| עליון |
| 1 [משפט מינהלי] |
 |
| בג"ץ 3872-21 סנאא שלבי נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית (עליון; י' עמית, ד' מינץ, ע' גרוסקופף; 23/06/21) - 14 ע' |
| עו"ד: ערין ספדי עטילה, נדיה דקה, לאה צמל |
בג"ץ דחה עתירה נגד צו החרמה והריסה שהוציא משיב 1 ביחס למבנה בו התגורר מפגע, שכן החלטתו התבססה על שיקולים עניינים, הוא מידתי ולא נפל פגם בהפעלת שיקול הדעת בהוצאתו; בג"ץ ציין כי מקום בו משיב 1 סבור שיש אינדיקציה למעורבות או מודעות של מי מבני המשפחה בעניין, הדבר יועלה כבר בתגובתו לבימ"ש. מכל מקום, משעה שהעותרים סירבו לאפשר לבימ"ש לעיין בחומר הסודי במעמד צד אחד, למשיב 1 עומדת חזקת התקינות המינהלית.
 משפט מינהלי – שעת חירום – אטימת מבנים והריסתם
משפט מינהלי – שיקול-דעת – המפקד הצבאי
משפט מינהלי – שיקול-דעת – מידתיות
.
עתירה נגד צו החרמה והריסה שהוציא משיב 1 ביחס למבנה בכפר תורמוס עיא בו התגורר המפגע מונתצר אחמד עלי שלבי, הנאשם בביצוע פיגוע טרור בו נרצח יהודה גואטה ז"ל ונפצעו שני אזרחים ישראלים נוספים. עותרים 4-1 הם בני משפחתו של המפגע - העותרת היא אחת מנשותיו ועותרים 4-2 הם ילדיהם.
.
בג"ץ (מפי השופט מינץ ובהסכמת השופטים עמית וגרוסקופף) דחה את העתירה ופסק כי:
הסוגיות העקרוניות הנוגעות ליישום הסמכות הקבועה בתקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 נדונו בבג"ץ פעמים רבות ואין מקום לדון בהן בכל עתירה שעניינה שימוש קונקרטי שעושה המשיב בסמכות לצורך הריסת בית ספציפי; הנחת המוצא לדיון היא כי על המשיב להפעיל את שיקול דעתו בנוגע להפעלת הסמכות האמורה בהתאם לעקרונות של סבירות ומידתיות ולהביא בחשבון את מכלול נסיבות המקרה. בעת הפעלת סמכות זו על המשיב לוודא כי פעולת ההריסה מבוצעת להשגת תכלית ראויה, וכן עליו להביא בחשבון את חומרת המעשים המיוחסים למפגע, את עוצמת הראיות נגדו ומספר האנשים אשר עתידים להיפגע מהפעלת הסמכות ומאפייניהם. בנוסף, במצבים מסוימים לא יהיה מנוס מלעשות שימוש בסמכות לפי תקנה 119 לשם הצלת חיי אדם, לתכלית הרתעתית שהוכרה כראויה. הצורך בהרתעה עומד בעינו גם כאשר מדובר בבית מגורים שמתגוררים בו קטינים, ואין די בכך כדי לקבוע כי המשיב חרג ממתחם שיקול הדעת.
יישום אמות המידה האמורות מוביל למסקנה כי החלטת המשיב התבססה על שיקולים עניינים ורלוונטיים, כי הצו שהוצא מידתי וכי לא נפל פגם בהפעלת שיקול דעת המשיב בהוצאתו. נסיבות האירוע מלמדות על פיגוע קשה. באשר לתשתית הראייתית הקיימת נגד המפגע, הרי שדי בקיומן של ראיות מנהליות על מנת לבסס את השימוש בתקנה 119. הגשת כתב האישום נגד המפגע מעידה כשלעצמה על קיום תשתית ראייתית ניכרת המצדיקה את הוצאת הצו; ככלל, טענה בדבר ליקוי נפשי ממנו סובל מפגע היא טענה אשר יש לתמוך בתשתית ראייתית, מה שאין כן בענייננו. יש בסיס, במידה הנדרשת מראיות מנהליות, כי המפגע עשה את מעשיו מתוך מניע לאומני וכי אין במצב הנפשי שפקד אותו בשעת ביצועם לשנות ממסקנה זו; בנוסף, מדובר בבית המוחזק בבעלות המפגע, המקיים זיקת מגורים לכל חלקי המבנה. די במגורים מעת לעת כדי להקים את זיקת המגורים לצורך הפעלת תקנה 119, כך שאף שלמפגע בתים נוספים, זיקת המגורים התבססה היטב. בנוסף, המפגע התגורר במבנה כחודשיים לפני ביצוע הפיגוע ובמבנה הוסתרו האקדח והכדורים בהם עשה שימוש.
אשר לטענת העותרים כי אין "להעניש" את בני המשפחה שלא היו מודעים לכוונת המפגע לבצע פיגוע. כלל הוא, כי שיקולי הרתעה מחייבים לעיתים הרתעת מבצעים פוטנציאליים החייבים להבין כי פעולותיהם עלולות לפגוע גם בשלומם של הקרובים להם, גם כשאין ראיה שבני המשפחה היו מודעים למעשיו של המחבל, הגם כי מודעות או מעורבות מצד קרוביו של מפגע עשויה להשפיע על היקף צו ההריסה. לטענת המשיבים קיימת אינדיקציה למודעות של מי מבני המשפחה הגרעינית, אך בשל התנגדות של באות כוח העותרים כי בימ"ש יעיין בחומר הסודי, למשיב עומדת חזקת התקינות המינהלית. מכל מקום, די בחומר הגלוי כדי לבסס במידה מספקת את החלטת המשיב ואין עילה להתערב בה. השופט עמית ציין כי ככלל, צד שמתנגד להצגת חומר במעמד צד אחד, נוטל על עצמו סיכון של ממש שבימ"ש יקבל את הטענה מכוח חזקת התקינות המינהלית. אלא שכאן הטענה כי למי מבני המשפחה הייתה מודעות לכוונת המפגע לא הועלתה בתגובת המשיב. מקום בו המשיב סבור שיש אינדיקציה למעורבות או מודעות של מי מבני המשפחה, מן הראוי שהדבר יועלה כבר בתגובתו. מכל מקום, שעה שהעותרים סירבו לאפשר לבימ"ש לעיין בחומר הסודי במעמד צד אחד, חזקת התקינות המינהלית שבה על כנה.
עוד ציין השופט עמית כי לאחרונה אושררה ההלכה לפיה מודעותם או מעורבותם של בני המשפחה במעשי המפגע, הגם שהיא נושאת משקל במכלול השיקולים שעל המפקד לשקול בבואו להפעיל את הסמכות המסורה לו בתקנה 119 אינה מהווה שיקול המכריע את הכף. ודוק: אי מעורבות של בני המשפחה היא אך שיקול אחד מני מספר שיקולים להפעלת הסמכות. לדעת השופט עמית, מעורבות, לרבות ידיעה מראש של בני המשפחה על כוונת המפגע, יכולה להוות שיקול מכריע להפעלת הסמכות על פי תקנה 119. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [ראיות] |
|
| ע"א 6712-19 יחזקאל דגן נ' רונן דגן (עליון; נ' סולברג, ד' ברק ארז, א' שטיין; 23/06/21) - 10 ע' |
| עו"ד: רונן וינברג, ירון רבינוביץ |
סכסוך שניהלו הצדדים במצב של עדות מול עדות נשלט על ידי סעיפים 54(2) ו-54(3) לפקודת הראיות לפיהם בעל דין הנושא בנטל השכנוע בנוגע לתביעתו, או ביחס לטענת הגנה שלו אינו יכול, ככלל, להרים נטל זה על ידי מוצא פיו מעל דוכן העדים ועליו להוסיף לעדותו ראיה מסייעת או, לחלופין, לשכנע את בימ"ש כי בעדותו יש סימני אמת מובהקים; במקרה זה בימ"ש קמא בחר נכונה בסעיף 54 לפקודת הראיות בהסתמכו על ראיות אובייקטיביות ועל עדויות שלא נסתרו, אך גם אילו לא היה כך, לא היה מקום להתערב בה בהיותה מצויה בדל"ת אמותיו של שיקול הדעת המסור לערכאה הדיונית.
ראיות – עדות – בחינתה
ראיות – עדות – עדות יחידה
ראיות – נטל ההוכחה – אי עמידה בו
.
ערעורים נגד פסק דין של בימ"ש המחוזי שקבע הסדרי השבה הדדית בעקבות ביטול הסכם פשרה שאמור היה לסיים את הסכסוך העסקי שניהלו האחים יחזקאל ורונן, והחברות שבשליטתם. הסדרים אלה קבעו חיובים כספיים של יחזקאל ושל רונן, זה כלפי זה. חיובי השבה אלה קשורים להתנהלות האחים בקשר למגרש הרשום על שמו של יחזקאל. פסק בורר קבע, בין היתר, כי הזכויות במגרש שייכות ליחזקאל וכי רונן, יחד עם אח אחר והחברה שבאמצעותה השניים פעלו, חייבים לשלם ליחזקאל דמי שכירות ראויים בגין השימוש במגרש, שיחושבו לפי ערכו כמגרש נטול מבנים על ידי שמאי מוסכם ויעודכנו אחת ל-5 שנים. אשר למבנים ששווי השכרתם לא נכלל בדמי השכירות שנפסקו לטובת יחזקאל הוקמו והופעלו על ידי רונן והאח. אחד המבנים והחצר שלצידו שימשו חנות שנוהלה על ידי רונן ואילו המבנה האחר הושכר לסופרמרקט. שומה קבעה כי שווי דמי השכירות החודשיים שמגיעים ליחזקאל הוא 17,000 ₪, נכון ליום 1.1.11.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט שטיין ובהסכמת השופטים סולברג וברק-ארז) דחה את הערעורים ופסק כי:
בימ"ש נדרש לדון בסכסוך שניהלו האחים במצב של עדות מול עדות. מצב זה נשלט על ידי סעיפים 54(2) ו-54(3) לפקודת הראיות לפיהם בעל דין הנושא בנטל השכנוע בנוגע לתביעתו, או ביחס לטענת ההגנה שלו כדוגמת "פרעתי", אינו יכול, ככלל, להרים נטל זה על ידי מוצא פיו מעל דוכן העדים. עליו להוסיף לעדותו ראיה מסייעת או, לחלופין, לשכנע את בימ"ש כי בעדותו גופה יש סימני אמת מובהקים, שאותם חייב בימ"ש לפרט בפסק דינו. במקרה דנן, בימ"ש קמא בחר ללכת במסלול שהותווה בסעיף 54 לפקודת הראיות, בהסתמכו על ראיות אובייקטיביות ועל עדויות שלא נסתרו. מדובר בבחירה נכונה לחלוטין, אך גם אילו לא היה כך, לא היה מקום להתערב בה מאחר שבחירה זו מצויה בדל"ת אמותיו של שיקול הדעת המסור לערכאה הדיונית.
כפועל יוצא מכך, אין מקום להתערב בקביעת חבותו של רונן בדמי השכירות שלא שולמו על ידו ובשיעורם. רונן הודה ביחס לשיעור דמי השכירות שאותם לא שילם במסגרת כתב תביעתו. גם אם תתקבל טענת רונן כי הוא לא הודה בחבות זו, הרי שנוכח פסק הבורר, הלה חב בדמי השכירות בסך 17,000 ₪ לחודש נכון ליום 1.1.11, כך שלא ניתן לשחררו מהנטל להוכיח כי החוב נפרע. הטוען "פרעתי" עליו הראיה, וראיה אין. בנסיבות אלו, בהעדר הכחשה ברורה של חבות המלווה בקבלות או בראיות אמינות אחרות שמעידות על ביצוע התשלום הדרוש, בצדק חויב רונן בדמי השכירות שנתבעו ממנו.
כמו כן, אין מקום להתערב בקביעתו של בימ"ש קמא כי יחזקאל אינו חייב לשלם לרונן דמי שכירות ראויים בעד החנות והחצר ובעד המבנה שבשעתו שימש כסופרמרקט. המגרש כולו שייך ליחזקאל, כאמור בפסק הבורר. רונן לא הוכיח כי יחזקאל עשה שימוש בחנות ובחצר שלצדה אחרי ביטול הסכם הפשרה. כמו כן לא הוכח כי רונן ביקש להפעיל את החנות באותו פרק זמן ובקשתו סורבה. המבנה ששימש את רמי לוי קרס, ולא הובאה ראיה כלשהי אשר מראה, ולו לכאורה, כי יחזקאל הפיק רווחים לא לו בעמדו על הריסות המבנה. טענות ההשבה שהועלו על ידי רונן נדחו על ידי בימ"ש קמא מאחר שלא היה לו, ליחזקאל, מה להשיב כי הלה לא התעשר על חשבון נכסיו או זכויותיו של רונן. רונן סבור כי בימ"ש קמא שגה בהחליטו לחשב את שווי המלאי בחנות לפי מסמכי מס ולא לפי עדותו, ולא היא. בנסיבות הענין, בעדותו של בעל דין לבדה לא סגי, ולכן בימ"ש קמא צדק בהחליטו לבסס את שומתו על מסמכים שהוגשו לרשויות המס תחת ביקורת רו"ח.
אשר לשוויי הרכבים שיחזקאל חויב לשלם לרונן, מדובר בממצא עובדתי בו ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב; טענת יחזקאל כי אינו חייב בדמי השבה בעד המלאי והרכבים, מאחר שלא נגע בהם ולא היה לו בהם עניין, נדחתה. רונן הוכיח כי המלאי והרכבים נשארו בחזקתו של יחזקאל. נכסים אלה לא הוחזרו לרונן, ולפיכך יחזקאל חייב לשלם בעדם לרונן את דמי ההשבה, בין אם גילה בהם עניין ובין אם לאו. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [משפט מינהלי] |
|
| בר"מ 2911-21 דרור בנימין נ' מועצה מקומית מבשרת ציון (עליון; ע' פוגלמן; 23/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: חיים שרביט, ולריה פלקסברג, סמדר כהן |
אמת המידה למתן צו ביניים במסגרת עתירה מינהלית היא של "מקבילית כוחות" בין סיכויי העתירה לבין מאזן הנוחות; במקרה זה יש להורות על מתן צו ביניים שיאסור על הריסת הנכס נשוא ההליך עד למתן פסק דין בעתירה, נוכח מאזן הנוחות הנוטה לטובת המבקש.
משפט מינהלי – צו ביניים – השיקולים להענקתו
משפט מינהלי – צו ביניים – רשות ערעור
משפט מינהלי – עתירה מינהלית – צו ביניים
.
בין המבקש לבין המועצה המשיבה סכסוך ארוך שנים שנוגע לנכס מקרקעין. המבקש הגיש עתירה מינהלית לבימ"ש לעניינים מינהליים, ולצדה בקשה לצו מניעה זמני למניעת הריסת הנכס נשוא ההליך או ביצוע שינויים בו על ידי המשיבה. בימ"ש דחה את הבקשה למתן צו ביניים וקבע כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה. מכאן בקשת רשות הערעור.
.
בית המשפט העליון (השופט ע' פוגלמן) נתן רשות ערעור, קיבל את הערעור ופסק כי:
אמת המידה למתן צו ביניים במסגרת עתירה מינהלית היא של "מקבילית כוחות" בין סיכויי העתירה לבין מאזן הנוחות.
המקרה דנן הוא מקרה גבולי, אך מבלי לטעת מסמרות בשאלת סיכויי הערעור, נראה כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. אכן, נדמה שאין מחלוקת שהנכס לא משמש בעת הנוכחית למגורי המערער, ולכן, לכאורה לא ייגרם למבקש נזק שאינו בר-פיצוי, אף ככל שיזכה בעתירתו. עם זאת, במסגרת עתירתו, עתר המערער בין היתר, להורות למשיבה להימנע מלהיכנס ו/או להרוס ו/או לבצע פעולה כלשהי בבית הבנוי. כמו כן, בעתירה העלה המערער טענות המופנות לחוקיות הוראת ההריסה ומשכך, יכול שהריסת הנכס בשלב זה תייתר את העתירה שהגיש המערער. זאת ועוד, יש ליתן משקל לכך שמדובר בנכס שבו התגוררו במשך שנים רבות המערער ומשפחתו.
מנגד, המועצה לא טענה כי יגרם לה נזק בלתי הפיך כתוצאה מעיכוב ההריסה. אכן, אין להקל ראש באינטרס הציבורי בהריסת מבנים מסוכנים, אך המשיבה לא טענה לדחיפות בהריסת המבנה, ודחיפות כאמור אף אינה עולה מהתנהלותה הדיונית. נוכח כל האמור, יש לקבל את הערעור ולהורות על מתן צו ביניים שיאסור על הריסת הנכס עד למתן פסק דין בעתירה. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [בתי-משפט] |
|
| ע"א 3417-21 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' עפר בר (עליון; ד' ברק ארז; 23/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: |
בימ"ש קיבל בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דין חלקי בו נקבע כי ימונה מומחה שיחשב את גובה דמי ההשבה לכל חברה קבוצה ואת אופן ההשבה, במסגרת תובענות ייצוגיות שהגישו המשיבים, נגד המבקשות, חברות ביטוח, שנסבו על אופן החישוב של הפרשי הצמדה וריבית המתווספים לתשלום של תגמולי ביטוח, עד להכרעה בערעור. זאת, נוכח שיקולי מאזן הנוחות שכן מינוי המומחה בעניין מורכב זה כשלעצמו מחייב השקעת משאבים משמעותית.
בתי-משפט – פסק-דין – עיכוב ביצוע
בתי-משפט – עיכוב ביצוע – של פסק דין
.
בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דין חלקי שנתן בימ"ש המחוזי במסגרת תובענות ייצוגיות שהגישו המשיבים, נגד המבקשות, חמש חברות ביטוח, שנדונו במאוחד, שנסבו על אופן החישוב של הפרשי הצמדה וריבית המתווספים לתשלום של תגמולי ביטוח. לצורך מימוש פסק הדין החלקי נקבע כי ימונה מומחה שיחשב את גובה דמי ההשבה המגיעים לכל חבר קבוצה, ויקבע את אופן ההשבה. הבקשה מכוונת לכך שבשלב זה לא ימונה מומחה כאמור.
בית המשפט העליון (השופטת ד' ברק-ארז) קיבל את הבקשה ופסק כי:
כלל הוא כי בעל דין שזכה בהליך זכאי לממש את פירות זכייתו, ואין בהגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על פסק דין כדי להצדיק את עיכוב ביצועו. אולם, כל זאת בכפוף למבחנים שנקבעו בפסיקה בעניין זה ונסבים על מאזן הנוחות וסיכויי הערעור.
אמנם במקרה זה אין לקבל את טענת המבקשות לפיה מינוי המומחה בשלב זה אינו ישים. בימ"ש המחוזי קבע שיום מסירת התביעה, שממנו מתחיל מרוץ שלושים הימים לעניין תוספת הריבית, הוא המועד שבו פנה מבוטח, מוטב או צד שלישי לחברת הביטוח והודיע כי הוא מעוניין לקבל תגמולי ביטוח. אם כן, מינוי המומחה הוא אפשרי.
עם זאת, יש לעכב את ההליך עד להכרעה בהליך הערעורי, נוכח שיקולי מאזן הנוחות הנוטים לטובת המבקשות, וזאת אף מבלי להידרש לשאלת סיכויי הערעור. ההוראות שנתן בימ"ש המחוזי לביצוע פסק הדין החלקי, ובפרט ההוראות הנוגעות למינוי מומחה שיקבע את דמי ההשבה להם זכאי כל אחד מחברי הקבוצה, כרוכות בהשקעת משאבים לא מבוטלת ובהיערכות שיש לה משמעות מערכתית בהקשרן של מספר חברות ביטוח. אין מדובר במינוי מומחה לבדיקה של עניין נקודתי ופרטני. אכן, בשלב זה לא עומדת על הפרק השבה ממשית של כספים אלא רק פעילותו של המומחה. אולם, מינוי המומחה בעניין מורכב זה כשלעצמו מחייב השקעת משאבים משמעותית. מנגד, הנזק שייגרם לכל אחד מחברי הקבוצה, בעקבות דחיית התשלום עד להכרעה הסופית בהליך הערעורי שהגישו המבקשות, אינו גדול. לסיכום, בקשת עיכוב הביצוע מתקבלת במובן זה שההליך למינוי מומחה לצורך ביצוע פסק הדין החלקי יעוכב עד להכרעה בהליך הערעורי. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [דיון פלילי] |
|
| בש"פ 4271-21 מדינת ישראל נ' ראייף אבו מועמר (עליון; י' עמית; 22/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: קרן רוט, עבד אבו עאמר |
בימ"ש קיבל את ערר המדינה על החלטת בימ"ש המחוזי להורות על מעצרו של המשיב, המואשם בעבירות של נשיאת נשק, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו ושיבוש מהלכי משפט – בפיקוח אלקטרוני. נפסק כי, נסיבותיו של המשיב ונסיבות ביצוע העבירה אינן מגלות הצדקה לשחרור לחלופה, ואינן מבססות טעמים מיוחדים המצדיקים מעצר בפיקוח אלקטרוני, כנדרש בשים לב לסוג העבירה, ולכן המשיב ייעצר עד תום ההליכים.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – שיקולי בית-המשפט
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – עילת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – פיקוח אלקטרוני
.
נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של נשיאת נשק, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו ושיבוש מהלכי משפט. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים, אך בימ"ש המחוזי הורה על מעצרו של המשיב בפיקוח אלקטרוני. מכאן הערר.
.
בית המשפט העליון (השופט י' עמית) קיבל את הערר ופסק כי:
הלכה היא כי עבירות נשק מצדיקות מעצר עד תום ההליכים, הן בשל קיומה של עילת מעצר סטטוטורית, הן בשל המסוכנות הכללית הגלומה בעבירות מסוג זה. עבירות נשק ועילת המסוכנות הולכות יד ביד, והשגת מטרת המעצר על דרך של חלופה שמורה למקרים חריגים. מקרה זה נופל בגדר החריגים לכלל זה. המשיב נתפס בקרבת ביתו כשהוא נושא אקדח טעון במחסנית עם עשרה כדורים ומחסנית נוספת עם עשרה כדורים על גופו. אין מחלוקת כי בין משפחת המשיב למשפחה אחרת קיים סכסוך שהוביל, בין היתר, לרצח קרובת משפחה של אשת המשיב, ובאותו בוקר נדקר דוד של המשיב.
לצורך הדיון, ניתן לקבל את טענת הסניגור כי המשיב לא נתפס בדרכו מהבית למקום כלשהו, אלא נמלט מהבית ונתפס בסמוך לבית כאשר הבחין במשטרה שהגיעה למקום על מנת לבצע מעצרים, תוך שחלק מהכוח נמצא מאחור על מנת למנוע בריחה. לצורך הדיון ניתן אף לקבל את התזה של ההגנה כי האקדח הוחזק לצורך הגנה עצמית מפני המשפחה השנייה, וכי משפחתו של המשיב היא הצד המתגונן. אולם זו דרכו של סכסוך חמולתי, וזו הסכנה שבסכסוך כזה, שהופך למעגל דמים, ועל מנת לשמור על ביטחון הציבור אין מנוס מקטיעת המעגל על ידי תפיסת הנשקים, מעצרים והעמדה לדין. במקרה דנן, נעשה ניסיון לקטוע את המעגל, וימים יגידו אם הדבר צלח, אך את הדברים ניתן לראות בהקשר הרחב של סכסוכי משפחות. אף שירות המבחן התרשם כי קיים סיכון משמעותי להמשך התנהלות שולית מצד המשיב.
על כך יש להוסיף את עברו הפלילי של המשיב, בעבירות רכוש ועבירות אלימות בגינן ריצה שני מאסרים בדרך של עבודות שירות. עבירות אלה יכולות להעיד על דפוס התנהגות וחוסר מורא מהחוק, כך שהמסוכנות הנשקפת ממנו נוגעת גם לחשש משימוש בנשק וסיכון חיי אדם. כל אלה מלמדים כי מהמשיב נשקפת מסוכנות שלעת הזו לא מצדיקה חריגה מהכלל המורה על מעצר מאחורי סורג ובריח בעבירות נשק; אמנם העומס המוטל על שירות המבחן רב, ובמקרים מתאימים רשאי בימ"ש לתת החלטתו על בסיס התרשמותו הישירה מהמפקחים המוצעים, ואף רצוי כי כך ייעשה. עם זאת, נסיבותיו של המשיב ונסיבות ביצוע העבירה אינן מגלות הצדקה לשחרור לחלופה, והן אינן מבססות טעמים מיוחדים המצדיקים מעצר בפיקוח אלקטרוני, כנדרש בשים לב לסוג העבירה. לאור האמור, המשיב ייעצר עד לתום ההליכים המשפטיים. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [דיון פלילי] |
|
| בש"פ 4196-21 מדינת ישראל נ' פלוני (עליון; י' עמית; 21/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: אופיר טישלר, טלי גוטליב |
ככלל, שחרור נאשם בעבירות מין לחלופת מעצר לא ייעשה כדבר שבשגרה, נוכח המסוכנות הטבועה בעבירות מין והחשש להישנות המעשים. במקרה דנן, בשלב זה יש להותיר את המשיב, המואשם בעבירות מין, מאחורי סורג ובריח עד תום ההליכים, שכן אין במעצר בפיקוח אלקטרוני כדי לתת מענה מספק בנסיבות העניין לחשש ממסוכנות ומשיבוש הליכי המשפט בשלב הדיוני הנוכחי.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – שיקולי בית-המשפט
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – ערר
.
נגד המשיב הוגש לבימ"ש המחוזי כתב אישום המייחס לו שש עבירות אינוס ומספר עבירות של מעשים מגונים. ערר המדינה נסב על החלטת בימ"ש המחוזי על מעצרו של המשיב בפיקוח אלקטרוני ובפיקוח אנושי, תוך הטלת מגבלות על השימוש בטלפון נייד ואיסור על שימוש ברשתות חברתיות.
.
בית המשפט העליון (השופט י' עמית) קיבל את הערר ופסק כי:
בימ"ש לא מצא חולשה בעוצמת הראיות. ככלל, עבירת אינוס היא עבירה שכרוכה בה אלימות ומכאן, שבעבירות מין מסוג זה, קיימת חזקת מסוכנות סטטוטורית. ככלל, שחרור נאשם בעבירות מין לחלופת מעצר לא ייעשה כדבר שבשגרה, נוכח המסוכנות הטבועה בעבירות מין והחשש להישנות המעשים.
בימ"ש ציין כי בגדר החשש לשלום הציבור ובטחונו, נכלל גם החשש ששלומו הנפשי של קרבן העבירה, שממילא נתון ללחצים פנימיים, יפגע בעקבות שחרור הנאשם בביצוע העבירה. להשפעה על המצב הנפשי של נפגעת עבירת מין עקב שחרור הנאשם לחלופת מעצר, יש השלכה גם לגבי יכולתה ונכונותה של נפגעת העבירה להעיד במשפט באופן חופשי וללא מורא. בנוסף לחשש זה, יש להוסיף את החשש להפעלת לחצים חיצוניים על נפגעת עבירת המין ושיבוש הליכי משפט, כך שהמעצר בא על מנת לאפשר למתלוננות להעיד במשפט באופן חופשי וללא מורא. אכן, ניתן לעיתים לאיין חששות אלה בחלופת מעצר ראויה. כך סבר בימ"ש קמא שהורה על מעצרו של המשיב בפיקוח אלקטרוני, משהוצעה חלופת מעצר מרוחקת מחוץ לעיר בה התרחשו האירועים נשוא כתב האישום, ומאחר ששירות המבחן התרשם כי המפקחים המוצעים הם ראויים. עם זאת, המלצתו של שירות המבחן מסויגת, ובשורה התחתונה נאמר כי ניתן לשקול את שחרור המשיב ככל שיורחק מגישה לאינטרנט לרבות מכשירי הטלפון של המפקחים, ולחילופין שירות המבחן לא המליץ על שחרורו המשיב ממעצר.
בימ"ש פסק כי בשלב זה יש להותיר את המשיב מאחורי סורג ובריח. לא נמצא כי בשלב זה יש במעצר בפיקוח אלקטרוני, על אף התנאים שנקבעו במסגרתו, כדי לתת מענה מספק בנסיבות העניין לחשש ממסוכנות ומשיבוש הליכי המשפט בשלב הדיוני הנוכחי. נוכח הכלל בעבירות מסוג זה, ונקודת המוצא של הפסיקה בענייני מעצר בעבירות מין, ולנוכח ריבוי המעשים, נקודת מוצא זו חזקה מהרגיל. דפוס הפעולה של המשיב מצביע על נאשם מניפולטיבי, בעל כושר ביטוי ושכנוע. גם שירות המבחן התרשם כך מהמשיב, וההערכה בתסקיר היא של רמת סיכון גבוהה להישנות התנהגות מינית חוצה גבולות ולשיבוש הליכי משפט. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 7 [פשיטת רגל] |
|
| פש"ר (באר שבע) 5629-03-17 עמיקם מאזוז נ' הכונס הרשמי (מחוזי; איתי ברסלר גונן; 16/06/21) - 10 ע' |
| עו"ד: יהונתן אפללו, סיגל חביב, אביתר שומר |
אושר מכר דירה שבבעלות החייבים בפשיטת רגל. בנסיבות דנן, הפער בין הצעת הרוכשים להצעת החייבים משמעותי מאוד והתנהלותם של החייבים אינה בתום לב. אין טענת הדיור החלוף מגיעה כדי שינוי מאזן הכדאיות המטה את הכף למימוש הנכס באמצעות הרוכשים.
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – מימוש נכס
.
בקשה מטעם הנאמן להורות על אישור הסכם מכר דירה שבבעלות החייבים בפשיטת רגל, ומנגד בקשת החייבים עצמם לפדות את הדירה.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת הנאמן ופסק:
זכותו של בעל נכס לפדות את חלקו בנכס מקרקעין, כחלופה למימושו אינה מחייבת השוואת ההצעות ואף אין הכרח כי הפדיון יהיה בערך מלא. קיימים שיקולים וערכים נוספים הבאים בחשבון, ובכלל זה ערכו של הבית הספציפי למשפחה, צרכי המשפחה הקונקרטיים בכל מקרה ומקרה ועוד. ככל שהפער והחסר לנושים רב יותר, כך השיקולים הלבר-כלכליים גרידא יקבלו משקל נמוך יותר, ולהיפך. ומעל לכל, גם בהקשר זה עומד כעקרון על תום לב של הצדדים בהליך, ובעיקר זה של החייבים. ערך נוסף שיש לשקול עניינו הוודאות בהליכי מימוש נכסים. במקרה שלפנינו, הפער משמעותי מאוד והתנהלותם של החייבים אינה בתום לב. החייבים לא הציעו הצעה המתקרבת בטיבה לתועלת שתצמח לנושים ממכירת הנכס לרוכשים על פי החלטת המימוש, ועל כן, בקשתם לעכב את הליך המימוש ולפדות את הנכס נדחית.
שאלת הסידור החלוף אינה תנאי, והיא נתונה לשיקול דעת בית המשפט בכל מקרה. כעקרון, הזכאות לסידור חלוף מותנית בכך שמדובר בדירה המשמשת כבית מגוריו של החייב ובני משפחתו הגרים עמו, ועל כן, אין די בזכות ערטילאית לשוב ולהתגורר בנכס להקנות זכות לסידור חלוף. סידור חלוף לא נקבע בהכרח על פי רמת חיים שבו מתגוררים החייבים כיום, אלא בהתאם לסבירות. במקרה זה, בהקשר של קנה מידה, אין טענת הדיור החלוף מגיעה כדי שינוי מאזן הכדאיות המטה את הכף למימוש הנכס באמצעות הרוכשים. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [דיון פלילי] |
|
| ת"פ (ירושלים) 7791-06-21 מדינת ישראל נ' ענאן אבו כדיר (מחוזי; דנה כהן לקח; 15/06/21) - 5 ע' |
| עו"ד: גלית שהם, אריאלה נבון, לאה צמל |
התקבלה בקשת המאשימה כי בשלב המקדמי בו טרם הוקרא כתב האישום לנאשם, תתוקן טעות שנפלה בכתב האישום על-ידי שינוי סיווג ההליך מ"ת"פ" ל"תפ"ח" והעברת הדיון להרכב של שלושה שופטים.
דיון פלילי – כתב-אישום – תיקונו
.
בקשת המאשימה כי בשלב מקדמי זה בו טרם הוקרא כתב האישום לנאשם, תתוקן טעות שנפלה בכתב האישום על-ידי שינוי סיווג ההליך מ"ת"פ" ל"תפ"ח" והעברת הדיון להרכב של שלושה שופטים. כתב האישום מייחס לנאשם עבירת מעשה טרור של ניסיון חבלה חמורה בנסיבות מחמירות בצוותא.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
העונש המרבי הקבוע בחוק בגין העבירה המיוחסת לנאשם, הוא מאסר 25 שנים. סעיף 37(א) לחוק בתי המשפט קובע את הכלל לפיו משפטים בשל עבירה שעונשה מאסר 10 שנים או יותר, יידונו בבית משפט מחוזי לפני הרכב של שלושה שופטים. על פני הדברים, בנסיבות בהן המחוקק ראה לכלול בסעיף 14 לתוספת את העבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין בצירוף סעיף 37 לחוק המאבק בטרור כעבירה שתידון לפני דן יחיד, דומה כי היה מקום לכלול בסעיף 14 גם את העבירה המיוחסת לנאשם. אף-על-פי-כן, המחוקק נמנע מלעשות כן מטעמיו שלו וככל שמדובר בשגגה, נראה כי הדרך הראויה לתקנה היא באמצעות תיקון חקיקתי. על כן, סיווג ההליך ישונה מת"פ לתפ"ח ויועבר בהקדם למותב תלתא לצורך ביצוע הקראת כתב אישום בתיק. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [חברות] |
|
| ת"א (חיפה) 37265-10-18 דורון תם נ' אריה ביכלר (מחוזי; רון סוקול; 14/06/21) - 12 ע' |
| עו"ד: ע' שפינדל |
הפסיקה קבעה כי על מנת להכריע האם מעשים מסוימים עולים כדי קיפוח בעלי המניות בחברה, יש לבחון האם נפגעו "הציפיות הלגיטימיות" של בעלי המניות הטוענים לקיפוח. בענייננו, לא הוכח כי נפל פגם בהתנהלות הנתבעים העולה כדי קיפוח התובע כבעל מניות או הפרת חובות כלשהן כלפיו.
חברות – עושק המיעוט – תביעה להסרת קיפוח
.
תביעת בעל מניות בחברה למתן סעדים שונים להסרת קיפוח וכן לחיוב הנתבעים לפצותו בגין הפסדים שנגרמו לו כתוצאה מההתנהלות המקפחת.
.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה ופסק:
בתי המשפט קבעו כי על מנת להכריע האם מעשים מסוימים עולים כדי קיפוח בעלי המניות, יש לבחון האם נפגעו "הציפיות הלגיטימיות" של בעלי המניות הטוענים לקיפוח. התשובה לשאלה מהי פגיעה בציפיות הלגיטימיות, תשתנה בשים לב לנסיבותיו של כל מקרה. בין היתר יבחנו ציפיות בעלי המניות בהתחשב באופי החברה, בהסכמים שבין בעלי המניות, בצרכי החברה, במצבה הכלכלי, בתנאי השוק בו פועלת החברה, בהיסטוריה של החברה, בטיבה ועוד. הנטל המוטל על הטוען לקיפוח הוא נטל לכאורי. הוכח קיפוח במידה לכאורית, עובר הנטל לכתפי המקפח לשכנע כי פעל כדין, וכי פעולותיו אינן בבחינת קיפוח בעלי המניות.
בענייננו, לא הובאו ראיות כלשהן המעידות כי נפל פגם בהתנהלות הנתבעים העולה כדי קיפוח התובע כבעל מניות או הפרת חובות כלשהן כלפיו. הטענות שהעלה התובע ואשר עשויות להקים עילה לחברות כנגד נושאי המשרה בהן צריכות להתברר במסגרת אחרת ולא בתביעה זו. בשים לב לכך שלחברה אין יותר פעילות ואין נכסים, המסגרת של תביעה להסרת קיפוח איננה המסגרת המתאימה למתן הוראות לפירוק החברה. ככל שהצדדים ירצו לפרקה, ינקטו בהליך מתאים על פי חוק החברות. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [בתי-משפט] |
|
| ת"א (ירושלים) 837-08-20 הסתדרות העובדים החדשה נ' המאיר בע"מ (מחוזי; מרים ליפשיץ פריבס; 14/06/21) - 9 ע' |
| עו"ד: |
תביעה המופנית כנגד הארגון היציג, מחמת פעולות ותפקידים שנטען שבצע במעמדו זה ו'התעשרותו שלא כדין', באה לו לכאורה מצירוף העובדים לארגון, הריהי תביעה הנוגעת לחוקי העבודה שבית הדין לעבודה מוסמך לדון בה.
בתי-משפט – סמכות – עניינית
בתי-משפט – סמכות – בית-הדין לעבודה
.
בקשה של הנתבעת 2 לסילוק התביעה על הסף בהיעדר סמכות עניינית המסורה, לבית הדין האזורי לעבודה. התביעה היא תביעה כספית מחמת הפרה של חוזה שנעשה בין התובעת לנתבעת 1 למתן שירותי שחיטה ומשגיחי כשרות ע"י עובדים של התובעת.
.
בית המשפט המחוזי הורה על העברת התביעה ופסק:
בית המשפט נידרש למבחנים השונים לקביעת הסמכות הייחודית של בית הדין לעבודה בהתאם לסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה. בחלק מהעניינים המנויים בהוראה זו, ניתן מעמד מרכזי לשאלת עילת התביעה הנובעת מיחסי עבודה. בחלק מהעניינים האחרים, הסמכות נקבעת הן על פי עילת התביעה והן על פי זהות הצדדים (עובד ומעסיק). במבחן העילות, יש למלא גם אחר היסוד השלילי לפיו, התביעה אינה בעילות מפקודת הנזיקין שאינן בסמכות בית הדין לעבודה.
בעניינינו, טענות התובעת ביריבות עם ההסתדרות עניינן בפעולות או במחדלים שלה במסגרת סכסוך בין התובעת לעובדים. פעילותה באה לשיטת התובעת על מנת לגרום להעסקה ישירה של העובדים ע"י הנתבעת תוך שיעלה בידה להיות לארגון יציג של העובדים. תביעה המופנית כנגד הארגון היציג, מחמת פעולות ותפקידים שנטען שבצע במעמדו זה ו'התעשרותו שלא כדין', באה לו לכאורה מצירוף העובדים לארגון, הריהי תביעה הנוגעת לחוקי העבודה שבית הדין לעבודה מוסמך לדון בה. זאת, גם מקום בו התובעת, עטתה על התביעה לבוש בעילות ועוולות שלא נמנו בהוראת סעיף 24 (א)(1ב) לחוק. אין להשתמש בעוולת הרשלנות, על מנת להתחמק מהחריג הקבוע בעוולה פרטיקולרית של גרם הפרת חוזה ולצורך הקניית סמכות לבית משפט זה בתביעה שאינה בתחום מומחיותו. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [סימני מסחר] |
|
| עש"א (תל אביב-יפו) 29938-09-20 ALTUNIS TRADING GESTAO E SERVIַOS LDA נ' HOTEL CIPRIANI SPA (מחוזי; גרשון גונטובניק; 13/06/21) - 18 ע' |
| עו"ד: אריאל דובינסקי, צליל פס חי, אורית גונן, אלכסנדרה כהן, גילת ברקת |
נדחה ערעור על החלטת רשם הפטנטים, שדחה בקשה לביטול סימן מסחר בגין העדר שימוש. הוכח שנעשה שימוש בסימן המשיבה הן באתרים בינלאומיים הן באתרים מקומיים ובוסס שאתרים אלה כיוונו ספציפית לקהל הישראלי באמצעות מגוון מאפיינים מיוחדים. כמו כן המערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח היעדר שימוש.
סימני מסחר – ביטול סימן – בגין אי-שימוש
.
ערעור על החלטת רשם הפטנטים, העיצובים וסימני המסחר שדחה בקשה לביטול סימן מסחר בגין העדר שימוש. כיצד יש לבחון את שאלת השימוש או היעדרו בהינתן מאפייני המסחר במרשתת, בה מתבצעת פעילות גדַלה והולכת באמצעות אתרים בינלאומיים ואתרים מקומיים?
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
המסחר הווירטואלי מאתגר את דיני אי השימוש בסימן מסחר. כאשר מדובר בעסק בעל סימן מסחר, המשווק מוצריו או שירותיו במישור הבינלאומי והפועל במרשתת, כיצד יוכל להראות כי הוא עושה שימוש בסימן המסחר שלו, במדינות השונות בהן הוא רשום? הקושי מתעצם ביחס לבעלי סימני מסחר המספקים את שירותיהם או את מוצריהם רק במדינה אחת, אך מעניקים אותם לכל מי שמעוניין בכך ברחבי תבל. כדי שניתן יהיה לבסס שימוש בסימן המסחר בישראל באמצעות המרשתת, נדרש שאתר האינטרנט המשמש למסחר ישמש כצינור מסחרי ממשי לשיווק ולמכירה ויהיה מכוון באופן מיוחד לקהל הישראלי. אין לומר מראש שלא ניתן לבסס שימוש בסימן המסחר בישראל על בסיס אתרים בינלאומיים ככאלה. הכול תלוי במתכונת בה מוענק השירות המקוון, ובמידת הכיוון שלו לאוכלוסיית היעד במדינה הקונקרטית, שלגביה נבחן השימוש בסימן המסחר.
עם זאת, המקרה הנוכחי אינו מתאים לפיתוח ממצה של שאלת השימוש בסימני מסחר באמצעות אתרים מקוונים המשווקים חופשות בחו"ל לתושבי ישראל. הוכח שנעשה שימוש בסימן המשיבה הן באתרים בינלאומיים הן באתרים מקומיים. בוסס שאתרים אלה כיוונו ספציפית לקהל הישראלי באמצעות מגוון מאפיינים מיוחדים. בנסיבות המקרה הנוכחי התשתית הראייתית שהוצגה על ידי המערערת לא ביססה את הנטל המוטל עליה להוכיח היעדר שימוש המצדיק את ביטול הרישום. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [דיון אזרחי] |
|
| ת"א (מרכז) 11845-08-18 בי.אס.די קראון בע"מ נ' גרגורי גורטובוי (מחוזי; אורן שוורץ; 13/06/21) - 12 ע' |
| עו"ד: רם דקל, לירן בר-שלום, גליה כהן, ויקי ונטורה, ד"ר יעל ארידור בר-אילן, דיבון פרקש, שירה מרקוביץ, אילן סופר, גיא וילף, סיגל שלימוף, עמיחי טסלר, יואב זטורסקי, יצחק יונגר |
בידי חלק מבעלי הדין בתביעה דנן מצויים חומרי חקירה שנמסרו להם לצורך הגנתם בהליך הפלילי. בהינתן כי ההליך הפלילי הסתיים והפרקליטות אישרה לבאי כוח הצדדים לעשות שימוש בחומר החקירה בהליכים אזרחיים, יש לאפשר את גילוי חומרי החקירה, אשר הם רלוונטיים ביותר בתביעה דנן.
דיון אזרחי – גילוי מסמכים – גילוי מסמכים ספציפי
.
בקשה לגילוי חומרי חקירה שנאספו במסגרת הליכים פליליים שננקטו כנגד המשיב ואחרים באשר למספר פרשות שעניינן הוצאת כספים במרמה מחברות ציבוריות, בהן התובעת דנן.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
נקודת המוצא לעניין גילוי מסמכים ועיון בהם היא גילוי מרבי ורחב ככל האפשר של המידע הרלוונטי למחלוקת. עיקרון זה מתיישב גם עם עקרונות היסוד שנקבעו החדשות באשר לקיומו של הליך שיפוטי ראוי והוגן שיש בו "להגיע לחקר האמת, ולהשיג תוצאה נכונה ופתרון צודק של הסכסוך". ועוד נקבע כי הליכי גילוי ועיון נאותים מהווים תנאי בסיסי לקיומו של הליך שיפוטי ראוי והוגן. מנקודת מבט זו קשה לחלוק על היותם של חומרי החקירה רלוונטיים ביותר למחלוקת במקרה דנן. חומרי החקירה נאספו בהקשר לכתב אישום שהוגש כנגד המשיב ואחרים אשר הסתיים בהרשעתם, ועניינו משיק וחופף לחלק משמעותי מהתביעה דנן.
לא עומדת לזכותו של המשיב הטענה לפיה עסקינן במסמכים ומידע שנאספו על ידי רשויות החוקרות ולא נועדו לשרת בעלי דין יריבים בהליכים אזרחיים. בידי חלק מבעלי הדין מצויים חומרי חקירה שנמסרו להם לצורך הגנתם בהליך הפלילי. ההליך הפלילי הסתיים ולאחריו ניתן היתר מפורש על ידי פרקליטות מיסוי וכלכלה לעשות שימוש בחומרי החקירה. בהינתן כי ההליך הפלילי בא לידי סיום, ובשים לב לשיקולים הציבוריים והמערכתיים עליהם אמונה הפרקליטות שאישרה לבאי כוח הצדדים לעשות שימוש בחומר החקירה בהליכים אזרחיים אין עילה להימנע מכך ויש לאפשר, לכל הפחות, את הגילוי של חומרי החקירה במסגרת הליך גילוי המסמכים בתביעה דנן. אי-גילוי מלא של המסמכים בתצהיר עלול לגרום למשיב לעשות שימוש סלקטיבי בראיות שמצויות בחזקתו ועלול להכשיל את ניהול הגנתם של נושאי המשרה, הדירקטורים ונתבעים נוספים. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 13 [תכנון ובנייה] [משפט מינהלי] |
|
| עת"מ (תל אביב-יפו) 16382-08-20 רחל זכאי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז תל אביב (מנהלי; יעל בלכר; 20/06/21) - 30 ע' |
| עו"ד: תמי ברעם, עמיקם אשל, יודפת כהן |
בית המשפט דחה את עתירת העותרים כנגד החלטת הוועדה המחוזית לדחות את התנגדותם לתכנית, בקשר לזכויות של אחת החלקות בטבלת הזכויות הנכנסות לצורך איחוד וחלוקה. העתירה נדחתה הן מחמת טענות סף של שיהוי בהגשת העתירה ואי צירוף צדדים רלוונטיים, והן לגופה – בקשר לפרשנות הוראות התכנית.
תכנון ובנייה – תכניות – תוקפן
תכנון ובנייה – תכניות – פירושן
משפט מינהלי – תכנון ובנייה – צדדים לעתירה
משפט מינהלי – עתירה מינהלית – שיהוי
משפט מינהלי – עתירה מינהלית – שיהוי בהגשתה
משפט מינהלי – עתירה לבית-המשפט – שיהוי
.
העותרים הגישו עתירה כנגד החלטת הוועדה המחוזית לדחות את התנגדות העותרים לתכנית, בקשר לזכויות של אחת החלקות בטבלת הזכויות הנכנסות לצורך איחוד וחלוקה. בעתירתם ביקשו העותרים להוסיף להם 241 יח״ד לפי תחשיבים שערכו, לטענתם, בהתאם לעקרונות השומה. במרכז הדיון עומדת השאלה: האם צלחו העותרים את טענות הסף לנוכח הסעד המבוקש לשינוי טבלת הערכת שווי החלקות הנכנסות לצורך איחוד וחלוקה ומשעה שהתכנית כבר פורסמה למתן תוקף מזה חודשים ארוכים? ומהי הפרשנות שיש ליתן להוראות במ/9: האם לצורך תחשיב הזכויות שיקנו המקרקעין לבעלים בעת עריכת התוכנית העתידית לשטח המערבי, יופחתו זכויות עתידיות כפי שיהיו, עבור שטחי קרקע של כ- 44.7 דונם (כעמדת המשיבים), או שמא יופחתו הזכויות כפי שניתנו בתכנית במ/9 עבור שטחי קרקע של כ- 44.7 דונם, קרי – יופחתו 268 יח״ד (כעמדת העותרים)?
.
בית המשפט דחה את העתירה ופסק כלהלן:
הגשת עתירה בטווח של 45 ימים שקבועים בתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) יכול שתעלה כדי שיהוי ומחובתו של העותר להגיש את עתירתו ללא שיהוי. זהו הדין גם ביחס למיצוי תקופת הארכה שניתנה להגשת העתירה לבקשת העותר. דהיינו: המועד החדש שנקבע במסגרת הארכת המועד, מחליף את התקופה המקסימלית של 45 ימים שקבועה בתקנות, אך אינו גורע מהחובה הראשית, הנטועה היטב במשפט המינהלי, על תכליתה וטעמיה, להגיש את העתירה כנגד ההחלטה שאותה מבקשים לתקוף, ללא שיהוי.
על פי דוקטרינת השיהוי, בית המשפט יבחן את שני היבטיו של השיהוי – שיהוי סובייקטיבי (מידת ״אשמו״ של העותר שישן על זכויותיו בהגשת העתירה בשיהוי), ושיהוי אובייקטיבי (הנזקים שנגרמו או עלולים להיגרם לצד שכנגד, לצדדים שלישיים אחרים או לציבור הרחב, ללא קשר להתנהלותו של העותר). הן השיהוי האובייקטיבי והן השיהוי הסובייקטיבי עשויים להוביל לדחיית העתירה. בשלב שני, אם השיהוי מטה את הכף לדחיה – בוחנים גם את אינטרס ההגנה על שלטון החוק במובנו הרחב ויש לשקול האם זה מצדיק דיון בעתירה לגופה על אף השיהוי שנפל בהגשתה.
בנסיבות העניין המסקנה הבלתי נמנעת היא כי נפל גם שיהוי סובייקטיבי ואובייקטיבי בהגשת העתירה.
במקרה דנן השיהוי גרר קיומו של מעשה עשוי, המהווה טעם המצדיק כשלעצמו, את דחיית העתירה. מדובר במעשה עשוי כפול ומכופל. לא רק שהתכנית נכנסה לתוקף והיא תקפה ומחייבת מזה חודשים ארוכים, אלא שנשלמה גם הכנתה של התכנית המפורטת שמכוחה, למתחם הראשון מבין שלושה שבתחומי התכנית.
אין עסקינן באחד מאותם מקרים חריגים שיצדיקו את שינוי ותיקון התכנית לאחר שכבר פורסמה למתן תוקף, והיא בבחינת מעשה עשוי, כאשר העתירה הוגשה בשיהוי סובייקטיבי ואובייקטיבי כאחד ומבלי שהתבקש סעד זמני. מדובר בתכנית חוקית, שאף העותרים מעוניינים בקידומה, ולא נטען כי נפל כל פגם בהליכי התכנון. לא מתעוררת כאן שאלה שמצדיקה דיון לצורך הגנה על שלטון החוק, בכלל, וחרף קיומו של שיהוי ומעשה עשוי, בפרט.
יש מקום לדחות את העתירה גם מחמת אי צירוף צדדים רלבנטיים.
יש לדחות את העתירה לגופה. וזאת בשים לב למכלול הוראות תכנית במ/9 ועל רקע תכלית הוראותיה והדין, הפרשנות שאומצה ע״י הוועדה היא הפרשנות הנכונה להוראות תכנית במ/9.
אילו ביקשה התכנית להורות על הפחתת 268 יח״ד בלבד מסך יחידות הדיור שיוקנו בתכנית העתידית, הייתה תכנית במ/9 מציינת בפשטות, כי ״בתכנית העתידית יופחתו 268 יח״ד שהוקצו בתכנית זו (במ/9)״ או נוסח דומה. לא כך נעשה ותכנית במ/9 כוללת במפורש התייחסות חוזרת ונשנית לשטח הקרקע בהקשר זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [משפט מינהלי] |
|
| עת"מ (ירושלים) 43903-06-20 מוחמד עבדלרחמן אדם עבדאללה נ' משרד הפנים (מנהלי; תמר בזק רפפורט; 09/06/21) - 8 ע' |
| עו"ד: כרמל פומרנץ, ענבל משה |
שיקול הדעת הנתון לשר הפנים להנפקת תעודת מעבר ואשרת חוזר הוא רחב, ובהתאם יהא מצומצם גדר ההתערבות של ביהמ"ש בהחלטותיו אלה למקרים יוצאי דופן בהם נפל בהחלטה פגם חמור היורד לשורש העניין. לא נמצא כי העותר הצביע על פגם כזה המצדיק את התערבות ביהמ"ש בהחלטה בעניינו.
משפט מינהלי – כניסה לישראל – תעודת מעבר
משפט מינהלי – כניסה לישראל – אשרת חוזר
משפט מינהלי – כניסה לישראל – שיקול דעת הרשות
משפט מינהלי – שיקול-דעת – שר הפנים
.
עתירה מנהלית כנגד סירוב המשיב להנפיק לעותר תעודת מעבר ואשרת חוזר על מנת שיוכל לטוס לאתיופיה ולהינשא באופן רשמי לארוסתו, אזרחית סודן המתגוררת בסודן, ולשוב לאחר מכן באמצעות אשרת חוזר לישראל. העותר ביקש שתעודת המעבר תאפשר לו כניסה לאתיופיה, צ'אד או דרום סודן בהתאם למגבלות הרלוונטיות לאור משבר קורונה. העותר, יוצא דארפור אשר בקשת המקלט שהגיש טרם הוכרעה, מחזיק עתה באשרה מכוח סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל.
.
בימ"ש לעניינים מנהליים דחה את העתירה בקבעו:
שק"ד שר הפנים לסרב ליתן תעודת מעבר מעוגן בסעיף 6(א) לחוק הדרכונים. מדיניות המשיב, כפי שמתבטאת בנוהל לטיפול בבקשה לתעודת מעבר ישראלית למי שאינו תושב הרשום במרשם האוכלוסין, היא כי לא תינתן תעודת מעבר ישראלית לזר שאינו רשום במרשם האוכלוסין אלא במקרים חריגים ובהתאם לנוהל. אשר לעותר, מדיניות המשיב היא כי לא תינתן תעודת מעבר ישראלית למי שמחזיק רישיון ביקור לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, למעט במקרים הומניטריים חריגים כאמור בסעיף 2.3.6 לנוהל. שק"ד שר הפנים ליתן אשרת חוזר לכניסה לישראל מעוגן בסעיף 5 לחוק הכניסה לישראל.
שיקול הדעת הנתון לשר הפנים להנפקת תעודת מעבר ואשרת חוזר הוא רחב, ובהתאם יהא מצומצם גדר ההתערבות של ביהמ"ש בהחלטותיו אלה למקרים יוצאי דופן בהם נפל בהחלטה פגם חמור היורד לשורש העניין. לא נמצא כי העותר הצביע על פגם כזה המצדיק את התערבות ביהמ"ש בהחלטה בעניינו.
העותר לא הצביע על זכות שבדין לצאת מישראל באמצעות תעודת מעבר דווקא. תעודת מעבר נחזית להיות מסמך זיהוי רשמי מטעם מ"י. הנפקת מסמך מעין זה אינה דבר של מה בכך מקום שזהות העותר לא הוכחה – העותר אינו בעל רישיון ישיבת קבע בישראל ואינו רשום במרשם האוכלוסין. העותר הצהיר שהדרכון שרכש על מנת לצאת מסודן מציין מספר אזרחות סודנית שונה ממספר האזרחות האמיתי שלו. לפי המשיב, זיהוי שגוי של העותר בתעודת מעבר עלול לפגוע בריבונות המדינה אליה ייכנס באמצעותה, באמינות מסמכי המסע הישראליים ובתדמית מדינת ישראל ובתנועת אזרחיה ותושביה בעולם. המשיב מציין כי מי שמחזיק ברישיון ישיבה ארעי, נרשם בפועל במרשם האוכלוסין – ומכאן ההבחנה בינו לבין העותר. כך או כך, אין לעותר זכות קנויה לצאת מישראל באמצעות תעודת מעבר, בפרט מקום שיציאתו מישראל כשלעצמה אינה נשללת והוא רשאי לצאת באמצעות הנפקת מסמך יציאה חד פעמי.
אשר להנפקת אשרת חוזר, העותר לא הצביע על זכות קנויה בדין להתיר את כניסתו לישראל לאחר שיצא ממנה. שיקול הדעת המוקנה למשיב בעניין זה הוא רחב עד מאוד ומבטא את אופייה הריבוני של המדינה.
אין לקבל את טענות העותר כי הנוהל פוגע בצורה בלתי סבירה ובלתי מידתית בזכויות חוקתיות, ובדבר ההבחנה בין הזכות לצאת מישראל לבין הזכות לשוב אליה. ביהמ"ש אישר את המדיניות המצמצמת בה נוקט שר הפנים במתן אשרות ורישיונות לישיבת קבע. כמו כן, בעניין אדם נקבע שאין לערב בין זכותו של אדם לצאת את מדינת ישראל לבין זכותו לשוב אליה. לא נמצא מקום למסקנה שונה בענייננו. בהתאם יש לדחות את טענת העותר כי תכלית הסירוב איננה ראויה. אשר להפעלת שיקול דעת המשיב בעניינו של העותר – העותר לא הצביע על פגם חמור היורד לשורש העניין, המצדיק התערבות בהחלטה.
מסקנת המשיב לפיה נסיבותיו הפרטניות של העותר אינן מלמדות על טעם הומניטרי חריג, השונה מעניינם של אחרים במצבו, אינה מצדיקה התערבות והיא מצויה במתחם הסבירות. אכן, מדובר במי שהגיש בקשת מקלט בטענה שהוא בן לקהילה שהותקפה מתוך מטרה להכחידה, כשמטרת הבקשה להקים נצר חדש לקהילתו ולתרבותו. אך המשיב מבהיר כי בקשות דומות רבות מוגשות על רקע דומה, כך שסבירה היא המסקנה שאין מדובר בטעם הומניטרי חריג. אין לקבל את הטענה שנוכח חוות הדעת החיובית בעניין בקשת המקלט שהגיש העותר, מושתק המשיב מלטעון שהעותר אינו פליט.
אי הכרעת המשיב בבקשת המקלט שהגיש העותר אינו מחייב העתרות לבקשה הנוכחית. המענה לטענה בדבר אי ההכרעה בבקשת המקלט איננו במתן אשרת חוזר, אשר אלא בבירור הטענה לגופה בערר. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 15 [דיון פלילי] [משטרה] |
|
| תפח"ע (ירושלים) 77391-12-20 מדינת ישראל נ' אבישי זאב שירן (שלום; ירון מינטקביץ; 21/06/21) - 11 ע' |
| עו"ד: רינת בן יעקב, דוד ברהום |
בית המשפט זיכה את הנאשם מביצוע עבירות שעניינן מעשה מגונה בקטינה, ניסיון למעשה מגונה בקטינה והטרדה מינית של קטינה, וזאת באמצעות התכתבות שניהל הנאשם עם הקטינה באמצעות פרופיל שלו ברשת החברתית ״אינסטגרם״. נפסק, כי לא הוכח ברמה הנדרשת במשפט פלילי, כי הנאשם הוא האדם שהתכתב עם המתלוננת.
דיון פלילי – חקירה במשטרה – מחדלי חקירה
דיון פלילי – הרשעה – ספק סביר
משטרה – חקירה משטרתית – ליקויים בחקירה
.
נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות מעשה מגונה בקטינה, ניסיון למעשה מגונה בקטינה והטרדה מינית של קטינה. על פי כתב האישום, הנאשם ניהל, באמצעות פרופיל שלו ברשת החברתית ״אינסטגרם״ התכתבות ישירה ופרטית עם קטינה בת 13 שיחות שכללו תוכן מיני מפורש. הנאשם כפר במיוחס לו וטען, כי לא הוא האדם אשר התכתב עם המתלוננת. הנאשם לא כפר בכך שההתכתבות הייתה מחשבון אינסטגרם שלו, אך לדבריו הוא אכן פתח את החשבון אך הפסיק להשתמש בו בשנת 2017, ואינו יודע מי התכתב בשמו עם המתלוננת.
.
בית המשפט זיכה את הנאשם ופסק כלהלן:
האופן בו חקרה המשטרה את התיק והימנעותה מביצוע פעולות חקירה בסיסיות ומתבקשות, מקשה להגיע למסקנה מחייבת בנוגע לשאלה אם הנאשם הוא האדם שהתכתב עם המתלוננת.
החוקרים לא בדקו את חשבון האנסטגרם של הנאשם על מנת לבדוק את טענתו שלא השתמש בו בתקופה הרלוונטית. מדובר בפעולה מתבקשת וקלה לביצוע, באמצעותה יכלה המשטרה במאמץ מינימלי לברר אם דברי הנאשם בנקודה זו נכונים. הימנעות החוקרים מלבצע פעולה זו מהווה מחדל משמעותי היורד לשורשו של עניין.
ככל שהיה מוכח כי הנאשם היה פעיל באינסטגרם באותה תקופה, הדבר היה פועל לחובתו ומקשה מאוד לקבל את האפשרות שאדם אחר השתמש בחשבון. במיוחד דברים אמורים בשים לב לכך שהנאשם העלה את הטענה שלא השתמש בחשבון בתקופה הרלוונטית כבר בחקירתו הראשונה ואף נתן את הסכמתו לבצע חיפוש במכשיר הטלפון שלו.
לא ניתן לשלול את האפשרות שאדם אחר השתמש בחשבונו של הנאשם לצורך ההתכתבות.
אכן, העובדה שניתן היה לבצע פעולות חקירה נוספות, לכשעצמה אינה מביאה לזיכויו של נאשם, מקום בו הוצגה לבית המשפט תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו ואין במחדלים כדי לפגוע בהגנתו. עם זאת, במקרה זה הצטברותם של מחדלי החקירה והאופן בו בוצעו חלק מפעולות החקירה מביאים לכך שהתשתית הראייתית שהוצגה אינה מאפשרת להגיע למסקנות מחייבות. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [דיון אזרחי] |
|
| ת"א (הרצליה) 10621-11-20 פלוני אלמוני(המנוח) נ' מנורה מבטחים ביטוח בע״מ (שלום; יעקב שקד; 21/06/21) - 7 ע' |
| עו"ד: רות עינת, רוני חווצקי, אדיר אברהם |
בית המשפט הורה, כי על אף שהתובעים בחרו בחיסיון – חלף דחיית העיון על פי הלכת "סויסה" – בקשר להקלטת ותמליל שיחה, הם היו רשאים לוותר על החיסיון, היות והרציונל של ״בחירה במסלול״ – בין החיסיון לבין עיכוב מועד הגילוי – אינו חל, ומה גם התובעים לא בחררו ב״מסלול סויסה״ חלף החיסיון, אלא אך ויתרו על החיסיון.
דיון אזרחי – גילוי מסמכים – חיסיון
דיון אזרחי – גילוי מסמכים – עיכוב מועד הגילוי
.
הנתבעת 1 הגישה בקשה לעיון נוסף בהחלטה, שלשיטתה מוטעית, ואשר במסגרתה קבע בית המשפט, כי נוכח הוויתור על החיסיון ממצד התובעים בקשר להקלטה ותמליל של שיחה, הם יגישו תצהיר גילוי מתוקן ביחס להקלטה ולאחר מכן יעבירו התצהיר, ההקלטה והתמליל לנתבעים. לשיטת הנתבעת הפסיקה קובעת כי בעת הגשת תצהיר גילוי מסמכים, על בעל הדין לבחור בין חיסיון לבין בקשה לדחיית העיון על פי הלכת ״סויסה״״. משבחרו התובעים בחיסיון, אין הם רשאים לשנות מכך.
.
בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כלהלן:
על בעל הדין ״לבחור כבר בתחילת הדרך את הנתיב אשר בחר בו – טענת חיסיון שמשמעה אי הגשת הראיה או טענה לדחיית העיון בראיה על פי הלכת סויסה. ואולם, אין בעל הדין רשאי לפסוח על שתי הסעיפים ולדלג מנתיב לנתיב.
הרציונל של ״בחירת מסלול״ – חיסיון או ״סויסה״, הינו הגינות דיונית.
התובעים ציינו בתצהיר הגילוי כי ההקלטה חסויה. החיסיון הינו זכות של התובעים, וברור כי אין הם חייבים לעשות בזכות זו שימוש. התובעים לא ביקשו ״לעבור מסלול״, מממסלול החיסיון למסלול ״סויסה״. כל שעשו בדיון הוא להודיע כי הם מוותרים על זכותם לחיסיון, הא ותו לא.
יתר על כן, יש חשיבות רבה לעיתוי ההודעה. התובעים עשו כן בקדם משפט שני, טרם הגשת ראיות, קל וחומר טרם הוכחות, וניתן לומר כי אנו מצויים עדיין בתחילת הדרך. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [עונשין] [ראיות] [דיון פלילי] |
|
| ת"פ (ירושלים) 11036-07-20 מדינת ישראל נ' פלוני (שלום; מוחמד חאג׳ יחיא; 16/06/21) - 40 ע' |
| עו"ד: מיכל אזולאי, אריאל הרמן, גאלב אברהים |
בית המשפט זיכה את הנאשם – אח בבית חולים, מביצוע מעשה מגונה במאושפזת בין כותלי בית החולים תוך כדי עבודתו. נפסק, כי לא הוכח על ידי המאשימה מעל לכל ספק סביר כי הנאשם ביצע העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.
עונשין – עבירות – מעשה מגונה
ראיות – מהימנות – בחינתה
ראיות – עדות – קורבן עבירת מין
ראיות – מידת ההוכחה – ספק סביר
דיון פלילי – הרשעה – ספק סביר
.
הנאשם הועמד לדין בגין ביצוע מעשה מגונה תוך הפעלת כוח, במסגרת עבודתו כאח בבית חולים והקורבן לכאורה, היא מאושפזת בה טיפל. לנאשם יוחס ביצוע עבירה של מעשה מגונה תוך הפעלת כוח, לפי סעיף 348(ג1) בחוק העונשין.
.
בית המשפט זיכה את הנאשם ופסק כלהלן:
עדי התביעה, הותירו רושם אמין. עדות המתלוננת, כמכלול, הותירה רושם מהימן וחיובי. המתלוננת תיארה את התרחשות הדברים בצורה צלולה ובטוחה ותיארה את הווייתה מיום האירוע, כפי שחוותה אותה בחושיה בזמן אמת. רובם של רכיבי גרסתה העובדתית אינם שנויים במחלוקת, למעט מספר נקודות ובהן לא מצא בית המשפט להעדיף את גרסתה על גרסת הנאשם.
גם עדות חברתה של המתלוננת אשר תיארה את הדברים כפי ששמעה והתרשמה מהמתלוננת בזמן אמת, נמצאה כמהימנה.
לצד זאת, גם עדות הנאשם הותירה רושם מהימן. הנאשם העיד בביטחון עצמי ונתן הסברים מניחים את הדעת להתרחשות הדברים שמייחסת לו המאשימה, בפרט, ביחס לרכיבים העובדתיים שבהם היה מגע פיזי בינו לבין המתלוננת. אף שבעדותו במשפט ישנה הרחבה מסוימת של תיאור הדברים זאת ביחס לאופן שבו הוא תיאר אותם במשטרה, בין בחקירה ובין בעימות, אך לא נמצאו סתירות שיש בהן לבסס חוסר אמינות שלו.
מחומר הראיות עולה ספק סביר, ואולי אף ברמה גבוה מכך, שמוביל לזיכויו מן המיוחס לו באישום.
קיים פער בין ״האמת״ או המהימנות הסובייקטיבית שחוותה אותה המתלוננת בחושיה לאופן התרחשות האירוע, לבין האמת האובייקטיבית כפי שהייתה. אותה מסכת התרחשויות ״כמעט״, ניתן היה לפרשה לפי הווייתה הסובייקטיבית של המתלוננת מצד אחד, ומצד שני, ניתן לתארה כפי שהנאשם הסביר אותה, לרבות בפן המקצועי כאח.
אשר לטיבו של הספק הסביר שמצדיק את זיכויו של נאשם מהמיוחס לו, נקבע שלא מדובר בספק אשר הסתברות התממשותו היא תיאורטית בלבד, אלא ספק ממשי שיש לו עוגן ואחיזה בחומר הראיות. אותו ספק צריך להיות ״בעל משקל״, כזה שיש בו כדי ״לערער״ את המערך העובדתי-נסיבתי שהוצג על-ידי התביעה, עד שלא תוכל עוד לעמוד על רגליה מסקנה חד-משמעית בדבר אשמתו של הנאשם.
היסוד העובדתי לעבירה שעניינה מעשה מגונה תוך שימוש בכוח נבחן לפי מבחן אובייקטיבי. מבחן זה שואל כיצד בנסיבות העניין היו מתפרשים המעשים והאמירות לאדם סביר שמתבונן מן הצד.
אשר ליסוד הנפשי לעבירה, נדרש כאמור, כי המעשה נעשה במטרה ל-״גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים״. היסוד הנפשי יכול שיילמד מעצם המעשה, ואולם גם בנסיבות שבהן בולט האופי המגונה של המעשה, חייבת שתהיה קביעה פוזיטיבית בהכרעת הדין כי עושה המעשה התכוון להשיג אחת משלוש המטרות המנויות בחוק העונשין. תכלית ההגנה של עבירה זו פורשת את כנפיה על הגנת הכבוד, הפרטיות והצנעה של הקורבן. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [הוצאה לפועל] |
|
| עש"א (קריות) 17697-04-20 ב.ט.ת. - טכנולוגיות תקשורת בע"מ נ' רן מרגולין (שלום; לובנה שלאעטה חלאילה; 13/06/21) - 17 ע' |
| עו"ד: ליפא מאיר, אבישי פרץ |
מלאכת פרשנות פסק הבוררות חורגת מגבול סמכותו של רשם ההוצאה לפועל, ובעניין זה צדק הרשם בקביעותיו. פסק הבוררות טעון הבהרה ועל רשם ההוצאה לפועל לפנות בבקשת הבהרה אל בית המשפט המחוזי, לצורך העברתה לבורר.
הוצאה לפועל – רשם ההוצאה לפועל – סמכותו
הוצאה לפועל – פסק-דין – הבהרתו
.
ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל, בגדרה נדחתה בקשת המערערות, החייבות בתיק ההוצאה לפועל, בטענת פרעתי.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
שני הצדדים טוענים כי פסק הדין ברור וכל אחד מפרש אותו בצורה הנוחה זו; נראה כי לכל טיעון יש את החוזקות שלו, ולא ניתן לומר, ביחס לשני הטיעונים, כי הם חסרי בסיס. דווקא בשל כך, השורה התחתונה של פסק הדין אינה בהירה דיה ובכל הכבוד, היא טעונה הבהרה.
ראוי במקרה זה, לאור איתנות הטענות של שני הצדדים והיקף החיובים הכספיים העומדים במחלוקת, להשתמש במנגנון אשר ניתן לרשם ההוצאה לפועל לפנות בבקשה להבהרה פסק הדין.
מלאכת פרשנות פסק הבוררות חורגת מגבול סמכותו של רשם ההוצאה לפועל, ובעניין זה צדק הרשם בקביעותיו. גם אם במקרים מתאימים, כפי שטען ב"כ המערערות, יש לבית המשפט כערכאת ערעור ולהבדיל מרשם ההוצאה לפועל, סמכות לפרש את פסק הדין, במקרה זה המלאכה הנדרשת אינה מסתכמת בפרשנות פסק הדין וביישוב בין הוראות הפרק הנוגע לחיובם האישי של חברי קבוצת נחמיאס לבין פרק "סוף דבר", אלא בהבהרה מהותית של החיובים האופרטיביים בסוף פסק הדין, ואין טוב מאשר הבורר אשר שמע את הצדדים, בירר את המחלוקות ונתן מתחת ידו פסק דין מפורט ומנומק, כי יבהיר את החיובים שהטיל.
יש לקבל את הערעור באופן חלקי בלבד ולקבוע כי פסק הבוררות טעון הבהרה וכי על רשם ההוצאה לפועל לפנות בבקשת הבהרה אל בית המשפט המחוזי, לצורך העברתה לבורר, הכל לפי אישורו ושיקול דעתו של בית המשפט המחוזי. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [בתי-משפט] [דיון אזרחי] |
|
| ת"א (נצרת) 33453-01-21 איתאק בע"מ נ' שילוב - יזמות עסקית וחברתית בע"מ (שלום; מיכל ברלינר לוי; 13/06/21) - 8 ע' |
| עו"ד: |
התקבלה טענת הנתבעים לפיה הסמכות המקומית לדון בתביעה נתונה לבית משפט השלום במחוז מרכז.
בתי-משפט – סמכות – סמכות מקומית
דיון אזרחי – סמכות – מקומית
דיון אזרחי – סדר הדין – תקנות סדר הדין האזרחי, התשע`ט-2018
.
לטענת הנתבעים בכתב הגנתם, הסמכות המקומית לדון בתביעה נתונה לבית משפט השלום במחוז מרכז.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
במסגרת תקנות סד"א החדשות בוטלו רוב הזיקות שהיו קיימות בתקנות הישנות ביחס למקום האירוע נשוא התובענה, למעט הזיקה שעניינה מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים. אין לקבל את טענות התובעת לפיהן לכאורה, מקום יצירת ההתחייבות או מקום מסירת הנכס הם מבין החלופות לקביעת הסמכות המקומית על פי התקנות החדשות.
תכלית התקנות החדשות היא לצמצם את החלופות המקנות סמכות מקומית לבתי המשפט, הן במטרה לייעל ולפשט את הכללים לקביעת הסמכות המקומית והן על מנת לחזק את הכלל הידוע לפיו בעת הגשת תביעה, התובע הולך אחר הנתבע. צמצום החלופות בתקנות החדשות מבטא עמדה המקלה עם הנתבע.
בנדון, אין לקבל את טענת התובעת בדבר סמכותו המקומית של בית משפט זה לדון בתביעה, על יסוד המעשה או המחדל הנטענים. משעל פי הנטען במבוא לכתב התביעה; בכתב ההגנה; וכעולה מנסח החברה של הנתבעת 1 – מקום מגוריהם או עסקם של הנתבעים הוא בנס ציונה, יש לקבל את טענת הנתבעים בהגנתם, כי הסמכות המקומית לדון בתביעה נתונה לבית משפט השלום במחוז מרכז. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [דיון אזרחי] [ראיות] |
|
| ת"א (צפת) 27535-09-19 אמירים- מושב עובדים של צמחונים וטבעונים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' דבורה זינגר (שלום; רונן פיין; 13/06/21) - 7 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה בקשה להגשת ראיות נוספות. מדובר במחדל שרובץ כל כולו לפתחה של התובעת, אשר לא הביאה כל טעם סביר או טעם הוגן או טעם אחר, לסטות מן הכלל של הבאת הראיות במקשה אחת.
דיון אזרחי – ראיות נוספות – אימתי
דיון אזרחי – ראיות נוספות – שיקולים
ראיות – הגשתן – ראיות נוספות
.
בקשת התובעת הנושאת כותרת "בקשה להשלמת מסמכים". באופן מעשי מדובר בבקשה להגשת ראיות נוספות.
.
בית המשפט דחה את הבקשה, ופסק כלהלן:
מושכלת יסוד הינה, כי על בעל דין להגיש ראיותיו על פי סדרי הדין הקבועים בדין ב"חבילה אחת". יחד עם זאת, בית המשפט יתיר הגשת ראיות נוספות במקרה בו מראה בעל דין טעמים סבירים והוגנים המצדיקים סטייה מן הכלל. על בית המשפט לעשות שימוש זהיר ומדוד בסמכות זו וככלל יש להקפיד על סדרי דין תקינים, לרבות המצאת ראיות בשלב הנועד לכך. הטעם לכך נובע, בין היתר, משיקולים של מדיניות הקשורים הן ביעילות ניהולו של ההליך הספציפי והן ביעילות מערכת המשפט בכלל.
הבקשה הוגשה בניגוד להוראות תקנה 50(1) לתקנות סד"א, שכן לא נתמכה בתצהיר. די בכך להביא לדחיית הבקשה על הסף, שכן לא ניתן ללמוד דבר הנוגע למועד איתור המסמכים, מבחינה עובדתית, בכל הנוגע לפעולות אשר נעשו ע"י התובעת, עוד במסגרת ההליכים המקדמיים לאיתור אותם מסמכים, ככל שנעשו, אותה "שקידה סבירה" הנטענת בבקשה.
בנוסף, מדובר בפגיעה חמורה בניהול ההליך בשלב זה של הדיון, ערב סיום שמיעת העדים כולם וללא כל הצדק סביר. אין כל הסבר של התובעת הנוגע לאפשרות איתור מוקדם של המסמכים, כאשר טענות הנתבעת ידועות לתובעת, לכל המאוחר עת הוגשו תצהיריה.
לאור השלב הדיוני בו הוגשה הבקשה, בקבלת הבקשה יש בכך לפגוע דיונית בנתבעת. מדובר בפגיעה שלא לצורך בניהולו התקין של התביעה ומדובר במחדל שרובץ כל כולו לפתחה של התובעת, אשר לא הביאה כל טעם סביר או טעם הוגן או טעם אחר, לסטות מן הכלל הנ"ל של הבאת הראיות במקשה אחת. אשר על כן ובשים לב לכללים אשר הותוו בהלכה הפסוקה, נמצא כי הבקשה איננה עומדת במבחנים הנדרשים ודינה להידחות. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [מקרקעין] |
|
| ת"א (ירושלים) 9643-09-18 יוסף אברהם נ' שמחה אברהם (שלום; בלהה יהלום; 09/06/21) - 19 ע' |
| עו"ד: י. פודים, צ. מנדל |
בית המשפט נדרש לשאלה, האם שימושים שנטען כי נעשו על ידי הנתבעים ברכוש המשותף מהווים שימוש רגיל וסביר או שמא שימוש הדורש את הסכמת התובע.
מקרקעין – בתים משותפים – רכוש משותף
.
תביעה שעיקרה בקשת התובע לצו מניעה קבוע וצו עשה. לטענת התובע, הנתבעים ביצעו עבודות בנייה שונות בחצרים, ללא היתר כדין וללא הסכמתו, תוך הסגת גבול לשטחו של התובע ופגיעה בזכויותיו הקנייניות.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
כאשר מדובר בביצוע עבודות הפוגעות ברכוש המשותף, שאין בהן משום הצמדה של חלק מהרכוש המשותף לדירה פלונית, או מתן זכות שימוש ייחודי בו, די בהסכמת רוב בעלי הדירות באסיפה הכללית. שונים הם פני הדברים כשמדובר בנטילת חלק מהרכוש המשותף לשם שימושו הייחודי של בעל דירה מסוים או לשם הרחבת דירתו. במקרה של שימוש ייחודי, נדרשת הסכמת כל בעלי הדירות בבית בהתאם לסעיף 62(א) לחוק המקרקעין הקובע כי "אין לקבוע הצמדה של חלק מסוים מהרכוש המשותף לדירה פלונית אלא בהסכמת כל בעלי הדירות". הוא הדין לגבי נטילת זכות שימוש ייחודי ברכוש המשותף שאינה כרוכה בהצמדה של אותו שטח לדירה.
בפסיקה נקבע, תוך הקשה מהוראת סעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין, החלה על בעלות משותפת במקרקעין ולפיה רשאי בעלים במשותף בהיעדר החלטה אחרת: "להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר" – כי שימוש ברכוש המשותף יחשב כמותר ובלבד שאין הוא מונע שימוש דומה מאחרים. עוד נקבע כי שימוש סביר יוכר רק בתנאי שאין הוא גורע מזכויותיהם של יתר בעלי הדירות.
לאור זאת, יש לבחון האם השימושים הנטענים שנעשו על ידי הנתבעים ברכוש המשותף מהווים שימוש רגיל וסביר או שמא שימוש הדורש את הסכמת התובע.
באשר לפריצת דלת בקיר החיצוני של דירת הנתבעים – יש להורות לנתבעים לאטום את דלת הכניסה שנפתחה ליחידת הדיור, ולהחזיר את מצב הקיר לקדמותו; באשר לחניה – החניות בבית הן חלק מן הרכוש המשותף והנתבעים עושים בהם שימוש רגיל וסביר; באשר לעבודות בנייה והכשרה של מרפסת והצבת עמודי ברזל לגידור ותיחום החצר – התובע לא הוכיח שנעשות עבודות הכשרה לשם גידור, תיחום, בניית מרפסת והצבת עמודים. הפעולות שנעשו על ידי הנתבעים לא פגעו בזכות המעבר של התובע, ומדובר בשימוש סביר לחלוטין שנעשה בחצרי המקרקעין על ידי הנתבעים, ומשכך הסעד לו עתר התובע במסגרת טענות אלו – נדחה. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [בתי סוהר] [נזיקין] |
|
| ת"ק (רחובות) 52387-11-20 עלאאדין אלקרקי נ' מדינת ישראל - שרות בתי הסוהר (שלום; ישראל פת; 09/06/21) - 10 ע' |
| עו"ד: |
התקבלה באופן חלקי תביעה בה טען התובע, אסיר ביטחוני, כי נמנעה ממנו גישה לתוכנה משפטית בה מצויים הפקודות והנהלים של שב"ס. הנתבעת חויבה לשלם לתובע פיצוי בסך של 2,500 ₪, בנוסף להוצאות משפט בסך של 500 ₪.
בתי סוהר – אסירים – זכויותיהם
נזיקין – אחריות – שירות בתי הסוהר
.
במסגרת התביעה שבנדון, עותר התובע (אסיר ביטחוני) לפיצוי בסך של 25,500 ₪ בטענה כי נמנעה ממנו גישה לתוכנה משפטית "תקדין", בה מצויים הפקודות והנהלים של שב"ס.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
בפסיקה נקבע כי הקצבה לגישה שבועית בת שעתיים למחשב "מעוקר" המכיל את פקודות נציבות בתי הסוהר, נהלי הנתבעת, והמאגר המשפטי "תקדין", היא זכות ואינה טובת הנאה לפנים משורת הדין. ודוק, במסגרת תביעה זו לא חולקת הנתבעת על זכאותו האמורה של התובע. עם זאת, זכות זו היא אינה "אוטומטית" ועל אסיר המבקש גישה לתקדין להגיש בקשה מדי שבוע.
בהינתן שהנתבעת לא הציגה כל ראיה לפיה חלופה של הדפסת החומר הנדרש על ידי אסיר מהווה חלופה מותרת לבקשה לגישה למחשב תקדין, לא היה בכך כדי להקהות מהעוקץ של סירובה לבקשות התובע. ודוק, הגישה למחשב בו מצויים הפקודות והנהלים, לא נועדה לשיפור רווחתו של התובע או להרחיב את אופקיו באופן כללי, אלא לאפשר לו גישה לנהלים, לפקודות ולדין, במידת הצורך. עם זאת, לא נמצא כי יש במניעיו של התובע לשימוש במחשב, בעייתיות ככל שיהיו, כדי לגרוע מחובת הנתבעת.
הזכות לקבל פיצוי בגין הנזק שגרמה הפרה מסוג זה הוכרה כבר בפסקי דין רבים. שלילת זכות מהווה כשלעצמה עילת תביעה המזכה בפיצוי. על כן, זכאי התובע לפיצוי בגין הפרתה של הנתבעת את זכותו לגישה למחשב.
במכלול הנסיבות כאן, ובשים לב לכך ששלילת הזכות התפרשה על פני תקופה של כחודש ושבוע וכן פעמיים בודדות נוספות בהן נשללה הזכות, והעובדה כי התובע עמד על זכותו באמצעות הגשת בקשות כנדרש, ובשים לב לעובדה כי הנתבעת לא הצליחה להסביר, או למצער להוכיח את המניעות מטעמה למסירת המחשב, ובשים לב לכך שענייננו באסיר המצוי באגף "שמור" כמו גם נוכח טענת נציג שב"ס כי באגף ישנו מחשב אחד בלבד (כאשר מאידך גיסא לא נמצאו הסברים מספקים לכלל המניעות מסיפוק המחשב לתובע), יש להעמיד את הפיצוי על סך של 2,500 ₪, כאשר לסכום זה יתוספו הוצאות משפט בסך של 500 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 23 [משפחה] |
|
| תמ"ש (חדרה) 30754-03-20 פלונית נ' המרכז הרפואי הלל יפה (משפחה; טל פפרני; 06/05/21) - 18 ע' |
| עו"ד: כנרת זמור פרנקו |
ביהמ"ש פסק כי אין לאפשר לתובעת לעשות שימוש בביצית המופרות, לצורך הפרייתה וזאת לאחר גירושי התובעת והמנוח ולאחר פטירת המנוח; ההיתר להשתמש בזרעו של נפטר לאחר מותו תלוי, בעיקרו של דבר, ברצונו המפורש או המשוער. יש לשאול האם הנפטר רצה שייעשה שימוש בזרעו לאחר מותו, ובאיזה אופן. במקרה דנא התובעת לא הוכיחה כי זה היה רצון המנוח וכן לא על בידי התובעת לסתור את החזקה ולהוכיח כי הצדדים המשיכו בחיים משותפים גם לאחר הגירושין.
משפחה – הורות – הפריה לאחר פטירה
.
תביעה לצו עשה, במסגרתו התבקש ביהמ"ש לאפשר לתובעת (בת 41), לעשות שימוש, לצורך הפרייתה, בביציות מופרות המוקפאות ומוחזקות בבית החולים הלל יפה. מקורן של הביציות המופרות, מביצית התובעת ומזרעו של הגרוש שלה, שנפטר ב-2016, כ-5 שנים לאחר גירושי הצדדים. אשר מקורן בהליך הפריה שבצעו בני הזוג בתקופת נישואיהם, בעקבותיו נולדה לבני הזוג בת ב-2005. כחלק מטיפולי ההפריה, נותרו בבית החולים מספר ביציות מופרות נשוא הליך זה. לטענת התובעת, הצדדים המשיכו וחיו כבני זוג גם לאחר הגירושין ועד לפטירת המנוח והתכוונו להרחיב את התא המשפחתי.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התביעה מהטעמים הבאים:
סוגיית השימוש בזרעו של נפטר אינה מוסדרת בחקיקה. סוגיה זו נדונה במקרים בודדים בפסיקה. בהתאם להלכה שנקבעה בהרכב מורחב בבע"מ 7141/15 בעניין פלונית, ההיתר להשתמש בזרעו של נפטר לאחר מותו תלוי, בעיקרו של דבר, ברצונו המפורש או המשוער. יש לשאול האם הנפטר רצה שייעשה שימוש בזרעו לאחר מותו, ובאיזה אופן. הובהר בפסיקה, כי התיבה 'משוער' אין משמעה קביעת פיקציה לגבי רצונו של הנפטר אלא בהתחקות אחר רצונו האמיתי של הנפטר מקום שנעדרות ראיות ישירות ומפורשות באשר לרצונו.
לעומת עשיית שימוש בזרע, בכל הנוגע לשימוש בביצית ניתן להפנות לתקנות בריאות העם (הפריה חוץ-גופית), כאשר תקנה 8(ב)(3) לתקנות קובעת: " הייתה האישה שבה מתכוונים להשתיל את הביצית גרושה, והביצית הופרתה בזרעו של בעלה טרם גירושיה – תושתל בה הביצית רק לאחר קבלת הסכמת בעלה לשעבר".
סוגית השימוש בזרעו של אדם לאחר מותו, מוסדרת חלקית באמצעות הנחיות היועץ המשפטי לממשלה מ-2003 "נטילת זרע לאחר המוות ושימוש בו". שם נקבע בין היתר כי "בגיבוש העמדה בנוגע לבקשה יש לבחון קיומו של רצון או רצון משוער של הנפטר בכל מקרה קונקרטי לנסיבותיו. לצורך כך, יש לבחון את העובדות הרלוונטיות ואת האינדיקציות המעידות על קיומו של "רצון משוער". הכלים שניתן לעשות בהם שימוש הם: חזקות עובדתיות כלליות, המתבססות על ניסיון חיים מצטבר, ואינדיקציות קונקרטיות, כמו נישואין, חיים משותפים, התבטאויות של הנפטר, וכן עדויות רלוונטיות של בת-הזוג, קרובים וחברים, קיומה של הרמוניה או מחלוקת בתוך המשפחה, גיל הנפטר, שאלת קיומם של ילדים מקשרים קודמים, וכיוצא באלה דברים"
עוד קובעות ההנחיות: " במידת הזהירות הנדרשת, ניתן לומר, כי כאשר האדם נשוי או שהוא קושר חייו עם בת-זוג בחיים משותפים, הרי עשוי הדבר ללמד על רצונו המשוער בילדים בצוותא עם בת-זוגו" ..."מקום שלנפטר לא הייתה בת-זוג קבועה ומסוימת בחייו, לא ניתן יהיה – ככלל – לייחס רצון משוער לנפטר להביא צאצא לעולם מזרעו לאחר מותו. רצון לצאצא כרוך, מטבע הדברים, גם בבת-הזוג למעשה יצרה זה. בהעדר בת-זוג כאמור אין מקום להיענות לבקשה, וזאת בשל צירוף של העדר אפשרות של ייחוס רצון קונקרטי לנפטר, והעדר אינטרס ציבורי להתיר שימוש בזרע לאחר המוות כאשר אין בת-זוג המבקשת לממש את ההורות מבן-זוגה שנפטר"; "...אין להוריו של נפטר, או לקרוב משפחה אחר, זולת בת-הזוג, מעמד חוקי לעניין הבאת ילדים לעולם מזרעו של אדם לאחר מותו".
במקרה דנא, אין חולק שלא ניתנה הסכמה מפורשת מצד המנוח להביא ילד לעולם לאחר מותו. בנוסף, אין חולק כי המנוח לא הותיר אחריו הוראות מפורשות כגון צוואה, מכתב, זיכרון דברים או כל הבעה בעל פה שיכולה להעיד על רצונו המפורש. בהעדר אינדיקציה על רצונו המפורש, יש להתחקות אחר רצונו המשוער של המנוח. כלל הנתונים והראיות שהובאו, אינם מתיישבים עם טענות התובעת בדבר רצון המנוח, שלאחר הגירושין, יעשה שימוש בביציות המופרות הנושאות את המטען הגנטי שלו. בהקשר זה הוטעם בין היתר כי העובדה שמאז לידת הקטינה ועד פטירת המנוח לא פעלו בני הזוג להבאת ילד לעולם מהביציות המופרות תומכת יותר במסקנה בדבר העדר רצון של המנוח לעניין זה. כ"כ, התובעת לא הביאה עדים מטעמה כגון משפחה או חברים כמו גם הוריו של המנוח היכולים להעיד על רצונו המשוער של המנוח להביא עוד ילדים; כן לא על בידי התובעת לסתור את החזקה ולהוכיח כי הצדדים המשיכו בחיים משותפים גם לאחר הגירושין. בנסיבות אלו, אין מנוס מדחיית התביעה. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [משפחה] |
|
| תלה"מ (ק' גת) 53896-07-20 ת.ב נ' י.ב (משפחה; בן שלו; 27/04/21) - 16 ע' |
| עו"ד: איילת קריספל, סימיה ויצמן |
ביהמ"ש מאמץ את עיקר מסקנות וממצאי חוו"ד המומחית וקובע כי אחריותם של ההורים ביחס לילדיהם היא שווה. כן לא נמצא לסטות מהמלצת המומחית לעניין זמני השהות ולעניין התרת מעבר המגורים של האם עם הקטינים רק בעוד כשנתיים, לכשהבת הגדולה תעלה לכיתה א'.
משפחה – משמורת קטינים – טובת הילד
משפחה – משמורת קטינים – משמורת משותפת
משפחה – משמורת קטינים – שינוי מקום מגורים
משפחה – משמורת קטינים – חוות-דעת מומחה
משפחה – משמורת קטינים – חזקת הגיל הרך
.
תביעות בעניינם של שני קטינים ל' כבת 3.9 שנים וא' כבן שנה וארבעה חודשים. האחת, תביעת האב לקביעת משמורת משותפת ולחלוקת זמני שהות שוויונית בעניינם. השניה תביעת האם לאישור העתקת מקום מגורי הקטינים מהעיר- X לY-, מקום מגוריה הקודם ומגורי הוריה. המלצת המומחית הייתה להגדיר את משמורת הילדים כמשותפת להורים שניהם, וכן כי בשלב זה עד הגיע ל' לכתה א', לא תותר העתקת מקום מגורי הקטינים (אלא עד למרחק 15 ק"מ מהעיר Xׂׂ). באשר לזמני השהות, המליצה המומחית על זמני שהות שוויוניים בעיקרם הכוללים לינה בבתי שני ההורים (שהייה עם האם בימים ראשון ושלישי עם האב בימים שני ורביעי, תוך שהייה לסירוגין אצל כל הורה בסוף השבוע (שישי ושבת). ושהיה ביום ה' אצל ההורה שעימו לא שוהים הקטינים בסוף השבוע; כאשר בעניינו של א' הומלץ על לינה מדורגת). כל צד מבקש לאמץ חלק מהמלצות המומחית.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
לא נמצא כל טעם לסטות מעיקר מסקנות וממצאי חוו"ד המומחית אשר ביסודה הונחה כנדרש טובת הקטינים – ולא הוריהם – כשיקול העל המנחה. בבסיסה, חוות הדעת מאוזנת ונותנת ביטוי לצרכיהם המשתנים – עתה ובהמשך – של הקטינים. זאת, גם בשים לב לכך שלמעשה המרחק הלא רב בין מקום מגוריהם עתה ובין מקום המגורים אליו מבוקש לעבור יאפשר להם בעתיד להתמודד עם הנסיעות באופן טוב יותר, ובהתחשב בצורך המהותי שלהם היום להשלים גם את ההתקשרות עם האב ללא חשש שמא מקומו של האב יודר מחייהם עם המעבר.
לעניין קביעת המשמורת, המקרה דנא מבהיר מדוע מוצדק המעבר השגור בשנים האחרונות משיח של "משמורת" בעניינם של ילדים, לשיח של אחריות הורית; מאז הפירוד, שני ההורים מקיימים ביניהם בפועל, מתכונת הסדרי שהות הכוללת זמני שהות נרחבים של האב עם ילדיו. במצב דברים זה, שעה שבפועל ההורות של הצדדים שניהם היא דומיננטית ומיטיבה, אין כל הצדקה לאפשר לאיזה מן ההורים קרדום לחפור בו בדמות קביעתה של משמורת, מקום בו זו ככלל איננה נחוצה ואיננה מחויבת המציאות בתחום האחריות ההורית. דומה שלמסקנה זו כיוונה גם המומחית בחוות הדעת, שבה המליצה על קביעת המשמורת כמשותפת" הטומנת בחובה אחריות הורית שווה" על מנת למנוע נזק פוטנציאלי לקטינים כתוצאה מהאפשרות שהאם לא תכבד את מקומו של האב בחיי הילדים במידה שתיקבע כמשמורנית הבלעדית. רוצה לומר – המלצת המומחית בפועל נתנה את הדגש לאחריות ההורית השווה, שהיא ממילא ברירת המחדל שקובע חוק הכשרות; הלכה למעשה נמצא שהמלצות המומחית בדבר קביעת מסגרת של אחריות הורית שווה שתתבטא גם בזמני שהות שוויוניים (מדורגת ביחס לא') עולות בקנה אחד עם טובת הקטינים.
טענת האם כי יש לקבעה כמשמורנית בלעדית לאור חזקת הגיל הרך נדחתה. לעניין זה הוער כי ממילא, ההורים עצמם נוהגים במתכונת של זמני שהות נרחבים וככלל, למעט סוגיות נקודתיות, נמצא שהסדר זה מיטיב עם הקטינים ומוכיח את עצמו, באופן שיש בו כשלעצמו כדי להבהיר שטובתם של הקטינים איננה בקביעתו של משמורן בלעדי. יש להוסיף לכך את מסקנות המומחית בדבר החשש, שמא ככל שהמשמורת תוקנה לאם בלבד ייעשה בכך שימוש כדי להקטין את מקומו של האב בחיי הילדים באופן הפוגע בטובתם. פוטנציאל לחשש שכזה אף נתמך במידת מה בהתנהלותה של האם עצמה, מקום בו דומה שבפועל קיבלה החלטה על אודות מעבר לY עוד בטרם פנתה להכרעה שיפוטית בהקשר זה. בנסיבות אלה, אף מבלי להידרש למעבר משיח המשמורת לשיח האחריות ההורית, ברי כי יש בכך די כדי לסתור את החזקה הקבועה בסעיף 25 לחוק הכשרות בדבר מקום שהייתם של קטינים עד לגיל 6.
בכל הנוגע לטענת האם כי הקונפליקט ההורי לא יאפשר כלשעצמו קביעת משמורת משותפת צוין שלבד מכך שגם הפסיקה נדרשה לא פעם לכך שאין ליתן בכורה לשיקול של תקשורת לקויה בין הורים בנסיבות שכאלה מחשש לניצול לרעה של שיקול זה על ידי הורה, בפועל לא נדרש ביהמ"ש לעיסוק יומיומי בסוגיות מתחום המחלוקות בין הצדדים דכאן. די בכך כדי לשכנע כי גם אם ההורים עודם מצויים בקונפליקט של ממש, עדיין מצליחים הם להסדיר את מרבית ענייני היום יום ללא מעורבות חיצונית.
לפיכך נקבע כי אחריותם של ההורים ביחס לילדיהם היא שווה. ככל שגורם חיצוני כלשהו יהא זקוק להגדרות מתחום המשמורת לטובת הענקת זכויות כלשהן, לצרכים אלה יובהר כי המשמורת ביחס לקטינים היא משותפת; לא נמצא לסטות מהמלצת המומחית לעניין זמני השהות.
בכל הנוגע להעתקת מקום המגורים, כידוע, השיקול המרכזי בהכרעה במחלוקת בין הורים לעניין מקום מגורי קטינים הוא טובת הקטין. כמובן שעל ביהמ"ש לצקת תוכן למונח זה וכן להידרש לאינטרסים נוספים, בהם אינטרסים של ההורים (דוגמת זכותו של הורה לקבוע את מקום מגוריו כמו גם רווחת ההורים – הן ההורה החפץ בקשר קרוב פיזית עם ילדיו והן רווחתו של ההורה השני). בחינת טובת הקטין מבוצעת הן לאור שאלת היכולת לערוך המעבר בפועל והן לאור השאלה האם עצם המעבר עלול לגרום לניתוק או לפגיעה בקשר עם ההורה השני. במקרה דנא המומחית איזנה כהלכה בהמלצתה – להתיר את העתקת מקום המגורים לכשתגיע ל' לסף כתה א' – בין כלל האינטרסים שהיה מקום לשקלם, ובדין מצאה בשלב זה לא להעדיף את רצונותיה של האם בלבד על פני טובתם של הקטינים (הן ביכולתם לבצע את המעבר ואת הנסיעות התכופות בשים לב לגילם והן בשים לב לפוטנציאל לפגיעה בהתקשרות ובייצובה של התקשרות זו עם האב, לאור החשש שהביעה המומחית).
ביהמ"ש דוחה את דרישת האב לבחינת העניין ע"י ביהמ"ש בשנית, לקראת הגעתה של ל' לכיתה א. רצונה של האם לעבור לקרבת מקום מגורי הוריה בY ידוע הוא ואין סיבה אמיתית להניח שישתנה בעוד כשנתיים (במובחן מרצון להעתיק מקום מגורי הקטינים למקום אחר בתכלית, או-אז בוודאי שאין בהמלצות המומחית משום היתר מכללא לשם כך). קבלת עתירתו של האב בהקשר זה אך תכוון ותוביל את ההורים לנהל מחלוקת נוספת בין כתלי ביהמ"ש, שלא זו בלבד שתכביר עליהם תשומות מיותרות, אף יכול ותייצר מתחים וקשיים נוספים, במקום לגרום להרגעת הרוחות ולאפשר להורים להתמקד בגידול ילדיהם.
בכל הנוגע בקשה דחופה שהגישה האם במסגרתה עתרה להורות לאב להמשיך להביא את הקטינים למסגרות החינוך גם בימים בהם הם לנים בביתה, וזאת משיקולים הקשורים עם תחילת שעות עבודתה נפסק בין היתר כי כלל היסוד, כפי שאף הובהר בחוות הדעת הוא שעל כל הורה להפנים ולהבין כי בימים שהקטינים תחת אחריותו, אחריותו היא לדאוג למלוא ענייניהם, ובמידת הצורך למצוא פתרונות לבעיות שתתעוררנה. אולם מנגד, ההורה השני צריך להיות נכון לגלות גמישות ונכונות בבחינת הכתובת המיידית לסיוע בפתרון בעיות. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [משפחה] |
|
| תלה"מ (אשדוד) 31841-09-18 האשה נ' האיש (משפחה; ענת אלפסי; 26/04/21) - 26 ע' |
| עו"ד: |
פס"ד העוסק בחלוקת רכושם של הצדדים ובפסיקת מזונות ילדיהם המשותפים (לצדדים 7 ילדים, 4 מהם קטינים במועד הגשת התביעה). במרכז המחלוקת, דירה הרשומה בבעלות האשה. נקבע כי הדירה אכן נרכשה רובה ככולה מכספי פיצויים שקיבלה האישה על פי חיקוק בגין נזק גוף ואינה בת איזון. בתביעת המזונות נקבע כי יש להשית צרכי הילדים על ההורים שווה בשווה, כאשר החיוב נקבע אך ביחס לילדים הקטינים במועד הגשת התביעה.
משפחה – איזון משאבים – פיצויים בגין נזקי גוף
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – איזון משאבים
משפחה – מזונות ילדים – בעקבות בעמ 919/15
.
פס"ד העוסק בחלוקת רכושם של הצדדים ובפסיקת מזונות ילדיהם המשותפים (לצדדים 7 ילדים, 4 מהם קטינים במועד הגשת התביעה). במרכז המחלוקת, דירה הרשומה בבעלות האשה ולטענתה שייכת רק לה הואיל ונרכשה בכספי פיצוי בגין נזקי גוף שקיבלה (בעקבות תאונה שארעה לצדדים ב-1995, כחודש לפני נישואיהם, בה האיש יצא כמעט ללא פגע בעוד האישה נחבלה קשות), בעוד שלטענת האיש הדירה (שנרכשה לאחר כ- 11 שנות נישואין) נמצאת בבעלות משותפת. יצויין כי הדירה מושכרת לצדדי ג' בעוד הצדדים מתגוררים בשכירות בדירה אחרת.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
ביחס לדירה הרשומה בבעלות האשה נמצא כי זו אכן נרכשה רובה ככולה מכספי פיצויים שקיבלה ואינה בת איזון.
כידוע, הכלל הוא כי עם פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מהצדדים למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט חריגים כגון גמלה או פיצוי המגיעים על פי חיקוק בגין נזק גוף. במקרה דנא, מדובר בדירה אשר חלקה הארי נרכש באמצעות פיצוי שקיבלה האשה בגין תאונת דרכים שעברה טרם נישואיה לאיש. מדובר בפיצוי שנתקבל באופן חד פעמי, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, היינו מדובר בפיצוי מכח חיקוק; סכום הפיצוי אמנם הופקד בחשבון הבנק המשותף אך מיד הועבר לפקדון, נשאר בו ולאחר 6 חדשים נמשך ממנו. משמעות הדבר היא כי הסכום אכן הופרד הפרדה מוחלטת מכלל הסכומים אשר בחשבון הבנק; זמן קצר להאחר מכן הכספים הועברו למוכר הדירה. עם רכישתה, נרשמה הדירה בבעלות האשה ללא כל סייג או הערת אזהרה לטובת האיש. פעולה זו מלמדת באופן המובהק ביותר על כוונת ההפרדה מן הרכוש המשותף; גם בהסכמי השכירות מצויין שמה של האשה בלבד כבעלת הדירה. כאשר כלל החשבונות בגין הדירה משולמים על ידה, מתוך דמי השכירות; יצויין כי בחקירתה הנגדית הפרידה האשה באופן ברור בית הזכויות בדירה לבין הזכויות בפירותיה שבהם עושה שימוש לטובת התא המשפחתי, בהיותם "המשכורת שלה" כלשונה.
טענת האיש לפיה סיועו בטיפול בהשכרת הדירה מלמד על היותה נכס משותף נדחתה משני טעמים: ראשית, מדובר בהתנהלות מקובלת בין בני זוג בכלל ובמגזר החרדי בפרט. שנית, לאיש אינטרס (לגיטימי) בכך שהדירה תושכר, שכן דמי השכירות שימשו מקור פרנסה לשני בני הזוג. מכאן ועד בעלות בדירה, רחוקה הדרך.
כן נדחתה הטענה לפיה העובדה שדמי השכירות הופקדו לחשבון המשותף מלמדת על שיתוף בדירה. כאמור, אין חולק על כך שהדירה שימשה מקור פרנסה ומכאן הפקדת דמי השכירות לחשבון הבנק אשר שימש את שני הצדדים. עדיין, יש להפריד בין דמי השכירות לבין הדירה עצמה, ולכן ההתנהלות לגבי דמי השכירות אין בה כדי ללמד על הבעלות הדירה עצמה.
אשר לטענה בעניין החריגים בהם הכירה הפסיקה ביחס לדירת מגורים הרשומה בבעלות אחד מבני הזוג ולמרות זאת נחשבת משותפת, אלה אינם רלוונטיים לעניינו. שכן שהדירה מושא הליך זה איננה דירת המגורים המשותפת, אלא דירה קטנה אשר מלכתחילה נרכשה על מנת להשכירה באופן שתשמש לאשה מקור הכנסה.
טענת האיש לפיה אף הוא העביר כספים למוכר נדחתה בהעדר הוכחה.
ביחס לטענת האיש לפיה לא ערכו הסכם ממון ביחס לדירה זו, הלכה פסוקה היא כי לא כל עניין מצריך הסכם ממון, שעה שקיימים מסמכים אחרים המלמדים על הבעלות.
טענת האיש לפיה העובדה שקופת הגמל שלו הופקדה בחשבון המשותף מלמדת על כוונת שיתוף מלאה, אף היא אינה ממן העניין וזאת משני טעמים: ראשית, המשטר הרכושי החל על הצדדים הוא חוק יחסי ממון בין בני זוג, להבדיל מהלכת השיתוף, כך שטענות בעניין ההתנהלות הכוללת של הצדדים במהלך החיים המשותפים אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה; שנית, קופת גמל הנפרעת במהלך החיים המשותפים (להבדיל מפיצוי בגין נזקי גוף) אינה בבחינת נכס בר איזון ועל כן העובדה שהופקדה בחשבון הבנק המשותף היא בגדר מהלכם הרגיל של הדברים.
לפיכך נפסק כי הדירה אינה בת איזון ונמצאת בבעלותה של האשה.
ביחס לעסקי האיש: בחינת טענות הצדדים בעניין הנכסים שברשות האיש, מלמדת כי רב הנסתר על הנגלה. נמצא כי האיש היה מעורב בשלל עסקאות בעולם הנדל"ן (לרבות קניה ומכירה, תיווך, שיווק ותמ"א 38) , מעורב עסקי הפירמידה ועסקי ההלוואות, כאשר האמת והשקר הם כלי משחק בהם הוא בוחר על פי האינטרס העומד לפניו אותו רגע; האשה אמנם לא הצליחה להוכיח כי קיים נכס נוסף בבעלותו, או כי הבריח כספים מהקופה המשותפת, אך די בדברים שנשמעו כדי להוביל למסקנה כי האיש ככל הנראה יוכל להמשיך ולצבור כספים משמעותיים בעולם הנדל"ן וההלוואות, באופן שבו אף נכס לא יהיה רשום בבעלותו.
תביעת המזונות: כידוע, היקף החיוב במזונותיו של קטין אשר שני הוריו יהודים וגילו צעיר משש שנים, חל על אביו באופן אבסולוטי כדי צרכיו ההכרחיים, ומדין צדקה לגבי הצרכים שאינם הכרחיים. עם זאת, יש להביא בחשבון את היקף זמני השהות, בשים לב לימי הלינה.
לגבי קטינים שגילם מעל שש שנים, החיוב הוא מדין צדקה ועל כן יש לבחון את היחס בין יכולותיהם הכלכליות של ההורים, על יסוד הכנסותיהם השוטפות, הוצאותיהם ונכסיהם.
לגבי ילדים בגירים, החיוב יושת בגין תקופת השירות הצבאי ו/או הלאומי ו/או עד גיל 20 לבנות וגיל 21 לבנים, בכפוף לבירור לגבי יכלתם להשתכר ולפרנס את עצמם. זאת, מכח הוראות סעיפים 4 ו- 5 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות).
בחינת יכולותיהם הכלכליות של ההורים והכנסתם הפנויה, תיעשה על פי היקף ההכנסות מעבודה ו/או מרכוש, בניכוי צרכים הבסיסיים, כגון מדור ואחזקתו ודמי מחיה.
הפסיקה פירשה את הכללים שנקבעו בבע"מ 919/15 באופן בו על הערכאה הדיונית לקבוע ממצאים עובדתיים ביחס לפרמטרים הבאים: א. הערכת וקביעת צרכי הילדים לפי רמת החיים שהורגלו בה ערב הפירוד (צרכים תלויי שהות כגון מדור והחזקתו, צרכים שאינם תלויי שהות וצרכים חריגים); ב. היכולות הכלכליות של הצדדים (מכל המקורות העומדים לרשות ההורים לרבות שכר עבודה); ג. קביעת יחסיות ביכולת הכלכלית של ההורים זה מול זה; ד. חלוקת משמורת בפועל (שקלול הוצאות תלויות שהות ביחס היכולת הכלכלית של שני ההורים וקביעת גובה החיוב בהתאם). עוד נפסק כי אופן הקביעה עצמו ייעשה על פי נסיבותיה של כל משפחה, ולא על פי נוסחאות אריתמטיות נוקשות.
לאם הקטינים שני מקורת הכנסה: שכר הדירה בגין הדירה שבבעלותה ובנוסף יש לה שכר מעובדה כך שהכנסתה הכוללת עומדת על כ-6,000 ₪ לחודש. בנוסף, האם היא בעלת דירת המגורים כאמור לעיל; ביחס לאב, ביהמ"ש שוכנע כי הכנסתו עומדת לכל הפחות על 10,000 ₪ לחודש.
זמני השהות של האב עם הילדים מצומצמים באופן חריג והלכה למעשה מתקיימים אחת לשבוע בשעות אחר הצהריים, עם שלושת הקטינים בלבד. כך שנטל גידול הילדים מוטל על האם באופן בלעדי כמעט וגם נתון זה יש לשכלל בקביעת חלקו היחסי של האב במזונות הילדים.
היקף חיוב ההורים במזונות הילדים, בשים לב לגובה הכנסותיהם השוטפות של הצדדים, בהנחה כי צרכי המחיה שלהם דומים, לעובדה שהאם היא בעלת דירה הרשומה בבעלותה ולזמני השהות המצומצמים מצד האב, יש להשית צרכי הילדים על ההורים שווה בשווה.
באשר להיקף החיוב ביחס לכל ילד, כאמור יש לבחון את גילו בעת פתיחת ההליכים. לגבי שלוש הבנות הגדולות, סטודנטיות בגילאים 21.5 , 20 ו-19 בעת הגשת התביעה, לאור גילן אין מקום לחייב איש מההורים במזונותיהן; הבן הרביעי, בן כ- 17 שנים בעת הגשת התביעה, תלמיד ישיבה המגיע לבית האם בשבתות אחת לשבועיים – שלושה. לגביו יש מקום לחיוב במזונותיו עד הגיעו לגיל 18. לאחר מכן, יש להניח כי ילמד בכולל, שם יקבל דמי מחיה ויוכל לעבוד; הבן החמישי, כבן 16 שנים בעת הגשת התביעה. תלמיד ישיבה בעירו הלן בבית אימו בכל אחד מימות השבוע, הזקוק לטיפול תרופתי בגין קשיי קשב וריכוז. לפיכך יש לחייב האב במזונותיו עד הגיעו לגיל 18 או סיום י"ב כיתות, לפי המאוחר. ככל שישרת בצה"ל או בשירות לאומי, יהיה מקום לחייב במזונותיו בשיעור 1/3; הבת השישית, כבת 13 בעת הגשת התביעה, תלמידת בית הספר הזקוקה לטיפול בגין קשיי קשב וריכוז. ובת הזקונים, כבת 12 שנים בעת הגשת התביעה, תלמידה בבית הספר – גם לגביהן יחול חיוב בדומה לזה של אחיהן החמישי.
צרכי המחיה הבסיסיים של כל אחד מהילדים, לרבות בגין מזון, ביגוד והנעלה, בריאות ונסיעות, הועמדו על הסכום המינימלי בגובה 1,400 ₪ לחודש ; צרכי החינוך של כל אחד מהילדים הועמדו על 200 ₪ לחודש
באשר לצרכי המדור, בתקופה בה ארבעת הילדים הצעירים היו קטינים, חלקם היחסי עמד על 60%, היינו 15% לכל קטין, שהם 900 ₪ לחודש. בתקופה בה הבן הרביעי בגר, כאשר רק שלושת הילדים הצעירים הם קטינים, חלקם היחסי עומד על 50%, היינו 1,000 ₪ לחודש לכל קטין.
בהמשך לאמור ביהמ"ש חייב את האב להעביר לידי האם מחצית הסכומים ביחס לתקופות השונות. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [ירושה] [מקרקעין] |
|
| תמ"ש (חיפה) 7406-05-17 הבן נ' האח (משפחה; אלה מירז; 08/04/21) - 16 ע' |
| עו"ד: יגאל גאגין, יעל פטובי |
בהתאם לצוואה, הורישה המנוחה לאחיה הנתבע 1, 50% מעזבונה. ולשניים מילדיה, התובע והנתבעת2 25% (כל אחד). הובהר בצוואה כי על אף האמור לעיל, לאח תהא זכות מגורים בדירת המנוחה לכל ימי חייו. לאחר שנדחתה התנגדות התובע לצוואה, במסגרת ערעור על כך הגיעו הצצדדים לפשרה לפיו יוותר הנתבע לטובת התובע על 3% מהעזבון. בסמוך לאחר מכן הגיש התובע תביעה כספית ולפירוק שיתוף בדירה. לאחר מכירת הדירה התובע ביקש לחייב את הנתבע – שלא התגורר בדירה – בדמי שימוש ראויים ממועד פטירת המנוחה ועד למכירת הדירה וכן לחייב את הנתבע לשפוות את התובע בגובה חלקו של הנתבע בעזבון, בגין תשלום מיסי הארנונה עבור הדירה – התביעה נדחתה.
ירושה – יורשים – דירת מגורים
ירושה – צוואה – פרשנות
מקרקעין – שיתוף – תשלום בעד שימוש
.
המנוחה הלכה לעולמה כשהיא גרושה והניחה אחריה שלושה ילדים – התובע, הנתבעת 2, ובת נוספת אותה הדירה המנוחה מצוואתה והיא לא לקחה חלק בהליכים בין הצדדים. בהתאם לצוואה, הורישה המנוחה לאחיה הנתבע 1, 50% מעזבונה. לילדיה, התובע והנתבעת 2 ציוותה המנוחה 25% מעזבונה לכל אחד. הובהר בצוואה כי על אף האמור לעיל, לאח תהא זכות מגורים בדירת המננוחה לכל ימי חייו. לאחר פטירת המנוחה ביקש האח לממש את הצוואה אך התובע הגיש התנגדות לצוואה אשר נדונה בפני מותב זה. בסופו של יום ההתנגדות נדחתה. במסגרת ערעור לביהמ"ש המחוזי הגיעו הצדדים לפשרה ולפיה פסה"ד בהליך ההתנגדות יישאר על כנו, ויחד עם זאת יוותר האח על שיעור 3% מחלקו בעזבון לטובת התובע, כך שחלקו של האחרון בעזבון יעמוד על שיעור 28%. כחמישה חודשים לאחר מכן, הגיש התובע תביעתו דנן – ״תביעה כספית ותביעה לפירוק שיתוף״. בהתאם להחלטות קודמות מונתה כונסת נכסים, הדירה נמכרה לצד ג' ונתנו הוראות בעניין חלוקת כספי ההתמורה. נותרו להכרעה העתירות הכספיות של התובע – א. לחיוב הנתבע בדמי השימוש/שכר דירה ראוי החל מיום פטירת המנוחה (2014) ועד למכירת הדירה (2019); ב. לחיוב הנתבע לשפות את התובע בגובה חלקו של הנתבע בעזבון, בגין תשלום מיסי הארנונה עבור הדירה ממועד פטירת המנוחה.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התביעה מהטעמים הבאים:
התביעה לדמי שימוש: התובע העמיד את עילתו לחיוב האח בדמי שימוש על הוראות הצוואה בלבד. לטענת התובע הנתבע השתלט על הדירה, החליף המנעול והותיר אותה נעולה. הוא נמנע ממימוש זכותו למגורים בדירה לפי הצוואה ובתוךך כך סירב להשכירה, ומכאן הדרישה לדמי שימוש/שכר דירה ראוי.
במישור העובדתי, לא הוכחה טענת התובע לפיה האח ״השתלט״ על הדירה. היו אלה התובע ואחיותיו שפרצו לדירה מיד בסמוך לאחר לווית המנוחה, והוציאו ממנה חפצים ומיטלטלין. האח לא התגורר בדירה, ויש לפקפק באפשרות ההריאלית שעמדה לאח להתגורר בדירה בפועל נוכח עצימות המחלוקת בין הצדדים. עוד נקבע שאין לייחס לצד ג׳ או לאח רצון להתגורר בדירה בטרם יפונו ממנה החפצים והמיטלטלין ובטרם תעבור שיפוץ, ולו שיפוץ בסיסי. לא הוכח עוד שיש לתלות את האשמה לאי-השכרת הדירה באח, ולא די בהצעעה הכללית מטעם התובע להשכיר את הדירה לצד ג'. ביהמ"ש שוכנע עוד שהתובע לא טמן ידו בצלחת ולא יצא מגדרו על מנת לשתף פעולה בפינוי המיטלטלין – בטרם וויתר כליל על חלקו בהם.
במישור המשפטי, התובע לא הוכיח שקמה עילה – עקרונית או קונקרטית – לחיוב האח בתשלום דמי שימווש מתוקף הוראות הצוואה. זכות המגורים מתוקף הצוואה לא סויגה או הוגבלה, ולא הוכפפה לתנאי כלשהו. פרשנות הצוואה מלמדת שהמנוחה ערכה הבחנה בין זכויות הקניין הנתונות לצדדים כיורשי הדירה, לבין זכות המגורים הנתונה לאח. מימוש זכות הקניין של היורשים, על כל היבטיה, נדדחתה מתוקף הוראות הצוואה לאריכות ימיו של האח. התובע לא הוכיח שרצונה המשוער של המנוחה היה שבמידה והאח לא יממש את זכות המגורים, תקום חלופה להשכרתה לצד ג' או למימוש זכויות הקניין של היורשים.
כמו כן יש לחדד ולהזכיר שהתובע עומד על תשלום דמי שימוש החל ממועד פטיירת המנוחה ועד למועד מסירת הדירה לרוכשים. בית המשפט מוצא טעם לפגם בדרישה גורפת זו. אין כל היתכנות מעשית או משפטית, לנקוב במועד תחילת חיובו לכאורה של האח בתשלום דמי שימוש, החל ממועד פטירת המנוחה. טענה גורפת זו אף מפחיתה מכנות ורצינות הטענה. לדברים משנה תוקףף נוכח הקביעה שלא הייתה התכנות להשכרת הדירה, או למגורי האח בדירה, מבלי שיפונו ממנה המיטלטלין והחפצים, ומבלי לערוך בה שיפוץ בסיסי. גם בהנחה שהיה נמצא צד ג' שמוכן היה להתגורר בדירה באופן מידי ובמצבה, אין היתכנות לטענה לפיה היה מתרחש הדבר למחרת פטירתה של המנווחה. שעה שנקבע שאין לייחס לאח מניעת השימוש בדירה או מניעת השכרתה, שיפוצה או פינוייה, התובע לא הציג ציר זמן חלופי, או בכלל, ומועד עליו ניתן להניח האצבע ולהציג שימוש בלעדי ע"י האח או יצירת מניעה שניתן לייחס לאח.
למעלה מן הצורך, ולמען הסר הספק והשלמת התמונה, נקבע שנסיבות העניין אינן מצמיחות עילה לחיוב האח בדמי שימוש/שכר דירה ראוי, גם מתוקף העילות האחרות בהן מכיר הדין – מכוח סעיף 33 לחוק המקרקעין, מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט ומכוח חובת תום הלב ושיקולי צדק על פי סעיפים 39 ו-69 לחוק החוזים.
יתר על כן ע״י ויתוור האח על זכותו למגורים לכל חייו ומכירת הדירה יצא התובע נשכר וזכה לקבלת חלקו בדירה זמן רב טרם המועד שנקבע בצוואה.
כן נדחתה התביעה לשיפוי בגין תשלומי ארנונה. נקודת המוצא היא שמן הדין להשית את סילוק חוב הארנונה שרבץ על הדירה על יורשי המנוחה, כל אחד לפי חלקו היחסי בעזבון. הצדדים השכילו לעשות כן משעלה הצורך בסילוק החוב לשם קבלת אישור העירייה להעברת הזכויות לרוכשי הנכס. לא נמצא בטענות התובע, או הנתבעת 2, עילה לחרוג מהדין ולהשית את החיוב במלואו על גבו של הנתבע. משאין חולק שאף לא אחד מהצדדים החזיק בנכס, לא נמצא ככל אבחנה רלוונטית בין האח לבין יתר היורשים לצורך סילוק חוב הארנונה. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [משפחה] |
|
| תלה"מ (באר שבע) 16405-09-19 פלונית נ' אלמוני (משפחה; רות אטדגי פריאנטה; 27/08/20) - 9 ע' |
| עו"ד: צחי פנקס, טלי בן יקיר, קרן טל |
אם תקופת העבודה שעבורה ניתנו האופציות לעובד, חפפה את תקופת הנישואין, המדובר בנכס בר שיתוף או בר איזון. אם קיימת חפיפה חלקית – תחשיב השיתוף או האיזון יתבצע לפי כלל הזמן "Time Rule", המשקלל את תקופת העבודה במהלך הנישואין ביחס לתקופת העבודה הכוללת שעבורה ניתנו האופציות, כמקובל בחלוקת נכס פנסיוני בין בני זוג".
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – אופציות ממקום העבודה
.
הכרעה בשאלת סיווגן של אופציות שאינן סחירות כנכס בר חלוקה במסגרת איזון משאבים בין בני זוג; על שם הנתבע רשומות 7,689 אופציות (שקיבל בעקבות אקזיט בחברה בה עבד), מתוכן 3,110 אופציות הבשילו עד למועד הקרע ו- 1,788 אופציות נוספות הבשילו לאחריו. אין מחלוקת על זכאותה של התובעת למחצית האופציות שהבשילו עד למועד הקרע. המחלוקת הינה ביחס לאותן אופציות שהבשילו לאחר מועד הקרע.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
בהתאם לפסיקת ביהמ"ש לענייני משפחה בתמ"ש 17652/03 בעניין פלונית ובתמ"ש 10339-03-12 בעניין ש.צ , יש לבחון את מטרת הענקת אותן אופציות האם ניתנו כתגמול על עבודה בעבר/בהווה או כתמריץ לעבודה בעתיד. אם העבודה בגינה ניתנו האופציות נעשתה ע"י בן הזוג במהלך הנישואין – המדובר בנכס בר איזון. כפי שהובהר בפרשת פלונית, "התניית הזכות לממש את האופציות בהישארות העובד במקום העבודה לתקופה נוספת אינה בהכרח מעידה על כך שהאופציות ניתנו גם עבור העבודה בתקופת ההישארות. כל מקרה ונסיבותיו. תנאי ההישארות בעבודה כשלעצמם אינם משנים את מהות האופציות, אם האופציות ניתנו כתמורה לעבודה בתקופת העבר. אם עבודת העבר נעשתה ע"י בן הזוג במהלך הנישואין – המדובר בנכס בר איזון או בר שיתוף, אף אם העובד נדרש להישאר במקום עבודתו גם לאחר מועד הפירוד או מועד תום האיזון, כתנאי למימוש הזכויות ... כל עוד ניתנו האופציות כפיצוי עבור עבודת בן הזוג במהלך הנישואין, המשך הדרישה להעסקה היא אך ורק תנאי, אך אינו משנה את הזכות החוזית שכבר קיימת ועומדת לרשות העובד ... אם תקופת העבודה שעבורה ניתנו האופציות חפפה את תקופת הנישואין, המדובר בנכס בר שיתוף או בר איזון. אם קיימת חפיפה חלקית – תחשיב השיתוף או האיזון יתבצע לפי כלל הזמן "Time Rule", המשקלל את תקופת העבודה במהלך הנישואין ביחס לתקופת העבודה הכוללת שעבורה ניתנו האופציות, כמקובל בחלוקת נכס פנסיוני בין בני זוג".
משמע: אין די בעצם התניית זכותו של הנתבע למימוש האופציה בהישארות בעבודתו כדי להחריגה מכלל האיזון. ככל שעבודתו זו בוצעה במהלך הנישואין – המדובר בנכס בר איזון אף אם נדרש להישאר באותו מקום עבודה לאחר מועד הקרע. ככל שתופסק עבודתו, תקבל התובעת את חלקה מתוך מה שקיבל בפועל ולכל היותר תהא זכאית לחלקה לפי גישת כלל הזמן ("Time Rule"), כפי שנפסק בפרשת ש.צ..(אמנם על פסה"ד בפרשת ש.צ. הוגש ערעור למחוזי ובהמשך בר"ע לעליון. ברם שאלת סיווגן של אופציות בלתי סחירות שמועד הבשלתן לאחר מועד הקרע, כנכס בר איזון, לא הועמדה להכרעה באותם הליכים).
מרבית האופציות במקרה דנא הבשילו עוד בטרם מועד הקרע ורק 1,788 מתוך 7,689 אופציות הבשילו לאחר מועד הקרע. כשם שאין הנתבע חולק כי יש לערוך חלוקה שוויונית של כל האופציות שהבשילו עד למועד הקרע, הרי שלא נמצא כל נפקות של ממש בינן לבין יתרת האופציות אשר הבשילו לאחר מועד הקרע ואין בנימוקי הנתבע כדי להצדיק הבחנה ביניהן. חזקה כי כל האופציות שניתנו לו, ניתנו לו כתחליף שכר/כהטבה למשכורתו, עת המדובר בחברת הזנק, ויש ושכרו היה גבוה יותר אילולא הוענקו לו אותן אופציות.
הנה כי כן, האופציות שניתנו במהלך תקופת הנישואין נותרו בגדר הכנסה רעיונית אשר באה לידי מימוש רק לאחר מועד הקרע, אך מקורה באותו מאמץ משותף של שני הצדדים בתקופת נישואים, מה גם שזו בשלה בפרק זמן קצר יחסית לאחר מועד הקרע; נסיונו של הנתבע לטעון כי אין מדובר במאמץ משותף – אין לה על מה שתסמוך.
לפיכך נקבע כי התובעת זכאית למחצית שווין של כל האופציות באשר הן, אשר הוענקו לנתבע במהלך תקופת נישואיהם, לרבות אלו שהבשילו לאחר מועד הקרע, כאשר התחשיב יבוצע לפי כלל הזמן " Rule Time" המשקלל את תקופת העבודה שחפפה לחיים המשותפים לעומת תקופת העבודה הכוללת שעבורה ניתנו האופציות. בהעדר כל מחלוקת ביחס לאופן הערכת שוויין, יחושב שוויין בהתאם לשיעורם במועד מימושן בפועל כפי שקבעה ההלכה בעניין זה. |
| חזרה למעלה |
|
| ועדת ערר – שירות קבע |
| 28 [צבא] [משפט מינהלי] |
|
| ו"ע 1-20 סא״ל אמוץ זגדון נ' צה״ל - ראש אכ״א (ועדת ערר – שירות קבע; אילן שיף; 20/06/21) - 22 ע' |
| עו"ד: שלמה רכבי, אלה הראל, עדי קדם |
ועדת הערר לפי חוק שרות הקבע בצבא הגנה לישראל דחתה את ערר העורר שעניינו בהחלטת ראש אכ״א שלא לאשר את קיבוע דירוג המחקר של העורר, למרות שחסרו לו לשם כך שנה ו-6 ימים. טענת העורר, כי נגרם לו עוול כאמור בסעיף 46 לפקודת מטכ״ל 36.0108 דירוג מופ״ת – מחחקר ופיתוח – נדחתה. נקבע, כי העורר לא עמד ברף הראיות המנהלי שיש בו כדי לשכנע כי נגרם לו עוול בגין שתי ״השגיאות״ שנפלו בעניינו.
צבא – שירות קבע – זכויות
משפט מינהלי – מדיניות – שינויה
.
העורר הגיש לועדת הערר לפי חוק שרות הקבע בצבא הגנה לישראל ערר שענייננו בהחלטת ראש אכ״א, בהסתמך על המלצת הוועדה המייעצת לפי סעיף 46 לפקודת מטכ״ל 36.0108 דירוג מופ״ת – מחקר ופיתוח, שלא לאשר את קיבוע דירוג המחקר שלו, למרות שחסרו לו לשם כך שנה ו-6 ימים. העורר אומד את העלות בה הייתה הקופה הציבורית נושאת, לו הייתה בקשתו לקיבוע דדירוג המחקר מתקבלת, ביותר ממיליון ₪.
.
ועדת הערר לפי חוק שרות הקבע בצבא הגנה לישראל קבעה כלהלן:
לפי סעיף 46.א. לפקודה, רשאי ראש אכ״א להורות על חריגה מהוראות הפקודה, אם מצא, בהחלטה מנומקת, שהתקיימו ״נסיבות חריגות ומיוחדות״ המצדיקות זאת ״כדי למנוע עוול העלולל להיגרם לקצין״.
לא כל טעות נכנסת לגדר נסיבות שהינן ״חריגות ומיוחדות״, ועולה כדי ״עוול״ לעניין זה.
העורר לא עמד ברף הראיות המנהלי שיש בו כדי לשכנע כי נגרם לו עוול בגין שתי ״השגיאות״ שנפלו בעניינו. אף אם נצא מנקודת הנחה כי הוועדה החילית הראשונה הייתה אמורהה לקבוע את זכאותו של העורר לדרוג מחקר (והוועדה המטכ״לית הייתה מאשרת את קביעתה), עדיין היו חסרים לו כ- 5 חודשי שירות כדי לקבע זכויותיו. לצורך כך היה זקוק להארכת שירותו. אלא שאף לו היה מקבל במועד תשובה נכונה מענף תשו״ג, סביר להניח, שבקשתו לא הייתה מאושרת.
עלל מנת שיאושר לעורר קיבוע הדירוג באופן חריג, עליו לעמוד בנטל הנדרש על מנת להראות כי קיימות נסיבות חריגות ומיוחדות שאם לא יתחשבו בהן ייגרם לעורר עוול.
המחוקק המטכ״לי ראה אפוא לנכון לצמצם מאוד את שיקול הדעת של ועדת החריגים ושל ראש אכ״א ראש אכ״א וועדת החריגים אינם רשאים לאשר חריגה אף במקרים של צרכי המערכת הצבאית, שכן המחוקק המטכ״לי קבע כי יש צורך בצרכי מערכת מובהקים על מנת לאשר חריג.
הניסוחים המצמצמים הנ״ל הם חריגים בניסוח פקודות הצבא, ואל לוועדת החריגים, לראש אכ״א ולוועדת הערר להתעלם מהם.
לא ניתן לקבוע שקביעתתה של ועדת החריגים – שלא ניתן לקבוע אם במידה שהעורר היה מקבל תשובה נכונה מענף תשו״ג, הייתה מתקבלת החלטה שונה בנוגע למועד פרישת העורר – אינה נמצאת במתחם הסבירות. ה״עוול״ ביחס לתקופת הגישור השנייה החסרה לקיבוע דירוג המחקר (בת 5 החודשים), אינו הטעות שבתשובה ((השגויה) שניתנה לעורר מענף תשו״ג, אלא ההשלכות של אותה טעות על הסיכוי לקבלת בקשתו של העורר לדחות את מועד פרישתו. אכן, עולה ספק אם נגרם לעורר עוול בגין אי אישור דרוג המחקר בוועדה החילית הראשונה. אולם, אף אם ייקבע שהספק עולה לכדי ״עוול״ – ולא כך קבעה הועדה – עדיין היו חסרים לעורר כ-5 חודשים על מנת לגשר על פרק הזמן הנדרש לקיבוע, והוא לא עמד בנטל הדרוש לשם הוכחת טענתו.
לעניין העדר הנמקה מטעמו של ראש אכ״א להחלטתו, החלטתו, אשר נסמכת על הנמקת ועדת החריגים, מאמצת את ההמלצה על הנמקותיה.
החלטת ראש אכ״א, המתבססת כאמורר על המלצתה של ועדת החריגים – שלא להשתמש בסמכות החריגה הנתונה לו לפי סעיף 46.א. לפקודה, הינה סבירה והיא בוודאי במתחם הסבירות, ולא נפלו בה פגמים אחרים המצדיקים את התערבותנו, ודאי בהתחשב בכך שחלק לא מבוטל מהתקופה עליה מבקש העורר ״לגשר״ לצורך קיבוע דירוג המחקקר (לפחות כ-5 חודשים), הינה תקופה בה הוא לא שירת כלל בצבא. |
| חזרה למעלה |
|
|