| עליון |
| 1 [עונשין] [דיון פלילי] |
 |
| ע"פ 5686-19 אמיל רפאלוב נ' מדינת ישראל (עליון; י' עמית, ד' ברק ארז, ג' קרא; 20/06/21) - 24 ע' |
| עו"ד: אריה פטר, בתשבע אבגז, אמיר נבון, איתן פינקלשטיין |
בימ"ש דן בערעור שנסב בין היתר על הכרזת המערער כסוחר סמים וקבע כי בנסיבות העניין אין לראות במערער כמי שהודח למעשים מבלי שהיה לו כל קשר קודם לעולם הסמים ומבלי שנטל חלק פעיל בהוצאת התכנית הפלילית מן הכוח לפועל. לכן, מקרה זה אינו מקרה חריג שבו הרשויות נהגו בחוסר הגינות המצדיק ביטול כתב האישום מכוח דוקטרינת ההגנה מן הצדק; עם זאת, יש הצדקה לקיצור עונש המאסר בפועל שהושת על המערער כך שיועמד על התקופה בה היה נתון במעצר בגין ההליכים, כך שהוא לא ישוב לבית הסוהר.
 עונשין – הגנות – סוכן מדיח
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות סמים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התערבות ערכאת ערעור
דיון פלילי – ערעור – אי-התערבות בממצאים עובדתיים
דיון פלילי – הגנות – הגנה מן הצדק
.
המערער הורשע בעבירות נשק, ניסיון ייבוא סמים ועבירות סמים נוספות ואיומים. בשל כך, נגזרו על המערער 66 חודשי מאסר, בניכוי ימי מעצרו, מאסרים מותנים וקנס. המערער הוכרז כסוחר סמים לצורכי חילוט, ובהמשך הורה בימ"ש על חילוט נכסי מקרקעין וחשבון בנק. הערעור מופנה כלפי הכרעת הדין וכן על הכרזת המערער כסוחר סמים, ולחילופין כלפי חומרת העונש וכלפי החלטות חילוט רכושו.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט קרא ובהסכמת השופטים עמית וברק-ארז) קיבל את הערעור בחלקו ופסק כי:
אשר לטענת המערער הנוגעת להתנהלות סוכן סמוי של המשטרה, כסוכן מדיח בפרשה, ולכך כי אלמלא היה מודח לביצוע העבירות, אלה לא היו באות לעולם מלכתחילה. ראשית אין מקום להתערבות בממצאים שבעובדה ובמהימנות שקבע בימ"ש קמא שעל בסיסן נקבע כי לא נפל כל פסול בהתנהלות הסוכן וכי מבחינה עובדתית לא ניתן לראות בהן הדחה. בבחינת טענת ההדחה עמדו לנגד עיני בימ"ש קמא אמות המידה המקובלות בפסיקה ביחס להפעלת סוכן סמוי וביחס לטענת הגנה מן הצדק המבוססת על טענת הדחה. כבר נפסק כי אין להפעיל סוכן סמוי על מנת לפתות אדם לבצע עבירה, בהעדר מידע אמין המחשיד את יעד ההפעלה במעורבות בפשעים חמורים מן הסוג המהווה נושא לחקירה, וכן אין להפעיל סוכן באופן שיפתה וידיח אדם תמים וישר דרך, ויביאו לביצוע עבירות שאלמלא הדחה זו לא היו מבוצעות כלל. עוד נקבע בפסיקה כי כדי להוכיח טענת הגנה מן הצדק על בסיס טענת "סוכן מדיח" יש לצלוח הן את המבחן האובייקטיבי, הבוחן את פעולת הרשות ובודק האם נפל פגם חמור בהתנהלותה, והן מבחן סובייקטיבי הבוחן את נטיית הנאשם הספציפי לבצע את העבירה.
במקרה זה, פעולת הסוכן כלפי המערער לא היתה נגועה בהדחה. אין מדובר באדם תמים דרך שהודח לביצוע עבירות שלא היו מבוצעות אלמלא ההדחה. המערער היווה ציר מרכזי בפעילות העבריינית ואלמלא פעילותו ותרומתו האיכותית, ספק אם ניתן היה להוציא את תכנית הייבוא מן הכח אל הפועל. הדחה לביצוע עסקת סמים, אף אם בוצעה, הינה עילה להפחתה בעונש, אך לא לזיכוי, גם בנסיבות קיצוניות יותר של הדחה. דוקטרינת "פח יקוש" לא אומצה במשפט הישראלי, ואין בהדחה או בשידול למעשה עברייני כדי לפטור עבריין מאחריות פלילית. בנוסף, לא נפל כל פסול בהתנהלות המשטרה בעשותה שימוש בתכנית שנועדה לקדם את הרעה החולה של ייבוא הסמים. לא ניתן לומר כי הסוכן הופעל בהיעדר מידע אמין אשר החשיד את יעד ההפעלה במעורבות בעבירות מהסוג שהיווה נושא לחקירה ואף אין אפשרות לראות במסכת העובדתית ככזו שהדיחה אדם תמים וישר דרך לביצוע עבירות שאלמלא ההדחה לא היו מבוצעות. לפיכך, יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין; אף אם קיים פתח לביטול כתב אישום במקרים קיצוניים של אי הגינות בהתנהלות הרשויות, עניינו של המערער רחוק מלהיכנס בגדרם.
אשר לטענת המערער כי לא היה מקום להכריז עליו כסוחר סמים, סעיף 36א(ב) לפקודה קובע כי מי שהוכח שהפיק רווח מעבירה של עסקת סמים או אמור היה להפיק רווח כזה, הוא סוחר סמים. בימ"ש קמא מצא שתנאי הסעיף מתקיימים במערער ולכן הוא בגדר סוחר סמים. אין בחוק כל הוראה הקובעת שאין מקום להכריז על אדם שהורשע בביצוע עסקת סמים אחת כסוחר סמים לפי הפקודה. מה גם, שעסקת הסמים המדוברת הייתה רחבת היקף; אשר להסדר חילוט רכושם של סוחרי סמים, פקודת הסמים קובעת כי די בכך שקיים כסף "שחור" כלשהו, על מנת "לצבוע" את כלל נכסיו של סוחר סמים בגוונים עברייניים, וכי הנטל יוטל על העבריין להוכיח אחרת. טענת המערער הכופרת במנגנון זה מנוגדת להוראת החוק המפורשת. זאת ועוד, תכלית החילוט לפי המנגנון הקבוע בפקודה היא גם תכלית עונשית מתוך דגש על פגיעה כלכלית בעברייני הסמים. בנסיבות אלה, אף אם היה ממש בטיעון האמור, יש הצדקה עונשית והרתעתית לחילוט הרכוש המדובר.
חרף האמור, עונש המאסר בפועל יקוצר והמערער לא ישוב לבית הסוהר, שכן לאור תקופת המעצר הממושכת, המערער כבר ריצה למעלה משני שליש מהמאסר שנגזר עליו, ובנוסף לכך חירותו הוגבלה למשך תקופה ממושכת מעבר לכך בשהותו במעצר בפיקוח אלקטרוני. בנסיבות העניין, מידות ההלימה וההרתעה לא יצאו חסרות אם עונשו של המערער יועמד על תקופת המעצר בה היה נתון בגין ההליכים בתיק. לפיכך, עונש המאסר בפועל יופחת ויעמוד על מניין הימים שריצה המערער במעצר. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [מסים] |
|
| ע"א 32-18 חברת לון אורן אריזות 2005 בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף תל-אביב 2 (עליון; נ' הנדל, נ' סולברג, ח' מלצר; 20/06/21) - 16 ע' |
| עו"ד: רנא חליאלה, דריה גולדין, שמואל קליין |
בערעורי מס, תפקידו וסמכותו של ביהמ"ש המחוזי הוא במעמד של ערכאה דיונית ראשונה, שתפקידה לברר את הטיעונים במכלול ולוודא כי נקבעה שומת-אמת לנישום. בהתאם לכך, ביהמ"ש המחוזי דן ומכריע בהתאם למחלוקת המתעוררת בין הנישום לרשויות המס, כפי שזו מוצגת בפניו; גדר המחלוקת בערעור מע"מ נקבעת על-פי כתב הערעור וכתב התשובה; במקרה דנא, גם אם נפל פגם בהתנהלות המשיב בכך שלא התייחס לטענות המערערת שהובאו לפניו בהשגה בעניין תחולת החריג הסובייקטיבי, פגם זה נרפא במהלך הערעור. ביהמ"ש נתן למערערת את יומה בעניין זה.
מסים – מס ערך מוסף – ערעור
מסים – מס ערך מוסף – מס תשומות
מסים – מס ערך מוסף – ניכוי מס תשומות
.
ערעור על פס"ד מחוזי בגדרו נדחו השגות המערערת על החלטת המשיב לשלול את ניכוי מס התשומות בחשבוניות מס, שהוציאו למערערת ארבע חברות ואשר לא שיקפו עסקאות אמת בין הצדדים הנכונים והאמיתיים של העסקה. ביהמ"ש קבע כי בהתאם למבחן האובייקטיבי מדובר בחשבוניות שלא הוצאו כדין וכי המערערת איננה עומדת במבחני החריג הסובייקטיבי.
.
ביהמ"ש העליון (מפי המשנה לנשיאה (בדימ') השופט ח' מלצר, בהסכמת השופטים נ' הנדל ונ' סולברג) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
כידוע, המבחן שלפיו יוכרע אם לאפשר לעוסק לנכות מס תשומות כנגד חשבוניות שהוצאו שלא כדין – הוא מבחן אובייקטיבי, שלפיו: "די בעצם העובדה כי החשבונית אינה כדין כדי לשלול את זכאות הנישום לנכותה". בד בבד, נקבע בפסיקה כי לצד המבחן האובייקטיבי הנ"ל יתקיים חריג סובייקטיבי. חריג זה הינו מצומצם ביותר, ומתנה את ניכוי התשומות, חרף היות החשבונית כזו, אשר לא הוצאה כדין, בכך שהעוסק נקט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא כי החשבונית הוצאה כדין.
בערעורי מס, תפקידו וסמכותו של ביהמ"ש המחוזי הוא במעמד של ערכאה דיונית ראשונה, שתפקידה לברר את הטיעונים במכלול ולוודא כי נקבעה שומת-אמת לנישום. בהתאם לכך, ביהמ"ש המחוזי דן ומכריע בהתאם למחלוקת המתעוררת בין הנישום לרשויות המס, כפי שזו מוצגת בפניו.
כפי שנפסק בעניין חברת האחים אגבריה, קביעת גדר המחלוקת בערעור מס ערך נקבעת על-פי כתב הערעור וכתב התשובה. אך בד-בבד, צוין שם, כי הליך הבירור, אשר נעשה בקביעת השומה ובהשגה והנימוקים אשר נקבעו שם עשויים להוות מחסום לטענות חדשות מצד מנהל מס ערך מוסף, זאת ככל שהעלאת נימוק חדש, אשר לא צוין בהליכים הקודמים, תקפח את הנישום. (מכאן, ששלילת יכולתו של המשיב להסתמך על נימוק חדש שלא הועלה בשלב השומה או ההשגה, כאשר בהעלאת הנימוק יש משום קיפוח הנישום – איננה סותרת את הקביעה כי גדר המחלוקת נקבעת בכתב הערעור ובכתב התשובה).
קיפוח של הנישום יכול להיווצר, למשל, בשל כך שנישום המגיש את נימוקיו ראשון לביהמ"ש, מבסס את טיעוניו על נימוקי השומה וההחלטה בהשגה. ככל שמנהל מס ערך מוסף מסתמך בתשובתו, או בסיכומיו, על נימוק שלא היווה חלק מנימוקי השומה ולא אוזכר בהליך ההשגה, הרי שהמערער, שלא צפה את העלאת אותו נימוק כאשר הגיש ראשון את נימוקיו לביהמ"ש, עלול למצוא את עצמו מקופח. במקרים אחרים עלול להתברר כי לנישום לא ניתנה האפשרות למצות עד תום את הליך הבירור בפני המנהל בשלבי השומה וההשגה, שכן הנימוק החדש לא הוזכר בהליכים הנ"ל, ולכן לנישום לא היתה הזדמנות להשיב לו. במקרים מהסוג המתואר לעיל, שבהם יש חשש לקיפוח אחד מן הצדדים ומאידך גיסא הנימוק החדש הינו חשוב לשם קביעת שומת-אמת, ייתכן שהמזור לקיפוח יימצא בהחזרת הדיון לשלב ההשגה, או במתן הזדמנות לצד המקופח להידרש לנימוק החדש.
לצד האמור לעיל הוזכר, כפי שצויין בעניין זאב שרון, כי בחוק מע"מ נקבעו הליכי ערעור ייחודיים על פעולותיהן של רשויות מס ערך מוסף. הליכים אלה מאפשרים ביקורת שיפוטית "ערעורית" על החלטת הרשות, החורגת מעילות ההתערבות הרגילות במשפט המינהלי, כאשר במסגרת זו ניתן לבחון גם את נכונות ההחלטה, ולא רק את חוקיותה, סבירותה ומידתיותה. לשון אחר, בשונה מהביקורת השיפוטית הרגילה על המעשה המינהלי – ביהמ"ש בערעור מס שכזה לא ימנע בהכרח מלשים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתו של מנהל מע"מ בהקשר של הסמכויות המדוברות. נתון זה הוא בעל משקל כאשר בימ"ש זה מבקש לדון "בגלגול שלישי" בפגמים שנפלו בהליך הוצאת השומה.
במקרה דנא, חלק הארי מטענות המערערת מכוון כנגד "פעולתו האקטיבית" כביכול של ביהמ"ש המחוזי, אם בשל כך שלא הסתפק בבחינת "סבירות" החלטת המשיב, אם בשל האפשרות שביהמ"ש המחוזי הכריע בטענות עובדתיות חדשות, אשר לא עלו קודם לכן. טענות אלה דינן להידחות.
עיון בכתב הערעור שהגישה המערערת לביהמ"ש המחוזי ובכתב התשובה שהגיש המשיב, מלמד כי גדר המחלוקת בין הצדדים לא היתה מוגבלת לשאלת סבירות החלטת המשיב, אלא זו הקיפה גם את טיב התנהלות המערערת וזכאותה לנכות את מס התשומות. למעשה, המערערת היא זו ש"הרחיבה" את חזית המחלוקת והביאה צידוקים הנוגעים להתקיימות של החריג הסובייקטיבי בעניינה. בנסיבות אלו, דומה כי בדין ובצדק פעל ביהמ"ש המחוזי כאשר נכנס לעובי הקורה, ולשם קביעת שומת אמת, הכריע במחלוקות לגופן, לאחר שקיים מספר דיונים, קיבל תצהירים וגבה עדויות מכלל הגורמים הרלבנטיים, ובעקבות זאת אף שמע את טענות הצדדים באריכות.
זאת ועוד – אחרת. אף בהנחה כי המערערת לא היתה מרחיבה את חזית המחלוקת בעצמה במסגרת הערעור, עדיין אין בכך כדי להביא לביטול פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. אמנם, עיון בטענות המערערת במסגרת ההשגה מגלה כי היא אמנם טענה לתחולתו של החריג הסובייקטיבי בעניינה, והמשיב לא התייחס מפורשות לאפשרות זו בהחלטתו. יחד עם זאת, אי-התייחסות מפורשת לטענות אלו במסגרת ההחלטה בהשגה, אפילו נראה בה ליקוי כלשהו – אין בה, בנסיבות העניין, משום פגם מאיין שיש בכוחו להחזיר את הגלגל אחורה ולאפשר למערערת לשוב ולהציג את טענותיה בפני המשיב בעניין זה, וזאת מאחר שפגם זה נרפא במסגרת הערעור. ביהמ"ש המחוזי נתן למערערת את יומה ואיפשר לה לשטוח את טענותיה בעניין זה באריכות.
לגופם של דברים נטענו מטעם המערערת טענות שונות המשיגות על ממצאי עובדה ומהימנות, אותם קבע ביהמ"ש המחוזי. בהקשר זה המערערת טענה כי ביהמ"ש המחוזי התעלם מטענותיה הנוגעות לבדיקות שונות שביצעה לאימות תקינות החשבוניות. לא נמצא להתערב בממצאים אלה, הן לנוכח הכלל הקובע כי התערבותו של בימ"ש זה בממצאים מסוג זה תיעשה במשורה, והן מכוח העובדה כי עיון בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי מגלה כי טענות המערערת בעניין זה נדונו לגופן ונדחו.
השופט סולברג מסכים לאמור ומדגיש: "גדרי המחלוקת בערעור מע"מ מותווים על-פי כתב הערעור וכתב התשובה. ברם, אין בכך כדי לפטור את המשיב מלהידרש במפורש לטענות שהובאו לפניו בהשגה, במסגרת החלטתו, ובענייננו – הטענה לתחולתו של החריג הסובייקטיבי. מלכתחילה, לבטח היה על המשיב לעשות כן; בעניין דנן, ובכלל – אין להותיר טענות מבלעדי ליבון והכרעה בשלב ההשגה, לדיון בשלב הערעור, אם וכאשר יוגש. אלא שבדיעבד, משלא נפגעה זכות מזכויותיה הדיוניות והמהותיות של המערערת; כשהיה לה יומה להביא את ראיותיה ולטעון את טענותיה; כשאין עוד עוררין על כך שמדובר בחשבוניות מזויפות; כשנקבע בביהמ"ש המחוזי ממצא ברור והחלטי על כך שהמערערת לא נקטה בכל האמצעים הסבירים כדי לאמת את זהות העוסק ואת החשבוניות, עד כדי 'עצימת עיניים'; בהתחשב בכל אלה, דינו של הערעור – להידחות". |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [חדלות פירעון] [פשיטת רגל] |
|
| רע"א 663-21 שייח יוסף מנאר נ' הממונה על הליכי חדלות פירעון- מחלקת ערעורים (עליון; י' עמית, נ' סולברג, ד' מינץ; 20/06/21) - 14 ע' |
| עו"ד: מיכל דלומי, דור בן עזרי, חנן עזרן, לירום סנדה, ניר דוידסון, עדי רוואש |
ביהמ"ש העליון קובע כי הלכת אלקצאצי – הקובעת "תקופת צינון" שצריכה לחלוף בין מועד ביטול הליך פשיטת הרגל ועד למועד שבו רשאי החייב (שהתנהל בחוסר תום לב), להגיש בקשה חדשה לפשיטת רגל – שרירה וקיימת גם לאחר כניסתו לתוקף של חוק חדלות פירעון. עוד נפסק כי אם לא נקבעה תקופת צינון על ידי הערכאה שביטלה את ההליך הקודם, הממונה על הליכי חדלות פירעון הוא הגורם אשר מוסמך להכריע בדבר אורך תקופת הצינון.
חדלות פירעון – חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי התשע`ח-2018 – תקופת צינון
חדלות פירעון – הממונה על הליכי חדלות פירעון – סמכות
פשיטת רגל – שימוש לרעה בהליכי פשיטת רגל – ביטול פשיטת רגל
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – חובת תום הלב
.
שתי בקשות לרשות ערעור שנדונו במאוחד כערעור, ובהן מתעוררת שאלת תחולתה של הלכת אלקצאצי (ע"א 8673/13) על הליכים לפי חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018. בשני המקרים נקבע ע"י הערכאות קמא כי הלכת אלקצאצי שרירה וקיימת גם ביחס להליכים הננקטים לפי חוק חדלות פירעון. וכי אם לא נקבעה תקופת צינון על ידי הערכאה שביטלה את ההליך הקודם, הממונה על הליכי חדלות פירעון הוא הגורם אשר מוסמך להכריע בדבר אורך תקופת הצינון.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט ד' מינץ, בהסכמת השופטים י' עמית ונ' סולברג) דחה את הערעורים מהטעמים הבאים:
על פי פקודת פשיטת הרגל, התנהלו הליכי חדלות פירעון של יחיד לפני כניסתו של חוק חדלות פירעון לתוקף, לבימ"ש של פשיטת רגל הסמכות לבטל את הכרזתו של חייב פושט רגל (או לדחות בקשת פשיטת רגל) בין היתר אם התנהל החייב בחוסר תום לב, בין אם בשלבי יצירת החובות ובין אם במסגרת הליך פשיטת הרגל עצמו. סמכות זו לבטל הליך חדלות פירעון בשל חוסר תום לב מצד החייב הוכרה גם במסגרת חוק חדלות פירעון.
השאלה שהתעוררה בנסיבות עניין אלקצאצי הייתה לגבי "תקופת הצינון" שצריכה לחלוף בין מועד ביטול הליך פשיטת הרגל ועד למועד שבו רשאי החייב להגיש בקשה חדשה לפשיטת רגל. בהלכת אלקצאצי ביהמ"ש העמיד תקופה זו "על בין שנה לשנה וחצי לפי שיקולו של ביהמ"ש, ובמקרים חמורים יותר עד שנתיים וחצי."
השאלה שלפנינו היא האם הלכת אלקצאצי ממשיכה לעמוד בתוקף גם לאחר כניסתו לתוקף של חוק חדלות פירעון, ומי הגורם המוסמך להחליט באשר לאורך תקופת הצינון המתבקשת לפי אותה הלכה.
נקודת המוצא העומדת בבסיס הדיון היא כי הליך חדלות פירעון גם על פי החוק ולא רק על פי הפקודה הוא הליך של "חסד המחוקק". זאת בשל ההזדמנות הניתנת לחייב להיחלץ ממצבו ולהשתקם מבחינה כלכלית, כאשר גם על הליכי חדלות פירעון לפי החוק חולש העיקרון הקובע כי על היחיד לנהוג בתום לב ולא לנצל לרעה את ההליכים על מנת ליהנות מחסדיהם. ממילא אפוא, בשל אותו רציונל, גם לאחר חקיקת חוק חדלות פירעון, אין מקום לאפשר ליחיד להגיש בקשה לצו פתיחת הליכים ללא כל "תקופת צינון" בין הליך חדלות פירעון שבוטל לבין הליך חדלות פירעון חדש.
בנוסף, בניגוד לטענת המבקשים, בחינת מטרות חוק חדלות פירעון ותכליותיו תומכות בהחלת הלכת אלקצאצי על הליכים לפי חוק זה ואין כל סתירה בין קביעת תקופת צינון בין הליך חדלות פירעון אחד למשנהו, לבין התכלית שעניינה קידום שיקומו הכלכלי של החייב. בנוסף, טובת היחיד אינה תכלית העומדת לבדה ולמולה יש לאזן את טובת הנושים ואף את טובת הציבור כולו.
לפיכך נקבע כי הלכת אלקצאצי שרירה וקיימת גם לאחר כניסתו לתוקף של חוק חדלות פירעון, אשר אין בהוראותיו כדי לשנות מן ההלכה שנקבעה בהקשר זה.
גם בקשר לזהות הגורם המוסמך לקבוע את אורך תקופת הצינון על פי הלכת אלקצאצי, ביהמ"ש תמים דעים עם הערכאות קמא. קרי, אם לא נקבעה תקופת צינון על ידי הערכאה שביטלה את ההליך הקודם, הממונה הוא הגורם אשר מוסמך להכריע בדבר אורך תקופת הצינון.
לבסוף צוין כי לצורך קציבת תקופת הצינון המתאימה, על הממונה ועל ביהמ"ש המעביר את החלטת הממונה תחת שבט ביקורתו להתייחס לנסיבות המקרה הפרטני הנמצא לפניו. במסגרת זו, יש לקחת בחשבון בין היתר את אופי המחדלים שהביאו לביטול ההליך הראשון; כמות המחדלים והישנותם; מידת הנזק שהסבו המחדלים לנושים; התנהלותו הכלכלית של היחיד במשך תקופת הצינון; ניסיונות היחיד להשתקם בכוחות עצמו בתקופת הצינון; יצירת חובות חדשים על ידי היחיד בתקופת הצינון; תום לבו של היחיד ביצירת החובות החדשים; ועוד. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [דיון אזרחי] |
|
| רע"א 2616-21 יהושע לוי נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל (עליון; ד' ברק ארז; 20/06/21) - 7 ע' |
| עו"ד: לאון אמיראס, מוכתאר גבארין |
נמצא להורות על ביטול ההחלטה מושא הערעור וליתן ארכה למבקש לצורך הגשת בר"ע לביהמ"ש המחוזי על דחיית בקשת המבקש לביטול פסק דין לפינוי שניתן נגדו בהיעדר הגנה. הטעם המרכזי לכך הוא החשש שדחיית בקשת המערער למתן ארכה להגשת בר"ע מובילה לתוצאה קשה ובלתי-מידתית, שיש בה כדי לנעול את שערי ביהמ"ש בפניו, וכל זאת בהקשר הרגיש של זכויות בדירת מגורים יחידה.
דיון אזרחי – הארכת מועד – להגשת בקשת רשות ערעור
.
עמידר הגישה נגד המבקש תביעה לפינוי וסילוק בטענה שפלש לדירה בבעלותה. ניתן פסק דין בהיעדר הגנה המורה על פינוי המבקש מהדירה. המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הדין. בימ"ש השלום דחה את הבקשה. המבקש הגיש ערעור על דחיית בקשתו לביטול פסק הדין. ביהמ"ש המחוזי הורה על מחיקת ערעורו של המבקש, משמצא כי היה על המבקש להגיש בר"ע ולא ערעור בזכות. המבקש הגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה, ומכאן הבר"ע.
.
ביהמ"ש העליון דן בבקשה כבערעור וקיבל את הערעור בקבעו:
הטעם המרכזי העומד ביסוד החלטה זו הוא החשש שדחיית בקשתו של המבקש (להלן: "המערער") למתן ארכה להגשת בר"ע, בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, מובילה לתוצאה קשה ובלתי-מידתית, שיש בה כדי לנעול את שערי ביהמ"ש בפניו, וכל זאת בהקשר הרגיש של זכויות בדירת מגורים יחידה.
פסק הדין המורה על פינוי המערער מדירתו ניתן בהיעדר הגנה וכך למעשה טענותיו טרם זכו לדיון מעמיק לגופם של דברים, ולא ניתנה לו ההזדמנות להציג ראיות לתמיכה בעמדתו לפיה הוא דייר ממשיך בדירה. עוד נמצא להתחשב במצבו הכלכלי והבריאותי של המערער ובנסיבותיו האישיות.
כמו כן, יש לתת את הדעת לכך שעמידר ידעה כי המערער אינו משלים עם פסק הדין המורה על פינויו מהדירה כך שלא ניתן לומר שהסתמכה על עיקרון סופיות הדיון. היעתרות לבקשה במובן זה שהתיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי לצורך דיון בבר"ע לגופה – לא תפגע אפוא באופן קשה בזכויותיה.
נוכח הכלל החדש שנקבע בתקנה 149(4) לתקנות החדשות המורה כי ביהמ"ש מוסמך לשנות כותרת של בר"ע שהוגשה בטעות כערעור, אין מקום אף לחשוש מ"השלכות רוחב" של ההחלטה דנן.
אין בהחלטה זו כדי לנקוט כל עמדה ביחס לסיכוייה של הבר"ע להתקבל. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [בתי-משפט] [משפט מינהלי] [דיון אזרחי] |
|
| בש"מ 3387-21 חברת ארגון המובילים אטיאס משה בע"מ נ' מועצה מקומית חצור הגלילית (עליון; שרית עבדיאן; 20/06/21) - 5 ע' |
| עו"ד: |
האיחור בהגשת הערעור נבע מטעות בדין שנעוצה בכניסת התקנות החדשות לתוקף וביטול ההאחדה בדין באשר למועדים להגשת הליכים ערעוריים לבימ"ש זה בהליכים מנהליים והליכים אזרחיים. הוחלט להיעתר לבקשה להארכת המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בימ"ש לעניינים מנהליים, אך יובהר כי ככל שגדל פרק הזמן שחלף מכניסת התקנות החדשות לתוקף, הולכת ופוחתת מידת ההצדקה להכיר בטעות שנפלה בהבנת הדין החדש ולראות בה משום "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד.
בתי-משפט – הארכת מועד – טעם מיוחד
משפט מינהלי – בית-המשפט לעניינים מינהליים – סדרי דין
דיון אזרחי – סדר הדין – תקנות סדר הדין האזרחי, התשע`ט-2018
.
בקשה להארכת המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בימ"ש לעניינים מנהליים. לטענת המבקשים הבקשה מוגשת "למען הזהירות" שכן לטענתם עומד להם פרק זמן של 60 ימים להגשת הערעור, כפי הוראות תקנה 137(ב) תקנות החדשות. לחילופין טוענים המבקשים כי יש להיעתר לבקשה נוכח ה"בלבול" שנוצר בקהילת עורכי הדין באשר לתחולת התקנות החדשות.
.
ביהמ"ש העליון קיבל את הבקשה בקבעו:
בהתאם לתקנה 33 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), ערעור על פסק דין של בימ"ש לעניינים מנהליים יש להגיש תוך 45 ימים, ובר"ע תוך 30 ימים. הוראות אלה שונות מהוראות תקנה 137(ב) לתקנות החדשות, לפיהן ניתן להגיש ערעור או בר"ע על החלטות שיפוטיות בתוך 60 ימים. בהתאם להוראות תקנה 34 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים, החלת פרק י"ז לחלק ב' של התקנות החדשות על הליכים מנהליים תיעשה ככל שאין בתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים הוראה אחרת לעניין הנדון. מאחר שתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים מסדירות מפורשות את המועד להגשת הליכים ערעוריים, אין מקום להחיל את הוראות תקנה 137(ב) לתקנות החדשות על הליכים מינהליים.
נוכח האמור, המועד האחרון להגשת הערעור בענייננו הוא 9.5.2021 ואילו הבקשה, בצירוף הערעור, הוגשו ביום 18.5.2021. האם קיימים "טעמים מיוחדים" המצדיקים את הארכת המועד המבוקשת?
האיחור בהגשת הערעור נבע מטעות בדין שנעוצה בכניסת התקנות החדשות לתוקף וביטול ההאחדה בדין באשר למועדים להגשת הליכים ערעוריים לבימ"ש זה בהליכים מנהליים והליכים אזרחיים. כדי שטעות שבדין תבסס טעם מיוחד, עליה להיות טעות בלתי נמנעת באורח סביר, הנובעת ממצב משפטי מעורפל או טעות בשל שינוי במצב המשפטי. על כן, אין מקום לשלול באופן גורף מתן ארכה אך בשל טעות שבדין ויש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו הייחודיות, ובין השאר מהות הטעות, טעמיה והגיונה, מידת סבירותה והשלכותיה על זכויות בעלי הדין האחרים ועל מידת הסתמכותם על סופיות ההליך.
אכן, מצופה היה כי עם חלוף הזמן מאז כניסתן לתוקף של התקנות החדשות יוטמעו בקרב הציבור – ודאי ציבור עורכי הדין – השינויים שחלו במועדים להגשת הליכים ערעוריים לבימ"ש זה. חרף האמור, הוחלט להיעתר לבקשה. ראשית, נמצא כי מדובר בטעות בתום לב של המבקשים שנבעה מהשינויים שחוללה כניסתן לתוקף של התקנות החדשות. שנית, מדובר בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור בזכות; שלישית, בקשות להארכת מועד מן הטעם הנדון טרם נדונו, אף שלא למותר לציין כי הדין החדש בהיר למדי; רביעית, לא הועלתה טענת הסתמכות על סופיות פסק הדין מטעם המשיבים.
ודוק, ככל שגדל פרק הזמן שחלף מכניסת התקנות החדשות לתוקף, כך הולכת ופוחתת מידת ההצדקה להכיר בטעות שנפלה בהבנת הדין החדש ולראות בה משום "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [דיון פלילי] |
|
| בש"פ 3864-21 יניב מועלם נ' מדינת ישראל (עליון; ע' גרוסקופף; 18/06/21) - 7 ע' |
| עו"ד: אורן סוקר, אייל אלון |
שחרור נאשם לחלופת מעצר ומאפייניה בנויים במידה רבה על האמון שרוחש ביהמ"ש לנאשם, אשר מטבעו נבנה בהדרגה. ככל שהנאשם מקפיד על עמידה בתנאים ובמגבלות שהוטלו עליו, וככל שפרק הזמן שבו ניכרת הקפדה כאמור ממושך יותר, כך החשש להישנות פעילות עבריינית מצדו בתקופת המעצר (ובכלל) – נמוך יותר, והנטייה להקל על תנאיה – גבוהה יותר; בשילוב נאשם משוחרר בתנאים במעגל העבודה יש חשיבות רבה, נוכח השלכותיו על יכולתו הכלכלית ועל אפשרות שיקומו.
דיון פלילי – מעצר – תנאי מעצר
דיון פלילי – מעצר – חלופת מעצר
דיון פלילי – מעצר – עיון חוזר
דיון פלילי – מעצר – יציאה לעבודה
.
נגד העורר וחברות שהיו בשליטתו הוגש כתב אישום המייחס להם שורה של עבירות מס ועבירות כלכליות נוספות. העורר נעצר ושוחרר למעצר בית מלא. מאז העברתו לחלופת מעצר, פנה העורר לביהמ"ש פעמים מספר בבקשות לעיון חוזר בתנאי מעצרו, שהובילו להקלה הדרגתית במגבלות הנלוות להחזקתו במעצר בית. הערר הוא על דחיית בקשה נוספת לעיון חוזר בתנאי מעצרו של העורר. במסגרת הערר טוען העורר כי בשים לב לחלוף הזמן מאז ששוחרר לחלופת מעצר; העובדה כי במשך תקופה זו לא נרשמה לחובתו ולו הפרה אחת של תנאי השחרור; היעדר עברו הפלילי; קצב ההתקדמות האיטי של ההליך; והצורך הקיומי של העורר להשתלב בחזרה למעגל העבודה על מנת לפרנס את משפחתו – בשלה העת לאפשר הקלה נוספת בתנאי מעצרו, בפרט באופן שיאפשר את יציאתו לעבודה.
.
ביהמ"ש העליון קיבל את הערר בקבעו:
סעיף 52(א) לחוק המעצרים קובע שלוש עילות חלופיות, בהתקיימן רשאי ביהמ"ש לעיין מחדש בהחלטה בעניין שחרור לחלופת מעצר בתנאים מגבילים: גילוי עובדות חדשות; שינוי נסיבות; או חלוף זמן "ניכר" מאז ניתנה ההחלטה. בענייננו, בשלה העת להקלה נוספת בתנאי מעצרו של העורר.
סעיף 52(א) לחוק המעצרים קובע שלוש עילות חלופיות, בהתקיימן רשאי ביהמ"ש לעיין מחדש בהחלטה בעניין שחרור לחלופת מעצר בתנאים מגבילים: גילוי עובדות חדשות; שינוי נסיבות; או חלוף זמן "ניכר" מאז שניתנה ההחלטה. בענייננו, בשלה העת להקלה נוספת בתנאי מעצרו של העורר.
כידוע, שחרורו של נאשם לחלופת מעצר ומאפייניה בנויים במידה רבה על האמון שרוחש ביהמ"ש לנאשם, אשר מטבעו נבנה בהדרגה. ככל שהנאשם מקפיד על עמידה בתנאים ובמגבלות שהוטלו עליו, וככל שפרק הזמן שבו ניכרת הקפדה כאמור ממושך יותר, כך החשש להישנות פעילות עבריינית מצדו בתקופת המעצר (ובכלל) – נמוך יותר, והנטייה להקל על תנאיה – גבוהה יותר.
העורר מצוי במעצר בית בתנאים מגבילים משמעותיים משך תקופה לא מבוטלת של שנה ו-9 חודשים, במהלכם נבחנה התנהלותו מעת לעת ללא שנרשמה כל הפרה מצדו, באופן המקהה משמעותית את מסוכנותו. נוסף על כך, ומבלי להקל ראש בחומרת האישומים המיוחסים לעורר, הרי שמדובר בעבירות שאין בצדן מסוכנות סטטוטורית, ואשר ביצוען התאפשר במסגרת פעילות כלכלית-עסקית ממנה הורחק העורר, ואשר אליה לא אושרה (ובצדק) חזרתו. נסיבות אלו, בצירוף היעדר עברו הפלילי והתרשמות גורמי שירות המבחן לפיה "הזמן הממושך בו נתון תחת תנאים מגבילים מהווה עבורו גבול מחדד ומרתיע", מלמדת כי הסיכון הגלום בהיעתרות להקלה המבוקשת בתנאי המעצר הוא קטן יחסית.
מנגד, דומה כי הפגיעה בעורר כתוצאה מהותרת התנאים המגבילים במתכונתם הנוכחית היא משמעותית. ההליך המשפטי בעניינו של העורר צפוי להימשך זמן רב, בהינתן שטרם החלה שמיעת הראיות בתיק ומורכבותו. זאת ועוד, העורר מעיד על מצוקה אישית וכלכלית, ועל הצורך לשוב לאורח חיים נורמאלי ולהשתלב במעגל העבודה. בימ"ש זה כבר עמד על החשיבות הרבה שיש בשילוב נאשם משוחרר בתנאים במעגל העבודה, לנוכח השלכותיו על יכולתו הכלכלית כמו גם על אפשרות שיקומו.
האיזון שבין מכלול השיקולים הנ"ל מאפשר להורות על הקלה משמעותית בתנאי מעצרו של העורר. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [פשיטת רגל] |
|
| רע"א 2395-21 מוחמד מעאמרה נ' שמואל לביא הנאמן לחייב (עליון; ע' גרוסקופף; 18/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: חיים זקס, ג'ואד פרח |
תכנית הפירעון שנקבעה לחייב התבססה גם על הקביעה לפיה החייב אינו ממצה את כושר השתכרותו. במצב דברים זה, הרעה משמעותית בפוטנציאל ההשתכרות של החייב אמורה על פניו להצדיק בחינה מחודשת של תכנית הפירעון שנקבעה לו. ואולם, אין על ערכאת הערעור להידרש לטענות ולמסמכים שלא הועלו או הוצגו בפני הערכאה הדיונית; ע"פ הלכת לשצ'נקו, ביטול התשלום החודשי אינו שקול למתן "הפטר לאלתר", וכך ביתר שאת מקום בו לחייב נכס או נכסים שבבעלותו. השלכת האמור על המקרה דנן צריך שתעשה ע"י הערכאה המבררת.
פשיטת רגל – בית משפט של פשיטת רגל – שיקול דעת
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – הפטר
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – תכנית פירעון
.
בר"ע על החלטת ביהמ"ש המחוזי במסגרתה נדחתה בקשת המבקש לשינוי תכנית הפירעון שנקבעה לו, ולמתן הפטר מתשלום יתרת חובותיו. בבר"ע שב החייב על עיקר טענותיו לעניין השינוי שחל במצבו הבריאותי והשלכותיו על כושר השתכרותו, וטוען כי שגה בימ"ש קמא במסקנתו לפיה אין הדבר מגבש עילה למתן הפטר לאלתר. החייב מוסיף וטוען כי ביום הגשת הבקשה לשינוי תכנית הפירעון, הכנסתו הייתה מגמלת נכות.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
הלכה היא כי שיקול הדעת המסור לביהמ"ש של חדלות פירעון הוא רחב, וזאת לנוכח מומחיותו הייחודית בתחומו ולאור היכרותו הישירה עם בעלי הדין ועם נסיבות ההליך. הלכה זו נכונה ביתר שאת שעה שעסקינן בשיקול דעתו של בימ"ש של חדלות פירעון בשלב הדיון בבקשה למתן הפטר.
תכנית הפירעון שנקבעה לחייב, אותה מבוקש לשנות, התבססה, בין השאר, על הקביעה לפיה החייב אינו ממצה את כושר השתכרותו. במצב דברים זה, הרי שהרעה משמעותית בפוטנציאל ההשתכרות של החייב, אמורה על פניו, להצדיק בחינה מחודשת של תכנית הפירעון שנקבעה לו, ובכלל זאת גובהו של צו התשלומים שהושת עליו. כך, אפילו אם שינוי זה בפוטנציאל ההשתכרות לא גרר אחריו ירידה משמעותית בהכנסה. דא עקא: טענת החייב לעניין אובדן כושר השתכרותו מבוססת בעיקרה על אישור זכאותו לקצבת נכות כללית מהמל"ל, אשר קיימת אי-בהירות ביחס לשאלה האם הוצג בפני בימ"ש קמא אם לאו. משאלה הם פני הדברים, לא ניתן לקבל טענה זו, ולו משום שאין על ערכאת הערעור להידרש לטענות ולמסמכים שלא הועלו או הוצגו בפני הערכאה הדיונית ונבחנו על ידה. זאת, לבטח כשמדובר בטענה המצויה בליבת הסוגיה הדרושה הכרעה. למותר לציין כי ככל שיגיש החייב בקשה מתאימה לביהמ"ש המחוזי, במסגרתה יעלה בפניו את טענתו האמורה לעניין קצבת הנכות, בצירוף אסמכתאות מעודכנות, חזקה על ביהמ"ש כי יבחן אותה לגופה, ויכריע בה בהתאם לכללים המקובלים.
אשר לדרישת החייב למתן הפטר מידי, יוער כי ע"פ הלכת לשצ'נקו, אפילו הוכחה זכאותו של חייב לביטול צו התשלומים החודשי שנקבע לו, ביטול התשלום החודשי אינו שקול למתן "הפטר לאלתר". הדברים אמורים ביתר שאת מקום בו לחייב נכס או נכסים שבבעלותו – שאז מתן פטור מתשלומים עיתיים לקופת הפש"ר אין משמעו, בהכרח, העדר תועלת לנושים מהמשך ניהול ההליך. דברים אלו נאמרים ברמה העקרונית, ובחינת השלכתם על המקרה דנן צריך שתעשה ע"י הערכאה המבררת. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [משפט מינהלי] [צבא] |
|
| בג"ץ 1882-21 יעקב שמעיה ווייס נ' שר הביטחון (עליון; נ' הנדל, י' עמית, א' שטיין; 17/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: הדס ערן |
העותר משתייך, לפי דבריו, לקהילת אנשי היישוב הישן. עתירתו לדחיית בדיקות הכשירות הצבאית עד למתן החלטה בבקשתו לפטור משירות צבאי – דינה להידחות, בהיעדר עילה להתערבות בג"ץ במדיניות המשיבים. שיקול דעתן של רשויות מערכת הביטחון בתחום כוח האדם, בפרט כשמדובר בענייני פרוצדורה, הינו רחב במיוחד.
משפט מינהלי – שיקול-דעת – צבא ההגנה לישראל
צבא – ביקורת בגץ – החלטות
.
בעתירה מבקש העותר המשתייך, לפי דבריו, לקהילת "אנשי היישוב הישן [...] המתנגדים עקרונית, דתית ואמונית לשירות בצה"ל", כי תידחה התייצבותו לבדיקות הכשירות הצבאית ולהליכי הגיוס עד למתן החלטה בבקשתו לפטור משירות צבאי.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה על הסף בקבעו:
סוגיית מתן פטור משירות ביטחון לחברי קהילת היישוב הישן נדונה לא מכבר בעתירה קודמת (עניין ועד בני היישוב הישן). במסגרת עתירה זו נדון ונשלל לא רק סעד של מתן פטור משירות צבאי, אלא גם סעד של מתן פטור מהתייצבות להליכי הגיוס לחברי הקהילה. נקבע, כי ע"פ הדין הקיים חברי קהילת היישוב הישן אינם זכאים לפטור משירות מעצם השתייכותם לקהילה. עניינם צריך להיבחן רק בהתאם להסדרים הכלליים החלים על גיוס לצה"ל, ובמקרים המתאימים בהתאם להסדרים החלים על בני הקהילה החרדית בכללותה. בהסדרים הקיימים ביחס לבני הקהילה החרדית נדרשים הנמנים עליה להתייצב לרישום ולבדיקות על מנת לקבל דחיית שירות. ביהמ"ש קבע כי חרף הפגיעה הנטענת בחופש הדת והמצפון של חברי הקהילה – הליכי גיוסם יתנהלו לפי ההסדרים הכלליים החלים על גיוס לצה"ל.
גם בעתירתו הקודמת ביקש העותר סעד של פטור מבדיקות הכשירות הצבאית, ולא רק משירות צבאי. עתירה זו נדחתה בשל קרבתה לסעד הקבוצתי אשר התבקש בגדרי עניין ועד בני היישוב הישן.
העותר מבקש עתה להבחין בין עניינה הכללי של הקהילה, שנדון ונדחה, לבין עניינו הפרטני, העולה בעתירה הנוכחית ואשר טרם נדון, לטענתו. אולם העתירה דנן רוויה בהתייחסויות קיבוציות. כך, למשל, טענת העותר להפליה ביחס לקבוצות תרבותיות אחרות נטועה בעניינה הכללי של קהילת היישוב הישן חרף ניסיון העותר להלבישהּ באצטלה פרטנית. טענה זו נדונה ונדחתה במסגרת העתירה הראשונה, וממילא דינה להידחות על הסף גם בהליך דכאן, כמו יתר הרכיבים הכוללניים בעתירה.
אכן, הסעד אותו מבקש העותר – דחיית בדיקות הכשירות הצבאית עד למתן החלטה בבקשתו לפטור משירות צבאי – לא התבקש ולא נדון בעתירה הקודמת שהגיש. ברם, דינה של בקשה זו של העותר להידחות בהיעדר עילה להתערבות בג"ץ במדיניות המשיבים. בדיקת כשירותו של אזרח לשרת בצה"ל ובחינת זכאותו לפטור מהשירות הצבאי אינן בגדר "תכנית כבקשתך".
כבר נקבע כי שק"ד רשויות מערכת הביטחון בתחום כוח האדם, בפרט כשמדובר בענייני פרוצדורה, הינו רחב במיוחד. כפי שנפסק, ככלל, ביהמ"ש אינו מחליף את שק"ד הרשות המוסמכת בשיקולו הוא, אלא בוחן את פעולת הרשות ע"פ אמות המידה של המשפט הציבורי. עם זאת, ביהמ"ש נוקט מידת ריסון מיוחדת בהפעילו פיקוח שיפוטי על מדיניות הצבא בנושאי כח אדם ומסגרות השירות של חייליו.
מהטעמים הנ"ל, אין אלא לדחות בשתי ידיים את בקשת העותר להתערבות בג"ץ בסדרי ההליכים והפעולות של רשויות הצבא אשר נועדו לבחון את זכאותו לפטור מחובת השירות. המשיבים פעלו בעניינו של העותר משיקולים ענייניים, ובהם לא נמצא להתערב. העובדה שעתירה בנושא זהה כבר נדונה ונדחתה נותנת למסקנה זו משנה תוקף ומחייבת את חיובו של העותר בהוצאות. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 9 [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
| עב"ל (ארצי) 55213-09-20 רינה יצחקי נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; סיגל דוידוב מוטולה, רועי פוליאק, מיכאל שפיצר, נ.צ: עירית אלטשולר זמני, דן בן-חיים; 15/06/21) - 18 ע' |
| עו"ד: הדס אהרוני, ינון תמרי |
ביה"ד פסק כי המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה לקיומם של התנאים שיש בהם להביא להכרה בה כ"ידועה בציבור" של המנוח, שכן בין המערערת והמנוח לא היה שיתוף רכושי או כלכלי המצדיק להכיר בה כ"ידועה בציבור" בראי תכליתה של קצבת השאירים, וגם מגוריהם לא היו כאלה שניתן לראותם בנסיבות המקרה כמגורים משותפים. משכך, בדין נדחתה תביעת המערערת למשיב לקבלת קצבת שאירים.
ביטוח לאומי – קיצבאות – קיצבת שאירים
עבודה – ביטוח לאומי – קיצבת שאירים
.
המערערת הגישה למשיב תביעה לקבלת גמלת שאירים בהיותה לדבריה הידועה בציבור של מר יעקב רגב המנוח, משנת 1993 ועד לפטירתו בשנת 2017. המשיב דחה את תביעתה בנימוק שלא התקיימו הדרישות הקבועות בחוק של מגורים משותפים ומשק בית משותף. ביה"ד האזורי דחה את תביעתה להכיר בה כ"ידועה בציבור" של המנוח. מכאן הערעור.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופט מ' שפיצר ובהסכמת השופטים ס' דוידוב-מוטולה, ר' פוליאק ונציגי הציבור ע' אלטשולר זמני, ד' בן-חיים) דחה את הערעור ופסק כי:
סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי קובע את זכאותה של "אלמנה" לגמלת שאירים. "אלמנה" מוגדרת בסעיף זה כ"מי שהיתה אשתו של המבוטח בעת פטירתו...". המונח "אשתו" מוגדר בחוק "לרבות הידועה בציבור והיא גרה עימו". בענייננו, אין חולק שמרגע שהכירו ועד לפטירת המנוח, המערערת גרה בביתה והמנוח גר בביתו, והם לנו לסירוגין זה בדירתו של זו ולהיפך. הפסיקה הכירה בבני או בנות זוג כאלמנים, בנסיבות מסוימות בהן לא התקיימו מגורים משותפים, כגון: פרידה מסיבות של מחלה, אלימות, התמכרות לסמים וכו'. ככלל מדובר היה בזוגות שקיימו מגורים משותפים, אך נפרדו מסיבות שפורטו לעיל. הפסיקה הכירה גם בנסיבות מסוימות במצב בו שני בני זוג, ב"סיבוב שני" של חיים משותפים, לא "איחדו כתובות" והמשיכו להתגורר בנפרד חלק מימות השבוע; הגדרה של "ידועים בציבור" מושתתת על שלושה יסודות, שביניהם מתקיימת זיקת גומלין: קיום חיי משפחה כבני זוג, מגורים משותפים וניהול משק בית משותף. את התקיימות התנאים יש לבחון כחלק ממערכת היחסים הכוללת לפי כלל נסיבות המקרה.
אשר למגורים משותפים בענייננו, לאורך עשרות שנות היכרותם, ביכרו המערערת והמנוח להתגורר בנפרד, מבחירה חופשית. מגורים לסירוגין בשתי דירות באופן ששני בני הזוג עוברים יחד מדירה לדירה יכולים להיחשב כמגורים משותפים. גם מגורים יחד רק בחלק מימות השבוע עשויים להיחשב כמגורים משותפים. ואולם, בענייננו, מדובר בבחירה מושכלת ורצונית של המערערת והמנוח שלא לגור יחד. המגורים היו נפרדים, גם אם המערערת והמנוח לנו זה אצל זו, אך יותר כאורחים מאשר כדיירים. הראיות מצביעות על אופי ארעי של שהות זו בדירתו של זה ולהיפך. בנוסף, המערערת והמנוח לא טיפלו במשותף באחזקת שתי הדירות ולא נשאו יחד בהוצאותיהן אלא כל אחד מהם היה אחראי בלעדי לדירתו. המערערת והמנוח לא אירחו יחד בני משפחה או חברים באחת הדירות, או בשתיהן, במשותף. כלל הנסיבות נוטות יותר לקביעה כי המערערת והמנוח לא ראו בשתי הדירות כ"בית" עבור כל אחד מהם משניהם אלא כל אחד מהם המשיך להחזיק ב"בית" משלו, גם אם התארח לעיתים קרובות ב"ביתו" של בן/בת הזוג.
אשר למשק בית משותף, דרישה זו מתמקדת בביטוי הזוגיות באורחות החיים היומיומיים, והאופן בו הנחת השיתוף באה לביטוי בניהול משק הבית. הדגש הוא על ממדי שיתוף מגוונים, כלכליים ושאינם כלכליים, קרי המאמץ ההדדי שהשקיע כל אחד מבני הזוג בהתאם ליכולותיו ואפשרויותיו לצורך כינון משק בית משותף. במקרה זה המערערת לא עמדה בנטל המוגבר להוכיח קיומו של משק בית משותף. מעבר לטעמים שציין ביה"ד קמא, הטעמים לכך הם: קיימת "התחשבנות" שוטפת מתוך הנחה שהעובדה שכל אחד נושא בתורו בהוצאות מביאה לאיזון, גם אם לא מדויק לחלוטין. בכך אין כדי לקיים את המאמץ ההדדי שהשקיע כל אחד מבני הזוג בהתאם ליכולותיו ואפשרויותיו לצורך כינון משק בית משותף. היינו, לא היה שיתוף אמיתי בהכנסות או בהוצאות, אלא אירוח האחד בביתו של השני ולהיפך; הטענה כי ניהלו משק בית כפול לשני הבתים, ושעשו קניות יחדיו, כמו גם טענת המערערת כי המנוח רכש לדירתה מוצרי חשמל שונים, לא הוכחה, ולמעשה, לא הומצאה ולו ראשית ראייה לקיומו של משק בית משותף. לא היה להם חשבון בנק משותף, וכל אחד מהם נשא בהוצאות ביתו בנפרד. הוא הדין במטלות השוטפות של הבית. מעבר לטענות הנ"ל לא הצביעה המערערת על כל שיתוף אחר בינה לבין המנוח, בהיבט הכלכלי או הרכושי. לסיכום, המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה לקיום התנאים שיש בהם להביא להכרה בה כ"ידועה בציבור" של המנוח, ומשכך בדין נדחתה תביעתה לקצבת שאירים מהמשיב. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [עבודה] |
|
| עב"ל (ארצי) 37610-11-20 קבוצת קדם חיזוק וחידוש מבנים בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; אפרת קוקה; 10/06/21) - 5 ע' |
| עו"ד: יוסף פולסקי, אילן מוריאנו |
ביה"ד הארצי קיבל את בקשת המשיב לחיוב המערערות בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו בערעור על פסק דין של ביה"ד האזורי, חרף שיהוי בהגשת הבקשה, נוכח מספר טעמים: המערערות הן חברות בע"מ, אשר לא הרימו את נטל השכנוע שביכולתן לשאת בהוצאות המשיב בערעור, ככל שיפסקו; הימנעות המערערות מתשלום ההוצאות שנפסקו בערכאה הדיונית; וסיכויי הערעור.
עבודה – סדרי דין – חיוב מערער בהפקדת ערובה
עבודה – בית-הדין לעבודה – סדרי דין
.
עסקינן בבקשת המשיב לחיוב המערערות בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו בערעור על פסק דין של ביה"ד האזורי לעבודה; ובבקשת המערערות לפטור אותן מתשלום ערובה.
.
בית הדין הארצי לעבודה (הרשמת א' קוקה) קיבל את בקשת המשיב להפקדת ערובה, דחה את בקשת המערערות לפטור מהפקדת ערובה ופסק כי:
סעיף 353א לחוק החברות קובע הסדר מיוחד לחיוב חברה מוגבלת במניות בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הצד שכנגד. הסעיף קובע חזקה, לפיה חברה בע"מ תחויב בערובה להבטחת הוצאות הצד שכנגד. חזקה זו ניתנת לסתירה 'אם הוכיחה החברה כי יהיה לאל ידה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה הוא בדין; או אם סבור בימ"ש כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה. במקרה זה המערערות, חברות בע"מ, לא הרימו את נטל השכנוע שביכולתן לשאת בהוצאות המשיב בערעור, ככל שיפסקו. להיפך. המערערות טענו כי אינן מסוגלות לשאת בנטל תשלום הערובה.
הימנעות המערערות מתשלום ההוצאות שנפסקו בערכאה הדיונית מצדיקה חיובן בהפקדת ערובה, כאשר יש חשש שצפוי למשיב קושי בגביית הוצאותיו בערעור ככל שידחה. טעם נוסף המצדיק חיוב המערערות בהפקדת ערובה עניינו סיכויי הערעור, אשר לא ניתן לקבוע שהם מובהקים. פסק הדין קמא מבוסס במידה רבה על קביעות עובדתיות בהן ערכאת הערעור ממעטת להתערב; טענות המערערות אודות מצבן הכלכלי נטענו באופן כללי, ללא הסבר או פירוט כנדרש ומבלי שצורף תצהיר לתמיכה בהן או אסמכתאות אובייקטיביות לביסוסן. בנסיבות אלו, לא ניתן לקבוע שמצבן הכלכלי של המערערות נכון להיום, מהווה הצדקה לפטור אותן הפקדת ערובה.
ודוק, השלב הדיוני בו הוגשה הבקשה להפקדת ערובה, מהווה שיקול במארג השיקולים שעל ביה"ד לשקול בבואו להכריע בבקשה להפקדת ערובה. שיקולים של הוגנות מחייבים את המשיב, הסבור שיש לחייב את המערער בהפקדת ערובה כתנאי להתדיינות בערעור, להגיש את הבקשה בשלב מוקדם של ההליך. עם זאת אין לקבוע כלל קטגורי בעניין תוצאת השיהוי בהגשת הבקשה להפקדת ערובה ויש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו. המשקל שיינתן לשיהוי בהגשת הבקשה יעלה ככל שיפחת משקלם של הטעמים האחרים לחיוב בהפקדת ערובה. במקרים המתאימים, ניתן להביא לידי ביטוי את השיהוי בהגשת הבקשה להפקדת ערובה בדרך של קביעה מידתית של שיעור הערובה. בענייננו, הבקשה לחיוב בהפקדת ערובה הוגשה על ידי המשיב בשיהוי מסויים, כחמישה חודשים לאחר מועד הגשת הערעור. מכל מקום, בהתחשב בכך שנכון למועד הגשת הבקשה להפקדת ערובה טרם התקיים דיון בערעור וטרם הוגשו סיכומי הצדדים, ולנוכח העובדה שמתקיימים טעמים מובהקים אחרים המהווים הצדקה לחיוב המערערות בהפקדת ערובה, אין בשיהוי המסוים בהגשת הבקשה כדי להביא לדחייתה. עם זאת, השיהוי יישקל במסגרת קביעת שיעור הערובה. לאור האמור ולאחר בחינת מכלול נסיבותיו של ההליך, המערערות יפקידו בקופת בית הדין (ביחד ולחוד) סך של 10,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיב בערעור. לא תופקד הערובה - ימחק הערעור. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 11 [חברות] [ניירות ערך] |
|
| ה"פ (תל אביב-יפו) 29544-01-20 ד. ד. גולדשטיין נכסים והשקעות בע"מ נ' סימיגון בע"מ (מחוזי; חאלד כבוב; 10/06/21) - 43 ע' |
| עו"ד: אלירם בקל, אסף ביגר, מוטי ארד, עופר ולך, רונן ציטבר |
בית המשפט הורה, כי המשיב 2 שמחזיק לפי הדיווחים הרשמיים של החברה ב-22.11%, הוא בפועל מחזיק ב 35% ולכן הוא גם בעל השליטה בחברה. גדר המחלוקת בין הצדדים בפסק הדין הוא האם המשיב 2 מחזיק ב-22.11%, בהתאם לדיווחיה הרשמיים של החברה; או שמא החזקותיו הן בשיעור כולל של כ-34.95% (המורכב ממצרף החזקות ישירות של 24.95% יחד עם החזקה עקיפה של 10%, באמצעות פרוקסי הצבעה של העובדים), כטענת המבקשת?
חברות – מניות – שליטה
ניירות ערך – רשות ניירות ערך – דוחות
.
המבקשים הגישו תובענה על דרך של המרצת פתיחה, ועניינה בסכסוך בעלי מניות בחברה ציבורית, שהפלוגתא הניצבת במרכזה היא שאלת סיווג מעמדו של המשיב 2 – מר וייצר, המחזיק על-פי רישומיה ופרסומיה של החברה ב-22.11% ממניותיה – כ-"בעל שליטה". סלע המחלוקת בין הצדדים נוגע למשא ומתן שנוהל בין המבקשת, בעלת מניות מיעוט בחברה, לבין מר וייצר, לרכישת מניותיו – ובפרט, למצגים שניתנו במסגרת משא ומתן זה על ידי מר וייצר, מהם עולה, לכאורה, כי דה פאקטו מסתכמים שיעורי החזקותיו בחברה לכ-35% ממניותיה.
.
בית המשפט קיבל את המרצת הפתיחה ופסק כלהלן:
מושג השליטה איננו בינארי, אלא יש לו משקל, שעל פיו על השופט-הפרשן להחיל את נסיבות המקרה ותנאי הדין, ולשקול האם השליטה הקיימת בידיו של בעל השליטה הנטען - עולה לכדי שליטה המחייבת להפעיל את החובות שמטיל הדין - אם לאו. בתוך כך, המבחן האיכותי הוא המבחן הבכור לבחינת קיומה של שליטה, אך הוא נעזר במבחן הכמותי על מנת לסייע לו ככלי עזר בקביעה על שכמי מי מן הצדדים מוטל נטל ההוכחה.
נקודת המוצא לבחינת סיווגו של וייצר בענייננו, היא שאלת התקיימותה של חזקת השליטה הקבועה בסעיף 268 לחוק החברות ביחס לעסקאות בעלי עניין, הקובעת רף החזקה של 25%.
בחינת חלופת התכתובות והטיוטות בין הצדדים מעלה, כי אכן, ישנן מספר אינדיקציות אשר יש בהן לחזק את גרסת המבקשת על אודות המצגים אותם סיפק וייצר באשר לשיעור החזקותיו – בפועל – שהינו שונה לכאורה משיעור החזקותיו הרשמי והמדווח.
יחד עם זאת, כמשקל נגד – ניצבים דיווחיה הרשמיים של החברה – כחברה ציבורית, על כל הכרוך ומשתמע מכך. נקודת המוצא לעניין זה היא בדו"ח השנתי של החברה לשנת 2018, שאושר באסיפה בשנת 2020, לפיו מספר המניות של וייצר הוא 22.11% ממניות החברה. אינדיקציה זו היא כבדת משקל, ורף ההוכחה הניצב אל מול המבקשת לצורך סתירתה, אינו נמוך כלל ועיקר.
אולם, המבחן הכמותי הינו מבחן עזר – משלים למבחן המהותי, לצורך בחינתה של שליטה בחברה. משכך, גם בעניין זה יש לעמוד על שליטתו האיכותית של וייצר, תוך בחינת שאלת השליטה ביחס למידת היכולת לכוון את פעילות התאגיד בפועל.
לאחר בחינת מכלול הראיות והנסיבות דנן, נמצא כי אף בהתייחס לרף הנמוך של שיעור ההחזקות, לגביו אין מחלוקת בין הצדדים (היינו, 22.11%) – הרי שמבחינה מהותית, תפקידיו של וייצר בחברה, מעמדו ויכולתו דה פאקטו להכווין את פעילותה – מלמדים כי וייצר הוא בעל שליטה בחברה – זאת, כפי שעולה משורת אינדיקציות; כמו גם בהתייחס לשיעור ההחזקות שאינו שנוי במחלוקת, וקרבתו לרף הקבוע בדין.
הוכח כי וייצר הוא בעל השליטה בסימיגון. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [דיון אזרחי] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 22393-02-21 יהונתן זלצמן נ' linyao liu (מחוזי; רחל ערקובי; 10/06/21) - 11 ע' |
| עו"ד: צלטנר, מיתר |
ההלכה קובעת כי יש לכבד הגבלות של ייפוי הכוח שניתן לעורך דין. עם זאת, יימצאו מקרים חריגים ונדירים, בהם יסתבר כי אין עסקינן בהגבלת ייפוי הכוח, אלא בניצול ציני וחסר תום לב של ההלכה. הנסיבות החריגות והקיצוניות במקרה זה מצדיקות קביעה כי יש לראות בהגבלת ייפוי הכוח על ידי הנתבעת משום שימוש לרעה בהליכי משפט, ויש לראות במשרד עורכי הדין מען להמצאת כתבי בי הדין.
דיון אזרחי – סדר הדין – תקנות סדר הדין האזרחי, התשע`ט-2018
דיון אזרחי – המצאת כתבי-בי-דין – המצאה לעורך-דין
.
בקשת התובע להכיר בהמצאה שבוצעה אל משרד עורכי הדין מיתר כהמצאה אל הנתבעת, תושבת סין בהתאם לתקנה 163(א) לתקנות סדר הדין האזרחי.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
בחינת השאלה האם עורך הדין הוסמך לקבל כתבי בי דין עבור לקוחו או לא תעשה לכל מקרה לגופו. ההלכה קובעת כי יש לכבד הגבלות של ייפוי הכוח שניתן לעורך דין. עם זאת, יימצאו מקרים חריגים ונדירים, בהם יסתבר כי אין עסקינן בהגבלת ייפוי הכוח, אלא בניצול ציני וחסר תום לב של ההלכה.
בענייננו ייפויי הכוח לא רק שהינם מוגבלים לעניינים המוגדרים בהם, אלא אף הוחרגה מהם באופן מפורש ודווקני סמכות משרד עורכי הדין לקבל כתבי בי דין בשם הנתבעת. עם זאת, הנסיבות הינן חריגות וקיצוניות. הנתבעת יודעת על ההליכים שהגיש התובע, מיוצגת על ידי משרד עורכי הדין במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, אך פועלת בחוסר תום לב, היעדר הגינות ותוך ניצול טקטי ואסטרטגי בכוונת מכוון להכביד על התובע ולמנוע ממנו להעלות את טענותיו שנוגעות לאותו הסכם שהיא הגישה בגינו את תביעתה. חריגות המקרה, מצדיקה קביעה כי יש לראות בהגבלת ייפוי הכוח על ידי הנתבעת משום שימוש לרעה בהליכי משפט, שנועדה לשבש את ההליך, על כן יש לראות במשרד עורכי הדין משום מען להמצאת כתבי בי הדין. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [דיון אזרחי] [משפט מינהלי] |
|
| רע"א (ירושלים) 47799-11-20 עבאדי יוסף ושמחה בע"מ נ' הרשות להגנת הצרכן וסחר הוגן (מחוזי; שושנה ליבוביץ; 10/06/21) - 10 ע' |
| עו"ד: יעקב שרגאי |
נדחה ערעור על החלטה שלא לאפשר זימון עדים בגדרי ערעור על החלטת הרשות להטיל עיצום כספי. ההחלטה עולה בקנה אחד עם המגמה הנוהגת בענייני סדרי דין וראיות בהליכים מינהליים, שלא לאפשר הזמנת עדים להליך מינהלי, ועם הכלל הרגיל הנוהג בסדר הדין האזרחי שלפיו בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות.
דיון אזרחי – סדר הדין – זימון עדים
משפט מינהלי – בית-המשפט לעניינים מינהליים – סדרי דין
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום, בה נדחתה בקשת המבקשת לזמן לעדות את סגנית הממונה ברשות להגנת הצרכן וסחר הוגן ואת ממונה עיצומים כספיים. הבקשה לזימון הוגשה בגדרי ערעור שהגישה המבקשת על החלטת הרשות להטיל עליה עיצום כספי בגין הפרת חוק הגנת הצרכן.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
בעניין אזרחי ובעניין פלילי, ככלל הדיון מתבסס על בירור של עובדות המקרה במהלך המשפט, בעיקר באמצעות עדים. לעומת זאת, בעתירה לבג"ץ או לבית המשפט לעניינים מינהליים, על דרך הכלל הדיון מתמקד בשאלות משפטיות והוא מתבסס על העובדות שעולות מתוך כתבי הטענות, בלי לשמוע עדים. הדין מאפשר לערכאות המינהליות לסטות מהכלל הנהוג בעניין דרכי ההוכחה במקרים חריגים, ובכלל זה להזמין עדים, אולם בפועל לא נעשה כמעט שימוש בסמכות זו.
זימון עדים הוא אחד העניינים המובהקים שבסדרי דין שבהם מוקנית לערכאה הדיונית שקול דעת רחב. ערכאת הערעור בדרך כלל תימנע מלהתערב בהן. בשים לב לאופי ההליך ולנסיבות העניין, במקרה דנן לא קמה עילה לחרוג מן הכלל האמור. החלטת בימ"ש קמא עולה בקנה אחד עם המגמה הנוהגת בענייני סדרי דין וראיות בהליכים מינהליים, שלא לאפשר הזמנת עדים להליך מינהלי, ועם הכלל הרגיל הנוהג בסדר הדין האזרחי שלפיו בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות. מכל מקום, בנסיבות העניין על פני הדברים אין כל הכרח לזמן עדים על מנת לברר את העובדות הדרושות לצורך קביעת ממצאים עובדתיים בעניין פגם זה. התשתית הראייתית גלויה לעין ואינה שנויה במחלוקת. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [דיון אזרחי] |
|
| ת"צ (חיפה) 29021-10-20 אימן דכואר נ' ידיעות אינטרנט (מחוזי; מנחם רניאל; 09/06/21) - 14 ע' |
| עו"ד: סמואל דכואר, עזיז אחרס, מוניב דכואר, באסם דכואר, חגי דורון, אוריאל פרינץ, עידו פורת |
נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה בטענה כי מי שהוריד את אפליקציית YNETHD נחשף לתכנים שפורסמו באתר YNET בתשלום, מבלי לציין זאת בעמוד הבית אלא רק לאחר הכניסה לכתבה.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – דחיית בקשה לאשר תובענה כייצוגית
.
בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה בטענה כי מי שהוריד את אפליקציית YNETHD נחשף לתכנים שפורסמו באתר YNET בתשלום, מבלי לציין זאת בעמוד הבית אלא רק לאחר הכניסה לכתבה.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
אין הבדל ביוצרי התכנים של YNET ו-YNET+, הכתבה היא כתבה רגילה של עיתונאי אובייקטיבי ומכאן שזו אינה הטעיה לגבי "הטיב המהות והסוג של השירות". הגולשים לא הוטעו, משום שידעו שהשימוש שניתן לעשות בשירות הוא לקרוא את הכתבות, והידע שברשותם הוא התועלת שניתן להפיק מהשירות. אין השפעה בלתי הוגנת שהניעה את המבקש או גולשים אחרים לרכוש את שירותי YNET+. אין בידי המבקש עילה לפי חוק הגנת הצרכן או לפי הפרת חובה חקוקה.
לא נגרם למבקש כל נזק, אפשר שהוא הוציא כמה עשרות שניות מזמן מנוחתו על לחיצה על קישור ונסיגה ממנו, אך מדובר לכל היותר בזוטי דברים שאינם מצדיקים פיצוי ותביעה. גם סעיף 7 לחוק הגנת הצרכן לא חל, הן משום שאין מדובר בפרסומת והן משום שהכתבה השייכת לYNET+ ואינה מסומנת ככזו, אינה פרסומת ל-YNET+ אלא היא מפרסמת את עצמה ומבקשת תמורה עבור קריאתה. המבקש לא הוכיח רשלנות, שכן אין בדין חובה לסמן בעמוד הבית איזה כתבות הן בתשלום נוסף ואיזה כתבות אינן בתשלום נוסף. אשר לטענת עשיית עושר ולא במשפט, אף אם נניח שנגרם לגולשים חסרון כיס, זה אינו חסרון הכיס שבו זכתה המשיבה בכך שנמנעה מלפתח אפליקציה מותאמת. לפיכך, אין אפשרות סבירה שהשאלות המשותפות של עובדה או משפט יוכרעו לטובת הקבוצה, אין בידי המבקש עילת תביעה אישית ואין יסוד סביר לכך שעניינם של חברי הקבוצה ינוהל בדרך הולמת. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [חוזים] |
|
| ת"א (נצרת) 29872-12-17 תל עדשים - אגודה שיתופית חקלאית נ' מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל (מחוזי; יונתן אברהם; 07/06/21) - 19 ע' |
| עו"ד: ניר מנחם, עידית אונגר עמית |
צד להסכם אשר עורך בעצמו הצעה מסוימת ומפורטת תוך ששותל בתוכה סכום לפיצוי יציר כפיו של שמאי מטעמו ובנוסף שולח הצעה זו לניצע כשהיא מוכנה "לחתימה" של הצד השני, נחשב כמי שגמר בדעתו ליתן את אותה הצעה. במקרה זה השתכלל חוזה מחייב בין הצדדים, לתשלום פיצוי עבור מקרקעין שהשיב המושב לרמ"י.
חוזים – כריתת חוזה – השתכללותו
.
תביעה למתן צו המורה לרמ"י לחתום על הסכם לפיו המושב יקבל פיצוי בתמורה להשבת מקרקעין ששכר מרמ"י, וכן לסעד הצהרתי לפיו הסכם ההשבה מחייב את רמ"י.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ופסק:
לשם יצירת הסכם מחייב דרושים שני יסודות – גמירות דעת ומסוימות. יישום האמור על ענייננו, מוביל למסקנה כי השתכלל חוזה מחייב בין הצדדים. יסוד המסוימות נתקיים – בחינת ה"הסכם לפיצוי כספי" שנשלח למושב מעלה, כי קיימים בו כל הפרטים החיוניים והמהותיים בעסקה. אף יסוד גמירות הדעת נתקיים במקרה דנן. צד להסכם אשר עורך בעצמו הצעה מסוימת ומפורטת תוך ששותל בתוכה סכום לפיצוי יציר כפיו של שמאי מטעמו ובנוסף שולח הצעה זו לניצע כשהיא מוכנה "לחתימה" של הצד השני נחשב כמי שגמר בדעתו ליתן את אותה הצעה ואין לו כל הערות/ שינויים נוספים בעניין. מסקנה זו מתחדדת ביחוד עת עסקינן בגוף כמו רמ"י הפועל כך. אשר לטענת הטעות, במקרה דנן לא הוכח כי בעת עריכת ההסכם המושב ידע או היה עליו לדעת על כל אותן הנחיות שלפיהן היה על רמ"י לבחון את השומה עובר למשלוח טיוטת ההסכם למושב, וכי רמ"י טעתה עת לא עשה כן עובר למשלוח טיוטת ההסכם. משכך, על רמ"י לחתום על הסכם ההשבה והוא מחייב אותה לכל דבר ועניין. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [דיון אזרחי] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 74330-12-20 DNP 336 convent avenue LLC נ' משה דוידס (מחוזי; סיגל רסלר זכאי; 07/06/21) - 9 ע' |
| עו"ד: גיורא בן טל, זהר פדובה, לורה הרשמן מרדכי, אורן גרוס, מעין באהר |
בהתאם לסעיף 353א לחוק החברות, ברירת המחדל היא כי החברה תחויב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. אולם, עסקינן בחזקה הניתנת לסתירה; כאשר מדובר בחברה זרה, החשש בדבר אפשרות להיפרע הוא אינהרנטי לזהות התובע; במסגרת הפעלת שיקול הדעת המסור לביהמ"ש, בחינת סיכויי ההליך הינה רלבנטית. אך יש להיזקק לעניין האמור רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים או קלושים מאוד, ועל ביהמ"ש להיזהר שעה שהוא מביע דעתו בנוגע לסיכוי הליך תלוי ועומד, בשלב מקדמי זה.
דיון אזרחי – הוצאות משפט – הפקדת ערובה מכוח הוראות סעיף 353א לחוק החברות
.
בקשה לחיוב המשיבה (התובעת), חברה זרה, בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות המבקש (הנתבע 1) וזאת בהתאם לסעיף 353א לחוק החברות. עניינה של התביעה בתביעת המשיבה את הנתבעים בגין הלוואה אשר בהתאם לנטען נטל המבקש מהמשיבה לצורך רכישת מניותיו בה. נטען כי המבקש מסרב להשיב למשיבה הכספים שהעניקה לו כהלוואה, חרף דרישות חוזרות ונשנות ובניגוד למוסכם בין הצדדים.
.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה בקבעו:
מקום בו ביהמ"ש דן בבקשה לחיוב חברה בהפקדת ערובה, בהתאם לסעיף 353א לחוק, ברירת המחדל היא כי החברה תחויב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. אולם עסקינן בחזקה הניתנת לסתירה. לשם סתירת החזקה האמורה על החברה התובעת להוכיח, כי במידה ותביעתה תדחה יעלה בידה לשלם את הוצאות הנתבע. כן, על ביהמ"ש להשתכנע כי הנסיבות אינן מצדיקות את חיובה בהפקדת ערובה. על כתפי התובעים רובץ הנטל להוכיח את חוסנם הכלכלי. במידה וביהמ"ש מוצא כי התובעים לא הוכיחו כי בידם לשלם את הוצאות הנתבעים – על ביהמ"ש לבחון האם נסיבות המקרה מצדיקות היעתרות לבקשה. בתי המשפט נוטים ביתר קלות לחייב חברה בהפקדת ערובה מאשר אדם פרטי.
כפי שנפסק, תכליתו העיקרית של סעיף 353א הינה להפיג את החשש שמא נתבע שזכה בדין לא יוכל לגבות הוצאות מתובעת המסתתרת מאחורי ישות משפטית ערטילאית נטולת נכסים. לאור תכלית זו, בבואו להחליט בבקשה לחייב תובעת בהפקדת ערובה ביהמ"ש עורך בדיקה תלת-שלבית: בשלב הראשון נבדק אם התובעת יכולה, מבחינה כלכלית, לעמוד בהוצאות שתפסקנה. בשלב זה ביהמ"ש לוקח בחשבון את מצבה הכלכלי של התובעת, את סכום התביעה, מהות ההליך הצפוי (אורכו, מורכבותו וכו'), שכר הטרחה הצפוי וסיכויי התביעה. אם מצא כי לא עלה בידי החברה להוכיח שתוכל לעמוד בהוצאות הנתבע אם יזכה בדין, הדיון עובר לשלב השני, בו נבחן אם נסיבות העניין מצדיקות מתן פטור מחיוב בערובה. במקרה של חברה, להבדיל מתובע אישי, הטלת ערובה הינה הכלל ולא החריג. בשלב השלישי, ביהמ"ש ייקבע את גובה הערובה. בשלבים השני והשלישי על ביהמ"ש לאזן, בין היתר, בין זכות הגישה לערכאות לבין זכות הקניין של הנתבע. בקביעת הערובה, רשאי ביהמ"ש לקחת בחשבון נכונותם של מנהלי התובעת או בעלי השליטה בה, לערוב באופן אישי להוצאות.
עוד נפסק, כי כאשר מדובר בחברה זרה, החשש בדבר אפשרות להיפרע הוא אינהרנטי לזהות התובע. נקבע כי אין להתנות זכותו של תובע לברר את עניינו בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות אלא בנסיבות חריגות. אחד החריגים הוא מקרה בו התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט ואין באפשרותו להצביע על נכסים בישראל, באופן שיקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו, ככל שייפסקו לטובתו. עם זאת, נתונים אלה אינם מהווים שיקול יחיד ועל ביהמ"ש לדון בכל מקרה ע"פ נסיבותיו ולשקול, בין היתר גם את סיכויי ההליך; מורכבותו; השיהוי בהגשת התביעה ותום ליבו של התובע.
המשיבה היא חברה זרה באחריות מוגבלת. בתשובתה לא טענה לחוסן כלכלי וכושר פירעון ולא הכחישה הנטען באשר לחוסר איתנותה הפיננסית ולעובדה כי אין לה נכסים מהם יוכל המבקש להיפרע. עיקר טענותיה נטענו בקשר עם סיכויי הליך וכן כי מצבה הפיננסי הרעוע נגרם עקב התנהלות המבקש וכי בנו של המבקש, המחזיק ב- 50.1% ממניותיה ומכהן בה כמנהל, מוכן להעמיד התחייבות אישית כערובה להוצאות המבקש. משמע, שיסוד זה הוכח.
סעיף 353א אינו מתייחס במפורש לסוגיית סיכויי ההליך. עם זאת, נקבע כי ביהמ"ש רשאי שלא לחייב חברה בהפקדת ערובה אם נסיבות העניין אינן מצדיקות זאת. הלכה היא כי במסגרת הפעלת שיקול הדעת המסור לביהמ"ש, בחינת סיכויי ההליך הינה רלבנטית. אף בעניין זה מוטל הנטל על כתפי התובעת. בשלב זה אין להיכנס בהרחבה לניתוח סיכויי התביעה, ויש להיזקק לעניין האמור רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים או קלושים מאוד. עוד, על ביהמ"ש להיזהר שעה שהוא מביע דעתו בנוגע לסיכוי הליך תלוי ועומד, בשלב מקדמי זה. המשיבה לא התייחסה לטענות המבקש לסילוק על הסף ואחרות. במסגרת ההליך העיקרי, נטענו טענות מקדמיות, טענות עובדתיות סותרות וכן טענות משפטיות אשר יש לבררן במסגרת ההליך ואין זה השלב להכריע בהן או להביע עמדה לחוזק או חולשת הנטען.
אשר לטענה כי אין לחייב המשיבה בערובה בעת שמצבה הכלכלי נגרם כתוצאה מהתנהלות המבקש. שיקול הדעת של ביהמ"ש בעניין חיוב חברה בהפקדת ערובה הוא רחב ובמסגרתו ניתן להביא בחשבון שיקולים שונים, וביניהם אחריות הנתבע למצבה הרעוע של החברה. בשלב זה ובזהירות המתבקשת, אין מקום לקבוע כי מצבה הפיננסי של המשיבה כיום הינו תוצאה ישירה של התנהלות המבקש.
לאור האמור, לא נמצא כי נסיבות המקרה דנן מצדיקות לפטור את המשיבה מהפקדת ערובה. לאחר שקילת מכלול השיקולים הרלבנטיים, סכום התביעה, העובדה כי המדובר בתובעת שהינה חברה זרה, אשר המבקש הינו בעל מניות בה (גם אם באמצעות הנתבעת 2), שיעור שכר הטרחה וההוצאות שעשויות להפסק, תוך איזון עם הצורך שלא לנעול את שערי ביהמ"ש בפני המשיבה, נמצא לחייבה בהפקדת ערובה על סך 100,000 ₪. באשר לטענה לפיה בנו של המבקש מוכן להעמיד התחייבות אישית כערובה להוצאות המבקש – הגם שהלכה היא כי "ערובה מספקת" תהא לפי הנסיבות, ערבות בנקאית או אישית, לרבות ערבות של מנהלי החברה או של בעל השליטה בה וכי הסמכות נתונה לשק"ד ביהמ"ש בהתאם לנסיבות המקרה, כאן לא הוצגו כל מידע או אסמכתאות אודות מצבו הכלכלי של הבן, רכושו אל מול התחייבויותיו. דומה כי הצהרתו נעשתה, בשלב זה, בעלמא ולא ניתן לקבלה. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [דיון אזרחי] [הגנת הצרכן] |
|
| ת"צ (חיפה) 41309-08-16 אור פנחס נ' ויקטורי רשת סופרמרקטים בע"מ (מחוזי; בטינה טאובר; 07/06/21) - 9 ע' |
| עו"ד: |
אושרה תביעה ייצוגית נגד המשיבה, אשר משווקת מוצרי מזון ארוזים מראש תוך חיוב לקוחותיה לשלם עבור משקל הטרה או בגין משקלן העצמי של אריזות המוצרים. אכן, מוטל היה על המשיבות 5-2 לפעול בהתאם לדין, אך המשיבה לכאורה הייתה מודעת למחדל ומחובתה לדאוג לתיקונו על דרך סימון נכון של המוצרים.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור תובענה ייצוגית
הגנת הצרכן – הטעיה – אי גילוי
.
בקשה לאישור תובענה ייצוגית בטענה כי המשיבה משווקת מוצרי מזון ארוזים מראש תוך חיוב לקוחותיה לשלם עבור משקל הטרה או בגין משקלן העצמי של אריזות המוצרים.
.
בית המשפט המחוזי אישר את התביעה ופסק:
אכן, מוטל היה על המשיבות 5-2 לפעול בהתאם להוראות חוק הגנת הצרכן, התקנות והצווים שנחקקו מכוחו. עם זאת, המשיבה לכאורה הייתה מודעת למחדל המשיבות 5-2, ומחובתה אף היא לפעול על פי הוראות הדין ולדאוג לתיקון המחדל על דרך סימון נכון של המוצרים. התנהלות המשיבה שפעלה לכאורה לשיווק מוצרים שאינם עומדים בהוראות הדין באופן מטעה ותוך שהיא גובה תשלום בגין אריזות המוצרים שמשקלם נע על פי האמור בבקשת האישור בין 3% ל-10% – יש בה לכאורה ללמד על הטעיה, אשר מתבטאת בין היתר בהעדר גילוי מידע רלוונטי בקשר למוצרים וכן כדי לבסס את עילת עשיית עושר ולא במשפט. בנסיבות אלה, ישנה אפשרות סבירה כי התובענה תוכרע לטובת הקבוצה. בהתקיים כל התנאים הנדרשים לאישור תביעה ייצוגית – יש לאשרה. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [ראיות] |
|
| תפ"ח (באר שבע) 64564-12-18 מדינת ישראל נ' יוסף זפרני (מחוזי; אריאל ואגו, אלון אינפלד, אריאל חזק; 30/12/19) - 13 ע' |
| עו"ד: נורית שני, ליאורה גלאובך, עמיחי חביביאן |
האם יש להתיר העדת חוקר הילדים שחקר את הקטין, שעה שהקטין לא ראה עבירת המין בגינה הוגש כתב אישום כנגד הנאשם?
ראיות – עדים – ילדים
ראיות – עדים – חוקר נוער
ראיות – עדות – חוקרת ילדים
.
המאשימה הגישה בקשה להעדת חוקר הילדים. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות מין במתלוננת – קטינה. במרכז הדיון עומדת השאלה: האם ניתן יהיה להעיד את חוקר הילדים שחקר את הקטין ע. יליד 2009 תחת העדת הקטין בעצמו בבית המשפט.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
כאשר ייחד החוק את האפשרות לחקור קטין באמצעות חוקר ילדים רק לקטינים שהעבירה נעשתה בגופם או בנוכחותם, או שהם ביצעו העבירה, כוונתו הייתה בעיקר לייחד החקירה לקטינים שעלולים להיפגע מן החקירה ומן העדות. לאור זאת, יש לומר כי כאשר מדובר בקטין שלא ראה ישירות את העבירה, והעבירה לא נעברה אל מול עיניו, קטן בדרך כלל הסיכון שעדות הקטין בבית המשפט תגרום לו לנזק בלתי מידתי.
בבואו של בית המשפט להכריע בסוגיה עליו להביא בחשבון גם את העובדה שבין העבירות המנויות בתוספת לחוק, מצויות אחדות מן העבירות החמורות ביותר בספר החוקים, שבגינן עלולים נאשמים להישלח לשנים רבות בכלא. לאור זאת כאשר בוחנים את האפשרות לאסור העדה בבית המשפט של ילד שלא חזה בעבירה עצמה אלא רק היה עד רק למעשים שבפריפריה, של העבירה (שאינם נוגעים ישירות בעבירה), יהיה על בית המשפט להביא בחשבון גם את העובדה האמורה.
לא יהיה זה נכון להתיר העדת חוקר הילדים שחקר ילד שלא ראה עבירת המין, ואין זה משנה שבאותו מקרה נעברה עבירת המין בחדר אחר, שהיה מעבר לדלת לידה עמד הקטין. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 19 [דיון אזרחי] |
|
| ת"צ (תל אביב-יפו) 63510-10-20 ישראל רייכמן נ' כל בו חצי חינם בע"מ (שלום; עדי הדר; 15/06/21) - 18 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט אישר הסדר פשרה שהוגש ביחס לבקשה לאישור ניהול התובענה כייצוגית, שבמרכזה עומדת הטענה לפיה, המשיבות שיווקו מוצרים מתוצרת המשיבה 1 שעל גביהם מוטבע הכיתוב "מפעל שומר שבת", אף שמפעל המשיבה 1 מקיים פעילות בימי שבת, תוך חילול השבת.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר פשרה
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור הסכם פשרה
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – גמול לתובע מייצג ופרקליטו
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – תביעת השבה נגד רשות
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – גמול לתובע מייצג
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – שכר טירחה של בא-כוח מייצג
.
בקשה לאישור הסדר פשרה לפי סעיף 18 בחוק תובענות ייצוגיות. הבקשה הוגשה ביחס לבקשה לאישור ניהול התובענה כייצוגית, נגד המשיבות, שבמרכזה עומדת הטענה לפיה, המשיבות מכרו מוצרים על סמך מצג שווא מוטעה של מוצר, תוך פגיעה בקהל צרכנים. המבקש טען שהמשיבות, רשתות וותיקות במשק הישראלי, שיווקו מוצרים מתוצרת המשיבה 1 שעל גביהם מוטבע הכיתוב "מפעל שומר שבת". המבקש טען שבשורה של בדיקות שביצע, בנקודות זמן שונות, התגלה כי מפעל המשיבה 1 מקיים פעילות בימי שבת, תוך חילול השבת.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
בבוא בית המשפט לאשר הסדר פשרה, עליו להשתכנע, כאמור, כי ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה, וכי סיום ההליך בהסדר פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין.
בנסיבותיה של תובענה זו קיימות שאלות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה וכי סיום ההליך בהסדר פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכריע במחלוקת בנסיבות העניין. בנוסף, יש בהסדר הפשרה בענייננו כדי לענות על מטרות החוק והוא ראוי, סביר והוגן.
במסגרת בחינת הסדר הפשרה על ידי בית המשפט, יש לבחון האם הסדר הפשרה משקף כראוי את הסיכויים והסיכונים בפניהם היו עומדים הצדדים, לוּ היה מנוהל ההליך המשפטי עד תום. בהערכת הסיכויים והסיכונים יש כדי להשפיע על סכום הפיצוי שנקבע במסגרת הסדר הפשרה, שכן ככל שהסיכויים לקבלת התביעה הייצוגית גבוהים יותר, כך על סכום הפיצוי להיות גבוה יותר, ולהיפך. על סכום הפיצוי לשקף את האיזון שבין סיכויי ההליך וסיכוניו.
בענייננו, הסדר הפשרה גובש בטרם הוחלט האם יש לאשר את הבקשה לניהול התובענה כייצוגית ולא נוהלו דיוני הוכחות במסגרת שלב הבקשה לאישור. בשלב מקדמי זה של ההליך המשפטי, אין בידו של בית המשפט להעריך באופן מדויק את הסיכויים והסיכונים כאמור. במקרה מעין זה, על בית המשפט לנסות ולהעריך, על בסיס כתבי הטענות, והדיונים המקדמיים שנערכו, מה הם אותם סיכויים וסיכונים אשר היו עומדים בפני הצדדים לוּ הבקשה או התביעה הייצוגית הייתה מתנהלת עד תומה, וזאת מבלי לקבוע מסמרות בדבר תוצאת ההליך לוּ היה מתנהל כסדרו.
העיקרון המנחה לפי חוק תובענות ייצוגיות, הוא מתן פיצוי כספי ישיר לכל חברי הקבוצה. בית המשפט רשאי לחרוג מעקרון זה במקרים בהם פיצוי כספי לחברי הקבוצה, כולם או חלקם, אינו מעשי בנסיבות העניין, בין משום שלא ניתן לזהותם ולבצע את התשלום בעלות סבירה ובין מסיבה אחרת, כאמור בסעיף 20(ג) לחוק תובענות ייצוגיות.
באשר לגמול ושכר הטרחה, במקרה דנן, ביהמ"ש התרשם כי הושקעה עבודה משפטית ראויה ומוערכת על ידי באי כוח המבקש הייצוגי וכי הם בהחלט ראויים להוקרה על ההישג שהשיגו לטובת הקבוצה. ביהמ"ש אף ער לעמדת המבקש ובאי כוחו, לפיה חשיבות ההסדר והתרומה העתידית לחברי הקבוצה ששמירת השבת בעלת ערך עליון מבחינתם עולה לאין שיעור על כל פיצוי כספי שייפסק. יש להעמיד את הגמול למבקש על סך של 5% מסכום הפשרה ואת שכר הטרחה לבאי כוחו על 30% מסכום הפשרה, כשלאור פועלם של באי כוח המבקש, ביהמ"ש פוסק להם תוספת מאמץ מיוחד בסך נוסף של 20% מסכום שכה"ט הנפסק. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [דיון פלילי] |
|
| מ"י (אשקלון) 32532-06-21 מדינת ישראל נ' עבידה חסין (שלום; דורית בונדה; 15/06/21) - 5 ע' |
| עו"ד: שרית עוז, ערן צמיר |
בית המשפט האריך את מעצרו של המשיב למשך 3 שעות, אף שהחקירה בעניינו הסתיימה מבלי שהוגשה הצהרת תובע.
דיון פלילי – מעצר לצרכי חקירה – הארכתו
.
האם יש לאפשר הארכת מעצרו של המשיב למשך 3 שעות, אף שהחקירה בעניינו הסתיימה, וזאת במטרה לאפשר ליחידת התביעות לעיין בתיק החקירה ולשקול הגשת כתב אישום ובקשה נלווית לצידו?
.
בית המשפט קבע כלהלן:
במקרה דנן הליכי החקירה הסתיימו ונכון הוא כי דרך המלך בהתאם לסעיף 17(ד) לחוק המעצרים הינה הגשת הצהרת תובע, זאת וככל ולא עלה בידי המבקשת להגיש כתב אישום.
קבלת עמדת ב"כ המשיב לפיה כל אימת שהסתיימו הליכי החקירה, הדבר מוביל לשחרור אוטומטי של חשודים בלי קשר לטיב ומהות החשדות בעניינם, עלול להוביל לתוצאה שאינה רצויה ובוודאי שלא היתה כוונת המחוקק.
אף שרצוי היה כי הייתה מונחת בפני בית המשפט לכל הפחות הצהרת תובע, או לחילופין כתב אישום, אין באי הגשת הצהרת תובע, כדי להוביל כעת לשחרורו של המשיב אשר כבר הוכיח כי הוראות פסקי הדין בעניינו אינן מותירות בו רושם רב, כשחרף שתי הרשעות קודמות בעבירה זהה של כניסה לישראל שלא כחוק, בחר להיכנס פעם נוספת לישראל ללא היתר כדין. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [חוזים] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 22377-02-18 חנן בן הרוש נ' גינדי החזקות ייזום 2009 בע"מ (שלום; אילן דפדי; 10/06/21) - 8 ע' |
| עו"ד: אביתר אנגלרד, יניב דקל, מיכל שגיא |
בית המשפט דחה תביעה כספית לתשלום פיצוי בגין איחור במסירת דירה. התובע, אדם בוגר ומשכיל הדובר את השפה העברית, אישר בעדותו, כי חתם על הסכם המכר מרצונו החופשי. מעדותו עלה כי על אף שמדובר היה מבחינתו בדירה הראשונה שרכש, בחר במודע שלא לשכור שירותי עורך דין שייצגו.
חוזים – מכר – דירות
חוזים – חתימה – נפקותה
.
תביעה כספית לתשלום פיצוי בגין איחור במסירת דירה. זאת, בהסתמך על הוראת סעיף 5א לחוק המכר (דירות), תשל"ג-1973.
.
בית המשפט דחה את התביעה, ופסק כלהלן:
טענתו המרכזית של התובע בכתב התביעה הייתה כי נציג המכירות הסביר לו, כי לפי תנאי הסכם המכר של הפרויקט, הנתבעת תמסור לו את החזקה בדירה תוך 3 שנים מקבלת היתר הבנייה.
אכן, בחלק הראשון של סעיף 3 לנספח ג' להסכם כתוב כי הדירה תימסר בתוך 36 חודשים מיום קבלת היתר הבנייה. אם למשל ההיתרים היו מתקבלים לאחר שחלפה תקופה של 24 חודשים ממועד חתימת ההסכם, הדירה הייתה אמורה להימסר תוך 36 חודשים מיום קבלת היתר הבנייה. לפיכך, אין לראות הטעיה בעצם האמירה הכללית שהדירה אמורה להימסר תוך 36 חודשים מיום קבלת ההיתר. במיוחד הדברים אמורים, כאשר היה ברור לתובע כי מדובר במכירה מוקדמת של דירה בבניין שטרם נבנה וטרם ניתן היתר כלשהו כך שהיו צפויים שינויים רבים.
התובע, אדם בוגר ומשכיל הדובר את השפה העברית, אישר בעדותו, כי חתם על הסכם המכר מרצונו החופשי. מעדותו עלה כי על אף שמדובר היה מבחינתו בדירה הראשונה שרכש, בחר במודע שלא לשכור שירותי עורך דין שייצגו. זאת, לדבריו, לאור העלויות הכרוכות בכך ולאחר שנציגי הנתבעת אמרו לו שחבל להוציא כסף על עורך דין, כי החוזה שעליו יחתום שודרג ועבר תיקונים על ידי עורכי דין של קונים אחרים. השיקולים לאי שכירת שירותי עורך דין לא הועלו בכתב התביעה, מהווים הרחבת חזית ואין לקבלם.
התובע הודה בחקירתו הנגדית כי אם היה קורא את הסעיף האמור לפני שחתם על ההסכם, היה מבין כי קיים תרחיש בו מועד המסירה יהיה רחוק יותר ממה שסבר. אומנם, הסעיף בדבר מועד המסירה מנוסח באופן מסורבל והיה אפשר לנסחו אחרת, אך אין לומר כי לא ניתן להבינו. לאור האמור, יש לדחות את טענות התובע בדבר הטעייתו ובדבר היותו בלתי מיוצג. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [נזיקין] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 66136-11-18 א.ס. חליל בע"מ נ' עיריית רמת גן (שלום; נאוה ברוורמן; 07/06/21) - 21 ע' |
| עו"ד: אלכסנדר כהן, רותם לוי |
יש בהגבלות שהוטלו על חשבון הבנק של התובעת ולכך שהמידע הגיע ל- BDI כדי להוות פרסום לשון הרע. העירייה חויבה לשלם לתובעת פיצויים בסך של 35,000 ₪.
נזיקין – אחריות – רשות מקומית
נזיקין – עוולות – לשון הרע
נזיקין – אחריות בנזיקין – בגין הליך גבייה שלא כדין
נזיקין – חיוב בנזיקין – בגין הטלת עיקול שלא כדין
.
עמדו להכרעה השאלות, האם היה הסכם בין הצדדים בגין חוב הארנונה, שבעקבותיו היה על הנתבעת לבטל את ההליכים ביחס להגבלות; האם הגבלות אלה נכנסו לתוקף והאם מקורן בנתבעת; האם יש בהטלת ההגבלות על חשבון בנק כדי להוות פרסום לשון הרע?
.
בית המשפט קבע כלהלן:
אומנם נטל השכנוע רובץ לפתחה של התובעת, אולם על כל צד מוטל הנטל להוכיח את טענותיו באמצעות ראיות. הנתבעת לא ביססה את טענתה, לפיה לא היה הסדר ומאזן ההסתברויות נוטה לעבר התובעת ואימוץ עדות חליל לפיה היה "הסדר". המסקנה היא כי היה בין הצדדים הסדר לפיו עם התשלום, התיק ייסגר וכפועל יוצא מכך, ההגבלות יוסרו.
הנתבעת אחראית לכך שההגבלות עמדו בתוקפן במלואן והביאו לכך שהחשבון הוגבל, ודירוג התובעת ירד. האם מדובר בפרסום והאם ההגבלות מהוות "לשון הרע"?
לא ניתן לראות בתובעת בבחינת "סרבנית מס", שכן התובעת, בסופו של יום פעלה להסדיר את החוב, והגיעה להסדר עם הנתבעת. עסקינן בנתון מהותי לניתוח המשפטי. התובעת האמינה כי אינה חייבת, פנתה להליך של השגה ובסופה, הגיעה להסדר. לפיכך לא ניתן להגדירה כ"סרבנית מס", כפי המשמעות הטהורה העולה מכך.
הפסיקה מכירה בסוגיה שהטלת עיקול על חשבון בנק, מהווה פגיעה בשם הטוב. ההכרה בכך חלה אף על כך שדי בעצם העובדה שהודעת העיקול מגיעה לידיעת פקידי הבנק שם מתנהל חשבון הבנק, ומביאה למצג לפיו מי שהוטל עליו עיקול הינו אדם שמשתמט מתשלום חובותיו.
לאור זאת ומקל וחומר, יש בהגבלות שהוטלו על חשבון הבנק של התובעת ולכך שהמידע הגיע ל- BDI כדי להוות פרסום לשון הרע, ויש לפסוק לתובעת בשל כך פיצוי. לאחר שקילת מכלול ההתנהלות, בנסיבות העניין, התובעת זכאית לפיצוי על סך של 35,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [דיון אזרחי] |
|
| ת"צ (הרצליה) 59808-07-20 עילי מרזוק נ' ווי טריפ בע"מ (שלום; אמיר ויצנבליט; 07/06/21) - 16 ע' |
| עו"ד: שירלי קציר, אמיר ורון, אסף כהן |
בית המשפט אישר את הסתלקות המבקש ובא כוחו מבקשה לאישור תובענה ייצוגית. נדונו הסוגיות של מתן טובת הנאה למבקש ולבא כוחו, וכן שיפוי המבקש מאת המשיבה בגין תשלומי האגרה.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר הסתלקות
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – גמול לתובע מייצג ופרקליטו
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – גמול לתובע מייצג ושכר טרחה לפרקליטו
.
בקשה מוסכמת להסתלקות מבקשה לאישור תובענה ייצוגית.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
בשים לב לשלב הראשוני בבירור ההליך שבו הוגשה בקשת ההסתלקות, לא נמצאה מניעה לאשר את עצם הסתלקות המבקש מההליך, וגם לא נמצא מקום לתת הוראות בדבר איתור מבקש ובא כוח מייצג חלופיים בהתאם לסעיף 16(ד)(1) לחוק תובענות ייצוגיות. כן לא נמצא צורך בפרסום בקשת ההסתלקות ובמשלוח הודעות בנושא. זאת למעט פרסום בקשת ההסתלקות ופסק דין זה בפנקס התובענות הייצוגיות.
אין מקום לחרוג בענייננו מן הכלל שלפיו בהסתלקות מהליך ייצוגי, לא ייפסקו לטובת המבקש ובא כוחו גמול ושכר טרחה. בדיון בנושא בית המשפט התייחס לשלושה שיקולים עיקריים, כעולה מהוראות החוק וכפי שהורה בית המשפט העליון בהלכת מרקיט: טיב העילה, טיב התועלת לקבוצה ושיקולי רוחב בדבר ההשלכות של בקשות להסתלקות מתוגמלת על מוסד התובענה הייצוגית.
אין מקום לתת פטור מתשלום החלק השני של האגרה. לעניין זה יש צורך בטעמים מיוחדים. הגם שבית המשפט הניח שההליך מגלה עילה לכאורה, התועלת לקבוצה מעוררת קושי. לא הוצג טעם מוצדק במיוחד להסתלקות מן ההליך. העובדה שההסתלקות הוגשה בשלב מוקדם של ההליך תוך חסכון במשאבים שיפוטיים היא כאמור בעלת משקל משני. ההליך לא קידם את האינטרס הציבורי באורח מיוחד. על כן, הבקשה לפטור מתשלום החלק השני של האגרה נדחית.
אשר לבקשת הצדדים לאשר את שיפוי המבקש מאת המשיבה בגין תשלומי האגרה, נמצא כי נסיבות העניין מצדיקות מתן שיפוי חלקי. הסדר ההסתלקות היטיב עם ציבור הצרכנים באופן חלקי. מן הראוי שהמשיבה תשתתף בתשלום האגרה על מנת שהדבר ירתיע אותה במידת מה כלפי העתיד, הגם שמדובר בסכום שאינו גבוה. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [חוזים] |
|
| ת"א (אשקלון) 58247-12-16 רפי אלפסי נ' צרפתי שמעון בע"מ (שלום; אורית חדד; 12/04/21) - 14 ע' |
| עו"ד: אלעד דנוך, גבי ברוך אלקיים |
בית המשפט נדרש לבחון האם לאפשר למוכר לתקן בעצמו את הליקויים שנתגלו בדירה או שמא לחייבו בפיצוי כספי. חרף השיקולים שבעטיים תיקון אי ההתאמה בידי מוכר הדירה הוא ככלל הפתרון ההוגן והיעיל לאי ההתאמה (ולו מחמת חיסכון בעלויות), ישנם מקרים שבהם פתרון זה איננו בא בחשבון או שאין בו כדי לענות במידה מספקת על צרכי הקונה.
חוזים – מכר – דירות
חוזים – מכר – אי-התאמה
.
עניינו של פסק דין זה הוא תביעה כספית על סך 127,456 שקלים שהגישו התובעים – רוכשיה של דירת מגורים, נגד הנתבעת – חברה שעיסוקה בנייה ויזמות נדל"ן, אשר מכרה דירה זו לתובעים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
עסקינן במחלוקת שכיחה בתביעות כגון דא, שעה שרוכש הדירה עומד על פיצוי כספי וטוען כי המוכר איבד את זכותו החוקית לתיקון הליקויים, בעוד המוכר טוען אחרת.
הנתבעת הפנתה לפסיקה שבגדרה בית המשפט מתייחס לזכותו של המוכר לביצועם של תיקונים, אם מכוח הוראת סעיף 4ב לחוק המכר ואם מכוח חובת הקטנת הנזק. פסיקה זו אכן רלבנטית, אולם הנתבעת אינה יכולה להחאז בה כמי שמקנה למוכר זכות אבסולוטית ונצחית לביצועם של תיקונים תחת תשלום פיצוי.
גישה זו מצד הנתבעת מתעלמת מהוראתו המפורשת של סעיף 4ב(א) לחוק המכר אשר מגבילה את זכות התיקון לזמן סביר. הנתבעת אינה יכולה לאחוז את החבל בשני קצותיו, כאשר מצד אחד תהדוף כל טענה לאחריותה ותצהיר כי אין בכוונתה לבצע תיקונים ומצד שני תבקש להותיר בעינה את זכות התיקון מקום בו ימצא ויקבע כי לא היה מקום לעמדתה. קבלת גישה זו מצד הנתבעת יש בה כדי לפתוח פתח להתנהלות חסרת תום לב מצד מוכר הדירה ולשימוש לרעה בהליך המשפטי. הנתבעת למעשה חותרת לכך שהתובעים ישארו שבויים בידיה וכי היא מצידה לא יהא לה מה שתפסיד, שכן לכל היותר, תמצא עצמה חוזרת לנקודת המוצא ומחויבת בתיקון. נראה שלא לכך כיוון המחוקק וכי יש בגישה זו כדי להביא לסיכול ההגבלה הנתונה בסעיף 4ב(א) לחוק המכר, כמו גם לסיכול מגמתו הניכרת של החוק האמור לסייע בידי הרוכש ביחסיו מול הקבלן לאור פערי הכוחות הנתונים בין אלו ולכך ביטויים שונים בהסדרים שבחוק.
יש מקום לקבוע כי במקרה דנן הנתבעת, אשר עמדה נחרצות על עמדתה המכחישה חובתה בתיקון וללא בסיס מוכח, החמיצה זה מכבר את ההזדמנות הנאותה שניתנה לה לביצועם של תיקונים ומשעה שכך, יש לדון בפיצוי הכספי הנתבע. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 25 [עבודה] |
|
| סע"ש (תל אביב-יפו) 27985-03-17 פלונית נ' חברה אלמונית בע״מ (עבודה; אורן שגב, נ.צ.: ש' ברוך, ש' גולנד; 14/06/21) - 51 ע' |
| עו"ד: רוני אלוני סבודניק, אורטל מור, אלינור אהרונסון |
ביה"ד פסק כי בין התובעת, אשר שימשה כמלצרית במסעדה, לבין נתבע 2, אחד מבעלי המסעדה, התקיימו יחסי מרות. עוד נפסק כי נתבע 2 הטריד מינית את התובעת, תוך ניצול מרותו, בכך שייצר סביבת עבודה מינית באמצעות אמירות והצעות חוזרות ונשנות אליה שמטרתן קיום יחחסים אינטימיים איתה וכן ביצע בה מעשה סדום שלא בהסכמה וכי נתבעת 1 נושאת באחריות למעשים אלה כמעסיקתה של התובעת. ביה"ד פסק לתובעת פיצוי בגין מעשה התקיפה מינית, פיצוי בגין יצירת אווירה מינית וסביבת עבודה פוגענית ופיצוי בגין עגמת נפש.
עבודה – עובדים – הטרדה ממינית
עבודה – עובדים – העסקה פוגענית
עבודה – בית-הדין לעבודה – פיצויים בגין עגמת נפש
.
התובעת, היתה בזמנים הרלוונטיים סטודנטית, שעבדה כמלצרית במסעדה בהנהלת הנתבעת 1. נתבע 2 הנו אחד מבעלי הנתבעת 1. עניינה של התביעה הוא בטענות התובעת כי נחשפה למסכת של הטטרדות מיניות מצד הנתבע 2, לרבות מעשה סדום שלא בהסכמה, בעוד מעסיקתה, הנתבעת 1, לא פעלה בהתאם לחובתה על פי דין למנוע מעשים אלה. הסעדים הנתבעים: בגין כל אחד מ-5 מעשי ההטרדה המינית נתבעו 120,000 ₪;בגין הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה נתבעו 120,000 ₪; בגין התעעמרות בעבודה נתבעו 120,000 ₪; בגין פיטורים שלא כדין ובגין עגמת נפש.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט א' שגב ונציגות הציבור ש' ברוך, ש' גולנד) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
אשר לשאלת התקיימותם של יחסי מרות בין הנתבע 2 לבין התובעת, ביה"ד העמיד את התשתית המשפטטית הרלוונטית לבחינת שאלת התקיימותם של יחסי מרות, כאשר כבר נפסק כי מרות היא שליטה של הממונה על מי שכפוף לו. מרכיב המרות כולל בחובו גם השפעה וסמכות עקיפה ואינו מוגבל ליחסים של מעסיק או ממונה ישיר בלבד. במקרה זה נתבע 2, מתוקף תפקידו כמשקיע וכאחד מ-4 הבעלים ששל המסעדה, לא עסק בניהול יומיומי שוטף, וגם אין שום צורך שייעשה כן ממרום תפקידו ובכירותו בהיררכיה של העסק. אלא שאין לקבל, כי רק משום שבינו לבין יתר עובדי המסעדה קיים דרג ביניים ניהולי, ניתקה השרשרת ולא ניתן לקבוע כי שררו יחסי מרות בינו לבין העובדים ובכללם ההתובעת. משעה שהכל הכירו את הנתבע 2, וידעו כי הוא אחד מהבעלים של המסעדה, שוב לא ניתן לומר כי לא התקיימו יחסי כפיפות ומרות בינו לבין כל עובדי המסעדה, או כי עובדים אלה לא חשבו שפרנסתם תלויה בו, וכי אם לא יסורו לבקשותיו והנחיותיו, מקום עבודתם עלול להיפגע. לאורר כל האמור, נקבע כי התקיימו יחסי מרות בין הנתבע 2 לבין התובעת.
אדר לשאלה האם הוכח כי נתבע 2 ניצל את מרותו ביחס לתובעת, כל מקרה ייבחן לגופו. כלל הוא שמתלוננת הטוענת להטרדה מינית תידרש להוכיח את קיומן של התנהגויות חוזרות בעלות אופי מינית, וכי הראתה למטריד, ששאיננה מעוניינת בהצעות או בהתייחסויות שהופנו אליה מצידו. ודוק, חריג לכלל הוא שאין לדרוש ביטוי חיצוני לאי הסכמה כאשר המעשה המיני מבוצע כלפי עובדת הסרה למרותו של המטריד. אשר לענייננו, השאלה היא האם היה ניצול יחסי מרות מצד הנתבע 2, אשר טוען כי כל המעשים שנעשוו, לרבות האקט המיני, היו בהסכמה, ואף היו תולדה של יוזמת התובעת עצמה. נקודת המוצא לבחינת הגנתו של הנתבע 2, היא כי בין השניים קיימים פערי כוח מובנים, ובחינת הראיות מעלה כי לא הוכח כי כל אשר ארע בין התובעת לבין הנתבע 2 היה כדבריו בהסכמה, וכל חטאו בכך שנכנע לללחציה ולפיתוייה. גם ביחס לאקט המיני שארע בתא השירותים, לא הונחה כל תשתית ראייתית מינימלית על ידי הנתבע 2, שיש בה כדי להפריך את החזקה, כי משמדובר ביחסי מרות, לא היתה הסכמה של ממש מצד התובעת. טענת נתבע 2, לפיה העובדה שהתובעת לא התנגדה באופן פעיל למגע המיני, משמעה הסכמה, ועוד הסכמה מדעת, נדחתה.
ודוק, לא עלה בידי התובעת להניח תשתית ראייתית להתרחשותו בנפרד של כל אחד ממקרי ההטרדה המינית שציינה, ואולם, עלה בידה להוכיח, כי היתה חשופה לסביבת עבודה רוויית אווירה מינית מצד הנתבע 2 במהלך עבודתה. נתבע 2 עצמו לא הכחיש אאת מרבית האמירות המיוחסות לו, אלא טען שחלקן הופנו ע״י התובעת כלפיו וחלקן האחר נעשה בהסכמה לאור חיזוריה אחריו. משכך, לעניין הפיצוי יש להתייחס אל כל האמירות כאל מכלול אחד, ואל אירוע התקיפה המינית כאל אירוע נפרד העומד בפני עצמו.
במקרה זה נתבע 2 הטריד מינית אתת התובעת, תוך ניצול מרותו, בכך שייצר סביבת עבודה מינית באמצעות אמירות והצעות חוזרות ונשנות אליה שמטרתן קיום יחסים אינטימיים איתה וכן ביצע בה מעשה סדום שלא בהסכמה בתא השירותים.
משהתקבלה טענת התובעת, לפיה היתה חשופה לאווירה מטרידה מבחינה מינית במקום העבודה, ומשנמצא כי יש לקבל את גרסתה לאירוע התקיפה המינית, נדונה אחריותה של הנתבעת 1 למעשים אלה כמעסיקתה של התובעת כאמור בחוק למניעת הטרדה מינית והתקנות שהותקנו מכוחו, כאשר נמצא כי נתבעת 1 מילאה רק חלק מדרישות החוק והתקנות. בנוסף, הגם שלא הוכח באופן פרטני כל אחד ממהמקרים שפורטו על ידי התובעת, הוכח כי התובעת נחשפה לאווירה מינית לא בטוחה במהלך עבודתה וכי למנהלי הנתבעת 1 אחריות לכך, ובנוסף, הוכח כי התובעת חוותה תקיפה מינית בתא השירותים. בעניין זה נדחתה טענת הנתבע 2 כי מדובר באקט מיני בהסכמה מלאה בין 2 בוגרים, שהתובעת היא זו שיזמה ועודדה.
אשר לדרישת התובעת לקבל פיצוי נפרד בגין התעמרות בעבודה והעסקה פוגענית ביחס לכל אחד מהמקרים, הרי שלאור העובדה שנפסק לה פיצוי בגין המעשים שהוכחו מכוח החוק למניעת הטרדה מינית, אין לפסוק לה פיצוי נוסף בגין אותן עילות ממש מכוח חוק נוסף; באששר לרכיב התביעה המתייחס לפיצוי סטטוטורי מכוח חוק שוויון ההזדמנויות, לא הונחה תשתית ראייתית מספיקה כדי לקבוע כי בעקבות התלונה במשטרה והיוודע דבר התקיפה, היא הופלתה לרעה בהיקף העסקתה; הטענה כי התובעת פוטרה שלא כדין, נדחתה מן טעם שאין חולק שהיא התפטרה מרצונה..
אשר לפיצוי, בשל החומרה היתרה של התקיפה המינית בתא השירותים, מן הראוי לפסוק לתובעת את הסכום המקסימלי האפשרי בהתאם לחוק למניעת הטרדה מינית, ללא הוכחת נזק, בסך 120,000 ₪. סכום זה ישולם על ידי נתבע 2 אשר ביצע את המעשה באשר לפיצוי בגין יצירת אווירה מינית לא ב |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [עבודה] [ביטוח לאומי] |
|
| ב"ל (תל אביב-יפו) 53389-03-20 גלעד רדיע נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; מירב קליימן; 07/06/21) - 14 ע' |
| עו"ד: ליאור עמרם, בר אליעזר, עדי עזר אשכנזי |
ביה"ד דחה את תביעת התובע בה ביקש לקבוע כי אוטם שריר הלב בו לקה בשנת 1998 יוכר כתאונת עבודה בהתאם למשמעה בחוק הביטוח הלאומי, שכן התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח קיום אירוע חריג במועד הנטען, המצדיק מינוי מומחה רפואי. למעלה מן הצורך צוין כי שיהוי כבד נפל בהגשת התביעה, שמנע את בירורה באופן המיטבי.
עבודה – תאונת עבודה – מחלת לב
עבודה – תאונת עבודה – אירוע חריג
עבודה – ביטוח לאומי – תאונת עבודה
עבודה – ביטוח לאומי – שיהוי
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – תאונת עבודה
.
התובע עבד בתעשייה האווירית. בשנת 1998 הועסק התובע בתפקיד אחראי תקשורת וחומרה ומנהלו הישיר היה הממונה על מחלקת המחשבים. התובע הגיש תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה בגין אירוע לבבי חריג שלטענתו נגרם כתוצאה מעבודתו. התביעה נדחתה על ידי הנתבע ומכאן התביעה דנן. הדיון נסב אודות השאלה האם אירע לתובע אירוע חריג בעבודתו ביום 6.1.98?; האם קיים קשר סיבתי בין אוטם שריר הלב של התובע לבין האירוע הנטען ומאזן ההשפעות; האם חל שיהוי על התביעה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת מ' קליימן) דחה את התביעה ופסק כי:
הלכה היא כי על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כתאונת עבודה על התובע להוכיח קרות אירוע חריג בעבודה, דחק נפשי חריג או מאמץ פיזי מיוחד, בסמוך לפני קרות האוטם. לשם כך על התובע להוכיח התרחשות של מאורע אובייקטיבי בעבודתו, שהיה בגדר אירוע חריג לגביו באופן סובייקטיבי. כך, על התובע להוכיח קרות מאורע אובייקטיבי בעבודתו. כלומר, מאורע הקשור לעבודה שניתן לאיתור בזמן ובמקום כך שניתן יהיה לקבוע שביום זה וזה בשעה כזאת וכזאת אירע כדבר הזה והזה. על התובע להוכיח קרות אירוע חריג לגביו. אירוע חריג כאמור יכול למצוא ביטויו אצלו; או בדחק נפשי בלתי רגיל או במאמץ גופני יוצא דופן; על התובע להוכיח כי אותו מאורע חיצוני אובייקטיבי בעבודתו גרם לו לדחק הנפשי הבלתי רגיל; משמעות חובת הוכחת האמור הינה, שעל התובע להוכיח ובסבירות העולה על 50% את גרסתו לדחק נפשי בלתי רגיל הנגרם לו בעטיו של מאורע בעבודתו. קביעת חריגות הדחק הנפשי, או עוצמת ההתרגזות, צריכה להיבחן סובייקטיבית אצל האדם בו מדובר, כאשר אף הבחינה הסובייקטיבית להתרגזות בעוצמה חריגה טעונה ראיות אובייקטיביות ואין די לעניין זה בעצם אמירת המערער, כי התרגז התרגזות חריגה.
במקרה זה התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח קרות אירוע חריג בעבודה, המצדיק מינוי מומחה רפואי. לגרסת התובע, האוטם אירע עקב ויכוח קולני שהיה לו עם מנהלו בעבודה יום קודם לכן. אלא, שהתובע לא הציג כל ראיה התומכת בכך כי אמנם נכח בעבודה ביום 6.1.1998. לפיכך, מועד האירוע הנטען לא הוכח; גרסת התובע אף אינה נתמכת במסמכים רפואיים או אחרים מזמן אמת. אין מסמכים אותנטיים ממועד התאונה המעידים על קיומו של אירוע תאונתי בעבודה; התובע אף השהה את הגשת התביעה במשך שנים רבות ומעת שסיים את עבודתו חלפו כשש שנים. לכל אלו יש להוסיף כי נמצאו סתירות מסוימות בין גרסת התובע אודות השתלשלות האירועים לבין גרסת העד מטעמו. לסיכום, גרסת התובע אודות מועד ואופן האירוע לא נתמכה בראיות אובייקטיביות או בעדויות תומכות אחרות, ולכן לא עמד בנטל להראות כי מדובר ב"מאורע הקשור לעבודה שניתן לאיתור בזמן ובמקום", וזאת אף מבלי להידרש לסוגיית השיהוי.
למעלה מן הצורך, יש ממש בטענות הנתבע אודות השיהוי הכבד שנפל בהגשת התביעה, שמנע את בירורה באופן המיטבי. בהתאם לפסיקה, ככל שמדובר בשיהוי בהגשת התביעה לנתבע להכרה בתאונה כתאונת עבודה, טענת השיהוי, כשלעצמה, אין די בה כדי לדחות את התביעה, אלא על הנתבע לשכנע את ביה"ד שעקב השיהוי נבצר ממנו לבדוק לגופן את טענות המבוטח בנוגע לקרות התאונה וכי השיהוי מונע ממנו לרדת לחקר אמיתותן של העובדות. מטרת סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי שעניינו שיהוי, למנוע את הבעייתיות שבהוכחת אירוע המזכה בגמלה בחלוף תקופה ארוכה מיום האירוע, להבדיל מהמועד לתשלום הגמלה. בעייתיות זו אינה מתעוררת כאשר יש מסמכים אותנטיים ממועד התאונה המתעדים אותה, באופן שלמעשה נסיבות התרחשותה אינן יכולות להיות שנויות במחלוקת. במקרה זה, לא ניתן לומר כי נסיבות התאונה אינן שנויות במחלוקת, כאשר אין בנמצא מסמכים אותנטיים מ'זמן אמת' התומכים בגרסת התובע. משכך, אין ספק כי השיהוי הניכר בהגשת התביעה הקשה את בירורה. קרוב לוודאי שאם התביעה היתה מוגשת במועד סמוך לאירוע ניתן היה לאמת את גרסת התובע. עם זאת, מכל מקום הנטל להוכיח את קרות האירוע החריג בעבודתו מוטל על התובע והוא לא עמד בנטל זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [עבודה] |
|
| ב"ל (תל אביב-יפו) 45490-04-19 דניאל נהב נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; אריאלה גילצר כץ, נ.צ.: מ' בן דוד, י' צנגן; 30/05/21) - 10 ע' |
| עו"ד: דנית מזור, עדי וידנה |
חשיפה לשמש יכולה להיחשב כפגיעה בעבודה על פי תורת המיקרוטראומה אם החשיפה היא יומיומית. על המבוטח להוכיח פגיעה יומיומית, במיוחד אם מדובר בעצמאי שאז מוטל עליו נטל מוגבר יותר. סרטן העור אינו מופיע ברשימת מחלות המקצוע ולכן יש לבחון את הפגיעה בעבודה על דרך המיקרוטראומה. התובע לא הוכיח חשיפה יומיומית לשמש במהלך תקופת עבודתו, ומשכך נדחתה התביעה לתשלום דמי פגיעה עקב חשיפתו לשמש בתקופות עבודותיו.
עבודה – תאונת עבודה – מיקרוטראומה
.
בשנים 1979-2017 עבד התובע בתפקידים שונים (טרקטוריסט, איש מכירות כלים חקלאיים, איש מכירות לציוד חקלאי, בחברה שבבעלותו המייבאת ומייצאת ציוד לגינון חקלאי, בחברה שבבעלותו בשיווק מזון לבעלי חיים). התובע לקה בסרטן העור. התובע הגיש תביעה לנתבע לתשלום דמי פגיעה עקב חשיפתו לשמש בתקופות עבודותיו. הנתבע דחה את התביעה, ומכאן התביעה דנן. הצדדים חלוקים אם הונחה תשתית עובדתית לפגיעה בעבודה כמחלת מקצוע או על דרך המיקרו טראומה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (סגנית הנשיאה השופטת א' גילצר-כץ ונציגי הציבור מ' בן דוד, י' צנגן) דחה את התביעה ופסק כי:
על פי דו"ח העיסוקים התובע עבד בשנים 1981-1979 במשך 9 חודשים ולא פירט היכן עבד ולא הביא כל ראיה המעידה על תקופה זו. למרות טענתו כי עבד בשנים 1979 ועד 1982 כחקלאי במושב בית יצחק, לא הובאה לכך כל ראיה. התובע לא ציין כי בשנים 1982-1981 למד ולא עבד או למצער לא הוכח אחרת. בשנים 1982 ועד 1986 היה התובע עצמאי אך לא הביא ראיה מה עשה באותה תקופה או היכן עבד. התובע לא ציין בתצהירו כי עבד באותה תקופה גם כעצמאי. באותה תקופה עבד התובע גם כשכיר אולם לא ציין מי היו מעסיקיו ומה היה תפקידו. משנת 1989 ניהל התובע חברה למכירת ציוד חקלאי.
משנת 2005 אף לשיטת התובע הוא נחשף פחות לשמש ומהעדויות עלה כי התובע היה מנהל בשתי חברות והעסיק עשרות עובדים כך שהדעת נותנת כי עיקר עבודתו לא היה בשטח אלא בניהול, או למצער לא הוכח אחרת על ידי התובע. ברי כי עיקר תפקידו של מנהל עם העסקת מספר רב של עובדים היא לפקח על עבודתם. התובע יכול היה להביא לעדות לקוחות שלהם סיפק סחורה אשר היו מעידים על אופן עבודתו של התובע. התובע לא הביא ולו בדל ראיה באשר להעסקתו בתקופות מוקדמות יותר על ידי מעסיקים שונים. לתצהירו צירף התובע חשבוניות אשר המשקפות מכירה של ציוד, תמונות אשר לא ידע לציין מתי הן צולמו. לסיכומיו צירף התובע מכתב של התובע אל בא כוחו, המתאר את אופי עבודתו שנכתב על ידי התובע בעצמו, שאין לו נפקות משפטית משמעותית ומשקל רב.
חשיפה לשמש יכולה להיחשב כפגיעה בעבודה על פי תורת המיקרוטראומה אם החשיפה היא יומיומית. על המבוטח להוכיח פגיעה יומיומית, קל וחומר אם מדובר בעצמאי שאז מוטל עליו נטל מוגבר יותר. סרטן העור אינו מופיע ברשימת מחלות המקצוע ולכן יש לבחון את הפגיעה בעבודה על דרך המיקרוטראומה. במקרה דנן התובע לא הוכיח חשיפה יומיומית לשמש במהלך תקופת עבודתו, ומשכך דין התביעה להידחות. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 28 [נוער] [משפחה] |
|
| תנ"ז (ירושלים) 21946-02-21 פקיד סעד נוער נ' ל.א (משפחה; נמרוד פלקס; 03/03/21) - 10 ע' |
| עו"ד: רון רוט, ישראל קדמי, אתי גוהר |
בנסיבות דנן מתקיימות דרישות הדין בדבר חיוניות ומידיות הוצאת הקטינות ממשמורת הוריהן לתקופה מוגבלת, וזאת בשים לב למצבן המחמיר של הקטינות, לשלל האמצעים החלופיים שננקטו משך תקופה ארוכה, ולתועלתם המוגבלת של אמצעים אלו עד כה.
נוער – טיפול והשגחה – הוצאה ממשמורת
נוער – טיפול והשגחה – קטין נזקק
משפחה – משמורת קטינים – טובת הילד
.
בקשה לשינוי דרכי טיפול באשר לשלוש קטינות (בנות 12.5, 9.5, 7.5) אשר הוכרזו נזקקות לפני כשנה, וניתן בעניינן צו פיקוח והשגחה, באופן בו הקטינות יוצאו ממשמורת הוריהן ויושמו ביחידה האינטרנית של מרכז החירום "xxx". הורי הקטינות (גרושים) מתנגדים לבקשה. לטענתם, אמנם מצב הקטינות אינו משביע רצון בלשון המעטה, אך בשים לב לפעולות הטיפוליות הנעשות בעניינן של הקטינות, אין מקום להוצאתן ממשמורת הוריהן.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את הבקשה מהטעמים הבאים:
אף מקום בו הוכרז קטין כנזקק, כבמקרה דנן, יש לבחון את מידתיות הפעלת האמצעים הננקטים תוך התמקדות בטובתו. הוצאת קטין ממשמורת הוריו תעשה רק כמוצא אחרון – הכרח בל יגונה – כשלא ניתן להבטיח את שלומו בהפעלת אמצעי מתון יותר. חיוני איפוא להעריך את צרכי הקטין בזהירות יתרה בצד מתן משקל ראוי לערך האוטונומיה המשפחתית ולשקלל ערכים אלה בטרם יופעלו אמצעים לניתוק ילד מהוריו - זאת אף אם מדובר בניתוק חלקי ולתקופת זמן מוגבלת - כבמקרה דנן.
בנסיבות דנן מתקיימות דרישות הדין בדבר חיוניות ומידיות הוצאת הקטינות ממשמורת הוריהן לתקופה מוגבלת, וזאת בשים לב למצבן המחמיר של הקטינות, לשלל האמצעים החלופיים שננקטו משך תקופה ארוכה, ולתועלתם המוגבלת של אמצעים אלו עד כה. בשים לב לקשייה הניכרים של האם, ולסכסוך המתמשך בין ההורים. (הקושי העיקרי של הקטינות הוא במישור הרגשי, עת המישור הפיזי ניתן לפתרון במידת מה (סומכת, סיוע בני משפחה וכיוב'), אך לא יהיה בו די כדי לרפא את מצוקתן הרגשית הניכרת של הקטינות; המשפחה בכללותה מקבלת מזה שנים מענים רבים מאת רשויות הרווחה, אשר לא הניבו את התוצאה הרצויה, ובעת הזו דומה שאין עוד כל טעם ותוחלת בהמתנה נוספת, עת מצב הקטינות מחמיר, ומוסדות החינוך אף עומדים חסרי אונים אל מול התנהגות הקטינות; לכך אף יש להוסיף, כי ההוצאה אל מרכז "xxx" היא הוצאה למקום אותו מכירות הקטינות היטב, נוכח הטיפול האקסטרני לו הן זוכות שם מזה זמן).
לפיכך, ביהמ"ש מאריך את תוקף הכרזת הקטינות כנזקקות, עד ליום 31.12.21 ומורה על הוצאת הקטינות ממשמורת הוריהן והשמתן ביחידה האינטרנית של מרכז החירום "xxx" למשך עד שלושה חודשים ממועד כניסתן לשם. |
| חזרה למעלה |
|
| 29 [משפחה] |
|
| תלה"מ (נצרת) 5743-06-18 פלונית נ' פלוני (משפחה; ג'מילה ג'בארין כליפה; 16/12/20) - 12 ע' |
| עו"ד: היבא שמאלי, עיסא פאג' |
הצדדים בני העדה הנוצרית יוונית קתולית. נקבע כי האישה עזבה את בית המגורים בעקבות התנהגות אלימה מצד הנתבע ולכן היא זכאית למזונות אישה. מאחר והתובעת לא פירטה את צרכיה, ואף לא הציגה אסמכתאות לכך, ביהמ"ש מעמיד את סכום מזונות האישה על סכום מינימלי, ללא צורך בהוכחה, על הסך של 1,000 ₪ לחודש, מיום הגשת התביעה ועד ליום בטלות הנישואים (20 חודשים).
משפחה – מזונות אישה – נוצרית-קתולית
משפחה – מזונות אישה – אישה שעזבה את בית בעלה
משפחה – מזונות – דין אישי
משפחה – מזונות אישה – זכות למזונות
.
שתי תביעות: האחת, תביעת האיש למשמורת קטינה (כבת 3) וחלוקת זמני שהות. השניה תביעת האישה למזונות אישה וקטינה. הצדדים בני העדה הנוצרית יוונית קתולית, נשאו ב-2015, נפרדו ב-2017 (האישה עזבה את בית המגורים, לדבריה, בשל אלימות הנתבע) והתגרשו ב-2020. כיום מתקיימת חלוקת זמני שהות בין הנתבע לקטינה בכל סוף שבוע כולל לינה. ניתן תוקף פס"ד להסכמת הצדדים כי האיש ישלם עבור מזונות הקטינה 1,800 ₪ בצירוף מחציות. הצדדים נותרו חלוקים בעיקר בעניין זכאות האישה למזונות.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
התביעה למזונות אישה: על מזונות האישה חל הדין האישי של הצדדים. בהתאם לחוק האישות של העדות המזרחיות הקתולית 149: "ככלל הבעל חייב במזונות האישה, ובמקרים חריגים תהיה האישה חייבת במזונות בעלה...".153: "1. הבעל חייב במזונות אשתו מרגע עריכת הסכם הנישואין, ענייה הייתה או עשירה, גרה עמו או בנפרד ממנו מכל סיבה שאינה באשמתה; סעיף : "מזונות הם כל מה שהאדם זקוק לו לצורך חיים ראויים ביחס לאחרים במעמדו, בכלל זה מזון, ביגוד, מדור, טיפול רפואי, עזרה לנכה וחינוך לקטינים".
ביהמ"ש מקבל את גרסת התובעת (שהוכחשה ע"י הנתבע) שהיא עזבה את בית המגורים בעטיו של הנתבע ובעקבות התנהגות אלימה פיזית ו/או מילולית שהפעיל נגדה.
ביהמ"ש דוחה את טענת הנתבע כי התובעת אינה זכאית למזונות מאחר ובית הדין הכריז על בטלות הנישואין ושני הצדדים אשמים בכך; הצדדים שייכים לעדה הקתולית, ומאחר ולפי עדה זו לא ניתן לסדר גירושין, הגישה התובעת תביעה לבטלות הנישואין, הנתבע הסכים לכך ובחודש 2/2020 נתן בית הדין את ההחלטה לפיה:"מורה על בטלות הנישואין מאחר והוכח התקיימות מעשה ששני הצדדים שוללים אחת ממטרות הנישואין לפי סעיף 824(2)". מהחלטת בית הדין עולה במפורש כי שני הצדדים מסכימים לסיום הנישואין או לבטלות הנישואין; אך אין שום קביעה או התייחסות לעניין סיבת העזיבה של הנתבעת את בית המגורים, כך שאין כל השתק פלוגתא בעניין זה. העובדה שהתובעת מסכימה לבטלות הנישואין, אינה פוגעת בטענתה כי היא עזבה את בית המגורים בעקבות האלימות הנטענת ואינה סותרת אותה.
כן נדחתה טענת הנתבע שמאחר ולא נפסקו מזונות זמניים לאישה, לא זכאית התובעת לקבל מזונות. המזונות הזמניים הינם סעד זמני הנפסקים למי שצריך אותם לצורך הקיום עד לבירור התביעה. התובעת הינה אישה עובדת, כך שלא היה צורך דחוף בפסיקת המזונות הזמניים עוד בטרם שמיעת הראיות, לצורך בירור הסיבה לעזיבתה את הבית.
סכום המזונות- התובעת משתכרת סך של כ 3,500 ₪ בממוצע ומתגוררת יחד עם הקטינה בבית אימה, כאשר לשיטתה היא נושאת בתשלומי אחזקת הבית. הנתבע משתכר בממוצע 11,000 ₪ בחודש. לשיטתו הוא מתגורר בשכירות בדירה של אחיו, משלם שכירות ע"ס 3,000 ₪ בנוסף להוצאות אחזקת הבית בסך של 1,000 ₪.וכן משלם מזונות הקטינה על סך של 1,800 ₪.
מאחר והתובעת לא פירטה את צרכיה, ואף לא הציגה אסמכתאות לכך, ביהמ"ש מעמיד את סכום מזונות האישה על סכום מינימלי, ללא צורך בהוכחה, על הסך של 1,000 ₪ לחודש, מיום הגשת התביעה ועד ליום בטלות הנישואים (20 חודשים), ובסה"כ 20,000 ₪.
משמורת וחלוקת זמני שהות – בהתאם לתסקיר האחרון הומלץ כי המשמורת עבור הקטינה תהיה אצל התובעת ותתקיים חלוקת זמני שהות בין הנתבע לקטינה, מיום שיש עד שבת כולל לינה, וכן נקבעה חלוקת זמני שהות בחגים. הנתבע מבקש להרחיב את חלוקת זמני השהות מעבר להמלצות העו"ס, ומנגד התובעת מבקשת לצמצם את חלוקת זמני השהות ו/או למצער לא להרחיבם.
לאור המלצות התסקיר, לאור עמדת הצדדים ובהתחשב בחזקת הגיל הרך וכי הקטינה נמצאת בפועל בחזקת התובעת ביהמ"ש מורה כי, משמורת הקטינה תהיה אצל האם התובעת. גם לעניין חלוקת זמני השהות ביהמ"ש מאמץ את המלצות התסקיר. |
| חזרה למעלה |
|
| בתי-דין צבאיים |
| 30 [דיון פלילי] |
|
| ע"מ 15-21 התובע הצבאי הראשי נ' טוראי נ' ס (בתי-דין צבאיים; נועה זומר; 01/04/21) - 5 ע' |
| עו"ד: אלי לברטוב, פיטר קליבנר, שירה ניר |
בית הדין הצבאי לערעורים קיבל את ערעור התובע הצבאי הראשי והורה על מעצרו המיידי של המשיב. נקבע, כי החלטתו של בית הדין קמא, לא להורות על מעצרו המיידי של המשיב, חוטאת לתכליות המעצר.
דיון פלילי – הארכת מעצר – עד תום ההליכים
.
התובע הצבאי הראשי הגיש ערר על החלטת בית הדין הצבאי קמא לא להורות על מעצרו המיידי של המשיב, אלא על מעצר ממשי החל ממועד עתידי, וזאת בנימוק לפיו המשיב משוחרר ממעצר מזה שבוע ימים, ולא הוצג חשד כי פעל לשיבוש החקירה בזמן שחלף.
.
בית הדין הצבאי לערעורים קבע כלהלן:
אמנם, נקבע בפסיקה כי לשם החזרתו למעצר של מי ששוחרר ממנו נדרשים טעמים כבדי משקל, אולם היותו של נאשם משוחרר אינו השיקול היחיד שיש להביא בחשבון וכי תקופת שחרור קצרה וחומרת המעשים המיוחסים לנאשם יכולים להטות את הכף נגדו.
קביעתו של בית הדין קמא, כי מעצרו הממשי של המשיב יהיה למעשה "מושהה", ויתחדש בשלב יותר מאוחר אינה עולה אפוא בקנה אחד עם המעצר ועם תכליתו. |
| חזרה למעלה |
|
| תעבורה |
| 31 [תעבורה] [עונשין] |
|
| גמ"ר (ירושלים) 11897-11-17 מדינת ישראל נ' ברוך שטרן (תעבורה; שרית זוכוביצקי אורי; 08/06/21) - 24 ע' |
| עו"ד: רינת בן יעקב, חזי כהן |
נסיבותיו האישיות של הנאשם והליך השיקום המשמעותי אינם מצדיקים סטייה ממתחם העונש ההולם והטלת מאסר בדרך של עבודות שירות. לחלוף הזמן הרב מאז ביצוע העבירה, יש לתת משקל משמעותי. הוטלו על הנאשם 12 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית.
תעבורה – ענישה – גרימת מוות בנהיגה רשלנית
תעבורה – ענישה – מדיניות ענישה: גרימת מוות בנהיגה רשלנית
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: גרימת מוות בנהיגה רשלנית
.
הנאשם הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית לפי סעיף 304 לחוק העונשין ולפי סעיף 64 לפקודת התעבורה ובצירוף סעיף 40 לפקודה, בעבירה של סטייה מנתיב נסיעה לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה בצירוף סעיף 68 לפקודה ובעבירה של תאונה בה נגרם נזק לאדם ולרכוש לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות בצירוף סעיף 68 לפקודה.
.
בית המשפט גזר את דינו של הנאשם, ופסק כלהלן:
קביעת רף הענישה תתבצע על פי מידת הרשלנות של הנאשם. לצורך קביעת רמת הרשלנות יש לבחון את נסיבות גרימת התאונה, האם מדובר ברשלנות רגעית או רשלנות נמשכת, האם התלוו לרשלנות זו עבירות תעבורה נוספות והאם ישנו אשם תורם מצד ג'. עוד התייחסו בתי המשפט למספר הנפגעים כאלמנט לקביעת העונש.
מתחם הענישה לעבירה של גרם מוות ברשלנות בינונית בנסיבות של סטייה מנתיב לתוך הנתיב הנגדי ללא הצטרפות עבירות נוספות, נע בין 12 חודשי מאסר ברף הנמוך ועד 24 חודשי מאסר ופסילה הנעה מ-10 שנים עד 15 שנים. כאשר כתוצאה מהתאונה נהרגו 2 בני אדם ונפצעו מעורבים נוספים נע מתחם הענישה מ- 14 חודשי מאסר ועד 30 חודשי מאסר ופסילת רישיון בין 8-15 שנים.
נסיבותיו האישיות של הנאשם והליך השיקום המשמעותי אותו הוא ממשיך לעבור אינם מצדיקים סטייה ממתחם העונש ההולם והטלת מאסר בדרך של עבודות שירות.
לחלוף הזמן הרב מאז ביצוע העבירה, יש לתת משקל משמעותי. לא ניתן להתעלם מכך, שבמשך שבע שנים מאז אירעה התאונה, הנאשם חי חיים נורמטיביים ועובר תהליך שיקום פיזי ונפשי, ולצד זאת הוא חי כשההליך הפלילי, שנפתח בשנת 2014 מרחף מעליו ומלווה את חייו וחיי משפחתו. בשיהוי בהגשת כתב האישום ובעיקר, בזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות ועד היום, יש כדי להשפיע על העונש שיש להשית על הנאשם.
הוטלו על הנאשם 12 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, פסילה מלקבל ו/או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 8 שנים, פסילה על תנאי ופיצויים בסך 15,000 ₪ לכל אחת ממשפחות המנוחים. |
| חזרה למעלה |
|
|