומנהליהן אשר משרדיהן מצויים בסין, ופסק כי ביה"ד לעבודה אינו מהווה את הפורום הנאות לדון בתביעה אלא סין, ולפיכך הורה על מחיקתה.
משפט בינלאומי פרטי – סמכות בינלאומית – פורום לא נאות
עבודה – בית-הדין הארצי לעבודה – סמכותו
עבודה – סדרי דין – סילוק תביעה על הסף
.
התובע, אזרח ישראל, הגיש תביעתו זו בעילות ממשפט העבודה כנגד הנתבעים 3-1 שהם בעלי המניות והמנהלים של הנתבעות 4-6, חברות שהתאגדו באיי הבתולה הבריטיים, איי מרשל וברפובליקה של סיישל. משרדי החברות מצויים בסין. עסקינן בבקשת הנתבעים לסלק את התביעה על הסף בשל פורום לא נאות.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת מ' נעים דיבנר ונציגת הציבור ס' רונן כץ) מחק את התביעה ופסק כי:
המסגרת הנורמטיבית לבחינת השאלה האם הפורום הישראלי, או פורום זר הוא הפורום הנאות לדון בתובענה היא: איזה פורום משפטי הוא בעל "מרב הזיקות" בנוגע לסכסוך; מהן הציפיות הסבירות של הצדדים ביחס למקום ההתדיינות בסכסוך שנתגלע ביניהם; שיקולים ציבוריים, והעיקרי שבהם הוא מהו הפורום שיש לו עניין אמיתי לדון בתובענה; ביה"ד עמד על הכללים שנקבעו בפסיקה בעניין טענת "פורום לא נאות" עת מדובר בתביעה שעילתה ביחסי עבודה.
ביה"ד עמד על הזיקות המצביעות על מערכת המשפט בישראל כפורום נאות לדון בתביעה: התובע ונתבעים 1-3 הם אזרחי המדינה; התובע העתיק מגוריו לסין לצורך עבודתו בלבד וחזר לישראל מיד כאשר עבודתו הסתיימה; הקשר בין התובע לבין נתבע 1 מבוסס על קרבת משפחה ולכן בעל זיקה לישראל; ההתקשרות היומיומית של התובע בענייני עבודה הייתה בעברית; בחברות הועסקו ישראלים נוספים; בחוזה עבודתו של התובע (שאינו בכתב) לא קיימת תנית שיפוט לפורום סיני, בשונה מעובדים ישראלים אחרים. מנגד, יש זיקות הקושרות את התביעה לפורום הזר: נתבעות 4-6 הן חברות בינלאומיות שהתאגדו מחוץ למדינת ישראל, משרדיהן מצויים בסין ופעילותן מבוצעת בעיקר בסין; מרבית העובדים שניהל התובע היו סיניים מקומיים; מקום ביצוע העבודה של התובע היה בסין אליה העתיק מגוריו; המעשים נשוא התביעה ובעיקר תקופת העסקת התובע ופיטוריו נעשו בסין; שכר העבודה של התובע שולם במטבע זר; חלק ממשכורתו הושקע בעסק סיני; התובע שילם כנראה מיסים בסין; נתבע 1, שהיה האחראי על התובע מטעם נתבעות 4-6, לא היה תושב ישראל במועד העסקת התובע, ופיקח על התובע ממגוון מקומות.
בנוסף, בהיעדר ביטוי מפורש בחוזה לכוונת הצדדים, ומשלא התקיימה אף אחת מהזיקות שפורטה בעניין גבעת זאב כמצדיקה החלת הדין הישראלי חרף מקום ביצוע העבודה, הזיקה הטריטוריאלית המובהקת מובילה למסקנה כי הדין החל על העסקת התובע הינו הדין הסיני. הצדדים קיימו את יחסי העבודה ביניהם בסין בלבד, התובע הועסק על ידי חברה שאינה ישראלית והעתיק את מרכז חייו לסין לצורך ביצוע העבודה. התובע ניהל את החברה על פי הדין הסיני ואינו טוען לכל זיקה לדין הישראלי בביצוע עבודתו הפורמלית כמנכ"ל נתבעת 4. התובע קיבל את שכרו במטבע זר, לא דיווח על העסקתו בישראל, לא שילם מיסים בישראל על העסקתו הנדונה וחרף מעמדו הבכיר מעולם לא דן בזכויות קוגנטיות הנתונות לעובד על פי הדין הישראלי. מסמכי העסקת התובע לא נכתבו בעברית. לפיכך, על העסקת התובע חל הדין הסיני; ודוק, גם אם חלק מהמשא ומתן לכריתת חוזה העסקתו של התובע בוצע בארץ, הרי שכריתת החוזה נעשתה בסין והדבר יוצר זיקה משמעותית נוספת לפורום הזר. לאור האמור, ולמרות שקיימות זיקות לכאן ולכאן, מבחן מירב הזיקות מורה כי ישראל אינה הפורום המתאים לדון בתביעה אלא דווקא סין.
אשר לשאלת הציפיות הסבירות של הצדדים ונוחות הצדדים, אף אחד מהנתבעים אינו מתגורר כיום בסין ולכן לא ברורה טענתם בדבר נוחות בירור הסכסוך בסין, החברות אינן מאוגדות בסין ובעידן הגלובליזציה, סוגיית הקרבה לעדים ולמסמכים אינה חזקה כבעבר. יחד עם זאת, מכיוון שמדובר בחוזה עבודה שנכרת בסין בעבודה שבוצעה כולה בסין ובעובד בתפקיד הבכיר ביותר בחברה, אין יסוד לקבוע כי לצדדים ציפייה סבירה לדון דווקא בישראל בתביעות מכוח אותו חוזה עבודה; "הקשר הישראלי" היחיד הינו הקשר המשפחתי בין התובע לנתבע 1, שאין די בו לביסוס הטענה לציפייה סבירה לדון בישראל בטענות שעילתן בחוזה העבודה של התובע בחברה; אשר לשיקולי מדיניות, כאמור על יחסי הצדדים חל הדין הסיני ולא הדין הישראלי. זיקה זו תומכת במדיניות לפיה הדיון יתברר בערכאה הפועלת לפי דין התביעה. זאת ועוד, העניין שיש למערכת המשפט הישראלית בתביעה מועט ואין כל הצדקה להעמסת עלויות בירור התביעה על מערכת המשפט הישראלית. לסיכום, ישראל איננה הפורום הנאות בו צריך להתברר הסכסוך אלא סין. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [עבודה] |
|
| סע"ש (חיפה) 57874-09-19 ליטל בן גליל נ' אקטיב ויז'ן בע"מ (עבודה; סאוסן אלקאסם, נ.צ.: ר' גגין, י' בן עמי; 29/06/21) - 19 ע' |
| עו"ד: הדר פלד טל, מירב שחם |
ביה"ד פסק כי במועד התפטרות התובעת בזמן שהייתה בטיפולי פוריות, היא חסתה תחת הגנת חוק עבודת נשים. ודוק, התפטרות מוצדקת לפי חוק פיצויי פיטורים אינה חוסה תחת הגנות חוק עבודת נשים. לפיכך נדונה השאלה האם הייתה פגיעה בהיקף העבודה, אלא שלא נמצא כי החלטת הנתבעת בנוגע להיקף העבודה קשורה לטיפולי הפוריות; אף אין לראות במסכת האירועים כהרעת תנאים אסורה לפי חוק עבודת נשים והתובעת אינה זכאית לפיצוי מכוחו; התובעת אף אינה זכאית לפיצוי בגין הפליה מכח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה בהעדר הוכחה שהנתבעת פעלה מכח הפליה אסורה.
עבודה – עבודת נשים – טיפולי פוריות והפריה חוץ-גופית
עבודה – שוויון הזדמנויות בעבודה – הורות
עבודה – שוויון הזדמנויות בעבודה – היעדר אפליה
.
התובעת הועסקה אצל הנתבעת מיום 5.6.18 ועד יום 1.3.19. לטענת התובעת התפטרותה באה בעקבות הרעת תנאים על רקע טיפולי פוריות שעברה בתקופה הרלוונטית. לפיכך, יש להכיר בהתפטרותה כדין פיטורים. התובעת הגישה תביעה לתשלום פיצויים מכוח חוק עבודת נשים וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, הפסדי שכר בתקופה המוגנת ותשלום זכויות הנובעות מתקופת עבודתה של העובדת אצל הנתבעת וסיומה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ס' אלקאסם ונציגי הציבור ר' גגין, י' בן עמי) דחה את התביעה בעיקרה ופסק כי:
אשר להפרת חוק עבודת נשים, תחילה נקבע כי ההגנה מכוח החוק חלה על התובעת בתקופה הרלוונטית לתביעה. בפרשת גוטמן נקבע, כי ההגנה מפני פיטורים (ולענייננו, הרעת תנאים) לגבי עובדת העוברת טיפולי פוריות מהלך עבודתה ושאינה נעדרת מעבודתה בגינם, חלה הן בתקופת הטיפולים והן בתקופת 150 הימים מתחילת טיפולי הפוריות והן בתקופת 150 הימים מתחילת טיפולי ההפריה החוץ-גופית. ככלל, הלכה משפטית חלה הן רטרוספקטיבית והן פרוספקטיבית, אלא אם הוכיח המעסיק כי הסתמך על הלכה קודמת. במקרה זה כי הנתבעת לא הסתמכה על הלכה קודמת אלא סברה כי התובעת מוגנת מפיטורים מאחר שאסור לפטר עובדת שעושה טיפולים. משהנתבעת עצמה הכירה בזמן אמת בהגנת חוק עבודת נשים, אין היא יכולה לטעון בדיעבד, כי הסתמכה על הלכה קודמת לפיה תחולת ההגנה חולפת בתום 150 יום ממועד תחילת הטיפולים. כך גם לגבי הטענה כי התובעת לא הציגה בזמן אמת אישור רפואי כי עברה טיפולי הפריה בתקופה הרלוונטית. הנתבעת אינה יכולה להיבנות ממחדל התובעת כשבזמן אמת לא עמדה על קבלת אישור רפואי כאמור והכירה בפועל בהגנה החלה על התובעת. לפיכך, במועד התפטרותה של התובעת, היא חסתה תחת הגנת חוק עבודת נשים.
אין מחלוקת כי התובעת התפטרה מעבודתה, לטענתה עקב הרעת תנאי עבודתה. אשר לשאלה האם התפטרות של עובדת, במידה ויוכח כי היא מוצדקת ודינה כפיטורים לפי סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורין, מהווה פיטורים לצרכי חוק עבודת נשים, הרי שבפרשת המטבח של רמה דעת הרוב קבעה שאין להרחיב את יריעת סעיף 9 לחוק עבודת נשים למקרים בהם התפטרה העובדת מעבודתה ואף אם לצורכי חוק פיצויי פיטורים נחשבת התפטרותה כדין מפוטר. נוכח טענת התובעת כי התפטרותה באה על רקע הרעה מוחשית בתנאי עבודתה, חוק עבודת נשים אינו חל על אקט ההתפטרות של התובעת, ואינה זכאית לפיצוי מכוח חוק זה בגין עילה זו; אשר לשאלה האם נעשתה הרעת תנאים כלפי התובעת בניגוד לחוק עבודת נשים, היינו האם הייתה פגיעה בהיקף משרת התובעת או בהכנסתה בתקופה שחלה הגבלה על פיטוריה, נוכח הקביעה בהסתמך על פרשת גוטמן כי ההגבלה חלה משך תקופת הטיפולים, אזי לא הייתה הנתבעת רשאית לפגוע בהיקף משרת התובעת או בהכנסתה משך כל תקופת טיפולי הפוריות. אלא שבמקרה זה החלטת הנתבעת בנוגע להיקף שיבוץ התובעת במשמרות, אינה קשורה לטיפולי הפוריות של התובעת.
אשר לנסיבות סיום יחסי העבודה, התובעת החליטה להתפטר מיוזמתה בטענה כי הנתבעת הרעה תנאי עבודתה שלא כדין. הגם שהובטח לתובעת שתי משמרות בשבוע, ההסכמה לא יצאה לפועל, בשל מגבלות של התובעת עצמה. לכן קשה לראות בכך חזרה מהסכם מצד הנתבעת. בהתאם לפרשת רמה, התפטרות מוצדקת לפי חוק פיצויי פיטורים אינה חוסה תחת הגנות חוק עבודת נשים, לכן השאלה היא אם אכן קיימת פגיעה בהיקף העבודה. נמצא כי החלטת הנתבעת להחזיר את הגלגל אחורה ולהמשיך בהיקף העבודה כפי שהייתה עד אז לא הועמדה למבחן, שכן התובעת התפטרה במיידי וההחלטה לא יושמה בפועל. בשל כך, אין לראות במסכת האירועים כהרעת תנאים אסורה לפי חוק עבודת נשים ורכיב התביעה מכוח חוק זה נדחה, לרבות הנזקים הממוניים שנתבעו מכוחו.
אשר לפיצוי בגין הפליה מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, כאמור, לא הוכח כי בוצעה הרעת תנאים כנגד התובעת בשל טיפולי הפוריות שעברה. אף אם נטל ההוכחה עבר, הנתבעת הוכיחה כי לא פעלה מכוח הפליה אסורה. הפחתת המשמרות למשמרת אחת נעשתה בשל שהתובעת הראתה חוסר גמישות ויכולת להגיע למשמרות כפי שסוכם מולה וללא קשר לטיפולי הפוריות. ההחלטה שקיבלה הנתבעת לא נעשתה בשל טיפולי הפוריות של התובעת. מה גם שבסופו של יום הנתבעת ביטלה את ההחלטה וחזר להסכם הקודם מול התובעת, עבודה לפי צרכי הנתבעת, אולם התובעת התפטרה מבלי לתת לכך הזדמנות. משכך רכיבי הפיצויים שנתבעו מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה נדחו. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [עבודה] |
|
| סע"ש (חיפה) 71443-03-19 רוזנה אנדרייב נ' אנה אפלבאום (עבודה; טל גולן, נ.צ.: ח' מויסי, ז' וולף פוגל; 23/06/21) - 40 ע' |
| עו"ד: חסאן בסטוני, מילה גרנובסקי |
ביה"ד פסק כי לא הוכח כי הנתבעות ידעו על הריונה של התובעת לפני פיטוריה ולא הוכח כי היא פוטרה בשל הריונה וכי הנתבעות הוכיחו שהתובעת פוטרה בשל כשלים בעבודתה וניתנו לה התרעות כי אם לא תשפר את דרכיה עבודתה תסתיים, כאשר התובעת פוטרה לאחר עריכת שני שימועים; בנסיבות אלה התובעת זכאית לפיצוי ממוני בגין הפרת חוק עבודת נשים ולדמי הודעה מוקדמת, אך אינה זכאית לפיצוי בגין הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה ובגין אי-עריכת שימוע.
עבודה – שוויון הזדמנויות בעבודה – נשים בהריון
עבודה – שוויון בעבודה – איסור הפלייה
עבודה – עבודת נשים – פיטורי עובדת בהריון
עבודה – פיטורין – זכות לשימוע
.
תביעת התובעת כנגד מעסיקותיה לשעבר, המפעילות שותפות בשם "מרכז שיווק ג'יג'י", העוסקת בשיווק והדרכה של מוצרי קוסמטיקה. עבודת התובעת הייתה בין יום 19.6.2018 ועד ליום 30.12.2018, והיא נעשתה במשרה חלקית ובתפקידים שונים. התביעה מתרכזת בטענת התובעת כי היא פוטרה מהעבודה בשל הריונה, ולפיכך היא זכאית לקבלת תשלום בתקופה המוגנת בגין הפסדי שכר והפרשות פנסיוניות; חלף הודעה מוקדמת, הפרשות פנסיוניות; 20,000 ₪ בגין הפרת הוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה; 5,200 ₪ בגין אי-עריכת שימוע.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ט' גולן ונציגי הציבור ח' מויסי, ז' ו' פוגל) דחה את התביעה ופסק כי:
תחילה עמד ביה"ד על התשתית הנורמטיבית הנוגעת לעקרון השוויון ואיסור ההפליה מטעמי מין והיריון, וכן על איסור אפליית נשים בהיריון לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה וחוק עבודת נשים בציינו כי בבחינת טענת התובעת ביחס לפיטורים שלא כדין מחמת אפליה אסורה בשל הריון, יש לבחון האם התובעת הביאה ראשית ראיה לכך שלא הייתה בהתנהגותה או במעשיה סיבה לפיטורים. במקרה כזה, יעבור הנטל לנתבעות לסתור את טענות התובעת. שאחרת, הנטל יוותר על התובעת. ביה"ד ציין כי לפי חוק עבודת נשים מעסיק אינו רשאי לפטר עובדת בהריון שעבדה אצלו לפחות 6 חודשים, בטרם יציאתה לחופשת לידה ללא היתר ממשרד העבודה והרווחה. עוד צוין כי אפליה מחמת היריון הינה בבחינת קיום של חוזה העבודה שלא בתום לב. לכן, ככל שהתובעת הופלתה מחמת הריונהּ, ניתן לראות בכך כקיום הסכם העבודה שלא בתום-לב.
במקרה זה לא הוכח כי הנתבעות ידעו על הריונה של התובעת לפני פיטוריה. בנוסף, לא הוכחה טענת התובעת כי היא פוטרה בשל המאמץ הפיזי של העבודה, ומשעה שהנתבעות חששו שהיא לא תוכל להתמודד עם המטלות בעת הריונה. מנגד, הנתבעות עמדו בנטל המוטל עליהן והוכיחו כי איכות עבודתה של התובעת ירדה בתקופה האחרונה טרם סיום עבודתה, וכי ניתנו לה התרעות והתראות בגין כך, לרבות אמירה מפורשת כחודש טרם סיום עבודתה, כי אם היא לא תשפר את דרכיה, עבודתה תסתיים. בנוסף, התובעת פוטרה לאחר שנערכה לה שיחת שימוע.
אשר לסעדים הנתבעים, התביעה לפיצוי בגין הפרת הוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה נדחתה, שכן הנתבעות לא ידעו כי התובעת הייתה בהיריון בעת שפיטרו אותה; אשר לפיצוי בגין הפרת הוראות חוק עבודת נשים, האיסור לפטר עובדת שנמצאת בהריון, אלא בהינתן אישור הממונה על עבודת נשים הינו איסור מוחלט. ככלל, מעסיק/ה נדרש/ת לפנות בבקשת היתר לפיטורים לממונה על עבודת נשים, בכל מקרה של פיטורים בעת הריון, וגם ביחס להריון שנודע למעסיק/ה בדיעבד. כל עוד לא התבקש היתר לפיטורים, דין הפיטורים הוא בטלות מוחלטת. גם בהינתן הכלל שבנדון, ביה"ד שקל האם יש מקום לפסיקת פיצוי כלשהו לזכות התובעת, משעה שהוכח כי הנתבעות לא ידעו על הריונה ונהגו בתום-לב. חרף האמור, נוכח ההלכה המחייבת, התובעת זכאית לפסיקת פיצוי מכוח הוראות חוק עבודת נשים.
אשר לפיצוי ממוני, אין מקום לפסוק לטובת התובעת פיצוי לפני מועד ידיעת הנתבעות על ההריון של התובעת. ודוק, החל מהמועד שבו ידעו הנתבעות על ההיריון, היה עליהן לפנות לממונה על עבודת נשים ביחס להחלטת הפיטורים, גם בהנחה שמדובר בבקשה לקבלת היתר רטרואקטיבי. משעה שהן לא עשו זאת, התובעת זכאית לפיצוי החל ממועד הידיעה על ההריון (מועד קבלת כתב התביעה לידיהן) ועד למועד הלידה, בתוספת 60 הימים המוגנים שלאחר חופשת הלידה בתוספת הפרשות על חשבון תגמולים לפי הוראות צו ההרחבה לפנסיה חובה משנת 2011 ולפי היקף משרתה; אשר לפסיקת פיצוי לא ממוני, פסיקת פיצוי זה הינה בגדר שיקול דעת של ביה"ד, ובנסיבות העניין ביה"ד לא מצא מקום לפסוק פיצוי לא ממוני לתובעת.
אשר לפיצוי בגין אי-עריכת שימוע, לתובעת נערכה שיחת שימוע בגין הכשלים שהוכחו בעבודתה, כחודש לפני פיטוריה, ובהינתן שלתובעת נערכה שיחת שימוע נוספת ביום פיטוריה, התביעה ברכיב זה דינה להידחות. גם אם נפל פגם באי-עריכת פרוטוקול שימוע בכתב, הרי שהלכה היא כי לא כל פגם בהליך "שימוע" מביא לבטלות הפיטורים, ואף לא בכל מקרה יינתן סעד של פיצוי כספי, בגין פגם של היעדר שימוע. בענייננו, החלטת הנתבעות על פיטורי התובעת, לאחר שתי שיחות השימוע שנעשו לה, הייתה החלטה מבוססת וסבירה. לפיכך, גם לו היה נקבע כי נפל פגם כלשהו באופן שבו נערך השימוע לתובעת, עדיין לא היה בכך בגדר פגם היורד לשורשו של עניין, שבגינו יש ליתן לתובעת תרופה של פיצוי כספי בשל "פיטורים שלא כדין", כביכול. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 27 [ירושה] |
|
| תלה"מ (אשדוד) 30627-03-21 פלוני נ' רשם המקרקעין רחובות (משפחה; אריאל ממן; 13/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: ג'ני ריינדוביץ |
בצוואה הדדית קבעו ההורים המנוחים שדירתם תמכר והתמורה תשמש להחזר חובות והיתרה תחולק בשווה בין ילדיהם. הילדים בקשו את רישום הדירה על שמם בכדי שיוכלו למכור אותה. בהחלטה קודמת, ביהמ"ש דחה את הבקשה מכיוון שסבר שהניסוח המילולי של הצוואה לא מאפשר זאת. אולם במסגרת עיון חוזר, ביהמ"ש חזר בו על מנת להגשים את רצון המנוחים עפ"י הצוואה ושעה שלא ניתן לעשות זאת ללא רישום הדירה ע"ש המבקשים.
ירושה – צוואה – כיבוד רצון המצווה
ירושה – צוואה – פרשנות
.
בקשה לעיון חוזר בהחלטת ביהמ"ש במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים לרישום דירת הוריהם המנוחים על שמם. רקע: בצוואה הדדית קבעו ההורים שדירתם תמכר והתמורה תשמש להחזר חובות לאחים של המנוחה והיתרה תחולק בשווה בין המבקשים. לאחר שקיבלו צו קיום צוואה ביקשו ילדי המנוחים (המבקשים) לרשום את הדירה על שמם כדי להיערך למכירתה. בהחלטה נשוא הבקשה נקבע שלא ניתן להיעתר לבקשה מכיוון שהוראות הצוואה לא קובעות שהדירה תעבור למבקשים וכי הדבר עומד בניגוד לעיקרון כיבוד רצון המצווים ואף טומן בחובו סיכון בו המצב בפועל יסתור את רצון המנוחים.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את הבקשה מהטעמים הבאים:
בעת בחינת הוראות צוואה, עומד מחד השיקול, כי יש לקיים את רצון המת באשר לאופן שבו מחולק רכושו, והשאלה היסודית היא אך זו, מה היה רצונו האמיתי של המנוח, והאם רצון זה בא לידי ביטוי בדבריו (בענייננו במסגרת צוואה בעדים). מאידך, עומד השיקול, כי שעה שרכושו של המצווה נדרש להיות מחולק, בעת שהוא אינו עוד בין החיים, לא ניתן לשאול לכוונתו ולרצונו, ועל-כן יש להיצמד לדרישות פורמאליות, אשר ממלאות מספר תכליות חשובות, שעיקרן, תכלית "הוכחתית" לרצון המצווה. עם זאת, דומה כי אין מחלוקת כי התכלית המרכזית (אך לא היחידה) בהוראות הפורמליות של חוק הירושה, היא הרצון והצורך לכבד את רצון המת. בראי תכלית חשובה זו, ביהמ"ש מוסמך לרפא פגמים, שנפלו בצורתה של הצוואה, כפי האמור בסעיף 25 לחוק הירושה.
במקרה דנא, אין חולק כי הניסוח המילולי של הצוואה אינו מתאים להוראות הפורמליות ולדרישות רשם המקרקעין, לפיהן בטרם תתבצע המכירה, יש לרשום הזכויות על שם המבקשים, שכן הוראות הצוואה "דילגו" על שלב הביניים הזה וראו לנגד עיניהם רק את התוצאה הסופית המבוקשת: מכירת הדירה בראי הצורך להשיב את החוב ולאחר מכן חלוקת יתרת התמורה בין יורשיהם על פי הצוואה.
יוצא אם כן כי היצמדות דווקנית ללשון הצוואה תסכל את רצון המנוחים, תגרום נזק לא רק למבקשים, אלא גם לבעלי החוב, הממתינים לביצוע המכירה על מנת שיוכלו לקבל את כספם בחזרה ועל כן לאחר בחינה מחודשת ושקילת מכלול השיקולים, ביהמ"ש סבור כי המשמעות המילולית הצרה הקובעת כי "הדירה תימכר לכל המרבה במחיר" צריכה להיות מפורשת בראי רצון המנוחים ותכלית צוואתם – החזרת החוב וחלוקת התמורה שתיוותר בין יורשיהם. לא ניתן לבצע את המכירה ללא רישום הנכס ע"ש המבקשים.
הפקדת סכום החוב בנאמנות, כפי שנעשה, לצד יתר הוראות ההסכם, לרבות החשש מפני סנקציה כספית באם המבקשים יחזרו בהם מעסקת המכר, הסכמתם של בעלי החוב ועוד, כל אלו מהווים בטוחה ראויה לקיום רצון המנוחים ועל כן יש לאשר את רישומם הפורמלי של המבקשים כבעלי הזכויות בדירה לצורך מכירתה "לכל המרבה במחיר" כפי רצון המנוחים. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [משפחה] |
|
| תלה"מ (טבריה) 20848-02-18 ד.מ. נ' ר.מ. (משפחה; רונית גורביץ; 18/05/21) - 22 ע' |
| עו"ד: יעקב מור, רחל ממאן |
הכרעה בתביעת פירוק שיתוף לאור הלכת ''חזקת השיתוף''. במרכז הדיון פירוק השיתוף בנחלה וכל הבנוי עליה (בית מגורים, צימרים ומבני משק).
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – חזקת השיתוף
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – פירוק שיתוף בנחלה
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – נכס חיצוני
.
הכרעה בתביעת פירוק שיתוף לאור הלכת ''חזקת השיתוף''. רקע: הצדדים נשאו ב-1972 ונפרדו ב-2014. במרכז הדיון פירוק השיתוף בנחלה וכל הבנוי עליה (בית מגורים, צימרים, סככות ומבני משק).
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
נוכח מועד נישואי הצדדים חלים עליהם דיני ''הלכת השיתוף''. כידוע, על-פי הלכת השיתוף בזכויות, חזקה על בני-זוג, המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף, כי הרכוש שנצבר מצוי בבעלותם המשותפת. זאת, אף אם הנכסים רשומים על שם בן הזוג האחד, או נמצאים בחזקתו הבלעדית. חזקה זו ניתנת לסתירה, אך כדי לסותרה נדרשות ראיות כבדות משקל. הנטל הוא על הטוען לאי התקיימותה.
לטענת התובע הזכויות בנחלה רשומות על שם שניהם וזהו רכוש משותף. התובע עותר למינוי שמאי מקרקעין לחישוב ערך הנחלה כולה והצימרים, ליתן לצדדים זכות לרכוש הנחלה אחד מהשני וכן להורות לשמאי להתייחס לחישובי המס במכירת הנחלה בין בני הזוג במסגרת הליך גירושין וכן במקרה של מכירה לצד ג'. מנגד הנתבעת עותרת לאיזון לא שוויוני לפי סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג כיוון שהזכות של הוריה ניתנה לה מהאגודה במתנה כבת מושב להורים בעלי משק. הנתבעת עתרה למינוי אקטואר רו''ח מומחה מטעם ביהמ"ש כדי שיקבע מה גובה המס שיש לשלם עבור מכירת הנחלה לצד ג' ולקזזו משווי הנחלה. הנתבעת מבקשת לרכוש את חלקו של התובע בנחלה בקיזוז מס רעיוני וכן בקיזוז שווי הזכות המגולמת והמגיעה לה כבת למושב ולהורים בעלי משק. הנתבעת גם ציינה את זיקתה הרגשית לנחלה ואת נכונותה להמשיך להתגורר במושב גם כעת.
ביהמ"ש דוחה את בקשת הנתבעת לאיזון בלתי שוויוני בין הצדדים בנחלה או לקיזוז שווי הזכות שלה "כבת מושב".סעיף 14 לחוק יחסי ממון מחריג את תחולת סעיף 8(2) לגבי זוגות שנשאו לפני תחילת החוק. בנסיבות אלה לא ניתן לטעון לכתחילה להחלת סעיף 8(2) לחוק. ביהמ"ש מוסיף כי גם אם היו בני הזוג נישאים לאחר החלתו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, ספק אם היה עולה בידי הנתבעת להרים את הנטל הכבד הנדרש לשימוש בסעיף זה. לאור עובדות המקרה וההלכה הפסוקה של איזון שווה של הנכסים בני האיזון בין בני הזוג שסטייה ממנו תעשה רק בנסיבות מיוחדות; לא הוכח ולא הוצגה כל ראייה מטעם הנתבעת לכך שהיא קבלה את הזכות בנחלה כ-''בת ממשיכה'' במושב. יתירה מכך, גם בהנחה כי הנתבעת אכן קבלה את הזכות כבת ממשיכה אזי העובדות לפיהן הצדדים שילמו ביחד עבור הוצאות רכישת הנחלה, הקמת המבנים עליה וגדלו שם את ילדיהם המשותפים מעידות על שיתוף בזכות.
באשר לאופן פירוק השיתוף בנחלה, הרי שבין אם מדובר בזכויות לפי חוק המיטלטלין ובין אם לפי חוק המקרקעין, זכות פירוק השיתוף קיימת. ואלם, בעתירה לפירוק שיתוף זכויות בנחלה, ישנו מגוון של שיקולים ופרמטרים שמשפיעים על טיב ההכרעה. בעניינינו ישנן אדמות חקלאיות מוחכרות לצד ג' וצימרים המשמשים כעסק ומקור פרנסה. עוד ידוע הדבר כי מכירת נחלה כרוכה לעיתים בתשלום מיסים והיטלים רבים אשר מפחיתים משמעותית את התמורה אותה יקבלו הצדדים.
משאין חולק כי כוונת הנתבעת לאחר רכישת זכויות התובע, לשמור על הנחלה ולהמשיך לגור בה עד אחרית ימיה, אזי עפ"י ההלכה הפסוקה, הנתבעת אינה רשאית לקזז מסים שיחולו עליה אם בכלל במכירה עתידית לאחר שהתחייבה להשאיר את הנחלה ברשותה וכאשר אין בידה להצביע על חיוב קונקרטי שיחול עליה בוודאות בעתיד. לפיכך נפסק כי שווי הנחלה ייקבע ללא קיזוז רעיוני של מיסוי בגין מכר לצד ג'. לעומת זאת השמאי שימונה יעריך חישובי מס בהתייחס למכירת הנחלה לרבות הבנוי עליה במכר בין בני זוג במסגרת הליך גירושין.
חוק המקרקעין קובע בסעיף 101 זכות קדימה בין בני זוג טרם מכירת זכויות המקרקעין שלהם בשוק החופשי. בעניינינו, הנתבעת מתגוררת בנחלה, היא פתחה תיק עוסק מורשה על שמה ברשויות המס לצורך הפעלת הצימרים, והיא הביעה את רצונה לכל אורך ההליך לרכוש את חלקו של התובע בה. הנתבעת הצביעה על קשר רגשי לנחלה והיא זו שטיפלה בכל ענייני המשק. מנגד התובע לא ביקש לרכוש את חלקה בנחלה, ורק במסגרת סיכומיו ביקש כי תבוצע התמחרות ביניהם. התובע לא העיד על זיקה רגשית לנחלה והוא למעשה עזב את הנחלה כבר בשנת 2014 ובנה חייו מחדש ביישוב אחר. ביהמ"ש סבור כי כלל הנסיבות לעיל, לרבות פסיקת ביהמ"ש לענייני משפחה שחותרת לעשיית צדק (סעיף 8(א) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה) ולמנוע עיוות דין, מצדיקים מתן זכות קדימה לנתבעת לרכוש את חלקו של התובע; זכות הנתבעת לרכוש את חלקו של התובע בנחלה תעמוד לרשותה במשך חמישה חודשים ממועד פסק דין זה. היה ולא יעלה בידה לרכוש את הנחלה ימונה כונס נכסים לצורך ביצוע המכירה של הנחלה בשוק החופשי.
בהמשך לכך הכריע ביהמ"ש לעניין אופן עריכת האיזון בזכויות הצדדים והכנסותיהם מכלל המקורות.
בין היתר נפסק כי כל ההכנסות המשקיות מזכויות הצדדים בנחלה למעט השכרת הצימרים, הם בנות איזון כל עוד לא פורק השיתוף בנחלה. התובע כבעל זכויות בר רשות בנחלה וכחבר באגודה זכאי לקבל את חלקו בהן (מחצית) ולא חלה לגביהן כל טענת ויתור/השתק/ מניעות כלשהיא.
מאידך, באשר להכנסות מהשכרת הצימרים, מקובלת על ביהמ"ש עמדת הנתבעת כי מדובר בהכנסות מעסק הנובעות מיגיעתה האישית (וכי מסיבה זו לא הוגשה תביעה למזונות אישה) וכי התובע לא זכאי לקבל מחצית מדמי השכירות ממש כפי שהיא לא זכאית לקבל מחצית ממשכורתו החודשית לתקופה הרלוונטית. נקבע כי הנתבעת זכאית להמשיך ולנהל את עסק הצימרים עד לפירוק השיתוף בנחלה.
עוד בין היתר בנוגע לדינם של כספי הירושה שקיבל התובע נפסק כי אומנם חזקת השיתוף חלה על כלל הנכסים של בני הזוג, ברם כאשר מדובר בנכסים ''חיצוניים'' שניתנו כבמקרה דנן בירושה לאחד מהם לאחר הנישואין אין החלה אוטומטית של ''הלכת השיתוף'', אלא יש לבחון את נסיבותיו הספציפיות של המקרה. עפ"י הפסיקה, הטמעה ברכוש המשותף של נכס או כספים שנפלו לאחד מבני הזוג ממקור חיצוני- עשויה להעיד על הסכמה משתמעת בין הצדדים לשיתוף. במקרה דנא, כספי הירושה הופקדו בחשבן המשותף והם שימשו את הצדדים לבנייתם של הצימרים ולהשבחתה של הנחלה לניתוח קוסמטי ולטיפולי שיניים. מכוח דיני השיתוף הכללים הפכו כספים אלו למשותפים. |
| חזרה למעלה |
|
| רשם הפטנטים |
| 29 [סימני מסחר] |
|
| (ירושלים) 302659 Cylance, Inc נ' סילוס הגנת סייבר בע"מ (רשם הפטנטים; ז'קלין ברכה; 24/06/21) - 10 ע' |
| עו"ד: ד"ר שלמה כהן ושות', מיתר |
רשם הפטנטים, העיצובים, המדגמים וסימני המסחר דחה התנגדות שהגישה חברת Cylance – שעוסקת בתחום הסייבר לרישום סימן המסחר CYLUS. נקבע, כי לא מתקיים דמיון מטעה בין סימנה הרשום של המתנגדת – CYLANCE לבין הסימן מושא ההתנגדות. שכן, מדובר בלקוחות מתוחכמים, בתהליך רכישה ממושך, במסגרתו מתבצעת בדיקה של תנאי העסקה, ובעסקאות בהיקפים כספיים משמעותיים.
סימני מסחר – כשרות לרישום – מבחנים
סימני מסחר – הפרה – המבחנים להפרה
סימני מסחר – הפרה – היעדרה
סימני מסחר – סימן רשום – הגנתו
.
חברת Cylance הגישה התנגדות לרישום סימן המסחר CYLUS. עיקר טענתה היא כי הסימן המבוקש דומה עד כדי להטעות לסימנה הרשום CYLANCE. עוד טענה המתנגדת כי המבקשת - סיילוס מנסה להיבנות מן המוניטין של סיילנס בסימנה וכי בחרה בסימן המבוקש למטרה זו. עוד טענה המתנגדת כי אמנם התחילית CY מקובלת בתחום הסייבר (CYBER) ואולם קיים מגוון רב של סימנים בתחום שאינם דומים זה לזה עד כדי להטעות. עיקר השאלה שבמחלוקת הינה מידת הדמיון בין הסימנים.
.
רשם הפטנטים, העיצובים, המדגמים וסימני המסחר דחה את ההתנגדות וקבע כלהלן:
מידת הדמיון בין הסימנים נבחנת, כידוע, על פי המבחן המשולש, הכולל את מבחן המראה הצליל, מבחן סוג סחורות, צינורות השיווק וסוג הלקוחות ומבחן יתר נסיבות העניין. שאלת הדמיון נגזרת, בין היתר, מן ההבדלים בין הסחורות והשירותים המוצעים.
קיים דמיון מסוים במראה ודמיון רב יותר בצלילי הסימנים.
על מנת להכריע במידת הדמיון בין הסחורות יש לבחון את רשימת הסחורות והשירותים בגינם נתבקש הרישום של הסימן המבוקש והסחורות והשירותים של הסימן הרשום. במקרה זה קיימת חפיפה מסוימת בתחום השירותים, בעיקר שירותי הייעוץ באבטחת מידע.
מידת תשומת הלב המוקדשת בתהליך הרכישה הינה משמעותית בשאלת ההטעיה. לא דינם של מוצרי צריכה יומיומיים כדינם של מוצרים ושירותים הנרכשים פעם במספר שנים בהליך ממושך ועלותם מאות אלפי דולרים. מכאן שגם אם תיתכן חפיפה מסוימת בין הלקוחות, אף שסיילנס אינה עוסקת בתחום הרכבות עתה, הרי שמדובר בלקוחות מתוחכמים, בתהליך רכישה ממושך, במסגרתו מתבצעת בדיקה של תנאי העסקה, ובעסקאות בהיקפים כספיים משמעותיים.
הראיות לשימוש בסימן בישראל היו מעטות ובוודאי אינן מעידות על כך שהסימן Cylance מוכר היטב בישראל או בעל מוניטין משמעותי בישראל. |
| חזרה למעלה |
|
| 30 [סימני מסחר] |
|
| (ירושלים) 301960 גוטקס סווימוור ברנדס בע"מ נ' Gotex S.A (רשם הפטנטים; ד"ר רויה ישראלי; 23/06/21) - 12 ע' |
| עו"ד: זליגסון גבריאלי ושות', מ. פירון ושות' |
רשם הפטנטים, העיצובים וסימני המסחר קיבל באופן חלקי התנגדות גוטקס סווימוור ברנדס לרישום סימן המסחר GOTTEX. נפסק, כי סימן הבית מושא התנגדות גוטקס הוא סימן מסחר מוכר היטב בישראל בחוג הציבור הנוגע לעניין. עם זאת, הסימן המבוקש אינו כשיר לרישום עבור חלק מפרטות הסחורות בהתאם להוראות סעיף 11(14) לפקודת סימני מסחר, שכן אין מדובר בטובין באותו הגדר.
סימני מסחר – כשרות לרישום – מבחנים
סימני מסחר – הפרה – המבחנים להפרה
סימני מסחר – הפרה – היעדרה
סימני מסחר – סימן רשום – הגנתו
.
המתנגדת הגישה התנגדות לרישום סימן מסחר (מעוצב) GOTTEX. המתנגדת טוענת כי סימניה הרשומים, ובפרט סימן הבית GOTTEX מוכרים היטב – היא עושה בהם שימוש בהם החל משנת 1956 בפריסה ארצית ועולמית ובהיקפים גדולים. לטענת המתנגדת היא השקיעה ומשקיעה רבות בפרסום, כך שסימניה הם בגדר סימני מסחר מוכרים היטב. משכך, הסימן המבוקש אינו כשיר לרישום לאור הוראות סעיפים 11(13) ו-11(14) לפקודת סימני המסחר [נוסח חדש]. לטענת המתנגדת, אף אם לא ימצא חשש להטעיה, הרי שעילת ההתנגדות בהתאם לסעיף 11(14) לפקודה כוללת גם מקרים בהם עלול להיווצר קשר בין הסימן המבוקש למתנגדת והיא עלולה להינזק מרישומו. לשיטתה, רישום הסימן עלול להביא לדילול סימניה הרשומים של המתנגדת.
.
רשם הפטנטים, העיצובים וסימני המסחר קבע כלהלן:
במקרה זה הובא בסיס ראייתי לכך שסימן הבית GOTTEX הינו סימן מסחר מוכר היטב בישראל בחוג הציבור הנוגע לעניין. מעבר לכך, הדבר הינו בגדר ידיעה שיפוטית.
על פי לשון סעיף 11(14) לפקודה, רישומו של סימן מסחר מוכר היטב יכול למנוע את רישומו של סימן דומה לו אף שאינו מאותו הגדר, בהתקיים (i) קשר בין הסימנים (ii) פגיעה בבעל הסימן המוכר היטב הרשום כתוצאה משימוש בסימן שרישומו מבוקש. רף הקשר הנדרש בסעיף 11(14) לפקודה נמוך מרף ההטעיה, אך עדיין יש צורך בזיקה שתהא ניכרת בתודעתו של הצרכן.
כאשר מדובר בטובין מאותו הגדר, לא ניתן למנוע רישומו של סימן מסחר באמצעות ההגנה הקבועה בסעיף 11(14) הדורשת רק "קשר" בין הסימנים. במקרה זה, אין דמיון בין הטובין של המבקשת (סיבים וחוטים לתעשיות שונות) לאלה של המתנגדת (מוצרי טואלטיקה, דברי הלבשה, הנעלה וכיסויי ראש), אין עסקינן באותה משפחה מסחרית ולפיכך אין מדובר בטובין באותו הגדר וסעיף 11(14) של הפקודה חל.
הקשר בין הסימן המבוקש בסוגים 17 ו-21 בהם מוחרג השימוש בסיבים בתעשיית הטקסטיל, לבין סימן הבית של המתנגדת הוא חלש. סימן הבית GOTTEX הינו סימן מסחר מוכר היטב בישראל בחוג הציבור הנוגע לעניין (ציבור המתעניינים באופנה) חוג זה שונה ורחוק מספיק מחוג הלקוחות הרלבנטי לפרטת הסחורות בסוגים 17 ו-21 שעניינה סיבים לתעשייה וחוג לקוחותיה הוא חוג מקצועי ומיודע.
תנאי הקשר מתקיים רק כאשר עסקינן בסחורות בסוגים 22 ו-23 הכוללות טובין המשמשים בתעשיית הטקסטיל.
באשר לסימן המבוקש בסוגים 22-23 בסחורות הכלולות סיבים ובדים, תנאי הקשר מתקיים. המבקשת לא הסבירה מהו השימוש שנעשה בסיבים ובחוטים שלה בתעשיית הטקסטיל. בהעדר הסבר אחר החוטים והסיבים המיועדים לשימוש בתעשיית הטקסטיל עשויים לשמש ליצור בדים שונים, סרטים ועוד אשר אין מן הנמנע שיישאו את סימנה של המבקשת וישמשו במוצרי אופנה שונים.
יחד עם זאת, על מנת שהסימן הרשום יזכה להגנה מכוח סעיף 11(14) לפקודה לא די להצביע על קשר בתודעת הצרכן בין הסימן הרשום למבוקש אלא יש להראות כי בעל הסימן המוכר היטב הרשום עלול להיפגע כתוצאה משימוש בסימן שרישומו מבוקש.
המתנגדת טוענת כי הקשר בין סימניה הרשומים לסימן המבוקש עלול להוביל לפגיעה בה ולדילול סימניה הרשומים. המבקשת לא הרימה את הנטל המוטל עליה לשכנע כי אין השימוש שהיא עושה בחוטים בתעשיית הטקסטיל כדי לפגוע במתנגדת. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
