|
תוכן העניינים
| עליון |
| 1 [פרשנות] [דיון אזרחי] |
 |
| דנ"א 4960-18 שולמית זליגמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (עליון; ח' מלצר, נ' הנדל, ע' פוגלמן, נ' סולברג, ד' ברק ארז, ד' מינץ, י' וילנר; 04/07/21) - 150 ע' |
בימ"ש פסק, בדעת רוב, כי אין מקום לאמץ את עמדתו הפרשנית של המאסדר ביחס להנחיות שיצאו תחת ידו כברירת מחדל. יש לשמוע את עמדת המאסדר ולבחון אותה בהתאם להלכה הפסוקה באשר לבחינת העמדה הפרשנית של רשות מינהלית ביחס להסדר נורמטיבי שעל ביצועו היא אמונה ולפי אמות מידה ייחודיות, ורק אז להכריע בדבר המשקל שיש ליתן לה; עוד נפסק בדעת רוב, כאן לראשונה, כי הגנת "זוטי דברים" לא חלה בתובענות ייצוגיות.
 פרשנות – נוהל – עמדת המאסדר
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – הגנת זוטי דברים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| מחוזי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| מנהלי |
|
|
|
|
| שלום |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| עבודה אזורי |
|
|
|
|
| משפחה |
|
|
|
|
| תעבורה |
|
|
| בתי-הדין הרבניים |
|
|
|
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
| עליון |
| 1 [פרשנות] [דיון אזרחי] |
|
| דנ"א 4960-18 שולמית זליגמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (עליון; ח' מלצר, נ' הנדל, ע' פוגלמן, נ' סולברג, ד' ברק ארז, ד' מינץ, י' וילנר; 04/07/21) - 150 ע' |
| עו"ד: ברק טל, גיא קורתני, איל גולדנברג, עדי קסטנבאום, אלרן שפירא בר אור, לימור פלד |
בימ"ש פסק, בדעת רוב, כי אין מקום לאמץ את עמדתו הפרשנית של המאסדר ביחס להנחיות שיצאו תחת ידו כברירת מחדל. יש לשמוע את עמדת המאסדר ולבחון אותה בהתאם להלכה הפסוקה באשר לבחינת העמדה הפרשנית של רשות מינהלית ביחס להסדר נורמטיבי שעל ביצועו היא אמונה ולפי אמות מידה ייחודיות, ורק אז להכריע בדבר המשקל שיש ליתן לה; עוד נפסק בדעת רוב, כאן לראשונה, כי הגנת "זוטי דברים" לא חלה בתובענות ייצוגיות.
פרשנות – נוהל – עמדת המאסדר
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – הגנת זוטי דברים
.
דיון נוסף בפסק הדין ב-ע"א 7488/16 ו-רע"א 9778/16 המעלה את השאלה מהו המשקל שיש לייחס לעמדתה הפרשנית של רשות מינהלית מאסדרת ביחס להנחיותיה. השאלה התעוררה במסגרת הליך של תובענה ייצוגית בגדרו עמדה לדיון פרשנות הנחיותיו של המפקח על הביטוח (המכונה כיום הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון). זאת, נוכח טענות לפיהן חברות הביטוח הנתבעות חרגו מהאמור בהנחיות. השאלה יכולה להתעורר גם בהקשר של הליכים משפטיים בעלי מאפיינים שונים, ואינה קשורה בהכרח לדיני התובענות הייצוגיות; סוגיה נוספת היא האם יש מקום להימנעות מאישור תובענה ייצוגית מטעמים של "זוטי דברים".
.
בית המשפט העליון (מפי המשנה לנשיאה מלצר ובהסכמת השופטים הנדל, פוגלמן, ברק-ארז ובניגוד לדעתם החולקת של השופטים סולברג, מינץ ו-וילנר) קיבל את הערעור בע"א 7488/16, דחה את רע"א 9778/16 ופסק כי:
המשנה לנשיאה עמד על ההלכות הנוהגות באשר למשקל הפרשני שיש ליתן לדברי הסבר ועבודות ההכנה לחקיקה ראשית, או לעמדתה הפרשנית של הרשות המינהלית בנוגע להסדר נורמטיבי שעל ביצועו היא אמונה. זאת, על מנת לעמוד על השאלה מהו המשקל שיש ליתן לעמדה הפרשנית של מאסדר בנוגע להנחיותיו, ופסק כי אין להגדיר משקל זה מראש, אלא לבחון, בהתאם להלכה הפסוקה באשר למשקל שניתן לעמדתה הפרשנית של רשות מינהלית, כל מקרה לגופו בהתאם לנסיבות, תוך "הטיית האוזן" לעמדתו הפרשנית של המאסדר, כגורם בעל מומחיות מקצועית, ורק אז להכריע בדבר המשקל שיש ליתן לעמדתו הפרשנית.
המשנה לנשיאה עמד על מספר שיקולים ייחודיים הנוגעים למאסדרים, שעל בסיסם, לפי נסיבות המקרה, יש לבחון האם יש מקום לקבל, או לדחות את עמדתם הפרשנית: האם הפרשנות המוצעת מטעם המאסדר תואמת את כללי הפרשנות המקובלים, כפי שנקבעו בפסיקה; האם העמדה הפרשנית שהציג המאסדר טכנית ומקצועית שאז יתרון המומחיות שלו עשוי לבוא לידי ביטוי, או שמא מדובר בעמדה נורמטיבית, שאז המומחיות נתונה לבימ"ש כפרשן המוסמך. האם המאסדר ניסח בעצמו את ההנחיות, או שמדובר בהנחיות ישנות שהוא רק מביע את עמדתו לגביהן כפרשן חיצוני. יש לבחון גם האם המאסדר הביא לידי ביטוי את מומחיותו בעמדה הפרשנית. אין די בכך שלמאסדר נתונה מומחיות מסוימת, אלא יש לבדוק האם המומחיות שלו נדרשה בפועל לצורך גיבוש העמדה הפרשנית ביחס להנחיות הנדונות; האם מבנה השוק המפוקח וזהות הצדדים שנוגעים להליך מעוררים את החשש שהמאסדר נגוע בכשל רגולטורי. במסגרת זו יש לבחון האם מדובר בשוק שהוכר בפסיקה ככזה שעלולה להתעורר בו בעיית "השבי הרגולטורי"; האם יש פערי כוחות ניכרים בין הצדדים המעורבים; האם יש חשש מפני התחשבות בשיקולי שמירת מוניטין ושמירת יציבות השוק המפוקח והאם יש חשש לתופעת "הדלת המסתובבת"; האם המאסדר קיים היוועצות, או האם הוא הקנה זכות שימוע לצדדים לפני שנוסחה עמדתו הפרשנית, באופן שעשוי להפחית את החשש מכשל רגולטורי; האם העמדה הפרשנית שהציג המאסדר מעמיקה, מנומקת ורחבת היקף; האם יש שני מאסדרים לאותו תחום שהציגו עמדות פרשניות נוגדות; האם המקרה נופל לגדר מקרים בהם עמדת המאסדר נובעת משיקולים שאינם ענייניים, או מניגוד עניינים, שאז תידחה עמדתו הפרשנית.
המשנה לנשיאה דן בשאלה האם יש מקום בענייננו לקבל את עמדתו הפרשנית של המפקח ביחס לחוזרים לפיה חברות הביטוח פעלו כדין, תוך יישום הקריטריונים הנ"ל, ופסק כי אין מקום לאמץ בנסיבות העניין, את עמדתו הפרשנית של המפקח ביחס לחוזרים כברירת מחדל, נוכח מספר שיקולים ובהם: עמדת המפקח לא נערכה לפי כללי הפרשנות המקובלים; עמדת המפקח אינה מעמיקה דיה ומנוסחת באופן לא חד-משמעי; החוזרים מנוסחים כך שאין צורך בהכרח פרשנות מטעם גורם בעל מומחיות מקצועית; החוזרים ישנים מאוד ולא נוסחו על-ידי המפקח הנוכחי; יש שיקול כשל מסוג "שבי רגולטורי", שכן מדובר בשוק בו יש מצד אחד חברות חזקות ומאורגנות חברות הביטוח, ומן הצד השני, ציבור שאיננו מתוחכם או מאורגן – צרכני הביטוח; חשש שמא עמדתו הפרשנית של המפקח עלולה לנבוע משיקולים של שמירת מוניטין ושיקול שמירת יציבות. מכל האמור עולה כי יש אפשרות סבירה שתתקבל עמדתם הפרשנית של העותרים לפיה חברות הביטוח פעלו בניגוד לקבוע בחוזרים. לפיכך יש לקבל את בקשת האישור.
המשנה לנשיאה ציין כי שאלת החלתה של הגנת "זוטי דברים" בתובענות ייצוגיות טרם הוסדרה בפסיקה באופן מעמיק וחד משמעי, ויש פסיקות סותרות ביחס אליה ולכן קבע הלכה ברורה לפיה הגנת "זוטי דברים" איננה חלה בתובענות ייצוגיות. הנימוקים לקביעה זו הם בעיקרם שניים: סתירה בין מוסד התובענה הייצוגית, התכליות שהוא משרת והערך החברתי הגלום בו, לבין הגנת "זוטי דברים"; בחוק תובענות ייצוגיות נקבע מנגנון פנימי המאפשר לדון ולהתחשב בשיקולי צדק, שעומדים גם הם בבסיס הגנת "זוטי דברים", וזאת ניתן לעשות באמצעות סעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, ולכן אין צורך להידרש להחלת הגנה "חיצונית". ודוק, אין משמעות הדבר כי לא ניתן יהיה להתחשב בחלק מהשיקולים העומדים בבסיס ההגנה של "זוטי דברים" גם במקרים של תובענות ייצוגיות. ניתן לעשות כן במקרים מתאימים ובשינויים המחויבים, אך המסגרת הדוקטרינרית לעשות זאת לא צריכה להיות, באמצעות ההגנה האמורה, אלא על-ידי שימוש במנגנון הפנימי לחוק.
המשנה לנשיאה יישם את קביעותיו על נסיבות העניין ופסק כי יש לקבל את הערעור בע"א 7488/16 ולדחות את ערעור חברות הביטוח ברע"א 9778/16, כך שפסק דינו של בימ"ש המחוזי יחזור ויעמוד על כנו, ובקשת האישור תתקבל, למעט ביחס לטענות כנגד חברות הפניקס ומנורה. התיק הוחזר לבימ"ש המחוזי כדי שידון בתובענה הייצוגית. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [בתי-משפט] |
|
| ע"פ 4368-21 אורן פרסיקו נ' מדינת ישראל (עליון; א' שטיין; 04/07/21) - 6 ע' |
| עו"ד: שרית חתוקה, עמית חדד, בעז בן צור, נוית נגב, איריס ניב סבאג, ג'ק חן, מיכאל רוזן עוזר, נעה, אלעד מן |
נדחה ערעור עיתונאים על החלטת בימ"ש המחוזי שדחתה את בקשתם להעלות את קבצי הקול של הקלטות הדיונים בתיק משפטם של ראש הממשלה לשעבר נתניהו ונאשמים נוספים בעבירות שוחד ובעבירות על טוהר המידות בשירות הציבורי, למערכת נט המשפט ולהתיר הקלטות אלו לפרסום פומבי. לעיתונאים יש נגישות לאולם המשפט ולפרוטוקול הדיונים ובכך באה זכותם ועיקרון פומביות הדיון על סיפוקם ואין להם זכות מוקנית להאזין להקלטות. באין זכות מוקנית שנפגעה, הלכת חסן המקנה זכות ערעור למי שאינו בעל דין ישיר בהליך העיקרי, לא חלה ואינה מקנה למערערים זכות לערער על ההחלטה.
בתי-משפט – פומביות הדיון – הגבלתה
בתי-משפט – ערעור – זכות ערעור
.
ערעור המערערים-עיתונאים, על החלטת בימ"ש המחוזי שדחתה את בקשתם ליתן הוראה למזכירות בימ"ש להעלות את קבצי הקול של הקלטות הדיונים בתיק למערכת נט המשפט וכן להתיר הקלטות אלו לפרסום פומבי. במשפט שבו מדובר מתבררת שאלת אשמתם של ראש ממשלת ישראל לשעבר בנימין נתניהו, ושל נאשמים נוספים בעבירות שוחד ובעבירות נוספות הקשורות לטוהר המידות בשירות הציבורי. לטענת המערערים, ההחלטה קמא יסודה בטעות מאחר שהיא פוגעת בעבודת העיתונאים המסקרים את המשפט ועל ידי כך גורעת מהעיקרון של פומביות הדיון ומסבה נזק לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת. עוד נטען כי פגיעה בזכויותיהם כעיתונאים ובאינטרסים ציבוריים שזכויות אלה משרתות היא בגדר הפרת זכות של מי שאינו בעל דין ישיר במסגרת ניהולו של הליך פלילי, שעליה ניתן לערער בזכות מכוחה של הלכת חסן.
.
בית המשפט העליון (השופט א' שטיין) דחה את הערעור ופסק כי:
הלכת חסן נסובה על זכות הערעור של מי שאינו בעל דין ישיר בהליך העיקרי, כדוגמת אדם שחויב להעיד בניגוד לרצונו, או עד מומחה שבימ"ש לא פסק לו שכר שראוי היה, לשיטתו, לפסוק לטובתו. לפי הלכת חסן, אדם כזה זוכה למעמד של בעל דין הרשאי לערער בזכות על החלטתו הסופית של בימ"ש אשר לטענתו פגעה בזכות המוקנית לו בדין ובתור שכזאת מהווה "פסק דין" בעניינו-שלו. ביסוד ההלכה עומדים שני תנאים שאין בלתם: זכות מוקנית והחלטה סופית של בית המשפט אשר דן בהליך העיקרי.
במקרה דנן, תנאים כאמור אינם מתקיימים. לפי סעיף 68ב(ב) לחוק בתי המשפט, הקלטת הדיון חייבת להישמר בידי בימ"ש והזכות להאזין לה נתונה אך ורק לבעלי הדין הישירים. יתרה מכך: סעיף 68ב(ג) לחוק קובע כי הקלטת הדיון "לא תיחשב פרוטוקול הדיון" שחייב לתעד את הדיון "בדרך אמינה ומדויקת", כנדרש בסעיף 68ב(א) לחוק. למערערים ולשאר העיתונאים המורשים יש נגישות לאולם המשפט ולפרוטוקול הדיונים. בכך באה זכותם והעיקרון של פומביות הדיון על סיפוקם. למערערים ולשאר העיתונאים אין זכות מוקנית להאזין להקלטות; ובאין זכות מוקנית שנפגעה, הלכת חסן לא חלה בעניינם ואינה מקנה להם את הזכות לערער על ההחלטה קמא.
ההחלטה קמא, אף אינה בגדר החלטה סופית, שכן אין זה מן הנמנע שבית המשפט אשר דן במשפט יחליט ליתן פומבי להקלטת הדיון, באופן מלא או חלקי, בעתיד. אשר על כן, ההחלטה קמא אינה בגדר "פסק דין" אלא בגדר החלטת ביניים בהליך פלילי בעלת אופי דיוני מובהק, שאינה ניתנת לערעור.
בימ"ש ציין כי ערעור אשר מוגש על ידי עד, או על ידי אדם אחר שאינו נאשם, שלטענתו הפך להיות "בעל דין" מכוחה של הלכת חסן בעקבות החלטת בימ"ש בהליך פלילי אשר פגעה בזכות המוקנית לו בדין הוא ערעור אזרחי, ולא ערעור פלילי, ויש להגישו לפי הוראות פרק י"ז לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר כוללות חובה להפקיד בבימ"ש ערובה להוצאות המשיבים. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [דיון אזרחי] |
|
| רע"א 3365-20 יוניליוור ישראל מזון בע"מ נ' שגיא בנתאי (עליון; ע' ברון; 01/07/21) - 9 ע' |
| עו"ד: רנן גרשט, שנהב יעקב, ברק טל, שני רפופורט, חן לניר |
מן הראוי שבקשה להוספת ראיה בהליך ייצוגי תידון בהתאם לאמות המידה לבחינת בקשה לתיקון בקשת אישור תובענה כייצוגית, כפי שנקבעו בעניין אינסלר. במקרה הנדון, ביהמ"ש המחוזי אמנם לא בחן את הבקשה לצירוף ראיה באופן שהותווה בעניין אינסלר, אולם נראה כי התנאים שנקבעו שם בכל מקרה מתקיימים בענייננו.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – הוספת ראיות
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – בקשה לתיקון
.
בר"ע על החלטת ביהמ"ש המחוזי בגדרה התקבלה בקשת המשיב (המבקש בבקשה לאישור תובענה ייצוגית) לצירוף ראיה חדשה לבקשת האישור. הראיה המדוברת היא אסופת מסמכים מהליך ייצוגי אחר ("הליך שופרסל"), שהצדדים בהליך דנן אינם צד לו.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
במהלך הדיון בבקשת אישור תובענה כייצוגית נדרש המבקש להוכיח לכאורה את עילת התביעה הנטענת על ידו, ולשם כך עליו להניח כבר בבקשת האישור תשתית עובדתית וראייתית מתאימה. תקנה 2 לתקנות תובענות ייצוגיות מורה למבקש לפרט את טענותיו בבקשת האישור, כולל אסמכתאות, ולצרף לה תצהיר לאימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה; ועוד נקבע כי תצהיר אשר לא צורף לבקשה בעת הגשתה לא יצורף לה אלא ברשות ביהמ"ש.
סדרי הדין הללו ייחודיים להליך ייצוגי, וניכר מהם שהוספת ראיה חדשה לראיות שצורפו לכתחילה לבקשת האישור אינה אלא תיקון של הבקשה – וזאת בין אם נטענו טענות חדשות בקשר עם אותה ראיה ובין אם לאו. מן הראוי אפוא שבקשה להוספת ראיה תידון בהתאם לאמות המידה לבחינת בקשה לתיקון בקשת אישור תובענה כייצוגית, כפי שנקבעו זה מכבר בעניין אינסלר.
ככלל מדובר בקריטריונים דומים לאלה שהותוו בהליכים אזרחיים "רגילים" – בשים לב למאפיינים הייחודיים של ההליך הייצוגי, ובפרט לפערי המידע בין הצדדים ככל שישנם, ולאינטרס הציבורי בקידום תובענות ייצוגיות ראויות. משכך, ע"פ ההלכה שנקבעה בעניין אינסלר ובפסיקה שניתנה בעקבותיו, יש להקל בקבלת בקשות תיקון – וזאת כל עוד הבקשה לאישור התובענה כייצוגית אינה בקשת סרק, ויש יסוד סביר להניח כי התיקון המבוקש יתרום להכרעה במחלוקת. בנוסף יש לתת את הדעת לתום לבו של מבקש התיקון ולפגיעה שעלולה להיגרם לבעל הדין היריב כתוצאה מהתיקון, ואין להתיר צירוף ראיות שניתן היה לאתר מוקדם יותר בשקידה ראויה.
בענייננו, ביהמ"ש המחוזי אמנם לא בחן את הבקשה לצירוף ראיה באופן שהותווה בעניין אינסלר, אולם נראה כי התנאים שנקבעו שם בכל מקרה מתקיימים בענייננו – ומשכך אין עילה להתערבות מצד ערכאת הערעור.
הבקשה לאישור בהליך שופרסל הוגשה כ-3 חודשים לאחר הגשת בקשת האישור דנן. בנסיבות אלה ברי כי לא ניתן היה להגיש את מסמכי שופרסל בד בבד עם הגשת בקשת האישור נגד יוניליוור; ואין כל יסוד לסבור שבקשת האישור הוגשה כלאחר יד. יתר על כן, נראה שהצורך בהוספת הראיה התעורר רק לאחר הגשת תשובת יוניליוור לבקשת האישור, כמענה לטענות ההגנה שהועלו בה. זאת ועוד. מסמכי שופרסל הועברו ליוניליוור כבר בשנת 2017, כך שלמרות היקפם הבלתי מבוטל עמד לרשותה פרק זמן מספק לעמוד על תוכנם; וגם התכלית שבבסיס הבקשה להוספת ראיה הובהרה פעמים רבות. מכאן, שאין לשעות לטענת יוניליוור לפיה האופן בו צורפו המסמכים פוגע בזכותה להתגונן בהליך.
כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי, משלא התבקש תיקון של העילות או הטענות שנטענו בבקשת האישור, המשיב כבול לתשתית העובדתית והמשפטית שהונחה שם והמסמכים שצורפו יוכלו לשמש אך לצורך זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [דיון אזרחי] |
|
| רע"א 4152-21 שמעון חלפון נ' קבוצת מזרחי ובניו השקעות בע"מ (עליון; ע' גרוסקופף; 01/07/21) - 8 ע' |
| עו"ד: יוגב חלפון |
ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בשיקול הדעת הנתון לערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, אלא במקרים חריגים בלבד; שני שיקולים עיקריים מנחים את ביהמ"ש בבואו להכריע בבקשה למתן סעד זמני: סיכויי התביעה ומאזן הנוחות. לעניין מאזן הנוחות, הנחת המוצא הינה שמכירת נכס שאינו משמש למגורים (אלא למטרות מסחר והשקעה כספית) מגלמת בחובה נזק כספי הניתן לפיצוי.
דיון אזרחי – סעדים זמניים – רשות ערעור
דיון אזרחי – סעדים זמניים – שיקולים
.
בבימ"ש השלום הוגשה תובענה לפירוק שיתוף במקרקעין, במסגרתה הופיע המבקש כצד נתבע, בהיותו בעל 2.9% מהנכס. ביהמ"ש אישר את מכירת הנכס למשיבות, לאחר שלא הוגשה כל התנגדות מטעם הנתבעים (לרבות המבקש), באמצעות כונס נכסים שמונה ע"י ביהמ"ש (להלן: "הסכם המכר"), וזאת לצורך הקמת פרויקט של יחידות דיור על הנכס. המבקש לא ערער על הסכם המכר. חלף זאת, כעבור מספר חודשים, הגיש את התובענה דנן לביהמ"ש המחוזי, ובה עתר לסעד הצהרתי לפיו בין המשיבות ובינו התגבש הסכם מחייב, הקובע כי בניגוד להסכם המכר – הנכס יוותר בבעלותו והמשיבות יספקו לו שירותי בנייה. בד בבד עם הגשת התובענה הגיש המבקש בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על ביצוע דיספוזיציה בזכויותיו בנכס. הבקשה נדחתה, ומכאן הבר"ע.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
הלכה היא כי לערכאה הדיונית שק"ד רחב בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, לאור יכולתה להתרשם באופן ישיר מהצדדים. משכך, ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב בשיקול הדעת הנתון לערכאה הדיונית בעניין זה, אלא במקרים חריגים בלבד. המקרה דנן אינו נמנה על אותם מקרים חריגים.
כידוע, שני שיקולים עיקריים מנחים את ביהמ"ש בבואו להכריע בבקשה למתן סעד זמני: הראשון – כי סיכויי התביעה להתקבל הם טובים; והשני – כי מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הסעד. לצד שיקולים אלו, על בית המשפט לשקול גם שיקול יושר וצדק, ובתוך כך גם את תום ליבו של המבקש. במסגרת החלטתו דן בימ"ש קמא באופן מפורט ומנומק בכל אחד מהשיקולים האמורים, והגיע לכלל מסקנה כי אלו אינם תומכים בקבלת הבקשה לסעד זמני. לא נמצא טעם להתערב במסקנה זו.
אשר לשיקולי מאזן הנוחות. ענייננו בנכס פנוי, אשר אינו משמש את המבקש למגורים ואף לא נטען כי הוא ישמש אותו לשם כך בעתיד, וכפי שכבר נקבע, קיים הבדל מהותי בין נכס המשמש למגורים לבין נכס למטרות מסחר והשקעה כספית. במקרה שכזה, הנחת המוצא הינה שמכירת הנכס מגלמת בחובה נזק כספי הניתן לפיצוי. בנסיבות אלה, אין הצדקה, במקרה הרגיל, להיענות לבקשת עיכוב ביצוע. בהתאם, אין סיבה להניח וממילא לא נטען, כי במידה והפרויקט יקודם בטרם יינתן פסק דין בתובענה (וככל שתתקבל), ייווצר קושי לפצות את המבקש על מלוא הנזק הכספי שנגרם לו (נזק אותו ניתן יהיה לאמוד ללא קושי מיוחד על בסיס ערכי שוק). על כן, ככל שאכן ייגרם נזק למבקש, הרי שמדובר בנזק בר-פיצוי. כנגד זאת יש להעמיד את הפגיעה הקשה שיכול ותיגרם למשיבות מכל צו מניעה העלול לפגוע בהתקדמות הפרויקט, כמו גם את הנזק העשוי להיגרם לרוכשי הדירות בפרויקט, שהם צדדים שלישיים לסכסוך. לאור האמור, נראה כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובת המשיבים.
גם סיכויי המבקש לזכות בתביעה אינם נראים מזהירים. כך, בהינתן שלפי החומר שהוצג עד לשלב זה, המו"מ לו טוען המבקש נוהל מול מתווך, ובין הצדדים לא הבשיל כל חוזה בכתב – לא זיכרון דברים, ובוודאי שלא חוזה פורמאלי. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [דיון פלילי] [בתי סוהר] |
|
| רע"ב 4613-21 מדינת ישראל נ' אחמד והבי (עליון; ע' ברון, ד' מינץ, ה א' חיות; 01/07/21) - 6 ע' |
| עו"ד: שי טובים, ערין ספדי עטילה |
בימ"ש נתן רשות ערעור על החלטת בימ"ש המחוזי בה התקבלה עתירת המשיב-עצור, והותר לו לצאת לחופשה לצורך השתתפות בחתונת אחיו, זאת שכן עולה טענה שנוגעת לביטחון הציבור לנוכח מסוכנות שנשקפת מהמשיב, שהיא בעלת חשיבות ציבורית. בימ"ש עמד על מסוכנותו של המשיב ועל כך שהכלל הוא שעצורים אינם אמורים לצאת לחופשה אלא במקרים חריגים, שמקרה זה לא נמנה עליהם, והורה על ביטול החלטת בימ"ש המחוזי.
דיון פלילי – מעצר – חופשה ממעצר
בתי סוהר – אסירים – חופשות
בתי סוהר – עתירת אסיר – רשות ערעור
.
נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של גניבת רכב בצוותא, הפרת הוראה חוקית והסעת שוהה בלתי חוקי. המשיב נעצר, בהסכמתו, עד תום ההליכים. מאז הורשע המשיב ונקבע מועד לטיעונים לעונש המשיב פנה לשירות בתי הסוהר בבקשה לצאת לחופשה כדי להשתתף בחתונת אחיו. בקשתו נדחתה תוך שהובהר כי לפי סעיף 7 לפקודת שירות בתי הסוהר מספר 04.40.00 שעניינה חופשת אסירים, עצורים אינם זכאים לצאת לחופשה בתקופת מעצרם. נגד החלטה זו הגיש המשיב עתירת אסיר. בימ"ש המחוזי קיבל את העתירה והתיר למשיב לצאת לחופשה לצורך השתתפות בחתונת אחיו. מכאן בקשת רשות הערעור.
.
בית המשפט העליון (מפי השופטת ברון ובהסכמת הנשיאה חיות והשופט מינץ) נתן רשות ערעור, קיבל את הערעור ופסק כי:
הלכה היא כי רשות ערעור על החלטות של בימ"ש מחוזי בעתירות אסיר לא תינתן אלא במקרים שבהם מתעוררת סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית. עם זאת, טענה שנוגעת לביטחון הציבור לנוכח מסוכנות שנשקפת מהמשיב היא בעלת חשיבות ציבורית שעשויה להצדיק מתן רשות ערעור. כך נכון בענייננו. מסוכנותו של המשיב נלמדת לא רק מהחומר המודיעיני אלא גם מנסיבות מעצרו. המשיב עצור עד תום ההליכים בגין הפרה של מעצר בית שהוטל עליו בגין עבירות רכוש, כאשר תוך כדי הפרת מעצר הבית הוא ביצע עבירה נוספת. המשיב הורשע על פי הודאתו בשני תיקים, והם קבועים לשמיעת טיעונים לעונש. אין זו הפעם הראשונה שבה הפר המשיב מעצר בית, אלא שהפעם גם ביצע עבירה נוספת תוך כדי ההפרה. עצם המעצר עד תום ההליכים מעיד על מסוכנותו, והעובדה שהפר הוראה חוקית אינה מאפשרת לתת בו אמון; מה גם שהמפקחות שאישר בימ"ש המחוזי לצורך היציאה לחתונה הן גם אלה שתחת פיקוחן הפר את תנאי מעצרו, וכבר הוכח שאינן עומדת "במשימה".
מסעיף 7 לפקודת שב"ס עולה כי הכלל הוא שעצורים אינם אמורים לצאת לחופשה, אלא במקרים חריגים. מקרה זה איננו יוצא דופן עד כדי שמוצדק לסטות מן הכלל ולהתיר יציאה לחופשה לצורך השתתפות באירוע משפחתי. בימ"ש המחוזי לא הציג טעמים מספיקים לחרוג מברירת המחדל בנסיבותיו הפרטניות של המשיב. בכך יש כדי להצדיק מתן רשות ערעור כאמור.
אשר לטענה הנוגעת לאי-בהירות ביחס להליך המתאים להגשת בקשה של עצור ליציאה לחופשה. במצב הדברים היום עצור המבקש לצאת לחופשה מיוחדת יכול לנקוט הן במסלול מנהלי על ידי פנייה לשירות בתי הסוהר, הן במסלול פלילי על ידי בקשה להשתחרר בערובה במסגרת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996. אכן, יש קושי בהיעדר הנחייה ברורה בנוגע למסלול המתאים להגשת בקשה של עצור ליציאה לחופשה; כאשר הטרמינולוגיה הנקוטה בהקשר זה מקום שהבקשה מופנית לשירות בתי הסוהר היא "יציאה בליווי". לנוכח סד הזמנים הדחוק לא ניתן לקבוע מסמרות בעניין כבר בהחלטה זו, אך לגופו של עניין נראה שהאכסניה הנכונה היא בהגשת בקשה מתאימה לבית המשפט שבו מתנהל הליך המעצר, ולא בהליך מנהלי שראשיתו בפנייה לשירות בתי הסוהר. שאלת החזקתם של עצורים במעצר נתונה לשיקול דעתו של בימ"ש ולא של שירות בתי הסוהר, כאשר הליכי מעצר הם מטבעם דינמיים ומושפעים מהתפתחויות בהליך הפלילי העיקרי, משינויי נסיבות, ואף מחלוף הזמן. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [דיון אזרחי] |
|
| עע"מ 3642-21 קבוצת כנרת - קבוצת פועלים להתיישבות ציונית נ' רשות מקרקעי ישראל (עליון; י' עמית; 01/07/21) - 6 ע' |
| עו"ד: שרון הואש איגר, צבי אגמון, טל מישר, עדיאל זימרן, יהודה טוניק, אהוד נולמן |
הלכה עמנו כי אבן הבוחן המרכזית לצורך עיכוב ביצוע או מתן סעד זמני בערעור היא מאזן הנוחות בין הצדדים. בנסיבות המקרה דנן נמצא כי זה נוטה לטובת המבקשות באופן המצדיק את קבלת הבקשה, במובן זה שיתאפשר למבקשות להמשיך בעבודות החציבה במחצבת פוריה עד להכרעה בערעור.
דיון אזרחי – סעדים זמניים – בערעור
.
בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בימ"ש לעניינים מנהליים במסגרתו נדחתה עתירת המבקשות בעניין החלטת רמ"י שלא להעניק להן הרשאה לחציבה במחצבת פוריה בפטור ממכרז לתקופה נוספת.
.
ביהמ"ש העליון קיבל את הבקשה בקבעו:
לא נמצא לקבוע מסמרות ביחס לסיכויי הערעור, ואף לא נעלמו מעיני ביהמ"ש העליון קביעותיו של בימ"ש קמא וטענות המשיבים המטילות צל מסוים על אופן התנהלותן של המבקשות. בד בבד, הלכה עמנו כי אבן הבוחן המרכזית לצורך עיכוב ביצוע או מתן סעד זמני בערעור היא מאזן הנוחות בין הצדדים, ובנסיבות המקרה דנן נמצא כי זה נוטה לטובת המבקשות באופן המצדיק את קבלת הבקשה.
מן העבר האחד, המבקשות טענו כי שלילת האפשרות להמשיך בביצוע עבודות חציבה עתידה לגרום להם נזקים כלכליים משמעותיים ולהוביל לפיטורי מאות עובדים; לפגיעה בהכנסותיה של קבוצת כינרת, שמחציתן מסופקות ע"י המחצבה; לירידה לטמיון של השקעות במחצבה בסכום של מיליוני שקלים; ולהפרת התחייבויות כלפי צדדים שלישיים בכל הנוגע לאספקת חומרים מהמחצבה.
מנגד, לא נמצא נימוק של ממש המלמד על נזקים צפויים ככל שעבודות החציבה תימשכנה בשלב זה, שבכוחו להכריע את הכף לטובת דחיית הבקשה. ראשית, רמ"י החליטה שאין בכוונתה לערוך מכרז להמשך עבודות החציבה (בניגוד לעמדתה בעבר). תחת זאת, הוחלט להעביר את המחצבה לשיקום, כאשר פינוי החומר הנותר במחצבה יתבצע במהלך השיקום או במסגרת תכנית אחרת. כלומר, אין חשש שהמשך הפעלת המחצבה ומיצוי חלק מעתודות האבן עלול לבוא על חשבון זוכה פוטנציאלי. שנית, בעת הזו לא קיימת תכנית קונקרטית לקידום ביחס למחצבה. אין זה ברור אפוא מדוע המשך עבודות החציבה טומן בחובו קושי במישור התכנוני בעת הזו, ואיזו תועלת גלומה בעמידת המחצבה שוממה על פני המשך הפעלתה. לבסוף, במסגרת ההליך בבימ"ש קמא, היה זה המשיב 2 בעצמו שסבר כי קיימת חשיבות בהמשך הפעלת המחצבה באופן סדיר כך שאספקת אבן לסלילה תימשך באופן סדיר ורציף עד תום עתודות חומר הגלם בכל מחצבה. במקרה של מחצבת פוריה ממליץ הוא לאפשר המשך פעילות לפחות עד לקביעת ייעוד השטח החדש שבמסגרתו יובטח מיצוי מיטבי של יתרת עתודות האבן בתחום המחצבה. דברים אלו, על פניהם, תומכים אף הם במסקנה כי לא צפויים נזקים משמעותיים כתוצאה מהמשך ביצוע עבודות החציבה, שבכוחם להכריע את מאזן הנוחות לטובת המשיבות. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [בוררות] |
|
| רע"א 3979-21 אהרון אמסלם נ' לאה אלון (עליון; ד' מינץ; 01/07/21) - 5 ע' |
| עו"ד: תומר אברהמי, חן כהן |
רשות ערעור על פסקי דין והחלטות בענייני בוררות תינתן רק במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית או ציבורית, בעל השלכות רוחב החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של ביהמ"ש העליון משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר הבקשה נסובה על פסקי דין שעניינם אישור או ביטול פסק בוררות.
בוררות – החלטות של בית-משפט – רשות ערעור
.
בין הצדדים, בני משפחה אחת המתגוררים במתחמים צמודים ומשתייכים לשני מחנות – המבקשים (משפחת אמסלם) והמשיבים (משפחת אלון) – התגלעו מחלוקות רבות. הצדדים גיבשו ביניהם הסכם גישור, אשר במסגרתו הסכימו על העברת מספר מחלוקות להכרעתו של הבורר. אחת המחלוקות שהועברו נוגעת לאופן הסדרת הגישה למתחמי הצדדים. הבר"ע היא על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, בו התקבלה באופן חלקי בקשת המשיבים לביטולו של פסק הבוררות שנתן בסוגיה זו.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
ביהמ"ש המחוזי קבע כי הבורר חרג מסמכותו, שכן התכנית התחבורתית שנקבעה בפסק בוררות ראשון שניתן הייתה תכנית תחבורתית מלאה ושלמה בת שני שלבים, הכרוכים זה בזה: סלילת כביש האצה; וסלילת שבילי גישה נפרדים לכל מגרש מתוך כביש ההאצה. משניתן פסק הבוררות הראשון ואושר, הבורר לא היה מוסמך עוד לשנות את המתווה שנקבע בו. לכן נקבע כי חלקו של פסק הבוררות הנוסף שניתן, והנוגע לקביעות שעניינן סלילת כביש שבילי גישה נפרדים ללא סלילת כביש האצה, מבוטל.
רשות ערעור על פסקי דין והחלטות בענייני בוררות תינתן רק במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית או ציבורית, בעל השלכות רוחב החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בימ"ש זה משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר הבקשה נסובה על פסקי דין שעניינם אישור או ביטול פסק בוררות. הבקשה דנן נטועה כל כולה בנסיבותיו הפרטניות של המקרה ואינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [דיון אזרחי] |
|
| עע"מ 2070-21 מוחי אברהים עלי אבו סבחה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (עליון; ע' גרוסקופף; 01/07/21) - 5 ע' |
| עו"ד: מיכל דניאלי, סעיד קאסם |
אכן, אין להמעיט בחשיבות האינטרסים הציבוריים באכיפת צווי הריסה שניתנו ביחס לבנייה בלתי חוקית, וביתר שאת כשמדובר בבנייה בשטח אש סגור. אולם בשים לב לכך שעסקינן בסעד זמני שמהותו שמירה על המצב הקיים, ולהשלכות המשמעותיות על המבקש ובני משפחתו, אשר ייאלצו להתפנות מביתם ולהעתיק את מגוריהם למקום אחר – מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המבקש.
דיון אזרחי – סעדים זמניים – בערעור
.
בקשה למתן סעד זמני בערעור שהוגש על פסק דינו של בימ"ש לעניינים מנהליים במסגרתו נדחתה עתירת המבקש על החלטת ועדת המשנה לתכנון ורישוי של מועצת התכנון העליונה במינהל האזרחי ביו"ש, שעניינה בדחיית תכנית שהגיש המבקש להכשרת מבנים שנבנו באדמות יטא ללא היתרים כדין. הבקשה היא למתן סעד זמני שימנע מהמשיבים לממש את צווי ההריסה שהוצאו כנגד המבנים.
.
ביהמ"ש העליון קיבל את הבקשה בקבעו:
שניים הם השיקולים למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור: (א) סיכוי הערעור להתקבל טובים; (ב) מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש הסעד הזמני, כך שעלול להיווצר קושי ממשי להשיב את המצב לקדמותו ככל שיזכה בערעור ופסק הדין יבוטל. בין שני שיקולים אלו מתקיים יחס של מקבילית כוחות, לפיו ככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר כך ניתן להקל בדרישת מאזן הנוחות, ולהיפך. במקרה דנן, מאחר שמדובר בסעד זמני שמשמעותו עיכוב הריסת בית מגורי המבקש ובני משפחתו, יש להיעתר לבקשה.
במישור מאזן הנוחות, אין מחלוקת בין הצדדים כי המבנים מושא צווי ההריסה משמשים את המבקש ובני משפחתו למגורים. משכך, אם לא יינתן הסעד הזמני המבוקש, יביא הדבר להשלכות מידיות וקשיים נפשיים וכלכליים משמעותיים למבקש ולבני משפחתו, אשר ייאלצו להתפנות מביתם ולהעתיק את מגוריהם למקום אחר. אכן, אין להמעיט בחשיבות האינטרסים הציבוריים באכיפת צווי הריסה שניתנו ביחס לבנייה בלתי חוקית, וזאת ביתר שאת כאשר מדובר בבנייה בשטח אש סגור. ואולם, בשים לב לכך שעסקינן בסעד זמני שמהותו שמירה על המצב הקיים, ובשים לב להשלכות המשמעותיות על המבקש ובני משפחתו כאמור, הרי שמאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובת המבקש.
נוכח האמור, ולאור מעמד הבכורה של מאזן הנוחות, לא נמצא להידרש לסיכויי הערעור. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [דיון אזרחי] [מקרקעין] |
|
| ע"א 2109-21 בנימין אלמן נ' עינב יזום - מוהליבר (עליון; י' עמית, נ' סולברג, ד' מינץ; 30/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: יוסי רפפורט |
ביהמ"ש רשאי, בכל עת, לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד הנתבעים, אם כתב התביעה לא מגלה עילת תביעה. פרשת התביעה מגלה עילה אם התובע, בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בתביעתו, זכאי יהיה לקבל את הסעד המבוקש על ידו. במקרה הנדון, נחה דעת ביהמ"ש כי גם אם המערער יוכיח את טענותיו, הוא לא יהיה זכאי לקבל את הסעדים להם עתר.
דיון אזרחי – מחיקה – על הסף
מקרקעין – בתים משותפים – הסכם פינוי בינוי
.
המערער הוא בעל דירה בבניין לגביו מתנהלים הליכים לקידום פרויקט פינוי-בינוי. המשיבה 1 היא יוזמת הפרויקט והמשיב 2 הוא עו"ד המייצג חלק מבעלי הדירות במתחם שהתקשרו בהסכם פינוי בינוי עם המשיבה. המערער מסרב להתקשר בהסכם עם המשיבה, ולטענתו החוזה שהוצע פוגע בזכויותיו ובזכויות יתר בעלי הדירות במתחם. על רקע זה הגיש המרצת פתיחה למתן פסק דין הצהרתי לפיו החוזה שהוצע לבעלי הדירות הוא חוזה מקפח המוטה באופן קיצוני לטובת היזם. בתוך כך, המערער ביקש כי ביהמ"ש יקבע שסירובו לחתום על ההסכם בנוסחו כיום הינו מוצדק וכי המערער אינו "דייר סרבן". ביהמ"ש נעתר לבקשת המשיבים והורה על סילוק המרצת הפתיחה על הסף. מכאן הערעור.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור על הסף בקבעו:
תקנה 100 לתקנות תשמ"ד קבעה כי ביהמ"ש רשאי, בכל עת, לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד הנתבעים, אם כתב התביעה לא מגלה עילת תביעה (וראו והשוו לתקנה 41 לתקנות תשע"ט). פרשת התביעה מגלה עילה אם התובע, בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בתביעתו, זכאי יהיה לקבל את הסעד המבוקש על ידו. התקנה נועדה למנוע דיוני סרק והוצאת משאבים על בירור תביעה, שניתן לקבוע בביטחון גמור ובשלב מוקדם של ההליך, כי התובע לא יוכל לזכות בסעד לו עתר.
בענייננו, נחה דעת ביהמ"ש כי גם אם המערער יוכיח את טענותיו, הוא לא יהיה זכאי לקבל את הסעדים להם עתר – פסילה או תיקון הסכם שהוא אינו צד לו, או פסילת המשיבים מלהתקשר עם המערער ועם יתר בעלי הדירות בהסכם בקשר לפרויקט.
המערער חופשי שלא להתקשר בחוזה עם המשיבים אם זה רצונו, ובשלב הנוכחי, מקומן של הטענות הנוגעות לסבירות תנאי ההסכם הוא במו"מ בין הצדדים ולא בביהמ"ש. טענות המערער לחוסר תום לב מצד המשיבים בניהול המו"מ לא נטענו במפורש בתובענה, וממילא אינן יכולות להקים לו זכות לסעדים שהתבקשו על ידו. המערער אף לא צירף ולא ביקש לצרף כצד לתובענה את בעלי הדירות שכבר חתמו על ההסכם, ומובן כי הם בעלי דין נדרשים על מנת להיעתר לסעדים החוזיים שהתבקשו.
טענות המערער הנסבות על תוכן ההסכם מקדימות את זמנן, כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי. המחוקק התווה את הדרך לטיפול במיזמי פינוי-בינוי בחוק פינוי ובינוי (עידוד מיזמי פינוי ובינוי) ובעקרונותיו, ובכלל זאת התווה את אופן ההתמודדות עם "דייר סרבן" ובחינת סבירות הסירוב. אם וכאשר יבשילו התנאים להגשת תביעה נגד המערער מטעם בעלי הדירות האחרים במתחם, אזי טענות המערער ביחס לתנאי החוזה וסבירותם יתבררו לגופן במסגרת הדיונית המתאימה ובמעמד בעלי הדין הנדרשים. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 10 [עונשין] |
|
| עפ"ג (נצרת) 2024-04-21 מדינת ישראל נ' חוסין מנדורי (מחוזי; אסתר הלמן, יפעת שטרית, סאאב דבור; 29/06/21) - 21 ע' |
| עו"ד: נג'מה הייב |
בית המשפט קיבל את ערעור המדינה בעניין קולת העונש שנגזר על המשיב שהורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירה של רכישה או החזקת נשק שלא כדין – לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין. בתוך כך, החמיר בית המשפט בעונש שהוטל על המשיב וגזר עליו עונש של מאסר בפועל לתקופה של 20 חודשים.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות נשק
.
המדינה הגישה ערעור על קולת העונש בהתייחס לגזר דינו של בית משפט השלום בקרית שמונה. המשיב הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירה של רכישה או החזקת נשק שלא כדין – לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין והוטלו עליו עונשים אלה: 12 חודשי מאסר בפועל, 10 חודשי מאסר על תנאי וכן חתימה על התחייבות כספית. הערעור מופנה כנגד קולת העונש, כך שמבוקש להחמיר ברכיב המאסר בפועל שהוטל על המשיב. לטענת המערערת שגה בית המשפט קמא בקביעת מתחם העונש ההולם ומכאן, גם במידת העונש הראוי למשיב, כפי שהוטל בסופו של יום.
.
בית המשפט קיבל את הערעור ופסק כלהלן:
ערכאת הערעור אינה גוזרת מחדש את דינו של המשיב, ואינה נוטה להתערב בעונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית, מלבד מקרים בהם נפלה טעות בולטת בגזר הדין, או כאשר העונש חורג באופן קיצוני מהענישה המקובלת במקרים דומים.
בית משפט העליון נקט בשנים האחרונות מגמה מוצהרת של החמרה בענישה בעבירות נשק, ועמד על כך פעמים רבות בשורה ארוכה של פסקי דין.
בית המשפט קמא לא נתן משקל מספיק למדיניות הענישה הנוהגת הקוראת מזה שנים להחמרה בענישה במקרים כגן דא ולא נתן משקל מספיק לסוג הנשק ולנסיבות החזקתו.
מתחם העונש ההולם לעבירה בנסיבותיה נע בין 18 ל- 36 חודשי מאסר לצד עונשים נלווים. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [מסים] |
|
| ע"מ (תל אביב-יפו) 42976-01-18 הפועל אוסישקין תל אביב נ' פקיד שומה תל אביב 5 (מחוזי; הרי קירש; 28/06/21) - 44 ע' |
| עו"ד: אלון יפה, מיכל רצ'ולסקי, ניר וילנר |
בית המשפט דחה את ערעור המס שהגישה המערערת – עמותה שמפעילה את קבוצת הכדורסל ״הפועל תל אביב״ בגין חבות במס שכר ובמס לשחקנים תושבי חו"ל עת שיחקה הקבוצה בליגת העל של איגוד הכדורסל. ניסיון המערערת לחשב את חלק השכר החייב לטענתה במס שכר, תוך מיון מקורות הכנסותיה בין אלה שהם בעלי אופי עסקי ואלה שהם בעלי אופי ״מלכ״רי״ – נדחה, נפסק, כי המערערת חייבת במס שכר באופן מלא על כל השכר ששולם על ידיה.
מסים – מס ערך מוסף – מלכר
מסים – מס ערך מוסף – סיווג החייבים
מסים – מס ערך מוסף – מס שכר
מסים – מס הכנסה – מס שכר
מסים – מס הכנסה – האמנה למניעת כפל מסים בין ישראל לארה`ב
.
המערערת – עמותה שמפעילה את קבוצת הכדורסל ״הפועל תל אביב״ הגישה ערעור מס שעוסק בשני נושאים: הראשון הוא חבות המערערת במס שכר. לפי גישת המערערת, היא מהווה ״מלכ״ר מיוחד״ ולפיכך אין היא חייבת לשלם מס שכר על מלוא השכר המשולם על ידיה, אלא על חלק קטן בלבד. המערערת חישבה את חלק השכר החייב לטענתה במס שכר על פי מפתח הכנסות, תוך מיון מקורות הכנסותיה בין אלה שהם בעלי אופי עסקי ואלה שהם בעלי אופי ״מלכ״רי״; הנושא השני נוגע להיקף חובתה של המערערת לנכות מס הכנסה במקור משחקני כדורסל שהם תושבי ארצות הברית.
.
בית המשפט דחה את הערעור ופסק כלהלן:
חוק מס ערך מוסף מחלק את כלל החייבים במס לשלוש קבוצות שונות ומוגדרות: עוסקים, מלכ״רים ומוסדות כספיים. החלתו של החוק על אדם מסוים (יחיד או חבר בני אדם) מחייבת סיווגו לאחת משלוש הקבוצות האמורות. לכל קבוצה דין אחר הן לעניין החבות במס והן לעניין היכולת לנכות מס תשומות (ואף לעניין דיווח ונושאים נוספים).
החוק איננו מכיר במעמד של 'מלכ"ר מיוחד' ואיננו מתיר חישוב המס על פי 'נוסחה חלקית'. שיטת תשלום המס שאומצה על ידי המערערת חוטאת לתכליתו, הגיונו, מבנהו ולשונו של חוק מס ערך מוסף, והקושי אף מחריף לנוכח העדר תשלום מס עסקאות על ההכנסות ה"עסקיות".
באשר למיסוי שחקני החוץ: אין לקבל את טענת המערערת כי אין לחייבה במס בקשר לשחקני החוץ מפני שהיא הסתמכה על פסק הדין בעניין מכבי ראשון לציון, וזאת בין היתר לאור העובדה שרשות המסים לא ערערה עליו. לגישת המערערת, עמדת המשיב בערעור זה מהווה שינוי מדיניות וחידוש ויש להחילה רק באופן פרוספקטיבי ולא על שנות המס שבערעור. דא עקא, באותה תקופה ולמעשה גם לאחר מתן פסק הדין הנוכחי. קיימת סתירה בין פסקים מחוזיים ואין הלכה מחייבת. במצב דברים זה אין בסיס מוצק לטענת הסתמכות על ידי גורם שלא היה צד לאותן התדיינויות גם אם עצם ההסתמכות תוכח עובדתית, דבר שלא נעשה כאן. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [ראיות] |
|
| ת"פ (חיפה) 41762-12-20 מדינת ישראל נ' אנס גרדלי (מחוזי; דיאנה סלע; 24/06/21) - 15 ע' |
| עו"ד: |
על התביעה להצטייד בתעודת חיסיון טרם הגשת כתב האישום, אך אי הצטיידות כאמור אינה פוגעת בתוקפה, אלא אם נפגעת הגנתו של הנאשם. במקרה זה, אף שהמאשימה חדלה להגיש במועד את נימוקיה לבקשתה להארכת מועד להוצאת תעודת חיסיון, האינטרס הציבורי גובר על הפגיעה בזכויותיו של הנאשם ומצדיק הארכה.
ראיות – חיסיון – תעודת חיסיון
.
נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו החזקה, נשיאה והובלה של נשק. המאשימה מבקשת ארכה נוספת להוצאת תעודת חיסיון.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
כידוע, עם הגשת כתב אישום קמה לנאשם זכות "לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום שבידי התובע ולהעתיקו". חובת הגילוי אינה תופשת לגבי "חומר שאי-גילויו מותר או שגילויו אסור לפי כל דין", אולם על התביעה להצטייד בתעודת חיסיון קודם שהיא מגישה את כתב האישום. עם זאת, הפסיקה קבעה כי העובדה כי תעודת חיסיון לא הוצאה לפני שהוגש כתב האישום או בסמוך לאחר מכן, אינה פוגעת בתוקפה ביחס לחומר החקירה אלא אם נפגעת הגנתו של הנאשם. בית המשפט יכריע בעניין זה תוך שמירת איזון בין זכותו של הנאשם לדיון הוגן לבית זכון החיסיון השמורה לציבור.
בענייננו המאשימה חדלה להגיש את נימוקיה לבקשתה להארכת מועד להוצאת תעודת חיסיון בשלב שבו התעורר הצורך לכך. למרות האמור, האינטרס הציבורי לחסות את דרכי הפעולה של החבלנים בנהליהם, שעה שהם עוסקים במטענים תעשייתיים או מאולתרים, הוא אינטרס בעל חשיבות רבה; מדובר בעניין הנמצא בלב ביטחונו של הציבור הישראלי על כל חלקיו, כל הזמן, ולא בפרט זה או אחר העלולים להינזק. האינטרס הציבורי גובר על הפגיעה בזכויותיו של הנאשם. משכך, מוארך המועד להוצאת תעודת חיסיון. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [דיון אזרחי] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 3793-04-20 עמותת קרן מכבי נ' פריוריטי סופטוור בע"מ (מחוזי; גרשון גונטובניק; 24/06/21) - 9 ע' |
| עו"ד: דוד קוגן, אלי כהן, יעד גורדון, קסניה זמסקוב |
ככלל, גם במסגרת תביעה שכנגד, שבבסיסה סכסוך כספי הנופל לגדר סמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי, ניתן לשאול עד חמישים שאלות. זאת בנוסף לחמישים שאלות שניתן לשאול ביחס לתביעה העיקרית.
דיון אזרחי – סדר הדין – תקנות סדר הדין האזרחי, התשע`ט-2018
דיון אזרחי – שאלונים – היקפם
.
תובע הגיש תביעה כספית לבית המשפט המחוזי. תקנות סדר הדין האזרחי החדשות אסרו על בעלי הדין מגבלה לשאול האחד את השני יותר מחמישים שאלות, כל אחד, בשאלון. הנתבע הגיש תביעה שכנגד המעלה לדיון סוגיות החופפות במידה משמעותית את אלה שבתובענה הראשונה. או אז מתעוררת השאלה – כמה שאלות יוכלו הצדדים לשאול בנסיבות אלה האחד את השני?
.
בית המשפט המחוזי פסק כדלהלן:
ככלל, גם במסגרת תביעה שכנגד, שבבסיסה סכסוך כספי הנופל לגדר סמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי, ניתן לשאול עד חמישים שאלות. ומכאן, שיש להשיב על השאלון של הנתבעת (והתובעת שכנגד) שכולל חמישים שאלות ביחס לתביעה וחמישים שאלות ביחס לכתב ההגנה שכנגד. המקרים שבהם צריך יהיה למנוע מצד להליך לממש את זכותו לשאול עד חמישים שאלות נוספות יהיו נדירים, וזאת נוכח הבחירה של מחוקק המשנה בכלי מעשי פשוט להפעלה. התביעה שעל הפרק אינה משקפת מקרה נדיר שכזה. היא מורכבת, משום שהפרויקט שעל הפרק הוא מורכב. היקף גילוי המסמכים הוא נרחב, ובנסיבות אלה לא נראה כי הצגת השאלות מטעם התובעת שכנגד חוצה קווים אדומים המצדיקה התערבות שיפוטית. לפיכך, התובעת תשיב על השאלון הכולל עד חמישים שאלות ביחס לתביעה ועד חמישים שאלות ביחס לכתב ההגנה שכנגד. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [דיון פלילי] |
|
| ת"פ (ירושלים) 36371-12-20 מדינת ישראל נ' עבדאללה עלי (מחוזי; תמר בר אשר; 24/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: שי עציון, יוסי זילברברג |
מסירת גיליון הרשעותיו הקודמות של עד ובכלל זה של המתלונן לעיונה של ההגנה, תתאפשר ככל שתוכנו עומד במבחן של רלוונטיות ותועלת פוטנציאלית להגנתו של הנאשם. במקרה זה, המסמכים המבוקשים בעניינו של המתלונן הם חיוניים להגשת הנאשם, לעומת מסמכים הנוגעים לאדם אחר.
דיון פלילי - עיון בראיות התביעה - רישום קודם של מתלונן
.
בקשת הנאשם 1 להעמיד לעיונו מסמכים מכוח סעיף 108 בחוק סדר הדין הפלילי.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה בחלקה ופסק:
כידוע, ההלכה בעניין מסירת גיליון הרשעותיו הקודמות של עד ובכלל זה של המתלונן לעיונה של ההגנה, צומצמה, תוך קביעה כי הדבר יתאפשר, בכפוף לכך שבית המשפט יבחן את תוכנו וימצא כי הוא עומד במבחן של רלוונטיות ותועלת פוטנציאלית להגנתו של הנאשם. ככל שמבוקש גיליון הרישום הכולל תיקי חקירה סגורים או תיקים הממתינים להחלטה של המתלונן, כי אז המבחנים שיש לבחון קודם שיתאפשר להגנה לעיין בו, נוקשים יותר. עוד נקבע, כי אפילו הייתה מסקנת בית המשפט כי יש להיעתר לבקשה, עדיין עליו לבחון "אם ניתן להסתפק בפרפראזה בלבד לגבי התיקים שגילויים מתבקש, או שיש להורות על עיון בתיק החקירה עצמו".
במקרה זה, המסמכים המבוקשים בעניינו של המתלונן הם חיוניים להגשת הנאשם 1, הכופר לחלוטין בעובדות כתב האישום ובעוד תמצית טענתו היא כי המתלונן מעורב בסכסוכים רבים, שבעטיים אף נחקר, הועמד לדין וכי במועד האירוע אמור היה להימצא במעצר בית. כן טען, כי המתלונן כלל לא הפעיל חניון במקום, כי החניון המופעל במקום מופעל שלא כדין וכי המתלונן עסק בסחר בסמים מהמבנה המצוי בחניון. לפיכך הבקשה לקבלת המידע בעניינו של המתלונן, מתקבלת. לעומת זאת, אין לקבל את הבקשה בעניין המסמכים שהתבקשו בעניינו של אדם אחר, לא ברור במי מדובר, מה שמו המלא, הוא אינו נמנה עם עדי התביעה ואף לא הובהר כיצד יש במסמכים המבוקשים לגביו כדי לסייע להגנת הנאשם 1. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [דיון פלילי] |
|
| עפ"א (חיפה) 15262-05-21 תאופיק עואד נ' מדינת ישראל (מחוזי; תמר נאות פרי; 23/06/21) - 10 ע' |
| עו"ד: ריאד טאהא, יצחק לוי |
בית המשפט קמא היה מוסמך לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין, אם הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המערער או אם הדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין. בנסיבות דנן, מן הראוי היה לבטל הן את הכרעת הדין והן את גזר הדין, שכן הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המערער לדין ומן הראוי היה ליתן למערער את יומו לגבי מכלול הטענות ולא רק לגבי רף הענישה.
דיון פלילי – התייצבות בעלי דין – אי-התייצבות נאשם
דיון פלילי – הכרעת-דין – ביטולה
.
ערעור על החלטה ועל פסק דין לפיו הורשע המערער בשימוש אסור במקרקעין ודינו נגזר לתשלום קנס קצוב, וזאת בהעדר התייצבות לדיון.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
מהוראת סעיף 130 לחסד"פ עולה כי בית המשפט קמא היה מוסמך "לבטל את הדיון" "לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין", אם הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המערער או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין". המדובר בשני תנאים חלופיים ולא מצטברים. בנסיבות דנן, מן הראוי היה לבטל הן את הכרעת הדין והן את גזר הדין, שכן הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המערער לדין ומן הראוי היה ליתן למערער את יומו לגבי מכלול הטענות ולא רק לגבי רף הענישה.
אכן ההנחה כי כל עוד לא מתקבלת החלטה ברורה לגבי דחיית מועד דיון – המועד נותר על כנו. עם זאת, במקרה הנוכחי, המערער שהה בשעות הבוקר ועד הצהריים המוקדמים בבית חולים והיה עסוק בטיפול הרפואי. לאור כל הנסיבות המצטברות מעלה, ובמיוחד שעה שלא נסתרה הטענה של המערער לפיה הוא לא קיבל את ההחלטה הדוחה את בקשתו, ומחדלו הוא בכך שלא התאמץ די לברר את גורל בקשתו – ניתן היה להבין את אי התייצבותו של המערער לדיון במקרה הספציפי בו עסקינן. משכך יש מקום לביטול פסק הדין. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [פשיטת רגל] |
|
| פש"ר (מרכז) 48527-09-12 חיים וטורי נ' כונס נכסים רשמי תל אביב (מחוזי; מרב בן ארי; 22/06/21) - 8 ע' |
| עו"ד: |
החייב זכאי להירשם כבעל הזכויות במקרקעין ומטעמים פרוצדוראליים בלבד לא נרשם כבעלים, אולם אין בכך כדי לגרוע מהחובות החלות עליו וביניהם תשלום ארנונה כדין. הנאמן, או קופת הכינוס, מעולם לא היו מחזיקים בקרקע ופועלו של הנאמן להשלמת הרישום אינו הופך אותו (או את הקופה) למחזיק.
פשיטת רגל – כינוס נכסים – נכסי החייב
פשיטת רגל – כינוס נכסים – חובות כונס הנכסים
.
בהיות החייב בהליך כינוס נכסים, המשיבה הגישה נגדו תביעה בגין חובות שנוצרו לאחר צו הכינוס, בקשר למספר נכסים. החייב ביקש שבית משפט זה יקבע שהוא אינו "המחזיק" ובעל הזיקה לקרקע החקלאית ועל כן קופת הכינוס צריכה לשאת בתשלום.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
החייב זכאי היה להירשם כבעלים על החלקה אולם הליך זה התעכב בשל דרישות שונות של רמ"י, הנאמן פעל לצורך רישום הזכויות ברמ"י, כאשר בכל אותה תקופה החייב המשיך להחזיק במקרקעין והוא יכול היה לעשות בהם שימוש. בענייננו, החייב זכאי היה להירשם כבעל הזכויות במקרקעין ומטעמים פרוצדוראליים בלבד לא נרשם כבעלים, אולם אין בכך כדי לגרוע מהחובות החלות עליו וביניהם תשלום ארנונה כדין. הנאמן, או הקופה, מעולם לא היו מחזיקים בקרקע. אין לנתק את נכס המגורים מהקרקע החקלאית, ופועלו של הנאמן להשלמת הרישום, אינו רלבנטי לנושא ההחזקה, ואינו הופך אותו (או את הקופה) למחזיק. הלכה למעשה, מאז תחילת ההליך ועד היום מי שנהנה מההחזקה בנחלה הוא החייב. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 17 [מסים] [פרשנות] |
|
| ע"מ (נצרת) 54776-01-17 ברנרד ג'פרי כץ נ' פקיד שומה צפת (מנהלי; עירית הוד; 29/06/21) - 37 ע' |
| עו"ד: ירון-אלדר, פלד, שוורץ, רדואן בשאראת |
האם סעיף 126(ג) לפקודת מס הכנסה, אשר קובע את מנגנון הזיכוי העקיף, חל על חברה משפחתית אם לאו? האם פעולות המערערים בנסיבות דנן עולות כדי עסקה מלאכותית שמטרתה העיקרית הפחתת מס ללא כל טעם כלכלי או מסחרי?
מסים – מס הכנסה – חברה משפחתית
פרשנות – דין – דיני מסים
מסים – מס הכנסה – עיסקה מלאכותית
מסים – מס הכנסה – תכנון מס
מסים – מס הכנסה – סיווג ההכנסה
.
בית המשפט נדרש לארבעה ערעורים על שומות מס הכנסה שהוצאו למערערים שארבעתם הם אחים והערעורים מתייחסים למניות בחברה פרטית שהתאגדה ומקום מושבה בקנדה שהם קיבלו בירושה מאביהם שהיה אזרח ותושב קנדי בעת פטירתו. הערעורים הוגשו על ידי ארבעת האחים וחברות משפחתיות אשר הקים כל אחד מהם. הערעורים הוגשו בהתאם לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש). המחלוקת העיקרית הנסובה בין הצדדים היא בסוגיה, האם הוראת סעיף 126 (ג) לפקודה חלה על חברה משפחתית בשנים הרלוונטיות. זאת ועוד, הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה, האם פעולות המערערים בנסיבות דנן עולות כדי עסקה מלאכותית שמטרתה העיקרית הפחתת מס ללא כל טעם כלכלי או מסחרי.
.
בית המשפט דחה את הערעורים ופסק כלהלן:
לאור לשון הסעיף ותכליתו הרי שסעיף 126(ג), כנוסחו במועד הרלוונטי, לא חל על חברה משפחתית ותחת זאת הסעיף מתייחס לחברות אשר משלמות מס חברות בלבד. קבלת עמדת המערערים בעניין זה אינה עולה קנה אחד עם תכלית ההוראות הרלוונטיות בפקודה וביניהן הוראת סעיף 64א לפקודה. כמו כן, קבלת עמדה זו תביא לתוצאה לפיה מחד גיסא יחול זיכוי עקיף ומאידך גיסא לא תחול חבות במס בגין העברת הדיבידנד למערערים. הדבר אינו עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק ולא זו הייתה תכלית ההוראות הרלוונטיות.
המערערים ביקשו לערוך תכנון מס שלילי כדי לזכות בהטבות מס אליהן לא התכוון המחוקק. הקמת החברות הישראליות, הפיכתן לחברות משפחתיות והחזקת מניותיה של החברה הקנדית באמצעות החברות המשפחתיות, שעה שכל נכסי החברה הקנדית נמכרו או היו בתהליכי מכירה מתקדמים, וכאשר לא הייתה כל כוונה לבצע פעילות כלשהי במסגרת החברות המשפחתיות, מלבד שימוש בהן כצינור להעברת רווחי החברה הקנדית לידי המערערים, מהוות פעולה מלאכותית אשר לא עומד בבסיסה טעם עסקי.
חלוקת הדיבידנד לחברות המשפחתיות ולא ישירות למערערים נעשתה באופן מלאכותי במטרה להתחמק מתשלום מס. לפיכך, יש לקבל את עמדת המשיב, לפיה היה בידו להתעלם מפעולות אלו מכוח סעיף 86 לפקודה ולראות בכספים כאילו הועברו ישירות למערערים. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [משפט מינהלי] |
|
| עת"מ (מרכז) 15816-05-21 ארזים, מערכות צנרת תשתית ובניה בע"מ נ' מי מודיעין בע"מ (מנהלי; רמי אמיר; 27/06/21) - 9 ע' |
| עו"ד: אורית פפר, משה זוהרי, אברהמוב, אמוץ ויס |
תאגיד מים עירוני, אינו נכלל בגופים החייבים במכרז לפי סעיף 2 לחוק חובת המכרזים, אליו מפנה לעניין זה חוק בתי משפט לעניינים מנהליים. אי לכך, בית המשפט לעניינים מנהליים אינו מוסמך לדון בעתירה כנגד פסילת הצעתה של העותרת במכרז של המשיבה 1 – מי מודיעין בע"מ.
משפט מינהלי – בית-המשפט לעניינים מינהליים – סמכותו
משפט מינהלי – מכרזים – ענייני מכרזים
.
עתירה שהוגשה על ידי העותרת כנגד פסילת הצעתה במכרז של מי מודיעין בע"מ, שהיא תאגיד המים והביוב של העיר מודיעין, למתן שירותים לאחזקת רשת הביוב וניקוי וצילום קווי הביוב. במרכז הדיון עומדת השאלה: האם בית המשפט לעניינים מנהליים מוסמך לדון בעתירה וזאת בשים לב לכך שהעתירה הוגשה בעניין מכרז של תאגיד מים עירוני, שלכאורה אינו נכלל נכון לעת הזו בגופים החייבים במכרז לפי סעיף 2 לחוק חובת המכרזים, אליו מפנה לעניין זה חוק בתי משפט לעניינים מנהליים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
על מנת להגיש עתירה מנהלית נדרשים שני תנאים מצטברים. נדרש שהעתירה תוגש כנגד רשות או גוף המנויים בתוספת הראשונה; ונדרש שהעתירה תהא בעניין המפורט בתוספת הראשונה. אשר על כן, לא די שהעתירה הוגשה בענייני מכרזים, עניינים המנויים בתוספת הראשונה; אלא נדרש גם שהמכרז יהא של רשות או של גוף המנויים בתוספת הראשונה.
במצב הדברים הנתון – הסמכות העניינית לדון במכרזים של תאגידי מים מקומיים לא הוקנתה עדיין לבתי המשפט לעניינים מנהליים, והיא נותרה בידי בתי המשפט האזרחיים.
אין לקבל את טענת העותרת, כי יש לראות במשיבה 1 כ"תאגיד מקומי" שסעיף 2 לחוק המכרזים חל עליו בעקיפין – מכוח החלטת הממונה על תאגידי מים לחייבם במכרזים, ומכוח פרשנות של סעיף 5(ב1) לחוק המכרזים.
יש לדחות את טענת העותרת לפיה ניתן לראות בתאגידי מים כ"רשות", כמשמעותה בחוק בתי משפט לעניינים מנהליים.
הסמכות להורות על סילוק תובענה מחוסר סמכות אינה מעוגנת בתקנות סדר הדין האזרחי החדשות – 2018, באופן מפורש, לא בתקנה 41 העוסקת במחיקה ולא בתקנה 43 העוסקת בדחייה; אולם בשתיהן קיימת הסמכות להורות על סילוק התובענה מ"כל נימוק אחר". כשמדובר בחוסר סמכות יש מקום לנקוט בסנקציה ההולמת יותר של מחיקה, שמעצם טיבה איננה יוצרת מעשה בית דין. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 19 [רשויות מקומיות] |
|
| ת"א (דימונה) 46682-07-19 מ. היכלי זינו 2003 בע"מ נ' עיריית דימונה (שלום; מנחם שח"ק; 27/06/21) - 8 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה תביעה לפסק דין הצהרתי שיקבע כי השתכלל הסכם פשרה מחייב בין הצדדים, בעניין חיובי ארנונה שחבה התובעת לנתבעת, חרף אי עמידה בתנאי סעיף 203 לפקודת העיריות.
רשויות מקומיות – עיריות – חוזים
.
תביעה לפסק דין הצהרתי שיקבע כי השתכלל הסכם פשרה מחייב בין הצדדים, בעניין חיובי ארנונה שחבה התובעת לנתבעת, חרף אי עמידה בתנאי סעיף 203 לפקודת העיריות.
.
בית המשפט דחה את התביעה, ופסק כלהלן:
בהתאם להסדר הדיוני שהוסכם בין הצדדים, המחלוקת במקרה הנוכחי מצומצמת לשאלה האם הודעת הדוא"ל מהווה הסכם מחייב בין הצדדים. טענת המשיבה היא כי אין מדובר בהסכם מחייב, הן מאחר ומדובר בתכתובת פנימית בין העירייה לבאי כוחה, והן מאחר והסיכום המדובר לא קיבל את אישורם של הגורמים הנדרשים לפי סעיף 203 לפקודת העיריות, היינו ראש העירייה והמזכיר.
לאחר בחינת טענות הצדדים, נמצא כי הדין עם הנתבעת בעניין זה. הודעת הדוא"ל, כפי שנוסחה ונשלחה, אינה בגדר חוזה מחייב שנכרת בין הצדדים.
גם אם היה נקבע כי הודעת הדוא"ל הינה הסכם מוגמר בין הצדדים, או למצער מצביעה על כך שהצדדים הגיעו לכדי הסכם שכזה בע"פ, לא היה מקום לקבל את התביעה.
אכן, במקרים מסוימים נקבע בפסיקה כי יש להורות על אכיפת ההסכם, על אף היותו בלתי חוקי בראי סעיף 203 לפקודת העיריות, אך אין הצדקה לכך במקרה זה. יש לזכור כי מדובר בהסכם פשרה, בנוגע לחובות ארנונה שהתובעת חבה בהם בגין נכסיה. העמידה על שורת הדין וקיום חיוב התשלום במלואו אינם בגדר פגיעה בזכות מוקנית של התובעת. אף אין מקום לקבוע כי לתובעת נוצרה ציפייה סבירה כי תופטר מחלק מסכום החיוב, בהתחשב בכך שהצדדים היו מיוצגים וממילא ניתן להניח כי ידעו על הצורך באישור לפי סעיף 203, כמו גם על הצורך בחתימה על מסמך מפורט המנוסח על ידי הצדדים ומאושר על ידי בית המשפט, כעולה מההודעה ששלחה ב"כ התובעת לאחר קבלת הודעת הדוא"ל, בדבר הגשת הודעה משותפת לבית המשפט, וכן מאחר שהנתבעת מסרה לתובעת ללא דיחוי כי ההסכם הנטען אינו תקף, כעולה מהתכתובת בין הצדדים. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [בתי-משפט] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 15735-05-19 רוני שושנה חמישה נ' מיה אהרוני (שלום; אפרת בוסני; 27/06/21) - 8 ע' |
| עו"ד: |
התביעה למתן חשבונות ולחיוב המנוח להשיב לתובעת שכנגד כספים וטענות התובעת שכנגד להחתמתה על ידי המנוח על מסמכים והעברות בנקאיות תוך ניצול מצבה ועל להעברת המנוח כספים בחשבונות ללא אישורה, עילתם סכסוך משפחתי בין אב לבתו והסמכות העניינית לבירורן היא לבית המשפט לענייני משפחה.
בתי-משפט – סמכות – בית-המשפט לענייני משפחה
בתי-משפט – בתי-משפט לענייני משפחה – סמכותו
.
בקשת המנוח יאיר אהרוני ז"ל לסילוק על הסף את התביעה שכנגד וההודעה לצד שלישי שהגישה נגדו בתו, הגב' מיה אהרוני, מחמת חוסר סמכות עניינית לבית משפט זה. מר אהרוני הלך לעולמו לאחר פתיחת ההליכים. הבקשה מוגשת על ידי מנהל עזבונו הזמני.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
בפסק הדין המנחה בעניין רע"א 6558/99 חבס נ' חבס נקבע כי על מנת שתוקנה סמכות לבית המשפט לענייני משפחה לדון בתובענה אזרחית, על התובענה לעמוד בשני תנאים מצטברים. האחד; התובענה היא בין אדם לבן משפחתו. השני; עילת התובענה היא סכסוך בתוך המשפחה. בהקשר לתנאי השני נקבע כי העילה תחשב כסכסוך בתוך המשפחה, אם סיבת הסכסוך או מקורו הוא ביחסי המשפחה או אם הסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה.
אין מחלוקת כי המנוח ומיה, אב ובת, באים בגדר "בן משפחה" כהגדרתם בסעיף 1(2)(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה. המחלוקת היא בשאלה האם מדובר בתובענה שעילתה "סכסוך בתוך המשפחה".
תביעת מיה למתן חשבונות ולחיוב המנוח להשיב לה כספים וטענות מיה להחתמתה על ידי המנוח על מסמכים והעברות בנקאיות תוך ניצול מצבה ועל להעברת המנוח כספים בחשבונות ללא אישורה, עילתם סכסוך משפחתי בין אב לבתו והסמכות העניינית לבירורן היא לבית המשפט לענייני משפחה. מותו של המנוח, לא הביא לביטול הסמכות העניינית של בית המשפט למשפחה.
לגבי המשכון הרשום לטובת המנוח, טענות מיה בכתב התביעה שכנגד ובהודעה לצד שלישי הן בשני אדנים. האחד; הוא בטענת מיה שהיא הוחתמה על הודעת המשכון מבלי שהוסבר לה על מה היא חותמת ומה משמעות חתימתה; אדן שני הוא בטענה לכך שהמשכון נעדר תוקף משאין הסכם משכון, אין חוב ואין טענה לחוב למנוח. אותן טענות מעלה מיה בכתב ההגנה בתביעה העיקרי.
הגם שהרקע לרישום המשכון, על פי כתבי הטענות, נוגע ליחסי המנוח ובתו שלא היו פשוטים, לא ניתן לראות במחלוקת הנוגעת למשכון כ"סכסוך בתוך המשפחה" המסורה לסמכותו של בית משפט למשפחה. לגבי השאלה האם מיה חתמה על המשכון לאחר שהוסבר לה על מה חתמה, לא ניתן לומר שלסכסוך המשפחתי תרומה משמעותית ושאלת תוקפו של המשכון בהיעדר הסכם משכון וטענה לחוב אותו נועד המשכון להבטיח היא שאלה משפטית, ואין מקום להעביר את ההכרעה בה לבית המשפט לענייני משפחה, אך בשל כך שמדובר באב ובת. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [דיון פלילי] [עונשין] [פרשנות] |
|
| ת"פ (ירושלים) 38960-06-20 מדינת ישראל נ' מונתצר דראויש (שלום; דוד שאול גבאי ריכטר; 26/06/21) - 7 ע' |
| עו"ד: כרמית כהן, מור סוקר |
בית המשפט הורה על ביטול כתב האישום כנגד הנאשם. בהינתן המצב החוקי בעת ביצוע העבירה, הנאשם לא ביצע עבירה של שהייה בלתי חוקית בישראל, נוכח הארכת תוקף ההיתר מכוח החקיקה הנוהגת אותה בשל משבר קורונה.
דיון פלילי – כתב-אישום – ביטולו
עונשין – עבירות – שהייה בלתי חוקית
פרשנות – דין – כללי פרשנות
.
בקשה לבטל את כתב האישום במסגרת שתי טענות מקדמיות, לפי סעיפים 149(3) ו-(4) לחוק סדר הדין הפלילי בשל "פגם או פסול בכתב האישום" וכן בשל הטענה, כי "העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה".
.
בית המשפט קבע כלהלן:
הדין הרלבנטי לענייננו הוא ארבעה דברי חקיקה שעניינם הארכת תוקפם של מועדים ודחייתם, על רקע התפרצות נגיף קורונה.
המאשימה טענה, כי יש להביט על התכלית הכלכלית של דברי החקיקה, כנלמד מהצעת החוק, ככזו שנועדה לצמצם את הנזקים הכלכליים בעטיו של נגיף הקורונה, ומטעם זה, חוק הכניסה אינו רלבנטי לפרשנות המונח "אישור רגולטורי".
אין לקבל טענה זו. לשון החקיקה הראשונה ברורה: "אישור רגולטורי" הוא בין היתר "אישור או רישיון הנדרש לפי חוק לצורך ביצוע פעולה או פעילות בידי אדם, לרבות אישור או רישיון כאמור הניתן לגבי מכשיר, שנתנה רשות ציבורית, לאותו אדם". הפרשנות לפי פשוטהּ מובילה למסקנה, כי היתר כניסה למדינה המונפק על פי חוק, הוא "אישור רגולטורי". הכניסה לישראל טעונה אישור על פי חוק הכניסה, והיתר שכזה ניתן לאדם לצורך ביצוע פעולה (הכניסה עצמה) או פעילות (תכלית הכניסה, לדוגמה: צרכים הומניטריים, כגון ליווי חולה, או צרכים משפטיים). זאת ועוד, החקיקה הרלבנטית קבעה מעת חקיקתה הראשונה חריגים מפורשים שלא יכללו תחת ההגדרה "אישור רגולטורי". זכרו של חוק הכניסה לא בא באף אחד מדברי החקיקה בגדר אותם חריגים, וזאת עד לחקיקה הרביעית. לוּ רצה המחוקק להחריג מקרים כגון מקרהו של הנאשם, היה עושה כן לכתחילה.
הפרשנות התכליתית של המושג "אישור רגולטורי" כוללת בחובה היתר לפי חוק הכניסה לישראל, וזאת עד להחרגתו של היתר מסוג זה בחקיקה הרביעית. מכאן, שמדובר בפרשנות המקלה ביותר עם הנאשם כמצוות חוק העונשין, ויש לאמצה.
בהינתן המצב החוקי בעת ביצוע העבירה, הנאשם לא ביצע עבירה של שהייה בלתי חוקית בישראל, נוכח הארכת תוקף ההיתר מכוח החקיקה הנוהגת אותה בשל משבר קורונה. אין מתקיים הרכיב העובדתי של שהייה "ללא היתר כדין". לכן לא היה מקום להגיש את כתב האישום כנגד הנאשם לכתחילה, בין היתר בשים לב לנסיבותיו האישיות החריגות. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [נזיקין] |
|
| תא"מ (רמלה) 42950-10-19 בני סלע נ' שירות בתי הסוהר (שלום; זהבית חמו; 25/06/21) - 7 ע' |
| עו"ד: |
נוכח התנהלות הנתבעת, שבגינה נאלץ התובע לעמוד על זכויותיו באופן שוטף ולדרוש שתצהיריו יוחתמו על ידי מפקד בית המעצר ניצן ולאור העובדה שהתנהלות זו פוגעת בזכויותיו הבסיסיות של התובע, יש לפסוק לתובע פיצוי כספי בגין עוגמת נפש בסך של 2,000 ₪, הכולל בחובו החזר בגין הוצאות משפט.
נזיקין – אחריות – שירות בתי הסוהר
.
תביעה כספית בסך 10,000 ₪ בגין סירוב הנתבעת להחתים את התובע על תצהירים הנדרשים לצורך ניהול הליכיו המשפטיים.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
בית המשפט שוכנע במידת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי כי במהלך החזקת התובע בבית מעצר ניצן נדרש התובע לפנות פעמים רבות בבקשות להחתמת תצהיריו וכי פניותיו לא טופלו כנדרש, וזאת אף בניגוד להסדר בין הצדדים.
הוכח שבתקופת החזקת התובע בבית מעצר ניצן הוחתמו תצהיריו פעמיים בלבד. הואיל והתובע שהה בבית המעצר ניצן למשך כשלושה חודשים, כך שמדובר בהחתמה אחת לחודש, התנהלות הנתבעת לוקה בחוסר סבירות. משהתחייבה הנתבעת לטפל בהחתמת תצהיריו של התובע באופן מרוכז אחת לשבוע, וכפי שהנתבעת הבהירה בכתב ההגנה מטעמה, היא נדרשת לעמוד בהתחייבותה כלפי המבקש וזאת ללא קשר לכמות ההליכים המשפטיים שבהם נוקט התובע וכמות התצהירים שהתובע נדרש להחתמתם. פעולה פשוטה זו, שאינה מצריכה משאבים מרובים מצד הנתבעת, היא חלק מזכות הגישה לערכאות, זכות יסוד בעלת ממד חוקתי, ומכאן חשיבותה וחשיבות הקפדת הנתבעת על זכויות התובע המבקש לפעול למיצוי זכויותיו בדין.
חרף הקביעה דלעיל בדבר התנהלות בלתי סבירה מצד הנתבעת בכל הנוגע לשהות התובע בבית מעצר ניצן, בית המשפט שוכנע שלתובע לא נגרם נזק כספי כתוצאה מאי החתמת תצהיריו במועד.
הואיל והתביעה דנן היא תביעה כספית-נזיקית, ולאור הקביעה בדבר היעדר נזק שנגרם לתובע, דינה של התביעה להידחות. ברם, נוכח הקביעות דלעיל בנוגע להתנהלות הנתבעת והפרת הסדר ההחתמות, שבגינה נאלץ התובע לעמוד על זכויותיו באופן שוטף ולדרוש שתצהיריו יוחתמו על ידי מפקד בית המעצר ניצן ולאור העובדה שהתנהלות זו פוגעת בזכויותיו הבסיסיות של התובע, יש לפסוק לתובע פיצוי כספי בגין עוגמת נפש בסך של 2,000 ₪, הכולל בחובו החזר בגין הוצאות משפט. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [חדלות פירעון] [פשיטת רגל] |
|
| רחד"פ (תל אביב-יפו) 43061-05-21 שולמית נחום נ' ממונה על חדלות פירעון מחוז תל אביב (שלום; רונן אילן; 25/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: |
במוקד פסק הדין עמדה מחלוקת באשר לאפשרות לסטות מאמות המידה הנהוגות אצל הממונה בקביעת התשלום החודשי החל על חייבים בהליכי חדלות פירעון, והתאמת התשלום החודשי לנסיבות הספציפיות של המבקשת.
חדלות פירעון – חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי התשע`ח-2018 – תכנית לשיקום כלכלי
פשיטת רגל – פושט רגל – תשלומים חודשיים
פשיטת רגל – חייב – תשלומים חודשיים
.
בקשת רשות ערעור על החלטת הממונה על חדלות פירעון, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת להפחתת התשלום החודשי המוטל עליו לפי הצו לפתיחת הליכים, בהליכים המתנהלים לפי חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
במוקד בקשת ערעור זו השאלה אם התשלום החודשי אשר הושת על המבקשת בתקופת הביניים שמיום מתן צו לפתיחת הליכים ועד למתן הצו לשיקום כלכלי – מותיר למבקשת סכום מספיק "לשם מחייה בכבוד".
הכרעה הקובעת את דמי המחייה על בסיס "אמות המידה" ותו לא, בלי כל ניסיון להתאימן לנסיבות האישיות של היחיד ובלי התייחסות לנסיבות שכאלו, איננה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק ולא ניתן לקבלה.
המבקשת חויבה בבתשלום חודשי שמתבסס אך ורק על אותן אמות מידה שנקבעו בטבלאות לפיהן פועל הממונה, בלי שום ניסיון להתייחס לנסיבות המקרה הספציפיות. כך, במקרה זה, אומד הממונה על פי "אמות המידה" הנהוגות אצל את סך הוצאות המבקשת ב-3,311 ₪. אלא שעלות מגורי המבקשת בדירה שכורה עומדת, לפי הנתונים שהציגה, על 5,300 ₪ לחודש. עלות הדיור הנוספת מגיעה כדי כ-1,500 ₪ לחודש. אם סבור הממונה שבמצב זה בכל זאת יש להתבסס על הטבלה שלפיה עלות מחיית בוגר עומדת על 3,311 ₪ לחודש, כאשר סכום זה מספיק לכל צרכי המחייה הבסיסיים של המבקשת – שומה היה עליו להסביר זאת. להבהיר מדוע "ההכנסה הפנויה" של המבקשת הזו, עומדת על הסכום בו נקב הממונה. הממונה לא עשה כן ומצב זה לא ניתן לקבל.
כאשר את קביעת המונה לא ניתן לקבל, שכן זו איננה מנומקת ואיננה מתייחסת כלל לנסיבות האישיות של המבקשת, יהיה זה יעיל יותר ולכן גם ראוי, שהסכום ייקבע בהליך זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [ביטוח] [תעבורה] |
|
| ת"א (באר שבע) 54731-09-17 גידור הדרום בע"מ נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (שלום; אורית ליפשיץ; 16/06/21) - 15 ע' |
| עו"ד: חודורוב, סורקין |
המחלוקת בין התובעים לנתבעת 1 הינה באשר לתחולת פוליסת הביטוח על נזקי הרכוש שנגרמו לרכב התובע בתאונה, שכן לטענת הנתבעת 1 הפוליסה לא היתה בתוקף שכן רישיון הנהיגה של התובע נשלל.
ביטוח – ביטוח רכב – תנאים
תעבורה – רישוי – רישיון נהיגה
.
תובענה כספית בגין נזקים שנגרמו לרכב התובעת בתאונת דרכים. המחלוקת בין התובעים לנתבעת 1 הינה באשר לתחולת פוליסת הביטוח על נזקי הרכוש שנגרמו לרכב התובע בתאונה, שכן לטענת הנתבעת 1 הפוליסה לא היתה בתוקף שכן רישיון הנהיגה של התובע נשלל.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
סעיף 15 לפוליסת הביטוח מושא התביעה, קובע כי בהתאם לתנאיה הכלליים של הפוליסה ולתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח, אסור לעשות כל שימוש ברכב כאשר רישיון הנהיגה נשלל מכל סיבה שהיא ע"י הוראת חיקוק, פסק דין, החלטה של בית המשפט או רשות מוסמכת אחרת.
קריאת הפוליסה חזר ושנה לא מאפשרת קריאה אשר לפיה ניתן להחזיק מהתובע כאינו בעל רישיון בתוקף, בהינתן כי פסק הדין בעניינו, אשר הוא גרם לרישום הפסילה במשרד התחבורה בוטל בסופו של יום. ויודגש, הרישום במשרד התחבורה הינו דקלרטיבי והזכות לשלול רישיון נהיגה נתונה בידי הגופים המוסמכים לכך על פי חוק ואילו רשות הרישוי בכובעה זה רק דואגת "לרישום" המצב המישפטי המהותי.
בשים לב לפסק הדין בתיק התעבורה, התובע עומד בתנאי הפוליסה: היה לו רישיון נהיגה בר תוקף, פסק הדין שפסל אותו מלנהוג בוטל, ולמעשה דה פקטו, התובע לא היה פסול מלהחזיק רישיון נהיגה. למעשה התובע יכול היה מבחינה מעשית ומהותית לנהוג. מתוך עדות נציגת משרד התחבורה עולה כי הגורמים הרלוונטיים לא עידכנו את משרד התחבורה מסיבות בירוקרטיות, ולא מסיבות ענייניות ומהותיות.
אין אלא להתפלא על הנתבעת, חברת ביטוח אשר התקשרה עם התובע בפוליסה, וכי על אף עדותה הברורה של נציגת משרד התחבורה לפיה הבעיה היא בממשקים בין המשרדים, התעקשה על המשך ניהול ההליך כנגד התובע.
בנסיבות אלו ולאור התנהלות הנתבעת, יש להביא הדבר בחשבון בעניין ההוצאות, היות וטוב היה אם הנתבעת הייתה ממלאה את חלקה בחוזה, ולא מסתמכת ונבנית על טעויות טכניות של אחרים, בכדי לפטור עצמה מחוזה מהותי ותכליתי אשר התקשרה בו עם לקוח. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 25 [עבודה] |
|
| סע"ש (חיפה) 49113-10-18 מרח מחאמיד נ' אגבריה מוחמד מוסא (עבודה; מיכל פריימן, נ.צ.: ח' טרטקובסקי שמשי, ל' לוין; 23/06/21) - 24 ע' |
| עו"ד: נאיל מחאמיד, מוחמד חמזה |
ביה"ד פסק כי התובעת התפטרה מעבודתה בפיצרייה שבבעלות הנתבע. משכך, תביעות התובעת לפיצויי פיטורים, לדמי הודעה מוקדמת ולפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, נדחו, והתקבלה טענת הנתבע בנוגע לקיזוז דמי הודעה מוקדמת מהתובעת; הנתבע ישלם לתובעת פיצוי בגין אי-מתן הודעה על תנאי עבודה בסך 3,000 ₪; פיצוי בגין אי-מסירת תלושי שכר והפקת תלושי שכר לא תקינים בסך 5,000 ₪; דמי נסיעות, הפרשים בגין עבודה בשבתות ובחגים והפרשי שכר עבודה בשעות נוספות ובשעות לילה.
עבודה – התפטרות – קיומה
עבודה – התפטרות – הודעה מוקדמת
עבודה – פיטורין – היעדרם
עבודה – תנאי עבודה – הודעה בדבר תנאי עבודה
עבודה – שכר עבודה – תלוש שכר
עבודה – עובדים – זכויותיהם
.
התובעת הועסקה כמלצרית בפיצרייה שבבעלות הנתבע מחודש 09/2017 ועד לחודש 09/2018. לטענת התובעת, היא פוטרה מעבודתה "מהרגע להרגע" בשל כך ששוחחה בטלפון בזמן העבודה. לטענת הנתבע התובעת היא שעזבה את העבודה והתפטרה ללא מתן הודעה מוקדמת לאחר שהעיר לה, ולא לראשונה, על כך ששוחחה בטלפון בזמן העבודה. בתביעתה דרשה התובעת סעדים כספיים בגין רכיבים שונים וכן פיצוי בגין פיטורים שלא כדין – אי עריכת שימוע.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת מ' פריימן ונציגי הציבור ח' טרטקובסקי שמשי, ל' לוין) דחה את התביעה ברובה ופסק כי:
אשר לנסיבות סיום העבודה, לא עלה בידי התובעת להרים את הנטל לשכנע כי פוטרה. נראה כי מאחורי ההליך עומד אביה של התובעת, עו"ד במקצועו. במכתב הדרישה שהוציא לנתבע כבר למחרת מועד הפיטורים הנטען, כלל לא נדרש ביטול הפיטורים והחזרת התובעת לעבודה או עריכת שימוע אלא רק דרישות להמצאת מכתב פיטורים ומסמכים נוספים; בנוסף, התובעת לא הייתה מיודעת לכל פרטי תביעתה ותצהירה, ולא ידעה להסביר את מלוא הסעדים שנתבקשו ואת דרך חישובם של אחרים. התובעת כלל לא התייצבה לדיון שהיה קבוע לחקירת עדי הנתבע. עדות התובעת לא הייתה מהימנה וגרסתה בעניין פיטוריה לא נתמכה בראיות נוספות לרבות בנוגע לשיחת הטלפון בעקבותיה לטענתה פוטרה, משכה ונחיצותה. מנגד, עדות הנתבע הייתה עקבית ומהימנה. הנתבע לא התחמק מלטעון כי היו חילופי דברים בינו לבין התובעת בנוגע לשיחת הטלפון בעבודה אולם עמד על דעתו כי לא פיטר אותה מהעבודה. משהתובעת לא פוטרה הנתבע לא הוציא לה מכתב פיטורים. הנתבע נכון היה לשבת עם התובעת ולנסות להגיע לעמק השווה אולם נתקל בסירוב מצד בא כוחה. לנוכח כל האמור, התובעת היא שהתפטרה מהעבודה ולא פוטרה.
הנתבע לא נתן לתובעת הודעה על תנאי העבודה כמתחייב בדין. אין בעובדה שאביה של התובעת עורך דין כדי לגרוע מחובתו של הנתבע ליתן לתובעת הודעה בכתב על תנאי העבודה כחוק. עם זאת, משאין חולק בדבר תנאי העסקת התובעת ושכרה, יש להעמיד את סכום הפיצוי בגין אי-מתן הודעה על תנאי העבודה על סך של 3,000 ₪; התובעת זכאית לתשלום דמי נסיעות בהתאם לצו ההרחבה בדבר השתתפות הוצאות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה, אך תבעה סכום נמוך יותר וזהו הסכום שנפסק לה; התובעת זכאית לפדיון חופשה ולדמי הבראה בהתאם להיקף משרתה בפועל (55%), ומאחר ששולמו לה סכומים ברכיבים אלה, התביעה בגינם נדחתה.
התביעה לתשלום שכר עבודה נדחתה בהעדר הוכחה; התביעה לדמי חגים נדחתה, שכן בהתחשב בהיקף משרת התובעת, הסך ששילם הנתבע מכסה רכיב זה; התובעת זכאי להפרשי שכר בגין גמול בגין עבודה בשבת, כאשר הגמול בעד עבודה בשבת הוא רק בגין השעות שבוצעו בשבת בפועל, כאשר המונח שבת מתייחס לשבת כהגדרתה לפי מסורת ישראל. התובעת זכאית לכ-217 שעות שבת. בעד שעות אלו קיבלה כבר את שכר השעה הרגיל והיא זכאית רק לתוספת גמול העבודה בשבת בגובה 50%. הנתבע כבר שילם לתובעת הפרשי שכר בגין עבודה בשבת ועליו לשלם אך את ההפרש.
אשר לתביעה לשכר בעד עבודה בשעות נוספות ושעות לילה, בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה, בימים שבהם עבדה התובעת יותר מ-8 שעות, היא זכאית לתגמול עבור עבודתה בשעות נוספות. התובעת תבעה את שכר העבודה לרבות שכר השעה הרגילה שכבר שולם לה, אלא שהיא זכאית רק לערך התוספת על השעה הרגילה; אשר לשעות לילה, עבודת לילה היא עבודה ששעתיים ממנה לפחות הן בין השעות 22:00 ל-06:00. בנוסף, משמרת לילה היא 7 שעות בלבד. התובעת זכאית לתשלום שעות נוספות בעבודה בלילה רק עבור השעות שביצעה מעבר ל-7 שעות. הנתבע ישלם לתובעת הפרש בגין עבודה בשעות נוספות, לרבות בגין שעות העבודה הנוספות בלילה.
התביעה לפיצוי בגין חופשה מאולצת ללא תשלום במהלך תקופת חודש הרמדאן, נדחתה; התביעה לפיצוי בגין אי מתן יום חלופי להעסקה ביום המנוחה נדחתה. התובעת לא הוכיחה שהיו מקרים בהם עבדה ביום המנוחה ולא קיבלה יום מנוחה חלופי בשבוע שלאחר מכן. התובעת לא הצביעה על מקור נורמטיבי כל שהוא שמכוחו היא זכאית לפיצוי בגין אי-מתן יום חלופי להעסקה ביום המנוחה. זכות זו הינה זכות סוציאלית שאינה ניתנת לפדיון אינה ברת פיצוי כספי; התביעה להחזר מפרעות שנוכו מהשכר, נדחתה, שכן הניכוי מבטא מפרעות שהתובעת נטלה במזומן מהקופה; אשר לתביעה להפרשי שכר מינימום, הוכח כי לתובעת שולם שכר בגובה שכר המינימום בעד כל שעות נוכחותה בעבודה לפי דו"ח הנוכחות; בגין אי-מסירת תלושי שכר והפקת תלושי שכר לא תקינים, הנתבע ישלם לתובעת סך כולל של 5,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [עבודה] |
|
| סע"ש (נצרת) 22777-02-19 אנאנסיט טאוויקאמונוונג נ' משק מקלר בע"מ (עבודה; רויטל טרנר, נ.צ.: מ' אשקר, א' ציליק; 14/06/21) - 25 ע' |
| עו"ד: רוני חייט, יעל דוד, נדב אבידור |
ביה"ד פסק כי יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו בשל סיום אשרת השהייה של התובע שהינו עובד זר, ולא בשל נטישה פתאומית של התובע את עבודתו וכי בנסיבות אלו זכאי התובע לפיצויי פיטורים; כן זכאי התובע לתשלום בגין קרן פנסיה, דמי חגים, מענק שנתי ופיצוי בגין אי מתן הסכם עבודה בסך 1,500 ₪, בקיזוז סכומים בגין הרכיב של "צו הרחבה"; התביעה כנגד נתבע 2 נדחתה בהעדר עילה להרמת מסך.
עבודה – פיצויי פיטורין – עובד זר
עבודה – הסכם קיבוצי – זכות מכוח הסכם קיבוצי
עבודה – תנאי עבודה – הודעה בדבר תנאי עבודה
עבודה – שכר עבודה – תלוש שכר
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – שעות נוספות
עבודה – הרמת מסך – במישור דיני העבודה
.
התובע הינו עובד זר. תביעה זו עניינה בזכויותיו מתקופת עבודתו עבור הנתבעים וסיומה בחוות לולים ורפתות. נתבע 2 הינו בעל המניות של הנתבעת. אין חולק כי הנתבעת עוסקת בענף הלולים, ולכן חל על יחסי העבודה צו ההרחבה בענף החקלאות; כי בין הצדדים לא נחתם הסכם עבודה ולא נמסרה לתובע הודעה על תנאי העבודה, וכי השכר הקובע של התובע הינו שכר מינימום.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ר' טרנר ונציגי הציבור מ' אשקר, א' ציליק) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
אשר להודעה על תנאי עבודה, הנתבעים לא מסרו לתובע הודעה על תנאי עבודה וגם לא חתמו מולו על הסכם עבודה כדין. הסברו של הנתבע כי התובע חתם על הסכם עבודה מול מעסיקו הקודם ויש בכך כדי לפטור אותו ממסירת הודעה על תנאי עבודה נדחתה. היה על הנתבע להסדיר את יחסי עבודה באופן שרלוונטי אליו, ולא על בסיס הסכם שאולי נחתם בין התובע לבין מעסיקו הקודם. מעבר לכך, לא ניתן לדעת האם ניתן לתובע הסבר ממצה אודות זכויותיו כעובד בענף החקלאות. בנסיבות אלו לא ניתנה לתובע הודעה על תנאי עבודתו כנדרש בחוק והוא זכאי לפיצוי בסך 1,500 ₪; התביעה לתשלום שכר חודש עבודה האחרון נדחתה, בהעדר הוכחה; אשר לפיצויי פיטורים, יחסי העבודה הסתיימו בשל סיום אשרת השהייה של התובע והוא זכאי לפיצויי פיטורים.
סעיף 17(ב)2 לצו ההרחבה קובע כי "השכר בעד עבודה בימים הנ"ל יהיה בשיעור 175% של יום עבודה רגיל." סעיף 28(א) קובע כי כל עובד קבוע זכאי לעשרה ימי חג בשנה. הואיל והתובע עבד ב-10 ימי חג בשנה, ובימי חג קיבל שכר רגיל, זכאי התובע להפרש בשיעור 75% בגין עבודה בחגים.
אשר להפרשות לפנסיה, התובע קיבל את שכרו בהתאם לתעריף שעתי. בהיעדר הגדרת "עובד שעתי" בצו ההרחבה, יש להחיל על התובע את הגדרת "עובד קבוע יומי". התובע גם היה בבחינת עובד קבוע ומכוח סעיף 43 לצו ההרחבה, היה על הנתבעת להפריש בגינו 6% משכרו לפנסיה, החל מחודש עבודתו הראשון. טענת הנתבעים שכיוון שהנתבעת לא ניכתה משכרו של התובע את חלקו לטובת רכיב זה, היא לא הייתה צריכה גם להפריש כספים לקרן הפנסיה, נדחתה, שכן מדובר בזכות קוגנטית שהעובד אינו יכול לוותר עליה, בין אם הסכים כי חלקו ינוכה מהשכר ובין אם לאו; טענת הנתבעים כי אין חובת הפרשות לגבי עובד זר נדחתה. לפי חוק עובדים זרים, מעסיק שחלה עליו חובה מכח צו הרחבה או הסכם קיבוצי להעביר לקופת גמל תשלומים לרכיב התגמולים והפיצויים מחויב להעבירם לחשבון הפקדון. מעבר לכך, כאשר מעסיק לא הפריש בגין עובדו לקרן פנסיה, וכל עוד לא ניתן לבצע את ההפרשה, לעובד מוקנית הזכות לפיצוי כספי בגין אי ההפרשות, וכל עוד לא הוכח סכום אחר, כי אז יעמוד הפיצוי שהעובד יהיה זכאי לו על גובה ההפרשות שלא הועברו. צו ההרחבה בענף החקלאות מחייב העברת דמי גמולים בגין עובד החל מהחודש הראשון לעבודתו, ובשים לב לשכר התובע, הוא זכאי לפיצוי ברכיב זה.
אשר לקרן השתלמות, לפי צו ההרחבה בענף החקלאות אין מדובר בהפרשות לקופה אישית אלא מדובר בקרן כללית שמטרתה לאפשר לעובדים לצאת להשתלמויות או לקבל מלגות. בענף החקלאות בחרו הצדדים להסכמים הקיבוציים לקבוע את חובת ההפרשות על המעסיק בלבד, ללא הפרשה מטעם העובד, ואין מדובר בהפרשות למטרת חיסכון, ולכן עובד בענף החקלאות אינו זכאי לפדות את הסכומים שהיו אמורים להיות מועברים לקרן השתלמות של איגוד הפועלים החקלאים, ולא לקרן השתלמות אישית של התובע. לפיכך, התביעה בגין רכיב זה נדחתה; אשר למענק שנתי, שכרו של התובע חושב על בסיס שעתי, ולכן הוא נחשב כעובד יומי לצורך צו ההרחבה הזכאי למענק של 4 ₪ לכל יום עבודה; יש לקזז מהסכום שנפסק לתובע בגין "זכויות מכוח צו ההרחבה בענף החקלאות" את רכיב "צו ההרחבה" שמופיע בתלוש השכר; אשר לפיצוי בגין תלושי שכר, למעשה התובע ראה את התלושים מדי חודש וידע את הסכום שהעובר לחשבון הבנק שלו, ולכל הפחות התובע ערך מעקב אחר קבלת שכרו בהתאם לתלושים, ולכן הוא אינו זכאי לפיצוי בגין רכיב זה.
אשר לשעות נוספות, ראשית נדחתה טענת הנתבעים בדבר העדר פיקוח או יכולת פיקוח אחר שעות עבודתו של התובע. שנית, נוכח פגמים בחישובי התובע נדחתה טענתו בנוגע לחישוב הפרשי השכר; הטענה החלופית בנוגע לזכאות התובע לתוספת שכר עבור 60 שעות נוספות בחודש, נדחתה אף היא. בנוסף, נקבע כי תלושי השכר אינם פיקטיביים. לכל היותר ניתן היה לקבוע כי שולמו לתובע סכומים בחסר, ומאחר והתובע לא הציג תחשיב לגבי סכומים אלו, הרי שגם אם הייתה מתקבלת טענת התובע כי יש לפעול לפי סעיף 26ב לחוק הגנת השכר, הרי שעולה מהתלושים כי לכל הפחות 60 שעות נוספות שולמו לו מידי חודש, ולכן אין לקבל את טענת התובע להפרשי שכר נוספים.
טענת התובע להרמת מסך בין הנתבעים נדחתה. ראשית, טענת התובע כי הנתבע 2 הוא שהיה מעסיקו, נדחתה, שכן הנתבעת הינה אישיות משפטית נפרדת ולא הובאו כל נימוקים מדוע יש לקבוע כי התקיימו יחסי עבודה ישירים בין התובע לנתבע 2. עיקר טענת התובע להרמת מסך היא כי זכויותיו נפגעו, אולם לא די בכך על-מנת להרים את מסך ההתאגדות. אי מילוי מלוא חובות הנתבעת כמעסיקה אינו מלמד בהכרח כי היא ביקשה במתכוון להרע את תנאי עבודתו של התובע או להימנע מתשלום מלוא זכויותיו. כמו-כן התובע לא הראה ולו ראשית ראיה כי לנתבעת צפוי להיות קושי לשלם את תשלומיה מתוקף פסק דין זה. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 27 [משפחה] |
|
| תמ"ש (פתח תקוה) 19912-01-16 ג. פ נ' ע. פ (משפחה; עידית בן דב ג'וליאן; 01/06/21) - 20 ע' |
| עו"ד: רות דיין וולפנר, מור בן מנשה, יעקב בלס |
הגם שהסכם הממון המתייחס לבית המגורים בלבד לא אושר ומתוך כך אינו עונה על דרישת סעיף 2 בחוק יחסי ממון, ההסכם עונה על דרישת הקבוע בסעיף 5(א)(3) בחוק יחסי ממון ולכן חלוקת תמורת מכירת הבית תעשה עפ"י הקבוע בהסכם זה; עוד נקבע כי יש להתייחס למניות הנתבע כמניות שהוקצו לו מכח עבודתו בחברה ותרומתו לחברה, כנכס הוני בר איזון, ולא כמניות אשר הוענקו לו במתנה בין קרובים מהוריו. משכך התובעת זכאית למחצית שוויין נכון למועד הקרע.
משפחה – יחסי ממון – איזון משאבים
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – פירוק שיתוף
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – הסכם ממון שנחתם ולא אושר
משפחה – הסכם ממון – הסכם אחר
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – נכסי קריירה
.
תביעת התובעת לפירוק שיתוף בבית המגורים וחלוקת כספי התמורה ולאיזון כלל משאבי הצדדים לרבות מניות הנתבע בחברת 2010 (17%) נכון למועד הקרע המוסכם 17.1.16.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
הצדדים נישאו בשנת 1998 ולכן חל חוק יחסי ממון במערכת היחסים הרכושית ביניהם. לפי סעיף 5 בחוק יחסי ממון, עם פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווי כלל הנכסים שנצברו במהלך החיים המשותפים למעט המפורט בסעיף. הצדדים לא ערכו ביניהם הסכם ממון המסדיר חלוקת משאבים אחרת מזו הקבועה בחוק, למעט הסכם ספציפי בעניין חלוקת כספי תמורת הבית במ. במקרה של גירושין (כמפורט בהמשך).
הבית במ. נרכש בשנת 2010 ונרשם על שם הצדדים בחלקים שווים. לצורך מימון הרכישה שימשו כספי תמורת מכר דירה קודמת של הצדדים, כספי משכנתא שנטלו הצדדים והחזריה שולמו מתוך חשבון הבנק המשותף, וסיוע מהורי הנתבע בסך 1.1 מיליון ₪ .
בהסכם שנחתם לבקשת אבי הנתבע, בסמוך למועד הרכישה ואשר כותרתו "הסכם ממון" הוסכם, כי במקרה של גירושין בלבד, בעת מכירת הנכס בכפוף להסכם גירושין עתידי שייחתם, שליש מהתמורה שתתקבל בעת המכירה ועד לסכום של 1.1 מיליון ₪ (הנמוך מביניהם) שייכת לנתבע. סכום זה יופחת בהדרגה עם השנים (במשך 12 שנים). יתרת התמורה תתחלק בין הצדדים על פי הסכם גירושין עתידי שיחתם.
בשנת 2017 הבית נמכר. כספי התמורה לאחר סילוק יתרת המשכנתא וניכוי הוצאות המכירה הופקדו בנאמנות. ב-2019 חולקו חלק מכספי התמורה בהסכמה.
תביעת הורי הנתבע לחיוב הצדדים בסך 1,100, 000 ₪ אשר נתנו להם לצורך רכישת הבית במ. כהלוואה נטענת – נדחתה בכל הנוגע לתובעת בפס"ד מ-2019. בין היתר על יסוד ההסכם הנ"ל. הצדדים חלוקים בשאלת תוקפו של ההסכם במערכת היחסים ביניהם. שאלה זו לא נבחנה במסגרת פסק הדין בתביעת הורי הנתבע.
ביהמ"ש קובע כי הגם שהסכם הממון לא אושר ומתוך כך אינו עונה על דרישת סעיף 2 בחוק יחסי ממון, ההסכם עונה על דרישת הקבוע בסעיף 5(א)(3) בחוק יחסי ממון. על פי הפסיקה, הסכמת בני זוג ששווי נכס מסוים לא יאוזן ביניהם על פי סעיף זה, יכולה להיעשות ב"סתם" הסכם בכתב ביניהם, לאו דווקא בהסכם ממון כהגדרתו בחוק.
ביהמ"ש דוחה את טענת התובעת, כי יש לראות בהסכם כהסכם בטל, משנערך על ידי הצדדים למראית עין בלבד, לצורך הצגתו לפני אביו של הנתבע, מבלי שהצדדים התכוונו לממש את האמור בו במקרה של גירושין. זאת ולו מתוך כך כי אין בטענה זו כל התייחסות או התמודדות עם הסתמכות אבי הנתבע על אותו הסכם לצורך מתן הכספים לרכישת הבית במ.; סעיף 13 בחוק החוזים (חלק כללי), קובע: "חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה". בענייננו נקבע כי הסייג בסעיף 13 סיפא לחוק החוזים. הוכח כי אבי הנתבע סמך על ההסכם שנחתם בין הצדדים, ומשכך לא עמד על עריכת הסכם הלוואה בעניין הכספים. מתוך כך גם, בין היתר, נדחתה תביעת הורי הנתבע נגד התובעת להשבת הכספים בטענה למתן הלוואה. עתירתה כעת לקבוע שלאחר גירושי הצדדים ומכירת הבית ההסכם בטל מהטעם שנחתם למראית עין על מנת להפיס את דעתו של אבי הנתבע, בנסיבות שפורטו, הנה חסרת תום לב. לפיכך נפסק כי תמורת מכירת הבית במ. תחולק בין הצדדים בהתאם למנגנון הקבוע בהסכם.
איזון שווי מניות הנתבע בחברת 2010 : המניות הוקצו לנתבע במהלך השנים 2010-2012. ב-2013 המניות הוחזרו לאבי הנתבע לאחר פנייתו לרשם החברות להעברתן לידיו. וביום 4.12.14 הוחזרו המניות לידי הנתבע, הפעם כמתנה ללא תמורה. ביהמ"ש שוכנע כי המניות הוקצו לנתבע עד שנת 2012 כגמול על עבודתו בחברה וצפיית פני עתיד בכל הנוגע לתפקידו ולא "כפעולה הנעשית בתוך המשפחה" כפי שטוען הנתבע. כן יש יסוד סביר להניח, כי הסיבה להעברת המניות לאב בשנת 2013 והחזרתן לנתבע בשנת 2014 כמתנה ללא תמורה, הייתה לנוכח המשבר ביחסי הצדדים. לפיכך נקבע כי יש להתייחס למניות הנתבע בחברת 2010, כמניות שהוקצו לו מכח עבודתו בחברה ותרומתו לחברה, כנכס הוני בר איזון, ולא כמניות אשר הוענקו לו במתנה בין קרובים מהוריו. משכך לא חל התנאי בסעיף 5(א)(1) בחוק יחסי ממון להחרגת שווי המניות מאיזון המשאבים בין הצדדים, והתובעת זכאית למחצית שוויין נכון למועד הקרע.
על פניו, תשלום שווי המניות לידי התובעת אינה מהווה מכירה ואינו מהווה אירוע מס ועל כן יש לחשב את שוויין בערכי ברוטו, כפי שקבע המומחה (1,327, 000 ₪ נכון למועד הקרע). לצד זאת, ככל שבעתיד יחויב הנתבע בתשלום מס בגין העברת המניות או מימושן (כפוף להצגת אישור מרשות המיסים), על התובעת יהא לשלם לנתבע מחצית מתשלום המס בו יחויב, ביחס למועד הקרע.
מוניטין ונכסי קריירה: לנוכח עיסוקם של הצדדים, התארים האקדמאיים שבידם, התפקידים אותם ממלאים בעבודתם, הכנסותיהם מעבודה וההטבות שמקבלים במסגרת עבודתם – לא נמצאה כל עילה בנסיבות העניין להורות על איזון משאבים שלא בחלקים שווים בין הצדדים. התובעת לא הוכיחה כי "הקריבה" את קידומה המקצועי לטובת קידומו של הנתבע או כי נטלה על עצמה ויתור משמעותי מבחינת התקדמותה המקצועית. מעבר לכך, זכויותיו של הנתבע, פרי עבודתו כמנהל בכיר בחברה וקידומו בה, אוזנו בין הצדדים.
כן ניתנו הוראת לעניין איזון חשבונות בנקים; רכבים וזכויות סוציאליות. הצדדים ישקלו את אופן סיום המחלוקת בעניין התחשבנות בגין כספים ששולמו על ידם לאחר מועד הקרע. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [כשרות משפטית ואפוטרופסות] [צבא] |
|
| א"פ (באר שבע) 18975-05-21 ב"כ היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונים (משפחה; אלון גביזון; 30/05/21) - 13 ע' |
| עו"ד: יעבץ, קלריס דביר |
ביהמ"ש נעתר לבקשת היועמ"ש למנות אפוטרופסות חיצוני על ענייניו הרכושיים לנכה צה"ל שנוצל כלכלית ורגשית ע"י המטפלים שלו מטעם משרד הבטחון. ביהמ"ש שב וקורא למדינה לקחת חלק בניסוח הסכמי העבודה שבין חברות כ"א לבין המטפלים באופן שכל הסכם העסקה עליו חותמת חברת כ"א עם מטפל, יטיל על המטפל שורה של חיובים ואיסורים, ובאופן אשר ימנע מראש את האפשרות של ניצול הנכה, ואף יבהיר למטפל מה מותר ומה אסור לו.
כשרות משפטית ואפוטרופסות – אפוטרופוס – מינויו
צבא – אחריות המדינה – להגן על נכי צה"ל
.
בקשת בא כוח היועמ"ש למנות אפוטרופסות חיצוני על ענייניו הרכושיים של ה' – נכה צה"ל 100% פלוס, פצוע אנוש ממלחמת יום הכיפורים, התלוי לחלוטין בטיפול של מלוויו מטעם משרד הביטחון. הבקשה הוגשה בעקבות תלונות שהגיש אדם ששימש בעבר כמלווה של ה', לפיהם המטפלים של ה' מטעם משרד הבטחון – מר ו' ומר ג', מנצלים את מר ה' כלכלית ולאחר שהתלונות נבנחנו ע"י אגף השיקום וגורמי הרווחה אשר מצאו כי אכן מר ה' מנוצל לרעה – כלכלית ורגשית, על ידי מטפליו.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את הבקשה מהטעמים הבאים:
ביהמ"ש שוכנע כי מר ה' אינו מסוגל לדאוג לענייניו, תלותו הרפואית המוחלטת במטפליו והתנהלותם מעלים חשש ממשי לניצולו, ויש לפעול בדחיפות להגנה על שלומו ועל רכושו. בין היתר צוין כי מר ה' מתגורר בממ"ד בביתו של המטפל ו' משנת 2007 ואילו חתנו של ו', מר ג' ומשפחתו מתגוררים בבית פרטי של מר ה'; למר ו' ייפוי כח רחב החתום לכאורה ע"י מר ה' הכולל בנקים ומשרדי ממשלה. בא כוחו של מר ה'-עו"ד יעבץ הבהיר כי ייפוי הכוח הרחב שהוצג אינו ייפוי הכוח שנערך על ידו והציג בפני ביהמ"ש ייפוי כוח אחר המוגבל ל"טיפול בתיק נכים / משרד הביטחון: טיפול בקבלת זכויות בגין נכות"; עוד התברר כי מר ה מושך כספים מחשבון הבנק בנוכחות מר ו'. מר ה' לא הצליח להסביר לביהמ"ש מה עשה בכספים שמשך לאחרונה. עוד לדבריו של מר ה' הוא אינו פוגש אנשים נוספים מלבד מלוויו מר ו' ומר ג', ואף אינו זוכר מתי ראה בפעם האחרונה רופא.
בנסיבות אלו, יש להיעתר לבקשה ולהורות על מינוי אפוט' חיצוני לענייניו הרכושיים של מר ה' ואף ליתן סעדים נוספים בהתאם לסעיף 68 (א) לחוק הכשרות המשפטית והאפוט'. במסגרת המינוי מתבקש האפוט' – המרכז הישראלי לאפוט', בין היתר, לבחון גם את ההתנהלות ברכושו של מר ה' במשך שלושת השנים האחרונות עובר למינוי. כן מסמיך ביהמ"ש את האפוט' לפעול על פי שיקול דעתו, להגשת תובענות אזרחיות כנגד המטפלים לצורך פינויים מדירותיו של מר ה'. ולפעול בדחיפות להחזרת מר ה' לביתו ולחידוש הקשר שבין מר ה' ובין אחיו.
ביהמ"ש חוזר ומצטט מהחלטה שנתן בתיק אפוטרופסות מסוף 2014, שם התייחס ביהמ"ש לתפקידו של משרד הביטחון – השיקום בשמירה והגנה על נכי צה"ל וזאת בשים לב למערכת היחסים המיוחדת הקיימת בין מטפל לבין מטופל באותם מקרים של נכויות גבוהות אשר יכול ותהפוך למערכת יחסים של תלות מוחלטת של הנכה במטפל. ככל שנכותו של הנכה גבוהה יותר, כך הוא תלוי יותר במטפלו, ומכאן אף גובר הפוטנציאל כי חלילה ינוצל לרעה על ידי המטפל.
באותה החלטה סבר ביהמ"ש כי הגנה זו ניתן להשיג לא רק בהתקשרות של אגף השיקום עם חברות כ"א מתאימות, אלא גם בהתנהלות אקטיבית וישירה של המדינה, אשר תפקח על המטפלים עצמם ואף תיקח חלק בניסוח הסכמי העבודה שבין חברות כ"א לבין המטפלים באופן שכל הסכם העסקה עליו חותמת חברת כ"א עם מטפל, יטיל על המטפל שורה של חיובים ואיסורים, ובאופן אשר ימנע מראש את האפשרות של ניצול הנכה, ואף יבהיר למטפל מה מותר ומה אסור לו. ברם, חרף שליחת פסה"ד לגורמי הרלוונטים במשרד הבטחון, הדבר לא נעשה ויש להצר על כך. קביעת כללי התנהגות בהסכם העסקה יכול מחד להרתיע מטפל שלא לנצל כלכלית את התלות של הנכה בו ומאידך יאפשר לחברת כוח האדם ועובדי אגף השיקום לסיים העסקה של מטפל שאינו מקיים את חובתו על פי הסכם ההעסקה. |
| חזרה למעלה |
|
| תעבורה |
| 29 [תעבורה] |
|
| בפ"מ (אשדוד) 7104-06-21 פאדי אבו מוסטפא נ' מדינת ישראל (תעבורה; נועה חקלאי; 24/06/21) - 7 ע' |
| עו"ד: |
האם קצין משטרה שהיה עד לאירוע, (להבדיל ממי שהעבירה בוצעה כלפיו) יכול לערוך שימוע למבצע העבירה?
תעבורה – פסילה מינהלית – סמכות
.
המבקש הגיש בקשה לפי סעיף 48 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], להורות על ביטול פסילה מנהלי שהוטלה על המבקש. המחלוקת העיקרית בתיק זה נעוצה בשאלה האם קצין משטרה שהיה עד לאירוע, והוא אף עד תביעה בתיק, היה רשאי לערוך שימוע למבקש.
.
בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כלהלן:
ככלל, ראוי שהשימוע יערך על ידי קצין אחר, אשר לא נכח באירוע ואשר יוכל לבחון את הנתונים הרלוונטיים באופן אובייקטיבי, במנותק מהחוויה האישית שחווה עת הבחין בביצוע העבירה, וכשהוא נטול כל דעה קדומה.
על אף שראוי היה שהשימוע יערך על ידי קצין אחר, ולא על ידי הקצין אשר היה עד לאירוע, בנסיבות דנן אין בכך כדי להביא לבטלותה של החלטת הקצין.
הגם שהקצין הוא עד תביעה בתיק, התשתית הראייתית אינה מבוססת על עדותו, שכן עבירת המהירות נאכפה באמצעות מכשיר הממל"ז ולקצין לא היה חלק באכיפה באמצעות הממל"ז. קיימת תשתית ראייתית מספקת כנגד המבקש גם ללא עדותו של הקצין.
העובדה כי השימוע נערך למבקש על ידי קצין שהיה עד ראייה, אינה מביאה לבטלות ההחלטה אלא לכל היותר עסקינן בבטלות יחסית. |
| חזרה למעלה |
|
| בתי-הדין הרבניים |
| 30 [משפט עברי] [משפחה] |
|
| (פתח תקוה) 1191510 פלונית נ' פלוני (בתי-הדין הרבניים; יגאל לרר, אריאל ינאי, בן ציון הכהן רבין; 27/04/21) - 21 ע' |
| עו"ד: מיכה אהרוני, חמדה בנימיני, שירלי אוראל לוי |
תביעת כתובה בבעל משתכר ומהמר; שכרות והימורים – אימתי יש לראות בהם עילות גירושין, ואימתי לא; במקרה דנא נמצא כי מדובר במערכת יחסים של חשדנות, כנראה גם מוצדקת, לאחר שהבעל הפסיד כסף בהימורים כושלים, אך עדיין הדרך רחוקה מלראות בכך עילת גירושין ולפרק את הנישואין.
משפט עברי – גירושין – בעל משתכר ומהמר
משפחה – גירושין – כתובה
.
תביעת כתובה של האישה (בסך חצי מיליון ₪) לאחר שהצדדים כבר התגרשו (בהסכמה). יצוין כי כבר בתחילת הליך הגירושין (שהוגש ע"י האישה), האישה תבעה את כתובתה. לטענת האישה הבעל היה מכור להימורים לאלכוהול ולסמים. היא סבלה ממנו אלימות פיזית ומילולית; לדבריה, הוא בזבז את כספי חסכונותיה על הימורים. אין לה בו אמון והיא לא יכולה לחיות אתו. במסגרת הדיון הרחיב ביהמ"ש בסוגיית שכרות והימורים – אימתי יש לראות בהם עילות גירושין, ואימתי לא.
.
ביה"ד הרבני האזורי דחה את התביעה מהטעמים הבאים:
מדובר במערכת יחסים של חשדנות, כנראה גם מוצדקת, לאחר שהבעל הפסיד כסף בהימורים כושלים, אך עדיין הדרך רחוקה מלראות בכך עילת גירושין ולפרק את הנישואין.
טענת האישה לפיה הבעל מכור להימורים לא הוכחה. הבעל הודה בשני הימורים כושלים בסכומים של עשרות אלפי ש"ח אבל הוא לקח על עצמו אחריות ודאג לכסות את החובות באמצעות לקיחת הלוואה שאותה הוא מממן ממשכורתו מדי חודש. כן לא הוכח שמדובר בבעל אלכוהוליסט. לא הוכח כי מדובר אצלו בדפוס התנהגות קבוע של שתייה לשוכרה.הבעל הודה כי הוא שותה מדי פעם באירועים חברתיים או בסופי שבוע.
כפי שנתבאר בדברי הראשונים בעל שמפסיד את כספו בשחוק (הימורים) כאשר הדבר לא פוגע במזונותיה של האישה אפילו לא מוגדר כטענת מאיסות באמתלא מבוררת, אלא אם כן הוא מפסיד גם את ממונה של האישה. לפיכך, גם אם נכיר בהפסדיו של הבעל גם כמי שהפסיד את ממונה של האישה, לכל היותר יש להכיר בטענת האישה כטענת מאיסות מבוררת כמבואר בדברי הפוסקים (המהר"ם, המהר"י וייל, והמהרש"ל).
אותה השקפה לפיה יש לראות באיבוד ממון הבעל או האישה כתוצאה מהימורים, עילת גירושים עצמאית – היא השקפה שההלכה דוחה אותה. לכל היותר יש לראות בכך טענת מאיסות המובררת לביה"ד, שאין לכפות בגינה גט כפי שמפורש בתשובת המהרש"ל (ס"ט). (למעלה מהצורך הוער כי כאן הבעל הודה בשני הימורים כך שגם את נתעקש לדמות בעל מהמר לבעל רועה זונות, הלוא שם מדובר במי שמוחזק לכך, דהיינו שזנה עם נשים אחרות שלוש פעמים לפחות).
בנוסף לכך, התבאר בתשובת המהרש"ל שכאשר עיקר טענת המאיסות של האישה מתבססת על הפסד הממון – יש לראות בטענת המאיסות שלה כדין מורדת דמצערנא ליה שאין בה דינא דמתיבתא, וכן מבואר בתשובת הר"ן שהביאו הרמ"א להלכה, בפרט כשמדובר בתביעת כתובה בסכום כה גדול.
מסקירת וניתוח התיק עולה כי בסיס הסכסוך בין הצדדים סבב על ציר הממון ובחששותיה התמידיים של האישה מהימורי הבעל. הדברים הגיעו לידי כך שגם כשהשלום שרר ביניהם והם רכשו דירה – הקדימה האישה והחתימה את הבעל על מסמך הודאה לפיה סכום השווה לזה ששולם לדירה (173 אלף ש"ח) שייך לה. הוכח כי הליך הגירושין היה תלוי וניזון מהסכסוך הממוני שלהם, ולכן בעבר האישה חזרה בה מהליך הגירושין שהחלה בו והחליטה לסגור את תיק יישוב הסכסוך לאחר שהיא קיבלה 55 אלף ש"ח מהבעל מהלוואה שנטל. בנסיבות אלה לפי ההלכה יש ספק רב אם בכלל יש להכיר בכך אפילו טענת אמתלא מבוררת, כפי שנתבאר בתשובת המהרש"ל.
גם יש לציין כי עד לעזיבת האישה את הבית, התגוררו הצדדים במתחם המגורים של הורי הבעל, ומציאות זו הוסיפה וליבתה את סכסוך הזוגי שפרץ ביניהם.
גם נטילת האחריות מצידו של הבעל לחובות שהוא יצר, והחרטה שהוא הביע בביה"ד – מרוקנים מתוכן גם טענת מאיסות מבוררת – כפי המבואר בתשובת המהר"י וייל (קל"ה) והחכם צבי (קל"ג). בתקופת הנישואין הבעל עבד בעבודה מסודרת, ופרנס את המשפחה כאשר גם האישה עבדה והשתכרה ממעשה ידיה. אין לראות בבעל זה כבעל שיכור ומתהולל המוחזק לאבד את כספו, ולכן אין כאן כל עילת גירושין לפיה יש לחייב אותו בכתובה. הטענות לפיה הבעל מכור לטיפה המרה לא הוכחה וכפי שנקבע בתשובת המהר"י וייל (קל"ה) אם הוא שותה כפי שנהוג ומקובל לא תהיה לאישה אפילו טענת מאיסות.
האישה יזמה את הגירושין, עזבה את הבית, וכאמור, לפיה ההלכה לכל היותר יש לראות בטענתה כטענת מאיסות מבוררת, אך לא כעילת גירושין, ולכן יש לדחות את תביעת הכתובה שהיא הגישה. |
| חזרה למעלה |
|
| 31 [משפט עברי] [משפחה] |
|
| (פתח תקוה) 1160083 פלוני נ' פלונית (בתי-הדין הרבניים; אברהם שמן, אברהם אבידר, דוד גרוזמן; 28/12/20) - 17 ע' |
| עו"ד: יהודה אבלס, יאיר שיבר |
פס"ד המכריע בכמה עניינים בתביעה רכושית: חובת הבעל בהחזר הוצאות רכב – הבחנה בין ביטוח מקיף לחובה; חיוב בעל בתשלום ביטוח בריאות עבור אשתו וכן אחריות החובות בחשבון בנק משותף.
משפט עברי – גירושין – יחסי ממון
משפט עברי – נישואין – חובות הבעל
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – חשבון בנק משותף
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – שיתוף בחובות
.
פס"ד המכריע בכמה עניינים בתביעה רכושית: החזר הוצאות הרכב; חיוב הבעל בתשלום ביטוח בריאות עבור אשתו וכן אחריות החובות בחשבון המשותף. התביעה התנהלה במקור בפני הרכב קודם. הבעל ערער על החלטת ביה"ד בהרכבו הקודם. ביה"ד הגדול הורה על החזרת הדיון בנושאים הנ"ל, לדיון בהרכב זה.
.
ביה"ד הרבני האזורי פסק:
בעניין הרכב, ביה"ד בהרכב קמא קבע שהבעל יקבל את הרכב כנגד תשלום הוצאות הרכב לאישה. ביה"ד בהרכב הנוכחי קובע (בניגוד לעמדת ביה"ד בהרכבו הקודם) כי הבעל פטור מתשלום עלות הביטוח המקיף. שכן מדובר ברכב ששוויו בעת תשלום הביטוח היה פחות מ- 8,000 ₪. כידוע אין דרך רוב האנשים לעשות ביטוח מקיף לרכב בשווי נמוך שכזה, וממילא אין לומר שהבעל היה מחויב במסגרת חיוב המזונות להעניק לאישה ביטוח מקיף. ולכן יש לפטרו מתשלום זה. בנוסף, כאשר ביה"ד חייב את הבעל להעמיד לאישה רכב לשימושה, החיוב כולל כל מה שרכב זקוק בכדי שהאישה תוכל לנסוע ולהשתמש בו, הרכיבים ההכרחיים לכך הם אגרת רישוי וביטוחי חובה שהם ביטוח חובה וצד ג'.
זאת ועוד, לגופו של עניין, ביה"ד קמא חייב את הבעל לשעבר לשלם אף את ביטוח המקיף שעשתה האישה, זאת משום דין "יורד לשדה חברו לשדה העשויה ליטע" שעל פי המבואר בחושן משפט סימן שע"ה יש לחייב, אם בשבח אם בהוצאות. אולם לדעת ביה"ד שונה מקרה זו מהמקרה הנידון בגמרא ובשו"ע, זאת משום, שכל הנידון בסוגיות הנ"ל הוא כאשר אדם עשה פעולת השבחה לנכסי חברו. אולם במקרה בו כל ההוצאה אינה השבחת הנכס, אלא קניית ביטוח למקרה שאם ייווצר נזק לנכס שיהיה מי שישלם, זו אינה פעולת השבחה, זו פעולה המוגדרת בהלכה "כמבריח ארי מנכסי חברו" בפעולה זו האישה דאגה להבריח כל הפסד מנכס הבעל לשעבר – הרכב, על כך אין חולק שאין הבעל צריך לשלם על כך.
הבעל ישלם לאישה בתוך 21 יום סכום של 4,189 ש"ח עבור ביטוח חובה, אגרת רישוי (טסט) ועבור תיקון המזגן.
בנוגע לביטוחי בריאות, ביה"ד בהרכב קמא קבע כי הואיל וחיוב המזונות הופסק מתאריך 1.4.19, לפיכך, כל סכום אשר שולם מחודש זה ואילך, יקוזז באיזון העתידי. אולם, היות וישנם אופנים בהם הבעל חייב לשלם לאשתו דמי ריפוי גם כאשר אין חיוב מזונות, יכול להיווצר מצב בו תזדקק האישה לטיפול רפואי ויהיה על הבעל לשאת בעלויות הטיפול באופן פרטי. לפיכך נקבע כי מתאריך 1.4.19 ועד להחלטה אחרת, ישלם הבעל את דמי ביטוחי הבריאות. זאת בכדי למנוע מצב בו יחויב בתשלום דמי ריפוי גבוהים באופן פרטי.
ביה"ד בהרכב הנוכחי חולק על כך, בהתבסס על מקורות ההלכה וקובע כי האישה תחזיר לבעל בתוך 21 יום את תשלומי הביטוחים הרפואיים ששילם עבורה אחריה- 1.4.19.
ביה"ד קמא בהחלטתו הנ"ל כתב, "ורפואה שאין לה קיצבה אינה תלויה בחיוב מזונות". ברם, נתבאר מדברי הרא"ש והשו"ע והבית שמואל להיפך, שרפואה שאין לה קצבה, היא מדין מזונות.
במקרה דנא מדובר בביטוחי בריאות הבסיסי למכבי ול"כלל בריאות", ביטוח מקיף המעניק פתרון רחב לניתוחים, השתלות ותרופות שאינם מכוסים בסל הבריאות. תשלום זה הוי כעין רפואה שאין לה קיצבה שכן הבעל אינו יודע כמה פעמים יצטרך לשלם, עד מתי יצטרך לשלם וכמה ישלם (התשלום החודשי משתנה בהתאם למדיניות קופ"ח). על כך יש להוסיף דבאבני האפוד כתב דאפילו אם ידועה קיצבתו, אם היא ארוכה נחשב הדבר ל"אין לו קיצבה".
זאת ועוד, ביה"ד קמא חייב את הבעל בתשלום ביטוח רפואי זאת בכדי למנוע מצב בו יחויב בתשלום דמי ריפוי גבוהים באופן פרטי. ביטוח רפואי הוא לא המרפא את החולי, הוא מבטח את המבוטח לבל יצטרך לשלם מכספו מחיר מלא עבור כל שירותי הרפואה. כלומר, אין בכך כל חיובי רפואה בהם חייב הבעל לאשתו, אלא כיסוי לבעל על חובותיו לרפואת את אשתו, אך החיוב הוא לבעל ועל כן במקרה בו הבעל מסרב לשלם את ביטוחי הבריאות משום שאינו חייב כבר במזונותיה על פי החלטת ביה"ד שוב אין לכופו לשלם זאת. הבחירה היא בידו של הבעל, לבחור בין ביטוח רפואי כעת, לבין טיפול רפואי בעתיד.
זאת ועוד, הבעל חייב ברפוי אשתו אם חלתה. כאן האישה אינה חולה. וכמובן שאי אפשר לחייב את הבעל בחולי שלא בא לעולם. וגם אין דרך ומנהג רוב העולם, לעשות ביטוח זה. ואף שהבעל עשה את הביטוח הזה, מכל מקום הואיל וחיוב המזונות הופסק מיום 1.4.19 כפי החלטת ביה"ד קמא, יש לומר שאף אינו חייב בביטוח בריאות, כיון שהוא כעין רפואה שאין לה קצבה ויש להורות על החזר ביטוח בריאות ששילם האיש עבור האישה. ועוד יש לומר, שכיון שמרן השו"ע (סי' עט ס"א) פסק שחיוב רפואתה הוא מדין מזונות, כבר כתבו גדולי הפוסקים שאין לומר קים לי נגד מרן השו"ע שקיבלנו הוראותיו.
בנוגע לחשבון הבנק נקבע כי על הצדדים לשאת בחלקים שווים בחוב החשבון המשותף. בקשת בא כוח האישה לחייב את הבעל לשעבר להשיב 7,500 ש"ח – נדחית. מהתשתית הראייתית עולה כי שני הצדדים התייחסו לחשבון זה אף לאחר מועד הקרע כחשבון משותף על כל המשתמע מכך, וככל שותפים לעסק הממשיכים להתעסק בו, הן בהכנסות כספים הן בהוצאות והן בשימוש כרטיסי אשראי, ועליהם לשאת בחלקים שווים בהוצאות ובחובות החשבון. ביה"ד לא סבור כי יש מקום לרגֵל אחר הייעוד של כל סכום כסף שנמשך מהחשבון, להיכן נותב ולטובת מי מהצדדים הוא שימש, בכדי לקבוע כי שותף זה השתמש בכסף יותר משותף זה. החשבון של שניהם, הוראות הקבע לצרכי הילדים שולמו מחשבון זה וככזה יש לראותו. אף אם תתקבל טענת האישה כי היא שילמה עבור שכירות דירה במקומו של הבעל ועל כן יש להשיב לה את הכספים, עדיין הכנסותיה לחשבון היו נמוכות מהוצאות שהשתמשה בחשבון, כך שאף אם ביה"ד יטיל את החוב בין שניהם, ביה"ד עשה צדק ביניהם.
בקשת בא כוח האישה לחיוב האיש בהוצאות – נדחתה. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
