|
תוכן העניינים
| עליון |
| 1 [ביטוח] |
 |
| דנ"א 5325-19 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' אבי פיקאלי (עליון; ח' מלצר, נ' הנדל, י' עמית, ד' ברק ארז, ע' גרוסקופף; 07/07/21) - 76 ע' |
בימ"ש, בדעת רוב, הפך את ההלכה שנקבעה ב-רע"א 9849/17 ופסק כי במקום בו מבוטח רכש פוליסת ביטוח רכב לגבי נזקי רכוש, שבה נקבעה מגבלת גיל לנהג, ותאונה אירעה בעת שנהג ברכב נהג שלא עמד במגבלת הגיל, נשלל לגמרי הכיסוי הביטוחי, ואין עסקינן במקרה של החמרת סיכון שמקנה תגמולי ביטוח מופחתים לפי סעיפים 17 ו-18 לחוק חוזה הביטוח.
 ביטוח – ביטוח רכב – הגבלות סיכון
ביטוח – ביטוח רכב – פירוש הפוליסה
ביטוח – כיסוי ביטוחי – הגבלתו
ביטוח – חוק חוזה הביטוח – פרשנותו
ביטוח – חוק חוזה הביטוח – מרמה בתביעת תגמולים |
|
|
|
|
|
| עבודה ארצי |
|
|
|
|
| מחוזי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| מנהלי |
|
|
|
|
|
|
| שלום |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| עבודה אזורי |
|
|
|
|
|
|
| משפחה |
|
|
|
|
| המפקח על המקרקעין |
|
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
| עליון |
| 1 [ביטוח] |
|
| דנ"א 5325-19 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' אבי פיקאלי (עליון; ח' מלצר, נ' הנדל, י' עמית, ד' ברק ארז, ע' גרוסקופף; 07/07/21) - 76 ע' |
| עו"ד: גד טיכו, אלון קנטי, שחר ולר, דביר דמנד, ג'ון גבע, שלומי הדר, ליעד בנימין, אלי הישראלי, הילה ארז-רון, לימור פלד, ברק טל, שגיא שיף, גבי פריאל |
בימ"ש, בדעת רוב, הפך את ההלכה שנקבעה ב-רע"א 9849/17 ופסק כי במקום בו מבוטח רכש פוליסת ביטוח רכב לגבי נזקי רכוש, שבה נקבעה מגבלת גיל לנהג, ותאונה אירעה בעת שנהג ברכב נהג שלא עמד במגבלת הגיל, נשלל לגמרי הכיסוי הביטוחי, ואין עסקינן במקרה של החמרת סיכון שמקנה תגמולי ביטוח מופחתים לפי סעיפים 17 ו-18 לחוק חוזה הביטוח.
ביטוח – ביטוח רכב – הגבלות סיכון
ביטוח – ביטוח רכב – פירוש הפוליסה
ביטוח – כיסוי ביטוחי – הגבלתו
ביטוח – חוק חוזה הביטוח – פרשנותו
ביטוח – חוק חוזה הביטוח – מרמה בתביעת תגמולים
.
הדיון נסב אודות השאלה האם במקרה בו פוליסת ביטוח לרכב (מקיף, או צד ג') כוללת מגבלת גיל לנהג, ובעל הרכב מאפשר לאדם שאיננו עומד במגבלת הגיל לנהוג ברכב, ובמהלך הנהיגה נגרם נזק לרכב, או לרכב אחר – נשלל הכיסוי הביטוחי, או שמא מדובר בהחמרת סיכון, כמשמעה בסעיפים 17 ו-18 לחוק חוזה הביטוח, המזכים בתגמולי ביטוח מופחתים. בשאלה זו נפסק בדעת הרוב ב-רע"א 9849/17 כי אי עמידה במגבלת הגיל היא החמרת סיכון, שחל לגביה ההסדר היחסי הקבוע בסעיף 18 לחוק חוזה הביטוח. לעומתם, דעת המיעוט קבעה כי אי העמידה במגבלת הגיל איננה בגדר החמרת סיכון, ולכן תוצאתה היא שלילת הכיסוי הביטוחי.
.
בית המשפט העליון (מפי המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר ובהסכמת השופטים' הנדל ועמית, כנגד דעתם החולקת של השופטים ברק-ארז וגרוסקופף) קיבל את הדיון הנוסף ופסק כי:
המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר נדרש לפירוש סעיף 17 לחוק חוזה הביטוח – "חובת הודעה על החמרת סיכון", בציינו כי הוא נועד לחול במצב בו: "נודע למבוטח שחל שינוי מהותי...". מדובר על שינויים חיצוניים בלתי צפויים, שחלו מבלי שהיו נתונים לשליטת הצדדים, כזה שהמבוטח מקבל מידע חדש לגביו, ולא על שינויים פנימיים שהתרחשו בעקבות בחירה של המבוטח עצמו. במקרה בו המבוטח הוא שגרם לשינוי בסיכון בעצמו, לא ניתן לומר כי "נודע" לו על שינוי מהותי ש"חל" כאמור בסעיף 17. אמנם מצב בו נוהג ברכב נהג בגיל צעיר מזה שמסר המבוטח, הוא מקרה בו חל "שינוי מהותי", אולם, אין בכך די כדי להחיל את סעיף 17, שכן לא מתקיימים התנאים הנוספים הקבועים בו – לפיהם למבוטח נודע כי חל שינוי מהותי שכזה. אם מבוטח פלוני מניח שהנהגים שינהגו ברכב יהיו מעל גיל 30, ולפיכך מתחייב בחוזה עם חברת הביטוח שכך יהיה, בתמורה לפוליסה זולה יותר, לא ייתכן כי "התברר בדיעבד כי שגה" בעניין, שהרי מסירת ההגה לנהג שאיננו עומד במגבלת הגיל נעשתה כתוצאה מהתנהלות המבוטח עצמו.
לשון סעיף 17 לחוק חוזה הביטוח איננה סובלת פירוש לפיו הסעיף חל על מקרה כגון זה. ההלכה שנקבעה בדעת הרוב בפסק הדין איננה מתיישבת עם הוראות חוק חוזה הביטוח בדבר החמרת סיכון. חוזה הביטוח נכרת על בסיס הידע שהיה מצוי בידי הצדדים במועד כריתתו, ולפיו הם בחרו להקצות את הסיכונים ביניהם. לעומת זאת, סעיף 17 עוסק במצב בו הקצאת הסיכונים שנעשתה בין הצדדים במועד כריתת החוזה השתבשה מהותית בשל אירוע חיצוני ובלתי צפוי, ולא במצב בו המבוטח בעצמו בחר לשבש את הקצאת הסיכונים המוסכמת. יתרה מכך, ההלכה שנקבעה בפסק הדין עלולה לייתר את ההסדר בדבר החמרת סיכון שבחוק חוזה הביטוח; אף לו היה נקבע כי לשון סעיף 17 סובלת את הפרשנות לפיה הסעיף עשוי לחול על נסיבות המקרה, הפרשנות התכליתית של הסעיף מובילה אף היא לתוצאה לפיה הסעיף לא נועד לטפל במקרים מעין אלה. בענייננו, הסיכון שהוסכם עליו היה מוגבל לנהג מגיל 30 ומעלה, ולכן מצב בו נוהג ברכב נהג שגילו מתחת ל-30 איננו החמרה של אותו סיכון, אלא מדובר בסיכון חדש. המשמעות היא כי לא מדובר בהחמרת סיכון במובנו של חוק חוזה הביטוח, אלא בהוספת סיכון, שנעשתה באופן חד צדדי וללא הסכמה. הקביעה כי מדובר בהחמרת סיכון מהווה התערבות בחוזה הביטוח, שעלולה לסכל את רצון הצדדים שהקצו ביניהם את הסיכונים בדרך שבה חפצו.
המסקנה הפרשנית המתקבלת הן מהבחינה הלשונית והן מבחינת תכליות חוק חוזה הביטוח, היא כי במצב דברים שבו המבוטח לא שעה למגבלת הגיל שקבועה בחוזה הביטוח, נוצרה תוספת סיכון שלא הייתה קיימת קודם לכן, ולא מדובר בהחמרת סיכון ולא על המצבים מעין אלה נועדו לחול סעיפים 17 ו-18 לחוק חוזה הביטוח. נוכח המסקנה כי אין מדובר בהחמרת סיכון אין מקום להחיל את סעיף 18 לחוק על נסיבות המקרה ואין צורך להידרש לפרשנות המונח "כוונת מרמה", ולא למקרים שבהם הסיכון שהתממש הוא לא הסיכון המוסכם, אלא סיכון חיצוני לחוזה הביטוח. אך לו היה מקום להכריע בעניין, היה נקבע כי ראוי לנקוט בפרשנות מצמצמת, המגבילה את האפשרות להעלות טענה זו למקרים בהם לא רק שהמבוטח ידע על החמרת הסיכון, אלא פעל מתוך מניע פסול, המתבטא ברצון להטעות את המבטח על מנת לקבל ממנו דבר שלא ניתן היה לקבל ממנו בלעדי ההסתרה. לסיכום, במקרים בהם המבוטח הפר את חוזה הביטוח או גרם בעצמו לקיום התנאי המסכל, הפוליסה איננה מכסה את המצב, והמבטח אמור להיות פטור מתשלום תגמולי הביטוח, ובתי המשפט כלל לא יידרשו להסדר הנוגע להחמרת סיכון; לאור האמור, המבטחת אינה חייבת בתגמולי ביטוח כלשהם למשיב 1, שנהג ברכב של מעסיקו בהיותו בן 23, נוכח הוראות הפוליסה שקבעו מגבלת גיל לפיה היא חלה על נהגים בני 30 ומעלה.
השופט עמית הוסיף כי ענייננו בתנאי שהמבוטח עצמו בחר ובהינתן שהבחירה להימנע מרכישת כיסוי ביטוחי עבור נהג צעיר נעשתה מלכתחילה על ידי המבוטח באופן מודע, אזי אין מדובר בהחמרת סיכון. מדובר בשני מוצרים ביטוחיים בעלי כיסוי ביטוחי שונה שהמבוטח בחר מביניהם את המוצר התואם לצרכיו וכי איננו עוסקים בתנאים להקלת סיכון, אלא בפוליסה עצמה, בסיכון המוסכם עצמו; השופט הנדל הוסיף כי מקרה שבו מבוטח בפוליסה עם הגבלת גיל מאפשר לנהג צעיר יותר לנהוג ברכב, אינו מקרה שבו "נודע למבוטח שחל שינוי מהותי" שיש בו כדי להחמיר את סיכון המבטח. לכן הוא אינו זכאי כלל לתגמולי ביטוח, בכפוף לאפשרות, במקרים חריגים שבהם נראה לבימ"ש צודק לעשות כן בנסיבות הענין, כלשון סעיף 29 לחוק חוזה הביטוח, לפסוק לטובת המבוטח תגמולי ביטוח גם במקרים מעין אלה, תוך התחשבות במידת אשמו של המבוטח. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [בתי-משפט] |
|
| רע"א 3452-21 עזרא קחטן נ' בנק הפועלים בע"מ (עליון; ע' גרוסקופף; 07/07/21) - 11 ע' |
| עו"ד: רן פלדמן, עדן ווייס, חובב ביטון, ישראל שלו |
בימ"ש מחוזי דחה בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים להמשיך בביצוע הליכי כינוס בנכסי המבקשים עד להכרעה בתביעתם, למעט ביחס לנכס אחד המשמש למגורים. ביהמ"ש העליון קבע כי יש ליתן צו מניעה זמני גם ביחס לנכס נוסף, שהוכח לפניו, כי הוא בבעלות פרטית ומשמש למגורים. ביחס ליתר הנכסים לא נמצא מקם להתערב.
בתי-משפט – סעדים זמניים – שיקולים בהענקתם
בתי-משפט – סעדים זמניים – רשות ערעור
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים להמשיך בביצוע הליכי כינוס בנכסי המבקשים עד להכרעה בתביעתם, במסגרתה נתבקש להורות על אכיפת הסכם המחאת חובם, ובתוך כך להתיר למבקשים לשלם את התמורה בגין המחאת החוב והבטוחות באמצעות צד ג'. המבקשים טוענים כי חזרתו של הבנק מהסכמתו לחתום על הסכם המחאת החוב נגועה בחוסר תום לב קיצוני, המצדיק סעד של אכיפה. בנוסף, נטען כי אי-קבלת הבקשה לצו מניעה זמני תביא לכך שהנכסים העומדים בבסיס הסכם המחאת החוב ימומשו, באופן שימנע את אכיפתו ויאיין את ההליך העיקרי. כן נטען כי למצער היה על ביהמ"ש קמא ליתן צו מניעה זמני גם ביחס לנכס ברמת-גן (בבעלות פרטית) ולנכס ברמת אביב (בבעלות חברה), המשמשים למגורי בני משפחתם של המבקשים.
.
ביהמ"ש העליון (השופט ע' גרוסקופ) דחה את הבקשה למעט ביחס לנכס ברמת-גן, מהטעמים הבאים:
כידוע, לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב בהחלטות הנוגעות למתן סעדים זמניים, וזאת לאור יכולתה להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מהצדדים. על כן, ערכאת הערעור תימנע מלהתערב בהחלטות מסוג זה, אלא במקרים חריגים אשר המקרה דנא אינו נמנה עליהם.
כידוע, שני שיקולים עיקריים מנחים את ביהמ"ש בבואו להכריע בבקשה למתן סעד זמני: סיכויי התביעה להתקבל הם גבוהים, ומאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הסעד. בענייננו, ביהמ"ש קמא נתן דעתו לכל אחד מן השיקולים האמורים, והגיע למסקנה כי אלו מטים את הכף לטובת דחיית הבקשה, למעט ביחס לנכס בבת-ים בו גרים מזה שנים אימו של המבקש 19 אחותו וילדיה. מסקנה זו מקובלת על ביהמ"ש בעיקרה.
אשר לסיכויי התביעה, מבלי לטעת מסמרות, צדק ביהמ"ש קמא בקבעו כי אלו אינם מן המשופרים. בקשת המבקשים לצו מניעה זמני נועדה להבטיח כי ככל שתתקבל תביעתם לאכיפת הסכם המחאת החוב, תיוותר מצבת הנכסים הנכללת במסגרתו בעינה באופן שיאפשר את אכיפתו. ואולם, כפי שציין ביהמ"ש קמא, אף אם תתקבל טענת המבקשים כי הבנק נהג בחוסר תום לב במשא ומתן עמם, ספק אם יהיה בכך כדי להצדיק מתן סעד של אכיפה, המחייב את הבנק להתקשר בהסכם המחאת החוב. זאת, שכן סעד זה שמור למקרים חריגים בלבד בהם קיימים די נתונים כדי לקבוע כי אלמלא חוסר תום הלב היה נכרת חוזה. ספק אם זהו המצב בענייננו, במיוחד על רקע השינויים שחלו בזהות הצד שלישי עמו אמור הבנק, לשיטת המבקשים, להתקשר בהסכם המחאת החוב. ודוק, בשונה מהמחאת זכות, אשר אינה טעונה במקרה הרגיל את הסכמת החייב, המחאת חבות טעונה הסכמת הנושה (ראו סעיף 6 לחוק), וזאת מאחר שזהות החייב החלופי היא עניין שלנושה אינטרס מהותי בו.
גם ביחס לשיקולי מאזן הנוחות, אלו מטים את הכף לעבר דחיית הבקשה ביחס לרוב הנכסים. כידוע, במסגרת שקילת בקשה למתן סעד זמני יש להבחין בין נכס מקרקעין המשמש למגורים לבין כזה המשמש למסחר או להשקעה – בעוד שלגבי נכס מהסוג הראשון תיטה הכף לטובת קבלת הבקשה נוכח ההשלכות הבלתי הפיכות הכרוכות בפינוי אדם מבית מגוריו, הרי שביחס לנכס מהסוג השני ההנחה היא כי האינטרס של מבקש הסעד הזמני בו הוא עסקי-כלכלי בלבד וניתן לפיצוי כספי, ולכן ככלל אין הצדקה להיענות לבקשה. בענייננו, המבקשים אינם מכחישים כי מרבית הנכסים שהועמדו כבטוחה לחובם כלפי הבנק, ונכללו בבקשה לצו מניעה זמני, הם נכסים מסחריים, ולכן הנזק שעלול להיגרם להם בגין מימושם ניתן לפיצוי כספי. משכך, בדין קבע ביהמ"ש קמא כי אין הצדקה להורות על צו זמני האוסר על מימושם של נכסים אלו.
להבדיל, ביחס לנכס בבת-ים אשר משמש למגורים, קבע ביהמ"ש קמא, ובצדק, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים באופן שמצדיק את קבלת הבקשה. עם זאת, ביהמ"ש סבור כי יש מקום להחיל קביעה דומה גם ביחס לנכס ברמת-גן וליתן גם לגביו צו מניעה זמני האוסר על ביצוע הליכי כינוס עד למתן פסק דין בהליך העיקרי. זאת, הואיל ובמסגרת ההליכים דכאן, הובהר כי מדובר בנכס בבעלות פרטית המשמש למגוריו של המבקש 1 ומשפחתו, וממילא הבנק הסכים להימנע מביצוע פעולות למימושו עד למתן פסק דין בהליך העיקרי. אשר לנכס ברמת אביב, לא נמצא מקום להתערב בהחלטת ביהמ"ש קמא – בשונה מהנכס ברמת-גן, מדובר בנכס המצוי בבעלות חברה שהועמד כבטוחה להלוואה שנלקחה על ידה, ואשר המבקש 19 מתגורר בו בשכירות. בנוסף, ביחס לנכס זה מתקיימים הליכים בין הצדדים בהוצאה לפועל, לרבות בקשה לדיון בדיור חלוף, במסגרתם יוכל כל אחד מהצדדים לעמוד על זכויותיו. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [נזיקין] [בתי-משפט] |
|
| ע"א 2353-21 פלונים נ' הפול המאגר הישראלי לביטוח רכב (עליון; י' עמית, ד' מינץ, י' וילנר; 06/07/21) - 7 ע' |
| עו"ד: ארנון אפרת, יסמין גודיס, יובל שוסהיים |
על אף הנטייה שלא להתערב בסכום הפיצויים שנפסק על ידי הערכאה הדיונית בתביעה לפי חוק הפלת"ד, המקרה דנא מצדיק התערבות בשל שני ההיבטים הבאים: א. חישוב הפסד השכר לעתיד עד גיל 67: בהתחשב בכך שביהמ"ש הכיר במערער כמי שעבד באופן עצמאי עובר לתאונה ולא פסק הפסדי פנסיה, היה מקום לחשב את הפסדי השכר לעתיד עד הגיעו לגיל 70 ולא עד לגיל 67; ב. עזרת צד ג' לעתיד: לאור מכלול הנכויות של המערער והנכות התפקודית שנקבעה, יש להוסיף לפיצוי שנפסק ברכיב זה סך של 140,000 ₪ לעתיד, המשקף עזרה של 5 שעות שבועיות בממוצע.
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – בגין הפסד השתכרות
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – שיעורם
בתי-משפט – ערעור – התערבות ערכאת ערעור
.
שני ערעורים מאוחדים על פס"ד מחוזי הנסבים על גובה הפיצוי שנפסק בתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. לשם הנוחות הנפגע יכונה המערער והמבטחת המשיבה. הן המערער הן המשיבה הלינו על הפסדי השכר שנפסקו לעבר ולעתיד (המשיבה מבקשת להקטינו והמערער להגדילו). עוד טען המערער כי יש להעמיד את הנכות האורולוגית על 30%, כקביעתו המקורית של המומחה; וכי יש לתקן את שיעור הנכות הרפואית המשוקללת ואת הנכות התפקודית כפועל יוצא. המערער טען בנוסף כי לא נפסקו לו הוצאות ניידות וכי יש להגדיל את הסכום שנפסק בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, ולחלופין לפצות את הוריו בגין העלויות שבהן נשאו עקב התאונה והטיפול במערער.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט י' עמית) קיבל חלקית את ערעור המערער ודחה את ערעור המשיבה מהטעמים הבאים:
על אף הנטייה שלא להתערב בסכום הפיצויים שנפסק על ידי הערכאה הדיונית, ותוך בחינת הדברים מ"מעוף הציפור", המקרה דנא מצדיק התערבות בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי וזאת בשל שני ההיבטים הבאים:
א. חישוב הפסד השכר לעתיד עד גיל 67: בהתחשב בכך שביהמ"ש הכיר במערער כמי שעבד באופן עצמאי עובר לתאונה ולא פסק הפסדי פנסיה, היה מקום לחשב את הפסדי השכר לעתיד עד הגיעו לגיל 70 ולא עד לגיל 67.
ב. עזרת צד ג' לעתיד: לאור מכלול הנכויות של המערער והנכות התפקודית שנקבעה, נמצא כי יש להוסיף לפיצוי שנפסק ברכיב זה סך של 140,000 ₪ לעתיד, המשקף עזרה של 5 שעות שבועיות בממוצע.
לפיכך, לסכום הפיצוי הכולל שנפסק יתווסף הסך של 220,000 ₪ "נטו" (יש להוסיף שכ"ט 13% ומע"מ).
ביהמ"ש התלבט אם לקבל את ערעור המערער גם בכל הנוגע לבסיס השכר, לנוכח הראיות שהציג המערער בנוגע לשכר שקיבל בשמונת החודשים שקדמו לתאונה. גם אם נחלק את השכר על פני עשרה חודשים חלף שמונה חודשים, היה מקום לכאורה לקבוע בסיס שכר גבוה יותר לעתיד. אך בהינתן עברו התעסוקתי הבלתי יציב של המערער, בהינתן נכותו הקודמת בשיעור של 24%, ובהינתן שלמערער היו מן הסתם הוצאות בייצור הכנסתו, הוחלט שלא להתערב בהערכת בימ"ש קמא את בסיס השכר.
מן האמור נגזרת דחייה של עיקר טענות המשיבה בערעורה, שביקשה להקטין את בסיס השכר. לא נמצא ביתר הטענות בערעורים כמצדיקות התערבות או שינוי הסכומים שנפסקו לטובת המערער. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 4 [עבודה] |
|
| עב"ל (ארצי) 11814-08-20 לירון עידן גלינר נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; סיגל דוידוב-מוטולה, רועי פוליאק, מיכאל שפיצר, נ.צ.: א' ירון, ד' בן חיים; 01/07/21) - 5 ע' |
| עו"ד: צבי הלוי, מיכל כהן |
המערער עמד בנטל להוכיח כי במועד הנטען נפל במסגרת עבודתו על גבו וכי נפילה זו גרמה לו לבהלה רבה וככזו יש לראותה כאירוע חריג בעבודה; לנוכח הקביעה בדבר קרות אירוע חריג בעבודה, הוחזר התיק לביה"ד האזורי על מנת שימנה מומחה רפואי שיחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי שבין האירוע החריג לבין אוטם שריר הלב שאירע למערער כשלושה שבועות לאחר האירוע החריג.
עבודה – תאונת עבודה – אירוע חריג
עבודה – תאונת עבודה – הוכחת קשר סיבתי
עבודה – תאונת עבודה – מחלת לב
עבודה – תאונת עבודה – מינוי מומחה
.
ערעור על פסק דין של ביה"ד האזורי שבו נדחתה תביעת המערער להכיר באירוע לב בו לקה ביום 2.12.15 כנובע מאירוע חריג שהתרחש במהלך עבודתו ביום 11.11.2015 – החלקה במסגרת עבודתו כמפקח בנייה עצמאי. כתוצאה מההחלקה נפל על גבו, נחבט בחוזקה ונבהל מאוד. לאחר הנפילה החל לחוש אי נוחות ומועקה וכן כאבים בחזה ודקירות ביד שמאל, כתף שמאל ובקדמת החזה. תחושות וכאבים אלה התגברו עד היום בו סבל מכאבים עזים בחזה ובכתף שמאל ולמחרת (2.12.15) חש שוב בכאבים, ולכן פונה לבית חולים, שם בוצע לו צנתור.
בית הדין הארצי לעבודה (השופטים ס' דוידוב-מוטולה, ר' פוליאק, מ' שפיצר ונציגי הציבור א' ירון, ד' בן חיים) קיבל את הערעור ופסק כי:
מוסכם על הצדדים כי ביה"ד האזורי טענה בקביעתו כי המערער לא הזכיר בפנייתו לטיפול רפואי את אירוע הנפילה והכאבים המתמשכים בחזה לאחר מכן. במכתב השחרור מבית החולים נכתב במפורש "מזה כשלושה שבועות חש אי נוחות בחזה וביד שמאל ללא קשר ברור למאמץ, לדבריו הופעה של כאבים בחזה לאחר אירוע של נפילה בעבודה...". בהתחשב במסמך זה, המהווה אנמנזה תומכת בגרסת המערער; בהעדר סתירה לגרסתו ביחס לאירוע הנפילה; כאשר המערער ציין כבר בפני החוקר את פרטיו של עד שראה אותו סמוך לאחר הנפילה, שמע ממנו את סיפור המעשה והבחין כי חולצתו ספוגת בוץ; ומשביה"ד האזורי לא קבע כי גרסת המערער אינה מהימנה, הרי שהמערער עמד בנטל להוכיח כי ביום 11.11.2015 נפל במסגרת עבודתו וכי נפילה פתאומית זו על גבו גרמה לו לבהלה רבה וככזו יש לראותה כאירוע חריג בעבודה.
לנוכח קביעה זו לפיה למערער ארע אירוע חריג בעבודה, יש להחזיר את התיק לביה"ד האזורי על מנת שימנה מומחה רפואי שיחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי שבין האירוע החריג לאוטם שריר הלב. אמנם יש פער זמנים של שלושה שבועות בין האירועים, אולם השאלה אם פער זה מנתק בהכרח את הקשר הסיבתי היא שאלה רפואית ומשכך המומחה הרפואי יתבקש לחוות דעתו לגביה, בין היתר תוך התייחסות לטענת המערער לפיה חש בכאבים מתמשכים מיום הנפילה ועד לאירוע הלב. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [עבודה] [ראיות] [בתי-משפט] |
|
| ע"ע (ארצי) 31492-11-20 דוד זגרון נ' Asoum Dalifi Nimeri Elfaki (עבודה; אילן איטח, לאה גליקסמן, רועי פוליאק, נ.צ.: ע' אלטשולר זמני, ב' סמו; 29/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: |
ביה"ד הבהיר כי בעניין ריעני לא חלה תפנית בפסיקה בנוגע לחלוקת נטל ההוכחה בין העובד למעסיק לאור תיקון 24 לחוק הגנת השכר, אלא כל שנעשה הוא הנחת מתווה לאופן יישום תיקון 24, על יסוד הפסיקה הקודמת שפירשה את התיקון 24 לפיה נדרש מהעובד להציג בעדות את גרסתו בדבר עבודה בשעות השנויות במחלוקת; הודגש כי לפי תיקון 24 והמצב הרביעי בעניין ריעני נדרשת קביעה עובדתית פוזיטיבית בדבר העדר עבודה בשעות נוספות, עת נטל ההוכחה מוטל על המעסיק שלא בוצעה עבודה בשעות נוספות, ולא על העובד.
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – שעות נוספות
ראיות – נטל ההוכחה – הטלתו
ראיות – נטל ההוכחה – נטל השכנוע
בתי-משפט – ערעור – אי התערבות בממצאים עובדתיים
.
שני ערעורים על פסק דינו של ביה"ד האזורי, שבו נתקבלה חלקית תביעת העובד-המערער בע"ע 55627-11-20, כנגד המעסיק-המערער בע"ע 31492-11-20.
.
בית הדין הארצי לעבודה (סגן הנשיאה א' איטח, השופטים ל' גליקסמן, ר' פוליאק ונציגות הציבור ע' אלטשולר זמני, ב' סמו) קיבל בחלקו את הערעור בע"ע 55627-11-20, דחה את הערעור בע"ע 31492-11-20 ופסק כי:
אשר לערעור העובד הסב על דחיית תביעתו לשכר בעד עבודה בשעות נוספות. ביה"ד האזורי הפנה לנפסק בעניין ריעני, תוך שהוא מציין שפסק הדין יצר תפנית בפסיקה בנוגע לחיוב מעסיק בתשלום גמול שעות נוספות "מקום בו לא הציג דו"חות נוכחות". ביה"ד ציטט את ארבעת המצבים שהוצגו בעניין ריעני, וקבע כי ענייננו בא בגדר המצב הרביעי ולכן דין התביעה להידחות. אלא שאין לקבל קביעה זו. ראשית, בעניין ריעני לא חלה תפנית בפסיקה בנוגע לחלוקת נטל ההוכחה בין העובד למעסיק לאור תיקון 24 לחוק הגנת השכר. כל שנעשה בעניין ריעני הוא הנחת מתווה לאופן יישום תיקון 24 על יסוד הפסיקה הקודמת שפירשה את התיקון (בעניין בוסקילה), לפיה נדרש מהעובד להציג בעדות את גרסתו בדבר עבודה בשעות השנויות במחלוקת.
שנית, קביעת ביה"ד האזורי כי גרסת העובד לא הוכחה אינה מתיישבת עם הוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר, הפסיקה שדנה בתיקון והמצב הרביעי המתואר בעניין ריעני. זאת כיוון שלפי תיקון 24 והמצב הרביעי בעניין ריעני נדרש היפוכה של קביעה זו – קביעה עובדתית פוזיטיבית בדבר העדר עבודה בשעות נוספות, עת נטל ההוכחה לפי מאזן ההסתברויות מוטל על המעסיק ולא על העובד. לכן, נדרש שהמעסיק ירים את הנטל להוכיח שלא בוצעה עבודה בשעות נוספות. כפי שצוין בעניין ריעני ובפסיקה נוספת, יכול ונטל זה יורם בין מחמת ראיות שהניח המעסיק, ובין מחמת שגרסת העובד בדבר עבודה בשעות נוספות נמצאה בלתי מהימנה. אכן, נדרש כי העובד יציג בתצהיר (או בעדותו הראשית) גרסה ביחס לביצוע עבודה בשעות נוספות ואינו יכול לטעון על דרך הסתם, אולם הוא אינו נדרש לפרט את המועדים והיקף עבודתו בשעות נוספות בכל מועד, ואינו נדרש להציג ראיות בכתב או רישום כלשהו.
במקרה זה הנמקת ביה"ד האזורי אינה מתיישבת עם המצב הרביעי בעניין ריעני, ולכן אין לקבל את קביעתו שחל המצב הרביעי. מאחר ששאלת המצב החל מבין המצבים שנמנו בעניין ריעני היא בעיקרה שאלה עובדתית, המבוססת על התרשמות ביה"ד האזורי ממכלול הראיות שלפניו, אין מנוס מלהחזיר את עניינו של העובד לבית הדין האזורי, על מנת שיקבע ממצא עובדתי. קביעתו תיעשה בהתבסס על הכלל שנקבע בתיקון 24 לחוק הגנת השכר והפסיקה שפירשה אותו, דהיינו כי חל על המעסיק נטל השכנוע ולא נטל הבאת הראיות.
ערעור המעסיק סב בעיקר על קביעות ביה"ד האזורי בכל הנוגע לתקופת העסקתו של העובד ולשכרו, שמהן נגזרו החיובים הכספיים שהוטלו עליו ודינו דחייה בהעדר נסיבות חריגות המצדיקות התערבות בקביעות העובדתיות. לפיכך נדחה ערעור המעסיק על רכיבי פסק הדין הנגזרים מתקופת העבודה וגובה השכר; אשר לערעור המעסיק על פסיקת פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה והפרת הוראות חוק הגנת השכר בעניין תלושי שכר: ראשית, נדחתה טענת המעסיק כי מדובר בכפל פיצוי, שכן מדובר בשתי חובות נפרדות ועצמאיות שתכליתן שונה. שנית, לא נמצא מקום להתערב בשיקול דעתו של ביה"ד האזורי בעניין שיעור הפיצוי. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 6 [נזיקין] |
|
| ת"א (ירושלים) 3367-09 עיזבון המנוח מיכאל גדרי ז"ל נ' אחמד מוצטפא אחמד שובאני (מחוזי; משה סובל; 01/07/21) - 10 ע' |
| עו"ד: רפאל גלס, אביטל שרון |
הרשות הפלסטינית, שנמצאה אחראית לקרות הפיגוע בו נהרג המנוח, חויבה בתשלום פיצויים עונשיים לעיזבונו ולאלמנתו של המנוח בסך כולל של 3 מיליון ₪.
נזיקין – אחריות – הרשות הפלסטינית
נזיקין – פיצויים – פיצויים עונשיים
.
בהחלטה קודמת נקבע כי הרשות הפלסטינית אחראית לקרות הפיגוע בו נהרג המנוח ולנזקיהם של התובעים – עיזבונו ואלמנתו. החלטה זו מתמקדת שאלת הפיצויים העונשיים.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ופסק:
גם אם תאמר שלא הוכחה מעורבות ישירה של הרש"פ בפיגוע הספציפי, בהחלטה הקודמת נקבע קשר סיבתי בינה ובין הפיגועים שבוצעו מטעם ארגון הג'יהאד האסלאמי, ובכלל זה הפיגוע הספציפי נושא התביעה. הימנעותה של הרש"פ מסיכול הכוונות והתוכניות של הג'יהאד האסלאמי – שהיו ידועות לה – לבצע פיגועי טרור בישראל, חרף יכולתה לעשות כן וחרף שיתוף הפעולה שהתקיים בין שני הארגונים, מקיימת את יסוד הקשר הסיבתי ומצדיקה את חיוב הרש"פ בפיצויים עונשיים בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה. בממצאים אלה יש ללמד על יסוד נפשי חמור של אדישות בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות הקטלניות על ידי המפגעים. בהתאם לקנה המידה שהותוו בפסיקה יש לחייב את הרש"פ בתשלום פיצויים עונשיים לשני התובעים יחד בסך כולל של 3 מיליון ₪, בצירוף הוצאות משפט. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [חברות] |
|
| ה"פ (תל אביב-יפו) 52788-08-18 דני דרור דרויש נ' משרד המשפטים- אגף רשם החברות, שות (מחוזי; סיגל רסלר זכאי; 01/07/21) - 5 ע' |
| עו"ד: ליטל לוי, הוליה כהן חממי |
חברה שאיננה פעילה או חברה בהליכי פירוק (כל עוד איננה מחוסלת), אמורה להמשיך ולשלם אגרת רשם החברות, אם כי ישנם שיקולים אשר תומכים במתן פטור מתשלום רטרואקטיבי של אגרה עבור השנים בהן לא הייתה החברה פעילה. במקרה זה, בעת שהמבקש עתיד ליהנות מפירות החייאת החברה, עליו לשלם את האגרות שהן נגזרת מהבקשה.
חברות – מחיקת חברה – החייאתה
.
בקשה לביטול אגרות במסגרת הליך החייאת חברה.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
גם חברה שאיננה פעילה או חברה בהליכי פירוק (כל עוד איננה מחוסלת), אמורה להמשיך ולשלם אגרת רשם החברות. תקנה 5א(ד) לתקנות קובעת כי בנסיבות מסוימות, כאשר ההחייאה נדרשת לשם ביצוע פעולות שחובה לבצען על פי דין, תהיה פטורה חברה שמחיקתה בוטלה מתשלום אגרה בגין תקופת המחיקה. ישנם שיקולים אשר תומכים במתן פטור מתשלום רטרואקטיבי של אגרה עבור השנים בהן לא הייתה החברה פעילה וביניהם: עשיית עושר ולא במשפט, בעיקר כאשר החייאת החברה נחוצה לשם פעולה פורמלית בלבד; האם החייאת חברה נדרשת כדי שתשוב לפעילות או שמא בעניין פורמלי הקשור לפירוקה אשר עשוי היה להסתיים בנסיבות רגילות לפני שנים רבות; מי הוא מבקש ההחייאה ועד כמה הובילה התרשלותו למצב הנוכחי; עד כמה עשויות דרישות הרשם להקשות או למנוע את החייאת החברה; האם פתוחות חלופות אחרות בפני המבקש.
במקרה זה אין המדובר בפעולה שהחברה "חייבת לבצע לפי דין" אלא בפעולה לשם הפקת רווח אישי לבעלי מניותיה. בנסיבות אלו, המבקש אינו זכאי לפטור המוענק מכח התקנות. בעת שהמבקש עתיד ליהנות מפירות החייאת החברה, עליו לשלם את האגרות שהן נגזרת מהבקשה. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [ירושה] |
|
| עמ"ש (חיפה) 67590-12-20 פלוני נ' ל' (מחוזי; סארי ג'יוסי, עפרה אטיאס, ניצן סילמן; 30/06/21) - 10 ע' |
| עו"ד: י. אדלר, ב. קראוס |
נדחה ערעור על פסק-דין שהורה על בטלות צוואות אותן ערך המנוח, הואיל ובמעמד החתימה עליהן היה המנוח בלתי כשיר להבחין בטיבן של הצוואות.
ירושה – צוואה – כשרות לצוות
.
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה במסגרתו נקבע, כי דינן של שתי צוואות אותן ערך המנוח במועדים שונים להתבטל, הואיל ובמעמד החתימה עליהן היה המנוח בלתי כשיר להבחין בטיבן של הצוואות.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
טענות המערער נסובות כנגד קביעות עובדתיות מובהקות שאין מקום להתערב בהן. הגם שאין בעובדה שמצווה לוקה בנפשו, כשלעצמה, כדי לפסול את צוואתו, הרי שעולה בבירור מהקביעות העובדתיות אשר נסמכות על אדנים יציבים של מסמכים רפואיים וחוות-דעת, כי צוואותיו של המנוח הונעו "בידי כוחות שהציבו לפניו מציאות מעוותת שאינה בנמצא". לא זו בלבד שנטל ההוכחה לא הועבר מכתפיו של המשיב לכתפי המערער, אלא שהמשיב הרים את הנטל ובית המשפט השתכנע כי נכון למועד עשיית הצוואות, מחלתו של המנוח היא שפגעה בכושרו לצוות, ולפיכך דינן של הצוואות להתבטל. בענייננו אף אין בעיקרון העל בדיני הצוואות "מצווה לקיים את רצון המת", כדי לשנות מן התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, הואיל ועל-מנת לקיים את רצון המת, יש להתחקות אחר רצונו האמיתי, ולהשתכנע שהמצווה ראה את המציאות הנכוחה. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [דיון אזרחי] |
|
| ת"א (נצרת) 35028-06-20 גבי אנקר נ' בית לחם הגלילית - מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (מחוזי; יונתן אברהם; 30/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: נתן פנץ, פרוכטר, מגדל |
עסקינן בתובענה למתן צו עשה וצו מניעה בקשר לתוכנית שהגישה הנתבעת 1 לאישור. ניתן לתובעים היתר לפיצול סעדים בנוגע לשווי דמי השימוש בשטח שאמור להתווסף לנחלתם ע"פ התוכנית, משום שבעניין זה לא ברור מה יהיה אורך ההליך דנן ומה יפסק בסופו. לעומת זאת, הוצאות משפט אינן מהוות טעם לפיצול סעדים.
דיון אזרחי – פיצול סעדים – התרתו
דיון אזרחי – פיצול סעדים – אימתי
דיון אזרחי – פיצול סעדים – תכליתו
.
בקשת התובעים לפיצול סעדים. בתביעה שהגישו התובעים מתבקש צו מניעה המורה לנתבעת 1 ("האגודה") להימנע ממשיכת תכנית שהגישה לאישור הועדה שעניינה קביעת קו גבול חדש שבין נחלת התובעים לנחלת הנתבעת 2. כמו כן, מתבקש צו עשה המורה לאגודה לחתום על כתב שיפוי כלפי ועדת התכנון, עליו נדרשה לחתום, ולחלופין לדאוג שהועדה תסכים שהתובעים יחתמו במקומה על אותו כתב שיפוי. בבקשה נטען כי כל עוד לא תאושר התוכנית, נמנעת מהתובעים האפשרות להשתמש בשטח שאמור להתווסף לנחלתם, ככל שיוזז קו הגבול, ועל כן נגרמים להם נזקים או הפסדים. נטען כי לא ניתן בשלב זה לכמת את אותם נזקים, ועל כן נתבקש סעד של פיצול סעדים.
.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה בקבעו:
בקשה לפיצול סעדים עיקרה בתקנה 45 לתקנות 1984. ביסוד תקנה זו עומד הכלל של מעשה בית דין, ובכללו עקרון השתק העילה, שנועד להגן על הנתבע ועל ביהמ"ש מפני התדיינות כפולה. הסיפא לתקנה, המעניקה לביהמ"ש סמכות לאפשר לתובע לפצל את תביעותיו בשל עילה אחת, מהווה חריג לכלל. מטרת החריג היא למנוע, במקרים ראויים, טענה של מעשה בית-דין הנובעת ממיצוי העילה בה נתבע רק אחד מהסעדים שנצמחו מאותה עילה או חלק מהם. אותם מקרים ראויים הם מקרים בהם הכלל של מעשה בית דין עלול לפגוע במימוש זכויותיו המהותיות של התובע, עד שאין עוד הצדקה להחמיר עימו עד כדי כך באמצעים דיוניים.
בפסיקה רווחת הגישה כי פסק דין הצהרתי אינו מונע מכוח הכלל של השתק עילה תובענה לסעד אחר, אף אם בעת הגשת התובענה לסעד הצהרתי התגבשה כבר לתובע עילה לסעד מהותי, אך הוא העדיף לתבוע בשלב הראשון סעד הצהרתי בלבד. בהתאם לגישה זו אין התובע זקוק להיתר לפיצול סעדיו. רציונל אותו "היתר טבוע" הוטעם בפסיקה בכך שלעיתים הסמכות ליתן סעד הצהרתי נתונה לביהמ"ש המחוזי, ואילו הסמכות לדון בסעד הכספי ע"פ שוויו נתונה לבימ"ש השלום, כך שממילא על התובע להפריד את תביעותיו, ועצם השוני הפוטנציאלי בסמכויות מצדיק את הפיצול ללא היתר מפורש.
רציונל זה חל גם במקרה דנן. במקרה דנן אמנם התביעה היא לצו עשה וצו מניעה, אולם הרציונל במתן היתר לפיצול אינו שונה. הטענה לנזקים עתידיים ובלתי ניתנים לכימות מורכבת מטענה לשוויי דמי השימוש ברצועת הקרקע שצריכה לטענת התובעים להיווסף לנחלתם ומהוצאות משפט שיוציאו התובעים בהליכים משפטיים. כבר בשלב זה ניתן לקבוע כי הוצאות משפט אינן מהוות טעם לפיצול סעדים שכן הן נפסקות בד"כ בהליך הננקט עצמו (או נשללות) ולא ניתן לתבוע אותן בשנית. לא כן באשר לשווי דמי השימוש. בעניין זה לא ברור מה יהיה אורך ההליך דנן ומה יפסק בסופו ועל כן לכאורה, יש מקום לאור זאת להתיר פיצול סעדים. במקרה דנן יש מקום גדול יותר לכך נוכח העובדה כי ניכר כבר עתה כי ממילא שווי דמי השימוש לא יעלה על סמכות בית משפט השלום.
המשיבות אמנם טענו כי הבקשה אינה נתמכת בתצהיר, ברם לא נמצא לדחותה רק מטעם זה, שכן עיקר המחלוקת הנוגע לבקשה הוא משפטי ולא עובדתי. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [קניין] |
|
| ת"א (מרכז) 34851-09-18 י. בהרי יזמות והנדסה בע"מ נ' אבנר פרידמן עו"ד (מחוזי; חנה קיציס; 29/06/21) - 26 ע' |
| עו"ד: נופית מסיקה רחמים, אבנר פרידמן, ספי טייטלבאום, אריאל יונגר, ספיר צפירה, פרח סופר, אווה לוי |
כל שותף בזכויות זכאי להביא לפירוק השיתוף בכל עת. אין עדיפות לפירוק השיתוף בזכויות בעין אלא על בית המשפט לפרק את השיתוף בדרך יעילה וצודקת בנסיבות העניין. במקרה דנן יש להביא לניתוק הקשר שנכפה על השותפים, כך שיהיה באפשרותם לממש את זכויותיהם. פירוק השיתוף יבוצע בדרך של מינוי כונס נכסים ומכירת כלל הזכויות.
קניין – מיטלטלין – פירוק שיתוף
.
תביעה לפירוק שיתוף בזכויות הצדדים במגרש, לפי הוראות חוק המיטלטלין.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ופסק:
ניתן לפרק שיתוף בזכויות מכוח תכנית איחוד וחלוקה שטרם נרשמה. בכל הקשור לפירוק השיתוף במקרקעין נקבע בפסיקה כי "עקרון על" הוא שכל שותף זכאי להביא לפירוק השיתוף בכל עת. גם לשותף בזכויות יש לאפשר את פירוק השיתוף בכל עת מאותם נימוקים. קושי עתידי בהוצאתה לפועל של תכנית אינו מחסום בפני זכותו של כל שותף לדרוש את פירוק השיתוף. אין עדיפות לפירוק השיתוף בזכויות בעין (להבדיל מפירוק שיתוף במקרקעין) אלא על בית המשפט לפרק את השיתוף בדרך יעילה וצודקת בנסיבות העניין.
בענייננו, אין באפשרות השותפים למצות את הזכויות מכוח התכנית בעודם שותפים. התובעת ויתר הנתבעים אשר חפצים בפירוק השיתוף לאלתר, זכאים לדרוש זאת. מעבר לכך, בנסיבות בהן מדובר במקרקעין המצויים במקום מרכזי בעיר, ברורה החשיבות לתושבי העיר ליישום התכנית, כך שתוסדר בעיית התנועה הקיימת כיום ויתווספו מקומות חניה. על כן יש להביא לניתוק הקשר שנכפה על השותפים, כך שיהיה באפשרותם לממש את זכויותיהם. הדברים אמורים ביתר שאת לאור הזמן הממושך שחלף ממועד פרסום התכנית למתן תוקף ועד היום, ונוכח העדר שיתוף הפעולה בין בעלי הזכויות. בנסיבות, יש לבצע את פירוק השיתוף בדרך של מינוי כונס נכסים ומכירת כלל הזכויות. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [נזיקין] |
|
| רת"ק (באר שבע) 31988-05-20 מדינת ישראל - משטרת ישראל נ' א. ס (מחוזי; אלון אינפלד; 17/06/21) - 14 ע' |
| עו"ד: יעקב חמו, ורד בר, דבי טל שדה |
הדאגה לשלומו של המשיב שאיים להתאבד, הביאה את המשטרה לנקוט בפעולות אסורות, שפגעו בחופש התנועה ובכבודו של המשיב, תוך שימוש פיקטיבי בהליכי עיכוב ומעצר וצדק בית משפט קמא שהורה על פיצוי הולם.
נזיקין – אחריות – משטרה
נזיקין – רשלנות – הוכחתה
.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בו התקבלה תביעתו של המשיב נגד המבקשת, בגין עיכוב ומעצר שלא כדין, בעילת רשלנות. זאת, לאחר שנקבע כי למבקשת לא הייתה הסמכות לעכב או לעצור המשיב כדי להביאו לבדיקה פסיכיאטרית, כי התנהלה באופן רשלני בחיפוש "פתרון נוח", ונקטה בפעולה ש"נועדה" להביא להשפלת המשיב.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
לא נכון היה להשתמש בביטויים חריפים המתאימים לאלימות משטרתית, כאשר במישור הערכי השגיאה דומה יותר לרשלנות רפואית. לא היה מקום לקביעה כי הרצון למצוא אדם בגיר שייקח אחריות על המשיב "נועד להשפיל ולא יותר" וכי "כולם בחרו בפתרון הנוח", במקום לפעול לפי ההליכים בחוק טיפול בחולי נפש. יש להשתדל להימנע מלקבוע ממצאים שליליים ביחס לכל אדם, ובוודאי ביחס לעובדי ציבור, ללא ראיה ישירה המצדיקה זאת. למעשה, ספק אם ראוי לעשות כן בכלל, כאשר אין מדובר בצד להליך, ואין מדובר בעובדה שקביעתה הכרחית להכרעה במחלוקת.
המשיב לא רצה ללכת לבדיקה פסיכיאטרית והמשטרה החליטה, למעשה, לכפות עליו בדיקה פסיכיאטרית דחופה, בניגוד לרצונו. זאת, כאשר המחוקק הסמיך רק את הפסיכיאטר המחוזי להורות על בדיקה דחופה בכפייה. הדאגה הכנה לשלומו של המשיב הביאה את המשטרה לנקוט בפעולות אסורות, שפגעו בחופש התנועה של המשיב ואף בכבודו. זאת, תוך שימוש פיקטיבי בהליכי עיכוב ומעצר, ללא חשד לביצוע עבירה פלילית. החלטת הקצין "לקחת את החוק לידיים", תוך שימוש פיקטיבי בסמכויות העיכוב והמעצר, אף אם נעשתה ממניעים טהורים וחיוביים, היא החלטה פסולה. בדרך רשלנית, אף אם רצופה בכוונות טובות, פגעה המשטרה בכבוד המשיב ובחירותו, וצדק בית משפט קמא שהורה על פיצוי הולם. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [מקרקעין] |
|
| ת"א (חיפה) 14090-11-16 חסון בסתוני נ' רשות הפיתוח עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (מחוזי; ברכה בר זיו; 25/05/21) - 17 ע' |
| עו"ד: עסאם סבאח, גיא הירש, גיא פייביש, עלאא איוב, פואד מנסור, ניר שבתאי, אמל שבאט |
התקבלה תביעה לתיקון הצמדה בצו בית משותף של בית, בהתאם לפסק דין בתיק הסדר. נקבע כי רישום הבית כבית משותף נעשה בטעות וכי הדיירים האחרים בבית, הרשומים כבעלי הדירות, לא רכשו זכויות בשטח.
מקרקעין – בתים משותפים – רישום
מקרקעין – רישום – תיקונו
.
תביעה למתן פסק דין הצהרתי לתיקון הצמדה בצו בית משותף של בית, בהתאם לפסק דין בתיק הסדר.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ופסק:
רישום הבית כבית משותף נעשה בטעות. הדיירים האחרים בבית, הרשומים כבעלי הדירות, לא רכשו זכויות בשטח שבמחלוקת וטענותיהם לזכויות בשטח זה חסרות תום לב ומהוות ניסיון להתעשר שלא כדין. יש לדחות את טענת הדיירים כי הסתמכו על הרישום, עם זאת, גם אם הסתמכו על הרישום, בהיותו לא נכון, לא היה בכוחו להקנות לדיירים זכויות מעבר לאלו שנרכשו על ידם, שהרי ההלכה היא כי "כאשר בית המשפט משתכנע שהרישום בפנקס החדש אינו משקף כשורה את זכויות הצדדים בקרקע, מוטל על בית המשפט להעדיף את "האמת" על "היציב" ולהעניק את הסעד הדרוש לתיקון המעוות. בנוסף, בענייננו סעיף 10 לחוק המקרקעין כלל לא חל מאחר שמדובר במקרקעין לא מסודרים והתובעים סתרו את הרישום. היות שהרישום בצו מוטעה והדיירים לא רכשו זכויות בשטח שבמחלוקת – יש להורות על אכיפת פסק הדין בתיק ההסדר. רמ"י תתקן את צו רישום הבית המשותף בהתאם להוראות פסק הדין בהסדר. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 13 [משפט מינהלי] [דיור ציבורי] |
|
| עת"מ (תל אביב-יפו) 57471-04-18 לירן אזרן נ' משרד הבינוי והשיכון (מנהלי; מיכל אגמון גונן; 05/07/21) - 26 ע' |
| עו"ד: אורי סקוזה, חגית שלנג |
בית המשפט קיבל, באופן חלקי, עתירת העותר כנגד החלטת ועדת האכלוס העליונה של המשיב – משרד הבינוי והשיכון, בעניין בקשתו להכיר בו כ"דייר ממשיך" לפי חוק זכויות הדייר בדיור ציבורי. נפסק, כי ההחלטה המינהלית של משרד השיכון לא התקבלה על סמך תשתית עובדתית מספקת, וניתוח הראיות שהיו לפני הועדה כנדרש.
משפט מינהלי – התנהגות הרשות – חובת התנהגות ביושר ובהגינות
דיור ציבורי – דייר ממשיך – זכאות
משפט מינהלי – הטבות – דיור ציבורי
.
העותר הגיש עתירה נגד משרד הבינוי והשיכון, שעניינה החלטת ועדת האכלוס העליונה, שדחתה את בקשת העותר להכיר בו כ"דייר ממשיך" לפי חוק זכויות הדייר בדיור ציבורי. במרכז העתירה עומדת השאלה מה ערכם הראייתי של ביקורי המעגל, האמורים לוודא מי מתגורר בנכסי הדיור הציבורי, אל מול ראיות שמגיש הטוען לזכאות, שאינם עולים בקנה אחד עם ביקורי המעגל, ובשאלה הבסיסית יותר, יחסו של הממשל לנזקקים לשירותיו. העותר מבקש ליתן צו שיקבע כי הוא הדייר הממשיך בדירה, כהגדרתו בחוק, כי חלות עליו כל הוראות החוק הרלוונטיות להגדרה זו, וכי הוא זכאי להמשיך ולהתגורר בדירה. עוד מבקש העותר לחייב את משרד השיכון בכריתת חוזה למשתכן עמו.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור ציבורי, בנוסחו המקורי, הקנה זכות לכל מי שהוגדר כ"דייר ממשיך" להמשך שכירות בדירה. בהתאם קבעו הוראות החוק, כי "דייר ממשיך", הוא כל מי שהוא קרוב משפחה של זכאי שנפטר, או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, ובלבד שהתגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות סמוך למועד פטירת הזכאי, או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי.
הוראות סעיף 3, תוקנו ביום 23.7.2009 במסגרת תיקון מס' 3 לחוק. המחוקק ביקש להחמיר את התנאים בדבר הענקת הזכויות לדייר ממשיך. שכן נקודת המוצא כעת, היא כי בעת פטירתו של זכאי או בעת מעברו למוסד סיעודי לא יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה. סעיף (ב) מחריג דייר ממשיך העומד בעצמו בתנאים לקבלת דירה ציבורית, ומבהיר כי במצב בו הזכאות היא לדירה ציבורית בשטח שונה, תוקצה לו דירה אחרת. יצוין, כי שינוי זה מבטא מעבר מתפיסה המכירה, במידה מסוימת, בזיקה קניינית ואישית של בני המשפחה של הזכאים לדיור ציבורי.
נוהל דיירים ממשיכים, מרחיב את ההסדרים שנקבעו בחוק, ונסמך על השינויים שנעשו בו. הוראה 2.12 לנוהל דיירים ממשיכים, קובעת מי יהא זכאי להכרה כדייר ממשיך. ההוראה מחולקת לשלושה תתי-סעיפים, ולמעשה כל תת-סעיף דן בקבוצה אחרת של זכאים, בסך הכל שלוש קבוצות.
כלל הוא, כי רשות מינהלית סבירה נדרשת לקבל החלטותיה על יסוד תשתית של עובדות... קביעת תשתית העובדות מחייבת קיומם של ארבעה מבחנים: איסוף נתונים סביר בנסיבות המקרה; הבחנה, במהלך איסוף הנתונים, בין נתונים השייכים לעניין לבין נתונים שאינם נוגעים אליו, תוך דחיית הנתונים מן הסוג האחרון; התבססות על נתונים שאדם סביר, או רשות סבירה, היו סומכים עליהם לצורך קבלת ההחלטה; וקיום תשתית ראייתית מבוססת במידה מספקת לצורך קבלת ההחלטה, על פי מהותה. לצורך מבחן אחרון זה, נתון בידי הרשות המינהלית שיקול דעת רחב, להעריך כיד המומחיות הנתונה לה, את המשמעות והמשקל של הנתונים שבפניה. אין מדובר בכללים נוקשים, אלא בכלים למילוי התכלית שהיא הנחת תשתית עובדתית מלאה ואמינה שניתן לבסס עליה החלטה ראויה.
במקרה זה לא עמד משרד השיכון בחובה זו בשני היבטים, ראשית, ביקורי המעגל עליהם הסתמך משרד השיכון אינם מלאים, שנית ובעיקר, משרד השיכון לא נתן משקל לתצהירים שהביא העותר כראיות מטעמו.
ההחלטה המינהלית של משרד השיכון לא התקבלה על סמך תשתית עובדתית מספקת, וניתוח הראיות שהיו לפני הועדה כנדרש. עם זאת, אין מקום כי בית המשפט במקרה זה ישים עצמו במקום הועדה, שכן גם לפני בית המשפט לא הופיעו אותם מצהירים. על כן יש להחזיר את העניין לבחינה מחודשת של הוועדה המתאימה במשרד השיכון, שתדון בכלל הראיות ותנמק כנדרש את החלטתה. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [כספים] |
|
| עמ"נ (נצרת) 68182-05-20 הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה נצרת עילית (נוף הגליל) (מנהלי; יונתן אברהם; 30/06/21) - 21 ע' |
| עו"ד: סאמר זועבי, רונן מטרי, אולגה גורדון, מוחמד איברהים, דודו כחלון, טלי ענבר גולן |
החלטת וועדת הערר המחוזית לתכנון ולבנייה לשלול את הריבית לתקופה מושא המחלוקת בתיק זה הינה סבירה ואין כל מקום להתערב בה והינה מצויה במתחם שיקול הדעת של ועדת הערר לפי הדין.
כספים – הפרשי הצמדה וריבית – על פיצויי הפקעה
כספים – הפרשי הצמדה וריבית – פסיקתם
.
ערעור מנהלי שהוגש לפי סעיף 5(2) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, וסעיף 198(ז) לחוק התכנון והבנייה. הערעור נסב על החלטת וועדת הערר המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז צפון, בחלק הקשור בשלילת ריבית מאת המערערות.
.
בית המשפט דחה את העתירה ופסק כלהלן:
פסיקת ריבית והצמדה בגין פסיקת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה היא בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה.
סעיפים 2 ו-3א לחוק פסיקת ריבית והצמדה מקנים לוועדת הערר בהיותה רשות שיפוטית כהגדרתה בסעיף 1 לחוק זה, את הסמכות להוסיף על סכום הפיצויים, הפרשי הצמדה וריבית. כעולה מסעיפים 2 ו-3א לחוק פסיקת ריבית, הרי שהסמכות של רשות שיפוטית לפסוק ריבית היא סמכות שבשיקול דעת, המופעלת, כפי שנקבע בפסיקה, בהתאם לנסיבותיו של המקרה.
יש לקבל את קביעת ועדת הערר לפיה אין בעצם קיומם של ההליכים המשפטיים שהתנהלו כדי ליצור מניעה משפטית להגשת תביעת הפיצויים.
ועדת הערר שקלה שיקולי צדק היא הביאה בחשבון את העובדה שהכסף שתשלומו התעכב שימש בינתיים את מי שהחזיק בו עת פסקה למערערות ריבית החל מ – 1.1.07 ומאידך הביאה בחשבון את העובדה כי המערערות לא הגישו את תביעתן במועד (ובכך השתהו) וכן גרמו להתארכות ההליכים. על יסוד שיקולים לגיטימיים אלו שללה את הריבית לתקופה מושא המחלוקת בתיק דנן. מדובר בהחלטה סבירה אין כל מקום להתערב בה והינה מצויה במתחם שיקול הדעת של ועדת הערר לפי הדין. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [משפט מינהלי] |
|
| עת"מ (תל אביב-יפו) 40075-08-20 ברוך צברי נ' לשכת עורכי הדין בישראל (מנהלי; אסתר נחליאלי חיאט; 27/06/21) - 9 ע' |
| עו"ד: תמר רוט זוין |
האם למנכ"ל לשכת עורכי הדין היתה סמכות לקבוע כי העונש שהוטל על העותר על ידי בתי הדין למשמעת של הלשכה ירוצה החל מהמועד שבו חודש רישיונו ולמשך תשע שנים?
משפט מינהלי – סמכויות עזר – היקפן
.
העותר הגיש עתירה נגד מוסדות ואורגנים בלשכת עורכי הדין ובה תוקף את ההחלטה כי עליו לבצע את עונשי ההשעיה מהלשכה למשך תשע שנים, עונשים שהוטלו עליו על ידי בית הדין המשמעתי של הלשכה בשני הליכים. במרכז העתירה טוען העותר כי הגם שמנכ"ל הלשכה מוסמך לבצע את עונשי ההשעיה שמטיל בית הדין המשמעתי, אין הוא מוסמך לקבוע את המועד שבו יבוצעו עונשי ההשעיה. לטענתו, בתי הדין שגזרו על העותר את עונשי ההשעיה לא קבעו את המועד שבו יש לבצע את העונשים, וגם לא קבעו כי עונשי ההשעיה יחלו לאחר שתחודש חברותו.
.
בית המשפט דחה את העתירה ופסק כלהלן:
מנכ"ל הלשכה מוסמך להביא ליישום העונשים שמטילים בתי הדין המשמעתיים. סמכות זו כוללת בתוכה את סמכות העזר לפרש באופן סביר את החלטות בתי הדין המשמעתיים ולבצען – זאת כחלק מהעקרון לפיו גוף שלטוני לו ניתנה סמכות מכוח חוק רשאי לבצע פעולות נלוות הדרושות לשם יישום הסמכות העיקרית שניתנה לו, גם בלא הסמכה פרטנית המתייחסת לכך.
במקרה זה כל שעשה מנכ"ל הלשכה היה להשתמש בסמכות העזר שניתנה לו כדי לפרש את פסקי הדין המשמעתיים, על מנת שיוכל ליישם את ההוראות האופרטיביות שנקבעו בהם, ובכך ליישם את סמכותו העיקרית.
נכון הוא כי לא נקבע במפורש בפסקי הדין המשמעתיים כי עונש ההשעיה יחול מהיום שבו יחזור העותר להיות חבר בלשכה, אך משנדרש מנכ"ל הלשכה לבצע את סמכותו ליישום החלטות בתי הדין, תוך מתן ביטוי לקביעתם כי עונש ההשעיה יתווסף לעונשים האחרים ולא יחפוף להם, קבע את הברור כי משמעות הדברים שעונש ההשעיה יחל רק לאחר שתחודש חברותו של העותר בלשכה. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 16 [דיון אזרחי] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 60333-08-20 וולטר סוריאנו נ' רביב דרוקר (שלום; רונן אילן; 01/07/21) - 12 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה בקשה לתיקון כתב התביעה על דרך של צירוף נתבע נוסף. קבלת הבקשה משמעותה, בהכרח, דחייה ממושכת בבירור תובענה זו נוכח הצורך להתחיל מחדש את ההליך כלפי נתבע נוסף ומכאן שבסתירה לאינטרס הציבורי בהשלמה מהירה ויעילה של בירור תביעות.
דיון אזרחי – תיקון כתבי-טענות – תיקון כתב-תביעה
דיון אזרחי – צירוף בעלי-דין – צירוף נתבע
.
בקשה לתיקון כתב התביעה על דרך של צירוף נתבע נוסף.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
בהתאם לתקנה 49 בתקנות סד"א החדשות היה המועד האחרון להגשת הבקשה 13.3.21 (60 יום מיום הגשת כתב התשובה), אולם בקשה זו הוגשה רק ביום 10.5.21. נוכח האיחור בהגשת הבקשה, שומה היה על המבקש להקדים לה בקשה להארכת מועד, אך בקשה שכזו לא הוגשה.
החלתן של תקנות סד"א החדשות לוותה בעיגון עקרונות יסוד, אשר אפילו עמדו ביסוד המשפט האזרחי מאז ומתמיד, קיבלו כעת הדגשה מיוחדת. כך חשיבותה של ההכרעה בהליך בתוך זמן סביר והצגת האינטרס הציבורי בקיומו של "דיון משפטי צודק, מהיר ויעיל" (תקנה 5 בתקנות החדשות). דווקא נוכח הוראות אלו, לא ניתן לקבל מצב בו בעל דין מתעלם לחלוטין מהמועדים שנקבעו בתקנות החדשות, משל היו כלא היו. ועובדה היא, שהמבקש התעלם מהמועדים שנקבעו בתקנות החדשות, הגיש הבקשה באיחור של כחודשיים, ולא תמך את הבקשה בבקשה להארכת המועד. זאת ועוד, אפילו טען המבקש לקיומם של "טעמים מיוחדים" להארכת המועד להגשת בקשה זו לצירוף נתבע, לא ברור כיצד אלו שהוא מציין מבססים כאלו.
אם כך, בקשה זו הוגשה באיחור ביחס למועדים הקבועים בתקנות סד"א החדשות, בלי בקשה להארכת מועד ובלי טעמים מיוחדים שיצדיקו הארכת מועד. קבלת הבקשה משמעותה, בהכרח, דחייה ממושכת בבירור תובענה זו נוכח הצורך להתחיל מחדש את ההליך כלפי נתבע נוסף ומכאן שבסתירה לאינטרס הציבורי בהשלמה מהירה ויעילה של בירור תביעות. די בכך כדי לדחות את הבקשה.
לגופן של טענות, כאשר המבקש עותר לתיקון כתב התביעה, רובץ לפתחו של המבקש הנטל להראות כי התיקון המבוקש יביא לייעול בירור המחלוקות, כפי שהובאו בכתב התביעה המקורי. המבקש לא עמד בנטל זה, שכן התברר שהתיקון המבוקש אך יכביד על בירור המחלוקות ויסרבל אותן בצירוף טענות ומחלוקות חדשות. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [סימני מסחר] [נזיקין] |
|
| ת"א (חיפה) 38430-11-19 פוטקס תבניות בעמ נ' עיסא ג'רייס (שלום; מירב קלמפנר נבון; 01/07/21) - 11 ע' |
| עו"ד: יוסף תוסייה כהן, נאדר ג'רייס |
תביעה שעניינה בשני מוצרים אשר מיוצרים על ידי התובעת: "קופסה 4 מקום תחת הטיח" ו"קופסה 3 מקום תחת הטיח", כשמם אשר ניתן על ידי התובעת. עילות התביעה הן שתיים: האחת, הנתבע ביצע עוולה של גניבת עין כהגדרתה בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות. השנייה, הנתבע הפר סימן מסחר רשום.
סימני מסחר – סימן רשום – הפרתו
סימני מסחר – הפרה – תרופות
נזיקין – עוולות – גניבת עין
.
תביעה בגין גניבת עין והפרת סימן מסחר רשום.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
על מנת להוכיח כי שימוש בסימן מסחר רשום, בידי מי שאינו זכאי לכך, מהווה "הפרה", לא די להוכיח כי נעשה שימוש בסימן מסחר רשום או בסימן דומה לו אלא נדרש להוכיח כי השימוש כאמור נעשה בטובין שלגביהם נרשם הסימן או שהם מאותו הגדר.
ההתרשמות היא כי מדובר בסימן זהה (ולא דומה, להבדיל אולי מהקופסאות עצמן). לפיכך, אין התובעת, הטוענת להפרה, נדרשת להוכיח כי הסימן המפר גורם להטעיית הציבור. כמו כן, מדובר בטובין הנמנים על "אותו גדר" כהגדרת הסעיף משמדובר בשני המוצרים המיוצרים על ידי התובעת ויוצרו או שווקו או נמכרו על ידי הנתבע: קופסה 4 מקום תחת הטיח וקופסה 3 מקום תחת הטיח. לבסוף, הנתבע עשה "שימוש" על אף שאינו זכאי לכך.
הנתבע עשה שימוש בסימן מסחר זהה לסימנה המסחרי הרשום של התובעת, הן על גבי המוצר והן על גבי התוויות, בעוד הוא אינו זכאי לכך. בכך מתקיימת הפרה כהגדרתה בסעיף 1 לפקודת סימני המסחר.
משנקבע כי הנתבע הפר סימן מסחר, יש מקום למתן צו המורה לנתבע או כל אדם אחר מטעמו לחדול לאלתר מלמכור או לשווק או לייצר את כל קופסאות החשמל הנחזות להיות כאלו המיוצרות ע"י התובעת וכן לחדול מהפרת סימן המסחר של התובעת.
יסודות עוולת גניבת עין, לפי הגדרתה בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות מתקיימות בנסיבות שבפנינו ולפיכך, נוסף להפרת סימן מסחרי, עוול הנתבע בעוולת גניבת עין כלפי התובעת. חיקוי מכוון של מוצרו של מתחרה, מעיד לכאורה על חשש להטעיה של ציבור הלקוחות ואין צורך בהוכחת כוונה להטעיה. בהתחשב במכלול הנסיבות, בכך שאלו בוצעו תוך שימוש בסימן מסחר רשום מפר, ובהיבט המניעתי שבפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק, יש לקבוע כי הפיצוי יעמוד על סך של 50,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [בוררות] |
|
| הפ"ב (תל אביב-יפו) 36820-04-20 שגיא בנתאי נ' אושרת שוקר (שלום; אילן דפדי; 30/06/21) - 16 ע' |
| עו"ד: דן צימרמן, יאיר בן דוד, אלי כהן |
בית המשפט הורה על ביטול החלטת הבורר, לפיה יש למחוק את כתבי הטענות של המבקשים, קרי מחיקת כתב ההגנה ודחיית התביעה שכנגד. משנקבע כך, הרי שאין עוד מקום לפסק הבוררות ויש להורות על ביטולו.
בוררות – פסק בורר – ביטולו
בוררות – בורר – סמכויותיו
בוררות – הליכי בוררות – פגם בהליך
.
בקשה לביטול פסק בוררות והחלטות ביניים שונות שניתנו במסגרת בוררות שהתנהלה במחלוקת בין המבקשים לבין המשיבים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
אין לקבל את טענת המבקשים כי הבורר פעל בחריגה מסמכות. בורר יכול ורשאי למחוק כתבי טענות של צד אשר אינו פועל בהתאם להחלטותיו. זאת ועוד, במחיקת כתבי טענות בהתאם לסמכות הבורר במקרים שמצדיקים זאת, אין פעולה המנוגדת לתקנת הציבור. אשר לטענה כי לא ניתנו נימוקים, הרי שההחלטה על מחיקת כתבי הטענות שהיוותה בסיס למתן פסק הבורר הייתה מנומקת. מחיקת כתבי הטענות והימנעות מתגובה של המבקשים לגופה של הבקשה לאישור הפסיקתות, מהווים לכשעצמם הנמקה מספיקה למתן פסק בוררות.
עם זאת, לא ניתן להתעלם כי בסופו של דבר לא ניתנה למבקשים הזדמנות להתמודד עם הטענות לגופו של עניין ולכך שהדיון לא עבר את הסף של ההליכים המקדמיים. זו בעצם הטענה המרכזית של המבקשים, אותה יש לקבל, ומכאן לבטל את ההחלטה ואת פסק הבוררות שניתן בעקבותיה.
מטרת הליכים משפטיים, אם בבית משפט ואם בבוררות, היא לברר את המחלוקות העיקריות הקיימות בין בעלי הדין. ההליכים המקדמיים, כשמם, מתקיימים קודם להליך העיקרי ונועדו לסייע ולקדם את בירורו היעיל של ההליך מהבחינה המהותית. הם משמשים כאמצעי לבירור המחלוקת ואינם המטרה עצמה. במקרה דנן, נוצר הרושם כי הדיון נסוב אך ורק סביב סוגיית הגילוי והעיון במסמכים, כך שבסופו של דבר, בשל עמידה דווקנית יתר על המידה על כל אות ופסיק, הצליחו המשיבים להוביל את הבורר ליתן פסק בוררות. זאת, תוך קיפוח זכותם של המבקשים לקיים דיון ענייני במחלוקות העיקריות שבין הצדדים.
לאור האמור, יש להורות על ביטול החלטת הבורר, לפיה יש למחוק את כתבי הטענות של המבקשים, קרי מחיקת כתב ההגנה ודחיית התביעה שכנגד. משנקבע כך, הרי שאין עוד מקום לפסק הבוררות ויש להורות על ביטולו. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [בוררות] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 13814-05-20 נכסי דרך החצב בע"מ נ' ניר שהם (שלום; גיא הימן; 30/06/21) - 10 ע' |
| עו"ד: מתתיהו ברוכים, מוטי בונה, יוסי פורת, נתי לב |
נדונה השאלה, האם תניית הבוררות, אשר קבועה בחוזה שנקשר בין התובעת לבין חברת גלובל בלו סקאי פרטנרס בע"מ, מקיפה את נתבעים 1 ו-2. השניים ערבו, במסגרתו של אותו החוזה, להתחייבויותיה של גלובל.
בוררות – הסכם בוררות – צדדים לבוררות
בוררות – צדדים לבוררות – צד שאינו חתום על הסכם הבוררות
.
השאלה שעמדה להכרעתו של בית משפט זה היא, האם תניית הבוררות, אשר קבועה בחוזה שנקשר בין התובעת לבין חברת גלובל בלו סקאי פרטנרס בע"מ, מקיפה את נתבעים 1 ו-2. השניים ערבו, במסגרתו של אותו החוזה, להתחייבויותיה של גלובל.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
בתובענה ובה ביקש בעל דין לקיים הליך של בוררות יעוכבו, ככלל, ההליכים בבית המשפט. זאת, ובלבד שבעלי הדין הם צדדים להסכם ובו תניה כאמור; כי המבקש את הבוררות כן בבקשתו ואינו עושה כן אך לשם תקיעתם של מקלות בגלגלי ההליך השיפוטי וכי אין טעם אחר, השולל התאמה להליך של בוררות.
הסעיף החמישי לחוק הבוררות נוקט לשון: "בעל דין שהוא צד להסכם". יש לפרש את הצירוף הזה לפי תכליתו ולפי הפסיקה המרחיבה. היינו, לא רק צד להסכם רשאי לעמוד על תניית בוררות אלא גם ערב להסכם, שלפי הנסיבות כפף לאותה תניה. עוד לא נמצא לי מקום לדרוש כי בקשה לבוררות תהיה משותפת לכלל הנתבעים, בין חייבים ובין ערבים, ודי לדעתי בכך שאחד מהם מבקש את הדבר כדי להעמידו לבחינה לפי הכללים המותווים בפסיקה.
כתב הערבות, שעליו חתמו הנתבעים בעניין הנדון, לא הפנה במפורש אל תניית הבוררות שבהסכם ואף לא כלל תניה דומה בעצמו. אלא, שלא זו בלבד כי כתב הערבות צורף אל ההסכם כהמשך טבעי לו אלא, שעל הסכמתם של נתבעים אלה להיות חלק מהליך של בוררות, ככל שתתעורר מחלוקת בקשר לערבותם, למד אתה מלשונו הברורה של ההסכם. לשון זו לא יכלה להיות מפורשת יותר.
לשון ברורה זו דנה את גורלה של הטענה כי הערבים אינם צד לרעיון הבוררות – לשבט. די בהסכם לבדו, וודאי כשנספח לו כתב ערבות בחתימתם של הנתבעים, להסיק כי הערבים הסכימו גם הם, לאחר שהוסבר להם מלוא הנדרש – ואחרת לא נטען – להיות חלק מהליך של בוררות לכשיידרש. העלאתה, היום הזה בידיו של נתבע 1, של טענה המתכחשת לכך נדמית להתנהלות, שכל תכליתה לתקוע מקלות בגלגליה של הבוררות ואולי אף בגלגליו של עצם בירורה של המחלוקת. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [מקרקעין] [קניין] |
|
| ת"א (חיפה) 52071-05-12 מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל נ' מלח הארץ עתלית בע"מ (שלום; כאמלה ג'דעון; 29/06/21) - 41 ע' |
| עו"ד: גורניצקי ושות', י. סולומון ואח', ש. כרוב ואח' |
בית המשפט קיבל, באופן חלקי, תביעת התובעת – רשות מקרקעי ישראל והורה לנתבעים 2 ו-3 לפנות את המקרקעין והמבנן נשוא התביעה, זאת בכפוף לזכותה של הנתבעת 3 להמשיך להתגורר במבנה המקורי עד שטח של 180 מ"ר כבעלת רישיון הדיר בו עד אריכות ימים. בתוך כך, הורה בית המשפט לתובעת לפצות את הנתבעים 2 ו-3 בגין השקעותיהם במקרקעין וזאת בגין ביטול הרישיון. תביעת סילוק היד כנגד הנתבעת 1, נדחתה.
מקרקעין – רישיון – מכללא
מקרקעין – מקרקעי ישראל – סילוק פולשים
מקרקעין – הסגת גבול – במקרקעי ציבור
מקרקעין – מקרקעי ישראל – שינוי ייעוד
מקרקעין – מקרקעי ישראל – מכרז
מקרקעין – מקרקעי ישראל – מינהל מקרקעי ישראל
.
התובעת – רשות מקרקעי ישראל, הגישה תביעה שעניינה במקרקעין, בבעלות מדינת ישראל ובחכירת קרן קיימת לישראל, עליהם ניצב קומפלקס מגורים בשטח מבונה של למעלה מ- 700 מ"ר, המשתרע על פני שטח קרקע המוקף חומה בגודל של כ-5 דונם. בתביעה זו עותרת רמ"י להורות על סילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין, ולהורות על הריסת המחוברים הבנויים עליהם והשבת החלקה לידיה כשהיא נקייה מכל אדם וחפץ. טענות הצדדים מתמקדות כאמור בשני מישורים, המישור החוזי-קנייני והמישור התכנוני.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
המינהל ידע כאמור אודות ההחזקה והשימוש שנעשו על ידי בני הזוג דנקנר במקרקעין למעלה משני עשורים, ברם הוא עצם את עיניו ביודעין ולא טרח לפעול להפסקת השימוש הנ"ל, גם לא לאחר שקיבל פניות של צדדי ג' בעניין השימוש הנ"ל. לא זו אף זו, המינהל לא הביע התנגדות לעבודות הבניה שנעשו על ידי בני הזוג דנקנר בחלקה והיה מוכן לאשררן בכפוף להתאמתן לתשתית התכנונית החלה על החלקה. אמנם, אין לתת פרס למי שפלש למקרקעין לא שלו, קל וחומר למקרקעי ציבור, אך מאידך, אין לפטור את הרשות הציבורית מהחובה לעמוד על המשמר ולהפעיל את סמכויותיה ביושר וביעילות במסגרת המשאבים העומדים לרשותה ותוך נטילת אחריות על מחדליה. יובהר כי מחדליה של הרשות במקרה כאמור, לא מעניקים לפולש, ובמקרה שבפנינו לבני הזוג דנקנר, זכות כלשהי במקרקעין, אך מאיינים את טענתה של רמ"י שלפיה בני הזוג דנקנר הינם בבחינת מסיגי גבול ומטהרים אותם מהטענה של אי החוקיות שדבקה בהחזקה שלהם במקרקעין.
בני הזוג דנקנר זכאים לפיצוי עקב ביטול הרשות על ידי רמ"י. המצגים שהוצגו על ידי רמ"י לאורך כל הדרך נטעו אצל בני הזוג דנקנר ציפייה סבירה להמשך השימוש במקרקעין ולהכשרת הבנייה שהוקמה על ידם עם שינוי המצב התכנוני שחל על החלקה.
משנקטה רמ"י בעמדה עקבית שלפיה היא מסכימה לבנייה שבוצעה על ידי בני הזוג דנקנר במקרקעין בכפוף להתאמתה לחוקי התכנון והבניה, סעד ההריסה המבוקש על ידה מעורר תחושה של חוסר תום לב כאשר באופק אושרה תכנית מתאר חדשה שעלולה "להכשיר" את הבנייה.
באשר לתביעה כנגד חברת המלח, רמ"י ידעה, ואף הסכימה במפורש או מכללא, כי המבנים ישמשו את עובדיה לשעבר למגורים המנותקים מהפעילות התעשייתית ולא ראתה בכך הפרה של חוזה חכירת המשנה. לפיכך אין היא יכולה לבוא בטענה כלפי חברת המלח כי השימוש שנעשה על ידי בני הזוג דנקנר במקרקעין לצרכי מגורים, לרבות השימוש שנעשה על ידי גב' ויזן במבנן לאחר סיום עבודת בעלה בתעשיות מלח ו/או לאחר הגירושין, מנוגד לחוזה חכירת המשנה, אף אם הנסיבות שונות.
רמ"י ידעה על השימוש רב השנים שנעשה על ידי בני הזוג דנקנר במקרקעין לרבות השימוש במבנה המקורי והפיכתו בהדרגה למבנן ענק והיא לא התנגדה לשימוש הנ"ל ואף הביעה תמיכה גלויה בו. במצב דברים זה היא לא תישמע בטענה של אי מניעת ההפרות הנ"ל על ידי חברת המלח. סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), קובע כי "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה". בבואה לממש את זכותה לביטול החוזה עם חברת המלח בכל הקשור למקרקעין, עליה להפעיל זכות זו בתום לב. קרי, אין היא יכולה מצד אחד לתת יד להפרות הנטענות על ידה, בין אם בשתיקה ובין אם בהתנהגות, ומצד שני לדרוש ביטול החוזה מחמת אותן הפרות. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [עונשין] |
|
| ת"פ (קריות) 63526-05-19 מדינת ישראל נ' סעיד מטר (שלום; יוסי טורס; 28/06/21) - 18 ע' |
| עו"ד: |
הנאשם עורר (לפחות) ספק כי מתקיים הסייג בדבר הגנה עצמית והמאשימה לא הסירה ספק זה. משכך, מתחייב זיכויו של הנאשם מהעבירה שיוחסה לו.
עונשין – הגנות – הגנה עצמית
עונשין – הגנות – נטל ההוכחה
.
נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של גרימת חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין.
.
בית המשפט זיכה את הנאשם, ופסק כלהלן:
הנאשם אינו חולק על קרות האירוע, היינו על כך שדחף את המתלונן, וטענתו היא להגנה עצמית. הסייג בדבר הגנה עצמית קבוע בסעיף 34י' לחוק העונשין, שזו לשונו: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים".
סעיף זה פורש בפסיקה ככולל שישה תנאים: ראשית, קיומה של תקיפה שלא כדין; שנית, קיומה של סכנה מוחשית לפגיעה בחייו, בחירותו בגופו או ברכושו, של האדם המתגונן או של זולתו; שלישית, מיידיות, דהיינו – על ההגנה להתבצע רק מרגע שהמעשה דרוש באופן מיידי על מנת להדוף את התקיפה, ועליה להיפסק מרגע שלא נדרש עוד מעשה התגוננות על מנת להדוף את התקיפה; רביעית, שהאדם המתגונן לא "הביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים; חמישית, נדרשת פרופורציה, יחס ראוי בין הנזק הצפוי מפעולת המגן לנזק הצפוי מן התקיפה; שישית, קיומה של נחיצות, קרי – טענת הגנה עצמית תקום לו לאדם רק כאשר לא הייתה לו אפשרות להדוף את התקיפה בדרך אחרת, פחות פוגענית.
ההכרה בטענת הגנה עצמית לעולם אינה קלה. הגם שהיא מבטאת את ההגנה על אוטונומיית הגוף וזכותו של אדם להגן על עצמו, יש בה להכיר בעשיית דין עצמי וגרימת נזק לאחר ולכן יש לבחון את העובדות היטב, לבל ייתן בית המשפט הכשר לאלימות במסווה של הגנה עצמית.
הדברים מקבלים משנה תוקף מקום בו פעולת ההתגוננות גרמה נזק שאינו קל ושבעתיים כאשר בית המשפט נותר בתחושה שאפשר שלא כל האמת נגלתה בפניו. ואולם, בית המשפט נדרש לניתוח הראיות שלא לפי "תחושת בטן" אלא לפי הראיות, ואלו היו דלות ביותר ובבסיסן הדהדה הצהרת המאשימה על כך שהיא עצמה אינה נותנת אמון בגרסת המתלונן, אלא בוחנת את האירוע דווקא לפי גרסת הנאשם עצמו. ראוי היה כי המאשימה תצהיר כבר בפתיחת ההליך שהיא אומנם דוחה את גרסתו העובדתית של המתלונן (או סבורה שאינה יכולה להוכיחה ברמה הנדרשת) אך היא עדיין סבורה שבשל סיבות שתפרט, עובדות המקרה אינו מקימות הגנה עצמית. המאשימה לא נהגה כך ולכן הקשתה על בירור העובדות ועל ירידה לחקר האמת. בנסיבות אלו, נותרה גרסה אחת בלבד והיא של הנאשם, אשר הותיר רושם חיובי וגרסתו הקימה לכל הפחות ספק בדבר אשמתו, בשל התקיימות תנאי ההגנה העצמית. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [התיישנות] [כספים] [הגנת הצרכן] |
|
| ת"א (ראשון לציון) 51857-10-18 ברכת הארץ בע"מ נ' בזק בינלאומי בע"מ (שלום; כרמית בן אליעזר; 28/06/21) - 10 ע' |
| עו"ד: נאור יאיר ממן, מירה פיצ'חדזה |
בניגוד לטענת התובעת, אין לראותה כ"צרכן" כמשמעותו בחוק הגנת הצרכן, ולפיכך הוראות החוק אינן חלות על מערכת היחסים בינה לבין הנתבעת ואין היא זכאית לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק מכוחו.
התיישנות – מירוץ ההתיישנות – היום שבו נולדה עילת התביעה
כספים – הפרשי הצמדה וריבית – פסיקתם
הגנת הצרכן – חוק הגנת הצרכן – תחולתו
.
תביעה שהגישה התובעת נגד הנתבעת להשבת סכומים שהנתבעת גבתה ממנה ביתר, וכן לפיצוי ללא הוכחת נזק לפי חוק הגנת הצרכן.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת גבתה סכומים שלא הייתה זכאית לגבותם, לאחר שההתקשרות בכל הנוגע לקווים הנדונים בוטלה ע"י התובעת בהסכמה, וזאת עקב טעות אנוש אצל מי מטעם הנתבעת.
הנתבעת הסכימה להשיב לתובעת את הסכומים שנגבו עבור התקופה שבין חודש אוקטובר 2011 ועד לחודש מרץ 2016, בסכום כולל של 154,875.32 ₪ כולל מע"מ. בסיכומיה הודיעה הנתבעת כי הסכום כבר שולם לידי התובעת בהמחאה בנקאית. עם זאת, סכום זה הוא הסכום הנומינלי שנגבה ביתר מן התובעת. משאין חולק כי היא זכאית להשבתו, הרי שיש להשיב לה אותו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, שישקפו את הערך הריאלי של הסכום שנגבה ממנה ביתר, ויפצו אותה על השימוש שנמנע ממנה לעשות בכספים אלו בשנים שחלפו. לאור האמור, על הנתבעת להשיב לתובעת את הסכום הנ"ל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, החל ממועד הגבייה ועד התשלום בפועל.
דין טענת ההתיישנות להתקבל לגבי התקופה החל מיוני 2010 עד ספטמבר 2011. עפ"י הדין, מתיישנת התביעה לאחר שבע שנים מהיום שבו נולדה עילת התביעה, כאשר משמעות המונח "עילת התביעה" לצרכי חוק ההתיישנות פורשה בפסיקה כמועד שבו התגבשו העובדות החיוניות המקימות את הזכות לסעד המבוקש, דהיינו כאשר נתון בידי התובע כוח תביעה המאפשר לתובע לפנות לערכאות משפטיות, לברר את תביעתו ולקבל את הסעד המבוקש על ידו. לא יכולה להיות מחלוקת של ממש, כי בעניין ההשבה של הסכומים ששולמו לאחר ביטול ההסכם נולדה עילת התביעה ביחס לכל תשלום במועד שבו שולם, שכן במועד זה התגבשה לתובעת הזכות לתבוע את השבתו.
דין תביעת התובעת לפיצוי ללא הוכחת נזק מכוח חוק הגנת הצרכן להידחות, מאחר שחוק זה לא חל בענייננו. התובעת אינה עונה על הגדרת "צרכן" כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן משהשירות שניתן לה לא היה "לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי". התובעת היא גוף עסקי גדול אשר הפעיל רשת סופרמרקטים בפיזור כלל ארצי, רכשה את השירות מהנתבעת לשימוש עסקי כפי שציינה במסגרת כתב התביעה במסגרת פיילוט עבודה, ועל מנת ליצור קשר מחשובי בין סניפיה השונים ברחבי הארץ. אף על פי גישה מרחיבה, לא ניתן לראות בשירות שניתן לתובעת בענייננו "שימוש אישי, ביתי או משפחתי". |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [חוזים] [עורכי-דין] |
|
| ת"א (הרצליה) 36593-02-19 דן לאופר נ' אלי וילצ'יק (שלום; אמיר ויצנבליט; 27/06/21) - 25 ע' |
| עו"ד: אבנר כהן, אורי רייכקינד, אליסף מילר, אמיר פבה |
ההסכם שעומד ביסוד ההתקשרות בין התובע – שמאי מקרקעין לבין הנתבע – עורך דין, ואשר לטענת התובע מגבש שותפות בין השניים, הוא הסכם פסול שאין לאכוף אותו.
חוזים – אי-חוקיות – חוזה בלתי חוקי
חוזים – אי-חוקיות – תוצאותיה
חוזים – חוזה פסול – נפקותו
עורכי-דין – אתיקה מקצועית – איסור שותפות
.
התובע - שמאי מקרקעין, הגיש כנגד הנתבע 1 – עורך דין ומשרדו, הנתבעת 2, תביעה שעניינה בטענת התובע כי הוא זכאי לחלק משכר-הטרחה שקיבלו או יקבלו הנתבעים מלקוחות שונים. במרכז הדיון עומדת השאלה: האם ההסכמים שמכוחם נתבעים הכספים הם פסולים, ומדוע התביעה לא תסולק בשל כך על הסף – זאת לאור סעיף 58 לחוק לשכת עורכי הדין, ותקנות שמאי מקרקעין (אתיקה מקצועית)?
.
בית המשפט פסק כלהלן:
בית המשפט עורר מיוזמתו את שאלת פסלות ההסכמים מושא התביעה. לבית המשפט סמכות לעורר ביוזמתו את השאלה אם חוזה מושא התובענה הוא פסול. שאלת פסלותו של חוזה והמסקנות הנובעות מכך היא שאלה אשר בית המשפט רשאי להעלותה מיוזמתו. לא יעלה על הדעת, שבית המשפט מחויב לתת תוקף להסכם, אשר לדעתו הינו בלתי חוקי או שביצועו נוגד את תקנת הציבור.
אחת התכליות של סעיף 58 לחוק לשכת עורכי הדין היא למנוע ניגוד עניינים בין רצונו של השותף שאינו עורך דין להאמיר את רווחי השותפות לבין חובתו של עורך הדין לספק שירות ראוי ללקוחותיו. תכלית נוספת היא למנוע מעקף של המגבלות המוטלות על עורך דין בדרך של קיום יחסי שותפות עם אדם שאינו עורך דין ושאינו מחויב לעמוד במגבלות אלו.
הטענות בכתב התביעה הן לקיום שותפות בין עורך-דין לבין שמאי מקרקעין. שותפות כזו מהווה הפרה הן של הכלל בנושא המתייחס לשמאי מקרקעין, הן של זה המתייחס לעורכי-דין. בנוסף, התביעה היא לשיתוף של עורך-דין בשכר-טרחתו עם מי שאינו עורך-דין, בניגוד לסעיף 58 לחוק לשכת עורכי הדין. משכך, מדובר בטענות להסכמים פסולים בהתאם לסעיף 30 לחוק החוזים, ועל כן אף אם יוכחו – הם בטלים. אין מדובר בטענות לחוזה הניתן להפרדה ושעילת הבטלות נוגעת רק לאחד מחלקיו.
גם אם יוכח כל האמור בכתב התביעה, לא יהיה מקום לתת לתובע אילו מן הסעדים בכתב התביעה, כולם או חלקם. אין מקום להורות לנתבעים על השבה על דרך של תשלום שכר ראוי, מלא או מופחת, וקל וחומר שאין מקום להורות על קיום החוזה, כולו או חלקו. כך גם לגבי יתר הסעדים המבוקשים. התוצאה מכך היא שדין התביעה להיות מסולקת על הסף, וכך יש להורות. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 24 [עבודה] |
|
| ב"ל (תל אביב-יפו) 65889-09-19 נעמי פורטנוי נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; דורון יפת, נ.צ.: נ' אלון, נ' רוזנבוים; 01/07/21) - 13 ע' |
| עו"ד: איתן מנטש, ענבל קמיור |
ביה"ד דחה את תביעת התובעת, סדרנית מוצרים במינימרקט ומנקה בבית ספר, כנגד החלטת הנתבע הדוחה את תביעתה לתשלום דמי פגיעה בגין כאבים בקרסוליים ובכפות הרגליים, מאחר שהתובעת לא הוכיחה תשתית עובדתית לפגיעה בעבודה לפי עילת המיקרוטראומה.
עבודה – תאונת עבודה – מיקרוטראומה
עבודה – תאונת עבודה – קביעה בדבר מיקרוטראומה
.
עניינה של התביעה בהחלטת הנתבע הדוחה את תביעת התובעת, סדרנית מוצרים במינימרקט ומנקה בבית ספר, לתשלום דמי פגיעה בגין כאבים בקרסוליים ובכפות הרגליים. לטענת התובעת, כתוצאה מעבודתה הפיזית והמאומצת נגרמו לה ליקויים חמורים ברגליה, ואלו קשורים קשר הדוק לתנאי עבודה ונגרמו כתוצאה מפעולות חוזרות ונשנות לפי תורת המיקרוטראומה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ד' יפת ונציגי הציבור נ' אלון, נ' רוזנבוים) דחה את התביעה ופסק כי:
הלכה היא כי על מנת שתוכר תביעה לפי תורת המיקרוטראומה, יש להוכיח רצף ותדירות בביצוע הפעולות. לפיכך, כאשר מדובר בפעולות שונות ומגוונות ולא בעבודה הכרוכה בביצוע רציף של תנועה חוזרת ונשנית או של תנועות זהות או דומות במהותן, אחת לרעותה במהלך יום העבודה, אזי המסקנה תהא שלא הונחה תשתית עובדתית מתאימה לפי תורת המיקרוטראומה. מכל מקום, אין להרחיב את תורת המיקרוטראומה גם לעניין תנוחה; בנוסף, אין בכוחה של עבודה פיסית מאומצת וקשה כדי להפוך לפעולות חוזרות ונשנות, וליתר דיוק למיקרוטראומה.
אשר לעבודת התובעת כסדרנית מוצרים במינימרקט, ראשית גרסת התובעת לגבי עצם נשיאה של משאות ומשקלים כבדים על ידה, כמו גם לגבי המשקלים בפועל, אינה קוהרנטית ואינה מהימנה. שנית, גרסת התובעת לגבי ימי העבודה, שעות העבודה והצורך לסדר סחורה ולהוציא מוצרים פגי תוקף, ניתנה על דרך הגוזמה. בנוסף, גרסתה הראשונית של התובעת הייתה כי מדובר בעבודה בעיקר במנח סטטי של עמידה. דא עקא, אין להרחיב את תורת המיקרוטראומה גם לעניין תנוחה, בין אם מדובר במנח עמידה ובין אם מדובר במנח ישיבה. בנוסף, מחד גיסא, התובעת טענה כי לפעמים הייתה צריכה להתכופף וכי לעתים מדובר במנח של כפיפות ברצף, כך שאין תשתית עובדתית שיש בה כדי לבסס קביעה בדבר רצף של תנועות זהות או דומות במהותן, חוזרות ונשנות, במשך זמן ממושך, במהלך יום העבודה שכן מדובר בפרקי זמן של מנחים סטטיים, אך מאידך התנועות אליהן מכוונת התובעת אינן נוגעות כלל ועיקר לקרסוליים וכפות הרגליים. התובעת יצאה להפסקות קצרות, לא נטען על ידה לתנועות קטנות של הרגליים, חלק מעבודתה אף נעשה בישיבה והיא לא נדרשה לעלות ולרדת במדרגות ברצף, בוודאי שלא במחצית מהזמן. לפיכך לא הוכחה תשתית עובדתית למיקרוטראומה.
אשר לעבודת התובעת כמנקה בבית ספר, התובעת ביצעה פעולות שונות ומגוונות הן מבחינת המאמץ הפיזי והן מבחינת התנועות עצמן, ובכללן בעיקר טאטוא רצפות ושטיפת רצפות. לעתים נדרשה להרים כסא, לנקות לכלוך וכן נדרשה לרוקן פחים ולזרוק זבל. אמנם בעת שטיפת רצפות, סחיטת הסמרטוט לסירוגין וניקיון שירותים התובעת נדרשה לפעולות שהצריכו לעתים כיפוף של הגב, אך פעולות אלה לא נעשו ברצף, וממילא רוב הפעולות הן עמידה בגב זקוף כגון טאטוא, מילוי דלי מים, הליכה ממקום למקום. וזה העיקר, התובעת לא ביצעה פעולות חד גוניות, בתכיפות ובפרק זמן ארוך ורצוף ולכן לא הניחה תשתית עובדתית לפגיעה בעבודה מכוח עילת המיקרוטראומה. גם בכל הנוגע למדרגות, לא הוכח כי העלייה והירידה במדרגות בין הקומה הראשונה לשנייה ו/או בכניסה לבית ספר היו תכופות ורצופות, שכן התובעת ניקתה פעם אחת ביום את גרם המדרגות ובסיום יום העבודה נאלצה לעבור דרך גרם המדרגות החיצוני לצורך זריקת הפסולת בפחים מחוץ לשער בית הספר, וזאת גם לפרק זמן קצר ביותר. התובעת לא ירדה ועלתה במדרגות ברציפות ובתדירות במהלך היום העבודה. במהלך העבודה היו הפסקות, אמנם לא קבועות. לסיכום, התובעת עבדה בבית ספר בעבודה פיזית מאומצת. ברם, כבר נקבע, כי עבודת מנקה בבית ספר היא עבודה מגוונת שאינה נכנסת לגדרי עילת המיקרוטראומה. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [ביטוח לאומי] [נזיקין] [עבודה] |
|
| ב"ל (תל אביב-יפו) 47838-06-20 חסיה ברמן נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; רוית צדיק, נ.צ.: ע' מרקו; 01/07/21) - 8 ע' |
| עו"ד: מוטי זילבר, דנה קוסקאס |
ביה"ד פסק כי בנסיבות בהן התובעת חצתה את הכביש במקום שהוא אי תנועה מוגבה, עם דשא סינטטי והרגל שלה החליקה והתקפלה, ארע לה אירוע פתאומי כתוצאה מגורם חיצוני, אשר גרם לפגיעה הנטענת, ולפיכך יש להכיר באירוע כ"תאונה" ובהתאם התובעת זכאית לגמלה לפי סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי.
ביטוח לאומי – דמי תאונה – זכאות
נזיקין – הטבת נזקי גוף – המוסד לביטוח לאומי
עבודה – ביטוח לאומי – זכאות
.
התובעת חצתה את הכביש שלא במעבר חצייה אלא במקום בו היה אי תנועה מוגבה ודשא סינתטי, ואז החליקה ורגלה התקפלה. הדיון נסב אודות השאלה האם ארע לתובעת אירוע פתאומי כתוצאה מגורם חיצוני, אשר גרם לפגיעה הנטענת על ידה, ובהתאם לכך האם זכאית היא לגמלה לפי סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי.
.
בית הדין האזורי לעבודה (סגנית הנשיאה ר' צדיק ונציגת הציבור ע' מרקו) קיבל את התביעה ופסק כי:
סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר תאונה באופן הבא: "אירוע פתאומי שבו גורם חיצוני מביא לחבלה פיסית וכתוצאה מכך לאובדן כושר התפקוד; סעיף 151(א) לחוק קובע כי:" מבוטח שארעה לו תאונה, בין בישראל ובין בחוץ לארץ, יהיה זכאי לדמי תאונה בעד פרק הזמן שבו הוא נמצא בישראל ואבד לו כושר התפקוד, אם לא עסק למעשה בעבודה כלשהי".
פירוש המונח "תאונה", נדון בפסיקה לפיה דרישת ה"פתאומיות", הנקובה בסעיף 150 לחוק כלולה בהתאם להלכה הפסוקה גם בהגדרת תאונת עבודה כמשמעה בסעיף 79 לחוק, ונועדה להבחין בין "תאונה" שניתן להצביע על מועד ומקום ספציפיים בהם אירעה, לבין "מחלה" שדרך כלל "באה בדרך הדרגתית". הסבר זה לתנאי הפתאומיות רלוונטי גם להגדרת "תאונה" לצורך ביטוח נפגעי תאונות, ומלמד כי מטרת המחוקק בקביעת הדרישה לאירוע "פתאומי" בסעיף 150 לחוק הייתה להבחין בין "תאונה" לפי משמעותה המילונית המקובלת (כ"תקלה בלתי צפויה שגורמת לפגיעה או לנזק"), לבין מחלה המקננת בגופו של המבוטח, ומתפתחת מטבע הדברים לאורך זמן. הדרישה הנוספת הנקובה בסעיף 150 לחוק, המחייבת מעורבותו של "גורם חיצוני" – לא קיימת במפורש בנוגע לתאונות עבודה, ועם זאת קיימת בהלכה הפסוקה דרישה דומה לכך, לקיומו של "אירוע תאונתי". דרישה זו מבהירה שלא די בהתנהלות שגרתית (דוגמת הליכה רגילה במישור) במהלכה חש המבוטח בכאב ללא סיבה נראית לעין, אלא נדרש שתתלווה לכך תנועה לא נכונה, דריכה על מכשול, זווית לא נוחה וכיו"ב. הרציונל של פסיקה זו הוא לוודא כי הנזק הפיזיולוגי אכן נגרם מ"תאונה", ולא כתוצאה של תהליך תחלואי ממושך שרק בא לביטוי סימפטומטי ברגע נתון.
עוד נפסק כי "תאונה" בהתאם להגדרה שבסעיף 150 לחוק ניתן לאפיין כתקלה פתאומית, בלתי צפויה ובלתי מתוכננת, שהתרחשותה ברורה וניתן להבחין בה ולהצביע עליה, אשר הובילה לטראומה פיזית שאירעה כהמשך ישיר לתקלה הפתאומית, וקיימת לפי היגיון החיים סבירות גבוהה שנגרמה על ידה. בהתאם, תאונה כזו אינה מתייחסת לנזק הנובע מליקוי פנימי שהיה בגופו של האדם ואף לא להתפתחות טבעית שלו, אלא לנזק שהוא תוצאה של אותו אירוע פתאומי אובייקטיבי שמעורב בו גורם חיצוני, אשר התרחש בסמיכות זמנים וניתן להצביע עליו. "תאונה" לצורך סעיף 150 לחוק היא אירוע עובדתי פיזי המתרחש בפתאומיות בנקודת זמן ברורה וגורר עמו תוצאה מיידית ונראית לעין. עצם קיומה של תקלה פתאומית אובייקטיבית שניתן לראותה בעין ולהצביע עליה, ובהיבט זה היא "חיצונית" לאיבר שנפגע להבדיל מגורם פנימי-טבעי המצוי בגוף האדם, היא שתהווה את ה"גורם החיצוני" הדרוש בהתאם להגדרת החוק. ההלכה הפסוקה קבעה כי הגורם החיצוני הוא אידך גיסא של הגורם הפנימי כאשר מאמץ יתר בלבד, ללא נתונים נוספים אינו בגדר אירוע חיצוני ומחייב קיומו של קשר סיבתי בין קיומו של הגורם החיצוני ובין החבלה.
במקרה זה התובעת חצתה את הכביש במקום שהוא אי תנועה מוגבה, עם דשא סינטטי והרגל שלה החליקה והתקפלה. התנועה החזקה לה נדרשה בשל גובהו של אי התנועה, היא שגרמה להתקפלות הברך והפגימה ממנה סבלה התובעת. בנסיבות אלה, חציית הכביש ועמידה על אי התנועה שגובהו אינו כגובה מדרגה רגילה, בצירוף העובדה כי הונח עליו דשא סינטטי אשר תרם להחלקת הרגל, עולה כדי תאונה שהיא תוצאה של גורם חיצוני. דהיינו, מדובר בתקלה פתאומית שאינה צפויה או מתוכננת, שהתרחשותה ברורה וניתן להבחין בה כאירוע אשר הוביל לטראומה הפיסית אשר ארעה לתובעת. כהמשך ישיר של אותה תקלה פתאומית ארעה החבלה אשר נגרמה כתוצאה מגורם חיצוני ולא כתוצאה ממנגנון פנימי של התובעת. לסיכום, התנאים הקבועים בדין מתקיימים בנסיבות מקרה זה, ולכן, יש להכיר באירוע כ"תאונה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
| ב"ל (חיפה) 20711-04-19 אנואר חומראן נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; טל גולן, נ.צ.: ר' לוין; 17/02/20) - 14 ע' |
| עו"ד: מוחמד מעלאוני, הדס אהרוני |
ביה"ד דחה את תביעת התובע כנגד החלטת הנתבע לדחות את תביעתו להכרה בתאונת עבודה, שהתרחשה לטענתו תוך כדי ועקב עבודתו כשכיר, אצל מעסיקתו, בעת שעסק בעבודות גיזום דשא באמצעות חרמש. נפסק כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי במועד הנטען הוא ביצע עבודה כעובד שכיר אצל מעסיקתו, וכי הוא אף לא היה רשום, בעת קרות האירוע, כעובד עצמאי.
ביטוח לאומי – המוסד לביטוח לאומי – מעמדו של המבוטח
ביטוח לאומי – המוסד לביטוח לאומי – התיישנות
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – תאונת עבודה
עבודה – תאונת עבודה – קביעה בדבר תאונת עבודה
עבודה – בית-הדין לעבודה – התיישנות
.
תביעת התובע כנגד החלטת הנתבע לדחות את התביעה להכרה בתאונת עבודה, שהתרחשה לטענת התובע ביום 8.8.2014 תוך כדי ועקב עבודתו כשכיר, אצל מעסיקתו, בעת שעסק בעבודות גיזום דשא באמצעות חרמש. הנתבע ציין כי לא הוכחו יחסי עובד-מעסיק בין התובע לבין המעסיקה, וכי התובע לא היה מבוטח כעובד שכיר לפי סעיף 75(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי. כמו כן, לפי אופי עבודתו של התובע, הוא אינו מוגדר כעובד עצמאי. עוד ציין הנתבע כי האירוע הנטען על ידי התובע התרחש בעת ביצוע עבודות פרטיות על ידי התובע. מכאן התביעה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ט' גולן ונציגת הציבור ר' לוין) דחה את התביעה ופסק כי:
סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר "פגיעה בעבודה" כ"תאונה שארעה תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו". סעיף 75(א) קובע מי המבוטחים לפי פרק זה, כדלקמן: "(1) עובד, למעט שוטר כמשמעותו בחוק המשטרה, סוהר כמשמעותו בחוק שירות בתי הסוהר ועובד שירותי הבטחון כמשמעותו בסעיף 63א לחוק שירות המדינה. (2) עובד עצמאי, למעט מי שנמנה עם סוג אנשים שהוצאו מכלל עובדים עצמאיים, לענין סעיף זה, בתקנות ולאחר התייעצות עם ועדת העבודה והרווחה"; סעיף 77(א) לחוק קובע כי: "לגבי עובד עצמאי, תנאי לגמלה לפי פרק זה הוא שהמבוטח היה בעת הפגיעה רשום במוסד כעובד עצמאי או שעשה את המוטל עליו כדי להירשם". תקנות הביטוח הלאומי (רישום) מטילות את חובת הרישום על העצמאי וקובעות את דרך רישומו. עצמאי שלא נרשם או שלא עשה את המוטל עליו להירשם כעצמאי, לא יהיה זכאי לגמלה בגין פגיעה בעבודה.
במקרה זה לא עלה בידי התובע להוכיח כי האירוע אירע כאשר עבד כעובד שכיר אצל המעסיקה, ולא כעובד עצמאי (כאשר התובע בעצמו אינו טוען כי הוא היה עובד עצמאי בעת קרות האירוע). אשר לאירוע עצמו, המעסיק העיד כי התובע נפגע בעינו בזמן שעבד בבית פרטי במושב שבו אין לחברה שלו עבודה וכי הפעילות שלו לא מתבצעת במגזר הפרטי. עוד צוין כי לתובע הייתה מעסיקה אחת ויחידה, שהייתה ידועה לו היטב וכי התובע אף לא הוכיח כי ביום האירוע הוא ביצע עבודה כעובד שכיר אצל מעסיקתו. בנוסף, ביום האירוע התובע לא עבד כלל עבור אותה מעסיקה וגם לא היה רשום אצל הנתבע ביום האירוע כעובד עצמאי או כעובד לשעה.
אשר לטענת ההתיישנות שהעלה הנתבע, לאור עניין מאלו נפסק כי יש מקום להאריך את תקופת ההתיישנות. בעניין מאלו נקבע כי לביה"ד סמכות להארכת מועד הקבוע בדין להגשת תביעה לביה"ד כנגד החלטת הנתבע. עוד נקבע כי מדיניות בתי הדין היא שאיפה לבירור הזכויות המהותיות של הבאים בשעריו מתוך ראיית סדרי הדין ככלים שנועדו לשרת את המטרה העיקרית שהיא בירור המחלוקות בין הצדדים והכרעה בהן. לכן, ככל שיש נימוקים ראויים להארכת המועד, יש לדחות את טענת ההתיישנות. ביה"ד עמד על אמות המידה להארכת מועד כפי שנקבעו בפסיקה ופסק כי בענייננו, יש מקום להארכת תקופת ההתיישנות, לאור כך שמדובר באיחור מינורי של 3 חודשים בלבד, מאחר שהנתבע לא הצביע על נזק כלשהו, אשר נגרם לו כתוצאה מכך שהתביעה לא הוגשה במועד ומאחר שעסקינן בהליכי ביטחון סוציאלי, שבהם יש להקל על הנגישות להליך משפטי, ובמיוחד כאשר מדובר באיחור מועט יחסית. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 27 [משפחה] [נזיקין] |
|
| תלה"מ (חיפה) 44330-02-18 ש.ב נ' ד.ב (משפחה; הילה גורביץ עובדיה; 01/06/21) - 20 ע' |
| עו"ד: גיא אופיר, רון סולן |
תביעת לשון הרע וצו עשה האוסר על פירסום ספר שכתב הנתבע. נפסק כי מאחר ולא ניתן לזהות את הצדדים – אלא רק לאחר חקירה, בילוש, דרישה והצלבות, ולא מתוך הכתוב עצמו – לא קמה לתובעת עילה מכוח חוק איסור לשון הרע ולא מכוח חוק הגנת הפרטיות. לפיכך, כפוף לפרסום עמוד הספר בפייסבוק והספר – ללא התמונות, כפי שנתן הנתבע הסכמתו, וכפי שהודפס הספר, התביעה נדחית.
משפחה – תביעה נזיקית – בגין לשון הרע
נזיקין – עוולות – לשון הרע
.
תביעת לשון הרע וצו עשה האוסר על פירסום ספר שכתב הנתבע אשר עפ"י הטענה מכיל פרטים אינטימיים מתקופת החיים המשותפים של הצדדים (גרושים זמ"ז) ולאחריה. אין חולק כי הנתבע קידם את הספר באמצעות פרופיל מזויף בפייסבוק, שם פירסם פרקים מהספר. ביהמ"ש התבקש להורות על הסרת פרטי הספר מהמרשתת ומכל פלטפורמה אחרת, לאסור על הנתבע להוציא לאור את הספר, לאסור על הנתבע לפרסם דברי לשון הרע נגד התובעת ולפצותהּ בגין עוגמת נפש. התובעת העמידה תביעתה על-סך 400,000 ₪.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התביעה בעיקרה מהטעמים הבאים:
על התובע בגין לשון הרע להוכיח 2 רכיבים – א. פרסום ב. שתוכנו מהווה לשון הרע. המבחן הוא אובייקטיבי בעיניו של האדם הסביר; בהתייחס לרכיב הפרסום, פרסום בפייסבוק, דינו כפרסום לפי חוק איסור לשון הרע. אשר לתוכן הדברים, על מנת שתוכן הפרסום יהווה לשון הרע (טרם בחינת ההגנות אם לאו) אזי יש הכרח כי הקורא הסביר יוכל לזהות כי תוכן הפרסום מתייחס לנפגע. יש לבחון את תוכן הדברים מתוך מכלול הנסיבות בהם בוצע הפרסום.
לאחר קריאת הספר ובחינת טענות הצדדים ביהמ"ש מוצא לדחות התביעה על כל רכיביה, כפוף לפרסום עמוד הספר בפייסבוק והספר – ללא התמונות, כפי שנתן הנתבע הסכמתו, וכפי שהודפס הספר.
הנתבע פעל מפרופיל פייסבוק מזויף ע"ש עודד פלד. לא נמצא בעמוד הספר בפייסבוק ובספר תיאור שכולל פרטים מזהים שאדם סביר, גם אם הוא מכיר את הצדדים, יוכל לקשר בין הדמויות הבדיוניות בספר של "עודד פלד" לבין הצדדים כאן. בהעדר זיהוי לא מתקיימת עילת תביעה לא מכוח חוק איסור לשון הרע, ולא מכוח חוק הגנת הפרטיות. יתר על כן, כטענת הנתבע, עלילות הספר עיקרן במערכת היחסים והמשבר שעובר "עודד" (גיבור הספר) בנוגע ליחסיו עם "מאיה" (בת זוגו עפ"י עלילת הספר) ולא בין "עודד" ובין "דנה" (גרושתו עפ"י עלילת הספר) ובהקשר הדברים הרי שאין מדובר בלשון הרע או באמירות המקימות עילה מכוח החוקים הנ"ל בשים לב להקשר הדברים. זאת ועוד, ספר כספר הוא בדיה – אלא אם נכתב בו כי הוא אוטוביוגרפי. במקרה כאן לא נכתב בשום מקום על ידי "עודד פלד" כי מדובר בספר אוטוביוגרפי.
החקירות, ההצלבות והוכחות עליהם הצביעה התובעת כראייה לכך שניתן לקשור בינה לבין הדמות בספר, אינן מסוג הדברים שהיו נעשים על ידי הקורא הסביר וגם קורא סביר המכיר את הצדדים, לא היה עושה כן או מקשר בין הדברים; תמונת הקטינים שהועלתה (והורדה עם הגשת התביעה) הייתה מגבם של הקטינים, שביל גישה לבית אינו פרט מזהה, וצילום בו מופיע ברקע חלק קטן מכלי רכב עליו מדבקה – גם בו אין די. גם צירוף שבבי התמונות הללו – לא יכולים להביא לזיהוי כנטען – להבדיל מניסיון להוכיח, לאחר חקירה וחיפוש כפי שעשתה הנתבעת והחוקר מטעמה.
למעשה, הספר נעדר פרטים אישיים באופן שלעמדת ביהמ"ש מאזן בין הזכות לפרטיות ולשם הטוב לבין חופש היצירה.
גם העובדה כי הנתבע פעל מפרופיל מזויף, מחזקת את טענות הנתבע כי פעל על מנת להסתיר את זהותו ולא לחשוף את זהותו להבדיל מהטענה כי מדובר בפרסום שנועד לפגוע בתובעת ולחשוף זהותה ומבלי שייוודע ברבים, כי הוא הכותב את הספר.
ביהמ"ש ער לכך כי הנתבע החזיק בפרופיל מזויף עם תמונתו, אך אין בכך לשנות מהמסקנה לעיל. על מנת לזהות את עודד פלד עם הנתבע, יש להיכנס באופן מכוון לפרופיל ולתור אחר ההצלבות וההתאמות בתמונות - מה שלא יעשה הקורא הסביר – להבדיל מקורא שיודע שהנתבע הוא עודד פלד וחוקר להוכיח זאת (כפי שעשו התובעת ואביה).
למעלה מן הדרוש, ביהמ"ש מוסיף כי לנתבע עומדת הגנת תום לב ביחס לפרסומים נשוא הליך זה. ביהמ"ש נותן אמון בגרסת הנתבע כי כתיבת הספר הייתה מעין תרפיה והפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנתבע – שיקומו ובריאותו הנפשית.
מבלי לגרוע מהאמור צוין כי התובעת, טרם הגשת התביעה, כלל לא פנתה לנתבע על-מנת להסיר את הפרסום. למעשה לא רק שהתובעת לא פנתה לנתבע על מנת להסיר את הפרסום, אלא שהתובעת עקבה אחר הפרסום, שנמשך מספר חודשים, פרק-אחר-פרק כשהיא תרה אחר רמזים להוכיח זהותו של הנתבע, תוך ביצוע הצלבות. התנהלות זו, מלמדת, כי לכאורה גם התובעת עצמה לא ראתה בכך פגיעה הראויה להגנה. וגם אם כן, לא פעלה להקטנתו. מאידך, הנתבע, עם הגשת התביעה פעל להוריד תמונות שהתובעת טענה כנגדן וקיים לכאורה סיכוי גבוה כי אם הייתה נעשית אליו פניה קודם לכן, הדבר היה מייתר את ההליך או חלקו. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [משפחה] [מקרקעין] |
|
| תלה"מ (נצרת) 29756-07-18 ע.ב נ' ע.ב (משפחה; ג'מילה ג'בארין כליפה; 03/02/21) - 24 ע' |
| עו"ד: רון קלנר, אלכס גרינשטיין, יוסי גרינשטיין |
תביעה רכושית, במרכזה בית המגורים ותביעה לתשלום דמי שימוש ראויים בגין מגורי הנתבע בבית הצדדים מאז עזיבת התובעת את הבית ב-2018. שני הצדדים טענו לזכויות שונות בבית המגורים מכח הסכם הממון. ביהמ"ש קיבל את גרסת האישה ופסק כי מדובר בנכס משותף בחלקים שווים. כן התקבלה באופן חלקי תביעת האישה לדמי שימוש ראויים בגין מגורי הנתבע בבית. אולם זאת רק ממועד הגשת תביעת הגירושין (3/2019) ולא ממועד עזיבת התובעת את הבית (8/2018).
משפחה – הסכם ממון – פרשנותו
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – הסכם ממון
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – איזון משאבים
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – פירוק שיתוף בדירת בני-הזוג
מקרקעין – שיתוף – תשלום בעד שימוש
.
תביעה רכושית ותביעה לתשלום דמי שימוש ראויים, שהגישה התובעת כנגד בן זוגה לשעבר. רקע: ב-2004, עובר לנישואיהם, חתמו הצדדים על "הסכם יחסי ממון" לפיו הוסכם, בין היתר, כי הזכויות של הנתבע -50% מזכויות הבעלות בדירה X וכן הזכויות בחנות ובעסק של הנתבע אינם נכסים ברי איזון והם של הנתבע בלבד; במהלך נישואי הצדדים, הנתבע מכר את חלקו בדירת X. הצדדים רכשו בית מגורים שנרשם על שם שניהם בחלקים שווים. הצדדים וילדיהם גרו בבית זה עד לפרידתם ב-2018. הנתבע נותר לגור בבית המגורים עם הילדים.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
תביעת הרכוש: במוקד הסכסוך בית המגורים ועל כך נסב התקציר. לשיטת התובעת, בית המגורים הוא נכס משותף בחלקים שווים, נכס בר איזון ואינו מהווה חלק מהסכם הממון. מאידך, לטענת האיש, יש לחלק את תמורת בית המגורים, בניכוי המשכנתא, בהתאם להשקעות הכספים ברכישת בית. לשיטתו, כיוון שהבית נרכש מכספי מכירת הדירה שהייתה בבעלותו הבלעדית לפי הסכם הממון, לדידו יש לחלק את תמורת הבית בשיעור של 2/3 לטובתו ו- 1/3 לטובת התובעת. הנתבע מעונין לרכוש את חלקה של התובעת (1/3) בבית המגורים .
נקבע כי בית המגורים הוא נכס משותף, ונכנס בגדר הנכסים ברי האיזון בין הצדדים בחלקים שווים מהטעמים הבאים:
הצדדים נישאו זל"ז ב-2004 וחתמו על הסכם יחסי ממון. שני הצדדים לא העלו טענות כנגד תוקף ההסכם. במצב זה, עפ"י חוק יחסי ממון החל על הצדדים, חלוקת הרכוש תהיה בהתאם להסכם יחסי הממון ובמידה שההסכם אינו קובע אחרת, יראו אותם כמסכימים להסדר איזון משאבים הקבוע בחוק יחסי ממון.
כאמור, הסכם הממון קובע כי הזכויות של הנתבע -50% מזכויות הבעלות בדירה X אינן נכס בר איזון והם של הנתבע בלבד. ברם, בסעיף 2.2 להסכם נקבע כי הבעלות והחזקה בכל מקרקעין אחרים (למעט דירת הנתבע ב-X) שיירכשו על ידם ו/או על ידי מי מהם, החל ממועד עריכת הסכם זה ואילך, אם וככל שיירכשו, יוקנו לצדדים בחלקים שווים, למעט אם שימשו לרכישתם כספים המוקנים לצד אחד בלבד על פי שאר הוראות הסכם זה, שאז יוקנו לאותו צד גם הזכויות הנובעות מהשקעתו". בסעיף 7.5 להסכם יחסי ממון הוסכם כי " הזכויות בכל הנכסים אשר לא פורטו לעיל, ואשר לא מוקנים לאחד הצדדים בלבד על פי דין, יוקנו לשני הצדדים בחלקים שווים".
ביהמ"ש קובע כי חלה על בית המגורים הוראת סעיף 2.2 רישא להסכם הקובעת כי מדובר בנכס משותף בחלקים שווים.
מתצהירי הצדדים עולה כי, הם נטלו משכנתא לצורך רכישת בית מגורים. כך שהנתבע לא הוכיח כי בית המגורים נרכש מהתמורה של מכירת דירתו בלבד, ומשכך לא חלה הוראת סעיף 2.2. סיפא. הנתבע אף לא הביא ראיות מוצקות כי התמורה של מכירת דירתו הושקעה ברכישת בית המגורים של הצדדים, או מהו סכום ואחוז ההשקעה. יתירה מכך, גם אם הנתבע השקיע ברכישת בית המגורים מכספי העסק או מכספי מכירת דירתו, רישום הזכויות בבית מגורים בחלקים שווים מהווה ביטוי מפורש לרצונם של הצדדים בחלוקת הזכויות בבית זה בחלקים שווים. מעת שבית המגורים נרשם על שם שני הצדדים בחלקים שווים "השקעת" היתר של הנתבע ככל שהייתה, הינה בגדר "וויתור" או מתנה" ואין הוא יכול עתה לדרוש החזר או לדרוש חלוקה לא שוויונית בזכויות בבית המגורים בהתאם להשקעתו.
תימוכין למסקנה בעניין שיתוף בדירה בחלקים שווים, נמצא גם בדוקטרינת עירוב ומיזוג בין נכסים של בני זוג לפיה, עם חלוף השנים נעלמים תחומי הפרדה, מיטשטשת חלקיות בהשקעה ורכוש משפחתי נטמע ומתערבב והופך "לבשר אחד", יהיה מקורו אשר יהיה. הדברים נכונים בפרט שעה שמדובר ברכישת בית מגורים, נכס משפחתי מובהק, אשר נרשם על שם שני הצדדים ושימש את הצדדים ו-4 ילדיהם המשותפים במשך שנים עד לעזיבת התובעת את הבית.
גם בחינת אורח החיים המשותפים של בני הזוג והתנהגותם הכללית מעידה על כך שבני הזוג יצרו תא משפחתי אחד, בו כל אחד תורם את חלקו בדרך שלו ולפי יכולתו.
פירוק השיתוף בבית המגורים – מדובר בבית מגורים משותף.לפי סעיף 37 לחוק המקרקעין, זכותו של כל שותף לדרוש פירוק השיתוף בו בכל עת, כאשר לפי סעיף 101 לחוק המקרקעין, יש זכות קדימה בין בני הזוג. העובדה שהתובעת עומדת על זכותה לפרק השיתוף בבית, אינה פועלת לחובתה ואינה פוגעת בזכותו של הנתבע לרכוש את חלקה. ובפרט שהנתבע הוא זה אשר עושה שימוש בלעדי בבית המגורים והוא אף לא הכיר בזכותה המלאה של התובעת במחצית שווי בית המגורים. בנסיבות אלה ביהמ"ש סבור כי, יהיה יעיל וצודק יותר להורות על פירוק השיתוף על דרך מכירה לכל המרבה המחיר בשוק החופשי, כאשר נשמרת לכל אחד מהצדדים זכות קדימה לרכוש את חלקו של האחר בבית המגורים , במידה וישווה הצעתו להצעה הגבוהה ביותר. היתרה המתקבלת בגין מכירת בית מגורים, לאחר סילוק הוצאות מכר וחוב המשכנתא והוצאות הכינוס, תתחלק בין הצדדים באופן שווה בשיעור של 1/2 לכל אחד.
כן התקבלה באופן חלקי תביעת התובעת לחיוב הנתבע בדמי שימוש ראויים בגין מגוריו בבית וזאת החל מיום הגשת תביעת הגירושין ב- 3/2019 ועד לפירוק השיתוף בפועל.
סוגיית חיוב בדמי שימוש נתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש לענייני משפחה, על פי הנסיבות שלפניו. כידוע, הלכת זרקא קובעת, כי ניתן לחייב בדמי שימוש ראויים רק כאשר השותף אשר שוהה בנכס עשה בו שימוש בלעדי באופן בו נמנע מיתר השותפים לעשות כן. בפסיקה נקבע כי ככלל, מיום הגירושין ואילך, מאחר שהצדדים מנועים מלגור יחד תחת קורת גג אחת, יש לפסוק לבן הזוג שאינו גר בדירה, דמי שימוש ראויים, אלא אם הוכיח הצד הנתבע ויתור מפורש על דמי שימוש מצד התובע; מניעה משימוש פורשה בפסיקה לא רק כמצב בו בן הזוג המתגורר בדירה המשותפת מונע פיזית את כניסת בן הזוג האחר לדירה, אלא אף כאשר קיימת מניעה אמתית מצדו של הנוטש להתגורר עם בן זוגו בשל התנהגותו של בן הזוג ההופכת את החיים המשותפים בדירה לבלתי נסבלים וזאת גם אם הגורם למניעה לגור יחדיו הוא שילוב התנהגות של שני בני הזוג, ולאו דווקא רק בן הזוג הממשיך להתגורר בדירה.
במקרה דנא מערכת היחסים בין הצדדים התערערה ועלתה על שרטון ב-2018, כאשר כל אחד מאשים את השני בפירוק התא המשפחתי. מועד הקרע נקבע ל- 12/7/2018. התובעת עזבה את בית המגורים ביום 19/8/2018 או בסמוך לכך.
לא הוכח כי הנתבע נקט באלימות נגד התובעת או מנע ממנה המשך שימוש או מגורים בבית, וביהמ"ש התרשם כי עזיבתה באה בעקבות משבר היחסים ביניהם ועל כן לא נמצא לחייב את הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים לתובעת, כבר מיום עזיבתה.
מאידך, כאשר הצדדים נפרדו עוד בחודש 8/2018, התובעת הגישה תביעה לפירוק שיתוף וכן תביעה לגירושין ב3/2019 ונחושה בעמדתה להתגרש, הרי ברור שאין דרך חזרה ואין עוד תקומה לחיי זוגיות או משפחה בין הצדדים, ובפרט שהנתבע עצמו טוען בסיכומיו כי התובעת נטשה בית המגורים בכדי להתגורר עם בן זוגה החדש; בהינתן כי, הנתבע מבקש בביד"ר לנסות שלום בית בנסיבות לעיל, הרי הוא בכך מעכב את סידור הגט ועל כן מוצדק במקרה זה להקדים את הזכאות לדמי שימוש בטרם סידור הגט הפורמאלי ולחייב את הנתבע בתשלום זה החל מהמועד שהוגשה התביעה לגירושין.
בנוסף, הנתבע הוא זה אשר עיכב הליכי פירוק השיתוף, הוא לא הסכים למכירת הבית וחלוקת התמורה בחלקים שווים ביניהם וזאת על אף שהבית רשום על שמם בחלקים שווים, עובדה המצדיקה גם הקדמת הזכאות לדמי שימוש לפני סידור הגט בפועל. |
| חזרה למעלה |
|
| המפקח על המקרקעין |
| 29 [מקרקעין] |
|
| (נתניה) 374-18 נציגות הבית המשותף מרח' שוידלסון 1, הרצליה נ' אבו דוד (המפקח על המקרקעין; אסתי שחל; 04/07/21) - 7 ע' |
| עו"ד: אירית דרדיק, ניסן שריפי |
האם ביצוע פעולות פריקה וטעינה בשטח הרכוש המשותף הוא בבחינת שימוש סביר ברכוש המשותף?
מקרקעין – בתים משותפים – רכוש משותף
מקרקעין – בתים משותפים – נציגות
.
התובעת הגישה כנגד הנתבעים תביעה שעניינה בבקשה למתן צו מניעה האוסר על הנתבעים ו/או מי מטעמם לבצע פעולות טעינה ופריקה ושימוש במלגזות ו/או בכל כלי ממונע אחר ברכוש המשותף.
.
המפקחת על רישום מקרקעין פסקה כלהלן:
חוק המקרקעין אינו מכיר מצב של העדר נציגות. לכן, מי שטוען שהנציגות התובעת אינה הנציגות החוקית, עליו הנטל להוכיח קיומה של נציגות חוקית בה הוא מכיר וכלפיה הוא ממלא את חובותיו כבעל דירה, לדוגמא, תשלום חלקו בהוצאות להחזקת הרכוש המשותף. בענייננו הנתבעים לא הרימו נטל זה.
נציגות הבית המשותף משמשת כמורשה של כל בעלי הדירות בבית בכל הנוגע להחזקה התקינה ולניהולו של הרכוש המשותף, ובכלל זה השימושים הנעשים בו. כך, פעולת הנציגות בגדרי הרשאתה בחוק מחייבת את כל בעלי הדירות בבית המשותף, והיא אינה נדרשת לקבל הרשאה פרטנית על ידי מי מבעלי הדירות בבית. מכוחן של הוראות דין אלו, מסורה לנציגות הבית המשותף הסמכות להגיש תביעה כנגד מי מבעלי הדירות בבית בכל הנוגע לשימושים הנעשים ברכוש המשותף, כפי תביעה זו.
הנתבעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי השימוש בשטח המשותף מושא התביעה שימש לפריקה וטעינה מאז שנת 1988, כנטען על ידם.
גם אם הנתבעים היו מצליחים להוכיח "שימוש רב שנים", הרי שניתן להפסיקו בכל עת, בוודאי שעה שמדובר ברשות שימוש ללא תמורה.
ביצוע פעולות פריקה וטעינה בכביש הגישה, בין אם באמצעות רכבים גדולים ובין אם באמצעות רכבים קטנים, אינו מהווה שימוש סביר בכביש האמור. יש בביצוע פעולות אלו משום הכבדה רבה על בעלי החניות הצמודות בשל חסימת הכניסה והיציאה לחניון, והפרעה לתמרון רכבים בתחומי החניון. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
