|
תוכן העניינים
| עליון |
| 1 [משפחה] [בתי-משפט] [בתי-דין] |
 |
| דנג"ץ 8537-18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (עליון; נ' הנדל, ע' פוגלמן, י' עמית, נ' סולברג, ד' ברק ארז, ד' מינץ, א' שטיין, א' חיות, ח' מלצר; 24/06/21) - 135 ע' |
ביהמ"ש העליון חזר בו מהכרעתו בבג"ץ שזכה לכינוי "פסק דין הבוגדת", והתערב בפסיקת ביה"ד הרבני הגדול תוך שהוא שב ומבהיר את ההלכה כי על בית הדין הרבני לפסוק בעניינים רכושיים על פי הדין האזרחי; בהתאם להלכה, כאשר במהלך חיי הנישואין מתגבש שיתוף בנכס ספציפי בין בני זוג, לא ניתן לשלול בדיעבד את הזכות המוקנית בשל אירועים שהתרחשו לאחר התגבשות הזכות, ובכלל זה בגידה של בן זוג אחד במשנהו. קרי, אי-נאמנות מינית ואף אשם בלעדי בפירוק הנישואין אינם מהווים נסיבות שיש בכוחן לשלול מאחד מבני הזוג זכויות שהתגבשו ברכוש הזוגי.
 משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – יחסי שיתוף בנכסים
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – נכס חיצוני
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – שיתוף בנכסים
בתי-משפט – בית-דין רבני – התערבות בגץ
בתי-דין – בית-דין רבני – בגידה |
|
|
|
| עבודה ארצי |
|
|
|
|
| מחוזי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| שלום |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| עבודה אזורי |
|
|
|
|
| ועדות ערר - תכנון ובנייה |
|
|
|
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|
|
| עליון |
| 1 [משפחה] [בתי-משפט] [בתי-דין] |
|
| דנג"ץ 8537-18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (עליון; נ' הנדל, ע' פוגלמן, י' עמית, נ' סולברג, ד' ברק ארז, ד' מינץ, א' שטיין, א' חיות, ח' מלצר; 24/06/21) - 135 ע' |
| עו"ד: ברוך אבוקרט, רונן גפני, יונתן נד"ב, שי זילברברג, עדי רז, אייל מנחם |
ביהמ"ש העליון חזר בו מהכרעתו בבג"ץ שזכה לכינוי "פסק דין הבוגדת", והתערב בפסיקת ביה"ד הרבני הגדול תוך שהוא שב ומבהיר את ההלכה כי על בית הדין הרבני לפסוק בעניינים רכושיים על פי הדין האזרחי; בהתאם להלכה, כאשר במהלך חיי הנישואין מתגבש שיתוף בנכס ספציפי בין בני זוג, לא ניתן לשלול בדיעבד את הזכות המוקנית בשל אירועים שהתרחשו לאחר התגבשות הזכות, ובכלל זה בגידה של בן זוג אחד במשנהו. קרי, אי-נאמנות מינית ואף אשם בלעדי בפירוק הנישואין אינם מהווים נסיבות שיש בכוחן לשלול מאחד מבני הזוג זכויות שהתגבשו ברכוש הזוגי.
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – יחסי שיתוף בנכסים
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – נכס חיצוני
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – שיתוף בנכסים
בתי-משפט – בית-דין רבני – התערבות בגץ
בתי-דין – בית-דין רבני – בגידה
.
דיון נוסף בפסה"ד בבג"ץ 4602/13 ובבג"ץ 9780/17, שזכה לכינוי "פסק דין הבוגדת", אשר דחה, בדעת רוב (השופטים ד' מינץ ו-א' שטיין, כנגד דעתו החולקת של השופט י' עמית), עתירות על פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול. רקע: פסק הדין עוסק בבני זוג שהיו נשואים במשך למעלה משלושים שנה, ואשר במשך למעלה מעשרים שנה התגוררו עם ילדיהם המשותפים בבית מגורים שנבנה במהלך הנישואין, בעסקת קומבינציה על מגרש שירש הבעל (חודשים ספורים טרם הנישואין), ואשר נרשם על שמו של הבעל בלבד. הבעל טען כי מספר חודשים טרם הגשת תביעת הגירושין בגדה בו אשתו עם אחר. במסגרת תביעת הגירושין שהגיש הבעל לביה"ד הרבני האזורי, אליה כרך את ענייני הרכוש, קבע ביה"ד האזורי כי במשך שנות הנישואין קנתה האישה זכויות בבית המגורים, מכוח הלכת השיתוף הספציפי ובהתאם לכך יש לחלוק את הזכויות בבית בין שני בני הזוג. ערעור שהגיש הבעל לבית הדין הרבני הגדול התקבל, ונקבע בדעת רוב כי לאישה אין זכויות בבית המגורים, בין היתר, בשל בגידתה הנטענת בבן זוגה חודשים ספורים טרם הגירושין. עתירה שהגישה האישה לבג"ץ נדחתה בדעת רוב (השופטים מינץ ושטיין נגד דעתו החולקת של השופט עמית). השופט מינץ ציין כי אין חולק על תוקפה של ההלכה שלפיה אין בכוחה של בגידה של אחד מבני הזוג לשלול זכויות בנכס שהתגבשו לפני הבגידה. ואולם, לגישתו בית הדין הרבני הגדול לא שלל מן האישה את זכויותיה בבית המגורים בשל הבגידה הנטענת, אלא קבע כי לא הוצגו די ראיות לגיבוש הזכות. השופט שטיין סבר כי בית הדין הרבני הגדול לא חרג מסמכותו או טעה טעות שבדין שהינה גלויה ומוכחת על פני הפסק, ועל כן אין מקום להתערבות בג"ץ. השופט עמית (בדעת מיעוט) סבר כי מדובר באחד מאותם מקרים שבהם מוצדק להתערב בהחלטת בית הדין הרבני הגדול, שכן, לגישתו בית הדין הרבני הגדול נתן משקל מכריע לבגידתה הנטענת של האישה ולמעשה "העניש אותה" על-ידי נטילת זכויותיה ברכוש המשותף.
.
ביהמ"ש העליון, בהרכב מורחב של תשעה שופטים, פסק בדעת רוב (מפי הנשיאה א' חיות, בהסכמת המשנה לנשיאה ח' מלצר והשופט נ' הנדל, ע' פוגלמן, י' עמית וד' ברק-ארז, כנגד דעתם החולקת של השופטים נ' סולברג; ד' מינץ ו א' שטיין) כי:
המבקשת זכאית למחצית הזכויות בבית המגורים מכח הלכת השיתוף הספציפי כפי שקבע בית הדין הרבני האזורי. בית הדין הרבני הגדול (בניגוד לבית הדין הרבני האזורי) לא החיל נכון את הדין האזרחי על חלוקת הרכוש ונתן משקל שאין לתת לרכיב של "בגידה". נוכח ריבוי הדעות בערכאות השונות (בית הדין הרבני האזורי, בית הדין הרבני הגדול, וכן בימ"ש זה בפסק הדין נושא הדיון הנוסף) בנוגע לסוגיות שבמוקד הפרשה, ואף שחלק מעמדות אלה נותרו אמנם בגדר דעות יחיד שאינן עולות כדי הלכה מחייבת – ביהמ"ש סבור כי יש מקום להעמיד הלכה על מכונה במסגרת הדיון הנוסף ולהבהיר את הטעון הבהרה.
בפסק הדין חזר והבהיר ביהמ"ש כי בהתאם להלכה שנפסקה בבג"ץ 1000/92 בעניין בבלי, על בית הדין הרבני לפסוק בעניינים רכושיים על פי הדין האזרחי, שכן הרכוש של בני הזוג אינו חלק מענייני הנישואין והגירושין שעליהם חל הדין הדתי.
בקשר זוגי שחל עליו חוק יחסי ממון (כבענייננו), החוק קובע כי במועד סיום הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים שהיו למי מבני הזוג ערב הנישואין או שאותם קיבל מי מהם במתנה או בירושה בתקופת הנישואין. לגבי נכסים אלה על בן הזוג הטוען לזכויות בנכס להוכיח, לפי מאזן ההסתברויות, כי מתקיימות נסיבות שמצביעות על כך שהתגבש בנכס זה שיתוף ספציפי בין בני הזוג למשל שיפוץ משותף שנעשה בנכס; הבטחות מצד בן הזוג כלפי משנהו; משך הזמן שבו התגוררו בני הזוג בנכס; משך הנישואים; וההתנהלות הכלכלית של בני הזוג. לגבי בית המגורים של בני הזוג, שנחשב ל"גולת הכותרת" של השיתוף הזוגי, נקבע זה מכבר כי הנטל להוכחת שיתוף בו הוא קל יותר בהשוואה לנכסים אחרים. אך זאת, רק כל עוד מתקיים אותו "דבר מה נוסף" המצביע על כוונת שיתוף באותו הנכס.
פסק הדין שב ומבהיר את ההלכה לפיה כאשר במהלך חיי הנישואין מתגבש שיתוף בנכס ספציפי בין בני זוג, לא ניתן לשלול בדיעבד את הזכות המוקנית בשל אירועים שהתרחשו לאחר התגבשות הזכות, ובכלל זה בגידה של בן זוג אחד במשנהו. קרי, אי-נאמנות מינית ואף אשם בלעדי בפירוק הנישואין אינם מהווים נסיבות שיש בכוחן לשלול מאחד מבני הזוג זכויות שהתגבשו ברכוש הזוגי.
עוד הודגש כי הזכויות המתגבשות מכוח הלכת השיתוף הספציפי הן זכויות של קבע ולא "על תנאי" וכי קיימים טעמים כבדי-משקל נגד ההכרה באפשרות קיומה של תניה מכללא בין בני זוג, אשר בהתקיימה היא שוללת את זכויותיו של אחד מהם ברכוש הזוגי, וכי הדבר נכון אף ביחס לתניות מכללא בשאלת הנאמנות המינית.
שופטי הרוב הדגישו, בין היתר, את החשיבות בהימנעות משקילת שיקולי אשם בעת חלוקת הרכוש, ואת הבעייתיות שבשלילת שיתוף שהתגבש בשל אירוע – דוגמת אי-נאמנות מינית – שהתרחש לאחר התגבשות השיתוף.
הנשיאה מבהירה כי פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול אינו עולה בקנה אחד עם הדין האזרחי ועם הלכת השיתוף הספציפי כפי שהותוותה זה מכבר על-ידי ביהמ"ש העליון : לא לעניין מהותה של הזכות ואופן גיבושה (בפרט, אין בפסיקה תימוכין לקביעה כי היעדרה של אינדיקציה עובדתית מסוימת (כגון היעדר רישום הנכס על שם שני הצדדים או היעדר השתתפות כספית של הטוען לשיתוף בשיפוצו) יש בה כדי להגביר את נטל ההוכחה שמוטל על הטוען לשיתוף, ובכך להקשות עליו להוכיח כוונת שיתוף באמצעות אינדיקציות אחרות שכן הוכחו); לא לעניין נקודת הזמן שבו היא מתגבשת, ולא לעניין השאלה אם אי-נאמנות מינית מהווה שיקול רלוונטי בהחלתה; האופן השגוי שבו פורשה הלכת השיתוף הספציפי, לצד מתן משקל לסוגיית הבגידה – אינה עולה בקנה אחד עם הדין האזרחי ומקימה עילה להתערבות ביהמ"ש במקרה הנדון.
יש להשיב על כנו את פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, אשר שמע את הראיות בתיק וקבע פה אחד כי במשך 30 שנות נישואיהם של בני הזוג קנתה האישה זכויות בבית מגוריהם מכוח הלכת השיתוף הספציפי. בית הדין האזורי שקל לצורך כך את השיפוץ שבוצע בנכס ואת היקפו; את התקופה הארוכה שבה התגוררו בני הזוג בבית; את העובדה שהבית נבנה "בעת החיים המשותפים ע"י שני הצדדים, ויתכן ביוזמת שניהם ובסיוע משותף בפן הלוגיסטי"; ואת אווירת השיתוף שנקבע כי שררה בין בני הזוג באשר לבית המגורים, בין היתר, על בסיס הצהרותיו של המשיב במסגרת בג"ץ 4602/13 .
שופטי המיעוט סברו כי יש לדחות את הדיון הנוסף.
השופט נ' סולברג סבר כי על-פי החוק, משלא נפסקה הלכה חדשה בפסק הדין של ביהמ"ש העליון, אין מקום לקיים דיון נוסף. דיון נוסף לא נועד לשם בירור עתירה לבג"ץ מחדש, ולא לניתוח חוזר של הכרעת בית הדין הרבני הגדול. סטייה מן החוק בהקשר זה, עלולה לפגוע ביציבות השיטה המשפטית ובוודאות שאמורה להיות מנת חלקו של מי שזכה בדין בערכאה השיפוטית העליונה. כך בכלל, לדעת השופט נ' סולברג, ובפרט – מחמת אופיו ורגישותו של העניין שהועמד על הפרק. מוטב לא ללבות גחלת לוחשת.
השופט ד' מינץ ציין כנימוק נוסף לאי-התערבות בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, כי אין מדובר במקרה שבו בית הדין הרבני החיל את ההלכה היהודית, באופן הסותר לכאורה את פסיקתו של בימ"ש זה בסוגיה. זאת, שעה שאף על-פי הדין העברי, אין מקום לאמירה גורפת כי בן זוג מאבד את זכויותיו בנכסיו בשל אי-נאמנותו המינית כלפי בן זוגו. כמו כן הדגיש השופט מינץ כי יש לקחת בחשבון את אומד דעת הצדדים, אשר יכול לכלול תניות מסוגים שונים שייקבעו בין בני הזוג, לרבות ביחס לסוגית הנאמנות המינית שביניהם.
השופט א' שטיין סבר כי יש להותיר את ההכרעה שניתנה בפסק דינו של ביהמ"ש העליון על כנה – זאת, מאחר שלא קמה עילה להתערבותו של בימ"ש זה, בשבתו כביהמ"ש הגבוה לצדק, בממצאיו העובדתיים של בית הדין הרבני הגדול. השופט שטיין הדגיש כי שיתופו של בן זוג ברכושה האישי של בת זוגו מתאפשר רק מכוח הסכמתה האמיתית של בעלת הרכוש, אשר יכול שתושפע ויכול שלא תושפע מנאמנותו המינית של בן זוגה. הסכמה כאמור יש לברר כעניין עובדתי, כפי שנעשה על ידי בית הדין הרבני הגדול במקרה דנן. פסק דינו של בית הדין הרבני, וכן פסקי הדין של השופטים שטיין ומינץ שאישרוהו בביהמ"ש העליון, נטועים בדיני ראיות, ולא בדיני עריות; ואין בהם משום יצירת זיקה בין נאמנות מינית לזכויות רכושיות.
השופט שטיין סבר כי פסק דינה של הנשיאה חיות, עמו הסכימו שופטי הרוב, בא לקבוע נורמה משפטית כופה אשר נוקטת עמדה ערכית אחת מני רבות באשר לאופן שבו החיים הזוגיים אמורים להתנהל. לדעת השופט שטיין, האופן שבו בני זוג אמורים לנהל את חייהם הזוגיים הוא עניינם הפרטי שבו המדינה אינה רשאית להתערב. לפיכך, שלילת תוקפו של תנאי, מפורש או משתמע, אשר נקבע במסגרת יחסים בין בני זוג ואשר בא לשלול או לאיין את כוונתו של בן הזוג בעל הרכוש לחלוק את רכושו עם בת זוגו אם זו לא תהא נאמנה לו מינית, פוגעת בחירותו האישית של אדם, בקדושת הקניין הפרטי ובחופש החוזים, ואינה מכבדת את הרב-גוניות ואת חופש הבחירה של הפרט בעניינים של תרבות, אמונה, זוגיות, רכוש ומשפחה.
כמו כן ביקש השופט שטיין לקבוע כי דוקטרינת השיתוף הספציפי לוקה בפגמים יסודיים, שבעטיים ראוי להחליפה במנגנון השיתוף ההדרגתי אשר פורט בחוות דעתו. שבמסגרתו כל אחד מבני הזוג יקבל לידיו, בגין כל שנת נישואין שלפני הפירוד מבן או מבת זוגו, אחוז אחד (1%) מהזכויות בנכסים האישיים של בן או בת זוגו – זולת אם בני הזוג קבעו ביניהם הסדר אחר בהסכם ממון אשר נערך ואושר בהתאם לחוק יחסי ממון. ביחס לשנת הנישואין האחרונה, שהיא גם שנת הפירוד, אחוז הצבירה ייקבע באופן יחסי לפי מספר הימים שלפני הפירוד (n), דהיינו, לפי הנוסחה הבאה: |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [דיון פלילי] |
|
| ע"פ 9165-20 מיכאל פרץ נ' מדינת ישראל (עליון; א' שטיין; 24/06/21) - 11 ע' |
| עו"ד: יובל קדר, עדי קידר, אבי חימי, ימימה אברמוביץ', משה וויס |
נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע של עונש מאסר בפועל בן 7 השנים, המאסר המותנה וקנס בסך של 200,000 ₪, אשר הושתו על המבקש בעקבות הרשעתו בעבירות ביטחון ועבירות כלכליות עד להכרעה בערעור נגד ההרשעה והעונשים שהמבקש הגיש. נפסק, בין היתר, כי קשה למצוא בערעור המבקש נגד הרשעתו טענה כבדת-משקל שאין לה מענה המניח את הדעת, וכי אם עונש המאסר בפועל יקוצר בעקבות ערעורו, אי-מתן עיכוב ביצוע לא יסב למבקש שום עיוות דין.
דיון פלילי – עונש – עיכוב ביצוע
.
בקשה לעיכוב ביצוע של עונש המאסר בפועל בן 7 השנים, המאסר המותנה והקנס בסך של 200,000 ₪, אשר הושתו על המבקש על ידי בימ"ש המחוזי, בעקבות הרשעתו בשורה של עבירות ביטחון ועבירות כלכליות, אשר כללו עבירות מס ורכוש. זאת, עד להכרעה בערעור נגד ההרשעה והעונשים שהמבקש הגיש.
.
בית המשפט העליון (השופט א' שטיין) דחה את הבקשה ופסק כי:
הלכת שוורץ קובעת כי עונש שהוטל על נאשם לאחר שהורשע בדינו יש לבצע מיד וכי הגשת ערעור כשלעצמה איננה מעכבת את ביצוע העונש. כלל יסודי זה עומד על שלושה נדבכים: החלפת חזקת החפות בחזקת האשמה; הרתעה; ומראית פני הצדק. נאשם שהורשע בדינו לאחר שאשמתו הוכחה מעבר לספק סביר הינו בחזקת אשם, ואיננו עוד בחזקת חף מפשע. עיכוב בביצוע עונש מחליש את הרתעת העבריינים, במיוחד כשמדובר בדחייה משמעותית של ריצוי המאסר שהושת על מי שנמצא אשם בביצוע עבירה חמורה. כמו כן, דחייה בהוצאת עונש מן הכוח אל הפועל עלולה ליצור תחושת חוסר-צדק בקרב הציבור, ובמיוחד אצל קורבן העבירה. מטעמים אלו, אין מקום, ככלל, לעכב ביצוע עונש מאסר ממושך בעקבות ערעור המכוון לחומרת העונש בלבד, להבדיל מערעור על הרשעה. זאת, מאחר ששמיעת הערעור תוך פרק זמן סביר תביא לתיקון העונש לקולא, אם תיקון כזה יידרש ויימצא מוצדק, מבעוד מועד. באשר לעיכוב ביצוע של מאסר ממושך במסגרת ערעור על הרשעה, ככלל, הדבר אינו מתאפשר אלא במסגרת ערעור על הרשעה שבגדרו מועלית טענה מוגדרת וכבדת-משקל לכאורה, שאין לה מענה ברור המניח את הדעת. מן הכלל האחרון ניתן לסטות רק במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים.
במקרה זה מדובר בערעור שבא לתקוף את ממצאיו העובדתיים של בימ"ש קמא. הרשעת המבקש מבוססת על הודאותיו שנתמכו בראיות נוספות. ראיות אלה כוללות אזהרות שקיבל המבקש מגורמי הביטחון. לנוכח אזהרות אלו, טענת המבקש כי המדינה לא הוכיחה את היסוד הנפשי הדרוש להתהוותן של עבירות הביטחון בהן הוא הורשע הינה רחוקה מלהיות משכנעת. לפיכך, קשה למצוא בערעור המבקש נגד הרשעתו טענה מוגדרת וכבדת-משקל לכאורה, שאין לה מענה ברור המניח את הדעת; טענות המבקש שבבסיסן הגנה מן הצדק והעונש הקל, לדבריו, ששותפיו עתידים לקבל בעקבות הסדר הטיעון, אינן משליכות אלא, לכל היותר, על עונשו; אשר לטענה בדבר קיומה של הגנה מן הצדק, לא נמצא בהליך פגמים העומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.
המבקש נדון לשבע שנות מאסר. אם עונש זה יקוצר בעקבות ערעורו, אי-מתן עיכוב ביצוע לא יסב למבקש שום עיוות דין. ערעור זה בוודאי יישמע תוך פרק זמן סביר ולא יתייתר. היות המבקש משוחרר מן המעצר במשך תקופה ארוכה רק מחמיר את הפגיעה בהרתעה ובמראית פני הצדק שתיגרם על ידי עיכוב ביצועו של מאסרו. העובדה שמדובר במורשע אשר מקיים בקפידה את תנאי שחרורו ממעצר ואינו מנסה להימלט מאימת הדין מהווה אך שיקול עזר בהחלטות שעניינן עיכוב ביצוע. אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי לתמוך בהחלטה המורה על עיכוב ביצועו של עונש המאסר בנסיבות כדוגמת הנסיבות במקרה זה; עיכוב ביצוע של עונש קנס, שאינו בגדר עונש בלתי הפיך, מתאפשר רק במקרים נדירים שבנדירים, אם בכלל. המבקש לא הראה שמקרהו נופל בגדרם ושגביית הקנס תיצור מצב דברים שערעורו, אם יתקבל, לא יוכל לתקן; בקשת המבקש לעכב את תחילת עונש המאסר המותנה שהושת עליו אינה עולה בקנה אחד עם הצהרתו בדבר דבקותו באורח חיים נורמטיבי ובהימנעותו מביצוע עבירות פליליות. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 3 [עבודה] |
|
| ע"ע (ארצי) 39993-01-21 לואי חסן נ' Mustasa Ibrahim Mustafa adam (עבודה; אפרת קוקה; 17/06/21) - 5 ע' |
| עו"ד: נתן שמולביץ, אמל פלאח |
ביה"ד פסק כי מתקיימות נסיבות המצדיקות את חיוב המערער בהפקדת ערובה בסך של 4,000 ₪ להבטחת הוצאות המשיבים בערעור, חרף שיהוי מסוים הגשת הבקשה להפקדת ערובה. זאת, מאחר שטרם הוגשו סיכומי הצדדים, ובעיקר נוכח החשש כי צפוי למשיבים קושי בגביית ההוצאות בערעור, ככל שיידחה.
עבודה – סדרי דין – חיוב מערער בהפקדת ערובה
עבודה – בית-הדין לעבודה – סדרי דין
.
בקשת המשיבים להורות למערער להפקיד בקופת ביה"ד ערובה להבטחת הוצאותיהם בערעור אותו הגישו על פסק דין של ביה"ד האזורי לעבודה.
.
בית הדין הארצי לעבודה (הרשמת א' קוקה) קיבל את הבקשה ופסק כי:
תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) אינן כוללות הוראות המקבילות לתקנות סדר הדין האזרחי, הן הישנות והן החדשות, העוסקות בחיוב מערער בהפקדת ערובה; ההלכה הפסוקה בביה"ד קבעה, שככלל, ובהעדר נימוקים מיוחדים, אין לחייב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות משיב בערעור. עם זאת, במקרים המתאימים, בהם עולה חשש כי בעל דין ימנע מלפרוע הוצאות שיוטלו עליו בערעור, אימץ ביה"ד את ההסדר הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, והורה על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות משיב בערעור. הרציונל שעמד ביסוד פסיקת ביה"ד הארצי לעבודה ביחס לתקנות סדר הדין האזרחי הישנות, נכון ויפה גם למצב המשפטי השורר כיום, ומשכך הדיון התקיים על יסוד ההלכה הנוהגת בעניין זה בביה"ד לעבודה.
אחד הטעמים שהוכרו בפסיקה לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הצד שכנגד, הן בערכאה הראשונה והן בערכאת הערעור, הוא הימנעות בעל דין מלפרוע הוצאות שהוטלו עליו בעבר. אמנם, ככלל, אין לחייב בעל דין בהפקדת ערובה בשל אי קיום החיובים המהותיים בפסק הדין קמא. ביה"ד אינו לשכת ההוצאה לפועל, ואינו עוסק באכיפת פסקי דין. עם זאת, אי תשלומן של הוצאות שנפסקו בערכאה הדיונית הוא אחד הנימוקים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה. משקלו של נימוק זה בערעור עולה, כיון שמדובר בהוצאות שנפסקו בפסק דין סופי, לאחר שהתקיים דיון מהותי בעניינו של המערער; השלב הדיוני בו הוגשה הבקשה להפקדת ערובה, מהווה שיקול במארג השיקולים שעל ביה"ד לשקול בבואו להכריע בבקשה להפקדת ערובה, כאשר שיהוי ניכר בהגשת הבקשה, עשוי להביא לדחייתה. עם זאת נראה, שאין לקבוע כלל קטגורי בעניין תוצאת השיהוי בהגשת הבקשה להפקדת ערובה ויש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו.
במקרה זה המערער לא כפר בטענת המשיבים, לפיה לא שילם את הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 6,000 ₪ שהוטלו עליו בפסק הדין, אף לאחר שבקשתו לעיכוב ביצוע פסק הדין נדחתה בעיקרה. מבחינה זו עולה חשש, שצפוי למשיבים קושי בגביית ההוצאות בערעור, ככל שיידחה. בנוסף, אין בסיכויי הערעור משום טעם מספיק לדחיית הבקשה להפקדת ערובה. זאת, בין היתר, נוכח כך שסיכויי הערעור, למעט באשר לרכיב הלנת השכר, נמוכים למדי, משום שהערעור מתייחס לקביעות עובדתיות של ביה"ד קמא בפסק דינו. מכאן שמתקיימות בענייננו נסיבות המצדיקות את חיוב המערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבים בערעור.
אמנם הבקשה להפקדת ערובה הוגשה בשיהוי מסוים, אך לנוכח העובדה שנכון למועד הגשת הבקשה להפקדת ערובה טרם הוגשו סיכומי הצדדים, ולכך שמתקיימים בנסיבות העניין טעמים אחרים המהווים הצדקה לחיוב המערער בהפקדת ערובה, אין בשיהוי זה כדי להביא לדחיית הבקשה. עם זאת, הוא יובא בחשבון במכלול השיקולים בעת קביעת סכום הערובה; לאחר שקילת מכלול נסיבות ההליך ועריכת איזון בין זכות הגישה לערכאות של המערער לבין זכותם של המשיבים לגבות את הוצאותיהם בערעור, המערער יפקיד 4,000 ₪ להבטחת הוצאות המשיבים בערעור. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [התיישנות] [עבודה] |
|
| ע"ע (ארצי) 8358-07-20 מרים כץ נ' שירותי בריאות כללית (עבודה; רועי פוליאק, אילן סופר, אילן איטח, נ.צ.: ר' בנזימן, ע' שטרייט; 14/06/21) - 5 ע' |
| עו"ד: ליאת סעדון, לוי אייל ארז, אור לוי, תמר שריאל, אלישע שור, רווית קוטק, לובה סהר שכטר, גוני דרורי |
נדחה ערעור על פסק דין שדחה את תביעת המערערת למתן צו הצהרתי לפיו היא זכאית להימנות כחברה בקרן המשיבה 3. נפסק כי אכן היה מקום לדחיית תביעת המערערת לגופה מאחר שלא מתקיים במערערת התנאי של הגשת הבקשה להצטרף בחזרה למשיבה 3 בעיתוי הקבוע בדין – טרם שחלפו 24 החודשים ממועד סיום הביטוח בפנסיה תקציבית; עם זאת, לא היה מקום לדחיית תביעת המערערת מחמת התיישנות, שכן, משיבה 3 נכונה הייתה לבדוק את העמידה בתנאי של הגשת בקשה מתועדת בעיתוי הקבוע בדין, גם שנים רבות לאחר חלוף המועד הקבוע בדין ובכך יש משום ויתור על טענת התיישנות.
התיישנות – טענת התיישנות – ויתור עליה
עבודה – בית-הדין לעבודה – התיישנות
עבודה – תגמולים – קרן פנסיה
.
ערעור על פסק דינו של ביה"ד האזורי, אשר דחה את תביעת המערערת למתן צו הצהרתי לפיו היא זכאית להימנות כחברה בקרן הפנסיה הוותיקה של קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ – קג"מ, היא המשיבה 3.
.
בית הדין הארצי לעבודה (סגן הנשיאה א' איטח, השופטים ר' פוליאק, א' סופר ונציגי הציבור ר' בנזימן, ע' שטרייט) דחה את הערעור ברובו ופסק כי:
ביה"ד ציין תחילה כי הקביעות העובדתיות של ביה"ד האזורי מקובלות הן ואין כל הצדקה להתערב בהן, לרבות הקביעות לפיהן שיוכה לקרן הפנסיה מיטבית המנוהלת על ידי המשיבה 4 היה ידוע לה ממועד צירופה למיטבית וכי לא הוכח שקודם לשנת 2014 פנתה המבקשת בבקשה להצטרף בחזרה לקג"מ. בחינת הראיות מעלה כי לא עלה בידי המערערת להוכיח כי קודם לשנת 2014 פנתה לבקש את צירופה חזרה לקג"מ. בנסיבות אלה, צדק ביה"ד קמא כי לא מתקיים במערערת התנאי של הגשת הבקשה להצטרף בחזרה לקג"מ בעיתוי הקבוע בדין – טרם שחלפו 24 החודשים ממועד סיום הביטוח בפנסיה תקציבית; בנוסף, ביה"ד ציין כי מקובלת עליו קביעתו העובדתית של ביה"ד קמא לפיה המערערת לא הופלתה ביחס למבוטחים אחרים עליהם הצביעה, בשים לב לנסיבות האישיות של כל אחד ואחד מהם. בכל מקרה גם לו נהגו כלפיהם שלא כדין אין בכך כדי להקנות לה זכות.
אשר לסוגיית ההתיישנות כנגד קג"מ, נוכח תשובה שניתנה למערערת מטעם קג"מ בחודש 10/2015, לפיה אם קיימים מסמכים המעידים על כך שנעשתה פניה לקרן במועד תחילת עבודתה או בסמוך לכך, תיבחן סוגיית ההצטרפות בשנית בכפוף לעמדת המאסדר, הרי שלא היה נכון לדחות את התביעה כנגד קג"מ גם מחמת התיישנות (בנוסף לדחיית התביעה לגופו של עניין). שכן, קג"מ נכונה הייתה לבדוק את העמידה בתנאי של הגשת בקשה מתועדת בעיתוי הקבוע בדין, גם שנים רבות לאחר חלוף המועד הקבוע בדין. בכך יש משום ויתור על טענת התיישנות, זאת מבלי להיכנס לשאלה של תחולת סעיף 9 לחוק ההתיישנות בנסיבות העניין.
אשר לטענות המערערת להפרת חובות גילוי ויידוע מצד משיבות 2 ו-3, מבלי להידרש לשאלה האם קיימת חובת ידוע וגילוי כנטען והאם זו הופרה, ברי שלכל המאוחר חובה זו התגבשה, ככל שהייתה קיימת, והופרה בשנת 2006 עם חתימת הסכם המעבר של הרופאים מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת. מאז ועד להגשת התובענה בחודש 9/16 חלפה תקופת ההתיישנות. במשך כל השנים האלה לא הייתה כל מניעה שהמערערת תפעל לבירור ולמיצוי זכויותיה. בהקשר זה לא ניתן לראות בתשובה שניתנה למערערת בחודש 10/15 משום הודאה בזכות ביחס לעילת הפרת חובת הגילוי והיידוע.
לסיכום, דין הערעור להידחות, למעט בכל הנוגע לסוגיית ההתיישנות כלפי קג"מ. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 5 [דיון אזרחי] |
|
| ה"פ (תל אביב-יפו) 11835-12-20 דן דוידאן נ' מירה חלה (מחוזי; מיכל עמית אניסמן; 17/06/21) - 7 ע' |
| עו"ד: עמית דוידיאן |
ברירת המחדל הקבועה בתקנות החדשות היא חיוב בהוצאות, כאשר על ביהמ"ש להצביע על טעמים מיוחדים שלא לעשות כן. במקרה הנדון לא נמצא טעם מיוחד שלא לעשות כן. ברם, המבקשים לא פירטו את ההוצאות שנגרמו להם ולא צירפו כל אסמכתא לתמיכה בטענותיהם בדבר הוצאות שנגרמו להם. על כן, אין לפסוק החזר הוצאות לטובתם, למעט לעניין שכ"ט עו"ד. ודוק, נמצאו טעמים מיוחדים בגינם אין לפסוק את הסכום הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ).
דיון אזרחי – הוצאות משפט – פסיקתן
דיון אזרחי – הוצאות משפט – שיעורן
דיון אזרחי – הוצאות משפט – שיקול-דעתו של בית-המשפט
דיון אזרחי – הוצאות משפט – מטרתן
.
המשיבה הגישה המרצת פתיחה כנגד המשיבים, מתוקף היותה היורשת של חלה זהרה ז"ל (ע"פ הנטען), ובה עתרה לשורת סעדים הצהרתיים ביחס להסכם שנחתם בין המבקשים לבין המנוחה בנוגע לנכס מקרקעין. המשיבה, שאינה מיוצגת, הגישה בקשה לסעד ארעי ועיכוב הליכים. הבקשה נמחקה משלא צורפה לה התחייבות עצמית ושעה שהסעדים שהתבקשו במסגרתה זהים לסעדים המתבקשים במסגרת התובענה עצמה. בהמשך הגישה המשיבה המרצת פתיחה מתוקנת. נקבע כי שעה שהמשיבה אינה מיוצגת אין להקפיד עמה בסדרי הדין ולכן ניתן להתבונן על ההליך כהליך שניתנה בו החלטה המתירה את תיקון התובענה. המשיבה הגישה בקשה נוספת לעיכוב הליכים סעד ארעי/צו דיספוזיציה. נקבע כי זו פעם נוספת שהבקשה מוגשת עם חסרים משמעותיים באופן שלא ניתן לדון בה. המבקשים הגישו תשובתם לתובענה, וביהמ"ש קבע כי התשובה תועבר לתגובת המשיבה. נקבע כי ככל שלא תוגש תגובה עד למועד הנקוב, תימחק התובענה. משלא הוגש דבר מטעם המשיבה, הורה ביהמ"ש על מחיקת התובענה. הבקשה דנא היא בקשת המבקשים לפסיקת הוצאות בתובענה שנחמקה.
.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה באופן חלקי בקבעו:
תקסד"א החדשות חלות במקרה הנדון בהתאם להוראות תקנה 180(ג)(1). התקנות משקפות את הפסיקה שנהגה קודם לכניסתן לתוקף, תוך שינוי אחד משמעותי שלפיו ברירת המחדל היא חיוב בהוצאות, כאשר על ביהמ"ש להצביע על טעמים מיוחדים שלא לעשות כן.
ע"פ פסיקת ביהמ"ש העליון, בעקרון יש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות ריאליות. הדבר נועד למנוע חיסרון כיס של הזוכה; להרתיע תובעים בכוח מנקיטת הליכי סרק; ולעודד נתבעים בכוח להימנע מהתגוננות סרק. עם זאת, על ביהמ"ש לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם מדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין. הדרישה לסבירות ומידתיות באה למנוע מצב בו הוצאות גבוהות יתר על המידה יביאו להרתעת יתר, יצירת חוסר שוויון, ייקור הליכים ופגיעה בזכות הגישה לערכאות. ההוצאות שיש לפסוק צריכות להיות פרופורציונאליות להליך עצמו ומהותו, שכן יש בכך כדי למנוע הטלת עלות יתר על המפסיד, כמו גם עידוד ניהול הליך ראוי ע"י הזוכה. שיעור ההוצאות הראוי נקבע תוך בחינת כל מקרה לגופו, והתחשבות באופן ניהול ההליך; היחס בין הסעד שנתבקש והסעד שנתקבל לבין שיעור ההוצאות; מורכבות התיק וחשיבותו; היקף העבודה שהושקעה ע"י בעלי הדין; ושכר הטרחה ששולם או שבעל הדין התחייב לשלמו.
במקרה הנדון נמצא כי יש מקום לחייב את המשיבה בגין שכר טרחת ב"כ המבקשים. המשיבה לא הצביעה על טעם מיוחד שלא לפסוק הוצאות, מלבד טענתה שההליך טרם הסתיים, שכן בכוונתה להגיש ערעור על ההחלטה בדבר מחיקת התובענה. ברם, אף אם בכוונתה לערער על ההחלטה האמורה, אין בכך כדי לשנות מן העובדה כי הדיון בתובענה דנן הסתיים עם מתן ההחלטה בדבר מחיקתה. ככל שתגיש המשיבה ערעור על ההחלטה, יהווה הערעור הליך נפרד וחדש ואין בו כדי להשליך על שאלת ההוצאות שנאלצו המבקשים להוציא במסגרת ניהול התובענה דנן.
ודוק, המבקשים לא פירטו את ההוצאות שנגרמו להם ולא צירפו כל אסמכתא לתמיכה בטענותיהם בדבר הוצאות שנגרמו להם. על כן, בהתאם להוראות תקנה 155 אין לפסוק החזר הוצאות לטובתם, למעט לעניין שכ"ט עו"ד. בתקנה 155 כי סכום שכר הטרחה לא יפחת מהתעריף הקבוע בכללי הלשכה. בהתקיים טעמים מיוחדים, רשאי ביהמ"ש להורות על תשלום סכום נמוך יותר. בהתחשב בכך שכל שנדרשו המבקשים להגיש הוא תשובה לתובענה; לא התקיים כל דיון בתובענה והיא נמחקה אך כ-5 חודשים לאחר שהוגשה, כמו גם בהתחשב בעובדה כי לא צורפה כל קבלה (יצוין כי בא כוח המבקשים הוא בנם) – נמצא כי מתקיימים טעמים מיוחדים בגינם אין לפסוק את הסכום הקבוע בכללי הלשכה.
לאחר שקילת מכלול השיקולים, בהתחשב בסעד שנתבע בתובענה ובמורכבות התיק ובהיעדר פירוט ואסמכתאות מטעם המבקשים, נמצא לפסוק לטובת המבקשים שכ"ט בשיעור 15,000 ₪ (כולל מע"מ). |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [דיון אזרחי] |
|
| ת"צ (חיפה) 19433-02-20 רבקה כהן נ' רמב"ם הקריה הרפואית לבריאות האדם (מחוזי; י. גריל, עמית; 15/06/21) - 18 ע' |
| עו"ד: אסף שובינסקי, מתן פריידין, ניזאר טנוס, עינת שטרמן כהן |
אין מקום לדון בשאלה האם המשיבים נכללים בהגדרת "עוסק" בנפרד מן הדיון בבקשה לאישור התובענה כייצוגית. על המשיבים להעלות את טענתם לסילוק על הסף במסגרת תגובתם לבקשת האישור של המבקשים. ההליכים בתובענה יעוכבו לזמן נוסף בעטייה של החקירה הפלילית המתנהלת בעניין.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – סילוק על הסף
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – עיכוב ניהול תובענה ייצוגית
.
בקשת המשיבים למתן רשות להגשת בקשה נפרדת לסילוק בקשת האישור המאוחדת על הסף, ולחלופין, בקשה נוספת לעיכוב הליכים. בבקשת האישור המאוחדת נטען כי המרכז האונקולוגי בבית החולים רמב"ם סיפק למטופליו תרופות שפג תוקפן. ההליכים עוכבו נוכח התנהלות חקירה פלילית.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה החלופית ופסק:
בפסיקה נקבע כי, ככלל, אין מקום לדון בבקשה לסילוק על הסף של בקשה לאישור תובענה ייצוגית בנפרד מבקשת האישור עצמה, למעט מקרים חריגים שבהם מועלית טענת הגנה אשר ניתן להכריע בה בקלות יחסית ואשר יש בה כדי לשמוט את הקרקע תחת בקשת האישור כולה. אין מקום לדון בשאלה האם המשיבים נכללים בהגדרת "עוסק" בנפרד מן הדיון בבקשה לאישור התובענה כייצוגית. הבקשה לסילוק על הסף שהמשיבים עותרים לאפשר להם את הגשתה בתוך 30 יום, אינה נופלת בגדר החריגים בהם ניתן לאפשר דיון בבקשה לסילוק על הסף בטרם מתקיים דיון בבקשת האישור לעיצומה. לפיכך יהא על המשיבים להעלות את טענתם לסילוק על הסף במסגרת תגובתם לבקשת האישור של המבקשים.
אשר להמשך עיכוב ההליכים, מתוך ניסיון לאזן ככל האפשר בין האינטרס הציבורי לאפשר למשטרה לבצע ולהשלים את חקירתה כנדרש, ולצורך זה להעמיד לרשות המשיבים פרק זמן נוסף, לבין האינטרס הלגיטימי של המטופלים ובני משפחותיהם שהדיון בהליך המשפטי שהגישו יתנהל ביעילות וללא דחיות מיותרות, יש מקום להאריך את תקפו של צו עיכוב ההליכים ולהורות למשיבים להגיש את תגובתם לבקשות האישור המאוחדות לא יאוחר מיום 30.9.2021, בין אם תמוצה עד אז החקירה המשטרתית, ובין אם לאו. לא יהא מקום להארכה נוספת. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [עונשין] |
|
| ת"פ (ירושלים) 15387-01-21 מדינת ישראל נ' עבד אלרחמן שוויקי (מחוזי; תמר בר אשר; 15/06/21) - 8 ע' |
| עו"ד: שי עציון, רמי עותמאן |
עבירת "נשיאת נשק" ועבירת "החזקת נשק" הן שתי עבירות נפרדות, אשר היסוד העובדתי בכל אחת מהן שונה. בהתאם לכך, הנאשם עבר את שתי עבירות שונות ויש להרשיעו בכל אחת מהן.
עונשין – עבירות – נשיאת נשק שלא כדין
עונשין – עבירות – החזקת נשק שלא כדין
.
הנאשם הואשם בעבירות של נשיאת נשק, החזקת נשק ושיבוש מהלכי משפט.
.
בית המשפט המחוזי הרשיע את הנאשם ופסק:
המחוקק קבע שתי עבירות שונות, תוך הבחנה בין מעשיו של "המחזיק נשק" לבין מעשיו של "הנושא או מוביל נשק". לא ניתן לומר כי שני הסעיפים עוסקים באותה עבירה. חזקה היא כי "אין המחוקק משחית את מילותיו לריק, במיוחד באותם מקרים שבהם נכלל יסוד מסוים בהוראת חוק אחת אך איננו נכלל בהוראת חוק אחרת ובמיוחד מקום שמדובר בשני סעיפים קטנים עוקבים, זה אחר זה, אשר נחקקו בצוותא חדא. מדובר בשתי עבירות שונות, אשר היסוד העובדתי בכל אחת מהן שונה. החזקת נשק משמעה השליטה בנשק והיכולת לעשייה פיזית בנשק. לעומת זאת, נשיאת נשק, היא החזקה בנשק על הגוף או בהישג יד, באופן המאפשר שימוש מידי בו. הובלת נשק, משמעה טלטול הנשק ממקום למקום, "לא כנשק אלא כחפץ הטעון העברה".
לא ניתן לחלוק על כך שהנאשם החזיק בנשק. אף לא ניתן לחלוק על כך שהנאשם נשא את הנשק ואף הוביל אותו. אין במרחק שעבר הנאשם עת העביר את הנשק מהמכולה אל המקום שבו נתפס, כדי להעלות או להוריד לעניין עצם העבירה של נשיאת נשק. מסקנת הדברים היא כי הנאשם עבר את שתי העבירות – נשיאת נשק והחזקת נשק, בנוסף לעבירה הנוספת לגביה אין מחלוקת. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [משפחה] |
|
| רמ"ש (תל אביב-יפו) 20273-03-21 נ.ע נ' י.ע (מחוזי; שאול שוחט; 10/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: רות דיין וולפנר, רוברט ליכט פטרן |
החלטת בימ"ש לענייני משפחה לדחות את בקשת המבקשת לפסיקת מזונות זמניים עבורה, דינה להתבטל. החלטה זו מביאה לכך שהמבקשת תיאלץ לבחור בין סיפוק צרכיה השוטפים לבין התפשרות על ייצוגה המשפטי. ועוד, הגם שקביעת ביהמ"ש קמא לפיה התמונה בעניין הכנסת המבקשת מעבודה כיום "אינה ברורה עדיין" נכונה, ושיקול זה וודאי שצריך להילקח בחשבון במסגרת פסיקת המזונות הזמניים והסכום שיפסק – קביעה זו אינה מספקת לדחיית הבקשה כליל.
משפחה – מזונות – מזונות זמניים
.
בר"ע על החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה שניתנה בגדר שתי תביעות: תביעה למזונות ילדים ומזונות אשה ותביעה רכושית. המבקשת מלינה על קביעות ביהמ"ש קמא בשני עניינים: א. דחיית בקשתה לפסיקת מזונות זמניים עבורה; ב. דחיית בקשתה כי המומחה הרכושי שמונה ייתן חוות דעתו גם באשר לגידול בשיעור השבח שנוצר ממועד הנישואין עד למועד הקרע בגין חלקו של המבקש בנכסי נאמנות משפחתיים. בהחלטה קודמת נדחתה הבר"ע בנוגע לעניין השני. החלטה זו עניינה בנוגע לעניין הראשון.
.
ביהמ"ש המחוזי דן בבקשה כבערעור וקיבל את הערעור בקבעו:
בקשת המבקשת לפסיקת מזונות זמניים עבורה נדחתה בפסקה אחת המונה שני משפטים בכל אחד טעם אחר: "הואיל ואין מחלוקת כי לתובעת חשבון בנק נפרד על שמה בו מופקד סך של כ-100,000 ₪, אין מקום לפסוק בשלב זה מזונות זמניים לתובעת. בנוסף יוזכר כי ... לשיטת הנתבע לתובעת הכנסה מעבודה כיום, והתמונה בעניין זה אינה ברורה עדיין". בנסיבות העניין, על רקע המסכת העובדתית שנפרשה לפני בימ"ש קמא, לא היה די בטעמים אותם מנה כדי לדחות כליל את בקשת המבקשת למזונות זמניים עבורה.
המבקשת הודתה במסגרת בקשתה לפסיקת מזונות זמניים כי ברשותה חשבון בנק פרטי בו מצויים כספים בסך של כ-100,000 ₪ אך הסבירה מדוע כספים אלו לא יוכלו לשמש אותה לצורך מזונות שוטפים, משאלו משמשים אותה לצורך מימון ההליך המשפטי. בימ"ש קמא התעלם מנימוק זה או שלא ייחס לו כל משקל. החלטת בימ"ש קמא מביאה למעשה לכך שהמבקשת תיאלץ לבחור בין סיפוק צרכיה השוטפים לכלכלה, לבין התפשרות על ייצוגה המשפטי. מטרתו של סעד זמני הוא למנוע בדיוק דילמות מסוג זה.
כפי שנפסק, אם רוצים אנו כי בני-זוג יגיעו לדיון על רכושם או על מזונותיהם או על החזקת הילדים, כשמטרת ההליך היא הפעלת "צדק המשפט" באופן שוויוני, יש להקפיד כי ייפסקו מזונות זמניים הולמים – לא גבוהים מדי ולא נמוכים מדי) וכך יוכלו הן האישה והן הבעל לנהל את המשפט המרכזי של חייהם כשידיהם אינן קשורות מאחור, ולכל אחד יש יכולת קיום כלכלית, כפי שהייתה פחות או יותר ערב תחילת הדיונים ביניהם. כאשר זו נקודת הפתיחה הכלכלית של ההתדיינות, ניתן יהיה להגיע בסוף ההליך, בהנחה כי נוהל באופן צודק ושוויוני, אל המטרה הנכספת של כל הליך שיפוטי שהוא "צדק המשפט": השווית בעלי הדין בכל עניין דיוני, וקביעת התוצאה ע"פ הראיות והטענות המשפטיות התומכות בצד זה או אחר.
אשר לקביעה כי "לשיטת הנתבע לתובעת הכנסה מעבודה כיום, והתמונה בעניין זה אינה ברורה עדיין". במסגרת השיקולים של פסיקת מזונות לאישה, ככל שמדובר בהכנסותיה מעבודה, יש להבדיל בין אישה שעבדה כל השנים והפסיקה לעבוד או צמצמה את עבודתה בגלל ההליכים המשפטיים; ואישה שמעולם לא עבדה ויש לה רק פוטנציאל כושר השתכרות. במסגרת השוני בין המקרים יש גם לבדוק האם הסיבה לאי עבודתה של האישה תלויה או נגרמת בשל ההליכים המשפטיים, והמניע לאי העבודה או הפסקתה הוא רצון להפעיל לחץ כלכלי על הבעל, או שהפסקת העבודה נגרמה בשל אירוע אובייקטיבי.
בענייננו, גם אם לא נראה באמור בהרצאת הפרטים מטעם המשיב כהודאה מטעמו לפיה למבקשת בשלב זה אין כל הכנסה בפועל, אזי, לכל הפחות, בשלב זה לא הובאה ע"י המשיב כל ראיה שסותרת את גרסת המבקשת ולפיה ברוב שנות הנישואין לא עבדה ולא השתכרה וגם עבודות מזדמנות שביצעה מעת לעת לתקופות קצרות היו בשכר מינימלי ולא לצרכי פרנסה. לפיכך, הגם שקביעת ביהמ"ש קמא לפיה התמונה בעניין הכנסת המבקשת מעבודה כיום "אינה ברורה עדיין" נכונה, ושיקול זה בוודאי שצריך להילקח בחשבון במסגרת פסיקת המזונות הזמניים והסכום שיפסק, קביעה זו אינה מספקת לדחיית הבקשה כליל.
עיקר טענות המשיב מכוונות להשתכרות הפוטנציאלית של המבקשת ולא להשתכרותה בפועל. מהחלטת ביהמ"ש קמא משתמע כי המשפחה התנהלה ברמת חיים גבוהה. לא נטענה לפני ביהמ"ש קמא כל טענה, וודאי שלא הובאה כל ראיה, ממנה ניתן ללמוד כי ביכולתה הכלכלית של המבקשת מהשתכרותה בפועל, ככל שזו קיימת, לספק את צרכיה שלה או קרוב לכך לפי רמת החיים לה הורגלה, עד למתן פסק-דין בהליך העיקרי . בנסיבות אלו, גם אם סבר בימ"ש קמא כי צרכי המבקשת פורטו בבקשה על דרך ההפרזה (ולא נקבע כך, אך לא ניתן להתעלם מהעובדה שהמזונות הזמניים לקטינים נפסקו בשיעור של מחצית מהסכום אותו דרשה המבקשת), שומה היה עליו לפסוק למבקשת ולו סכום כלשהו כסעד זמני.
לאור כל האמור, החלטת בימ"ש קמא שלא לפסוק בשלב זה מזונות זמניים למבקשת, מבוטלת. בימ"ש קמא יידרש לבקשת המבקשת בעניין זה מחדש, על בסיס החומר שהוגש בפניו (או, לפי שיקול דעתו הבלעדי, על בסיס חומרים נוספים שיתיר הגשתם). |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [דיון אזרחי] |
|
| ת"צ (תל אביב-יפו) 17072-04-20 עופר מנירב נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (מחוזי; רחל ברקאי; 08/06/21) - 9 ע' |
| עו"ד: י. חרש, קורן זמרן, הרצוג פוקס נאמן ושות', יגאל ארנון ושות', ממשרד גורניצקי ושות', משרד גולדפרב זליגמן ושות', משרד לויתן שרון ושות' |
דינה של הבקשה לתיקון הבקשה לאישור התובענה כייצוגית להידחות על הסף, מחמת היותה בקשה כללית וסתמית. אין לאפשר למבקשים לתקן המחדל בדרך הגשת בקשתם במסגרת תגובתם לתשובת המשיבים. גם לגופה של בקשת התיקון לא נמצא לנכון להתירה, בהינתן התנהלות המבקשים. מדובר בדוגמא אחת מיני רבות של תביעות ייצוגיות המוגשות בחופזה, מבלי שמתבצעת בדיקה מספקת והכנה ראויה.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – בקשה לתיקון
.
המבקשים הגישו תביעה ובקשה לאישורה כייצוגית כנגד 13 חברות ביטוח, בטענה כי כתוצאה ממגפת הקורונה והגבלות התנועה שבאו בעקבותיה, רכיב הסיכון לעניין ביטוחי רכב ותכולת דירה פחת משמעותית בתקופה זו, ולכן יש לפצות את כל לקוחות חברות הביטוח ששילמו ביתר ביחס לסיכון ששרר באותה תקופה. לצד הבקשה לאישור ("בקשת מנירב"), הוגשו שתי בקשות לאישור נוספות באותו עניין ("בקשות ניר ונחום"). האחרונות הגישו בקשה מאוחדת לפי סעיף 7(ב) לחוק התובענות הייצוגיות, למחיקת עילת ביטוחי הרכב של מנירב, למעט הבקשה כנגד המשיבה 13. ביהמ"ש קיבל את הבקשה, לאחר בחינת טיבה ותוכנה של בקשת מנירב והואיל ונעדרת ממנה חוו"ד מומחה. בהמשך לכך הוגשה בקשה זו להתיר למבקשים לתקן את תביעתם ואת בקשתם לאישור, ובתוך כך להתיר להם לצרף חוו"ד אקטוארית, לצד אסמכתאות נוספות שלא היו קיימות במועד הגשת בקשת האישור.
.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בקבעו:
בעל דין המבקש לתקן כתבי טענותיו נדרש לפרט במסגרת בקשת התיקון באופן מפורט מהם התיקונים אותם מבוקש לבצע וכן לצרף נוסח של כתב טענות בהתאם לתיקון המבוקש, תוך התייחסות מפורשת לסעיפים שבכתב התביעה בהם מבוצע התיקון. כמו כן, נדרש בעל הדין המבקש תיקון כתבי טענותיו להסביר מדוע התעורר הצורך בתיקון ומדוע לא נכלל במסגרת כתב טענותיו המקורי, ומדוע מוגשת הבקשה בעיתוי בו הוגשה ולא קודם לכן. נימוקים אלו יש לתמוך בתצהיר ערוך כדין. בענייננו המבקשים לא פירטו בבקשתם מהם התיקונים המבוקשים ולא צירפו עותק מתוקן של כתבי הטענות, אלא הסתפקו בטענות ואמירות כלליות בדבר רצונם לצרף בהמשך חוו"ד אקטואר ומסמכים שונים. בקשה שכזו לתיקון כתבי טענות היא בקשה כללית וסתמית שיש לדחותה על הסף, משלא הוגשה כדין.
טענת המבקשים כי ביקשו להקדים ולהגיש את בקשת התיקון עוד בטרם נמצאה ברשותם חוו"ד האקטואר, אין בה כדי לסייע. ככל שביקשו להקדים בקשת התיקון, בטרם הגשת תשובות המשיבות, היה עליהם להגיש בקשה מתאימה למתן ארכה להגשתה על מנת שבקשה סדורה מפורטת ומגובה תוגש על ידם. הגשת הבקשה באופן בה הוגשה, היוצרת עמימות מכוונת ואינה מאפשרת לא לביהמ"ש ולא למשיבים לעמוד על מהות התיקון המבוקש ומטרתו, מחייבת דחייתה. התנהלות המבקשים בדרך הגשת בקשתם לתיקון כתבי הטענות תואמת התנהלותם בהגשת התובענה עצמה. כשם שהוגשה התובענה בחופזה ללא בסיס איתן, כך גם הוגשה בקשת התיקון, ללא כל ביסוס והכנת הנדרש.
במסגרת תגובתם לתשובות המשיבות צרפו המבקשים את חוו"ד המומחה והמסמכים כמו גם ציינו את התיקון המבוקש בכתבי הטענות. את שהיה עליהם לעשות במסגרת הבקשה עשו הם במסגרת תגובתם לתשובת המשיבות. הלכה היא כי תגובה לתשובה לבקשה בכתב נועדה לתת מענה לטענות חדשות ובלתי צפויות שעלו בתשובה לבקשה, ואין התגובה יכולה להוות פלטפורמה להעלאת טענות והצגת מסמכים שהיה צריך לצרפם לבקשה. במסגרת הבקשה נדרש בעל דין לשטוח את מלוא טיעוניו ולתמוך טיעוניו באסמכתאות וככל שהבקשה כוללת טענות עובדתיות על המבקש לאמתן בתצהיר. המבקשים לא עשו כן, ואין לסלול בפניהם הדרך לתקן בקשתם במסגרת תגובתם לתשובת המשיבות.
גם לגופה של בקשת התיקון, לא נמצא לנכון להתירה וזאת בהינתן התנהלות המבקשים. מדובר בדוגמא אחת מיני רבות של תביעות ייצוגיות המוגשות בחופזה, מבלי שמתבצעת בדיקה מספקת והכנה ראויה. הדבר נובע לרוב מרצון המבקש או בא כוחו להיות ראשון בהגשת ההליך. אולם כאשר מוגשת תובענה ייצוגית ובקשה לצידה לאישור התובענה ללא תשתית ראייתית ראויה ואמינה, אין לאפשר ניסיונות מאוחרים ליצוק תוכן לתובענות נבובות שכאלה תוך כדי בירור הבקשה לאישור, על דרך של מתן אפשרות לתקן התביעה ולהציג גרסה עובדתית שלא הוצגה במסגרת התביעה.
אמנם, הבקשה הוגשה בשלב המקדמי של ההליכים, עוד בטרם הוגשו תגובות המשיבות לבקשת האישור. ואולם, התנהלות המבקשים בתביעתם, כפי שהוגשה, כמו גם בדרך בה הוגשה בקשתם זו, מלמדת על זילות מוחלט במסגרת הדיונית המחייבת, הן כלפי המשיבות והן כלפי ביהמ"ש. התנהלות המבקשים מעוררת אף את החשש כי הם אינם מתאימים לייצג את הקבוצה אותה הם מבקשים לייצג. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 10 [נזיקין] |
|
| ת"א (רמלה) 10611-02-16 פלונית נ' חוות הנוער הציוני ע׳׳ש ד׳׳ר ישראל גולדשטיין (שלום; דב גוטליב; 20/06/21) - 15 ע' |
| עו"ד: ע. הישראלי, שאולה ברג |
בית המשפט חייב את הנתבעת – פנימייה, לפצות את התובעת – חניכה בפנימייה, אשר נפגעה כאשר הייתה בת 14 שנים, כשהחליקה במהלך שטיפת מדרגות בפנימייה, מטלת ניקיון שניתנה לה כעונש.
נזיקין – אחריות – פנימייה
.
בשעת לילה מאוחרת הוטל עונש על התובעת וחברותיה והן התבקשו לשטוף את מדרגות הפנימייה. במהלך שטיפת המדרגות החליקה התובעת ונחבלה בגב התחתון. הצדדים חלוקים על מישור החבות והנזק.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
טרם הטלת העונש בשעת לילה מאוחרת, היה על המדריכה לוודא שהתובעת ערנית ומסוגלת לבצע את המטלה שהוטלה עליה באופן בטיחותי, קיום הדרכות לחניכים אודות ביצוע שטיפה באורח בטוח במדרגות ובכלל, בשים לב שמדובר בקטינים ואין מקום להניח כפי שמבקשת הנתבעת כי הם יודעים לשטוף את הרצפה והמדרגות באופן נכון ובטיחותי למשל לא באמצעות 'הצפה' של מים וסבון.
הנתבעת הייתה צריכה לבדוק את המדרגות במסגרת בקרה שוטפת, לאבחן ולתקן את הליקוי הבטיחותי, בין אם באמצעות התקנת חיפוי תקין על גבי המדרגות ובין אם באמצעות החלפת המדרגות.
בשים לב לגילה של התובעת במועד התאונה ולשעת התאונה אחת בלילה או בסמוך, למפגע הקיים במדרגות ולהעדר אינדיקציה לביצוע הדרכות ופיקוח מתאימים או בכלל – אין להטיל על התובעת אשם תורם. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [תכנון ובנייה] |
|
| בצה"מ (רמלה) 43695-03-20 רחלי סאקס נ' ועדה מקומית לתכנון ובנייה מודיעין (שלום; רבקה גלט; 18/06/21) - 13 ע' |
| עו"ד: ואראס, חכם, דותן |
בית המשפט דחה בקשה לביטול צו הריסה מנהלי. נפסק, כי לא הוכח כי הצו המנהלי ניתן בחריגה מן המועדים הקבועים בסעיף 221 לחוק התכנון והבניה, ואין בסיס לטענה לפיה הוא פקע. בנוסף, לא הוכחו טענות המבקשת לפיהן העבודה האסורה בשצ"פ הייתה נחוצה לצורך שמירת יציבות המבנה, וגם לא הוכח כי הריסת הבנייה האסורה תסכן את יציבות המגרש.
תכנון ובנייה – הריסה – צו הריסה מינהלי
תכנון ובנייה – צו הריסה מינהלי – עיכוב ביצוע
.
המבקשת עתרה לביטולו של הצו ולעיכוב ביצועו עד להחלטה אחרת. המבקשת טוענת כי הצו הוצא בניגוד לחוק, שכן חלפו יותר מ-6 חודשים ממועד סיום העבודה האסורה ועד לחתימת התצהיר התומך בצו, ולא עלה בידי המשיבה לסתור זאת; עוד נטען, כי משלא ניתן עיכוב ביצוע לצו, יש לחשב את מרוץ 60 הימים העומדים לרשות המשיבה החל מיום חתימת התצהיר לפי סעיף 221 לחוק התכנון והבניה, כך שהוא פקע זה מכבר.
.
בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כלהלן:
לא הוכח בשום אופן כי העבודות הסתיימו למעלה מ-6 חודשים קודם לחתימת התצהיר התומך בצו המנהלי. המבקשת היא שנושאת בנטל ההוכחה בהליך דנן, אך לא הובאה כל עדות מטעמה, לגבי מועד סיום העבודות. כל שיש בתיק הוא תצהירה, ללא תימוכין, אף כי לכאורה לא היה צריך להיות קושי בהוכחת הטענה.
אין לקבל את הטענה שלפיה, הטענה לפיה הצו פקע בחלוף 60 ימים. מרוץ 60 הימים טרם החל, ועל כן הצו עודנו בר תוקף. שעה שהמבקשת יזמה הגשת בקשה לביטול צו ההריסה, לא ייתכן כי בית המשפט "יעניש" את המשיבה בכך שיימנע ממנה פרק הזמן של 60 ימים, לו היא זכאית, החל ממועד מתן ההחלטה הסופית.
טענות המבקשת בעניין הפגיעה העלולה להיגרם ליציבות המבנה בשל ביצוע ההריסה, אינן יכולות להתקבל. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [דיון פלילי] [ראיות] |
|
| ת"פ (תל אביב-יפו) 46809-03-20 מדינת ישראל נ' רונן אור צרפתי (שלום; איתי הרמלין; 17/06/21) - 17 ע' |
| עו"ד: אילנה קיפניס פרדמן, יעל גבריאלי, אבירן אסבן |
בית המשפט הורה על ביטול כתב האישום שהוגש כנגד הנאשם ואשר מייחס לו ביצוע עבירה שעניינה החזקת סם מסוג קוקאין שלא לצריכה עצמית. נפסק, כי הגשת כתב אישום וניהול הליך פלילי בגין החזקת סמים בהתבסס על חוות דעת שמתארת מוצג שונה מזה שנתפס ועל הודאות הנאשם כאשר ההודאה המקורית התקבלה שלא כדין וההודאה בחקירה התקבלה מיד אחריה ולא הוסיפה עליה דבר, פוגעים בתחושת הצדק וההגינות.
דיון פלילי – חיפוש – סמכות
דיון פלילי – הגנות – הגנה מן הצדק
דיון פלילי – העמדה לדין – הגנה מן הצדק
ראיות – קבילות – ראיה פסולה
ראיות – קבילות – הודאת נאשם
ראיות – קבילות – ראיה שהושגה באמצעים פסולים
.
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו החזקה של 0.8272 גרם קוקאין שלא לצריכה עצמית. כתב האישום התבסס על חוות דעת העוסקת בבדיקת מוצג המתואר אחרת לחלוטין מתיאור המוצג שנתפס בביתו של הנאשם. לאור העובדה שאין בידי המדינה חוות דעת שניתן לקשור באופן משכנע למוצג שנתפס, נשאלת השאלה אם יש מקום להרשיע את הנאשם על בסיס הודאתו בפני השוטר בדירתו (בדברים ובהתנהגות), על בסיס הודאתו בחקירה או על בסיס עדותו בבית המשפט.
.
בית המשפט הורה על ביטול כתב האישום ופסק כלהלן:
היעדרה של חוות דעת אודות המוצג שנתפס עקב כשל לא ידוע בשרשרת הראיות היא פגם חמור בפעולת רשויות האכיפה.
הודאתו המקורית של הנאשם התקבלה בשטח לאחר שאחד השוטרים מבלי להעמיד את הנאשם על זכויותיו שאל אותו בטרם תחילת החיפוש אם יש לו משהו להצהיר או משהו פלילי בבית, ובתגובה לכך מסר הנאשם את החומר שאמר שהוא קוקאין – כלומר, הפליל את עצמו בהתנהגות ובדיבור.
הגשת כתב אישום וניהול הליך פלילי בגין החזקת סמים בהתבסס על חוות דעת שמתארת מוצג שונה מזה שנתפס ועל הודאות הנאשם כאשר ההודאה המקורית התקבלה שלא כדין וההודאה בחקירה התקבלה מיד אחריה ולא הוסיפה עליה דבר, פוגעים בתחושת הצדק וההגינות.
בהיעדר חוות דעת אודות הסם שנתפס יש להניח לטובת הנאשם שמדובר בקוקאין בכמות מזערית. כיוון שכך, לא חלה חזקת הכמות שבפקודת הסמים המסוכנים ויש להניח לטובת הנאשם כי החזיק את הסמים לצריכתו העצמית.
האינטרס הציבורי באכיפת החוק בגין החזקת קוקאין בכמות מזערית לצריכה עצמית נדחה במקרה זה בפני חשיבות השמירה על הגינות ההליך, ולכן אני מקבל את טענת ההגנה מן הצדק ומבטל את כתב האישום. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [דיון פלילי] [תעבורה] |
|
| המ"ש (טבריה) 40916-05-21 אחמד חבשי נ' מדינת ישראל (שלום; ניר מישורי לב טוב; 17/06/21) - 8 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה בקשה להורות על הארכת מועד להישפט, לפי סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי. בטענות המבקש לא נמצאה הגנה אפשרית בדין, ועל כן לא קיים חשש ממשי לעיוות דין בדחיית הבקשה.
דיון פלילי – הארכת מועד – בקשה להישפט
תעבורה – עבירות – סדרי דין
דיון פלילי – בירור האשמה – הזמנה לדין
.
בקשה להורות על הארכת מועד להישפט, בהתאם לסעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי.
.
בית המשפט דחה את הבקשה, ופסק כלהלן:
בית משפט שנדרש לבקשה להישפט על ידי הנאשם שלא הודיע על רצונו להישפט, או הודיע על רצונו להישפט, אך הודיע על כך אחרי הזמן שנקבע לכך, צריך לשקול שיקולים דומים לאלה שהוא שוקל בבקשה לביטול פסק דין שניתן שלא בנוכחות הנאשם, זאת גם אם פסק הדין נקבע בדין על פי סדרי הדין המיוחדים הרואים באי הגשת בקשה להישפט הודיה בביצוע העבירה. על המבקש להראות לפחות שני טעמים המצדיקים פתיחת השער של בית המשפט, כמו בבקשה לביטול פסק דין. האחד – סיבה מוצדקת לאי הודעתו במועד על בקשתו להישפט בגדרו של טעם זה, יש להראות כי האיחור בהגשת הבקשה להישפט נובע מסיבות סבירות, שכן הנחת היסוד היא, כי בעבירות מסוג זה הנאשם כלל אינו מעוניין להישפט בגין מעשיו, וככל שברצונו לעשות כן עליו להגיש בקשה מיוחדת לשם כך. השני – גרימת עיוות דין, אם הדיון בבית המשפט, לא יתקיים. טעמים אלה אינם מצטברים.
בפסיקה עניפה מאוד, נקבע כי על בתי המשפט לצמצם את תחולתו של תנאי עיוות הדין, למקרים חריגים ומיוחדים בהם אין כל ספק כי מקבל הדו"ח לא ידע ולא יכול היה לדעת על הדו"ח ומקרים בהם דיון ענייני בהודעת תשלום הקנס היה מוביל לזיכוי הנאשם.
בטענות המבקש לא נמצאה הגנה אפשרית בדין, גם באם היה נקבע שלכאורה הגיש המבקש את הבקשה להישפט במועדה, ועל כן לא קיים חשש ממשי לעיוות דין בדחיית הבקשה. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [עונשין] |
|
| ת"פ (רחובות) 48119-09-19 מדינת ישראל נ' עלי חליל (שלום; גיא אבנון; 15/06/21) - 8 ע' |
| עו"ד: סיון צדיק, קים סלמה, ג'ורג' חילו |
בית המשפט גזר את דינו של נאשם שהורשע בעבירות רכוש. הוטלו על הנאשם 9 חודשי מאסר, לריצוי בדרך של עבודות שירות, לצד ענישה נלווית.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות רכוש
.
הנאשם הורשע, בהתאם להודאתו, בעבירות של פריצה לרכב בכוונה לגנוב בצוותא חדא, גניבה מרכב בצוותא חדא, הונאה בכרטיס חיוב בצוותא חדא, הסתייעות ברכב לביצוע עבירה בצוותא חדא והחזקת נכס חשוד כגנוב.
.
בית המשפט גזר את דינו של הנאשם, ופסק כלהלן:
מתחם העונש ייקבע בהתאם לעקרון ההלימה, תוך מתן משקל לערכים החברתיים שנפגעו ממעשיו של הנאשם, למידת הפגיעה בהם ולמדיניות הענישה הנוהגת, והכל בנסיבות העבירות בהן הורשע הנאשם. הנאשם במעשיו פגע ברווחתו של המתלונן, בתחושת הביטחון שלו, בזכותו לקניין ולפרטיות. הנאשם לא הורשע אומנם בקשירת קשר לפשע, אך ניכר כי מדובר בעבירות שבוצעו לאחר תכנון מוקדם, תוך הסתייעות ברכב, הגעה במיוחד לחוף הים, ובהמשך לכך ניצול מהיר של כרטיסי האשראי הגנובים בביצוע 4 עסקאות שונות בפרקי זמן קצרים וסמוכים זה לזה, בסכומים נמוכים אשר לכאורה אינם מעלים חשד. לזכותו של הנאשם – מידת תחכום בינונית בביצוע המעשים ונזק כספי מתון בהיקפו.
בהתחשב במכלול השיקולים ולעקרון ההלימה השולט בכיפה, מתחם העונש הראוי בגין צירוף האישומים בהם הורשע הנאשם נע בין 6 חודשי מאסר שניתן לרצות בעבודות שירות, לבין 14 חודשי מאסר בפועל.
הוטלו על הנאשם 9 חודשי מאסר בפועל, שירוצו בדרך של עבודות שירות, שני מאסרים על תנאי, פיצויים למתלונן בסך 2,000 ₪ וקנס בסך 3,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [חוזים] |
|
| ת"א (חיפה) 62705-03-19 שרון קדוש נ' דורון בנטל (שלום; עידית וינברגר; 14/06/21) - 17 ע' |
| עו"ד: מאיה וייס טמיר, מתי ידיד |
הנתבעים הפרו את הסכם המכר בכמה אופנים. איחרו במסירת החזקה, לא גילו כי בבית בעיית רטיבות הנובעת מהיעדר איטום של הקיר, ומסרו לתובעים את בריכת השחייה במצב בלתי תקין שאינו מאפשר שימוש בה. מדובר בהפרות יסודיות של ההסכם, המזכות את התובעים בפיצוי המוסכם.
חוזים – מכר – דירות
חוזים – מכר – אי-התאמה
חוזים – משא ומתן לכריתת חוזה – הצגת עובדות
.
תביעה לפיצויים בגין הפרת הסכם מכר.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
רק ידיעה ממשית מצד הקונה על אי ההתאמה, שוללת ממנו את הזכות להסתמך עליה, ואף אם היה בהתנהגותו משום רשלנות חמורה, לא יפטור הדבר את המוכר מאחריות. מנגד, מצד המוכר, נדרש יסוד נפשי ברף נמוך של רשלנות בלבד.
הנתבעת הודתה, בתצהיר התשובות לשאלון, כי בשנת 2012 היתה בעיית רטיבות בבית, וטופלה. הנתבעים לא הרחיבו בנושא, לא הביאו ראיות להוכחת מועד גילוי הרטיבות (האם היה בשנת 2012 או אולי מאוחר יותר) ולא פירטו מה היה מקור הרטיבות וכיצד טיפלו בה. העובדה שהייתה רטיבות בעבר, מטילה על הנתבעים חובת גילוי, שכן מטבע הדברים, בעיות רטיבות, נוטות להישנות, בוודאי במקרה שהן אינן מטופלות באופן יסודי ומקיף.
אם סברו הנתבעים כי לא מדובר בליקוי שהיה צריך ליידע את התובעים לגביו, משום שטופל ולא העלו על דעתם כי יחזור, היה עליהם לזמן לעדות את מי שביצע עבורם את תיקון הרטיבות בעבר, או לכל הפחות לפרט בעדויות מטעמם, כי בוצעו עבודות לפתרון הבעיה ומה כללו אותן עבודות. משלא הובאה כל ראיה מטעם הנתבעים בנושא, קמה החזקה שלו היתה מובאת עדותו של אותו בעל מקצוע, הייתה מזיקה להם, ולא היה בה כדי להוכיח טיפול מקיף בבעיית הרטיבות. מכל מקום, אף אילו היו הנתבעים מוכיחים כי ביצעו עבודות לתיקון ליקויי האיטום, לא היה בכך כדי לפטור אותם מחובת הגילוי. בנסיבות אלה, מתקיים היסוד הנפשי של רשלנות, כפי שנקבע בפס"ד עיני. חלה על הנתבעים חובת הגילוי ביחס לרטיבות, והם הפרו אותה.
הנתבעים הפרו את ההסכם בכמה אופנים. איחרו במסירת החזקה, לא גילו כי בבית בעיית רטיבות הנובעת מהיעדר איטום של הקיר הצמוד לגב ההר, ומסרו לתובעים את בריכת השחייה במצב בלתי תקין שאינו מאפשר שימוש בה. מדובר בהפרות יסודיות של ההסכם, המזכות את התובעים בפיצוי המוסכם. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [דיון אזרחי] |
|
| ת"צ (חיפה) 39599-01-20 זיו גלסברג נ' בולס נשר בע"מ (שלום; אביגיל זכריה; 14/06/21) - 14 ע' |
| עו"ד: גלסברג, אזני |
נדונה בקשה למתן צו גילוי מסמכים ומתן תשובות לשאלון כנגד המבקשות, מכוח תקנה 4(ב) לתקנות התובענות הייצוגיות. הבקשה התקבלה ביחס לאותם פריטים שהינם נחוצים בעת הזאת ולשלב הדיוני בו אנו עומדים, ואשר הונחה תשתית ראייתית מספקת בכתבי הטענות באשר לנחיצותם.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – גילוי מסמכים
.
בקשת המבקשים למתן צו גילוי מסמכים ומתן תשובות לשאלון כנגד המבקשות, מכוח תקנה 4(ב) לתקנות התובענות הייצוגיות.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
תקנה 4(ב) לתקנות תובענות ייצוגיות תוחמת את המקרים בהם יוכל בית המשפט לדון בבקשה למתן צו לגילוי ועיון במסמכים במסגרת בקשה לאישור תובענה ייצוגית. התקנה מחייבת עמידה בשני תנאים מצטברים, שהנטל לביסוסם מוטל על מבקש הגילוי: קיומה של תשתית ראייתית ראשונית לעניין התקיימותם של התנאים המצטברים הקבועים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות, דהיינו כזו שניתן ללמוד ממנה אודות סיכויי בקשת האישור להתקבל; עמידה במבחן הרלבנטיות – המסמכים שגילויים מתבקש רלבנטיים ונחוצים לשלב דיוני זה.
עלה בידי המבקשים להעמיד תשתית ראייתית ראשונית ברף הנדרש על פי הפסיקה, בהינתן שהמשיבות עצמן אינן מכחישות את הטענות העיקריות המועלות בבקשת האישור לרבות לעניין רכיב ההסכמה, אפשרות ההסרה, נוסח ההודעה ועוד.
באשר לרלבנטיות המסמכים המבוקשים, נמצא טעם מסוים בטענת המשיבות לפיה היקף הגילוי והעיון המבוקשים ברכיבים מסוימים הינו גורף וכללי. משכך, יש לאבחן בין מסמכים ונתונים שנחוץ לגלותם בשלב דיוני זה ובין כאלה שיוכלו להיבחן, על פי הצורך, בשלבים מתקדמים יותר של ההליך.
גם היקף המסמכים או הנתונים המבוקשים מגורמים חיצוניים עימם התקשרו המשיבות או מי מהן נוסח באופן גורף, כללי ומבלי לפרט מדוע כל מסמך ומסמך רלבנטי להליך דנן בראי בקשת האישור והנימוקים המועלים בה.
משכך, יש להיעתר לבקשה רק ביחס לאותם פריטים שהינם נחוצים בעת הזאת ולשלב הדיוני בו אנו עומדים, ואשר הונחה תשתית ראייתית מספקת בכתבי הטענות באשר לנחיצותם. הקביעה נעשתה לאחר שקילת מכלול השיקולים הצריכים לעניין לרבות אלה הנשאבים מדיני הגילוי והעיון הכלליים ובכלל זה סוגיית ההכבדה על המשיבות מחד אל מול ייעול ופישוט הדיון מאידך. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [חוזים] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 54855-12-16 איבון גוטמן נ' אוניל בניה בע"מ (שלום; עדי הדר; 13/06/21) - 36 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט חייב את הנתבעות שעוסקות בייזום מיזמים למגורים לפצות את התובעים, עמם חתמו על הסכם, לביצוע עבודות חיזוק לבניין על פי תוכנית תמ"א 38, בגין איחור במסירה ביחס למועד בו התחייבו הנתבעות לסיים את העבודות במיזם.
חוזים – מכר – דירות
.
התובעים – בעלי זכויות בדירות בבניינים ומפקח מטעמם, הגישו כנגד הנתבעות שעוסקות בייזום מיזמים למגורים, תביעה בגין טענות לאיחור במסירה, עגמת נפש, שימוש בשטחים ציבוריים, שכר מפקח ועוד.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
חוק המכר אינו חל, אך על פי הפסיקה, היה על הנתבעות לעגן עמדתם שבכל מקרה אין להם חובה לשלם בתקופת הגרייס באופן ברור. על הנתבעות שניסחו את ההסכם היה לכתוב הדברים באופן מפורש בהסכם, כדי לסייג הפסיקה. אשר על כן, יש לקבל את טענת התובעים בעניין זה ולקבוע כי תקופת הגרייס, לא עצרה מניין תקופת האיחור.
יש לדחות את טענת הנתבעות לעניין עצירת מניין תקופת האיחור המזכה בפיצוי עקב מבצע "צוק איתן".
יש לדחות את עמדת הנתבעות לפיה העבודות הסתיימו בעת מתן טופס איכלוס שעומדת בניגוד גמור ללשונו הברורה של החוזה שמחייבת סיום העבודות כהגדרתן בהסכם ולא רק עד איכלוס.
הכנת הפרוטוקולים באופן בו כללו ויתור על זכויות מהותיות של בעלי הזכויות, הייתה פסולה וכך גם החתמת בעלי הזכויות על הפרוטוקולים, והניסיון להסתמך על חתימות חלק מבעלי הזכויות על פרוטוקולים אלה.
כפי שנדחתה טענת הנתבעות שהתובעים ויתרו על זכותם לפיצוי בגין איחור, כך יש לדחות את טענת התובעים שהנתבעות וויתרו על זכותן לקבל תשלום בגין התוספות. יתכן, שהנתבעות לא עמדו תחילה על תשלום עבור התוספות, כי סברו בטעות שהתובעים וויתרו על זכויותיהם. אולם, מרגע שהתברר להם שהתובעים עומדים על זכויותיהם, הנתבעות עמדו על תשלום עבור התוספות, אם כי בסכום מופרז.
לנוכח הסכמת הצדדים על פיצוי מוסכם, נקודת המוצא שהפיצוי המוסכם, כולל גם פיצוי בגין עוגמת נפש. ביהמ"ש מגיע למסקנה זאת, על אף שלא נטענה בסיכומי הנתבעות באופן מפורש. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [דיון אזרחי] [בתי-משפט] |
|
| ה"פ (באר שבע) 5523-10-17 בני שטרית נ' הרשקו פוסטלינקו (שלום; מנחם שח"ק; 13/06/21) - 11 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט הורה על ביטול פסק דין חלוט שניתן בהליך אזרחי בין הצדדים, עקב טענת תרמית, המתייחסת לעדות שקר בתביעה המקורית, שהעד והנתבע הורשעו בגינה בהליך פלילי.
דיון אזרחי – ביטול פסק-דין – מחמת השגתו במרמה
בתי-משפט – פסק-דין – שהושג עקב מירמה
.
תובענה לביטול פסק דין חלוט שניתן בהליך אזרחי בין הצדדים, עקב טענת תרמית, המתייחסת לעדות שקר בתביעה המקורית, שהעד והנתבע הורשעו בגינה בהליך פלילי.
.
בית המשפט קיבל את התביעה, ופסק כלהלן:
התובע הוכיח כדבעי כי התבצעה תרמית בתביעה הראשונה, בדמות העדויות השקריות שהוצגו, ואין לקבל את טענת הנתבע כי הדבר לא הוכח. לפיכך, התנאי הראשון לקבלת תביעה לביטול פסק דין עקב מרמה מתקיים בענייננו. כך גם מתקיים התנאי השלישי, שהראיות למרמה נודעו רק לאחר שניתן פסק הדין. הנתבע לא טען כנגד התקיימות תנאי זה, והדברים ברורים מאליהם, בהתחשב בכך שההליכים הפליליים – הן הגשת כתב האישום והן הכרעת הדין – התרחשו כולם רק לאחר מתן פסק הדין בתביעה הראשונה, מטבע הדברים.
מתקיים בענייננו גם התנאי השני הדרוש לקבלת תביעה לביטול פסק דין עקב מרמה, היינו דרישת החיוניות. משנקבע כי לולא עדות השקר של ארנבייב ייתכן שהייתה מתקבלת תוצאה שונה בפסק הדין, די בכך כדי לבטלו.
אף אם המרמה הוכחה רק ביחס לאחד מהממצאים אשר נכללו בפסק הדין, הוא מעורר חשד וכתם על פסק הדין כולו. במצב זה, היות וממילא הכרח הוא לבטל למצער חלק מפסק הדין, מוטב כי פסק הדין יבוטל כליל ויימחק רישומו מן העולם, מאשר לפרקו לגורמים ולהותיר חלקים ממנו על כנם. לכך יש לצרף את העובדה שמעשהו של הנתבע בא בגדר שימוש לרעה בהליכי משפט, וכן את החזקה הראייתית כי מי שמשקר ביודעין בעניין אחד, משקר בכל עדותו. מכל טעמים אלו, לא נמצא מקום לבצע חלוקה בין מרכיבי פסק הדין שהושפעו ע"י המרמה לאלו שלא הושפעו מכך. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [בתי-משפט] |
|
| ה"ט (תל אביב-יפו) 30919-05-21 ערן ורד נ' שפי רכלין פז (שלום; אריאל צימרמן; 09/06/21) - 5 ע' |
| עו"ד: איתמר ברקאי |
בית המשפט הורה על צו לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת. נכונותו של המבקש לחרוק שיניים, ולעמוד איתן אל מול פני מי הבא להטרידו, לא תהיה בעוכריו, ואינה גורעת מהיות המעשים משום הטרדה מאיימת, כהגדרתה בחוק.
בתי משפט - חוק למניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001 – צו למניעת הטרדה מאיימת
בתי-משפט – סעדים – צו למניעת הטרדה מאיימת
.
בקשה לצו לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה, ופסק כלהלן:
בעלי הדין הם שניים המצויים משני עברי המתרס בהפגנות שונות שבהם הם משתתפים בעירנו, תוכנן נטול חשיבות להליך כאן. השניים מכירים זה את זה ושוטמים זה את זה, והדבר ניכר באולם. המבקש אף מתעד את המשיבה מעת לעת ומבקש "לעשות לה דה לגיטימציה אחרי כל מעשה אלימות שלה", ניסוחו, ופועל אגב כך ברשתות החברתיות, מה שברי כי אינו מעצים את חיבתה של המשיבה כלפיו.
הפגנות לחוד והנחה של משתתף בהן כי אלו מכשירות כל מעשה שהוא כלפי אחר, לחוד. התקרבותה של המשיבה למבקש חרף מחאותיו עד כדי פסע, שליפת מיכל גז הפלפל, כיוונו לעבר פניו ולחיצה על כפתור ההפעלה (למצער, לכאורה, וגם אם לטענת המשיבה המדובר במיכל ריק) – התנהגות משולחת רסן. ל"הקשר" שמציגה המשיבה, והוא נחישות המבקש לשהות כמה מטרים ממקום הפגנת המשיבה, אין כל משקל מספק להצדיק את ההתנהלות של המשיבה. אם המשטרה לא פעלה נמרצות דיה על מנת להרחיק את המבקש, אין בידי המשיבה זכות לעשות את שעשתה במו ידיה.
אין נפקות לשאלה האם מעשי המשיבה הגיעו כדי פלילים, או האם המבקש חש מאוים, או מדוע לא פנה לסיוע משטרת ישראל על אתר או מדוע לא אץ באותו רגע לבית המשפט כי אם רק לאחר סוף השבוע. השאלה כאן אינה של פלילים, או הגעת מעשי המשיבה כדי "איומים" כהגדרתם בחוק העונשין. מזווית הראייה הצרה של חוק מניעת הטרדה מאיימת עלינו לבחון, אובייקטיבית, האם התנהלותה של המשיבה יש בה את הפוטנציאל להעכרת שלווה של האחר. גם אם לא חשש לפגיעה פיזית בו, הרי שמעשה בעל הכוח להעכיר שלווה, אובייקטיבית, ודאי יש כאן, ובנסיבות המקרה זה כל הנדרש. נכונותו של המבקש לחרוק שיניים, ולעמוד איתן אל מול פני מי הבא להטרידו, ודאי לא תהיה בעוכריו, ואינה גורעת מהיות המעשים משום הטרדה מאיימת, כהגדרתה בחוק. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 20 [עבודה] |
|
| סע"ש (תל אביב-יפו) 6863-12-17 רון לוין נ' צבא הגנה לישראל (עבודה; אירית הרמל, נ.צ.: ר' זמני-ערמוני, י' רובינשטיין; 15/06/21) - 31 ע' |
| עו"ד: צבי ברק, יפעת לביא |
ביה"ד פסק כי התובע, המועסק כאזרח עובד צה"ל, אינו זכאי להגדלת התוספת החילית שהוא מקבל במסגרת עבודתו אצל הנתבע. נפסק כי התובע לא הוכיח קיומה של קבוצת עובדים אשר לטענתו זכתה להגדלת תוספת חילית שלא כדין; וגם לו היה מוכיח זאת, לא ניתן ליתן סעד שמנציח מצב שלא כדין. לתובע אין זכות בדין לקבל תוספת חילית ואף אין לנתבע הסמכה להעניק תוספת זו על פי שיקול דעתו לעובדים מסוגו של התובע.
עבודה – שוויון הזדמנויות בעבודה – היעדר אפליה
עבודה – תנאי עבודה – השוואה לתנאי עבודה של עובדים אחרים
עבודה – עובדים – תנאי עבודה
.
התובע מועסק כאזרח עובד צה"ל ביחידה מרכז שיקום ואחזקה (מש"א) 7000 בענף ניהול היצור שבנתבע. ממועד קליטתו ועד היום מקבל התובע תוספת חילית בשיעור 10%. הדיון נסב אודות השאלה האם התובע זכאי להגדלת התוספת החילית. שיעור תוספת חילית נקבע על פי נוהל קביעת תוספת חילית בקליטה מיום 27.5.2015, המבוסס על הסכם קיבוצי שנחתם בין מערכת הביטחון לארגון עובדי צה"ל. התובע טען כי עובדים אחרים העובדים עמו מקבלים תוספת חילית בשיעור 20% על אף שלא מתקיימים לגביהם תנאי הנוהל. משכך, הוא מופלה לרעה ולכן הוא זכאי לתוספת חילית של 10% נוספים.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת א' הרמל ונציגי הציבור ר' זמני-ערמוני, י' רובינשטיין) דחה את התביעה ופסק כי:
לאחר דיון בטענות מקדמיות שהעלה הנתבע, ביה"ד עמד על המסגרת הנורמטיבית הקבועה בחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה בציינו כי נוכח הוראות אלה שתי שאלות רלוונטיות לעניין הטענה לשוויון ולאי הפליה הן: מהי קבוצת בני-האדם שכלפיה נדרש יחס שווה. בדיקה זו משיבה על השאלה: שוויון כלפי מי?. מכוח בדיקה זו נקבעת קבוצת בני-האדם שכלפיהם נדרשת התנהגות שוויונית; שנית, מה הן דרישות השוויון במסגרת קבוצת השוויון. בדיקה זו משיבה על השאלה כיצד יש לנהוג, על-מנת לקיים שוויון בין הפרטים הנכללים בקבוצה שהנורמה חלה עליה.
אשר לשאלה הראשונה מהי קבוצת בני האדם שכלפיה נדרש יחס שווה. במקרה זה התובע אינו עומד בתנאים המזכים בתוספת חילית מעל 10%. התשובה של התובע לשאלה מהי קבוצת בני-האדם שכלפיה נדרש יחס שווה היא: כל אותם עובדים שלשיטתו קיבלו הגדלה בתוספת חילית בניגוד לנוהל אך בעקבות קשריהם הטובים לראש הענף או ראש המדור. דהיינו, התובע טוען כי יש להגדיל את תוספת חילית שלו שלא כדין רק כי לטענתו לעובדים אחרים הוגדלה תוספת חילית שלהם שלא כדין. בעצם התובע עותר להנצחת מצב שלטענתו אינו כדין במקום עבודתו ואף עותר לזכות הנובעת ממצב זה. אלא שגם אם יוכיח התובע קיומה של קבוצת עובדים אשר לטענתו זכתה להגדלת תוספת חילית שלא כדין, והוא לא הוכיח זאת, לא יהיה ניתן ליתן סעד שמנציח מצב שלא כדין. לתובע ולעובדים שאינם עומדים בתנאים, אין זכות בדין לקבל תוספת חילית ואף אין לנתבע הסמכה להעניק תוספת זו על פי שיקול דעתו לעובדים מסוגו של התובע. בנוסף, הנתבע הצהיר כי ככל שימצא עובד שמקבל כיום תוספת חילית שלא כדין, ישקול לזמנו לשימוע בטרם הפסקת תשלום התוספת. לאור הצהרה זו, תדחה התביעה גם אם יעלה בידי התובע להוכיחה.
השאלה השנייה היא מה הן דרישות השוויון במסגרת קבוצת השוויון. מעדות התובע עולה כי התשובה על שאלה זו היא קיום קשרים טובים עם ראש הענף או ראש המדור. התובע לא פירט מיהו ראש הענף וראש המדור שהקשרים עמו הקנו לעובדים אחרים הגדלת תוספת חילית שלא כדין. בנוסף, התובע לא חקר את עדיו באשר לקשריהם עם אותו ראש ענף או ראש מדור, שלא לציין כי מרבית עדיו הם עובדים וותיקים אשר התוספת חילית שלהם הוגדלה לפני שנים רבות ולא ברור אם עסקינן באותו ראש ענף או ראש מדור. בנוסף, חלקם לפחות קיבלו תוספת חילית מוגדלת כבר במועד קליטתם לעבודה ולא הוכח כי הספיקו כבר אז ליצור קשרים טובים עם ראש הענף או ראש המדור הנטען. התובע לא חזר על טענתו זו בסיכומיו ונדמה שויתר עליה. אך מאידך, הותיר שאלה זו ללא כל תשובה. בכך יש כדי להעיד כי גם אם התובע יוכיח, וכאמור הוא לא הוכיח, שקיימת קבוצה של עובדים שמקבלת תוספת חילית שלא כדין, אין הוא יכול להראות מהן דרישות השוויון במסגרת קבוצה זו והוא גם לא הראה אותן. ודאי שלא הוכיח אותן. די בכל האמור כדי לדחות את התביעה. בנוסף, בראיות לא נמצאה תמיכה לטענת התובע לפיה קיימת קבוצה של עובדים שמקבלת תוספת חילית שלא כדין ולכן היא נדחית גם לגופה. התובע לא הוכיח כי העדים מטעמו קיבלו תוספת חילית בשיעור העולה על 10% שלא כדין.
עדות התובע כללית ומבוססת על הערכות שלו בלבד. התובע לא מכיר את ההסכמים הקיבוציים והנהלים למתן תוספת חילית, התובע לא ראה את החלטות בעניין העובדים שלטענתו קיבלו תוספת חילית שלא כדין ולא מבסס תביעתו על אותן החלטות. למעשה, התובע העיד כי קבלת התוספת החילית היא רק פרי של קשרים עם ראש ענף או ראש מדור, כלומר "מאפיה", ומשכך אין כלל רלוונטיות לכל ההחלטות שהתקבלו ביחס לאותם עובדים שקיבלו, לטענתו, תוספת חילית שלא כדין ורק על סמך קשריהם למאפיה. מכל מקום התובע לא הוכיח טענה זו. עדויות העדים מטעם התובע מעלות כי הם קיבלו או מקבלים תוספת חילית בשיעור העולה על זה של התובע כי הם עמדו בתנאים לקבלתה. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [עבודה] |
|
| סע"ש (תל אביב-יפו) 60841-05-17 MARHEWIT GEBREMADHN נ' א.ב.מ.א שירותים ופרוייקטים בע"מ (עבודה; חופית גרשון יזרעאלי, נ.צ.: ש' ברוך, ע' פיינשטיין; 15/06/21) - 24 ע' |
| עו"ד: יובל אלון, ליליה שבשאי, ערן כהן, קרן חדד |
בהעדר קשר בין פיטורי התובעת לבין הריונה, היא אינה זכאית לפיצוי לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה; ערעור הנתבעות על החלטת הממונה על חוק עבודת נשים, שלא להתיר את פיטורי התובעת התקבל בחלקו: ביחס לנתבעת 1 פיטורי התובעת לא היו קשורים להריון והיו בשל שלילת הרישיון של נתבעת 1, ולכן פיטורי התובעת מותרים, והיא אינה זכאית לפיצוי מנתבעת 1; אשר לנתבעת 2, מפורט בהחלטת הממונה נימוק ענייני לכך שאין להתיר את הפיטורים - אי קליטת התובעת לעבודה גם לאחר שהשלימה 9 חודשי עבודה, שאין מקום להתערב בו, אך בנסיבות העניין התובעת זכאית לפיצוי בשיעור של 100% בלבד משכרה בגין חודשי ההריון עד ללידה בגין הפרת חוק עבודת נשים.
עבודה – עבודת נשים – פיטורי עובדת בהריון
עבודה – עבודת נשים – הממונה על חוק עבודת נשים
עבודה – שוויון הזדמנויות בעבודה – נשים בהריון
עבודה – פיטורין – תקינות הליך הפיטורין
.
התובעת, נתינה זרה, עבדה בנתבעת 1, חברה לשירותי כוח אדם, מיום 1.10.15 ועד לפיטוריה ביום 31.3.17. עבודת התובעת הייתה בהוסטל השייך לנתבעת 2, היא המזמינה. עסקינן בתביעת התובעת לתשלום זכויות נטענות ופיצוי בגין פיטורים בתקופת הריונה, ובערעור הנתבעות על החלטת הממונה על חוק עבודת נשים, שלא להתיר את פיטורי התובעת.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ח' גרשון-יזרעאלי ונציגי הציבור ש' ברוך, ע' פיינשטיין) קיבל את התביעה בחלקה, קיבל את הערעור בחלקו ופסק כי:
אשר לשאלת הקשר בין ההיריון לפטורים והאם הנתבעות ידעו על ההיריון במועד הפיטורים, פיטורי התובעת היו בשל ההחלטה לבטל את הרישיון שהיה לנתבעת 1 לפעול כקבלן כוח אדם. לא הוכח כי הפיטורים היו קשורים להיריון. הנתבעות לא ידעו על ההיריון של התובעת במהלך הליכי הפיטורים, קודם למועד סיום עבודתה. לפיכך אין ממש בתביעה לפיצוי מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.
אשר להחלטת הממונה לפי חוק עבודת נשים, לאחר סיום עבודת התובעת, פנה בשמה עו"ד מעמותת קו לעובד במכתב לנתבעת 1. במועד זה ידעה נתבעת 1 לראשונה כי התובעת טוענת כי היא בהיריון. נתבעת 1 הסבירה את הרקע לפיטורים וביקשה לקבל אישור רפואי המאמת את דברי התובעת, וזאת בהתאם לפסיקה. משאין חולק כי התובעת לא הציגה אישור רפואי, אין פגם בכך שבשלב זה לא פנתה נתבעת 1 בבקשה להיתר לפיטורים.
החלטת הממונה התייחסה לשתי הנתבעות כמקשה אחת והתבססה על העובדה כי הבקשה הוגשה בשיהוי וכי היה על נתבעת 2 לקלוט את התובעת כעובדת בהעסקה ישירה עוד קודם לפיטורים. אלא שנפל פגם של ממש בהחלטת הממונה, שעה שדנה בבקשה להיתר לפיטורים ללא הפרדה בין הנתבעות אף שהנסיבות העובדתיות הנוגעות להן שונות לחלוטין. ביחס לנתבעת 1 פיטורי התובעת לא היו קשורים להריון והיו בשל שלילת הרישיון של נתבעת 1. מכאן, כי נתבעת 1 לא יכלה להמשיך להעסיק את התובע, ת ועניינית הפיטורים היו מוצדקים. לפיכך, אף שבקשת הנתבעת 1 הוגשה בשיהוי של כשבעה חודשים מן המועד בה הוצג לפניה אישור רפואי אודות ההיריון, אין די בשיהוי, כשלעצמו, כדי להצדיק דחיית הבקשה להיתר; אשר לנתבעת 2, השיהוי בפנייתה בבקשה להיתר מצומצם בהשוואה לזה של הנתבעת 1. מאידך, מפורט בהחלטה נימוק ענייני מבוסס לכך שאין להתיר את הפיטורים - אי קליטת התובעת לעבודה גם לאחר שהשלימה 9 חודשי עבודה אצל נתבעת 2. טענות נתבעת 2 לפיהן לא הייתה שביעות רצון מעבודת התובעת ולכן ממילא הייתה מפוטרת לא הוכחו. תהא אשר תהא הסיבה בגינה לא נקלטה התובעת כעובדת הנתבעת 2, בכך הפרו הנתבעות את חובתן כלפיה. בנסיבות אלה, יש לבטל את החלטת הממונה בחלק הנוגע לנתבעת 1 בלבד; בנסיבות בהן ברי כי נתבעת 1 לא יכלה עוד להעסיק את התובעת, היה מקום להתיר את הפיטורים. לפיכך, הפיטורים מעבודת התובעת בנתבעת 1 מותרים בזאת. אשר לנתבעת 2, החלטת הממונה סבירה ואין מקום להתערב בה.
אשר לפיצוי לפי חוק עבודת נשים, לאור הקביעה בדבר בטלות החלטת הממונה, התובעת אינה זכאית לפיצוי מנתבעת 1; אשר לנתבעת 2, בנסיבות העניין לא קמה לתובעת זכאית לתשלום פיצוי בשיעור 150%. לא הוכח כי נתבעת 2 ידעה על ההיריון של התובעת, טרם כתב התביעה המתוקן. מיד עם הגשת כתב ההגנה הציעה הנתבעת 2 לתובעת לשוב לעבודה בפועל. התובעת סירבה ולאחר מכן פנתה נתבעת 2 בבקשה להיתר לפיטורים. בכתב ההגנה לא הותנתה ההצעה לשוב לעבודה בוויתור על זכויות התובעת או במחיקת התביעה. מאחר שהוצע לתובעת לשוב לעבודה במהלך התקופה המוגנת לאחר תום חופשת הלידה, והתובעת בחרה שלא לעשות כן, אין היא זכאית לפיצוי בשיעור שכרה מאותו מועד. בנסיבות אלה, קמה לתובעת זכות לפיצוי בשיעור 100% משכרה בגין חודשי ההיריון עד ללידה. לאחר מכן שהתה התובעת בחופשת לידה כדין; אשר לפיצוי בגין הליכי הפיטורים, בנסיבות בהן הפיטורים נכפו על הנתבעת, חובת השימוע מוגבלת יחסית, בדומה מהנדרש בהליכי פיטורים מטעמי צמצום. אין חולק כי נערכה עם התובעת שיחת שימוע לפני הפיטורים והודע לה מראש על הפיטורים, שנכפו גם על נתבעת 1. לפיכך, התביעה לפיצוי בגין הליכי הפיטורים נדחתה. לסיכום, הנתבעת ישלמו לתובעת דמי הבראה והשלמת פיצויי פיטורים. נתבעת 2 תשללם לתובעת גם פיצוי חלף שכר בתקופה המוגנת, פדיון חופשה ופיצוי חלף הפרשות לפנסיה ופיצויי פיטורים. |
| חזרה למעלה |
|
| ועדות ערר - תכנון ובנייה |
| 22 [תכנון ובנייה] [מסים] |
|
| ערר (תל אביב-יפו) 85203-16 הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה נ' החברה לחיזוק אוסישקין 8 הרצליה בע"מ (ועדות ערר - תכנון ובנייה; בנימין זלמנוביץ'; 22/06/21) - 12 ע' |
| עו"ד: אילנה בראף שניר, אסף הראל, מורן גור, ענבר וידאל, גיא פרבמן, אורטל זלוף |
מתי הקלה מייצרת "שיפור תכנוני" שמביא להשבחה ממשית ולעליית ערכם של מקרקעין.
תכנון ובנייה – שמאי מכריע – התערבות ועדת הערר
תכנון ובנייה – פיצויים – שמאי מכריע
מסים – היטלים – היטל השבחה
תכנון ובנייה – היטל השבחה – קביעתו
.
ועדת ערר לתכנון ובניה נדרשה למספר עררים שמעוררים שלוש שאלות עיקריות: מהו המועד הקובע של תכנית המהווה תכנית על פי סעיף 23 לתמ"א 38; האם אישור ממ"דים בחריגה מקווי הבניין הקבועים בתמ"א 38 באמצעות הקלה אשר מייצרת "שיפור תכנוני" מהווה אירוע מס שאינו זכאי לפטור מכוח הוראות התמ"א והוראות התוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה; האם תכנית המאפשרת סגירת מרפסות המוגדרות כשטחי שירות, שנבנו בהיתר ונסגרו, כמו בבתים משותפים רבים בשנות ה-60 וה-70, ושימשו הלכה למעשה כחלק מהמרחב הציבורי הביתי, והפיכתם לשטח עיקרי יוצרת השבחה במקרקעין?
.
ועדת ערר לתכנון ובניה קבעה כלהלן:
המועד הקובע הינו יום מתן ההיתר.
ישנן תכניות שמתגבשות לתכנית מפורטת, המעלה את ערכם של המקרקעין ושניתן לגבות בגינן היטל השבחה, רק במועד הוצאת ההיתר. המדובר בתכניות שבמועד אישורן אינן יוצרות מסוימות (קונקרטיזציה) לזכויות הבנייה, שתאפשר לאמוד את עליית ערכם של המקרקעין.
לא הוכח כי אותו "שיפור תכנוני" אכן הביא להשבחה ממשית ולעליית ערכם של מקרקעין.
יש להראות שההקלה, המהווה "שיפור תכנוני", הביאה בפועל לעליית ערכם של המקרקעין וחובה זו רובצת בראש ובראשונה על הוועדה המקומית.
לא נמצא שאותו "שיפור תכנון" אכן הביאו להשבחת המקרקעין.
מעבר לכך ששומת הועדה המקומית כוללת אמירה כללית ביחס לאותו "שיפור תכנון" ללא הוכחה ממשית מדוע מצב א' שווה יותר ממצב ב', נדמה כי יש לבחון את המושג "שיפור תכנון" כמצע לגביית היטל השבחה.
שינוי סיווג המרפסות לא יצר השבחה שבאה לידי ביטוי בעליית ערכם של המקרקעין. לא הוכח ו כי אותו "שיפור תכנוני" אכן הביא להשבחה ממשית ולעליית ערכם של מקרקעין.
שינוי סיווג המרפסות לא יצר השבחה שבאה לידי ביטוי בעליית ערכם של המקרקעין. השבחה בגין סגירת מרפסות. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [תכנון ובנייה] |
|
| ערר (דרום) 9003-09-19 מבקיעים מושב עובדים נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה חוף אשקלון (ועדות ערר - תכנון ובנייה; עמית אופק; 22/06/21) - 9 ע' |
| עו"ד: רן שדה, נחמה נצר, אן ברלוביץ' |
תביעת פיצויים בגין ירידת ערכם של מקרקעין בעקבות כניסתה לתוקף של תכנית ששינתה ייעוד חלק מהמקרקעין מחקלאי למסילת ברזל ואשר עורכת שינויים בהסדרי תנועה.
תכנון ובנייה – תכניות – פגיעה במקרקעין על ידי תכנית
תכנון ובנייה – תכניות – פגיעה על ידי תכנית
.
ערר על החלטת המשיבה, לדחות את תביעת העוררים לירידת ערכם של המקרקעין, בגין כניסתה לתוקף של תוכנית. מדובר בתוכנית שתכליתה חיבור בין מסילת חלץ למסילת אשקלון – יד מרדכי במטרה לאפשר תנועת רכבות מסע מהדרום לתחנת הכוח "רוטנברג" ולמסוף קצא"א באשקלון. המשיבה 1 דחתה בהחלטתה את התביעה בהתבסס על שומה שהוגשה לה ולפיה התוכנית לא הביאה לירידת ערך המקרקעין.
.
ועדת ערר לתכנון ובניה קיבלה את הערר וקבעה כלהלן:
אין ממש בטענות בדבר אי הוכחת הזכויות של העוררת 1 במקרקעין. אין כל טענה כי מדובר בפולש ולכל היותר אין אישור זכויות תקף לעת הרלוונטית. הטענה הנטענת שוב ושוב בתביעות לפי סעיף 197 בדבר הוכחת הזכויות מן הראוי שתעלה במקום בו קיימת לגופו של עניין אי בהירות אמתית לגבי קיומן של זכויות בקרקע ולא כטענה שכל כולה ניסיון להכבדה בירוקרטית שאין מאחוריה מהות של ממש.
העורר 2 הינו בעל זכות שרשאי לתבוע פיצוי בגין ירידת ערך המקרקעין.
אין הצדקה לסטות מההלכות הרבות שנקבעו בדבר הזכות לפיצוי דו שלבי – פיצוי בגין ירידת ערך המקרקעין כתוצאה מהמעשה התכנוני ופיצוי בגין הפקעה לכשתתבצע. משכך אין מניעה ממימוש הזכות לפיצוי בגין ירידת ערך המקרקעין כבר בשלב זה.
שינויים בהסדרי תנועה יכולים להשפיע לרעה או לטובה על מקרקעין מרוחקים מהנקודה בה נעשה השינוי. יחד עם זאת, ירידת ערך במקרה של פגיעה כתוצאה משינויים בהסדרי תנועה יכולה להיתבע רק במקרה של מקרקעין גובלים. משכך, יש מידה רבה של שרירותיות במתן פיצוי רק למקרקעין הגובלים לתוכנית אשר עורכת שינויים בהסדרי תנועה. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|