| עליון |
| 1 [משפט חוקתי] [משפט מינהלי] |
 |
| בג"ץ 3201-18 חה"כ - ד"ר יוסף ג'בארין נ' ועדת האתיקה של הכנסת (עליון; י' עמית, ד' מינץ, ח' מלצר; 22/06/21) - 28 ע' |
| עו"ד: אביטל סומפולינסקי, חסן ג'בארין, מאייסאנה מוראני |
בג"ץ דן בכלל 14א(ד) לכללי ועדת האתיקה של הכנסת שעניינו הגבלת נסיעה לחו"ל במימון ארגוני חרם, ופסק כי הכלל צולח את מבחני "פיסקת ההגבלה" שבסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; אשר להחלטת ועדת האתיקה בדבר אי-אישורה של נסיעת העותר 1 לסבב הרצאות במימון ארגון JVP, פסק בג"ץ כי הוועדה מצאה שהארגון הוא ארגון חרם בולט, כי החלטתה התקבלה לאחר הפעלת שיקול דעת, וכי אין כל עילה להתערב בה.
 משפט חוקתי – זכויות הפרט – חופש הביטוי הפוליטי
משפט חוקתי – חוקי יסוד – פסקת ההגבלה
משפט חוקתי – חוקי יסוד – מידתיות
משפט מינהלי – בגץ – ביקורת על החלטות הכנסת
.
עתירה שעניינה להורות על: ביטול כלל 14א(ד) לכללי האתיקה לחברי הכנסת שעניינו הגבלת הנסיעה לחו"ל במימון ארגוני חרם, שהוסף לכללי האתיקה של חברי הכנסת , הדנים בנסיעות לחו"ל של חברי הכנסת, שאינן במימון הכנסת; ביטול החלטת ועדת האתיקה לחברי הכנסת, לפיה נסיעתו של עותר 1, חבר כנסת מטעם מפלגת חד"ש, לסבב הרצאות בארצות הברית בהזמנתו ובמימונו של ארגון Jewish Voice for Peace JVP)). איננה מאושרת, בהתאם לכלל הגבלת הנסיעה לחו"ל במימון ארגוני חרם הנ"ל.
.
בג"ץ (מפי המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר ובהסכמת השופטים עמית ומינץ) דחה את העתירה ופסק כי:
ראשית צוין כי חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951, מקנה לוועדת האתיקה של הכנסת סמכות רחבה לפעול ולהעמיד תחת שיפוטה את חברי הכנסת, בהתאם לכללי האתיקה שהתקינה ועדת הכנסת. שיקול הדעת הנתון לוועדת האתיקה הינו רחב, ומתחם הביקורת השיפוטית שחל על החלטותיה מצומצם.
שנית נדונה טענת העותרים שכלל 14א(ד) פוגע בזכויות יסוד של חברי הכנסת, ובפרט בזכותם לחופש הביטוי הפוליטי, וכי הוא איננו עומד בתנאי "פיסקת ההגבלה", הקבועה בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. אשר לתנאי הראשון הקבוע בפסקת ההגבלה, לפיו הפגיעה בזכות החוקתית תיעשה באמצעות חוק, או לפי חוק מכוח הסמכה מפורשת בו. הסמכות הקבועה בחוק החסינות היא כללית, כשעל חברי ועדת הכנסת להתוות כללי אתיקה וכללי התנהגות, שיהלמו את עקרונות היסוד של השיטה, שמקצתם קבועים בערכי היסוד שנקבעו בכללי האתיקה המתווים את אמות המידה הכלליות לפיהן חבר הכנסת צריך לנהוג. ערכי היסוד של כללי האתיקה קובעים עקרונות כלליים בעלי רקמה פתוחה, בהם: אמון הציבור, טובת המדינה והתנהגות ראויה, שפרשנותם יכולה שתשתנה בהתאם ליסודותיה ולעקרונותיה המתפתחים של החברה. כלל 14א(ד) הולם את הערכים הקבועים בעקרונות היסוד של כללי האתיקה, והתיקון שהביא להתקנתו נעשה מכוח הסמכה מפורשת בחוק, בהתאם לתנאי הראשון של פיסקת ההגבלה; טענת העותרים כי כלל הגבלת הנסיעה לחו"ל במימון ארגוני חרם סותר חקיקה ראשית מפורשת, ובפרט את סעיפים 1(א) ו-10(א) לחוק החסינות, נדחתה. מימוש הזכויות לחופש התנועה ולחופש הביטוי מחוץ לשטחי ישראל - מותר. האיסור דנן עוסק במקור המימון לנסיעה גרידא. לסיכום, כלל 14א(ד) הוצא בסמכות ומכוח חוק, והוא איננו סותר חקיקה ראשית.
בנוסף, האיסור על קבלת מימון מארגונים הקוראים להטיל חרם על המדינה הולם את ערכי המדינה כיהודית ודמוקרטית, והוא הותקן לתכלית ראויה, והיא: צמצום תופעת החרמות וקידום מטרותיה של מדינת ישראל; אשר למידתיות הפגיעה, זו תיבחן באמצעות שלושת תתי-המבחן של המידתיות: אשר למבחן הקשר הרציונלי או מבחן האמצעי המתאים, בהטלת מגבלה על חבר הכנסת לקבל מימון לנסיעה לחו"ל, מאחד מארגוני החרם, נפגע התמריץ של חבר הכנסת להשתתף בנסיעה, וכך מצונן גם הניסיון לקשור בין חבר הכנסת הישראלי לבין אותו הארגון. לפיכך הכלל צולח מבחן מידתיות זה; אשר למבחן האמצעי שפגיעתו פחותה, ועדת הכנסת בחרה באמצעי שפגיעתו בזכויות היא הפחותה ביותר, באופן יחסי ליתר האפשרויות שעמדו בפניה, גם אם כלי זה איננו האמצעי שמייצר את הפגיעה הפחותה ביותר בזכויות באופן מוחלט. הכלל מצומצם באופן יחסי, וחל רק על ארגונים המנויים ברשימת ארגוני החרם, והוא מעניק מרחב של שיקול דעת מסוים לוועדת האתיקה גם לאשר קבלת מימון מאותם הארגונים, בנסיבות מתאימות. בכך, כלל זה צולח את מבחן המידתיות השני; הכלל עומד גם במבחן המידתיות במובן הצר הבודק האם התוספת היחסית לאינטרסים הציבוריים של מדינת ישראל כתוצאה מהחלת הכלל, עומדת ביחס ראוי להחמרה היחסית בפגיעה הנגרמת לזכויות. בבחינת תת-מבחן זה המיקוד נעשה בעיקר במידתיות הפגיעה בחופש הביטוי הפוליטי של חברי הכנסת, ונמצא כי הפגיעה בזכות זו מצומצמת לעומת התועלת השולית המושגת מקביעתו של הכלל, שהיא גבוהה, ובעיקרה, "צינון" תופעת החרמות כנגד ישראל. לכן, הכלל צולח גם את מבחן המידתיות במובן הצר.
נוכח כל האמור, ולכך שהיקף הביקורת השיפוטית שבג"ץ מחיל על כללי האתיקה לחברי הכנסת מצומצם בהיקפו, נמצא שהכלל צולח בכללותו את מבחני "פיסקת ההגבלה". אשר ליישום של כלל הגבלת הנסיעה לחו"ל במימון ארגוני חרם על-ידי ועדת האתיקה, בעניינו של עותר 1. בהקשר זה, היקף הביקורת השיפוטית על ההחלטות המתקבלות על-ידי ועדת האתיקה הוא צר. במקרה דנן הוועדה מצאה כי ארגון JVP הוא ארגון חרם בולט, ההחלטה התקבלה לאחר הפעלת שיקול דעת, ולא נמצאה עילה להתערב בה. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [צבא] [משפט מינהלי] |
|
| בג"ץ 2198-21 פלוני נ' ראש המטה הכללי (עליון; נ' הנדל, י' וילנר, א' שטיין; 22/06/21) - 8 ע' |
| עו"ד: יונתן קרמר, לירן זילברמן |
לא עלה בידי העותר להצביע על עילה המצדיקה התערבות בהחלטות הגורמים הצבאיים הרלוונטיים שלא לאפשר את שיבוצו לתפקידי לחימה – אם בשל השתייכותו למסלול השוחרות, ואם בשל מצבו הרפואי. לגורמי הרפואה בצה"ל מסור שק"ד רחב בכל הנוגע לקביעת פרופיל מטעמים רפואיים. התערבות בג"ץ בהחלטות מקצועיות מעין אלה תחומה למקרים חריגים ביותר, אשר לא נמצא כי המקרה דנן נמנה עמם.
צבא – ביקורת בגץ – החלטות
משפט מינהלי – שיקול-דעת – צבא ההגנה לישראל
.
עתירה למתן צו על תנאי המורה למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא יותאם לעותר פרופיל רפואי המאפשר את שיבוצו בתפקיד לחימה.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה בקבעו:
עוד בטרם אובחן הקריש בווריד רגלו של העותר, היה הוא מצוי במסלול שוחרות, ואף בקשתו ליציאה ממסלול זה ולשיבוץ בתפקיד לחימה – נדחתה. העותר כלל לא הזכיר עובדות אלה בעתירתו, וממילא לא השיג על החלטת רשויות הצבא שלא להתיר לו לעזוב את מסלול השוחרות. למעשה, די היה בכך כדי לדחות את בקשותיו הנוספות של העותר להשתבץ בתפקידי לחימה המצויים מחוץ למסלול השוחרות, וזאת אף בהיעדר נסיבות רפואיות ייחודיות.
בנוסף, לא נמצא להתערב בהחלטת גורמי המשיבים להתאים לעותר פרופיל במדרג עורפי, בשל מצבו הרפואי. חשוב לציין כי עסקינן בהחלטה מקצועית מובהקת של גורמי הרפואה בצה"ל, להם מסור שק"ד רחב בכל הנוגע לקביעת פרופיל מטעמים רפואיים. התערבותו של בג"ץ בהחלטות מקצועיות מעין אלה תחומה, אם כן, אך למקרים חריגים ביותר, אשר לא נמצא כי המקרה דנן נמנה עמם.
גורמי הרפואה בצה"ל שבו ונדרשו לעניינו של העותר ולנסיבותיו הפרטניות פעמים רבות במהלך שירותו הצבאי, ואף לאחר שנמצא כי הלה סובל ככל הנראה ממוטציה גנטית אחת בלבד. לאור המידע הרפואי הפרטני אשר עמד לפניהם, על רקע אמות המידה המנחות בקביעת פרופיל רפואי, ובהתבסס על שיקול דעתם המקצועי, באו גורמי הרפואה לכלל מסקנה כי אין מקום להתאים לעותר פרופיל המאפשר שירות בתפקידי לחימה. זאת, בין היתר, לאור הסיכונים הייחודיים הכרוכים בשירות קרבי, ואשר לעמדת גורמי המקצוע, עלולים לסכן את העותר בהתהוות קריש דם נוסף.
במסגרת בחינת בקשותיו השונות של העותר התרשמו גורמי הרפואה כי גם הפרופיל העורפי שהותאם לו אינו הולם את מצבו הרפואי, וכי מלכתחילה היה מקום לקבוע כי הוא אינו כשיר לשירות צבאי כלל. אעפ"כ, הוחלט להתאים לעותר פרופיל במדרג עורפי ואף ליתן לו אישור חריג לשרת בתפקיד הדורש פרופיל גבוה יותר. נראה, אפוא, כי המשיבים "הלכו לקראת העותר" כברת דרך, ואין מקום להתערב בהחלטתם שלא להוסיף ולהתיר לו לשרת בתפקיד לחימה, העלול להעמיד את בריאותו בסכנה.
אכן, בשלב מסוים זומן העותר לוועדה רפואית, שהחליטה להתאים לו פרופיל רפואי במדרג המאפשר את הצבתו בתפקידי לחימה. כשבועיים לאחר מכן נשלח לעותר מכתב בו הובהר לו כי בחינת המסמכים הרפואיים בעניינו העלתה כי ההחלטה להעלאת הפרופיל נבעה משגגה, והתקבלה שלא על דעת גורמי המיון הרפואי בצה"ל. על כן זומן העותר לבדיקת רופא תעסוקתי ולוועדה רפואית למקצועות נדרשים, על מנת להתאים לו פרופיל ההולם את מצבו. לאחר שנבדק העותר קבעה הוועדה כי יש לתקן את ההחלטה להעלאת הפרופיל, ולהפחיתו לפרופיל במדרג עורפי. לא נמצא לקבל את טענת העותר לפיה הוועדה למקצועות נדרשים פעלה בחוסר סמכות או שנפל בהחלטתה פגם המצדיק את בטלותה. נראה כי החלטה להעלאת הפרופיל אכן נבעה משגגה, וראוי היה אפוא לתקנה. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [פשיטת רגל] |
|
| ע"א 4174-21 טואפרה חוסין נ' עו"ד גבריאלי עופר (עליון; י' עמית, נ' סולברג, ד' מינץ; 22/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: חראנבה רמיח |
בימ"ש דחה ערעור על פסק דין של בימ"ש המחוזי בו בוטל הליך פשיטת הרגל שנפתח בעניינו של המערער, בהעדר מקום להתערב בפסיקת בימ"ש המחוזי בדבר חוסר תום לבו של המערער שיש בו כדי לחתור תחת ההצדקה לקיום ההליך.
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – חובת תום הלב
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – ביטולם
.
ערעור על פסק דין של בימ"ש המחוזי, בגדרו בוטל הליך פשיטת הרגל שנפתח בעניינו של המערער.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט מינץ ובהסכמת השופטים עמית וסולברג) דחה את הערעור ופסק כי:
הליך פשיטת רגל כונה לא אחת בפסיקה "חסד של המחוקק", נוכח ההזדמנות הניתנת במסגרתו לחייב להיחלץ ממצבו ולהשתקם כלכלית ולכך שבמסגרת הליך זה מוקפאים בין היתר הליכי ההוצאה לפועל והליכים אחרים שכוּונו כלפי המערער. עם זאת, היד המושטת כלפי החייב מלווה בדרישה להתנהגות בתום לב מצדו, שכן בהליך פשיטת הרגל גלומה פגיעה בנושים אשר לא ייפרעו את מלוא חובם ולכן מוטלת על בעלי התפקידים וכן על בימ"ש אחריות רבה ועליהם לוודא שהחייב לא ינצל אפשרות חסד זו לרעה. פגיעה זו נתפסת כבלתי מוצדקת כאשר החייב נוהג בחוסר הגינות או בחוסר יושר. כבר נפסק כי אין להשלים עם מצב שבו ינצלו החייבים אפשרות חסד זו ויהפכוה, עיר מקלט מפני הנושים, אשר כל דיכפין יביא עצמו בשעריה. אף שהאמור נכתב שנים רבות טרם כניסתו לתוקף של חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, הרי שהם רלוונטיים ביתר שאת גם כיום. כחלק מחובת תום הלב המוטלת על המערער, עליו לעמוד במגבלות שהוטלו עליו, לשלם את התשלומים החודשיים שהושתו עליו במסגרת ההליך ולשתף פעולה עם בעל התפקיד שמונה בעניינו. מגבלות אלו נועדו, בין היתר, למנוע מן החייב ליצור חובות חדשים בעיצומו של הליך חדלות פירעון, שעשויים לבטא כשלעצמם חוסר תום לב מצד חייב.
בענייננו, אין מחלוקת על כך שהמערער אינו משלם את התשלומים החודשיים שהושתו עליו מזה למעלה מ-8 שנים. בניסיון להצדיק את מחדלו מבקש המערער להיאחז בכך שבקשתו להפחתת התשלום החודשי משנת 2015 לא הוכרעה מעולם. אלא שאין בכך כדי להצדיק את התנהלות המערער, שכן כל עוד לא הוחלט אחרת היה עליו לעמוד בתשלום החודשי שנקבע בעניינו. יתר על כן, אף לוּ הייתה נענית בקשת המערער להפחית את צו התשלומים החודשי שהושת עליו ולהעמידו על סך של 500 ₪, היה עליו לשלם סכום זה. אולם, המערער לא שילם מאומה ואם התנהגות כזו אינה מוגדרת כהתנהגות חסרת תום לב, קשה לשער התנהגות אחרת שתכנס לגדרה.
נוכח האמור, לא נמצא כי נפל פגם באיזון שנערך בין צרכי המערער לאינטרסים של נושיו. נהפוך הוא, בימ"ש המחוזי הפגין "יד רכה" כלפי החייב, ואִפשר לו לתקן את מחדליו תחת ביטול מיידי של ההליך. משהמחדלים לא תוקנו, לא נותרה בידי בימ"ש ברירה אלא להורות על ביטולו של ההליך, ובצדק. המערער לא סיפק הסברים המניחים את הדעת ביחס ליתר מחדליו ולכך שעד לרגע זה לא הוצע מטעמו הסדר להסרתם ואף לא הסדר נושים. כל אלו מצביעים על חוסר תום לב שיש בו כדי לחתור תחת ההצדקה לקיום ההליך, ועל כן לא נמצא מקום להתערב בפסק דינו של בימ"ש המחוזי. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [דיון פלילי] |
|
| בש"פ 4206-21 עלאא הלסי נ' מדינת ישראל (עליון; י' עמית; 21/06/21) - 5 ע' |
| עו"ד: רמי עותמאן יובל קדר |
בריונות לשמה היא עילת מעצר מובהקת של "בטחון הציבור", ועל הבריון הישראלי המצוי לדעת כי בגין עבירות כגון דא הוא עלול למצוא עצמו במעצר לתקופה ממושכת.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – עילת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
.
נגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירות של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה; חבלה במזיד לרכב; ותקיפה בנסיבות מחמירות בצוותא. הערר הוא על החלטת ביהמ"ש המחוזי בה נקבע כי העורר ייעצר עד לתום ההליכים בעניינו.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערר בקבעו:
המעשה המיוחס לעורר משקף בריונות כביש שיכולה הייתה להסתיים בפגיעה בעוברי אורח תמימים, ומן הסתם, המחזה של מכונית נוגחת במכונית אחרת בכיכר הומה בעיבורה של עיר בצהרי היום, אינו תורם לתחושת הנינוחות והביטחון האישי של העוברים ושבים. אין מדובר בכשל רגעי אלא בהתנהלות של העורר ואחיו משך מספר דקות. הסרטונים מלמדים על עוצמת האלימות שהופגנה, מבלי לגרוע מחלקו של המתלונן באירוע.
דפוס ההתנהגות האימפולסיבי של העורר מלמד על מסוכנותו, והדברים מקבלים משנה תוקף משנתברר כי אין זו הפעם הראשונה בה חוטא העורר בבריונות כביש. דהיינו, לפנינו דפוס התנהגות של בריונות רחוב ובריונות כביש. בריונות לשמה היא עילת מעצר מובהקת של "בטחון הציבור", ועל הבריון הישראלי המצוי לדעת כי בגין עבירות כגון דא הוא עלול למצוא עצמו במעצר לתקופה ממושכת על מנת להבטיח כי "יצֵן דמו".
לכך יש להוסיף את תסקיר המעצר הלא מלהיב, בלשון המעטה, והעובדה כי שירות המבחן מצא שלא לבוא בהמלצה לגבי העורר. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 5 [בריאות] |
|
| בר"ע (ארצי) 11030-06-21 מרים חג'אזי נ' מדינת ישראל (עבודה; מיכאל שפיצר; 15/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: |
לפי תקנה 9(ב) לתקנות לפיצוי נפגעי גזזת (הגשת תביעה, הכרה בנפגע, קביעת דרגת נכות, הרכבת ועדות וסדרי עבודתן, התשנ"ה-1995, "לא ייקבעו אחוזי נכות חדשים בעד התקופה שקדמה למועד הגשת הבקשה לבדיקה מחדש". תקנה זו חוסמת את דרכם של מבוטחים להגדיל את אחוזי הנכות שלהם עקב החמרה, קודם למועד הגשת בקשתם בנושא זה. כך נהגה הועדה בעניינה של המבקשת, ובכך היא פעלה בהתאם לדין.
בריאות – נפגעי גזזת – הכרה בנכות
בריאות – נפגעי גזזת – ועדת מומחים
בריאות – נפגעי גזזת – זכות התביעה
בריאות – נפגעי גזזת – ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים
.
בקשת רשות ערעור על פסק דין של ביה"ד האזורי שקיבל בחלקו את ערעור המבקשת על החלטת ועדה רפואית לעררים לפי חוק לפיצוי נפגעי גזזת. הועדה התכנסה לדון בעניינה של המבקשת מכח הסדר פשרה לפיו הוחזר עניינה לועדת הערר לבחינה מחודשת. זהו ההליך השישי בעניינה של המערערת, שהוכרה כנפגעת לפי החוק. ביה"ד האזורי קבע שהועדה פעלה בהתאם להוראות פסק הדין המחזיר, התייחסה לטענות המבקשת, וכי לא ניתן לקבוע תחולת נכות רטרואקטיבית. ביה"ד האזורי קבע כי נפל פגם בהחלטת הועדה בכך שלא פירטה באופן מניח את הדעת את החלטתה כי קביעת הנכות היא לפי סעיף 3ב. לתקנות לפיצוי נפגעי גזזת (הגשת תביעה, הכרה בנפגע, קביעת דרגת נכות, הרכבת ועדות וסדרי עבודתן, התשנ"ה-1995 ולא לפי סעיף 3ג.
.
בית הדין הארצי לעבודה (השופט מ' שפיצר) דחה את הבקשה ופסק כי:
תקנה 9(ב) לתקנות לפיצוי נפגעי גזזת (הגשת תביעה, הכרה בנפגע, קביעת דרגת נכות, הרכבת ועדות וסדרי עבודתן, התשנ"ה-1995, קובעת כי "לא ייקבעו אחוזי נכות חדשים בעד התקופה שקדמה למועד הגשת הבקשה לבדיקה מחדש". תקנה זו חוסמת את דרכם של מבוטחים להגדיל את אחוזי הנכות שלהם עקב החמרה, קודם למועד הגשת בקשתם בנושא זה. כך נהגה הועדה בעניינה של המבקשת, ופעלה בהתאם לדין.
בעניין מלכה שחר נמנו העקרונות שיש לפעול לפיהם בבוא הועדה לבחון שאלת החמרה. העקרון השני, הרלבנטי לענייננו, "ועדה רפואית הדנה בתביעה להחמרה מוסמכת לשנות את הקביעה הקודמת וזאת ממועד הגשת התביעה ולא למפרע".
בנוסף, מדובר בשאת ממאירה פוליקולרית של בלוטת התריס שהתגלתה כבר בשנת 1979, וחרף זאת, נענתה המשיבה, בהגינות רבה, ולאור העובדה שמדובר בנפגעת גזזת, לבדוק אף נושא זה. ואולם, אין לראות בהסכמתה לסטות מהאמור בתקנות, ואלמלא הסכמתה, ספק אם בכלל ניתן היה בחלוף השנים לדון בנושא זה; בנוסף, חרף הספק בדבר ממאירות הגידול, הלכה הועדה לקראת המבקשת והכירה בנכות ביחס לגידול, ואף בכך, הפעילה לטובת המבקשת את הספק, מבלי שהייתה חייבת לעשות זאת.
לסיכום, הועדה פעלה בהתאם להוראות פסק הדין המחזיר, ומכאן, שלמעט קבלת הערעור באשר להנמקתה ביחס לסעיף 3ב לתקנות אין מקום להתערב בהחלטתה. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 6 [דיון פלילי] |
|
| עמ"ת (נצרת) 23105-06-21 כמאל ח׳טיב נ' מדינת ישראל (מחוזי; ערפאת טאהא; 20/06/21) - 23 ע' |
| עו"ד: חסן ג׳בארין, חסן טבאג׳ה, עומר חמאיסי, יעל כ״ץ |
התקבל ערר על החלטה בדבר מעצרו של העורר עד תום ההליכים. נקבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לביצוע עבירות ועילת מעצר, אם כי לא בעוצמה גבוהה. בנסיבות אלה, ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
.
ערר על החלטה בדבר מעצרו של העורר עד תום ההליכים, במסגרת אישומו בעבירות של הסתה לאלימות, פרסום דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה טרור, תמיכה או הזדהות והזדהות עם ארגון טרור.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערר ופסק:
שלבי הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים הם שלושה: הראשון, בחינת השאלה אם קיימות ראיות לכאורה שיש בהן פוטנציאל להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בשלב השני, אם קיימות ראיות לכאורה לחובת הנאשם, עליו לבחון אם העבירות המיוחסות לנאשם מקימות עילת מעצר. בשלב השלישי, אם קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר, יש לבחון אם ניתן לשחרר את הנאשם לחלופה ואם יש בחלופה המוצעת על ידו כדי להשיג את מטרת המעצר. ייתכנו מקרים חריגים שבהם בית המשפט יגיע למסקנה כי לא תסכון בעניינו של הנאשם כל חלופה ועל כן אין מנוס משליחתו למעצר מאחורי סורג ובריח. רק במקרים אלה ובהם בלבד, יהיה בית המשפט פטור מהצורך לבחון קיומה של חלופת מעצר.
במקרה זה קיימת תשתית ראייתית לכאורית לביצוע שתי עבירות הסתה, כאשר לגבי אחת העבירות קיימת חולשה רבה בראיות הקושרות את העורר לביצוע עבירת ההסתה. על אף האמור, לא ניתן להתעלם מהמסוכנות הטמונה בפרסומים נוכח דברי העידוד, האהדה והשבח למעשי אלימות שלכאורה כלולים בהם ולא ניתן להתעלם מהמסוכנות הטמונה בקריאה להרחבת העימותים האלימים לכל רחבי הארץ. משכך, קיימת עילת מעצר אם כי עוצמתה אינה גבוה במיוחד. בנסיבות אלה, אין לקבל את קביעת בית המשפט קמא, כי לא תסכון בעניינו של העורר שום חלופה. לאור האמור, על שחרור העורר בתנאים מסוימים. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [חברות] [חדלות פירעון] |
|
| פר"ק (ירושלים) 62917-11-16 עו"ד זאב דסברג, מנהל מיוחד לניהול נכסי עמותת עיון התורה נ' נפתלי וינשטוק (מחוזי; אביגדור דורות; 17/06/21) - 9 ע' |
| עו"ד: עקיבא מאיר, יגאל וינשטיין, רונית רובין |
ככלל, הליך של מתן הוראות אינו מיועד לפתרון מחלוקות מהותיות בין נושא תפקיד לבין צדדים שלישיים, ובוודאי כאשר הכרעה במחלוקת מחייבת דיון מורכב הכרוך בהכרעה בעובדות. בנסיבות דנן לא מתקיימים התנאים הנדרשים להכרעה במחלוקת מהותית בין נושא תפקיד לצד שלישי במסגרת הליך מתן הוראות.
חברות – פירוק – בקשה למתן הוראות
חדלות פירעון – בקשה למתן הוראות – מהותה
.
בקשה למתן הוראות בגדרה עתר המנהל המיוחד לחייב את המשיבים 1-4, שהיו נושאי משרה בעמותה, לשלם לעמותה כספים, בהתאם לסעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות.
.
בית המשפט המחוזי סילק את הבקשה על הסף ופסק:
ההליך של מתן הוראות נועד ביסודו לשמש מסגרת יעילה ומהירה אשר בתחומה פועל בית-המשפט כמנחה וכמפקח על פעילותם של נושאי תפקידים שונים. הפסיקה עמדה על כך שככלל, הליך של מתן הוראות אינו מיועד "לפתרון מחלוקות מהותיות בין נושא התפקיד לבין צדדים שלישיים, ובוודאי כך כאשר הכרעה במחלוקת מחייבת דיון מורכב הכרוך בהכרעה בעובדות". לצד זאת, הפסיקה הכירה בכך שייתכנו מקרים שבהם ניתן להכריע במחלוקת מהותית בין בעל תפקיד לצד שלישי במסגרת הליך של בקשה למתן הוראות, אך זאת בהתמלא מספר תנאים.
בנסיבות דנן לא מתקיימים התנאים הנדרשים להכרעה במחלוקת מהותית בין נושא תפקיד לצד שלישי במסגרת הליך מתן הוראות: בירור התובענה אינו נדרש לצורך מתן הוראות לבעל התפקיד לשם ביצוע יעיל וראוי של תפקידו; בירור המחלוקת לגופה מחייב בירור עובדתי מורכב ואינו ניתן להכרעה עובדתית בדרך פשוטה וקצרה; בניהול ההליך בדרך מקוצרת יש חשש לפגיעה בזכויות דיוניות ומהותיות של המשיבים 2-4. על כן, מן הראוי לסלק על הסף את הבקשה למתן הוראות ולאפשר למנהל המיוחד להגיש לבית המשפט המוסמך תובענה כספית כנגד המשיבים 1-4. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [דיון אזרחי] [ביטוח] |
|
| ת"צ (תל אביב-יפו) 19832-04-20 התאגיד המנהל של המאגר לביטוח רכב חובה ("הפול") בע"מ נ' צחי נחום ו-9 אח' (מחוזי; רחל ברקאי; 16/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: יוסי הלוי, רוית קורן פרי, שאלו ציוני, אוהד פיליפ |
המבקשת נעדרת כל סמכות או שיקול דעת לשנות את דמי הביטוח הנקבעים ע"י הרשות (הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון) ועל כן התביעה נגדה והבקשה לאישורה כייצוגית דינן להידחות על הסף מחמת העדר יריבות.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – סילוק על הסף של בקשה לאישור תובענה כייצוגית
ביטוח – פרמיה – הפחתתה
ביטוח – ביטוח רכב – ביטוח שיורי
.
המשיבים הגישו תובענה ייצוגית ובקשה לאשר ניהולה כייצוגית כנגד שמונה חברות ביטוח שונות, בהן המבקשת, בטענה כי כתוצאה ממגפת הקורונה והגבלות התנועה שבאו בעקבותיה בתקנות שעת חירום, רכיב הסיכון לעניין ביטוחי רכב פחת משמעותית בתקופה זו, ולכן יש לחייבן בהשבת דמי ביטוח שנגבו ביתר ביחס לתקופת מגפת הקורונה, בשיעור ובסכום התואם את הפחתת הסיכון הביטוחי של כלי רכב, חובה מקיף וצד ג'. לצד בקשה לאישור זו הוגשו שלוש בקשות לאישור נוספות באותו עניין. לאחר שהוגשה מטעם המשיב יחד עם המבקשים בתיק 16971-04-20 בקשה לפי סעיף 7(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, ניתנה החלטה לפיה שניהם ינהלו יחדיו את התובענה כנגד כל הנתבעות, תוך מיזוג התובענות באמצעות איחודן לבקשת אישור אחת. החלטה זו עניינה בבקשת המבקשת לדחות ו/או למחוק על הסף את התובענה ובקשת האישור שלצידה שהוגשה כנגדה, בטענה להעדר יריבות.
.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה בקבעו:
אכן, רק במקרים חריגים ונדירים תסולק בקשה לאישור תובענה ייצוגית על הסף, בהם ברור כי התובענה אינה מגלה עילה. אולם בהינתן הטענות המועלות במסגרת בקשת האישור כמו גם הסעדים המבוקשים, נחה דעת ביהמ"ש כי בסוגיה הספציפית העומדת לדיון – הפחתת דמי הביטוח מכוח טענה של הפחתת סיכון ביטוחי – נעדרת המבקשת כל סמכות או שק"ד לשנות את דמי הביטוח הנקבעים ע"י הרשות (הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון) ועל כן דין התביעה נגדה להימחק מחמת העדר יריבות.
בקשת האישור מושתתת על הטענה כי יש להפחית את דמי הביטוח בגין הפחתת הסיכון הביטוחי בימי מגפת הקורונה, וזאת בדיעבד ולאחר שחוזה הביטוח כבר נכרת, היינו להתערב בדמי הביטוח שקבעה הרשות. מקום בו אין חולק כי הרשות היא זו שקובעת את דמי הביטוח אותם רשאית המבקשת לגבות מן המבוטחים, במסגרת הוראות הדין, לא קם למשיב פתחון פה כנגד המבקשת. ובהתאם, אין מקום להחיל כלפיה את הוראות סעיף 20 לחוק חוזה הביטוח, המאפשר לחייבה להפחית למפרע ובדיעבד את דמי הביטוח עקב הירידה בסיכון. במילים אחרות, מקום בו תביעתו הכספית של המשיב מבוססת על שינוי למפרע שיש לעשות בדמי הביטוח, זאת ע"פ סעיף 20 לחוק חוזה הביטוח, ובהעדר תחולת הוראת סעיף זה על המבקשת לאור הסמכות שהוקנתה לרשות בקביעת תעריף הפוליסה ולנוכח הוראת סעיף 73 לחוק חוזה הביטוח המלמדת כי תחולת הוראות החוק מתאיינת כלפיה – אין למשיב כל יריבות עם המבקשת ועל כן דינה של בקשת האישור הנדונה כלפי המבקשת להידחות על הסף.
יובהר, כי המבקשת אינה זכאית לחסינות כללית מתביעות מכוח דיני הביטוח, דיני החוזים, דיני הנזיקין וכו' בהיותה גוף עסקי. ואולם, וחרף היבטיה העסקיים, מטרתה אינה השאת רווחים. המבקשת כפופה למאפיינים מיוחדים שאינם רגילים לגוף עסקי, כמו החובה לבטח כל פונה בתעריף שנקבע ע"י הרשות, ושאינו מסור כלל לשיקול דעתה כי אם נקבע ומוכתב לה; וכל שינוי, ככל שניתן להעשות, יעשה רק ע"י הרשות. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [מסים] |
|
| ו"ע (מרכז) 31061-09-18 יבנה דר - אגודה שיתופית חקלאית ברחובות בע״מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין (מחוזי; שמואל בורנשטין, לירון ברנד קויפמן; 15/06/21) - 46 ע' |
| עו"ד: אורית קוך, חן שחרור, ליאור רוב, אמיר רנן, טלי יהושע, נעה אלשיך, לירון ברנד קויפמן |
השבת המקרקעין לרשות מקרקעי ישראל אינה פעולת הפקעה אלא פעולה במישור החוזי בלבד. כפועל יוצא מכך, העוררים אינם זכאים ליהנות מהמס המופחת, בשיעור של 50%, החל בהפקעת מקרקעין בהתאם לסעיף 48ג לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה).
מסים – מס שבח מקרקעין – הפקעה
מסים – מס שבח מקרקעין – מכירה
מסים – מס שבח מקרקעין – חבות במס
.
העוררים הגישו עררים מאוחדים שעניינם בשיעור המס שיש להטיל עליהם לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), בגין פיצוי שקיבלו במסגרת הסכמים להשבה שנערכו בינם לבין רשות מקרקעי ישראל. העוררים טוענים כי יש לחייבם במס המופחת החל בהפקעת מקרקעין בהתאם לסעיף 48ג לחוק, דהיינו - תוך קבלת זיכוי בשיעור של 50%, וזאת על שום שמדובר ב״נטילה שלטונית, כפויה וחד צדדית״ מכוח הוראות החוק לקידום הבניה במתחמים מועדפים לדיור (הוראת שעה). לטענת המשיב אין מדובר בהפקעה. מדובר בפעולה רצונית - הסכמית, המבוססת על סעיף שינוי ייעוד המופיע בהסכמי החכירה המקוריים, לפיו קמה חובה להשיב את הקרקע, שהוחכרה למטרה חקלאית, במקרה של שינוי ייעודה וכן על הסכמי ההשבה.
.
ועדת הערר דחתה את העררים וקבעה כלהלן:
אין מדובר בהפקעה, אלא בעסקות רצוניות להשבת קרקע. לפיכך העוררים אינם זכאים ליהנות מהקלת המס החלה על הפקעת מקרקעין בהתאם לסעיף 48ג לחוק מיסוי מקרקעין. מסקנה זו מבוססת בראש ובראשונה על העובדה כי כל העוררים חתמו על הסכמי השבה. גם אם עצם שינוי הייעוד לא היה לרוחם, וגם אם חתמו על הסכמים אלה ״בלית ברירה״, כטענתם, וכי במידה ולא היו עושים כן הייתה רמ״י פועלת להשבת הקרקע בדרך אחרת, עדיין אין מדובר בהפקעה.
הסכמי השבה אלה עצמם מבוססים על הסכמי החכירה המקוריים שבהם הופיע סעיף שינוי הייעוד (אם במפורש ואם מכללא) ולפיו הוסכם על ידי העוררים להשיב את הקרקע עם שינוי ייעודה. משמע כי העוררים רכשו זכויות מוגבלות במקרקעין, וכי נותרה בידי רמ״י הזכות לדרוש את השבת המקרקעין במקרה של שינוי ייעוד. ואמנם, בהתרחש האירוע של שינוי יעוד, ״קמה לחיים״ זכות ההשבה שבידי רמ״י והפעלתה על ידה אינה מהווה נטילה כפויה, אלא מימושה של זכות חוזית.
חוק הותמ״ל אין בו כדי לשנות את המסקנה האמורה, והוא בבחינת ״חוק מפקיע״. מטרתו היא להחיש ולייעל את הליכי ההשבה של הקרקע בעקבות שינוי ייעודם, תוך מתן אמצעי אכיפה טובים יותר לשם מימוש הזכות להשבת הקרקע. יתר על כן, גם אם יש בחוק לקידום הבניה במתחמים מועדפים לדיור (הוראת שעה) מרכיב זה או אחר של ״כפיה״, הרי משנחתמו הסכמי ההשבה, ממילא שמדובר לכל היותר ב״איום״ להפקעה. בהתאם לפסיקה הנוהגת, הסכם הנחתם תחת ״איום״ בהפקעה, אינו הפקעה.
אין בהבדלים העובדתיים בין העוררים השונים כדי להוביל לתוצאה שונה לגבי מי מהם. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [ירושה] |
|
| עמ"ש (חיפה) 64961-06-20 ע. ע נ' ג.ע (מחוזי; סארי ג'יוסי, חננאל שרעבי, אספרנצה אלון; 15/06/21) - 21 ע' |
| עו"ד: נ. חדאד, ע. ואכד |
ערכאת הערעור קבעה כי בנסיבות תיק זה, אין מקום להתערב בקביעות העובדתיות של בימ"ש קמא בנוגע לאי הוכחת צוואה מאוחרת של המנוח. ואולם, יש לבחון את מצבה הרפואי של המנוחה עובר לחתימתה על הצוואה ההדדית וכפועל-יוצא על כשירותה לצוות.
ירושה – צוואה – כיבוד רצון המצווה
ירושה – צוואה – כשרות לצוות
.
נדחה ברובו ערעור על פסק-דין במסגרתו נדחתה בקשה לביטול צו קיום צוואתם ההדדית של המנוחים, כמו גם הבקשות להוכחת צוואה מאוחרת של המנוח ולמתן צו קיום לצוואה משנה זו. זאת, מלבד בסוגיה אחת – מצבה הרפואי של המנוחה עובר לחתימתה על צוואה הקודמת, וכפועל-יוצא על כשירותה לצוות.
ערעור על פסק-דינו של בית משפט לענייני משפחה במסגרתו נדחתה בקשתו של המערער לביטול צו קיום צוואתם ההדדית של המנוחים, משנת 2010, כמו גם הבקשות להוכחת צוואתו של המנוח משנת 2014 ולמתן צו קיום לצוואה משנה זו.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו ופסק:
הפסיקה הדגישה את חשיבות הכלל של כיבוד רצון המצווה, ואת נפקותו הן בכל הנוגע לקביעת תוקפה של צוואה, והן לפרשנות שיש ליתן לה. בענייננו, חתמו המנוחים בפני הנוטריון, בשפה העברית על צוואה הדדית. בימ"ש קמא קבע כי המבקש כשל בהוכחת צוואת 2014. קביעותיו הן בעיקרן קביעות עובדתיות, אשר בהן ערכאת הערעור לא תיטה להתערב, אלא במקרים חריגים. ענייננו אינו נמנה בגדרי מקרים חריגים אלה. זאת, מלבד בסוגיה אחת – מצבה הרפואי של המנוחה עובר לחתימתה על צוואת 2010, וכפועל-יוצא על כשירותה לצוות.
באיזון הראוי עת מעל כל השיקולים ניצבת כחומה בצורה המצווה לקיים את רצון המת, כמו גם להגיע לחקר אמת. קיים בענייננו צורך להעמיק את הבחינה ולוודא מה היה רצונה הנכוח של המנוחה. לא ניתן לנקוט ב"סנקציה עונשית" כלפי רצון המנוחה בשל התנהלותו של המערער, ו"להענישה" באמצעות אי-כיבוד רצונה. הוראות הדין, אינן סוגרות את שערי בית המשפט בפני השגות על צוואה גם שעה שאלו לא הוגשו במתווה המדוייק או הרצוי. המענה הראוי להתנהלותו המוקשית של המערער היא באמצעות חיובו בהוצאות. צוואה הדדית היא בבחינת "כלים שלובים", ולפיכך עת מתברר כי אחד מן המצווים לא היה כשיר לצוות, יש לקבוע, כי הצוואה כולה בטלה. על כן, התיק יוחזר לבימ"ש קמא, אשר יבחן מה היה מצבה של המנוחה עובר לחתימתה על צוואת 2010, באמצעות מינוי מומחה שיחווה-דעתו בשאלת כשירותה של המנוחה לערוך צוואה. עם קבלת חוות-הדעת יכריע בית משפט קמא מחדש בשאלת כשירותה של המנוחה לערוך צוואה. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [דיון פלילי] |
|
| מ"ת (באר שבע) 2004-06-21 מדינת ישראל נ' מיכה מרדכי ברנשטיין (מחוזי; איתי ברסלר גונן; 03/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: ברוך יעקובי, ליאור חיימוביץ' |
במקרים חריגים במיוחד מוסמך בית המשפט להורות על מעצרו של אדם שהורשע, לאחר שריצה את מאסרו, ותלוי ועומד נגדו ערעור על קולת העונש. במקרה זה ישנה הצדקה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים בערעור, ובשלב זה החלופה שהוצעה אינה ראויה.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – עד להכרעה בערעור
.
בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים בערעור שהוגש על פסק דין לפיו הורשע בעבירה של גידול, ייצור והכנה של סם מסוכן, וכן בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
בית משפט זה מוסמך להורות על מעצרו של המשיב היום, לאחר שריצה את מאסרו, ותלוי ועומד נגדו ערעור על קולת העונש, וזאת בהתאם למבחני סעיף 21 לחוק המעצרים. עם זאת, הכלל הוא סמכות זו תופעל במשורה ובזהירות רבה יותר מאשר בעניינו של נאשם העומד לדין וטרם הורשע, והיא תישמר רק למצבים חריגים במיוחד, בהם החשש שמשיב יימלט הוא מובהק, או שהמסוכנות הנובעת ממנו היא כה רבה, עד שהם גוברים על זכותו לחירות. המסוכנות של אותו אדם שריצה את העונש שנגזר עליו [אף אם ההליך תלוי ועומד בפני ערעור] אינה נבחנת באותם מבחנים ובאותן אמות מידה המופעלים על נאשם שטרם נתן את הדין.
במקרה דנן, סיכויי הערעור בהחלט סבירים, בשים לב לצירוף העבירות, אופן ייצור הסם, ושלב הייצור והפגנת האלימות כלפי השוטרים גם אם המשיב הורשע רק בעבירה של הפרעה לשוטר. מיהותו של המשיב ומסוכנותו בתחום הסמים ואף נכונותו לנקוט באלימות כדי למנוע מגורמי אכיפת החוק לבצע את משימתם, מצדיקים את הבקשה למעצרו. אין לשלול שקילת חלופת מעצר, אולם החלופה שהוצעה ונבחנה על ידי בית המשפט אינה ראויה לפיכך יש להורות בשלב זה על מעצרו של המשיב עד לתום הליך הערעור. ככל שתוצע חלופה איכותית אחרת, ניתן יהיה לשקלה. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 12 [מכרזים] [משפט מינהלי] |
|
| עת"מ (חיפה) 28233-04-21 עו"ד אילן מירון נ' הועדה המרחבית בקעת בית הכרם (מנהלי; תמר נאות פרי; 15/06/21) - 16 ע' |
| עו"ד: אסף רשף, איברהים איברהים, טאי אסעד, אשר וליגר, מעין כהן, אורן הראל, גילי שפר ממשרד בן ארי, פיש סבן, משה פלאקביץ, עזרא רחמים, לארא גנאם ח'טיב, אלעד סובג |
בית המשפט קיבל, באופן חלקי, עתירת העותר, כנגד החלטה לבטל מכרז לתפקיד יועץ משפטי ותובע (אָחוּד) לוועדה המרחבית לתכנון ולבניה – המשיבה 1. נפסק, כי ההחלטה כפי שהתקבלה אינה סבירה מחמת העדר הנמקה.
מכרזים – הליכי המכרז – פגמים
מכרזים – פגמים במכרז – תוצאתם
מכרזים – הליכי המכרז – ביטול מכרז
משפט מינהלי – החלטות – בחינתן
.
העותר – עורך דין, הגיש עתירה נגד החלטת המשיבה 1 לבטל מכרז לתפקיד יועץ משפטי ותובע (אָחוּד) לוועדה המרחבית לתכנון ולבניה – המשיבה 1, ולהמשיך את העסקת המשיבה 4 עד פרסומו של מכרז חדש. העותר טוען, כי החלטת מליאת הועדה המרחבית לקויה מאחר ולא הייתה סיבה חוקית או משפטית לביטול המכרז, ולא הייתה סיבה שלא לקבל את המלצת ועדת האיתור אשר דירגה את שלושת המועמדים הכשירים במכרז, כשבראשם העותר.
.
בית המשפט קיבל את העתירה בחלקה ופסק כלהלן:
על מנת להגיע להחלטה מושכלת וסבירה בדבר ביטול המכרז, יש לקיים דיון באשר לצורך בביטולו ובאשר לאפשרויות האחרות לתיקון הפגמים שקיימים לשיטת מי שמבקש את הביטול, ויש צורך בהנמקה מיוחדת לגבי הנסיבות המצדיקות את ביטול המכרז.
הלכה פסוקה היא כי על רשות לנמק את החלטותיה. במקרה זה, ההחלטה כפי שהתקבלה אינה סבירה מחמת העדר הנמקה. היעדר ההנמקה אינו מאפשר לגורמים המעורבים להבין מה היה הרקע להחלטה ואינו מאפשר ביקורת שיפוטית, ולכן – לא ניתן להסתפק בהחלטה כפי שנוסחה.
מקריאה של הפרוטוקול לא ניתן להבין מי מהטענות מצדיקה צעד כגון ביטול המכרז, אין דיון במשמעות של ביטול המכרז ואין דיון בחלופות.
ההחלטה נשוא העתירה אינה מספקת.
דין העתירה להתקבל, במובן שההחלטה על ביטול המכרז כפי שנוסחה מבוטלת, ויש לקיים דיון חוזר לגבי נושא זה ולהגיע להחלטה מנומקת – תהא אשר תהא; אין להורות על בחירת העותר לתפקיד. הענקת סעד זה אינה אפשרית ואינה ראויה בנסיבות. אמנם, העותר קיבל את הדירוג הגבוה ביותר מבין שלושת המועמדים הכשירים, אך לא הייתה כל חובה לבחור דווקא בו מבין השלושה או מבין שאר המועמדים, ואין מקום שבית המשפט יבחר את המועמד המתאים במקום הועדה המרחבית. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [תכנון ובנייה] [מסים] [משפט מינהלי] |
|
| עמ"נ (תל אביב-יפו) 8373-12-20 ועדה מקומית לתכנון ובניה תל אביב נ' יהודה הלוי 70-72 בע"מ (מנהלי; ירדנה סרוסי; 13/06/21) - 12 ע' |
| עו"ד: גלית פלס גרטל, יעקב יניב |
בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את ערעור המערערת – ועדה מקומית לתכנון ובניה והורה על ביטול החלטת ועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה, אשר פטרה את המשיבה מתשלום היטל השבחה על בסיס הליכים תיאורטיים שהיו יכולים להינקט.
תכנון ובנייה – היטל השבחה – פטור
מסים – היטלים – היטל השבחה
משפט מינהלי – רשות מוסמכת – הרכב
.
המערערת הגישה ערעור מנהלי על החלטת ועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה. עניינו של הערעור הוא הן במשמעות שיש לתת למתן ההחלטה בהרכב חסר והן בקביעת ועדת הערר כי אין לחייב את המשיבה בתשלום היטל השבחה, מכיוון שאיחוד החלקות שהביא להגדלת אחוזי הבנייה, היה יכול להיעשות באופן היפותטי על ידי איחוד בתשריט, שאין בגדרו חיוב בהיטל השבחה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
ממכלול הראיות שהובאו עולה, כי ההחלטה אכן ניתנה על ידי שני חברי ועדה בלבד, כאשר אחד מחבר הוועדה לא לקח בה חלק. בהנחה שאכן ההחלטה ניתנה בהרכב חסר, הפגם בכך הוא פגם חמור היורד לשורשו של עניין ולפיכך יש להורות על בטלותה של ההחלטה ועל החזרת הדיון לוועדת הערר, שתדון ותוציא החלטה כדין מלפניה.
החלטה שניתנה בהרכב חסר היא בטלה מעיקרא נוכח חומרת הפגם והשלכותיו הן על בעלי-הדין והן על האינטרס הציבורי. רק שיקולים כבדי משקל יצדיקו סטייה מנקודת מוצא זו. במקרה זה, לא חלים שיקולים כבדי משקל המצדיקים לסטות מתוצאה זו.
לא ניתן לפטור מתשלום היטל השבחה על בסיס הליכים תיאורטיים שהיו יכולים להינקט.
אין כל מניעה לחייב את המשיבה בגין התכנית, וכל טענה כנגד הצורך באיחוד על ידי תכנית, צריכה הייתה לעלות במסגרת המתאימה ובפני מוסד התכנון. משהמשיבה בחרה ללכת בדרך מסוימת, על יתרונותיה וחסרונותיה, עליה לפעול בהתאם לאותה דרך. לפיכך, אף אם ניתן היה לבצע את איחוד החלקות בתשריט, ואין לקבוע מסמרות בנדון, אין לכך כל משמעות לענייננו.
על המשיבה לשלם היטל השבחה בגין תכנית 3997; באשר לגובה ההיטל שעל המשיבה לשלם, יש לחלק את ההשבחה בין התוכניות השונות וכי יש להעניק משקל לפוטנציאל התכנוני בעת מכירת החלקות למשיבה. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 14 [עונשין] |
|
| ת"פ (רמלה) 4000-08-18 מדינת ישראל נ' פלוני (שלום; הישאם אבו שחאדה; 17/06/21) - 24 ע' |
| עו"ד: רונן גינגולד, איתי בר, אסף שלם |
בית המשפט גזר את דינם של הנאשמים – אב ובנו, תושבי אזור יהודה ושומרון, שהורשעו על פי הודאתם בביצוע עבירות על חוק הכניסה לישראל. נפסק, כי הטענה ל״מאוימות״, כשלעצמה, אינה מצדיקה לסיים את ההליך הפלילי נגד נאשם 2 בעבירה של כניסה לישראל שלא כחוק באיי הרשעה, וגם אינה מצדיקה להאריך את המאסר המותנה שתלוי ועומד נגד נאשם 1 בעבירה של כניסה לישראל שלא כחוק ונהיגה ללא רישיון.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שוהים בלתי חוקיים
עונשין – עבירות – על פי חוק הכניסה לישראל
עונשין – ענישה – הפעלת מאסר על תנאי
.
על פי עובדות כתב האישום, הנאשם 1 הוא אביו של הנאשם 2 ושניהם תושבי אזור יהודה ושומרון. הנאשמים הודו בעובדות כתב האישום מבלי שהיה הסדר לעונש עם המאשימה. לאור הודייתו, נאשם 1 הורשע בביצוען של העבירות הבאות: כניסה לישראל שלא כחוק; נהיגה ברכב ללא ביטוח; נהיגגה ללא רישיון נהיגה, וכן הסעת תושב האזור השוהה בישראל שלא כדין (הסעת נאשם 2). כמו כן, לאור הודייתו, נאשם 2 הורשע בביצוע עבירה של כניסה לישראל שלא כחוק. השאלות שיש להכריע בהן הן שתיים: ראשית, האם הטענה ל״מאוימות״, כשלעצמה, מצדיקה לסיים את ההליך הפלילי נגד ננאשם 2 בעבירה של כניסה לישראל שלא כחוק באי הרשעה; שנית, האם הטענה ל-״מאוימות״, כשלעצמה, מצדיקה להאריך את המאסר המותנה שתלוי ועומד נגד נאשם 1 בעבירה של כניסה לישראל שלא כחוק ונהיגה ללא רישיון.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הנאשמים אינם נמנים על קבוצת ״הסייענים״, אאלא על קבוצת ״הטוענים למאוימות״ וכבר פנו בעבר לוועדת המאוימים לקבלת היתרי שהייה בישראל ובקשתם סורבה ואף הגישו שתי עתירות לבג״צ, שאחת נמחקה ואחת נדחתה. לפיכך, העמדתו של כל אחד מהם לדין פלילי בגין העבירה של כניסה לישראל שלא כחוק, נעשתה כדין. כמו כן, העמדתו ששל נאשם 1 האב בעבירות הנלוות של הסעת תושב אזור (הוא נאשם 2 הבן) שלא כדין ושל נהיגה ברכב ללא רישיון וללא ביטוח, גם היא נעשתה כדין.
הניסיון כיום של נאשם 1 ונאשם 2 להיאחז בטענת ״המאוימות״ על מנת לשכנע את בית המשפט שיש לנקוט עימם באמצעי ענישה חריגים (מצד אחד ההארכת המאסר המותנה של נאשם 1 ומצד שני סיום ההליך הפלילי לגבי נאשם 2 באי הרשעה), הוא ניסיון עקר ונעדר כל היגיון משפטי.
יש לדחות את טענת נאשם 1 לפיה יש להורות על הארכת המאסר על תנאי שתלוי ועומד כנגדו בשל כך שהעבירה של כניסה לישראל שלא כחוק בוצעה בקרבה לסייג ״הצורך״. בנסיבות העניין, לא מתקיים אף תנאי מתוך חמשת התנאים של סייג הצורך.
נאשם 1 הוא עבריין רצידיוויסט בתחום העבירה של נהיגה ברכב בישראל ללא רישיון וללא ביטוח, דבר שמטה את הכף לעבר ההחלטה להפעלת המאסר המותנה שתלוי ועומד כנגדו.
מתחם העונש ההולם למכלול העעבירות שבוצעו על ידי נאשם 1 ובנסיבות ביצוען (כניסה לישראל שלא כחוק, הסעת תושב האזור שלא כדין, נהיגה ללא רישיון ונהיגה ללא ביטוח) נע בין 3 ועד 12 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס שנע בין 1,000 ₪ ועד 7,000 ₪.
להבדיל מנאשם 1, נאשם 2 לא ביצע עבירות נלוות לעעבירה של כניסה לישראל שלא כחוק. על כן, מתחם העונש ההולם לגביו הוא מאסר עד 5 חודשים שכולל בתוכו את המאסר המותנה שיש להשית עליו וכן קנס כספי שנע בין אפס ועד 2,000 ₪.
הרוח הנושבת מפסיקתו של בית המשפט העליון לגבי העבירה של הסעה, העסקה והלנה של תושב האזור, ושמתתבצעת על ידי אזרח ישראלי, היא שיש לסיים את ההליך בעניינו עם הרשעה, וזאת גם אם אין לו עבר פלילי ואף עוסק במקצוע אקדמי ופרנסתו עלולה להיפגע מעצם ההרשעה. ואם זו ההלכה לגבי אזרח ישראלי שעבר עבירה לפי חוק הכניסה לישראל, קל וחומר לגבי מי שאינו אזרח ישראלי אלא תוושב האזור שעבר עבירה לפי אותו חוק. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [עונשין] |
|
| ת"פ (חיפה) 601-03-14 מדינת ישראל נ' בלה פוגוסוב קנטי (שלום; אורית קנטור; 16/06/21) - 18 ע' |
| עו"ד: ליאן מזרחי, ורדה לב, יאיר נדשי |
גזר דין בעניינם של נאשמים שהורשעו בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה בידי מורשה בצוותא, קשירת קשר לפשע ובעבירות לפי פקודת מס הכנסה. נקבע כי יש מקום לסטות ממתחם העונש ההולם, הן בשל שיקולי צדק, הן בשל שיקולי שיקום והן מטעמים מיוחדים.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מרמה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מס
עונשין – ענישה – שיקום
.
הנאשמים הורשעו בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה בידי מורשה בצוותא, קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין ועבירות לפי סעיפים 220(1), 220(4) ו-220(5) לפקודת מס הכנסה של השמטה מתוך דו"ח הכנסה שיש לכללה בדו"ח, הכנה או קיום פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות אחרות כוזבות ושימוש במרמה, ערמה או תחבולה, כשעבירות אלה נעברו בכוונה להתחמק מתשלום מס.
.
בית המשפט גזר את דינם של הנאשמים, ופסק כלהלן:
הערכים החברתיים שנפגעו כתוצאה ממעשי הנאשמים הם השמירה על קניינם של הפרטים בחברה, האוטונומיה לעשות בו כרצונם, לסחור בו באופן חופשי, הוגן, אמין ותקין. הערך המוגן של ההגנה על יחסי האמון המיוחדים בין מפקידי הנכס למקבלו הנדרש לקיים תנאים מסויימים נפגע אף הוא, בנוסף לאינטרס הרכושי שנפגע. ביחס לעבירות המס, פגעו הנאשמים בערכים המוגנים של השמירה על השוויון בנטל המס ואמון הציבור במערכת גביית המס ושלטון החוק.
בהתחשב בעיקרון ההלימה, בערכים החברתיים שנפגעו, במידת הפגיעה באותם ערכים, בנסיבות הקשורות בעבירה ובמדיניות הענישה, יש לקבוע כי מתחם העונש ההולם נע בין 12 לבין 36 חודשי מאסר בפועל, ביחס לכל אחד מן הנאשמים, וביחס לכל העבירות נשוא כתב האישום אותן יש לראות כאירוע אחד.
בהתאם להוראת סעיף 40ד' לחוק העונשין, רשאי בית המשפט לחרוג ממתחם העונש ההולם אם מצא בית המשפט כי הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש כי ישתקם. בענייננו, הוכח כי מאז שנעברו העבירות על ידי הנאשמים, הם הצליחו לשקם את חייהם, קיבלו הפטר מחובותיהם, הם מתפקדים באופן תקין ואף למעלה מכך מבחינה תעסוקתית, ולא עברו עבירות נוספות. יש להדגיש את גילם של הנאשמים והבעיות הרפואיות מהן סובל הנאשם, שבגילו עלולות להחריף במידה וירצה מאסר של ממש וכן מצבה הרפואי הרגיש של הנאשמת שיכול וידרוש בירור מעמיק וארוך בעתיד. אשר על כן, יש מקום לסטות ממתחם העונש ההולם מטעמי שיקום.
על אף עקרון אחידות הענישה, יש לאבחן בין שני הנאשמים בגזירת הדין, תוך חריגה ממתחם העונש ההולם, הן בשל שיקולי צדק, הן בשל שיקולי שיקום והן מטעמים מיוחדים. יש להטיל על נאשמת 1 מאסר בן 9 חודשים אותו תרצה בעבודות שירות, ועל נאשם 2 למאסר בן 6 חודשים אותו ירצה בעבודות שירות. בנוסף, יש להטיל על כל אחד מהנאשמים מאסר על תנאי וקנס בסך 25,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [דיון אזרחי] |
|
| ת"א (ראשון לציון) 9291-07-10 פ.ב. נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (שלום; אילן בן דור; 14/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: מיטל עמית, מיכה צופין |
בית המשפט נדרש לשאלה, האם יש מקום להיעתר לבקשה לצרף באיחור מסמכים רפואיים. נדון הכלל בדבר הגשת הראיות במקשה אחת והחריגים המעטים לו בראי תקנות סד"א החדשות.
דיון אזרחי – ראיות נוספות – אימתי
דיון אזרחי – ראיות נוספות – שיקולים
.
בסמיכות ניכרת לישיבת ההוכחות, הגישה ב"כ התובע הודעה שכונתה "הודעה על צירוף מסמכים רפואיים עדכניים".
.
בית המשפט קבע כלהלן:
נקודת המוצא היא בכלל הברור, לפיו בעל הדין יגיש את כל ראיותיו ב"מקשה אחת" ולא ל"שיעורין". הכלל הזה, המעוגן כיום בתקנה 66 לתקנות סד"א החדשות, מורה כדלהלן: "באין קביעה אחרת המתחייבת מנסיבות העניין, בתחילה תבוא פרשת התביעה ולאחריה פרשת ההגנה; הבאת ראיות מפריכות טעונה רשות מבית המשפט". בהפעלת שיקול הדעת לפי תקנה 66, חלים עקרונות היסוד, ובהם תקנה 2 המתייחסת ל"הליך שיפוטי ראוי והוגן", ותקנה 5 המעגנת "איזון אינטרסים". זאת גם מכוח הוראתה המפורשת של תקנה 5א לתקנות החדשות. במקרים חריגים בלבד, יתיר בית המשפט לסטות מהכלל.
לצורך החלטה, האם להתיר הגשת ראיה מסוימת באיחור, על בית המשפט לשקול מספר שיקולים: אופי הראיה הנוספת; השלב אליו הגיע המשפט; האם הצד המבקש את הבאת הראיה הנוספת ידע או היה עליו לדעת על קיומה של הראיה מוקדם יותר; וכן את תרומתה של הראיה לבירור האמת.
במקרה דנן, אף אם קיים מחדל בעיתוי ההגשה, עקב אי צירוף חלק מהמסמכים הרפואיים לתצהיר קודם לכן, אין מקום לחסום את הגשתם, לשם קבלת תמונה מלאה. ניתן לצרף את המסמכים כראיה לעצם קבלתם ביד התובע ולקיומם, וראוי להמציאם למומחים.
עם זאת, ובכך צודק ב"כ הנתבעת, לא ניתן לצרף את המסמכים כראיה לאמיתות תוכנם, במסגרת תצהיר שבו לא ניתן לכלול עדות סברה שברפואה. בנוסף, אין להתיר לצרף לתצהיר את מכתב החמרת המצב למוסד לביטוח הלאומי, הכולל חוות דעת בדבר אחוזי נכות. המדובר על פניו בחוות דעת רפואית חדשה, שאינה ערוכה כדין. מסמך זה חורג מנימוק התובע שלפיו יש להגיש מסמכים המתייחסים ל"המשך רצף טיפולי" במחלקה הפסיכיאטרית. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [חוזים] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 21722-03-17 פרופ' חיים אסיאג נ' גדעון גולדפינגר (שלום; אביים ברקאי; 25/05/21) - 19 ע' |
| עו"ד: ליאור פרי, אורי מרום, אריאל שמר |
כאשר צדדים מתקשרים ביניהם במערכת הסכמית, יש להתייחס לאמור במערכת הסכמית זו כמחייב. ממילא גם כל מה שלא נכלל במערכת ההסכמית – אינו מחייב. אין לקבל מצב בו הצדדים הקפידו להיקשר ביניהם בהסכם מפורט ומחייב ולאחר מכן – טוען התובע להסכם נוסף, בעל פה וללא מסוימות, שנקשר כבדרך אגב ומבלי משים.
חוזים – פרשנות – כללי פרשנות
חוזים – פרשנות – חוזה מסחרי
חוזים – פירוש – כללי פרשנות
.
עניינו של פסק דין זה הוא תביעה על סך של 2,000, 000 ₪ (לצרכי אגרה) שהוגשה כנגד חברה לשיווק מוצרי אופנה (הנתבעת 2) ומי שהיה בעליה וכן כיהן כמנהלה הכללי (הנתבע 1). התביעה הוגשה בגין טענה לתשלום שכר ראוי עבור שירותי ייעוץ כללי שהוענקו על ידי התובע לנתבעים והביאו לכריתת הסכמים שמטרתם הייתה, כנטען, להציל את הנתבע 1 מקריסה כלכלית.
.
בית המשפט דחה את התביעה, ופסק כלהלן:
ההתקשרות ביחס לנתבעת, ביחס לסיוע הכספי וביחס לכל ההתנהלות בה היה מעורב התובע לא הייתה יתומה מהסכמים. ההסכמים כוללים הוראות מקיפות וממצות, ומלמדים בעצם קיומם על הסדרים כוללים אליהם הגיעו הצדדים ובכללם הנתבע ביחס לפעולות אותם ביצע וערך, כנטען, התובע. אך הוראה ספציפית, בין בהסכמים ובין מחוץ להם, המציינת שלתובע טובת הנאה נוספת והיא תשלום שכר מהנתבע – הוראה כזו לא נמצאת באף אחד מההסכמים.
כאשר צדדים מתקשרים ביניהם במערכת הסכמית, הרי בוודאי יש להתייחס לאמור במערכת הסכמית זו כמחייב. ממילא גם כל מה שלא נכלל במערכת ההסכמית – אינו מחייב. אין לקבל מצב בו התובע וכן הנתבע כמו גם צדדים נוספים הקפידו להיקשר ביניהם בהסכם מפורט ומחייב ולאחר מכן – טוען התובע להסכם נוסף, בעל פה וללא מסוימות, שנקשר כבדרך אגב ומבלי משים.
הפירוט הרב שבהסכם המשקיעים, כמו גם העובדה שהוא מתייחס במפורש גם לטובות הנאה אישיות, כנטען, של הנתבע – מלמד על מערכת הסכמית שהשתלמה לכל אחד מהצדדים במועד ההתקשרות. טיבם של הסכמים, שהם מיטיבים עם כל אחד מהצדדים להם ולכל הפחות עונים לאינטרסים של המתקשרים בהסכם תוך מציאת מכנה משותף לכל. אפילו תתקבל הטענה שמכוח הסכם המשקיעים או התנהלות התובע הפיק הנתבע רווח כזה או אחר – הרי אין בכך כל רבותא. חזקה על כל אחד מהצדדים להסכם שהפיקו, או ציפו להפיק, רווח כזה או אחר. בשל כך התקשרו בהסכם. אין בכך כדי להקים חבות אישית כלפי התובע – ככל שחבות כזו לא הוגדרה בהסכם.
משקיימים בפנינו ההסכמים המפורשים – הנכון הוא לפרש את מילותיהם ולא לפנות להתחייבויות שכלל אינן כתובות בהן. אין לקבל טענה לפיה סבר התובע שבנוסף להתקשרות הכתובה והמפורטת בה התחייב בין היתר הנתבע – קיימת גם התקשרות מוסווית, אמורפית ולא ברורה בדבר תשלום כלשהו שהיקפו לא ידוע. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [תעבורה] [נזיקין] |
|
| ת"ק (תל אביב-יפו) 28899-11-20 טניה פוקס נ' דניאל ארביב (שלום; גיא הימן; 03/05/21) - 6 ע' |
| עו"ד: |
נתבע 1 נהג את הקורקינט ברשלנות. הוא לא שמר על חוקי התנועה. הוא גרם, בנסיעתו הרשלנית, לתאונה ולנזק שנכרך בה. הוא שהביא לתוצאה הקשה. התביעה נגד נתבע 1, על עילתה ועל מרכיבי הסעד שבה היא מוצדקת. בנוסף, נתבע 2, אביו של נתבע 1, אחראי כלפי התובעת.
תעבורה – תאונת דרכים – אחריות
נזיקין – אחריות – תאונת דרכים
נזיקין – אחריות – הורה
.
התובעת, נהגת של כלי רכב פרטי, נאלצה לבלום בבהלה את מכוניתה, אל מול רוכב של אופניים חשמליים אשר מצא מקום להגיח מאי שם ולחצות, בנסיעה, מעֲבר חציה של הולכי רגל לאורכו. נתבע 1, נער בן 15 שנים הרכוב על קורקינט חשמלי חדיש, שקנה לו אביו והוא כאן נתבע 2, התנגש בעוצמה רבה בחלקה האחורי של מכוניתה.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
ההתגוננות, שביססה את עצמה על טענתם העיקשת של הנתבעים כי התובעת אשמה בעצירה פתאומית, המחישה לבית המשפט כי לא הכול – ודאי לא נער בן 15 – בקיאים די הצורך בחוקי השימוש בדרך. הוראתה של תקנה 49(א) לתקנות התעבורה, מורה: "לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח, המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה", נשתכחה כנראה ממי מן המעורבים. אין זה פלא כי היא נשתכחה, ואולי טרם נלמדה כלל, מן הטעם הפשוט שספֵק אם יש הטורח לחייב את רוכביהם של כלי רכב חשמליים שכאלה להכירה, ומקל וחומר לציית לה.
שמיעתן של העדויות ועיון ביתר החומר הוליכו את בית המשפט למסקנה כי נתבע 1 נהג את הקורקינט ברשלנות. הוא לא שמר על חוקי התנועה. הוא גרם, בנסיעתו הרשלנית, לתאונה ולנזק שנכרך בה. הוא שהביא לתוצאה הקשה. התביעה נגד נתבע 1, על עילתה ועל מרכיבי הסעד שבה היא מוצדקת.
אשר לנתבע 2, האב, הרי שהלה מצא מקום להטעים כי "זה חטאי [היחיד], שרכשתי לו קורקינט". בית המשפט אינו שותף למסקנה מצמצמת זו. חטאו של הורה הוא, עוד, במתן אפשרות לבנו הצעיר לעלות על כלי רכב חשמלי ולנסוע בו ברחובותיה של עיר, בלא שווידא כי הבן יודע לאשורם את כללי השימוש בדרך ואת המותר והאסור בנסיעתו. הטענות בהליך זה המחישו לבית המשפט, למרבה הצער, כי לא כך היה הדבר ובזאת נמצא גם נתבע 2 אחראי כלפיה של התובעת. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 19 [עבודה] |
|
| ס"ק (ירושלים) 15289-03-21 ועד הסגל האקדמי הבכיר במרכז האקדמי לב נ' המרכז האקדמי לב (עבודה; דניאל גולדברג, נ.צ.: ר' אלקנה, א' קלאי; 16/06/21) - 37 ע' |
| עו"ד: אורית זילוני, שרון לולצ'י, יאיר זלנפרוינד |
ביה"ד פסק כי העסקת המבקש 2, חבר סגל בכיר, במינוי רגיל ללא קביעות בחלוף חמש שנים ממועד המינוי הרגיל, מהווה הפרה של הוראות הסדרים קיבוציים החלים בין וועד הסגל במשיב לבין המשיב. עוד נפסק כי החלטת וועדת המינויים של המשיב בעניינו של מבקש 2 התקבלה תוך הפרת סעיף 33י(א) לחוק הסכמים קיבוציים והיא בטלה. ביה"ד חייב את המשיב לשלם פיצוי לדוגמה למבקשים בסך כולל של 100,000 ₪.
עבודה – הסכם קיבוצי – הפרתו
עבודה – תנאי עבודה – קביעות
.
מבקש 1 והמשיב מנהלים מזה שנים יחסי עבודה קיבוציים. מבקש 2, ד"ר טובול, מכהן כיו"ר ועד הסגל במשיב. ביום 11.1.21 כונסה ועדת הסנאט למינויים והעלאות במשיב (ועדת המינויים), וקיבלה החלטות בעניינו של ד"ר טובול: לא להמליץ על קביעות לד"ר טובול; ד"ר טובול יועסק במשיב עד לסוף שנת הלימודים תשפ"ב במינוי מיוחד; הנהלת המרכז תשקול האם למשוך מהמל"ג את התיק של ד"ר טובול לקידום לדרגת פרופסור חבר. בבקשה עותרים המבקשים למתן סעדים ובהם: קביעה כי המשיב מפר את תקנון המינויים האקדמיים, המהווה חלק מן ההסדרים הקיבוציים בין המבקש 1 למשיב, בכך שהוא מעסיק אנשי סגל במינוי רגיל לאחר חלוף חמש שנים מיום מינויים, מבלי להעניק להם קביעות; הצהרה כי לד"ר טובול הוענקה קביעות בהחלטת ועדת חבר הנאמנים מדצמבר 2016; הצהרה כי החלטת ועדת המינויים התקבלה תוך התנכלות למבקשים, בשל פעילותו של ד"ר טובול בוועד הסגל והיא בטלה; צו לחשיפת מלוא הפרוטוקולים של וועדת המינויים בעניינו של ד"ר טובול; פסיקת פיצויים לדוגמא לפי חוק הסכמים קיבוציים.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ד' גולדברג ונציגי הציבור ר' אלקנה, א' קלאי) קיבל את הבקשה בחלקה ופסק כי:
ביה"ד עמד תחילה על ההוראות בעניין קידום אקדמי וקביעות במשיב, לרבות על "כללי מינויים וקביעות במרכז האקדמי לב". ביה"ד עמד על תולדות העסקתו ומעמדו האקדמי של ד"ר טובול, ועל הרקע העובדתי הנוגע לפעילותם של המבקשים במישור יחסי העבודה הקיבוציים.
ביה"ד הורה על בטלות החלטת ועדת המינויים בעניינו של טובול. סעיף 33י(א)(1) לחוק הסכמים קיבוציים אוסר על מעסיק "להרע" "תנאי עבודה" של עובד "בשל" חברותו או פעילותו בארגון עובדים. "תנאי עבודה" מוגדרים בחוק "לרבות קידום בעבודה". החלטת וועדת המינויים הייתה החלטה שהרעה את תנאי עבודתו של ד"ר טובול מאחר שהיא משנה המלצה חיובית קודמת למתן קביעות. כמו כן, מדובר בהחלטה שהוציאה את ד"ר טובול ממסלול של קביעות והותירה אפשרות להמשך העסקתו ב"מינוי מיוחד" בלבד, המהווה פגיעה במעמדו האקדמי. כינוס ועדת המינויים בעניינו של טובול, הייתה "בשל" כך שבמסגרת דין ודברים בין הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים במשיב, הועלתה טענה לפיה המשיב מפר את התקנון בעניין אי העסקת סגל בכיר במסלול הרגיל ללא קביעות מעבר לחמש שנים. במועד קבלת החלטת ועדת המינויים ד"ר טובול הועסק כשלוש שנים מעת שחלפו חמש שנים ממועד מינויו כחבר סגל במינוי רגיל. גם אם המשיב סבר שד"ר טובול עושה שימוש לרעה בכוחו הארגוני של וועד הסגל לקידום עניינו האישי, אין בכך כדי לגרוע מכך שכינוס וועדת המינויים והחלטתה, הייתה "בשל" פעילותו של ד"ר טובול כיו"ר וועד הסגל אשר העלה טענה להפרת התקנון האקדמי; טעמים נוספים לקביעת בטלות החלטת וועדת המינויים, נוגעים לפגמים בהליכי קבלתה, לרבות אי הצגת תשתית עובדתית לביסוס טענות חמורות שהועלו לפני הוועדה נגד ד"ר טובול. לאור האמור, החלטת וועדת המינויים של המשיב בטלה, כך שלא חל כל שינוי במעמד האקדמי של ד"ר טובול שהיה קיים לפני כן.
הבקשה לסעד שמכוון נגד פיטוריו של ד"ר טובול בסיום שנת הלימודים תשפ"א התייתר לאחר שהמשיב הודיע כי הוא לא יזם הליך לסיום עבודתו של ד"ר טובול; ניתן סעד הצהרתי לפיו העסקת חבר סגל אקדמי בכיר במינוי רגיל מעבר ל-5 שנים מהווה הפרה של תקנון המינויים שמהווה חלק ממארג ההסדרים הקיבוציים במשיב ומזכויות חברי הסגל האקדמי.
הבקשה לסעד הצהרתי לפיו בהתאם לתקנון המינויים ולנהוג במשיב יש לראות בד"ר טובול כחבר סגל אקדמי בכיר על מעמד של קביעות נדחתה. החלטת וועדת המשנה של חבר הנאמנים מדצמבר 2016 אינה מאשרת את המלצת וועדת המינויים של הסנאט להעניק קביעות לטובול, אלא מאשרת אך הגשת בקשה למל"ג להעלותו לדרגת פרופסור; אף לו היה מקום לקבלת טענת המבקשים, ממילא התקנון, הנוהל והכללים קובעים כי נדרש אישר של הסנט להחלטה כזו, וזה לא ניתן.
הבקשה לפסוק פיצוי לדוגמה לפי חוק הסכמים קיבוציים התקבלה כך שהמשיב ישלם למבקשים 100,000 ₪, שיחולק ביניהם בחלקים שווים. סכום הפיצוי נקבע בשים לב למשמעות של קבלת החלטה הנוגעת למסלול הקידום האישי של יו"ר ארגון העובדים בשל פעילותו בארגון העובדים, ולפגיעה האישית בד"ר טובול הנובעת מקבלת החלטה המרעה את תנאי עבודתו "בשל" פעילותו בארגון העובדים הבקשה להצהיר שלפי תקנון המינויים יש לראות בד"ר טובול כחבר סגל אקדמי בכיר בעל מעמד של קביעות במשיב, נדחתה; בקשת המבקשים לחשיפת מלוא הפרוטוקולים של דיוני ועדת המינויים בעניינו של ד"ר טובול, נדחתה. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [עבודה] |
|
| סע"ש (חיפה) 33119-08-20 צבי אילון נ' קרן קיימת לישראל (עבודה; טל גולן, נ.צ.: ה' אלקסלסי, ב' נחשול; 15/06/21) - 65 ע' |
| עו"ד: שרגא בלזר, שלומית גוטרמן כספי, קרן בלום ברקין |
ביה"ד פסק כי בנסיבות העניין אין מקום לביטול פיטורי התובע ולהחזרתו לתפקידו כמנהל מרכז המבקשים באגמון החולה, למרות שהפיטורין נעשו שלא כדין מטעמים לא ענייניים; עם זאת, בשל הכשלים הרבים בפיטורי התובע, תשלם הנתבעת לתובע פיצוי בגין פיטורים שלא כדין סך של 120,000 ₪.
עבודה – פיטורין – סעדים
עבודה – פיטורין – שלא כדין
עבודה – פיטורין – זכות לשימוע
עבודה – פיטורין – פיצויי פיטורין
עבודה – יחסי עבודה – אכיפתם
.
התובע עבד בנתבעת מאז שנת 1984, ובתפקידו האחרון שימש כמנהל מרכז המבקרים של אגמון החולה. התובע הגיש תביעה זו נגד הנתבעת בה ביקש להשיבו לתפקידו האחרון בנתבעת. עוד התבקשו סעדים כספיים.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ט' גולן ונציגי הציבור ה' אלקסלסי, ב' נחשול) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
ראשית נקבע כי כלל לא הוכחו על ידי הנתבעת כשלים שכאלה, או בעיות כלשהן בתפקודו. כמו כן, הבעיות הנטענות בעבודתו של התובע, כלל לא שוקפו לו במהלך העבודה הממושכת מאוד בנתבעת. התובע הוכיח כי איכות עבודתו הייתה טובה. ניכר גם, כי הנתבעת לא בדקה את מסוגלותו של התובע לכהן בתפקיד 'מנהל האגמון במתכונתו החדשה', ולאחר השלמת בניית מרכז המבקרים החדש. הנתבעת הניחה כי התובע אינו יכול לכהן בתפקיד זה, אך ללא בדיקה של ממש הנוגעת לפרמטרים כלכליים ו/או ניהוליים. הנתבעת אף התעלמה מתרומת התובע לשיפור הפן הכלכלי בהתנהלות האגמון. שנית, כלל לא הוכח על ידי הנתבעת שהיא שקלה או ניסתה למצוא עבור התובע תפקיד חלופי, חלף פיטוריו. הוכח כי לא היו הצעות לניוד התובע, וכי התובע הוא זה שנדרש למצוא לעצמו תפקיד חליפי. אין מדובר בהתנהגות ראויה מצד הנתבעת; עם זאת, הוכח כי תפקידו של התובע אכן חזר למינהלת האגמון לאחר פיטוריו, וכי נוצר לנתבעת חיסכון כספי כתוצאה מפיטוריו.
אשר להליך פיטורי התובע, הליכי השימוע של התובע נערכו על ידי הנתבעת בצורה בעייתית ביותר. הנתבעת לא ערכה את השימוע ב'לב פתוח ונפש חפצה', למעשה, ההפך מכך. לאורך כל הליך הפיטורים, וביתר שאת בשימוע עצמו, הנתבעת נמנעה מליתן לתובע ולבא-כוחו תשובות ברורות ועיגון לעמדתה בעניין פיטוריו, חרף פניותיהם הרבות. כך גם נוהלה ישיבת השימוע, כאשר פיתחון-הפה שניתן לתובע ולבא-כוחו, לא נוצל על ידי הנתבעת לבחינה מחדש של החלטת הפיטורים; הפגמים בהליך פיטורי התובע מלמדים כי הם נעשו על ידי הנתבעת בצורה פסולה. מתוך כלל הנימוקים שעמדו בבסיס החלטת הפיטורים, נותרה על כנה טענה אחת של הנתבעת בדבר התייתרות תפקידו של התובע כמנהל האגמון, שחזר למינהלת האגמון. יתר הנימוקים – טענת כשלים בעבודה, וטענת הניוד, נפסלו. הלכה היא כי החלטה לסיים העסקת עובד צריך שתהא מבוססת על שיקולים ענייניים בלבד, וכי פיטורין ללא נימוק ענייני רלוונטי מוכח על ידי המעביד הם פיטורין לא חוקיים, פיטורין שלא כדין. קרי, הוכח כי פיטוריו של התובע מהנתבעת נעשו שלא כדין.
הסעד העיקרי במקרה של פיטורים שלא כדין, הינו פיצויים ולא אכיפה. כיום, מקובל לראות את סעד האכיפה במקרה של פיטורים שלא כדין, כסעד שנמצא במסגרת שיקול דעתו של ביה"ד. השיקולים במקרה זה הם: הנתבעת הינה גוף דו-מהותי, ויש להחיל עליה את נורמות המשפט הציבורי והמנהלי; בפיטורי התובע נפלו פגמים חמורים וקשים; תפקידו של התובע בנתבעת כמנהל האגמון, התייתר; מערכת היחסים בין התובע לבין מנהליו הישירים אינה נמצאת כיום בשלב שבו הצדדים יוכלו להמשיך ולעבוד יחדיו; ממועד פיטורי התובע חלפו כמעט עשרה חודשים, נכון למועד מתן פסק הדין. אין מדובר בפרק זמן מבוטל, ובמיוחד לאור המכרז החדש שפורסם לתפקיד מנהל האגמון. יש ליתן משקל גם להימנעות התובע להגיש מועמדות במכרז החדש המלמד כי התובע אינו מעוניין כיום לחזור לתפקידו בפועל; אשר לאופי הקשר בין העובד למקום העבודה, שיקול זה פועל לזכות התובע, היות שבהינתן תקופת הזמן הארוכה ביותר, שבמהלכה הוא עבד בנתבעת, לתובע יש קשרים רגשיים עמוקים למקום עבודתו. עם זאת, לא מדובר במקרה של מילוי עבודה כ"שליחות שאינה ברת פיצוי כספי". נוכח כל האמור, אין להיעתר לדרישת התובע לחזור לעבודה בנתבעת.
אשר לפיצוי עקב נזק לא ממוני בשל הליך פיטורים פגום, פגמים רבים נפלו בהליך פיטורי התובע, המלמדים על התנהגות בעייתית וחמוּרה של הנתבעת כלפיו. לכן, ובהתחשב גם בגילו של התובע בעת פיטוריו (63 שנים), כמו גם במשך הזמן הממושך ביותר שבו הוא עבד בנתבעת (36 שנים), הפיצוי הראוי והנכון שיש לפסוק לזכות התובע עומד על סך של 120,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [עבודה] |
|
| סע"ש (חיפה) 39992-07-18 חוסניה חג'יראת נ' התאמה - מידע השמה וניהול בע"מ (עבודה; בועז גולדברג, נ.צ.: ד' אייזיק, ט' עאמר; 13/06/21) - 52 ע' |
| עו"ד: מהא שחאדה, יאיר ארן, רות מייזליס |
ביה"ד פסק כי התובעת הועסקה כעובדת חפירות באתרי חפירות של נתבעת 2 במשך 4 שנים, כאשר התובעת הועסקה בנתבעת 1 בכל תקופת ההעסקה, וכאשר יש לראות בנתבעת 2 כמעסיקתה של התובעת החל מהחודש העשירי להעסקתה מכוח סעיף 12א(ג) לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם; ביה"ד חייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את זכויותיה השונות.
עבודה – עובדי קבלן – מעסיק
עבודה – מעביד – מעביד במשותף
עבודה – עובדים – זכויותיהם
עבודה – התפטרות – כמעשה פיטורין
עבודה – התפטרות – פיצויי פיטורין
עבודה – שכר עבודה – תלוש שכר
.
התובעת הועסקה, לטענתה, בחפירות ארכיאולוגיות של הנתבעת 2 באמצעות הנתבעת 1 במשך כ-4 שנים. המחלוקת בין הצדדים נטושה אודות השאלות הבאות: משך תקופת ההעסקה של התובעת; האם יש לראות בנתבעת 2 כמעסיקה של התובעת; נסיבות סיום ההעסקה וזכאותה לפיצויי פיטורים; האם הונפקו לתובעת תלושי שכר; האם ניתנה לתובעת הודעה המפרטת את תנאי העסקתה; גובה השכר ששולם לתובעת, אופן תשלומו, ושאלת זכאותה להפרשי שכר שונים ולזכויות סוציאליות שלא שולמו לה, לטענתה, במהלך תקופת העסקתה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ב' גולדברג ונציגי הציבור ד' אייזיק, ט' עאמר) קיבל את התביעה בעיקרה ופסק כי:
התובעת הועסקה כעובדת חפירות באתרי חפירות של נתבעת 2 מחודש ינואר 2013 ועד תחילת חודש ינואר 2017. הוכח כי היא הועסקה על ידי הנתבעת 1 בתקופה זו. התובעת הועסקה בהיקף משרה מלאה בנתבעת 1. הוכח כי שכרה של התובעת שולם במזומן במעטפות. שולם לה שכר במזומן בסך של 150 ₪ ליום. מדובר בשכר הנמוך משכר המינימום.
נסיבות ההעסקה הן נסיבות שבהן אין לדרוש מהתובעת כי תמשיך בעבודתה, כמאמר סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. נסיבות העסקתה כה חמורות וחריגות שיש לראות בהתפטרותה כפיטורים מחמת שלא ניתן לדרוש ממנה להמשיך לעבוד תמורת שכר בסך 150 ₪ ליום, ללא תלושים וללא תשלום זכויות ממשפט העבודה.
יש לראות בנתבעת 2 כמעסיקתה של התובעת החל מהחודש העשירי להעסקתה, וזאת מכוח סעיף 12א(ג) לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כח אדם. לפי סעיף 12א(ג) לחוק זה, עובד קבלן המועסק יותר מתשעה חודשים ייראה כעובד של מזמין השירות. משנקבע כי התובעת הועסקה באתרי חפירות של הנתבעת 2, באמצעות הנתבעת 1, שהיא קבלן כח אדם, התוצאה המשפטית היא שמחודש העסקתה העשירי היא תיחשב לעובדת הנתבעת 2. כל הטענות נגד קביעה זו נדחו.
ביה"ד ציין כי בתיק נפרשה בפניו פרשה חמורה, של ניצול החלש בידי החזק. התובעת – אשה לא צעירה, הועסקה בעבודה פיסית קשה במשך 4 שנים, לעיתים קרובות הרחק מביתה, קיבלה שכר נמוך באופן משמעותי משכר המינימום. ופרט לשכר זה, שניתן לה במזומן, היא לא זכתה לקבל כל זכות אחרת. לא הופרשו בגינה הפרשות סוציאליות והיא לא קיבלה זכויות קוגנטיות. נתבעת 2 לא התעניינה יותר מדי בפרטים; ביה"ד פסק כי נתבעת 1 ונתבעת 2, ביחד ולחוד, יחויבו בסכומים שייפסקו לזכות התובעת (ביחס לנתבעת 2 – רק החל מהחודש העשירי להעסקתה, או ברכיבי תביעה שאינם רכיבי שכר). זאת מאחר שהוכח כי לאורך תקופת ההעסקה בת 4 השנים שולם שכרה של התובעת על ידי נתבעת 1. נתבעת 1 היא זו ששלטה על גיוס העובדים לפרויקט, הבאתם לאתרי החפירות ותשלום שכרם. יתר על כן, נתבעת 1 היתה זו שקיבלה מנתבעת 2 את התמורה מעבודתה של התובעת באתרי הנתבעת 2. ודוק, נוכח כך שנתבעת 1 תבעה קיזוז חלף הודעה מוקדמת מהתובעת, מתבקשת המסקנה שנתבעת 1 המשיכה להיות מעסיקת התובעת עד סיום העסקתה.
אשר לרכיבי התביעה, נתבעות 1 ו-2, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת פיצויי פיטורים, הפרשי שכר, דמי הבראה, דמי חג, פדיון חופשה, קרן השתלמות והפרשות לפנסיה. בנוסף, נתבעת 1 תשלם לתובעת גם פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך של 5,000 ₪, ופיצוי בשל אי מתן תלושי שכר בסך של 20,000 ₪. זאת, הן לאור תקופת העבודה הממושכת והן לאור התמונה הקשה שנתגלתה ממנה עולה כי לא מדובר בתקלה, שכן נתבעת 1 התחייבה במכרז, שלא להעסיק עובדים מעבר ל-8 חודשים. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 22 [ירושה] |
|
| ת"ע (תל אביב-יפו) 62510-07-18 א.א נ' א.אר (משפחה; יחזקאל אליהו; 27/04/21) - 54 ע' |
| עו"ד: דניאל ארנסט, גיא רוזנברג, שי גולדנברג |
המנוחה ערכה צוואה נוטריונית, בביתה, כ-3 חודשים טרם פטירתה, בגיל 100, ולפיה הורישה את כל רכושה לאחד מארבעת בניה. בפני הנוטריון הוצג אישור רפואי שנערך כיומיים טרם פגישתו עם המנוחה. הבן הזוכה ביקש לקיים את הצוואה ואילו נכדיה, משני בניה שנפטרו קודם לעריכת הצוואה הגישו התנגדות לקיומה. ביהמ"ש נתן צו לקיום הצוואה.
ירושה – צוואה – תוקפה
ירושה – צוואה – צוואה נוטריונית
ירושה – צוואה – פגמים
ירושה – צוואה – כשרות לצוות
ירושה – צוואה – השפעה בלתי הוגנת
ירושה – צוואה – נהנה שנטל חלק בעריכתה
.
המנוחה ערכה צוואה נוטריונית, בביתה, כ-3 חודשים טרם פטירתה, בגיל 100, ולפיה הורישה את כל רכושה לאחד מארבעת בניה (שניים מהבנים נפטרו טרם עריכת הצוואה. לגבי בן נוסף (הנתבע הפורמלי) התברר מספר חודשים טרם כתיבת הצוואה, כי הלה משך מחשבונה אלפי ₪ בחודש לצרכיו). הבן הזוכה עפ"י הצוואה מבקש את קיומה ואילו הנכדים משני הבנים שנפטרו הגישו התנגדות לקיום הצוואה וכן הגישו בקשה למתן צו ירושה אחר המנוחה. טעמי ההתנגדות: פגמים בצוואה; העדר כשרות המנוחה לצוות; והשפעה בלתי הוגנת ומעורבות בעריכת הצוואה מצד הבן הזוכה עפ"י הצוואה.
.
ביהמ"ש נתן צו לקיום הצוואה מהטעמים הבאים:
כידוע, נטל השכנוע מוטל על בעל-הדין המתנגד לקיום הצוואה להוכיח את פסלותה. ואולם, אם הצוואה פגומה, חובת הראיה מתהפכת, ועל הטוען לקיומה נטל ההוכחה שאמנם לפנינו צוואה שאין ספק באמיתותה.
במקרה דנא, אף שהמנוחה לא הייתה מאושפזת בבית החולים בעת עשיית הצוואה, נקבע כי המנוחה הייתה "מרותקת למיטתה" במשמעות תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים ולכן בנסיבות העניין נדרשת תעודה רפואית בעניינה נכון ליום עשיית הצוואה. אין חולק כי במקרה דנא לא הוצגה בפני הנוטריון תעודה רפואית מיום עריכת הצוואה. בפני הנוטריון עמדה חוות דעת רפואית שנערכה יומיים בלבד, טרם המפגש הראשון של הנוטריון עם המנוחה ושבוע בלבד טרם חתימת המנוחה על הצוואה.
עם זאת, מדובר בפגם צורני שאין בו לאיין את הצוואה, אלא רק להביא להיפוך הנטל להוכיח את גמירות דעתו וצלילות דעתו של המצווה (לאחר בחינת התקיימות מרכיבי היסוד בצוואה, בהתאם לסעיף 25 לחוק הירושה. בהקשר זה, בין היתר, ביהמ"ש נתן אמון בעדות הנוטריון כי המנוחה מסרה לו מהו רצונה ולמי היא רוצה לצוות ולהוריש את רכושה וכי הנוטריון בדק בעצמו את השאלה אם המנוחה הייתה כשירה לערוך צוואה, כשהוא אינו מסתפק בתעודה הרפואית שהוצגה בפניו ממספר ימים קצר קודם לכן. כן נקבע כי המנוחה דברה עברית, וכי לנוכח נוסח הצוואה ולשונה הפשוטה הוראותיה הובנו על ידה).
בשים לב לכך כי בפני הנוטריון עמדה חוות דעת רפואית אשר נערכה יומיים בלבד, טרם המפגש הראשון של הנוטריון עם המנוחה ושבוע בלבד טרם חתימת המנוחה על הצוואה ביהמ"ש סבור כי יש להתחשב בכך באשר למידת השכנוע הנדרשת בסעיף 25 לחוק הירושה. אך מכל מקום, ביהמ"ש סבור כי התובע עמד אף ברמת הנטל הגבוה להוכחת גמירות דעת המנוחה וצלילותה.
ביהמ"ש שוכנע מחוו"ד המומחה מטעם ביהמ"ש, ועדותו אשר לא נסתרה והמשתלבת היטב עם המסמכים הרפואיים במועד הרלוונטי, לרבות חוות דעת המומחה מטעם התובע שהוגשה בתיק האפוטרופסות, עדות הנוטריון וקריסת גרסת העדה מטעם המתנגדים בעניין זה, כי במועד עריכת הצוואה, המנוחה אומנם סבלה ממצב פיזי ירוד ומירידה קוגניטיבית אך זו לא הייתה בדרגה חמורה ומשמעותית שיש בה לשלול את יכולתה של המנוחה לערוך צוואה ולהבחין בטיבה של צוואה. לפיכך נקבע כי המנוחה הייתה כשירה לערוך את צוואתה, הן במועד בו פגשה את הנוטריון ומסרה לו בעל פה את רצונה והן 5 ימים לאחר מכן, במועד חתימתה על צוואתה.
כן נדחו טענות המתנגדים בדבר השפעה בלתי הוגנת מצד התובע על המנוחה תוך יישום מבחני העזר הידועים שנקבעו בהקשר זה בפרשת מרום. לא נמצא כי המנוחה "בודדה" או נותקה מהמתנגדים ע"י התובע. נמצא כי הנתק כאמור נבע מנסיבות אובייקטיביות, מצבם הרפואי של שניים מהבנים, גילוי המשיכות מחשבון המנוחה על ידי הבן ר.א וההליך בעניין צו ההגנה, ובאשר למתנגד 1, בשל חששה של המנוחה ממנו כפי שהובע על ידה בפני השוטר שהוזעק לביתה ע"י המתנגד 1.
כן נדחתה הטענה בדבר מעורבות התובע בעריכת הצוואה וזאת בין אם במסגרת מבחן המשנה לבחינת קיומה של השפעה בלתי הוגנת ובין אם כעילה העומדת בפני עצמה. התובע אמנם יצר את הקשר עם הנוטריון אשר ערך את הצוואה, ברם, אין להתעלם מן העובדה כי המנוחה הייתה במועדים הרלוונטיים בת 100 ובמצב פיזי ירוד, לפיכך אך טבעי כי תזדקק לסיוע באותה פעולה טכנית של תיווך ויצירת קשר עם עוה"ד לשם עריכת צוואה. מתצהיר עדותו הראשית של הנוטריון ועדותו שנמצאה כמהימנה עולה כי המנוחה היא שמסרה לו מהו רצונה ולמי היא רוצה לצוות ולהוריש את רכושה; בפסיקה עקבית נקבע כי עצם העובדה שנהנה הזמין את עורך הצוואה ומסר לו את תוכנה של הצוואה ואף שילם את שכר טרחתו, מה שאינו מתקיים בעניינו שכן את תוכן הצוואה מסרה המנוחה לנוטריון והיא זו ששילמה לו- אין בכך כדי לקבוע כי נטל חלק פסול בעריכת צוואה; כן הוכח כי במועדים המשמעותיים ביותר לעריכת הצוואה והחתימה עליה התובע לא היה נוכח ביחד עם המנוחה והיה קשר ישיר ובלעדי בין המנוחה לבין עורך הצוואה הנוטריון.
בכל הנוגע לשאלת הגיונה של הצוואה ומבחן הנישול צוין בין היתר כי הצוואה אינה חייבת לעמוד בהגיונו של צד זה או אחר. מבחן כשירות הצוואה והגיונה הוא באמיתות רצון המצווה בלבד. מטבע הדברים העדפת בן/בת אחד ע"י מנוח/ה והדרת יתר הילדים מהעזבון מעוררת תהיות ושאלות. במקרה דנא ולאחר שנשמעו הראיות והעדויות התפוגגו אותן תהיות שהיו קיימות. לעניין זה יש להדגיש כי בעת עריכת הצוואה אך שניים מתוך 4 ילדיה של המנוחה נותרו בחיים, הבן ר.א והתובע, כך שהטענה לנישול ואופן הצגתה על ידי הנתבעים לוקה ב"אי דיוק" ובעיוות. גילוי "משיכות" הכספים מחשבונה של המנוחה על ידי ר.א וההליך בעניין צו ההגנה יש בהם להסביר את בחירת המנוחה שלא לצוות חלק מעזבונה ל- ר.א. העד היחיד שנתן תצהיר עדות ראשית הוא המתנגד 1 בנו של הבן ו.א ז"ל ואשר לגביו התרשם בית ביהמ"ש כי היה זה רצונה של המנוחה שלא לצוות לו חלק בעזבונה.
לאור כל האמור לעיל התובענה לקיום צוואת המנוחה מתקבלת. ההתנגדות לה והבקשה למתן צו ירושה נדחות. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [משפחה] |
|
| תלה"מ (תל אביב-יפו) 62382-01-20 ט.ט נ' א.פ.ט (משפחה; איריס אילוטוביץ' סגל; 06/02/21) - 21 ע' |
| עו"ד: |
בקשה לפסיקת מזונות זמניים עבור אישה ושלושה קטינים. הצדדים יהודים. הבקשה נדחתה בנוגע למזונות אישה וביחס לקטינים התקבלה בחלקה.
משפחה – מזונות אישה – מזונות זמניים
משפחה – מזונות ילדים – מזונות זמניים
משפחה – מזונות אישה – זכות למזונות
משפחה – מזונות ילדים – בעקבות בעמ 919/15
.
בקשה לפסיקת מזונות זמניים עבור אישה ושלושה קטינים (בגילאים 3,8, 11). הצדדים יהודים. אין חולק כי זמני השהות עם הקטינים הם ביחס של 57% -43% לטובת המבקשת. המבקשת עתרה לחיוב המשיב במזונות חודשיים בסך של 18,704 ₪. כמו כן, עתרה המבקשת לחיוב המשיב בהוצאות החינוך והוצאות הבריאות החריגות, באופן שבו המשיב יישא ביחס של 80% מסך ההוצאות ואילו המבקשת תישא ביחס של 20% מסך ההוצאות. אשר לסוגית מזונות האישה, טענה כי לנוכח הפערים הכלכליים המשמעותיים בין הצדדים, עולה חשש, שמא אי פסיקת מזונות זמניים תוביל להעמקת פערי הכוחות ולפגיעה באופן ניהולו התקין של ההליך. כדי לאפשר למבקשת לשמור על אותה רמת חיים אליה הורגלה, נטען כי יש לחייב את המשיב במלוא החזר המשכנתא החודשית ולרבות הוצאות המדור בסך כולל של 14,800 ₪. לטענת המשיב, יש להורות על מחיקת הבקשה לפסיקת מזונות זמניים בהעדר כל אסמכתא מתאימה לגיבוי הנטען או לחילופין, בשים לב לחלוקת זמני שהות ויחס הכנסות שווה, להורות כי הצדדים יישאו באופן ישיר בהוצאות תלויות השהות של הקטינים עמם. אשר להוצאות שאינן תלויות שהות, הרי שעל ביהמ"ש להגדירן ולמנותן כהוצאות רפואיות חריגות וכהוצאות חינוך ועל הצדדים לשאת בהן בחלקים שווים. ביחס לאישה טען כי הוא פטור ממזונותיה בשל נסיבות הפרידה וכיוון שהיא עובדת לפרנסתה.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
מזונות אישה: כידוע, אדם חייב במזונות בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, ובענייננו, הדין העברי. הזכות למזונות אישה בדין העברי נובעת מעצם הנישואין. זכות זו פוקעת בנסיבות בהן האישה נמצאה "מורדת" על פי הדין העברי או כאשר נמצאה עילה לחייבה בגט, כמו במקרה של בגידה למשל; אשר לפערי ההשתכרות בין הצדדים, נקבע כי יש ליתן משמעות לפערים אלו, מקום שבו עלולים הם להוביל ללחצים כלכליים וללקיחת החלטות לא מאוזנות במהלך ניהול ההליך המשפטי; ככלל, הזכות למזונות, עומדת לאישה רק מקום שבו היא חיה עם בעלה. מצב שבו בני הזוג חיים בנפרד, נדרש להתחקות אחר המקור.
במקרה דנא, הצדדים עודם נשואים אולם חיים בנפרד. המשיב עבר לגור בשכירות בעוד המבקשת נותרה להתגורר בבית המגורים. לאחר בחינת מכלול הטענות לעניין זה, לנוכח העובדה שהמבקשת נותרה להתגורר בבית המגורים וכי היא עובדת לפרנסתה – ביהמ"ש אינו מוצא לפסוק לה מזונות זמניים בשלב זה.
אכן, על פי הדין העברי יש לפסוק מזונות אישה על פי רמת החיים אליה הורגלה, תוך יישום הכלל "עולה עמו ואינה יורדת עמו". ואולם, הואיל והוכח כי למבקשת רקע תעסוקתי וכי היא בעלת יכולת השתכרות, רשאי המשיב לטעון כי "למעשי ידיה" של המבקשת יש נפקות לעניין קביעת מזונותיה, וכי בנסיבות המקרה דנן, אין הוא נדרש לשאת במזונותיה. כן לא נמצא כי פערי הכוחות בין הצדדים עלולים להוביל לוויתורים מצד המבקשת אשר לזכויות רכושיות המגיעות לה, מתוך רצון להימנע מהתדיינות ממושכת בה לא תוכל לעמוד מבחינה כלכלית. לפיכך, ובהתחשב בסכומים אותם העביר המשיב לחשבון המשותף זה מכבר, ולנוכח מעשי ידיה של המבקשת, ביהמ"ש סבור כי די בכך כדי לאזן באופן ראוי בין החלת הדין לבין החלתן של נורמות מוסריות הנובעות מעיקרון תום הלב.
מזונות קטינים: כידוע, בעת פסיקת מזונות זמניים, ביהמ"ש אינו נדרש להיכנס לעובי הקורה או לקבוע מסמרות לגבי העובדות הנדונות ורשאי הוא להחליט בסוגיה המונחת לפניו על סמך ראיות לכאוריות, אשר הובאו לפניו עד לאותו שלב. כפועל יוצא, נקבע כי יש להעדיף תנאים דווקניים לצורך פסיקת מזונות זמניים, וכי על ביהמ"ש לנהוג משנה זהירות, בעת קביעת יכולתו הכספית של האב ושל צרכי הקטינים, בדגש על העובדה שעסקינן בסעד זמני המתבסס על ראיות לכאוריות בלבד.
אשר להיקף המזונות הזמניים, נקבע כי אלו כל אותם כספים הדרושים לצורך מחייתם של הזכאים לכך, עד לסיום ההליך לפי שיקול דעתו של ביהמ"ש. על פי הפסיקה הרווחת, כובד המשקל ומלאכת האיזון בין כל השיקולים הרלוונטיים, אינם שמים עוד את הפוקוס על מניעת "חרפת רעב", אלא על "שמירה על המצב הקיים כפי שזה היה ערב הקרע בין הצדדים".
לצורך בחינת היקף החיוב במזונות, יש לבחון את היכולת הכלכלית של כל אחד מהצדדים, את צרכי הקטינים, את רמת החיים של הצדדים ובכל, על פי הקריטריונים שנקבעו בהלכת בע"מ 919/15. הקביעה תהיה נטועה תמיד במכלול נסיבות העניין, כששיקול העל המנחה אותה הוא טובת הילד ורווחתו בבתי שני ההורים.
במקרה דנא, מדובר כאמור בשלושה קטינים – שניים מהם מעל גיל 6 (ולגביהם חלה הלכת בע"מ 919/15) ואחת מתחת לגיל 6 (ועל פי הדין והתקנות חב המשיב בצרכיה ההכרחיים בלבד, ומעבר לכך מדין צדקה, כאשר זמני השהות מתחלקים ביחס של 57% -43% לטובת המבקשת. למשיב יש חברה בבעלותו, ומספר נכסי נדל"ן. בשלב הזה, רב הנסתר על הגלוי בעניין זה. הצדדים חתמו על הסכם ממון לפיו בבעלות המשיב (באחוזים מסויימים) מספר נכסי נדל"ן בשווי מיליוני ₪. תוקפו של הסכם הממון יבחן בתביעה הרכושית ואולם משעה שהלכת בע"מ 919/15 מחייבת לקחת בחשבון את כלל הנכסים והרכוש מכל מקור שהוא – שומה על ביהמ"ש להידרש לתוכנו של הסכם הממון לצורך עמידה על אודות היקף הרכוש אשר שייך למשיב. לעת הזו, נמצא כי יחס ההכנסות עומד על 63% 37% לטובת המשיב.
הוצאות הקטינים: המבקשת לא סיווגה את הוצאות הקטינים לפי הוצאות תלויות שהות וכאלה שאינן. המבקשת אף לא ציינה אילו הוצאות הן הכרחיות בעיניה, כך גם לא צורפו אסמכתאות בהתאם, וזאת בשים לב שעסקינן בסעד למזונות זמניים ובהתאם ליחס שבין הסדרי השהות. משכך ביהמ"ש נדרש לסכום שנקבע בפסיקה לפיה הוערכו צרכיו של קטין המתגורר בשני בתים בסך מינימלי של 2,250 ₪ (צרכים תלויי השהות) ובהתאם לרמת החיים בה חיה המשפחה קודם לפירוד. לאור האמור לעניין צרכי הקטינים ר. ול (בגילאים 11 ו-8) ביהמ"ש מעמיד את צרכיהם על סך של 3,000 ₪ (לכל ילד). בהתחשב ביחס ההכנסות של הצדדים ( 37% - 63%, לטובת המשיב) ובחלוקת זמני השהות (43% -57% לטובת המבקשת) על המשיב להעביר למבקשת בגין רכיב זה כ- 890 ש"ח עבור שני הילדים. עם זאת, משעה שלמשיב עוד מספר נכסים בשווי של כמה מיליוני ₪ ולנוכח העובדה שאנו במזונות זמניים ביהמ"ש מעמיד את חיוב המזונות בגין רכיב זה לכל ילד ב- 1,000 ₪.
בעניין הצרכים שאינם תלויי שהות ואינם נוגעים לקיום היומיומי (כדוגמת בגדים, מתנות ופנאי) יש להתחשב ביחס ההכנסות של הצדדים. לאור שיעור השתכרות הצדדים, הוערך, בשלב זה, הסכום הנדרש עבור ביגוד, פנאי, מתנות וכד' בסך 800 ש"ח לחודש עבור כל אחד מהקטינים ר. ול. המבקשת תהא ההורה המרכז ועל המבקש להעביר לידיה את חלקו בהוצאות אלה ביחס של 63% וזאת בתוך 10 ימים מהמצאת קבלות או אסמכתאות, לפי העניין.
לעניין המדור – נקבע כי על הצדדים לשאת בתשלום המשכנתא בשווה וכי כל עוד האישה מתגוררת בבית הצדדים אין חבות נוספת על האב לעניין זה.
אשר לבת הקטנה – כבת 3 שנים – סך ההוצאות ההכרחיות אשר בהן יחוייב המשיב בשל הדין החל עליו עומד על סכום של 2,400 ₪ כולל הוצאות אחזקת המדור. בתוספת 30% מתשלום חלקה של האם בתשלום המשכנתא עד הגיעה לגיל 6 או עד להחלטה אחרת.
ביהמ"ש ממנה מומחה מטעם ביהמ"ש, להערכת שווי הכנסות הצדדים מכל מקור שהוא, לרבות נכסי הצדדים, לשם חיוב המשיב במזונות. כן ניתנו לצדדים הוראות בדבר הפירוט שהם צריכים להגיש לביהמ"ש אודות הכנסותיהם ואודות הוצאות הקטינים. |
| חזרה למעלה |
|
| ועדת ערר לענייני קורונה |
| 24 [מסים] |
|
| ערר 1037-21 ע. חורי דאמוני בע"מ נ' רשות המסים (ועדת ערר לענייני קורונה; ערן עסיס; 20/06/21) - 9 ע' |
| עו"ד: עבדאללה ח'ורי |
ועדת ערר לענייני קורונה דחתה את ערר העוררת בעניין ההחלטה לדחות את בקשתה למענק לתקופת הזכאות מרץ-אפריל 2020. נקבע, כי העוררת לא הצליחה להוכיח שקיים קשר סיבתי בין ירידת המחזורים לבין ההשפעה הכלכלית של התפשטות נגיף הקורונה.
מסים – מס רכוש וקרן פיצויים – נזקים כתוצאה מהתפשטות נגיף הקורונה
.
העוררת היא חברה קבלנית אשר מבצעת עבודות תחזוקה ושיפוצים הגישה ערר שעניינו בהחלטה לדחות את בקשתה למענק לתקופת הזכאות מרץ-אפריל 2020, בהתאם להחלטת הממשלה מס' 5015 (מיום 24.4.2020). בהחלטת המשיבה בהשגה צוינו שני טעמים מרכזיים להחלטה לפיה העוררת אינה זכאית למענק – אופייה של העוררת כחברה קבלנית, וירידת מחזורים שהתקיימה לפני תקופת הזכאות. במרכז הדיון עומדת השאלה: האם עסקיה של העוררת נפגעו כתוצאה מהתפשטות נגיף הקורונה, או מסיבה אחרת.
.
ועדת ערר לענייני קורונה – השתתפות בהוצאות קבועות לעסקים דחתה את הערר וקבעה כלהלן:
המשיבה הצביעה על כך שהכנסותיה של העוררת ירדו בשיעור ניכר, החל מחודש אוגוסט 2019. כאמור, ירידה מובהקת במחזורי ההכנסות בתקופה זו, שקדמה להתפרצות נגיף הקורונה, מעידה שהירידה אינה נובעת ממשבר הקורונה, אלא ממשבר אחר שפקד את העסק בשלב מוקדם יותר.
בנסיבות אלו, הנטל להוכחת קיומו של קשר סיבתי בין ירידת המחזורים ובין התפשטות נגיף הקורונה עובר אל העוררת. העוררת נדרשת להציג הסבר משכנע באשר לירידת המחזורים שחלה בקיץ 2019, ולהבהיר כיצד השפיעה התפשטות נגיף הקורונה על פעילות העסק.
טענות העוררת בהקשר זה היו מעטות, ואין בהן די בכדי להוכיח שירידת המחזורים נגרמה, כולה או חלקה, בשל התפשטות נגיף הקורונה. העוררת לא הציגה ולו הסבר פוזיטיבי אחד לירידת המחזורים במהלך 2019 – מה אירע לעסק באותה תקופה ומה היו השינויים שחלו בפעילותו, אף שניתנה לה הזדמנות נוספת להשיב לטענות.
העוררת לא הצליחה להוכיח שקיים קשר סיבתי בין ירידת המחזורים לבין ההשפעה הכלכלית של התפשטות נגיף הקורונה, ודי בכך בכדי לקבוע שהיא אינה זכאית למענק לפי החלטת הממשלה. |
| חזרה למעלה |
|
| רשם ההוצאה לפועל |
| 25 [הוצאה לפועל] |
|
| (נצרת) 10-05127-08-6 זוכה 1 נ' (רשם ההוצאה לפועל; אופיר בן יוסף כפרי; 31/05/21) - 8 ע' |
| עו"ד: |
בקשת חייב למתן צו תשלומים ופריסת החוב בפריסה רחבה יותר מזו שנקבעה בהוראות סעיפים 7א1(א)+(ב) לחוק ההוצאה לפועל.
הוצאה לפועל – הליכים – חדלות פירעון
הוצאה לפועל – חקירת יכולת – צו תשלומים
.
החייב הגיש בקשה למתן צו תשלומים והעמדתו ע"ס של 150 ₪ בהתאם לסעיף 7א לחוק ההוצאה לפועל. כן מבקש החייב לבטל את ההגבלה על רישיון הנהיגה שלו. מדובר בחייב שאינו צעיר בן 64, הסובל ממצב בריאותי לא תקין, ללא תמיכה משפחתית כלשהי, וללא נכסים כלשהם שניתן להיפרע מהם.
.
רשם ההוצאה לפועל קבע כלהלן:
ביום 15.9.19 נכנס לתוקפו חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, מכוחו נכנס תיקון 58 לחוק ההוצאה לפועל לתוקפו. ע"פ הוראות התיקון, מיום כניסת חוק חדלות פירעון לתוקף – חובות בהוצאה לפועל ייגבו תוך פרק זמן קצוב, אחרת – יש להפנות חייבים להסדיר חובות אלה בדרך של פניה להליכי חדלות פירעון במתכונתם החדשה.
פריסה לתשלומים בהתאם להוראות סעיף 7א1(ב) לחוק ההוצאה לפועל, בענייננו, מעמידה את התשלום החודשי (הנמוך ביותר האפשרי) על סך של כ- 66,150 ₪ לחודש- סכום שברור כי החייב אינו יכול לשלמו.
יצוין כי גם הזוכה למעשה לא התנגד לעצם מתן צו תשלומים לחייב בתיק בנסיבות שנוצרו, אולם עתר בתום חקירת היכולת שנערכה, לערוך איזון נכון שייקח בחשבון את זכויות הזוכה, העדר תשלומים בתיק לאורך למעלה מ-12 שנים, גובה החוב כיום ונסיבות יצירתו. בנסיבות אלו, על בסיס עמדת הזוכה ובהתאם להוראות סעיף 7א1(ד), יש לקבוע צו תשלומים בפריסה רחבה יותר באופן משמעותי מזו שמאפשר כיום חוק ההוצאה לפועל, בשים לב לכך שמדובר בחוב שאינו בר הפטר מחד, ושהחייב אינו יכול לשלמו בהתאם לפריסה שקבועה כיום בהוראות סעיף 7א1(א) או (ב) לחוק ההוצאה לפועל.
ייתכנו מקרים חריגים וקיצוניים, בהם לא ניתן ליתן לחייב סעד במסגרת הליכי חדלות פירעון בכלל, ומנגד גם אין באפשרות החייב לאור מצבו הכלכלי, לעמוד בתנאים שנקבעו לפריסת תשלומים בהוראות חוק ההוצאה לפועל. מדובר רק במקרים בהם מצד אחד, לא ניתן להגשים את תכליות חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי. ומצד שני, גם לא ניתן להגשים את תכלית תיקון 58 לחוק ההוצאה לפועל בהתייחס להוראות סעיפים 7א1 ו-7א2 לחוק ההוצאה לפועל, לגבות את החוב תוך פרק זמן הקצוב שנקבע בחוק, לאור מצבו הכלכלי של החייב בפועל. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
