|
תוכן העניינים
| עליון |
|
|
|
|
|
|
| 4 [בתי-משפט] |
 |
| רע"א 1642-21 דוד כהן נ' הלשכה לסיוע משפטי - מחוז תל אביב (עליון; י' עמית, נ' סולברג, ד' מינץ; 17/06/21) - 10 ע' |
הגם שככלל ביהמ"ש אינו בא בנעלי הרשות המנהלית ובוחן מחדש את החלטתה, בהליך ערעור על החלטת הסיוע המשפטי רשאי ביהמ"ש לעשות כן ולבחון את ההחלטה מחדש. במצבים שבהם נבחנת ההחלטה מראשיתה, יש מקום לבירור ראייתי מעמיק יותר וניתן לזמן עדים ולבקש גילוי מסמכים. על אף האמור, בנדון דידן, אין מקום לאפשר זימון עדים וגילוי מסמכים. שכן, התביעה שהגיש כהן לבית הדין לעבודה, שעניינה בדרישתו למספר בקבוקי בושם, מנוגדת לעיקרון המידתיות, ואין כל הצדקה למימון התביעה על חשבון הקופה הציבורית.
 בתי-משפט – סיוע משפטי – ערעור
בתי-משפט – סיוע משפטי – זכאות
בתי-משפט – סיוע משפטי – דחיית הבקשה והפסקת השירות
בתי-משפט – ערעור – על החלטת רשות מינהלית |
|
|
|
|
|
|
|
| מחוזי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| מנהלי |
|
|
|
|
| שלום |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| עבודה אזורי |
|
|
|
|
|
|
| משפחה |
|
|
| בתי-דין צבאיים |
|
|
| 25 [דיון פלילי] |
|
| ע"מ 10-21 טוראי א' ש' נ' התובע הצבאי הראשי (בתי-דין צבאיים; דורון פיילס; 11/03/21) - 11 ע' |
בית הדין הצבאי לערעורים דחה ערעור המערער, שנאשם בביצוע עבירה שעניינה שימוש בלתי חוקי בנשק, על החלטת בית הדין המחוזי, להוציא אותו לחלופת מעצר של מעצר פתוח, בתנאים מגבילים, כך שהוא לא ישא נשק, ותוך קציבת מעצרו הפתוח. נקבע, כי זריקת רימון אימונים המכיל חומר נפץ לעבר חיילים שנמצאים בחדר סגור, במודע ובמתכוון, היא פעולה מסוכנת מובהקת הנאסרת על חיילים, ויש בה סיכון ממשי.
דיון פלילי – מעצר – עד תום ההליכים
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות |
|
| המפקח על המקרקעין |
|
|
|
|
|
|
| עליון |
| 1 [רשויות מקומיות] [משפט מינהלי] |
|
| רע"פ 2696-17 בנימין שור נ' מדינת ישראל (עליון; ג' קרא, ע' גרוסקופף, ח' מלצר; 17/06/21) - 32 ע' |
| עו"ד: איתמר גלבפיש, אביטל סומפולינסקי, אפרת חקאק |
בימ"ש דן בפרשנות סעיף 2(ב) לחוק העונשין לפיו "תקנות שבהן נקבעו עבירות ועונשים טעונות אישור ועדה של הכנסת", ופסק כי הסעיף חל ביחס לחוקי עזר של רשויות מקומיות; לפיכך, ונוכח קיומם של חוקי עזר הקובעים עבירות ועונשים שלא הובאו לאישור ועדה של הכנסת, והכוונה להסדרת הדבר בחוק בעתיד הנראה לעין, נקבעה תקופת מעבר בת 9 חודשים מיום מתן פסק הדין, שלאחריה תיכנס הפרשנות האמורה לתוקף; חרף הפגם שעניינו אי הבאת סעיף בחוק העזר נשוא ההליך דנן לאישור ועדה של הכנסת, הרי שנוכח דוקטרינת הבטלות היחסית, אין בפגם זה כדי להביא לבטלות הודעות קנס שהוצאו מכוחו.
רשויות מקומיות – חוקי עזר – תוקפם
רשויות מקומיות – חוקי עזר – פרשנותם
רשויות מקומיות – חוקי עזר – העמדת רכב וחנייתו
רשויות מקומיות – חוקי עזר – עבירות חנייה
משפט מינהלי – חקיקת משנה – חוק עזר
משפט מינהלי – חקיקת משנה – הליכי ההתקנה
.
בקשת רשות ערעור על פסק דין של בימ"ש המחוזי, אשר דחה את ערעור המבקש על פסק דין של בימ"ש לעניינים מקומיים בירושלים בו הורשע המבקש בעבירה לפי סעיף 5(א) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו) ותקנה 22(א) לתקנות התעבורה. המבקש קיבל שלוש הודעות קנס מסוג ברירת משפט מאחר שהוא חנה שלוש פעמים במקום שהחניה נאסרה והאיסור מסומן בתמרור האוסר על עצירה במקום בניגוד לסעיף 5(א) לחוק העזר ולתקנה 22(א) לתקנות התעבורה. בהליך ניתנה רשות ערעור בשאלה האם סעיף 5 לחוק העזר, הקובע עבירה ועונש, היה טעון אישור של ועדה מועדות הכנסת.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט קרא ובהסכמת המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר והשופט גרוסקופף) נתן רשות ערעור, דחה את הערעור ופסק כי:
השאלה האם ההוראה שבסעיף 5 לחוק העזר הייתה טעונה אישור של ועדה מועדות הכנסת מעלה את סוגיית פרשנותו של סעיף 2(ב) לחוק העונשין הקובע כי: "תקנות שבהן נקבעו עבירות ועונשים טעונות אישור ועדה של הכנסת". בימ"ש ציין כי הפרקטיקה שנהגה מאז חקיקת סעיף 2(ב) הייתה שחוקי עזר עירוניים לא הובאו לאישור ועדות הכנסת. בימ"ש קבע כי מבחינה לשונית סעיף 2(ב) חל גם על "תקנות" מסוג חוקי עזר של רשויות מקומיות. בימ"ש קבע כי תכלית סעיף 2(ב) לקיים פיקוח פרלמנטרי על חקיקת משנה פלילית, הן על העבירות והן על העונשים שקובע מחוקק המשנה. צוין כי אמנם, חוקי עזר שמתקינה רשות מקומית הם בפיקוח של שר הפנים, אך הדבר אינו מהווה תחליף לפיקוח פרלמנטרי על התקנת חוקי עזר עונשיים. עוד צוין כי אמנם האוטונומיה של הרשויות המקומיות הוכרה בפסיקה, אך עצם העובדה שלמועצת הרשות המקומית מוענקת לעיתים אוטונומיה אינה מייתרת את הצורך בפיקוח פרלמנטרי בסוגיה הנדונה בערעור זה.
הפרשנות הנכונה היא שסעיף 2(ב) לחוק העונשין חל גם על חוקי עזר. פרשנות המשיבים, אשר מתבססת בעיקרה על טיעון האוטונומיה ו"ייחודיותו" של המחוקק בשלטון המקומי, אינה מגשימה את תכלית החקיקה ואינה עולה בקנה אחד עם לשונה המפורשת של הוראת החקיקה. סעיף 2(ב) אינו מחריג חקיקת משנה פלילית מסוג מסוים מתחולתו על פי זהות הגוף שהתקין אותה. כאשר החוק קובע מנגנון אישור – חזקה שנדרש אישור. גם החזקה הפרשנית לפיה המחוקק אינו משחית מילותיו לריק תומכת בכך.
נוכח הקביעה כי סעיף 2(ב) לחוק העונשין חל גם ביחס לחוקי עזר, בימ"ש הבהיר מהו דינם מעתה ואילך של חוקי עזר הקובעים עבירות ועונשים שלא הובאו עד כה לאישור ועדה של הכנסת, וקבע כי, בשים לב לכך שהפרקטיקה הנוהגת הייתה שלא להביא חוקי עזר אלה לאישור ועדה של הכנסת, ובהינתן הכוונה המסתמנת להסדיר עניינים אלה בחוק בעתיד הנראה לעין, יש לאפשר למשיבות תקופת מעבר בת 9 חודשים מיום מתן פסק הדין, שלאחריה תיכנס הפרשנות האמורה לתוקף.
בהינתן שחוק העזר מכוחו ניתנו הודעות הקנס למערער, לא הובא לאישור ועדה של הכנסת, דן בימ"ש בשאלה מה דינן של פעולות שבוצעו מכוחו בעבר, לרבות ביחס למערער. נפסק כי יש להותיר את הרשעת המערער על כנה לאור דוקטרינת הבטלות היחסית. המערער לא יכול להסתמך באופן לגיטימי בחנייתו בניגוד לתמרור על אי-אישורה של הוראת סעיף 5 לחוק העזר בוועדה בכנסת, כשלא נגרם לו עוול. מנגד, הרשויות הסתמכו על הפרשנות הנוהגת, שהיא פרשנות אפשרית ואשר התקבלה בתום לב, לפיה חוקי העזר הרבים שאושרו במשך שנים רבות התקבלו כדין והם תקפים. סעיף 5 לחוק העזר מפנה לנורמות ההתנהגות האסורות הקבועות בתקנות התעבורה: איסור על העמדת רכב וחנייתו בניגוד לקבוע בתקנות התעבורה. הרשות המקומית מוסמכת להתקין חוקי עזר בדבר העמדת רכב וחנייתו, וסמכות זו כפופה להסכמת שר הפנים ושר התחבורה. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [עונשין] |
|
| ע"פ 1621-20 מאיר צגאי נ' מדינת ישראל (עליון; י' עמית, ד' ברק ארז, א' שטיין; 17/06/21) - 15 ע' |
| עו"ד: עמרי כהן, טלי גוטליב, דן נתיב |
המערער הוא סוהר שהורשע בביצוע שני ניסיונות למעשי סדום בנסיבות אינוס, בעצור בטחוני שהיה נתון תחת מרותו בכלא. הוחלט פה אחד לדחות את הערעור על הכרעת הדין. מאידך, הוחלט ברוב דעות לקבל את הערעור נגד גזר הדין ולהפחית את תקופת מאסרו של המערער מ-12 שנים ל-10 שנים וזאת נוכח מדיניות הענישה הנוהגת בגין ניסיון לבצע מעשה סדום בנסיבות אינוס. לדעת המיעוט יש מקום לדחות גם את הערעור על גזה"ד.
עונשין – עבירות – עבירות מין
עונשין – עבירות – שימוש לרעה בכוח המשרה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לחומרה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התערבות ערכאת ערעור
.
המערער הוא סוהר שהורשע בביצועם של שני ניסיונות למעשי סדום בנסיבות אינוס, בעצור בטחוני שהיה נתון תחת מרותו בכלא ובעבירות של מעשה מגונה; הטרדה מינית ושימוש לרעה בכוח המשרה. המערער מלין על הרשעתו ולחילופין טוען המערער לקיצור עונש המאסר לתקופה בת 12 שנים אשר הושת עליו בעקבות הרשעתו.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט א' שטיין, בהסכמת השופט י' עמית) קיבל את הערעור בחלקו (כנגד דעתה החולקת של השופטת ד' ברק-ארז שסברה כי יש לדחות את הערעור במלואו) מהטעמים הבאים:
פסק הדין קמא עומד על שלושה נדבכים: (1) עדות המתלונן, שנמצאה אמינה לחלוטין; (2) ממצאי דנ"א שהראו את הימצאות זרעו של המערער על תחתוניו ועל רפידת נעלו של המתלונן; (3) שקרי המערער, שתחילה הכחיש כל מגע עם המתלונן, ואף את האפשרות שאונן ושפך את זרעו, ואחר-כך ניסה לתרץ את הימצאות זרעו בתחתוניו של המתלונן באמצעות גרסת חפות חדשה, לפיה הוא אונן בסביבתו של המתלונן ושפך את זרעו, והמתלונן ניצל זאת בדרך מתוחכמת שכללה איסוף הזרע ושמירתו בתוך פרטי לבושו ונעלוֹ ובדיית הסיפור על היותו קורבן של כמעט-מעשה-סדום אשר בוצע על ידי סוהר – עלילה שקרית שמטרתה קבלת הטבות משירות בתי הסוהר, ואולי אף שחרור מן המעצר (להלן: תזת האוננות). במסגרת הערעור, המערער טוען לחפותו באחזו בתזת האוננות. לחלופין טוען המערער כי עונש המאסר שהושת עליו הינו בלתי מידתי וחסר תקדים בחומרתו.
לדעת כל ההרכב, אין בתזת האוננות לעורר ספק סביר ולכן הרשעת המערער בכל העבירות בהן הוא נמצא אשם בדין יסודה. בימ"ש קמא צדק בקבעו כי תזת האוננות היא גרסת חפות שקרית שהמערער המציאהּ כמפלט אחרון, באין אפשרות אחרת לסדוק את חומת הראיות המפלילות שעמדה מולו. ראשית, תזת האוננות היא אכן עדות כבושה. שנית, תזת האוננות איננה אמינה כשלעצמה. שלישית, ככל שתזת האוננות היא גרסה רצינית – באשר היא, ורק היא, יכלה לעורר ספק סביר לגבי אשמתו של המערער במיוחס לו – מחדלה של המשטרה, אשר בחרה שלא לגבות גרסה חוזרת מהמערער, ועמו כל יתר מחדלי החקירה שעליהם הלין המערער, מתגמד בהשוואה להחלטת הסניגור שייצגוֹ בבימ"ש קמא שלא להציג למתלונן שום שאלות ממוקדות (!) בנוגע לתזת האוננות ולהסתפק בהצגת גרסתו של המערער מבלי להיכנס לפרטים ומבלי לשאול את המתלונן על פברוק הראיות. סביר להניח שהסניגור ידע מה הוא עושה ועל כן הוא נמנע מלשאול שאלות כאמור כדי לא לקבל תשובות שהיו עלולות לפגוע בהגנת שולחו. הימנעותה של באת-כוח המערער מלטעון לכשל בייצוג ומלהציג את תגובת הסניגור שקדם לה בהגנה על שולחה – למרות הערות ביהמ"ש בעניין – אומרת דרשני.
מאידך, באשר לעונש, השופט שטיין סבור כי אף שהמערער ראוי לעונש מחמיר ומרתיע במיוחד, עונש המאסר שהושת עליו ע"י ביהמ"ש קמא חורג מהרף העליון של העונשים המוטלים בגין ניסיון לבצע מעשה סדום בנסיבות אינוס. המקרה הקרוב ביותר לענייננו מבחינת נסיבותיו נדון והוכרע בע"פ 6616/10 בענין אפרתי שם נדון המערער ל-8 שנות מאסר בפועל. ניסיון המערער דשם לבצע מעשה סדום במתלוננת היה אלים הרבה יותר ממעשיו של המערער דכאן. אולם, המערער דכאן עשה שימוש ציני ובוטה בכוח השררה של סוהר בכלא וזאת, כלפי אסיר חסר הגנה, שאותו הוא השפיל וניסה לאנוס פעמיים, ולא רק פעם אחת. בנסיבות אלה, המערער ללא ספק ראוי לעונש שעולה על 8 שנות מאסר, אך השופט שטיין מתקשה לראות כיצד ניתן להצדיק בעניינו עונש מאסר של 12 שנים. לפיכך סבור השופט שטיין כי יש להעמיד את תקופת מאסרו של המערער מאחורי סורג ובריח על עשר שנים, מבלי להתערב ברכיבי העונש האחרים. השופט עמית מצטרף למסקנה זו.
לדעת המיעוט (השופטת ד' ברק-ארז) יש לדחות גם את הערעור על גזה"ד. ביצוע עבירות מין על-ידי מי שאמון על כליאתו של אדם כרוך ברמת חומרה מיוחדת. הוא מבטא את התגלמות המצוקה של "אין לאן לברוח" – פשוטו כמשמעו. העצור נתון למרותם של המחזיקים בו באופן מוחלט. אין לו לאן לברוח לא רק בשעת המעשה – אלא גם כאשר זה תם. הוא נדון לראות את הפוגע בו גם לאחר מכן, שהרי הוא זה שאמור לשמור עליו. במקרה דנן, עומקה של הפגיעה אף התבטא בכך שלא רק שלא היה לאן לברוח, אלא שעד לשלב מאוחר יחסית אף לא היה היכן להתלונן – כפי שהדברים התבטאו בחוסר האמון הבסיסי שבו נתקלה התלונה בשלב הראשון. אין צריך לומר שלכך נלווית הפגיעה בערכים מוגנים נוספים, שעליהם עמד ביהמ"ש המחוזי – אלה הנוגעים לשמירה על האמון במערכת הכליאה, שהיא חלק חשוב ממערכת עשיית הצדק. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [משפט מינהלי] [פיקוח על מצרכים ושירותים] [פרשנות] [חקלאות] |
|
| בג"ץ 1530-21 פורום קהלת (ע"ר) נ' משרד החקלאות ופיתוח הכפר (עליון; י' עמית, נ' סולברג, א' שטיין; 17/06/21) - 12 ע' |
| עו"ד: רועי שויקה, שאול פלס, מאיר בוחניק, אריאל ארליך |
בג"ץ דחה על הסף ולגופה עתירה שעניינה בשתי סוגיות שונות הנוגעות לתכנון משק החלב בישראל: האחת, עניינה בהיקף הייצור המקומי של חלב גולמי, כפי שנקבע לשנת 2021; האחרת, נוגעת למנגנון חלוקת מכסות הייצור, ליצרני החלב השונים, אשר זכה לכינוי 'החומה הסינית' (מנגנון המשמר יחס קבוע בין חלקם של היצרנים המושביים לאלה השיתופיים; 42% לראשונים, 58% לאחרונים).
משפט מינהלי – בגץ – דחייה על הסף
פיקוח על מצרכים ושירותים – צווי פיקוח – חלב
משפט מינהלי – בגץ – התנהגות העותר
משפט מינהלי – בגץ – שיהוי
פרשנות – דין – חוק תכנון משק החלב
חקלאות – הסדרים במגזר החקלאי – מכסות
.
עתירה שעניינה בשתי סוגיות שונות הנוגעות לתכנון משק החלב בישראל: האחת – עניינה בהיקף הייצור המקומי של חלב גולמי, כפי שנקבע לשנת 2021; האחרת – נוגעת למנגנון חלוקת מכסות הייצור, ליצרני החלב השונים. בסוגיה הראשונה, העותרים טוענים שההיקף שנקבע ע"י שר החקלאות לשנת 2021 נקבע בניגוד לדין וזאת כיוון שלגישתם, לשון סעיף 4(א) לחוק תכנון משק החלב מחייבת את השר להסתמך על היקף הצריכה החזוי של חלבון החלב, או שומנו, לפי הגבוה מביניהם. חרף זאת, נטען כי השר בחר לקבוע את היקף הייצור המקומי, על-פי הצריכה החזויה של חלבון החלב, ולא על-פי צריכת שומן החלב, הצפויה להיות גבוהה ממנו. עוד נטען, כי השר הותיר את היקף הצריכה, כפי השיעור שנקבע לשנת 2020, מבלי להתחשב בגידול באוכלוסיה. בנוגע לסוגיה השניה, העותרים מבקשים להביא לביטול מנגנון שנתקבע בעניין זה – אשר זכה לכינוי 'החומה הסינית' – המשמר יחס קבוע בין חלקם של היצרנים המושביים לאלה השיתופיים; 42% לראשונים, 58% לאחרונים. לטענת העותרים מדובר בהסדר היסטורי, לא-חוקי, שאינו נסמך על מקורות נורמטיביים או על תשתית עובדתית הולמת. על כן, לגישתם, אין לפעול על-פיו.
.
בג"ץ (מפי השופט נעם סולברג בהסכמת השופטים י' עמית וא' שטיין) דחה את העתירה על הסף ולגופה מהטעמים הבאים:
דחיית העתירה על הסף: ראשית, העתירה מאגדת תחתיה שני ראשים, נפרדים ומובחנים, ללא הצדקה עניינית. התשתית העובדתית הנוגעת לשני חלקי העתירה – שונה, נבדלת; הטענות המשפטיות – אינן חופפות; מיצוי ההליכים – נעשה בנפרד; וגם המשיבים לשני חלקי העתירה – שונים זה מזה. לא זו אף זו: מקריאת העתירה עולה, כי ישנה 'חלוקת עבודה' ברורה בין העותרים השונים; העותר 2 פעל לבדו למצות הליכים לגבי ראשה הראשון של העתירה, ואילו העותר 1 התמקד במיצוי ההליכים ביחס לראשה השני. דומה אפוא, כטענת המשיבה 5, כי המכנה המשותף העיקרי, שהביא לאיחוד שתי הטענות להליך אחד, הריהו "הקירבה האידיאולוגית בין עמדותיהן של שתי העותרות נגד הסדרת ענף החלב כענף מתוכנן". זאת אין לקבל. היה על העותרים 'להפריד כוחות', ללכת כל אחד לדרכו-שלו. משלא נעשה כן, יש לדחות את העתירה על הסף, ולוּ מטעם זה בלבד.
שנית, העתירה הוגשה בשיהוי ביחס לשני ראשיה. באשר לצו תכנון משק החלב, עמדת השר ומשרדו היתה ידועה לעותרים, לכל המאוחר מאז חודש ספטמבר 2020, עת פנו לראשונה בעניין זה. אמנם, פנייתם הנוספת למשרד החקלאות, ימים מספר לאחר פרסום הצו, היתה גם היא במקומה. ברם, העותרים הגישו את העתירה אך ביום 3.3.2021, בחלוף כמעט חודשיים-ימים ממועד פנייתם האחרונה. מדובר בשיהוי המצדיק דחיית העתירה על הסף. ענייננו בצו שתוקפו משך שנה בלבד, ועל כן, פנייה לביהמ"ש במועד כה מאוחר, למעלה מחודשיים לאחר כניסתו לתוקף, פוגעת בגורמים הנוגעים בדבר, אשר הסתמכו על האמור בו, 'חישבו מסלול' על-פיו, וכלכלו את צעדיהם בהתאם להוראותיו; גם בכל הנוגע לראשה השני של העתירה – מנגנון 'החומה הסינית', העתירה הוגשה בשיהוי ניכר, שכן עסקינן, בהסדר הקיים זה שנים ארוכות, אשר לפני כמה שנים גם הוסדר ועוגן בחקיקה ובחקיקת-משנה.
דחיית העתירה לגופה: בהתייחס לראשה הראשון של העתירה, העוסק בצו תכנון משק החלב לשנת 2021, היקף הצריכה השנתית נקבע, כטענת המשיבים, לאחר בחינת מכלול מרכיבי הביקוש, תוך הסתמכות על היקפי הצריכה והיבוא, ובהלימה להוראות הדין.
בכל הנוגע למנגנון 'החומה הסינית', שלא כטענת העותרים, קיים עיגון ברור בהוראות הדין להסדר זה. עין בהוראת סעיף 12(א)(1) לחוק ובתקנה 2(4) לתקנות מכסות החלב מעלה כי ההפרדה המגזרית מעוגנת במפורש בחקיקת-המשנה, ומעמדה עקרוני, יסודי. ההפרדה אינה נובעת משיקולי יעילות גרידא; מטרות נכבדות נוספות עומדות בבסיסה, ונראה כי שורשן נטוע ביסוד המדיניות הכלכלית של הממשלה.
הלכה למעשה, העותרים מבקשים לתקוף את ההסדר החוקי הקיים, אך משום שאינו עולה בקנה אחד עם משנתם הכלכלית, בטענה כי הוא יוצר עיוותי שוק, ופוגע באינטרסים ציבוריים. בכל הכבוד, זו איננה אמת המידה להתערבות שיפוטית; בפרט מקום שבו מתבקשת התערבות בחקיקת-משנה, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בתקנות שאושרו על-ידי ועדה מוועדות הכנסת (בענייננו – ועדת הכלכלה). כפי שנפסק בעבר, הטעם לכך הוא, שחקיקת-משנה אשר נתאשרה כאמור יש שהיא נתפסת כ'חקיקה עקיפה מטעם הכנסת עצמה. דברים אלה נכונים בפרט כאשר מבוקש כי בג"ץ יאמר את דברו בענייני מדיניות; כלכלית או אחרת. בתחומים הללו, מסור שיקול דעת רחב ביותר למחוקקים, לשרי הממשלה, אשר לשם הגשמת מדיניותם נבחרו על-ידי העם. אל לבג"ץ להשיג את גבולם. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [בתי-משפט] |
|
| רע"א 1642-21 דוד כהן נ' הלשכה לסיוע משפטי - מחוז תל אביב (עליון; י' עמית, נ' סולברג, ד' מינץ; 17/06/21) - 10 ע' |
| עו"ד: מלי אומיד ברגר |
הגם שככלל ביהמ"ש אינו בא בנעלי הרשות המנהלית ובוחן מחדש את החלטתה, בהליך ערעור על החלטת הסיוע המשפטי רשאי ביהמ"ש לעשות כן ולבחון את ההחלטה מחדש. במצבים שבהם נבחנת ההחלטה מראשיתה, יש מקום לבירור ראייתי מעמיק יותר וניתן לזמן עדים ולבקש גילוי מסמכים. על אף האמור, בנדון דידן, אין מקום לאפשר זימון עדים וגילוי מסמכים. שכן, התביעה שהגיש כהן לבית הדין לעבודה, שעניינה בדרישתו למספר בקבוקי בושם, מנוגדת לעיקרון המידתיות, ואין כל הצדקה למימון התביעה על חשבון הקופה הציבורית.
בתי-משפט – סיוע משפטי – ערעור
בתי-משפט – סיוע משפטי – זכאות
בתי-משפט – סיוע משפטי – דחיית הבקשה והפסקת השירות
בתי-משפט – ערעור – על החלטת רשות מינהלית
.
בקשת רשות ערעור על החלטות של בימ"ש מחוזי בגדרן נדחו בקשות המבקש, לזימון עדים ולגילוי מסמכים, במסגרת ערעור שהגיש נגד החלטת הלשכה לסיוע משפטי, שלא לייצגו בהליך משפטי. רקע:ב-2006 הועסק המבקש (כהן) כעובד זמני בחברת כוח אדם, שפעלה מטעמה של חברת הקוסמטיקה לוריאל. לאחר שסיים את עבודתו טען כהן כי הוא זכאי לבונוס כספי ולמספר בקבוקי בושם. ב-2012 נתן ביה"ד האזורי לעבודה תוקף של הסכם פשרה לפיו כהן יקבל 600 ₪ ו-6 בקבוקי בושם. לאחר פסה"ד, טען כהן כי הבקבוקים שעליהם סוכם היו בקבוקים שתכולתם – 100 מ"ל ולא 50 מ"ל כפי שקיבל. כהן פנה אל הלשכה לסיוע משפטי, בבקשה לייצגו בתביעה לקבלת בקבוקים גדולים. בקשתו נדחתה בנימוק כי אין מקום לנהל הליך משפטי בעניין. בשנת 2018, הגיש כהן לבימ"ש לתביעות קטנות תביעה לאכיפת הסכם הפשרה, בה דרש לקבל פיצוי כספי בסך 5,000 ₪. התביעה הוגשה באופן עצמאי, ללא ייצוג משפטי. הדיון הועבר לבית הדין האזורי לעבודה. כהן התנגד לפשרה שהוצעה בקדם משפט, והתעקש לקבל 6 בקבוקי בושם גדולים, נוסף על מה שכבר קיבל. בהמשך לכך, פנה כהן ללשכת הסיוע המשפטי, בבקשה לקבל יצוג משפטי בתביעה שהגיש. הסיוע המשפטי דחה את בקשתו. כהן הגיש ערעור על ההחלטה לביהמ"ש המחוזי, ובמקביל הגיש לבית הדין האזורי לעבודה בקשה לעיכוב הליכים בתביעה נגד לוריאל, עד למתן החלטה בערעור על החלטת הסיוע המשפטי. בקשתו התקבלה. עניינה של הבר"ע בדחיית ביהמ"ש המחוזי את בקשתו לזימון עדים ולגילוי מסמכים. ביהמ"ש המחוזי נימק את החלטתו, בכך שמדובר ב"ערכאת ערעור". הבקשה נדונה כערעור.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט נעם סולברג (בהסכמת השופטים י' עמית וד' מינץ) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
כידוע, על דרך הכלל, לא תתערב ערכאת הערעור בהחלטות דיוניות שיצאו תחת ידה של הערכאה הדיונית. חרף הכלל האמור, בקשות המשיגות על החלטות דיוניות שניתנו במסגרת ערעור על החלטות הסיוע המשפטי, ראוי להן שיידונו באמות-מידה 'ליברליות' יותר, שכן פסק הדין שינתן בערעור – סופי, ולא ניתן לערער עליו. עתירה לבג"ץ נגד פסק הדין הסופי של ביהמ"ש המחוזי בעניינים הללו, תתברר בנסיבות חריגות במיוחד. (הדבר דומה במידת-מה, לבקשות רשות ערעור על החלטות שניתנו לאחר מתן פסק הדין הסופי).
לגופו של עניין, הנדון דידן מעורר שאלה משפטית עקרונית, ולה השלכות רוחב על מקרים דומים נוספים. ביהמ"ש המחוזי נימק את דחיית בקשותיו של העותר לזימון עדים ולגילוי מסמכים, בכך שמדובר ב"ערכאת ערעור". אכן כן, ההליך שהתנהל בביהמ"ש המחוזי מוגדר בחוק כ"ערעור" (סעיף 5(ב) לחוק הסיוע המשפטי), אך מקובל מקדמת דנא, כי לא "השם" קובע אם עסקינן בערעור, אלא המהות קובעת.
על מנת לסייע בקביעה אם לפנינו 'ערעור', או שמא עניין לנו בהשגה על החלטה מנהלית, נמנו בפסיקה מספר מבחנים. כך למשל נקבע, כי "אם יש בנמצא סכסוך בין צדדים העומד לדיון לפני רשות מוסמכת. אם התשובה לכך שלילית, רבים הסיכויים שמדובר בהליך המניב החלטה מנהלית ולא שיפוטית. במקרה זה ה'ערעור' על אותה החלטה אינו ערעור אלא הליך שיפוטי בערכאה ראשונה". בענייננו, בטרם הובא העניין לדיון בביהמ"ש המחוזי, לא התבררה המחלוקת שבין כהן לבין הסיוע המשפטי, לפני רשות מוסמכת. מכאן שבהליך השגה על החלטה של רשות מנהלית עסקינן. לכן, ביהמ"ש המחוזי שגה בקובעו, כי בערעור עסקינן, וכי מחמת עובדה זו אין לזמן עדים ולהורות לגלות מסמכים.
לשיטת הסיוע המשפטי, די בכך שמדובר בהליך השגה על החלטה של רשות מנהלית כדי להגיע לתוצאה שאליה הגיע ביהמ"ש המחוזי. לטענתו, בהליך ביקורת מנהלית, באשר הוא, ביהמ"ש אינו בוחן את ההחלטה לגופה, אלא את 'סבירות החלטת הרשות', ומשכך הוא אינו נזקק לעדים, למסמכים ולראיות.
ברם, ההליך דנא – ערעור על החלטת הסיוע המשפטי – משתייך לקבוצה חריגה של הליכי ביקורת מנהלית, שכן בסעיף 5(ג) לחוק הסיוע המשפטי נקבע, ש"ביהמ"ש רשאי לשקול מחדש ענינו של המערער". מכאן, הגם שעל דרך הכלל ביהמ"ש אינו בא בנעלי הרשות המנהלית ובוחן מחדש את החלטתה – בעניין דנן רשאי ביהמ"ש לעשות כן ולבחון את ההחלטה מחדש ('de novo'). הטעם לכך: "מאחר והעניין מסור כולו לרשות מינהלית הרי בעניין זה, שיש בו משום הכרעה בזכות חשובה של הפרט – רצוי לאפשר לביהמ"ש לפקח על הפעלת שיקול הדעת של הרשות, ואף לאפשר לביהמ"ש לשקול זאת בשנית, "de novo".
נמצאנו למדים, כי אין זה נכון שכשבהליך ביקורת מנהלית עסקינן לא ניתן לזמן עדים ולבקש גילוי מסמכים. לא כל ההליכים המנהליים שווים; יש הבוחנים את הליך קבלת ההחלטה, ויש אחרים שבהם נבחנת ההחלטה לגופה. במצבים שבהם נבחנת ההחלטה מראשיתה, יש מקום לבירור ראייתי מעמיק יותר.
על אף האמור, בנדון דידן, אין מקום לאפשר זימון עדים וגילוי מסמכים. מבלי לטעת מסמרות, צוין כי על פני הדברים, התביעה שאותה הגיש כהן לבית הדין לעבודה מנוגדת לעיקרון המידתיות, ואין כל הצדקה למימון התביעה על חשבון הקופה הציבורית. סוף כל סוף בששה בקבוקי בושם עסקינן, ויש להצר על כך שבתי המשפט ולשכת הסיוע המשפטי נצרכים לאותם 'פכים קטנים' פעם, פעמיים ושלוש. דין פרוטה, אינו בהכרח כדין מאה, והמשאב השיפוטי – יקר. בעת האחרונה, זכה עיקרון המידתיות לעיגון מפורש בעקרונות היסוד של התקנות החדשות, שנכנסו לתוקף זה מכבר. תקנה 4 לתקנות האמורות קובעת, כי "לא יעשה בעל דין או בא כוחו שימוש לרעה בהליכי משפט [...] לרבות פעולה בלתי מידתית לאופי הדיון, לעלותו או למורכבותו". על עיקרון המידתיות להיות נר לרגליו של השופט היושב בדין. בענייננו, לא היה יסוד לבקשה עוד מלכתחילה. המערער ישא בהוצאות המשיבה בסך של 1,800 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| ע"פ 6643-20 עמירה זוהדי נ' מדינת ישראל (עליון; נ' סולברג, ד' ברק ארז, ע' ברון; 17/06/21) - 9 ע' |
| עו"ד: יורם הירשברג, יונתן קיוול, שירות המבחן גב' ברכה וייס |
אין ממש בטענות המערער לפגמים בהליך, לרבות טענותיו בדבר אכיפה או ענישה סלקטיבית. אפילו נניח כי יש ממש בטענות המערער בדבר עריכת התסקיר בעברית ולא בערבית, הרי שבסופו של דבר לא נגרע חלקו של המערער, בפרט כשהתסקיר העדכני התבסס על שיחה עם המערער בשפתו; בדין קבע בימ"ש קמא כי מתחייב עונש מאסר בפועל בנסיבות העניין, וכי העונש שנגזר על המערער אינו חורג באופן משמעותי ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים של עבירות מס.
דיון פלילי – ערעור – אי-התערבות בחומרת העונש
עונשין – ענישה – תסקיר שירות מבחן
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מס
.
המערער הורשע, ע"פ הודאתו, בעבירות של קשירת קשר עם אדם לביצוע פשע ורישום כוזב במסמכי תאגיד; עבירות שונות של התחמקות או השתמטות מתשלום מע"מ, חלקן בנסיבות מחמירות; ועבירות שונות של התחמקות במזיד מתשלום מס הכנסה, או עזרה לאדם לעשות כן. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער 14 חודשי מאסר בפועל, לצד עונשים נלווים. ענייננו בערעור על עונש המאסר בפועל. את טענות המערער ניתן לחלק לשלושה נדבכים: הנדבך ראשון נוגע לטענות הקשורות בהגינות ההליך, מתחום ההגנה מן הצדק; הנדבך שני קשור בפרק הזמן הממושך שחלף מפתיחת החקירה ועד ההעמדה לדין; הנדבך השלישי נוגע לנסיבותיו האישיות של המערער, והכשל בהכנת התסקיר בעניינו. על יסוד אלה טוען המערער כי העונש שהוטל עליו מחמיר עמו יתר על המידה וכי יש להמירו לעבודות שירות.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקבעו:
כידוע, עונש שהטילה הערכאה הדיונית – ערכאת הערעור תתערב בו במשורה, במקרים חריגים בלבד, בהינתן טעות מהותית שנפלה בפסק הדין או סטייה של ממש ממדיניות הענישה. בענייננו, אין ממש בטענות לפגמים בהליך; אם לגבי אכיפה או ענישה סלקטיבית, אם לגבי אי-שקילת התיקונים שהוטמעו בכתב האישום. בגזר הדין פירט ביהמ"ש המחוזי את העובדות כפי שנכתבו בכתב האישום המתוקן, והתייחס לעניינם של אחרים בפרשה. מכלול ההיבטים הללו הובאו בחשבון, ולא נמצא כי המערער זכה ליחס בלתי שוויוני, או לא הוגן. הוא הדין בנוגע לטענה כי האשם בהימשכות ההליכים רובץ לפתחה של המדינה – עניין אשר צוין במפורש בגזר הדין, כשיקול לקולא, אם כי באופן מסוים.
אשר לנסיבותיו האישיות של המערער. ראשית, אפילו נניח כי יש ממש בטענות המערער בדבר עריכת התסקיר בעברית ולא בערבית, וכי הדבר פעל לרעתו, הרי שבהליך הכנת התסקיר לקראת הדיון בערעור דנן נעשו השיחות עם המערער בערבית; בכל מקרה, אם כן, אפילו היתה תקלה, נראה כי עניין זה בא על תיקונו. שנית, והוא העיקר, הגם שאין חולק כי התסקיר הנוכחי חיובי – לא נמצא כי הדבר מצדיק את התערבות ערכאת הערעור. המערער הפנים את חומרת מעשיו, ההליך הפלילי הרתיעו, הוא עושה מאמצים לחזור למוטב – וטוב שכך. יחד עם זאת, בימ"ש זה עמד לא פעם על החומרה בעבירות המס, בפרט כשהן נעשות לאורך תקופה, בסכומים גדולים, ועל הצורך בהטלת עונש מאסר בפועל בגינן. נסיבותיו האישיות של המערער נשקלו, הביאו להקלה בעונשו בגדרי המתחם. אולם שיקול זה אינו חזות הכל; אין להקל ראש בסכומים הגבוהים שהמערער חמק מלשלמם, ובהינתן שהכסף לא הוחזר, כך שהציבור הוא הנושא בנזק – בדין קבע ביהמ"ש המחוזי כי מתחייב עונש מאסר בפועל. גם לא נמצא כי העונש שהושת חורג באופן משמעותי ממדיניות הענישה בהשוואה למקרים דומים אחרים, לא כל שכן בהשוואה לעניינם של אחרים בפרשה דנן. העונש שנגזר על המערער הולם את חומרת מעשיו, מתחשב בנסיבותיו האישיות, כמו גם בנסיבות ביצוע העבירה.
השופטת ברון:
מסכימה.
השופטת ברק-ארז:
מסכימה אך מחדדת כי על דרך הכלל ובמבט הצופה פני עתיד, יש לציין את החשיבות הרבה הנודעת להקפדה, ככל הניתן, על כך שהכנת התסקיר תהיה מבוססת על שיחה עם הנאשם בשפה שבה הוא מתבטא בצורה מיטבית. ולא כל שכן כך כאשר מדובר בשפה הערבית, שלה מעמד רשמי במדינת ישראל, ומה גם שבשירות המבחן מועסקים אנשי מקצוע שזוהי שפתם. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [בתי-דין] [משפחה] [משפט מינהלי] |
|
| בג"ץ 3952-21 פלוני נ' פלונית (עליון; י' עמית, ע' גרוסקופף, א' שטיין; 16/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: אומימה חאמד |
מבחן העזר להכרעה בשאלה האם תביעה פלונית היא "בקשר עם נישואין וגירושין" הוא מקור התביעה וטיבה, ולא האם קשר הנישואין הותר אם לאו.
בתי-דין – בית-דין שרעי – סמכותו
משפחה – בתי-דין – בית-דין שרעי
משפט מינהלי – בגץ – ביקורת בית-דין דתי
.
העותר והמשיבה 1 נישאו בהתאם להלכה המוסלמית ונולדו להם 3 ילדים. לימים, עלו יחסיהם על שרטון ובין השניים התנהלו מספר הליכים. העתירה מכוונת כלפי פסק דינו של ביה"ד השרעי לערעורים במסגרתו נדחה ערעור על פסק דינו של ביה"ד השרעי שדחה את תביעת העותר לחלוקת רכוש. העותר מעלה שתי טענות מרכזיות: א. החלטת ביה"ד השרעי לערעורים ניתנה בהרכב חסר; ב. פסק דינו של ביה"ד השרעי לערעורים מנוגד להלכה שנקבעה בבג"ץ 7212/09, על פיה לביה"ד השרעי יש סמכות עניינית לדון בתביעה רכושית בין בני זוג כל עוד הם נשואים, כגון זו שהגיש העותר.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה בקבעו:
הלכה מושרשת וידועה היא כי בג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הדתיים, ובכלל זאת בתי הדין השרעיים, וכי התערבות בהחלטות אלו מוגבלת למקרים חריגים בלבד, כגון חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי וסטייה מהוראות חוק המופנות כלפי בתי הדין הדתיים. העתירה דנן אינה נמנית עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות.
הטענה הראשונה שהעלה העותר, אין בה ממש. אכן, עיון בפסק הדין של ביה"ד השרעי לערעורים מעלה כי פסק הדין נכתב ע"י הקאדי מוחמד עבד אלרחם אבו עוביד, אשר שמו מופיע בראשית פסק הדין. ואולם בתחתית פסק הדין חתומים שמותיהם של יתר חברי המותב, דבר המעיד כי פסק הדין ניתן על דעת כל חברי המותב. העובדה כי לא נוספו במפורש המילים "אני מסכים", או כל התייחסות אחרת, לצד שמותיהם וחתימתם של יתר חברי המותב אינה אלא היבט טכני-צורני בלבד. ודאי שלא ניתן להסיק ממנה כי ההחלטה ניתנה שלא על דעת חברי המותב, לא כל שכן כי ניתנה בהרכב חסר.
אשר לטענתו השנייה של העותר. מן ההיבט המשפטי, העותר מבקש לטעון כי תביעת הרכוש שהגיש נכנסת בגדר תביעה בקשר עם נישואין וגירושין, אשר לביה"ד השרעי סמכות לדון בה מכוח סעיף 7 לחוק הפרוצדורה של בית הדין המוסלמים הדתיים, 1933. בבג"ץ 7212/09 נקבע כי תביעה תהיה בסמכותו של ביה"ד השרעי, אם מקורה במעמד (סטטוס) הנישואין או הגירושין עצמם. לעומת זאת, אם התביעה מתבססת על עילות אזרחיות רגילות, אשר רק נוצרו במהלך הנישואין, אזי התביעה איננה "בקשר עם נישואין וגירושין". עינינו הרואות, כי אין בבג"ץ 7212/09 כדי לבסס את ההבחנה לה טוען העותר – אם קשר הנישואין הותר, ואם לאו. ההבחנה הנדרשת מבוססת על מקורה של התביעה וטיבה. ודוק, שאלת קיומו של קשר נישואין היא בוודאי רלוונטית לבחינת מקורה של התביעה. ואולם, אין בה די על מנת לקבוע האם מדובר בתביעה "בקשר עם נישואין וגירושין". מן ההיבט הדיוני, העתירה נעדרת תשתית עובדתית בסיסית על מנת שניתן יהיה לבחון את טענת העותר בהינתן המבחן האמור. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [משפט מינהלי] |
|
| בג"ץ 3793-21 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים (עליון; י' עמית, ע' גרוסקופף, א' שטיין; 16/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: אלינור ליבוביץ |
בג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הרבניים, והתערבותו בהן מוגבלת למקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק המכוונות לבית הדין הדתי או כאשר נדרש סעד מן הצדק.
משפט מינהלי – בגץ – ביקורת על בית-דין רבני
משפט מינהלי – בגץ – התנהגות העותר
.
בעתירה מלין העותר, בעיקרו של דבר, על הערכת השווי שנעשתה לעסק "שירן תעשיות" לצורך חלוקת הרכוש המשותף במסגרת הליך גירושין שהתנהל בינו לבין המשיבה 3.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה על הסף בקבעו:
הלכה נקוטה עמנו כי בימ"ש זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים, והתערבותו בהן מוגבלת למקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק המכוונות לביה"ד הדתי או כאשר נדרש סעד מן הצדק. בהתאם לאמות מידה אלה, לא נמצא כי יש בטענותיו של העותר כדי להצדיק התערבות.
תחילה יאמר כי כבר על פני הדברים השגות העותר במסגרת העתירה לא גובשו באופן המניח את הדעת. כך, חלק מהנספחים שצורפו לעתירה אינם תואמים את ההפניות אליהם במסגרת העתירה, ובין היתר כך הם פני הדברים ביחס להחלטות בתי הדין הרבניים אליהן מתייחס העותר בעתירתו. ברי כי ניסוח לא מוקפד שכזה אינו מסייע להבנת טענות העותר. כמו כן, נדמה כי ההחלטה האחרונה עליה משיג העותר היא פסק דינו של ביה"ד הגדול מיום 19.1.2021. משלא ניתן למצוא בעתירה כל נימוק לכך שהוגשה למעלה מ-4 חודשים לאחר מכן, הרי שהגשתה לוקה בשיהוי ניכר מצד העותר.
אף לגופם של דברים אין בטענות העותר ממש. בכל הנוגע להשגה העיקרית, בקשר להתבססות המומחה על תחשיב מחזור ההכנסות הממוצע של העסק ב"מכפיל" של שנה אחת כשיטת החישוב להערכת שווי העסק, הרי שעיון בחוו"ד המומחה ובהחלטות בתי הדין הרבניים מעלה כי העותר גילה טפח והסתיר טפחיים. ואם בכך לא די, החלטות בתי הדין הרבניים נושאות ביקורת נוקבת על התנהלות העותר ובא כוחו. חרף האזהרות החוזרות ונשנות שקיבל העותר מבתי הדין נמנע הוא באופן עקבי ומתמשך מפרישת מלוא התמונה הנדרשת להערכת שווי העסק, ומשכך אכן אין לו להלין אלא על עצמו, אם הערכה זו הניבה תוצאה גבוהה מדי לשיטתו. לא למותר להזכיר כי כלל נקוט הוא שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מביהמ"ש ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו.
בדומה לכך, אף טרוניית העותר בקשר להתייעצות ביהמ"ד האזורי עם רואה החשבון אינה מגלה כל עילה להתערבות. ביה"ד הגדול הבהיר כי ההתייעצות עם רואה החשבון נעשתה לאחר שהעותר "ביקש שדייני ביה"ד יתייעצו עם מומחה, ללא צורך בכך שביה"ד יביא אותו או את דבריו או יאפשר את חקירתו או קיום דיונים בעניין". אין זאת בלבד שהעותר לא הואיל להתייחס לקביעה זו במסגרת עתירתו, אלא שבהחלטה הנ"ל הודגש כי "התייעצות עם המומחה לימדה אותנו שהערכת השווי של רו"ח אנג'ל מוטה אפילו כלפי מטה" (מה שלא הביא להעלאתה הלכה למעשה).
יתר טענות העותר הן טענות ערעוריות מובהקות וככאלו אינן מצדיקות התערבות, בפרט בשים לב לכך שטענותיו נבחנו לפני ולפנים במסגרת ההליכים שהתנהלו בבתי הדין הרבניים. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 8 [עונשין] |
|
| תפ"ח (נצרת) 13819-11-20 מדינת ישראל נ' פלוני (מחוזי; אסתר הלמן, יפעת שטרית, סאאב דבור; 10/06/21) - 20 ע' |
| עו"ד: עינת גוטסמן, עלא עתאמנה |
בית המשפט גזר על הנאשם, בגין ביצוע עבירות מין כלפי מספר מתלוננות, חלקן קטינות – 40 חודשי מאסר, שני מאסרים על תנאי, פיצוי למתלוננת באישום הראשון בסך 12,000 ₪, ולכל אחת מהמתלוננות באישום השני בסך 5,000 ₪.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין בקטינים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין במשפחה
.
הנאשם הורשע במסגרת הסדר טיעון, בעבירות מין כלפי מספר מתלוננות, חלקן קטינות. האישום הראשון מייחס לו ביצוע מעשה מגונה בנכדתה הקטינה של בת זוגו והאישום השני מייחס לו ביצוע מעשה מגונה בפומבי בשכנותיו, במספר מקרים.
.
בית המשפט המחוזי גזר את הדין כדלהלן:
האיסור המעוגן בעבירות שביצע הנאשם נועד להגן על שלום האדם, גופו ונפשו, מפני פגיעה מינית, הכרוכה בפגיעה קשה בתחושת הביטחון, הפרטיות והאוטונומיה של הנפגע על גופו. מידת הפגיעה בערכים אלה גבוהה ומשמעותית יותר כאשר מדובר בעבירות מין המבוצעות כנגד קטינים. כאשר עסקינן בעבירות מין המבוצעות בתוך המשפחה, הערך המוגן בהן כולל גם שמירה על המרקם המשפחתי, והפגיעה בערך זה כרוכה גם בפגיעה באמון הטבעי שרוחש קטין לדמויות בוגרות במשפחה, כמי שאמורים לדאוג כי יהיה בטוח מכל רע. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר הפגיעה מבוצעת בביתו של הקטין או בבית סבתו, בו הוא אמור להיות מוגן ולחוש ביטחון.
מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מין, ודאי כאלו המבוצעות בתוך המשפחה, ובפרט כלפי קטינים, היא מחמירה, ומעדיפה, ככלל, את השיקול ההרתעתי על פני שיקולים אישיים או נסיבות מקלות של הנאשם. השיקול המרכזי בעבירות אלו הוא טובתם של הקורבנות תוך מתן דגש על לפגיעה העצומה בנפשם. מתחם העונש ההולם את העבירות שביצע הנאשם באישום הנוגע לנכדה נע בין 12 ל-36 חודשי מאסר בפועל. באישום הנוגע לקטינות האחרות – בין 5 חודשי מאסר בפועל ל-12 חודשי מאסר בפועל. בשקלול הנסיבות והשיקולים נידון הנאשם ל-40 חודשי מאסר, שני מאסרים על תנאי, פיצוי למתלוננת באישום הראשון בסך 12,000 ₪, ופיצוי לכל אחת מהמתלוננות באישום השני בסך 5,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [עונשין] |
|
| תפח"ע (נצרת) 41104-05-20 מדינת ישראל נ' רועי בסון (מחוזי; אסתר הלמן, יפעת שיטרית, רננה גלפז מוקדי; 08/06/21) - 69 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט זיכה את הנאשם מביצוע עבירות מין חמורות תוך ניצול ליקויה השכלי של הקטינה, המאובחנת עם תסמונת דאון. במרכז הדיון עומדת השאלה: האם הקטינה הינה "לקויה בשכלה" לעניין סעיף 345(א)(5) לחוק העונשין, באופן השולל ממנה יכולת לגבש הסכמה חופשית למעשה המיני?
עונשין – עבירות – אינוס
.
כנגד הנאשם הוגש כתב האישום שמייחס לו ביצוע עבירות שעניינן, גרם מעשה אינוס, גרם מעשה מגונה בנסיבות אינוס ומעשה מגונה בנסיבות אינוס, אותן על פי הנטען ביצע בקטינה, עמה יצר קשר באפליקציית היכרויות, במהלך התכתבותם ב"ווטסאפ". לנאשם לא יוחסה עבירה בהקשרם של גיל הקטינה ועצם קטינותה, אלא, יוחס לו ביצוע המעשים תוך ניצול ליקויה השכלי של הקטינה, המאובחנת עם תסמונת דאון. במרכז הדיון עומדות השאלות: האם אכן הקטינה בעלת ליקוי שכלי, כנטען. כן יש לבחון האם הנאשם ידע, או לכל הפחות עצם את עיניו מלדעת, אודות ליקויה השכלי. בהמשך לכך יש להשיב על השאלה, האם ניצל ליקוי זה לצורך ביצוע המעשים, באופן השולל את הסכמת הקטינה לביצועם.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
מלשון סעיף 345(א)(5) לחוק העונשין עולה, כי בעילת אישה הלוקה בשכלה אינה אסורה, מקום בו ליקויה השכלי אינו שולל ממנה את האפשרות ליתן את הסכמתה החופשית למעשה.
עובר לתיקון האמור, החוק לא הכיר כלל בתוקפה של הסכמת חולת נפש או לקויה בשכלה. כיום, כאמור, בעקבות התיקון, מכיר החוק בהסכמתה של אישה הלקויה בנפשה או בשכלה לקיום יחסי מין, כל עוד ליקויה זה אינו שולל ממנה את הסכמתה החופשית. הדבר נעשה במטרה לאזן בין זכותה של אישה הלוקה בשכלה או בנפשה לקיים יחסי מין מרצונה החופשי, לבין הגנה על שלמות נפשה וגופה מפני ניצול לרעה של ליקויה, לקיום יחסי מין עמה.
לאחר תיקון 22 לחוק העונשין, אין עוד החוק קובע איסור על גבר שיודע על ליקוי שכלי או נפשי של אישה לקיים עמה יחסי-מין וכי עתה האיסור מופנה כנגד בעילת אישה הנעשית תוך ניצול היותה לקויה בשכלה, או תוך ניצול פגם או חולשה אחרת הפוגמים בכושרה להסכים למעשה.
המסמכים הרפואיים מעידים, כי הקטינה מאובחנת עם תסמונת דאון וכי האינטליגנציה שלה ותפקודה הינם גבוליים. עם זאת, מסמכים אלה אינם מלמדים, כי הקטינה סובלת מפיגור שכלי וב-ת/55 אף נקבע, כי היא מתפקדת ברמה שאינה פיגור שכלי.
בנסיבות הוכח, כי ליקויה השכלי של הקטינה הינו כזה השולל ממנה את היכולת לגבש הסכמה חופשית למעשה המיני, בשל חוסר יכולתה להבין את מהותם ותוצאותיהם הפיזיות, או את משמעותם ותוצאותיהם החברתיות של יחסי המין. עם זאת, יש לבחון האם הנאשם היה מודע לליקויה השכלי של הקטינה והאם ניצל ליקוי זה לצורך ביצוע המעשים.
בנסיבות המקרה דנן, אף אם חשד הנאשם בקיומו של שוני כלשהי אצל הקטינה, הרי שלא היו בידיו הכלים להעריך את טיבו ומשמעותו של שוני זה. במפגש חד פעמי וקצר טווח, שהתקיים באופן וירטואלי, באמצעות האפליקציה והווטסאפ, ללא מפגש פנים אל פנים ומבלי שיש לנאשם היכרות מוקדמת או ידע קודם אודות הקטינה, לא בהכרח יכול היה לקבוע, או אף לחשוד, כי שוני זה בקטינה משמעותו ליקוי שכלי, לא כל שכן, כי מדובר בליקוי שכלי המגיע כדי כך שאין ביכולתה של הקטינה לתת הסכמה חופשית לקשר מיני, בזיקה למבחנים שנקבעו בפסיקה בהקשר זה.
לא הוכח, מעבר לכל ספק סביר וברף הנדרש בפלילים, כי הנאשם היה מודע לקיומו של ליקוי שכלי אצל הקטינה, ובפרט במובן זה שהקטינה אינה מסוגלת להבין את מהותם ותוצאותיהם הפיסיות והחברתיות של יחסי המין. אף לא הוכח מעבר לכל ספק סביר, כי הנאשם עצם עיניו מפני אפשרות זו. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [משפט בינלאומי פרטי] [דיון אזרחי] |
|
| ת"צ (תל אביב-יפו) 47104-12-17 תומר ברם נ' APPLE INC (מחוזי; טל לוי מיכאלי; 07/06/21) - 25 ע' |
| עו"ד: ציוני, אלישקוב, זייטלבך, אבירם, אסטרייכר, שפירא, בר-נוי. |
בית המשפט קבע כי המצאת בקשה לאישור תובענה ייצוגית שבוצעה למשיבות 2-4 מהווה המצאה כדין למשיבה 1, חברה זרה.
משפט בינלאומי פרטי – סמכות בינלאומית – המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט
דיון אזרחי – המצאה מחוץ לתחום – המצאה למורשה בהנהלת עסקים
.
בקשה להכיר בתוקפה של המצאת בקשה לאישור תובענה ייצוגית שבוצעה לידי המשיבות 2-4 עבור המשיבה 1 – חברה זרה שמקום מושבה בארצות הברית וזאת לפי תקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
תקנה 482(א) מאפשרת לתובע להמציא כתב תביעה לידי "מורשה בהנהלת עסקים" של נתבע, אשר נמצא מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל. בפסיקה נקבעו שני מבחנים מצטברים לצורך הגדרת 'מורשה': על-פי המבחן הראשון –'מורשה' הוא "מי שדרגת האינטנסיביות של הקשר שבינו לבין הנתבע הגיעה לרמה כזו, שמותר להניח, כעניין שבדין, שהוא יעביר לידיעתו של הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו". המבחן השני מכונה מבחן 'אותו העסק'.
עלה בידי המבקשים לבסס את הנדבך הראשון בדבר אינטנסיביות הקשר בין המשיבה 1 למשיבה 2. גם התנאי השני הטעון הוכחה הנוגע לאותו עיסוק או עבודה מתקיים בענייננו ומשכך המצאה אשר בוצעה למשיבה 2 עבור המשיבה 1 בוצעה כדין בהיותה מורשה לקבלת כתבי די דין עבורה. אף נוכח התנהלותן הדיונית של המשיבות מתחזקת מסקנתי בדבר היות המשיבה 2 מורשה מטעמה של המשיבה 1 לקבל כתבי טענות עבורה. משיבות 3-4 אף הן מורשות לקבלת כתבי בי דין עבור המשיבה 1 ומסירה שבוצעה להן בוצעה כדין. לפיכך, יש להכיר בהמצאה למשיבות 2-4 כהמצאה כדין, בהתאם לתקנה 482(א) לתקנות. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [נזיקין] |
|
| ע"א (תל אביב-יפו) 20488-05-21 סילבה מזרחי נ' מדינת ישראל -המפקחת על רישום מקרקעין חולון (מחוזי; אביגיל כהן; 07/06/21) - 7 ע' |
| עו"ד: שלמי הכהן |
נדחה ערעור על פסק דין בו נדחתה על הסף תביעה נגד המפקחת על רישום המקרקעין, מחמת חסינות שיפוטית. נקבע כי בהחלטת המפקחת לא נפלה רשלנות חמורה ובוטה ומכל מקום, אפילו התרשלה המפקחת בתפקידה, עדיין חלה החסינות השיפוטית המהותית.
נזיקין – הגנות – חסינות שיפוטית
.
ערעור על פסק דין לפיו נדחתה על הסף תביעת המערערת נגד המפקחת על רישום המקרקעין, מחמת חסינות שיפוטית לאור הוראת סעיף 8 לפקודת הנזיקין.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
טענת המערערת בערעור כי יש ליחס למפקחת "רשלנות בוטה" היא בגדר טענה חדשה. למעלה מן הצורך, בהחלטת המפקחת לא נפלה רשלנות חמורה ובוטה. אין לקבל את טענת המערערת לפיה ניהול ההליכים משך תקופה ממושכת, כאשר המשיבה מודעת לכך שהיא אינה מוסמכת עניינית לדון בהליך גופו, עולה לכדי רשלנות בוטה. אף אם התרשלה המפקחת בתפקידה, עדיין חלה החסינות השיפוטית המהותית ואף במצב העולה לכדי רשלנות רבתי לא ניתן לתבוע את המדינה. פסה"ד שבגינו הוגשה התביעה בבימ"ש קמא, מהווה החלטה שהתקבלה במסגרת מילוי תפקידה השיפוטי של המפקחת. גם אם למערערת יש טענות באשר לאופן ניהול ההליך, אזי פסה"ד והחלטות נוספות שניתנו בהליך, נכנסות לגדר החסינות השיפוטית של המפקחת. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [חוזים] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 25461-03-20 מגה אור החזקות בע"מ נ' ASTC Asian Service Trade Control Pte. Ltd (מחוזי; גרשון גונטובניק; 04/06/21) - 19 ע' |
| עו"ד: ד"ר גלעד וקסלמן, יונתן מורל, לירן בר-שלום, יונתן רום |
בית המשפט פסק כי הסכם הנאמנות בין הצדדים מאפשר את הותרת הכספים שהפקידה המבקשת בידי הנאמן, גם לאחר שהודיעה התובעת על ביטול עסקת היסוד. עם זאת, הצדדים העניקו לבית המשפט את הכוח להורות על שחרור הכספים. הותרת כספים נזילים בנאמנות תגרור אחריה נזקים כבדים למבקשת וככל שהיא תוכל להחליפם בבטוחה ראויה אחרת, ניתן יהיה לשחררם.
חוזים – פרשנות – ראויה
.
בקשה לשחרור כספים המוחזקים בנאמנות על רקע עסקה נכבדה של מכר מניות. האם יש להורות על שחרורם, שעה שעסקת היסוד בין הצדדים אינה עוד עמנו? כיצד יש לפרש את ההסכם, ומהו שיקול הדעת המסור לבית המשפט בבואו לשקול הוראה בעניין שחרור הכספים?
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ברובה ופסק:
לשון הסכם הנאמנות היא פשוטה וברורה, ולכאורה ענייננו נופל במובהק לאחד המקרים שצפו הצדדים, ושהוסדר בו. ההסכם מאפשר, גם בשלב זה, את הותרת הכספים שהפקידה המבקשת בידי הנאמן, וזאת גם לאחר שהודיעה התובעת על ביטול ההסכם. ההסכם יצר מנגנון המשמר כספים כבטוחה במקרה שבו מתגלות מחלוקות סביב ביטול ההסכם. עם זאת, העובדה שניתן לעכב את הכספים אינה אומרת שראוי לעכבם. הצדדים העניקו לבית המשפט, במסגרת הסכם הנאמנות, את הכוח להורות על שחרור הכספים ככל שלא יסכימו בעניין זה. לשון ההסכם אינה מנחה את בית המשפט בפתרון השאלה האם יש להורות על שחרור הכספים אם לאו. אחד השיקולים העומדים על הפרק הוא עוצמת טענותיה של התובעת ולתובעת סיכויים של ממש – ברמה הלכאורית כמובן – לבסס טענותיה. שיקול נוסף שיש לקחת בחשבון הוא הפגיעה הנגרמת לנתבעת ואין ספק שהותרת כספים נזילים בנאמנות תגרור אחריה נזקים כבדים למבקשת. זוהי תוצאה לא ראויה ככל שקיימת חלופה מספקת. מכאן שככל שהיא תוכל להחליפם בבטוחה ראויה אחרת, ניתן יהיה לשחררם. מובן שאין עוד הצדקה להותרת כספים בנאמנות מעבר לאלה ששנויים במחלוקת בהינתן תיקון כתב התביעה המבוקש. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 13 [בתי סוהר] |
|
| עת"א (חיפה) 38094-05-21 פלונית נ' מדינת ישראל (מנהלי; יחיאל ליפשיץ, גלית ציגלר, שמואל מנדלבום; 07/06/21) - 11 ע' |
| עו"ד: |
התקבלה עתירה נגד החלטת ועדת השחרורים, במסגרתה הוחלט שלא להורות על שחרורה המוקדם של העותרת, אשר אסורה בגין ביצוע עבירות בטחון ועבירות תקיפה.
בתי סוהר – אסירים – שחרור מוקדם
.
עתירה נגד החלטת ועדת השחרורים, במסגרתה הוחלט לדחות את בקשת העותרת לשחרור מוקדם. מועד השחרור "המלא" של העותרת. העותרת הורשעה בעבירות בטחון (מגע עם סוכן חוץ, ניסיון לחברות בארגון טרור, יציאה את הארץ שלא כדין) ובעבירות תקיפה.
.
בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את הערעור ופסק:
ס' 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר מורה כי לא תשחרר ועדת השחרורים אסיר אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. ס' 9 לחוק מונה ברשימה פתוחה את השיקולים הרלוונטיים שיכולים להצביע על מידת מסוכנותו של האסיר וסיכויי שיקומו, וביניהם העבירות בהן הורשע, עברו הפלילי, התנהגותו בכלא, חוות דעת של גורמי המקצוע, ועוד. נקבע לא פעם כי אין זכות קנויה לשחרור מוקדם.
במקרה זה, יש מקום לשחרורה המוקדם של העותרת. ראשית, הועדה נתנה משקל רב למסמך שהתקבל מעו"ס שב"ס ובו צוין כי אין ביכולת שב"ס להעריך שינוי אידיאולוגי, אולם התעלמה מנתונים נוספים שעמדו בפניה בהקשר זה. שנית, היה מקום ליתן משקל משמעותי יותר לנתוני העותרת ולרקע ממנו היא באה. שלישית, היה מקום ליתן משקל של ממש לנתוני העותרת בהקשר למסוגלותה להשתלב בהליך שיקומי במסגרת תנאי השחרור. רביעית, הועדה לא נתנה משקל מספק לטיב ואיכות תנאי השחרור שהומלצו על ידי רש"א, ולא ניתן משקל מספיק למועד שחרורה "המלא" של העותרת. אין במידעים שהוצגו על ידי המשיבה, כדי להביא לשינוי המסקנה. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [מקרקעין] [קניין] |
|
| עת"מ (חיפה) 38937-11-20 יעקב בנבניסטי נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה נהריה (מנהלי; תמר נאות פרי; 06/06/21) - 12 ע' |
| עו"ד: ארז קלנטריה, אבי גולדהמר, עודד דונג |
בית המשפט דחה עתירה להורות על הפסקת הליכי הפקעה לצרכי שטח ציבורי פתוח. טענת העותר לפיה מטרת ההפקעה נזנחה – נדחתה.
מקרקעין – הפקעה – ביטולה
קניין – מקרקעין – הפקעה
קניין – הפקעה – לצורכי ציבור
.
עתירה בה מבוקש להורות על הפסקת הליכי הפקעה לצרכי שטח ציבורי פתוח. העותר מבקש בעתירתו להורות על הפסקת וביטול הליכי ההפקעה של המגרש, ביטול שינוי יעוד המקרקעין לצורכי שצ"פ, כפי שנקבע במסגרת התוכנית, והחזרת הייעוד להגדרתו כפי שהייתה טרם אישור התוכנית – לבניה או למסחר.
.
בית המשפט דחה את העתירה ופסק כלהלן:
מתקיים שיהוי ניכר אשר מצדיק כשלעצמו את דחיית העתירה, בכל הנוגע למכלול הטענות, למעט טענת "זניחת מטרת ההפקעה".
כאשר מבוקש לבטל את ההפקעה, בהתבסס על הטענה כי מטרת ההפקעה נזנחה – הפסיקה קבעה, כי דווקא חלוף הזמן הוא שגורם להתגבשות העילה ומאפשר לבעל הזכויות להעלות את טענת זניחת מטרת ההפקעה. נפסק כי כאשר מועלית בעתירה טענה הנוגעת לשיהוי במימוש הצורך הציבורי מטעם הרשות, יש קושי בהעלאת טענת השיהוי כטענת סף מטעם הרשות.
לא נפל פגם בפרסום הפקעת המגרש, אשר מתייחס להודעה הראשונה, למעט פגם טכני שאינו בעל משמעות במכלול הנסיבות, ויש לדחות את טענות העותר לגבי ביטול ההפקעה מחמת פגם בפרסומה.
אין לקבל את טענת העותר לגבי זניחת מטרת ההפקעה כעילה לביטול ההפקעה. מטרת ההפקעה לא נזנחה ומוסדות התכנון ייעדו לאורך השנים את המקרקעין לשצ"פ, ופעלו בהתאם.
לגבי מימוש ההפקעה, יש משקל של ממש בטענת המשיבות לפיה התוכנית חלה על שטח של כמעט 9,000 דונם, וכי הפיתוח של השטחים הציבוריים כרוך בהיבטים תקציביים ובתכנון מורכב אשר לוקח מספר שנים, והעיכובים אינם מלמדים על זניחת מטרת ההפקעה. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 15 [משפט חוקתי] |
|
| ת"א (תל אביב-יפו) 70065-11-19 ניר חפץ נ' אמיר אוחנה (שלום; כוכבה לוי; 15/06/21) - 10 ע' |
| עו"ד: אילן סופר, רון אביב, שלומי ויינברג, אביתר כהן |
בית משפט השלום בתל אביב דחה על הסף תביעת הדיבה והפגיעה בפרטיות של המשיב, עד המדינה בתיקים המתנהלים נגד ראש ממשלת ישראל לשעבר, נגד המבקש שר המשפטים לשעבר. נפסק, כי דבריו של המבקש במליאת הכנסת אינם מנותקים לחלוטין ממטרת נאומו בכנסת וחוסים תחת חססינות. עם זאת, בית המשפט מתח ביקורת חריפה על השר לשעבר וקבע שהפר את צו איסור הפרסום שנועד להגן על ביטחונו של המשיב ועדה נוספת שנחקרו במשטרה.
משפט חוקתי – כנסת – חסינות חברי-כנסת
.
המשיב הגיש כנגד המבקש – שר המשפטים, תביעה על הפרת צו איסור פרסום ופגיעה בפפרטיות בנוגע אליו ואל עדה נוספת בנאום על בימת הכנסת. בכתב התביעה דרש המשיב שהמבקש ישלם לו פיצויים בגין תביעת לשון הרע, הפרה של חוק הגנת הפרטיות על-פי פקודת הנזיקין. בנאומו בכנסת המבקש דיבר על תרגיל החקירה שבו נשאלה עדה שאלות חודרניות על הקשר שלה עם המשיב. המבקש טען לחסינות מהותית מתוקף תפקידו כחבר כנסת, הפוטרת מנשיאת אחריות פלילית אם המעשים נעשו לצורך מילוי תפקידו.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
מדבריו עצמו של המבקש בהחלט ידע על צו איסור הפרסום. בעת שנשא את דבריו מעל בימת מליאת הכנסת הוא ידע גם ידע שיש צו איסור פררסום, אלא שבחר לעצום עיניו ולא לדעת את תוכנו.
הגם שדעתו של בית המשפט אינה נוחה ממסקנתו לאור הפסיקה, והגם שבית המשפט בהחלט קשוב לטענות בא כוחו של המשיב שלפיו המבקש פעל ממניעים נוספים – מסקנת בית המשפט היא שדבריו אינם מנותקים מתכלית או נושא או ממטרת נאומו בבכנסת וחוסים תחת חסינות. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [הגנת הצרכן] |
|
| עש"א (תל אביב-יפו) 23158-10-20 מ. יוחננוף ובניו (1988) בע"מ נ' מדינת ישראל (שלום; עדי הדר; 10/06/21) - 10 ע' |
| עו"ד: |
* בית המשפט דחה ערעור על החלטת הממונה מטעם הרשות להגנת הצרכן להטיל על המשיבה עיצומים בגין הפרת הוראות חוק הגנת הצרכן.
הגנת הצרכן – חוק הגנת הצרכן – ענישה
.
ערעור על החלטת הממונה מטעם הרשות להגנת הצרכן להטיל על המשיבה עיצומים בגין הפרת הוראות חוק הגנת הצרכן.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
יש לדחות את עמדת המערערת, לפיה על בית המשפט לבחון את התנהלות המערערת על פי מבחני הדין הפלילי. תיקון חוק הגנת הצרכן ע"י הוספת כלי נוסף לאכיפה הפלילית, הוא כלי האכיפה המינהלי, נועד להשיג ציות ע"י הרתעה מהירה. לצורך מתן עדיפות להשגת הרתעה מהירה, המחוקק צימצם את היכולת של העוסק להגן על עצמו בהליך, על ידי כך שייתר את הצורך של הרשות לעמוד בנטל ההוכחה הגבוה הקבוע בדין הפלילי, שלל את היכולת לחקור את עדי הרשות ועוד פגיעות נוספות ביכולת העוסק להתגונן ביחס לנאשם בהליך פלילי.
אולם, האיזון הושג על ידי כך שההליך המינהלי אינו מטביע על מצחו של העוסק אות קין עברייני, והעיצום אינו חורג מעיצום כספי. קבלת עמדת המערערת תרוקן מתוכן את מטרת המחוקק להשיג הרתעה מהירה, עקב הצורך להוכיח את כוונת העוסק להפר את החוק.
אין להוציא מכלל אפשרות שעלולות להתרחש טעויות אנוש נקודתיות. אולם, נטל הראיה לעניין זה מוטל על המערערת. המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה בעניין זה. לא זו אף זו, לשיטתה, על המשיבה היה להוכיח שאין מדובר בטעות אנוש. נוסף לכך, היקף ההפרות מלמד שהמערערת לא הקפידה בלשון המעטה, למלא חובותיה כלפי הצרכנים.
ביהמ"ש דחה כל טענות המערערת. לנוכח ההידרשות של הרשות לטענות רבות שכולן נדחו, ובשים לב לסכום העיצום, והפרות החוק המרובות, בשני סניפים, ביהמ"ש חייב את המערערת לשלם למשיבה שכ"ט בא כוחה בסך של 45,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [חדלות פירעון] |
|
| (חיפה) 62094-03-21 תיימור קבלאן נ' ממונה על חדלות פירעון מחוז חיפה והצפון (שלום; תמי לוי יטח; 08/06/21) - 13 ע' |
| עו"ד: |
נדחה ערעור על החלטת המשיב לדחות את בקשת המערער למתן צו לפתיחת הליכים לפי חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי. לא נפל דופי בשיקול הדעת של הממונה ובמסקנה אליה הגיע, והחלטתו אינה חורגת ממתחם הסבירות.
חדלות פירעון – חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי התשע`ח-2018 – צו לפתיחת הליכים
חדלות פירעון – חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי התשע`ח-2018 – תכליתו
.
ערעור על החלטת המשיב לדחות את בקשת המערער למתן צו לפתיחת הליכים לפי חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח-2018.
.
בית המשפט דחה את הערעור, ופסק כלהלן:
המחוקק העניק לממונה שיקול דעת בקבלת החלטות שיפוטיות ומעין שיפוטיות, במגוון רחב של עניינים ושיקול דעתו אינו מתמצה לקבלת החלטות טכניות בלבד. במקרה דנן, הממונה הגיע למסקנה כי לא מתקיימים תנאי סעיף 104(א)(1) לחוק חדלות פירעון, שכן מתן הצו לפתיחת הליכים לא צפוי לסייע למערער כדי למנוע את חדלות פירעונו.
המסקנה לפיה צו פתיחת ההליכים לא צפוי לסייע ליחיד כדי למנוע את חדלות פירעונו, טומנת בחובה את הצורך להפעלת שיקול דעת רחב, שאינו מוגבל לשיקול דעת טכני בלבד. החלטה זו מחייבת את הממונה לבחון את חדלות פירעונו של היחיד עם כניסתו של היחיד להליך ולצפות, תוך הפעלת שיקול דעת מקצועי, את הסיכויים לכך שההליך יסייע לו למניעת חדלות הפירעון עם סיום ההליך.
לא נפל דופי בשיקול הדעת של הממונה ובמסקנה אליה הגיע, והחלטתו אינה חורגת ממתחם הסבירות.
הגם שעובדת שהייתו של המערער בכלא תקופה ממושכת, אינה מהווה הסיבה העיקרית לדחיית בקשתו של המערער למתן צו לפתיחת הליכים, הרי שגם סיבה זו בפני עצמה הינה כבדת משקל, ויש בה כדי להשפיע על החלטת הממונה.
אין בעובדה כי המערער אסיר לכשעצמה כדי לשלול ממנו הזכות להגשת בקשה למתן צו לפתיחת הליכים. ואולם, מקום בו מדובר במערער המרצה עונש מאסר ממושך ומועד שחרורו אינו קרוב, ככלל ניתן להסיק כי הוא לא יוכל לנהל את הליך חדלות הפירעון כראוי וככל שינוהל, הרי שהדבר יפגע בזכויות הנושים, יביא לבזבוז זמן שיפוטי ומערכתי, לבזבוז כספי ציבור, ויותר מכל – לא יביא להגשמת מטרותיו של חוק חדלות פירעון. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [בתי-משפט] |
|
| בב"נ (נתניה) 34003-02-21 ראובן נעים נ' ועדה מקומית לתיכנון ובניה - נתניה (שלום; אלי ברנד; 08/06/21) - 9 ע' |
| עו"ד: ד"ר ניסן שריפי, יונתן גור, נעמה טל דלמאי |
כאשר עסקינן בסכסוכים "אזרחיים", כגון עניינים שבמקרקעין (לרבות זכות השימוש במקרקעין) או בסכסוכים כספיים כאלה ואחרים, הרי שעצם העובדה שסכסוכים אלה קשורים באופן כלשהי למקום המיועד לפולחן דתי, אינה מפקיעה את סמכותם של בתי משפט אזרחיים מלדון בהם.
בתי-משפט – סמכות – מקומות קדושים
.
המשיבה הגישה בקשה לצו הריסה ללא הרשעה ביחס למבנה הצמוד לבית כנסת בשם "בית יוסף". הבקשה הנוכחית עניינה טענה מקדמית שהעלה המבקש בדבר היעדר סמכות עניינית לבית משפט זה לדון בהליך.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
דבר המלך משנת 1924 אינו שולל את הסמכות מבית המשפט לדון בעבירות פליליות, אם בוצעו במקומות קדושים, ולהטיל עונשים לפי הדין הפלילי, כדי לשמור על הסדר הציבורי במקומות אלה. בין היתר, בית המשפט מוסמך לדון ולפסוק אם הופרו הוראות של חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965, או הוראות של חוק העתיקות, תשל"ח-1978, אם בדרך של אישום פלילי ואם בדרך של עתירה לבית משפט זה. בדומה לכך בית המשפט מוסמך גם לדון ולפסוק אם הופרו הוראות של חוק השמירה על המקומות הקדושים, תשכ"ז-1967.
ניתן היה לסיים כבר עתה ולקבוע כי לבית המשפט סמכות לדון בהליך דנן, אולם למעלה מן הנדרש יש להתייחס גם לטענה האפשרית כי האמור נוגע אך ורק להליכים פליליים – בהם באה לידי ביטוי במידה ייחודית מטרת שמירת הסדר הציבורי – בעוד שההליך דנן הוא הליך של עתירה לצו הריסה ללא הרשעה וניתן אולי לטעון כי האמור אינו חל עליו.
בפסיקה נקבע כי כאשר עסקינן בסכסוכים "אזרחיים", כגון עניינים שבמקרקעין (לרבות זכות השימוש במקרקעין) או בסכסוכים כספיים כאלה ואחרים, הרי שעצם העובדה שסכסוכים אלה קשורים באופן כלשהי למקום המיועד לפולחן דתי, אינה מפקיעה את סמכותם של בתי משפט אזרחיים מלדון בהם. על פי ההלכה הנוהגת בפסיקת בתי המשפט בישראל, יש לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בהליך הנוכחי ללא כל ספק. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [דיון פלילי] |
|
| ת"פ (ירושלים) 38492-05-19 מדינת ישראל נ' פלוני (שלום; אילן סלע; 08/04/21) - 16 ע' |
| עו"ד: גדעון נחום, אריאלה נבון, פלוני |
בית המשפט זיכה את הנאשמים מעבירות של סחיטה בכוח בצוותא וסחיטה באיומים. לא עלה בידי המאשימה להוכיח מעבר לספק סביר כי הנאשמים ביצעו את המיוחס להם.
דיון פלילי – הכרעת-דין – זיכוי
דיון פלילי – מחדלי חקירה – נפקותם
.
כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום, המייחס להם עבירה של סחיטה בכוח בצוותא לפי סעיף 427(א) רישא, בנסיבות סעיף 382(א) לחוק העונשין, ועבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק. הנאשמים כפרו במיוחס להם.
.
בית המשפט זיכה את הנאשמים, ופסק כלהלן:
מושכלות יסוד הן, כי מטרתה של חקירה הנעשית על ידי רשות חוקרת, האמונה על חקירת מעשי עבירה, היא מציאת ראיות לחשיפת האמת. בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של החשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו. המשטרה, במקרה זה, היא זו שמחובתה וביכולתה היה לפעול לאיסוף ראיות לאישוש החשד בדבר ביצוע העבירה או להפרכתו. ואולם, בסופו של יום הגם שהיו לה שמות של עדים לא מעטים שיכלו לשפוך אור על שאירע, היא לא פעלה לאיתורם וזימונם למסירת גרסה. באותה מידה היא לא פעלה לאיתור צילומים של האירוע ממצלמות אבטחה המותקנות במקום, לפי עדויות הצדדים כולם.
אכן, עובדת קיומו של מחדל חקירה אין בה, כשלעצמה, להביא לזיכוי נאשם, בכל מקרה. כאשר נטען למחדלי חקירה של המשטרה או הרשות החוקרת, על בית המשפט לבחון, האם אכן נפלו בחקירה פגמים, או שלא נעשו פעולות נחוצות ומהותיות, שלוּ היו נעשות היו יכולות לקדם את החקירה ולהציג את התמונה המלאה. בשלב שני, במידה ונמצא כי אכן אירעו מחדלים בחקירה, על בית המשפט לשאול את עצמו האם המחדלים שנתגלו כה חמורים עד שיש לחשוש כי קופחה הגנתו של הנאשם באופן המקשה עליו להתמודד עם חומר הראיות נגדו או להוכיח את גרסתו שלו. שאלת הנפקות של מחדלי חקירה תוכרע בהתאם לנסיבות המקרה, תוך בחינת השאלה אם יש בתשתית הראייתית אשר הונחה לפתחו של בית המשפט כדי לבסס את הרשעת הנאשם בעבירה שיוחסה לו במידה הנדרשת בפלילים. הבחינה תיעשה לא רק לכל מחדל כשהוא עומד לעצמו, אלא גם למשמעותו בתוך מכלול הראיות.
במקרה דנן, בו גרסאות המתלונן מחד וגרסאות הנאשמים מאידך, אינן יכולות להביא להכרעה אודות האירוע, לא יכולה להיות מחלוקת, כי עדים אובייקטיביים, לא מעטים, שנכחו בסמוך למקום האירוע, שזהותם הייתה ידועה למשטרה ונמסר לה כי הם היו עדים לאירוע, אם על ידי המתלונן ואם על ידי מי מהנאשמים, כמו גם נטילת צילומים ממצלמות במקום האירוע, היה בהם כדי לסייע לבירור נסיבות האירוע, ואפשר שהיה בהם לסייע לנאשמים בהגנתם. הדבר לא נעשה. קבלת גרסת המתלונן והנאשמים במשרדי החקירות, ואי ביצוע פעולות כלשהן הדורשות לתור אחר ראיות, איסוף מצלמות שידוע שקיימות, ולמצער ניסיון, לא לאיתור עדים, אלא לזימון עדים ידועים, אינה באה בגדרי חקירה שתכליתה בירור האמת. משהתברר כי נסיבות החקירה חייבו במקרה זה ביצוע פעולות מסוימות על ידי הרשות החוקרת והיא לא ביצעה אותן ולא הניחה הסבר מניח את הדעת לאי ביצוען, הגם שהם היו ממש תחת ידיה, יש להניח את ההנחה העובדתית הטובה ביותר לנאשמים, היינו, שאילו בוצעו פעולות חקירה אלו, היו תוצאותיהן מלמדות על חפותם. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 20 [עבודה] [ביטוח לאומי] |
|
| ב"ל (באר שבע) 2689-11-20 ורד הראל נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; צבי פרנקל; 09/06/21) - 9 ע' |
| עו"ד: אלי דמרי, לינוי אוזן |
ביה"ד פסק כי התובעת לא הוכיחה שהיא נפצעה במהלך ביצוע פעולה תוך כדי ועקב עבודתה כְּמורָה. האירוע התרחש לטענת התובעת בביתה בשעות הלילה המאוחרות, כאשר אין מדובר בשעות עבודה. אין לראות במענה הפרטי של התובעת בשעות האמורות כמקום עבודתה.
עבודה – תאונת עבודה – קביעה בדבר תאונת עבודה
עבודה – ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – פגיעה בעבודה
.
התובעת, מורה במקצועה, הגישה תביעה להכיר בפגיעה שארעה לה בביתה ב-23.3.2020 כפגיעה בעבודה. לטענתה, בעת שעסקה בביתה, בשעות הערב המאוחרות, בהכנת חומר מקצועי לוועדת שילוב, ניגשה לקחת כוס שתייה, נתקלה בידית התיק והחליקה בעוצמה ארצה ונפגעה בצלעות ובגב. לדברי התובעת, בשל משבר הקורונה עבודתה בוצעה בביתה והיא קיבלה שכר בגין עבודה זו. לטענת התובעת מדובר במקרה ייחודי, מאחר שהפגיעה אירעה בנסיבות בהן נאלצה ונדרשה כעובדת הוראה, לעבוד אך ורק מביתה, בשל נגיף הקורונה, ולכן יש לראות בנפילה שלה בשעות הערב בביתה בעת הכנת חומר מקצועי כפגיעה בעבודה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (סגן הנשיא השופט צ' פרנקל) דחה את התביעה ופסק כי:
הפגיעה הנטענת אירעה במעונה הפרטי של התובעת בו למעסיק אין שליטה על הסיכונים הקיימים, ואין מקום להחיל את הכיסוי הביטוחי שהציבור נושא בו המוענק במסגרת ביטוח נפגעי עבודה על כל פעילות המבוטח במשך 24 שעות ביממה. בעניין פאפו נפסק שאין מקום להחיל את ביטוח נפגעי עבודה מעבר לגבולות העבודה. אמנם באותו מקרה היה מדובר באירוע חברתי ובליגה למקומות עבודה, אך אפשר להקיש לענייננו שאין מקום להרחיב במידה ניכרת את הכיסוי הביטוחי מעבר לסביר. הסביר הוא שעות העבודה ולא הגנה משך 24 שעות ביממה. קבלת התביעה תרחיב במידה ניכרת את הכיסוי הביטוחי המיועד לחול על מבוטחים.
במקרה זה התובעת היתה במעונה הפרטי. הפגיעה הנטענת לא אירעה בשעות העבודה הרגילות, כך שגם אם היה מקום בנסיבות מסוימות, ואם נכיר בנסיבות משבר הקורונה נסיבות מיוחדות כאלה, להכיר בפגיעה במעונה הפרטי של העובדת כפגיעה בעבודה, הרי יש לתחום את "השעות המבוטחות" לאותן שעות שהעובד אמור היה לעבוד במקום העבודה. שעות העבודה של התובעת הן 8:00 עד 13:00. הרחבת אותן שעות במיוחד כדי לכלול את שעות הלילה מרחיבה את שעות הביטוח בצורה שאינה סבירה. היקף עבודתה של התובעת במסגרת שעות העבודה נותרו באותה תקופה בדיוק כפי שהיו לפני התפרצות מגפת הקורונה ואין שוני בעבודתה כתוצאה ממשבר הקורונה. לא הייתה דרישה מהמורים לעבוד 24 שעות ביממה. אשר לטענת התובעת לגבי חזקת הסיבתיות, ביה"ד הארצי קבע שלא כל תאונה שאירעה תוך כדי העבודה היא בהכרח עקב העבודה, וממילא המסגרת היא מסגרת הזמן שבין תחילת העבודה ביום מסוים ובין גמר העבודה באותו יום. שעת הפגיעה בגינה תובעת הנתבעת אינה במסגרת שעות העבודה הרגילות, ולכן יש לדחות את התביעה.
נוכח הקביעה כי התביעה נדחית מהסיבה שהפגיעה הנטענת לא אירעה בשעות העבודה ולכן אין לראות בפגיעה כתאונת עבודה, התייתר הצורך להחליט לדון בטענות הנתבע לפיהן התובעת לא הרימה את נטל הראייה להוכיח את תביעתה. עם זאת, מחומר הראיות עולה שהתובעת העלתה גרסאות שונות אשר לאופן התרחשות קרות האירוע. התובעת דיווחה למנהל בית הספר בהודעת WHATSAPP בבוקר המחרת שהיא נפלה בלילה הקודם והיא עם שבר בצלעות. התובעת לא הזכירה שהפגיעה היתה עקב עבודתה או קשורה לה. גם במסמכים הרפואיים הסמוכים לאירוע אין אזכור לפגיעה הקשורה לעבודה. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [עבודה] [ביטוח לאומי] |
|
| ב"ל (תל אביב-יפו) 62554-06-20 פואד אבו גנים נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; תומר סילורה, נ.צ.: א' אופיר, ח' הופר; 06/06/21) - 24 ע' |
| עו"ד: רוני קלויר עמרם, שירה צמיר |
ביה"ד דחה את תביעת התובע, עובד מטבח בבית חולים, להכיר בפגיעה בברך ימין כפגיעה בעבודה, על יסוד חוות דעתו של המומחה-היועץ הרפואי שניתנה בתיק לפיה הליקוי הרפואי בברך הינו קרע במניסקוס וכי מחלת הברך וקרוב לוודאי גם הקרע במניסקוס קדמו לאירוע הפגיעה בעבודה. ביה"ד לא מצא כל הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לסטות ממסקנותיו של המומחה הרפואי.
עבודה – תאונת עבודה – מומחים רפואיים
עבודה – תאונת עבודה – הוכחת קשר סיבתי
עבודה – ביטוח לאומי – פגיעה בעבודה
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – פגיעה בעבודה
.
תביעת התובע, עובד מטבח בבית חולים בתקופה הרלבנטית, להכיר בפגיעה בברך ימין מיום 23.9.19 כפגיעה בעבודה. דמי פגיעה שולמו לתקופה 24.9.2019 - 2.12.2019. בקשת התובע לתשלום דמי פגיעה לתקופה 3.12.2019–23.12.2019 נדחתה בנימוק של העדר קשר סיבתי בין האירוע לבין הנזק הרפואי, כאשר במקרה זה הנזק הרפואי בברך ימין היה קיים קודם הפגיעה הנדונה. בתיק מונה מומחה יועץ רפואי שידון בשאלת הקשר הסיבתי בין הפגימה הנטענת בברך ימין לבין התאונה מיום 23.9.19 וכן בתקופת אי הכושר שבמחלוקת: מיום 3.12.19 עד 23.12.19.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ת' סילורה ונציגי הציבור א' אופיר, ח' הופר) דחה את התביעה ופסק כי:
הלכה פסוקה היא כי אין המומחה היועץ הרפואי בא במקום בית הדין לפסיקה. הפוסק הוא בית הדין וחוות-הדעת אינה באה אלא להדריך ולייעץ בתחום שאינו בידיעתו המקצועית של המשפטן, היינו בתחום ידיעתו המקצועית של הרופא. לפי שיטת המשפט בישראל חוות-דעת כזאת אף היא בבחינת ראיות ויש להתייחס אליהם בהתאם לכך. השוני העיקרי שבין חוות-דעת רפואית מטעם מומחה-יועץ רפואי הפועל מטעם בית-הדין לבין חוות-הדעת של רופא המעיד מטעם צד להתדיינות, הוא במשקל אשר בית-הדין ייחס לחוות הדעת. אך טבעי הדבר שבית-הדין ייחס משקל מיוחד לחוות-דעת המוגשת על ידי מומחה הפועל מטעמו ולא מטעם אחד הצדדים.
במקרה זה המומחה הרפואי קבע בחוות עתו הראשונה כי הליקוי הרפואי בברך ימין הינו קרע במניסקוס וכי מחלת הברך וקרוב לוודאי גם הקרע במניסקוס קדמו לאירוע שמיום 23.9.19. על עמדה זו חזר המומחה גם במענה לשאלות ההבהרה המפורטות שהגיש התובע בשני סבבי שאלות. המומחה חוזר ומציין בחוות דעת שניה שלהערכתו סביר יותר שהקרע במניסקוס לא ארע באירוע מאשר האפשרות ההפוכה שהקרע ארע או החמיר באירוע. עוד מציין המומחה כי להערכתו סביר שלו היתה מתבצעת בדיקת MRI יום לפני האירוע היו רואים את הקרע במניסקוס. בחוות דעת נוספת שב המומחה וציין שוב כי "מכלול הרישומים לפני ואחרי התאונה מעידים על כך שסביר יותר שהליקוי בברך קדם לתאונה ולא ארע או החמיר בה". במקום אחר ציין המומחה "סביר יותר שהליקוי בברך לא ארע או החמיר בתאונה מאשר האפשרות ההפוכה. או במונחים של אחוזים, הסיכוי שהליקוי בברך ארע או החמיר בתאונה קטן מ 50%".
קביעותיו הרפואיות של המומחה עומדות במבחן הסבירות וההיגיון ולא נמצא כל נימוק המצדיק שלא לאמץ את חוות הדעת של מומחה - יועץ רפואי מטעם בית הדין. הפסיקה קבעה כי הגם שבה"ד אינו כבול לה, סטייה מחוות דעתו של המומחה הרפואי תיעשה במקרים בהם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן. לפי הפסיקה, ביה"ד נוהג לייחס משקל רב לחוות דעתו של המומחה מטעמו, שכן האובייקטיביות של המומחה מטעם ביה"ד גדולה יותר ומבוטחת במידה מירבית מעצם העובדה, כי אין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל שכרו מידי בעלי הדין. בנסיבות המקרה דנן, אין הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לסטות ממסקנות חוות הדעת שהוגשה. לסיכום, התביעה להכיר בפגיעה בברך ימין כפגיעה בעבודה, נדחתה. בהתאם להמלצת המומחה, על הנתבע להכיר בתקופת אי הכושר עד ליום 17.12.19. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
| ב"ל (חיפה) 70683-03-19 ישראלה אבנרי נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; אילת שומרוני ברנשטיין, נ.צ.: מ' טל, א' פרלה; 06/06/21) - 23 ע' |
| עו"ד: א. יונגר, ענת רישין נקש |
ביה"ד פסק כי יש לראות בהכנסות מדמי שכירות עבור נכסים שקיבלה התובעת בירושה בתקופת הנישואים והרשומים על שמה כהכנסות משותפות לה ולבעלה המנוח, כך שהכנסת התובעת בשנה שקדמה לפטירת המנוח אינה עולה על כפל השכר הממוצע, והיא זכאית למענק פטירה מוגדל. ביה"ד דחה את טענת הנתבע כי יש לקחת לצורך בדיקת זכאות התובעת למענק פטירה מוגדל רווחים מריביות שהתקבלו מפיקדונות וחסכונות התובעת.
ביטוח לאומי – ביטוח שאירים – מענק
עבודה – ביטוח לאומי – זכאות
.
תביעה למענק פטירה מוגדל לתובעת, אלמנת המנוח אבנר אבנרי ז"ל. אחד התנאים לקבלת מענק פטירה מוגדל הוא שההכנסה הממוצעת של בן/בת הזוג שנותר בחיים, מהמקורות שבסעיף 2 לפקודת מס הכנסה בשנה שקדמה לפטירת בן/בת זוגו, אינה עולה על סכום השווה לכפל השכר הממוצע במשק. המחלוקת היא האם יש לראות בהכנסות מדמי שכירות עבור נכסים שקיבלה התובעת בירושה בתקופת הנישואים והרשומים על שמה, כהכנסה שלה בלבד או כהכנסות משותפות לבני הזוג. ככל ומדובר בהכנסה של התובעת הרי ששכרה הממוצע בשנה שקדמה לפטירת בעלה עולה על כפל השכר הממוצע והיא אינה זכאית למענק הפטירה המוגדל; ככל ומדובר בהכנסה משותפת לבני הזוג הרי שהכנסת התובעת בשנה שקדמה לפטירה אינה עולה על כפל השכר הממוצע והיא זכאית למענק המוגדל. מחלוקת נוספת היא האם במסגרת חישוב הכנסתה הממוצעת של התובעת בשנה שקדמה לפטירת בעלה יש לכלול גם רווחים מפיקדונות וחסכונות של התובעת.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת א' שומרוני-ברנשטיין ונציגי הציבור מ' טל, א' פרלה) קיבל את התביעה ופסק כי:
ביה"ד עמד על סעיף 310 לחוק הביטוח הלאומי, הקובע זכאות למענק לקרובי משפחתו של נכה שנפטר, בציינו כי התנאים הקבועים בסעיף 310(ג)(1) ו-(2) מתקיימים, כאשר המחלוקת היא האם סעיף 310(ג)(3) מתקיים – האם הכנסתה הממוצעת של התובעת מהמקורות בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה, בשנה שקדמה לפטירת המנוח גבוהה מכפל השכר הממוצע במשק או לא. ביה"ד בחן תחילה את השאלה כיצד התייחס מס הכנסה לסכומים שהתקבלו בגין שכירות – האם כהכנסות השייכות לתובעת בלבד או כהכנסות משותפות של בני הזוג. במקרה זה בשנה שקדמה לפטירת המנוח הרלבנטית לצורך בחינת זכאות התובעת למענק המוגדל, הכנסות דמי שכירות מהנכסים על שם התובעת חויבו בחישוב המס של שני בני הזוג ויוחסו לתובעת, מאחר ובשנה זו למנוח לא הייתה הכנסה מעבודה. מבחינת מס הכנסה ברירת המחדל היא שההכנסה שלא מיגיעה אישית (במקרה זה הכנסות השכירות מהנכסים על שם התובעת) משותפת לבני הזוג, כל עוד בני הזוג לא ביקשו שההכנסות יחויבו על אחד מבני הזוג. בשנה שקדמה לשנת פטירת המנוח לא פנו בני הזוג למס הכנסה בבקשה שההכנסה תיוחס לתובעת בלבד, ומכאן שהכנסות השכירות היו הכנסות משותפות לבני הזוג ולא הכנסה השייכת לתובעת בלבד.
מס הכנסה מתייחס אל ההכנסה כאל הכנסה של שני בני הזוג, כאשר במה שקשור למיסוי הכנסה זו, הרי שמייחסים אותה מבחינה מיסויית לבן הזוג עם ההכנסה הגבוהה הרלבנטית לצורך שיעור המס השולי, כדי שבני הזוג ישלמו את המס הגבוה יותר. ודוק, שיוך ההכנסה לבן הזוג בעל הכנסה מיגיעה אישית גבוהה יותר משפיע על חישוב המס השולי שיוטל על ההכנסה ואינו משנה מכלל החישוב המאוחד בין בני זוג לפיו פועל מס הכנסה כברירת מחדל, אלא אם כן בני הזוג הגישו בקשה לחישוב נפרד, מה שלא קרה בענייננו. מן האמור עולה כי מס הכנסה התייחס להכנסה מדמי השכירות כהכנסה משותפת של בני הזוג. על אף שהזכויות בנכסים שקיבלה התובעת בירושה רשומים על שמה בלבד, יש לראות בהכנסות מהנכסים כמשותפת לשני בני הזוג. בנוסף, בני הזוג קיימו חיים משותפים והתייחסו לנכסי השכירות כנכסים משותפים, כך שלא נסתר שחזקת השיתוף חלה עליהם, ואף מטעם זה יש לראות בהכנסות השכירות מהנכסים על שם התובעת כהכנסות משותפות לבני הזוג. מן האמור עולה כי מס הכנסה התייחס להכנסות השכירות כמשותפות לבני הזוג, ולכן בחישוב זכאות התובעת למענק המוגדל היה על הנתבע לייחס לתובעת רק מחצית מהכנסות השכירות בשנה שקדמה לפטירת המנוח.
טענת הנתבע כי יש לקחת לצורך בדיקת זכאות התובעת למענק הפטירה המוגדל רווחים מריביות שהתקבלו מפיקדונות וחסכונות התובעת ומכאן שגם אם יש לחלק בין בני הזוג את ההכנסות מדמי השכירות, עדיין שכרה הממוצע של התובעת בשנה שקדמה לפטירת המנוח עולה על כפל השכר הממוצע, נדחתה לרבות חישובי הנתבע; ביה"ד ציין כי כאשר סעיף 310(ג) לחוק קובע במפורש מהם התנאים בהתקיימם יהיו קרובי משפחתו של נכה שנפטר (התובעת כאן) זכאים למענק המוגדל, תנאים בהם עומדת התובעת, הרי שטענות כגון שחסכונות ופיקדונות התובעת עומדים לרשותה כהון נזיל בכל עת, אינן מצדיקות את שלילת זכאות התובעת למענק; טענת התובעת כי יש לפסוק לטובתה הוצאות בגובה הריבית שהייתה אמורה להשתלם לה בשל עיכוב של 4 שנים בתשלום המענק המוגדל, נדחתה. לסיכום, על הנתבע לערוך חישוב חדש של זכאות התובעת למענק המוגדל, וככל שיימצא שהתובעת עומדת בתנאי סעיף 310ג' לחוק, עליו לשלם לה את המענק המוגדל. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 23 [בתי-משפט] [דיון אזרחי] [מקרקעין] |
|
| תמ"ש (חדרה) 53041-12-20 מ.מ נ' ר.ע.מ (משפחה; יפעת שקדי שץ; 21/05/21) - 5 ע' |
| עו"ד: עבד אלרחמן מחזומי, דורית ענבר סברדליק |
החלטה בעניין סדרי הדיון בתביעת פינוי, כשבמקביל מונחת תביעה רכושית של הנתבעת דכאן במסגרתה טענה, בין היתר, לזכויות בנכס המקרקעין ממנו מבוקש לפנותה. לאור טיבן של הטענות והמשמעות שיש ליתן לקשר המשפחתי בין הצדדים; לאור משך הזמן בו מתגוררת הנתבעת בנכס; הטענה בדבר היות הנתבעת "ברת רשות"; ההכרח בבירור הטענות במקובץ; בצד שיקולי יעילות וחסכון בזמן השיפוטי, ביהמ"ש מורה על בירור התביעות במאוחד.
בתי-משפט – בתי-משפט לענייני משפחה – סדרי דין
דיון אזרחי – סדר הדין – תקנות סדר הדין האזרחי, התשע`ט-2018
מקרקעין – רישיון – ביטולו
.
החלטה בענין: סדרי הדיון בתביעת פינוי. רקע: התובע – אבי בעלה (לשעבר) של הנתבעת טוען, כי הנתבעת מסרבת לפנות נכס מקרקעין המצוי בבעלותו בו היא מתגוררת מתחילת שנת 2002. תקסד"א-2018 שינו את ההתייחסות לתביעה לפינוי מושכר ונקבע, בתקנות 82-78, כי תביעה לפינוי מושכר היא תביעה שתתברר במסלול של דיון מהיר. לטענת התובע, יש לדון בתביעה זו בנפרד מהתביעה הרכושית שהגישה כלתו לשעבר (הנתבעת דכאן) במסגרתה טענה, בין היתר, לזכויות בנכס המקרקעין ממנו מבוקש לפנותה.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה החליט לדון בתביעות במאוחד מהטעמים הבאים:
תקנה 1 לתקנות בימ"ש לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020, קובעת כי תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 יחולו על הליכים בבימ"ש לענייני משפחה בשינויים המחויבים לפי העניין, אלא אם כן נקבע אחרת; וכי ביהמ"ש רשאי לסטות מהוראות סדר הדין האזרחי ולנהוג בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק לפי סעיף 8 לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה. סעיף זה מורה, בין היתר, כי בכל הנוגע לסדרי דין ינהג ביהמ"ש בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק. עוד קובעות התקנות האמורות, כי ביהמ"ש לענייני משפחה אחראי על ניהול ההליך השיפוטי גם לשם צמצום ההתדיינות השיפוטית בין בעלי הדין שהם משפחה אחת במטרה להגיע לסיום הסכסוך ביניהם וכן ליישבו בדרכי שלום אם ניתן, תוך התחשבות במכלול ההיבטים הקשורים לסכסוך המשפחתי.
בתביעה דנא, התובע טוען, כי הנתבעת ובעלה דאז (בנו של התובע) התגוררו בנכס המקרקעין הרשום על שמו ונבנה על ידו, משך כ-18 שנים באישורו והרשאתו, וכי על אף שניתנה לנתבעת הודעת פינוי היא מסרבת לפנות את הנכס. הכלה לשעבר טענה, כי היא בעלת זכויות כנכס וכי הנכס נבנה ויועד לה ולבעלה וכי פינויה חייב להיות מבוצע תחת פיצוי שמקורו באינטרס ההסתמכות. אם כך, מובן, כי בירור הטענות חייב להתבצע במאוחד, וכי דיון בטענותיו של התובע בכל הנוגע לזכותו לפנות את הנתבעת מהנכס במנותק מטענות הנתבעת לזכותה בנכס יוביל להצגה חלקית של הדברים; הכרעה בהתבסס על תמונה חלקית; חוסר יעילות ובזבוז זמן שיפוטי.
ביהמ"ש מוסיף, כי במהות, לא מדובר בתביעה לפינוי מושכר שחוסה תחת הוראות פרק יב' לתקסד"א-2018 הן מאחר והנכס מעולם לא הושכר לנתבעת והיא אינה במעמד של שוכרת (והן לאור טיבם של היחסים בין הצדדים.
עוד צוין כי סוגיה זו הובאה לפתחו של ביהמ"ש המחוזי לאחרונה, שם נדרש ביהמ"ש לערעור על החלטה לעכב בירורה של תביעת פינוי וקבע בין היתר כי "גם בתביעה לפינוי מושכר מסור לביהמ"ש שיקול דעת להורות על העברת התביעה להליך בסדר דין רגיל, זאת לפי תקנה 215יב(א) יחד עם תקנה 214 יב(א) לתקנות הישנות, וכן תקנה 78(א)(ג) לתקנות החדשות... אל מול שיקולי הזריזות והאפקטיביות הקבועים בתקנות הישנות והחדשות בהליך לפינוי מושכר, המחוקק הורה כי ביהמ"ש לענייני משפחה רשאי לסטות מהוראות סדר הדין האזרחי, ולנהוג בדרך דיונית אחרת, לפי שיקול דעתו, הנראית לו כדרך הטובה ביותר לעשיית משפט צדק. שיקול נוסף, חשוב לא פחות שעל ביהמ"ש לענייני משפחה לקחת בחשבון, הינו השאיפה לפתרון כולל של הסכסוך המשפחתי. שיקולים אלה נבחנים בכל מקרה לפי נסיבותיו הוא, וכן לפי שיקולי השכל הישר... . לאור האמור, בנסיבות אותו ענייו נמצא כי "הסכסוך הינו חלק מסכסוך כולל בין האחים, ונדמה שאכן יש טעם לנהל הליך כולל בעניין המשפחתי לעשיית משפט צדק. לא מצאתי טיעון ממשי וכבד משקל כדי להתערב בשיקול דעתו השיפוטי של בימ"ש קמא, אשר נעשה בהתאם לכתוב בתקנות, וללא כל חריגה מסמכותו".
אשר על כן, לאור טיבן של הטענות והמשמעות שיש ליתן לקשר המשפחתי בין הצדדים; לאור משך הזמן בו מתגוררת הנתבעת בנכס; הטענה בדבר היות הנתבעת "ברת רשות"; ההכרח בבירור הטענות במקובץ; בצד שיקולי יעילות וחסכון בזמן השיפוטי, ביהמ"ש מורה על בירור התביעות במאוחד. |
| חזרה למעלה |
|
| בתי-דין צבאיים |
| 24 [דיון פלילי] |
|
| עלבש 9-21 טוראי ע' א' נ' התובע הצבאי הראשי (בתי-דין צבאיים; נועה זומר; 04/05/21) - 6 ע' |
| עו"ד: שי שטרומינגר, שקד גפני, אורי בן נתן, גל שרי |
רמת פירוט המידע הנדרשת ברשימת חומר חקירה חסוי.
דיון פלילי – זכות העיון בראיות התביעה – חומר החקירה
.
ערעור על החלטת בית הדין קמא לדחות בקשת ההגנה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, במסגרתה נתבקש בית הדין להורות לתביעה להעביר לה פירוט של המסמכים החוסים תחת תעודות חיסיון. נטען, כי בעניינו של המערער ננקט תרגיל חקירה מסוים, שמן הראוי כי ימצא ביטוי בחומרי החקירה שהועברו.
.
בית הדין הצבאי לערעורים דחה את הערעור ופסק כלהלן:
סעיף 74(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי קובע, כידוע, את זכותה של ההגנה לעיין בחומר החקירה, וכן "ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת". ההוראה בדבר "רשימת חומר החקירה" נועדה להבטיח כי הנאשם יידע מהו החומר שנאסף על ידי הרשות החוקרת כדי שיוכל להפעיל אמצעי בקרה ביחס למיון ולסיווג שנעשו בידי רשויות אכיפת החוק בין 'חומר חקירה' לבין חומר שנאסף שאינו מהווה חומר חקירה.
הרשימה מאפשרת לו לאתר חומרים שלא נמסרו לו ושהוא סבור שיש לראותם כ'חומר חקירה', לצורך הגשת בקשה להרחבת חומר החקירה או הגשת עתירה לגילוי ראיה.
תעודת חיסיון אינה משחררת את התביעה מלעמוד בחובתה לפי סעיף 74(א) לחוק ולכלול ברשימת חומר החקירה, לצד פירוט חומר החקירה הגלוי, גם פירוט ברמה זו או אחרת של חומר החקירה החסוי, באופן שהחיסיון לא ייפגע ובה בעת הרשימה תוכל להוות אינדיקציה מסוימת באשר לראיות שתחת החיסיון. ככל שההגנה תבקש להוסיף ולדרוש בטיבו של החומר החסוי, ובמסגרת זו גם ברמת הפירוט של הרשימה שנמסרה לה – "ה'אכסניה' המתאימה לכך היא העתירה לגילוי ראיה.
בשלב הדיוני הנוכחי, אין מקום להורות לתביעה להרחיב את המידע מעבר על אלה שהוספו. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [דיון פלילי] |
|
| ע"מ 10-21 טוראי א' ש' נ' התובע הצבאי הראשי (בתי-דין צבאיים; דורון פיילס; 11/03/21) - 11 ע' |
| עו"ד: עמית שוחנצקי, יוסי אלבז, אילון גונן, קרן יעקובסון, סיוון שפייזר |
בית הדין הצבאי לערעורים דחה ערעור המערער, שנאשם בביצוע עבירה שעניינה שימוש בלתי חוקי בנשק, על החלטת בית הדין המחוזי, להוציא אותו לחלופת מעצר של מעצר פתוח, בתנאים מגבילים, כך שהוא לא ישא נשק, ותוך קציבת מעצרו הפתוח. נקבע, כי זריקת רימון אימונים המכיל חומר נפץ לעבר חיילים שנמצאים בחדר סגור, במודע ובמתכוון, היא פעולה מסוכנת מובהקת הנאסרת על חיילים, ויש בה סיכון ממשי.
דיון פלילי – מעצר – עד תום ההליכים
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
.
המערער שנעצר בחשד לשימוש בלתי חוקי בנשק, הגיש ערעור על החלטת בית הדין המחוזי, שלפיה ניתן להשיג את תכלית המעצר על-ידי חלופת מעצר של מעצר פתוח, בתנאים מגבילים, כך שהמערער לא יישא נשק, ותוך קציבת מעצרו הפתוח. על פי כתב האישום שהוגש כנגד המערער, הוא עשה שימוש ברימון אימונים המכיל חומר נפץ, בתוככי חדר סגור, כאשר המרחק בין הנוכחים – חיילים, קטן, ומבלי שניתנה בידם האפשרות לתפוס מחסה או לשמור על מרחק בטיחות, והכל מבלי שניתנה לו הסמכות והרשות לעשות בו שימוש. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם רימון אימונים הוא "נשק", לפי ההגדרה בסעיף 1 לחוק השיפוט הצבאי ולשאלת קיומן של עילות מעצר.
.
בית הדין הצבאי לערעורים פסק כלהלן:
סעיף 1 לחוק השיפוט הצבאי מגדיר "נשק". מדובר בהגדרה רחבה, הכוללת גם חלקים של נשק, תחמושת וכל ציוד לחימה אחר. בענייננו מדובר ברימון אימונים המכיל כמות מסוימת של חומר נפץ, אשר יש ביכולתו לגרום לנזק. לא בכדי הוראת הבטיחות העוסקת בשימוש ברימונים מבחינה בין רימון תרגול, המדמה רימון מבחינה ויזואלית, לבין רימון האימונים, כזה שזרק המערער, המכיל חומר נפץ, ולגביו נקבעו הוראות בטיחות המגבילות את השימוש בו. משכך הוא נופל, באופן ברור, להגדרת "נשק" שבחוק השיפוט הצבאי.
מעשיו של המערער מקימים עילת מעצר של מסוכנות. אין צריך להכביר מלים על אודות הסיכון בכוח הטמון בכל אירוע של שימוש בלתי חוקי בנשק. בענייננו, התמונה הכוללת של חומר הראיות לכאורה, מלמדת כי מעשיו של המערער יצרו סיכון פוטנציאלי ממשי. |
| חזרה למעלה |
|
| המפקח על המקרקעין |
| 26 [מקרקעין] |
|
| (נתניה) 199-18 יצחק שמש נ' או אמ שירותים כלכליים בע"מ (המפקח על המקרקעין; אסתי שחל; 15/06/21) - 10 ע' |
| עו"ד: משה זכות |
השתת הוצאות החזקת הרכוש המשותף של הבית על בעל דירה מסוים אינה מקנה לו זכויות קנייניות באותו שטח כל עוד דבר זה לא נקבע בתקנון באופן מפורש.
מקרקעין – בתים משותפים – רכוש משותף
.
התובעים הגישו תביעה במסגרתה מבקשים ליתן צו עשה המורה לנתבעת או למי מטעמה להסיר שער חשמלי אשר הותקן על ידה, שלא כדין, בשטח הרכוש המשותף, לאסור על הנתבעת או על מי מטעמה לחסום את דלת הכניסה האחורית למחסן ולחדר השירותים שבבעלות התובעים ולאפשר כניסה חופשית לדירות התובעים ולשטחים הצמודים להן. עיקר טענתם של התובעים מופנית לכך, שלא ניתן לפתוח את דלת חדר השירותים כלפי חוץ אל עבר שטח הרצועה הצרה בשל חניית רכבי הנתבעת או מי מטעמה בשטח הסמוך.
.
המפקחת על רישום מקרקעין קבעה כלהלן:
יש לדחות את טענת התובעים כי העמדת רכבים בשטחי הצמדות א ו-ט' גורמת לחסימת הכניסה לחדר השירותים הצמוד לדירתם. בהתאם לסעיף 3 לתקנון המוסכם: "שטחי הקרקע הצמודים ישמשו לחניה בלבד..". יוצא אם כן, כי יש לראות את שטחי הקרקע המסומנים באותיות א' ו-ט' בתשריט, והצמודים לדירות הנתבעת כשטחים המיועדים לחניה.
לא הוכח, כי ישנו קושי בפתיחת הדלת כלפי חוץ כשהנתבעת מחנה את רכביה בתחום החניה המסומנת באות א'; חזקה על התובעים שבעת בה רכשו את זכויותיהם בחלקות המשנה שבבעלותם ובעת בה שינו את מיפתח הדלת הם ידעו אודות זכויותיה הקנייניות של הנתבעת בשטח חניה א'.
העובדה כי רק לנתבעת שטחי חניה הצמודים לדירותיה, וכי שביל הגישה מוביל לשטחים אלה אינה מקנה לה זכות שימוש ייחודי בשער החשמלי ובשביל הגישה. ככל שהנתבעת מבקשת למנוע שימוש בשטחי החניות שבבעלותה למי שאינם מורשים מטעמה, פתוחה בפניה הדרך להתקין מחסום בכניסה לחניותיה, ובכך למנוע את כניסתם. כן פתוחה בפניה הדרך לנקוט בהליכים מתאימים לסילוק ידם משטחיה, אך היא אינה רשאית למנוע מעבר ברכוש המשותף לצורך כך. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [מקרקעין] |
|
| (באר שבע) 198-17 רשף ניהול אשקלון סנטר בע"מ נ' ב.ר.י.א בניה ופיתוח בע"מ (המפקח על המקרקעין; ציפי קוינט שילוני; 15/06/21) - 8 ע' |
| עו"ד: ד. גבור-חייבי, ירון להב |
חובתו של בעל דירה לשאת בהוצאות הדרושות להחזקתו התקינה וניהולו של הרכוש המשותף אינה מותנית בתפקודה התקין של נציגות הבית המשותף ובעל דירה אינו יכול להישען על הטענה כי סירובו לשאת בהוצאות הדרושות להחזקתו התקינה של הבית המשותף נובע מאי תפקודה של הנציגות או לאור התנהלותה.
מקרקעין – בתים משותפים – הוצאות
.
התובעת, משמשת כ"מתחזק" בבית המשותף כמשמעו בחוק המקרקעין, הגישה כנגד הנתבעים – בעלי זכויות בנכסים בבית המשותף, תביעה לחייבם בתשלום הוצאות אחזקת הרכוש המשותף. לשיטת התובעת הנתבעים הם סרבני תשלום סדרתיים אשר מתחמקים מתשלום חובם בגין הוצאות אחזקת הרכוש המשותף במשך שנים והדרך היחידה להיפרע מהם היא באמצעות פסקי דין.
.
המפקח על רישום מקרקעין קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
אין לקבל את עמדת הנתבעים בכל הנוגע לתפקודה התקין של התובעת כתנאי לעמידתם של הנתבעים בחובה להשתתף בהוצאות אחזקת הרכוש המשותף. טענות אלה אינן יכולות לשמש כטענות הגנה בתביעה שעניינה תשלום הוצאות אחזקת הרכוש המשותף.
הדרך הנכונה לתקוף התנהלות זו של התובעת או של נציגות הבית המשותף היא בהגשת תביעה עצמאית ונפרדת.
אין לקבל את טענת הנתבעים בעניין גובה דמי הניהול. כדי לערער אחר גובה דמי הניהול היה על הנתבעים להוכיח כי ההוצאות שהוציאה התובעת אינן סבירות או מופרזות אך זאת לא נעשה. |
| חזרה למעלה |
|
|