|
תוכן העניינים
| עליון |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| עבודה ארצי |
|
|
| 9 [עבודה] |
 |
| סב"א (ארצי) 5271-08-17 ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים ובמכללות נ' הסתדרות המורים בישראל (עבודה; לאה גליקסמן, סיגל דוידוב, רועי פוליאק, נ.צ.: ח' שחר, י' ה' בוכריס; 15/06/21) - 11 ע' |
ביה"ד קיבל את בקשת מרכז השלטון המקומי להגיש את עמדתו בעניין הסכסוך הבין ארגוני מושא הליך זה, אך הורה לו לעשות כן בהתאם לסדרי הדין - הגשת עמדה הנתמכת בתצהיר/י עדות. נפסק כי על אף שהודעת העדכון של מרכז השלטון המקומי מהווה שינוי חזית, והוגשה באיחור משמעותי, בניגוד לסדרי הדין, הרי שנוכח מהות הסכסוך הנדון בהליך, חשיבותו והשלכותיו על מערכת יחסי העבודה במערכת החינוך, מן הראוי שהכרעה בסכסוך תיעשה לאחר שלפני ביה"ד תהיה פרוסה התשתית העובדתית המלאה וטענות כל הגורמים הרלוונטיים.
 עבודה – בית-הדין לעבודה – סדרי דין
עבודה – סכסוך קיבוצי – יחידת מיקוח
עבודה – איגודים מקצועיים – ארגון יציג של עובדים |
|
|
|
|
|
| מחוזי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| מנהלי |
|
|
|
|
| שלום |
|
|
|
|
|
|
|
|
| עבודה אזורי |
|
|
|
|
| משפחה |
|
|
|
|
|
|
| בתי-דין צבאיים |
|
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|
|
| עליון |
| 1 [משפט מינהלי] |
|
| בג"ץ 8438-16 ארגון אמון הציבור חברה לתועלת הציבור בע"מ נ' שר הפנים (עליון; ע' פוגלמן, ד' ברק ארז, ח' מלצר; 21/06/21) - 21 ע' |
| עו"ד: אבי מיליקובסקי, אביטל סומפולינסקי, ניצן פליטמן, עמר דקל, ערה לוי, שלומית אקווה, אבי שטיינמץ, איה רייך מינא, ינון חימי |
לאחר 18 שנים בהם נמנעו הגורמים השונים לפעול בהתאם לסמכות החובה שהוטלה עליהם בתיקון לחוק חובת המכרזים, המחייב את שר הפנים להתקין תקנות שעניינן החלתה של חובת המכרז הסטטוטורית על עסקאות של תאגידים מקומיים המצויים בבעלות או שליטה של רשויות מקומיות – בג"ץ הורה על מתן צו מוחלט, המורה למשיבים לפעול בתוך 90 יום להתקנת התקנות הנ"ל.
משפט מינהלי – חקיקת משנה – חובה להתקין תקנות
משפט מינהלי – התנהגות הרשות – שיהוי
משפט מינהלי – חובת הרשות – להפעיל את סמכויותיה במהירות הראויה
משפט מינהלי – מכרזים – חובת מכרז
.
בשנת 2002 נחקק תיקון לחוק חובת המכרזים, התשנ"ב-1992 המחייב את שר הפנים להתקין תקנות (על פי החוק המתקן – בתוך 90 ימים) שעניינן החלתה של חובת המכרז הסטטוטורית על עסקאות של תאגידים מקומיים המצויים בבעלות או שליטה של רשויות מקומיות (יצוין כי תוקף הוראות התיקון לחוק מותנה בהתקנת התקנות; על-פי הנחיות משרד הפנים, בהעדרו של חוק ותקנות בנוגע לתאגידים מקומיים, חלים על תאגידים אלה דיני המכרזים החלים על הרשויות המקומיות "בשינויים המחויבים"). דא עקא, תקנות אלו טרם הותקנו. העותרים מבקשים צו המורה למשיבים לפעול בהתאם לסמכות החובה שהוטלה עליהם ולהביא להתקנת התקנות האמורות. המשיבים 2-1 אינם כופרים בסמכות החובה המוטלת עליהם, ובהקשר לכך פירטו ניסיונות שנעשו על ידם החל משנת 2014 להביא להתקנת התקנות. ברם, מתאריך 10.05.2021 – למעלה משלוש שנים לאחר הוצאת צו על תנאי המופנה למשיבים 1-2 ומורה למשיב 1 לפעול להשלמת התקנת התקנות – לא חלה התקדמות במכלול.
.
בג"ץ (מפי המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר, בהסכמת השופטים ע' פוגלמן וד' ברק-ארז) פסק:
יש להורות על מתן צו מוחלט, שיביא להסדרה של חובת עריכת מכרזים בתאגידים המקומיים על דרך של תקנות, מהטעמים הבאים:
מדובר בפרשה עגומה של אי-הפעלת סמכות חובה, העולה כדי פגיעה מתמשכת בשלטון החוק, שיש לשים לה סוף פסוק ברור וקצוב בזמן. המחוקק איננו עוסק בכתיבה למגירה, וברי כי חוק שנחקק בכנסת – צריך שיינתן לו תוקף והוא יופעל על-ידי שרי הממשלה והגורמים שעליהם הוטלה המטלה ליישמו – במהירות הראויה.
המשיבים לא הראו צידוק מניח את הדעת לכך שהתיקון לחוק – שנחקק לפני שנים רבות – יוותר כאבן שאין לה הופכין, תוך פגיעה באינטרס הציבורי, בשוויון ההזדמנויות המתקבל במכרז, בתקינות הפעולה של המינהל ובתועלות הכלכליות שכל אלה עשויים להניב לרשות המקומית, לתאגיד המקומי, למבקשים להתקשר עמהם ולציבור בכללותו.
המחוקק הטיל פה סמכות חובה על המשיב 1 להציע נוסח של תקנות לאחר היוועצות במשיב 2 כדי להביא (על פי החוק המתקן – בתוך 90 ימים) – לצורך התקנתן של התקנות ולהחלת התיקון לחוק. לשון החוק אינה משתמעת לשני פנים, ומלמדת כי אין בידי המשיב 1 הרשות ושיקול הדעת לבחור האם ומתי יותקנו התקנות.
אף לולא מסגרת הזמנים הקצובה והברורה שגזר המחוקק – 90 ימים למן חקיקתו – ניכר כי השיהוי המינהלי בהפעלת סמכותו של המשיב 1 הוא מכביד ביותר בנסיבות ונעדר הצדקה ממשית, ועומד בניגוד להוראת סעיף 11 לחוק הפרשנות לפיו הסמכה או חיוב לעשות דבר שלא נקבע זמן קצוב לעשייתו יש לעשותם במהירות הראויה.
באופן פרטני, הנחיות היועץ המשפטי לממשלה מורות אף הן כי אין להשהות את ההכנה וההתקנה של תקנות, בייחוד כאשר "החוק, או חלק מהחוק, אינו ניתן לביצוע כל זמן שלא הותקנו התקנות לביצועו".
המשיבים העלו להצדקת הימנעותם מהתקנת התקנות טענות בדבר מורכבות ההסדר העומד על הפרק והבהירו כי מטרת הדחיות היתה להגיע להסכמות עם גורמים שונים מטעם השלטון המקומי. ברם, חובת ההיוועצות הסטטוטורית של המשיב 1 חלה רק כלפי המשיב 2, שר האוצר. היוועצות וולונטרית מטעם המשיב 1 ביתר גורמי השלטון המקומי והתאגידים המקומיים היא, כמובן, מבורכת, אך אין לקבל את הטענה כי הסכמתם נדרשת לשם אישור התקנות, ואין בהתנגדותם כדי להצדיק את המשך אי-קיום הליך התקנת התקנות.
באשר לטענות בדבר מורכבות ההסדר, אין בטענה זו לבדה כדי להצדיק את העיכוב בהפעלת סמכותו של המשיב 1 כשבענייננו, קשה להימלט מן החשש כי הטעם האמיתי לדבר נובע, בין השאר מ"מערכת לחצים בשדה הפוליטי שבו מתקיים הדיון הציבורי"
ביהמ"ש מוסיף כי המקרה דנא שונה וחמור מהאמור בפרשת אופנהימר (בג"ץ 295/65), משורה של טעמים: ראשית, מפני שמשך הזמן שבו נמנע מחוקק המשנה מלהפעיל את סמכות החובה החלה עליו – ארוך ומשמעותי עוד יותר מזה שנדון בפרשה הנ"ל. שנית, מפני שבמארג הסטטוטורי המונח לפנינו, אין פירושה של אי-התקנת תקנות התפרקות משיקול דעתו של מחוקק המשנה גרידא, אלא אף איון, להלכה ולמעשה, של דברו של המחוקק הראשי. שכן תוקף הוראות התיקון לחוק מותנה בהתקנת התקנות.
זאת ועוד – אחרת. חזקה על המחוקק כי לא השחית מילותיו לריק, וכאשר גדר את התקופה שבה על המשיב 1 להתקין את התקנות ל-90 ימים בלבד – יש להניח כי עשה זאת ביודעו כי מלאכת התקנת התקנות איננה כה מורכבת.
אין בקיומן של הנחיות מנכ"ל משרד הפנים, המחילות את חובת המכרזים החלה על רשויות מקומיות – על תאגידים מקומיים, כדי לשכך פה את חומרת הפגם. ואין בקיומן, או היעדרן של הנחיות מנכ"ל משרד הפנים כדי לגרוע, או להוסיף מסמכות החובה הסטטוטורית של המשיב 1 להביא להתקנת התקנות.
לפיכך, בחלוף למעלה מ-ח"י שנים למן הטלת סמכות החובה על המשיב 1, ובהיעדר טעם מניח את הדעת לעיכוב מתמשך זה – נדרש סעד אופרטיבי, לבל תהפוכנה הוראות החוק בנושא שלפנינו לאות מתה. לפיכך בג"ץ מורה על הפיכת הצו על תנאי למוחלט, כך שעל המשיב 1 (שר הפנים) להפעיל את סמכותו הקבועה בסעיף 4 לחוק חובת מכרזים ולהציע, בהתייעצות עם המשיב 2 (שר האוצר), תקנות בעניין חובת מכרזים של תאגידים מקומיים, וזאת בתוך 90 ימים ממועד פסק דין זה.
המשיב 1 חויב בהוצאות העותרת 1 בסך של 40,000 ש"ח ובהוצאות העותרת 2 בסך של 20,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| ע"פ 3169-21 מדינת ישראל נ' אנס אגבאריה (עליון; ע' פוגלמן, ג' קרא, ד' מינץ; 21/06/21) - 9 ע' |
| עו"ד: עלי סעדי, פאיז יונס, עילית מידן |
מגמת הענישה בגין עבירות הנשק הוחמרה עם השנים, עת הפכו העבירות לנפוצות יותר, ובין היתר ניתן משקל משמעותי לשיקולי הרתעה בעת גזירת העונש עליהן. מעבירה של ירי בנשק חם בסביבת מגורים נשקפת חומרה יתרה, ולכן מתחייבת ענישה מחמירה בגינה הכוללת עונשי מאסר ממושכים בפועל ; במציאות של שימוש רחב בנשק לפתרון סכסוכים יומיומיים וזמינותם הרבה של כלי נשק לכל דורש, הכף נוטה לעבר שיקולי ההרתעה וההחמרה בענישה גם במקרים בהם מבצעי העבירות נעדרי עבר פלילי.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות נשק
עונשין – עבירות – ירי באזור מגורים
דיון פלילי – ערעור – התערבות במידת העונש
.
המשיבים הורשעו ע"פ הודאתם בעבירות בנשק (החזקה, נשיאה והובלה); יריות באזור מגורים; איומים; שינוי זהות של רכב; הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו; היזק בזדון; ושיבוש מהלכי משפט. ביהמ"ש המחוזי בחיפה גזר על כל אחד מהם 24 חודשי מאסר בפועל ועונשים נלווים. הערעור נסב על קולת עונשי המאסר בפועל.
.
ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור בקבעו:
אכן, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בחומרת העונש שהטילה הערכאה הדיונית, אלא אם כן מתגלה חריגה בולטת ממדיניות הענישה. נמצא כי המקרה דנן מצדיק התערבות כאמור.
בשורה ארוכה של פסקי דין עמד בימ"ש זה על החומרה הרבה הגלומה בעבירות הנשק. ביסוד עבירות אלו עומדת פגיעה בחיי האדם ובשלמות גופו, כמו גם בביטחון הציבור ובסדר הציבורי בכללותו. עבירות אלו חמורות במיוחד, בין היתר משום שהן עשויות לשמש בסיס לביצוע עבירות נוספות, למשל על רקע עברייני או פעילות טרור. מגמת הענישה בגין עבירות הנשק הוחמרה עם השנים, עת הפכו העבירות לנפוצות יותר, ובין היתר ניתן משקל משמעותי לשיקולי הרתעה בעת גזירת העונש עליהן.
מעבירה של ירי בנשק חם בסביבת מגורים נשקפת חומרה יתרה. היא עלולה לגרום לנזק כבד לחיים, לגוף ולרכוש לעוברי אורח וליושבים בבתיהם. לכן מתחייבת ענישה מחמירה בגינה. ב-2018 החמיר המחוקק את העונש המרבי על ירי מנשק חם במקום מגורים משנת מאסר אחת ל-5 שנות מאסר. כאמור בדברי ההסבר להצעת התיקון, עונש של שנת מאסר אחת אינו נותן ביטוי הולם לחומרה הגלומה במעשה ירי שלא כדין ולסיכון הגלום במעשה כאמור לפגיעה בערך המוגן שבבסיס העבירה – הגנה על חיי אדם. סיכון כאמור קיים גם אם לא היה סיכון קונקרטי לחיי אדם שהעושה היה מודע לו. קל וחומר שסיכון כזה גלום במקרה בו הירי סיכן בפועל חיי אדם, למשל במקרה בו יריות נורו לעבר ביתו של אדם במטרה להפחידו, בנסיבות בהן לא ניתן לייחס ליורה ניסיון לגרימת פציעה או חבלה חמורה לאדם.
בהתאם לכך, נוקט בימ"ש זה מדיניות ענישה הכוללת עונשי מאסר ממושכים בפועל בגין עבירות ירי בנשק במקום מגורים, כבענייננו. לא נעלמו מעיני ביהמ"ש טענת המשיבים לגבי עברם הנקי, והפניותיהם לגזרי הדין שניתנו בעניין ג'רבאן ובעניין אבו דקה. חרף האמור, נמצא כי נסיבות המקרה דנן: הפעולות העברייניות החמורות שפוטנציאל הנזק הנשקף מהן לגוף ולרכוש הוא רחב היקף; סוג הנשק בו נעשה שימוש; אינטנסיביות הירי; התכנון מראש; הנכונות לעשות כל זאת בשל סיבה קלת ערך; הניסיון להסוות את המעשים ולשבש את עבודת גורמי האכיפה; וריבוי העבירות – מצדיקות החמרה בעונש. הפער בין הרקע הנורמטיבי של המשיבים לבין פעולותיהם העברייניות, שנעשו בקלות בלתי נסבלת, מדגיש את השימוש הרחב בנשק לפתרון סכסוכים יומיומיים, אף בידי מי שנעדר דפוסי התנהגות עברייניים, וכן את זמינותם הרבה של כלי נשק לכל דורש. כפי שנפסק, במצב דברים זה הכף נוטה לעבר שיקולי ההרתעה וההחמרה בענישה, גם במקרים שבהם מבצעי העבירות נעדרי עבר פלילי.
בגזר הדין עמד ביהמ"ש המחוזי בפירוט על העקרונות שנקבעו בפסיקתנו בנוגע לחומרת העבירות ועל הערכים המוגנים שביסוד עבירות הנשק. אלה מקובלים גם על ביהמ"ש העליון. אולם בהינתן מדיניות הענישה האמורה ובשים לב לנסיבות ביצוע העבירות, אין להסכים עם יישומם. נמצא כי העונש שהושת על המשיבים אינו משקף כראוי את החומרה הנשקפת ממעשיהם. זאת, מבלי לקבוע מסמרות באשר לגבולות מתחם הענישה ההולם את נסיבות המקרה, וגם בהינתן המתחם שנקבע. בימ"ש זה עמד על הצורך בהגברת האכיפה כלפי עבירות נשק ובהחמרה במדיניות הענישה הנוהגת על מנת לבלום מציאות מדאיגה של נשיאה ושימוש בנשק חם, ויש ליישם את מדיניות הענישה שנקבעה הלכה למעשה. לצד זאת, בקביעת העונש הראוי למשיבים יש לתת משקל, להעדר הרשעות קודמות למשיבים; להודאתם; לכך שקיבלו אחריות, "גם אם זו מסויגת", על מעשיהם; ולנסיבותיהם האישיות.
בשים לב לכלל שלפיו ערכאת הערעור אינה ממצה את חומרת הדין, נמצא להעמיד עונש המאסר בפועל שייגזר על המשיבים על 36 חודשים. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [דיון פלילי] |
|
| בש"פ 4214-21 יחיא אבו ג'אבר נ' מדינת ישראל (עליון; י' עמית; 21/06/21) - 7 ע' |
| עו"ד: עמית שלף, שרון רבינוביץ', יובל קדר |
שירות המבחן עמוס לעייפה ואין טעם להעמיס עליו עריכת תסקירי מעצר מקום שבו עולה בבירור כי חלופת מעצר לא תסכון. כאשר מסוכנותו של הנאשם כה רבה עד שלא ניתן לאיין אותה בשום צורה – לא נדרש ביהמ"ש לבקש תסקיר מעצר. תסקיר המעצר נועד להיות אך כלי מסייע בידי ביהמ"ש ואינו בבחינת תסקיר-חובה.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – תסקיר מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
.
נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של החזקת נשק ותחמושת; נשיאת נשק ותחמושת; וחבלה בכוונה מחמירה (שבע עבירות), שבוצעו על רקע סכסוך משפחות. בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים. ב"כ העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה, ובימ"ש קמא הורה על עריכת תסקיר. שירות מבחן המליץ שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר. בימ"ש קמא הורה על הגשת תסקיר משלים. גם בתסקיר המשלים נמנע שירות מבחן מלהמליץ על שחרור העורר. בימ"ש קמא הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. מכאן הערר.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערר בקבעו:
המעשה נשוא כתב האישום חמור ביותר בנסיבותיו – ירי חסר אבחנה לעבר קבוצת אנשים ופציעת שבעה מהם. ודוק: ידוע כי חומרת המעשה כשלעצמה אינה יכולה לשמש כהצדקה להותרת נאשם במעצר עד תום ההליכים, אך רמת המסוכנות יכולה להילמד מאופי המעשים המיוחסים לנאשם ומחומרתם. במקרה דנן המעשה מעיד על אימפולסיביות של העושה ועל מסוכנותו וקשה לראות כיצד ניתן היה בנסיבות להסתפק בחלופת מעצר. הדברים מקבלים משנה תוקף בהינתן עברו הפלילי של העורר.
המקרה דנן הוא אפוא מקרה מובהק, בהיבט זה שביהמ"ש יכול היה להגיע להחלטה מושכלת ע"פ המידע שהונח לפניו, ללא צורך בתסקיר שירות מבחן. כפי שנפסק, החלטה על מעצר עד תום ההליכים ללא שהוגש לביהמ"ש תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן תתקבל בעיקר באותם מקרים בהם רמת המסוכנות גבוהה, ולא ניתן לתת אמון בנאשם. הדברים כמובן כרוכים זה בזה, ויש במסוכנות גבוהה כדי להשפיע על מידת האמון שייתן ביהמ"ש בנאשם. שירות המבחן עמוס לעייפה ואין טעם להעמיס עליו עריכת תסקירי מעצר מקום שבו עולה בבירור כי חלופת מעצר לא תסכון. כפי שנפסק, כאשר מסוכנותו של הנאשם כה רבה עד שלא ניתן לאיין אותה בשום צורה – לא נדרש ביהמ"ש לבקש תסקיר מעצר. תסקיר המעצר נועד להיות אך כלי מסייע בידי ביהמ"ש ואינו בבחינת תסקיר-חובה.
ניתן להצביע על 3 אבות-טיפוס של בקשות למעצר עד תום הליכים: א. מקרים בהם ברי כי חלופת מעצר לא תסכון – אין טעם להזמין תסקיר שירות מבחן; ב. מקרים בהם על-פניהם ניתן להסתפק בחלופת מעצר שניתן לעמוד על טיבה בביהמ"ש – אין טעם להזמין תסקיר. לעיתים המעשה והעושה הם כאלה שביהמ"ש מתרשם כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר. פעמים רבות ביהמ"ש עצמו יכול לבחון את טיב החלופה ולעמוד על קנקנם של המפקחים והערבים. אלא שבהאידנא, ההסתמכות "האוטומטית" על שירות המבחן גורמת לכך שביהמ"ש משהה את החלטתו עד לקבלת תסקיר, ובכך נמצאנו מאריכים מעצרו של הנאשם שלא לצורך; ג. מקרים בהם לא ברור אם חלופת מעצר תסכון, או שביהמ"ש מתקשה לעמוד על קנקנה של החלופה הקונקרטית – יש להזמין תסקיר שירות מבחן.
המקרה דנן הוא מקרה שנופל לקטגוריה הראשונה, מקרה מובהק שגם ללא התסקירים השליליים של שירות המבחן, ברור כי חלופת מעצר לא תסכון. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [משפט מינהלי] [דיון אזרחי] |
|
| בג"ץ 4012-21 עו"ד עמוס גבעון נ' כבוד השופט גלעד הס - בית המשפט השלום בהרצליה (עליון; נ' הנדל, י' אלרון, א' שטיין; 21/06/21) - 4 ע' |
| עו"ד: סתיו גבעון |
בג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי המשפט האזרחיים, והתערבותו בהחלטות אלה מוגבלת למקרים נדירים ביותר, בהם התקבלו תוך חריגה מסמכות או מכללי הצדק הטבעי. הדבר נכון ביתר שאת ביחס להחלטה בעלת אופי דיוני ומאחד הסוגים המנויים בצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור).
משפט מינהלי – בגץ – ביקורת ערכאות שיפוטיות
דיון אזרחי – שאלונים – שיקול דעת בית המשפט
.
עתירה כנגד החלטת המשיב 1 שלא לחייב את המשיבים 4-3 לענות על שאלות מסוימות שהציג להם העותר בשאלון שמסר בהליכים המקדמיים בתביעתם הכספית נגדו בבימ"ש השלום בהרצליה.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה על הסף בקבעו:
בג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי המשפט האזרחיים, והתערבותו בהחלטות אלה מוגבלת למקרים נדירים ביותר, בהם התקבלו תוך חריגה מסמכות או מכללי הצדק הטבעי. הדבר נכון ביתר שאת ביחס להחלטה בעלת אופי דיוני ומאחד הסוגים המנויים בצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור) – כמו במקרה דנן – הנתונה לשיקול דעתה של הערכאה המוסמכת.
לביהמ"ש שיקול דעת נרחב ביחס לבקשות להצגת שאלונים, ובפרט בבואו להחליט האם להתיר לבעל-דין להציג שאלות מסוימות, והאם לחייב את הצד שכנגד להשיב לשאלות אלה, לפי תקנות 107 ו-110 לתקסד"א, בהתאמה. בכלל זה, ביהמ"ש בוחן האם הן מכבידות על הצד הנשאל ונחוצות כדי לאפשר דיון הוגן ולחסוך בהוצאות, וכן את קיומם של סייגים פרטניים נוספים.
לאור זאת, אין כל בסיס לטענת העותר כי החלטת המשיב 1 מנוגדת לעקרונות סדרי הדין, כל שכן חורגת מסמכותו או לוקה בשרירותיות – וזאת בשים לב לכך כי העותר עצמו מודה שאת התשובות לארבע מתוך חמש השאלות "ניתן לברר ללא מחלוקת אמיתית מעיון בפסקי הדין או בתיק נט המשפט". על כן, ספק אם הן עומדות בתנאי הרלוונטיות להצגתן מלכתחילה, וההתדיינות בנוגע להן מיותרת. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [דיון פלילי] |
|
| בש"פ 4220-21 עומר חסון נ' מדינת ישראל (עליון; י' עמית; 21/06/21) - 4 ע' |
| עו"ד: יוסף ח'ורי, יובל קדר |
הגישה כלפי עבירות נשק היא מחמירה, וככלל יש להורות על מעצר מאחורי סורג ובריח, אלא בהתקיים נסיבות חריגות.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
דיון פלילי – מעצר – עד תום ההליכים
.
נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות בנשק (החזקה, נשיאה והובלה) והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו. הערר הוא על החלטת ביהמ"ש המחוזי במסגרתה נקבע כי העורר ייעצר עד תום ההליכים.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערר בקבעו:
עבירות נשק מקימות חזקת מסוכנות. סעיף 22ב(ב)(1) לחוק המעצרים קובע כי אין להורות על מעצר בפיקוח אלקטרוני של נאשם בעבירות נשק, אלא אם שוכנע ביהמ"ש, מטעמים מיוחדים שיירשמו, כי בשל נסיבות ביצוע העבירה או נסיבותיו המיוחדות של הנאשם, ניתן להסתפק במעצר בפיקוח אלקטרוני. בהינתן נקודת מוצא זו, הגישה כלפי עבירות נשק היא מחמירה, וככלל, יש להורות על מעצר מאחורי סורג ובריח, אלא בהתקיים נסיבות חריגות.
במקרה דנן, העורר נתפס כאשר ברכבו מטען במשקל של כחצי ק"ג (בבקשת המעצר נכתב כי המטען היה מוכן להפעלה) וכל בר דעת מבין כי מטען חבלה לא אמור לשמש כמתנת יום הולדת לחותנת, אלא לצורך פלילי מובהק שעלול לקפח חיי אדם. המבקש מילא פיו מים כאשר נשאל על המטען, ובהמשך טען כי מצא את המטען. כפי שציין שירות המבחן רב הנסתר על הגלוי, איננו יודעים מהיכן הנגישות של המבקש למטען ומה היה תפקידו בשרשרת הייצור, ההעברה והשימוש במטען.
לכך יש להוסיף כי המשיב ניסה להימלט מהשוטרים על אף שסימנו לו לעצור, וכי בסופו של יום, גם התסקיר לא בא בהמלצה על שחרורו של העורר לחלופה. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [בתי-משפט] |
|
| ע"א 4202-21 דאבה מינדל בוקשפן נ' עמרם וייספיש (עליון; א' חיות; 20/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: |
הליכי פסלות אינם מהווים תחליף לבקשה לתיקון פרוטוקול, ולכן לא נמצא מקום להידרש לטענות המערערת בעניין התבטאויות המותב שלא קיבלו ביטוי בפרוטוקול הדיון. אשר להתבטאויות המתועדות בפרוטוקול: לא נמצא כי אמירות אלו של המותב מעידות על נעילת דעתו או על חשש ממשי למשוא פנים מצדו. אין מניעה שהמותב יתייחס במהלך דיון לחולשות בעמדתו של בעל דין מסוים או יציע לתובע לחזור בו מתביעתו.
בתי-משפט – שופטים – פסילת
בתי-משפט – פסלות שופט – עילות הפסלות
.
ערעור על החלטת בימ"ש השלום שלא לפסול את עצמו מלדון בתביעת המערערת. המערערת, המייצגת את עצמה בערעור, שבה על טענות שהעלתה בבקשת פסלות קודמת וטוענת כי ההתרחשויות בדיון ההוכחות מעידות על נעילת דעתו של בית המשפט קמא.
.
נשיאת ביהמ"ש העליון דחתה את הערעור בקבעה:
המבחן לפסילת שופט מלשבת קבוע בסעיף 77א לחוק בתי המשפט, ולפיו יש לבחון אם קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב. עיון בפרוטוקול הדיון מעלה כי המערערת לא עמדה בנטל להוכחת חשש מעין זה.
ראשית יש להדגיש כי רבות מהאמירות שמייחסת המערערת למותב לא תועדו בפרוטוקול הדיון. חלקים מהדיון אמנם לא תועדו בשל תקלה טכנית, אך מעיון במערכת "נט המשפט" עולה כי הפרוטוקול נסרק כמוצג לתיק וכי היה ביכולת הצדדים לעיין בו. חרף זאת נמנעה המערערת מלהגיש בקשה לתיקון הפרוטוקול והסתפקה בהגשת בקשה לפסילת המותב. כפי שנפסק בעבר, הליכי פסלות אינם מהווים תחליף לבקשה לתיקון פרוטוקול, ועל כן לא נמצא מקום להידרש לטענות בעניין התבטאויותיו של המותב אשר לא קיבלו ביטוי בפרוטוקול הדיון.
אשר להתבטאויות אליהן הפנתה המערערת והמתועדות בפרוטוקול: לא נמצא כי אמירות אלו של המותב מעידות על נעילת דעתו או על חשש ממשי למשוא פנים מצדו. נפסק לא אחת כי אין מניעה שהמותב יתייחס במהלך דיון לחולשות בעמדתו של בעל דין מסוים או יציע לתובע לחזור בו מתביעתו – ולא נמצא כי התבטאויות המותב מקימות עילה לפסילתו. יצוין כי השגות המערערת על החלטת המותב שלא לאשר הגשת סיכומים בכתב הן "ערעוריות" באופיין ומקומן אינו בבקשת פסלות אלא בהליכי ערעור מתאימים.
יצוין, עם זאת, כי מוטב היה אילו הבירורים בעניין יכולת המערערת להגיש בקשת פסלות שלא באמצעות בא-כוחה היו נעשים ע"י המותב מוקדם יותר, בעת שהוגשה בקשת הפסלות הראשונה. הדבר היה עשוי להוביל למתן הכרעה מהירה יותר בבקשת הפסלות, מבלי שהמערערת הייתה נדרשת להעלות את טענותיה בנושא שוב ושוב. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [דיון פלילי] |
|
| רע"פ 4087-21 ספיר ניסני נ' מדינת ישראל (עליון; ג' קרא; 10/06/21) - 7 ע' |
| עו"ד: |
למבקשת היה יומה גם בביהמ"ש המחוזי ואף יותר מכך, אך היא בחרה שלא להשלים עם אופן השתלשלות העניינים, לא עמדה במועדי ההגשה השונים שנקצבו לה, לרבות ארכות שניתנו לה לפנים משורת הדין, דבר שהביא אף לדחיית ערעורה; וגם כעת נמצאים אנו כחמש שנים מאז הגשת כתב האישום ונראה כי המבקשת מנסה לדחות את הקץ בטענות שונות. בנסיבות אלה לא נמצא חשש לעיוות דין בעניינה של המבקשת ומשכך אין יסוד לקבלת הבר"ע ב"גלגול שלישי".
דיון פלילי – ערעור – רשות ערעור
דיון פלילי – ערעור – מועדים
.
בר"ע על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בגדרו נדחה ערעור המבקשת על הכרעת דינו וגזר דינו של בימ"ש השלום במסגרתם הורשעה המבקשת בגרימת מות אמה, ונגזרו עליה 3 חודשי מאסר בפועל ומאסר מותנה בן 8 חודשים. הערעור נדחה לאחר שהמבקשת לא הגישה את נימוקי הערעור במועד.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
הבקשה נפרסת על פני עמודים רבים ובה למעשה שוטחת המבקשת את השתלשלות ההליכים בעניינה, מפרטת את המצב העגום בו היא שרויה, מבחינה פיזית, נפשית וכלכלית, אשר אינו מאפשר לה להעלות את מלוא טענותיה בפרק הזמן שהוקצב לה. המבקשת עותרת למתן ארכה של חצי שנה לשם הגשת נימוקי בקשת רשות הערעור. לטענתה, אם יינתן לה פרק הזמן האמור, תוכל להביא בפני בית המשפט את הגנתה המהותית כפי שמעולם לא הובאה בפני שום ערכאה ובתוך כך: את הכשלים החמורים באופן ניהול ההליך הפלילי כנגדה, לרבות אלו שנפלו בהתנהלות הסניגוריה הציבורית.
הבקשה אינה עומדת באמות המידה המצומצמות לקבלת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" – היא אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינה הפרטי של המבקשת ואין חשש כי דחייתה תגרום לאי-צדק מהותי או לעיוות דין.
הערכאה הדיונית, אשר התרשמה באופן בלתי אמצעי מהמבקשת, משך כארבע שנים של הליכים, קבעה כי הסניגוריה הציבורית עשתה כל שאל ידה כדי לייצג את המבקשת נאמנה; כי הודייתה של המבקשת ניתנת מתוך רצון חופשי; וכי משניתנה הכרעת הדין המרשיעה, פעלה המבקשת באופן מודע כדי להתחמק מניהול ההליך לגופו של עניין והתמקדה בטענות פרוצדוראליות שנועדו אך למשוך את ההליך. למרבה הצער, המבקשת התמידה בעמדתה זו גם לאחר הגשת הערעור לביהמ"ש המחוזי.
למבקשת היה את יומה גם בביהמ"ש המחוזי ואף יותר מכך, אך היא בחרה שלא להשלים עם אופן השתלשלות העניינים, לא עמדה במועדי ההגשה השונים שנקצבו לה, לרבות ארכות שניתנו לה לפנים משורת הדין, דבר שהביא אף לדחיית ערעורה; וגם כעת נמצאים אנו כחמש שנים מאז הגשת כתב האישום ונראה כי המבקשת מנסה לדחות את הקץ בטענות שונות.
ביהמ"ש אינו מתעלם מטענות המבקשת בכל הנוגע לקשיים הרבים שבניהול העצמאי של ההליך ותעצומות הנפש שהדבר דרש ממנה, בשים לב למצבה הפיזי והנפשי, אך מכאן ועד קבלת טענותיה בדבר הפגמים שנפלו לכאורה בניהול ההליך, בזמן שהייתה מיוצגת, מצד כל גורמי מערכת המשפט – רחוקה הדרך.
נוכח כל האמור, נמצא כי אין חשש לעיוות דין בעניינה של המבקשת ומשכך אין יסוד לקבלת בקשת רשות הערעור ב"גלגול שלישי". |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 8 [עבודה] |
|
| ע"ע (ארצי) 34918-10-20 שלמה אבלס נ' א. ט. - שרותים משפטיים בע"מ (עבודה; רועי פוליאק, חני אופק גנדלר, מיכאל שפיצר, נ.צ.: ו' אדוארדס, ר' דיין; 16/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: חיים מן, פזית בר |
ביה"ד פסק כי בנסיבות בהן המשיבה נקלעה לקשיים כלכליים והיה ספק אם תוכל לשלם שכר לעובדיה, יש הצדקה לתשלום פיצויי פיטורים אף בהנחה שמדובר בהתפטרות של המערער מכח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים; תנאי העסקת המערער באים בגדר סעיף 30(א)(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה. זאת, שכן עניינו נופל בגדר המודל הפרשני של הסעיף הנוגע לחוסר יכולת לפקח על מסגרת שעות העבודה בשל צרכים משתנים ותכופים, וייתכן שאף לגדר המודל הפרשני הנוגע לחוסר יכולת לפקח על מידת העבודה במסגרת תחום שעות העבודה שניתנת להגדרה.
עבודה – פיצויי פיטורין – זכאות
עבודה – פיצויי פיטורין – פיצויי הלנה
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – תחולת החוק
עבודה – הרמת מסך – במישור דיני העבודה
.
המערער הועסק מחודש 11/14 עד לחודש 7/16 כבעל תפקיד במחלקת הוצאה לפועל של המשיבה. שכרו הורכב משכר יסוד ופרמיות משתנות לפי אופי פעולות התפיסה שבצע. בביה"ד האזורי נדחתה בעיקרה תביעת המערער נגד המשיבה. המשיבה חויבה בתשלום פיצויי הלנת שכר בסך 2,000 ₪, יתרת דמי הבראה ויתרת דמי חופשה. תביעתה הנגדית של המשיבה נדחתה, ולאור תוצאת פסק הדין חויב המערער בשכר טרחה והוצאות משפט.
.
בית הדין הארצי לעבודה (השופטים ר' פוליאק, ח' אופק גנדלר, מ' שפיצר ונציגי הציבור ו' אדוארדס, ר' דיי) דחה את הערעור ברובו ופסק כי:
אשר לפיצויי פיטורים, ביה"ד קמא קבע כי המערער אינו זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בהסתמך על הנספח למכתב הפיטורים בו נאמר כי המערער התפטר ושמכתב הפיטורים נמסר לו על מנת שיעלה בידו לקבל דמי אבטלה. כעולה מהמבוא לנספח, המערער "החליט להתפטר עקב קשיים כלכליים אליהם נקלע המעביד". אכן, המשיבה נקלעה לקשיים כלכליים והיה ספק אם יעלה בידה לשלם שכר לעובדיה. נסיבות אלה מצדיקות תשלום פיצויי פיטורים אף אם נניח כי מדובר בהתפטרות, מכח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. בנסיבות העניין השכר הקובע לתשלום הפיצויים יחושב לפי תקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים); אין מקום לפסיקת הלנת פיצויי פיטורים. מדובר בפיצוי הנתון לשיקול דעת ביה"ד, ובנסיבות העניין קבע ביה"ד קמא כי הייתה מחלוקת כנה ביחס לזכאות לתשלומם.
אשר לגמול שעות נוספות, ביה"ד קמא קבע כי משרת המערער אינה מהווה משרת אמון כמשמעה בסעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה, אך קבע כי תנאי העסקתו באים בגדר סעיף 30(א)(6) לחוק. ביה"ד קמא קבע כי משרת המערער לא הייתה נתונה לפיקוח בשל השעות הגמישות והעצמאות בעבודתו וכי הוא לא נדרש להתייצב במשרדי המשיבה עם תחילת יום עבודתו ולא נדרש לדווח על שעת תחילתו, אלא הוטלה עליו משימה והוא ביצע אותה בשעות המתאימות לו. אשר ליכולת הפיקוח קבע ביה"ד קמא כי הפיקוח היחיד היה פיקוח על ביצוע משימות שהוטלו על המערער. פרשנות סעיף 30(א)(6) לחוק, מעלה שני מודלים אפשריים: האחד, חוסר יכולת לפקח על מסגרת שעות העבודה בשל צרכים משתנים ותכופים. השני, חוסר יכולת לפקח על מידת העבודה במסגרת תחום שעות העבודה שניתנת להגדרה. משמדובר בעובדים מחוץ לחצרים יכולים להתקיים שני המודלים או אחד מהם. בקשר למודל הראשון נקבע כי עניינו של סעיף 30(א)(6) הוא במאפיינים תעסוקתיים היוצרים אילוץ שאינו מאפשר התווית מסגרת שעות עבודה, ולא מקום בו התווית מסגרת שעות העבודה אפשרית אך הצדדים העדיפו שלא לדקדק בהגדרתה ולא לפקח על יישומה. אף במקרה דנן, בשים לב לכך שמועד ביצוע העבודה הושפע בין היתר מתוצרי עבודת המערער, נופל עניינו של המערער בגדרו של המודל הראשון ואפשר שגם במודל השני. לאור האמור דין ערעורו של המערער בקשר לרכיב זה להידחות.
אשר להרמת מסך, ביה"ד האזורי דחה את התובענה להרמת מסך, מאחר שלא מצא שמשיב 2 פעל שלא כדין, למעט אי העברת כספי הפנסיה במועד, אשר תוקנה בדיעבד. עם זאת, המשיב 2 לא העסיק את התובע אלא המשיבה הייתה מעסיקתו ומשיב 2 פעל כאורגן של המשיבה ואף עשה כל ביכולתו להבריא את המשיבה לאחר ששותפו ברח. אין מקום להתערב בהנמקה זו. מעבר לכך, מששולמו למערער זכויותיו, ולו בדיעבד, אין עוד משמעות מעשית לטענה זו, והערעור בקשר לה נדחה. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [עבודה] |
|
| סב"א (ארצי) 5271-08-17 ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים ובמכללות נ' הסתדרות המורים בישראל (עבודה; לאה גליקסמן, סיגל דוידוב, רועי פוליאק, נ.צ.: ח' שחר, י' ה' בוכריס; 15/06/21) - 11 ע' |
| עו"ד: חיים ברנזון, אסף ברנזון, אורנה לין, מיכל פרידמן, מיכל לייסר, יאנה סימקין, מנחם לפידור, סיגל פעיל, זוהר גיפס, טל איסק, בועז בן צור, אלעד פלג |
ביה"ד קיבל את בקשת מרכז השלטון המקומי להגיש את עמדתו בעניין הסכסוך הבין ארגוני מושא הליך זה, אך הורה לו לעשות כן בהתאם לסדרי הדין - הגשת עמדה הנתמכת בתצהיר/י עדות. נפסק כי על אף שהודעת העדכון של מרכז השלטון המקומי מהווה שינוי חזית, והוגשה באיחור משמעותי, בניגוד לסדרי הדין, הרי שנוכח מהות הסכסוך הנדון בהליך, חשיבותו והשלכותיו על מערכת יחסי העבודה במערכת החינוך, מן הראוי שהכרעה בסכסוך תיעשה לאחר שלפני ביה"ד תהיה פרוסה התשתית העובדתית המלאה וטענות כל הגורמים הרלוונטיים.
עבודה – בית-הדין לעבודה – סדרי דין
עבודה – סכסוך קיבוצי – יחידת מיקוח
עבודה – איגודים מקצועיים – ארגון יציג של עובדים
.
הליך זה עניינו הצהרה כי כלל עובדי ההוראה המלמדים בחינוך העל יסודי (כיתות ז' עד יב') מהווים יחידת מיקוח אחת, וכי המבקש - ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים ובמכללות, הוא הארגון היציג ביחידת המיקוח האמורה. המחלוקת בעניין הארגון היציג של עובדי ההוראה המלמדים בחטיבת הביניים היא בת שנים רבות. ההחלטה ניתנה בבקשת מרכז השלטון המקומי להביע את עמדתו בהליך.
.
בית הדין הארצי לעבודה (השופטים ל' גליקסמן, ס' דוידוב-מוטולה, ר' פוליאק ונציגי הציבור ח' שחר, י' הראל בוכריס) קבע כדלקמן:
הסכסוך הבין ארגוני מושא הליך זה, שעניינו זהות הארגון היציג של עובדי הוראה בחטיבות הביניים, תחילתו בשנת 2007. על אף ההליכים המשפטיים הרבים שהתנהלו בין הצדדים, הסכסוך לא הוכרע. יש חשיבות רבה להכרעה בסכסוך זה, וזאת משני טעמים: ראשית, מדובר בהליך שעניינו מימוש זכות ההתארגנות של עובדי ההוראה. שכן, גם אם אין מדובר במצב שבו עובדי הוראה בחטיבת הביניים אינם חוסים תחת יחסי עבודה מאורגנים, הרי שעל פי הנטען הם אינם מממשים באופן מלא את זכות ההתארגנות נוכח הכללתם ביחידת מיקוח של עובדי הוראה בחינוך היסודי שהם אינם משתייכים אליה, ונמנע מהם ייצוגם על ידי ארגון המורים, שהוא ארגון העובדים היציג (כך לפי הנטען) ביחידת המיקוח אליה הם משתייכים. ודוק, אין מדובר בסכסוך נקודתי המתייחס להסכם זה או אחר או בעל השלכה לפרק זמן מוגבל, אלא בסכסוך שלהכרעה בו תתכן השלכה על מערכת יחסי העבודה במערכת החינוך לשנים רבות; שנית, העדר הכרעה בסכסוך הבין ארגוני יוצר אי שקט וחוסר יציבות במערכת יחסי העבודה במערכת החינוך, והסכסוך גוזל משאבים מכל הצדדים ליחסי העבודה במערכת החינוך.
אמנם מלכתחילה סבר ביה"ד כי נוכח השלכות ההליך על מערכת יחסי העבודה במערכת החינוך, יש מקום שהמרכז לשלטון המקומי, שהוא ארגון המעסיקים המייצג חלק ניכר מהמעסיקים של עובדי הוראה בכיתות י'-יב' וצד להסכמים הקיבוציים עם ארגון המורים יביע את עמדתו בהליך. למרות האמור, עד לאחרונה בחר מרכז השלטון המקומי שלא להביע עמדתו בהליך. רק בשלב מאוחר ביותר, לאחר שהוגשו תצהירי העדות מטעם כל הצדדים, ולאחר ישיבת ההוכחות הראשונה, הגיש מרכז השלטון המקומי את הודעת העדכון שבה פרש את עמדתו, השונה מהעמדה שנקט בעבר. הודעת העדכון של מרכז השלטון המקומי מהווה שינוי חזית, והוגשה באיחור משמעותי, בניגוד לסדרי הדין.
יחד עם זאת, נוכח מהות הסכסוך הנדון בהליך, חשיבותו והשלכותיו על מערכת יחסי העבודה במערכת החינוך, מן הראוי שהכרעה בסכסוך תיעשה לאחר שלפני ביה"ד תהיה פרוסה התשתית העובדתית המלאה וטענות כל הגורמים הרלוונטיים. לכן, אין מקום למנוע ממרכז השלטון המקומי מלהציג את עמדתו, שכן הדבר עלול לגרום לקבלת הכרעה על יסוד תשתית חסרה. יחד עם זאת, ובמיוחד מאחר שעמדת מרכז השלטון המקומי כוללת אף טענות עובדתיות, הן לגופו של הסכסוך והן בנוגע לאופן קבלת החלטת מרכז השלטון המקומי, הרי שהוא אינו יכול להציג את עמדתו בדרך של "הודעת עדכון" ו"הודעות הבהרה" להודעת העדכון של בא כוחו, ללא שהודעות אלה נתמכו בתצהיר של גורם מוסמך. ככל שמרכז השלטון המקומי מבקש כי עמדתו המעודכנת תישמע בהליך, עליו להגיש עמדה הנתמכת בתצהיר. לאחר מכן, תינתן לצדדים האחרים אפשרות להגיש תגובה לעמדת מרכז השלטון המקומי; מאחר שהותר למרכז השלטון המקומי להגיש עמדה ותצהירי עדות, הוא יהיה רשאי במסגרתם להתייחס גם לעדותו של מר אבי קמינסקי. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [עבודה] |
|
| ע"ע (ארצי) 21979-11-20 חברת הניהול של כפר אבות שורש בע"מ נ' אחמד חוסיין (עבודה; סיגל דוידוב-מוטולה, רועי פוליאק, חני אופק גנדלר, נ.צ.: ש' ויסמן, ד' בן חיים; 11/06/21) - 15 ע' |
| עו"ד: ניר קמינצקי, יהונתן אלקיים |
ביה"ד פסק כי נוכח חומרת הפרת המשמעת שעשה העובד, ששימש כאיש אחזקה במעסיקה, בדין נשללו ממנו פיצויי הפיטורין והוא אף אינו זכאי לתשלום חלף הודעה מוקדמת; השימוע שנערך לעובד לא היה למראית עין בלבד. טענות העובד נשקלו בנפש חפצה ורק לאחר מכן הוחלט על פיטוריו; סכום הפיצוי שנפסק בגין פגמים בהליך הפיטורים הופחת נוכח מהות הפגמים.
עבודה – פיצויי פיטורין – שלילתם
עבודה – פיטורין – זכות לשימוע
עבודה – פיטורין – בחינתם
עבודה – פיטורין – פיצויים
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – עבודה ביום המנוחה השבועי
.
המערער בע"ע 39958-11-20 עבד אצל המעסיקה, המערערת בע"ע 21979-11-20, המנהלת דיור מוגן לגמלאים, כעובד אחזקה החל מ-2012. בשנת 2016 הוברר למעסיקה כי העובד קיבל מאחת הדיירות בדיור המוגן סכומי כסף גדולים. לפיכך זומן העובד לשימוע, ונדרש שלא להגיע לעבודה עד להתקיימותה. במהלך השימוע אישר העובד את קבלת הכספים, אך טען כי הדיירת בחרה להעניקם לו מרצונה החופשי. עוד באותו יום קיבל העובד מכתב פיטורים, לאור שיחת השימוע והעובדה שהוגשה נגדו תלונה פלילית למשטרה. התיק המשטרתי נסגר בהמשך מחוסר אשמה. תביעת העובד כנגד המעסיקה, לתשלום זכויות שונות התקבלה בחלקה. על פסק דין זה נסבים ערעורי הצדדים.
.
בית הדין הארצי לעבודה (השופטים ס' דוידוב-מוטולה, ר' פוליאק, ח' אופק גנדלר ונציגי הציבור ש' ויסמן, ד' בן חיים) דחה את הערעור בע"ע 39958-11-20, קיבל בחלקו את הערעור בע"ע 21979-11-20 ופסק כי:
ראשית הובהר כי הניתוח בפסק הדין קמא ביחס לדיני המתנה ותקפותה במערכת היחסים שבין העובד לדיירת לא נדרש לצורך הכרעה, ומשכך אין לראות בדחיית ערעור העובד כאישור לחלק זה של פסק הדין; שנית, צוין כי קביעות ביה"ד קמא בנוגע להתנהלות העובד מכוח חובותיו כלפי מקום העבודה ובנוגע לאיסור המובהק החל על עובדי דיור מוגן ליטול כספים או מתנות מדיירי הדיור המוגן, נוכח החשש המובנה לניצולם, מקובלות הן, גם אם הדברים לא נכתבו במפורש בהנחיות. גם אם נניח כי מבחינת הדיירת דובר במתנה מרצונה החופשי, עדיין חל איסור מוחלט על העובד לקבלה. לאור האמור, בהתחשב בחומרת הפרת המשמעת, ומכלול הנסיבות בדין נשללו פיצויי הפיטורים מהעובד במלואם; לא קמה למעסיקה חובה לשלם פיצויי פיטורים בשל סגירת התיק הפלילי, שכן גם אם העובד לא עבר עבירה פלילית, הוא עדיין ביצע הפרת משמעת חמורה.
ביה"ד קמא שוכנע כי השימוע לא היה למראית עין בלבד אלא כי טענות העובד נשקלו בנפש חפצה ורק לאחר מכן הוחלט על פיטוריו. ייחוד המקרה הוא בכך שהתשתית העובדתית, קרי קבלת כספים בהיקפים עצומים מאחת הדיירות, אינה שנויה במחלוקת. בהתחשב בכך, ונוכח החומרה הטמונה בכך אף אם נניח שהכספים ניתנו על ידי הדיירת מרצונה, וכאשר מוסיפים לכך את חוסר נכונותו של העובד להחזיר את הסכומים שקיבל, הרי שגבולות השימוע בנסיבות העניין המיוחדות היו מוגבלים יחסית, ולכך יש משקל. בנוסף, במהלך השימוע הוצע לעובד להמשיך בעבודתו כנגד החזר הכספים, וגם עובדה זו, בנסיבות בהן ההצעה הייתה סבירה ובתום לב, וכאשר העובד הוא שבחר שלא להחזירם גם לאחר שהובהרה לו חומרת התנהגותו, תומכת בקביעה לפיה השימוע לא היה למראית עין. מכתב שנשלח לדיירים, גם אם עשוי היה ללמד שההחלטה התקבלה טרם השימוע, נועד להרגעת הדיירים נוכח התסיסה שגרמה התנהלות העובד, ולא היה בכך כדי לפגוע באותנטיות השימוע.
נוכח התנהלות העובד באופן שהצדיק שלילה מוחלטת של פיצויי הפיטורים, העובד לא היה זכאי לתשלום חלף הודעה מוקדמת. לא די בחיוב המעסיקה "מחמת הספק" באופן שעלול לפגוע בהרתעה הנדרשת כלפי מעשים מסוג זה. משכך, חיוב המעסיקה בחלף הודעה מוקדמת מבוטל.
אשר לסכום הפיצוי בגין פגמים בהליך הפיטורים, ככלל, גם כאשר עובד מואשם בהפרת משמעת חמורה, עומדת על כנה החובה לערוך לו שימוע כדבעי. שימוע בנסיבות כאלה נדרש ביתר שאת, שהרי ככל שההתנהלות המיוחסת לעובד חמורה יותר, כך ראוי לאפשר לו להגן על שמו הטוב ולהתגונן מפני השלכות המיוחס לו. עם זאת ביה"ד קמא שוכנע שהשימוע שנערך לעובד היה תקין וקוים בנפש חפצה; שנית, במקרה זה ראוי להפחית את סכום הפיצוי שנפסק ברכיב זה. המעסיקה נדרשה להתמודדות מידית עם אירוע בלתי צפוי (חשיפת נטילת הכספים מצד העובד) שהשליך על בית האבות כולו, ולהרגיע את התסיסה בקרב הדיירים. בהתחשב בכך, הדרך בה פעלה - זימון העובד לשימוע שנקבע לאחר כשבועיים באופן שאפשר לו זמן הכנה, והנחייתו לשהות בביתו בפרק הזמן שעד השימוע לאור החשש של הדיירים מהמשך עבודתו, לא הייתה בלתי סבירה. גם אם לא נמסר לעובד במפורש מה מעמדו בתקופת הביניים האמורה, וגם אם נוכו ממנו ימי חופשה בגין היעדרותו במהלכה, אין מדובר בפגם משמעותי; אף הפגם שיוחס לפרק הזמן שעד השימוע ומשכך הוא מתלווה לפגם הראשון הנוגע לעצם הוצאתו המיידית של העובד ממקום העבודה ללא הסבר מספק, אינו יורד לאותנטיות השימוע. במהלך השימוע נדונה האפשרות כי העובד ימשיך בעבודתו בכפוף להשבת הכספים לדיירת, ואין חולק כי העובד סירב לכך. לאור כל זאת, ובהתחשב במכלול הנסיבות המיוחדות יש להפחית את סכום הפיצוי ברכיב זה לסך של 15,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [עבודה] |
|
| ע"ע (ארצי) 28894-09-20 הרצל בנינו נ' רחמים חיון (עבודה; רועי פוליאק, אילן סופר, מיכאל שפיצר, נ.צ.: ר' קידר, ע'ן ליפשיץ; 03/06/21) - 7 ע' |
| עו"ד: דוד מימון, עופר דקר |
ביה"ד הארצי התערב בפסיקת ביה"ד האזורי אשר חייב מעסיקים לשלם לעובד סכום של 50,000 ₪ בגין פיטורים שלא בתום לב וללא שימוע ופסק כי בנסיבות העניין יש להפחית סכום זה ולהעמידו על סך של 15,000 ₪; ביה"ד עמד על הצורך למגר את התופעה הפסולה של תשלום במזומן על-ידי מעסיקים לעובדיהם, בין באמצעות שינוי חקיקה ובין בפסיקה עתידית.
עבודה – עובדים – שכר עבודה
עבודה – יחסי עבודה – תום לב
עבודה – פיטורין – שלא כדין
.
ערעורים על פסק דינו של ביה"ד האזורי, אשר קיבל בעיקרה את תביעתו של מר רחמים חיון (העובד) נגד מעסיקיו מר הרצל בנינו ומר סבח בנינו.
.
בית הדין הארצי לעבודה (השופטים ר' פוליאק, א' סופר, מ' שפיצר ונציגי הציבור ר' קידר, ע' ליפשיץ) קיבל את הערעור בע"ע 28894-09-20 בחלקו, דחה את הערעור בע"ע 41511-09-20 ופסק כי:
ראשית נקבע כי קביעותיו של ביה"ד האזורי בסוגיות הנוגעות לתקופת ההעסקה ולשכר הקובע מקובלות, הן בהיבט העובדתי והן בהיבט המשפטי.
עם זאת, אשר לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, יש מקום להתערבות בחיוב המעסיקים לשלם לעובד סכום של 50,000 ₪ בגין פיטורים שלא בתום לב וללא שימוע. בין בעלי הדין התגלעה מחלוקת בשאלה האם העובד פוטר או התפטר, הגם שלא קיימת מחלוקת כי נוכח גילו במועד סיום העבודה הוא זכאי לפיצויי פיטורים. יחסי העבודה הגיעו לכלל סיום בעיצומו של סכסוך שהתגלע בין העובד למעסיקים סביב שאלת השבת הלוואה שהעובד הכחיש את קבלתה. הסכסוך התעצם עד שבסופו של יום נדרש העובד להחזיר את מפתחות החנות. חרף טענת המעסיקים שהעובד הוצא לחופשה, לא נעשתה אליו פניה לשוב לעבודה. לפיכך פסק ביה"ד קמא כי העובד פוטר ואין הצדקה להתערב בכך.
תקופת העסקה ארוכה מחייבת שסיומה ייעשה בתום לב ובדרך ראויה. עם זאת, דברים אלו יפים גם ביחס לעובד. בשים לב לכך שביה"ד קמא קבע כי העובד חב כספים בגין הלוואות שקיבל מהמעסיקים, ואף הורה לקזז מחיובם של המעסיקים בגין יתרת הלוואה שלא נפרעה, ניתן להבין את כעסם של המעסיקים. זאת בראי למעלה מ-30 שנות עבודה משותפות, בהן זכה העובד ליחס של בן משפחה מצד המעסיקים. כמו כן, אפשר כי מלכתחילה אכן התכוונו המעסיקים להוציא את העובד לחופשה, גם אם בדרך לא ראויה, אך נוכח אובדן האמון הידרדרו הדברים לכדי סיום העבודה. בהתחשב בנסיבות אלה ובעובדה לפיה ענייננו בעסק קטן של שתי חנויות בשוק המתנהל בדרך משפחתית וללא הליכים פורמליים, יש להפחית את סכום הפיצוי בגין פיטורים בחוסר תום לב וללא עריכת שימוע לסך של 15,000 ₪; כן יש לחשב את פדיון חופשה שנתית כך שיש להפחית 7 ימי חופשה שהעובד ניצל מדי שנה ולקזז סכום שקיבל העובד לאחר הגשת התביעה.
ביה"ד ציין כי נגלתה לעיניו תמונה עגומה של תשלום שכר עבודה במזומן לאורך עשרות שנים ללא דיווח נכון לרשויות המס וביטוח לאומי. שני הצדדים כאחד נתנו יד למהלך זה. המעסיקים שהקטינו באופן משמעותי עלויות נלוות לשכר המדווח. העובד מנגד, תבע וקיבל מהמוסד לביטוח לאומי גמלת השלמת הכנסה, וזאת בהתבסס על דיווחים שהופיעו בתלושי השכר שהיו נמוכים מהתמורה האמיתית ששולמה לו. נציגי הציבור ציינו כי יש לפעול, בין באמצעות שינוי חקיקה ובין בפסיקה העתידית על מנת למגר את התופעה בה מעסיקים משלמים לעובדים שכר במזומן מבלי שהתשלום ידווח לרשויות. בתופעה זו יש לא רק פגיעה שאין לקבלה ברשויות המס אלא גם פגיעה בזכויות העובדים, שהינם בדרך כלל עובדים מוחלשים, לקבלת זכויות קוגנטיות המוקנות להם על פי דין. על מנת לוודא שהתופעה השלילית, הנובעת ממניע כלכלי של המעסיק תמוגר לחלוטין, יש לקבוע כי תשלומים המשולמים לעובד ללא דיווח לא יחושבו כתשלומים שהמעסיק שילם על חשבון זכויות העובד ויחויבו בפיצוי הלנה. עוד יש לחייב בדיווח לרשויות על ביצוע התשלומים שלא כחוק בכל הליך משפטי בו נטען לביצועם. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 12 [נזיקין] |
|
| ת"א (ירושלים) 323-04-16 פלונית נ' העמק בית חולים (מחוזי; שושנה ליבוביץ; 14/06/21) - 29 ע' |
| עו"ד: גמאל תאופיק |
בית המשפט דחה תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, במהלך הלידה, בעילה של רשלנות רפואית. עם זאת, מתח בית המשפט ביקורת על התנהלות בית החולים, וזאת בגין אי תיעוד פירוט מהלך הלידה, חרף נסיבותיה המיוחדות ותוצאתה הקשה, לא בזמן אמת ולא לאחריה.
נזיקין – רשלנות – רשלנות מקצועית
.
התובעת הגישה תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה בעילה של רשלנות רפואית. לפי כתב התביעה, התובעת ילדה את בנה הבכור בבית חולים העמק שמופעל על ידי שירותי בריאות כללית. במהלך הלידה נגרם לה קרע בדרגה רביעית בפרינאום אשר עירב את פי הטבעת. לטענת התובעת הנתבעת התרשלה בניהול הלידה בכך שלא אובחן במועד "מצג מורכב" שבו היה נתון העובר בשל אי ביצוע בדיקות נרתיקיות ועקב כך לא ננקטו פעולות למניעת הנזק. בנוסף, תפירת הקרע בוצעה על ידי רופא בלתי מיומן ונעדר הכשרה מתאימה.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
יש לקבל את גרסת המיילדת כמשקפת את שאירע בפועל, שכן היא נתמכת במהלך הלידה, שאינו אופייני ללידות במצג מורכב וכן בחוות דעתם של פרופ' גונן וד"ר דוקלר, אותן בית המשפט מקבל, שלפיהן לא תיתכן לידה נרתיקית במקרה דנן. הוכח כי בלידה יצאו הראש וכף היד יחד, אולם תחילה יצא החלק הרחב של הראש ולאחר מכן נצפו אצבעות כף היד לצד לחי היילוד. מצג זה אינו נכלל בגדרי המונח "מצג מורכב" שכן אין בו כדי להפריע לתהליך הלידה. מטעם זה, נדחית טענת התובעת שלפיה היילוד יולד במצג מורכב.\
הוכח, כי התובעת נבדקה בבדיקות נרתיקיות במהלך הלידה. לא זוהה איבר נוסף לצד הראש ולא ניתן היה לזהות אצבעות כף יד לצד הלחי. לכן לא ניתן לקבוע כי הייתה התרשלות באי זיהוי המצג שבו היה נתון העובר.
הנתבעת לא התרשלה בכך שלא אובחן המצג שבו היה נתון העובר ולא הופסק מתן פיטוצין לתובעת.
רישום אבחנה שגויה מעורר ביקורת, עם זאת אין להחמיר עם המיילדת, אשר ראתה יד לצד ראש לא דקא פורתא במינוח המדויק. המחדל שאין להשלים עמו, נעוץ בכך שלא תועד פירוט מהלך הלידה, חרף נסיבותיה המיוחדות ותוצאתה הקשה, לא בזמן אמת ולא לאחריה. בכך לא סגי. המחדלים בהתנהלות הנתבעת נמשכו גם במהלך ניהול התיק. הרישום השגוי, העדר תיעוד של מהלך הלידה והתנהלות המיילדת הובילו להגשת התביעה, לצורך בניהולה וכן לצורך בהגשת חוות דעת משלימות נוספות. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [תגמולים] [נכים] |
|
| ע"ו (ירושלים) 21480-01-21 קצין התגמולים נ' פלוני (מחוזי; רם וינוגרד, שושנה ליבוביץ, תמר בר אשר; 14/06/21) - 23 ע' |
| עו"ד: מני פילזר, מייק אברהמס יוסי בן דוד |
מקום בו חוות דעת מומחה נסמכת על עובדות לא נכונות, אין היא יכולה לעמוד ולבסס קשר סיבתי עובדתי-רפואי בין תנאי השירות הצבאי לבין הפגיעה הנטענת של מי שתובע להכיר בו כנכה על-פי חוק הנכים. ואולם, בנסיבות הייחודיות של המקרה דנא יש מקום למינוי מומחה מטעם ועדת הערעור, כך שזו תוכל להשתית את קביעותיה על קרקע רפואית-עובדתית מוצקה יותר.
תגמולים – נכי צהל – קשר סיבתי
נכים – נכי צהל – קשר סיבתי
.
ערעור על פסק דינה של וועדת הערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), במסגרתה התקבל ערעורו של המשיב על החלטת המערער, אשר דחתה את תביעתו להכיר בו כנכה.
.
בית המשפט המחוזי, בדעת רוב, קיבל את הערעור בחלקו ופסק:
בפסיקה נקבע כי אם נמצא כי חוות דעת המומחה נסמכת על עובדות אשר נמצא כי אינן נכונות ואינן אמת, כי אז אין חוות דעת המומחה יכולה לעמוד ולבסס קשר סיבתי עובדתי-רפואי בין תנאי השירות הצבאי לבין הפגיעה הנטענת. ממילא אינה יכולה לבסס את טענותיו של מי שתובע להכיר בו כי הוא נכה על-פי חוק הנכים.
במקרה זה, משנמצא כי דברי המשיב לא היו דברי אמת, המשיב הטעה את המומחים ובהתאם לכך נקבע כי חוות דעת המומחים, אשר הסתמכו על תשתית ראייתית שגויה אינן יכולות לעמוד עוד. יש לדחות את קביעות דעת הרוב, שאינן מנומקות מבחינה משפטית ואינן עולות בקנה אחד עם הקביעות העובדתיות עליהן התבססו. ואולם, בנסיבות הייחודיות של המקרה דנא יש מקום למינוי מומחה מטעם ועדת הערעור, כך שזו תוכל להשתית את קביעותיה על קרקע רפואית-עובדתית מוצקה יותר מזו שעמדה לפניה. המומחה ימונה לצורך בחינת הקשר הסיבתי בין התאונה למצבו הנפשי של המערער, וככול שקיים קשר כאמור, איזה חלק ממצבו זה ניתן לייחס לתאונה. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [הגנת הצרכן] [דיון אזרחי] |
|
| ת"צ (מרכז) 28449-12-14 בת-אל יעבץ נ' סלקום ישראל בע"מ (מחוזי; יחזקאל קינר; 13/06/21) - 28 ע' |
| עו"ד: יוני בן סימון, גלית דליות, רות לובן, ליאת בבלוקי פילרסדורף |
בית המשפט המחוזי קיבל תובענה ייצוגית כנגד חברת סלקום, וחייב את החברה לשלם פיצויים ללקוחותיה בעבר שמהם גבתה תשלום לאחר שביטלו את ההתקשרות מולה.
הגנת הצרכן – חוק הגנת הצרכן – עסקה מתמשכת
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – קבלתה
.
תובענה ייצוגית שעניינה בטענה כי הנתבעת, המספקת ללקוחותיה שירותי טלפון נייד, גבתה מלקחותיה תשלום עבור מלוא מחזור החיוב החודשי אף אם התנקו במהלכו ולא בסופו, וכי במקרה זה החיוב צריך להיות יחסי לפי מספר הימים בהם היה הלקוח מחובר לשירות בטרם התנתקות. הטענה התבססה על סעיף 13ד(ג) לחוק הגנת הצרכן שכותרתו "ביטול עסקה מתמשכת".
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
יש לפרש את הוראת סעיף 13ד(ג) לחוק הגנת הצרכן, באופן המחייב את הנתבעת לגבות חיוב יחסי עד למועד בו התנתק הלקוח מהשירות, כך שאם התנתק במהלך מחזור החיוב, לא יחויב עבור מחזור חיוב מלא, אלא באופן יחסי בלבד.
סעיף 13ד(ג) לחוק הגנת הצרכן מחייב את סלקום לגבות חיוב יחסי מקום בו מנוי ביקש להתנתק משירותיה במהלכו של מחזור החיוב. בהקשר זה יש לדחות את טענות סלקום בעניינים אלה: נורמה שכיחה במשק; טענה לגבי הסתלקויות שאושרו לאחר החלטת האישור; טענה לגבי העיצום הכספי שהוטל על סלקום וערעור סלקום עליו.
יש לדחות את טענת סלקום לפיה, אפילו תתקבל פרשנות התובעת לסעיף 13ד(ג) לוק הגנת הצרכן, באופן המחייב חיוב יחסי במקרה בו מנוי מתנתק במהלכו של מחזור חיוב, יש להחיל פרשנות זו באופן פרוספקטיבי, דהיינו מכאן ואילך, ולא באופן רטרואקטיבי.
המועד הקובע לצורך חישוב גביית היתר הוא המועד בו נותק הלקוח בפועל משירותי סלקום, ואין לחייבו בתשלום עבור התקופה שלאחר מועד זה, שכן לפי פרשנות סעיף 13ד(ג) על הנתבעת לאפשר לצרכן להתנתק בתוך המועד הקבוע בסעיף, ולהיות מחויב בתשלום רק עד המועד בו נותק בפועל מהשירותים והפסיק לקבלם. אין בניתוק הצרכן מהשירותים במועד מוקדם יותר מהמועד האחרון האפשרי לפי סעיף 13ד(ג) לחוק הגנת הצרכן כדי לשנות את העיקרון הנ"ל, ואין מקום לאפשר לנתבעת לבצע חישוב של גביית היתר לפי מועד תיאורטי בו יכלה הייתה לנתק את הצרכן מהשירותים.
יש לדחות את טענת סלקום כי יש להפחית מגביית היתר זיכויים ו/או הטבות ו/או הנחות שהוענקו לחברי הקבוצה במחזור החיוב האחרון. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| ע"פ (חיפה) 58379-04-21 אלכסנדר טופניקוב נ' מדינת ישראל (מחוזי; י. גריל, א. בולוס, מ. דאוד; 10/06/21) - 12 ע' |
| עו"ד: אסף ברדוגו, שרון איל |
בית המשפט שלערעור החמיר במידה מסוימת בעונשו של הנאשם, בגין הרשעתו בעבירות של התפרצות למגורים, גניבה, היזק לרכוש במזיד וקבלת נכסים שהושגו בפשע.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התפרצות
דיון פלילי – ערעור – התערבות במידת העונש
.
ערעור המדינה על קולת העונש שהוטל על הנאשם בגין הרשעתו בעבירות של התפרצות למגורים, גניבה, היזק לרכוש במזיד וקבלת נכסים שהושגו בפשע, אשר כלל 24 חודשי מאסר בפועל, שני מאסרים מותנים ופיצויים בסכומים שונים למתלוננים.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המדינה בחלקו ופסק:
פסיקת בתי המשפט מתייחסת בחומרה לעבירת ההתפרצות הן בהיבט של הנזק הרכושי, והן בהיבט של עגמת הנפש שנגרמת למי שפרצו לדירתו, ותחושת הפגיעה בפרטיות כתוצאה מכך, ולרבות הסיכון הפוטנציאלי של עימות אלים בין המחזיק בדירה לבין הפורץ, ומה גם שעסקינן בעבירות שהן למרבה הצער נפוצות עד מאוד. מנעד הענישה הוא רחב עד מאוד. מטבע הדברים הענישה המוטלת על נאשם היא פועל יוצא של נסיבות המקרה, ונסיבותיו של מבצע העבירה.
הענישה שהוטלה על המערער נוטה לקולא במידה המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור ואין בה כדי לבטא במידה מספקת את חומרת מעשיו של הנאשם, שביצע את עבירות ההתפרצות לאחר תכנון מוקדם. אולם, בשים לב לכך שאין לחובתו עבר פלילי ולאורח החיים הנורמטיבי שניהל טרם ביצוע העבירות, ובהתחשב בתקופה הארוכה בה שהה במעצר באיזוק אלקטרוני, ולאחר מכן בתנאים מגבילים, ומשאין זו דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם הנאשם כשמתקבל ערעור המדינה על קולת העונש, יש לגזור על הנאשם 28 חודשי מאסר בפועל. כל שאר חלקי גזר הדין של בית משפט קמא עומדים בעינם ללא שינוי. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [דיון אזרחי] |
|
| רמ"ש (חיפה) 64318-05-21 ש.פ נ' י.פ (מחוזי; חננאל שרעבי; 10/06/21) - 11 ע' |
| עו"ד: יוסף ברינט, משה פרייליך |
בעל דין המבקש סעד זמני נדרש להוכיח כי סיכויי תביעתו להתקבל טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. כמו כן, עליו לבוא לבית המשפט בידיים נקיות ולפעול בתום לב. במקרה דנן, המבקש לא בא "בידיים נקיות" לבית המשפט בבקשת רשות הערעור על החלטה שלא ליתן צו מניעה זמני.
דיון אזרחי – סעדים זמניים – תנאים להענקתם
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במסגרתה נדחתה בקשת המבקש ליתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד, שיאסור על המשיב או מי מטעמו לבצע דיספוזיציה במניות החברות המצויות בבעלות משותפת של המבקש והמשיב, וכן איסור דיספוזיציה במקרקעין הרשומים על שם חברות אלה.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
בעל דין המבקש סעד זמני נדרש להוכיח כי סיכויי תביעתו להתקבל טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. כמו כן, על המבקש סעד זמני לבוא לבית המשפט בידיים נקיות ולפעול בתום לב. במקרה דנן, המבקש לא בא לבית משפט זה "בידיים נקיות". המבקש יודע כי טענת ההגנה המרכזית של המשיב בתיק קמא, נוגעת להסכם הפירוד השולל ממנו לכאורה המשך זכויות בחברות נשוא התובענה קמא כבר משנות ה-90. באופן תמוה, וללא סיבה סבירה נראית לעין, לא טרח המבקש להזכירה בבקשת רשות הערעור הנדונה ובבקשה השלישית לסעד זמני, שהוגשה במסגרתו. לאור האמור יש לדחות את בקשתו. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [משפחה] |
|
| רמ"ש (חיפה) 39969-05-21 י. א נ' ר. א (מחוזי; חננאל שרעבי; 10/06/21) - 10 ע' |
| עו"ד: אמנון דהן, יפעת בן אבי בראון |
האפשרות להגיש חוות דעת פרטיות מטעם הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה מצומצמת מאוד. במקרה זה, היות שהשופטת קמא הביעה דעתה כי אין מקומה של חוות הדעת הפרטית בתיק, לא ברור מדוע הותירה על כנה את חוות דעתו של מומחה בית המשפט שהסתמך עליה.
משפחה – בית-המשפט לענייני משפחה – מומחים
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במסגרתה הורה על הוצאת חוות דעת פסיכיאטרית פרטית מתיק בית המשפט, ולא מצא לפסול את מינוי מומחה בית המשפט שמונה על מנת לבחון את כשירות המנוח לצוות את צוואתו.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
החלטה באשר לטיב המסמכים שהגשתם תותר למומחה שמונה מטעם בית משפט, היא החלטה שבסדרי דין ובדרך ניהול ההליך, בה בחר בית המשפט קמא לנקוט. הלכה היא כי אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהחלטותיה של הערכאה הדיונית שעניינן ניהול ההליך – אלא אם ההחלטה נוגדת את הדין, יוצרת עיוות דין או מקפחת את זכותו של אחד הצדדים. אף ההחלטה בעניין פסילת חוות דעתו של מומחה היא החלטה בעלת אופי דיוני, אשר מצויה בלב שיקול הדעת הרחב הנתון לערכאה הדיונית. התערבותה של ערכאת הערעור במקרים אלו מוגבלת למקרים חריגים בהם ההחלטה ניתנה בניגוד לדין או גורמת לעיוות דין.
האפשרות להגיש חוות דעת פרטיות מטעם הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה מצומצמת מאוד. במקרה זה לא ניתן לקבוע כי חוות דעת המומחה מטעם ביהמ"ש לא הושפעה כלל מהאמור בחוות הדעת הפרטית. היה מצופה מהשופטת קמא לפחות ליתן החלטה מפורטת ומנומקת בבקשה לפסילת חוות הדעת. היות שהשופטת קמא הביעה דעתה כי אין מקומה של חוות הדעת הפרטית בתיק, לא ברור מדוע להותיר על כנה את חוות דעתו של המומחה שהסתמך עליה. התיק יוחזר לבית המשפט קמא, שידון בבקשה לפסילת חוות דעתו של המומחה וייתן החלטה מנומקת. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [מכרזים] |
|
| ע"א (ירושלים) 52588-03-21 רשת עמל 1 בע"מ נ' ראש עיריית מעלה אדומים - מר בנימין כשריאל (מחוזי; ע' זינגר, ח' מאק קלמנוביץ, א' רון; 09/06/21) - 17 ע' |
| עו"ד: א' פלינט, ש' שטורפר, ז' זייטמן, ג' רוגל, א' ביגר, נ' דור |
ביטול מכרז לאחר שנפתחו כבר ההצעות, יינקט במקרים חריגים, ועת שמעבר לכך אף מקיימים ובסמוך – מכרז חדש – יש לבחון בקפדנות האם הביטול אכן היה נדרש. בנסיבות דנו, ביטול המכרז הראשון נעשה שלא כדין ולא היה מקום לקיים מכרז חדש.
מכרזים – ביטול מכרז – אי-סבירות
.
ערעור על פסק דינו של בית משפט לעניינים מקומיים, אשר דחה עתירה שהגישה המערערת בנוגע לביטול מכרז שפרסמה המשיבה 2, להפעלת מוסדות חינוך למשך עשר שנים. המערערת טענה כי ביטול המכרז נגוע בשיקולים זרים, בית משפט קמא דחה את העתירה ואפשר את ביטול המכרז וקיום מכרז חדש.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
ביטול מכרז לאחר שנפתחו כבר ההצעות, יינקט במקרים חריגים, ועת שמעבר לכך אף מקיימים ובסמוך – מכרז חדש – ממילא יש לבחון בקפדנות האם הביטול אכן היה נדרש. בענייננו, בית משפט קמא התעלם מהתמונה הכוללת העולה מהתנהלות המשיבות החל מרגע בו נפתחו ההצעות במכרז הראשון, עת נודע כי ניקוד המערערת גבוה מניקוד המשיבה 4. יש ממש בטענת המערערת כי ביסוד ביטול המכרז הראשון עמדו שיקולים זרים ולא שיקולים עניינים. על רקע זה אין לקבל את עמדת בית משפט קמא כי העתירה הייתה מוקדמת וכי המקום לבחון את הטענות הינו רק בתום הליכי המכרז המתוקן ובכפוף להם. אין די בקיום סעיף המאפשר ביטול מכרז כדי לאשר את ביטולו, עדיין יש צורך לנהוג בהגינות בסבירות ובתום לב, ולא כך היה במקרה שבפנינו. אכן, הדרך הראויה ביותר לילך בה הייתה להגיש עתירה מנהלית נוספת, מיד עם פרסום המכרז השני – ולבקש בגדרה עתירה צו ביניים כנגד קידום אותו מכרז. עם זאת – יש ליתן את הדעת לעובדה שבית משפט קמא הוא אשר הורה למערערת להמתין. לפיכך, המסקנה היא כי ביטול המכרז הראשון נעשה שלא כדין וממילא לא היה מקום לקיים מכרז חדש ונוסף. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [עונשין] [ראיות] |
|
| ע"פ (חיפה) 55290-03-21 לי צביה שירום נ' מדינת ישראל (מחוזי; ליפשיץ, ציגלר, מנדלבום; 09/06/21) - 11 ע' |
| עו"ד: שילה ענבר |
נתון מרכזי המחייב את זיכוי המערערת הוא העובדה כי היחידה החוקרת לא טרחה לחקור את סוגיית התרשלות המערערת. למעשה, המאשימה לא חקרה כלל את הדרכים בהן יכול היה כלבה של המערערת לצאת את חצר ביתה, ובמה – אם בכלל – רשלנותה הוקמה. העובדה שלמעשה לא התקיימה חקירה בסוגיית הרשלנות הובילה לכך כי בפועל ובשגגה נטל ההוכחה הועבר אל כתפי המערערת – בניגוד לכלל היסוד בהליך הפלילי כי הנטל להוכחת העבירה מעבר לכל ספק סביר מוטל על המאשימה.
עונשין – עבירות – רשלנות
עונשין – עבירות – מעשה פזיזות ורשלנות
עונשין – אחריות פלילית – הוכחתה
עונשין – אחריות פלילית – בעבירות רשלנות
ראיות – נטל ההוכחה – במשפט פלילי
.
ערעור על הרשעת המערערת. מדובר ב"סבב שני" בו ההליך מגיע לפתח ביהמ"ש המחוזי כבימ"ש לערעורים, לאחר שהורה על החזרת ההליך לבימ"ש קמא כדי שיקבע ממצאים בסוגיית רשלנות המערערת. בשני ההליכים הורשעה המערערת בעבירה של מעשי פזיזות ורשלנות – אי נקיטת צעדי זהירות בחיה. הכרעת הדין בנויה על שני אדנים, לגביהם מעלה המערערת טענות. הראשון, זיהוי כלבה של המערערת ככלב הנושך; והשני, השאלה האם הוכח מעבר לכל ספק סביר שהמערערת התרשלה.
.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור בקבעו:
בימ"ש קמא קבע עובדתית כי כלבה של המערערת נשך את המתלוננת, בהסתמכו בין היתר על ראיות נסיבתיות. קביעה זו אינה נקיה מספקות, שכן חסרו קביעות מהימנות ואמינות בהקשר לשאלת זיהוי הכלב ע"י המתלוננת ובשים לב לסתירות בגרסאותיה בעניין זה; לטענתה כי היא מתקשה לזהות כלבים; ולכך כי לא ברור באם הזיהוי במסדר התמונות לא הושפע מכך שהבחינה בכלב של המערערת סמוך לאחר האירוע מגיע לכוון בית המערערת. משום שבמוקד פסק הדין והערעור הקודם עומדת שאלת הרשלנות ונוכח מובהקות סוגיה זו, לא נמצא טעם להיכנס לעובי הקורה בהקשר לשאלת הזיהוי.
המערערת עומדת לדין בעבירה לפי סעיף 338(א)(6) לחוק העונשין. בעניין אבנת קבע ביהמ"ש העליון כי רמת הרשלנות שעל המאשימה להוכיח ע"פ סעיף 338 לעיל גבוהה מזו הנדרשת מהדין האזרחי. עוד צוין כי רף הרשלנות הנדרש הוא כזה "שבו רוב הציבור יכול לעמוד". נקבע בהקשר זה כי נקל היה לקבוע אמת מידה מחמירה ככל האפשר ולכן גם הבטוחה ביותר בהגנה על הציבור, אך חובה עלינו גם לזכור שאין לגזור דבר שהציבור לא יוכל לעמוד בו, ולענייננו – ציבור בעלי הכלבים.
כפי שנפסק לאחרונה בהליך אזרחי שנדון לאחרונה בביהמ"ש העליון, והדברים נכונים קל וחומר לענייננו, על מנת לקבוע האם התקיימה התרשלות מעוולת מצד הנתבע, מחויבת הגדרה של התנהגות מסוימת אותה מבקש התובע לראות כרשלנית. או אז, נפתח השער לדיון בתועלות של אותה התנהגות, לעומת ההחצנות השליליות שהיו צומחות הימנה, ובסופו ניתן להכריע בשאלת נחיצותו של האמצעי, ובאי-הסבירות מצד הנתבע שלא נקט בו.
בענייננו, נתון מרכזי המחייב את זיכוי המערערת הוא העובדה כי היחידה החוקרת לא טרחה לחקור את סוגיית התרשלות המערערת. למעשה, המאשימה לא חקרה כלל את הדרכים בהן יכול היה כלבה של המערערת לצאת את חצר ביתה, ובמה – אם בכלל – רשלנותה הוקמה. היחידה החוקרת לא טרחה לצאת לשטח, לתעד את חצר המערערת ולבחון האם האמצעים בהם נקטה הם סבירים בנסיבות העניין, וזאת בשים לב לגודלו של הכלב ויתר מאפייניו. המשיבה לא טענה, לדוגמה, כי הגדר שהותקנה במקום נמוכה מידי, או שהשער (שלא הובא לו כל תיעוד) נפתח מעצמו או ניתן לפתיחה ע"י הכלב. מדובר בהפרה ברורה של חובתה הבסיסית של המאשימה למצוא ראיות לגילוי האמת ולבירור העובדות.
היחידה שהביאה ראיות בנדון הייתה המערערת עצמה, שצילמה את הגדר ואף מסרה כי הכלב אכן יצא את החצר בשתי פעמים קודמות באמצעות חפירה מתחת לגדר. עם זאת, היא הוסיפה וציינה כי היא הניחה בעקבות אותם מקרים סלעים במקומות אלה וכי לא ברור לה מהיכן יצא הכלב בפעם האחרונה. המערערת אף מסרה לחוקרת האחראית על מציאת אזיקונים חתוכים סמוך לשער החצר. מכיוון שאין מדובר בתיק פשע חמור ולא הועלתה ולו ברמז טענה כי מי מהמעורבים שיבש את החקירה או המציא ראיות, מצופה היה שהדבר ייבדק. מחדל חקירה זה, כשלעצמו מצדיק את זיכוי המערערת.
במילים אחרות, עלה כי בתיק בו מיוחסת למערערת עבירת רשלנות, סוגיית הרשלנות כלל לא נחקרה! הרשלנות, אם כן, אינה רובצת לפתחה של המערערת, מקום בו המאשימה בחרה באופן מודע שלא לחקור את מה שמצוי בלב לבו של ההליך, וחרף זאת הניעה את גלגלי ההליך הפלילי כנגד המערערת.
העובדה שלמעשה לא התקיימה חקירה בסוגיית הרשלנות הובילה לכך כי בפועל ובשגגה נטל ההוכחה הועבר אל כתפי המערערת. בהכרעת הדין הראשונה הפנה בימ"ש קמא לכלל של הדבר מעיד על עצמו; וגם בהכרעת הדין השניה הועבר, בפועל, הנטל אל המערערת להראות כי לא התרשלה. בהכרעת הדין השניה צוין כי לא ניתן לדעת כיצד יצא הכלב את החצר; עוד נקבע כי היה על המערערת לנקוט בצעדי זהירות של בדיקה יומיומית שאין לכלב אפשרות לצאת את החצר או לקשרו בשרשרת. מדובר באמת מידה מחמירה מידי, קל וחומר כשאין מדובר בכלב שאי פעם הוכח כי תקף אדם. בימ"ש קמא קבע כי המערערת לא הביאה כל ראיה לכך שעשתה צעדים כלשהם למנוע יציאת הכלב מהחצר, כשהוכח ההיפך. הוא קבע לסיום שהעובדה שהמערערת לא סיפקה הסבר ליציאת הכלב עומדת לחובתה, ובכך חזר על מסקנתו מהכרעת הדין הראשונה לפיה הנטל להוכיח אי התרשלות מוטל לפתחה – בניגוד לכלל היסוד בהליך הפלילי כי הנטל להוכחת העבירה מעבר לכל ספק סביר מוטל על המאשימה. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 20 [רשויות מקומיות] |
|
| עת"מ (מרכז) 51609-04-21 גנאדי בורשבסקי נ' עיריית פתח תקוה (מנהלי; רמי אמיר; 16/06/21) - 14 ע' |
| עו"ד: נעם משי, יחזקאל ריינהרץ, יאיר ציטרון |
בית המשפט קיבל עתירה שהגיש יו"ר ועדת הביקורת במועצת עיריית פתח תקוה, והורה, כי ישיבתה החלופית של ועדת הביקורת, מושא הליך זה, התכנסה והתקיימה שלא כדין, וכל שנעשה בה אינו תקף. נפסק, כי הסמכות לזמן ולכנס ישיבת ועדה ולנהלה היא סמכותו של יו"ר הועדה ולא יכלו חברי הועדה האחרים, לעשות דין עצמי ולכנס ישיבה חלופית.
רשויות מקומיות – ביקורת פנים – הליכי הביקורת
.
העותר – חבר האופוזיציה במועצת העיר, ומכהן כיו"ר ועדת הביקורת במועצת העירייה לפי סעיף 149ג(ג)(1) לפקודת העיריות, הגיש עתירה שעניינה בזימונה וכינוסה של ועדת הביקורת במועצת עיריית פתח תקוה, שנכונה לפי סעיף 149ג לפקודת העיריות [נוסח חדש], והשלכת הדבר על החלטות הועדה והמועצה.
.
בית המשפט קיבל את העתירה ופסק כלהלן:
תפקידה של ועדת הביקורת במועצת העירייה הוא תפקיד סטטוטורי חשוב ביותר, שנועד לוודא שביקורתן של רשויות הביקורת במדינה תזכה להתייחסות עניינית של העירייה, וכי אותה ביקורת תיושם, הלקחים יופקו, והליקויים יתוקנו. מי שמוסמך לזמן את ישיבת הועדה הוא יו"ר הועדה.
העותר, שהוא יו"ר הועדה, לא הסכים מעולם לניהול ישיבת הועדה בזום, לא בהסכמה פוזיטיבית ולא בהסכמה שבשתיקה. המשיבים 5-4 היו ערים להחלטת העותר לזמן ישיבה בנוכחות פיזית. אילו רצו לשנות מכך, היה עליהם לפנות לעותר מבעוד מועד, על מנת שישנה מהחלטתו. ואולם, המשיבים 5-4 לא עשו כן, והם בחרו שלא לתאם עימו את הזימון לזום, שנשלח שעות ספורות בלבד לפני הישיבה. לפיכך, העותר לא הפר כל חובה או התחייבות לקיים את הישיבה בזום.
העותר הפעיל כדין את סמכותו כיו"ר ועדת הביקורת, כשהחליט על סיום ישיבתה הראשונה בשל אי-התייצבות של שאר חברי הוועדה, המשיבים 5-4. ובוודאי שלא הוכח, ואין לומר, שהעותר פעל שלא כדין בתפקידו כיו"ר הועדה כאשר סיים את ישיבתה.
משהסתיימה הישיבה בהחלטה כדין של יו"ר הועדה – לא יכלו חברי הועדה האחרים, המשיבים 5-4, לעשות דין עצמי ולכנס ישיבה חלופית על אתר; ולא יכול היה גם ראש העירייה לכנס ישיבה חלופית כזו על אתר. הסמכות לזמן ולכנס ישיבת ועדה ולנהלה היא סמכותו של יו"ר הועדה.
אשר על כן, הישיבה החלופית של ועדת הביקורת התכנסה שלא כדין, וממילא אין תוקף לכל מה שנעשה בה. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [דיון אזרחי] |
|
| ת"צ (ירושלים) 23273-12-17 יאיר ספראי נ' מדינת ישראל- רשות המיסים (מנהלי; אביגדור דורות; 13/06/21) - 8 ע' |
| עו"ד: ורד כהן, חגי דומברוביץ' |
בית המשפט דחה בקשה לתיקון בקשת המבקש להכיר בעתירה המנהלית שהוגשה על ידו כעתירה ייצוגית. נקבע, בין היתר, כי הבקשה הוגשה בשהוי ניכר ללא כל הסבר לשיהוי זה.
דיון אזרחי – כתב-תביעה – תיקון
דיון אזרחי – תיקון כתבי-טענות – תיקון כתב-תביעה
.
המבקש עתר לתיקון בקשתו להכיר בעתירה המנהלית שהוגשה על ידו כעתירה ייצוגית. המשיבה מתנגדת לבקשה. בבסיס בקשת התיקון ניצבת הטענה כי רק לאחרונה התגלה למבקש ולבאת כוחו, המנהלת תיקים פרטניים בבתי משפט אחרים בשמם של בעלי כלי שיט רבים, מהו פרט המכס עליו מתבססת המשיבה בדרישתה לחיוב המבקש במס קניה ומע"מ.
.
בית המשפט דחה את הבקשה וקבעה כלהלן:
בבקשה לתיקון, שבה עותרים להוספת עילה חדשה, גורם חשוב בשיקולי בית המשפט הוא השיהוי בהגשתה.
במקרה זה הבקשה הוגשה בשהוי ניכר ללא כל הסבר לשיהוי זה.
לא נמצא טעם להתיר את תיקון בקשת האישור, הואיל וצו תעריף המכס מטיל שיעורי מס קניה ומע"מ זהים על יאכטות שאורכן עד 7 מטר ועל יאכטות מהסוג של המבקש שאורכן מעל 7 מטר. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 22 [נזיקין] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 58709-07-19 רוקי ספורט שיווק בע"מ נ' גבריאל וקנין (שלום; הדס פלד; 10/06/21) - 11 ע' |
| עו"ד: גיל טואף |
בית המשפט דחה תביעת לשון הרע, אשר הוגשה בגין פרסום באתר "זאפ" ובגין פרסום בעמוד הפייסבוק של התובעת בחלק המיועד לביקורות והמלצות. ההכרה במרחב האינטרנט כאמצעי דמוקרטי וצרכני להבעת דעות וביקורות, מחייבת גישה מרוככת לפרסומים מסוג הפרסומים דנן.
נזיקין – אינטרנט – לשון הרע
נזיקין – עוולות – לשון הרע
נזיקין – הגנות – הבעת דעה
.
תביעה על סך 50,000 ₪ בגין שני פרסומים, אשר לטענת התובעת מהווים לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע.
.
בית המשפט דחה את התביעה, ופסק כלהלן:
קיימת הבחנה בפסיקה בין הבעת דעה לבין קביעת אמת עובדתית, כאשר זו הראשונה, תיטה לחסות תחת חופש הביטוי על מנת שלא לפגוע בשיח הלגיטימי. פרסום ייחשב כהבעת דעה, אם האדם הסביר יבין את האמור בו כהבעת דעתו של המפרסם, כאשר ההנחה היא שהקורא הסביר אינו מנתח ניתוח מדוקדק של כל אמרה ואמרה. הלכה פסוקה היא, כי על הטוען להבעת דעה להראות כי נתקיימה בדבריו הבחנה בין היסוד העובדתי לבין היסוד של הבעת דעה. ההבחנה בין עובדות לבין הבעת הדעה צריכה להיות ברורה.
הפרסום הראשון פורסם באתר "זאפ" במיקום המיועד לחוות דעת צרכנים. הפרסום השני פורסם בעמוד הפייסבוק של התובעת בחלק המיועד לביקורות והמלצות. לתובעת אפשרות להתייחס לביקורות ולפרסם את תגובתה באותו מקום. זו הדרך להביא בפני הצרכנים את עמדות שני הצדדים. אלה יוכלו לשקול ולכלכל את צעדיהם כשכל העמדות פרושות בפניהם. התובעת אף הגיבה לפרסום הראשון, פרשה את משנתה, הציגה את עמדתה, תיארה את השתלשלות האירועים מצדה וציינה כי הגישה תביעה כנגד הנתבע.
קיימת חשיבות להחלפת מידע חופשית וביקורת צרכנית, בייחוד במקומות המיועדים לכך. ביקורות צרכניות נועדו להעביר חוויות שירות וקנייה של צרכנים מול בתי עסק. האדם הסביר מבין, כי מדובר בחווית שירות ספציפית של המפרסם.
ככלל, לא כל ביקורת צרכנית שלילית תגיע לכדי "לשון הרע" ורק במקרים בהם הביקורת חורגת מהסביר בנסיבות העניין, ראוי לבחון האם היא מגיעה לכדי לשון הרע. כלומר, יש להטות את נקודת האיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב בכל הנוגע לביקורות צרכניות לעברו של חופש הביטוי.
ההכרה במרחב האינטרנט כאמצעי דמוקרטי וצרכני להבעת דעות וביקורות, מחייבת גישה מרוככת לפרסומים מסוג הפרסומים דנן. לא כל "לשון הרע" ברשת האינטרנט צריכה למצוא את דרכה בתביעה שמוגשת לבית המשפט. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [שטרות] |
|
| תא"מ (תל אביב-יפו) 6268-12-19 אי.טי.פון בע"מ נ' סאנטק ציפויים בע"מ (שלום; נמרוד אשכול; 10/06/21) - 7 ע' |
| עו"ד: בטי הררי, שירלי שנירמן, ויטלי מרקביץ', מורן גור |
התקבלה גרסת הנתבעת לפיה השיקים הוצאו ממשרדה בהיעדרה וללא הסכמתה, כך שהמחזיקים בשטר אינם אוחזים בשטר. בהיעדר היסוד הפיזי בהוצאת השטר, ובהיעדר מסירה כדין לנפרעים כקבוע בפקודת השטרות ובפסיקה, ברי שהסבת השיקים ומסירתם לתובעת לא בוצעה כדין.
שטרות – שיקים – שיק שנגנב
שטרות – מסירה – כמשלימה את החיוב השטרי
.
התיק נפתח בלשכת ההוצאה לפועל בגין שני שיקים. הוגשה בקשת התנגדות. הצדדים הגיעו להסכמה, לפיה תינתן רשות להגן, וזאת מבלי להודות איש בטענות הצד השני. טענת הנתבעת היא כי השיקים נגנבו ממשרדה.
.
בית המשפט דחה את התביעה, ופסק כלהלן:
טענת הנתבעת נוגעת להיעדר קיומו של היסוד הפיזי, כי השטרות לא הוצאו כדין, כהגדרת ה"הוצאה" על פי סעיף 1 לפקודת השטרות: "הוצאה" – מסירה ראשונה של שטר או של שטר חוב, כשהם שלמים בצורתם, לאדם הנוטל אותם בתור אוחז".
לטענת הנתבעת, הגם שמשכה על ידה השיקים לפקודת הנפרעים במסגרת סיום העסקת הנפרעים, לא הוציאה את השיקים ולא מסרה אותם אל הנפרעים, ולשיטתה, אלו נגנבו ממשרדה. מאידך, מנהל התובעת העיד כי השיקים נמסרו לו על ידי מנהל הנתבעת.
אין כל תמיכה לטענתו של מנהל התובעת כי השיקים הם עבור חודש יוני 2017, וכי עסקת הניכיון בוצעה לבקשת הנתבעת לצורך הקלה בתזרים הנתבעת. לא הוכח, כנטען על ידי התובעת, כי מנהל הנתבעת אישר בשיחת טלפון עם מנהל התובעת לנכות השיקים וכן לא הוכח כי התקיימה שיחת טלפון ו/או חילופי מסרונים ביניהם בנוגע לאישור הנטען. גם טענת התובעת לפיה עסקת הניכיון נעשתה על מנת להקל על תזרים הנתבעת, לא הוכחה.
בשים לב לאמור ולמארג הראיות, יש לקבל את גרסת הנתבעת לפיה השיקים לא הוצאו על ידה, אלא הוצאו ממשרדה בהיעדרה וללא הסכמתה, כך שהמחזיקים בשטר אינם אוחזים בשטר. בהיעדר היסוד הפיזי בהוצאת השטר מלכתחילה, ובהיעדר מסירה כדין לנפרעים כקבוע בפקודת השטרות ובפסיקה, ברי שהסבת השיקים ומסירתם לתובעת לא בוצעה כדין. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [נזיקין] |
|
| ת"א (חיפה) 22412-03-18 פלוני נ' בית חולים המשפחה הקדושה (שלום; אהרון שדה; 08/06/21) - 16 ע' |
| עו"ד: |
הוכחה, ולו במאזן ההסתברות המינימלי (ולא יותר מכך), התנהגות החורגת מהסבירה של הצוות הרפואי בטיפול התובעת, קרי התרשלות אשר הובילה לעיכוב באבחון מצבה של התובעת עד כדי התדרדרות ממשית שגרמה לנזק. לא הוכח מצד הנתבע שגם אם הייתה מאובחנת דלקת הריאות במועד והיה ניתן מיידית הטיפול האנטיביוטי, הנזק לא היה נמנע, כולו או בחלקו.
נזיקין – אחריות – בית חולים
נזיקין – אחריות – רופא
נזיקין – עוולות – רשלנות רפואית
נזיקין – רשלנות – רשלנות רפואית
.
תביעה לתשלום פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת לטענתה עקב רשלנות רפואית בטיפול בה מצד הנתבע.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
התובעת הגיעה למיון עם תלונות על קוצר נשימה מזה מספר ימים. לא נספרו נשימות, לא בוצע צילום והתובעת שוחררה. יומיים לאחר מכן, היא מדווחת על תלונות דומות וגם הפעם לא נספרו נשימות. בשני המקרים, מתעלמים או למצער לא ניתן משקל ראוי למדדים המצביעים על דלקת ולחום שהיה גבוה בביקור השני, צילום החזה מפוענח בצורה לא מדויקת ושוב מתפספסת האבחנה של דלקת הריאות ולמצער אבחנה של חשד לדלקת ריאות. זאת ועוד, מדובר על אישה בהיריון, התובעת לא הייתה מחוסנת כנגד שפעת, הביקור הראשון לא מוזכר וכנראה הוא לא נלקח בחשבון בעת הביקור השני רק יומיים לאחר מכן ולבסוף התלונות שלה מהביקור השני לא מועברות במלואן למומחה הפנימאי, לפחות לפי גרסתו.
בהתחשב במכלול הנסיבות, הוכחה ולו במאזן ההסתברות המינימלי (ולא יותר מכך) התנהגות החורגת מהסבירה של הצוות הרפואי בטיפול התובעת, קרי התרשלות אשר הובילה לעיכוב באבחון מצבה של התובעת עד כדי התדרדרות ממשית שגרמה לנזק.
לא הוכח מצד הנתבע שגם אם הייתה מאובחנת דלקת הריאות במועד והיה ניתן מיידית הטיפול האנטיביוטי, הנזק לא היה נמנע, כולו או בחלקו.
מדובר בעמידה במאזן מינימלי היות ועמדת מותב זה, כמו עמדת חלק גדול מהפסיקה, היא שלא להיבנות מחוכמה בדיעבד, רפואה איננה מדע מדויק ואין בה אבחנות או תוצאות מובטחות והדברים יפים גם לעניין הקשר הסיבתי והיכולת האמיתית למנוע התדרדרות במצב החולה ודומה שבימים אלו של מגיפת הקורונה, למדה האנושות על בשרה שלא כל מקרה של שפעת כזו אחרת מסתיים בטוב, לא תמיד דווקא הצפוי קורה וגם כשהרפואה סבורה שהיא יודעת דיה על מחלה/וירוס מגיעה הפתעה והרפואה לא מפסיקה ללמוד דברים חדשים ועצם הלימוד איננו מעיד על רפואה רשלנית עובר לכך. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [חוזים] |
|
| ת"א (בת ים) 39506-06-19 גל רון נ' אזורים בנין (1965) בע"מ (שלום; עזריה אלקלעי; 09/05/21) - 15 ע' |
| עו"ד: יואב וקסלמן, יעקב כרם |
פסק דין העוסק בשאלה, האם בדין סירבו התובעים לקבל את החזקה בדירותיהם והאם הם זכאים לפיצוי במקרה שסירובם היה מוצדק.
חוזים – מכר – דירות
חוזים – פרשנות – כללי פרשנות
חוזים – פרשנות – תכליתית
חוזים – פרשנות – חוזה מסחרי
.
תביעה שהגישו התובעים נגד הנתבעת לתשלום סך 208,530 ₪. השאלה שעמדה להכרעה בפסק דין זה, האם בדין סירבו התובעים לקבל את החזקה בדירותיהם והאם הם זכאים לפיצוי במקרה שסירובם היה מוצדק.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הפרשנות הסבירה של האמור בנספח השינויים ביחס לסעיף 4.8 להסכם הינה, כי ככל שיידרשו עבודות השלמה, כאשר הכוונה הינה על פי פרשנות תכליתית של ההסכם גם לתיקוני ליקויים בתוך הדירה, ובלבד שיהיה מדובר בעבודות הדרושות פתיחת קירות ו/או הרמת מרצפות, הקונה יהיה רשאי לסרב לקבל את הדירה. תכליתו של תיקון סעיף 4.8 בנספח השינויים, הינה לחרוג מהכלל הקבוע בסעיף 4.8 להסכם ושלפיו "הקונה חייב לקבל את הנכס לרשותו גם אם ימצאו בו אי התאמות או יוותרו עבודות השלמה לביצוע".
נשאלת השאלה, האם רשאים היו התובעים להתעקש ולסרב לקבל את החזקה בדירה במשך למעלה מ-6 חודשים לאור הוראות נספח השינויים בגין ליקוי זניח ומינורי, וזאת רק לאור הוראות תיקון סעיף 4.8 כפי שהוא בא לידי ביטוי בנספח השינויים.
במקרה דנן, עמדו התובעים כל העת על תיקון הליקוי שדרש החלפת מרצפות, תוך הדגשת הסעיף המתוקן בהסכם המאפשר להם להימנע מקבלת החזקה בנסיבות אלו. למרות שאכן מדובר בתיקון זניח למדי שערכו נמוך, זכאים היו התובעים לסרב לקבל את החזקה בדירות, חרף עובדת היות התיקון זניח, ובמיוחד כשהנתבעת פעלה תוך התעקשות בלתי סבירה בעליל, הגובלת בזלזול, בסרבה לבצע את התיקונים, הדורשים הרמת מרצפות, מיד כשהתבקשה לעשות זאת, למרות שידעה על קיומו של התיקון בהסכם.
התובעים עמדו על דרישתם על פי ההסכם כל העת, ולא נקטו כל פעולה שיש בה משום היעדר תום לב או תחבולה או הכשלה. נהפוך הוא, התובעים דרשו כל העת להשלים את העבודות הכרוכות בהרמת מרצפות כדי שיוכלו לקבל את החזקה בדירות.
בנסיבות אלו, אין לנתבעת להלין אלא על עצמה בלבד, כשגררה רגליה במשך 6 חודשים ובאופן תמוה נמנעה מלתקן ללא דיחוי ולו את התיקון הכרוך בהרמת מרצפות, למרות שמדובר בתיקון של מה בכך, תוך התעקשות תמוהה כי על התובעים לקבל את הדירות חרף הקבוע בהסכם. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 26 [עבודה] |
|
| סע"ש (תל אביב-יפו) 72894-01-18 KAHSAY RUSTOM נ' אחים ז. בשארה בע"מ (עבודה; דורון יפת, נ.צ.: א' שפירא; 15/06/21) - 24 ע' |
| עו"ד: ליאב עמר, עטאף רושרוש |
ביה"ד פסק כי התובע הועסק כטייח על ידי נתבעות 1 ו-3 במשותף וכי על העסקתו חל צו ההרחבה בענף הבניה. ביה"ד חייב את נתבעות 1 ו-3 לשלם לתובע פיצוי בעד אי הפקדות לקרן פנסיה (פיצויים ותגמולים), פדיון ימי חופשה, דמי הבראה, דמי נסיעות, גמול שעות נוספות ופיצוי בגין אי מתן תלושי שכר כדין בסך 6,000 ₪; התביעה כנגד נתבע 2 נדחתה. נפסק כי נתבע 2 אינו בעל מניות בנתבעת 3 אלא שכיר, וכי אין כל עילה להרמת מסך ההתאגדות.
עבודה – מעביד – מעביד במשותף
עבודה – פיצויי פיטורין – היעדר זכאות
עבודה – עובדים – זכויותיהם
עבודה – שכר עבודה – תלוש שכר
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – שעות נוספות
עבודה – הרמת מסך – במישור דיני העבודה
.
עניינה של התביעה בזכויות התובע בעד תקופת העבודה וסיומה. הדיון נסב אודות השאלה האם התובע הועסק על ידי הנתבעת 3 בלבד, שמא על ידי הנתבעות 1 ו-3 במשותף. כן יידונו הזכויות והתשלומים הנובעים מהעסקה זו, והאם להרים את מסך ההתאגדות כנגד הנתבע 2.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ד' יפת ונציגת הציבור א' שפירא) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
אשר לזהות המעסיק, המבחן המרכזי לזיהוי המעסיק במצבים של תבנית העסקה מורכבת, כבענייננו, הוא מבחן האותנטיות והלגיטימיות. ככלל, יישום מבחני המעמד על מערכת היחסים שבין משתמש לעובד במערכת יחסים מורכבת, תוביל במרבית המקרים לזיהוי המשתמש כמעסיק אף אם הבחירה בתבנית המורכבת הייתה אותנטית ולגיטימית. לפיכך יש לערוך בחינה עניינית בהתאם למכלול הנסיבות. במקרה זה נמצא כי נתבעות 1 ו-3 הן מעסיקותיו במשותף של התובע, שכן התקיימו קשרים מהותיים ורציפים בין התובע לבין גורמים בנתבעת 1, המצדיקים לראות בנתבעת 1 כמעסיקה במשותף של הנתבעת 3. ודוק, אין בעצם העובדה, שלפיה ניתנו לתובע הוראות על ידי משתמש כדי להכריע את הכף, שכן עצם הפיקוח על עבודת עובד ניקיון או עצם מתן הוראות על עבודת עובד ניקיון המוצב בחצרי המשתמש אינם יוצרים כשלעצמם ובכל נסיבות יחסי עבודה. עם זאת, לא ניתן להתעלם במקרה דנא, הן מהעובדה כי עבודת התובע מצויה בליבת העיסוק של המשתמש (ולא לדוגמא בעבודת ניקיון) והן בתדירות הקשר אל מול הגורמים בנתבעת 1 וההוראות שניתנו על ידם שאינן מתמצות בפיקוח כללי בלבד. שנית, הן הגורם הרלוונטי בנתבעת 1 והן הגורם הרלוונטי בנתבעת 3 שילמו את שכרו של התובע, כל אחד בתורו. בנוסף, לא נמצא כל סממן להתקשרות פורמלית בין הנתבעת 1 לבין הנתבעת 3. נתבעת 1 הייתה דומיננטית בעת העסקתו של התובע, כך שלא רק גורם מטעם הנתבעת 3 עמד אל מול התובע בעת העסקתו, אלא גם מנהל וראש צוות בנתבעת 1 פיקח בפן המנהלי והמקצועי על עבודתו. כך שקיימת מסה קריטית של מאפיינים, שיש בה כדי להטות את הכף כי הנתבעת 1 והנתבעת 3 הן מעסיקות במשותף של התובע.
התובע הועסק על ידי הנתבעות 1 ו-3 החל מחודש ינואר 2014 ועד לחודש יוני 2015 והחל מחודש מרץ 2016 ועד לחודש נובמבר 2016. סך הכל 27 חודשים; התובע עבד כטייח אצל הנתבעות 1 ו-3 וצו ההרחבה בענף הבניה חל על העסקתו; אשר להיקף עבודתו בפועל של התובע, לצורך יישום סעיף 26ב לחוק הגנת השכר, ניתן להבחין בין ארבעה מצבים אפשריים ביחס למידת הוודאות בהתקיימות התנאי של עבודה בשעות נוספות, העומד ביסוד תשלום גמול שעות נוספות, ולמידת הוודאות בהיקפה של העבודה הנוספת. ענייננו בא בגדר המצב השני שנקבע בפרשת ריעני, שכן ניתן לקבוע פוזיטיבית שהתובע עבד בשעות נוספות כמשמען בחוק. עם זאת, לא ניתן להוכיח את היקף השעות המדויק של התובע מפאת העדר עריכת רישום בידי המעסיק כנדרש. לכן, מתקיים התנאי לחזקה, ותוצאתה תהא חבות המעסיק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על 60 שעות נוספות חודשיות. לפיכך, בנסיבות העניין, התובע עבד בהיקף משרה מלאה וכן מתקיימת בענייננו החזקה, כך שלפי אומדנה יש לקבוע כי התובע עבד 50 שעות נוספות חודשיות; התובע הועסק כטייח מקצועי, ולכן שכרו השעתי עמד על 43.47 ₪, שכר הגבוה מהשכר השעתי הקבוע בצו ההרחבה בענף הבניה. בהתאם, התובע זכאי להפרש גמול בעד עבודתו בשעות נוספות.
התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורין. ראשית, נוכח העובדה כי נדחתה טענת התובע בדבר מועד סיום העסקתו במאי 2017, שכן נקבע כי העסקתו נסתיימה כחצי שנה קודם לכן, נדחתה טענתו כי בשלושה חודשי ההעסקה האחרונים להעסקתו הלינו את שכרו, כטעם להתפטרותו; ודוק, אפילו נראה לצורך הדיון בתובע כמי שזכאי להתפטר בדין מפוטר, הרי שמחמת העובדה כי בתקופה השניה (מרץ 2016-נובמבר 2016) התובע הועסק פרק זמן של תשעה חודשים בלבד, תקופה כשלעצמה אשר אינה מזכה בפיצויי פיטורין, ובין התקופה הראשונה (ינואר 2014-יוני 2015) לבין התקופה השניה חלה הפסקה העולה על 6 חודשים הרי שנוכח סעיף 2(9) לחוק פיצויי פיטורין, חל ניתוק ביחסי העבודה שאינה מזכה בפיצויי פיטורין. משכך, התובע זכאי לפיצוי בעד אי הפקדות לקרן (רכיב פיצויי פיטורין) בלבד; התובע זכאי לפדיון ימי חופשה, לדמי הבראה בהתאם לצו ההרחבה בענף הבניה; התביעה לדמי חגים נדחתה בהעדר פירוט; התובע זכאי לפיצוי בעד אי הפקדות לקרן (רכיב דמי גמולים) וכן לפיצוי בגין אי מתן תלושי שכר דין בסך של 6,000 ₪ ולתשלום בגין דמי נסיעות; התביעה כנגד הנתבע 2 נדחתה. נתבע 2 אינו בעל מניות, והוא עובד שכיר ולא נטען דבר המצדיק הרמת מסך כנגדו. עצם העובדה כי הנתבע 2 הוא אחיו של בעלי הנתבעת 3 אינו מחייב הרמת מסך כנגדו. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [עבודה] |
|
| סע"ש (תל אביב-יפו) 1621-10-16 גד מסעוד בן חמו נ' גלקסי טכנולוגיה רפואית בע"מ (עבודה; דגית ויסמן, נ.צ.: ד' כהן, א' איילון; 13/06/21) - 33 ע' |
| עו"ד: ירון אלירם, צבי רוטמן |
התובע עבד כסוכן מכירות בנתבעת כשבעה חודשים, במסגרת חוזה עבודה לתקופה קצובה, עד שפוטר במהלך התקופה הקצובה בגין חוסר שביעות רצון מתפקודו ולא מחמת הפרה יסודית של חוזה העבודה. לפיכך התובע זכאי להפרשי שכר עבודה, פיצויי פיטורים, דמי גמולים לקרן פנסיה ודמי הבראה; התובע זכאי לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, אך אינו זכאי לגמול עבודה בשעות נוספות, שכן גם אם חוק שעות עבודה ומנוחה חל על עבודתו, הוא לא הציג גרסה המפרטת עבודה בשעות נוספות.
עבודה – חוזה עבודה – לתקופה קצובה
עבודה – פיטורין – שלא כדין
עבודה – פיטורין – זכות לשימוע
עבודה – פיצויי פיטורין – זכאות
עבודה – פיצויי פיטורין – חישובם
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – תחולת החוק
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – שעות נוספות
עבודה – עובדים – שכר עבודה
עבודה – שכר עבודה – זכויות נלוות
עבודה – שכר עבודה – רכיביו.
התובע עבד כסוכן מכירות בנתבעת במשך כשבעה חודשים, עד שפוטר. השאלה העיקרית היא האם התובע זכאי לפיצויי קיום – שכר עבודה, פיצויי פיטורים, אי הפרשה לקרן פנסיה ודמי הבראה בגין הפרת חוזה עבודה לתקופה קצובה. עוד נתבעו גמול עבודה בשעות נוספות, עמלת מכירה ופיצויים בגין פיטורים שלא כדין. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד בטענה כי במעשי התובע, שהביאו בסופו של יום לפיטוריו, הוא הפר הפרה יסודית את חוזה הע בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ד' ויסמן ונציגי הציבור ד' כהן, א' איילון) קיבל את התביעה בחלקה, דחה את התביעה שכנגד ופסק כי: אין חולק כי בין הצדדים נחתם חוזה עבודה לתקופת קצובה. טענת הנתבעת כי התובע הוא שהפר את הוראות החוזה נוכח התנהלותו העולה כדי הפרה של חובות האמון ותום הלב, והפרה זו נתנה בידיה את הזכות לביטול לאלתר של החוזה, נדחתה. זאת, לאחר שנדחו טענות הנתבעת לפיהן התובע הסתיר ממנה מידע לגבי עברו ופגע פגיעה חמורה בעסקיה. התובע פוטר בשל אכזבה מביצועיו המקצועיים והתנהלותו ולא משום שהפר הפרה יסודית את חוזה העבודה. בנסיבות אלה, הנתבעת היא שהפרה את החוזה, בפיטורי התובע במהלך התקופה החוזית הקצובה. לכן התובע זכאי לפיצויים בגין הפרה זו; במקרה בו הופר הסכם עבודה לתקופה קצובה, הפיצוי בגין הפרה זו מבוסס ככלל על ההפסד שנגרם לצד המקיים על ידי הצד המפר, דהיינו שכר ונלווים, בניכוי הסכום (לרבות נלווים) שהשתכר העובד באותה תקופה, או שיכול היה להשתכר, בשקידה סבירה. לפיכך, התובע זכאי לפיצויים בגובה שכרו בתקופת ההפרה העומדת על 7.5 חודשים, בניכוי דמי אבטלה.
אשר לפדיון הבראה, דמי הבראה ותשלומים אחרים שהמעסיק חייב לשלם לפי חוזה העבודה מובאים בחשבון בעת חישוב הפיצוי בגין הפרת חוזה לתקופה קצובה. במקרה זה לא הוכח כי שולמו לתובע דמי הבראה או פדיון הבראה, ועל הנתבעת לשלמם לתובע; התובע זכאי לדמי גמולים לפנסיה בגין תקופת ההפרה, שכן בנוסף לשכר החודשי, על הפיצוי לכלול גם תנאים נלווים.
אשר לפיצויי פיטורים, אין חולק שהתובע פוטר מעבודתו. התובע זכאי לקבלת פיצויי פיטורים בתום תקופת ההפרה. לאור הוראות חוזה העבודה, המתייחסות לתקופת העסקה בת 15 חודשים, ניתן להניח, כי אלמלא הפרה הנתבעת את הסכם העבודה, התובע היה ממשיך בעבודתו למשך תקופה של שנה לפחות. אשר לחישוב פיצויי הפיטורים, עמלות מהוות חלק משכרו הרגיל של עובד לצורך חישוב פיצויי פיטורים. במקרה זה מחוזה העבודה עולה כי התגמול עבור ביצוע עסקה משולם ללא קשר לעמידה ביעדים, ולכן יש לחשב את העמלות כחלק משכרו הרגיל של התובע. לפיכך, התובע זכאי לתשלום ממוצע העמלות עבור 12 חודשי העבודה האחרונים ובהתאם להוראות חוזה העבודה, בניכוי תגמולים אותם קיבל בגין רכיב זה.
אשר לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין, התובע לא זומן לשימוע ולא הוצגו לו מראש הטענות לגבי תפקודו. גם אם הלכו והצטברו אירועים שבהם התובע לא תפקד כראוי ואירועים אלה גרמו לנתבעת לשקול את הפסקת עבודתו, היה עליה לקיים הליך שימוע שבו ניתנת לתובע הזדמנות להשיב לכל הטענות כנגדו; אשר לסעד, טענות התובע כי נגרם לו נזק ממוני לא הוכחו. אשר לנזק שאינו ממוני, הפגם שנפל בהליך הפיטורים של התובע הוא מהותי. יחד עם זאת, יש להתחשב בתקופת העבודה הקצרה ובעובדה שהתובע מצא עבודה מיד לאחר סיום תקופת זכאותו לדמי אבטלה ואין כל ראיה שהתקשה במציאת מקום עבודה חדש. בנוסף, לבד מטענות לגבי הליך הפיטורים לא נטען שהנתבעת הפרה הוראה מהוראת משפט העבודה. כן יש לשקול את העובדה כי ההחלטה על הפיטורים התקבלה משיקולים לגיטימיים, אך יצאה לפועל באופן הפוגע בזכות התובע להליך פיטורים הוגן. בנסיבות אלה, על הנתבעת לפצות את התובע בסך 7,000 ₪ בגין רכיב זה.
אשר לגמול בגין עבודה בשעות נוספות, אפילו אם ניתן לדחות את טענת הנתבעת לפיה בהיותו איש מכירות, הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה כלל לא חלו על התובע, יש לדחות את התביעה ברכיב זה, מאחר שהתובע לא הציג גרסה המפרטת עבודה בשעות נוספות, אלא טען באופן כללי שעבד 60 שעות נוספות כל חודש; אשר לעמלת מכירה, על פי אומד דעת הצדדים, התובע היה זכאי לעמלות בגין עסקאות שהשתכללו בתיווכו ובעקבות עבודתו. אין כל בסיס לטענת התובע לפיה הוא זכאי לעמלה בגין עסקאות שהשתכללו לאחר סיום יחסי העבודה, ולכן התביעה לעמלות נדחתה.
אשר לתביעה שכנגד, נוכח המסקנות באשר לנסיבות סיום העסקת התובע וטענות הנתבעת לגבי איכות עבודתו, ומאחר שהתביעה שכנגד מבוססת על סברא ואומדנא, ללא כל עיגון ראייתי, התביעה שכנגד נדחתה. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 28 [בתי-משפט] [דיון אזרחי] |
|
| תמ"ש (נצרת) 46940-01-21 ג.ק נ' ט.ק (משפחה; אסף זגורי; 29/04/21) - 10 ע' |
| עו"ד: אמל מזאווי, איאד ג'ובראן |
בין הצדדים (אחים) מתנהלים הליכים מקבילים בבימ"ש לענייני משפחה ובבית הדין האיזורי לעבודה, בקשר לעסק הרשום ע"ש הנתבע. לטענת התובע הצדדים שותפים בעסק ואילו לטענת הנתבע בין הצדדים מערכת יחסים של עובד ומעביד. ביהמ"ש הורה על עיכוב הליכים בתביעה שלפניו, עד להכרעה של בית הדין לעבודה בשאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד.
בתי-משפט – סמכות – סמכות עניינית
דיון אזרחי – עיכוב הליכים – שיקולי בית-המשפט
בתי-משפט – סמכות – בית-הדין לעבודה
בתי-משפט – סמכות – בית-המשפט לענייני משפחה
.
בין הצדדים סכסוך בדבר בעלות בעסק הרשום ע"ש הנתבע ג.ק (הוא אחיו של התובע ט.ק.). לטענת ט.ק הצדדים שותפים בעסק ואילו לטענת ג.ק בין הצדדים מערכת יחסים של עובד ומעביד. מתנהלים הליכים מקבילים בבימ"ש לענייני משפחה ובבית הדין האיזורי לעבודה. תביעת ג.ק בבית הדין האיזורי לעבודה בעניינים הנוגעים ליחסי עובד מעביד הוגשה קודם לתביעת ט.ק. לביהמ"ש לענייני משפחה בעניינים הנוגעים לשותפות הנטענת בין הצדדים. בשתי הערכאות הוגשו בקשות לסילוק על הסף מטעמי חוסר סמכות עניינית. כיצד ינהג ביהמ"ש?
.
ביהמ"ש לענייני משפחה הורה על עיכוב הליכים בתביעה שלפניו, עד להכרעה של בית הדין האיזורי לעבודה בשאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד, מהטעמים הבאים:
כאמור, עניין לנו בתביעות הדדיות, עת הראשונה הוגשה קודם לביה"ד האיזורי לעבודה והשנייה הוגשה לביהמ"ש זה, כאשר בידי שתי הערכאות, סמכויות ייחודיות להן, לדון בנושאים המצויים בתחום מומחיותן וסמכותן (בית הדין לעבודה בעניינים שנוגעים ונובעים מיחסי עובד מעביד. ביהמ"ש לענייני משפחה בעניינים שנוגעים ונובעים לסכסוכי משפחה שאינם בסמכות בית הדין).
נקבע בפסיקה כי לצורך הכרעה באם הסכסוך נובע מעילה שמקורה ביחסי עבודה יש לבחון בראיה רחבה את הנטען בכתבי הטענות כמו גם את הנטען בכתב ההגנה. נפסק כי אין מקום להסתכל אך ורק על הסעדים המבוקשים באופן מפורש בכתב התביעה (מבחן הידוע בשם "מבחן הסעד"), אלא גם על הטענות המהותיות העולות מתוך הסכסוך ומההליך כולו (מבחן הידוע בשם "מבחן העילה" או "מבחן מהות הסכסוך").
עיון בכתבי הטענות של שני הצדדים (בשני ההליכים) מעלה כי הם נסובים על מסכת עובדתית דומה (בפרשנות שונה) כאשר כתב ההגנה של ט.ק. בתביעה בביה"ד הינו כראי לתביעה המונחת בפני בימ"ש זה. כלומר התביעות ההדדיות שהוגשו בהליך זה ובהליך בפני ביה"ד לעבודה מעוררות שאלות משותפות הנוגעות ליחסי העבודה בין הצדדים. לפיכך, בשים לב למהות הסכסוך ובראיה רחבה של כלל הטענות העולות מכתבי הטענות בשני ההליכים, ביהמ"ש סבור כי עוד בטרם בחינת עילות התביעה והתאמתן למסגרת סמכותו של ביהמ"ש זה או ביה"ד, יש צורך להכריע קודם בשאלה הבסיסית והיא בעצם קיומם של יחסי עובד מעביד בין הצדדים אם לאו, שזו המחלוקת המהותית והעיקרית שבהכרעתה, תיגזר הסמכות הייחודית. הכרעה בשאלה זו כבסיס, בעוד מתנהלת כבר תביעה בביה"ד לעבודה, נכון שתהא בסמכותו של האחרון, לו יש סמכות ומומחיות מיוחדת להכריע בעצם קיומם של יחסי עובד מעביד. הכרעה בשאלה זו כראשית, יש בה כדי לתחום את טענות הצדדים כך שתהא מסכת עובדתית אחת אשר תצמצם את המחלוקת ותיצור מסגרת ברורה לבחינת טענות הצדדים כמו גם תשפיע על שאלת הסמכות.
טעם אחר המצדיק עיכוב ההליכים בבימ"ש זה והמתנה להכרעת בית הדין האיזורי לעבודה בשאלת הסמכות העניינית, נובע מהעיקרון של כיבוד הדדי בין ערכאות בשל הליך תלוי ועומד וזאת גם אם אין חפיפה מוחלטת בכל הנושאים הטעונים הכרעה בשתי התובענות. הטעם לכך נעוץ בשיקולים של מניעת מתן החלטות סותרות, ניהול הליכי סרק ובזבוז זמן שיפוטי. מסקנה זו שואבת כוחה מהפסיקה ובפרט מהאמור בפס"ד רחום, שם הותוותה דרך המלך בה יש לילך, כאשר הכלל הוא שאם הוגשו הליכים בשתי ערכאות בשאלות דומות (ואפילו ההליך בבית הדין לעבודה נפתח לאחר ההליך בביהמ"ש האזרחי) תינתן עדיפות לסיום הבירור בבית הדין לעבודה ולו תינתן הבכורה .
יש לציין כי עיכוב הליך והתלייתו כאמור, יעשה "בכפוף לבחינתם של מספר שיקולים, כגון מידת התקדמותו של ההליך בביהמ"ש האזרחי; היקף השאלות המשותפות להליכים השונים; וכן ההיתכנות להכרעות סותרות ולכך שהליך אחד ייתר את משנהו". עוד יש לציין כי עיכוב הליך לא יעשה בכל מצב, אלא מדובר בסמכות שבשיקול דעת וזאת כאשר תלוי ועומד הליך המעורר שאלות דומות, כבענייננו. נקיטה בדרך זו של עיכוב הליכים בשל הליך תלוי ועומד תוביל למעשה לכך שמכלול השאלות הנוגעות ליחסי העבודה יוכרעו בערכאה המתאימה לכך ביותר, מה גם שקביעותיו של בית הדין לעבודה עשויות לשמש את ביהמ"ש האזרחי ולחייב את הצדדים גם בהתדיינות שבפניו, כמעשה בי – דין, וכך יש לילך. |
| חזרה למעלה |
|
| 29 [משפחה] |
|
| י"ס (נצרת) 9157-03-21 מ.ג נ' ר.ק (משפחה; אסף זגורי; 28/04/21) - 7 ע' |
| עו"ד: זייד מנסור, יאנה קלוגרמן |
בהתאם לחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה ותקנותיו: בקשות לסעד דחוף בעניין מזונות או הבטחת קשר ניתן להגיש "בכל עת" אך זאת רק עד לתום תקופת עיכוב ההליכים; אם מוגשת הבקשה לפני ישיבת מהו"ת ראשונה יש להצביע על נזק ממשי שעלול להיגרם למבקש או לילדים; אם מוגשת הבקשה לאחר תום תקופת עיכוב ההליכים, ביהמ"ש אינו מוסמך לדון בה!; אם צד עותר לקיצור תקופת עיכוב ההליכים עליו לקחת בחשבון שייתכן שבקשתו תיענה בחיוב ובמקרה שכזה לא יוכל לעתור לסעד דחוף לאחר מכן.
משפחה – חוק להסדר התדיינויות במשפחה – סעד דחוף
משפחה – מזונות – מזונות זמניים
.
בקשת האם לפסיקת סעד דחוף למזונות זמניים בסך 4000 ₪ עבור בתם הקטינה של הצדדים. הסוגיה העיקרית לדיון: האם ניתן להגיש בקשת סעד דחוף למזונות לאחר סגירת תיק י"ס ובתום תקופת עיכוב ההליכים?
.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
שילוב של סעיף 3(ז) לחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה ותקנה 12 לתקנות להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, בשילוב עם תיקון החוק ביום 8/9/2020 באופן שהוראת סעיף 3(ו) לחוק נמחקה מלמד, כי:
בקשות לסעד דחוף בעניין מזונות או הבטחת קשר ניתן להגיש "בכל עת" אך זאת רק עד לתום תקופת עיכוב ההליכים.
אם מוגשת הבקשה לפני ישיבת מהו"ת ראשונה יש להצביע על נזק ממשי שעלול להיגרם למבקש או לילדים.
אם מוגשת הבקשה לאחר תום תקופת עיכוב ההליכים, ביהמ"ש אינו מוסמך לדון בה!
אם צד עותר לקיצור תקופת עיכוב ההליכים עליו לקחת בחשבון שייתכן שבקשתו תיענה בחיוב ובמקרה שכזה לא יוכל לעתור לסעד דחוף לאחר מכן.
במקרה דנא בקשת יישוב הסכסוך הוגשה ביום 4/3/2021. ביום 6/4/2021 הורה ביהמ"ש על קיצור תקופת עיכוב ההליכים לבקשת המבקשת שעתרה לכך כדי שתוכל להגיש תביעה בעניין המזונות. בנסיבות אלו, אין לכאורה סמכות להידרש לבקשת סעד דחוף למזונות לאחר סגירת התיק וסיום תקופת עיכוב ההליכים.
עם זאת ולגופו של עניין, ביהמ"ש סבור כי מדובר בבקשה שהוגשה בחוסר תם לב וללא הצדקה של ממש. המבקשת למעשה לא דיווחה לביהמ"ש כי המשיב משלם ללא צו שיפוטי 1700 ₪ בחודש עבור מזונות הקטינה מזה חודשים ארוכים. זאת ועוד, צרכי הקטינה בשיעור של 4000 ₪ בחודש לא הוכחו במסמכים. האם טוענת למדור בסך 2800 ₪ אך מדפי חשבון הבנק עולה כי מקבלת סיוע בשכר דירה ממשרד השיכון בסך 1090 ₪ בחודש (וזה עוד מבלי לציין הטיעון של המשיב כי בן הזוג של האם משלם מלוא השכירות). כלומר המדור נטו הוא 1,610 ₪ בחודש וחלקה של הקטינה 530 ₪ בחודש.
גם בהנחה כי זהו גובה הצרכים של הקטינה, עדיין אין מדובר במקרה שהמשיב אמור לשלם את כל מזונות הקטינה. יחס ההכנסות בין הצדדים הוא 50/50. אילו היו מוכחים צרכי הקטינה בסך 4000 ₪ החיוב המושת על המשיב היה אמור להיות בסך 2000 ₪. המשיב משלם 1700 ₪ בחודש למזונות הקטינה ללא כל צו שיפוטי. הקטינה מקבלת בנוסף קצבת ילדים בסך כ-150₪. סכומים אלה כבר קרובים ביותר למקסימום שניתן היה לחייב את המשיב אילו כל הטענות שבבקשה היו מוכחות ונכונות (והן לא).
לאור כל האמור ומשעה שהמשיב משלם סכום נכבד למזונות הקטינה על דעתו וללא צו שיפוטי וכאשר המבקשת לא פירטה הדבר בפני ביהמ"ש ולמעשה הוכח כי אינה זקוקה כלל לסעד דחוף, ביהמ"ש דוחה בקשתה ומחייבה לשלם למשיב הוצאות בסך 1000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 30 [ירושה] |
|
| ת"ע (פתח תקוה) 26634-09-15 פלונית נ' פלונית (משפחה; אילת גולן-תבורי; 04/04/21) - 47 ע' |
| עו"ד: בעז קראוס, נועה בינדר שטיינברג, שי שגב |
ביהמ"ש קיבל התנגדות שהגישו ארבע אחיות לצוואה שהותירה אמן המנוחה ובמסגרתה הורישה את כל רכושה לבתו של אחיהן. נקבע כי הצוואה הינה פרי השפעה בלתי הוגנת על האם המנוחה, פרי שליטה ותלות במנוחה ע"י הבן והנכדה אשר בודדו את האם.
ירושה – צוואה – תוקפה
ירושה – צוואה – השפעה בלתי הוגנת
ירושה – צוואה – נהנה שנטל חלק בעריכתה
.
המנוחה נפטרה ב-2015 (בעלה נפטר ב-2008). בצוואתה האחרונה משנת 2007 (בעדים), היא הורישה את כל רכושה לנכדתה, בתו של הבן, אשר עברה להתגורר עימה ב-2006 (בהיותה כבת 17) וטיפלה בה עד לפטירתה. הנכדה מבקשת את קיום הצוואה ואילו ארבע בנות של המנוחה (דודות המבקשת), הגישו התנגדות לקיום הצוואה בטענה להעדר כשרות המנוחה לצוות בשל השפעה בלתי הוגנת שהפעילו הבן והנכדה על המנוחה ובשל מעורבותם בעריכת הצוואה.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את ההתנגדות מהטעמים הבאים:
כשירות לצוות: סעיף 26 לחוק הירושה, קובע כי צוואה שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה. על מנת לקבוע האם המנוחה הבינה ״בטיבה של צוואה״, יש להתחשב במודעותה לעובדה שהיא עורכת צוואה, ידיעתה על היקף רכושה ויורשיה, ומודעותה לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיה.
הטענה במקרה כאן – איננה כי המנוחה לא הייתה כשירה כליל באותה עת לעריכת הצוואה, אלא שרצונה החופשי הושפע מהנסיבות שהתקיימו באותה עת נוכח השתלטות נטענת של הבן והנכדה, באמצעות הנכדה שגרה בביתה, על חייה ביתה ורכושה, שהביאו להשפעה בלתי הוגנת עליה.
השפעה בלתי הוגנת: סעיף 30 (א) לחוק הירושה קובע כי הוראת צוואה שנעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת, –בטלה. לא כל השפעה נחשבת להשפעה בלתי הוגנת. נקבע כי הכוונה להשפעה שאינה שגרתית, שיש בה מרכיב של אי – הגינות במושגים של מוסר אישי או חברתי. הפסיקה קבעה 4 רכיבים מצטברים לקביעת השפעה בלתי הוגנת: מצווה הנתון להשפעה; נהנה שהיתה לו אפשרות להפעיל השפעה בלתי הוגנת; נהנה שהיו לו אמצעים להפעיל השפעה בלתי הוגנת; הצוואה נחזית להיות תוצאה של השפעה בלתי הוגנת. בנוסף, בפרשת מרום, נקבעו מבחני עזר המסייעים לבדיקה: עצמאות, תלות, קשרי המנוח עם אחרים, נסיבות עריכת הצוואה (קבלת יעוץ משפטי עצמאי ועוד). נפסק כי אף מעורבות בצוואה, שלא עלתה למעורבות פסולה לפי סעיף 35 לחוק הירושה יכול ותהווה נסיבה לקיום השפעה בלתי הוגנת במסגרת מבחן ׳נסיבות עריכת הצוואה׳ . עוד נקבע, שמטרת המחוקק בסעיף 35 לחוק הירושה, למנוע השפעה בלתי ראויה, תביא לכך שגם כאשר הנהנה בצוואה איננו האדם שהשפיע על המצווה, אולם הוכחה השפעה בלתי הוגנת על המצווה, יש בכך כדי להביא לפסילת הצוואה. עוד נקבע כי גם אם המניע להשפעה הינו טובתו של המצווה, תיפסל הצוואה אם יוכח שלא נעשתה לפי החלטה עצמאית ובלתי תלויה של המצווה.
במקרה כאן – הנהנה היא הנכדה, וטענת ההשפעה הבלתי הוגנת הינה שהופעלה ע״י הבן והנכדה באמצעות הנכדה (בתו) שנכנסה לגור עם המנוחה, כשנה טרם עריכת הצוואה, בטרם מלאו לנכדה 18 שנה. טענה נוספת של המתנגדות הינה כי הנכדה ואביה היו מעורבים בעריכת הצוואה.
נקבע בפסיקה כי לעיתים יחסי הגומלין בין העילות השונות, שיכול ולא היו עומדות באופן עצמאי, ישזרו יחדיו לרובד חזק ויבססו את מסקנת ביהמ"ש.
במקרה דנא נקבע כי הצוואה הינה פרי השפעה בלתי הוגנת על האם המנוחה, פרי שליטה ותלות בבן ובנכדה. הדבר עלה הן מהראיות הישירות שהוגשו, מההליכים המשפטיים שנוהלו בעבר (תיק האפוטרופסות אחר האם, לרבות דיווחים של הגורמים שבאו עימה במגע, פקיד הסעד, והקרן שמונתה כאפוטרופוס), מהם הוכח כי המנוחה הייתה מצוייה בתלות ברורה בבן ובנכדה (שעברה להתגורר עם המנוחה משנת 2006), טיפולית נפשית וכלכלית, מודרה מבני משפחה נוספים, הכניסה והיציאה מביתה נשלטו ע״י הבן והנכדה – לרבות באמצעות מפתח מנעול ומצלמות – ולא היה יוצא ובא מבלי אישורם. נסיבות אלו, בצירוף עדות העד לצוואה שהפעולות לעריכתה נעשו ביוזמת ובמעורבות הבן באמצעותו, ביחד עם מסקנת חוות דעת המומחית מטעם ביהמ"ש, כי במועד החתימה על הצוואה לא יכלה המנוחה לעמוד בפני לחצים ככל שהופעלו עליה, והייתה נתונה לתלות בבן ובנכדה וזאת גם בהנחת מוצא שהמנוחה הייתה כשירה קוגניטיבית לעריכת הצוואה – כל אלה ביחד, בהתאם להלכת ׳החוטים השזורים', מביאים למסקנה שצוואת המנוחה איננה פרי רצונה החופשי אלא תוצאתה של השפעה בלתי הוגנת אשר מביאה לקבלת ההתנגדות לקיום הצוואה.
אכן הוכח שהנכדה המשיכה וטיפלה במנוחה שנים לאחר עריכת הצוואה. אלא שביהמ"ש איננו בוחן את תוצאת הוראות הצוואה ומי הזוכה בה, בבחינת חלוקת ׳גמול׳ אף לא כ"ענישה" על מעשיו לאורך חיי המנוחה. כי אם בוחן את רצונה של המנוחה, בעת עריכת הצוואה – האם היה זה רצונה החופשי והבלתי תלוי, או שמא תוצאתה של השפעה בלתי הוגנת אשר פגמה ברצון חופשי זה והביאה לשלילתו. כאמור, במקרה דנא המשקל המצטבר של כלל הראיות והנסיבות – מעלה שהוכחה השפעה בלתי הוגנת על המנוחה, והעדר רצון חופשי. |
| חזרה למעלה |
|
| בתי-דין צבאיים |
| 31 [דיון פלילי] |
|
| ע"מ 21-21 טוראי ש' ב' נ' התובע הצבאי הראשי (בתי-דין צבאיים; אורלי מרקמן; 04/05/21) - 9 ע' |
| עו"ד: רוני קרדונר, יעל אלמו |
נדחה ערעור המערער, לו מיוחסת עבירה של היעדר מן השירות ללא רשות, על החלטת בית הדין קמא להיעתר לבקשת התביעה הצבאית ולעצור אותו. נקבע, כי היותו של נאשם משוחרר אינו השיקול היחיד שיש להביא בחשבון וכי תקופת שחרור קצרה וחומרת המעשים המיוחסים לנאשם יכולים להטות את הכף נגדו.
דיון פלילי – מעצר – שחרור ממעצר
.
המערער שמיוחס לו ביצוע עבירה שעניינה היעדר מן השירות ללא רשות הגיש ערעור על החלטה בית הדין קמא לעצור אותו. המערער טוען, כי לא היה מקום להיעתר לבקשת התביעה להורות על מעצרו, לאחר שבקשה דומה נדחתה בבית הדין יומיים קודם לכן.
.
בית המשפט דחה את הערעור ופסק כלהלן:
בנסיבות המקרה דנן, נכון היה לפנות בבקשה לצו מעצר של שופט לצורכי חקירת החשד להיעדרות נוספת. הסדר הטוב חייב את התביעה להגיש מראש, למזכירות בית הדין, בקשה למעצר לצורכי חקירה, כמקובל.
הלכה היא שלא כל פגם, לרבות כזה הקשור בהליכי המעצר, יוביל בהכרח לשחרורו של חשוד או נאשם.
יש לבחון את התמונה הכוללת בעניינו של המערער, לעמוד על היקפן של עילות המעצר, לאמוד את עוצמתן ולאזן בין כלל השיקולים הנוגעים בעניין.
השתלשלות העניינים והתנהגותו של המערער לכל אורך הדרך, לכאורה, מצביעות גם על עילות מעצר מובהקות של מסוכנות צבאית וחשש מפני פגיעה חריפה במשמעת הצבאית.
עילות המעצר, במצטבר, על אף הקושי הטמון בהתנהלות בעניינו של המערער אינן מאפשרות, בשלב הדיוני הנוכחי, לנקוט חלופת מעצר בעניינו. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|