| עליון |
| 1 [מסים] |
 |
| ע"א 6672-19 יוסף יקותיאלי נ' מנהל מיסוי מקרקעין חיפה (עליון; נ' סולברג, ג' קרא, א' חיות; 29/06/21) - 26 ע' |
| עו"ד: חן אבידוב, ליאור עמר |
בימ"ש דן בסוגיית חישוב שווי המכירה בעסקת קומבינציה מסוג של מכר חלקי לצרכי מיסוי מקרקעין, ופסק, בדעת רוב, כי אין מקום לכלול בשווי המכירה 'רווח יזמי', בין רווח בגין שירותי יזמות (להבדיל מעלות שירותי היזום עצמם הכלולים בשירותי בנייה), ובין רווח יזמי הכלול בשווי מכירת הדירות; לפיכך, לא היה מקום להוסיף רווח יזמי לחישוב שווי המכירה בעסקה הנדונה; אין חולק כי יש לכלול את רכיב ה'רווח הקבלני' בעת חישוב השווי.
 מסים – מיסוי מקרקעין – עסקת קומבינציה
מסים – מס שבח מקרקעין – שווי המכירה
מסים – מס שבח מקרקעין – פרשנות
.
ערעור שעניינו עסקת קומבינציה מסוג מכר חלקי. מערער 1 העביר לחברה-המערערת 2, 55% מזכויותיו במקרקעין שבבעלותו תמורת 4 דירות מתוך 12 דירות, בבניין שייבנה על המקרקעין. חישוב התמורה לצורך מס השבח נעשה לפי שווי שירותי הבנייה שניתנו על ידי החברה למערערת ביום המכירה. המחלוקת נוגעת לשאלה האם לצורך חישוב מס השבח יש לכלול בשווי עלויות הבנייה 'רווח יזמי' בנוסף לרווח קבלני (שהיותו כלול בשווי עלויות הבנייה אינו שנוי במחלוקת).
.
בית המשפט העליון (מפי הנשיאה חיות ובהסכמת השופט קרא, בניגוד לדעתו החולקת של השופט סולברג) דחה את הערעור ופסק כי:
הנשיאה חיות ציינה כי השופט סולברג קבע כי אין מקום לכלול רווח יזמי, כמובנו המקובל, בחישוב התמורה שנותן הקבלן לבעל המקרקעין בעסקת קומבינציה. קביעה זו הולכת בתלם ההלכה הפסוקה לפיה בעסקאות קומבינציה מסוג "מכר חלקי" שווי המכירה יהא שווי התמורה המוסכמת, קרי, הבניה; שווי הבניה יחושב כשווי השוק של שירותי הבניה לבעלים בצירוף רווח קבלני מקובל ביום המכירה, אך ללא מרכיב הקרקע. כך גם פירש זאת המשיב, עת קבע בהוראת ביצוע מס שבח 23/98 "שווי מכירה בעיסקת אחוזים" מיום 1.11.1998 לפיה יש להתחשב ברווח הקבלני בלבד ולא ברווח היזמי.
הנשיאה חיות ציינה כי אף שאין לשלול את האפשרות שכתוצאה מפעולות ייזום שנקט היזם יהנה גם בעל המקרקעין מרווח יזמי במכירת דירות התמורה, הטעם המהותי לכך שאין לכלול את הרווח היזמי בגדר שווי שירותי הבנייה, נעוץ בכך שרווח זה נובע למעשה מהדירות שנמכרות בפרויקט, ומכירת הדירות אינה מהווה חלק מעסקת הקומבינציה ואינה חייבת במס במסגרתה. עסקת קומבינציה מורכבת משני אירועי מס: הראשון, עסקה של רכישת שירותי בנייה, שבה בעל המקרקעין שוכר את שירותי החברה הקבלנית כדי שתבנה על חלק מהקרקע. בתמורה לכך הוא מעביר לחברה הקבלנית חלק מהקרקע שבבעלותו. תמורה זו מהווה הכנסה בידי החברה הקבלנית ולכך מתווסף הריווח הקבלני שנוצר לה משירותי הבניה שהתחייבה לספק. אירוע המס השני הוא עסקת מכר מקרקעין שבה בעל המקרקעין מוכר לחברה הקבלנית חלק מהמקרקעין בשווי שירותי הבנייה. המועד הרלוונטי לצורך מיסוי עסקת הקומבינציה, על שני מרכיביה, הוא יום חתימת העסקה. על כן, הפעולות שעושים הצדדים לעסקה בדירות לאחר מכן, לרבות מכירתן, אינן קשורות לעסקת הקומבינציה ואין בהן כדי להשפיע על שווי המכירה באופן רטרואקטיבי.
הנשיאה חיות ציינה כי עד כאן חברי המותב מסכימים. ואולם, בחוות דעתו ערך השופט סולברג הבחנה בין שני סוגים של רווח יזמי: האחד, "רווח יזמי בגין שירותי ייזום", קרי שכר טרחה עבור שירותי היזם שכוללים את תכנון הפרויקט וניהול הליכים מול רגולטורים שונים. לגבי רווח יזמי מסוג זה קבע השופט סולברג כי יש לכלול אותו בשווי עלויות הבניה מכיוון שהוא רכיב הכרחי להקמת הפרויקט והשלמתו. הסוג השני של הרווח היזמי הוא הרווח שגורף היזם לכיסו ממכירת הדירות. באשר לרווח זה, קבע השופט סולברג כי אין לכלול אותו בחישוב התמורה. השופט סולברג סבר כי יש לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), לקביעת שיעור הרווח היזמי על מנת שיופחת מתוך חישוב שווי התמורה בעסקה הנדונה.
הנשיאה ציינה כי ההבחנה שערך השופט סולברג בין שני מובנים של רווח יזמי בחישוב מס השבח אינה מוכרת בהנחיות רשויות המס ובפסיקה. לדעת הנשיאה אין מקום לכלול בשווי התמורה רווח יזמי בין רווח בגין שירותי יזמות (להבדיל מעלות שירותי היזום עצמם הכלולים בשירותי בנייה), ובין רווח יזמי הכלול בשווי מכירת הדירות.
בנסיבות המקרה דנן לא היה מקום להוסיף רווח יזמי לחישוב שווי התמורה בעסקה, אך אין מקום להחזיר את הדיון לוועדת הערר על מנת להפחית רווח זה מן החישוב הנוגע לשווי התמורה, ויש לקבל את חוות הדעת של השמאי מטעם המשיב, שנימוקי הועדה להעדפתה מבוססים על ניסיונה ומומחיותה בתחום, ועל התרשמותה מן הראיות ומעדויות המומחים, והם עומדים בעינם למרות הפגם שנפל בהכללת הרווח היזמי בחלק מהתחשיבים. כלל התחשיבים שערך השמאי מטעם המשיב הביאו לאותו טווח מחירים, והערכתו הייתה על הצד הנמוך, ולכן אין מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר להעדיפה. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [עונשין] [דיון אזרחי] [דיון פלילי] |
|
| ע"פ 7473-20 מדינת ישראל נ' מוחמד מחאמיד (עליון; ע' ברון, ג' קרא, א' חיות; 29/06/21) - 15 ע' |
| עו"ד: עיסאם טנוס, עבד אל מג'יד פאהום, נעימה חנאווי כראם |
סכסוך של מה בכך על 100 ₪ הביא לשליפת אקדח על ידי המערער בע"פ 7595/20, לחיצה על ההדק וירי לכיוון צווארו של המתלונן. הירי בוצע מטווח אפסי ולמתלונן נגרמה חבלה חמורה, המערער הותירו שותת דם כשהוא שרוע על הרצפה, ונמלט מהזירה. בימ"ש דחה את ערעור המערער הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין, ומאידך החמיר את עונשו של המערער כך שיעמוד על 8 שנות מאסר בפועל (חֶלֶף 6.5), על מנת ליתן ביטוי לחומרת העבירות שבהן הורשע ולתוצאה הקשה שנגרמה בעטיין.
עונשין – עבירות – חבלה בכוונה מחמירה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות נשק
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התערבות ערכאת ערעור
דיון אזרחי – ערעור – אי התערבות בממצאים עובדתיים
דיון פלילי – ערעור – התערבות במידת העונש
.
מוחמד מחאמיד, המערער בע"פ 7595/20, הורשע בבימ"ש המחוזי בעבירות חבלה בכוונה מחמירה, נשיאה והובלה של נשק שלא כדין וירי מנשק חם באזור מגורים באופן שיש בו כדי לסכן חיי אדם. הרקע להרשעה הוא סכסוך בין המתלונן הקטין לאחיו של המערער בנוגע לסכום כסף בסך של 100 ₪. בימ"ש המחוזי גזר על המערער 6.5 שנות מאסר בפועל, מאסר מותנה ופיצוי למתלונן בסך 40,000 ₪. ערעור המדינה בע"פ 4743/20 מתמקד בקולת העונש וערעור המערער בע"פ 7595/20 מופנה הן כלפי הכרעת הדין והן כלפי חומרת העונש.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט קרא ובהסכמת הנשיאה חיות והשופטת ברון) דחה את הערעור בע"פ 7595/20, קיבל את הערעור בע"פ 7473/20 ופסק כי:
אשר לערעור על ההרשעה, טענות המערער בכל הנוגע להחלטת בימ"ש קמא שלא לתת בו אמון, הן טענות הנוגעות לממצאי עובדה ומהימנות באופן מובהק. אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות ועובדה שקבעה הערכאה הדיונית, שהתרשמה מהעדויות שנשמעו לפניה באופן בלתי אמצעי, אלא במקרים חריגים שמקרה זה לא נמנה עמם. החלטת בימ"ש קמא שלא לתת במערער אמון מעוגנת היטב בראיות שהונחו לפניו.
אשר לטענות המערער באשר לקביעה כי התגבש אצלו היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירת חבלה בכוונה מחמירה, סעיף 329 לחוק העונשין דורש כי תתגבש "כוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה" בקרבו של מי שגרם לחבלה החמורה. על פי רוב, נלמדת הכוונה מראיות נסיבתיות המאפשרות להסיק זאת ואשר מקימות חזקת כוונה, לפיה בני אדם המבצעים פעולה מודעים לטיב הפיזי של מעשיהם, ובכלל זה לתוצאה הטבעית של פעולותיהם. בענייננו, קיימות די ראיות כדי לקבוע כי במערער התקיים היסוד הנפשי המיוחד הדרוש על מנת להרשיעו בעבירת החבלה בכוונה מחמירה. המערער כיוון אקדח, ממרחק אפסי, לצווארו של המתלונן, בעוד זה שרוע על הרצפה, ירה, ולאחר מכן ירה פעם נוספת באוויר ונמלט. לפיכך קמה חזקת כוונה מובהקת באשר לכך שהמערער היה מעוניין בגרימת חבלה חמורה למתלונן. חזקת הכוונה ניתנת לסתירה על ידי העלאת ספק סביר ביחס לקיומה. אולם המערער לא הצליח לסתור חזקה זו. חזקה על מי שכיוון אקדח טעון לצווארו של אדם שרוע על הרצפה מטווח אפסי וירה לעברו, שכוונתו הייתה לכל הפחות לגרום לו לחבלה חמורה או להטיל בו מום.
אשר לערעורים על גזר הדין, הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב במידת העונש שהשיתה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים של סטייה קיצונית ממדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים או כאשר נפלה בגזר הדין טעות מהותית. בענייננו, קיימת הצדקה להחמיר בעונשו של המערער משני טעמים: האחד, בימ"ש קמא לא נתן ביטוי, בעונש שהוטל, לעבירות הנשק החמורות בהן הורשע המערער, ואשר כשלעצמן הצדיקו הטלת ענישה מחמירה; השני, בימ"ש קמא סטה ממדיניות הענישה המחמירה בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, בנסיבות של שימוש בנשק חם ובהינתן נסיבות הביצוע והתוצאה הקשה כאן.
מדובר בנשיאה והובלה של נשק חם שלא כדין באזור מגורים וכן בשימוש שנעשה באותו נשק לביצוע חבלה בכוונה מחמירה. עבירות נשק אלה הפכו מכת מדינה, במגזר הערבי בפרט, ועל כן יש לעשות למיגורן בדרך של ענישה מחמירה. מדיניות זו לא קיבלה ביטוי מספק בגזר-דינו של בימ"ש קמא, ומשכך יש מקום להתערב בו ולהחמיר בעונש המאסר בפועל שנגזר על המערער בע"פ 7595/20 כך שיעמוד על 8 שנים. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [נזיקין] [דיון אזרחי] |
|
| רע"א 7598-20 פלונית נ' פלוני (עליון; י' וילנר; 29/06/21) - 12 ע' |
| עו"ד: מוחמד דחלה, מריאנה פולוטובסקי, אלון בלגה, מוחמד אבו קטיש, עפר בן צבי, יעל אמר רוזנברג |
ביהמ"ש סבור כי מלכתחילה היה מקום להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעות הוועדה הרפואית בתחום הנפשי-קוגניטיבי, ולמנות מומחה רפואי אשר יחווה דעתו ביחס למצבה הכולל של המבקשת ולא להגביל את המינוי לעניין מסוים בלבד. אולם, משנקבע היקף המינוי והמומחה חרג ממנו, המומחה חרג מסמכותו. חרף האמור, בנסיבות המיוחדות והחריגות של המקרה, טעמי יעילות דיונית וחסכון במשאבים, מצדיקים את הותרת חוות הדעת על כנה, תחת קביעות הוועדה הרפואית.
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – הבאת ראיות לסתור
דיון אזרחי – מומחים – פסילה
דיון אזרחי – מומחים רפואיים – מטעם בית-המשפט
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי, בגדרה נדחתה בקשת המבקשות (נפגעת תאונת דרכים שהוכרה כתאונת עבודה, ובתה) לפסילת חוו"ד המומחה מטעם ביהמ"ש בתחום הנוירולוגיה; וכן התקבלה בקשת קרנית להביא ראיות לסתור את קביעות הוועדה הרפואית של המל"ל באשר לנכותה הנפשית-קוגניטיבית של המבקשת 1. רקע: בבדיקות שנעשו למבקשת סמוך לתאונה התגלה ממצא כרוני של ציסטה המתקדמת באיטיות. לאחר שהוועדה הרפואית קבעה את נכותה של המבקשת, אושפזה המבקשת עקב פרכוס, ונמצא כי הציסטה גדלה. בעקבות זאת, נותחה המבקשת לשם כריתת הציסטה. ביהמ"ש הורה על מינוי מומחה לבקשת המשיבה 2, לנוכח האפשרות כי מצבה של המבקשת הוחמר עקב הגידול בממדי הציסטה והניתוח לכריתתה. בשלב זה, סבר ביהמ"ש כי אין מקום להכריע בבקשת קרנית להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעות הוועדה הרפואית. צוין כי מהחומר שהוצג עולה כי הוועדות הרפואיות של המל"ל היו מודעות לקיומה של הציסטה, ואף התייחסו במפורש לסוגיית הקשר הסיבתי שבין נכות המבקשת ובין התאונה, וכן לטענות בדבר נכות קוגניטיבית של המבקשת עובר לתאונה. נקבע שהבקשה להביא ראיות לסתור תוכרע לאחר קבלת חוו"ד המומחה; הלכה למעשה, אף שהמומחה מונה לשם בחינת השלכות הציסטה על מצבה של המבקשת, המומחה בחן את מצבה הרפואי הכולל – לפני התאונה ולאחריה ולאור מספר גורמים נוספים מלבד הציסטה. בשל כך, נקבע כי המומחה אכן חרג מסמכותו. ברם, ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין בחריגה זו כדי להביא לפסילת חוות דעתו באשר לא נטען כי הלה פעל בחוסר תום לב או מתוך הטיה כלשהי. כמו כן, נקבע כי החריגה התחייבה בנסיבות העניין, שכן משעה שהמומחה מצא כי נכות המבקשת נובעת מאירועים שונים שאינם קשורים לתאונה, והתרחשו הן לפניה והן אחריה, הרי שלא היה מנוס מבחינת השלכות התאונה עצמה על נכות זו. כן נקבע כי לא ניתן היה לבודד את השלכות הציסטה מהשלכות הגורמים הנוספים למצבה של המבקשת. בנוסף כאמור, ביהמ"ש המחוזי קיבל בהחלטתו הנדונה את בקשתה של קרנית להביא ראיות לסתור את קביעות הוועדה הרפואית בתחום הנפשי-קוגניטיבי בהתבסס בין היתר על חוו"ד המומחה ולאור מסקנתו בדבר היעדרה של התייחסות מפורשת מצד הוועדה הרפואית להשלכות הציסטה על תפקודה של המבקשת.
.
ביהמ"ש העליון (השופטת י' וילנר) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
ביהמ"ש סבור כי מלכתחילה היה מקום להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעות הוועדה הרפואית בתחום הנפשי-קוגניטיבי.
הלכה ידועה היא כי ביהמ"ש יתיר הבאתן של ראיות לסתור את קביעות המוסד לביטוח לאומי, בין היתר, במקרים שבהם לא עמדו לפני הוועדה הרפואית שקבעה את שיעור הנכות נתונים מהותיים אשר עשויים היו להשפיע על קביעתה.
יישום לענייננו מעלה שני טעמים עיקריים להתיר הבאתן של ראיות לסתור את קביעות הוועדה הרפואית בתחום הנפשי-קוגניטיבי. בראש ובראשונה, אין חולק כי לאחר קביעת נכותה הצמיתה של המבקשת, חל שינוי במצבה הרפואי, וזאת על רקע הגידול בממדי הציסטה וההליכים הרפואיים אשר עברה המבקשת בעקבותיו. לא זו אף זו, ביהמ"ש המחוזי ציין אמנם בהחלטתו כי נראה שהוועדה הרפואית הייתה מודעת לקיומה של הציסטה, אך צוין עוד כי לא נערך דיון מפורש ומפורט לגבי השלכותיה האפשריות של הציסטה על מצבה הרפואי והתפקודי של המבקשת לפני התאונה ואחריה. זאת, למרות שנדמה כי אין חולק על כך שהציסטה התפתחה אצל המבקשת עוד לפני התאונה, ולכן, מטבע הדברים, עשויה הייתה להשפיע במידה זו או אחרת על מצבה הנפשי-קוגניטיבי ללא קשר לתאונה.
לפיכך, לא נמצא להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי להתיר הבאתן של ראיות לסתור את קביעות הוועדה הרפואית בתחום הנפשי-קוגניטיבי, וזאת בייחוד, אך לא רק, לאור ההלכה הידועה לפיה ערכאת הערעור תמעט עד מאד להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית המתירות הבאת ראיות לסתור.
לאור המקובץ, ביהמ"ש סבור כי מלכתחילה היה מקום להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעות הוועדה הרפואית בתחום הנפשי-קוגניטיבי, ולמנות מומחה רפואי אשר יחווה דעתו ביחס למצבה הכולל של המבקשת – הן לפני התאונה והן לאחריה, ולאור הגורמים האפשריים השונים לנכותה בתחום האמור. במובן זה, לא היה מקום להגביל את מינויו המומחה לכדי השפעות הציסטה גרידא.
ואולם, משהחלטת המינוי אכן תחמה את היקף מינויו, נראה כי יש ממש בטענות התובעות לפיהן הלה חרג מסמכותו. במצב דברים רגיל, אפוא, לא מן הנמנע כי היה בחריגה זו כדי להצדיק את פסילת חוות הדעת, ולמצער את מחיקתם של חלקים שונים הימנה.
חרף האמור, נוכח המסקנה כי יש להתיר הבאתן של ראיות לסתור את קביעות המל"ל; משהמומחה ערך חוות דעת מקיפה באשר למצבה הכולל של המבקשת כיום – חוות דעת שאמורה ממילא להינתן בשים לב לקבלת הבקשה להביא ראיות לסתור; ומשלא נמצא כי הותרת חוות הדעת תגרום למבקשת עיוות דין, באשר ביהמ"ש שוכנע כי מלוא המסמכים הרפואיים הרלוונטיים עמדו בפני המומחה – ביהמ"ש סבור כי בנסיבות המיוחדות והחריגות של המקרה דנן, טעמי יעילות דיונית וחסכון במשאבים, מצדיקים את הותרת חוות הדעת על כנה, תחת קביעות הוועדה הרפואית.
ברי שהתובעות תהיינה רשאיות להעלות את השגותיהן ביחס לחוות דעתו של המומחה במסגרת חקירתו הנגדית ובמסגרת הסיכומים. כמו כן, אם לאחר תום שמיעת הראיות, יסבור ביהמ"ש המחוזי כי הותרת חוות הדעת על כנה הסבה לתובעות עיוות דין, כי אז יוכל הוא כמובן לשוב ולשקול את החלטתו בנדון, או ליתן לדבר ביטוי במשקל שיינתן לחוות הדעת. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [משפט מינהלי] [בתי-משפט] |
|
| בר"מ 7971-20 פלוני נ' משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה (עליון; ד' ברק ארז; 29/06/21) - 9 ע' |
| עו"ד: סיון דגן, עדי לוסטיגמן |
לא הוצגה עילה מספקת להתערבות ב"גלגול שלישי" בהחלטה שניתנה על-ידי בית הדין לעררים הפועל לפי חוק הכניסה לישראל בעניין דחיית הבקשה לשדרוג מעמדו של המבקש 1 למעמד ארעי מסוג א/5. ההחלטה בעניינם של המבקשים התבססה על הראיות הקונקרטיות שהוצגו לגביהם, שהובילו למסקנה כי לא הוכח התנאי הרלוונטי של מרכז חיים בישראל. לא נמצא כי לקביעה זו השלכות רוחב או היבטים משפטיים עקרוניים, כפי שטענו המבקשים.
משפט מינהלי – כניסה לישראל – איחוד משפחות
בתי-משפט – רשות ערעור – כשהערכאה הראשונה היא טריבונל מינהלי
בתי-משפט – רשות ערעור – מתי תינתן
.
בקשת רשות ערעור על פס"ד של בימ"ש לעניינים מינהליים בגדרו נדחה ערעור שהגישו המבקשים על החלטת בית הדין לעררים הפועל לפי חוק הכניסה לישראל, אשר לא מצא להתערב בהחלטת המשיב לדחות את הבקשה לשדרוג מעמדו של המבקש 1 למעמד ארעי מסוג א/5. רקע: המבקש 1 הוא תושב האזור, שהחל בשנת 2000, בהליך לקבלת מעמד בישראל מכוח הליך איחוד משפחות עם המבקשת 2, אשתו, שהיא תושבת קבע בישראל. ההחלטה לדחות את הבקשה לשדרוג מעמדו של המבקש 1 נומקה באי עמידה של התנאי בדבר מרכז חיים בישראל כשנימוק זה התבסס על דו"ח נתוני כניסה לישראל, המלמד על כך שהמבקש עבר מדי בוקר, החל בשנת 2006 ועד לשנת 2015, במעבר קלנדיה לכיוון ישראל ונתמכה גם בחשבונות החשמל הנמוכים מאד ביחס לבית שבו מתגוררת לכאורה המשפחה בבית חנינא, אשר אינם תואמים חיים של משפחה בת תשע נפשות. יצויין כי המבקש מחזיק כיום בהיתרי מת"ק מתחדשים שמכוחם הוא שוהה עם משפחתו בישראל. עוד יצוין כי ביהמ"ש המחוזי הוסיף בהחלטה נשוא הבר"מ כי בפני המבקשים פתוחה הדרך להגשת בקשה חדשה המבוססת על טעמים הומניטריים הנוגעים בין היתר למצבם הרפואי של שניים מילדיהם של המבקשים.
.
ביהמ"ש העליון (השופטת ד' ברק-ארז) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
הבקשה איננה עומדת באמת המידה המצמצמת החלה על הבקשות מן הסוג דנן, שמקורן בהחלטה שניתנה על-ידי בית הדין לעררים, הוא הערכאה הייחודית והמקצועית בענייני כניסה לישראל, ישיבה בה ויציאה ממנה. הבקשה ממוקדת בהיבטים העובדתיים והקונקרטיים של המקרה דנן. החלטות הערכאות הקודמות שדנו בתיק מלמדות כי טענות המבקשים נבחנו לעומקן, ובנסיבות אלה לא הוצגה עילה מספקת להתערבות ב"גלגול שלישי". בהקשר זה הודגש כי ההחלטה בעניינם של המבקשים התבססה על הראיות הקונקרטיות שהוצגו לגביהם, שהובילו למסקנה כי לא הוכח התנאי הרלוונטי של מרכז חיים בישראל. לא נמצא כי לקביעה זו השלכות רוחב או היבטים משפטיים עקרוניים, כפי שטענו המבקשים.
אכן, לתוצאה זו השלכות על חיי המשפחה של המבקשים, כמו כל החלטה בענייני מעמד. אולם, בכך בלבד אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור. כפי שכבר ציין בימ"ש זה בעבר, מצב שבו אנשים נמצאים בישראל לאורך שנים כאשר אין כל טענה ביטחונית כנגדם אך מעמדם "רופף" כרוך בקושי מתמשך. אולם, זוהי סוגיה המונחת לפתחם של המחוקק ושל המשיב, האמון על יישום חוק הוראת השעה הלכה למעשה. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [דיון אזרחי] [חברות] [בתי-משפט] |
|
| רע"א 2971-21 רמי אוחנה נ' יניב הרוש (עליון; י' וילנר; 29/06/21) - 8 ע' |
| עו"ד: נתן שמואל נחשון, ספיר סעאת |
ערכאת הערעור תיטה שלא להיעתר לבקשות רשות ערעור על החלטות הדוחות בקשה לסילוק על הסף, אלא במקרים בהם נפלה טעות מהותית בהחלטתה של הערכאה הדיונית או שקיים חשש ממשי לניהול הליך סרק הכרוך בהשקעת משאבים יוצאת דופן. המקרה דנא אינו בא בגדר אותם מקרים חריגים. למעלה מן הצורך, אף לגופם של דברים דין הבקשה להידחות.
דיון אזרחי – סילוק על הסף – רשות ערעור
חברות – אחריות – אחריות אישית
בתי-משפט – רשות ערעור – על החלטת ביניים
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי, בגדרה נדחתה בקשת המבקש לסילוקה על הסף של תביעת המשיבים נגדו. ברקע, מו"מ שהתנהל בין המשיבה הפורמאלית (חברה פרטית העוסקת בתחום המלונאות אשר מחצית ממניותיה מוחזקות בשרשור בידי המבקש) לבין המשיבה 2 (חברה פרטית העוסקת בתחום המסעדנות ונמצאת בבעלות המשיב 1 ואחיו) וזכרון דברים שנחתם בין החברות לקראת חתימה על הסכם סופי. בכתב התביעה שהגישו המשיבים נטען כי חברת המלונאות והמבקש הפרו את זיכרון הדברים, כמו גם את חובותיהם לנהוג בתום לב בקיום זיכרון הדברים ובמשא ומתן לקראת כריתת ההסכם הסופי. עוד נטען, כי אם ייקבע שלא נכרת הסכם מחייב בין הצדדים, הרי שחברת המלונאות והמבקש הפרו את החובה לתשלום שכר ראוי בגין הפעולות שבוצעו על-ידי המשיבים עד כה, והתעשרו שלא כדין על חשבונם. המבקש טען בבקשתו לסילוק על הסף כי פעל בשם חברת המלונאות ועל כן כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה נגדו באופן אישי וביחס לעילות השכר הראוי ועשיית עושר שלא במשפט, נטען, בין היתר, כי המבקש לא קיבל שירות מהמשיבים ואף לא התעשר בדרך כלשהי כתוצאה מכך.
.
ביהמ"ש העליון (השופטת י' וילנר) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
ככלל, ביקורת על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית תיעשה במסגרת הערעור על פסק הדין, וזאת למעט במקרים חריגים בהם הימנעות מהפעלת ביקורת בשלב מוקדם יותר עלולה להסב נזק בלתי הפיך לצדדים או להביא לניהול הליך מיותר או שגוי. על רקע האמור, נקבע בפסיקה כי ערכאת הערעור תיטה שלא להיעתר לבקשות רשות ערעור על החלטות הדוחות בקשה לסילוק על הסף, אלא במקרים בהם נפלה טעות מהותית בהחלטתה של הערכאה הדיונית או שקיים חשש ממשי לניהול הליך סרק הכרוך בהשקעת משאבים יוצאת דופן. המקרה דנא אינו בא בגדר אותם מקרים חריגים, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה דנן.
למעלה מן הצורך, אף לגופם של דברים דין הבקשה להידחות. לא אחת נפסק כי תביעה תסולק על הסף בשל היעדר עילה רק במקרים חריגים, בהם התרשם ביהמ"ש כי אף אם העובדות המתוארות בכתב התביעה יוכחו במלואן, לא קיימת אפשרות, ולו קלושה, שהתובע יצליח בתביעתו.
בענייננו, המשיבים טענו בכתב התביעה, בין היתר, כי המבקש פעל בחוסר תום לב שעה שהעלה במסגרת המשא ומתן דרישות הסותרות את ההסכמות שנקבעו בזיכרון הדברים, וזאת במטרה לסכל את החתימה על ההסכם הסופי. טענות עובדתיות אלה אכן עשויות, בנסיבות מסוימות, לבסס עילת תביעה אישית נגד המבקש, וזאת מכוח ההלכה המאפשרת הטלת אחריות על בעל מניות או נושא משרה הפועל בשם תאגיד, במקרים חריגים "של חוסר תום לב סובייקטיבי, אשר יש בו סממנים של הטעיה או מרמה מצד בעל המניות או נושא המשרה". בנוסף, כפי שציין ביהמ"ש המחוזי, על כתב התביעה להכיל אך את "העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה", ואין חובה לכלול בו אף את הטענות המשפטיות הנובעות מעובדות אלה. בשלב הנוכחי, ומבלי לטעת מסמרות לגופם של דברים, נראה כי כתב התביעה מכיל טענות עובדתיות אשר אם תוכחנה, הן עשויות להקים עילת תביעה אישית נגד המבקש. משכך, לא נמצא להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי הדוחה את בקשת הסילוק בהקשר זה.
אשר לעילות התביעה החלופיות, ככל שתתברר בהמשך ההליך המשפטי מידת מעורבותו של המבקש במגעים בין החברות, אזי יתכן ויהא בכך כדי להשפיע אף על משקל הטענות המופנות נגדו בדבר שכר ראוי והתעשרות שלא כדין. לפיכך, לא נמצא להתערב אף בהחלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לסלק עילות אלה על הסף.
לבסוף, יש לדחות על הסף את טענות המבקש באשר לחיובו בהוצאות המשיבים, וזאת מאחר שהחלטת ביהמ"ש המחוזי בנדון נמנית עם ההחלטות שעליהן לא תינתן רשות ערעור לפי סעיף 1(8) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור). |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [דיון פלילי] |
|
| בש"פ 3770-21 שגיא אברבך נ' מדינת ישראל (עליון; ע' גרוסקופף; 29/06/21) - 7 ע' |
| עו"ד: הדר פרנקל, קורל שריג פאפו, יעקב שקלאר, גיא זהבי, מתן טביבי |
בימ"ש פסק כי העורר, נגדו הוגש כתב אישום בגין ביצוע עבירות סמים, יישאר במעצר מאחורי סורג ובריח עד תום ההליכים נגדו. נפסק כי העבירות המיוחסות לעורר ונסיבות ביצוען יוצרות סיכון חמור במיוחד וכי לא נמצא כי ניתן לאיין את מסוכנות העורר לעת הזו במסגרת חלופת מעצר.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – עילת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – שיקולי בית-המשפט
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – תסקיר מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
.
נגד העורר הוגש כתב אישום לבימ"ש המחוזי המייחס לו עבירות של יבוא סם מסוכן וניסיון ליבוא סם מסוכן, סחר בסמים מסוכנים, החזקת סם שלא לצריכה עצמית והחזקת כלים, מרמה, ערמה ותחבולה בכוונה להתחמק ממס ואיסור הלבנת הון. עסקינן בערר על החלטת בימ"ש המחוזי, במסגרתה הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.
.
בית המשפט העליון (השופט ע' גרוסקופף) דחה את הערר ופסק כי:
הערר מתמקד בשאלת שחרור העורר לחלופת מעצר. עבירות יבוא וסחר בסמים קשים מן הסוג בו מואשם העורר, ובהיקף ובתחכום המיוחסים לו, לא רק מקימות עילת מעצר סטטוטורית, אלא מבססות הצדקה מובהקת למעצר עד תום ההליכים. זאת בשל החשש הממשי שגם במסגרת חלופת המעצר ימשיך הנאשם בביצוע הפעילות המסוכנת הזו; ניתן בנסיבות מתאימות לחרוג מכלל זה, ואולם זאת רק במצבים יוצאי דופן, בהם יימצא כי בכוחה של החלופה להפיג את המסוכנות העולה מהעבירה במידה המניחה את הדעת.
בענייננו, העבירות המיוחסות לעורר ונסיבות ביצוען יוצרות סיכון חמור במיוחד. זאת, בשים לב לתחכום הנטען של העורר (שפעולתו התחדשה חרף מעצרה של מי אשר נטלה חלק בייבוא הסמים, והעברתם למקום מסתור מוסכם), חלקו הדומיננטי בפרשה, ואופיין הווירטואלי של העבירות, המאפשר לבצען מכל מקום ובכל זמן, כמו גם היקפן העצום. לא נמצא כי ניתן לאיין את מסוכנות העורר לעת הזו במסגרת חלופת מעצר, וזאת אף לאחר בחינת המלצת של שירות המבחן, שהיא כלי עזר משמעותי בעת בחינת חלופת מעצר ראויה, אך אינה מחליפה את שיקול הדעת השיפוטי. תחכומו של העורר רב, והיכולת לפקח על פעילותו בעולם הווירטואלי מוגבלת. די בכך כדי להצדיק, בעת הזו, את ההחלטה בדבר הותרת העורר מאחורי סורג ובריח בתקופת משפטו.
טענת העורר בדבר כרסום ראייתי ממשי בעוצמת הראיות נגדו, נדחתה שכן היא נטענה על ידי העורר בלשון רפה, ולא נמצא מקום להתערב בקביעות בימ"ש קמא בעניין זה.
אשר לטענת העורר לפיהן יש לערוך גזירה שווה בינו לבין שותפתו, אשר שוחררה לחלופת מעצר בפיקוח אלקטרוני. אכן, בעת ההכרעה לגבי מעצרם של נאשמים, יש להקפיד על עקרון השוויון. עם זאת, כאשר קיים שוני רלוונטי, יכולה להיות הצדקה לתוצאה שונה. במקרה זה די בכך שהחלק המיוחס לעורר בביצוע העבירות דומיננטי מזה המיוחס לשותפתו, וכי פעילותו בעולם הווירטואלי, בשונה מפעילותה בעולם הממשי, אינה ניתנת לנטרול באופן מלא באמצעות פיקוח אלקטרוני, כדי להצדיק הכרעות שונות בענייניהם. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [בתי-משפט] |
|
| ער"א 3019-21 חברת נמל אשדוד בע"מ נ' לליה שמיר מיקל (עליון; ד' מינץ; 29/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: שני רפופורט, סתו אורנשטיין, מיכאל אדלר, אלרן שפירא בר אור, בועז גולן, נמרוד פראוור |
נדחה ערעור על החלטת רשם בימ"ש העליון בה נדחתה בחלקה בקשת המערערת להשחרת חלקים מסוימים בהודעת הערעור שהגישה, טרם העברתה לעיון המשיבה 1. נפסק כי בעל הדין המתנגד לעיון הוא הנושא בנטל להציג טעם ממשי וכבד משקל לשלילת זכות זו או להגבלתה, נטל בו המערערת לא עמדה, וכי החלטת הרשם מאזנת היטב בין הזכויות והאינטרסים של המערערת ומשיבה 1.
בתי-משפט – פומביות הדיון – עיון בתיקים
בתי-משפט – פומביות הדיון – הגבלתה
בתי-משפט – ערעור – התערבות ערכאת ערעור
.
ערעור על החלטת רשם בימ"ש העליון בה נדחתה בחלקה בקשת המערערת להשחרת חלקים מסוימים בהודעת הערעור שהגישה, טרם העברתה לעיון המשיבה 1.
.
בית המשפט העליון (השופט ד' מינץ) דחה את הערעור ופסק כי:
זכות העיון בתיקי בית משפט מוקנית למי שאינו צד להליך מכוח תקנה 4 לתקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים), התשס"ג-2003. בהתאם לתקנה זו נקבע בפסיקה כי, ככלל, יש לאפשר את העיון בתיקי בית המשפט לכל אדם אף אם הוא איננו בעל דין בתיק. תפיסת יסוד זו נובעת מההכרה במעמדו של עקרון פומביות הדיון, והיא מתחייבת ממנו. אכן, ככל זכות, אף זכות העיון מוגבלת, ויש לאזנה אל מול האינטרס הציבורי ולמול זכויות ואינטרסים של בעלי הדין בהליך בו מבוקש העיון ושל צדדים שלישיים. יחד עם זאת, ולאור מעמדה המיוחד של זכות העיון הנגזרת מהעיקרון החוקתי בדבר פומביות הדיון, בעל הדין המתנגד לעיון הוא הנושא בנטל להציג טעם ממשי וכבד משקל לשלילת זכות זו או להגבלתה.
בענייננו, החלטת הרשם שאישרה את מרבית ההשחרות שביקשה המערערת, מאזנת היטב בין הזכויות והאינטרסים של המערערת לבין הזכויות והאינטרסים של משיבה 1. אף באותם סעיפים בודדים שהשחרתם לא אושרה, אישר הרשם את השחרת המידע המופיע בהם הנוגע לצד שלישי. זאת, שעה שטענת המערערת כי עיון בסעיפים יפגע בסודותיה המסחריים נטענה בעלמא ובאופן עמום, כך שאין בה טעם ממשי לשלילת זכות העיון של משיבה 1. כמו כן, המערערת, אשר עליה מוטל הנטל להציג טעם לשלילת זכות העיון, כלל לא טענה בפני הרשם כי המידע המצוי בסעיפים מהווה מידע שהוטל עליו חיסיון על ידי ביה"ד לתחרות; ודוק, אין לקבל את ניסיון המערערת לבצע "מקצה שיפורים" ולטעון טענה זו, כמו גם לבסס ולהרחיב את הטענה כי פרסום המידע יפגע בסודות מסחריים, רק כעת במסגרת הערעור דנן. הלכה היא כי ערכאת הערעור איננה "מקצה שיפורים" של הערכאה המבררת. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [דיון פלילי] |
|
| בש"פ 3875-21 בנימין נתניהו נ' מדינת ישראל (עליון; ע' גרוסקופף; 29/06/21) - 3 ע' |
| עו"ד: אלון גילדין, קרן צבירן, נועה מילשטיין, יאיר לשם |
מידת הרלוונטיות הרחוקה והשולית של החלקים שהושחרו, המתייחסים לאירועים שאינם נוגעים לכתב האישום, אינה מצדיקה את גילוי החלקים שהושחרו להגנה במסגרת סעיף 74 לחסד"פ; בהינתן מורכבות היחסים שבין ראש ממשלה לראש מוסד, ואופיים החשאי, העובדה שדברים מסוימים שנאמרו על ידי ראש המוסד לשעבר, במהלך אותו תשאול או שיחה נוגעים לכתב האישום בו עסקינן, איננה מלמדת על כך שכל שנאמר על ידו באותו מעמד רלוונטי לתיק הפלילי בו עסקינן, ומהווה חלק מחומר החקירה שיש למסור להגנה.
דיון פלילי – עיון בראיות התביעה – חומר החקירה
.
ערר לפי סעיף 74(ה) לחסד"פ, על החלטת ביהמ"ש המחוזי, לדחות את בקשת העורר לגילוי חלקים מסוימים שהושחרו בדו"ח תשאול ובזיכרון דברים, המתייחסים לדברים שמסר מר תמיר פרדו, שכיהן בעבר כראש המוסד, בשנת 2017 במסגרת החקירה דנן ובשנת 2019 במסגרת חקירה אחרת שניהלה משטרת ישראל, בהתאמה, וכן לגילוי הודעה שמסר מר פרדו בשנת 2019 במסגרת החקירה האחרת.
.
ביהמ"ש העליון (השופט ע' גרוסקופף) דחה את הערר מהטעמים הבאים:
ככל שמדובר בהודעה, אין כל קשר בין האמור בה לבין כתב האישום בו עסקינן, וממילא אין היא יכולה להיחשב לחלק מחומר החקירה בתיק הנוכחי.
מצב הדברים מורכב יותר ביחס לדו"ח התשאול ולזיכרון הדברים, שכן חלקים מהם רלוונטיים לכתב האישום בו עסקינן, ולפיכך נמסרו להגנה. בנסיבות אלה נשאלת השאלה האם אין מקום לחשוף את מכלול האמור במסמכים אלו בפני ההגנה, על מנת שתוכל לעמוד על הקשר הדברים בכללותו. בסופו של יום ביהמ"ש סבור כי מידת הרלוונטיות הרחוקה והשולית של החלקים שהושחרו, המתייחסים לאירועים שאינם נוגעים לכתב האישום, אינה מצדיקה את גילוי החלקים שהושחרו להגנה במסגרת סעיף 74 לחסד"פ.
מערכת היחסים שבין ראש ממשלה לראש מוסד, כך נקל לשער, מורכבת מרבדים רבים, ומקיפה מגוון רחב של פעולות ואירועים. בהינתן מורכבות היחסים, ואופיים החשאי, העובדה שדברים מסוימים שנאמרו על ידי מר פרדו במהלך אותו תשאול או שיחה נוגעים לכתב האישום בו עסקינן, איננה מלמדת על כך שכל שנאמר על ידו באותו מעמד רלוונטי לתיק הפלילי בו עסקינן, ומהווה חלק מחומר החקירה שיש למסור להגנה. אכן, ניתן ללמוד מהחלקים שהושחרו על מערכת היחסים הבין אישית בין העורר לבין מר פרדו, וגם על מערכות היחסים שביניהם לבין צדדים שלישיים שאינם חלק מכתב האישום, ואולם בכך אין די כדי להצדיק את חשיפת דו"ח התשאול וזיכרון הדברים במלואם להגנה, בהינתן שמערכות היחסים הללו אינן נושא ההליך דנן – לא במישרין ולא בעקיפין. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [בתי-משפט] |
|
| ע"פ 4139-21 עדנאן אדרא נ' מדינת ישראל (עליון; א' חיות; 28/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: אמיר נבון |
המבחן לפסילת שופט קבוע בסעיף 77א לחוק בתי המשפט, ולפיו יש לבחון אם קיימות נסיבות המקימות חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב. לא נמצא כי חשש כאמור הוכח בענייננו.
בתי-משפט – פסלות שופט – חשש ממשי למשוא פנים
בתי-משפט – פסלות שופט – עילות הפסלות
בתי-משפט – שופטים – פסילה
.
ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי בירושלים (השופטת ת' בר-אשר) שלא לפסול את עצמו מלדון בעניינו של המערער נוכח החלטות המותב במסגרת בקשות להחזרת תפוס והתבטאויות המותב בנוגע לבא-כוח המערער ("על טענות מסוג זה כבר אמרו חז"ל, 'הכול לפי המבייש' (תלמוד בבלי, בבא קמא, פ"ו עמ' א).").
.
הנשיאה א' חיות דחתה את הערעור מהטעמים הבאים:
המבחן לפסילת שופט קבוע בסעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], ולפיו יש לבחון אם קיימות נסיבות המקימות חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב. לא נמצא כי חשש כאמור הוכח בענייננו. טענות המערער בנוגע לאמירת ביהמ"ש במסגרת החלטתו "הכל לפי המבייש" אינן מקימות בסיס לחשש ממשי למשוא פנים כלפי בא-כוחו. זאת, בין היתר, נוכח הבהרת המותב בנוגע להקשר הדברים במסגרת החלטתו וכן בשים לב להתנהלותו של המערער ולאופי הטענות שהפנה כלפי המותב. החלטותיו של המותב במסגרת הבקשות להחזרת תפוס אף הן אינן מעידות על חשש ממשי למשוא פנים מצדו, שכן ההשגות שהעלה המערער על ההחלטות הללו הן "ערעוריות" ומקומן אינו בבקשת פסלות. למעלה מן הצורך, הנשיאה מציינת שהיא לא שוכנעה כי הדרישה לצירוף תצהיר וייפוי-כוח במסגרת הבקשות להחזרת תפוס מעידה על "נעילת" דעתו של המותב במסגרת ההליך הפלילי. זאת, בפרט נוכח הודעת המערער לפיה המשיבה אינה עומדת עוד על חילוט הרכב – כך שהסוגיה אינה צפויה להתעורר בהליך הפלילי.
הטענה בנוגע להיחשפות המותב ל"מסה קריטית" של ראיות במסגרת הבקשות להחזרת תפוס הועלתה בעלמא, מבלי שפורטו הראיות שאליהן נטען כי המותב נחשף או מדוע הן מקימות עילת פסלות. מה גם שהמותב הבהיר כי במסגרת הבקשות להחזרת תפוס לא הוגשו "ראיות בהליך הנדון". טענותיו של המערער בנוגע להליכים קודמים שבהם בא-כוחו היה מעורב אף הן "ערעוריות" במהותן, ובדין ייחס המותב משקל לעיתוי העלאת טענות אלה, שכן ספק רב אם הדבר נעשה "מיד לאחר שנודעה [למערער] עילת הפסלות" כהוראת סעיף 146(ג) לחסד"פ. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 10 [דיון אזרחי] |
|
| ת"צ (מרכז) 46065-09-14 אוהד יחיאל בן חמו נ' Facebook Inc (מחוזי; אסתר שטמר; 23/06/21) - 10 ע' |
| עו"ד: יוקי שמש, לידיה מנדלבאום, יעקב שרביט, יצחק שרגאי, אלעד וולפסטל |
בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין אין מקום למחיקת תגובת המבקש לתשובת המשיבה לבקשה לאישור תובענה ייצוגית. לצד זאת, יש מקום למחיקת נספחים מסוימים מתגובת המבקש והפסקאות המתייחסות אליהם, וכן על מחיקת התצהיר שצורף לתגובה.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – תגובה לתשובת המשיב בבקשת אישור
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – הוספת ראיות
.
במסגרת בקשה לאישור תובענה ייצוגית הוגשה בקשת המשיבה למחיקת תגובת המבקש לתשובתה, ולחילופין למחיקת פסקאות מתגובת המבקש ולהוצאת התצהיר התומך בה והנספחים שצורפו אליה.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה בחלקה ופסק:
הכלל הוא שהמבקש נדרש לערוך בקשה לאישור תובענה ייצוגית כשהיא מבוססת כראוי, הן מבחינה משפטית הן מבחינה עובדתית, ואין לאפשר לו לתקן ולשפר את הבקשה באמצעות תגובתו לתשובת המשיב. עם זאת, תותרנה טענות שהן מענה ישיר בתגובה לתשובת המשיב. במקרה דנן טענות המבקש אינן עומדת בסתירה לטיעון בבקשת האישור ואין מדובר בטענות חדשות שלא הועלו בבקשת האישור ושאינן מהוות מענה ישיר לטענות המשיבה.
המבקש צרף ראיות לתגובה לתשובת המשיבה לבקשת האישור, למרות שהדרך הראויה להוסיפן היא להגיש בקשה לתיקון בקשת האישור. ככל שמדובר בראיות שהיו בידי המבקש לפני הגשת בקשת האישור, או שהמבקש יכול היה בשקידה ראויה לצרפן לבקשת האישור – אין להתיר את צרופן לתגובת המבקש שמוגשת לאחר תשובת המשיבה, אלא אם הן נחוצות לבירור השאלה שבמחלוקת; הן אינן מכבידות על ניהול ההליך; לא היה שיהוי בהגשתן; ואין מדובר בנסיון בדיעבד לתקן בקשה בלתי מבוססת. לאחר בחינת הראיות הנוספות, יש להורות על מחיקת נספחים מסוימים מתגובת המבקש והפסקאות המתייחסות אליהם, וכן על מחיקת התצהיר שצורף לתגובה. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [חברות] |
|
| פר"ק (מרכז) 7131-07-11 מאיר שמי נ' עו"ד ליאור דגן מנהל מיוחד (מחוזי; עירית וינברג נוטוביץ; 21/06/21) - 8 ע' |
| עו"ד: מטרי, מאירי, נעמה גור מס |
קיימים שלושה תנאים לשם קיום דיון במסגרת בקשה למתן הוראות ולא בתביעה נפרדת: 1. בירור הסוגיה שבמחלוקת בגדר בקשה למתן הוראות נחוץ לצורך ביצוע יעיל של הליך הפירוק; 2. בירור המחלוקת עם הצד השלישי אינו כרוך בבירור עובדתי מורכב; 3. בניהול ההליך בדרך של בקשה למתן הוראות אין משום עיוות דין ופגיעה בזכויות מהותיות או דיוניות של בעל דין.
חברות – פירוק – בקשה למתן הוראות
.
ניתן צו פירוק לעמותה שהמשיב כיהן כיושב הראש שלה. הבקשה דנן היא בקשה לסילוק על הסף של בקשה שעניינה הטלת אחריות אישית על המשיב לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות. לטענת המשיב, ההליך אינו מתאים לדיון במסגרת בקשה למתן הוראות.
.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה לסילוק על הסף, בקבעו:
ההלכה הפסוקה מורה כי ככלל, הנטייה היא לנהל את כל ההליכים הנוגעים לפירוק חברה או עמותה במסגרת בקשה למתן הוראות בתיק הפירוק. בהתאם להלכה, קיימים שלושה תנאים אותם נדרש בימ"ש של פירוק לבחון בבואו להכריע בשאלת אופן ניהול ההליך, אם במסגרת בקשה של מתן הוראות או בתביעה נפרדת: 1. בירור הסוגיה שבמחלוקת בגדר בקשה למתן הוראות נחוץ לצורך ביצוע יעיל של הליך הפירוק; 2. בירור המחלוקת עם הצד השלישי אינו כרוך בבירור עובדתי מורכב; 3. בניהול ההליך בדרך של בקשה למתן הוראות אין משום עיוות דין ופגיעה בזכויות מהותיות או דיוניות של בעל דין.
בהליכים לפי סעיפים 373-374 נקבע כי נקודת המוצא היא בירור בדרך של בקשה למתן הוראות. עם זאת, נקבע כי בירור המחלוקת בדרך המזורזת של מתן הוראות יהיה מוצדק רק כשהפגיעה בזכויותיו הדיוניות של בעל הדין שכנגד הינה מידתית ומוצדקת. כפי שנפסק, במסגרת זו יש לבחון האם ניהול ההליך באופן מקוצר הכרחי בכדי לאפשר את ביצועו המהיר והיעיל של תפקיד המפרק, האם קיימות עילות ייחודיות לדיני חדלות פירעון והאם המחלוקת תחייב בירור עובדתי מורכב שאינו מתאים למסגרת דיונית של מתן הוראות.
בענייננו, נראה כי לא מתקיימים התנאים הנדרשים לשם קיום הדיון במסגרת בקשה למתן הוראות. ראשית, בירור הסוגיה אינו נחוץ לצורך ביצוע יעיל של הליך הפירוק. הבקשה הוגשה כשמונה שנים לאחר מינוי המנהל המיוחד ואין המדובר בבקשה דחופה שהוגשה בתחילת ההליכים. העמותה אף אינה פעילה מזה שנים ארוכות ועל כן בירור הבקשה אינו נדרש לצורך הפעלת העמותה באופן כלשהו. שנית, בירור המחלוקת עם הצד השלישי כרוך בבירור עובדתי מורכב, נוכח היות המחלוקת נפרשת על פני תקופה של שנים רבות, מספר העדים הרב הצפוי, חקירת המומחים וכו'. כמו כן, הבקשה מבוססת על עילות של הפרת חובת הנאמנות כלפי העמותה והפרת התחייבות חוזית, שאינן ייחודיות לדיני פירוק.
שלישית, בניהול ההליך בדרך של בקשה למתן הוראות עלול להיווצר עיוות דין ופגיעה בזכויות מהותיות או דיוניות של בעל דין. תקנות 51-52 לתקנות החברות (פירוק) קובעות את סדרי הדין המיוחדים שיחולו בהליכים לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודה. הליכים אלה נעדרים הליך מובנה ומוסדר של גילוי ועיון במסמכים. הדיון מתנהל על סמך תצהירים ואין חובה לשמוע עדים. דרך דיונית זו נקבעה בשים לב לחשיבות האינטרס הציבורי להחשת הליכי הפירוק על פני האינטרס האישי של נושאי משרה שתביעותיהם תתבררנה ע"פ סדרי הדין הרגילים. בענייננו נראה כי ההצדקה לקיום הליך מהיר ומקוצר אינה קיימת. כאמור, הבקשה הוגשה כ-8 שנים לאחר מינוי המנהל המיוחד, העמותה אינה פעילה מזה שנים רבות, אין חשש להברחת נכסים, לאיבוד מקורות פרנסה לעובדים או לפגיעה ב"עסק חי". באיזון בין ניהול הליך מהיר לצורך החשת הליכי הפירוק לבין הפגיעה האפשרית בזכויות הדיוניות של המשיב במסגרת הליך מקוצר של בקשה למתן הוראות – הכף נוטה לטובת ניהול ההליך בתביעה אזרחית רגילה.
ולסיום, הכנ"ר תמך בהעברת המחלוקת לבירור במסגרת תובענה אזרחית רגילה, ויש ליתן לעמדתו משקל. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [עורכי-דין] |
|
| עב"י (ירושלים) 30912-01-21 יהושע רוזנצוויג נ' לשכת עורכי הדין (מחוזי; עבאס עאסי; 20/06/21) - 13 ע' |
| עו"ד: רון רוה |
נדחה ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי, בגדרו הוחמר עונשו של המערער בגין התבטאויותיו כלפי חברה למקצוע.
עורכי-דין – עבירות משמעת – התבטאות לא ראויה
עורכי-דין – עבירות משמעת – ענישה
.
ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי בגדרו הוחמר עונשו של המערער בגין התבטאויותיו כלפי חברה למקצוע. בערעור הוארכה תקופת ההשעיה בפועל לחודשיים ותקופת ההשעיה על תנאי ל- 9 חודשים.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
הפסיקה חזרה על החובה של עורך דין להתבטא באורח מכובד ומרוסן בפנייתו לבית המשפט ולחבריו למקצוע. נקבע כי חופש הביטוי משליך גם על דיני המשמעת; הוא משתרע על דעות מקובלות ועל דעות חריגות; המבחן שנקבע לאיזון בין חופש הביטוי לבין השמירה על מקצוע עריכת הדין וטוהרו, הוא מבחן הגרעין הקשה. בענייננו, התבטאויותיו של המערער היו במסגרת טיעון בבית המשפט, ובתור כאלה נמצאות הן בגרעין הקשה של מקצוע עריכת הדין, זאת הגם שהמערער היה בעל דין צד להליך. הכמות והמהות של הביטויים שנאמרו ונכתבו על ידי המערער, מוציאות אותם מכל אמת מידה של "דרך ארץ". אשר להרשעה הקשורה בחובה לפנות למתלונן טרם הגשת תביעה נגדו, החובה לפעול בצורה הולמת וראויה בהתאם לכללי האתיקה, חלה על עורך הדין המייצג את עצמו.
בית המשפט ייטה שלא להתערב בענישה של בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין, אלא במקרים של סטייה מהותית מתכלית הדין המשמעתי ומרף הענישה הראוי להגשמתן. בשים לב למהות וכמות ההתבטאויות של המערער ולעברו המשמעתי הרלוונטי, העונש שנגזר עליו נמצא על הצד המקל ואין הצדקה להתערב בו. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [דיון אזרחי] |
|
| ה"פ (תל אביב-יפו) 977-11-20 יצחק תמיר נ' גבאי הורקנוס בע"מ (מחוזי; לימור ביבי; 20/06/21) - 8 ע' |
| עו"ד: נשיץ- ברנדס- אמיר ושות |
משהמבקש לא הצביע על צידוק מבורר למחדלו מהגשת כתב תשובה להמרצת הפתיחה, ומשלא הצביע על סיכוי כי ההליך יוכרע לטובתו – בקשתו לביטול פסק הדין אשר ניתן כנגדו בהעדר תשובה, דינה להידחות.
דיון אזרחי – ביטול פסק-דין – שניתן בהיעדר הגנה
.
בקשה לביטול פסק דין אשר ניתן כנגד המבקש בהעדר תשובה. ההליך במסגרתו ניתן פסק הדין הוא הליך אשר ננקט כנגד המבקש, חברה בבעלותו ובנק הפועלים. ההליך נסב על טענות המשיבות ולפיהן הן רכשו זכויות הקיימות למבקש ולחברה בשני נכסי מקרקעין.
.
ביהמ"ש דחה את הבקשה בקבעו:
בפרשת זהרה התייחס ביהמ"ש העליון לשני השיקולים המנחים בבחינת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר התייצבות. הראשון, עניינו בסיבת אי ההתייצבות, האם מדובר במי שהתעלם מדעת מההליך השיפוטי, או שמא עסקינן במי שלא התייצב מפאת צירוף נסיבות אומלל, בהיסח הדעת או מרשלנות. במקרים אלה, בניגוד למקרה הראשון, תגבר נטיית ביהמ"ש לבטל את פסק הדין. השיקול השני, שע"פ רוב נודעת לו חשיבות גדולה יותר, עוסק בסיכויי ההגנה (או התביעה, אם מדובר בתובע) של מבקש הביטול, שכן אם לא תצמח למבקש תועלת מן הביטול אין כל טעם להורות כן רק על מנת שלאחר קיום הדיון בתיק במעמד הצדדים ושמיעת המבקש יצא תחת ידו של ביהמ"ש אותו פסק-הדין עצמו.
ביהמ"ש העליון הוסיף כי לצד שיקולים אלו יש לשקול גם "שיקול על" הנסב על זכות הגישה לערכאות הנמנעת מבעל הדין שפסק דין ניתן בהיעדרו. אשר לזכות זו הודגש כי זו אינה זכות מוחלטת ויש לאזנה, בין היתר, אל מול האינטרס הציבורי. אשר לאינטרס הציבורי הובהר כי ביהמ"ש הוא נאמן של הציבור. הוא מצווה להבטיח שהדיונים יתקיימו במועדם וכסדרם, ושזמנו של הציבור לא יהא הפקר. אם ינהגו בתי המשפט בסלחנות כלפי בעלי דין המבזים את החלטותיהם וגורמים לבזבוז הזמן השיפוטי, תהא בכך פגיעה לא רק ביריבים של אותם בעלי דין, אלא בעיקר במערכת המשפט כולה.
לסיכום נקבע כי בבוא ביהמ"ש לבחון בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות (או בהעדר הגנה) עליו לאזן בין השיקולים והאינטרסים האמורים על רקע מכלול נסיבות המקרה ולהבטיח כי הסנקציה של מתן פסק דין במעמד צד היא מידתית בנסיבות העניין ושלא ראוי היה להפעיל סנקציה אחרת – פחותה בחומרתה (כגון השתת הוצאות).
בנסיבות המקרה הנדון לא נוטה לטובת המבקש אף לא אחד מהשיקולים שנמנו וקל וחומר שלא כולם במצטבר. כך וראשית, בכל הנוגע למחדלו של המבקש מהגשת כתב תשובה – הרי שבקשתו לאקונית ואין במסגרתה כל הסבר ממשי למחדלו זה. כל שנטען בבקשה הוא שהמבקש פיטר את בא כוחו עוד קודם לכן ולכן לא היה מודע להשתלשלות ההליך. דא עקא, שטענות אלו עומדות בסתירה לראיות שהוצגו ואשר מלמדות כי ההחלטה בדבר תיקון המרצת הפתיחה וחובת המבקש להשיב לה הומצאה למבקש במסירה אישית. אמנם במסגרת תגובתו לתשובה העלה המבקש טענה ולפיה החתימה על אישור המסירה ועל הפרוטוקול מזויפת, אולם טענתו זו היא טענה כבושה, שאף נטענה בעלמא.
לכל אלו יש להוסיף כי מחדליו אלו של המבקש אינם אלא המשך להתנהלותו הכוללת בהליך, אשר לימדה שוב ושוב על כך שלמבקש אין כל עמדה באשר להליך והוא אדיש לתוצאותיו. כך, המבקש לא הגיש כתב תשובה להמרצת הפתיחה במתכונתה הראשונה. עוד לא הגיש המבקש תשובתו לבקשה לסעד הזמני אשר הוגשה בתיק וכן, חדל המבקש מהתייצבות לדיון ההוכחות בתיק.
זאת אף זאת, הבקשה, אשר אדניה עובדתיים, לא נתמכה בתצהיר ומשכך דינה סילוק על הסף. יתרה מכך, המבקש לא טען במסגרת בקשתו כל טענה אשר מלמדת על סיכויי ההליך ואף מטעם זה דין בקשתו להידחות. ודוק, במסגרת תגובתו העלה המבקש לראשונה טענות הנסבות על תוקפו של הסכם פשרה שנחתם בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין במסגרת הליך קודם. דא עקא, לא רק שטענות אלו נטענו לראשונה בתגובה ולא בבקשה, הרי שהן נטענו בעלמא וללא כל פירוט ואף לא נתמכו בתצהיר.
לכך, יש להוסיף שפסק הדין כאן ניתן בהתבסס על פסק דין קודם שהוא חלוט ואשר לא הוגשה עד כה כל בקשה לביטולו. זאת ועוד, המבקש טוען כי לא קיבל תמורה בהתאם להסכמי המכר ואולם טענתו זו עומדת בסתירה לחתימתו על הסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין במסגרתו נקבע מפורשות כי המבקש ישיב את הכספים אשר קיבל. קרי – לא זו בלבד שהמבקש לא הצביע על סיכויים להגנתו, אלא שמתוך הראיות המונחות בפני ביהמ"ש, הרי שעל פניו סיכויי הגנתו קלושים עד כדי לא קיימים. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [דיון אזרחי] |
|
| ת"צ (חיפה) 28157-03-21 סלאח נוג'ידאת נ' ארו - אסיה (1972) יבוא שעונים בע"מ (מחוזי; רון סוקול; 20/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: ג' אלון, ד' מלניק, ד' נחמן |
נמצא לאשר את ההסתלקות מהבקשה לאישור ואת דחיית תביעתו האישית של המבקש, ללא צורך בפרסום. עם זאת, נמצא לדחות את בקשת הצדדים לתשלום גמול ושכר טרחה למבקש ולבא כוחו. זאת משלא הוכח כי התובענה מגלה עילה לכאורה וכי ההליך הייצוגי השיג תועלת ממשית ורלוונטית לחברי הקבוצה.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר הסתלקות
.
המבקש הוא נכה הזקוק לעזרה בהליכה. המשיבות הן חברות העוסקות ביבוא ובממכר שעונים בישראל, ולהן סניפים שונים. בבקשת האישור נטען כי באתרי האינטרנט של המשיבות לא פורסמו הסדרי הנגישות של סניפיהן, באופן שמנע מן המבקש את האפשרות המעשית להגיע אליהם. לנוכח האמור הגיש המבקש את בקשת האישור. בבקשה דנן עותר המבקש לקבלת אישור ביהמ"ש להסתלקותו מהתובענה כנגד המשיבה 2, תוך דחיית תביעתו האישית, ותוך תשלום גמול ושכר טרחה לו ולבא כוחו.
.
ביהמ"ש המחוזי אישר את בקשת ההסתלקות אך דחה את הבקשה לפסיקת גמול וכר הטירחה:
סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות מורה כי הסתלקות מבקשה לאישור תובענה ייצוגית טעונה אישור של ביהמ"ש. אישור זה נדרש הן להסתלקות והן לקבלת טובות הנאה בקשר להסתלקות. ניתן לבקש הסתלקות מההליך הייצוגי בכל שלב של הדיון – בשלב אישור התובענה כייצוגית ולאחר שניתן אישור.
תכלית הדרישה לאישור ביהמ"ש להסתלקות נעוצה בעיקר בחשש שמא הכרה בהסתלקות, תוך מתן גמול וטובות הנאה למבקש, תתמרץ את הגשתן של תביעות סרק לאישור תובענות ייצוגיות. חשש זה מבוסס על ההנחה לפיה נתבעים יסכימו לתשלומי גמול לתובעים רק כדי להימנע מניהול הליכי סרק ארוכים ויקרים, אשר עלולים גם לפגוע בתדמיתם של הנתבעים בעיני הציבור.
הואיל והסתלקות מהבקשה לאישור אינה יוצרת מעשה בית דין הכובל את שאר חברי הקבוצה, הותיר המחוקק בידי ביהמ"ש שק"ד רחב לאשר או לדחות בקשת הסתלקות, וכך גם לגבי אישור שכר וגמול למבקש האישור ולמייצגו. המחוקק אף הותיר לביהמ"ש רחב להחליט על המשך ניהול ההליך בידי תובע מייצג אחר. הענקת שיקול הדעת הרחב לביהמ"ש מאפשרת לו לבחון האם יש טעם בהמשך ניהול ההליך, האם המשך ניהול ההליך יועיל לחברי הקבוצה אם לאו והאם יש הצדקה להקצאת הזמן והמשאבים הדרושים לכך. במסגרת זו בוחן ביהמ"ש את סיכויי ההצלחה בשים לב למידע שהוצג לעיונו, את השלב בו מצוי ההליך והאם ההסתלקות נועדה רק להעשיר את המבקש או שהיא מבוססת על שיקולים עניינים.
במקרה דנן האיזון בין מכלול השיקולים מוביל למסקנה כי יש לאשר את ההסתלקות מהבקשה לאישור. זאת בעיקר לאור העובדה שהסדרי הנגישות מפורסמים באתר המשיבה (בבקשת ההסתלקות המוסכמת נטען כי אתר האינטרנט של המשיבה כלל לא פורסם לציבור במועד הגשת הבקשה לאישור, וכי במסגרת בנייתו – ובטרם הומצאה לה בקשת האישור – המשיבה כללה בו את הסדרי הנגישות שלה. עם זאת נטען כי לאחר קבלת בקשת האישור המשיבה ערכה בדיקות נוספות ווידאה את עמידתה בכל הוראות הדין הנוגעות לפרסום הסדרי נגישות). גם העובדה לפיה הסדר ההסתלקות אינו מקים מעשה בית דין, והשלב המוקדם בו הוגשה בקשת ההסתלקות (בטרם הוגשו כתבי תשובה לבקשה), תומכים במסקנה כי יש לאשר את ההסתלקות. בנסיבות אלה, גם אין טעם להורות על איתור תובע מייצג או ב"כ מייצג חלופיים, ומכאן שגם אין צורך בפרסום הודעה בדבר ההסתלקות שתייקר את ההליך ותסרבלו שלא לצורך.
סעיף 16(א) לחוק קובע את השיקולים שעל ביהמ"ש לשקול בבואו לאשר טובת הנאה למסתלקים מן ההליך הייצוגי. בעניין מרקיט נקבע כי בבואו לאשר בקשת הסתלקות מתוגמלת על ביהמ"ש לוודא כי לא מדובר בבקשת סרק (התובענה הראתה עילה לכאורה), וכי ההליך הייצוגי השיג תועלת ממשית ורלוונטית לחברי הקבוצה. לצד אלו נדרש ביהמ"ש לשקול גם "שיקולי רוחב", בהם עניינו של הציבור הרחב.
הסדר ההסתלקות הנוכחי אינו מקיים אף אחד מן התנאים הנ"ל. מבקשת ההסתלקות עולה כאמור כי אתר האינטרנט של המשיבה כלל לא פורסם לציבור בעת הגשת בקשת האישור וכי דפי האתר עליהם נסמכת הבקשה היו רק חלק מאתר בבנייה שטרם הושלם. מכאן שממילא לא הוכחה, ולו באופן לכאורי, הפרה של חוקי ותקנות הנגישות. זאת ועוד. בבקשת ההסתלקות צוין כי הסדרי הנגישות פורסמו באתר המשיבה עוד בטרם שבקשת האישור הומצאה לה, ומכאן שבקשת האישור לא הניבה כל תועלת לחברי הקבוצה. ודוקו, התחייבות המשיבה לעמוד בהוראות החוק אין בה כל ממש לצורך עמידה בתנאי זה, ונדמה כי הצדדים ביקשו להציגה ככזו רק כדי שבקשתם לתגמל את המבקש ובא כוחו במסגרת ההסתלקות תאושר.
תגמול הסתלקות מבקשת אישור אינה הכלל, אלא החריג, שניתן לפסוקו רק כאשר מוכחת עמידה בשני התנאים הנ"ל. על ביהמ"ש להימנע מתגמול הסתלקות מבקשות שלא הראו עילה מלכתחילה ושלא הניבו תועלת ממשית לחברי הקבוצה, על מנת לאזן את השימוש בכלי התובענה הייצוגית רב העוצמה, ולהתמודד עם הקשיים שבעית הנציג, האינהרנטית לתובענות ייצוגיות, מציפה. יצוין, כי בניגוד לטענת הצדדים, לא מדובר בבקשה שהציפה נושא חשוב וראוי לדיון, באופן שמחייב את תגמול המבקש ובא כוחו על אף שהסתלקו מהבקשה. אמנם, לא ניתן להפריז בחשיבות קיום הוראות הנגישות, אך נושא זה נדון רבות בבתי המשפט וזוכה לתשומת הלב לה הוא ראוי – אך לא בזכות בקשת האישור הנוכחית. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [פשיטת רגל] |
|
| פר"ק (תל אביב-יפו) 32925-03-21 חברת המזרח לאחזקות בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי מחוז תל-אביב (מחוזי; איריס לושי-עבודי; 19/06/21) - 7 ע' |
| עו"ד: ערן יניב, שלום הרשקוביץ, אלדד מלר, אריאל הולצר, דורון טאובמן, דקלה גל סתיו |
בית המשפט הורה על מינוי כונסי נכסים משותף לצורך מימוש מניות משועבדות, האחד מטעם המבקשת והשני הוא הנאמן.
פשיטת רגל – נושים מובטחים – מימוש השעבוד
.
בקשה לאכיפת שעבודים ולמינוי כונס נכסים קבוע מטעמה על מניות חברה.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה בעיקרה ופסק:
הצדדים אינם חלוקים בנוגע לעצם התקיימות התנאים המצדיקים נקיטה בהליך למימוש המניות המשועבדות, אלא לעניין זהות בעל התפקיד שיממש את המניות. המסגרת הנורמטיבית שחלה בענייננו היא זו אשר חלה עובר לתיקון שנעשה במסגרת כניסת חוק חדלות פירעון לתוקף בכל הנוגע לזכויות נושה מובטח לפעול באופן עצמאי למימוש בטוחתו ובמנותק מיתר נושי החייב.
בנסיבות העניין יש מקום למינוי כונס נכסים משותף, האחד מטעם המבקשת והשני הוא הנאמן. ראשית, בפנינו בקשה למימוש מניות משועבדות ששווין עולה באופן משמעותי על שווי החוב המובטח, ולנאמן ולנושים טענות בנוגע לזכאות לקבלת הדלתא שתיווצר כתוצאה מהפער. במצב דברים זה יש לאפשר לכל הפחות לבעל התפקיד לפקח על הליך המימוש שננקט על-ידי הנושה המובטח, על מנת לפעול למיקסום הבטוחה לטובת החייב והנושים והגדלת חלקם. בפסיקה נקבע כי במקרים חריגים ניתן למנות את בעל התפקיד לצד כונס הכנסים מטעם הנושה המובטח, אולם יש להשתמש באפשרות זו במשורה, פן תיפגע זכותו הקניינית של הנושה המובטח לפעול למימוש בטוחתו באופן עצמאי ומנותק מהליכי חדלות הפירעון הקולקטיביים. שנית, מדובר במימוש מורכב המצדיק מינוי משותף. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [נזיקין] |
|
| ע"א (מרכז) 20543-12-20 אינג' רוזנצוויג יהושע- עורך דין נ' טל מילר (מחוזי; יעקב שפסר; 18/06/21) - 18 ע' |
| עו"ד: יהושע רוזנצוייג, איתי אנשל, איתי רוט |
בהתאם לסעיף 39 לפקודת הנזיקין, נטל הראיה על המשיב להוכיח שמקור האש במושכר לא נובע מרשלנותו. המשיב לא עמד בנטל ולפיכך, האחריות לשריפה רובצת לפתחו ולהיה עליו להשיב את המושכר למערערת לאחר תיקון נזקים אלו. עם זאת, המשיב עמד בחובתו להשיב את המושכר למערערת, לאחר תיקון נזקי השריפה או תשלום עלות תיקונם, לפיכך אין לחייבו בתשלום פיצוי נוסף.
נזיקין – נטל הראיה – נזק אש
.
ערעור על פסק דין במסגרתו נדחתה תביעת המערערת לתשלום פיצוי בגין איחור בהחזרת חזקה במושכר ונזקים שנגרמו לו בעקבות שריפה שפרצה בו.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
סעיף 39 לפקודת הנזיקין מדבר לא רק על אש שהנתבע הבעיר, או היה אחראי להבערתה. סעיף זה חל גם על נתבע שהוא תופס מקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש, אפילו אם הוא לא הבעיר את האש, או היה אחראי להבערתה. בהתקיים התנאים החלופיים הקבועים בסעיף, נוצרת חזקה הניתנת לסתירה, כי הנתבע התרשל. במקרה שכזה, נטל השכנוע והנטל להביא ראיות עובר לפתחו של הנתבע, להפריך את החזקה ולהוכיח כי לא התרשל. בענייננו, המשיב הוא גם "תופש המקרקעין" וגם "בעל המיטלטלין" מהם יצאה האש, לכן נטל הראיה מוטל עליו להוכיח שמקור האש לא נובע מרשלנותו. המשיב לא עמד בנטל ולא הוכיח כי לא היה בחומרים שהיו במושכר וייתכן שהתכלו לגמרי בזמן השריפה, כדי לגרום לדליקה. לפיכך, האחריות לשריפה רובצת לפתחו של המשיב ולאור המוסכם בחוזה, היה עליו להשיב את המושכר למערערת לאחר תיקון נזקים אלו. על אף האמור, המשיב עמד בחובתו להשיב את המושכר למערערת, לאחר תיקון נזקי השריפה, או תשלום העלות בגין תיקונם, לפיכך אין לחייבו בתשלום פיצוי נוסף. למעשה הועבר למערערת מלוא הסכום לצורך תיקון נזקי השריפה ואף למעלה מכך והמשיב לא נדרש לבצע עבודות תיקון נוספות, מכאן שבפועל לא חל פיגור בהשבת המושכר למערערת ולכן המשיב אינו חייב בפיצוי מוסכם. אין מקום להתערב גם במסקנת בית משפט קמא בדבר היעדר מעשה בית דין. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [נזיקין] [דיון אזרחי] |
|
| ע"א (תל אביב-יפו) 19889-01-21 רכב דוד, מוסכים ש.ר.ד. (1995) בע"מ נ' גיא סולומון (מחוזי; אביגיל כהן; 25/05/21) - 11 ע' |
| עו"ד: אינגריד הר אבן, רוית גיא דרור, יוסי בן משה |
אחריותו של מחווה הדעה על פי עוולת הרשלנות מותנית במספר תנאים. במקרה דנן המוסך לא הסתמך על חוות דעתו של השמאי ששירותיו נשכרו על ידי חברות הביטוח, המוסך אינו צד לתביעה שמתבררת בין הלקוח לחברת הביטוח ולכן התביעה נעדרת יריבות.
נזיקין – אחריות – נותן חוות-דעת
דיון אזרחי – עילת תביעה – היעדרה
.
ערעור על פסק דין לפיו נדחתה על הסף תביעת המערערת מחמת העדר יריבות והעדר עילה. עסקינן בתביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לכאורה לתובעת (מוסך) בשל מתן חוות דעת של הנתבע (שמאי רכב) לחברות הביטוח.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
קיומה או העדרה של יריבות בין המוסך לנתבע תקבע עפ"י קיומה או אי קיומה של חובת זהירות בין המוסך לנתבע. ביהמ"ש העליון פסק כי אחריותו של מחווה הדעה על פי עוולת הרשלנות קמה אם חיווה את דעתו בתחום מומחיותו; אם היה עליו לדעת שמקבל חוות הדעת יסתמך עליה; אם מקבל חוות הדעת אכן הסתמך עליה באופן סביר ועקב כך נגרם לו נזק; אם לא הייתה צפויה בדיקת ביניים של חוות הדעת לפני ההסתמכות עליה; והאם חיווי הדעה היה בלתי סביר בהתחשב במומחיותו של מחווה הדעה.
בימ"ש קמא קבע כי עסקינן בנתבע שערך חוות דעת שמאית לבקשת חברת הביטוח ששכרה את שירותיו. כלפי חברת הביטוח ודאי שחב הנתבע חובת זהירות במתן שירותיו. בענייננו התובעת אינה צד לתביעה שמתבררת בין הלקוח לחברת הביטוח, בשים לב לעובדות המתוארות בכתב התביעה לא ברור כיצד יכולה התובעת לטעון להסתמכות ובכתב התביעה טוענת התובעת שהיא כלל לא הסתמכה על חוות דעת הנתבע. אשר על כן, במכלול הנסיבות התביעה נעדרת יריבות ובימ"ש קמא צדק בסלקו על הסף את תביעת המערערת. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 18 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| ת"פ (ירושלים) 49546-05-17 מדינת ישראל נ' מחמד עבאסי (שלום; מוחמד חאג' יחיא; 23/06/21) - 10 ע' |
| עו"ד: מאיר לוברבאום, נאיל זחאלקה |
נדחתה עתירת הנאשם לביטול כתב האישום. לא נפגעה כל זכות של הנאשם להליך הוגן ולא נגרם לו עיוות דין, ולפיכך אין מקום לבטל את האישום או לזכות אותו מפאת שיהוי.
עונשין – עבירות – הפרת הוראה חוקית
דיון פלילי – כתב-אישום – שיהוי
דיון פלילי – כתב-אישום – שיהוי בהגשתו
.
הנאשם הועמד לדין בגין הפרת הוראה חוקית. הנאשם עותר, לביטול כתב האישום הואיל והוא הוגש בגין חשד שקשור לחקירה בגינה שוחרר באותם תנאים במסגרת הליך נוסף שהתנהל וכבר נדון. בגין אותה הפרה הוגש כתב אישום בהליך הנוכחי, רק כשנתיים לאחר ביצוע העבירה מושא האישום, ולכן הליך זה לוקה בשיהוי ניכר שמצדיק את ביטולו.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
עיקר ההגנה מושתת על שתי טענות, שיש לומר לגביהן כי במידה רבה, הן שלובות זו בזו: האחת: ההפרה מושא האישום, למעשה, מוצה הדיון בה בהליך האחר שהתנהל נגד הנאשם ובגינו ניתנה ההוראה החוקית; השנייה: טענת השיהוי בהגשת כתב האישום, ובנושא דנן תוהה הנאשם – באמצעות בא כוחו – מדוע זה הוגש רק כשנתיים לאחר ביצוע העבירה.
טענות הסניגור לעניין פרק הזמן שחלף עד הגשת כתב האישום ובשים לב למהות האישום ותיק החקירה "הרזה" – יש בהן טעם רב. העבירה בוצעה בחודש דצמבר 2015, הנאשם נחקר עוד באותו חודש. כתב האישום המקורי הוגש רק בחודש מאי 2017. לא היה ניתן להתרשם כי מדובר באירוע מורכב או מסובך, והדברים יפים שבעתיים שעה שהנאשם, למעשה, כבר הודה בחקירתו במשטרה כי הפר את תנאי מעצרו. לכך אוסיף, כי באותן שנים 2017-2015 התנהל ההליך הקודם, כך שלא נראה כי הייתה מורכבות מיוחדת בצירוף ההליכים, ולו מהטעם שהליך זה עניינו הפרת הוראה חוקית שניתנה בהליך הקודם.
עם זאת, כי אין כל אינדיקציה לכך שההליך הקודם היה בו מיצוי, בדרך זו או אחרת, של האישום מושא הליך זה. לא הוצגה כל הכרעת דין או הסדר אשר מעידים על כך שבגין ההפרה מושא הליך זה, כבר אז נדון ונשפט הנאשם. מכאן, סברתו שעם סיום ההליך הקודם "תם ונשלם" נושא ההפרה שבהליך זה, אין לה על מה להישען. אומנם סביר להניח כי צפה הנאשם שלקראת סיום ההליך הקודם לא הייתה מותירה המאשימה "זנבות" בחקירות שביצעה נגדו ואף סביר להניח כי הנאשם האמין כי לוּ היה מוגש כתב אישום אותה תקופה לפני סיום ההליך הקודם, זה היה מעמיד אותו מבחינה טקטית בנקודת זמן טובה אולי או "נוחה" יותר לסיום גם הליך זה בהסדר טיעון כולל. על אף האמור, בל נשכח כי כל אישום בגין ביצוע עבירה הוא נדון לגופו ולפי נסיבותיו הקונקרטיות, וממילא לא הייתה חובה על המאשימה לצרף הליכים או לאחד אותם.
פרק הזמן שחלף עד הגשת כתב האישום, אין בו כשלעצמו להצדיק את ביטולו או זיכוי הנאשם מטעם זה. אף שיש טעם רב בדברי הסניגור בנוגע לפשטות החקירה וההליך מחד גיסא ומשך התקופה שנדרש לתביעה עד הגשת כתב האישום מאידך גיסא, והיעדר ההלימה לכאורה בין השניים, לא נפגעה כל זכות של הנאשם להליך הוגן ולא נגרם לו עיוות דין. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [עשיית עושר ולא במשפט] |
|
| ת"א (עכו) 31156-10-14 רדואן סכס נ' בית אלמחבה (1999) בע"מ (שלום; עינת דינרמן; 20/06/21) - 22 ע' |
| עו"ד: |
האם התובע זכאי לדמי שכירות ראויים מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט בגין שימוש במקרקעין ו/או בחלק מהם שלא הוקנו לנתבעת במסגרת הסכם השכירות ומה שיעורם של דמי השימוש; והאם עומדות למשתמש במקרקעין הגנות הקבועות בחוק לעניין השבה?
עשיית עושר ולא במשפט – השבה – נטילת רכוש הזולת או שימוש בו ללא הסכמתו
עשיית עושר ולא במשפט – השבה – זכאות
עשיית עושר ולא במשפט – דמי שכירות ראויים – חישובם
.
תביעה כספית בסדר דין מהיר בגין דמי שימוש ראויים אשר לשיטת התובע מגיעים לו מהנתבעת בגין שימושה, שלא כדין, בשטחי מקרקעין שלטענתו לא היו חלק מהמושכר, אשר שימש כגן ילדים. עילת תביעה לדמי שימוש ראויים אינה מדיני חוזים או נזיקין, כי אם מדיני עשיית עושר ולא במשפט.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
במקרה בו מדובר בזכייה שהיא שימוש במקרקעין – הרי שזו אינה ניתנת להשבה בעין, ועל הזוכה לשלם למזכה את שווי הזכייה, קרי: דמי שימוש ראויים במקרקעין.
באשר להערכת דמי השימוש הראויים במקרקעין, יש להעדיף את השיטה של הערכת דמי השימוש הראויים כנגזרת של השימוש בפועל שנעשה במקרקעין, על פני שיטת שווי הקרקע.
סעיף 2 לחוק עשיית עושר מותיר לשיקול דעת בית המשפט לפטור את הזוכה מחובת השבה באופן מלא או חלקי בשני מצבים: אם ראה שהזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה; אם ראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת;
במקרה זה, הוכח שימוש חורג לגבי הפיכת השטח הצמוד למטע הזיתים לחניון רכבים, אשר לא היה חלק מהמושכר. לגבי יתר השימושים הרי שהם חלק מהמושכר ו/או מההתאמות למושכר ומשכך אין התובע זכאי לקבל דמי שימוש בגינם.
משהוכח כי השימוש במטע הזיתים לצורך חניית רכבים והכשרתו לכך מהווים "שימוש חורג", על בית המשפט לבחון באם התובע היה מודע לעבודות אלו והאם הסכים להן.
הוכחו לעניין השימוש החורג בחצר כחניון, שלושת יסודותיו של סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט היסוד הראשון – הנתבעת התעשרה כאשר קיבלה טובת הנאה בדמות שימוש בשטח מקרקעין נוסף ; היסוד השני – הוכח כי טובת ההנאה שקיבלה הנתבעת לא הייתה חלק מהמושכר ועל כן הגיעה לידיה שלא כדין; היסוד השלישי-ההתעשרות באה לנתבעת (הזוכה) מאת התובע (המזכה), שכן מדובר בשטח השייך לאחרון.
לאור התנהלותו "המזגזגת" של התובע-פעם מוחה כנגד השימוש החורג ודורש קבלת פיצוי בגינו – ופעם משלים עמו ולא דורש דבר – יש לראות בו כמי שוויתר על דמי השימוש בגין השטחים הנוספים לגבי שנת השכירות הנוספת.
התובע זכאי לדמי שימוש ראויים בגין שימושה של הנתבעת בשטח החצר כחניה לשנת השכירות הראשונה ופוטרת את הנתבעת לאור האמור לעיל מדמי שימוש בגין שנת השכירות השנייה, כך שדמי השימוש הראויים להם זכאי התובע עומדים על הסך של 30,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [נזיקין] |
|
| ת"א (נתניה) 40826-09-19 פ.ג.ז קווטרו בע"מ נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל (שלום; אלי ברנד; 20/06/21) - 9 ע' |
| עו"ד: יעל שטסל יודוביץ, ניסן טוביאנה |
בית המשפט דחה על הסף תביעת לשון הרע שהוגשה בעקבות פרסום של דוברות המשטרה. שעה שעילת התביעה היא פרסום וחלה על פרסום זה הגנת סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, חלה ההגנה על כל עילת תביעה העוסקת בפרסום זה.
נזיקין – עוולות – לשון הרע
נזיקין – אחריות – משטרה
נזיקין – הגנות – הגנת הפרסום המותר
נזיקין – הגנות – פרסומים מותרים
.
התובעת הגישה תביעה נגד הנתבעת בגין פרסום לשון הרע בעקבות פרסום של דוברות המשטרה.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן: "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי – פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור".
לבד מאמירה סתמית וכללית לא הצביעה התובעת בתשובתה, ואף לא בכתב התביעה או בכתב התשובה, על מקור ספציפי המלמד כי פרסום מסוג זה אינו בגדר סמכויות משטרת ישראל ואינו תואם את פקודות הקבע שלה ולמעשה לא הראתה בכל דרך שהיא מדוע אין מדובר בפעולה בגדר סמכויות המשטרה.
שעה שאין יסוד לטענה כי הפרסום נעשה על ידי רשות שלא במסגרת סמכותה המתירה לה לפרסם פרסום כזה או שלא על פי הוראת רשות מוסמכת אין כמעט משמעות לאמיתות תוכן הפרסום או לשאלת תום הלב ומדובר בפרסום מוגן על פי סעיף 13()9) לחוק כעולה מפס"ד מולקנדוב.
גם אם יוכח כל האמור בכתב התביעה, מדובר בפרסום מוגן ולא יוענק לתובעת הסעד המבוקש בכתב התביעה. זהו בדיוק המקרה – החריג והייחודי – בו יש מקום לסילוק תביעה על הסף.
אין מקום לאפשר את המשך ניהולה של התביעה בטענה לקיומה של עוולת הרשלנות. שעה שעילת התביעה היא פרסום וחלה על פרסום זה הגנת סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, חלה ההגנה על כל עילת תביעה העוסקת בפרסום זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| ת"פ (ירושלים) 11036-07-20 מדינת ישראל נ' פלוני (שלום; מוחמד חאג' יחיא; 16/06/21) - 38 ע' |
| עו"ד: מיכל אזולאי, אריאל הרמן, גאלב אברהים |
בית המשפט זיכה את הנאשם, אח במקצועו, מעבירה של ביצוע מעשה מגונה במאושפזת בין כותלי בית החולים תוך כדי עבודתו.
עונשין – עבירות – מעשה מגונה
דיון פלילי – הכרעת-דין – זיכוי
דיון פלילי – בירור האשמה – זיכוי
.
כנגד הנאשם, אח במקצועו, הוגש כתב אישום שמייחס לו ביצוע מעשה מגונה במאושפזת בין כותלי בית החולים תוך כדי עבודתו.
.
בית המשפט זיכה את הנאשם, ופסק כלהלן:
מהתמונה המצטיירת מחומר הראיות, נראה שהתזה אליה חותרת המאשימה ולפיה פעל הנאשם כפי שפעל "לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני" – אינה סבירה בנסיבות העניין. מכאן, לא הוכח היסוד הנפשי שבעבירה.
ראשית: הביקורים התרחשו זמן קצר לאחר שהחל הנאשם את משמרת העבודה שלו ולא הייתה כל היכרות קודמת בינו לבין המתלוננת. מכאן, אם נתרומם מעט מעל הפסיפס הראייתי הקיים, נראה כי אין זה סביר שבנסיבות אלו, כבר גמלה בלבו של הנאשם ההחלטה לפגוע מינית במתלוננת, כבר בפתח משמרת העבודה שלו ורק לאחר מספר דקות של היכרות עם המתלוננת.
שנית: בחדר המתלוננת הייתה מאושפזת אישה מבוגרת. נראה שהייתה מרותקת למיטה. בין המיטות היה וילון שהפריד את הראייה ביניהן. ואולם, כפי שעולה מעדות המתלוננת עצמה, אותה מאושפזת יכלה לדבר, והא ראיה, ביום האירוע לאחר הביקור השני, היא ביקשה מהמתלוננת לקרוא לאח; ללמדך שאותה מאושפזת הייתה מסוגלת לשמוע ולדבר. גם כאן, נשאל מה הסבירות שהנאשם יפגע מינית במתלוננת בחדר, סמוך למיטת המאושפזת המבוגרת, תוך נטילת סיכון על עצמו שהאחרונה תוכל לשמוע כל זעקה או צעקה מצד המתלוננת עקב "הפגיעה".
שלישית: כידוע, הנאשם כבר איתר ובישׂר למתלוננת שהיא הולכת לעבור לחדר שבו תשהה "לבד". אם נניח כי גמלה בלבו של הנאשם ההחלטה לפגוע במתלוננת, מדוע יבצע את זממו בחדר מאוכלס דווקא, כשהוא יודע שהקורבן צפוי לעבור לחדר בודד.
רביעית (אחרון במיקום אך לא בחשיבות): במהלך האירועים בביקור השני, כאשר הנאשם החזיק את ראשה של המתלוננת בחוזקה ושלח את ידו לגופה (לדבריה, היא מישש את החזה שלה), אין מחלוקת כי עת הדפה את ידו בידה, הוא לא התנגד, הרחיק את היד שלו אך המשיך להחזיק את ראשה. התנהגות זו, גם כפי שהיא עולה מעדות המתלוננת, מעוררת תהייה שיש בה להטיל ספק כבד בתזה שמציגה המאשימה לפיה מדובר בפגיעה מינית. התנהגות זו יש בה חיזוק דווקא לגרסת הנאשם לפיה כל שרצה הוא להגן על הראש.
חיזוקים אלו, כל אחד מהם ולבטח כולם ביחד, בהצטרף למהימנות גרסת הנאשם והסבריו, יש בהם כדי לבסס את הספק הסביר ואף למעלה מכך. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [חוזים] |
|
| ת"א (פתח תקוה) 40404-03-18 סטניסלב וויחנסקי נ' בני מוזיין (שלום; אריאל ברגנר; 09/06/21) - 8 ע' |
| עו"ד: |
התקבלה טענת התובעים לפיה הנתבעים הסתירו את עובדת היות התקרה מעץ ובכך הפרו את הסכם המכר הפרה יסודית. מדובר במום נסתר המוחרג מהצהרת התובעים לרכישת הדירה "AS IS" ומום זה היה בידיעת הנתבעים אשר הסתירו אותו מפני התובעים.
חוזים – מכר – דירות
חוזים – מכר – אי-גילוי
.
תביעה כספית ע"ס 250,000 ₪. עניינה של התביעה ברכישת דירה לאחר קבלת מצג כי תקרת הקומה הראשונה מבטון כאשר בפועל מדובר בתקרה מעץ.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
הסכם המכר אינו כולל דבר לגבי היות התקרה עץ וכל שנרשם לעניין הקומה העליונה הוא בסעיף 3(ה): "המוכר מצהיר כי טרם קיבל היתר בנייה לתוספת הקומה העליונה והוא מתחייב להמציא לידי הקונה את היתר לא יאוחר מיום מסירת החזקה בדירה".
עובדה זו תומכת בגרסת התובעים שלא ידעו על היות התקרה מעץ עובד לרכישת הדירה אחרת היה נרשם עניין זה בהסכם ובמיוחד לאור העובדה כי המועד חתימת ההסכם לא היה עדיין בידי הנתבעים היתר הבנייה של הקומה שנבנתה.
היתר הבנייה שהתקבל לאחר מכן קובע במפורש בפרק 'חומרי הבנייה' כי התקרות עשויות "בטון מזוין". זהו ההיתר אותו קיבלו התובעים לאחר החתימה על הסכם המכר ובמועד קבלת החזקה לדירה. גם שמאי מטעם הבנק בדק את הדירה ורשם כי מדובר בבנייה של בטון ובלוקים. נתונים ומצגים אלה גרמו לתובעים להאמין כי התקרה עשויה בטון ויש לקבל את גרסתם כי עד למועד הבדיקה שנעשתה ע"י קבלן השיפוצים מטעמם, לא הייתה להם סיבה כלשהי לחשוב אחרת.
הנתבעים הסתירו את עובדת היות התקרה מעץ ובכך הפרו את הסכם המכר הפרה יסודית. מדובר במום נסתר המוחרג מהצהרת התובעים לרכישת הדירה "AS IS" ומום זה היה בידיעת הנתבעים אשר הסתירו אותו מפני התובעים.
התובעים זכאים לפיצוי המוסכם בסך של 130,000 ₪ וכן זכאים ליתר נזקיהם, ירידת ערך בסך של 95,000 ₪ ועלויות השיפוץ האקוסטי בסך של 84,240 ₪. סכום הפיצוי המוסכם מראש אינו מצטבר לאלה האחרים אלא חופף אליהם שכן אין מקום להעניק לנפגע פיצוי כפול מאשר זה שנגרם לו. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [נזיקין] |
|
| ת"א (רחובות) 56943-12-18 א.א נ' אלכס בוטז (שלום; רנה הירש; 23/05/21) - 11 ע' |
| עו"ד: אדיר שויגמן, מירב דניאל בונן |
כיפת הבטון נשמטה מידו של הנתבע ופגעה בידו של התובע וגרמה לפציעתו. המעביד של התובע אחראי, הן בגין עוולת הרשלנות והן בגין הפרת חובה חקוקה, לאירוע התאונה ולנזקים שנגרמו לתובע בגינה.
נזיקין – אחריות – מעביד
נזיקין – תאונת עבודה – אחריות
נזיקין – תאונת עבודה – פיצויים
.
התובע נפגע בתאונת עבודה, כאשר כיפת בטון החליקה ופגעה באצבע בידו הימנית. המחלוקת בין הצדדים נוגעת הן לשאלת האחריות לרבות האשם התורם והן לגובה הנזק.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
הנתבעת, בהיותה המעסיק של התובע, חבה כלפיו חובת זהירות מושגית. לפי הדין, קיימת לנתבעת חובה לספק לתובע סביבת עבודה בטוחה, להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך אותו ולפקח על עבודתו באופן שמביא בחשבון את הסכנות הנובעות מאופי העבודה. על הנתבע בענייננו מוטלת גם חובת זהירות קונקרטית, מאחר שהסיכון של פציעה מכיפת בטון בשל החלקתה, בוודאי אינו סיכון רגיל.
התברר במהלך העדויות, כי התובע לא קיבל הדרכת בטיחות כלשהי, כי הנתבע לא ידע ולא שקל אם יש מקום להנהיג שיטת עבודה מסוימת כזו או אחרת, וכי לשיטתו, הרמת כיפת בטון השוקלת כ-100 ק"ג ע"י שני אנשים בידיים חשופות, "נראה תקין ובטוח מספיק". הנתבע הבהיר כי לשיטתו, אין לו כל חובה להתייעץ עם יועץ בטיחות, להכשיר עובדים בנוגע לאופן הרמת משאות, או לחייב שימוש באמצעי מגן. כפי שהוברר, שיטת עבודה זו טמנה בחובה סכנה, כי אחד (מבין שניים) המחזיקים את כיפת הבטון ישמוט אותה מידיו, והיא תפגע בידו של העובד השני. סכנה זו התממשה במקרה דנן.
הימנעות הנתבעת ממתן ההדרכה המתחייבת לתובע עולה לכדי הפרת הוראות הדין. כמו כן, הנתבע פעל באופן בלתי סביר, כאשר הסיכון שבנפילת כיפת בטון מידו של אחד מבין שני עובדים המרימים אותה בידיים חשופות, ללא אבטחה מפני נפילה או אמצעי מיגון למניעת פציעה, הוא סיכון ברור וידוע וניתן היה להימנע ממנו. הפרת הוראה חקוקה מהווה עוולה בפני עצמה, אולם משליכה גם על קביעת קיומה של עוולת הרשלנות.
יש לדחות את טענת הנתבע לאשם תורם. לא ניתנו לתובע הדרכה, אזהרה ומיקוד המודעות בסכנות הקיימות בעבודה מהסוג שבוצע על ידו. מידת האשמה המוטלת על הנתבעת חמורה באופן מיוחד, בשל הפרת הוראות הדין הקובעות את חובות הבטיחות, הימנעות מנקיטה באמצעי זהירות והיעדר הדרכה מתאימה. בנסיבות אלו, אין לייחס לתובע – שפעל בהתאם לנדרש ותוך כדי עבודתו – רשלנות תורמת לתאונה או לתוצאותיה, ובין היתר בשים לב לאופיו, תפקידו וכישוריו של התובע. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 24 [עבודה] |
|
| סע"ש (תל אביב-יפו) 7314-09-18 neguse hiwot נ' לאמור בע"מ (עבודה; אופירה דגן טוכמכר, נ.צ.: א' סלע, ה' ערד שטיינבך; 21/06/21) - 26 ע' |
| עו"ד: ליאב עמאר, אביתר רגר |
ביה"ד פסק כי נתבעת 1 – קבלן שירותי ניקיון, שימשה כמעסיקה או למצער כמעסיקה במשותף של התובעת בחצרי המכללה-הנתבעת 3, יחד עם הנתבעת 2 – קבלן משנה, ומשכך היא חבה בתשלום זכויות התובעת; עוד נפסק כי למכללה-הנתבעת 3 קמה אחריות לתשלום זכויות התובעת מכוח החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה.
עבודה – עובדים – הגברת האכיפה על דיני העבודה
עבודה – מעביד – מעביד במשותף
עבודה – מעביד – מיהו המעביד
עבודה – פיטורין – שלא כדין
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – שעות נוספות
עבודה – הסכם קיבוצי – צו הרחבה
.
תביעה לתשלום פיצויים וזכויות סוציאליות בגין תקופת עבודתה של התובעת כמנקה בחצרי המכללה-הנתבעת 3, במשך 2 תקופות. ברקע להעסקת התובעת עומד "הסכם משולש", שנחתם בין המכללה לנתבעת 1 ולנתבעת 2, לאחר שנתבעת 1, אשר זכתה במכרז לאספקת שירותי ניקיון במכללה, ביקשה להסתייע בנתבעת 2 כ"קבלן משנה". בין הצדדים שוררת מחלוקת לגבי מהות ההתקשרות בין הנתבעות ולגבי אחריות המכללה לזכויות התובעת.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת א' דגן-טוכמכר ונציגי הציבור א' סלע, ה' ערד שטיינבך) קיבל את התביעה בעיקרה ופסק כי:
הצדדים חלוקים לעניין זהות המעסיק בתקופת העבודה הראשונה, כאשר השאלה המרכזית היא מול מי קיים העובד מערכת יחסי עבודה שהיא אותנטית ולגיטימית. אשר לאותנטיות ההעסקה, מן הראיות עולים קיומם של סממנים המצביעים על זיקה בין התובעת לבין נתבעת 1, העולה על מתן הוראות תפעוליות ופיקוח על "קבלן משנה" בלבד. בנוסף לא הוכח כי מדובר בהעסקה לגיטימית, באמצעות קבלן משנה שאינה פוגעת בדרך כלשהי בזכויות העובדת או גורעת מהן, ומהראיות עולה תמונה הפוכה לפיה אין מדובר במיקור חוץ אותנטי של פונקציה מסוימת. לא הוכח שנעשה פיקוח על זכויות התובעת שהועסקה באמצעות נתבעת 2 וכי לא נגרעו זכויותיה, ובכלל זה לא הוכח שיעור התשלום ששולם לנתבעת 2 על ידי הנתבעת 1, שבמסגרתו יש להביא בחשבון אף שיעור רווח מסויים של נתבעת 2. כמו כן, עובדי הנתבעות 1 ו-2 הועסקו במכללה "כתף אל כתף" ללא הצדקה עניינית. בהעדר הוכחה שמדובר בהעסקה אותנטית ולגיטימית שאינה פוגעת בדרך כלשהי בזכויות התובעת או גורעת מהן, נפסק שהנתבעת 1 שימשה כמעסיקה או למצער כמעסיקה במשותף של התובעת ומשכך חבה בתשלום זכויותיה.
אשר לאחריות המכללה מכוח החוק להגברת האכיפה, ביה"ד עמד על הוראות סעיפים 28-25 לחוק, המאפשרות לחייב את ה"משתמש" בזכויות מכוח חוקי המגן וצווי הרחבה שונים ככל שלא שולמו בפועל על ידי המעסיק, ועל ההגנות הקבועות בו, ופסק כי לא הוכח שהמכללה עמדה כדבעי בתנאי סעיף 26 לחוק. צוין כי ספק אם די בפעולות שנקטה המכללה כדי לעמוד בדרישות סעיף 26 לחוק ובתכליות העומדות ביסוד החוק להגברת האכיפה. נפסק כי הגם ששאלת הטלת אחריות על המכללה לאור הוראות סעיף 26 אינה חפה מהתלבטות, הרי שמבחינת התמונה בכללותה עולה כי יש בהתנהלות המכללה משום עצימת עיניים מצידה ביחס לזכויות עובדי קבלן המשנה, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם התכלית העומדת בבסיס החוק. לאור כלל האמור, נפסק כי במקרה זה מתקיים האמור בסעיף 26(ב) לחוק.
בנוסף, לא עומדת למכללה הגנה מכוח סעיף 27(3) לחוק לפיה מזמין השירות הסתמך בתום לב על בדיקות תקופתיות שנערכו בידי בודק שכר מוסמך בסמוך לפני מועד הפרת החובה, ולפיהן קוימה החובה בידי הקבלן. המכללה הייתה מודעת להעסקת עובדים במכללה באמצעות "קבלן משנה" בעוד שהביקורות שנעשו מטעמה, לא התייחסו אף לעובדי קבלן המשנה, דהיינו הנתבעת 2, ולמעשה נראה כי המכללה נקטה בדרך של עצימת עיניים ביחס להעסקתם של עובדי קבלן המשנה בחצריה. ביה"ד ציין כי הפרקטיקה שבה נוצרת שרשרת העסקה, במסגרתה קבלן השירות שאיתו התקשר מזמין השירותים משרשר את העבודות לקבלן משנה, כאשר הביקורת שמבצע מזמין השירות היא רק על עובדי קבלן השירות ולא על העובדים של קבלני המשנה חותרת תחת תכלית החוק להגברת האכיפה. בנסיבות בהן לקבלן השירות מתאפשר לבצע את העבודה באמצעות קבלני משנה, יש להטיל על מזמין השירות אחריות אף ביחס לעובדי קבלן המשנה המועסקים בחצריו ואין לאפשר עצימת עיניים אשר חוטאת לתכלית הדין. בענייננו, אף לא הוכח שנתבעת 3 עמדה באופן מלא בדרישות סעיף 28 לחוק להגברת האכיפה. לאור האמור, המכללה נושאת באחריות כלפי התובעת מכח החוק להגברת האכיפה.
נוכח כך שנקבע שנתבעת 1 היתה מעסיקה במשותף של התובעת, ומאחר שנתבעת 1 הודתה בתחולת צו ההרחבה בענף הניקיון עליה, צו זה חל במהלך כל תקופת העבודה של התובעת במכללה; ביה"ד פסק לתובעת תשלומים בגין חלף הפרשות לקרן פנסיה, הפרשי דמי הבראה ודמי חגים, ובגין ניכויים שלא כדין מהשכר; בנוסף, נפסקו 6,000 ₪ עבור פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, שכן התובעת פוטרה אך בשל הגשת תביעתה; התביעות לתשלום שעות נוספות ופיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד נדחו. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 25 [משפחה] |
|
| תמ"ש (אשדוד) 48041-03-16 י.ב נ' א.ב (משפחה; עפרה גיא; 19/05/21) - 13 ע' |
| עו"ד: מיה פילוסוף, שי שמואל |
הנתבע הרים הנטל הראשוני להוכיח כי על אף שהוא רשום כבעלים נוסף בחשבון לצד אמו, אין מדובר בכסף שיש לו חלק ממנו, אלא בכספי אמו בלבד. התובעת לא הוכיחה כי הנתבע הבריח כספים משותפים לבני הזוג דרך חשבון זה, מספר שנים טרם מועד הקרע.
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – איזון משאבים
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – הברחת נכסים
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – מיטלטלין
.
התובעת הגישה תביעה כנגד הנתבע לפירוק שיתוף בנכסים ואיזון משאבים. נותר במחלוקת כספים שהיו מצויים בחשבון בנק הרשום על שם אמו של הנתבע ועל שם הנתבע, כאשר הנתבע טען כי החשבון בבעלות אמו בלבד. הכספים שבגינם קיימת מחלוקת הם שלושה סכומים (55,000 ₪; 249,054 ₪ ו-14,000 ₪) שנמשכו מחשבון הבנק בשנים 2002-2012, מספר שנים טרם מועד הקרע. בנוסף, הצדדים חלוקים אודות חלוקת המיטלטלין שביניהם.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
דין התביעה לעניין הכספים בחשבון הבנק להדחות.
בהתאם להוראות סעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון, זכאי כל צד במועד פקיעת הנישואין למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג למעט נכסים מסוימים המפורטים בסעיף שהוצאו מבסיס האיזון. בהתאם לסעיף 9 לחוק יחסי ממון "ראיה על היות נכס בבעלותו או בהחזקתו של אחד מבני הזוג או על היותו רשום על שמו, אין בה בלבד כדי לצאת ידי נטל ההוכחה שיש למעט נכס זה מן הנכסים ששוויים יאוזן בין בני הזוג".
אין מחלוקת בין הצדדים כי הכספים הוצאו מחשבון הבנק תקופה ארוכה טרם מועד הקרע המוסכם (01/08/2016) וטענתה של התובעת למעשה מתייחסת לכספים שנטען כי הוברחו על ידי הנתבע במהלך חיי הנישואין של הצדדים באמצעות חשבון בנק הרשום על שם אמו של הנתבע והנתבע עצמו.
כידוע, המשטר הרכושי מכח חוק יחסי ממון מבוסס על ההנחה כי שני בני הזוג תרמו לרווחה הכלכלית של משק הבית המשותף ועל צד הטוען אחרת או טוען כי צד הבריח כספים להוכיח טענתו. משכך ושעה שבני הזוג נשואים, לא ייתכן לבחון כל משיכה ומשיכה במנותק מניהול החיים השוטף וההנחה היא שכל עוד חיי הנישואין תקינים, חזקה ששני בני הזוג פועלים לטובת משק הבית המשותף.
בעניין זה נקבע זה מכבר כי: "נסיבות אלו מצדיקות כי ככלל, ימשוך בימ"ש ידו, מבחינת זכויות הצדדים לתקופה שהינה רחוקה ממועד האיזון, או מועד הקרע, שכן הקושי הקיים בבחינת תנועות כספיות אלו הוא כפול- קושי ראייתי לגבי בחינת טיב ההוצאה, וקושי הסכמי, לבחינת ידיעת הצדדים באשר להוצאה".
עוד נפסק, כי כאשר בני הזוג מסכימים על מועד קובע לטובת איזון זכויות או הפסקת שיתוף, עליהם לדעת כי עלולה להימנע מהם העלאת או בירור טענות ביחס לכספים שהוצאו זמן רב לפני המועד הקובע. אומנם אין בכך בכדי לפגום באפשרות הצדדים לטעון להברחות שארעו בסמוך למועד הקרע. אך לא יעלה על הדעת לחזור אחורנית שנים רבות מבלי שתימצא ראיה יוצאת דופן אודות הברחת הכספים. משכך, די בהסכמת הצדדים על מועד האיזון בכדי לדחות טענות התובעת להברחת כספים לחשבון משותף לנתבע ואמו וממנו למעלה מעשר שנים לפני מועד הקרע.
בנוסף, ביהמ"ש דוחה את הטענות אף לגופן. אין חולק כי הכספים אינם בחשבון הבנק, למעלה מעשר שנים קודם למועד הקובע. משכך, טענה כי מדובר בכספים שהוברחו דורשת נטל מוגבר, כגון כוונת מרמה, כאשר על התובעת לשכנע את ביהמ"ש כי נעשתה בכוונה על מנת להוציא הכספים מאיזון או מחלוקה. התובעת לא הרימה הנטל. הנתבע הרים הנטל הראשוני להוכיח כי על אף שהוא רשום כבעלים נוסף בחשבון לצד אמו, אין מדובר בכסף שיש לו חלק ממנו, אלא בכספי אמו בלבד. התובעת לא הוכיחה כל מעבר של כספים לחשבון הבנק מגורם כלשהו, לא הוכיחה כי לנתבע חלק בכספים הללו, לא הוכיחה הברחת כספים ולא הוכיחה כל כוונת מרמה ולמעשה לא הרימה אפילו נטל קל להוכיח כי מדובר בכספים שהוברחו ממנה על ידי הנתבע ולכן היא זכאית לחלק מהם.
מיטלטלין של הצדדים: בהתאם להוראות סעיף 10 לחוק המיטלטלין, התשל"א-1971 בימ"ש רשאי לצוות על חלוקת המיטלטלין בעין או על מכירתם וחלוקת הפדיון בין הצדדים או בדרך אחרת הנראית לו יעילה וצודקת בנסיבות העניין.
במקרה דנא אין מחלוקת כי הנתבע נטל בעצמו מיטלטלין מהדירה ללא רשותה של התובעת ועשה בהם שימוש במהלך השנים בעצמו. עוד ניתן דעת למשך הזמן שחלף מאז מועד הקרע, כחמש שנים לערך ולבלאי של כלל המיטלטלין, אשר חלקם ישנים אף יותר. בנוסף, לא הוצגה כל אסמכתא אודות שווים של המיטלטלין. כן נלקח בחשבון העובדה שביתה של האם הוא הבית העיקרי של הילדים ומשכך, סבור ביהמ"ש כי אין זה צודק לקחת בחשבון את המיטלטלין בחדרי הילדים וזאת מתוך ראיית טובתם. בשקלול האמור ביהמ"ש סבור כי הדרך הצודקת בנסיבות העניין לפירוק שיתוף המיטלטלין היא כי החלוקה תבוצע בעין ובבעלות הנתבע יישאר כלל הציוד אותו נטל ובנוסף הציוד שהוצע לו על פי הרשימה שהוצגה על ידי התובעת. זאת למעט אלבומי הילדים שעליו להעבירם לתובעת או לחילופין להעתיקם במלואם ולהעביר לתובעת. |
| חזרה למעלה |
|
| המפקח על המקרקעין |
| 26 [מקרקעין] |
|
| (תל אביב-יפו) 458-21 נציגות הבית המשותף ברחוב אבנר גרשון 11 ירושלים נ' יהנה גיא (המפקח על המקרקעין; אושרת ארפי מוראי; 24/06/21) - 7 ע' |
| עו"ד: דליה שחר |
המפקחת על רישום מקרקעין קיבלה את תביעת התובעת – נציגות הבית המשותף והורתה לנתבעים לשלם לתובעת בגין יתרת חלקם בהוצאות החזקה תקינה וניהול הרכוש המשותף בבית המשותף. נפסק, כי טענת הנתבעים לפיה חברת הניהול העניקה להם פטור חלקי מתשלום חלקם החודשי בהוצאות ההחזקה – נדחתה.
מקרקעין – בתים משותפים – הוצאות
.
תביעה כספית שהגישה נציגות בית משותף נגד בעלים של דירה בבית המשותף, לתשלום יתרת חלקם בהוצאות החזקה תקינה וניהול הרכוש המשותף. טענת ההגנה של הנתבעים היא קיומה של הסכמה שבאה בין חברת הניהול לבין הנתבעים, לפיה פטורים הנתבעים מתשלום סך של 70 ש"ח מחלקם החודשי בהוצאות ההחזקה, משאינם עושים שימוש בחניון הבית המשותף.
.
המפקחת על רישום מקרקעין קיבלה את התביעה ופסקה כלהלן:
הוראת סעיף 58(א) לחוק המקרקעין, מסדירה החובה החלה על כל בעל דירה בבית משותף לשלם חלקו בהוצאות הדרושות להחזקתו התקינה ולניהולו של הרכוש המשותף. בהתאם להוראת סעיף זה, חייב כל בעל דירה בבית משותף לשלם חלקו בהוצאות מסוג אלה הדרושות להחזקה תקינה ולניהול הרכוש המשותף בבית המשותף ולהבטחת שירותים המחויבים על פי דין או המקובלים על פי הנוהג.
בהתאם להוראת סעיף 7 לתקנון המוסכם החל על הבית המשותף, חלה חובת השתתפות בהוצאות החזקה על כל בעלי הדירות בבית המשותף בהתאם לחלקיהם ברכוש המשותף כקבוע בהוראת סעיף 5 לתקנון המוסכם. אין בהוראות התקנון המוסכם כל התייחסות לפטור כזה או אחר הניתן למי מבעלי הדירות בבית המשותף כנגזרת של היקף השימוש הנעשה על ידו ברכוש המשותף ושל מידת ההנאה שבעל הדירה מפיק מרכוש משותף זה.
יש לדחות את טענת הפטור של הנתבעים, וזאת בהעדר הרשאה לחברת ניהול - ולמעלה מן הצורך בנסיבות דנן אף לנציגות הבית המשותף - לפטור בעל דירה מקיום החובה הקבועה בהוראת סעיף 58(א) לחוק המקרקעין ובתקנון המוסכם לשלם מלוא חלקו בהוצאות החזקה במועד, במלואו וכסדרו.
בקשת הנתבעים לפטרם מתשלום מלוא חלקם בהוצאות ההחזקה צריכה הייתה לבוא לפני האסיפה הכללית של בעלי הדירות בבית המשותף לקבלת החלטתה כדין, תוך שמירה על מלוא זכויות בעלי הדירות בבית המשותף בעניין זה כקבוע בהוראות הדין ובתקנון המוסכם. משלא נעשה כן, אין הנתבעים זכאים לפטור מתשלום חלקם בהוצאות ההחזקה. |
| חזרה למעלה |
|
| ועדת ערר לענייני קורונה |
| 27 [מסים] |
|
| ערר 1070-21 הגר רם תשתיות בע"מ נ' רשות המסים (ועדת ערר לענייני קורונה; שירה שגיא; 22/06/21) - 15 ע' |
| עו"ד: יאיר אורלי |
האם צדקה המשיבה בכך שדחתה את בקשת העוררת למענק קורונה, מהטעם שהעוררת מבצעת עבודות שמשך ביצוען עולה על שנה ועל כן אינה נכנסת לגדרי המונח "עוסק" הזכאי למענק.
מסים – מס רכוש וקרן פיצויים – נזקים כתוצאה מהתפשטות נגיף הקורונה
.
ערר על החלטת המשיבה הדוחה את השגת העוררת על קביעת המשיבה כי העוררת אינה זכאית למענק סיוע לעסקים בעד השתתפות בהוצאות קבועות בשל ההשפעה הכלכלית של התפשטות נגיף הקורונה. החלטת המשיבה עליה הוגש הערר היא כי העוררת אינה זכאית למענק הוצאות קבועות כיוון שאינה נכנסת לגדרי המונח "עוסק" כקבוע בסעיף 5 להחלטת הממשלה וזאת משום שבשנים 2019 ו- 2020 ביצעה עבודות שמשכן עולה על שנה.
.
ועדת ערר לענייני קורונה – השתתפות בהוצאות קבועות לעסקים קיבלה את הערר בחלקו וקבעה כלהלן:
לפי סעיף 1(ג) להחלטת הממשלה אחד מתנאי הזכאות לקבלת המענק הוא כי ירידת המחזורים נגרמה בגלל ההשפעה הכלכלית של התפשטות נגיף הקורונה.
הנטל להוכיח את קיומו של הקשר הסיבתי מוטל על העוררת.
יש לראות את הקשר הסיבתי כהנחה עובדתית הניתנת לסתירה. משמעות הדבר היא שברירת המחדל היא כי דרישת הקשר הסיבתי מתקיימת, אך בהתקיים עובדות או נסיבות שיש בהן לערער את ההנחה העובדתית בדבר קשר סיבתי, על מבקש המענק להוכיח את קיומו של הקשר הסיבתי על אף אותן עובדות או נסיבות. כלומר, במקרים אלה על מבקש המענק להראות כי ירידת המחזורים נבעה ממשבר הקורונה ולא מסיבות אחרות.
ההחרגה שבהחלטת הממשלה מחדדת וקובעת כי תחול רק על מי שסעיף 8א לפקודת מס הכנסה חל על הכנסתו "בשל עבודה מתמשכת שמשך ביצועה מעל שנה".
תכלית ההחרגה היא התמודדות עם חוסר ודאות בדבר גובה הכנסותיו של עוסק בחודש מסוים ובכלל (כטענת העוררת), באופן שלא מאפשר להסיק האם ירידת מחזורים נגרמה בשל משבר הקורונה (כטענת המשיבה).
יש לפרש את ההחרגה בהתאם לתחולה העקרונית ולא לדיווח בפועל.
אין לקבל את עמדת המשיבה לפיה מענק מוחרג מהגדרת "עוסק" גם אם רק חלק מעבודותיו התמשכו מעל לשנה.
הפרשנות שמגשימה את תכלית החלטת הממשלה ותכלית ההחרגה באופן הרמוני היא כי במצב בו מבקש מענק ביצע עבודות שמשכן עולה על שנה, יראו בעובדה זו כמערערת את ההנחה העובדתית בדבר קשר סיבתי, ועל מבקש המענק יהא להראות כי ירידת המחזורים נבעה ממשבר הקורונה. יתרונה של פרשנות זו הוא בכך שהיא מאפשרת להגשים את תכלית ההחרגה במקרים ובמידה המתאימים לכך.
אין לקבל את טענת העוררת, לפיה אינה מוחרגת מהגדרת "עוסק" כיוון שלא דיווחה בפועל לפי סעיף 8א. יחד עם זאת, נסיבות המקרה מדגימות את הקושי בהסתמכות עיוורת על תחולת סעיף 8א לצורך הקביעה בדבר זכאות למענק; על חלק מהכנסות העוררת חל סעיף 8א לפקודה, ומשכך היא נכנסת לגדרי ההחרגה.
משמעות הדבר אינה שלילה גורפת של הזכאות למענק, אלא העברה לכתפי העוררת את נטל ההוכחה בדבר קיום קשר סיבתי בין ירידת המחזורים לבין משבר הקורונה. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [מסים] |
|
| ערר 1031-21 אי איי סי איי אייזנברג אגר. קומפני ישראל בע"מ נ' רשות המסים (ועדת ערר לענייני קורונה; ערן עסיס; 21/06/21) - 10 ע' |
| עו"ד: |
האם יש מקום לתת מענק קורונה לעסק הפסדי? מה ייחשבו הוצאות קבועות של עסק שממשיך בפעילותו, במתכונת מצומצמת או מוגבלת?
מסים – מס רכוש וקרן פיצויים – נזקים כתוצאה מהתפשטות נגיף הקורונה
.
העוררת היא חברה העוסקת בפרויקטים להקמת חממות מבוקרות אקלים. העוררת הגישה בקשה לקבלת מענק השתתפות בהוצאות קבועות לתקופת הזכאות מרץ-אפריל 2020, בהתאם להחלטת הממשלה מס' 5015. בקשתה של העוררת לקבלת מענק נדחתה. בהחלטה בהשגה הובהר כי בהתאם לנוסחת החישוב הקבועה בהחלטת הממשלה, מקדם ההשתתפות בהוצאות הקבועות של העסק הוא שלילי, ולפיכך בקשתה נדחתה על הסף.
.
ועדת ערר לענייני קורונה – השתתפות בהוצאות קבועות לעסקים קבעה כלהלן:
החלטת הממשלה והחוק לא קבעו כל מנגנון אופרטיבי לבחינת ההוצאות הקבועות, ואף לא התנו את קבלת המענק בהצהרה מצד העסק על גובה ההוצאות הקבועות או על כך שהוצאות קבועות בכלל מתקיימות בעסק. גם הנוסחה שנקבעה בהחלטת הממשלה ובחוק לקביעת מקדם ההשתתפות בהוצאות קבועות, אינה כוללת משתנה המביא לידי ביטוי את ההוצאות הקבועות בפועל; הנוסחה מבטאת בעיקר את היחס בין התשומות ובין המחזור, ללא הבחנה בין תשומות שהן הוצאות קבועות לבין תשומות אחרות.
המשיבה רשאית לבחון את גובה ההוצאות הקבועות שהיו לעסק בפועל בתקופת הזכאות, ולקבוע את המקדם כך שהמענק יכסה את הוצאותיה הקבועות. בהודעתה לוועדת הערר, הסכימה המשיבה שיש לנהוג כך גם לגבי העוררת, ולפיכך ענייננו במקרה החריג שבו נבחנות ההוצאות הקבועות.
כיוון שהחלטת הממשלה והחוק לא הגדירו את המונח הוצאות קבועות, עולה מאליה השאלה אילו הוצאות ייחשבו הוצאות קבועות באותם מקרים חריגים שבהם מפעילה המשיבה סמכות זו.
במקרה זה, לגבי הוצאות הנהלת החשבונות, אין חולק כי מדובר בהוצאות קבועות. המשיבה שגתה כשהתייחסה ל-4,000 ש"ח כסכום שנתי. את הגובה המדויק של ההוצאה ניתן להוכיח על סמך מאזן הבוחן שצורף להודעתה של העוררת.
לגבי הוצאות בגין הסכם ריטיינר – יש לקבל את גרסת המשיבה כי אין מדובר בהסכם ריטיינר או בהוצאה קבועה.
לגבי הוצאות בגין העובד המקצועי – בהתחשב ביציאת העובד לחל"ת בשלב מאוחר יותר, לא הוכח כי העסקתו הייתה בלתי נמנעת, ולפיכך אין להביא בחשבון את הוצאות השכר שלו כהוצאות קבועות. |
| חזרה למעלה |
|
| תעבורה |
| 29 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| פל"א (אילת) 164-08-20 מדינת ישראל נ' יסמין עדוי (תעבורה; ליאת שמיר הירש; 20/06/21) - 20 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל את טענת המדינה והורה, כי בית המשפט לתעבורה מוסמך לחלט כלי רכב בהתאם לסעיפים 32 ו-39 פקודת סדר הדין הפלילי, בעבירות לפי פקודת התעבורה. עם זאת בקשת המדינה לחילוט הרכב נדחתה, מאחר ולא הוכיחה כי יש להתייחס למשיב 2 כבעלי הרכב בפועל וכמשתמש העיקרי בו, חרף העובדה שהמשיבה 1 רשומה כבעליו הדקלרטיביים.
עונשין – ענישה – דרכי ענישה: חילוט
דיון פלילי – תפיסת חפץ – עילות התפיסה
דיון פלילי – תפיסת חפץ – חילוט
דיון פלילי – תפיסת חפץ – החזרתו
.
המבקשת הגישה בקשה לחילוט רכב, בהתאם לסעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], באמצעותו ביצע המשיב 2 העבירות בגינן הורשע. מוקד הפלוגתא עומד בשתי שאלות: האחת, האם יש להחיל את הוראות סעיף 39 לפסד"פ בעבירות על פקודת התעבורה והשנייה, נוגעת לבעלות הממשית ברכב ולהוכחת תנאי סעיף 39 לפסד"פ.
.
בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כלהלן:
המשטרה מוסמכת לתפוס כלי רכב בהתאם לסעיף 32 לפסד"פ, הגם שמדובר בעבירות על פקודת התעבורה ובמקרים המתאימים לכך.
השימוש שנעשה בסעיף 32 לפסד"פ, לצורך תפיסת הרכב, נעשה כדין וכי סמכותו של בית המשפט לדון בבקשת חילוט על פי סעיף 39 לפסד"פ, גם בעבירות על פקודת התעבורה.
היענות בית המשפט לבקשת חילוט על פי סעיף 39 לפסד"פ בעבירות תעבורה, כחלק מהעונש, תעשה מקום בו מדובר בעבירות חמורות המצדיקות נקיטת אמצעי חריג, ובעבירות שיש בהן לסכן באופן ממשי את משתמשי הדרך, שפגיעתן בערכים המוגנים מצוי ברף הגבוה.
מקום בו המבקשת לא ביקשה מבית המשפט להתיר הגשת הראיות באמצעות עוריכהן ובמסגרת סעיף 40י(ב)(2) לחוק העונשין, לא יכול בית המשפט לבסס קביעותיו לעניין הבעלות הממשית ברכב, אלא, על עובודת כתב האישום המתוקן. |
| חזרה למעלה |
|
| ועדות ערר - תכנון ובנייה |
| 30 [תכנון ובנייה] |
|
| ערר (תל אביב-יפו) 1058-07-20 תמיר נדל"ן טבנקין גבעתיים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה גבעתיים (ועדות ערר - תכנון ובנייה; אפרת דון-יחייא סטולמן; 14/06/21) - 11 ע' |
| עו"ד: סלאם חאמד, אלי וילצ'יק |
ועדת ערר מחוזית לתכנון ובניה קיבלה באופן חלקי ערר על החלטת ועדת המשנה של הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גבעתיים, שאישרה, בכפוף לתיקונה, בקשה להיתר מכוח תמ"א 38'. הערר מתייחס למספר תיקונים שדרשה הוועדה המקומית בהחלטתה, שעניינם התאמת הבקשה להיתר למדיניותה.
תכנון ובנייה – תכניות – תמא 38
.
העוררת הגישה ערר על החלטת ועדת המשנה של הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גבעתיים, שאישרה, בכפוף לתיקונה, בקשה להיתר לחיזוק מבנה בדרך של עיבוי בניה מכוח 'תכנית מתאר ארצית לחיזוק מבנים קיימים בפני רעידות אדמה-תמ"א 38'. טענות העוררת מתייחסות לתיקונים בהן התנתה הוועדה המקומית את אישור הבקשה להיתר.
.
ועדת ערר מחוזית לתכנון ובניה קבעה כלהלן:
זכויות מכוח תמ"א 38 אינן זכויות מוקנות, ולוועדה המקומית נתון שיקול דעת רחב כמפורט בסעיפים 21-22 להוראותיה של תמ"א 38, שלא לאשר בקשות מכוחה. תמ"א 38 חלה באופן גורף על כל המבנים טעוני החיזוק במדינת ישראל, שנבנו שלא בהתאם לתקן ישראלי 413, ככל שנבנו לפני שנת 1980.
כאמור מטרתה של תמ"א 38 לייצר תמריצים לחיזוקם של מבנים שנבנו שלא בהתאם לתקן 413. עם זאת, ההיבט הכלכלי הינו שיקול אחד ואינו חזות הכול ביחס לבקשות לפי תמ"א 38. לצד האינטרס הכלכלי של היזם ובעלי הדירות הקיימות, קיימים אינטרסים אחרים, לרבות של דיירי הסביבה ותושבי העיר בכלל. על מוסד התכנון לשקול כל בקשה מכוח תמ"א 38 בהתאם לשיקולים הקבועים בהוראות סעיפים 21 ו- 22 לתמ"א 38.
בשונה מבקשה להיתר התואמת תוכניות מפורטות, הרי שבקשות להיתר מכוח תמ"א טעונות בחינה והפעלת שיקול דעת של כל בקשה. משכך, ראוי שאת הוועדה המקומית ינחו שיקולים עקרוניים, שיהיה בהם להבטיח שוויוניות, וכן ודאות תכנונית ככל הניתן. בהמשך לכך החליטה הוועדה המקומית על מדיניות לפיה ייבחנו בקשות מכוח תמ"א 38.
אין בקיומה של מדיניות כדי לפטור את מוסד התכנון מבחינת הבקשה המסוימת שלפניו, ובמקרים המתאימים, ככל שנמצאו נסיבות המצדיקות זאת, לאפשר חריגה מהמדיניות. |
| חזרה למעלה |
|
| תעבורה |
| 31 [תעבורה] |
|
| תת"ע (חיפה) 5055-10-20 מדינת ישראל נ' שמואל ג'נאח (תעבורה; גיל קרזבום; 10/05/21) - 5 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט זיכה את הנאשם מעבירה של שימוש בטלפון נייד שלא באמצעות דיבורית. המאשימה לא הוכיחה את עובדות כתב האישום מעבר לספק סביר.
תעבורה – עבירות – נהיגה עם טלפון
.
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בעבירה של שימוש בטלפון נייד שלא באמצעות דיבורית. הנאשם כפר בעובדות כתב האישום.
.
בית המשפט זיכה את הנאשם, ופסק כלהלן:
הנאשם טען כי לא החזיק את הטלפון הנייד בידו, אלא כי הטלפון היה מונח בין מושבי הרכב. עדותו של הנאשם לא נסתרה במסגרת חקירתו הנגדית. הוא עמד על גרסתו, ולא נמצאו בה סתירות מהותיות.
הסתירה היחידה בין גרסת הנאשם לעד ההגנה, נוגעת לעובדה, שהנאשם מסר בעדותו, שלא כפר בביצוע העבירה בפני השוטר, מאחר שהעדיף לשתוק, בעוד שעד ההגנה ציין, כי הנאשם הכחיש את ביצוע העבירה.
הגם שבית המשפט העדיף את גרסתו של השוטר על פני גרסת הנאשם והעד מטעמו, אין מדובר בהעדפה מובהקת, שיש בה כדי לבסס הרשעה מעבר לספק סביר. בנוסף, יש לאי רישום שמם של החיילים שנכחו עם השוטר בניידת ובמחסום בזמן האירוע, כדי להוות מחדל חקירה משמעותי, שמנע מהנאשם לזמנם לעדות.
המאשימה לא הוכיחה את עובדות כתב האישום מעבר לספק סביר. בהתאם, יש להורות על זיכויו של הנאשם מהעבירה המיוחסת לו, וזאת מחמת הספק. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
