| עליון |
| 1 [מסים] [משפט מינהלי] |
 |
| בג"ץ 2334-17 יחד, רמת השרון נ' ועדת הכספים של הכנסת (עליון; י' עמית, ד' ברק ארז, ע' ברון; 15/06/21) - 46 ע' |
| עו"ד: אביטל סומפולינסקי, ליאורה וייס בנסקי, אבי טוויג, רותם בן שמחון |
בג"ץ הורה על ביטול החלטת ועדת הכספים של הכנסת ופסק כי יש להכיר בעותרת – עמותה המזוהה עם קהילת היהודים המשיחיים ומעניקה שירותי דת למי שנמנים עם הקהילה – כמוסד ציבורי לעניין סעיף 46(א) לפקודה, נוכח חריגת ועדת הכספים מסמכותה, בהתאם לשיקול הדעת הנתון לה.
 מסים – מס הכנסה – הטבות
משפט מינהלי – סמכות – חריגה מסמכות
משפט מינהלי – שיקול-דעת – ועדת הכנסת
משפט מינהלי – בגץ – ביקורת על החלטות הכנסת
.
הכרה בגוף כמוסד ציבורי לצורך סעיף 46(א) לפקודת מס הכנסה, משמע שמי שמרים תרומה למוסד יהנה מזיכוי ממס בגין התרומה. הטבת מס זו מהווה תמריץ למתן תרומות, שמצידן מקדמות את פעילותו הציבורית של המוסד. הסמכות להכיר במוסד ציבורי ככזה לצורך סעיף 46(א) לפקודה נתונה בידי שר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת. שר האוצר באמצעות מנהל רשות המיסים שלו הואצלה סמכות השר, הכיר בעותרת כמוסד ציבורי שזכאי ליהנות מסעיף 46(א) לפקודה. העותרת היא עמותה המזוהה עם קהילת היהודים המשיחיים ומעניקה שירותי דת למי שנמנים עם הקהילה. משהועבר עניינה של העותרת לאישור ועדת הכספים, החליטה הוועדה שלא לאשר את בקשתה להכיר בה כמוסד ציבורי, מן הטעם שמטרתה ופעילותה של העותרת שנויות "במחלוקת ציבורית עמוקה". מכאן העתירה.
.
בג"ץ (מפי השופטת ברק-ארז ובהסכמת השופטים עמית וברון) קיבל את העתירה ופסק כי:
השופטת ברק-ארז קבעה כי ועדת הכספים חרגה מסמכותה בכך שהפעילה שיקול דעת מהותי-נורמטיבי ביחס לטיב פעילותה של העותרת. מסקנה זו מבוססת על ההבחנה בין היקף שיקול הדעת המוקנה בשלב ההכרה במטרות ציבוריו, לבין היקף שיקול הדעת המוקנה לגורמים המוסמכים בשלב הבחינה הקונקרטית של כל מוסד, בעת שכבר אין מחלוקת על כך שהוא מקיים את אחת המטרות הציבוריות המוכרות.
השופטת ברק-ארז עמדה על כך שתכלית מרכזית הניצבת ביסוד סעיף 46(א) לפקודה, היא הכרה בחשיבות קידומה של החברה האזרחית בישראל, על גווניה השונים, ובהעצמת הארגונים הפועלים במסגרתה למען מטרות ציבוריות חשובות, מתוך שאיפה לקידום פלורליזם חברתי. לפיכך קבעה השופטת ברק-ארז כי מרגע שנקבעו מטרות ציבוריות, פרשנות המגשימה את התכלית האמורה היא זו המקדמת הכרה רחבה במוסדות מגוונים הפועלים להגשמת אותן המטרות, אף אם פעילותם חורגת מהקונצנזוס החברתי. קבלת פרשנות אחרת, המקנה שיקול דעת "חזק" בשלב אישור המוסדות, ובפרט כזה המאפשר התחשבות בשיקול שעניינו מחלוקת ציבורית עמוקה, עלולה לגרום לפגיעה בתכלית האמורה. בניגוד לשלב של קביעת המטרות הציבוריות, שבו ניתנה לשר האוצר סמכות המערבת קביעת מדיניות והפעלת שיקול דעת משמעותי, בשלב אישורם של המוסדות הקונקרטיים הפועלים להגשמת כל אחת מן המטרות הציבוריות, הן שר האוצר והן ועדת הכספים, אינם מוסמכים להפעיל שיקול דעת "חזק". השופטת ברק-ארז הגיעה למסקנה זו הן מלשון החוק, הן מהגיונו הפנימי והן מתכליותיו.
השופטת ברק-ארז עמדה על השלבים והשיקולים בהליך ההכרה במוסד ציבורי, בהתאם לגדרי סמכותם של שר האוצר וועדת הכספים לפי סעיף 46(א) לפקודה: האם המוסד אכן פועל להגשמת מטרה ציבורית, בין כזו מנויה ובין כזו שהוכרה על-ידי שר האוצר. האם המטרה הציבורית האמורה אכן מהווה מטרה מרכזית ודומיננטית בפעילות המוסד, כך שכל נכסיו והכנסותיו משמשים לקידומה, או שמא היא רק נלוות למטרות אחרות שאינן מטרות ציבוריות; אופיו הציבורי של המוסד, בין היתר, במובן זה שהוא אינו פועל למען אנשים מסוימים בלבד אלא לרווחת הציבור בכללותו, וכי פעילותו לא נועדה להשגת רווח כלכלי, לצרכים עסקיים-מסחריים או לצרכים מפלגתיים-פוליטיים; ניהולו התקין של המוסד, לרבות עמידתו בדרישות פרוצדורליות שונות. ודוק, אין זו רשימה סגורה של כלל ההיבטים שעשויים להיות רלוונטיים לצורך בחינת זכאותו של מוסד ציבורי.
השופטת ברק-ארז ציינה כי אין מחלוקת כי פעילות העותרת מוקדשת לקידום מטרה ציבורית שעניינה "דת" – קרי מדובר בקידום אחת המטרות הציבוריות שבסעיף 9(2) לפקודה. לב המחלוקת הוא בשאלה עד כמה ניתן היה להתחשב באופי פעילותה הדתית של העותרת בעת הדיון בבקשתה בוועדת הכספים. על רקע זה, החלטת חברי ועדת הכספים נשענה על הנחת יסוד שגויה ולפיה בסמכותם להתחשב בנסיבות העניין בשיקול שעניינו "קיומה של מחלוקת ציבורית עמוקה" ביחס לפעילות העותרת. פעילות העותרת בנוגע לתחום המיסיון אינה כרוכה בהפרת חוק. לפיכך ועדת הכספים הפעילה שיקול דעת "חזק" במסגרת דחיית בקשת העותרת. די בכך כדי לקבוע כי הוועדה חרגה מסמכותה, המתוחמת לפיקוח פרלמנטרי שקוף שעיקרו בבחינת הליך האישור שנעשה על-ידי רשות המסים ביחס לעמידת המוסד בתנאים הנדרשים ממנו. זאת, בפרט בשים לב לכך שפעילות העותרת נוגעת למימוש מטרה ציבורית שקבע המחוקק. למעשה הבחינה שהפעילה במקרה זה ועדת הכספים אף חרגה מן הפתח המצומצם המאפשר את אי-אישורם של מוסדות שפעילותם סותרת את תקנת הציבור. אין די בקיומה של מחלוקת ציבורית, אף עמוקה, כדי לקבוע שפעילות של מוסד מסוים סותרת את תקנת הציבור. בדומה, אין די בתחושות סלידה או בחוסר הסכמה מהותי. זאת, בפרט בנסיבות שבהן הפעילות הנדונה אינה בלתי-חוקית. אי-הכרה במוסד מטעמים של פגיעה בתקנת הציבור צריכה להיות שמורה אך לנסיבות חריגות ביותר. צמצום זה מתבקש ביתר שאת במקרה דנן הנסב על מוסד הפועל למטרה ציבורית שעניינה "דת". זאת, בהתחשב במחלוקות הקיימות ממילא בתחום זה ובשים לב לחשיבות הנודעת לכיבוד חופש הדת והמצפון.
השופטת ברק-ארז ציינה כי במצב רגיל הסעד המתאים היה להורות לוועדת הכספים לקיים דיון מחודש בעניינה של העותרת. אולם, לא כך במקרה שבו הדיון מיצה עצמו, ואף המשיבים לא מצאו דופי בפעילות העותרת, למעט הטענה בעניין קיומה של מחלוקת ציבורית ביחס לפעילותה. משנימוק זה אינו יכול לעמוד, אין מחלוקת כי העותרת עומדת בכל דרישות הפקודה, ויש לראותה כמי שאושרה לצורך סעיף 46(א) לפקודה.
השופטת ברון ציינה כי ועדת הכספים חרגה מסמכותה שעה שהפעילה שיקול דעת מהותי-תוכני בהתייחס לטיב פעילותה של העותרת, תחת להפעיל פיקוח פרלמנטרי על החלטת שר האוצר. בעשותה כן נדרשה הוועדה לאמת מידה של "קיומה של מחלוקת ציבורית עמוקה" בהתייחס למטרתה ולפועלה של העותרת, ואמת מידה זו מזמינה החלטות הנשענות על שיקולים זרים ודעות קדומות, חוסר שוויון ושרירותיות. קריטריון עמום זה גוזר את דינה של עמותה מסוגה של העותרת אל מחוץ "למגרש המשחקים", בהיותה מייצגת תנועה דתית שהיא מיעוט שאינה מצויה בקונצנזוס הציבורי. עניין לנו בהטבת מס מכספי ציבור, שמתחייב "שחלוקתה" תיעשה באמות מידה אובייקטיביות ושוויוניות; השופטים ברק-ארז ועמית נחלקו באשר להיקף שיקול הדעת הנתון בידי שר האוצר, ורשות המיסים מתוקף הסמכות שהואצלה לה על ידו. השופטת ברון לא ראתה מקום להידרש לעניין זה שלא עמד במוקד הדיון ואינו דרוש להכרעה. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [תעבורה] [דיון פלילי] |
|
| בש"פ 3434-21 יוסף אלנאשף נ' מדינת ישראל (עליון; ד' ברק ארז; 15/06/21) - 17 ע' |
| עו"ד: עודד ציון, מורן פולמן, יעקב חודורוב |
ברמה העקרונית אין מניעה להשתמש בסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי גם לצורך תפיסת רכב שנעברה בו עבירת תעבורה, לרבות עבירות הנוגעות למשקל חורג (כבמקרה דנן), לגביהן קיים הסדר ספציפי הקבוע בסעיף 57א לפקודת התעבורה. לצד זאת, אין משמעות הדברים כי סמכות זו ניתנת להפעלה ללא מדיניות סדורה; משנמצא כי סמכות התפיסה בעניינו של העורר הופעלה מבלי שהותוותה מדיניות אכיפה סדורה – דין הערר להתקבל. ביהמ"ש הורה על ביטול החלטת ביהמ"ש המחוזי, כך שהתפוסים ישוחררו ויושבו לידיו של העורר.
תעבורה – עבירות – הובלת מטען במשקל יתר
תעבורה – פסילה מינהלית – איסור שימוש ברכב
דיון פלילי – תפיסת חפץ – עילות התפיסה
דיון פלילי – תפיסת חפץ – תכלית התפיסה
.
משאית נתפסה בבדיקה משטרתית כנושאת מטען שמשקלו עולה על זה המותר על-פי הדין. במקרה מסוג זה מוסמכת המשטרה להורות על השבתת המשאית לפרק זמן קצוב בתוקף סמכותה לפי סעיף 57א לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (כפי שנעשה במקרה קודם בו נתפסה משאיתו של המבקש כאשר היא נושאת מטען בעל משקל חורג). אולם, האם היא רשאית, לחלופין, לנקוט בדרך של תפיסת המשאית ככלי שנעברה בו עבירה לפי סמכותה הכללית לעשות כן על-פי סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] (כפי שנעשה במקרה דנא), תוך פתיחת הדלת לבקש בהמשך את חילוטה? ביהמ"ש לתעבורה קבע בענייננו, כי "דרך המלך" שבה יש לנקוט היא פעולה בהתאם להסדר הספציפי הקבוע בסעיף 57א לפקודת התעבורה. וכי היה על המשטרה לפעול בהתאם להסדר זה במקרה דנן, כפי שעשתה במקרה הקודם ולפיכך התקבלה בקשת המבקש להחזרת תפוסים. ביהמ"ש המחוזי קיבל בחלקו את ערר המדינה, במובן זה שהורה על שחרור התפוסים בכפוף לקביעת ערבויות ותנאים שונים, לרבות איסור דיספוזיציה עד לסיום ההליכים והחלטה בשאלת החילוט, והפקדת ערבויות. מכאן בקשה זו לרשות ערר שנדונה כערר. לטענת העורר, סעיף 57א לפקודת התעבורה הוא הסדר ספציפי שמייתר את האפשרות לפנות לסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי. לחלופין, נטען כי ההיזקקות להסדר הכללי במקרה דנן הייתה בלתי מידתית ואף לא שוויונית, בהשוואה למקרים רבים אחרים.
.
ביהמ"ש העליון (השופטת ד' ברק-ארז) קיבל את הערר מהטעמים הבאים:
ראשית צויין כי הבקשה נדונה כערר, בשים לב להיבטים העקרוניים הנוגעים ליחס שבין סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי לסעיף 57א לפקודת התעבורה, כמו גם שאלות המתעוררות באשר למדיניות האכיפה ביחס למקרים שנופלים לגדרם של שני הסעיפים. הדברים אמורים אף בהתחשב בחוסר אחידות מסוים הקיים בהיבטים אלו כעולה מפסיקותיהן של הערכאות הדיוניות.
לגוף הערר, כעניין של נקודת מוצא פרשנית, מקובל לסבור כי ללא הוראה מפורשת, דבר חקיקה אחד אינו כרוך בביטול מכללא של דבר חקיקה קודם או אף בצמצום תחולתו וכבר הובהר, כי אין בהכרח בקיומן של סמכויות מקבילות כדי להוציא האחת את השנייה. אלה הם פני הדברים אף בענייננו.
סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי, שהוא ההסדר הכללי בתחום של תפיסת חפצים שנעשו בהם עבירות, עמד על מכונו בעת שנחקק סעיף 57א לפקודת התעבורה, תחילה כמענה ספציפי לבעיה רווחת של כלי רכב מובילים הנושאים מטען בעל משקל חורג (סעיף 57א(א)(1)) ובהמשך ככלי אכיפתי גם במקרים נוספים של עבירות תעבורה אחרות (סעיף 57א(א)(2)). כאמור, סעיף 57א לפקודת התעבורה נועד להסמיך את המשטרה להורות על השבתתם של כלי רכב כאלה לזמן קצוב (60 ימים לכל היותר).
במובן זה, מדובר בהסדר ייעודי המוכוון ליצירת אכיפה אפקטיבית בתחום עבירות התעבורה, מתוך מטרה ליצר הרתעה כלפי עברייני תנועה פוטנציאלים ולמנוע מסוכנות מיידית לביצועה של עבירת תעבורה. בשים לב לכך, מקובלת על ביהמ"ש עמדת המדינה כי מדובר בהסדר מתוחם יותר ושונה בתכליתו בהשוואה לסמכות התפיסה הכללית מכוח סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי, אשר נועדה לשרת תכליות רחבות אחרות – מניעת הישנות עבירות (אף לטווח רחוק יותר), הצגת התפוס בהליך המשפטי, וכן חילוט. מטבע הדברים, הצורך בהגשמת תכליות אלו עשוי להתעורר, במקרים המתאימים, גם בעת שמדובר בעבירות תעבורה, בדומה לסוגי עבירות אחרים.
בנסיבות אלו, בהינתן השוני שביסוד ההסדרים האמורים, ומשאין בנוסחו של סעיף 57א לפקודת התעבורה (ואף לא בדברי ההסבר שקדמו לחקיקתו) דבר וחצי דבר שיעיד על ההיפך, הרי שברמה העקרונית אין מניעה להשתמש בסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי גם לצורך תפיסת רכב שנעברה בו עבירת תעבורה.
לצד זאת, אין משמעות הדברים כי סמכות זו ניתנת להפעלה ללא מדיניות סדורה. הצורך בקיומן של אמות מידה מינהליות ברורות, ענייניות ושוות מקבל משנה חשיבות בעת שמדובר, כבענייננו, בסמכויות אכיפה, זאת נוכח החשש כי הפעלתן תיעשה בדרך מפלה או שרירותית, ובשים לב לפגיעה בזכויות אדם הנלוות להפעלתן.
בנסיבות העניין, בשים לב להשלכות המשמעותיות שיש לתפיסה וחילוט של משאית שנשאה מטען בעל משקל חורג, מחד גיסא, ולקיומו של אמצעי אכיפה מידתי יותר, מאידך גיסא, מתעוררת השאלה האם יישומה של מדיניות התפיסה במקרים של עבירות מן הסוג בו עסקינן נעשה לפי "משנה סדורה", דהיינו לפי נהלים או למצער מדיניות ברורה. זאת, באופן שיבטיח כי סמכויות אלו מופעלות בצורה מידתית, ואך במקרים שבהם אין בהסדר הקבוע בפקודת התעבורה כדי לתת מענה הולם.
בהקשר זה המדינה הציגה את הנחיית אגף התנועה שעניינה חילוט רכבים בגין עבירות תעבורה אשר נועדה להכווין את הפעלת שיקול הדעת בתחום זה. דא עקא, בהנחיה האמורה לא נכללת התייחסות קונקרטית לעבירות הנוגעות למשקל חורג, כבמקרה דנן רב הנסתר על הגלוי, ככל שהדברים אמורים באכיפה שעניינה בעבירות אלו. ראשית, עולה מן הנוהל כי במקרה הרגיל סמכות התפיסה מופעלת רק לגבי התנהגות השייכת לקצה הסקאלה הלא-נורמטיבית בעליל של נהיגה בדרכים, במקרים הנחזים להיות בעלי חומרה גבוהה ובאירועים חוזרים ונשנים של הפרת חוק; שנית, בהינתן העובדה שנשיאת מטען בעל משקל חורג אינה, למרבית הצער, תופעה חריגה ונדירה, היה מצופה כי בידי רשויות האכיפה תהיה מדיניות קונקרטית ביחס להפעלת הסמכות החריפה של תפיסה במקרים אלה, להבדיל מן המקרים הרבים שבהם מסתפקת המשטרה בפעולה מכוח סעיף 57א(א)(1) לפקודת התעבורה. במבט רחב יותר מציינת השופטת ברק-ארז, כי בעבר כבר העירה על הקושי הכרוך בהפעלתן של סמכויות תפיסה לפי סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי ללא מדיניות אכיפה ברורה. הדברים יפים גם לענייננו, בשינויים המתחייבים.
בהשלמת הטיעון מטעמה עמדה המדינה על מספר שיקולים שיש לבחון לשיטתה בהקשר זה, אולם ניכר כי אין בכך כדי להעיד על קיומה של מדיניות סדורה וברורה, למצער בעת הזו. תמונה זו נלמדת אף מהנתונים שצירפה המדינה באשר לתפיסת כלי רכב במקרים הנסובים על העמסת יתר. על-פי נתונים אלה, מתחילת שנת 2020 ועד היום, רק בחמישה מקרים (ובכללם המקרה דנן) בחרה המדינה לתפוס את כלי הרכב המעורב, וזאת מתוך סך כולל של 29 תיקים פליליים שנפתחו בעניין זה. זאת ועוד: במקרה דנן, שיעור החריגה עמד כאמור על 25% ביחס למשקל המשאית ועל 15% ביחס לנגרר – השיעור הנמוך ביותר מבין המקרים בהם נתפס הרכב. אומנם, שיעור החריגה מהמשקל המותר הוא רק אחד מהשיקולים שעשויים להיות רלוונטיים בענייננו, אולם יש בדבר לחזק את המסקנה כי סמכויות התפיסה לא מומשו על-פי מדיניות ברורה. בהקשר זה, יש אף להוסיף כי מן הנתונים שהוצגו לא הוברר האם, ובאיזו מידה, ניתן משקל לשאלה אם מדובר באירוע ראשון של העמסת מטען חורג או באירוע חוזר.
כן לא נמצא ממש אף בטענת המדינה לפיה תמונת המצב הנוכחית בתחום זה משקפת אך "חבלי לידה" של החלת מדיניות חדשה.
על רקע האמור, יש לברך על כוונתה של המדינה לגבש הנחיה משטרתית מעודכנת אשר תסדיר בצורה מפורטת את אמות המידה לתפיסה וחילוט של כלי רכב במקרים של עבירות תעבורה, ובכלל זאת באופן קונקרטי באירועים הנוגעים למשקל חורג של רכב מסחרי.
לנוכח האמור לעיל, משעולה מהנתונים שהוצגו כי סמכות התפיסה בעניינו של העורר הופעלה במקרה זה מבלי שהותוותה מדיניות אכיפה סדורה – דין הערר להתקבל. ביהמ"ש מורה על ביטול החלטתו של ביהמ"ש המחוזי, כך שהתפוסים ישוחררו ויושבו לידיו של העורר.
הודגש כי אין בהחלטה זו כדי לשלול גיבוש של מדיניות אכיפה שתאפשר בעתיד תפיסת משאיות שנתפסו עם מטען בעל משקל חורג, לפי הסמכות הקנויה בסעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [דיון אזרחי] [בתי-משפט] |
|
| רע"א 2589-21 רוזה רונן נ' גזיאל את אבנר בע"מ (עליון; נ' סולברג; 15/06/21) - 13 ע' |
| עו"ד: יצחק קריטינשטיין, אברהם לוי |
דחיית בקשת רשות לערער על החלטה בגדרה נדחתה בקשה לפי פקודת ביזיון ביהמ"ש ועל החלטה נוספת בה נדחו מרבית מרכיבי בקשה לגילוי ועיון במסמכים.
דיון אזרחי – גילוי מסמכים – רשות ערעור
דיון אזרחי – גילוי מסמכים – גילוי מסמכים כללי
דיון אזרחי – גילוי מסמכים – גילוי מסמכים ספציפי
בתי-משפט – ביזיון בית-המשפט – שיקולים
בתי-משפט – רשות ערעור – על החלטת ביניים
בתי-משפט – רשות ערעור – מתי תינתן
.
בקשת רשות ערעור על שתי החלטות שניתנו על-ידי בימ"ש מחוזי. בראשונה נדחתה בקשת המבקשים ("רונן") לפי פקודת בזיון בימ"ש ובשניה נדחו מרבית מרכיבי בקשת רונן לגילוי ועיון במסמכים. ברקע הסכם קומבינציה שנחתם ב-2010, בין רונן, כבעלי מקרקעין, לבין המשיבה 1 (חברה קבלנית בבעלות המשיבים 2-3 "גזיאל"). במרוצת השנים ביקשו רונן לבטל את ההסכם ואולם, כל הודעות הביטול ששלחו – 5 במספר – בוטלו על-ידי ביהמ"ש המחוזי. ב-2020 הגישו רונן תובענה נוספת (מתוקנת) נגד החברה וגזיאל, ובגדרה ביקשו סעד הצהרתי, שלפיו הם זכאים לתוספת זכויות בפרויקט.
.
ביהמ"ש העליון (השופט נ' סולברג) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
בהתייחס לבקשה למתן צו לגילוי מסמכים כללי ועיון בהם: סעיף 1(10) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), מורה כי לא תינתן רשות ערעור על "החלטה לפי פרק ט' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, למעט החלטה בעניין גילוי מסמך פלוני, עיון במסמכים ובעניין טענת חיסיון". בקשת רונן להורות לגזיאל להגיש תצהיר גילוי מסמכים כללי, ולהורות לחברה להגיש תצהיר גילוי מסמכים כללי מתוקן, בהתאם להוראת תקנה 112 לתקנות, אינה בבחינת "גילוי מסמך פלוני", ועל כן, לא תינתן לגביה רשות ערעור.
בכל הנוגע לבקשה לגילוי מסמכים ספציפיים: כידוע, לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב בעניינים שבסדרי דין, וככלל תימנע ערכאת הערעור מלהתערב בהחלטות כגון אלה, למעט מקרים שבהם נמצא כי ההחלטה ניתנה בניגוד לדין, או כי היא עלולה לגרום עיוות דין למי מן הצדדים. כך בכלל, ובפרט בנוגע להחלטות שעניינן גילוי ועיון במסמכים. נקבע לא אחת, כי ערכאת הערעור לא תתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכגון דא, אלא רק במקרים חריגים שבהם ההחלטה אינה מתקבלת על הדעת, או אם נמצא כי היא מתעלמת מנסיבות שנדרש היה להתחשב בהן. לא נמצא כי המקרה דנן בא בקהלם של אותם מקרים חריגים, העשויים להצדיק התערבות.
אמנם, בטרם מתן הוראה על גילוי ועיון, נדרש להוכיח כי המסמכים שגילויים מבוקש רלבנטיים לבירור התביעה, או למצער כי קיים יסוד סביר להניח כאמור. בענייננו, גם אם נקבל את טענת רונן, כי ביהמ"ש המחוזי לא דן במסמכים שגילויים התבקש "באורח פרטני", די בקביעתו כי המסמכים הללו אינם רלבנטיים להליך. לא נמצא מקום להתערב בקביעה זו, המבוססת בין היתר על היכרותו של ביהמ"ש המחוזי את ההליכים המשפטיים המתנהלים בין הצדדים, זה רבות בשנים, בנוגע לתוקפו של ההסכם. למעלה מן הצורך, ביהמ"ש מוסיף, כי גם לא עלה בידי רונן להסביר מדוע עשויה להיות למסמכים הללו רלבנטיות להליך דנן. עוד צוין, כי בתשובתם לבקשה הצהירו המשיבים כי העבירו לידי רונן את כל המסמכים המצויים ברשותם, וממילא אין בידיהם מרבית המסמכים שלגביהם התבקש גילוי ועיון. גם מטעם זה דינה של בקשת רשות הערעור להידחות.
בהתייחס לבקשת הבזיון: סעיף 6 לפקודת הבזיון מקנה לביהמ"ש סמכות "לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על-ידם". הליך זה נחשב קיצוני, ועל כן השימוש בו נעשה במשורה ובאיפוק, רק משכלו כל הקיצין, אם אין בנמצא אמצעים חלופיים, פוגעניים פחות, לאכיפת ההוראה השיפוטית הרלבנטית. הליך זה הריהו צופה פני עתיד, איננו הליך עונשי, ומטרתו היחידה היא להבטיח את הציות לצו השיפוטי. משכך, ובהינתן חומרת הסנקציות המעוגנות בפקודת הבזיון, נקבע בפסיקה כי אין לאכוף צווים שיפוטיים שפרשנותם אינה ברורה וחד-משמעית.
בענייננו טענו רונן, כי העבירו "בנאמנות" לידי ב"כ המשיבים את הסכם הפשרה בעניין היטל ההשבחה שעל רונן לשלם בגין הפרויקט, ואת החלטת ועדת הערר, וכי ב"כ המשיבים עשה שימוש במסמכים הללו, לצורך קבלת מסמכים נוספים מעיריית נתניה. לשיטתם, יש בהתנהלות זו משום בזיון בימ"ש. דא עקא, כאמור לעיל, לצורך הטלת סנקציה מכוח פקודת הבזיון, יש לקבוע כי היתה הפרה של צו שיפוטי; בנדון דידן, כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי, לא ניתן צו שיפוטי כלשהו האוסר על שימוש בהסכם הפשרה, או בהחלטת ועדת הערר.
אמנם, בעניין מוסקונה קבע בימ"ש זה, כי יש מקום להחיל את ההלכה האנגלית, שלפיה "צד שקיבל גילוי מסמכים אסור לו להשתמש בהם למטרות אחרות פרט למטרות המשפט שבו ניתן הגילוי, ואף אסור לו להעביר לאחרים את המידע שבמסמכים, ואיסור זה נובע מהתחייבות מכללא שקיימת מצד מקבל הגילוי לשמור על האיסור הנ"ל, ומי שפועל בניגוד לנ"ל מתחייב בבזיון בית-המשפט". ברם, בענייננו, הסכם הפשרה שאליו הגיעו רונן עם הוועדה המקומית, והחלטת ועדת הערר, עוסקים בסוגיית היטל ההשבחה – סוגיה המצויה בלב ליבה של המחלוקת שבין הצדדים. דהיינו, השימוש במסמכים הללו, שכאמור גולו למשיבים על-ידי רונן, נעשה למטרות המשפט שבמסגרתו ניתן הגילוי, ולא "למטרות אחרות". נכון היה אפוא לקבוע, כי המשיבים לא העבירו את המידע המצוי במסמכים הללו לצדדים אחרים, כפי שקבע גם ביהמ"ש המחוזי. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [דיון פלילי] |
|
| בש"פ 3805-21 יניב לוי נ' מדינת ישראל (עליון; ע' גרוסקופף; 15/06/21) - 10 ע' |
| עו"ד: מורן פולמן, שני מורן |
בחיי המעשה, השוני בין הגישה המאבחנת לגישה האחידה לעניין מעצרם של נאשמים בעבירות סמים מסוג קנאביס, הוא אינו רב. תחת שתי הגישות ביהמ"ש נדרש לבחון את נסיבות המקרה הנדון בהתאם לאותו מערך זהה של שיקולים שהותוו בפסיקה. לכן, במקרים רבים יישום השיקולים יוביל לאותה מסקנה, ללא תלות בגישה הננקטת.
דיון פלילי – מעצר – עד תום ההליכים
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
.
נגד העורר ונאשם נוסף הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של ייצור, הכנה והפקה של סמים מסוכנים מסוג קנאביס בכמות מסחרית, ובהחזקתם יחד עם כמות נוספת שלא לצריכה עצמית – 74 ק"ג בסה"כ. הערר הוא על החלטת ביהמ"ש המחוזי במסגרתה הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים.
.
ביהמ"ש העליון קיבל את הערר בקבעו:
ע"פ גישת השופט גרוסקופף, שכונתה בעניין אבו קרינאת כ"גישה המאבחנת", כשמדובר במעצרם של נאשמים בעבירות סמים מסוג קנאביס, הכלל הוא שיש לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר, בעוד שהחריג לכלל הוא מעצר מאחורי סורג ובריח. זאת, בשונה מהגישה האחידה, לפיה יש להתייחס לעבירות סמים מסוג קנאביס ככל עבירות הסמים, שאז מעצר מאחורי סורג ובריח הוא הכלל, בעוד שחרור לחלופת מעצר הוא החריג. בראש הטעמים לגישה המאבחנת עומדות מגמות השינוי הניכרות הן בחברה והן ברשויות אכיפת החוק ביחס לשימוש בסם הקנאביס.
ביהמ"ש המחוזי סקר את ההבחנה בין שתי הגישות, והגיע למסקנה שהגישה האחידה היא עדיין גישת הרוב בבימ"ש זה. יתכן שכך, אולם בחיי המעשה השוני בין הגישות אינו רב. כללים וחריגים לכללים דומים בעיקרם לברירות מחדל: הכלל מתווה את נקודת הפתיחה של הניתוח אך לא את תוצאתו, הנגזרת בעיקרה מעובדות המקרה ומנסיבותיו. תחת שתי הגישות ביהמ"ש נדרש לבחון את נסיבות המקרה הנדון בהתאם לאותו מערך זהה של שיקולים שהותוו בפסיקה. בין שיקולים אלו ניתן למנות את עברו הפלילי של הנאשם, מידת מעורבותו במעשים המיוחסים לו ביחס לשותפיו לעבירות, המלצת שירות המבחן, והאם הוא נטוע בעולם הסחר והסמים. אמנם, לפי גישה אחת הכלל הוא שיש לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר, בעוד שלפי הגישה האחרת הכלל הוא שיש להורות על מעצרו מאחורי סורג ובריח. אולם, בין כך ובין כך יש מקום לבחון את עילת המעצר בהינתן נסיבות המקרה הקונקרטי. לכן במקרים רבים יישום השיקולים יוביל לאותה מסקנה, ללא תלות בגישה הננקטת.
ולראיה, מאז 2017 נמצאו רק שני מקרים מנומקים בהם דחה בימ"ש זה ערר על החלטה המורה על מעצרו עד תום ההליכים של נאשם בעבירות של גידול וייצור קנאביס שהוא נעדר עבר פלילי לחלוטין. מנגד, נמצאה שורה ארוכה של החלטות בהן קיבל בבימ"ש זה עררים שהוגשו על החלטות על מעצרם של נאשמים בנסיבות האמורות. הדבר ממחיש כי לא ברירת המחדל היא העיקר, אלא האפשרות לאיין את המסוכנות, בראי העושה, המעשה והחלופה. כך, ביישום הדברים לענייננו, הרי שבין אם נבחן את המקרה הנדון בדרך שמתווה הגישה האחידה ובין אם בזו שמתווה הגישה המאבחנת – התוצאה המתקבלת תחת שתי הגישות היא כי יש להעביר את העורר לחלופת מעצר.
העורר הוא איש משפחה, ללא כל עבר פלילי, שלא ניתן לומר עליו כי הוא "נטוע בעולם של סחר בסמים". מהתסקיר שהוגש בעניינו עולה כי העורר היה אדם נורמטיבי אשר גילה לאורך שנים יציבות בתחומי חייו השונים, תוך שהוערך כי המעצר בו הוא נתון מהווה עבורו גורם מרתיע. על בסיס התרשמותו החיובית ממערך הפיקוח המוצע, וחרף הערכתו לפיה קיים סיכון מסוים למעורבות חוזרת של העורר בעבירות מהסוג בהן מואשם, המליץ שירות המבחן על העברת העורר לחלופת המעצר המוצעת. נסיבות אלו, בהצטברותן יחד, מגבשות את התנאים להורות על שחרור העורר לחלופת מעצר, וזאת בין אם נלך בדרך שמתווה הגישה האחידה, ובין אם נלך בדרך שמתווה הגישה המאבחנת.
אשר לסוגיית התמכרותו הנטענת של העורר להימורים, על משקלה הראוי בנסיבות המקרה הנדון, נראה כי לשון המאזניים עודנה נוטה לטובת שחרורו של העורר לחלופת מעצר. מסקנה זו נסמכת על שני אדנים מרכזיים: ראשית, עצם התמכרות העורר להימורים, וממילא השלכותיה, לא נטענה ע"י המשיבה בשום שלב, אלא הועלתה לראשונה ע"י בימ"ש קמא מיוזמתו, ומבלי שניתנה לצדדים האפשרות להתייחס אליה. במצב דברים זה, הענקת משקל מכריע לנתון עובדתי זה מעוררת קושי ניכר. קושי זה מתחדד ביתר שאת במקרה דנן, שבו טוען העורר בתוקף כי מעולם לא היה "מכור" להימורים; שנית, דבר הימצאות העורר במצוקה כלכלית הייתה ידועה לגורמי שירות המבחן ערב הכנת התסקיר ואף קיבלה ביטוי בו. על רקע זה העריכו גורמי שירות המבחן, בין השאר, כי במצבי משבר ודוחק כלכלי העורר נוטה לחפש "פתרונות מהירים למצוקתו". במצב דברים זה, השפעת נטייתו של העורר להימורים לעניין הערכת המסוכנות הנשקפת ממנו אינה רבה. ודוק, אף תחת התרחיש המחמיר לפיו מדובר בהתמכרות שהעורר עודנו סובל ממנה, וקשורה במישרין למצוקה הכלכלית בה הוא מצוי – עניין זה מהווה לכל היותר תימוכין למסקנות בדבר מסוכנות העורר, אליהן הגיע שירות המבחן ממילא. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| רע"פ 4052-21 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; י' אלרון; 15/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: נחמני (מנחם) פיינבלט, משה באב"ד |
למרות חשיבותם הבלתי מבוטלת של שיקולי שיקום, אין לראות בהם חזות הכל. בבואו לגזור את עונש הנאשם, ישקול ביהמ"ש את מכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין, לרבות הרתעת היחיד והרבים, עקרון הגמול והגנה על שלום הציבור; אמנם יש לייחס להמלצות שירות המבחן חשיבות רבה, אך ביהמ"ש אינו כפוף להמלצות אלה ועליו להידרש למכלול השיקולים הרלוונטיים; יש להוקיע את תופעת האלימות במשפחה, בין היתר באמצעות ענישה מוחשית ומרתיעה.
דיון פלילי – ערעור – רשות ערעור
עונשין – ענישה – שיקום
עונשין – ענישה – שיקולי ענישה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: אלימות במשפחה
.
בימ"ש השלום הרשיע את המבקש בעבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש בבת זוג, וגזר עליו 6 חודשי מאסר בפועל; הפעלת מאסר מותנה באופן שמחציתו ירוצה בחופף ומחציתו ירוצה במצטבר, כך שהמבקש יישא סה"כ 12 חודשי מאסר בפועל. עוד נגזרו על המבקש מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת. ערעור המבקש על גזר הדין נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי. מכאן הבר"ע. בבקשתו טוען המבקש כי נגזר עליו עונש חמור יתר על המידה, וזאת בהתחשב בשיקולי השיקום המתקיימים בעניינו.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
הלכה היא כי רשות ערעור תינתן במקרים חריגים בלבד, המעוררים סוגיה משפטית עקרונית החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, או במקרים בהם מתעורר חשש לעיוות דין או אי צדק קיצוני הנגרם למבקש. כמו כן, בר"ע הנסובה על חומרת העונש בלבד לא תתקבל אלא במקרים של סטייה מהותית ממדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים. עניינו של המבקש אינו נמנה על מקרים חריגים אלה.
למרות חשיבותם הבלתי מבוטלת של שיקולי שיקום, אין לראות בהם חזות הכל. בבואו לגזור את עונש הנאשם, ישקול ביהמ"ש את מכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין, לרבות הרתעת היחיד והרבים, עקרון הגמול והגנה על שלום הציבור. זאת ועוד, אמנם יש לייחס להמלצה המקצועית של שירות המבחן חשיבות רבה, אך ביהמ"ש אינו כפוף להמלצות אלה ועליו להידרש בעת גזירת עונשו של נאשם למכלול השיקולים הרלוונטיים.
בשולי הדברים, אם כי לא בשולי חשיבותם, נמצא להדגיש את החומרה הרבה הטמונה בתופעת האלימות במשפחה, העולה לכדי פסול מוסרי ומהווה פגיעה אנושה בהגנה על שלומם של בני משפחת הנאשם ותחושת הביטחון שלהם בתוך ביתם מבצרם. לנוכח זאת, יש להוקיע תופעה זו, בין היתר באמצעות ענישה מוחשית שתרתיע את הציבור משימוש באלימות בתוך התא המשפחתי.
התנהגותו הנפסדת של המבקש כלפי המתלוננת התבטאה בתפיסה רכושנית וכוחנית. יש להוסיף כי המבקש הורשע שלוש פעמים בגין עבירות אלימות כלפי המתלוננת וריצה בגינן עונשי מאסר בפועל, שלא הרתיעוהו מלשנות את התנהגותו. בנסיבות אלה, לא נמצא כי העונש שהושת עליו חמור כלל. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [דיון אזרחי] |
|
| ע"א 2399-19 עלרונט דן בע"מ נ' י.ע. דן סנטר ב.ב. שותפות (עליון; ד' מינץ, א' שטיין, ח' מלצר; 14/06/21) - 8 ע' |
| עו"ד: דוד תורג'מן, עמית שניצר, יורם זמיר, נעם פורר |
בעל דין המבקש לרפא נזק שנגרם לו בשל מתן סעד זמני באמצעות מימוש התחייבותו העצמית של בעל הדין שעתר לסעד האמור, נדרש להוכיח את קיומו של הנזק שנגרם לו בפועל, את שיעור הנזק האמור ואת הקשר הסיבתי בין הסעד הזמני לבינו.
דיון אזרחי – סעדים זמניים – נזקי צו מניעה
דיון אזרחי – סעדים זמניים – ערבות ועירבון
.
המשיבים רכשו מקרקעין עליהם נועד להיבנות פרוייקט. המערערת רכשה שני שלישים מהזכויות במקרקעין. לאחר מכן, קידום הפרויקט התעכב בשל מחלוקות שנתגלעו בין הצדדים. הצדדים חתמו על זכרון דברים שמטרתו פירוק השיתוף במקרקעין, אשר כלל שלוש חלופות לפירוק השיתוף. המשיבה 1 ביקשה לממש את החלופה הראשונה, אך המערערת ביקשה למכור את המקרקעין בהתאם לחלופה השלישית, והחלה לקדם את המכירה באמצעות נאמן. במטרה למנוע את מכירת המקרקעין, הגישה המשיבה 1 המרצת פתיחה. התביעה נדחתה, והמשיבה 1 ערערה על פסק הדין. בגדר הערעור עתרה המשיבה 1 לקבלת צו מניעה זמני שיעכב את מכירת המקרקעין. הצו ניתן. בהמשך נדחה הערעור. לאחר דחיית הערעור זכתה הצעת המשיבה 1 בהתמחרות לרכישת המקרקעין. המערערת הגישה תביעה לפיצויים בגין הנזק אשר נגרם לה, לטענתה, כתוצאה מצו המניעה הנ"ל. התביעה נדחתה, ומכאן הערעור.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקבעו:
השופט שטיין –
הלכה היא כי בעל דין המבקש לרפא נזק שנגרם לו בשל מתן סעד זמני באמצעות מימוש התחייבותו העצמית של בעל הדין שעתר לסעד האמור, נדרש להוכיח את קיומו של הנזק שנגרם לו בפועל, את שיעור הנזק האמור ואת הקש"ס בין הסעד הזמני לבינו. ביישמם כלל זה, צעדו בתי המשפט בעקבות דברי הנשיא מ' שמגר בעניין ארנס, לפיהם בסוגיה מעין זו שבנדון, לעניין הקש"ס ושיעור הנזק יפעילו בתי המשפט, בדרך ההיקש, את אמות המידה שגובשו בדיני הנזיקין. ויושם אל לב: להבדיל מהליך של חילוט עירבון, לגביו מורות תקסד"א כי אין צורך להוכיח את גובה הנזק הנטען; תביעה דוגמת זו שבנדון איננה נהנית מפטור שכזה, אלא דורשת את הוכחת הנזק ושיעורו האמתי.
המערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את הנזק שנגרם לה, לטענתה. תביעתה התמקדה באובדן התשואה שהיא הייתה יכולה להפיק מתמורת המכר, לשיטתה, בפרק הזמן בו עמד צו המניעה בתוקפו. בצעדה בנתיב תביעה זה נשענה המערערת על הנחה לפיה שווי המקרקעין נותר בעינו במשך תקופת עיכוב מכירתם – דהיינו כי התמורה שהתקבלה על ידיה ממכירת המקרקעין בדיעבד, 223,000, 000 ₪, הייתה מתקבלת אף במועד מתן הצו – ועניין זה לא הוכח. יתרה מכך: ביהמ"ש קבע כעניין שבעובדה כי התמורה שהתקבלה בעד מכירת המקרקעין אף עלתה בעקבות צו המניעה שניתן, ומכאן כי הנזק לו טענה המערערת לאו נזק הוא. בממצאי עובדה אלו לא נמצא להתערב.
השופט מינץ –
מסכים.
השופט מלצר –
מצטרף לתוצאה הנ"ל, אולם מבקש להעיר:
מעדיף להשאיר בצריך-עיון את השאלה מהי השיטה על-פיה יש לחשב את הפיצוי במקרה כגון דא (האם היא נזיקית בהיקש, או שהיא מתבססת על המבחן החוזי, או שהיא נובעת מסמכותו הטבעית של ביהמ"ש). ההכרעה בסוגיות הללו עשויה להשליך גם על שאלות הנוגעות לנטל הבאת הראיות – להוכחת קשר סיבתי וקיומו של נזק. הכרעה בסוגיה הנ"ל אינה דרושה בנסיבות דנן, לנוכח התנהלות הצדדים ובתוכם המערערת. המערערת גזרה את הערכת הנזק הצפוי לה מצו המניעה הזמני משווי שמרני של 200,000, 000 ₪ לתמורה הצפויה ממכירת הנכס. המסקנה כי התמורה שהתקבלה בגין מכירת המקרקעין עלתה בשיעור הגבוה מהנזק המשוער, בעקבות העיכוב שנכפה על המערערת – יסודה בממצאי עובדה שקבע ביהמ"ש המחוזי, ואין דרכה של ערכאה זו להתערב בממצאים כאלה. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 7 [חוזים] |
|
| עמ"ש (תל אביב-יפו) 34790-10-20 ג' ל' נ' ס' ל' (מחוזי; שאול שוחט, עינת רביד, נפתלי שילה; 10/06/21) - 23 ע' |
| עו"ד: שחר אגמון, מאיר זלצר, דן שלו, יורם ירקוני |
התנהגות מחפירה היא עילה לביטול התחייבות לתת מתנה ולא לביטול מתנה שהושלמה. גם אם המערער התנהג כלפי אימו בהתנהגות מחפירה, משזו לא עלתה כדי פגיעה ברצון ובאה לעולם לאחר הענקת המתנה, אזי אין לבטל את המתנה מחמת הפגם הנטען ברצון ואף לא מחמת התנהגות מחפירה.
חוזים – מתנה – השפעה בלתי הוגנת
.
ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה שקיבל את תביעת המשיבים (שבאו בנעלי אמם לאחר פטירתה) לביטול עסקת המתנה שנערכה בין המערער לאם, במסגרתה העבירה האם למערער את בית מגוריה ללא תמורה, מחמת השפעה בלתי הוגנת ועושק.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
במועד ביצוע עסקת המתנה לא הוכח שהאם נעשקה או שהמתנה ניתנה כתוצאה מהשפעה בלתי הוגנת. האם היתה מודעת היטב למשמעות המתנה והיא וויתרה מדעת על מנגנוני הגנה שהוצעו לה. ההתנהגות המחפירה של המערער כלפיה החלה לאחר שהמתנה הוענקה. המשיבים לא הוכיחו שקיימת עילה משפטית לביטול עסקת המתנה, על אף שהרף להוכחת ביטול מתנה נמוך יותר. שהרי, עסקת המתנה הושלמה והתנהגות מחפירה היא עילה לביטול התחייבות לתת מתנה ולא לביטול מתנה שהושלמה. גם אם תאמר שהמערער התנהג כלפי האם בהתנהגות מחפירה, משזו לא עלתה כדי פגיעה ברצון ובאה לעולם לאחר הענקת המתנה, אזי אין לבטל את המתנה מחמת הפגם הנטען ברצון ואף לא מחמת התנהגות מחפירה, משהפעולות האקטיביות לביטול המתנה ננקטו אחרי שזו הושלמה. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [משפחה] |
|
| רמ"ש (תל אביב-יפו) 21037-04-21 ל.ל.ה נ' J.C.C (מחוזי; שאול שוחט; 09/06/21) - 7 ע' |
| עו"ד: ששי אלעמארי, אפרת מן, מרווין ניסן כהן |
ההוראה בחוק מידע גנטי, המחייבת מינוי אפוטרופוס או עורך דין לקטין שמבוקש לערוך לו בדיקה גנטית ללא הסכמתו, היא הוראה "מנדטורית". במקרה זה אין מנוס מביטול החלטה במסגרתה ניתן צו לבדיקת רקמות לקשרי משפחה של קטין, מבלי שמונה אפוטרופוס לדין או ייצוג משפטי לקטין ומבלי שניתנה עמדתו.
משפחה – קטינים – מינוי אפוטרופוס לדין
משפחה – בדיקת סיווג רקמות – בלא הסכמת הנבדק
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במסגרתה ניתן צו לבדיקת רקמות לקשרי משפחה של קטין, לצורך הוכחת תביעת אבהות, וללא הסכמת אמו המבקשת.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
מסעיף 28ו לחוק מידע גנטי, עולה כי הצורך במינוי אפוטרופוס או עורך דין לקטין או לפסול הדין מקום בו מבוקש לערוך לו בדיקה גנטית ללא הסכמתו, נועד, למעשה כדי לאפשר לו להשמיע את קולו בפני בית המשפט. בפסיקה של בית המשפט המחוזי נקבע כי הוראת חוק זו היא הוראה ברורה ו"מנדטורית" והתהליך למתן צו שיפוטי בדבר בדיקה מחייב את הסכמת הקטין הנבדק והאחראי עליו; ובהעדר הסכמה – יש ליתן לקטין, באמצעות עורך דין או אפוטרופוס לדין, הזדמנות להשמיע התנגדות למתן הצו. במקרה זה אין מנוס מביטול ההחלטה משניתנה מבלי שמונה אפוטרופוס לדין או ייצוג משפטי לקטין שבדיקתו התבקשה ומבלי שניתנה עמדתו. משנגזר על ביהמ"ש קמא ליתן החלטה חדשה ומשיקולי יעילות הדיון ראוי כי החלטה חדשה תינתן רק לאחר שתתאפשר חקירה של הצדדים והמצהירים מטעמם. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [דיון פלילי] |
|
| תפ"ח (באר שבע) 70347-06-20 מדינת ישראל נ' אולג דוליה (עצור) (מחוזי; נתן זלוצ'ובר, דינה כהן, דניאל בן טולילה; 08/06/21) - 6 ע' |
| עו"ד: ערן צרויה |
בית המשפט אישר הסדר טיעון בעניינו של נאשם שהורשע בעבירות של רצח והתפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה או פשע. בהתאם, הושתו על הנאשם 27 שנות מאסר, 18 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי בעלה של המנוחה ובניה בסכום כולל של 258,000 ₪.
דיון פלילי – הסדר טיעון – כיבודו
.
הנאשם הורשע במסגרת הסדר, בעבירות של רצח והתפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה או פשע. הצדדים עתרו במשותף להטיל על הנאשם עונש של 27 שנות מאסר בפועל, מאסר מותנה ופיצוי.
.
בית המשפט המחוזי אישר את ההסדר ופסק:
ההלכה היא כי בבוא בית משפט לבחון סבירותו של הסדר טיעון, ייבדק האם נשמר האיזון הראוי בין התוצאה העונשית אל מול האינטרס הציבורי שבקיומו של ההסדר. ככלל, בית המשפט ייטה לכבד הסדר טיעון, אלא אם כן חורג הוא ממתחם הסבירות וחזקה על המאשימה ששקלה עמדתה היטב עובר להסדרתו. בענייננו, ההסדר אליו הגיעו הצדדים ביחס לתקופת המאסר הינו עונש ראוי בנסיבות העניין, בפרט כאשר מביאים בחשבון את הקשיים הראייתיים שעמדו בבסיסו של ההסדר. לאור מכלול הנסיבות, ההסדר אליו הגיעו הצדדים מצוי במתחם הסבירות ולכן נכבדו. בהתאם הושתו על הנאשם 27 שנות מאסר, 18 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי בעלה של המנוחה ובניה בסכום כולל של 258,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [משפחה] |
|
| עמ"ש (תל אביב-יפו) 53065-11-20 ל' ב' נ' א' ב' א' (מחוזי; שאול שוחט, עינת רביד, נפתלי שילה; 06/06/21) - 16 ע' |
| עו"ד: אסי סגל, איריס עמרמי |
על כל מי שמבקש להיות הורה מכוח צו אימוץ או צו הורות, לדעת שהורותו אינה על תנאי ודינה כדין הורות ביולוגית כמעט לכל דבר. החיובים כלפי הילד שרירים וקיימים אף במצב שבו בחר ההורה לנטוש את ילדו או כשהחליט לצמצם את הקשר עמו.
משפחה – הורות – צו הורות פסיקתי
משפחה – הורות – ביטולה
.
ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה שדחה את תביעת המערערת לביטול צו הורות פסיקתי שקבע שהמשיבה 1 היא אמה של הבת ה'.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
בצדק קבע ביהמ"ש קמא, שיש להחיל את הוראות סעיף 19 לחוק אימוץ ילדים המאפשר לביהמ"ש לבטל צו אימוץ רק בהתקיים תנאים מסוימים, אף על צווי הורות פסיקתיים. במקרה דנן, בצדק קבע ביהמ"ש קמא שאין כל הצדקה לבטל את צו ההורות. מדיניות משפטית ראויה צריכה לחזק את מוסד צו ההורות הפסיקתי ולהשוותו ככל הניתן להורות ביולוגית. צו אימוץ או צו הורות הוא בלתי הפיך למעט במקרים חריגים ביותר. פירוד או ניתוק קשר או תחושות של ריחוק מהילד, לא יכולים להביא לביטולו של צו ההורות. על כל מי שמבקש להיות הורה מכוח "זיקה לזיקה", שעיגונה המשפטי נעשה באמצעות צו אימוץ או צו הורות, לדעת שהורותו אינה על תנאי ודינה כדין הורות ביולוגית כמעט לכל דבר ועניין. לא מדובר בהורות "פריכה" ולא מדובר בהורות התלויה בקשר הזוגי עם ההורה השני. החיובים כלפי הילד שרירים וקיימים אף במצב שבו בחר ההורה לנטוש את ילדו ולהתנתק ממנו או כשהחליט לצמצם את הקשר עמו במידה כזו או אחרת. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [מסים] |
|
| ו"ע (ירושלים) 28149-09-20 יצחק אזרחי נ' מנהל מיסוי מקרקעין ירושלים (מחוזי; אביגדור דורות, יו"ר הועדה; 06/06/21) - 10 ע' |
| עו"ד: חגי גרוס, אלינעם קדוש |
ההוראה בחוק מיסוי מקרקעין, המאפשרת את הארכת המועד למתן החלטה בהשגה במקרה של בקשה להמצאת מסמכים, חלה רק במקום שדרישה זו מבוססת, הגיונית וסבירה בנסיבות העניין. במהלך תקופת דרישת המצאת המסמכים ניתן לקבל החלטה בהתבסס על החומר המצוי בידי המנהל במקרה שהשלמת המסמכים לא הושלמה במלואה.
מסים – מיסוי מקרקעין – השגה
.
בקשה מטעם העורר לקבלת הערר שהוגש על ידו על הסף, מהטעם שהחלטת המשיב בהשגה שהגיש, התקבלה לאחר המועד הקבוע בחוק.
.
ועדת הערר דחתה את הבקשה ופסקה:
סעיף 87 לחוק מיסוי מקרקעין קובע כי אם לא נתן המשיב החלטה בהשגה תוך שנה מיום הגשתה אזי "יראו את ההשגה כאילו התקבלה". במקרה בו המנהל ביקש מסמכים לשם בחינת ההשגה, זמן מתן ההחלטה יהיה 30 יום לאחר שהמנהל אישר כי המשיג המציא את כל המסמכים שדרש. הוראה זו חלה רק במקום שדרישה זו מבוססת, הגיונית וסבירה בנסיבות הדיון בהשגה ושהיא הכרחית להחלטה בהשגה. העלאת דרישות סרק מצד המנהל להמצאת מסמכים וזאת מתוך כוונה להביא לכדי הארכת זמן מלאכותית איננה כדין. במהלך תקופת דרישת המצאת המסמכים ניתן לקבל החלטה בהתבסס על החומר המצוי בידי המנהל במקרה והשלמת המסמכים לא הושלמה במלואה.
בענייננו, בקשת המצאת המסמכים מצד המשיב סבירה ולא מדובר בדרישה מלאכותית. בהתאם לכך, ניתן להאריך את המועד של מתן ההחלטה בהשגה. אין מניעה שהמשיב ידרוש את המצאת המסמכים הנוספים באמצעות דוא"ל, מדובר באמצעי תקשורת אמין ונפוץ ואין כל פגם פרוצדוראלי בהעברת מסרים, דרישות ובקשות הבהרה באמצעותו, ככל שהצדדים זמינים ומשתפים פעולה באמצעי זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [משפט בינלאומי פרטי] [ראיות] |
|
| ע"א (ירושלים) 10166-09-20 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' אבו גחישה חמזה מוחמד (מחוזי; א' דראל; 04/06/21) - 9 ע' |
| עו"ד: אפריג' עאדל, וליד זחאלקה |
לצורך זיהוי הדין החל יש לנסות ולהתחקות אחר "מרכז הכובד" של הסוגיה המשפטית. אין לקבוע את הדין החל על כל פלוגתה בנפרד, אלא יש לקבוע דין אחד החל על עילת התביעה בכללותה. במקרה זה הדין החל ב"אזור" יחול על מכלול רכיבי התביעה ועל המערערת מוטל הנטל להוכיח אותו במלואו.
משפט בינלאומי פרטי – ברירת הדין – הדין הזר
משפט בינלאומי פרטי – ברירת הדין – דיני נזיקין
ראיות – דין זר – הוכחתו
.
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, בו נדחתה על הסף תביעתה של המערערת נגד המשיב בשל אי הוכחת הדין הזר. התביעה היא לתחלוף בגין פיצוי ששילמה המערערת למבוטחת, בקשר לתאונה שאירעה בשטח "C".
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
לצורך זיהוי הדין החל יש לנסות ולהתחקות אחר "מרכז הכובד" של הסוגיה המשפטית. אין לקבוע את הדין החל על כל פלוגתה בנפרד, אלא יש לקבוע דין אחד החל על עילת התביעה בכללותה. זכותה של המערערת לתבוע תביעת תחלוף נטועה עמוק בתחום דיני הנזיקין. היא חלק אינטגרלי מעילת התביעה הנזיקית, ועל כן, יש להחיל עליה את ברירת הדין בנזיקין. אף אם היה מדובר בשאלה משולבת, נכון לנקוט לגביה בגישת אחידות העילה, ולדון בסוגיית זכות התחלוף בהתאם לדין החל לפי ברירת הדין בנזיקין, בכפוף לחריג הצדק. לפיכך, הדין החל באזור יחול על מכלול רכיבי התביעה ועל המערערת מוטל הנטל להוכיח אותו במלואו. עם זאת, פסק הדין יתוקן כך שהתביעה תימחק ולא תידחה. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [מסים] [ראיות] |
|
| ע"מ (מרכז) 42022-02-19 סאמר עיסא נ' מנהל מס ערך מוסף - היחידה הארצית לפשיעה חמורה (מחוזי; אבי גורמן; 19/05/21) - 14 ע' |
| עו"ד: ג'רייס דחדולי, איימן ח'טיב, רועי רותם |
בית המשפט דחה את ערעור המערער על החלטת המשיב להוציא נגדו הודעת כפל מס בגין חשבוניות שלא שיקפו עסקאות אמת. נפסק, כי אחריותו של המערער להוצאת החשבוניות הפיקטיביות אינה נובעת רק ממעמדו כבעל החברה ומנהלה, אלא היא נעוצה בעצם זה שהוא זה שחתם על החשבבוניות הפיקטיביות.
מסים – מס ערך מוסף – כפל מס
מסים – מס ערך מוסף – חשבוניות
מסים – מס ערך מוסף – נטל ההוכחה
מסים – מס ערך מוסף – נטל השכנוע
ראיות – נטל ההוכחה – מסים
.
המערער הגיש ערעור שעניינו בכפל מס שהושת עליו ביחס ל-8 מסמכים הנחזים כחשבוניות מס שהוצאו מאת חברת עוגן אבטחה פיזית בע״מ, לידי חברת אמיר גולד אבטחה ושמירה בע״מ. החשבוניות הוצאו בתקופה בה המערער, היה בעל מניות החברה ומנהלה היחיד. הערעור עוסק בשאלה האם בדין פעל המשיב, מנהל מס ערך מוסף – היחידה הארצית לפשיעה חמורה, מכוח הוראות סעיף 50((א) לחוק מס ערך מוסף, בהטלת כפל המס על המערער.
.
בית המשפט דחה את הערעור ופסק כלהלן:
נטל הבאת הראיות הראשוני להצגת התשתית הראייתית שעמדה בבסיס ההחלטה להשית כפל מס, מוטל על המשיב. עם זאת, לאחר שהמשיב יעמיד את תשתית זו ויוכיח כי מדובר בחשבוניות שהוצאו שלא כדדין, יעבור נטל הבאת הראיות למערער לשכנע כי החשבוניות הוצאו כדין וכי אין מקום להטיל עליו כפל מס או לשכנע כי נפל פגם בהחלטת המשיב, וכי הדבר מצדיק את התערבות בית המשפט.
עיון בלשון החוק מלמד כי יש להבחין בין סעיף 50(א) לחוק – שעניינו כפל מס עסקאות, לבין סעיף 550(א1) לחוק – שעניינו כפל מס תשומות. בעוד שסעיף 50 (א1) משית את הסנקציה רק על ״עוסק שניכה מס תשומות״, הרי הוראת סעיף 50 (א) לחוק אינה מתייחסת בהכרח ל-״עוסק״, אלא לכל אדם שהוציא חשבונית מס שלא כדין.
הסוגיה דנן אינה עוסקת בשאלה האם החשבוניות פיקטיביות אם לאאו – שכן לא יכולה להיות מחלוקת של ממש כי לפנינו חשבוניות שהוצאו שלא כדין ואשר אינן משקפות עסקאות אמת בין הצדדים (והמערער כאמור כלל לא ניסה להוכיח אחרת). לאור זאת, נטל ההוכחה רובץ לפתחו של המערער להוכיח כי שגה המשיב בהחלטתו.
לא שגה המשיב בהחלטתו ובדין הושת על המערער כפל המס.
בעל העסק הרשום במרשם בעלי המניות היה המערער עצמו – אשר שימש אף כמנהל החברה (בתמורה לשכר שקיבל), ולכן אף אם רישום זה היה ״סיפור כיסוי״ עבור גורם אחר שניהל בפועל את החברה, עדיין יש להטיל את החבות בתשלום כפל המס על המערער.
במקרה דנן, כלל ללא עלה בידי המערער להוכיח כי הוא שימש כאיש קש גרידא, וטענותיו בעניין זה היו טענות בעלמא ולכן דינן להידחות.
אחריותו של המערער להוצאת החשבוניות הפיקטיביות אינה נובעת רק ממעמדו כבעל החברה ומנהלה, אלא היא נעוצה בעצם זה שהוא זה שחתם על החשבוניות הפיקטיביות. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 14 [משפט מינהלי] |
|
| עת"מ (תל אביב-יפו) 13704-05-21 אימאן סולטאן נ' משרד האוצר - הממונה על שוק ההון ביטוח וחיסכון (מנהלי; יעל בלכר; 02/06/21) - 19 ע' |
| עו"ד: אורי גולדמן, אריאל אררט, אלה גלילי סחר |
בית המשפט דחה את עתירת העותר כנגד החלטת המשיב – הממונה על שוק ההון לדחות את בקשתו לרישיון בסיסי למתן אשראי, זאת מסיבה הנעוצה בהמלצת המשטרה ועל יסוד מידע מודיעיני משטרתי. נפסק, כי העובדה שהמבקש לא הועמד לדין אין בה כדי לגרוע מסמכותו של המפקח להתחשב בחומר המודיעיני בהתאם לכלל הראיה המנהלית.
משפט מינהלי – רישוי – שירותים פיננסים
משפט מינהלי – רישוי – הימנעות ממתן רישיון
משפט מינהלי – רישוי – שיקולים
.
העותר הגיש עתירה כנגד החלטת הממונה על שוק ההון לדחות את בקשתו לרישיון בסיסי למתן אשראי, בתוקף סמכותו לפי חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (שירותים פיננסיים מוסדרים). זאת, על יסוד המלצת המשטרה ומידע חסוי, שלפיהם הבעלים האמיתי של העסק הוא אחיו של העותר שקיים מידע הקושר אותו למעורבות לכאורה בעבירות פליליות והצגת מצג כוזב בפני המפקח בדבר זהות בעל השליטה בעסק.
.
בית המשפט דחה את העתירה ופסק כלהלן:
הסתמכות המפקח על חומר מודיעיני חסוי מפני העותר בקבלת החלטתו, אושרה וקיבלה גושפנקא שיפוטית בפסקי הדין של בית המשפט העליון ובפסיקת בתי המשפט לעניינים מנהליים. זאת, הן בהיבט המשפטי והן בהיבט הפרקטי, כאשר במסגרת הטיפול בעתירה מעיין בית המשפט בחומר המודיעיני החסוי שעמד ביסוד המלצת המשטרה והחלטת המפקח, במעמד צד אחד, בהתאם לתקנה 13 לתקנות.
לא נפל בהחלטה או באופן קבלתה כל פגם שיצדיק ביטולה או התערבות בה. המפקח שקל את כל השיקולים הרלבנטיים, על יסוד תשתית עדכנית ורלבנטית כדין ולאחר שניתנה לעותר זכות טיעון אפקטיבית. ניתן משקל ראוי גם לפגיעה בעיסוקו של העותר בתחום מזה שנים ארוכות, אלא שהמפקח סבר כי באיזון בין השיקולים במקרה דנן ולאור תכלית החוק, גובר האינטרס הציבורי ומטה את הכף לטובת דחיית הבקשה. ההחלטה מצויה בליבת שיקול הדעת של המפקח בהסדרת התחום שעליו הוא מופקד, בהתאם למטרות החוק והוראותיו, והיא מצויה במתחם הסבירות.
קמה תשתית מנהלית ראויה להחלטת המפקח לדחות את הבקשה לרישיון, מטעמיו של המפקח כמפורט בהחלטה. מדובר במידע משטרתי עדכני ורלבנטי המלמד על מעורבות לכאורה בעבירות רלבנטיות, ובחומרה משמעותית ומטרידה במשקפי תכליתו של החוק והוראותיו.
לעניין זכות הטיעון בעל פה – אין עסקינן במקרה מיוחד, שמצדיק ומצריך הבהרות בעל פה שיכולות לשנות את התמונה. גם לאחר שהתקיים דיון בעתירה, לא נמצא שהעדר טיעון בע"פ לפני המפקח גרע מזכות הטיעון. לא ברור מהן הטענות שהיה בידו של העותר לטעון בעל פה שלא טען בכתב. מדובר בהחלטות המתקבלות בהתאם לכלל הראיה המנהלית על יסוד חומר מודיעיני משטרתי והמלצת המשטרה. אין כל מקום לקביעת רף נורמטיבי אחר, שיחייב את המפקח לקיים חקירה נוספת בהמשך למידע זה, בניגוד לכלל הראיה המנהלית. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 15 [דיון פלילי] [עונשין] [פרשנות] [משפט חוקתי] |
|
| מ"ת (נצרת) 55678-05-21 מדינת ישראל נ' כמאל ח'טיב (שלום; דורון פורת; 08/06/21) - 32 ע' |
| עו"ד: יעל כץ, חסן ג'בארין, חסאן טבאג׳, עומר חמאיסי |
בית המשפט האריך עד תום ההליכים את מעצרו של הנאשם – דמות מוכרת ובעלת השפעה בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל, אשר שימש כסגן יו"ר הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית אשר מואשם בפרסום דברי הסתה בתקופת המהומות בערים המעורבות. בית המשפט קבע, כי חברה דמוקרטיית מתקדמת החפצה חיים, צריכה לשרטט קווי גבול ברורים של המותר והאסור, חופש הביטוי הוא לא חופש להסתה ושיסוי.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
דיון פלילי – מעצר – עד תום ההליכים
עונשין – עבירות – הסתה לאלימות
פרשנות – דין – חוק העונשין
משפט חוקתי – זכויות הפרט – חופש הביטוי
.
המבקשת הגישה בקשה למעצר עד תום ההליכים כנגד הנאשם דמות מוכרת ובעלת השפעה בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל, אשר שימש כסגן יו״ר הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית שמואשם בעבירות ששל הסתה לאלימות, פרסום דברי שבח למעשה טרור, ותמיכה או הזדהות עם ארגון טרור.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה וקבע כלהלן:
כשם שכל זכות במשפטנו איננה אבסולוטית, כך גם הזכות לחופש הביטוי. זאת, בין אם בהיקפה, כך שלא כל אמירה חוסה תחתיה, בין אם היא נבחנת באיזון אל מולל אינטרסים מנוגדים וזכויות אחרות. ברור שגם לחופש הביטוי, כמו לכל זכות דמוקרטית אחרת, יש גבולות המתחייבים מן הצורך לכבד גם את זכויות הזולת. הזכות לחופש ביטוי סותרת לעיתים את הזכות לחיים, כאשר מתקיימת סתירה כזו על חופש הדיבור לסגת מפני הזכות לחיים.
יש פוטנצציאל להרשעה של המשיב שדבריו בפרסומים השונים המופיעים בכתב האישום, שמשמעותם נלמדת על רקע פרסומים נוספים, והדברים שעלו בחקירות המשיב ועדים נוספים, עולים לכדי ״קריאה לעשיית מעשה אלימות, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות, תמיכה בו או הזדהות עמו״, כנדרש בבסעיף 144ד2(א) לחוק העונשין, ולו באופן לכאורי כנדרש בשלב זה של ההליך.
חיזוק נוסף למסקנה כי מדובר בפרסומים שיש בהם כדי להסית לכאורה, ולהשפעתם בפועל לכאורה, היא שבבחינה רטרואקטיבית של נאומיו, של המשיב, ניתן לראות הקבלה בין הדברים שנאמרו בנאומים, לבין התפרעוויות שאירעו ברחבי הארץ.
התייחסות למכלול הראיות והנסיבות מעלה את אלה: תוכן ואופי הפרסומים – הפרסומים שפרסם המשיב העושים שימוש במילים המעודדות אלימות, ומגבים את המעשים של הצעירים במסגד אל אקצא בימים בהם מתרחשות התפרעויות, ניתן לראות בהם על פניו לכל הפחות כדדברי שבח, אהדה או עידוד למעשי אלימות לכאורה; מעמדו של המשיב – מדובר במנהיג בציבור הערבי, שלו השפעה גדולה ביותר. הוא אף תואר כמנהיג הגדול ביותר, כמי שתפס את מקומו של השיח׳ ראאד סאלח. בעל מעמד והשפעה רחבה על הציבור, חלה עליו חובת זהירות מוגברת בדברים היוצאיםם מפיו, או הנכתבים בפייסבוק תחת שמו; הקשר הפרסום והמדיה בו נעשה שימוש – אין מחלוקת שהפרסומים פורסמו בדף הפייסבוק שלב המשיב. מדובר בדף הפתוח לכל אדם. בעל נגישות קלה ותפוצה רחבה; היקף הפרסום – בדף הפייסבוק של המשיב יש מעל ל-160,000 עוקבים. כמו כן דרשותיו נשממעות במסגדים שונים; האווירה השוררת בציבור – אין מחלוקת כי מדובר בתקופה מתוחה ורגישה מאוד מבחינה ציבורית, בה אירעו עימותים אלימים בין הציבור היהודי לציבור הערבי, ובין הציבור הערבי לכוחות הביטחון. מדובר באירועים האלימים והקשים שאירעו בארץ מזה שנים. מה גם, שבבמהלכן החל מבצע ״שומר החומות״ ברצועת עזה. דבריו של המשיב, על רקע 6 האירועים האלימים ובזמן אמירתם, יש בהם לכאורה משום דברי הסתה. כאמור, ההוכחה כי 7 מדובר בדיבור מסית אם לאו, הינה בשלב ההליך העיקרי, ואיננה בשלב מקדמי זה, של בחינת קיומן. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [נזיקין] |
|
| ת"א (בת ים) 37705-04-14 פלוני ז"ל נ' משרד הבריאות-מרכז רפואי ברזילי (שלום; א. קליינמן בלק; 05/06/21) - 48 ע' |
| עו"ד: אהובה טיכו, טל בוקשטיין, סהר סטוביצקי |
בית המשפט נדרש לשאלה, האם הצוות הרפואי של בית החולים התרשל בטיפול בחולה באופן שהביא למותו?
נזיקין – אחריות – בית חולים
נזיקין – רשלנות – רשלנות רפואית
נזיקין – עוולות – העדר הסכמה מדעת
.
אדם מגיע למרפאה בקופת חולים לאחר שחש ברע. בעקבות בדיקת א.ק.ג מובהל באמבולנס לבית חולים עם אבחנה של אוטם בשריר הלב, אשר בהמשך יתברר כי אירע יום קודם לכן. ארבעה ימים לאחר קבלתו לאשפוז הוחלט על ביצוע צנתור לב. במהלך הצנתור, בשלב של המעבר בין הצנתור האבחנתי לצנתור הטיפולי, קרס לפתע החולה קריסה המודינמית עם ירידת לחץ דם ואובדן הכרה, וחרף כל הניסיונות להצילו ומאמצי ההחייאה הממושכים, נאלץ הצוות הרפואי לקבוע את מותו.
.
בית המשפט דחה את התביעה, ופסק כלהלן:
לא כל טעות במהלך ביצוע פרוצדורה רפואית תהווה בהכרח התרשלות, לא כל שכן, עת לא הוכחה כי בכלל נעשתה טעות של הרופא המטפל בזמן אמת, בדומה למקרה של המצנתר דנן.
גם אם יטען הטוען כי המצנתר שוגה עד היום בסוברו כי לא נגרמה דיסקציה אלא קרע בשריר הלב, הרי שזה לא מעלה ולא מוריד במאומה, שהרי בזמן אמת הוא פעל מתוך הנחת עבודה נכונה קרי של אירוע דיסקציה, אשר את דבר קיומה הניחו כל המומחים בכללם מומחה בית המשפט, כאשר זה האחרון הבהיר כי בא למסקנה זו על דרך השלילה.
אשר לטענת התביעה כי היה על הצוות הרפואי להפנות את המנוח לניתוח מעקפים המתבצע בבית חולים בו קיימת מחלקה כירורגית לניתוחי לב חזה כחלופה עדיפה על ביצוע צנתור טיפולי על מנת להיות "על הצד הבטוח", אזי מלבד העובדה כי טענה זו נדחתה מבחינה רפואית על ידי מומחה בית המשפט, הרי שגם הפסיקה תומכת במסקנה זו עת קבעה כי אין סיבה לחזור לשיטות רפואיות שהיו נהוגות יותר בעבר, אלא יש ללכת עם הקידמה. ודוק, במקרה דנן, אף מומחי התביעה אישרו בחקירתם כי בשני העשורים האחרונים מרכז הכובד במקרה של פתיחת עורקים חסומים עבר מהכירורגים לקרדיולוגים, קרי מניתוחי לב פתוח לביצוע צנתורים טיפוליים אשר משיגים את אותה התוצאה בפרוצדורה אשר מבחינת החולה קלה עשרות מונים מניתוח לב פתוח הכרוך בפתיחת בית חזה על כל המשתמע מכך.
במסד הראייתי אין ראיה פוזיטיבית כי במקרה של המנוח אירעה החדרה עמוקה מידי או מניפולציה לא זהירה בצורה בלתי סבירה המסכנת את החולה. דין התביעה להידחות בכל הנוגע לטענת ההתרשלות בטיפול במנוח על ידי הנתבעים במהלך אישפוזו בבית חולים ברזילי. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 17 [עבודה] |
|
| פ"ה (תל אביב-יפו) 56043-03-17 סיגלית פלס נ' מדינת ישראל (עבודה; תומר סילורה, נ.צ.: מ' בן דוד, י' קוגמן; 06/06/21) - 21 ע' |
| עו"ד: רונן לפיד, איריס גלילי יולזרי, נועה פלר ממן |
ביה"ד דן בבקשת המבקשת, שנתנה במשך עשרים שנה שירותי גרפיקה למשיבה 1 (לפ"מ), למתן צו מניעה זמני שיורה על ביטול פיטוריה עד למתן פסק דין בהליך העיקרי, והוציא צו הצהרתי לצורך ההליך הזמני לפיו בין משיבה 1 למבקשת מתקיימים יחסי עובד מעסיק מחודש 10/01 ועד היום. לפיכך ביה"ד הורה למשיבה 1 לקלוט את המבקשת כעובדת מדינה בפטור ממכרז ולשבצה במשרד ממשלתי אחר עד למתן פסק דין בתיק העיקרי, כאשר תנאי השכר יהיו התנאים שהוצעו למבקשת בשנת 2019.
עבודה – פיטורין – סעדים זמניים
עבודה – בית-הדין לעבודה – סעדים זמניים
עבודה – יחסי עבודה – הזכות הניהולית
.
משנת 2001 ועד לימים אלה, נותנת המבקשת שירותי גרפיקה למשיבה 1, המדינה (לפ"מ), באמצעות חברות קבלן שונות שהאחרונה בהן היא המשיבה 2. בחודש 4/2021 קיבלה המבקשת הודעה על סגירת הסטודיו בלפ"מ, כך שנותני השירותים בסטודיו יסיימו את העסקתם ועובדות המדינה תעבורנה למחלקות אחרות. עסקינן בבקשה לצו מניעה זמני שיורה על ביטול פיטורי המבקשת ומניעת פיטוריה, עד למתן פסק דין בהליך העיקרי.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ת' סילורה ונציגי הציבור מ' בן דוד, י' קגומן) קיבל את הבקשה ופסק כי:
בעת דיון בבקשה למתן סעד זמני על ביה"ד לבחון התקיימות שני תנאים מצטברים עיקריים: קיומה של זכות לכאורה, הנבחנת באמצעות בדיקתם של סיכויי התביעה העיקרית, וקיומה של הצדקה למתן סעד טרם בירור התביעה לגופה, הנבחנת באמצעות "מאזן הנוחות".
אשר לסיכויי התביעה, את סיכויי הבקשה יש לבחון בראי הסעד שהתבקש בהליך העיקרי, שהינו הכרה ביחסי עובד מעסיק בין המבקשת למשיבה 1 והמשך העסקתה בתחום המחשוב באותם תנאים אצל משיבה 1. הסוגיה העיקרית המועלת בהליך העיקרי נוגעת לזהות המעסיק בתבנית העסקה מורכבת, אשר בירורה טעון תשתית עובדתית, כאשר המבחן המרכזי לזיהוי המעסיק בתבנית העסקה מורכבת הוא מבחן האותנטיות והלגיטימיות, כאשר יש לבחון גם האם מדובר במיקור חוץ של כוח אדם, או מיקור חוץ של פונקציות.
יישום הפסיקה מביא למסקנה, ולו לכאורה, כי בין המבקשת למשיבה 1 מתקיימים יחסי עובד ומעסיק. ודוק, מבחני העזר אינם עומדים בפני עצמם, ואין ליישמם באופן טכני. התשובה לעולם אינה תלויה בהתקיימות מבחן זה או אחר, אלא במכלול התמונה. במקרה זה משיבה 1 מכירה כי במהות, מתקיימים יחסי עובד מעסיק בינה לבין המבקשת, אלא שעיקר טענתה היא כי לא ניתן לקלוט אותה כעת בשל סגירת המחלקה. בנוסף, העובדה שהייתה למשיבה 1 אופציה לקלוט את המבקשת לביצוע אותה עבודה כבר בשנת 2017, מלמדת על מהות היחסים האמתיים שנרקמו. מתכונת ההעסקה מאופיינת לכאורה כ"מיקור חוץ של המשאב האנושי" תוך עקיפת הוראות חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם. בדרך בה העסיקה משיבה 1 את המבקשת על ידי צד שלישי, היא פגעה לכאורה, בהשגת תכלית משפט העבודה ובכללן העיקרון כי העבודה אינה "מצרך", ומשכך, ייתכן וייעלה בידי המבקשת להוכיח כי אין לתת תוקף משפטי להתקשרות מסוג זה. על פניו, העסקת המבקשת בלפ"מ לאורך 20 שנה הייתה באמצעות חברות קבלניות שלא היה להן יד בעבודה שבוצעה, והן היוו אך צינור להעברת שכרה. די באמור על מנת להביא למסקנה הלכאורית כי בהחלט יתכן שיעלה בידי המבקשת להוכיח בתיק העיקרי, כי בין המבקשת 1 למשיבה מתקיימים יחסי עובד מעסיק. מאחר שלו לכאורה, בין המבקשת למדינה מתקיימים בפועל ובמהות יחסי עובד מעסיק, ברי שהליך הפיטורים שנקטה משיבה 2 בטל ומבוטל, שכן היא איננה המעסיק.
מאזן הנוחות נוטה לכיוון המבקשת, שכן באי מתן הסעד הזמני, פיטורי המבקשת בתום 20 שנות עבודה, ייגרם למבקשת נזק גדול יותר מאשר הנזק שייגרם למדינה לו ניתן היה הסעד הזמני. עד למתן פסק דין בתיק העיקרי לא ייגרם למדינה כל נזק מנסיון לשלב את המבקשת בשירותיה, שכן סיום העסקת המבקשת נבע מסגירת מחלקת הגרפיקה בלפ"מ ולא בקיומן של טענות אודות תפקודה המקצועי של המבקשת. לסיכום, הליך הפיטורים מבוטל. ניתן צו הצהרתי לצורך ההליך הזמני לפיו בין משיבה 1 למבקשת מתקיימים יחסי עובד מעסיק מחודש אוקטובר 2001 ועד היום. על משיבה 1 לקלוט את המבקשת כעובדת מדינה בפטור ממכרז ולשבצה במשרד ממשלתי אחר עד למתן פסק דין בתיק העיקרי (בתפקיד המתאים למקצועה וכישוריה). בשלב זה ועד למתן פסק דין בתיק העיקרי, תנאי השכר יהיו התנאים שהוצעו למבקשת במהלך שנת 2019. האחריות לתשלום שכרה של המבקשת החל מיום 3.6.21 מוטלת על המדינה. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 18 [חוזים] |
|
| תמ"ש (תל אביב-יפו) 6099-06-20 ר' א' נ' נ' ל' (משפחה; ענת הלר כריש; 25/04/21) - 14 ע' |
| עו"ד: אריאל גרינשפן, חיים זוארץ, אבי גפן |
הואיל והנתבעת היא בתם של התובעים והנתבע היה בעת התשלום חתנם, מתקיימת חזקת המתנה ועל התובעים מוטל להוכיח את טענתם כי מדובר בהלוואה. התובעים עמדו בנטל הנדרש.
חוזים – הלוואה – הוכחתה
חוזים – מתנה – בין בני משפחה
.
תביעה כספית על סך 594,803 ₪. השאלה העיקרית שעל הפרק היא האם כספים שנתנו התובעים לטובת רכישת דירת הנתבעים – בתם של התובעים ובן זוגה לשעבר, ניתנו כהלוואה (כטענת התובעים), או כמתנה (כטענת הנתבע). לטענת התובעים הם הלוו לנתבעים סך של 687,203 ₪ לרכישת הדירה וסוכם בע"פ, כי להשבת ההלוואה יקבלו התובעים לידיהם את דמי השכירות שיתקבלו מהשכרת הדירה משך כ- 10 שנים. לטענתם, בפועל הם קיבלו לפקודתם את דמי השכירות משך כשנתיים בלבד וזאת עד עזיבת השוכרים ומעבר הנתבע למגורים בדירה. נטען כי יתרת ההלוואה לסילוק היא בסך של 594,803 ₪. הנתבעת מצטרפת לגרסת התובעים. הנתבע מתכחש להסכמות הנטענות וטוען כי התביעה היא קנוניה בין הנתבעת והוריה בעקבות הליכי הגירושין בין הנתבעים. לגרסתו, הכספים נתנו לבני הזוג כמתנה וכי העברת כספי השכירות לחשבון התובעים נעשתה מטעמי נוחות נוכח מגורי הנתבעים בחו"ל.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה מהטעמים הבאים:
הואיל והנתבעת היא בתם של התובעים והנתבע היה בעת התשלום חתנם, מתקיימת חזקת המתנה. קרי, נקודת המוצא היא כי הכספים ששילמו התובעים לטובת רכישת דירת הנתבעים, ניתנו כמתנה, ועל התובעים מוטל להוכיח את טענתם כי מדובר בהלוואה. על מנת לסתור את חזקת המתנה על התובעים לעמוד בנטל של מאזן ההסתברויות ולא מעבר לכך. לאחר בחינת מכלול הראיות המסקנה היא כי עלה בידי התובעים להרים את הנטל הדרוש.
חוק החוזים קובע כי חוזה יכול שייעשה בעל פה. לפיכך, אין בעצם העובדה שלא נכתב הסכם הלוואה בין התובעים לבין הנתבעים כדי לשלול את דבר קיומו. ביהמ"ש שוכנע בנכונות גרסת התובעים והנתבעת כי סוכם בעל פה בין הצדדים כי הכספים שנתנו התובעים לרכישת הדירה ניתנו כהלוואה לנתבעים וכי עניין זה לא עוגן בהסכם כתוב ולא נקבע מנגנון להבטחת החזר ההלוואה, נוכח יחסי התובעים והנתבעים אשר התאפיינו באמון רב. בנוסף, התנהלות הצדדים בפועל תומכת בגרסת התובעים כי הוסכם על החזר ההלוואה באמצעות דמי השכירות כאשר טענת הנתבע כי הדבר נעשה מטעמי נוחות היות והצדדים היו בחו"ל נדחתה. בנוסף ביהמ"ש שוכנע כי התובעים הם אנשים פשוטים וטענת הנתבע שהתובעים סייעו לשאר ילדיהם ברכישת דירות לא הוכחה.
לפיכך, התביעה התקבלה במלואה תוך חיוב הנתבע בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [בוררות] |
|
| ת"ב (תל אביב-יפו) 48849-11-20 פלוני נ' אלמוני (משפחה; תמר סנונית פורר; 20/04/21) - 10 ע' |
| עו"ד: שחם רכניץ, פורת יוסף |
הפסיקה קבעה כי על ביהמ"ש בבואו להכריע האם יש להעביר סכסוך לבוררות לבחון את הפרשנות של ההסכם בו הוסכם להעברת המחלוקות לבוררות. במקרה דנא, בחינה פשוטה של סעיפי ההסכם מעלה כי הצדדים הסכימו כי מחלוקות שיתגלו ביניהם בכל עניין הקשור בהסכם לרבות מחלוקות הקשורות בנאמנות יובאו להכרעתו של בורר שיתמנה.
בוררות – הסכם בוררות – פירושו
בוררות – בורר – סמכויותיו
.
עתירת המבקש למינוי בורר על פי הסכם גישור שנחתם בין הצדדים (עליו חתמו גם האם המנוחה ואחותם של הצדדים, שאינה צד להליך) והבהרת סמכות הבורר לדון בכל המחלוקות בין הצדדים לרבות ביחס לנאמנות XXX. המשיב הוא הנאמן הנוכחי בנאמנות. אין מחלוקת בין הצדדים שנושא החברות המשפחתיות והפרת ההסכם יופנו לבוררות. ברם, לשיטתו של המשיב נקבעו בהסכם שני מנגנוני בירור מחלוקות. כאשר על נושאי הנאמנות להתברר על ידי היועץ לנאמנות שסמכויותיו הוגדרו בהסכם (ולא בפני בורר) ולפי הדין בניו ג'רזי.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את הבקשה מהטעמים הבאים:
הפסיקה קבעה כי על ביהמ"ש בבואו להכריע האם יש להעביר סכסוך לבוררות לבחון את הפרשנות של ההסכם בו הוסכם להעברת המחלוקות לבוררות. במקרה דנא, בחינה פשוטה של סעיפי ההסכם מעלה כי הצדדים הסכימו כי מחלוקות שיתגלו ביניהם בכל עניין הקשור בהסכם לרבות מחלוקות הקשורות בנאמנות יובאו להכרעתו של בורר שיתמנה. מההסכם עולה סעיף בוררות אחד, המאגד את כל העניינים הנדונים בהסכם ובאופן רחב ביותר ובלתי מסויג. כאשר אין כל תנאי שהתקיימותו נדרשת לצורך תוקפו של סעיף זה, ואין כל הוראה מצמצמת לגבי הנושאים שיידונו בפני הבורר.
לטענות המשיב כי סעיף 19.5 מהווה הסדר בוררות ספציפי ולפיו גדר הנאמנות יוכרע בבוררות אצל היועץ אין כל אחיזה לשונית. המשיב לא התמודד כדבעי עם העובדה כי סעיף 38 כלל מפורשות את הנאמנות כחלק מהנושאים שיופנו לבוררות: "חילוקי דעות בקשר עם עניינים הנדונים בהסכם ו/או בקשר עם כל עניין אחר הקשור במישרין ו/או בעקיפין ..... לנאמנות". ביהמ"ש שוכנע כי השגה על פעולת נאמן וכן טענות לגבי כלל פעולותיו (חריגה מסמכותו, טעמים לסיום תפקידו) נכללת בגדרי הגדרת הסעיף לפיו "כל עניין אחר הקשור במישרין ו/או בעקיפין... ו/או לנאמנות", כמוסכם בהסכם. יתרה מכך, אימוץ פרשנות המשיב יעכב, יסרבל ויאריך את ההליכים במחלוקת בין הצדדים, ובניגוד מוחלט לקבוע בהסכם.
הפסיקה קבעה כי במסגרת השיקולים לגבי מינוי בורר יש להביא בחשבון בין היתר את החשיבות שבמימוש כוונת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי בהסכם והיתרונות בקיום הליך בוררות – הן מבחינת הצדדים והן מבחינת המערכת השיפוטית כולה. גם מבחינת מדיניות משפטית יש לעודד קיומם של הסכמים שקבעו מנגנונים ליישוב מחלוקות שיתנהלו באופן שנקבע על ידי הצדדים בהסכם.
בכל הנוגע לטענה כי לדון בנושא הנאמנות לפי הדין בניו ג'רזי – סעיף 41 להסכם קובע מפורשות כי "על הסכם זה יחול הדין הישראלי". קרי הצדדים קבעו מפורשות שההליך יידון בישראל וכי ככל שיהיה דין מהותי בלעדי – יוכח הדין הרלוונטי במסגרת הבוררות בישראל.
גם הניסיון של המשיב לטעון שענייני הנאמנות מחייבים צירוף של נהנים נוספים, היא למעשה טענה בפועל החותרת נגד ההסכם.
אין מקום במסגרת הליך זה להכריע לגופן של טענות לעניין פעולות שבוצעו על ידי הנאמן, והן תתבררנה ותוכרענה בבוררות.
לפיכך נקבע כי כל הנושאים יועברו להכרעת הבורר לרבות בנושאי הנאמנות. |
| חזרה למעלה |
|
| בתי-דין צבאיים |
| 20 [עונשין] |
|
| ע 2-21 רב"ט ש' כ' נ' התובע הצבאי הראשי (בתי-דין צבאיים; אורלי מרקמן, נועה זומר, רמי בן עמי; 24/03/21) - 12 ע' |
| עו"ד: ירון פורר, ליאור עייש, אינה אברמוב |
בית הדין הצבאי לערעורים, קיבל באופן חלקי ערעור המערער, והורה, כי חלק מימי המאסר שהושתו על המערער, שהורשע, בעבירת הטרדה מינית על ידי פרסום משפיל, ירוצו בדרך של עבודה צבאית.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות שהתבצעו דרך רשת האינטרנט
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: הטרדה מינית על ידי פרסום משפיל
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקום
.
המערער, הורשע לפי הודאתו בכתב אישום מתוקן בעבירה של הטרדה מינית, לפי סעיפים 3(א)(5א) ו-5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית; ובעבירה של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין. העבירות בהן הורשע הנאשם עניינן בהטרדה מינית על ידי פרסום משפיל. בית הדין קמא השית על המערער, בגין הרשעתו, 135 ימי מאסר לריצוי בפועל, בכליאה ממשית, לצד עונשים נלווים. ההגנה לא השלימה עם חומרתו של עונש המאסר בפועל שהושת על המערער, ומכל מקום, עתרה להורות כי ירוצה בדרך של עבודה צבאית. מכאן הערעור.
.
בית הדין הצבאי לערעורים פסק כלהלן:
הקידמה הטכנולוגית וזמינות הצילום בעידן הדיגיטלי, אחסונו והפצתו, מחייבים את מערכת השפיטה לתרום את תרומתה למלחמת החורמה בתיעוד פוגעני של הזולת, תוך רמיסת כבודו ופרטיותו.
לא היה זה המערער שצילם את התמונות, או הפר אמון אשר נתנה בו המתלוננת באופן אישי - ואין נטען כי ביקש, כמו סמל עומרי, להתנקם במתלוננת. ברם, משהיה המערער מודע למניעיו של סמל עומרי בהפצת התמונות, ונקט צעדים שאפשרו את הוצאת הדבר אל הפועל, עד כדי צירוף פרופיל ה"פייסבוק" של המתלוננת, ובו שמה המלא ותמונתה, אל התמונות שהפיץ - הפך, בהכרח, כפי שציין בית הדין קמא, לשותף שווה בביצוע המעשים.
משנקט המערער צעדים אקטיביים להפצת התמונות, אל פלטפורמה שמטרתה המוצהרת היא שיתוף תכנים מיניים - אין תימה כי המתלוננת, שדבריה זכו לאמון מלא בבית הדין קמא, עודנה מקבלת הודעות מטרידות, על כל ההשלכות הנובעות מכך (ואשר תוארו בפירוט בעדותה), גם בחלוף שנים.
אין להתערב בהעמדת עונשו של המערער, בתוך המתחם, על 135 ימי מאסר לריצוי בפועל. על אף האמור, יש להתערב בהחלטה על אופן ריצוי העונש. ברגיל, ראוי היה, מטעמים של הלימה והרתעה, להורות, כפי שעשה בית הדין קמא, כי עונשו של המערער ירוצה כולו בדרך של כליאה ממשית. ברם, כידוע, מלאכת הענישה היא לעולם אינדיבידואלית, וכרוכה ברכיבים הנוגעים למעשה העבירה וכן לעושה המסוים שחטא בה. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [צבא] [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| ע 54-20 טוראי ע' ש' נ' התובע הצבאי הראשי (בתי-דין צבאיים; אורלי מרקמן, נועה זומר, אריה לב רדנסקי; 02/03/21) - 10 ע' |
| עו"ד: רוני קרדונר, ליאור עייש, אורן סוקר |
בית המשפט הצבאי לערעורים דחה את ערעור של המערער – חייל שהורשע בעבירות סמים, על חומרת עונש פסילת רישיונות הנהיגה שלו שהושת עליו במסגרת גזר דינו של בית הדין הצבאי המחוזי. נפסק, כי עבירות סמים אינן יכולות להתיישב עם ייעודו של הצבא, חוסנו, ויכולתו להיות ערוך ומוכן להגן על ביטחון המדינה ותושביה.
צבא – עבירות – סמים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות סמים
עונשין – ענישה – שיקולי ענישה
דיון פלילי – ערעור – עונש
.
המערער הגיש ערעור על פסק-דין של בית הדין הצבאי המחוזי, במסגרתו הורשע המערער על פי הודאתו בעבירה של החזקת סם מסוכן, ובעבירה של החזקת כלים המשמשים להכנת סם מסוכן או לצריכתו. ערעור המערער מופנה כנגד רכיב העונש שעניינו בפסילת רישיונות הנהיגה של הנאשם למשך 18 חודשי פסילה בפועל. ההגנה לא השלימה עם חומרתו של עונש הפסילה, וטענה כי מן הראוי לקצרו משמעותית.
.
בית הדין הצבאי לערעורים דחה את הערעור ופסק כלהלן:
ערכאת הערעור לא תתערב בחומרת העונש הנגזר על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים, בהם נפלה טעות מהותית ובולטת בגזר הדין, או מקום שבו העונש אשר הוטל על המערער חורג באופן קיצוני מרמת הענישה הנוהגת בנסיבות דומות. חריגים אלה אינם מתקיימים בענייננו.
המערער הורשע, זו הפעם השנייה בתוך כשלוש שנים, בעבירה של החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית. בין לבין, הורשע גם בעבירה של החזקת כלים לשימוש בסם.
נסיבות אלה מקימות, במובהק, את האינטרס הציבורי בפסילת הרישיון הסטטוטורית, בת שנתיים ימים, הקבועה בסעיף 37א(א1) לפקודת הסמים המסוכנים, אשר "באה להרתיע ולהעניש כל מי שהורשע שנית בעבירה של שימוש בסמים".
חסד עשה, אפוא, בית הדין קמא עם המערער בהקלה שהקל עימו, בדמות הפחתת רבע ממשך הפסילה הסטטוטורית, ובהעמדת הפסילה על 18 חודשים.
יש לקבל את נימוקיו של בית הדין, שלא להקל עוד עם המערער בשל שיקולי השיקום. |
| חזרה למעלה |
|
| ועדות ארציות תכנון ובניה |
| 22 [תכנון ובנייה] |
|
| ערר (ארצי) 2-21 שר אל מיכאל חברה לבניה והשקעות 2015 בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז מרכז (ועדות ארציות תכנון ובניה; שמרית גולן; 15/06/21) - 54 ע' |
| עו"ד: אייל קוצ'ינסקי ומרסל גורביץ', ניצן בן ארויה, הדר מנצורי דוד |
ועדת המשנה לעררים שליד המועצה הארצית לתכנון ולבנייה דחתה את ערר העוררת על החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, אשר במסגרתה הודיעה הוועדה המחוזית על הכנת תכנית במתחם השקמה וקבעה תנאים להוצאת היתרי בניה בתקופת הכנתה מכוח סעיפים 78-77 לחוק התכנון והבניה. בתוך כך, נדחתה עתירתה של העוררת להוציא מהתכנית את המגרש שלה מכיוון שהוגשה לגביו בקשה להיתר בניה לפי תמ"א 38 וניתן לתכנן את שאר המתחם להתחדשות עירונית גם בלעדיו.
תכנון ובנייה תכניות תכנית כוללנית
תכנון ובנייה תכניות תכנית בהכנה
.
העוררת הגישה ערר על החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז מרכז, להודיע על הכנת תכנית במתחם השקמה-השקד בראשון לציון ולקבוע תנאים להוצאת היתרי בנייה בתקופת הכנתה, מכוח סעיפים 77 ו-78 לחוק התכנון והבניה. העוררת טוענת כי היא נפגעת מההחלטה. העוררת, בעלת מגרש אחד, טוענת כי יש להוציא את המגרש שלה מכיוון שהוגשה לגביו בקשה להיתר בניה לפי תמ"א 38 וניתן לתכנן את שאר המתחם להתחדשות עירונית גם בלעדיו.
.
ועדת המשנה לעררים שליד המועצה הארצית לתכנון ולבנייה דחתה את הערר על פי דעת רוב וקבעה כלהלן:
המתחם המדובר מצוי באזור המיועד להתחדשות בבינוי עירוני אינטנסיבי גם לפי התכנית הכוללנית ובטח ובטח בשים לב לתכנית המטרו המקודמת באזור. המאפיינים של המתחם מחדדים את הצורך בראיה כוללנית ובמתן אפשרות אמיתית לוועדה המחוזית לתכנן את המתחם כולו באופן מיטבי, התואם את חשיבותו ומרכזיותו.
הסמכות שנקבעה בחוק להגביל את הזכות לממש תכנית תקפה, חורגת מהעיקרון לפיו מוסד תכנון אינו רשאי, ככלל, לסרב לבקשה להיתר בניה התואם את התכנית התקפה. בבסיס הענקת הסמכות החריגה כאמור עומד הרצון לאפשר למוסד התכנון לגבש מתווה תכנוני סטטוטורי חדש מבלי ששינוי המצב הפיזי של הקרקע יכביד על הכנתה של התכנית. סמכותו של מוסד התכנון לקבוע תנאים נועדה להגן על התכנית המוצעת מסיכולה קודם שתבוא לאוויר העולם.
מבחן הסיכול שנקבע בפסיקה, הינו מבחן הסיכול של התכנון המיטבי של המתחם שמבוקש לתכנן. מבחן זה מתקיים במלואו, ואף באופן מלא ומובהק בענייננו. עמדת העוררת תוביל בהכרח לכך שהוועדה המחוזית לא תוכל לקדם במתחם זה את התכנון המיטבי, עמדה זו סותרת במובהק את הסמכות שביקש המחוקק ליתן למוסד התכנון במסגרת הכנת תכנית בהתאם לסעיף 78 לחוק, סמכות שהופעלה במקרה דנן על ידי הוועדה המחוזית באופן ראוי, יסודי ומקצועי, ואין כל מקום להתערב בה.
העובדה שניתן לתכנן את המתחם אחרת (ואף בכמה וכמה אופנים שונים ומשונים, או אף לפצלו למתחמים נפרדים, או לתכנן כל מגרש באופן נקודתי, או בכלל לצרפו למתחמים אחרים וכן הלאה) בהתאם לאותו אילוץ תכנוני, אין משמעותו כי מבחן הסיכול לא מתקיים, אלא דווקא מעיד על התקיימותו.
הוצאת המגרש המדובר ממתחם התכנון, יש בה כדי לסכל את התכנון המיטבי להתחדשות עירונית במתחם. לפיכך, החלטת הוועדה המחוזית, ראויה, נכונה וצודקת, ואין כל מקום או הצדקה להתערב בה.
המגרש אותו מבוקש להחריג, כלל אינו שונה במאפייניו ממגרשים אחרים בתחום התכנית. החרגתו של מגרש זה היא למעשה מקרית ואקראית, ונעשית אך רק מכיוון שהוגש לגביו היתר בניה ורק כי בעליו החליטו להגיש ערר. היענות לבקשה זו להחרגתו, עלולה להוות תקדים במקרים אחרים לגבי בקשות אחרות ככל שתוגשנה על ידי בעלי נכסים נוספים, וצמצום מתחמים שונים, פעם אחר פעם, עד כדי ביטולם והפיכת התכנון לתכנון נקודתי ולא מתחמי. מהלך כזה של החרגת מבנה אחר מבנה בהיעדר יכולת אבחנה עניינית ביניהם משמעה סיכול מוחלט של התכנית לתכנון המתחם כולו ומניעת האפשרות להביאה לכדי מימוש.
מבחן הסיכול מתקיים במלואו בענייננו ולפיכך יש לדחות את הערר ולהותיר את החלטת הוועדה המחוזית על כנה.
יש לדחות את טענת העוררת לפיה, התכנית שבהכנה מהווה רעיון ערטילאי בלבד שאינו מצדיק הטלת מגבלות. |
| חזרה למעלה |
|
| ועדות ערר - תכנון ובנייה |
| 23 [תכנון ובנייה] |
|
| ערר (ירושלים) 8012-20 הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נ' אמבה אייהלו (ועדות ערר - תכנון ובנייה; בנימין זלמנוביץ; 09/06/21) - 10 ע' |
| עו"ד: רועי בראונר, עומר דגן, יניב גוב ארי |
קביעת שיעור היטל ההשבחה בגין אישורה של תכנית פינוי-בינוי.
תכנון ובנייה – היטל השבחה – חישובו
.
ארבעה עררים שעניינים דומה ואשר מתייחסים לשומת היטל בגין תכנית פינוי בינוי. מדובר בבעלי דירות במקרקעין שמכרו את דירתם בסמוך ועד כשלוש שנים לאחר אישורה של תכנית הפינוי-בינוי. שלושה מבין העררים הוגשו על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים. כל אחד מהעררים נמצא כי מחיר המכירה של הדירה בשוק החופשי היה נמוך במאות אלפי שקלים ביחס לשווי החדש שקבע שמאי הועדה, כשהוא מחושב על פי החלק היחס של המוכר בזכויות הבניה במצב חדש. כלומר לטענת העוררת בעלי הדירות בשטח התכנית ולאחר אישורה מכרו את דירתם במאות אלפי שקלים פחות משוויה בהתאם לתכנית המשביחה.
.
ועדת הערר לתכנון ובניה קבעה כלהלן:
בהתאם לפסיקה, לשם קביעת ההשבחה יש לאמוד את שווי המקרקעין הנישומים פעמיים: פעם לפני האירוע המשביח (המצב הקודם) ופעם לאחריו (המצב החדש). על דרך הרוב, המתודולוגיה השמאית בנויה על הנחה הבוחנת את תוספת השטח האפשרי כתוצאה מאירוע המס, דהיינו מאירוע ההשבחה ובמקרה דנן אישורה של התכנית. כך גם פעלה העוררת במקרה זה.
שומת הוועדה המקומית נערכה כך שההשבחה נבחנה ביחס למגרש כולו. במצב זה השווי במצב הקודם נקבע בהתאם לשווי הדירות הבנויות (מקרקעין) ושווי המצב החדש נקבע כשווי זכויות הבנייה החדשות (הקרקע), הנגזר משווי הדירות החדשות בקיזוז כל העלויות להוצאת הפרויקט מן הכוח אל הפועל. אלא שגישה זו יכולה בקלות להביא לגביית מס שאיננו מס אמת, שכן גישה זו מחייבת לשקלל רכיבים שונים "החל מאלמנטים שבחנה הוועדה המקומית במסגרת בחינת תקן 21 וכלה במקדמי אי וודאות". גישה זו הוכחה בעררים דנן ככזו המביאה בקלות לאבסורד ולתוצאה לא צודקת, וזאת בשל רגישותם של המקדמים בפרויקט של פינוי בינוי, ביסוסם על הנחות שטרם נולדו.
בהתאם לפסיקה ולחוק, היטל ההשבחה צריך להיבחן בעיני בעלי המקרקעין ובזכויות שהם זכאים לו. בסופו של דבר, על דרך הרוב וככל שלא הוכח אחרת, לבעלם של המקרקעין במצב הקודם הייתה דירה נחותה, בבניין ישן. במצב החדש מקבל "בעלם של המקרקעין", דירה חדשה ולרוב גדולה יותר מדירתו המקורית, לעיתים גם עם חנייה תת קרקעית ומחסן. רק על תוספת זו, בהתאם למבחנים שמאים מקובלים, קמה החבות בתשלום היטל השבחה. עמדת ועדה זו היא, שדירות התמורה המוקנות ליזם, הן נקודת האיזון של הפרויקט. כלומר, הן חלק מהעלויות של הוצאת הפרויקט מן הכוח אל הפועל.
משמעות הדברים, כי מחיר המכירה של הדירות אמור לגלם את כלל הרכיבים לרבות נושא אי הודאות, הדחיה לקבלת דירת תמורה חדשה וההוצאות הנלוות, שהיזם התחייב לשלם, וכן דמי ניהול בבנין החדש ל-10 שנים. |
| חזרה למעלה |
|
| ועדת ערר - כבישי אגרה ורכבת קלה |
| 24 [מסים] |
|
| ערר 63-4020 קרן אמריך נ' קבוצת כרמלטון בע"מ (ועדת ערר - כבישי אגרה ורכבת קלה; מוראד מפרע; 03/04/21) - 10 ע' |
| עו"ד: אסף כהן, מ. פירון |
ועדת ערר (מנהרות הכרמל) דחתה ערר העוררים בעניין חיובם באגרות נסיעה וקנס בגין נסיעות שבוצעו ברכבה של העוררת, אשר בוצעו בנתיב המנויים ומבלי שיש לרכב הסכם מנוי תקף עם המשיבה ומבלי ששולמה אגרה בכניסה ו/או ביציאה ממנהרות הכרמל.
מסים – אגרות – לפי חוק כבישי אגרה
מסים – אגרות – לפי חוק נתיבים מהירים
.
העוררים עותרים לבטל את הקנס הלא מידתי, כך לטענתם, ולחייב אותם בגין אגרות הנסיעה בלבד וכן "קנס" בשיעור של 25 ש"ח – המהווה את הקנס בגין הנסיעה הראשונה ללא מנוי וללא ידיעת העוררים. העוררים מתקדמים אפוא בשתי טענות מרכזיות. הראשונה, כי המשיבה פעלה בניגוד לדין היות שחייבה את העוררים בחיובים גבוהים ואסטרונומיים; השנייה, כי המשיבה לא שלחה לעוררת כל הודעה בזמן אמת שהרכב נשוא הערר מבצע נסיעות בנתיב המנויים ללא הסכם מנוי תקף ומבלי ששולמו אגרות הנסיעה בכניסה ו/או ביציאה ממנהרות הכרמל.
.
ועדת ערר (מנהרות הכרמל) דחתה את הערר וקבעה כלהלן:
באשר לטענה הראשונה הרי שהמשיבה פעלה בהתאם להוראות התקנות. אין המדובר בהשתת "קנס" כפי טענות העוררים. סעיף 10 (א) (1) לתקנות קובע, בין היתר, כי נסיעה במנהרות הכרמל ללא הסכם מנוי ומבלי ששולם התשלום בכניסה לכבישי מנהרות הכרמל או ביציאה מהם תחויב בפיצוי והחזר הוצאות. המדובר בחיוב בפיצוי והחזר הוצאות (ולא קנס) שנגרמו למשיבה עת נעשה שימוש ברכבו של העורר, כאשר לא היה לרכב מנוי, תוך גרימת הוצאות למשיבה, אשר באות לידי ביטוי בזיהוי ואיתור הרכב ובעל הרכב הרשום במשרד התחבורה ו/או אצל צדדים שלישיים, פעולות אשר כרוכות מטבע הדברים בהוצאות הנגרמות למשיבה.
מאחר והעוררים לא עדכנו את המשיבה בדבר גריעתו של הרכב הישן והוספת הרכב החדש כמנוי, יש להורות, כי הנסיעות שבוצעו במסלול המנויים, נעשו מבלי ששולמה בגינן אגרה כנדרש, ולכן גם ברור שהחיובים נשוא החשבון, לרבות פיצוי והחזר הוצאות, נעשו כדין.
בכל הנוגע לטענה השנייה שהעלו העוררים בכתב הערר ולפיה המשיבה לא הודיעה להם בזמן כי לרכב נשוא הערר אין מנוי תקף – "בעיה במנוי" – כלשונם, הרי שדין טענה זו להידחות. המשיבה שלחה לעוררים את החשבונות בהתאם לחובתה בדין, ולכתובתם של העורר כפי שהייתה ידועה למשיבה באותה העת וכפי שהוצגה במשרד הרישוי ו/או לכל "רשות" כפי הגדרתה בחוק עדכון כתובת. כלל החשבונות לתשלום שהונפקו עקב הנסיעות שביצעו העוררים, נשלחו אליהם לכתובתם. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
