|
תוכן העניינים
| עליון |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| מחוזי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| מנהלי |
|
|
| שלום |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| עבודה אזורי |
|
|
| 23 [עבודה] |
 |
| סע"ש (חיפה) 10332-08-19 מוהנד דראגמה נ' בלאל חוש (עבודה; טל גולן, נ.צ.: צ' ד' ר' לניאדו, ב' נחשול; 17/06/21) - 25 ע' |
ביה"ד פסק כי לאחר שנגמר היתר הכניסה של התובע, תושב הרשות הפלסטינית, לישראל, והוא לא הציג לנתבע היתר כניסה חדש לישראל, הרי שהתובע לא הוכיח כי מבחינה מעשית היתה לנתבע אפשרות כלשהי להמשיך את עבודתו במאפייה, ולכן לא ניתן לומר כי מדובר באקט של פיטורים. לפיכך, התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת, אך הוא זכאי לתשלום בגין הפרשות על חשבון פיצויי פיטורים, וכן לזכויות שונות לפי צו ההרחבה בענף האפיה.
 עבודה – פיטורין – היעדרם
עבודה – פיצויי פיטורין – היעדר זכאות
עבודה – שכר עבודה – היקף משרה
עבודה – עובדים – עובדים פלשתינאים
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – שעות נוספות
עבודה – הגנת השכר – ניכויים משכר עבודה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| משפחה |
|
|
|
|
|
|
| תעבורה |
|
|
|
|
| עליון |
| 1 [מסים] |
|
| ע"א 5369-18 יהושע כץ נ' פקיד שומה פתח תקוה (עליון; נ' סולברג, א' שטיין, ח' מלצר; 27/06/21) - 31 ע' |
| עו"ד: אסף ששון, שלומי לזר, יורם הירשברג, ד"ר אמנון רפאל, אסף ששון |
ערעור במרכזו השאלה: מהו טיבו של תשלום המשולם על ידי יצרנו של מוצר לסוכן שבידו הסכם להפצתו הבלעדית של המוצר (המפיץ) בתמורה לקיצור תקופת ההתקשרות נשוא ההסכם? ביהמ"ש מאשר את קביעת ביהמ"ש קמא (לרבות באמצעות ניתוח שונה) כי מדובר בענייננו בהכנסה פירותית, הצומחת מהתשלום בגין אובדן רווחים, אשר בגינה יחוב המפיץ (המערערים) במס הכנסה בהתאם למדרגות המס שחלות עליו (להבדיל מהכנסה הונית אשר בגינה יחוב המפיץ במס רווחי הון).
מסים – מס הכנסה – הכנסה שבפירות או הכנסה הונית
מסים – מס הכנסה – סיווג ההכנסה
.
ערעור במרכזו השאלה: מהו טיבו של תשלום המשולם על ידי יצרנו של מוצר לסוכן שבידו הסכם להפצתו הבלעדית של המוצר (המפיץ) בתמורה לקיצור תקופת ההתקשרות נשוא ההסכם? האם מדובר בהכנסה הונית, הצומחת ממכירתה של זכות ההפצה תמורת התשלום ששולם, אשר בגינה יחוב המפיץ במס רווחי הון, או שמא מדובר בהכנסה פירותית, הצומחת מהתשלום בגין אובדן רווחים, אשר בגינה יחוב המפיץ במס הכנסה בהתאם למדרגות המס שחלות עליו? בפסה"ד נשוא הערעור קבע ביהמ"ש המחוזי (כעמדת המשיב), כי התשלום (ע"ס 2 מיליון דולר) ששולם כאמור למפיץ – המערערים דכאן (בגין קיצור תקופה של שנתיים בהסכם שנחתם ל-שלוש שנים) – הינו פירותי במהותו, להבדיל מהוני, וחייב את המערערים לשלם בגינו מס הכנסה בהתאם למדרגת המס החלות עליהם.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט א' שטיין, בהסכמת השופט נ' סולברג והמשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
המשפט הישראלי פיתח לאורך השנים מבחנים ומבחני-עזר רבים אשר נועדו לסייע לבתי המשפט במלאכת ההבחנה בין הכנסה פירותית להכנסה הונית, כאשר אחד המבחנים המרכזיים שנקבעו הוא המשל של "עץ ופירות". מקור ההכנסה הוא העץ אשר יש לו פוטנציאל להניב פירות באופן חוזר ונשנה, ופירות אלו, הם ההכנסה מהמקור. כלומר, הכנסה פירותית מאופיינת בכך שהיא נובעת באופן מחזורי ממקור הכנסה קבוע. לעומתה, הכנסה ממכירת העץ עצמו, כלומר, מקור ההכנסה, היא 'הכנסה הונית'. מבחנים נוספים שמטרתם לסייע במלאכה הם בין היתר: טיב הנכס ואופיו; תדירות העסקאות או הפעולות המבוצעות בו; קיומו של סיכון עסקי; אופן מימון העסקה; קיומו של מנגנון כלכלי – פיתוח, טיפוח, יזמות ושיווק; תקופת ההחזקה בנכס; ידענותו ובקיאות של הנישום בתחום אשר בו מתבצעת העסקה; פעילות קבועה ומתמשכת; היקף כספי נרחב; ומבחן הנסיבות האופפות את העסקה. במבט-על, ניתן לומר כי לא קיים מבחן ממצה אחד. כל הכנסה צריכה להיבחן על פי אמות המידה המתאימות לה, בהתאם לנסיבות הפקתה, תוך שימוש במבחני העזר שהותוו לאורך השנים.
עוד יש לציין בהקשר זה כי בהתאם לסעיף 89(ג) לפקודה אם בסוף הדרך נמצא את עצמנו ניצבים מול כפות מאזניים מעויינות, קרי יימצא כי ניתן לסווג את התקבול הן כהכנסה הונית והן כהכנסה פירותית, יש למסות את התקבול כהכנסה פירותית. ובלשון הפסיקה, "פירותי והוני – פירותי עדיף".
סיווגו של "פיצוי" בדיני המס – "עיקרון הפרצה": בימ"ש קמא קבע בפסק דינו, ובצדק, כי אין חשיבות לסיווג התשלום שמדטרוניק שילמה לצמל כתמורה בגין מכירת זכויות ההפצה (כטענת המערערים) או כפיצוי בגין אובדן הכנסות המפיץ בעקבות ביטול הסכם ההפצה (כטענת המשיב). שכן, מדובר בהבחנה מלאכותית שאין בה לקדם את הדיון.
התשלום היווה תמורה בעד ויתורה של צמל על זמן ההפצה שאותו נותר לה לנצל במסגרת הסכם ההפצה. מבחינה כלכלית, מדובר אפוא בפיצוי. לפיכך, יש לזהות את ה"פרצה" הכלכלית – פירותית או הונית – שפיצוי זה נועד למלא.
סיווגו של הפיצוי הוא הליך דו-שלבי: ראשית, יש לוודא מהי הפרצה שהפיצוי נועד למלא כעניין של עובדה, דהיינו: מהו הנזק שבגינו משולם הפיצוי; ולאחר מכן, יש לבחון את טיבה של הפרצה האמורה, כפרצה פירותית או הונית, כעניין משפטי לפי דיני המס.
סיווגו של פיצוי כאמור, אף הוא אינו תמיד פשוט. כל עסקה ועסקה שבגדרה משולם פיצוי ניתנת לתיאור בשני אופנים – מחד, ניתן לומר כי משלם הפיצוי קונה ממקבלו את הזכות לדרוש את הפיצוי כמקור הכנסה; ומאידך, ניתן לתאר את העסקה כפיצוי עבור אובדן הכנסה, ולא עבור אובדן המקור.
לפיכך נפסק בעבר, כי אם הוויתור על עצם הזכות לתבוע בגין הפרת חוזה, לרבות ביטול החוזה שלא בהתאם לתנאיו, נמצא טפל ביחס להטבת הנזק נשוא התביעה, ואותה הטבת נזק – שהיא העיקר – באה לסתום את "החור הכלכלי" שבהפסד רווחים מעבודה או מעסק, מן הדין יהיה לסווג את התשלום עבור הוויתור כאמור כהכנסה פירותית. הבחנה זו שבין העיקר והטפל היא הבחנה מהותית-כלכלית. מילותיו של הסכם הפיצויים שבו עסקינן מסמנות את תחילתה של מלאכת ההבחנה, ולא את סופה.
ההבחנה בין עיקר וטפל נעשית אף היא בעזרת מבחני עזר. אחד ממבחנים אלו מעמיד לדיון את השאלה האם ביטול החוזה שבגינו משולם הפיצוי מחסל את העסק של מקבלו או פוגע במבנהו הבסיסי של העסק עד כדי איון של עיקר פעילותו. אם כך יהיו פני הדברים, ייחשב הפיצוי להוני ומקבלו יחוייב מס בגין רווח הון. מאידך, אם העסק של מקבל הפיצוי יכול להמשיך להתקיים ולהפיק רווחים בזכות התקשרויות בחוזים אחרים, הדומים לזה שבוטל, אזי ייחשב התקבול לפירותי במהותו ומקבלו יחוייב במס בגין הכנסה רגילה. הבחנה חשובה זו הוסברה בהלכת קציר. ביהמ"ש מבהיר כי הלכת קציר ומבחן העזר שנקבע בה, כפי שנוסחו, חלים על כלל ההסכמים אשר באים להסדיר ביטול מוסכם של התקשרות קודמת בין בעלי הדין או פיצויים בגין הפרתה של אותה התקשרות קודמת.
ביישום לענייננו נמצא כי התשלום ששולם על ידי מדטרוניק לצמל הינו פירותי, ולא הוני.
כזכור, פיצוי בגין קטיעתו של העץ או של אחד מענפיו – דהיינו: פיצוי בגין פגיעה במקור ההכנסה – מהווה תשלום שמהותו הונית; ומאידך, פיצוי המשולם בגין קטיף הפירות של העץ שנשלל מבעליו – דהיינו: פיצוי בגין פגיעה בהכנסה המופקת ממקור כזה או אחר – מהווה תשלום שמהותו פירותית. מנקודת ראות זו, ביהמ"ש בוחן את מקור הכנסתה של צמל מהפצת מוצריה של חברת קורוולב.
מקור הכנסה זה אינו אלא הסכם ההפצה גופו, אשר קבע כי בתום שלוש שנות קיומו זכויות ההפצה שהיו בידי צמל תתפוגגנה כלא היו וצמל תהא חייבת – בהתאם למנגנון ההחזרה של זכויות ההפצה, הקבוע מראש – לשתף פעולה עם קורוולב כדי להבטיח העברה מסודרת וחלקה של מכירות מוצריה של קורוולב בישראל לידי קורוולב, יחד עם המוניטין שצמל צברה בקשר עם מכירות מוצריה של קורוולב בישראל ורשימות הלקוחות, הקיימים והפוטנציאליים, שצמל יצרה בתקופת ההסכם – חינם אין כסף. מכאן עולה כי זכות ההפצה לא היתה בגדר בעלות או שכירות, אלא היתה רשות שימוש גרידא ומכאן גם כי הסכם זה לא העניק לצמל שום נכס הוני בדמותה של זכות בת קיימא במקור להפקת הכנסה, להבדיל מזכות להפקת הכנסות ממכירת מוצריה של קורוולב בישראל למשך שלוש שנים בלבד. מנגנון ההחזרה של זכויות ההפצה, היה זהה במהותו למנגנון הסיום אשר נקבע בינה לבין צמל בהסכם המבטל.
מושכלות היסוד של דיני החוזים והקניין אומרות לנו כי אדם יכול למכור או להעביר לאחר רק את מה שיש לו. ברי הוא כי הפיצוי שמדטרוניק שילמה לצמל שולם עבור מה שהיה באותה עת לצמל ומה שהיה בידי צמל הוא הזכות להפקת הכנסות בתקופת ההסכם, הא ותו לא. מכאן שהפיצוי בסך של 2,000, 000 דולר ארה"ב, שמדטרוניק שילמה לצמל, שולם בעד הפירות שהיו אמורים להיקטף מהעץ ולא נקטפו, ולא בעד העץ שלצמל לא היתה בו שום זכות בת קיימא, להבדיל מרישיון גרידא.
זאת ועוד: דיני מדינת קליפורניה, שלפיהם חוזה ההפצה אמור היה להתפרש ולהתנהל, ממילא שוללים את האפשרות של מתן צו בדבר אכיפת ההסכם לטובת המפיץ. כל מה שהמפיץ זכאי לו הוא פיצויים בגין אובדן רווחים ממכירות המוצרים, אשר מכסים את הנזק הפירותי, להבדיל מהוני. לפיכך, האופציה הנוספת שעמדה בפני מדטרוניק היא הפרת הסכם ההפצה על ידי מכירה חד-צדדית של מוצרי קורוולב בישראל ותשלום פיצויים פירותיים בגין ההפרה, אשר אמורים היו להיקבע, לפי דיני קליפורניה, על ידי הבורר שימונה.
ביהמ"ש מוסיף עוד בין היתר, כי למסקנה כי עסקינן בפיצוי פירותי, ולא הוני, נוכל להגיע גם מזווית אחרת אם נבחן את מהותו של ההסכם המבטל. ההסכם המבטל נכרת בתנאים של מונופולין דו-צדדי: צמל יכלה למכור את זכויות ההפצה שלה אך ורק למדטרוניק, ואילו מדטרוניק יכלה לקנות זכויות אלה אך ורק מצמל. במצב של מונופולין דו-צדדי, דמי המכירה והקניה אינם נקבעים על ידי כוחות השוק החופשי, המנוטרלים על ידי המונופולין, אלא על ידי כוחותיהם היחסיים של בעלי ההסכם. הסכם ההפצה שבין קורוולב לצמל הגביל את כוחה של צמל לתקופת חייו הקצרה ולרווחים שצמל יכלה להפיק באותה תקופה ממכירת מוצריה של קורוולב בישראל. עובדה זו היתה ידועה היטב למדטרוניק אחרי שזו נכנסה לנעליה של קורוולב. הדעת נותנת אפוא שמדטרוניק – שחקנית ותיקה, מנוסה וחזקה בענף המכשירים הרפואיים – לא הייתה משלמת לצמל בעד סיום ההסכם סכום כסף שעולה על "הרע ההכרחי" מבחינתה. הסכום של 2,000, 000 דולר ארה"ב, אשר שולם על ידי מדטרוניק לצמל, שולם אפוא מחמת "שנאת המן" (הימשכותו של הסכם ההפצה שבידי צמל עד סוף חייו הקצרים), להבדיל מ"אהבת מרדכי" (צמל). מדטרוניק חישבה סכום זה כסכום שיהא אטרקטיבי מספיק בעיני צמל כדי לשכנעה לוותר את ההכנסות שנותר לה להפיק ממכירת מוצרי קורוולב בישראל. הווה אומר: עסקינן בפיצוי פירותי, ולא בפיצוי הוני.
השופט שטיין מציין כי הניתוח לעיל לא נעשה על ידי בימ"ש קמא, למרות שהוא מתבקש לנוכח פרטי ההסכמים שבהם עסקינן.
למען הזהירות, ביהמ"ש ממשיך ובוחן את מהותו של הסכם ההפצה בחינה גלובלית כדרכם של בעלי הדין ושל בימ"ש קמא. בחינה זו אף היא מוליכה למסקנה כי התקבול מושא המחלוקת הוא תקבול פירותי ולא הוני. למסקנה זאת נגיע בהתבסס על מהותן של זכויות ההפצה אשר היו בידי צמל לפי הדין הישראלי והמבחן של עיקר-מול-טפל. לאור מהות הזכויות שבהן עסקינן, ברי הוא כי התשלום שהתקבל על ידי צמל שולם לה חלף הסעד שהיה מגיע לה במקרה של הפרת הסכם ההפצה על ידי מדטרוניק. כך עולה בבירור מהאמור בהסכם המבטל. הסעד שברגיל מגיע למפיץ המוצר בגין הפרת הסכם הפצה בלעדי על ידי היצרן של אותו מוצר הוא סעד של פיצויים בגין אובדן רווחים, ולא סעד של אכיפה וביצוע בעין של ההסכם. כך אומר המשפט הישראל, וכך אומר גם השופט שטיין בהתעלם מדיניה של מדינת קליפורניה אשר חלים על הסכם ההפצה שבו עסקינן. אשר על כן, התקבול שהתקבל על ידי צמל הינו פירותי ולא הוני.
הטענה כי לצמל לא היתה כל ברירה מעשית אלא להסכים בסופו של דבר לסיומו של הסכם ההפצה לא הוכחה וממילא טענה זו אינה מעלה ואינה מורידה שכן אין בכך לשנות את מהותו של התקבול ששולם במסגרתו של אותו הסכם. תקבול פירותי שנישום קיבל לידיו במציאות עסקית שכפתה עליו לקבלו כתמורה לוויתורו על הפקת רווחים מעסק אינו יכול להפוך להוני בגלל אותה מציאות.
באשר למבחן העיקר-מול-טפל צוין כי הסכם ההפצה דעסקינן לא היה "עיקר" עסקיה של צמל מבחינה כלכלית-אובייקטיבית. שכן, בנקודת הזמן המכרעת – זמן התקבול והשומה – היו בידי צמל הסכמי הפצה נוספים לצד המנגנון העסקי אשר אפשר לה להמשיך ולכרות הסכמי הפצה עם יצרנים נוספים. גם מכוחו של נתון זה, מן הדין לסווג את התקבול האמור כפיצוי פירותי, להבדיל מהוני.
למעלה מן הנדרש וכדי להסיר כל ספק, ביהמ"ש מוסיף כי מירב ההנחות שניתן, בדוחק רב, להניח לטובת המערערים יכלו, לכל היותר, ליצור מצב של כפות המאזניים מעויינות. במצב זה ממילא היינו מפעילים ביחס לתקבול מושא המחלוקת את הכלל "הוני או פירותי – פירותי הוא", אשר מעוגן בסעיף 89(ג) לפקודה בתורת שובר שוויון.
המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר מצטרף לתוצאה ולעיקרי הנמקתו של השופט שטיין בכפוף למספר הערות הנוגעות לכמה מקביעותיו. בין היתר, לגופם של דברים, מקובלת עליו קביעתו העובדתית של ביהמ"ש המחוזי וכן מסקנתו של השופט שטיין, לפיה גובה הפיצוי ששולם לצמל מדיקל משקף את מלוא ההכנסות שהיו מופקות מכלל פעולות היבוא, השיווק וההפצה של מוצרי קורוולב בישראל. הכנסות אלה הן פירותיות במהותן. יחד עם זאת, אין לשלול את האפשרות כי להסכם הפצה תיתכן חשיבות כ"נכס הון גולמי", שתכליתו עבור העסק איננה נוגעת רק להשגת ההכנסות המופקות ממנו, במקרים שבהם הדרך בה ההכנסות מופקות, נוגעת לליבת פעילותו של העסק, ומכירתו של העסק עלולה להוביל "לגדיעת העץ". שוו בנפשכם, למשל, מצב שבו חברה היא בעלת הסכם הפצה בלעדי של מותג ייחודי בשוק. במצב דברים זה, לעתים הסכם ההפצה מהווה גורם מפתח למעמדה של החברה בשוק, ליכולתה להתקשר עם ספקי משנה, ולמוניטין שיש לה בבואה לחתום על הסכמי הפצה נוספים. במקרים אלה, ובניגוד לדברי ביהמ"ש המחוזי, בהחלט ייתכן כי נטילתו של הסכם ההפצה מידי החברה, ישפיע לא רק על אובדן הפירות, אלא אף על אמצעי הייצור של החברה בעתיד.
משכך, להשקפת המשנה לנשיאה (בדימ'), ייתכן שהפיצוי שניתן כאן היה מעורב: הוני ופירותי. חלק מהפיצוי אולי כלל רכיבים הוניים, ואילו חלקו האחר היה פיצוי על הכנסות שנבעו מפעולות הייבוא, השיווק וההפצה שנמנעו, ובתור שכזה היה פירותי. אם זה אכן היה המצב – היה מצופה מצמל מדיקל להביא ראיות באשר לשוויה של זכות ההפצה (כולל זכות הבלעדיות שהיתה כלולה בה), כך ששיעור זה מתוך התמורה ימוסה באופן הוני, ואילו שאר התמורה ימוסה כהכנסה פירותית. ברם, בהקשר זה המשנה לנשיאה (בדימ') לא מוצא להתערב בקביעות ביהמ"ש המחוזי שלפיהן לא נמצא בחומר הראיות בסיס עובדתי לגרסתם של המערערים, שבחרו שלא להציג מסמכים שונים ולהעיד גורמי מפתח, שהיה ביכולתם לשפוך אור על טיב העסקה ופרטיה ולכן אין מקום לנהוג פה בדרך של הערכה ופיצול התמורה, בניגוד לטענות המערערים. ממילא, על פי הכלל הקבוע בסעיף 2(1) לפקודה, ולחלופין על-פי סעיף 89(ג) לפקודה, הרי ש-"הוני ופירותי – פירותי עדיף" ואף אם מדובר בהכנסה מעורבת, הונית ופירותית, יש לסווג בנסיבות העניין דנן את כלל ההכנסה כפירותית. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [דיון פלילי] |
|
| בש"פ 4356-21 יעקב אור חטואל נ' מדינת ישראל (עליון; א' שטיין; 27/06/21) - 8 ע' |
| עו"ד: עמרי כהן, משה גלעד, ולנטין זברוב |
הלכה היא כי נאשם באחת מעבירות סמים ממשפחת סחר ייעצר עד תום ההליכים. לכלל זה קיים חריג צר בדמות "נסיבות מיוחדות", שהמקרה דנן אינו נופל בגדרו. החלטת השופט גרוסקופף בעניין אבו קרינאת, אף היא אינה עוזרת לעורר. יתרה מכך, העורר לא עמד בנטל לשכנע כי אינו מסוכן לציבור וכי הימצאותו מחוץ לכלא אינה כרוכה בסכנה של שיבוש מהלכי משפט או של הימלטות; העובדה שנאשם אחר או חשוד אחר, שדינו להיות עצור, לא נעצר – אינה מהווה עילה לשחרור נאשם או חשוד שמן הדין לעצרו, אלא אולי במקרים קיצוניים שהמקרה דנן אינו נופל בגדרם.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
דיון פלילי – מעצר – עד תום ההליכים
.
נגד העורר ושניים אחרים הוגש כתב אישום המייחס לעורר את העבירות הבאות: החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, חבלה בכוונה מחמירה, נשיאת נשק, החזקת נשק ושיבוש מהלכי משפט. הערר הוא על החלטת ביהמ"ש המחוזי אשר קבעה כי העורר ייעצר מאחורי סורג ובריח עד תום ההליכים.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערר בקבעו:
הלכה היא כי נאשם באחת מעבירות סמים ממשפחת סחר – רשימה אשר כוללת החזקה והובלה של סם מסוכן בכמות גדולה, כמו במקרה דנן – ייעצר עד תום ההליכים. לכלל זה קיים חריג צר בדמות "נסיבות מיוחדות", המתקיימות, ע"פ רוב, רק כאשר גילו של הנאשם צעיר, עברו הפלילי נקי ומעורבותו בעבירות היא מצומצמת בלבד.
המקרה דנן, שפרטיו מאומתים בראיות לכאורה, אינו נופל בגדר חריג זה. החלטת השופט גרוסקופף בעניין אבו קרינאת, התומכת בהרחבת החריג מקום שמדובר בעבירה שקשורה לקנבוס, סם לגביו נשקלת לגליזציה חלקית, ובנאשם נטול עבר פלילי – אף היא אינה עוזרת לעורר. זאת נוכח כמות הסם בה עסקינן ובעיקר נוכח מעורבות העורר במעשים שקשורים לאקדחו ולשימוש העברייני שנעשה בו.
יתרה מכך: לאחר שידענו כי העורר חוסה בצלה של חזקת המסוכנות, השאלה שיש לשאול ביחס לאפשרות לשחררו מן הכלא בתנאים מגבילים או להעבירו למעצר בפיקוח אלקטרוני אל מחוץ לכותלי הכלא, היא לא "למה לא?", אלא "למה כן?". בנסיבות אלה, על העורר מוטל הנטל לשכנע את ביהמ"ש כי אינו מסוכן לציבור וכי הימצאותו מחוץ לכלא אינה כרוכה בסכנה של שיבוש מהלכי משפט או של הימלטות מאימת הדין. בנטל זה העורר לא עמד. גם אם נתעלם מהאמור בתסקיר המעצר השלילי, אשר הוגש בעניינו, ומעברו הפלילי, לא נוכל למצוא בנסיבותיו דבר שמתקרב להפרכת הנטל.
הטענה היחידה שהעלה העורר ואשר מעלה תהיות לא פשוטות היא זו של אכיפה בררנית. לא הונחה לפני ביהמ"ש תשתית עובדתית מספקת כדי להכריע בטענה זו, אך אם נכון הוא שהמשטרה לא עצרה איש מהפורעים אשר הגיעו לביתו של העורר מצוידים באלות כדי לתקוף אותו ואת שותפיו וליטול מחזקתם את הסמים, הרי שהדבר טעון בדיקה יסודית. באשר למעצרו של אביו של העורר באיזוק אלקטרוני – אין בידי ביהמ"ש מספיק נתונים כדי לקבוע אם מדובר באכיפה בררנית, אך יצוין גילו של האב ואת אי-מעורבותו בעבירות שקשורות לאקדח של העורר ולירי מאותו אקדח. כך או אחרת: נאשם או חשוד שמן הדין לעצרו – ייעצר; העובדה שנאשם אחר או חשוד אחר, שדינו להיות עצור, לא נעצר אינה מהווה עילה לשחרורו אלא, אולי, במקרים קיצוניים של שימוש בוטה לרעה בכוח השררה של המשטרה או של התביעה. ברי הוא, כי המקרה דנן אינו נופל בגדרם של מקרים קיצוניים כאמור. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [בתי-משפט] |
|
| עע"מ 3107-21 משטרת ישראל, המשרד לביטחון פנים נ' גולן כפיר (עליון; י' עמית; 24/06/21) - 8 ע' |
| עו"ד: אבינעם גואלמן, אבי טוויג, רועי שויקה |
מאזן הנוחות נוטה באופן חד-משמעי לטובת עיכוב פסק הדין בגדרו הורה ביהמ"ש למבקשים להפיק למשיב רישיון לכלי ירייה; הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לערכאה קמא הייתה בקשה לתקופה של מספר ימים עד להגשת הערעור, מבלי להידרש כלל לסיכויי הערעור ולמאזן הנוחות. במצב דברים זה, הדיון בבקשת העיכוב לגופה במסגרת הבקשה דנן הוא למעשה הדיון המקורי הראשון בבקשה.
בתי-משפט – עיכוב ביצוע – של פסק דין
בתי-משפט – עיכוב ביצוע – סמכות `מקורית` או `ערעורית`
.
בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בימ"ש לעניינים מנהליים בגדרו הורה למבקשים להפיק למשיב רישיון לכלי ירייה למשך שנה החל מיום 4.1.2021.
.
ביהמ"ש העליון קיבל את הבקשה בקבעו:
הלכה היא כי בקשה לעיכוב ביצוע תיבחן לאורם של שני שיקולים – סיכויי הערעור ומאזן הנוחות – כאשר בין שיקולים אלה מתקיים יחס של "מקבילית כוחות". כמו כן, עת עסקינן בהליך מנהלי, נדרש ביהמ"ש במסגרת בחינת מאזן הנוחות לבחון גם את האפשרות של פגיעה באינטרס ציבורי. בענייננו, את עיקר המשקל יש ליתן לשיקול של מאזן הנוחות. במישור זה נמצא כי מאזן הנוחות נוטה באופן חד-משמעי לזכות המבקשים. אין כל דחיפות במתן רישיון נשק למשיב, ולא נטען על ידו כי הוא זקוק לנשק לצורך עיסוקו או משלח ידו. מנגד, הגורמים במשטרת ישראל האמונים על הערכת מסוכנות סבורים כי מתן רישיון למשיב יהווה סכנה לשלום הציבור ובטחונו. מבלי לטעת מסמרות באשר לסיכויי הערעור, אין מדובר בהחלטה שרירותית, אלא בהחלטה שיש לה בסיס לכאורי המעוגן בתיקי החקירה שנפתחו למשיב. מול אי נוחות שתיגרם, אם בכלל, למשיב, יש להציב את האינטרס הציבורי. במצב דברים זה, באיזון בין השיקולים הצריכים לעניין, מאזן הנוחות נוטה לעבר קבלת הבקשה.
אשר לטענה מקדמית של המשיב, לפיה משהגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע לבימ"ש קמא וזו נדחתה, היה עליהם להגיש בר"ע לבימ"ש זה על ההחלטה; ומשעה שחלף המועד להגישה, יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע על הסף. אכן ככלל, מקום שבו הוגשה לביהמ"ש המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין עד להכרעה בערעור, והבקשה נדחתה, אזי יש להגיש בר"ע על החלטה זו. הדברים נכונים גם כאשר בערעור מנהלי עסקינן. אלא שבמקרה דנן, הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לערכאה קמא הייתה בקשה לתקופה של מספר ימים עד להגשת הערעור, מבלי להידרש כלל לסיכויי הערעור ולמאזן הנוחות. במצב דברים זה, הרציונל שבבסיס הלכת הראל לא מתקיים בענייננו, מאחר שהדיון בבקשת העיכוב לגופה במסגרת הבקשה דנן הוא למעשה הדיון המקורי הראשון בבקשה. הבחנה זו מעוגנת בהלכת הראל, שם נאמר כי קודם להגשת ערעור או בר"ע, רשאי בעל דין לפנות אל הערכאה הדיונית בבקשות לעיכוב ביצוע ולמתן סעדים זמניים לתקופת הערעור. עשה כן, לא תישמענה השגותיו אלא במסגרת בר"ע. לעומת זאת, ככל שעתר לעיכוב ביצוע קצר-מועד או למתן סעדים ארעיים בלבד, לצורך הבאת בקשותיו לפני ערכאת הערעור, הרי שזו תידרש לטענותיו כבמסגרת של "גלגול ראשון". |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [בתי-משפט] |
|
| ע"א 3533-21 פלוני נ' פלונית (עליון; ה א' חיות; 24/06/21) - 7 ע' |
| עו"ד: רפאל איתן |
טענת פסלות אינה בבחינת "נשק סודי" שניתן לשמור לשעת כושר; במקרים בהם מותב נדרש לדון בשני הליכים המתנהלים בין אותם בעלי דין וקשורים באותה פרשה עובדתית, אם קיים קושי ממשי להצביע על הבדל מהותי כלשהו בין הסוגיות הטעונות הכרעה בכל אחד מן ההליכים, או שמדובר באותה תשתית ראייתית, הרי שראוי הוא, ככלל, שביהמ"ש יפסול עצמו מלשבת בדין.
בתי-משפט – שופטים – פסלותם
בתי-משפט – פסלות שופט – עילות הפסלות
.
הצדדים הם בני-זוג לשעבר שבעניינם התנהלו ומתנהלים מספר הליכים בביהמ"ש לענייני משפחה. ההליכים שנפתחו בשנים האחרונות נותבו לטיפול השופטת גיל ("המותב"). המערער הגיש בקשה לפסילת המותב מלדון בערעור על החלטת הרשמת משולם לקבל את בקשת המשיבה לחיוב המערער בהפקדת ערובה במסגרת תביעתו לביטול שני פסקי דין של המותב. בקשת הפסילה נדחתה, ומכאן הערעור.
.
נשיאת ביהמ"ש העליון דחתה את הערעור בקבעה:
תקנה 173(א) לתקסד"א 2018 קובעת כי טענת פסלות יש להעלות מיד לאחר שנודע לבעל הדין על עילת הפסלות ולפני כל טענה אחרת. העובדה שהערעור על החלטת הרשמת נותב לטיפול המותב הייתה ידועה למערער כבר למחרת הגשת הערעור. חרף זאת, הוא הגיש את בקשת הפסלות רק 5 ימים לפני מועד הדיון בערעור – מבלי שנימק את השיהוי בהעלאת טענותיו בנוגע לזהות המותב. התנהלות דיונית מעין זו אין לקבל. כפי שנפסק, טענת פסלות אינה בבחינת "נשק סודי" שניתן לשמור לשעת כושר.
כמו כן, לא נמצא שנסיבות ענייננו מקימות עילה לפסילת המותב. כפי שנפסק, הבעת עמדה או דעה מצד המותב במסגרת הליך קודם בעניינם של הצדדים אינה מקימה, כשלעצמה, עילת פסלות – ויש לבחון בכל מקרה לגופו אם מתקיים חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב. עוד נפסק כי במקרים בהם מותב נדרש לדון בשני הליכים המתנהלים בין אותם בעלי דין וקשורים באותה פרשה עובדתית, אם קיים קושי ממשי להצביע על הבדל מהותי כלשהו בין הסוגיות הטעונות הכרעה בכל אחד מן ההליכים, או שמדובר באותה תשתית ראייתית, הרי שראוי הוא, ככלל, שביהמ"ש אכן יפסול עצמו מלשבת בדין.
המותב נדרש לדון בערעור על החלטה המחייבת את המערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבה. החלטת הרשמת התייחסה אמנם לסיכויי התביעה כפי שפורטו בהחלטת הצו הזמני שניתנה ע"י המותב (החלטת המותב לדחות את בקשת המערער לצו מניעה זמני שימנע מהמשיבה ובא-כוחה לגבות כספים שנפסקו לחובתו באחד מפסקי הדין שביטולם נתבקש) – אך המערער לא הוכיח שקיים בענייננו קושי ממשי להצביע על הבדל מהותי בין שתי הסוגיות או כי מדובר באותה תשתית ראייתית. השיקולים הנדונים במסגרת בקשה למתן סעד זמני אינם זהים לאלו הרלוונטיים לשאלה אם יש לחייב בעל דין בהפקדת ערובה, והדבר נכון מקל וחומר בנוגע לשיקולים הרלוונטיים בעת הדיון בערעור על החלטה בעניין חיוב בערובה. לפיכך, העובדה שהחלטת הרשמת הסתמכה בחלקה על עמדת המותב בעניין סיכויי ההליך, אינה מעוררת חשש ל"נעילת" דעתו בנוגע לערעור על החלטה זו. יצוין כי עיון בשתי ההחלטות מעלה שאין ממש בטענת המערער כי הרשמת החליפה את שיקול דעתה בזה של המותב, ובהחלטת נכלל דיון מפורט בשיקולים רבים נוספים פרט לסיכויי התביעה. לכן, אין לקבל את טענת המערער כי ענייננו משול למצב בו מותב נדרש לשבת כערכאת ערעור על החלטתו-שלו.
הטענה בנוגע ליכולת המותב "לעקוף" את הקביעות בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, אף היא איננה מקימה עילת פסלות. טענה זו הועלתה בעלמא, מבלי שהמערער פירט מהן הקביעות שביכולתו של המותב "לעקוף" ומדוע קיים, לשיטתו, חשש כי המותב אכן יפעל כך. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [בתי-משפט] [דיון פלילי] |
|
| ע"פ 3910-21 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; ה א' חיות; 24/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: טליה יהודה |
חסד"פ אינו מאפשר לצדדים להיקלע "בטעות" להליך מקדמי שבסופו מתחייבת פסילת המותב מכוח הסעיף. משכך, אין לקבל את טענת המערער שאי-הבנה בין באת-כוחו ובין המותב בדבר משמעות בקשת המותב לעיין בעדות, מכניסה את ההליך לגדר סעיף 143א לחוק. כך ביתר שאת נוכח הבהרת המותב, טרם שביקש את הסכמת ב"כ המערער לעיין בעדות, כי הטענות אינן מתאימות להליך גישור.
בתי-משפט – שופטים – פסילה
דיון פלילי – בירור האשמה – הליך גישור
דיון פלילי – בירור האשמה – דיון מקדמי
.
נגד המערער כתב אישום בו הואשם באיומים על מורה מבית ספר שבו למד. במסגרת דיון בהליך טענה ב"כ המערער כי העלתה בפני המשיבה טענות מקדמיות. היא הוסיפה כי מאחר שהמשיבה לא קיבלה את טענותיה, היא מבקשת לקבוע את ההליך לגישור ואילו ב"כ המשיבה ביקש לקבוע את ההליך להוכחות. ביהמ"ש ציין בפני ב"כ המערער כי הטענות המקדמיות אינן "להליך גישור", וכי היא יכולה לטעון את הטענות בפניו. בעקבות זאת טענה ב"כ המערער לסתירות בחקירות המערער והעד, אשר לטענתה מעוררות ספק בכך שהאירוע המתואר בכתב האישום אכן אירע כפי שתואר. נוכח טענות אלה שאל ביהמ"ש אם יש לה התנגדות שיראה את חקירת העד לפני שמיעת הראיות. היא לא התנגדה. ביהמ"ש עיין בחקירת העד, וקבע כי העד מעגן את האירוע בזמן התואם את עובדות כתב האישום. ב"כ המערער הודיעה כי המערער כופר בכתב האישום, וביקשה את העברת הדיון למותב אחר שישמע את הראיות בהתאם לסעיף 143א(ה) לחסד"פ, מאחר שביהמ"ש נחשף לעדות המרכזית והיחידה שמפלילה את הנאשם. המותב קבע כי מדובר למעשה בבקשה לפסילתו – ודחה אותה. מכאן הערעור.
.
נשיאת ביהמ"ש העליון דחתה את הערעור בקבעו:
המבחן לפסילת שופט מלשבת בדין קבוע בסעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט, ולפיו יש לבחון אם קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב.
המערער טוען כי הדיון בעניינו היה גישור לפי סעיף 143א לחסד"פ, המסדיר ניהול סוגים שונים של דיונים מקדמיים לצורך ייעול ההליך, ובתוכם גם הליך גישור פלילי. בעניין זיסמן נקבע כי הליך בו התקיים דיון מקדמי או גישור לפי סעיף 143א שלא סיים את ההליך, יועבר הדיון למותב אחר לשמיעת הוכחות. הובהר כי תכלית סעיף 143א(ה) היא למנוע משוא פנים מצד מותב המנהל הליך מעין זה. עם זאת, סעיף 143א(ה) מבהיר כי בין אם מדובר בהליך גישור ובין אם בדיון מקדמי מסוג אחר, תחולתו מוגבלת להליכים המתקיימים בהתאם לסעיף זה. סעיף 143א(ג) לחוק אף מוסיף וקובע תנאים לניהול דיון לפי הסעיף, והראשון שבהם הוא "הנאשם קיבל הודעה ... בדבר האפשרות לניהול דיון מקדמי וביהמ"ש נוכח כי הנאשם הבין את מהות הדיון המקדמי והביע את הסכמתו לניהולו". הווה אומר, החוק אינו מאפשר לצדדים להיקלע "בטעות" להליך מקדמי שבסופו מתחייבת פסילת המותב מכוח הסעיף. משכך, אין לקבל את טענת המערער שאי-הבנה בין באת-כוחו ובין המותב בדבר משמעות בקשת המותב לעיין בעדות, מכניסה את ההליך לגדר סעיף 143א. הדברים אמורים ביתר שאת נוכח הבהרת המותב, טרם שביקש את הסכמת ב"כ המערער לעיין בעדות, כי הטענות אינן מתאימות להליך גישור. בנסיבות אלה, קשה להלום טענה לפיה התקיים הליך גישור, ובפרט כזה שסעיף 143א חל עליו.
מאחר שאין תחולה לסעיף 143א לחוק במקרה דנן, יש לבחון את עילת הפסלות הכללית הקבועה בסעיף 77א לחוק בתי המשפט – חשש ממשי למשוא פנים. לא נמצא כי בענייננו הוכח חשש כזה. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 6 [מקרקעין] [התיישנות] |
|
| ת"א (מרכז) 29738-06-15 גומיקו אקספורט בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל (מחוזי; שרון גלר; 17/06/21) - 28 ע' |
| עו"ד: אברמן, שפיגל, ליברמן, לוי מנצור |
בית המשפט דחה תביעה שעוסקת בשורת סעדים הצהרתיים הנוגעים למחלוקת כספית בין התובעת לבין רשות מקרקעי ישראל ביחס לעצם החיוב בתשלום דמי שימוש חורג וגובהו של חיוב זה, וכן ביחס לסכום הנדרש לצורך עסקת שינוי הייעוד ואופן בירורה של השגת התובעת בנוגע לסכום זה.
מקרקעין – מקרקעי ישראל – דמי היתר
מקרקעין – מקרקעי ישראל – דמי חכירה
התיישנות – אופן חישובה – היום שבו נולדה עילת התביעה
התיישנות – תקופת ההתיישנות – חישובה
התיישנות – תקופת ההתיישנות – תחילתה
התיישנות – חישובה – תחילת המירוץ
.
התובעת הגישה כנגד הנתבעת – רשות מקרקעי ישראל, תביעה למתן שורת סעדים, הצהרתיים בעיקרם, הנוגעים להסכם חכירה לדורות בין הצדדים ולעסקת שינוי ייעוד וניצול העומדת על הפרק. התובעת עתרה בתביעתה לפסיקתם של מספר סעדים – סעד הצהרתי לפיו היא איננה חייבת בתשלום דמי שימוש חורג ממועד כניסתה לתוקף של התב"ע החדשה; סעד הצהרתי לפיו יש לראות את השגתה על שומת הנתבעת משנת 2003 כאילו התקבלה משעה שהנתבעת מנעה בירור בה; סעד הצהרתי לפיו יש לראות את עסקת שינוי היעוד כאילו הושלמה במועד אישור התב"ע החדשה על המקרקעין ולחלופין במועד הגשת השגת התובעת בשנת 2003, בכפוף לתשלום הסכום הנדרש בהתאם לשומה הנגדית אשר בהשגת התובעת ובניכוי דמי השימוש החורג שכבר שולמו על ידה.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
סווג התביעה מלמדנו, כי לפנינו תביעה בשאינו מקרקעין, אשר תקופת התיישנותה 7 שנים. שהרי, התובענה שהוגשה במקרה זה עוסקת בשורת סעדים הצהרתיים הנוגעים למחלוקת כספית בין הצדדים ביחס לעצם החיוב בתשלום דמי שימוש חורג וגובהו של חיוב זה, וכן ביחס לסכום הנדרש לצורך עסקת שינוי הייעוד ואופן בירורה של השגת התובעת בנוגע לסכום זה. היינו, אין מדובר במחלוקות לגבי עצם זכות החכירה של התובעת במקרקעין מושא ההליך אלא עסקינן בהליך משפטי שעניינו ההיבטים האובליגטוריים – כספיים של זכויות התובעת בהקשר למקרקעין מושא חוזה החכירה.
המבחן המקובל בפסיקה לצורך הכרעה בשאלת המועד בו נולדה עילת התביעה, נגזר משאלת המועד בו התקיימה לראשונה בידי התובע עילת תביעה קונקרטית, הכוללת את מכלול העובדות הנדרשות לביסוסה של תביעתו לצורך קבלת הסעד המבוקש.
לא התיישנה עילת התביעה עליה נסמך הסעד המבוקש בתביעה לפיו נתבקש בית המשפט לעניין איסור על גביית דמי שימוש חורג המוטל על הרשות. זאת, בהתייחס לחיוב התובעת בדמי שימוש חורג בגין השימוש במקרקעין לייעוד מסחרי בתקופה של שבע השנים שקדמו להגשת התביעה.
עילות התביעה אשר ביסוד הסעדים הנוגעים להשגת התובעת משנת 2003 על שומת דמי שינוי היעוד ואופן בירורה של השגה זו – התיישנו. משכך, אין להידרש להכרעה בטענות הצדדים לגופן בהקשר לסעדים אלו.
באשר לרכיב התביעה שעניינו בהצהרה על העדר חוב כלשהו של התובעת לנתבעת בגין שימוש חורג והעדר זכאות של הנתבעת להצגת דרישות או תביעות כלשהן לתשלום דמי שימוש חורג מעת אישור התב"ע החדשה בשנת 1998, בנתוני הליך זה, יש לקבוע, כי במקרה דנן, בחוזה החכירה כשלעצמו אין הסדר מפורש בדבר חיוב התובעת בדמי שימוש חורג, בהעדר התייחסות כלשהי במסגרתו לעניין זה. כן יש לקבוע כי אף נהלי הנתבעת והחלטותיה, אשר התקבלו שנים רבות לאחר התקשרות הצדדים בחוזה החכירה, אינם יכולים לשמש מקור משפטי לחיוב התובעת בדמי שימוש חורג.
יש לקבל את טענות הנתבעת לעניין זכותה לחיוב התובעת בדמי שימוש חורג במקרה דנן, וזאת בהסתמך על דיני עשיית עושר ולא במשפט.
במקרה דנן עסקינן בתובעת אשר עשתה ועושה במקרקעין, אותם חכרה מהנתבעת, שימוש מסחרי ארוך שנים תוך תשלום דמי חכירה עבור שימוש לתעשייה, על ההתעשרות הכלכלית המשמעותית הנובעת מכך. בנסיבות אלו לא יהיה זה צודק לפטור את התובעת מחובת השבתה של התעשרות זו, בדמות תשלום דמי שימוש חורג לנתבעת.
לא די בעצם התרחשותו של שינוי בהיבט התכנוני לעניין השימושים האפשריים במקרקעין, בכדי לפטור את הצדדים לחוזה החכירה מהתחייבויותיהם זה כלפי זה. אותו שינוי במישור התכנוני בדמות אישורה של התב"ע החדשה, שהינו למעשה שינוי כללי של "הדין" החל ביחס למקרקעין עליהם חלה אותה תב"ע חדשה, אינו גורר באופן אוטומטי את השינוי החוזי ולא די בו, בפני עצמו, בכדי להוות תחליף להסדרה או לשינוי של זכויות וחובות הצדדים במישור החוזי למציאות התכנונית החדשה. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [בוררות] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 43801-01-21 אלפרד שכטר נ' חברי קבוצת רכישה יונייטד שרונה - בסר שרונה נציגות הקבוצה (מחוזי; מיכל עמית אניסמן; 16/06/21) - 11 ע' |
| עו"ד: עדי כהן, אור לוי ביבר, ניר סברוב, נתן לרנר, אלישע אטיאס, שילה אייל |
בית המשפט הורה על ביטול פסק בוררות, במסגרתו דחתה הבוררת תביעת המבקשים מחמת אי קיום החלטות ביניים שניתנו על ידה. נפסק, כי מדובר בהחלטות הקובעות סעד אופרטיבי כזה או אחר בנוגע לסכסוך גופו, להבדיל מצווים הנוגעים לניהול הליך הבוררות, שמהותם טכנית או דיונית. לכן הבוררת לא הייתה רשאית לעשות שימוש בסעד החריג הקבוע בפרט ט' לתוספת הראשונה ולהורות על דחיית התביעה.
בוררות – פסק בורר – ביטולו
בוררות – בורר – סמכויותיו
.
המבקשים הגישו בקשה לביטול פסק הבוררות אשר ניתן על ידי כב' הבוררת השופטת בדימוס הילה גרסטל. במרכז הדיון עומדת החלטת הבוררת שסברה כי בשל אי כיבוד החלטות הביניים, היא רשאית להפעיל סמכותה החריגה, בהתאם להוראות פרט ט' לתוספת הראשונה לחוק הבוררות, ולהורות על דחיית התובענה.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה וקבעה כלהלן:
סמכותו של הבורר לדחות את התביעה או למחוק את ההגנה (לפי העניין) יוחדה, אפוא, בהתאם להוראת פרט ט' לתוספת הראשונה לחוק הבוררות, למקרה של הפרת צו הנוגע לניהולה של הבוררות, ולכך בלבד, ולא להפרת צווים הנוגעים לסכסוך גופו בין הצדדים.
יש לבצע הבחנה בין צווים הנוגעים לניהול הליך הבוררות, שמהותם טכנית או דיונית, כגון צווים הנוגעים להליכי גילוי ועיון במסמכים ומענה לשאלונים, או לשכר הבורר או מומחים שמונו במסגרת הליך הבוררות, אשר הפרתם עשויה להקים לבורר סמכות להורות על דחיית התביעה או מחיקת כתב ההגנה, בהתאם להוראות פרט ט' לתוספת הראשונה לחוק הבוררות, לבין החלטות הקובעות סעד אופרטיבי כזה או אחר בנוגע לסכסוך גופו או פסקי ביניים או החלטות אחרות כדוגמת סעדים זמניים, בפרט כאלה המחייבות תשלום לצד שכנגד.
הפרתן ואי כיבודן של החלטות כב' הבוררת להמשיך ולהפקיד תשלומים על ידי המבקשים בהתאם להסכם הרכישה ולהסכם השיתוף, הפקדה המהווה חלק מליבת המחלוקת בין הצדדים בגינה פנו להליך הבוררות, הגם שמהווה התנהלות שאין לקבל, כלשון כב' הבוררת, אינה החלטה דיונית או ניהולית, ומשכך, אינה מקימה הסמכות לעשות שימוש בסעד החריג הקבוע בפרט ט' לתוספת הראשונה ולהורות על דחיית התביעה. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [דיון אזרחי] |
|
| עש"א (תל אביב-יפו) 50130-12-20 איתיאל יששכר נדב נ' דורה גודיס (מחוזי; לימור ביבי; 16/06/21) - 10 ע' |
| עו"ד: אליעזר שופט, יובל קינן, טוביה גודיס |
המערער ניסח את ערעורו באופן חסר, תוך השמטה של החלטות רלוונטיות ותוכנן. אין מדובר במחדל פרוצדורלי בלבד, אלא בפגם מהותי היורד לשורשם של דברים. התנהלות זו של המערער שבא בפני בימ"ש של ערעור בידיים שאינן נקיות, תוך הסתרת פרטים מהותיים, מבטאת זלזול בהליך השיפוטי; לגופו של עניין, בדין קבעה המפקחת שיש לראות במערער כמי שלא התייצב שלא כדין לדיון אליו הוזמן ובדין לא ביטלה החלטתה זו. אין לנהוג בסלחנות כלפי מי שמבזה החלטות בדבר קיום דיונים ואשר התנהלותו גורמת לבזבוז זמן שיפוטי ולפגיעה בצד השני.
דיון אזרחי – בעלי-דין – אי-התייצבות לדיון
דיון אזרחי – בעלי-דין – התנהלותם
דיון אזרחי – ערעור – מסמכים שיש לצרף לכתב ערעור
.
ערעור על שתי החלטות ביניים שניתנו ע"י המפקחת על רישום המקרקעין, במסגרתן דחתה את בקשות המערער להורות על ביטול החלטה שניתנה על ידה בדיון הוכחות מיום 1/11/20, אליו לא התייצבו המערער או באת כוחו, ובמסגרתה החליטה המפקחת לראות במערער כמי שלא התייצב לדיון שלא כדין ולקיים את הדיון בהעדרו. המערער טוען כי בנסיבות מחלתו ונבצרותו מהגעה לדיון בשל בידוד כדין בו שהה עד לקבלת תוצאות בדיקת הקורונה שנערכה לו – שגתה המפקחת עת שללה ממנו יומו בפניה ועת דחתה בקשותיו לביטול החלטתה.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בקבעו:
המערער ניסח את ערעורו באופן חסר, בפרט תוך השמטה של החלטות רלוונטיות שניתנו ע"י המפקחת – אשר לא זו בלבד שלא צורפו לערעור, כפי הנדרש ע"פ הדין, אלא שאף תוכנן לא נזכר במסגרתו. ראש וראשונה מוצאת התנהלות לקויה זו של המערער ביטויה במחדלו מצירוף ההחלטה מיום 1/11/20. הגם שזו עומדת בלב ליבו של הערעור לא מצא המערער לצרפה ויתרה מכך, לא מצא לפרט את תכנה כדבעי ואת הנסיבות המלאות בהן ניתנה. כך ובפרט, לא ציין המערער כי לבד ממחדלו הוא מהתייצבות לדיון אף לא התייצבה לדיון באת כוחו (משהוא הורה לה מפורשות שלא להתייצב לדיון), וכן לא התייצבו לדיון העדים מטעמו. כמו כן לא צורפו לערעור ואף לא צוינו ההחלטה בה נקבע מפורשות כי ככל שבעל דין לא יוכל להתייצב לדיון יהא עליו להתייצב באמצעות זום; וההחלטות במסגרתן נדחו בקשות באת כוחו המערער לדחות את הדיון אשר היה קבוע ליום 1/11/20 מטעמיה.
בהתנהלותו זו הפר המערער את הוראת תקנה 419 לתקנות 1984. ודוק – אין מדובר במחדל פרוצדורלי בלבד, אלא בפגם מהותי היורד לשורשם של דברים ונסב על הסתרת פרטים מהותיים מעיני ביהמ"ש, פרטים אשר ברי כי לאור תכנם העומד למערער לרועץ, הוסתרו מביהמ"ש בכוונת מכוון. התנהלותו זו של המערער שבא בפני בימ"ש של ערעור בידיים שאינן נקיות, תוך הסתרת פרטים מהותיים, מבטאת זלזול בהליך השיפוטי, זלזול שמצא ביטויו גם בהתנהלותו שהובילה למתן ההחלטה מיום 1/11/20, אותה הוא מבקש לתקוף ואשר ניתנה לאחר שלא זו בלבד שהוא לא התייצב לדיון בפני המפקחת, אלא שהוא אף הורה לבאת כוחו שלא להתייצב לדיון ומשהוא אף הפר את ההחלטה לזמן את עדיו לדיון. די בהתנהלות זו של המערער, המהווה הפרת הדין (פרוצדוראלית ומהותית) כדי להוביל לדחיית הערעור.
בנסיבות מתן ההחלטה מיום 1/11/20 לא נפל כל פגם המצדיק התערבות ערכאת הערעור. בבסיס הקביעה לפיה המערער לא התייצב לדיון לא מצוי רק מחדל המערער עצמו – אותו מצאה המפקחת כמחדל שאינו מבורר – אלא גם מחדל באת כוחו מהתייצבות לדיון לפי הוראת המערער עצמו. יתרה מכך, בהחלטה שלא לבטל החלטה זו הוסיפה המפקחת וקבעה כי אין מקום לבטל החלטתה זו לאור התרשמות המפקחת לפיה התנהלות המערער מכוונת על מנת למשוך את ההליכים לפניה. החלטות אלו עולות בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, אשר חזרה ועמדה על החשיבות בקיום דיונים במועד כפי שנקבע ועל כך שאין לנהוג בסלחנות כלפי מי המבזה החלטות ביהמ"ש בדבר קיום דיונים ואשר התנהלותו גורמת לבזבוז זמן שיפוטי, כמו גם לפגיעה בצד השני.
כפי שנפסק, ביהמ"ש הוא נאמן הציבור. הוא מצווה להבטיח שהדיונים יתקיימו במועדם וכסדרם, ושזמנו של הציבור לא יהא הפקר. אם ינהגו בתי המשפט בסלחנות כלפי בעלי דין המבזים את החלטותיהם וגורמים לבזבוז הזמן השיפוטי, תהא בכך פגיעה לא רק ביריביהם של אותם בעלי דין, אלא בעיקר במערכת המשפט כולה. כן נפסק כי שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז של משאביה. תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו, וזכות הגישה לביהמ"ש אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל-הדין שכנגד.
בנסיבות אלו, בדין קבעה המפקחת שיש לראות במערער כמי שלא התייצב שלא כדין לדיון אליו הוזמן ובדין לא ביטלה החלטתה זו. יצוין כי הגם החלטת המפקחת ולפיה המערער לא התייצב לדיון, לא ניתן פסק דין בהיעדרו של המערער על יסוד התביעה והמפקחת איפשרה למערער הגשת סיכומיו, ובכך איזנה נכונה את זכויות הצדדים. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [דיון אזרחי] [הגנת הצרכן] |
|
| ת"צ (תל אביב-יפו) 55011-06-20 נטלי אולנובסקי נ' ישרוטל ניהול מלונות (1981) בע"מ (מחוזי; רחל ברקאי; 16/06/21) - 10 ע' |
| עו"ד: יונתן רפפורט, אדם לוין, י. גרייבסקי, ע. דר |
אושר הסדר פשרה בתביעה ייצוגית במסגרתה נטען כי המשיבה הפרה את החוזה שלה עם לקוחותיה בכך שנמנעה מלפצות אותם בגין פרק הזמן שבו היו מנועים מלהשתמש בזכויותיהם מכוח חברותם במועדון הלקוחות, בתקופה בה היו בתי המלון מושבתים, בימי מגפת הקורונה.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר פשרה
הגנת הצרכן – תובענה ייצוגית – אישור הסדר פשרה
.
בקשה לאישור הסדר פשרה בבקשה לאישור תביעה כייצוגית, במסגרתה נטען כי המשיבה הפרה את החוזה שלה עם לקוחותיה בכך שנמנעה מלפצות אותם בגין פרק הזמן שבו היו מנועים מלהשתמש בזכויותיהם מכוח חברותם במועדון הלקוחות, בתקופה בה היו בתי המלון של המשיבה מושבתים, בימי מגפת הקורונה.
.
בית המשפט המחוזי אישר את ההסדר ופסק:
הסדר הפשרה הינו "ראוי, הוגן וסביר, בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה", כאשר מטרת הבקשה הושגה באמצעות הארכת תקופת החברות במועדון הלקוחות למשך התקופה בה מלונות המשיבה הושבתו, ובדומה לכך הושגה הסדרה לעתיד באם מלונות המשיבה יושבתו שוב עקב משבר הקורונה. תחשיבי המבקשים המוצגים כבסיס לפסיקת גמול ושכר טרחה מבוססים ומעוגנים בהלכות המשפטיות שנפסקו בנדון ועל כן לכאורה יש לשקול פסיקת גמול ושכר טרחה בהתאם לשיעור ההטבה שהושג במסגרת הליך זה. אלא שבנסיבות העניין מדובר בסוגיה מיוחדת אשר התעוררה בעקבות מגפת הקורונה שהכתה כלכלית בכל, מכאן שיש לפסוק סכום כולל שאינו נגזר משיעור ההטבה כי אם משקף עלות כוללת של השקעת משאבים וסיכונים אל מול הנסיבות המיוחדות עמן התמודדה המשיבה. בהתאם לכך יש להעמיד את הגמול על סך של 50,000 ₪ ושכר טרחה לבא כוחם בשיעור של 200,000 ₪.
ברירת המחדל בעת אישור הסדר פשרה היא כי נטל תשלום האגרה הוא על המשיב. עם זאת, נתן מחוקק המשנה בידי בית המשפט שיקול דעת לפטור את המשיב מתשלום חלקה השני של האגרה, "מטעמים מיוחדים שירשמו". אין בהגעה להסדר בשלב מקדמי של ההליך כדי להוות טעם מיוחד המצדיק הענקת פטור מתשלום אגרה. "טעם מיוחד" צריך שיהיה בעל משקל מיוחד, לשם הכרה בו. המחלוקת הנדונה מהווה במידה מסוימת טעם מיוחד המצדיק הענקת פטור מתשלום חלקה השני של האגרה, אך רק באופן חלקי. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [דיון אזרחי] |
|
| ת"א (באר שבע) 19587-01-20 פלוני נ' הילה בשרי (מחוזי; יעל ייטב; 16/06/21) - 8 ע' |
| עו"ד: |
לבית המשפט הסמכות להטיל את שכר טרחתו של מומחה רפואי מטעם בית המשפט על אחד מהצדדים. במקרה דנן יש מקום להשית על הנתבעות את שכר טרחת המומחים הרפואיים אשר עתידים להתמנות מטעם בית המשפט.
דיון אזרחי – סדר הדין – תקנות סדר הדין האזרחי, התשע`ט-2018
דיון אזרחי – מומחים – שכר טרחתם
.
בקשת התובע בתביעת נזיקין, לפטור אותו מתשלום חלקו בשכר טרחתם של המומחים הרפואיים אשר עתידים להתמנות מטעם בית המשפט לשם בחינת מצבו הרפואי, וכפועל יוצא להשית את שכר הטרחה במלואו על כתפי הנתבעות.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
תקנה 92(א) בתקנות סדר הדין האזרחי החדשות מקנה לבית המשפט את הסמכות להטיל את שכר טרחתו של מומחה רפואי מטעם בית המשפט על אחד מהצדדים. המבחנים להשתת שכר טרחתו של מומחה רפואי מטעם בית המשפט על הנתבעות בלבד, דומים למבחנים שנקבעו בהלכה הפסוקה לעניין פטור מהגשת חוות דעת רפואית מטעם התובע. על התובע להראות כי קיימות נסיבות של ממש, שלרוב אין הוא יכול להתגבר עליהן באמצעים סבירים, אשר מונעות ממנו לצרף חוות דעת רפואית לכתב תביעתו, וכן כי קיים יסוד ממשי לכאורי לתביעתו נגד הנתבע, ולא מדובר בתביעת סרק. ההלכה הכירה בטעם של חיסרון כיס כמצדיק מתן פטורים בהקשרים שונים.
בענייננו, אמנם התובע לא הראה כי עשה מאמצים להשיג מימון לשאת בחלקו בשכר הטרחה, אולם נוכח 'מקבילית הכוחות' הקיימת בענייננו, סיכויי התביעה הגבוהים מאוד, העובדה שאחריותה של נתבעת 1 נלמדת מההליך הפלילי, ובשים לב לכך שגם מומחים רפואיים מטעם הנתבעות הסכימו שנותרה לתובע נכות בעקבות התאונה, די בחיסרון הכיס שעליו עמד התובע בתצהירו, כדי להטות את הכף לעבר השתת תשלום שכר הטרחה, כמימון ביניים, על כתפי הנתבעות. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [דיון אזרחי] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 48545-03-21 לורנס ליבור נ' הרברט קופל (מחוזי; חאלד כבוב; 15/06/21) - 9 ע' |
| עו"ד: רון ליבסון, דוד פרחיה, קובי אסייג |
על יסוד הלכת בובליל ובהתאם למבחני המשנה הנלמדים מעניין אגם – הרי שמבלי לקבוע מסמרות ביחס לסיכויי בקשת סילוק התביעה על הסף, נמצא כי מתקיימות אותן נסיבות חריגות המצדיקות דחיית מועד הגשת כתב ההגנה עד להכרעה בבקשה לסילוק על הסף.
דיון אזרחי – סילוק על הסף – דחיית מועד להגשת תגובת הנתבע עד להכרעה בבקשה
דיון אזרחי – כתבי-טענות – כתב הגנה
.
בקשה מטעם הנתבע 1 ("הנתבע" או "לורנס") להארכת מועד להגשת כתב הגנה, כתלות בהכרעת ביהמ"ש בבקשה לסילוק התביעה שבכותרת על הסף, שהוגשה כנגד התובעים הרברט קופל ("הרברט" או "התובע") וחברה בריטית שבבעלותו ("התובעת" או ""(Hek. עניינו של הסכסוך הניצב במוקד התביעה הוא בהשקעה בפרויקט נדל"ן בלונדון, שלימים כשלה. במסגרת הבקשה טוען הנתבע כי סיכויי בקשת הסילוק להתקבל הם גבוהים, וכן כי המשאבים שיידרשו מהנתבע על מנת להגיש כתב הגנה מטעמו הם רבים וניכרים, ומכאן שמתקיימים החריגים שנקבעו בעניין בובליל להארכת מועד להגשת כתב הגנה.
.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה בקבעו:
כפי שנקבע בעניין בובליל, המקרים בהם יורה ביהמ"ש על הארכת המועד להגשת כתב ההגנה עד להכרעה בבקשה לסילוק על הסף, הם מקרים בהם ייווכח כי (1) סיכויי בקשת הסילוק אינם מבוטלים, ו-(2) כי יש בדחיית הבקשה להארכת מועד כדי להכביד באופן משמעותי על הנתבעים/משיבים, כאשר בין שני מבחני משנה אלה קיים יחס של מקבילית כוחות. וכפי שנפסק שם, יהיו מצבים חריגים בהם ראוי יהיה ליתן ארכה לבעל דין להגשת טענותיו לגופם של דברים (בין אם מדובר בכתב הגנה, בבר"ל, בתשובה להמרצת פתיחה או במצבים דומים). זאת, כאשר מתקיימים שני תנאים מצטברים: ראשית, נראה על פני הדברים שיש סיכוי סביר לטענה הדיונית המקדמית; שנית הנתבע או המשיב חייב להשקיע משאבים רבים ביותר, שאינם פרופורציונליים בנסיבות העניין, על מנת להתגונן לגופם של דברים וכל עוד לא הוכרעה טענתו המקדמית. היחס בין שני התנאים האמורים ניתן להגדרה כמקבילית כוחות.
נקבע, כי הרציונל העומד בסיס ההכרעה בעניין בובליל נוגע לשאלה מה הוא האופן היעיל וההוגן ביותר לנהל את ההליך, כך שזכויות הצדדים לא תפגענה, ביהמ"ש יוכל להכריע באופן ראוי בבקשה המקדמית והמשאב השיפוטי ינוצל בצורה מיטבית. לשם יישום רציונל זה, נקבע בעניין אגם כי על ביהמ"ש להידרש למספר שאלות משנה, בהן: השאלה האם הגשת כתב ההגנה תסייע לביהמ"ש להכריע בטענות המקדמיות הצריכות הכרעה; האם הגשת כתב ההגנה לפני ההכרעה בבקשה המקדמית תסייע לניהול הדיון וייעולו; מהן משמעויות העיכוב הצפוי בהגשת כתב ההגנה; מידת ההכבדה שיש בחיוב הנתבע להגיש את כתב ההגנה עובר להכרעה בבקשה המקדמית; וסיכויי הטענה המקדמית להתקבל. ודוק – המשקל אותו ייחס ביהמ"ש לתשובה לכל אחת מהשאלות עשוי להשתנות ממקרה למקרה בהתאם לנסיבותיו, וכל זאת בשים לב לכך שרשימת שאלות זו אינה סגורה, ואפשר כי ימצאו שיקולים נוספים המצדיקים להורות על דחיית המועד להגשת כתב ההגנה בתביעה עד להכרעה בבקשות המקדמיות.
על יסוד האמור ובהתאם למבחנים שנקבעו בעניין בובליל, נמצא בנסיבות העניין כי יש מקום לקבל את הבקשה. על פניו ולכאורה קיימות מספר אינדיקציות בלתי מבוטלות לכך שייתכן וטענות הנתבע בדבר הפורום הנאות הן בעלות סיכוי לא מבוטל להתקבל. כמו כן, נראה כי הכנת כתב הגנה מטעם הנתבע תהא כרוכה בהשקעת משאבים לא מבוטלים, בפרט משקיימים צדדים רלוונטיים שמקום מושבם אינו ישראל וסברת הנתבע כי יש מקום להגיש חו"ד מומחה לדין האנגלי לתמיכה בכתב ההגנה. יצוין, כי גם אם התשתית העובדתית והראייתית אותה הניח הנתבע בנוגע למשאבים הבלתי פרופורציונאליים הדרושים לכאורה לצורך הכנת כתב ההגנה, אינה רחבה ומלאה – וכן לא נתמכה בתצהיר; אזי, בשים לב לטענות כבדות המשקל שהועלו בגדרי בקשת הסילוק, ובהתאם למקבילית הכוחות בין סיכויי בקשת הסילוק לבין מידת ההכבדה הנטענת – נמצא כי זה נוטה בנסיבות העניין לטובת הנתבע.
מסקנה זו מקבלת משנה תוקף לאור התרשמות ביהמ"ש כי עצם דחיית המועד להגשת כתב הגנה עד להכרעה בבקשת הסילוק לא תגרום לתובע כל נזק, וזאת אף במקרה בו בקשת הסילוק תדחה (וכאשר ממילא התביעה הוגשה בחלוף מספר שנים ממועד קרות האירועים, ואין בארכה קצרה כדי להביא לשינוי מצבו של התובע בעניין זה לרעה). דברים אלו נכונים ביתר שאת בהתייחס לכך שממילא טרם הושלמה סוגיית ההמצאה לנתבעת 2 – כך שלא נגרם עיכוב בבירור ההליך כולו כמקשה אחת.
אם כן נמצא, על יסוד הלכת בובליל ובהתאם למבחני המשנה הנלמדים מעניין אגם, כי מתקיימות אותן נסיבות חריגות המצדיקות דחיית מועד הגשת כתב ההגנה. לאלו יש להוסיף שיקולים של יעילות דיונית, חיסכון במשאבים ובזמן שיפוטי יקר, ובפרט – העובדה כי לא יהא בהגשת כתב ההגנה בטרם הכרעה בטענות המקדמיות כדי לסייע בקידום בירור ההליך ו/או לייעל את בירור בקשת הסילוק. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [דיון אזרחי] [הגנת הצרכן] |
|
| ת"צ (תל אביב-יפו) 74593-12-20 אייל אמרגי נ' ויקטורי רשת סופרמרקטים בע"מ (מחוזי; לימור ביבי; 15/06/21) - 9 ע' |
| עו"ד: יוסף חי אביעזיז, נופר טל |
אושרה הסתלקות מתוגמלת מבקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה בטענה להטעיה בציון כשרות מוצרי מזון.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר הסתלקות
הגנת הצרכן – תובענה ייצוגית – הסתלקות
.
בקשת הסתלקות מתוגמלת מבקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה בטענה להטעיה בציון כשרות מוצרי מזון.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
המחוקק העניק לבית המשפט שיקול דעת רחב האם להיעתר לבקשת הסתלקות או לדחות בקשה שכזו. בית המשפט העליון קבע כי ככלל, אין לפסול גמול לתובע המייצג ושכר טרחה לבא הכוח המייצג במסגרת הסתלקות מבקשה לאישור תובענה כייצוגית. עם זאת, נקבע כי הסתלקות מתוגמלת אפשרית כחריג לכלל במקרים המתאימים. על בית המשפט לבחון ראשית האם הראתה התובענה עילת תביעה לכאורה, ושנית, לתת דעתו לתועלת הקונקרטית שהביאה בקשת האישור או התובענה לחברי הקבוצה.
על פניו התביעה אינה תביעת סרק, הנעדרת כל עילה ולו לכאורה. זאת, בהינתן שהסדר ההסתלקות – הקובע התחייבות המשיבה כי לא תשווק את המוצרים בסניפיה עד להכרעה בבקשת האישור; תחדד את נהלי בדיקת אישורי הכשרות ותפצה את חברי הקבוצה באמצעות תרומה לעמותה – מלמד, על פניו, כי עד כה לא היה קיים נוהל מסודר לבדיקת מוצרים המיובאים מחו"ל בכל הנוגע לכשרותם, וכי כפועל יוצא מכך, ייתכן ושווקו בסניפי המשיבה המוצרים האמורים ללא אישור הרבנות הראשית ביחס לכשרותם. נוכח המתווה המוסכם בין הצדדים, צמחה לקבוצה תועלת קונקרטית ורלבנטית כתוצאה מההליך. סכומי הגמול ושכר הטרחה המוצעים על ידי הצדדים סבירים בנסיבות העניין ומקובלים. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [דיון אזרחי] |
|
| ת"צ (תל אביב-יפו) 50533-07-18 רבקה קשתן נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ (מחוזי; אסתר נחליאלי חיאט; 11/06/21) - 5 ע' |
| עו"ד: מיכאל בך, רון לדרמן, שי כגן, ליטל גדנסקי, יחיאל כשר, עופר שובל, פרופ' יובל לוי, טל מישר, רוזנברג הכהן |
לבימ"ש כערכאה מבררת מוקנית סמכות דיונית-ניהולית רחבה, במיוחד שעה שעסקינן בהליך ייצוגי ובשלב של בקשת האישור – שאז הכלל הוא שביהמ"ש רשאי להחליט בבקשת האישור על יסוד החומר שהוגש לו ותו לא, או לאחר חקירת המצהירים על תצהיריהם.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – החלטות דיוניות
.
החלטה זו עניינה באופן ניהול המשך ההליך בבקשת אישור תובענה כייצוגית שעניינה בטענות לעושק וניצול קשישים ע"י חברות שיווק ישיר (יצוין כי אין עניינה של בקשת האישור בטיפול בחברות השיווק הישיר כבעלות דין או בנקיטת אמצעים כלשהם נגדן, אלא בתובענה נגד שלוש חברות אשראי).
.
ביהמ"ש המחוזי קבע:
לבימ"ש כערכאה מבררת מוקנית סמכות דיונית-ניהולית רחבה, במיוחד שעה שעסקינן בהליך ייצוגי ובשלב של בקשת האישור, שאז הכלל הוא שביהמ"ש רשאי להחליט בבקשת האישור על יסוד החומר שהוגש לו ותו לא; או, אם ראה בכך צורך, לאחר חקירת המצהירים על תצהיריהם. בהליך זה סבור ביהמ"ש כי ניתן להכריע בשלב אישור התובענה הייצוגית בלי לנהל חקירות, וזאת בהתאם לסמכות המוקנית לו מכוח תקנה 2(ה) לתקנות תובענות ייצוגיות ולאחר שהשתכנע שאין צורך בענייננו בחקירת המצהירים.
ראשית, בקשת האישור ערוכה כדבעי ומציגה תשתית ראייתית ראשונית העומדת ברף הנדרש לשלב זה של הדיון. מלבד החומר שנכלל בבקשת האישור המקורית הוגשה בהמשך בקשה לצירוף ראיות שאושרה. משכך, בפן העובדתי, בקשת האישור בשלה להכרעה. שנית, שמיעת המצהירים וחקירתם יארכו זמן ארוך ולמעשה מיותר בנסיבות, לאור התשתית הראשונית ושלב הדיון. כדי שההליך יתכתב עם עקרון היעילות הדיונית, כדי לא להכביד על בעלי הדין וכדי לזרז את ההכרעה – הצעד המתבקש הוא הגשת סיכומים. נוכח התשתית העובדתית שהונחה נדמה שהתועלת השולית (ושמא המיותרת) של ניהול חקירות לא מצדיקה את העלויות הכרוכות בעיכוב ההליך בגלל קיום החקירות כאמור. שלישית, נראה כי עיקר המחלוקת המצריכה בירור הוא עניין משפטי עקרוני הנוגע לשתי שאלות מרכזיות: שאלת הגדרת הקבוצה ובייחוד הגדרת המונח "קשיש"; ושאלת חובות חברות האשראי כלפי הקבוצה. וכדי לדון בשאלות המתעוררות בסוגיה – די בתשתית העובדתית שהניחו המבקשים.
על כן, לא תתקיימנה חקירות מצהירים בשלב בקשת האישור דנא. עם זאת, נמצא לקבוע דיון נוסף טרם יגישו בעלי הדין את סיכומיהם. קיום דיון קצר וענייני נוסף יאפשר לצדדים לערוך את הסיכומים שיוגשו כנדרש בסוגייה הממשית והאמיתית בתיק. נוכח הסוגיות הכלליות העולות בתובענה דנא אשר מגלמות שאלות חברתיות מהמעלה הראשונה המצריכות בירור עקרוני, נמצא לבקש מהיועמ"ש כי ישקול התייצבות בהליך. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 14 [רשויות מקומיות] |
|
| עת"מ (מרכז) 39249-12-20 חסן מחמוד פדילה נ' עיריית טירה (מנהלי; צבי דותן; 17/06/21) - 13 ע' |
| עו"ד: ד"ר חיים שטנגר, אורי פנטילט, מיה זיסמן שנצר |
בית המשפט נמנע מלהורות על בטלותו או ביטולו של היטל סלילה, שהתובעים נדרשים לשלם, מכוחו של חוק עזר לאל-טירה (סלילת רחובות). במרכז הדיון עומדות שתי שאלות: האם לא נתקיימו הוראות חוק העזר כי הטלת ההיטל תאושר ע"י מועצת העירייה וע"י שר הפנים; והאם העותרים אינם חייבים לשלם את ההיטל, בשל כך שלא קיבלו דרישת תשלום.
רשויות מקומיות – היטלים – היטל סלילה
.
העותרים עותרים לקבוע דבר בטלותו או ביטולו של היטל סלילה, שהם נדרשים לשלם, מכוחו של חוק עזר לאל-טירה (סלילת רחובות). שתיים הן טענות העותרים כלפי היטל הסלילה: הטענה האחת – בניגוד להוראת סעיף 14 לחוק העזר לא ניתן אישור של מועצת העירייה, וגם לא של שר הפנים, לצורך הטלת ההיטל, ועל כן מדובר בהיטל שהוטל שלא כדין, והוא בטל מעיקרו או ניתן לביטול; הטענה השנייה – כי העותרים לא קיבלו מעולם כל דרישה לתשלום ההיטל, וכי כל העניין נודע להם לראשונה רק כאשר הוטלו עיקולים על חשבונותיהם.
.
בית המשפט דחה את העתירה ופסק כלהלן:
הטלת ההיטל והתעריפים המעודכנים אושרו הן על ידי מועצת העירייה והן על ידי שר הפנים, כנדרש, וטענת העותרים בעניין זה נדחית.
הוכח, כי הטלת ההיטל אושרה ע"י מועצת העירייה.
אישור השר לתיקון לחוק העזר הוא הוא "אישור שר הפנים", הנדרש בסעיף 14 לחוק העזר. יתר על כן, עצם פרסומו של חוק העזר ברשומות מהווה ראייה לכך שחוק העזר אושר על ידי שר הפנים. והגשת עותק של רשומות, המכיל את חוק העזר, מהווה הוכחה לחוק העזר ולהיותו מותקן ומאושר כהלכה.
בנסיבותיו של עניין זה, הפרתה של החובה למסור דרישת תשלום לעותרים לא הייתה הפרה מהותית. שכן, החלטתה של העירייה לא הייתה משתנה אילו שלחה (ולטענתה, אכן שלחה) דרישת תשלום כנדרש. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 15 [חוזים] |
|
| ת"א (חיפה) 39131-08-16 ירון דהן נ' עדי אגודה שיתופית להתיישבות בע''מ (שלום; מירב קלמפנר נבון; 17/06/21) - 22 ע' |
| עו"ד: יוסף ישורון, ירון אילן |
בית המשפט קיבל, רק בחלקה, תביעה שהגישו התובעים – בני זוג, בעניין הפרת חוזה פיתוח תשתיות של מגרש שרכשו במסגרת הסכם חכירה עם מרשות מקרקעי ישראל.
חוזים – הפרה – היעדרה
.
התובעים הגישו כנגד הנתבעים תביעה לאכיפה, צו עשה ותביעה כספית. התביעה נסובה סביב חוזה לפיתוח פנים וחוץ מגרש שנחתם מול הנתבעות. התובעים טוענים להפרת ההסכם לפיתוח. עוד טוענים לרשלנות הנתבעות שעה שהפרו את חובת הזהירות שלהן ואחריותן כלפי התובעים ואף הפרו את חובת הפיקוח שלהן על עבודת מנהל הפרויקט.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
בין הצדדים התנהל הליך מו"מ אשר לא הגיע לכדי הסכמה מחייבת. לפיכך, הטענות של התובעים לאכיפת ההסכמות אשר הושגו במסגרת זו – נדחות במלואן.
אין לקבל את טענת התובעים להפרת הסכם פנים וחוץ המגרש מחמת שינוי בגובה המגרש או שינוי הקולט שהותקן, שעה שהתובעים הסכימו לשינוי מעין זה במפורש בהסכם בין הצדדים. משנדחו טענות התובעים להפרת חוזה נדחית גם התביעה לפיצויים בגין הפרת ההסכם.
אין כל מקום להורות לנתבעות להשיב לתובעים את עלויות בניית הקיר התומך. בניית הקיר נעשתה ללא היתר ובניגוד לדין ויש לראות בהתנהלות זו של התובעים חומרה יתרה. מדובר בעבירה בוטה על דיני התכנון והבנייה, אשר לא רק בוצעה ללא היתר, ביודעין, אלא בשטח המוגדר כשצ"פ – שטח ציבורי פתוח אשר אין לתובעים בו כל זכות וספק אם כלל היו יכולים התובעים לפעול על מנת לקבל היתר לבניית קיר התמך בעצמם. לאור דברים אלו, היה על הנתבעות לפנות אל הגורם המוסמך לאכיפת הוראות הדין, ובפרט הוראות פרק י' לחוק התכנון והבנייה.
יש לדחות את טענות התובעים החוזיות והנזיקיות לעניין גובה המגרש אשר נמסר. על כן, אין מקום להתיר סעדים שהתבקשו בעקבות ביצוע עלויות החפירה שביצעו התובעים, לרבות פינוי הפסולת.
לבית המשפט סמכות לחייב את הנתבעות בביצוע סעד אף אם לא התבקש. הפסיקה מנתה שלושה תנאים אשר בהתקיימם, במצטבר, ניתן להפעיל סמכות זו. בענייננו, התנאים מתקיימים. לפיכך יש לחייב את הנתבעות 1-2 לפעול לביצוע העבודות אשר פורטו בחוות דעת מומחה בית המשפט וכן בראשית פרק זה בתוך 90 ימים מהיום.
שעה שלא הפרו הנתבעות את ההסכם, אין מקום לפסוק פיצוי בגין הפרתו. אשר להפסד ימי עבודה – אין מקום להיעתר לרכיב תביעה זה. לא נדרשו או יידרשו התובעים להיעדר מעבודתם במהלך תקופת העבודה, אשר מבוצעת בשטח פתוח. לפיכך, התביעה להפסד ימי עבודה – נדחית. גם יש לדחות את התביעה לעוגמת נפש. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [חוזים] |
|
| ת"א (ירושלים) 24535-11-16 דפנה ששון נ' אחים חסיד חברה קבלנית לבניה בע"מ (שלום; גד ארנברג; 17/06/21) - 12 ע' |
| עו"ד: |
תביעה בגין עיכוב במסירת דירת מגורים שרכשה התובעת מהנתבעת ובגין ליקויים באותה דירה.
חוזים – מכר – דירות
חוזים – הפרה – איחור במסירה
חוזים – תניית פטור – תוקפה
חוזים – מכר – תנאים
.
התובעת הגישה תביעה בגין עיכוב במסירה וליקויים בדירת מגורים שנרכשה ע"י התובעת מהנתבעת. בבסיס התביעה ישנן שלוש מחלוקות עיקריות אשר בכל אחת מהן נטענו ע"י הצדדים טענות חלופיות ומצטברות: איחור במסירה; ליקויי בנייה; הצמדת הגג.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
בהתאם לסעיף 7א לחוק המכר (דירות), לא ניתן להתנות על האמור בחוק אלא לטובת הקונה. מכאן, שגם אם חוזה המכר מתיימר להגביל את זכות הקונה לפיצוי מעבר למגבלות המותרות בחוק, אין לכך כל תוקף.
סעיף 5א(ג) לחוק המכר (דירות), מתיר לצדדים להסכים כי המוכר לא יחויב בפיצוי בגין איחור במסירת הדירה. הסעיף כולל, אפוא, שני תנאים מצטברים: האחד, במישור העובדתי, כי העיכוב נגרם עקב נסיבות שאינן בשליטת המוכר והשני, במישור המשפטי, כי הסיכון להתרחשותן ולתוצאותיהן של אותן נסיבות אינו מוטל על המוכר.
הארכת מועד המסירה בשל שינויים תתקבל רק בהתקיימותם של שלושה תנאים מצטברים: דחייה מוסכמת, למועד עדכני מוגדר וברור, והעומדת בסבירות ביחס להיקף השינויים המבוקש.
בנסיבותיו של עניין זה, אין החברה יכולה להסתמך על שינוים שביצעה מעבר לטופס השינויים לצורך הצדקת האיחור במסירה. באשר לשינויים שהתבקשו בטופס שינויים הרי שבשל אי צירוף כלל ההזמנה לא ניתן לבחון את טענתה של דפנה כי אלו אינם עומדים בתנאי הסבירות ולכן יש לקבוע כי עיכוב זה מוצדק ומסוכם.
לא הוכחו נסיבות מעכבות שאינן בשליטת הנתבעת. החברה לא ביססה את טענותיה לסיכול האפשרות להמשיך להתמיד בעבודה תוך עמידה בלוח הזמנים ונראה כי הטענה נטענה בכלליות ובעלמא ללא כל פירוט ולא אסמכתאות מתאימות ומכל מקום לא הוכיחה החברה את העדר יכולתה לצפות ואת העדר האחריות לתוצאות מצידה. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [דיון אזרחי] |
|
| ת"א (קריות) 51382-06-19 פלונית נ' המרכז הרפואי - בני ציון (שלום; מוחמד עלי; 17/06/21) - 8 ע' |
| עו"ד: ר' חלבי, סהר, סטוביצקי |
במסגרת בקשה לביטול החלטה להתיר תיקון כתב תביעה על דרך הוספת נתבעים, נדונה השאלה: האם ההסדר הקבוע בתקנה 26(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ממשיך לחול גם לאחר כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, למרות שלא נכלל בהן במפורש הסדר דומה?
דיון אזרחי – צירוף בעלי-דין – צירוף נתבע
דיון אזרחי – סדר הדין – תקנות סדר הדין האזרחי, התשע`ט-2018
.
במסגרת בקשה לביטול החלטה להתיר תיקון כתב תביעה על דרך הוספת נתבעים, עולה השאלה: האם ההסדר הקבוע בתקנה 26(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ממשיך לחול גם לאחר כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, למרות שלא נכלל בהן במפורש הסדר דומה?
.
בית המשפט קבע כלהלן:
התקנות הישנות הבחינו בין תיקון כתב התביעה על דרך הוספת נתבע חדש לבין תיקון אחר של כתב התביעה. בעוד שתקנה 92 לתקנות הישנות עסקה בתיקון "כללי" של כתב הטענות, תקנה 24 ייחדה את עצמה לתיקון שעניינו גריעת בעלי דין והוספתם. לעומת זאת, בתקנות החדשות אוחדו שתי אפשרויות אלו לתקנה אחת שחובקת את כל סוגי התיקון – היא תקנה 46(א).
בתקנות הישנות, הוסדר היחס בין הוספת נתבעים נוספים לבין טענת ההתיישנות בתקנה 26(ב) לתקנות הישנות שקבעה כלהלן: "הוסף או הוחלף בעל דין, רואים, לענין התיישנות, את ההליכים לגבי בעל הדין החדש כאילו התחילו עם כתב התביעה המתוקן".
בתקנות החדשות אין בנמצא הסדר דוגמת ההסדר הקבוע בתקנה 26(ב) לתקנות הישנות. ברם, אך גם לאחר התקנות החדשות לא נס לחו של ההסדר, ואין מקום לטענה כי התקנות החדשות ביטלו את ההסדר האמור.
המסקנה שההסדר שהיה קבוע בתקנה 26(ב) לתקנות הישנות ממשיך לחול גם במשטר החדש נובעת גם מהגיונו ותכליתו של ההסדר. ראשית, הדבר טבוע בעובדה כי הוספת נתבע נוסף לכתב תביעה קיים, איננו שונה במהותו מהגשת כתב תביעה נפרד נגד אותו בעל דין; כך היה במצב הקודם וכך המצב בצל התקנות החדשות. כשם שמועד הגשת כתב תביעה עצמאי הוא המועד הרלוונטי להפסקת מרוץ התיישנות, כך גם לגבי צירוף נתבע. כך היה במצב הקודם וכך הוא במצב המשפטי הנוכחי. שנית, ההסדר בא למנוע יתרון בלתי הולם לתובע אשר מבקש להוסיף לכתב התביעה נתבעים נוספים שעילת התביעה נגדם התיישנה. כמו כן, ההסדר בא להשליט צדק דיוני עם הנתבע בכך שהוא מעמיד את הנתבע שנוסף להליך הקיים בזכות עצמו ואינו נגרר למצבו של נתבע אחר, שנגדו הוגשה תובענה קודם לכן. כך בהסדר הקודם וכך בצל התקנות החדשות. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [דיון פלילי] |
|
| ת"פ (חדרה) 33278-10-20 מדינת ישראל נ' חיים דוקרקר (שלום; רקפת סגל מוהר; 16/06/21) - 7 ע' |
| עו"ד: יגאל כהן, ליאור בנימין, יובל קגן |
נדחו בקשות לביטול כתב אישום מחמת שיהוי ניכר בהגשתו. בית המשפט לא שוכנע כי מדובר במצב שבו אופן התנהלות המאשימה ו/או יחידת החקירות, היה הגורם הבלעדי שהוביל לשיהוי בהגשת כתב האישום וכי התנהלותה של מי מהן הייתה כה לקויה עד כי יש בה כדי להצדיק את ביטולו.
דיון פלילי – כתב-אישום – שיהוי
דיון פלילי – כתב-אישום – שיהוי בהגשתו
.
בקשות לביטול כתב אישום מחמת טעמים של הגנה מן הצדק – שיהוי ניכר בהגשתו.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
נקודת המוצא הינה כי שיהוי של למעלה מחמש שנים בהגשת כתב אישום, הוא שיהוי בלתי סביר גם בהינתן העומס המוטל על מערכות האכיפה. שיהוי שכזה כורך עימו ממילא פגיעה בזכויות הנאשם הנאלץ להתנהל משך שנים בחוסר ודאות.
עם זאת, אל מול הפגם שבשיהוי, על בית המשפט לבחון את מידת חומרת העבירה ואת תשתית הראיות שנאספה כנגד הנאשם.
טענות ב"כ הנאשמים במקרה דנן נשמעו מטרידות כשלעצמן, ואולם למקרא הסברי המאשימה בכל הנוגע לשלב המאוחר יחסית בו הועלתה טענתם בדבר הנסיבות שהובילו להודאתם בביצוע העבירה (ובהיעדר הכחשה מצדם של טענה זו), ולנוכח הצורך לבדקה, בית המשפט לא שוכנע כי מדובר במצב שבו אופן התנהלות המאשימה ו/או יחידת החקירות, היה הגורם הבלעדי שהוביל לשיהוי בהגשת כתב האישום וכי התנהלותה של מי מהן הייתה כה לקויה עד כי יש בה כדי להצדיק את ביטולו. בשלב זה לפחות, נראה כי לנאשמים עצמם הייתה תרומה לכך גם כן.
מפני כל האמור וגם לאור חומרת העבירה של גניבה בידי עובד והאינטרסים המוגנים העומדים בבסיסה, לא נמצאה הצדקה להורות על ביטול כתב האישום בשלב מקדמי זה. עם זאת, אין בכך כדי לשלול את האפשרות שהיה ובתום הליך בירור האשמה בית המשפט יגיע למסקנה שהגנת הנאשמים נפגעה באופן כזה או אחר כתוצאה מהתנהלות יחידת החקירות ו/או המאשימה, כי אז ימצא הדבר את ביטויו – אם בקביעת אשמתם או אשמתו של מי מהם, ואם לעניין העונש שיושת עליהם או על מי מהם היה ויורשע, הכל בהתאם לנסיבות. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [בריאות] [משפט מינהלי] |
|
| ת"א (ראשון לציון) 10113-06-17 ילנה סזנוב נ' מדינת ישראל (שלום; אבי סתיו; 15/06/21) - 18 ע' |
| עו"ד: אורן גולדברג, עופר אקשטיין |
התקבלה בחלקה תביעה שהגישה התובעת בטענה כי הנתבעת, מדינת ישראל, לא איפשרה לה לגשת לבחינות לקבלת רישיון לעבוד כרופאה במשך מספר שנים. נקבע כי הנתבעת השתהתה מעבר לסביר במתן ההודעה לתובעת על זכותה לגשת לבחינה הממשלתית, באופן העולה כדי רשלנות.
בריאות – רפואה – רישוי
משפט מינהלי – שיקול-דעת – רישיון לעסוק ברפואה
.
תביעה על סך 800,060 ₪, בשל כך שהנתבעת, מדינת ישראל, לא איפשרה לתובעת לגשת לבחינות לקבלת רישיון לעבוד כרופאה במשך מספר שנים.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
התובעת לא הוכיחה כי נפלו פגמים באופן קבלת ההחלטות בעניינה הפרטני המצדיקים הטלת אחריות בנזיקין. כך, טענותיה של התובעת כי לא נאמר לה איזה מסמכים עליה להביא לוועדה המייעצת כלל לא נזכרו בתצהירה, ומכל מקום הן נטענו בעלמא, בלא שהתובעת הצביעה על מסמכים קונקרטיים שהיא נמנעה מלהביא מכיוון שלא הייתה מודעת לצורך בהם. גם הטענות לגבי אופן הדיון בוועדה הן כוללניות ואינן מבססות את הטענה כי הדיון בוועדה היה שטחי ולא רציני. אין מקום גם לקבל את הטענה כי לא נוהל פרוטוקול כנדרש של הדיון בוועדה המייעצת בעניינה של התובעת. מעיון בפרוטוקול שצורף עולה, כי הגם שמדובר בפרוטוקול תמציתי הרי שהוא כולל רישום של טענות התובעת והסבריה בקשר לזיקתה לעולם הרפואה, ונימוק תמציתי של החלטת הוועדה. גם אם ניתן היה לערוך פרוטוקול מפורט יותר, אין מדובר בפגם העולה כדי רשלנות.
עם זאת, בנסיבות העניין הנתבעת השתהתה מעבר לסביר במתן ההודעה לתובעת על זכותה לגשת לבחינה הממשלתית, באופן העולה כדי רשלנות.
מדובר במקרה ייחודי בו התברר כי הנתבעת מונעת בחוסר סמכות במשך שנים ארוכות מקבוצה של מועמדים לגשת לבחינה הממשלתית, ובכך חוסמת אותם שלא כדין מלנסות להשיג רישיון לעסוק ברפואה. בהתחשב בכך, היה על הנתבעת לפעול תחת תחושת דחיפות ולהשקיע משאבים הולמים, על מנת לאפשר למועמדים כדוגמת התובעת לגשת לבחינה הממשלתית בהקדם האפשרי. מהראיות עולה כי הדבר לא נעשה, וכי הנתבעת לא הפנימה באותו שלב את העובדה כי כל שיהוי ועיכוב משמעותו המשך הפגיעה בזכויותיהם החוקתיות של התובעת והמועמדים האחרים, הנמשכת כבר שנים ארוכות. לכל הפחות, היה על הנתבעת להראות כי ביצעה מיד לאחר פסק הדין תהליך רציני של בחינה ושקילה של משמעויות פסק הדין והפתרונות האפשריים לאורו, תוך מתן משקל ממשי לצורך בתיקון העוול שנגרם לתובעת ולמועמדים הנוספים במשך שנים ארוכות. בנסיבות המיוחדות של ענייננו, העובדה שהדבר לא נעשה עולה כדי רשלנות במובן הנזיקי.
התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 165,722 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה החל מיום 1.8.2015. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעת את אגרת המשפט עבור הסכום שנפסק, את חלקה של התובעת בשכר המומחית מטעם בית המשפט ובנוסף הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך של 15,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [ראיות] [דיון אזרחי] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 49298-03-20 פלונים נ' מדינת ישראל (שלום; ד"ר מנחם (מריו) קליין; 11/06/21) - 9 ע' |
| עו"ד: |
התקבלה בקשה מטעם התובעים, בה עתרו להורות לנתבעת להעביר להם את רשימת החולים שהיו מאושפזים בחדר עם המנוח כדי לגבות עדותם.
ראיות – חיסיון – חיסיון רפואי
דיון אזרחי – גילוי מסמכים – חיסיון
.
התובעים, אחיו של המנוח ויורשיו היחידים, טוענים שהטיפול שקיבל המנוח מהנתבעת בבית החולים היה טיפול רשלני ועקב כך מצא המנוח את מותו בבית החולים. לטענת התובעים, שמע התובע מחולה שהיה מאושפז באותו החדר עם המנוח שהמוניטור שהיה מחובר למנוח, החל לצפצף בלילה אך הדבר לא זכה להתייחסות מצד צוות בית החולים. כעת מבקשים התובעים לקבל מהנתבעת רשימת החולים שהיו מאושפזים באותו לילה בחדר עם המנוח כדי לגבות עדותם.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
במקרה דנן, הרי ברור כי הסרת החיסיון היא פגיעה בפרטיות המוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובחוק הגנת הפרטיות. אולם, בהתאם למבחנים להסרת החיסיון, הרי ברור כי עדותו של פלוני אלמוני בנוגע לכך שאף אדם לא הגיע לבדוק את המנוח, למרות שהמוניטור ציפצף היא רלוונטית לעניין שבמחלוקות שבין הצדדים.
גם שאלת משקלה של העדות חשובה לאיזון שבין חקר האמת להגנה על הפרטיות. נראה כי עדותו של פלוני אלמוני חשובה לחקר האמת, ואין בפגיעה בפרטיותו חמורה יתר על המידה, במיוחד ביחס לחקר האמת הנדרש במקרה דנן. נהיר שעדות זו רלוונטית לחקר האמת, וקביעת העובדות שבמחלוקת בין הצדדים. יתרה מזאת, הרי שמדובר בעדות שיכולה להיות בעלת משקל רב לצורך הכרעה במחלוקת, שאם יצליח לעמוד העד על כך שלא ניגש אל המנוח אף אדם מהצוות הרפואי, הרי שיש בכך בכדי לחזק את הטענות על התרשלות של הנתבעת.
כמו כן, ניתן לפגוע במידה המעוטה ככל הניתן בפרטיותם של המטופלים ששמם ייחשף, בכך שבית המשפט יצווה על חשיפת הפרטים הרלוונטיים בלבד, והחיוניים לטובת ההליך.
באיזון שבין האינטרסים של המטופלים לפרטיות לבין האינטרס הציבורי של עשיית צדק וחקר האמת, הסרת החיסיון וחשיפת שמם של המטופלים, תוך הסתרת שם המחלקה בבית החולים, שם הרופאים המטפלים והטיפולים הספציפיים, בשילוב הדיון בדלתיים סגורות כשפרטים אלו יישארו לעיני בית המשפט והצדדים בלבד, לא פוגע בצורה משמעותית בזכות לפרטיות, ובמקביל תורם לעשיית הצדק וחקר האמת. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [דיון פלילי] [משטרה] [ראיות] |
|
| ת"פ (רחובות) 36410-10-18 מדינת ישראל נ' עתיר נחמני (שלום; אושרית הובר היימן; 19/05/21) - 15 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט זיכה את הנאשם מעבירת החזקת סכין שלא למטרה כשרה והורה, כי החיפוש הן על גופו של הנאשם והן ברכבו בוצע בהעדר יסוד סביר לחשד ומכאן שדבקה בו אי חוקיות.
דיון פלילי – חיפוש – סמכות
משטרה – סמכויות שוטר – חיפוש
ראיות – קבילות – ראיה שהושגה באמצעים פסולים
.
כנגד הנאשם הוגש כתב האישום המייחס לו עבירה של החזקת סכין שלא למטרה כשרה ועבירה של נהיגה ללא רישיון. הנאשם כפר שנהג ברכב. כמו כן, טען להעדר חוקיות החיפוש ומכאן לפסלות ממצאי החיפוש.
.
בית המשפט זיכה את הנאשם מעבירת החזקת סכין שלא למטרה כשרה ופסק כלהלן:
החיפוש על גופו של הנאשם נעשה מבלי להבהיר לחשוד מהי עילת החיפוש ובעקבותיו לא נמצא דבר שיש בו בכדי לחזק את החשד; על אף שלא נמצא דבר על גופו של הנאשם, המשיכה השוטרת לחיפוש ברכב. בארנק נמצא סכין שהחזקתה אינה מהווה עבירה. גם כאן, למרות זאת, החליטה השוטרת להמשיך בחיפוש.
החיפוש הן על גופו של הנאשם והן ברכבו בוצע בהעדר יסוד סביר לחשד ומכאן שדבקה בו אי חוקיות.
השוטרת המשיכה ופעלה בניגוד להוראות החוק, בעת שתשאלה את הנאשם בשטח בדבר הסכינים שנמצאו, זאת מבלי להבהיר לו את זכויותיו – מה שהוביל את הנאשם למסור גרסה מפלילה.
יש לפסול את הראיה החפצית שנתפסה –הסכין, וכן את אמרותיו של הנאשם בשטח ובתחנת המשטרה.
הנאשם נהג ברכב, ללא רישיון בתוקף. חרף המחדלים הקשים שנפלו בהתנהלות השוטרת, אי החוקיות אינה קשורה לביצוע עבירת התעבורה, שכן הפגמים נפלו בשאלת היס"ל, החיפוש והעבירה לפי חוק העונשין. יש להרשיעו בעבירת התעבורה. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 22 [עבודה] |
|
| סע"ש (חיפה) 49998-08-15 מאיר מרק מוטיל נ' מדינת ישראל - הטלוויזיה החינוכית הישראלית (עבודה; מיכל פריימן, נ.צ.: ח' טרטקובסקי שמשי, ע' אלון; 17/06/21) - 26 ע' |
| עו"ד: יפעת תבור, נסרין חורי |
ביה"ד פסק כי החלטת המדינה שלא להאריך לתובע את שירותו מעבר לגיל הפרישה התקבלה כדין ומשיקולים ענייניים, ולא נפל בה כל פגם. התובע לא הצביע על מקור נורמטיבי שמחייב את הנתבעות להאריך את תקופת שירותו או לתת לו את האפשרות לעבוד לאחר גיל פרישה, ואין לו זכות קנויה לכך. טענות התובע לאפליה או התנכלות, בגלל פעילותו בוועד העובדים בעבר, בהקשר להארכת השירות ובכלל, נדחו.
עבודה – פרישה מעבודה – גיל פרישה
עבודה – עובדי מדינה – זכויותיהם
עבודה – עובדים – העסקה פוגענית
עבודה – יחסי עבודה – הזכות הניהולית
.
התובע הועסק בטלוויזיה החינוכית הישראלית (טח"י) מיום 1.6.1971 ועד ליום 31.8.2015, סוף החודש שבו הגיע לגיל פרישה. במהלך שנות העסקתו, היה התובע פעיל בוועד העובדים של טח"י, ואף שימש כיו"ר 'פורום הוועדים' בטח"י המאגד בתוכו שלושה ועדים שונים. בתביעה זו מבקש התובע לקבוע כי החלטת נציבות שירות המדינה שלא להאריך את שירותו לאחר גיל 67 התקבלה ממניעים פסולים ובלתי ענייניים.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת מ' פריימן ונציגי הציבור ח' טרטקובסקי שמשי, ע' אלון) דחה את התביעה ופסק כי:
אשר לדחיית הבקשה להארכת השירות, נוכח הוראות התקשי"ר והנחיית נש"מ הרלוונטית למועד הפרישה של התובע, לתובע אין זכות קנויה להמשיך לעבוד כגמלאי לאחר גיל 67, והמשך העסקתו לאחר גיל הפרישה מותנית בקבלת אישור נציב שירות המדינה, או מי שהסמיך לכך ומטעמים מסוימים בלבד. מעצם העובדה שמדובר בהחלטה שבשיקול דעת, הרי שבחינת ההחלטה תהיה בזהירות הראויה, וככל שההחלטה אינה לוקה בחוסר סבירות קיצוני, ביה"ד יימנע, ככלל, מלהתערב בה או לשנותה בהיותה החלטה שבתחום הפררוגטיבה הניהולית של המדינה.
בענייננו, לא נמצא שנפל חוסר סבירות קיצוני בהחלטת המדינה בנוגע לתובע. מן הראיות עולה כי לא היה הכרח בהמשך שירותו של התובע, בהיקף מלא. התובע לא ציין כל נימוק אישי שיש להביא בחשבון בקבלת ההחלטה בבקשה. השיקול שלא להמליץ על הארכת השירות לתובע, בנסיבות בהן הליך פלילי נגדו נסגר בין היתר מן השיקול שהתובע עומד לפני פרישה, אינו בגדר חוסר סבירות המצדיק התערבות; לא נמצא שהייתה אפליה בין התובע לעובדים אחרים. התובע לא הוכיח שלכל העובדים שביקשו הוארך השירות, ואף לא הוכח שמדובר היה בנוהג או בהסדר קבוע שיש בו לחייב את טח"י לאשר באופן אוטומטי כל בקשה להארכת שירות שמוגשת לה, בניגוד לנוהל. בנוסף, נמצא כי היו עובדים שהגישו בקשה להארכת שירות ובקשתם סורבה; זאת ועוד, השיקולים שנשקלים ושנשקלו גם בעניינו של התובע בבקשתו להארכת השירות הם אישיים, נוגעים לתפקידו הספציפי ובחינת נחיצותו ולנסיבות פרטניות שאינן מתקיימות בעניינם של אחרים – סגירת הליך פלילי בין היתר לנוכח הפרישה הצפויה; טענות התובע להתנכלות על רקע עברו הפעיל בוועד העובדים לא הוכחה. לא הוכח כי התובע סבל מהתנכלות חוזרת ונשנית, לא על רקע היותו פעיל בוועד העובדים, ובכלל. השיקולים שעמדו בבסיס ההחלטות עליהן מלין התובע בתביעתו, היו ענייניים ומקצועיים.
התובע אינו זכאי לפיצוי בגין מניעת האפשרות לעבוד כגמלאי, משאין לו זכות קנויה לכך ומשסרב להצעות הנתבעת להעסקה באופן זה; התובע לא הוכיח זכאות לחצי דרגת פרישה נוספת, לא הצביע על מקור נורמטיבי שמזכה אותו בחצי דרגה זו, לא הוכיח נוהל שהיה בטח"י בנוגע לעובדים ששירתו למעלה מ-40 שנה ולזכאותם לתוספת של חצי דרגה בשל כך, ואף לא כימת רכיב תביעה זה; התובע אינו זכאי לתוספת שכר בגין מילוי תפקיד מנהל מחלקת הסרטה משלא זכה במכרז זה כדין ומשרכיב תביעה זה לא כומת; הוא הדין לגבי פרס המנכ"ל משנת 2011 שהתובע אינו זכאי לקבלו משלא נפל פגם בהחלטה שלא להעניק לו אותו ומשרכיב זה לא כומת; לא נפל פגם בהתנהלות המדינה בגינו התובע זכאי לפיצוי בגין עגמת נפש.
לסיכום, ההחלטה שלא להאריך את שירותו של התובע לאחר גיל 67 התקבלה ממניעים ענייניים, התובע אינו זכאי לפיצוי בגין חודשי העבודה "שהפסיד" כגמלאי ואינו זכאי שתקופה זו תיחשב כוותק לצורך קידומו בדרגה. התנהלות הנתבעות בעניינו הייתה תקינה, הנתבעות לא הפרו ביחס לתובע את הוראות חוק הסכמים קיבוציים וממילא התובע אינו זכאי לפיצוי בגין כך. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [עבודה] |
|
| סע"ש (חיפה) 10332-08-19 מוהנד דראגמה נ' בלאל חוש (עבודה; טל גולן, נ.צ.: צ' ד' ר' לניאדו, ב' נחשול; 17/06/21) - 25 ע' |
| עו"ד: מוחמד סואלחה, שקיב (שכיב) עלי |
ביה"ד פסק כי לאחר שנגמר היתר הכניסה של התובע, תושב הרשות הפלסטינית, לישראל, והוא לא הציג לנתבע היתר כניסה חדש לישראל, הרי שהתובע לא הוכיח כי מבחינה מעשית היתה לנתבע אפשרות כלשהי להמשיך את עבודתו במאפייה, ולכן לא ניתן לומר כי מדובר באקט של פיטורים. לפיכך, התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת, אך הוא זכאי לתשלום בגין הפרשות על חשבון פיצויי פיטורים, וכן לזכויות שונות לפי צו ההרחבה בענף האפיה.
עבודה – פיטורין – היעדרם
עבודה – פיצויי פיטורין – היעדר זכאות
עבודה – שכר עבודה – היקף משרה
עבודה – עובדים – עובדים פלשתינאים
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – שעות נוספות
עבודה – הגנת השכר – ניכויים משכר עבודה
.
התביעה הוגשה על ידי התובע, תושב הרשות הפלסטינית, כנגד מעסיקו לשעבר, ועניינה בתקופת עבודתו אצל הנתבע במאפייה והזכויות שנגזרות ממנה, כולל אופן סיום ההעסקה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ט' גולן ונציגי הציבור צ' ר' דקל לניאדו, ב' נחשול) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
אשר לתקופת העסקת התובע, נטל ההוכחה ביחס לתקופת עבודה רובץ על העובד-התובע. אולם, לאחר חקיקת חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002, עבר נטל ההוכחה בסוגיה זו למעסיק, וזאת ביחס לפרטים שאמורים להופיע בהסכם העבודה או בהודעה לעובד על תנאי העבודה. סעיף 2(א)(2) לחוק הודעה לעובד מחייב את המעסיק למסור לעובד פרטים בדבר "תאריך תחילת העבודה". סעיף 5א לחוק קובע כי בתובענה של עובד נגד מעסיקו, שבה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה בה הוא חייב לפי סעיפים 1 או 3 לחוק, תהיה חובת ההוכחה בעניין הרלבנטי על המעסיק; במקרה זה אין חולק כי לא קיים בין הצדדים הסכם עבודה חתום או הודעה חתומה על תנאי עבודה, ממנה ניתן ללמוד על מועד התחלת ההעסקה. לכן, ומשעה שהנתבע לא עמד בחובה המוטלת עליו על פי דין, הנטל להוכיח את הטענה כי התובע לא עבד במשך 7 שנים, אלא שנה ו-7 חודשים, מוטל עליו. הנתבע הרים את הנטל כדבעי. עם זאת הטענות כי התובע עבד באופן מקוטע ובהיקף משרה חלקי, נדחו. הנתבע לא פירט גרסה מדויקת לעניין היקף ההעסקה, והיעדר הרישום צריך להיחשב לחובתו. לפיכך, קמה חזקה כי העובד עבד בהיקף של משרה מלאה. התובע עבד אצל הנתבע ב-19 חודשי עבודה במצטבר במשרה מלאה.
ביה"ד דחה את טענת התובע כי הוא פוטר מעבודתו, וקיבל את גרסת הנתבע כי לאחר שנגמר היתר הכניסה של התובע לישראל, הוא ביקש ממנו לחדש את האישור כדי שהוא יוכל להמשיך בהעסקתו. משלא השיג את האישור, ביקש ממנו הנתבע לעזוב את העבודה. נמצא כי התובע דאג בעצמו להשגת אישור הכניסה לישראל, וכי הנתבע מעולם לא עסק בכך. התובע אף לא טען כי הוא ביקש מהנתבע להשיג עבורו היתר כניסה לישראל. התובע לא הוכיח כי מבחינה מעשית הייתה לנתבע אפשרות כלשהי להמשיך את עבודתו בהיעדר היתר כניסה לישראל, ולכן לא ניתן לומר כי מדובר באקט של פיטורים. לאור כל האמור, התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת.
תביעת התובע לגמול שעות נוספות ולשכר בגין עבודה בסופי שבוע וחגים, נדחתה. התובע כלל לא הוכיח ביצוע שעות נוספות ו/או עבודה בסופי שבוע. לטענתו זו אף אין כל אסמכתה או ראיה, וגרסת התובע אינה מהימנה. ודוק, גם לאחר תיקון 24 לחוק הגנת השכר, וגם משעה שהנטל להפריך את טענות העובד שהוא ביצע שעות נוספות, מוטל כיום על המעסיק, עדיין התובע נדרש לספק ראיות מהימנות מצידו לכך שהוא ביצע את מספר השעות הנוספות הנטען על ידו. ראיות כאלה כלל לא הובאו על ידי התובע. גם בעניין ריעני הודגש כי מקום שבו ביה"ד קובע כי הוא לא השתכנע בכך שהעובד הועסק בשעות נוספות, הרי שאין מקום לחייב את המעסיק בתשלומן. זאת, גם אם המעסיק לא הציג דו"חות נוכחות. כך נכון בענייננו. עוד נפסק כי במקרים שבהם ביה"ד אינו נותן אמון בגרסת העובד אשר לעבודתו בשעות נוספות, אין הוראות תיקון 24 לחוק יכולות לסייע לו.
אין לקזז מזכויות התובע בגין הלינה בחצרי המעסיק, מפאת היעדר הוכחה על ידי הנתבע והיעדר ראיות כלשהן. ניכויים משכרו של עובד מוּתרים רק במסגרת סעיף 25 לחוק הגנת השכר. ככל שביצע המעסיק ניכוי משכרו של העובד, הנטל להוכיח כי המדובר בניכוי שנעשה כדין, מוטל על המעסיק. הנתבע לא עמד בנטל זה, ומשכך נדחו טענותיו בנדון; התובע זכאי לפדיון חופשה, לדמי הבראה, לדמי חגים ולתשלום בגין עבודה במשמרת לילה והכל לפי צו ההרחבה בענף האפייה. כן זכאי התובע להפרשות מעסיק על חשבון תגמולים. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [עבודה] |
|
| סע"ש (חיפה) 42784-08-19 ודים רזילוב נ' ערן הכט (עבודה; טל גולן; 17/06/21) - 8 ע' |
| עו"ד: ד"ר דיב דיאס, יצחק סקוברוניק |
ביה"ד דחה את בקשת התובעים לתיקון פרוטוקול דיון נוכח הגשתה בשיהוי ניכר מאוד; בנוסף, ביה"ד דחה את מרבית בקשות הצדדים לגילוי מסמכים, לאחר שעמד על המסגרת הנורמטיבית הנוגעת לבחינת בקשות מסוג זה.
עבודה – סדרי דין – גילוי מסמכים
עבודה – בית-הדין לעבודה – סדרי דין
.
התביעה שבנדון הוגשה על ידי התובעים שעבדו במפעל שהופעל על ידי חברת פוליגרין בע"מ ועניינה בזכויות שונות שבמשפט העבודה. אשר לחברה, עסקינן בישות משפטית שכבר אינה קיימת, ולפיכך התביעה כנגדה נדחתה. הנתבע היה לפי הנטען עובד ובעל מניות בחברה. בהליך דנן עסקינן במספר בקשות מטעם הצדדים בהליך שעניינן תיקון פרוטוקול וגילוי מסמכים.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ט' גולן) דחה את הבקשות ברובן ופסק כי:
בקשת התובעים לתיקון פרוטוקול דיון נדחתה. לפי הדין, בעל דין רשאי להגיש בקשה לתקן רישום בפרוטוקול בתוך עשרה ימים מיום שהומצא לו הפרוטוקול. במקרה זה בקשת התובעים הוגשה בשיהוי ניכר מאוד ודי בכך כדי לדחותה.
אשר לבקשות לגילוי מסמכים, תקנה 46(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תכליתה המרכזית להביא לחשיפת האמת ולעשיית צדק בהליך השיפוטי, כמו גם לייעול הדיון על ידי ניהולו "בקלפים גלויים". בפסיקה נקבע כי חובת הגילוי נובעת אף מעיקרון היסוד של שקיפות. עוד נקבע ביחס למידת הרלוונטיות של המסמך המבוקש לצורך הכרעה בשאלות שבמחלוקת, כי נקודת המוצא של הליך גילוי מסמכים ועיון בהם היא של גילוי מירבי ורחב ככל האפשר של המידע הרלוונטי למחלוקת, שכן, ביסוד ההליך השיפוטי עומדת חשיפת האמת. לכן, יש להסיק כי כל מסמך שיש בו לסייע לקו החקירה וכל מסמך הכולל מידע המאפשר לצד לקדם את עניינו, הוא רלוונטי.
אשר למבחן הרלוונטיות, נפסק כי יש שני תנאים להתקיימותו של מבחן הרלוונטיות: תנאי הסף, בו נדרשת הוכחת קיומה של זיקה ברורה בין גילוי החומר המבוקש לבין טענותיו של המבקש בהליך העיקרי. זהו ההיבט הצר של מבחן הרלוונטיות, שקיומו הוא תנאי הכרחי, לקיומו של "דיון יעיל" כנדרש בתקנה 46 לתקנות. אולם אין זה תנאי מספיק. התקיים תנאי הסף, יוסיף ביה"ד ויידרש להיבט הרחב של מבחן הרלוונטיות. במסגרת זו תיבחן הבקשה לגילוי מסמכים, על רקע נסיבותיו של המקרה הנדון; בשים לב לאמות המידה הקיימות ומשקלן מנקודת מבטו של מבקש גילוי המידע; ההשלכות על ההליך העיקרי ועל האינטרסים של הצדדים; ומידת תרומתם של כל אלה לקיומו של 'דיון יעיל' בהליך העיקרי. עוד נקבע בפסיקה, כי ככל שנמצא כי המסמך שמבוקש לגלותו רלוונטי להליך, יש לבחון את השאלה האם קיימים אינטרסים נגדיים המצדיקים למנוע את הגילוי או לצמצמו, דוגמת הכבדה על הצד שכנגד, קיומו של חיסיון, או פגיעה בפרטיות, תוך עריכת האיזון המתאים לנסיבות כל מקרה. מלאכת האיזון נעשית על פי אמות מידה של מידתיות, כאשר שלבי הבדיקה משליכים זה על זה. דהיינו, ככל שהמסמך המבוקש רלוונטי יותר למחלוקות מושא ההליך וחיוני יותר לצורך גילוי האמת ייתכן שהאינטרס לגלותו יגבר על אינטרסים אחרים מעורבים, וכך גם להיפך. בנוסף, ביה"ד אף רשאי לאזן בין האינטרסים השונים באמצעות פתרונות ביניים.
נוכח כל האמור, דן ביה"ד בבקשת התובעים לגילוי מסמכים וקבע כי: העתק מתיק בימ"ש שהתבקש הוא בגדר מידע רלוונטי, אך על התובעים לפנות לערכאה הרלוונטית שדנה באותו הליך; העתק ממסמכי הבקשה לפירוק החברה, הנתבע הצהיר כי כלל המסמכים שבנדון אינם נמצאים בידיו, וכי מי שניהל את החברה בעת הרלוונטית היה גורם אחר, ולא הוא. צד חייב בגילוי מסמך רק אם המסמך מצוי, או היה מצוי, ברשותו או בשליטתו. לכן, הצהרת בעל דין כי אין בידיו מסמך מסוים, אמורה להביא את הליכי הגילוי לכדי מיצוי, תוך כדי שהמשך הבירור יכול להיעשות בדיון ההוכחות. על כן, בקשת התובעים בהקשר זה, וככל שהיא מכוונת לנתבע עצמו, דינה להידחות; אשר לבקשת התובעים למתן צו לרשם החברות ו/או הכונס הרשמי, על מנת שאלה ימציאו העתק מתיק הפירוק של החברה, מדובר במידע רלוונטי שהנתבע לא התנגד לו ויש לקבל את הבקשה בהיבט זה; בקשת הנתבע לגילוי מסמכים נדחתה מאחר שהוגשה בשיהוי ניכר, וללא כל הסבר מדוע המסמכים רלוונטיים להליך דנן. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [חינוך] [עבודה] |
|
| סע"ש (חיפה) 2744-04-18 ורד חנין נ' מדינת ישראל - משרד החינוך (עבודה; דניה דרורי, נ.צ.: ח' סעד, י' ורובל; 14/06/21) - 14 ע' |
| עו"ד: חיים אייזנר, למא קאסם |
ביה"ד דחה את טענות התובעת, מורה בהכשרתה, בדבר מחויבות של הנתבעת להשיבה לעבודה או ליתן לה קדימות, וכן דחה את טענות התובעת בדבר שקילת שיקולים זרים או פסולים ובדבר אפליה על רקע מוגבלות. לפיכך, נדחתה תביעת התובעת להורות לנתבעת לשבצה לעבודה במקצועה תוך התחשבות במגבלותיה הרפואיות, ולתשלום הפסדי שכר שנגרמו לה לטענתה בשל אי ההיענות לבקשתה לשיבוץ לעבודה, כמו גם לפיצוי בגין עגמת נפש.
חינוך – מורים – שיבוצם
חינוך – מורים – תנאי העסקתם
עבודה – שכר עבודה – תביעה לתשלום שכר
עבודה – זכויות – אנשים עם מוגבלות
.
התובעת, מורה בהכשרתה, עותרת שביה"ד יורה לנתבעת לשבצה לעבודה ולהעסיק אותה במקצועה תוך התחשבות במגבלותיה הרפואיות. בנוסף, התובעת עותרת למתן סעד כספי בשל הפסדי שכר שנגרמו לה לטענתה בשל אי ההיענות לבקשתה לשיבוץ לעבודה, כמו גם לפיצוי בגין עגמת נפש.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ד' דרורי ונציגי הציבור ח' סעד, י' ורובל) דחה את התביעה ופסק כי:
ביה"ד דן בטענות התובעת לפיהן היה על הנתבעת ליתן לה עדיפות בשיבוץ לעבודה על פני מועמדים אחרים מכח העסקתה בעבר בשירותה, בציינו כי התובעת הועסקה במעמד קביעות במשך 18 שנים ויחסי העבודה באו לקיצם בחודש 10/04, וכי לא יכולה להיות מחלוקת בדבר מעמדה של התובעת כמי שהתפטרה מעבודתה בנתבעת. לפיכך, יש לראות בפניות הנתבעת לאחר מועד זה כפניות של מועמדת חדשה לעבודה. בנסיבות אלה אין לתובעת זכות קנויה או אוטומטית להתקבל לעבודה, אלא בכפוף להגשת מועמדות למשרה פנויה לה נמצאה כמתאימה. לנתבעת, מכח עיקרון פררוגטיבה הניהולית, מסור שיקול הדעת לנהל את עסקיה, להחליט אם יש צורך באיוש משרות ולאייש את אותן משרות במועמדים המתאימים לתפקיד. חובות הנתבעת כלפי מועמד לעבודה אינן זהות בעוצמתן לחובותיה כלפי עובדיה. אין מקום להתערבות ביה"ד בשיקול דעתו של המעסיק בשאלות אם יש משרות פנויות אותן יש לאייש, מהם הקריטריונים לבחירת המועמד המתאים לאיוש משרה והאם אלה מתקיימים במועמד, אלא אם המועמד לעבודה הצביע על הפרת הוראות דין.
בנסיבות המקרה לא עלה בידי התובעת להראות שנשקלה מועמדותה לאיוש משרה ספציפית שהיתה פנויה במועדים הרלוונטיים. המורה לא הוכיחה קיומה משרה פנויה ספציפית שלגביה הגישה מועמדות להתקבל לעבודה, וטענותיה הכלליות התמקדו בהיעדר מענה לפניותיה, ולא ביחס למשרה אליה ביקשה להתקבל. לפיכך נבחנה התנהלות הנתבעת ביחס לפניה כללית לשיבוץ לעבודה, ולא ביחס לאיוש משרה ספציפית. נמצא כי התובעת לא הוכיחה שלא התקבלה לעבודה משיקולים זרים או שיש הצדקה להתערבות ביה"ד בהחלטת הנתבעת שלא לשבצה לעבודה. השיקולים שהציגה הנתבעת - ניסיון העבר מתקופת העסקת התובעת, היעדר המלצות ותקופת עבודה בת שנה אחת בלבד במהלך מעל עשור, עניינים וסבירים. אין פסול בכך שהנתבעת מתחשבת גם בעובדות שעמדו בבסיס הליכים משפטיים קודמים בין הצדדים. בנסיבות אלה אין מקום להתערבות ביה"ד בהחלטת המפקחת מטעם הנתבעת שלא להפעיל באופן חריג את סמכותה לשבץ מורים בבתי הספר במחוז.
טענת התובעת בדבר אפליה על רקע מוגבלות לא הוכחה. אמנם טענת התובעת לפיה יש לראות בה "אדם עם מוגבלות" כהגדרת חוק שוויון לאנשים עם מוגבלות, לא נסתרה, ובמועד הפגישה בין המפקחת לתובעת היה ידוע לנתבעת על המוגבלות. אלא שאין די בידיעה בדבר המוגבלות כדי לבסס את טענת האפליה. על מנת שנטל ההוכחה יועברו למעסיק, מוטל ראשית על העובד או על המועמד לעבודה להראות שהתקיימו בו התנאים או הכישורים לאיוש המשרה. אלא שבענייננו לא עלה בידי התובעת להראות שהתקיימו בה הכישורים המתאימים; אמנם הנתבעת השתהתה במתן מענה לפניות התובעת. אלא שאין באמור בנסיבות העניין כדי להצדיק את חיוב המעסיקה בפיצוי בגין הפרת חובת תום הלב או בגין עגמת נפש; אף אין מקום לסעד של פיצוי בגין נזק ממוני בדמות הפסדי שכר. התביעה מבוססת על הטענה שהנתבעת מנעה במעשה ובמחדל את שיבוץ התובעת המורה לעבודה ומנעה ממנה להתפרנס בכבוד. אלא שטענות התובעת בדבר מחויבות של הנתבעת להשיב את התובעת לעבודה או ליתן לה קדימות נדחו. כן נדחו הטענות בדבר שקילת שיקולים זרים או פסולים ובדבר אפליה על רקע מוגבלות. בנוסף, לא נמנע מהתובעת להעמיד את מועמדותה לעבודה בשירות מעסיקים אחרים. לאור כל האמור, אין בסיס לחיוב הנתבעת בהפסדי שכר. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [עבודה] |
|
| סע"ש (תל אביב-יפו) 9869-09-18 מרדכי פורייס נ' בית אליהו אחיעזר (עבודה; דגית ויסמן, נ.צ.: א' הרצוג, א' שפירא; 13/06/21) - 15 ע' |
| עו"ד: קאפלין, פרידמן, הלפר |
ביה"ד פסק כי תלושי השכר שקיבל התובע שיקפו את מלוא שכרו וכי לא הוכחה הרעה מוחשית בתנאי העבודה או פגיעה אחרת בתובע, שיש לראות בה התפטרות בדין מפוטר המזכה בפיצויי פיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים; התובע זכאי לקבל מהנתבעת 1 לפיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד בסך 2,000, להשבת ניכוי משכרו ולהפרשי שכר; התביעה נגד הנתבע 2, ארש עמד בראש הנתבעת 1, נדחתה בהעדר נסיבות המצדיקות חיובו האישי.
עבודה – התפטרות – הרעה בתנאי עבודה
עבודה – התפטרות – פיצויי פיטורין
עבודה – שכר עבודה – תלוש שכר
עבודה – תנאי עבודה – הודעה בדבר תנאי עבודה
עבודה – הרמת מסך – במישור דיני העבודה
.
התובע הועסק בנתבעת 1, עמותה רשומה, כשבע שנים, בתחילה כמנהל משק ובהמשך כמנהל ישיבה. נתבע 2 הוא מייסדה של נתבעת 1 ועומד בראשה. הסוגיה המרכזית היא האם תלושי השכר שקיבל התובע שיקפו את מלוא שכרו, או שחלק מהשכר שולם לו במזומן. מחלוקת נוספת היא בנושא נסיבות התפטרותו של התובע – האם מזכות אותו בפיצויי פיטורים. עוד מתעוררות השאלות הבאות: האם התובע זכאי לפיצויים בגין פגמים שנפלו בתלושי השכר שנמסרו לו ובגין אי מסירת הסכם עבודה, האם זכאי להפרשי שכר עבודה והפרשים לפנסיה וכן אם מתקיימות נסיבות המצדיקות חיוב אישי של הנתבע 2, אשר עומד בראש הנתבעת 1.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ד' ויסמן ונציגות הציבור א' הרצוג, א' שפירא) קיבל את התביעה בחלקה נגד הנתבעת 1, דחה את התביעה נגד הנתבע 2 ופסק כי:
אשר להעדר חוזה עבודה או הודעה בכתב על תנאי עבודה, בסמוך למועד תחילת עבודתו של התובע נחתם בינו לבין נתבע 2 מסמך נושא כותרת "זכרון דברים". בחינת מסמך זה אל מול תלושי השכר של התובע מעלה כי אין התאמה בין גובה השכר שצוין במסמך לבין השכר המצוין בתלושי השכר והוא אינו כולל את מלוא הפרטים כנדרש בחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה). פירוט בכתב היה מונע את המחלוקות בתיק זה ולפיכך, התובע זכאי לפיצוי מהנתבעת בגין אי מסירת הודעה על תנאי העסקה. בקביעת גובה הפיצוי אין להתעלם מכך שזיכרון הדברים היווה את הבסיס להתקשרות הצדדים ופורטו בו חלק מתנאי העבודה. בנסיבות העניין, יש לקבוע את גובה הפיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד על 2,000 ₪.
תלושי שכר מהווים ראייה לכאורה לאמור בהם, ועל המבקש לסתור את תוכנם מוטל נטל הראייה. במקרה זה, משלא הוצגה כל ראיה לכך ששכרו של התובע עלה על השכר הנקוב בתלושים ולא הוכח שהתובע פנה בנושא זה לנתבעת, נדחו טענותיו כי תלושי שכרו לא שיקפו את מלוא השכר שקיבל.
אשר לנסיבות התפטרותו של התובע, אין חולק שהתובע התפטר מעבודתו במכתב בא כוחו לנתבעת. על מנת להכריע בשאלה אם התובע זכאי לפיצויי פיטורים, בחן ביה"ד אם מדובר בהתפטרות עקב הרעה בתנאי עבודתו של התובע, לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. לטענת התובע, הוא נאלץ להתפטר כיוון שהנתבעת לא ביצעה הפרשות פנסיוניות במלואן במשך שנים וחרף פניותיו, הנושא הוסדר רק לאחר משלוח מכתב ההתפטרות. בנוסף, חלק משכרו שולם לו בשחור ולפיכך לא בוצעו מחלק זה הפרשות פנסיוניות כלל. התובע הוסיף וטען כי תנאי עבודתו הורעו באופן מוחשי כאשר נאלץ לבצע את תפקידו של מנהל המשק שעזב, ללא תוספת תשלום. אלא שמן הראיות עולה כי התובע התפטר מעבודתו בנתבעת מסיבותיו שלו ולא הוכח קשר סיבתי בין ההתפטרות לטעמים שצוינו במכתב ההתפטרות.
מהראיות עולה שהתובע כמנהל ישיבה נטל חלק פעיל ומשמעותי בביצוע התשלומים לחברת הפניקס. בנסיבות אלה ונוכח מעמדו ותפקידו של התובע אצל הנתבעת, איחור בביצוע התשלומים אינו יכול להוות הרעה מוחשית בתנאי עבודה או נסיבה שבהתקיימותה לא ניתן לדרוש מהתובע להמשיך בעבודתו. ממילא לא הוכח כי התובע פנה בעניין זה לנתבעת קודם למכתב ההתפטרות. לא הוכח קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ביצוע מטלות נוספות נטענות; הטענה בדבר תשלום שכר "בשחור" לא הוזכרה במכתב ההתפטרות וממילא נדחתה בהעדר הוכחה; בנוסף, במכתב ההתפטרות לא ניתנה לנתבעת הזדמנות נאותה לתקן את הרעת התנאים הנטענת או את הנסיבות הנטענות, ולכן הוא אינו מהווה התראה למעסיק על כוונה להתפטר, כנדרש להוכחת זכאות לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. לסיכום, לא הוכחה הרעה מוחשית בתנאי העבודה או פגיעה אחרת בתובע, שיש לראות בה התפטרות בדין מפוטר. אשר על כן התביעה לפיצויי פיטורים, נדחתה; התובע זכאי להשבת ניכוי משכרו ולתשלום הפרשי שכר; לא נמצא כי התנהלות הנתבעים נופלת בגדר המקרים המיוחדים המצדיקים פסיקת פיצויים לתובע בגין עגמת נפש.
התביעה כנגד הנתבע 2 נדחתה. הפעולות המיוחסות לנתבע 2 נעשו במסגרת היותו ראש הישיבה. לא נמצאה יריבות ישירה בין התובע לבין הנתבע ולא נמצאה עילה לחיובו האישי בחובות הנתבעת 1. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [עבודה] |
|
| סע"ש (תל אביב-יפו) 27289-11-18 פרדי וידבסקי נ' ר.ק. מתן (עבודה; מירב קליימן, נ.צ.: ר' עזר, א' חגי עינת; 13/06/21) - 13 ע' |
| עו"ד: יובל אור, רותם ניסים |
ביה"ד פסק כי גם אם התובע עבד בנתבעת פרק זמן קצר של פחות משלושה חודשים אין הדבר פוטר אותה מחובתה לערוך לו שימוע כדין בהתאם להלכה הפסוקה. עוד נפסק כי התובע פוטר ללא עריכת שימוע כדין וללא הודעה מוקדמת והוא זכאי לתשלום בגין רכיבים אלה. בנוסף ישולם לתובע פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד.
עבודה – פיטורין – זכות לשימוע
עבודה – פיטורין – הודעה מוקדמת
עבודה – תנאי עבודה – הודעה בדבר תנאי עבודה
עבודה – חוזה עבודה – אי-הפרתו
.
התובע החל לעבוד בבית קפה שמפעילה הנתבעת ביום 22.7.2018. התובע קיבל מכתב פיטורים ביום 14.10.2018. בתביעתו עותר התובע לפיצוי בגין: הפרת חובת תום הלב כלפיו, פיטורים שלא כדין, אי מתן הודעה מוקדמת, אי מתן הודעה לעובד ועוגמת נפש. עיקר הדיון נסב אודות השאלה האם התובע פוטר באופן פתאומי, ללא עריכת שימוע כדין וללא הודעה מוקדמת.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת מ' קליימן ונציגי הציבור ר' עזר, א' ח' עינת) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
חובת השימוע (ומנגד זכות הטיעון של העובד) היא מזכויות היסוד הראשוניות בשיטתנו המשפטית, ומקום של כבוד שמור לה ביחסי העבודה בכלל, קל וחומר עת נשקלת אפשרות לסיום העסקתו של עובד, בין בדרך של פיטורים ובין בדרך של אי-חידוש חוזה עבודה. לאורך השנים, הרחיבה הפסיקה את חובת השימוע כלפי כלל סוגי העובדים בכלל המגזרים ואף לגבי עובדים שהעסקתם טרם החלה. לפיכך, גם אם התובע עבד בנתבעת פרק זמן קצר של פחות משלושה חודשים אין הדבר פוטר אותה מחובתה לערוך לו שימוע כדין בהתאם להלכה הפסוקה; התובע לא זומן לשימוע ולמעשה לא התקיימה לו שיחת שימוע עובר למועד בו פוטר. לא נמצא כי בשיחה שהתקיימה נטענו בפניו טענות כלשהן עליהן יכול היה התובע להגיב בצורה כזו שהנתבעת בחנה את דבריו וקיבלה החלטה לאחר מכן. מדובר היה ב'שיחת פיטורים' לא בשיחת שימוע, כאשר התובע לא היה מודע מראש לסיבה בעטיה הוחלט על פיטוריו. ודוק, ככל שהיה נקבע כי על אף העדר 'כללי הטקס' (העדר זימון לשימוע והעדר פרוטוקול) ידע התובע מדוע זומן לשיחה וניתנה לו הזדמנות לטעון בעניין, ברי כי הדבר היה משפיע על גובה הפיצוי שהיה נפסק, ככל שהיה נפסק, בנסיבות אלו. אשר לגובה הפיצוי, נוכח תקופת עבודתו הקצרה בנתבעת מחד ועוצמת הפגם שנפל בהתנהלות הנתבעת מאידך, הפיצוי ברכיב זה הועמד על סך של 6,000 ₪.
אשר לתמורת הודעה מוקדמת, לתובע לא שולמה תמורת הודעה מוקדמת ולכן הוא זכאי לתשלום ברכיב זה. לפי סעיף 4(1) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, זכאי התובע לתמורת הודעה מוקדמת בגובה שכר עבודה של יום אחד בשל כל חודש עבודה. שכרו היומי של התובע הינו בהתאם לתלושי השכר המהווים ראיה לכאורה לאמור בהם.
אשר לטענת התובע כי לא נמסרה לו הודעה על תנאי עבודתו בהתאם לנדרש בחוק הודעה לעובד, אין חובה בחוק על מעסיק להחתים עובד על הסכם עבודה בכתב, להבדיל מחובתו למסור לעובד הודעה בכתב על תנאי עבודתו. בעניין זה קובע סעיף 1 לחוק הודעה לעובד כי על המעסיק למסור לעובד, לא יאוחר משלושים ימים מיום תחילת עבודתו "הודעה בכתב שבה יפרט את תנאי העבודה של העובד". חוק הודעה לעובד אינו מסתפק בהטלת חובה כללית ומפרט את העניינים שיש לכלול בהודעה, את צורת ההודעה, וכן חובה להודיע על שינויים, ככל שיחולו, בתנאי העבודה. מדובר באחת החובות הרישומיות החלות על המעסיק, שבין תכליותיה ליידע את העובד באופן שקוף ומלא על כל תנאי עבודתו, לייתר אי הבנות ביחס לתנאי העבודה ולמנוע מחלוקות משפטיות לגבי תנאי העבודה המוסכמים. סעיף 5(א)(1) לחוק הודעה לעובד מסמיך את ביה"ד לפסוק פיצויים בשיעור שיראה לו בנסיבות העניין במקרה של אי מתן ההודעה, אף אם לא נגרם נזק ממוני. במקרה זה, משלא נמצא כי הנתבעת מסרה לתובע הודעה בכתב כנדרש המפרטת את תנאי עבודתו, ונוכח כך שהתובע היה מודע רק לשכר העבודה ולא ליתר תנאי העסקתו, הפיצוי ברכיב זה הועמד על 750 ₪.
תביעת התובע לפיצוי בגין הפרת הסכם העבודה על ידי הנתבעת נדחתה. בעניין זה, לא הוכיח התובע כי "הולך שולל" על ידי הנתבעת במטרה לגרום לו לעבוד בהתאם לצרכיה ותוך הצגת מצגי שווא בפניו. פיטורי התובע נעשו במסגרת הפררוגטיבה הניהולית של הנתבעת, ולא נמצא כי מדובר בהחלטה שנעשתה בניגוד לדין או להסכם העבודה שנכרת עם התובע, שכן אין טענה כי סוכם עם התובע על חוזה לתקופה קצובה וכי זה הופר. דברים אלו נכונים בהפרדה מהתנהלות הנתבעת בהליך הפיטורים, בגינה נקבע כי התובע זכאי לפיצוי; התביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש נדחתה שעה שמדובר בפיצוי שנפסק בנסיבות קיצוניות ולא נמצא כי הנסיבות מצדיקות פסיקת פיצוי כזה. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [עבודה] |
|
| סע"ש (תל אביב-יפו) 37913-01-19 שמואל בן חור נ' גבריאל בלמס בע"מ (עבודה; דורי ספיבק, נ.צ.: א' שניצר, ש' אבן; 13/06/21) - 12 ע' |
| עו"ד: גיא סגלוביץ |
ביה"ד פסק כי התובע פוטר מעבודתו בנתבעת ולא התפטר. התובע זכאי לתשלום פיצוי על פיטורים שלא כדין בסך 10,000 ₪, פיצוי בגין חופשה כפויה, הפרשי שכר, דמי הודעה מוקדמת, הפרשי גמול שעות נוספות, הפרשות לביטוח מנהלים וקרן השתלמות והחזר הוצאות.
עבודה – פיטורין – קיומם
עבודה – פיטורין – שלא כדין
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – שעות נוספות
עבודה – עובדים – זכויותיהם
.
התובע עבד מספר חודשים בשירות הנתבעת, כמנהל עבודה באתר בניה. עסקינן בתביעה שהגיש עם סיום עבודתו. בין הצדדים קיימות מחלוקות הן בשאלת תנאי ההעסקה המוסכמים, והן בנושא אופן סיום העבודה. אין מחלוקת בדבר תחולת צו ההרחבה בענף הבניה.
בית הדין האזורי לעבודה (סגן הנשיאה ד' ספיבק ונציגי הציבור א' שניצר, ש' אבן) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
תחילה נקבע כי שכרו של התובע לצורך חישוב זכויותיו עמד על 16,000 ₪ בצירוף 4,000 ₪ תוספת שעות נוספות גלובלית. התובע זכאי להפרשי שכר נוכח גובה השכר המוסכם.
אשר לנסיבות סיום העבודה, התובע שהה בחופשת מחלה. לאחר חופשת המחלה חזר התובע לעבודה, אך ליום עבודה אחד בלבד. עם חזרתו, נדרש התובע להמציא לנתבעת אישור רפואי על היותו כשיר לעבודה, ועשה כך. הנתבעת לא הסתפקה באישור רופאת המשפחה, ודרשה ממנו להציג אישור כשירות של רופא תעסוקה, ואף הודיעה לתובע כי עד להמצאת האישור הנדרש הוא ישהה בחופשה ללא תשלום. התובע לא הציג אישור כזה, ובפועל לא חזר לעבודה. לאחר כל זאת, הוזמן התובע למשרדי הנתבעת. ביה"ד פסק כי למעשה התובע פוטר ולא התפטר. זאת, שכן בסיום אותה פגישה שלח נציג הנתבעת לתובע אימייל לפיו "לאור שיחתנו היום במשרדי לא נדרשת הגעתך לאתר בשבוע הבא". שנית, ממכתב ששלח התובע לנציג הנתבעת כחודש לפני סיום עבודתו, עולה כי התובע טען כבר באותה נקודת זמן כי נציג הנתבעת מבקש לפטרו, וכי אין הסכמה ביניהם על סיום יחסי העבודה; בנוסף, לתובע לא הוצע להמשיך בעבודה באותה פגישה. לסיכום התובע פוטר. משנקבע שהתובע פוטר ולא התפטר, טענת הקיזוז בגין אי מתן הודעה מוקדמת מצד התובע, נדחתה והתובע זכאי לדמי הודעה מוקדמת.
אשר לפיטורים שלא כדין, בשים לב לתקופת העסקתו הקצרה יחסית של התובע, ובהיעדר הוכחה לנזק ממוני שנגרם לתובע עקב פיטוריו, נפסק לתובע ברכיב זה סך של 10,000 ₪ בלבד; התובע זכאי לגמול שעות נוספות. עסקינן ברכיב תביעה מדויק שחושב לפי דוחות הנוכחות, המהווים ראיה לכאורה לתוכנם. הנתבע לא הביא כל ראיה בכתב לכך שהוא נהג להעיר לתובע על שעת הגעה מוקדמת מדי לעבודה או התריע בפניו שלא ישלם לו שכר עבודה בגין זמן זה, הוא גם לא הביא כל ראיה לכך שהעיר לתובע על נושא הרישום, וגם לא הביא לעדות את מנהלת החשבונות שלכאורה מחתה על מחדל זה, או את העובדת שתפקידה לבדוק החתמת כרטיס. עם זאת, יש לקזז חצי שעת הפסקה בהתאם להסכם ההעסקה.
התובע זכאי לפיצוי בגין "חופשה כפויה"; עם זאת, זכותו של התובע לחופשה שנתית "נבלעה" בתוך תקופה זו ולכן אין הוא זכאי לפדיון חופשה; התובע זכאי להפרשות לביטוח מנהלים וקרן השתלמות, התובע החל לעבוד בענף בשנת 1972 ולכן הינו בעל הוותק המירבי. התובע זכאי לחלק העובד ולחלק המעסיק בהפרשות, שכן הנתבעת קיזזה בתלושי שכרו מהתשלום החודשי שקיבל הפרשות הן לביטוח מנהלים והן לקרן השתלמות, אך לא העבירה את הניכויים ליעדם; כן זכאי התובע להחזר הוצאות; טענות הנתבעת לקיזוז בגין נזקים נטענים נדחו בהעדר הוכחה; אפילו היו מוכחים, הנתבעת לא הוכיחה שעל התובע לשאת בהם. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 29 [משפחה] |
|
| תמ"ש (קריות) 14264-09-19 האב נ' האם (משפחה; ניר זיתוני; 14/05/21) - 14 ע' |
| עו"ד: אריאלה פלד, רויטל קוסטינר בן עמי |
ביהמ"ש חייב את האם לשלם לידי אב משמורן, עבור מזונות קטין כבן 13, 600 ₪ לחודש (סכום גלובאלי הכולל הוצאות מדור ואחזקתו) בצירוף מחציות.
משפחה – מזונות ילדים – חובת האם בתשלומם
משפחה – מזונות ילדים – בעקבות בעמ 919/15
.
תביעת האב לחייב את האם במזונות שני ילדי הצדדים (כיום, הבן ט' כבן 19 וא' כבן 13). הצדדים יהודים. המשמורת בידי האב- האם מקיימת זמני שהות מצומצמים עם הקטין א'. ניתנה החלטה זמנית לפיה האם תשלם לאב בגין מזונות זמניים רק עבור הקטין א' סך של 600 ₪ לחודש בצירוף מחציות. בשלב הסיכומים זנח האב את התביעה בנוגע לבן ט' והסתפק בחיוב במזונות הבן הקטין א' (בסך 1,800 ₪ בצירוף מחציות). עיקר המחלוקת בין הצדדים היא ביחס ליכולת הכלכלית של האב.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה באופן חלקי, מהטעמים הבאים:
על פי הדין העברי החל על הצדדים, האב חב במלוא הצרכים ההכרחיים של הקטינים עד גיל 6 באופן אבסולוטי. הלכה זו לא השתנתה בעקבות בע"מ 919/15. הדין שונה ביחס לפסיקת מזונות ילדים מגיל 6 ואילך לגביהם נקבע כי חלוקת נטל חיוב המזונות תחול על שני ההורים מכוח דין צדקה.
בהתאם לפסיקה שניתנה בעקבות ההלכה בע"מ 919, מקום בו שוהים הקטינים בני למעלה משש שנים פרקי זמן משמעותיים עם הוריהם, על ביהמ"ש להידרש לקביעת הממצאים הבאים: צרכי הילד וגובהם (תלוי שהות ואלו שאינם תלויי שהות) לרבות צרכים בגין מדור ואחזקתו; יכולתם הכלכלית של שני ההורים מכל המקורות העומדים לרשותם והיחסיות ביניהם; חלוקת המשמורת ולמעשה הסדרי השהות. נתונים אלה יושמו בנוסחה מתמטית שאמורה לתת לערכאה הדיונית קנה מידה. כל זאת בכפוף לנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה; ביהמ"ש רשאי לסטות מהחלוקה האריתמטית כדי להגיע לשוויון מהותי.
בענייננו, נוכח פערים משמעותיים ביחס לחלוקת זמני השהות לטובת האב, ביהמ"ש סבור שאין מקום לעשות שימוש בנוסחה מתמטית ככלי עזר לקביעת דמי המזונות.
לעניין היכולת הכלכלית, כידוע, יכולת ההורה אינה נקבעת רק על-פי הכנסתו בפועל מעבודתו, אלא נגזרת אף ממקורות אחרים העומדים לרשותו, בין היתר: רכוש, לרבות דירה, כספים פנויים שהתקבלו ממכירת הדירה, חסכונות, וכן פוטנציאל ההשתכרות של ההורה על-פי מקצועו וכישוריו.
ביחס לאם נקבע כי הכנסתה בפועל עומדת על סך 6000 ₪ לחודש (בהתאם לתלושי שכר), בהפחתת הוצאות אישיות ואחזקת מדור, הכנסתה הפנויה הועמדה על סך 4400 ₪; בנוגע לאב- כאמור עיקר המחלוקת בין הצדדים היא ביחס לרובד זה. קיים ספק אם האב ממצה את יכולת השתכרותו והוא לא הוכיח כיאות את גובהה. ביהמ"ש העמיד את פוטנציאל השתכרותו ע"ס 12,500 ₪, לאחר הפחתת הוצאות מדור ואחזקתו והוצאות אישיות שנקבעו ע"י ביהמ"ש בסכום גלובאלי על סך 4500 ₪ כולל מדור ואחזקתו (ביהמ"ש לא מוצא להפחית את הסכום המלא, בין היתר כיוון שהעדפות האב לבית מרווח אינן אמורות להשליך על חיוב האם במזונות). על כן, נקבע כי הכנסתו הפנויה של התובע לחודש מסתכמת בסך של 8,000 ₪ .
מכאן כי יחס הכנסות הצדדים הפנויה עומד על 35% - 65% לטובת האב. ללא קשר להוצאות הילדים, תוך התחשבות כי לשני הצדדים הוצאות אישיות.
צרכי הקטינים: בענייננו, נקבעה הערכה קודמת לצרכי הקטינים במסגרת ההחלטה הזמנית בתביעת האם (שנמחקה בהמשך), בסך 2,500 ש"ח. על אף עבור השנים , לא נטען לצרכים מיוחדים בגין שני הילדים. זאת ועוד, בפסיקה נקבע כי צרכיו הכרחיים של קטין אשר אינם דורשים ראיה והוכחה נאמדים בסך 1,300- 1,400 ₪ לחודש לפני הוצאות מדור וחינוך. בפסיקה עדכנית החזקה לא השתנתה, נקבע כי בתי המשפט הפחיתו הצרכים ההכרחיים מעט מסך זה כאשר יש מספר ילדים בגדר "נר לאחד נר למאה". דהיינו, קיימת עלות פוחתת עבור ילד שני ושלישי. מכאן ובשים לב להלכה הפסוקה בעניין צרכיו של הקטין ולו ההכרחיים שאינם דורשים ראייה, לא כולל הוצאות חינוך, בריאות ומדור ועל יסוד האסמכתאות שהוגשו, נמצא שצרכיהם ההכרחיים של הילדים אינם נופלים מאלו שנקבעו בעבר, היינו 1250 ₪ לכל ילד. ביהמ"ש ער לשינויים מאז תביעת האם, ביחס לקביעה ברורה בעניין המשמורת וכן להיות ט' בגיר כיום.
פועל יוצא מזה ובשים לב לכך כי ליחס הכנסתו הפנויה של האב 65% לעומת הכנסת האם 35%, וקיומם של זמני שהות מצומצמים עם האם, ביהמ"ש מחייב את האם לשלם עבור הקטין א' 600 ₪ לחודש (סכום גלובאלי הכולל הוצאות מדור ואחזקתו) בצירוף מחציות. |
| חזרה למעלה |
|
| 30 [מקרקעין] |
|
| תלה"מ (נצרת) 55727-09-20 פלונית נ' פלוני (משפחה; אסף זגורי; 13/05/21) - 10 ע' |
| עו"ד: ליאורה אוחנה, שושנה אטד |
הניסיון הוכיח שב"כ הצדדים אינן יכולות לשמש ככונסות נכסים בתיק זה ואינן מצליחות לפעול באופן המקדם את הליכי המימוש והכינוס אלא מבקשות כל אחת מהן לפעול למימוש הנכס לפי תפיסת עולמה והשקפתה בכובעה כמייצגת אינטרסי הצד שאותו היא מייצגת; הצעד הראשון בו יש לנקוט הוא לפטר את כונסות הנכסים ולמנות כונס נכסים חיצוני במקומן. הצעד השני הוא ליתן הוראות בדבר קידום הליכי המכירה לכונס החיצוני.
מקרקעין – פירוק שיתוף – כונס נכסים
.
בקשת הנתבע לאפשר לו לרכוש את חלקה של התובעת בדירת המגורים המשותפת (לפי השווי בהערכת שמאי של 760,000 ₪). לחילופין עותר הנתבע לאפשר השכרת הדירה לצד ג' עד למכירת הדירה. התובעת מתנגדת לכך מטעם מרכזי אחד והוא הקושי העתידי שלה בגביית כספים ו/או חובות ו/או תשלומי איזון/ כתובה שייפסקו ככל שייפסקו בהליכים הנוספים שבין הצדדים. על המדוכה: האם יש לאפשר את מכירת הדירה לנתבע או שמא להורות על המשך הליכי מכירה לצד ג' והאם יש להותיר מינוי ב"כ הצדדים ככונסות נכסים, על כנו?
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
הצעד הראשון בו יש לנקוט הוא לפטר את כונסות הנכסים ולמנות כונס נכסים חיצוני במקומן. הצעד השני הוא ליתן הוראות בדבר קידום הליכי המכירה לכונס החיצוני באופן שאם לא יובאו בפני הכונס הצעות רציניות לרכוש הדירה בשווי חוות הדעת השמאית, תוך זמן סביר וקצוב, תינתן לנתבע האפשרות לרכוש הדירה לאלתר.
ביהמ"ש לענייני משפחה המפקח על ביצוע הליכי פירוק שיתוף חייב לנהל לא רק את ההליך המשפטי – דיוני אלא גם לפקח באופן אקטיבי על הליכי הכינוס ובמידת הצורך לשקול מינוי כונסים, החלפת כונסים ומתן הוראות מתאימות זאת במטרה לייעל את הליך המימוש והכינוס ולהבטיח כי יבוצע באופן שימקסם את שווי הנכס ויביא למכירתו בהקדם.
בהליכים משפטיים בכלל ובהליכי בענייני משפחה בפרט, ככל שעולה צורך במינוי כונס נכסים לצרכי פירוק שיתוף בנכס או מימוש נכס באופן כפוי, מקצועי ומהיר, ראוי כי ברירת המחדל לא תהיה מינוי ב"כ הצדדים. מדובר בתפקיד שבו על הכונס להיות נאמן לביהמ"ש ולתכלית המינוי שהיא מימוש מהיר תוך מקסום רווחים עבור הצדדים. במינוי ב"כ הצדדים ככונסי נכסים במשותף עלולים להתעורר ניגודי עניינים בין כובעם כמייצגים לבין כובעם כפקידי בימ"ש.
הדרך לבחון התנהלות יעילה ומכוונת אינטרסי כינוס, היא לשאול עצמנו האם טענות ב"כ הצדדים בכובען ככונסות נכסים הינן טענות שכונס נכסים חיצוני שאינו מייצג את מי מהצדדים היה מעלה. נראה כי המענה לכך הוא ברור וחד משמעי. כונס נכסים חיצוני לא היה עותר להשכיר הדירה כבקשת ב"כ הנתבע. הוא גם היה פועל במרץ רב יותר להציע הדירה למכירה לצד ג' המרבה במחיר. כונס נכסים חיצוני לא היה טוען שהנתבע חייב כספים לתובעת (למרות שאין כל פסק דין בהקשר זה) ולכן אין לאפשר לו למכירת הדירה. כונס נכסים חיצוני לא היה נקלע לסכסוך אישי עם הנתבע בשל האיבה בינו לבין מי שמייצגת את אשתו. כונס נכסים חיצוני שהיה נוכח כי אין כל הצעה לרכישת הדירה, קל וחומר הצעה לרכישתה בשווי השמאות, לא היה מהסס והיה פועל לאפשר מכירתה לנתבע לפי חוות הדעת השמאית. זאת ועוד, אם היה מדובר לשם ההנחה במינוי שני כונסי נכסים חיצוניים, ברור שהיה שיתוף פעולה ביניהם ולא היו מוגשות אינספור בקשות ותגובות על ידי מי מהן ללא עמדת הכונס האחר ותוך הטחת האשמות שחלקן נוגע לכינוס וחלקן נוגע לטענות הכונס האחר בכובעו כמייצג.
מכאן כי הניסיון הוכיח שב"כ הצדדים אינן יכולות לשמש ככונסות נכסים בתיק זה ואינן מצליחות לפעול באופן המקדם את הליכי המימוש והכינוס אלא מבקשות כל אחת מהן לפעול למימוש הנכס לפי תפיסת עולמה והשקפתה בכובעה כמייצגת אינטרסי הצד שאותו היא מייצגת. לפיכך ביהמ"ש מורה על פיטורי כונסות הנכסים מתפקידן וממנה תחתן כונס נכסים חצוני ובהמשך לכך נותן הוראות לכונס לפעול למימוש מהיר של הדירה כמפורט בהחלטה. |
| חזרה למעלה |
|
| 31 [משפחה] |
|
| תלה"מ (ירושלים) 10969-07-20 מ.א נ' ר.נ (משפחה; פליקס גורודצקי; 05/05/21) - 11 ע' |
| עו"ד: אירית רייכמן, אייל שמריהו |
נקבע בפסיקה כי על מי שמבקש להפחית מזונות, חלה חובה מוגברת לפעול בתום לב ולהציג את מלוא רכושו והכנסותיו. בענייננו, גרסת התובע בכל הנוגע להיקף השתכרותו לא הייתה אמינה ודי בכך לדחיית התביעה. בנוסף, בשל אי אמינות זו, לא ניתן לערוך חישוב ולקבוע את יחס ההכנסות בין שני ההורים. כפועל יוצא לא ניתן להכריע בתובענה בהתאם לקריטריונים שנקבעו בפסיקה.
משפחה – מזונות ילדים – שינוי פסק-דין
.
תביעת אב להפחתת מזונות שני קטינים (בני 6 ו-7 וחצי), שנקבעו בהסכם שקיבל תוקף פס"ד (ב-2017), ע"ס 5,000 ש"ח לחודש (2,500 ₪ עבור כל קטין). לטענת האב, כחודש וחצי ממועד ההסכם, עברה האם להתגורר עם הקטינים בבית הוריה והיא לא נושאת בעלויות מדור. עוד טען האב להרעה משמעותית במצבו הכלכלי וכי הקטינים נמצאים בפועל במשמורת משותפת. לפיכך ונוכח בע"מ 919/15 טוען האב כי יש להורות על ביטול חיובו במזונות הקטינים ולקבוע כי כל אחד מההורים יישא בהוצאות הקטינים כאשר הם נמצאים עמו בצירוף מחציות.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התביעה מהטעמים הבאים:
כידוע, פסק דין למזונות אינו מהווה מעשה בית דין, ואין זה משנה אם פסק הדין ניתן לאחר שמיעת ראיות או מתוקף הסכמה בין הצדדים, וכי מקום שארע שינוי נסיבות מהותי ניתן לעיין בפסק הדין מחדש. יחד עם זאת, נקבע בפסיקה כי על מי שמבקש להפחית מזונות, חלה חובה מוגברת לפעול בתום לב ולהציג את מלוא רכושו והכנסותיו.
במקרה דנא התובע לא עמד בדרישת הפסיקה והוא לא הניח תשתית עובדתית וראייתית מספקת ודי בכך כדי לדחות את התביעה.
במסגרת כתב התביעה טען התובע כי השתכרותו מסתכמת בסך של 5,000 ₪ וכי אין ביכולת התובע להפיק כל הכנסה נוספת. בפועל עולה מהחקירה הנגדית כי הכנסות התובע שונות בתכלית. שכן התובע לא הכחיש תשלום משכנתא חודשית בסך 9450 ₪, טען כי משלם את המזונות וכן משלם שכירות בסך של 3,500 ₪ לחודש, הודה כי הוא טס לחו"ל לאמו ולמס' טיולים ועוד. התובע ניסה להסביר את "הפלא הכלכלי" בזכות קבלת עזרה מבני המשפחה, אולם טענה זו לא הוכחה. בנוסף גרסתו במהלך החקירה הנגדית בכל הנוגע להיקף השתכרותו לא הייתה עקבית וסדורה ולכן, לא הייתה אמינה.
זאת ועוד, משגרסת התובע בכל הנוגע להיקף השתכרותו לא הייתה אמינה כאמור, לא ניתן לערוך חישוב ולקבוע את יחס ההכנסות בין שני ההורים. כפועל יוצא לא ניתן להכריע בתובענה בהתאם לקריטריונים שנקבעו בפסיקה בעקבות בע"מ 919/15.
בנוסף נקבע בפסיקה כי כאשר אין טיעון עובדתי סביר לגבי הצרכים, יש באפשרות ביהמ"ש לדחות תביעת מזונות רק בשל אי הוכחה נאותה ומדויקת של הצרכים וההוצאות.
לעמדת ביהמ"ש, כאשר אין טיעון עובדתי סביר ביחס להכנסות התובע יש לדחות את תביעתו גם מטעם זה.
לכל האמור יש להוסיף כי הנתבעת נחקרה באופן תמציתי ביותר ע"י התובע ולא נשאלה אף שאלה אודות טענתה ביחס להיקף השתכרותו. בתוך כך גרסת הנתבעת בכתב ההגנה שנתמכה בתצהיר תומך לא נסתרה, שכן מידע אודותיו לא נחקר המצהיר הוא מידע חלוט.
לאור התוצאה של דחיית התביעה ולאור הדרך בה בחר התובע לנהל את תביעתו ביהמ"ש מחייב אותו בהוצאות משפט בסך של 20,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| תעבורה |
| 32 [תעבורה] |
|
| בא"ש (צפת) 2995-06-21 הסעות סגל שוקי - סגל טורס בע"מ נ' מדינת ישראל (תעבורה; ג'ידא עספור שאהין; 13/06/21) - 7 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט הורה על קיצור תקופת איסור השימוש ברכב. הוכח כי מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראות בעל הרכב, וכי המבקשת עשתה כל שביכולתה למניעת העבירה אשר בוצעה ברכב.
תעבורה – פסילה מינהלית – איסור שימוש ברכב
תעבורה – פסילה מינהלית – ביטולה
.
בקשה לביטול הודעת איסור שימוש מנהלי למשך 30 יום באוטובוס בו בוצעה לכאורה עבירה של נהיגה תחת השפעת סמים, בניגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
סעיף 57ב(ב) לפקודת התעבורה, מונה את החלופות, אשר על פיהן יבטל בית המשפט את הודעת איסור השימוש: (1) כאשר הרכב נלקח מבעליו בלא ידיעתו ובלא הסכמתו או (2) כאשר הנהג ברכב פעל בניגוד להוראת בעל הרכב והלה עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה.
החלופה הרלוונטית לענייננו הינה סעיף 57ב(ב)(2) לפקודת התעבורה. הוכח כי מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראות בעל הרכב, וכי המבקשת עשתה כל שביכולתה למניעת העבירה אשר בוצעה ברכב.
המבקשת עשתה כל אשר יכלה, שכן בנוסף לתצהיר הנהג, המבקשת הבהירה באמצעות קצין הבטיחות את ההנחיות ובאיזה תדירות היא נותנת – הדרכות פעמיים בשנה, הדרכות תלת חודשיות ופגישה אחת לחודש, ועל כך חזר בעל החברה, ואף עשה הבחנה בין "לפני הקורונה" ו"אחרי הקורונה". מקל וחומר, בעניינו של הנהג הספציפי, כאשר שבוע וחצי לפני מועד האירוע קצין הבטיחות ניהל שיחת חידוד נהלים עמו, ועל כך העידו גם הנהג וגם קצין הבטיחות.
יחד עם זאת, בשים לב לעברו התעבורתי של הנהג, לחומרת העבירה ולכלי הרכב בו בוצעה העבירה לכאורה, יש לקבל את הבקשה בחלקה ולקצר את ימי הפסילה ולהעמידם על 15 ימים מיום הפסילה. |
| חזרה למעלה |
|
|