|
תוכן העניינים
| עליון |
| 1 |
 |
| עפ 4629/19 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; י' עמית, ע' ברון, ד' מינץ; 19/11/20) - 8 ע' |
נדחה ערעור על גזר דין בו הורשע המערער בשורה של עבירות מין וסחיטה באיומים, אותן ביצע ב-17 קטינות שונות באמצעות יישומונים שונים במרחב הווירטואלי, וגזר עליו, בין היתר, 8 שנות מאסר בפועל. בימ"ש עמד, בין היתר, על חומרתן הרבה של העבירות הנדונות על הנזק לקורבנות, וזאת על אף שלא בוצעו במרחב הפיזי, ועל הצורך בהרתעה ובהשתת עונשים חמורים.
 עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות שהתבצעו דרך רשת האינטרנט
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין בקטינים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לחומרה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התערבות ערכאת ערעור |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| מחוזי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| מנהלי |
|
|
|
|
|
|
| שלום |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| עבודה אזורי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| ועדות ערר - תכנון ובנייה |
|
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
| עליון |
| 1 |
|
| עפ 4629/19 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; י' עמית, ע' ברון, ד' מינץ; 19/11/20) - 8 ע' |
| עו"ד: תמי אולמן, שאדי סרוג'י, מריה ציבלין |
נדחה ערעור על גזר דין בו הורשע המערער בשורה של עבירות מין וסחיטה באיומים, אותן ביצע ב-17 קטינות שונות באמצעות יישומונים שונים במרחב הווירטואלי, וגזר עליו, בין היתר, 8 שנות מאסר בפועל. בימ"ש עמד, בין היתר, על חומרתן הרבה של העבירות הנדונות על הנזק לקורבנות, וזאת על אף שלא בוצעו במרחב הפיזי, ועל הצורך בהרתעה ובהשתת עונשים חמורים.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות שהתבצעו דרך רשת האינטרנט
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין בקטינים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לחומרה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התערבות ערכאת ערעור
.
ערעור על גזר דין של בימ"ש המחוזי אשר הרשיע את המערער בשורה של עבירות מין וסחיטה באיומים, אותן ביצע ב-17 קטינות שונות באמצעות יישומונים שונים במרחב הווירטואלי, וגזר עליו 8 שנות מאסר בפועל, עונשים מותנים, וכן פיצוי למתלוננות בסך כולל של 146,000 ₪.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט מינץ ובהסכמת השופטים עמית וברון) דחה את הערעור ופסק כי:
עניינו של המערער אינו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים התערבות בעונש שהושת על ידי הערכאה הדיונית. ענייננו בעבירות מין חמורות שבוצעו במספר רב של קטינות שבוצעו באמצעות יישומונים המשמשים כרשתות חברתיות במרחב הווירטואלי. כבר נפסק כי על אף שעבירות אלה אינן כוללות מרכיב של מגע פיזי בין הנאשם לקרבן, חומרתן רבה והן ראויות לעונשים חמורים. בשנים האחרונות הולך וגובר השימוש ברשתות החברתיות השונות לרבות אצל ילדים צעירים מאוד. העובדה שהמעשים נעשים במרחב הווירטואלי אינה גורעת מהנזקים הנפשיים הממשיים הנגרמים לנפגעי העבירה. פוטנציאל הנזק חמור במיוחד גם לאור קלות השכפול וההפצה המאפיינים את העברת המידע במרחב הווירטואלי. אפשרויות אלה גוררות עמן אלמנט מסוכן נוסף - תכיפות גבוהה של שימוש אכזרי בסחיטה ואיומים על ידי עברייני מין אשר מטילים אימה על נפגעות העבירה ושוללים מהן את חירותן הבסיסית ביותר, את פרטיותן ואת כבודן. מאפיינים אלה, ובפרט הפגיעה בקטינים אשר זהותם האישית והמינית טרם התעצבה, מדגישים את הצורך החברתי המהותי בהרתעת היחיד והרבים מביצוע עבירות מין בכלל ועבירות מן הסוג הנדון בפרט. ודוק, גזרי דין שנגזרו בעבר על עברייני מין במרחב הווירטואלי הושפעו לעתים לקולא גם מטעמי "הדרגתיות", שלנוכח התפשטות התופעה אינם מתאימים עוד. נוכח האמור, אין לקבל את הטענה לפיה חומרת הענישה בגזר הדין חורגת מרף הענישה המקובל בעבירות אלה, באופן המצדיק התערבות ערכאת הערעור.
גזר הדין מתייחס בפירוט לנסיבות הרבות שנטענו ואף שוקל את רובן המוחלט לקולא בקביעת העונש. היעדר הפירוט לגבי מידת השפעתן המדויקת על העונש אינו מלמד על התעלמות בימ"ש קמא מהן; אין כל סיבה להתערב בקביעה שלא לתת משקל משמעותי לנסיבות נוספות שפורטו בגזר הדין ובפרט לפגיעה במשפחת הנאשם ולמחלתו. מה גם, שכלל הוא כי בעת גזירת עונשו של נאשם בביצוע עבירות מין בקטינים יש לבכר שיקולי גמול והרתעה על פני נסיבותיו האישיות; לא נפל פגם בקביעת בימ"ש קמא לפיה לאחר קביעת מתחמי ענישה נפרדים בגין הקטגוריות השונות של העבירות, יש להטיל עליו עונש כולל. הדבר נתון לשיקול דעתו של בימ"ש לפי סעיף 40יג(ב) לחוק העונשין. מה גם, שעונש כולל מאפשר להביע עמדה עונשית ביחס למכלול התנהגותו הפלילית של הנאשם תוך מניעת חפיפה בין העונשים השונים. זאת בעיקר במצבים בהם מתקיימת שורה של עבירות המצביעה על מסכת אחת של התנהגות עבריינית, כבענייננו.
טענת המערער לפיה לא ניתן משקל מתאים לעובדה שהודאתו ניתנה במסגרת הסדר טיעון שהתבסס בין היתר על ציפייתו להקלה בעונשו, נדחתה. ציפיות של נאשם במסגרת הסדר טיעון יהוו שיקול משפיע במהלך הפעלת שיקול דעתו של בימ"ש אך ישקלו בשים לב ליתר נתוני התיק שלפניו ובמסגרת שקילת היחס ההולם שבין טובת ההנאה שניתנה לנאשם בנסיבות העניין, לבין אינטרס הציבור במובנו הצר והרחב. כך ביתר שאת בענייננו כאשר הסדר הטיעון לא כלל כל התייחסות לעונש, וממילא לא אמור היה להביא לציפיות רבות בהקשר זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 |
|
| עפ 3092/20 נור נאצר נ' מדינת ישראל (עליון; ע' ברון, י' אלרון, ע' גרוסקופף; 19/11/20) - 8 ע' |
| עו"ד: נורית הרצמן, יוסי זילברברג |
בימ"ש לא מצא מקום להתערב בעונש שהושת על המערער, שכלל 78 חודשי מאסר בפועל, בגין הרשעתו בעבירות הריגה ופציעה בנסיבות מחמירות שנגרמו כתוצאה משימוש בסכין. בימ"ש עמד על הצורך לעקור מן השורש את 'תת-תרבות הסכין', פסק כי בימ"ש קמא התחשב בכל הנסיבות להן טען המערער ושיקלל אותן בעת קביעת העונש ההולם, וכי אף אין מקום להתערב בשיעור הפיצוי שנפסק לנפגעי העבירה.
עונשין – ענישה – תופעת הסכינאות
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: הריגה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התערבות ערכאת ערעור
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לחומרה
עונשין – ענישה – דרכי ענישה: פיצויים
.
ערעור על גזר דין של בימ"ש המחוזי במסגרתו נדון המערער לעונש של 78 חודשי מאסר בפועל בניכוי תקופת מעצרו מאחורי סורג ובריח, מאסר על תנאי ותשלום פיצוי בסך 150,000 ₪ לנפגעי העבירה. זאת לאחר שהורשע, על פי הודאתו במיוחס לו בכתב אישום מתוקן, בעבירות של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, ופציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 334 בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין.
.
בית המשפט העליון (מפי השופטת ברון ובהסכמת השופטים אלרון וגרוסקופף) דחה את הערעור ופסק כי:
מקרה זה אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור בגזר הדין כפי שנקבע על ידי הערכאה הדיונית, שכן העונש שהוטל על המערער ראוי והולם. המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות של הריגה ופציעה בנסיבות מחמירות שנגרמו כתוצאה משימוש בסכין. כבר נפסק בדבר הצורך לעקור מן השורש את "תת-תרבות הסכין", הטומנת בחובה פוטנציאל לנזק רב ומצדיקה נקיטה באמצעי ענישה מחמירים, והדברים נכונים ביתר שאת מקום שבו הסיכון התממש במלוא חומרתו, כבענייננו. לא זו אף זו, מדובר בסכסוך של מה בכך בין משפחות שהוביל לתוצאה קשה. כבר נפסק כי שומה על בימ"ש להעביר מסר חד וברור לגבי החומרה הרבה הנודעת לשימוש באלימות כאמצעי ל"פתרון" סכסוכים ממין זה.
עיקר טענות המערער מופנות כנגד המשקל המצומצם שניתן, לטענתו, לנסיבות ביצוע העבירה וכן לנסיבות חייו שאינן קשורות לביצוע העבירה. אלא שבימ"ש קמא התחשב במפורש בכל אותן הנסיבות שהמערער טוען להן, ושיקלל אותן בעת קביעת העונש ההולם, וקבע כי יש למקם את עונש המאסר של המערער בחלק התחתון של מתחם הענישה שנקבע (בין 6 ל-13 שנות מאסר), וכך אכן עשה. מנעד הענישה בגין הרשעה בעבירות הריגה ופציעה בנסיבות מחמירות הוא רחב, כל מקרה ונסיבותיו; וכפי שהוברר הנסיבות במקרה זה אינן מצדיקות התערבות בעונשו של המערער.
אשר לעטווה שנערכה בין המשפחות, בגדרה שילמה משפחת המערער סכום כסף למשפחת המנוח ולמשפחת המתלונן, ומשפחת המערער אף עזבה את שכונת מגוריה, ולטענת המערער שלפיה ראוי היה להפחית גם את הפיצוי הכספי שהוטל עליו בשל התשלום שהעבירה משפחתו במסגרת העטווה, הרי שבדין ניתן משקל מוגבל לטענה זו. כך, משום שלא הובאו לכך תימוכין. מכל מקום, בהינתן התוצאה הקטלנית של העבירה, והפגיעה הקשה בבני משפחתו של המנוח שנושאים עמם את כאב האובדן שלא נותן מנוח ונדרשים להתמודדות עם מעמסה רגשית ומצוקה כלכלית גם יחד, לא נמצא מקום להתערב בפיצוי שנפסק. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 |
|
| בגץ 6795/18 נחמיה לחוביץ בע"מ נ' הרבנות הראשית לישראל (עליון; ד' ברק ארז, ע' גרוסקופף, א' שטיין; 19/11/20) - 7 ע' |
| עו"ד: יעל מורג יקו אל, אריאל מירלמן, קארן בכור, אבי אברמוביץ, נדב העצני |
בג"ץ מחק עתירה כנגד נוהל חדש שמנהיגה משיבה 1 בנוגע לסדרי ההשגחה שעניינם שחיטה בחו"ל לצורך יבוא בשר לישראל בטענה שהינו מפלה. זאת, שכן החריג שהוחל בנוהל והותקף בעתירה הולך ומצטמצם לעבר ביטולו בהדרגה. בשלב זה העתירה מיצתה את עצמה, ואין מקום למתן סעד שיחיל את החריג אף על העותרת. ככל שהחריג הוא הסדר לתקופת מעבר בלבד, ובמגמה של צמצום מתמיד, אין מקום להתערבות בשיקול דעת המשיבים 4-1 בעניין זה.
משפט מינהלי – פגמים בשיקול-הדעת – הפליה
משפט מינהלי – רבנות – כשרות
משפט מינהלי – בגץ – מיצוי העתירה
.
עתירה כנגד נוהל חדש שמנהיגה משיבה 1 בנוגע לסדרי ההשגחה שעניינם שחיטה בחו"ל לצורך יבוא בשר לישראל. העותרת היא יבואנית בשר ולטענתה הנוהל ויישומו גורמים להפליה בין גורמי כשרות שונים, וכפועל יוצא מכך גם בין יבואנים. הוראות הנוהל החדש נוגעות לתדירות החילופין בצוותי ההשגחה הכוללים ראש צוות ובודק חוץ, וחריג שהוחל בו לגבי בד"ץ שביחס אליו הוכח כי שיבץ אותם בעלי תפקידים במשך חמש שנים ברציפות. העותרת תוקפת חריג זה, ורואה בו העדפה לא מוצדקת של אותם בד"צים. יצוין כי העותרת מייבאת בשר בהשגחה של משגיחים מטעם הרבנות הראשית, ולכן החריג לא חל ביחס לפעילותה.
.
בג"ץ (מפי השופטת ברק-ארז ובהסכמת השופטים גרוסקופף ושטיין) מחק את העתירה ופסק כי:
בג"ץ עמד על השתלשלות ההליכים בתיק, כאשר העותרת חזרה על בקשתה להוצאת צו על תנאי בעתירה ומאידך המשיבים טוענים כי ניסו, ועודם מנסים, להסתיר את ההפליה המתקיימת במדיניותה לטובת מי שאוחזים בפלח משמעותי מהשוק.
בג"ץ לא מצא שיש הצדקה להוצאת צו על-תנאי. המעקב הנמשך אחר הפעילות בתחום מלמד כי החריג שהוחל בנוהל החדש חל על מספר מצומצם של בד"צים שהיקף פעילותם קטן יחסית. מדובר בהוראות מעבר, במובן זה שהחריג הולך ומצטמצם - ישנם בד"צים שלא יוסיפו להיות מוחרגים עוד, וייתכנו מגבלות נוספות על שיבוצם של אנשי צוות יחדיו במסגרת הצעת תיקון הנוהל שעליה הוצהר וממתינה לישיבה של מועצת הרבנות הראשית. התוצאה היא שקיימת התקדמות מתמדת לעבר ביטולו של החריג בהדרגה. בשים לב להצהרות המשיבים, להסברים שניתנו, לשינויים שנערכו ביחס לבד"צים שהוחרגו ולהצעה לתיקון הנוהל שנמסר כי תועלה בקרוב לאישור, העתירה בשלב זה מיצתה את עצמה. חזקה על המשיבים כי יוסיפו ויעקבו אחר הטיפול בנושא זה, שהציף בעיות משמעותיות בעבר והיום. כן חזקה על המשיבים כי המהלכים שהצהירה עליהם יבוצעו בהקדם.
בג"ץ ציין כי ככל שהעותרת מעוניינת בהחלת החריג אף על גופים נוספים, ובהם היא עצמה, אין לכך מקום, שהרי מגמת הפעילות בתחום היא צמצום הולך ומתמשך בזיקות הפוטנציאליות בין צוות ההשגחה לבין הגורמים הכלכליים שעבורם הם עובדים. דהיינו, זה אינו המקום למתן סעד חיובי. האפשרות הנותרת היא מתן סעד שלילי, דהיינו ביטול מוחלט של החריג. ודוק, לעתים הנהגתם של הסדרים חדשים מחייבת תקופת מעבר. ככל שהחריג הוא הסדר לתקופת מעבר בלבד, ובמגמה של צמצום מתמיד, דומה שאין מקום להתערבות בשיקול הדעת בעניין זה. על המשיבים לעמוד בהתחייבויותיהם בהליך זה, וחזקה עליהם כי הם מבינים שהחריג שנקבע בנוהל אמור להיות בבחינת "עולם הולך ונעלם". עם זאת, הובהר כי פסק דין זה אינו מייתר ואינו מחליף את כוונת המשיבים להוסיף ולבחון את הצורך בהכנסת שיפורים נוספים בנושא. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 |
|
| עא 5401/20 משה בן עזוז נ' רשות הפיתוח עמידר בע"מ (עליון; ה א' חיות; 18/11/20) - 6 ע' |
| עו"ד: |
עצם מתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים, אף אם הן מתבססות על הצעת ביהמ"ש לסיום ההליך בפשרה, אין בו כדי להקים כל חשש למשוא פנים.
בתי-משפט – שופטים – פסילה
בתי-משפט – פסלות שופט – עילות הפסלות
.
ערעור על החלטת בימ"ש השלום שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער (בתביעת המשיבה לפינוי וסילוק ידו ממקרקעין). המערער טען כי המותב הפעיל עליו לחץ לקבל את הצעתו והביע את דעתו הנחרצת בדבר ההליך וכי הדבר מצדיק את פסילתו. עוד טען המערער כי החלטת המותב שלא לבטל את פסק הדין שנתן, תומכת במסקנה זו.
.
נשיאת ביהמ"ש העליון דחתה את הערעור בקבעה:
המבחן לפסילת שופט מלשבת בדין הוא זה הקבוע בסעיף 77א לחוק בתי המשפט ולפיו יש לבחון האם קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב. ניהול יעיל של הליכים משפטיים עשוי להביא את השופט היושב בדין להעלות הצעות פשרה לסיום הסכסוך שבפניו, ולא נמצא כי בנסיבות העניין יש בהעלאת ההצעה ע"י המותב במהלך הדיון, שאף התקבלה בשעתה על דעת המערער שהיה מיוצג, כדי להוביל למסקנה שדעת המותב "ננעלה" באופן אשר יצדיק את פסילתו. במילים אחרות, עצם מתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים, אף אם הן מתבססות על הצעת ביהמ"ש לסיום ההליך בפשרה, אין בו כדי להקים כל חשש למשוא פנים.
אף לא נמצא כי החלטת המותב לדחות את בקשת הצדדים לבטל את פסק הדין יש בה כדי להצביע על חשש כלשהו למשוא פנים מצדו. ביהמ"ש דחה את הבקשה מטעמים פרוצדורליים תוך הפניית הצדדים להליך המתאים, מבלי להביע עמדה לגוף הבקשה. משניתן פסק דין שהורה בהסכמה על ביטול פסק הדין האמור, אך טבעי הוא שההליך יקבע מחדש לדיון בפני המותב שדן בו טרם מתן פסק הדין. נראה כי אף המערער לא סבר אחרת שכן בבקשה לביטול פסק הדין לא העלה כל טענה לפסלות המותב. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 |
|
| עא 6930/20 יצחק איגור מבלון נ' SBERBANK OF RUSSIA (עליון; א' חיות; 18/11/20) - 7 ע' |
| עו"ד: רונה בוך, בלה פלד, חגי פלטין |
נדחה ערעור על החלטת בימ"ש המחוזי שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער. המבחן לפסילת שופט מלשבת בדין הוא זה הקבוע בסעיף 77א לחוק בתי המשפט, ולפיו יש לבחון האם קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב. המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו להראות כי נסיבות כאלה מתקיימות בעניינו.
בתי-משפט – פסלות שופט – חשש ממשי למשוא פנים
בתי-משפט – פסלות שופט – עילות הפסלות
בתי-משפט – פסלות שופט – ערעור
.
משיב 1, בנק השקעות ברוסיה, הגיש לבימ"ש המחוזי בקשה למתן צו כינוס בעניינו של המערער, בשל חובות נטענים בסך של כ-267,000, 000 דולר ארה"ב, שבגינם הוכרז המערער, לטענת משיב 1, כפושט רגל על ידי בימ"ש המוסמך ברוסיה. הבקשה הוגשה לאחר שהמערער עבר להתגורר בישראל, וכדי לאתר נכסים השייכים לו בישראל. בימ"ש קמא דחה את הבקשה. ערעור המשיב 1 על פסק דינו של בימ"ש קמא התקבל. במסגרת ההליך בבימ"ש המחוזי הגיש המערער בקשה לפסילת המותב. בקשת הפסלות נדחתה. מכאן הערעור.
.
בית המשפט העליון (הנשיאה א' חיות) דחה את הערעור ופסק כי:
טענות המערער עוסקות בעיקרן בחשש לקיומו של משוא פנים אשר יוביל למתן צו כינוס בעניינו. משניתן פסק דינו של בימ"ש קמא והוצא צו כינוס, הרי שהדיון בטענות אלה מקומו, ככלל, במסגרת ערעור על פסק הדין עצמו.
למעלה מן הצורך, דין הערעור להידחות גם לגופו. המבחן לפסילת שופט מלשבת בדין הוא זה הקבוע בסעיף 77א לחוק בתי המשפט, ולפיו יש לבחון האם קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב.
לא נמצא כי המערער הרים את הנטל המוטל עליו להראות כי נסיבות שכאלה מתקיימות במקרה דנן. התייחסות בימ"ש קמא לפסקי דין זרים נאמרה בהקשר הבקשות שבפניו, והוא אף הבהיר כי קביעה זו נעשית מבלי לחוות דעה ביחס לבקשת הכינוס לגופה, לגביה יינתן פס"ד בבוא העת. ברי כי אין בהתייחסות זו כדי להוביל למסקנה כי דעתו בשאלה העיקרית שעמדה בפניו, "ננעלה" וכי הדבר מצדיק את פסילתו. טענת המערער לפיה התייחסות זו סוטה מהוראות הדין הישראלי בדבר אכיפת פסקי חוץ, וכן טענות המערער בנוגע להחלטותיו הקודמות של המותב ולהתנהלותו בדיון, הן טענות ערעוריות במהותן, ואין מקומן בהליכי פסלות.
כמו כן, חלק לא מבוטל מטענות המערער הועלו בשיהוי ניכר ובמועד אשר מעלה חשש כי המערער ביקש בדרך זו להוסיף ולעכב את המשך ההליך בפני בימ"ש קמא. לא לכך נועדו דיני הפסלות. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 |
|
| עא 4554/19 פלדמן איבזור רכב בע"מ נ' ליאור שחם (עליון; נ' הנדל, י' אלרון, ע' גרוסקופף; 18/11/20) - 7 ע' |
| עו"ד: עידו קוסובר, רועי סלוקי, עמרי אושפיז, רפאל יולזרי |
הערעורים על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בתביעה שהגיש יזם בגין כישלון חוזה – דינם להידחות, בכפוף לכך שמסכום הפיצוי שנפסק ליזם לא תנוכה יתרת התמורה החוזית. לא היה מקום לניכוי כאמור, בשים לב לאופן בו חושב הנזק שנגרם לו.
חוזים – פיצויים – חישובם
חוזים – פיצויים – הקטנת נזק
דיון אזרחי – ערעור – אי התערבות בממצאים עובדתיים
.
יזם ביקש להוציא לפועל רעיון שעניינו "משאית מודולארית שניתן יהיה להפכה לביתן מכירות או עמדת קידום מכירות ניידת. חברת האיבזור לא השלימה את העבודות חרף ארכות שניתנו לה, עד שהודיע היזם על ביטול החוזה. בעקבות זאת הושבה המשאית לידי היזם לאחר שכבר בוצעה עליה עבודה מסוימת, והיא נמכרה לצד שלישי. כישלון החוזה, הביא מניה וביה לכך שהמיזם מעולם לא יצא אל הפועל. בעקבות זאת הוגשה תביעה. בימ"ש קמא קבע כי חברת האיבזור הפרה את החוזה, החוזה בוטל ע"י היזם כדין, וקמה לו זכות לפיצויי קיום. עוד נקבע כי מחובת היזם היה להקטין את נזקיו באמצעות פניה להתקשרות חלופית עם ספק אחר. לפיכך, הפיצוי לו הוא זכאי הועמד על אובדן הרווחים מהפעלת המיזם בתקופה שבין המועד בו הייתה המשאית המדוגמת אמורה להימסר לבין המועד בו היה באפשרות היזם לקבל משאית מדוגמת אילו היה מבצע התקשרות חלופית. בגין כל חודש עיכוב, זיכה ביהמ"ש את היזם בפיצוי בסכום שהוערך ע"י מומחית מטעם ביהמ"ש כרווח המשוער שהיה מפיק אילו המיזם היה יוצא אל הפועל. מהסכום האמור נוכתה יתרת התמורה החוזית, הן חברת האיבזור והן היזם לא רוו נחת מפסק דינו של בית המשפט קמא, ומכאן הערעורים.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעורים (למעט בנקודה אחת):
עיקר טיעוני הצדדים נוגעים לממצאים עובדתיים של בימ"ש קמא, וכידוע אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם.
העניין היחידי בו נפלה שגגה נוגע לניכוי יתרת התמורה החוזית מהפיצוי שנפסק ליזם. לא היה מקום לניכוי כאמור, בשים לב לאופן בו חושב הנזק שנגרם לו.
במצב הדברים הרגיל, מחשבים את הנזק שנגרם לנפגע מהפרת חוזה באמצעות השוואה בין מצב הנפגע אילו החוזה היה מקוים (להלן: המצב התקין) למצבו בעקבות הפרת החוזה (להלן: מצב ההפרה). בתחשיב זה, יש להתחשב לא רק בהכנסות שהנפגע לא הפיק, ושהיו צומחות לו אילו קוים החוזה, אלא גם בהוצאות שלא הוציא, ושהיו מוטלות עליו על מנת להשיג הכנסות אלה. תכלית פיצויי הקיום בדיני החוזים היא כידוע להעמיד את הנפגע במקום בו היה אילו החוזה היה מקוים, ועל מנת לעשות כן בצורה נכונה, יש לזכותו בגין הכנסות שנמנעו ממנו, ולחייבו בגין הוצאות שנחסכו ממנו.
אלא שבענייננו קבע בימ"ש קמא כי יש להעריך את הנזק שנגרם לנפגע בשים לב לנטל הקטנת הנזק הקבוע בסעיף 14 לחוק התרופות. דהיינו מה היה מצבו אילו היה עורך התקשרות חלופית שהייתה מאפשרת לו לקבל משאית מדוגמת. שיטת חישוב זו משמיעה לנו כי את מצב הנפגע מהפרת החוזה אילו החוזה היה מקוים (המצב התקין) יש להשוות לא למצב הגרוע בו הוא מצוי בפועל (מצב ההפרה) אלא למצב טוב יותר ממצב ההפרה, בו היה אילו היה פועל להקטנת הנזק (להלן: מצב הנזק המוקטן).
ע"פ קביעות בימ"ש קמא, המצב התקין בו היה היזם נמצא אילו החוזה היה מקוים הוא שהייתה בידיו משאית מדוגמת במאי 2015, וכנגד זאת היה עליו לשלם את יתרת התמורה החוזית. מצב הנזק המוקטן, הוא שהייתה בידיו משאית מדוגמת 10.42 חודשים לאחר מכן, והיה נדרש לשלם את עלות ההתקשרות החלופית. לא הוצגו ראיות ביחס לעלות ההתקשרות החלופית, ולפיכך, אין אלא להניח כי הן היו זהות ליתרת התמורה החוזית, וזאת בהינתן העבודה החלקית שבוצעה על המשאית. דהיינו, יתרת התמורה החוזית ועלות ההתקשרות החלופית מתקזזות. אם כך, הפער בין המצב התקין לבין מצב הנזק המוקטן היה בא לידי ביטוי רק בעיתוי קבלת המשאית המדוגמת, ועומד על ערכם של 10.42 חודשי עיכוב.
סוף דבר: דין שני הערעורים להידחות בכפוף לכך שמסכום הפיצוי לא תנוכה יתרת התמורה החוזית. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 7 |
|
| תצ (ת"א) 3637-01-17 טל טיומקין נ' מכבי שירותי בריאות בע"מ (מחוזי; רחמים כהן; 11/11/20) - 9 ע' |
| עו"ד: יעקב אביעד, שירלי פורר, אדוה ארביב פנסו, איתי גזית, רועי וינריך, חגי קלעי, ד"ר אסף רנצלר, ליטל פרג'י, שי תמר, ישי לבנון, ענת רופא, מומי דהן |
לבית הדין האזורי לעבודה נתונה הסמכות הייחודית לדון בבקשות לאישור תובענות ייצוגיות נגד קופות החולים, שעניינן בטענה לאפליית גברים בשירותים והטבות שניתנים לנשים בהיריון ולאחר לידה.
בתי-משפט – סמכות – בית-הדין לעבודה
דיון אזרחי – סמכות – עניינית
.
החלטה בשאלת הסמכות העניינית לדון בבקשות לאישור תובענות ייצוגיות נגד קופות החולים. עניינן של הבקשות הוא בטענה לאפליה כלפי עמיתים גברים החברים בתכניות השב"ן, בכך שהמשיבות מעניקות שירותים והטבות לתקופת ההיריון ולתקופה שלאחר הלידה לנשים בלבד.
.
בית המשפט המחוזי פסק כדלהלן:
לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בתביעות שבין קופות החולים לבין מבוטחיהן בכל הנוגע למערך הזכויות והחובות הצומחות למבוטח על פי חוק ביטוח בריאות ולמתן שירותים לפי חוק זה. סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה משתרעת גם על סכסוך הנובע מחברותו של התובע בתכנית השב"ן. הסעד המבוקש בבקשות האישור הוא להסדיר את זכויות המבקשים על פי דין, על פי חוק הבריאות ותכניות השב"ן. "תחום רחב", המצוי בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. בין אם ייקבע על ידי בית המשפט העליון, שקופות החולים הן "רשות" ובין אם ייקבע, שאינן רשות, הסמכות העניינית לדון בבקשות האישור נתונה לבית הדין האזורי לעבודה. טענת האפליה, על כל נגזרותיה, אינה "תביעת נזיקין" מובהקת ואינה מוציאה את בקשות האישור מגדר סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 |
|
| תא (ת"א) 69151-11-19 יהודה נתנזון נ' רחל יוגב (מחוזי; נועה גרוסמן; 11/11/20) - 5 ע' |
| עו"ד: רון טורקלטאוב, אליאור אלכביר, עדי גילה חכמון |
יש לקבל את הבקשה שעניינה עיכוב ההליכים בתובענה דנן מחמת קיומו של הליך התלוי ועומד בבימ"ש השלום בת"א, בין אותם צדדים ובסוגיות שעשויות להימצא רלוונטיות ומשיקות לתובענה דנן.
דיון אזרחי – עיכוב הליכים – הליך תלוי ועומד
בתי-משפט – עיכוב הליכים – הליך תלוי ועומד
.
המבקשים/הנתבעים 1-5 הגישו תביעה כספית לפיה ניזוקו כספית כתוצאה מפעולות רמייה של רחל יוגב (התובעת/משיבה) ושלמה יוגב. התביעה האמורה מצויה כיום בשלב מתקדם של הוכחות. במסגרת אותה תביעה הוטל על זכויות בני הזוג יוגב בדירה עיקול להבטחת זכויות המבקשים. או אז טענה רחל יוגב להפרדה רכושית מלאה בינה לבין שלמה. מעבר לכך טענה, כי אין לה יד ורגל במעשי הרמייה העומדים בבסיס התביעה בבימ"ש השלום, טענה שעודנה מתבררת שם. בעקבות בקשה לביטול עיקול שהוגשה בבימ"ש השלום, בוטל העיקול על חלקה של רחל. כ-5 שנים לאחר מכן, שעה שבירור התביעה בבימ"ש השלום מצוי בעיצומו, הגישה רחל יוגב את התובענה הנוכחית כנגד העיקול שהטילו המבקשים על זכויות שלמה יוגב בדירה, ועותרת לסעד הצהרתי לפיו מלוא זכויות המגורים בדירה הן שלה. הבקשה דנא היא בקשה לעיכוב הליכים בתובענה זו בשל קיום הליך תלוי ועומד.
.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה בקבעו:
ככלל, החלטה שעניינה בקשת עיכוב הליכים היא בקשה בעלת אופי דיוני מובהק ונתונה היא לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית. בבוא הערכאה הדיונית להכריע בבקשות בדבר עיכוב הליכים בגין קיומו הליך תלוי ועומד עליה לאזן בין מגוון שיקולים. בכלל זאת – זהות הסוגיות הדרושות הכרעה בכל אחד מההליכים, זהות בעלי הדין, מניעת הכרעות סותרות וכן שיקולי יעילות וחיסכון במשאבים.
ראוי ונכון לעכב את ההליכים כאן עד להכרעה בתביעה הקודמת הרבה בזמן שמתבררת בבימ"ש השלום. ההליך בבימ"ש השלום מתנהל בין כל הגורמים הצריכים לעניין, לרבות רחל יוגב והמבקשים. שם נשקלות הטענות של רחל יוגב כי לא נטלה חלק במעשי הרמייה הנטענים. החלטת הרשם לפיה יש להסיר את העיקול שהוטל על חלקה של רחל יוגב בדירה ולהותיר את העיקול על חלקו של שלמה יוגב בלבד, היא החלטת ביניים בלבד. אין בה כדי לקבוע מסמרות באשר להכרעה בהליך העיקרי.
להכרעה שתינתן בתביעה בבימ"ש השלום באשר למעמד של רחל יוגב במעשי הרמייה הנטענים, ואפשר שגם לנושא ההפרדה הרכושית, עשויה להיות השפעה מהותית גם על ההליך דנן. קידום נושא העברת הזכויות בדירה משמו של שלמה יוגב הנתבע שם והנתבע כאן, לשמה של רחל יוגב התובעת כאן והנתבעת שם, עשוי להביא לקביעות שיש בהן כדי לעקר ולסתור את הקביעות שיעשו שם.
ההליך בבימ"ש השלום דרש ודורש משאבים רבים. הוא מתנהל מאז שנת 2014 לעומת ההליך הנוכחי המצוי בחיתוליו. אנרגיה משפטית רבה הושקעה שם מצד כל הנוגעים בדבר לרבות בעלי הדין בהליך הנוכחי. יש לכבד את ההליך בבימ"ש השלום וראוי להמתין לתוצאותיו טרם בירור ההליך הנוכחי. במיוחד לאור נקודות ההשקה בין השאלה שהועלתה כאן לבין ההליך בבימ"ש השלום.
אין לשכוח כי ההליך הנוכחי נשען ונובע במידה רבה מן העיקול שהוטל בבימ"ש השלום. בבימ"ש השלום יכול וייקבעו ממצאים היכולים להוות מעשה בי"ד גם בתביעה הנוכחית. בפרט לגבי מעשי המרמה הנטענים ושמא ייתן ביהמ"ש דעתו שם אף לגבי הממשק הרכושי בין בני הזוג ביחס לדירה.
העיקול רובץ על חלקו של שלמה יוגב בדירה מאז ראשית ההליך בבימ"ש השלום אי אז בשנת 2014. הבירור העקרוני של הזכויות בדירה נדחה עד עתה. לא אצה דרכה של רחל יוגב עד היום ודומה כי ניתן להמתין עוד מעט קט עד שהתביעה בבימ"ש השלום תוכרע בפסק דין שתהא לו השלכה גם לענייננו. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 |
|
| עמש (ת"א) 12972-12-19 פלוני נ' פלונית (מחוזי; עינת רביד, נפתלי שילה, נועה גרוסמן; 11/11/20) - 13 ע' |
| עו"ד: רפי שדמי, ד"ר יאיר שיבר, דורון שיבר |
הנטל המוטל על מי שעותר לביטול הסכם ממון שאושר וקיבל תוקף של פסק דין הוא כבד. ברם, המקרה דנן הוא מקרה ייחודי, שבו נפלו פגמים רבים באישור הסכם הממון שעליו חתמו הצדדים בשנת 1988, ואף נפלו פגמים מהותיים בכריתתו, כך שיש לבטלו.
משפחה – הסכם ממון – ביטולו
.
ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, שביטל את הסכם הממון שעליו חתמו הצדדים בשנת 1988.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
אכן, הנטל המוטל על מי שעותר לביטול הסכם ממון שאושר וקיבל תוקף של פסק דין הוא כבד. ברם, המקרה דנן הוא מקרה ייחודי, שבו נפלו פגמים רבים באישור ההסכם ואף נפלו פגמים מהותיים בכריתתו כך שיש לבטלו. המשיבה, בת עשרים בלבד, הגיעה כמה חודשים לפני חתימת ההסכם למדינה שהיא לא הכירה לא את שפתה, לא את תרבותה ולא איש למעט המערער ומשפחתו. האיש ניצל את חוסר ניסיונה המוחלט של האישה וגרם לחתימתה על הסכם ממון שתנאיו גרועים יחסית למקובל, במיוחד שעה שהצדדים חתמו כמה חודשים לפני כן על הסכם ממון ברזילאי שקבע שיתוף בכל הנכסים שהצדדים יצברו בחיים המשותפים. הסתרת ההסכם הברזילאי מביהמ"ש היה מעשה חסר תום לב מובהק שגרם לכך שלא ניתן לומר שההסכם נכרת בהבנה מלאה של משמעותו ותוצאותיו.
למרות שההסכם קובע משטר של הפרדת רכוש מוחלטת לרבות ביחס לרכוש שנצבר מהכנסות כל אחד מהצדדים, ביהמ"ש לא בירר עם האישה האם היא מבינה את משמעותו של סעיף זה שמהווה סטייה מהקבוע בחוק יחסי ממון והיה עליו לברר "ברחל בתך הקטנה" האם האישה מבינה את משמעותו של סעיף זה, במיוחד שעה שלא היה לה ייצוג עצמאי. העובדה שהאישה אישרה שהיא קראה את התרגום של ההסכם אינה מספקת. פגם נוסף שנפל הוא העדר התייצבות הצדדים במועד אישור ההסכם. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [פשיטת רגל] |
|
| פשר (ת"א) 26662-09-19 ילון שפס נ' עו"ד שלמה הנדל (המנהל המיוחד) (מחוזי; יעל בלכר; 10/11/20) - 13 ע' |
| עו"ד: אבו סמרה, ח. רודינא |
ככלל, אין בצו הפטר כדי לפטור את פושט הרגל מחבות לפי פסק דין בתובענת מזונות, אולם לבית המשפט שיקול דעת להורות על הפטר כזה. המקרה דנן אינו מקרה חריג המצדיק מתן הפטר מחוב המזונות. משעה שהחוב היחיד עליו הצהיר החייב והוגשה תביעת חוב בגינו, הוא חוב המזונות שאינו בר הפטר – אין תועלת בהליך פשיטת הרגל של החייב.
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – הפטר
פשיטת רגל – תביעת חוב – חוב מזונות
.
בקשת החייב, המתגורר בחו"ל כ- 27 שנים, למתן צו הפטר מחובותיו, כשהחוב היחיד בתיק פשיטת הרגל, הוא חוב מזונות למל"ל. עמדת המנהל המיוחד, המל"ל והכנ"ר היא כי אין תועלת בהליך פשיטת הרגל.
.
בית המשפט המחוזי הורה על ביטול ההליך ופסק:
חייב המבקש לנהל הליך פש"ר, צריך להעמיד עצמו לטובת ההליך ללא סייגים ולכבד גם את התחייבותו והסכמתו למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ. אין להסכים לניהול מעין "משא ומתן מרחוק" על מנת להביא לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ. בענייננו, לא הונחה תשתית עובדתית שניתן להסיק ממנה זיקה של המבקש לישראל לפי הסיפא לסעיף 2(2) לפקודת פשיטת הרגל.
לגופו של עניין, ככלל, אין בצו ההפטר כדי לפטור את פושט הרגל מחבות לפי פסק דין בתובענת מזונות, לרבות חוב למל"ל שנשא בתשלומי המזונות במקום החייב, אולם לבית המשפט שיקול דעת להורות על הפטר גם מחוב זה. באיזון בין מכלול השיקולים הרלבנטיים לעניין, אין מדובר במקרה חריג המצדיק מתן הפטר מחוב המזונות. משעה שהחוב היחיד עליו הצהיר החייב והוגשה תביעת חוב בגינו, הוא חוב המזונות שאינו בר הפטר – אין תועלת בהליך הפש"ר. גם מטעם זה לבדו ובוודאי בהצטרף השיקולים האחרים, יש להורות על ביטול צו הכינוס. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 |
|
| רמש (חי') 17099-10-20 פלוני נ' אלמונית (מחוזי; חננאל שרעבי; 09/11/20) - 8 ע' |
| עו"ד: חלה מוסא דכוור, אדיב מחול |
בהחלטת בימ"ש לענייני משפחה, במסגרתה פסק דמי מזונות זמניים למשיבה בגובה סביר ומקובל, אין טעות המחייבת כבר בשלב זה את התערבות ערכאת הערעור. לעומת זאת, בכל הקשור למזונות הבת הבגירה נמצא כי לא היה מקום לפסוק מזונות – אף זמניים – טרם ליבון מעמיק של הספקות הרבים שהתעוררו בעניין זכאותה למזונות מאביה ולעניין סמכות/זכאות המשיבה לתבוע בשם הבת. לפיכך, החלק בהחלטה קמא העוסק במזונות הבת, מבוטל.
משפחה – מזונות – מזונות זמניים
משפחה – מזונות ילדים – ילד בגיר
משפחה – מזונות ילדים – מזונות זמניים
משפחה – בית-המשפט לענייני משפחה – רשות ערעור
.
המבקש והמשיבה, נוצרים קתולים, נישאו זה לזה בשנת 1996, ומנישואים אלו נולדו בן ובת. בין הצדדים מתנהלים הליכים שונים בבימ"ש קמא. הבר"ע היא על החלטת בימ"ש לענייני משפחה במסגרתה נפסקו לזכות המשיבה מזונות אישה זמניים וכן מזונות זמניים עבור בת בגירה.
.
ביהמ"ש העליון דן בבקשה כבערעור וקיבל את הערעור בחלקו (בנוגע למזונות הבת):
הלכה פסוקה היא כי רוחב שיקול הדעת המוענק לביהמ"ש לענייני משפחה בבואו לקבוע מזונות זמניים, עומד ביחס הפוך לצמצום שיקול הדעת של ערכאת הערעור. הכרעת בימ"ש לענייני משפחה אודות מזונות זמניים חייבת להיות מהירה, עניינית, ומטבעה נשענת על תמונה חלקית. התוצאה היא, כי קביעת בימ"ש קמא בנושא מזונות זמניים ניזונה מממצאים עובדתיים חלקיים. הגבלה זו תורמת לריסון שעל ערכאת הערעור לנקוט בבואה לבקר החלטת הערכאה המבררת. בכל מקרה, החלטת מזונות זמניים אינה סופית. ככל שיתברר לאחר שמיעת ראיות שנפלה טעות בקביעת המזונות הזמניים, ניתן לשנות זאת לעבר ולעתיד. חרף העובדה שפסיקתה של הערכאה הדיונית בנושא מזונות זמניים אינה חסינה מפני התערבות ערעורית, שומה על ערכאת הערעור להימנע מהתערבות בקביעתם של בתי המשפט לענייני משפחה בדבר שיעור המזונות הזמניים, אלא אם כן מדובר במקרה חריג ויוצא דופן.
בנסיבות המקרה הנדון לא נמצא כי בהחלטת בימ"ש קמא, במסגרתה פסק דמי מזונות זמניים למשיבה בגובה סביר ומקובל, יש טעות המחייבת כבר בשלב זה את התערבות ערכאת הערעור. שונה התמונה בכל הקשור למזונות הבת הבגירה. נמצא כי לא היה מקום לפסוק מזונות, אף זמניים, עבור הבת, טרם ליבון מעמיק של הספקות הרבים שהתעוררו בעניין זכאותה למזונות מאביה. במה דברים אמורים?
המבקש טוען שתי טענות עיקריות בנוגע לאי זכאות הבת למזונות: א. טענה פרוצדוראלית, לגבי אי היותה של הבת מ', שהינה בגירה, בעלת דין בתובענה קמא לפסיקת מזונות עבורה; ב. טענה מהותית, לפיה חובתו לספק מזונות בת בגירה היא מכח סעיף 4 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) ובהתמלא התנאים שבסעיף 5 לאותו חוק. תנאים אלה לא מתקיימים בעניינה של מ', ולכן אינו חב במזונותיה.
עיון בתיק קמא ובהחלטה קמא מלמד, כי טענות אלו לא נידונו ולא התבררו עד תום בהליך קמא. יושם אל לב כי המשיבה, במסגרת כתבי טענותיה בתיק קמא, לא התייחסה לחלות החוק לתיקון דיני המשפחה ותנאיו בעניין מזונות הבת מ', ואף לא לעניין סמכות/זכאות המשיבה לתבוע בשם הבת מ' מכח הדין הדתי. אף בימ"ש קמא לא נימק כראוי את החלטתו בנקודה זו, בציינו כנימוק יחיד ולא מבוסס דיו כי "נחזה כי על פי הדין החל על הצדדים, האב חייב במזונות בתו עד לנישואיה". שאלת פסיקת מזונות עבור הבת הבגירה מצריכה ליבון מעמיק במעמד הצדדים, לאחר תינתן החלטה מנומקת. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [נזיקין] |
|
| תא (י-ם) 4333-02 שובל שמש נ' הרשות הפלשתינית (מחוזי; מרים אילני; 02/11/20) - 31 ע' |
| עו"ד: רונלד רוט, יפעת גרנות רמתי, אביטל שרון |
בית המשפט חייב את הנתבעת – הרשות הפלסטינית, לפצות משפחת קורבנות פיגוע. בתוך כך, נפסק, באופן תקדימי, לבני משפחה של נרצחים בפיגועי טרור, פיצויי תרופתי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם להם, אותם כינה בית המשפט "פיצויי שכול".
נזיקין – אחריות – הרשות הפלסטינית
נזיקין – פיצויים – פיצויים עונשיים
נזיקין – פיצויים – שיעורם
.
התובעות הן שתי בנותיהן של המנוחים שנרצחו בפיגוע שביצע מחבל מתאבד. כן תובעות, אימן המאמצת של הבנות שהיא אחותה של המנוחה, בנוסף לאמו של המנוח – האם השכולה. התביעה הוגשה נגד הרשות הפלסטינית. היות ושאלת החבות הוכרעה באופן שנקבע, כי הנתבעת אחראית לפיגוע, נותר רק לדון בשאלת הנזק. התובעות צמצמו את תביעתן לפיצויים עונשיים בלב.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
פיצויים עונשיים כשמם כן הם. הם נועדו למטרות ענישה שעיקרן גמול והרתעה והם חריגים "בנוף הנזיקי – ובנוף המשפט האזרחי בכלל". יש לקחת בחשבון את אופי הפגיעה וחומרתה בעת פסיקת פיצוי עונשי.
מאפייניו המיוחדים של הטרור ומטרותיו הובילו את בתי המשפט בארצות הברית כמו גם את המחוקק האמריקאי, להכיר בזכותם של בני משפחה של קרבנות טרור לפיצוי תרופתי בגין הנזקים הנפשיים שנגרמו להם עקב השכול, כאשר חומרת הפגיעה הנפשית נלמדת מעצם המעשה וחומרת תוצאתו; גם בישראל יש לפסוק לבני משפחה פיצויי תרופתי בגין הצער והשכול שנגרם להם כתוצאה מפיגוע טרור רצחני, אותם יש לכנות "פיצויי שכול".
הורים שכולים זכאים באופן עקרוני לפיצויי תרופתי – פיצויי שכול – על כן, יש לפסוק להם גם פיצויים עונשיים. מטרתם של פעילי הטרור היא לזרוע פחד, אבל ושכול בקרב משפחות הנרצחים, ולכן פסיקת פיצויים עונשיים בנסיבות אלו מגשימה את מטרות הגמול וההרתעה שבבסיס הפיצוי העונשי.
משיקולי מדיניות יש לפסוק לבני משפחה של נרצחים בפיגועי טרור, פיצוי תרופתי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם להם, אותם כינה בית המשפט "פיצויי שכול". על מנת שלא להרחיב יתר על המידה את חוג התובעים, יש לצמצם את חוג הזכאים כך שזכות זו תוענק להורים שכולים ולא לאחים שכולים. משנקבעה זכאותם של הורים שכולים לפיצוי תרופתי, ממילא ניתן לפסוק להם גם פיצוי עונשי. בכל הנוגע לבנים של נרצחים, כאשר בבנים תלויים עסקינן, לנוכח זכאותם העצמאית לפיצויי תרופתי ניתן לפסוק להם פיצוי עונשי מבלי צורך להכריע בשאלת זכאותם לפיצויי שכול. זאת, משום שבעת קביעת גובה הפיצוי העונשי המגיע לתלויים, ממילא יש להביא בחשבון את חומרת הפגיעה ותוצאותיה וזו כמובן כוללת גם את השכול שנגרם לתלויים. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [פשיטת רגל] |
|
| פשר (י-ם) 46112-12-11 אברהם בן שושן נ' מנורה מבטחים פנסיה וגמל בע"מ (מחוזי; מרדכי כדורי; 01/11/20) - 12 ע' |
| עו"ד: אלי סלהוב, מתן דביר, אורן זילברברג |
נושה מובטח אינו יכול לשמר את מעמדו העדיף באמצעות הגשת תביעת-חוב, תוך שמירת הזכויות העומדות לו מכוח מעמדו כנושה מובטח. בנסיבות דנן, התנהלות המבקשת, אשר פעלה מחד, לשמר את מעמדה כנושה מובטח, ומאידך, לחלוק בדיבידנד עם יתר הנושים כנושה בדין רגיל, אינה עולה בקנה אחד עם חובת הנאמנות החלה עליה ויש להפחית את שיעור ריבית פיגורים החלה על החוב.
פשיטת רגל – תביעת חוב – ריבית
פשיטת רגל – נושים – נושה מובטח
.
בקשת החייב לקבוע כי הוא הופטר מחובו למשיבה מס' 1, ולחלופין שחובו נושא הפרשי הצמדה וריבית בלבד.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה החלופית ופסק:
נושה מובטח אינו יכול לשמר את מעמדו העדיף באמצעות הגשת תביעת-חוב, תוך שמירת הזכויות העומדות לו מכוח מעמדו כנושה מובטח. חוב לנושה מובטח מוחרג מחובות אחרים, כך שנשמר כוחו של הנושה המובטח לממש את ערבותו. הנושה רשאי לממש את הערובה בין לפני מתן צו ההפטר ובין לאחריו. מכאן שצו ההפטר אינו חל על חוב מובטח. מאחר שלמנורה זכות עיכבון על נכסי החייב המוחזקים בקרן, היא בעלת מעמד של נושה מובטחת ולא עמדה לה אפשרות להגיש תביעת חוב בדין רגיל, תוך שימור מעמדה כנושה מובטחת. מנורה לא הודיעה בתביעתה שהיא מוותרת על הערובה שבידיה, לכן היא לא הייתה זכאית לדיבידנד בדין רגיל וחובו של החייב למנורה אינו מופטר במסגרת צו ההפטר שניתן לו.
התנהלותה של מנורה, אשר פעלה מחד, לשמר את מעמדה כנושה מובטח, ומאידך, לחלוק בדיבידנד עם יתר הנושים, כנושה בדין רגיל, אינה עולה בקנה אחד עם חובת הנאמנות החלה עליה כלפי החייב מכוח חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל). מחדלה זה הביא לכך שהחייב לא היה מודע לכך שחובו אליה עומד בתוקפו, ואף ממשיך לצבור ריבית פיגורים. התנהלותה של מנורה ותוצאותיה ראויים לתיקון, בדרך של הפחתת שיעור ריבית הפיגורים שתחול על ההלוואה מהמועד בו החלו מחדליה בבירור – שתיקתה עת הוכרעה תביעת החוב שהגישה כנושה בדין רגיל, ועד למתן החלטה זו. החל מיום ההכרעה בתביעת החוב שהוגשה על ידי מנורה ועד היום, יישא חובו של החייב הפרשי הצמדה וריבית לפי סעיף 4 בחוק פסיקת ריבית והצמדה. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 14 [בתי סוהר] [עונשין] |
|
| עתא (י-ם) 2497-10-20 שי ביטון נ' הממונה על עבודות שירות - מפקדת גוש דרום וירושלים (מנהלי; משה בר עם; 05/11/20) - 7 ע' |
| עו"ד: אריאל הרמן, אור גבאי |
בית המשפט קיבל את עתירת העותר, והתערב בהחלטת ראש אגף האסיר בשירות בתי-הסוהר שהורה על הפסקה מנהלית של עבודות השירות שהושתו על העותר. בתוך כך, הורה בית המשפט, כי עניינו של העותר יוחזר למשיבה אשר תזמן את העותר להליך שימוע חדש אשר יתקיים בהיותו מיוצג על-ידי סניגור ותינתן לו הזדמנות להציג את מלוא טענותיו וראיותיו.
בתי סוהר – שירות בתי הסוהר – הפסקה מנהלית של עבודות שירות
עונשין – ענישה – הפסקה מנהלית של עבודות שירות
.
העותר הגיש עתירת אסיר לפי סעיף 62 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], בעניין החלטת ראש אגף האסיר בשירות בתי-הסוהר על הפסקה מנהלית של עבודות השירות שהושתו על העותר.
.
בית המשפט קיבל את העתירה ופסק כלהלן:
בנסיבותיו של מקרה זה יש ליתן לעותר הזדמנות לשימוע נוסף בהיותו מיוצג על-ידי עורך-דין, בכך יהא כדי להעמיד את מלוא העובדות הראיות לפני המשיבה בהליך השימוע, בתקווה שיימצאו פתרונות הולמים שיאפשרו את השלמת ריצוי המאסר בעבודות שירות באופן המותאם למצבו של העותר.
הזכות לרצות את המאסר בעבודות שירות מניחה ביסודה תכליות שיקומיות ותכליתה לאזן בין הצורך להטיל על המורשע עונש מאסר לבין הרצון לסייע בשיקומו ולהימנע מההשלכות המזיקות הנלוות למאסר מאחורי סורג ובריח, לרבות בהיבט של האינטרס הציבורי בחזרת השבים. זכות זו עלולה להישלל מעובד השירות אשר אינו מתייצב לעבודתו במועד ומבצע את תפקידו על-פי הוראות ממוניו ובתנאים שנקבעו על-ידי בית-המשפט.
המחוקק הסמיך את נציב שירות בתי הסוהר, או קצין בדרגת גונדר שהוסמך לכך על ידו, להורות, בכפוף להליך שימוע, על הפסקה מנהלית של עבודות השירות והמשך ריצוי יתרת עונש המאסר מאחורי סורג ובריח. התערבות בית-המשפט בהחלטת המשיבה תיעשה רק מקום בו נפל בה פגם לפי עילות הביקורת המצדיקות התערבות במעשה המנהלי.
בנסיבותיו של עניין זה, בשים לב להשלכות ולנפקות מאסרו של העותר בבית-כלא, ובמיוחד אל מול התקופה הקצרה שנותרה להשלמת ריצוי העונש, יש להורות, כי עניינו של העותר הינו חריג ויוצא דופן, המצדיק ולו לפנים משורת הדין, לאפשר לבא-כוחו הזדמנות נוספת ואחרונה להציג את מכלול הנתונים, בהליך השימוע, בתקווה שימצא פתרון הולם וראוי. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [תכנון ובנייה] [משפט מינהלי] |
|
| עתמ (נצ') 28574-07-20 ג'מבה אסטבלישמנט נ' משרד האוצר (מנהלי; אשר קולה; 04/11/20) - 7 ע' |
| עו"ד: חזי חגי |
תובענות במתכונת של תקיפה ישירה נגד תוקפו של מעשה הפקעת מקרקעין אינן בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים.
תכנון ובנייה – בית-המשפט לעניינים מינהליים לפי חוק התכנון והבניה, תשכה-1965 – סמכותו
משפט מינהלי – בית-המשפט לעניינים מינהליים – סמכותו
.
בקשה לסילוק על הסף של העתירה, מחמת חוסר סמכות עניינית של בית-המשפט לעניינים מנהליים לדון בה. במרכז הדיון עומדת השאלה: האם תקיפת ההפקעה בטענות בעניין תוקף ההפקעה בשל זניחת מטרות ההפקעה, היא בסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים?
.
בית המשפט דחה את התביעה על הסף ופסק כלהלן:
בסעיף 5 לחוק מגדיר את סמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים והתוספת הראשונה מבהירה את הנושאים הראויים לעתירה מנהלית.
במקרה דנן, העתירה אינה מכוונת כנגד החלטה בעניין המנוי בתוספת הראשונה, ומטעם זה אין היא באה בגדר סמכותו של בית-המשפט לעניינים מנהליים לפי סעיף 5(1) לחוק.
גם תקיפת ההפקעה בטענות בעניין תוקף ההפקעה בשל זניחת מטרות ההפקעה, כבענייננו, הינה בגדר תקיפתו הישירה של מעשה ההפקעה, ומשכך, מצויה בסמכות בג"ץ. למעט הנושאים שלגביהם קיים הסדר ספציפי אחר לפי חוק בתי משפט לעניינים מנהליים, כמו בענייני חוק התכנון והבניה; בית המשפט לעניינים מנהליים הוא הערכאה המוסמכת לדון בהפקעות לפי חוק התכנון והבניה, ואילו בג"ץ הוא הערכאה הדנה בהפקעות לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור).
אין בנסיבותיו של המקרה הנדון כל יסוד והצדקה להעברת הדיון לבג"ץ. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [מכרזים] |
|
| עתמ (ת"א) 9100-07-20 טיפול נמרץ חיאת בע"מ נ' וועדת מכרזים מרחבית מחוז חיפה (מנהלי; צילה צפת; 18/10/20) - 6 ע' |
| עו"ד: ע. רסלאן, ט. סבאג, ג. כרמי |
נדחתה עתירת העותרת כנגד החלטת המשיבה לבטל מכרז בו הגישה התובעת את ההצעה הנמוכה ביותר. נפסק, כי המכרז בוטל בשל חריגה משמעותית ביותר מהאומדן והמשיבות אינן יוצאות במכרז חדש, אלא מנסות למצוא פתרון במיקור פנים אשר תואמים את תקציבם בקרבת מקום. על כן, מדובר בהחלטה סבירה ואין מקום להתערב בה.
מכרזים – ביטול מכרז – שיקולים
.
העותרת הגיש עתירה מנהלית, בעניין החלטת וועדת מכרזים של ועדת מכרזים מרחבית מחוז חיפה של שירותי בריאות כללית לבטל מכרז שפורסם על ידה, להקמה, ניהול והפעלה של מוקדים למתן שירותים רפואיים בשיטת מיקור חוץ בשפרעם. העותרת טוענת, כי ביטול המכרז וההודעה על סיום ההתקשרות בעמה, נבעו משיקולים זרים.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
ככלל, ביטול מכרז לאחר פתיחת הצעות אינו עניין של מה בכך, ובית המשפט יעביר פעולה שכזו תחת שבט ביקורת קפדני, בעיקר כאשר תחת המכרז שבוטל מתפרסם מכרז אחר. בנסיבות בענייננו, המשיבות אינן מפרסמות מכרז אחר אלא מבקשות למצוא פתרון למר"מ בישוב באמצעות מיקור פנים, או הפניה למר"מ קיים במרחק סביר או חדר מיון של אחד מבתי החולים בסביבה.
תנאי המכרז שבענייננו פוטרות את המשיבות באופן מפורש מלהתחייב לקבל את ההצעה הזולה ביותר או כל הצעה אחרת. הכללת סעיף מפורש זה במסמכי המכרז מגלה אפוא את אומד-דעתו של בעל המכרז, הניצע, ובענייננו – המשיבה, ולפיו אין כל הכרח שתינתן הודעת זכייה על-ידי בעל המכרז, משמע קיבול, דווקא למציע אשר הצעתו תהיה הגבוהה ביותר.
הצעת העותרת חורגת משמעותית מהאומדן, עד כי כללית אינה מסוגלת לעמוד בה עקב חריגה תקציבית. במסגרת השיקולים יש להתחשב גם בקופה הציבורית וחיסכון בכספי ציבור. ביטול מכרז בנסיבות, מהווה שיקול דעת סביר בגין עילה ראויה.
העותרת שהשתתפה במכרז מנועה בשלב זה לטעון לפגם במכרז בשל אי ציון תקרה להצעה הכספית. מכל מקום, לא קיימת חובה בדין לציין סכום מוגדר מראש במסמכי המכרז. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 17 [דיור ציבורי] [משפט מינהלי] [בתי-משפט] |
|
| תא (ת"א) 29237-08-17 עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' רחל סיסו (שלום; טל חבקין; 15/11/20) - 57 ע' |
| עו"ד: צביקה מועלם, שחר ארביב |
בית המשפט קיבל את תביעת עמידר לפינוי הנתבעת מדירה המיועדת לדיור ציבורי. במרכז הדיון עומדת השאלה: האם יש להידרש בהליך זה לטענת ההגנה של הנתבעת שלפיה היא זכאית למעמד של "דיירת ממשיכה", על אף שוועדת האכלוס העליונה – המוסמכת באופן בלעדי לקבוע את זכאותה לדיור ציבורי כדיירת ממשיכה – דחתה את בקשתה?
דיור ציבורי – דייר ממשיך – זכאות
משפט מינהלי – הטבות – דיור ציבורי
משפט מינהלי – החלטות – בחינתן
משפט מינהלי – שיקול-דעת – משרד הבינוי והשיכון
בתי-משפט – סמכות – תקיפה עקיפה
.
התובעת – עמידר, הגישה תובענה לפינוי הנתבעת מדירה המיועדת לדיור ציבורי. בשנת 1980 הוכרו הוריה כזכאים לדיור ציבורי ונחתם עמם הסכם שכירות. הנתבעת ואחיה (שהיה מכור לסמים ונכה) גרו עם אביהם בדירה. בשנת 2004, לאחר שהאב נפטר, הוכרו הנתבעת ואחיה כ"דיירים ממשיכים" לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, ונחתם עמם חוזה שכירות. בעוד אחיה של הנתבעת המשיך לגור בדירה כדייר ממשיך, הנתבעת הודיעה (בשנת 2005) שהיא עוזבת את הדירה, ומאז היא אינה צד לחוזה. כפועל יוצא חלה הפחתה משמעותית בדמי השכירות שהאח חויב לשלם לאורך שנים. האח נפטר בשנת 2015. או אז דרשה התובעת מהנתבעת שתפנה את הדירה בהיותה מחזיקה בה שלא כדין. הנתבעת סירבה. מכאן התביעה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
אין מקום לדון בתקיפה עקיפה (כהגנה מפני תביעת פינוי) בטענה של מחזיק הטוען למעמד של "דייר ממשיך" מכוח חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי. טענות מסוג זה יש להעלות לפני הגורם המנהלי המוסמך (ועדות האכלוס המחוזית, ועדת האכלוס העליונה, עתירה מנהלית). די בכך כדי לקבל את התביעה כטעם עצמאי. יתר הקביעות הן מעבר לנדרש.
לא עלה בידי הנתבעת להוכיח שנציג התובעת הציע לה לחתום על הודעת עזיבה כוזבת כדי להפחית את דמי השכירות החודשיים. עם זאת, עלה בידי הנתבעת להוכיח כי נציג התובעת העלים עין מכך שהיא המשיכה להתגורר בדירה לפחות חלק מהתקופה שמאז הודעת העזיבה ועד מות האח.
אין לאפשר לנתבעת לחזור בה מהודעת העזיבה – לאחר שההודעה שינתה את המצב המשפטי וניתקה את יחסי השכירות בין הנתבעת לתובעת, ולאחר שאחיה והיא מסרו דיווחים כוזבים על מגוריה בדירה והפיקו טובות הנאה מכך שנים רבות – וזאת מכוח עקרונות כלליים של תום לב, אינטרס הציבור בניצול מלאי הדירות המוגבל עבור ציבור הנזקקים הזכאים להן, ואין חוטא יוצא נשכר.
לא עלה בידי הנתבעת להוכיח שכרתה עם התובעת הסכם למראית עין. אולם אף בהנחה שנציג הנתבעת הציע לה לחתום על הודעה כוזבת כדי להפחית את דמי השכירות והנתבעת נענתה להצעתו, הרי שמדובר בהצעה בלתי חוקית וחורגת מהרשאה, ושאין בה כדי לחייב את התובעת. פועל יוצא מכך הוא שהודעת העזיבה בתוקף ביחסים עם התובעת, ואינה בטלה למפרע.
אף בהנחה שנפל פגם בכריתה מסוג הטעיה שגרם לנתבעת לחתום על הודעת העזיבה (קרי: שלא נמסר לנתבעת מלוא המידע הדרוש לקבלת החלטה מושכלת בעניין עזיבת הדירה, ושקיים קשר סיבתי בין אי-מסירת המידע ובין החתימה על הודעת העזיבה), הרי שהודעת העזיבה בתוקף כל עוד הנתבעת לא הודיעה על ביטולה מחמת פגם בכריתה. ביטול העזיבה במועד הדרישה לפנות את הדירה, לאחר שהנתבעת הפיקה תועלת ממנה בדמות הנחה של מאות אלפי שקלים בדמי שכירות, הוא בבחינת שימוש בזכות הביטול בחוסר תום לב, שאין מקום להתירו.
אף בהנחה שהנתבעת ביטלה את הודעת העזיבה כדין מחמת הטעיה, הרי שככלל ביטול גורר השבה, ואם אין באפשרות הנתבעת להשיב את מה שקיבלה מכוח החוזה (ההנחות המצטברות בדמי השכירות), הרי שברירת הביטול אינה צודקת ולכן אין ליתן לה תוקף.
המסקנה היא שהודעת העזיבה בתוקף ואינה מבוטלת, ויש לראות בנתבעת כמי שאינה דיירת ממשיכה בדירה מאז שהודיעה על עזיבתה. מאחר שתקנה 4 לתקנות זכויות הדייר בדיור הציבורי אינה מאפשרת דיירות ממשיכה שנייה, וממילא הנתבעת אינה עומדת בתנאים לאחר תיקון מס' 3 לדיירות שנייה, הרי שדין התביעה להתקבל.
אותה.
הנתבעת לא שילמה דמי שימוש ראויים שעליה לשלם מאז מות האח. ברם לא עלה בידי התובעת להוכיח את הסכום שהיה על הנתבעת לשלם, ולכן אין מקום לפסוק סעד כספי. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [חוזים] |
|
| תאמ (רח') 1743-11-18 אייל פרץ נ' ענת בן שטרית (שלום; ישראל פת; 10/11/20) - 31 ע' |
| עו"ד: יאיר צילר, מתתיהו ברוכים |
בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובעים דמי תיווך בגין שירותי תיווך שסיפקו לה. בתוך כך, נדחו שלל טענות הנתבעת, לרבות ובמיוחד הטענה, כי לא חתמה על ההסכם וכי הוא מזויף.
חוזים – תיווך – דמי תיווך
חוזים – תיווך – הגורם היעיל
חוזים – תיווך – היווצרות חוזה תיווך
.
התובעים הגישו כנגד הנתבעת תביעה שעניינה בדרישה לתשלום דמי תיווך בגין טענת התובעים לתיווך עסקת מכר דירת מגורים, שנרכשה על ידי הנתבעת ובעלה. יריעת המחלוקת בין התובעים לבין הנתבעת עוסקת בשאלות הבאות: האם התובעים, ובפרט התובעת 2 מטעמם, היו הגורם היעיל לביצוע העסקה והאם נכרת בין הצדדים הסכם מחייב לתשלום דמי תיווך בגין העסקה? בהקשר זה עולות שאלות חשובות נוספות והן: האם הנתבעת חתמה בחתימת ידה על הסכם התיווך? האם היא כתבה את שמה בהסכם התיווך, או שמא זה נכתב ע"י גורם אחר? והאם פרטי הדירות המפורטים בהסכם התיווך אכן נכתבו בשלב הראשון עובר למועד הצגת הנכסים ע"י התובעת 2 לפני הנתבעת?
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
התובעים הוכיחו קיומם של שלושת התנאים המזכים בתשלום דמי תיווך: התובעים הם מתווכים בעלי רישיון. נכרת הסכם תיווך מלא ומפורט בחתימת יד הנתבעת, אשר כתבה את שמה ומספר תעודת הזהות שלה על גביו. ולבסוף: הוכח בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי התובעת 2 (מטעמו וממשרדו של התובע 1) הייתה הגורם היעיל בקידום העסקה.
נדירים הם המקרים בהם ניתן לחזות ברצף הפעולות שנעשו ע"י התובעת. המקרה דנן הוא אחד מהמקרים הללו: התובעת קבעה פגישה עם הנתבעת בפרויקט, הציגה דירה לדוגמא ולאחר מכן את הדירה דנן. הנתבעת הודתה בתמליל השיחה עמה כי התובעת הציגה לפניה את הדירה וכי המחיר איננו מתאים לה ואף הדגישה זאת מספר פעמים, תוך קביעה כי אם המחיר יתאים היא ובעלה ירכשו את הדירה. לאחר מכן פעלה התובעת מול המשווק מטעם הקבלן, והצליחה להפחית את עלות הדירה. דא עקא שהנתבעת סברה בשלב זה אין מקום לתשלום דמי תיווך בעסקה דנן. הנה כי כן, הוכח כי התובעת הייתה הגורם היעיל בעסקה. כמו כן, רצף ההתרחשויות סביב רכישת הדירה מעיד כאלף עדים על היות התובעים הגורם היעיל.
הנתבעת הפעילה ארבעה קווי הגנה: בתחילה טענה שלא חתמה על ההסכם וכי הוא מזויף. קו הגנה זה קרס עם הגשת חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט. לאחר מכן טענה הנתבעת כי בהסכם לא הוזכרה הדירה בפרויקט IQ . גם קו הגנה זה קרס, נוכח קביעת המומחה ובשים לב לכך שדווקא דירה זו מופיעה ראשונה בסעיף 7 להסכם. לאחר מכן טענה, כי דירה זו לא הוצגה לפניה ע"י התובעת 2. דא עקא שגם קו הגנה זה קרס. לבסוף, טענה כי התובעת 2 לא הייתה הגורם היעיל בתיווך הדירה דנן. אולם קו הגנה זה קרס כמגדל קלפים.
הגנתה של הנתבעת הינה הגנת בדים שקרסה כמגדל קלפים. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [דיון פלילי] |
|
| תפ (נת') 61549-06-19 שלמה פרטוש נ' מדינת ישראל (שלום; טל אוסטפלד נאוי; 04/11/20) - 6 ע' |
| עו"ד: |
לא ניתנה לנאשם ההזדמנות המגיעה לו להשמיע טענותיו טרם הגשת כתב האישום נגדו. עם זאת, ניתן להותיר את כתב האישום ולאפשר למבקש להשמיע טיעוניו בפני רשויות התביעה.
דיון פלילי – העמדה לדין – זכות השימוע
דיון פלילי – כתב-אישום – ביטולו
.
בקשת הנאשם לביטול כתב האישום שהוגש נגדו, בטענה כי לא נערך שימוע בטרם הגשת כתב האישום, לפי סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
המבקש קיבל את ההודעה על דבר הדואר ביום 5.6.20, וכתב האישום הוגש לבית המשפט ביום 24.6.20, וזאת על פי המועד המופיע בחותמת שעל כתב האישום. כלומר, לא עברו 30 הימים מיום בו נודע לנאשם אודות האפשרות להגשת כתב אישום נגדו ולא ניתנה לו ההזדמנות המגיעה לו על פי חוק להשמיע טענותיו בפני רשות התביעה בכדי לנסות ולשכנע אותה להימנע מהגשת כתב האישום נגדו.
משנקבע כך, יש לשקול את הצעד שיש לנקוט על מנת לתקן הפגם. יש לבחון האם במקרה זה יש להורות על ביטול כתב האישום ומתן הזכות לשימוע ללא העננה של כתב האישום, או שמא ניתן להותיר את כתב האישום על כנו ולסמוך על רשויות התביעה יקיימו את השימוע גם בצל כתב האישום, בלב פתוח ונפש חפצה.
אכן דרך המלך היא קיום שימוע עובר להחלטה האם להגיש כתב אישום אם לאו. אך יש להאמין גם כי רשויות התביעה ישמעו את כל טענותיו של נאשם בלב פתוח ובנפש חפצה גם בשלב מאוחר יותר.
ניתן להותיר את כתב האישום ולאפשר למבקש להשמיע טיעוניו בפני רשויות התביעה, על פי הכללים המקובלים, תוך מתן הזדמנות מלאה לפרוש את מכלול השיקולים וההיבטים הנדרשים לעניין, תוך שקילת הדברים בלב פתוח ובנפש חפצה. יש להורות כי המשיבה תערוך שימוע למבקש תוך 30 יום. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 |
|
| תק (י-ם) 48497-02-20 משה זוהרן בלוי נ' לאומי קארד בע"מ (שלום; טדי ארז; 02/11/20) - 8 ע' |
| עו"ד: |
התובע לא הרים את נטל ההוכחה, אפילו לא במאזן הסתברויות, כי נעשה שימוש לרעה בכרטיס האשראי, ועל כן אין לקבל את תביעתו להטלת כיסוי העסקאות שבמחלוקת על הנתבעת.
בנקאות – כרטיס אשראי – שימוש לרעה
.
תביעה שעניינה תביעת לקוח כנגד חברת אשראי לכסות חיובים בכרטיס האשראי של התובע, בעקבות עסקאות שנעשו לדידו תוך "שימוש לרעה" בכרטיסו.
.
בית המשפט דחה את התביעה, ופסק כלהלן:
המקרים בהם יש לקבל את טענת השימוש לרעה, אמורים להצטמצם למקרים בהם הוכח ברמת ודאות מספקת כי העסקאות נעשו שלא כדין ולצד זאת כאשר הלקוח עשה את כל הנדרש על מנת למנוע זאת. בבחינה שנעשית לשם כך, יש להביא בחשבון בין היתר את אופי העסקאות לגביהן מבוקש הביטול, סוג השירות ובית העסק, הסיטואציה בה היה ומה עשה הלקוח או לא עשה על מנת להימנע מהקלעות לסיטואציה שכזו וזליגת הקוד הסודי שבלעדיו לא ניתן לבצע את העסקאות.
בהתאם לעקרונות המבססים את הגבלת האחריות שבסעיף 5(ד)(1) לחוק כרטיסי חיוב, במקרה זה התובע הביא בהתנהלותו לאובדן שליטה ולטשטוש חושיו, כך שלא יכול היה לשלוט במתרחש. במצב זה קבע המחוקק ובצדק כי אין לצפות שחברות אשראי יישאו באחריות במצב שכזה, שכן קיים מימד של סיכון ואף של אשם בהתנהלות התובע ולפיכך אף אם יחויב בסכומים גדולים, הכניס עצמו ביודעין למצב של חוסר שליטה, ולכך יש להוסיף את אופי וטיב המקום בו שהה התובע.
התנהלותו של התובע מלמדת על כך שלא נקט באמצעים סבירים לשמירה על פרטי כרטיס האשראי שברשותו ואף לא הציג גרסה אחידה להשתלשלות האירועים בפני חברת האשראי. בנסיבות אלה, התובע לא הוכיח בראיות את טענת המירמה שהעלה, ומכאן שלא הרים את נטל ההוכחה, אפילו לא במאזן הסתברויות, כי נעשה שימוש לרעה בכרטיס, ועל כן אין לקבל את תביעתו להטלת כיסוי העסקאות שבמחלוקת על הנתבעת. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 |
|
| תפ (ב"ש) 38299-05-20 מדינת ישראל נ' פרג אלוג' (שלום; איתי ברסלר גונן; 02/11/20) - 5 ע' |
| עו"ד: לבנת רחמים בנני, אורי בן נתן, עידו פורת |
בית המשפט התיר את תיקון כתב האישום, על דרך של הוספת שני עדי תביעה. במקרה קונקרטי זה, יש להעדיף את חקר האמת, וודאי מקום בו לא הוצג לבית המשפט כי ייגרם לנאשמים עיוות דין.
דיון פלילי – כתב-אישום – תיקונו
.
בקשה מטעם המאשימה לתיקון כתב האישום כנגד הנאשמים, לפי סעיף 92(א) בחוק סדר הדין הפלילי.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
המשפט החל, ניתן מענה ואף נחשף עקרונית קו ההגנה, אם כי לא בהקשר של האזנת הסתר. המדובר בתיקון מהותי על דרך של הוספת עדים שהם המשקלטים של האזנות הסתר. חומר החקירה הרלוונטי נמצא בידי ההגנה וההגנה לא הכחישה זאת, וראש יחידת האזנות הסתר נרשם כעד תביעה.
באיזון המתבקש, בין חוסר הנוחות להגנה והצורך להיערך מחדש לפרשת התביעה ובין הצורך להגיע לחקר האמת, יש להעדיף במקרה קונקרטי זה את חקר האמת, בוודאי מקום בו לא הוצג לבית המשפט כי ייגרם לנאשמים עיוות דין.
כיוון שטרם החלו להישמע הראיות ובשים לב למענה שניתן עד כה, יכולה עדיין ההגנה להתאים את הגנתה לתיקון המבוקש. בית המשפט לא שוכנע כי יכולתה שך ההגנה להתגונן נפגעה באופן בלתי מידתי. נוכח האיזון האמור, יש להתיר את התיקון המבוקש והוספת עדי תביעה 18 ו-19. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 |
|
| תא (פ"ת) 63162-02-18 עמוס דניאלי נ' אריה דנון (שלום; מירב כפיר; 01/11/20) - 7 ע' |
| עו"ד: |
פסק דין העובק בפרשנות התיקון של דיני הגנת הדייר משנת 1958 בחוק הגנת הדייר (בניינים חדשים) (תיקון), תשי"ח-1958, שבא לתקן את חוק הגנת הדייר (בניינים חדשים), תשי"ג-1953.
הגנת הדייר – חוק הגנת הדייר – תחולתו
הגנת הדייר – חוק הגנת הדייר – פירושו
עיקרו של הליך זה הוא פרשנות התיקון של דיני הגנת הדייר משנת 1958 בחוק הגנת הדייר (בניינים חדשים) (תיקון), תשי"ח–1958, שבא לתקן את חוק הגנת הדייר (בניינים חדשים), תשי"ג–1953, אשר בהתאם לכך ייקבע האם הנתבע הוא דייר מוגן.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
האם חוקי הארכת הפטור מדיני הגנת הדייר משנת 1958 ו-1963 חלים בעניינינו, אם לאו, כאשר מושא המחלוקת הוא הפרשנות לסעיף 2 לחוק 1958.
התובעת טוענת כי סעיף 2 לחוק 1958 חל רק על דיירים שחתמו לאחר החוק מ-1953 על חוזה שכירות לשש שנים ומעלה ואזי זכותם לדיירות מוגנת נשמרה, בעוד הנתבע טוען שהחוק בא לשמר את זכויותיהם של כלל הדיירים הישנים, דהיינו כל דייר שחתם על חוזה לפני 1958, והפטור מדיני הגנת הדייר ל-10 שנים חל רק על דיירים חדשים.
התובעת מבססת את פרשנותה לחוק בעיקר על הסיפא לדברי ההסבר ביחס לסעיף 2 לחוק 1958, בהם נאמר כי "החוק כולל הוראה שבאה למנוע את קיפוח הדיירים (סעיף 2), שלולא הארכת התקופה לעשר שנים היו לדיירים מוגנים לא צפויים לפינוי, דהיינו אותם דיירים שעשו עם בעל הבית חוזה לתקופה העולה על חמש שנים" ועל כן לטעמה סעיף 2 חל רק על דיירים שעשו חוזה ליותר מחמש שנים.
לא ניתן לבסס הפרשנות על הסיפא האמורה לדברי ההסבר בהיותם אך כלי עזר, אך אין בהם להכריע בשאלת הפרשנות. יש להעדיף הפרשנות של ב"כ הנתבע בהיותה מתיישבת עם לשון החוק ותכליתו וכן עם פרשנות של בית המשפט העליון בהלכת שלי.
סעיף 2 לחוק 1958 חל על החוזה על פיו שכר אבי הנתבע את החנות מאבי התובע ועל כן בחלוף חמש שנים ממועד ההשכרה היה לדייר מוגן. משנקבע כי אבי הנתבע (והוא כממשיכו) הם דיירים מוגנים, הרי שאין עילת פינוי והתביעה נדחית. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [משטרה] |
|
| תק (חד') 2409-05-20 פלוני נ' מדינת ישראל (שלום; יפעת אונגר ביטון; 31/10/20) - 6 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה תביעה קטנה כנגד משטרת ישראל להחזר תשלום ששילמה התובעת עבור נסיעה במונית, חזרה לביתה בתום חקירה שערכה הנתבעת.
משטרה – חקירה משטרתית – חובות המשטרה
.
תביעה קטנה בסך 350 ₪, ששילמה התובעת עבור נסיעה במונית, חזרה לביתה בתום חקירה שערכה הנתבעת.
.
בית המשפט דחה את התביעה, ופסק כלהלן:
אין בחקיקה הוראה המחייבת את הנתבעת לשם הוצאות למי שנחקר בתחנת משטרה, בין אם הגיע לשם בכוחות עצמו, בין אם הגיע ביוזמתו, ובין אם עוכב לחקירה. עיון בפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) ובחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), תשס"ב – 2002 מעלה כי לא נמצאה בו הוראה המחייבת את המשטרה בהוצאות עדים או חשודים הנחקרים במשטרה (זאת, להבדיל מהוצאות עדים המוזמנים להעיד בבית משפט או הוצאות עדים המוזמנים להעיד בפני ועדת חקירה ממלכתית).
בניגוד לטענתה של התובעת, בבג"צ 465/75 דגני נ' שר המשטרה, נקבע שאין בחוק הוראה המזכה את מי שמוזמן לחקירה פלילית בתשלום הוצאות הנסיעה, ולא ניתן לחייב את משטרת ישראל בתשלום הוצאותיו של מי שהוזמן לחקירה ונענה להזמנה זו. אומנם, לא נקבע באותו עניין מה דינו של מי שהוזמן לחקירה ולא נענה להזמנה. מקל וחומר שאם אין חובה לשלם למי שנעתר להזמנה, אין חובה לשלם למי שסירב לה. בדומה, לא קיימת חובה להחזיר את הנחקר לביתו.
ייתכן וניתן לחלוק על התנהלות היחידה החוקרת במקרה דנא, בשאלה אם אכן חלה חובה של ממש לחקור את התובעת בתחנת היחידה החוקרת דווקא. לא ברור אם נשקלה האפשרות לחקור אותה בתחנת חדרה (ולחסוך בכספי הציבור). מכל מקום, לא הובאו השיקולים או הנתונים שהוליכו להחלטה להביא את התובעת לחקירה בלוד דווקא.
למרות זאת, אין ההחלטה לחקור את התובעת במשרדי היחידה החוקרת בלוד, מחייבת מבחינת הדין, להחזיר את התובעת לביתה בתום החקירה, או לשלם לה את ההוצאות של הנסיעה חזרה למקום מגוריה. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 24 [ראיות] [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
| בל (ת"א) 49447-03-20 ויקטור אוחיון נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; אריאלה גילצר כץ; 31/10/20) - 7 ע' |
| עו"ד: רן וייס, רונית סגל |
ביה"ד פסק כי במסגרת תביעת התובע נגד הנתבע לתשלום דמי פגיעה בגין טנטון, על התובע להציג את הסכם שכר הטרחה עם בא כוחו, תוך השחרת הפרטים למעט תאריך החתימה על ההסכם, שם עורך הדין ושמו של התובע. נפסק כי הסכם שכר הטרחה, מועדי וסכומי התשלומים, זהות הגורם המשלם והחשבוניות, אינם חסויים כלל, וכי במקרה דנן הזכות לאי גילוי הסכם שכר הטרחה נסוגה מפני גילוי האמת באשר לבחינת האותנטיות של פניות התובע לטיפול רפואי.
ראיות – חיסיון – בין לקוח לעורך-דינו
ביטוח לאומי – תחולת החוק – ליקויי שמיעה
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – תביעות
עבודה – סדרי דין – גילוי מסמכים
.
התובע הגיש לנתבע תביעה לתשלום דמי פגיעה בגין ירידה בשמיעה וטנטון. הנתבע הכיר בירידה בשמיעה כפגיעה בעבודה אך דחה את התביעה לטנטון. לטענת הנתבע, הפניות והתלונות בגין הטנטון נעשו לאחר קבלת ייעוץ משפטי והנתבע עותר לגילוי הסכם שכר הטרחה שכן לצורך בחינה עניינית של התביעה על הנתבע לבחון פניות אותנטיות לטיפול רפואי. לכן, הנתבע זקוק למועד בו פנה התובע לייעוץ משפטי. הדיון נסב אודות השאלה האם הסכם שכר טרחה חסוי והאם יש מקום לגלותו.
.
בית הדין האזורי לעבודה (סגנית הנשיאה א' גילצר-כץ) קיבל את הבקשה ופסק כי:
הלכה היא כי הצדדים להליך המשפטי בביה"ד לעבודה מחויבים לנהל את ההליך ב"קלפים פתוחים", על מנת להגשים את התכליות של גילוי האמת, עשיית צדק בהליך השיפוטי וייעול הדיון. בקשה לגילוי מסמכים תידון על פי סעיף 46(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) ולפי הפסיקה, תוך בחינת המבחנים המצטברים הבאים: האם המסמכים המבוקשים רלוונטיים להליך: מההיבט הצר, דהיינו האם קיימת זיקה ברורה בין גילוי החומר המבוקש לבין טענות המבקש בהליך העיקרי; מההיבט הרחב, מהי מידת תרומתו של הגילוי לקיומו של דיון יעיל לרבות מהות הסעד המבוקש בהליך ומידת הפגיעה במבקש היה והמידע לא יימסר לו; האם קיימים אינטרסים נגדיים בגינם יש למנוע את הגילוי, לחלופין לצמצמו באמצעות איזון בין האינטרסים של הצדדים. ככל שהמסמך המבוקש רלוונטי וחיוני יותר, ייתכן שהאינטרס לגלותו יגבר על אינטרסים אחרים ולהיפך. ביה"ד רשאי לאזן באמצעות פתרונות ביניים.
חיסיון עורך דין-לקוח הוא מוחלט ובפגיעה בו מהווה פגיעה בזכות הקניין וחופש העיסוק של עורך הדין. לכל אדם יש זכות לפנות לייעוץ משפטי באופן דיסקרטי מבלי שתהיה לכך השפעה על זכויותיו העתידיות. סעיף 48(א) לפקודת הראיות קובע על אלו מסמכים חל החיסיון, ברם הפסיקה קבעה חריגים כך שלא קיים חיסיון עו"ד לקוח על חשבוניות המס שהוציא עורך הדין ללקוחו. לפי הפסיקה, הסכם שכר הטרחה, מועדי וסכומי התשלומים, זהות הגורם המשלם והחשבוניות, אינם חסויים כלל.
לפי הפסיקה, לא חל חיסיון על הסכם שכר הטרחה למרות שהסכם שכר הטרחה כולל לעיתים מעבר לסכומים המופיעים בו מידע אשר יכול לשקף יכולות כספיות ויכול להוביל למידע אחר כגון זהות הממן, הליכים אחרים והערכת הצדדים אודות סיכויי הצלחה. על יסוד הפסיקה, אין מקום שלא לגלות את הסכם שכר הטרחה בתיק דנא. מה גם שתאריך החתימה על הסכם שכר הטרחה אינו חלק ענייני מהשירות המקצועי. לא זו אף זו, במקרה דנא מועד פנייתו של התובע לייעוץ משפטי משליכה על תביעת התובע וכבר נפסק כי יש מקום לבחון את האותנטיות של הפניות לטיפול רפואי. הזכות לאי גילוי הסכם שכר הטרחה נסוגה מפני גילוי האמת באשר לבחינת האותנטיות של פניות התובע לטיפול רפואי. לא נמצא ממש בטענה כי רק בשל כך ירתעו מבוטחים לפנות לייעוץ משפטי. לסיכום, על התובע להציג את הסכם שכר הטרחה תוך השחרת הפרטים למעט תאריך החתימה על ההסכם, שם עורך הדין ושמו של התובע. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 |
|
| סעש (ב"ש) 29268-06-16 סאמר אלזיאדנה נ' מלאחי בע"מ (עבודה; יוחנן כהן; 25/10/20) - 23 ע' |
| עו"ד: אייל ימיני, לירון פרידמן, סלימאן אלזיאדנה |
ביה"ד פסק כי התובע זכאי לתשלום גמול בעד עבודה בשעות נוספות ובמנוחה השבועית ולפיצוי בגין העדר הודעה על תנאי עבודה בסך של 5,000 ₪; עוד נפסק כי התובע התפטר מעבודתו ולפיכך נדחתה תביעת התובע לפיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, פיצויים על פיטורים שלא כדין, ונקבע כי נוכח ההתפטרות יש לקזז דמי הודעה מוקדמת.
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – שעות נוספות
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – עבודה ביום המנוחה השבועי
עבודה – תנאי עבודה – הודעה בדבר תנאי עבודה
עבודה – התפטרות – קיומה
עבודה – התפטרות – הודעה מוקדמת
.
תביעת התובע, שהועסק במשך כשלוש שנים כנהג חלוקה אצל הנתבעת המפעילה תחנת קמח ובית מספר לקמח ומוצריו, לתשלום זכויות שונות הנובעות מעבודתו בנתבעת ומאופן סיומה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט י' כהן ונציגי הציבור א' ויגדר, י' פרלוביץ) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
אשר לגמול בגין שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה שבועית, התובע עבד עבור הנתבעת כנהג חלוקה. ביה"ד פסק כי שעה שהתובע מסתובב בדרכים, מלאכת הפיקוח מורכבת יותר, ואולם קיימים אמצעים טכנולוגיים פשוטים וזמינים שמאפשרים גם למעסיק שעובדו נמצא בנסיעות, לעקוב אחרי שעות עבודתו. לפיכך, הנתבעת יכולה הייתה לעקוב אחרי שעות עבודתו של התובע, אולם נמנעה היא מלעשות כן; עוד נפסק כי הנסיבות בענייננו נכנסות בגדר המצב השני שנקבע בעניין ריעני, היות וניתן לקבוע פוזיטיבית שהתובע עבד בשעות נוספות, אולם לא ניתן להוכיח את היקף העבודה בשעות הנוספות לכל תקופת העסקתו, מפאת היעדר רישום בידי הנתבעת כנדרש. לכן, חלה החזקה הקבועה בסעיף 26(ב) לחוק הגנת השכר, אשר תוצאתה לחייב את הנתבעת בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על 60 שעות נוספות חודשיות; אשר לעבודה בשבתות, לאחר חקיקת חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), עבר נטל ההוכחה בסוגיה זו אל המעסיק, וזאת ביחס לפרטים שאמורים להופיע בהודעה לעובד על תנאי העבודה. הנתבעת לא הציגה הודעה לעובד, ממנה ניתן ללמוד על אורכו של שבוע העבודה הרגיל של התובע וכן על יום המנוחה השבועי של התובע, ומשלא עמדה בחובה המוטלת עליה על פי דין, הנטל להוכיח את הטענה כי התובע עבד שישה ימים בשבוע, ולא עבד בשבתות, במסגרת עשרה חודשי עבודתו הראשונים, מוטל על הנתבעת. הנתבעת לא הרימה את נטל זה ולא הוכיחה שהתובע לא עבד בשבתות. לאור כל האמור, התובע זכאי לתשלום גמול בעד עבודה של 60 שעות נוספות חודשיות וכן לתשלום עבור עבודה במנוחה שבועית. נוכח המחלוקת שהייתה קיימת בין הצדדים, לא נפסקו פיצויי הלנה, והסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
אשר לנסיבות סיום העסקה, נטל הראיה מוטל על התובע להוכיח את פיטוריו. התובע לא סתר את טענות הנתבעת, כי הוא התפטר וזנח את עבודתו בעקבות רצונו של מנהל הנתבעת לברר מולו את החשדות שהועלו כלפיו בדבר גביית כסף מהלקוחות יותר ממה שצריך. התובע לא מסר למנהל הנתבעת כל הודעה על כל מחלה, ואישורי המחלה שצורפו לתביעה, לא הוצגו בפניו בזמן אמת. ב"כ התובע נמנע מלחקור את מנהל הנתבעת אודות נסיבות סיום העסקת התובע בנתבעת. לפיכך, מחד גרסת התובע בדבר פיטוריו לא הוכחה, ומאידך גרסת הנתבעת לא נסתרה. בהעדר הוכחת התובע את טענתו לפיטורים, נדחו תביעותיו הכספיות לפיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, פיצויים על פיטורים שלא כדין, ואף לדמי מחלה. בנוסף, משהתקבלו טענות הנתבעת בדבר התפטרותו של התובע, אזי יש לקזז מהתובע דמי הודעה מוקדמת.
התובע זכאי לפיצוי בגין אי מסירת הודעה בכתב לעובד בדבר תנאי העבודה בסך 5,000 ₪; התביעה לפיצוי בגין הפרת חוק הגנת השכר נדחתה, משלא הוכיח התובע כי מתקיים היסוד הנפשי המיוחד - "ביודעין" כנדרש בסעיף 26א(ב)(1) לחוק הגנת השכר; כן נדחו התביעה לתשלום דמי הבראה ולתשלום הוצאות נסיעה. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [עבודה] |
|
| קג (ת"א) 13922-12-18 שלום חראזי נ' מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (עבודה; רוית צדיק, נ.צ.: נ' פרידמן, א' אזון; 20/10/20) - 14 ע' |
| עו"ד: תומר גלילי, אלישע שור, רוית קוטק |
ביה"ד דחה את תביעת התובע, עובד רשות מקומית שפרש לגמלאות, לערוך חישוב מחודש של זכויות הגמלה שלו ולשלם לו פיצוי רטרואקטיבי בגין תשלום בחסר עבור תשלומי הפנסיה מאז פרישתו, שכן הנתבעת פעלה כדין עת חישבה את זכויות התובע לפי הוראות סעיפים 50 ו-51 לתקנון האחיד. למעלה מן הצורך נפסק כי הלכת קוריצקי אינה חל על התובע.
עבודה – גימלאות – חישוב השכר הקובע
עבודה – גימלאות – רציפות זכויות פנסיה
עבודה – גימלאות – קרנות פנסיה
.
התובע עבד ב'פרי תנובה אגודה שיתופית בע"מ' מחודש 10/64 ועד חודש 10/92, ולאחר מכן בעיריית רחובות, החל מיום 4/93 ועד לפרישתו בחודש 1/10. בתקופה הראשונה בוטח התובע בנתבעת, ובתקופה השנייה בוטח בפנסיה תקציבית. התובע מקבל קצבה המשולמת על ידי העירייה ומבטחים משתתפת בתשלום הקצבה בהתאם לתקנונה, ובהתאם להסכם הרציפות שנחתם בין ההסתדרות הכללית של העובדים, קרנות הפנסיה הותיקות והמרכז לשלטון מקומי בישראל מיום 24.3.75 כאשר התובע הצטרף אליו ביום 13.12.09. תביעת התובע הינה לקביעת חישוב מחדש של שכרו הקובע וכן קבלת פיצוי רטרואקטיבי בגין תשלום בחסר עבור תשלומי הפנסיה מאז פרישתו.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ר' צדיק ונציגי הציבור נ' פרידמן, א' אזון) דחה את התביעה ופסק כי:
עקב גירעונות עצומים שהצטברו בקרנות הפנסיה הותיקות, נחקק תיקון לחוק הפיקוח על ביסוס הוכן תקנון אחיד לכל הקרנות הוותיקות שבהסדר, שהוראותיו נכנסו לתוקף ביום 1.10.03. לעניין חישוב השכר הקובע יש לפנות לפרק י"א המצוי בתקנון האחיד שכותרו "חישוב קצבה ביותר מקרן אחת - רציפות זכויות", בו מנויה שיטת חישוב זכויות. חישוב קצבת הזקנה מנוי בסעיפים 51-50. הוראות התקנון האחיד המנויות בפרק י"א לא התייחסו במישרין למצב בו המבוטח עובר למוסד בעל פנסיה תקציבית ואף לא נעשו התאמות להסכמי הרציפות, כמצוות התקנון האחיד. לפיכך, החילו הקרנות את המנגנון האמור על מעבר של מבוטחים מקרן פנסיה ותיקה לפנסיה תקציבית, ולהיפך. בנוסף לכך, הסכם הרציפות מעגן תנאים שמטרתם לאפשר לעובדים העוברים בין מוסדות, מעבר חלק, תוך הסרת המכשול הפנסיוני בעת ביצוע המעבר, להסדרת חובת התשלום וההשתתפות של התשלומים בבוא עת הפרישה. הסכם הרציפות קובע כי כל מוסד יהא אחראי בנפרד עבור הזכויות הקשורות בו בהתאם להוראות התקנון הנהוגות בו. כבר נפסק כי ניתן ליישב בין הוראות הסכם הרציפות לבין הוראות התקנון האחיד באופן שאיננו מחייב הכרעה דיכוטומית.
במקרה דנן, יש לקרוא את סעיפים 5 ו-12 להסכם הרציפות יחדיו, כאשר מחד, במקרה של ירידה בשכרו הקובע של מבוטח, תשולם לו גמלה עבור שירותו במוסד הקודם בהתאם לשכר הקובע במוסד הקודם ערב עזיבתו. יחד עם זאת, השכר הקובע יהא בהתאם לתקנון של המוסד הקודם, שאינו מוכפף להוראות הסכם הרציפות ואינו נסוג מפניו, וסעיפים 78(יב) ו-78יח לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים אף מדגיש את עדיפות הוראות התקנון בהקשר זה. מכל מקום, יש לבחון את ההוראות הרלבנטיות בתקנון האחיד החל על הנתבעת, בהתאם לאמור בהפניה המצויה בהסכם הרציפות. כך, הוראת התקנון האחיד לעניין חישוב שכרו של התובע כאמור בסעיף 51 מורה כי במקרה בו השכר הקובע במוסד המשתתף גבוה מזה של המוסד המשלם יש להפחיתו כדי המינימום הנדרש, וכך פעלה הנתבעת. הגבלת הסכום המועבר קבועה בתקנון הנתבעת, כאשר השכר הקובע הריאלי שנקבע עבור התובע (8,151 ₪) הינו תקרת השכר להשתתפות, לו היה זכאי התובע אם שכרו הקובע בתקופה השנייה היה גבוה יותר. הנתבעת פירטה את אופן חישוב שכרו הקובע של התובע לפי הוראות התקנון האחיד ואין במכתב אחד של הנתבעת הכולל שגיאה, כדי לבסס את תביעת התובע לסכום הנדרש על ידו ללא פירוט ונימוק. בנוסף, בהסכם הרציפות הובהר כי השכר הקובע לפנסיה לגבי הזכויות שנצברו לתובע בקרן הפנסיה יחושב לפי הוראות התקנון האחיד, כנוסחו במועד האירוע המזכה וכפי שמחושבות הזכויות בעניין רציפות הזכויות בין קרנות הפנסיה שבהסדר בינן לבין עצמן. לאור האמור, הנתבעת פעלה כדין בעת חישוב זכאות התובע.
למעלה מן הצורך, פסק הדין בעניין קוריצקי אינו חל על הסכמי רציפות אחרים, אלא חל על הסכם הרציפות עם המדינה בלבד. לא בכדי נחתם הסכם נוסף, בין צדדים שונים (ולא מול משרד האוצר), בעניינם של עובדי הרשויות המקומיות, שעבודתם אובחנה מעבדות עובדי המדינה; אף אם היה נקבע כי יש תחולה להלכת קוריצקי על עובדי הרשות המקומית, אין משמעות הדבר ביטול או עליונותו של הסכם הרציפות, שכן מהסכם הרציפות עולה כי החישוב נעשה כשורה, משעה שקריאת הסעיפים 5 ו-12 יחד מורים כי יש להתחשב בהוראות התקנון בעת חישוב זכויות התובע. בהתאם לכך ההפניה להוראות התקנון, מחייבת את הנתבעת לערוך את חישוב שכרו הקובע של התובע בהתאם לסעיפים הרלבנטיים שבו (50 ו-51 לתקנון האחיד); אף עולה מבג"ץ קוריצקי כי גם במקרה בו כן חלה ההלכה יש למצוא את שביל הזהב בו ניתן ליישב בין הוראות התקנון האחיד להסכמי הרציפות, ולא את הסתירה והשוני ביניהם. המקרה דנן, אינו כופה את ההכרעה הדיכוטומית בין המסמכים האמורים וניתן ליישב בין ההוראות, מבלי לפגוע אחת ברעותה. לסיכום, אין לערוך חישוב מחודש של זכויות הגמלה של התובע, ויש לקבוע כי הנתבעת פעלה כדין. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [עבודה] |
|
| צו (ב"ש) 19120-04-20 פואד אבו אלקיען נ' מועצה מקומית חורה (עבודה; יעל אנגלבר, נ.צ.: ש' מיכל, ד' כהן; 20/10/20) - 9 ע' |
| עו"ד: חן אביטן, אייל ימיני, דני אליגון, הילה ונטורה, מירן ספר |
ביה"ד הורה על סילוק תביעת התובעים, תושבי המועצה הנתבעת 1, בה עתרו לפיטורי הנתבע 3, מנהל מחלקת החינוך במועצה, בשל תעמולת הבחירות שבגינה זנח את עבודתו המינהלית, בהעדר זכות עמידה ובהעדר עילת התערבות מינהלית.
עבודה – בית-הדין לעבודה – זכות עמידה
עבודה – בית-הדין לעבודה – סמכותו
עבודה – סדרי דין – סילוק תביעה על הסף
.
התובעים, תושבי המועצה הנתבעת 1, הגישו תביעה בה עתרו לפיטורי הנתבע 3, מנהל מחלקת החינוך במועצה, בשל תעמולת הבחירות שבגינה זנח את עבודתו המינהלית. עסקינן בבקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף, וכן בקשת הנתבע 2 למחיקת התביעה כנגדו.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת י' אנגלברג שהם ונציגי הציבור ש' מיכל, ד' כהן) קיבל את הבקשה ופסק כי:
דין הבקשה לסילוק על הסף להתקבל בהעדר זכות עמידה ובהעדר עילת התערבות מינהלית. הרשות המקומית משמשת בשני כובעים: כרשות ציבורית וכמעסיק. מכאן, ככל שהדבר נוגע לקבלת החלטות במישור המינהלי, נתונות החלטות אלה לביקורת מינהלית משפטית. שונה הדבר במישור כובעה של הרשות כמעסיקה. במישור זה משמשת הרשות כמעסיק לכל דבר ועניין והחלטותיה בעניין הפיקוח והבקרה על עבודתו של עובד, נבחנות במישור יחסי העבודה בלבד. במישור זה, אין מקום לעתירה של אדם או גורם שאינו נכנס בגדר הוראות סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה.
בבוא ביה"ד לבחון את שאלת סמכותו, נדרש הוא לבחינת "זהות העילה" ולבחינת "זהות הצדדים". אשר לזהות הצדדים, אין חולק שבין התובעים לבין מי מהנתבעים לא שוררים יחסי עובד-מעסיק ולכן אין הם באים בגדרו של סעיף 24(א) לחוק. התובעים טענו כי יש לראותם כ"עותר ציבורי". אכן, ההלכה הפסוקה הרחיבה את היקפם של צדדים היכולים לבוא בפני ביה"ד כאשר מדובר בעילות בעלות היבט ציבורי וזאת לפי הכללים המקובלים של זכות עמידה בעתירות מינהליות. מכאן כי את הבחינה יש לעשות לפי כללי המשפט המינהלי. יחד עם זאת, על התובעים לעמוד במבחני "זהות העילה", היינו, על הסעד המתבקש לעמוד בכללי הסמכות העניינית של בית הדין לעבודה.
אשר לזכות העמידה, הפסיקה הרחיבה את זכות העמידה כך שכיום הגישה מצדדת בזכות עמידה רחבה. עם זאת, היא אינה מבטלת לחלוטין את דרישת זכות העמידה. כך נקבע כי בימ"ש עשוי למנוע זכות עמידה מאדם המתערב בריב לא לו, כאשר העתירה תוקפת מעשה מנהלי הפוגע בזכות או באינטרס של אדם מסוים, ואותו אדם נמנע מלעתור לביהמ"ש. נוכח זאת, מאחר שלמועצה אין השגה כלפי פועלו של נתבע 3, לא ברור כי לתובעים יש זכות קיימת במקומה. חרף האמור, במקרים נדירים ביה"ד עשוי להידרש לעתירה גם כאשר הנפגע הישיר לא עתר, עת מדובר בסוגיה בעלת חשיבות חוקתית מן המעלה הראשונה, החורגת מעבר למחלוקת הפרטנית וקשורה לערכי היסוד של שיטת הממשל. לא זה המקרה והנסיבות כאן; בנוסף, המקרה דנן שונה מפרשת אוריאלי.
הפררוגטיבה לבחינת מקצועיותו או תפקודו של עובד נתונה למועצה בכובעה כמעסיק (להבדיל מבחינת התנהלות המועצה בהפעלת סמכויותיה כרשות מינהלית), והיא אינה עומדת לבחינה מינהלית של הציבור לפי אמות המידה המקובלות. בעניין זה לאזרח הפרטי אין זכות עמידה בתביעה להורות על פיטורי עובד מחמת פגם במקצועיותו. לסיכום, בנסיבות בהן התובעים מיקדו את תביעתם להורות למועצה לפטר את נתבע 3 בשל פגם במקצועיותו, אין יסוד להליך זה ודין התביעה להידחות. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [עבודה] |
|
| סעש (ת"א) 3112-02-17 פלוני נ' בנפיט קד"מ מערכות שיווק בע"מ (עבודה; כרמית פלד, נ.צ.: מ' כהנא, ז' בירנבוים; 18/10/20) - 23 ע' |
| עו"ד: סיגלית פורת גורנשטיין, גיא אבידן, אורית ארז |
ביה"ד דחה את תביעת התובע בטענה כי הופלה בקבלה לעבודה אצל הנתבעת מחמת נכותו הנפשית, בהעדר הוכחה כי הינו "בעל מוגבלות", כהגדרת המונח בחוק שוויון לאנשים עם מוגבלות. למעלה מן הצורך נקבע כי התובע לא הביא ראשית ראיה ביחס להפליה פסולה על מנת להעביר את נטל ההוכחה לנתבעת, ונפסק כי לא הוכחה מדיניות מפלה של הנתבעת.
עבודה – שוויון הזדמנויות בעבודה – אנשים עם מוגבלות
עבודה – שוויון הזדמנויות בעבודה – עובד עם מגבלות
עבודה – שוויון הזדמנויות בעבודה – היעדר אפליה
עבודה – זכויות – אנשים עם מוגבלות
.
הנתבעת הינה חברה העוסקת בשיווק וקידום מכירות ללקוחות שונים באמצעות דיילי שיווק ומכירה, לרבות חברת כרטיסי אשראי לישראל בע"מ (כ.א.ל). התובע, אשר טען כי הוא סובל מנכות נפשית, הגיש לנתבעת מועמדות להשתלב בחברה כעובד בתפקיד משווק כרטיסי אשראי של כ.א.ל, אך לא צלח את תהליך המיון וההכשרה לתפקיד עקב אי התאמה. מכאן התביעה. הדיון נסב אודות השאלה האם התובע הופלה בעת קבלה לעבודה אצל הנתבעת מחמת נכותו הנפשית.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת כ' פלד ונציגי הציבור מ' כהנא, ז' בירנבוים) דחה את התביעה ופסק כי:
ביה"ד עמד תחילה על המסגרת נורמטיבית הנוגעת לעקרון השוויון ועל הפסיקה והוראות החוק הרלבנטיות מחוק שוויון הזדמנויות בעבודה וחוק שיוויון לאנשים עם מוגבלות. ההגנות הקבועות בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות חלות על מי שהינו "אדם עם מוגבלות", המוגדר כ"אדם עם לקות פיסית, נפשית או שכלית לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית, אשר בשלה מוגבל תפקודו באופן מהותי בתחום אחד או יותר מתחומי החיים העיקריים". בפרשת תרכובות ברום נפסק כי יש לפרש בגמישות ובהרחבה את הגדרת המונח "אדם עם מוגבלות", ובין השאר, אין דרישה הכרחית להצגת אישור רפואי של רופא הקובע כי מדובר ב"אדם עם מוגבלות" אם כי יידרשו דרך כלל מסמכים רפואיים לצורך הוכחות הלקות והשלכותיה. עוד נפסק כי די בהשלכת הלקות על תחום עיקרי אחד או יותר מתחומי החיים העיקריים, שאינו חייב להיות תעסוקה. גם מי שדרגת מוגבלותו "קלה" יכול לחוות את ההבניה החברתית של מוגבלות; חרף ההגדרה הרחבה למונח "אדם עם מוגבלות" נפסק כי לא די להפנות לעצם קיומה של אבחנה רפואית כלשהי, כל עוד למרות קיומה, ולמרות קשיים מסוימים שעשויים להיגרם כתוצאה ממנה, האדם בו מדובר משולב באופן מלא ושוויוני בתעסוקה, במשפחה, בלימודים, בקהילה ובחיים החברתיים והפוליטיים. נדרשת "מסה קריטית" כלשהי (גם אם אין להציב לה רף גבוה במיוחד) של קושי תפקודי פיזי, חושי, נפשי, קוגניטיבי, שכלי או חברתי, לרבות כתוצאה מסטיגמות ודעות קדומות, כדי להגיע למסקנה כי תפקודו של האדם אכן מוגבל באופן מהותי בתחום אחד או יותר מתחומי החיים העיקריים.
במקרה זה התובע לא הוכיח שהוא בבחינת "אדם עם מוגבלות" ומשכך דין התביעה להידחות. חרף האמור נבחנו טענות התובע לגופן ונפסק כי התובע לא הביא ראשית ראיה ביחס להפליה פסולה על מנת להעביר את נטל ההוכחה לנתבעת. כאמור, התובע כלל לא הוכיח כי הוא "אדם בעל מוגבלות". שנית, הידיעה היחידה שמסר התובע למי מטעם הנתבעת בעניין מצבו הנפשי הנטען לא גרמה לנתבעת למנוע ממנו להתחיל את הליך המיון וההכשרה. התובע אף לא הצביע על מדיניות מפלה של הנתבעת ולא הוכח כי בפועל התוצאה כלפי התובע הייתה מפלה, ביחס למועמדים אחרים. אף לא הוכח כי נכותו הנפשית הנטענת של התובע הובאה לידיעת הגורמים הרלבנטיים בנתבעת או הגורמים שקיבלו את ההחלטה בדבר הפסקת הכשרתו. לפיכך, לא ניתן לקבוע קשר סיבתי בין הנכות הנפשית הנטענת של התובע לבין ההחלטה שהתקבלה בעניינו בנוגע להפסקת הליך המיון וההכשרה. אף התובע לא טען כי הליך ההכשרה והמיון שלו הופסק בשל נכותו הנטענת. כל שטוען התובע הוא שמאחר ולא הוסבר לו באופן ברור מהי אותה "אי ההתאמה" שבעטיה נקטע תהליך גיוסו מועבר הנטל לנתבעת להוכיח כי לא פעלה כלפיו באפליה פסולה. אלא שלא ניתן לקבל את הטענה. התובע לא הוכיח כי התקיימו בו התנאים או הכישורים שנקבעו על ידי המעסיק כחיוניים למשרה ולא הציג ראשית ראיה לכך שנהגו כלפיו באפליה פסולה. בנוסף, לא הוכח כי נכותו הנטענת של התובע הובאה לידיעת הגורם שקיבל את ההחלטה ביחס להתאמתו ולא הוכח כי ההחלטה להפסיק הכשרתו של התובע התקבלה ממניעים פסולים כלשהם. למעשה לא הוכחה מדיניות מפלה של הנתבעת ולא נסתרה טענת הנתבעת לפיה היא מעסיקה עובדים בעלי מוגבלויות.
התובע, אשר לא הוכיח כי הינו "בעל מוגבלות", כהגדרת המונח בחוק שוויון לאנשים עם מוגבלות, החל בהליך מיון אשר במסגרתו נבחנים קשת של תכונות וכישורים נדרשים. התובע זומן להליך המיון חרף העובדה שמסר לרכזת הגיוס שבעבר הרחוק עבר התמוטטות נפשית, כך שטענה זו לא היוותה מכשלה. לא עלה כי במסגרת הליך ההכשרה והמיון, שרק מעטים ממשתתפיו עברו אותו בהצלחה, נהגו כלפי התובע באופן מפלה או בלתי ראוי. ההחלטה ביחס לתובע התקבלה על ידי מדריכה מטעם כ.א.ל, על בסיס מגוון שיקולים מקצועיים אשר בהתאם להם נמצא התובע בלתי מתאים, בדומה למרבית המועמדים בהליך. לאור כל האמור, התביעה נדחתה. |
| חזרה למעלה |
|
| ועדות ערר - תכנון ובנייה |
| 29 [תכנון ובנייה] [מסים] |
|
| ערר (ת"א) 8092-03-18 ישראל לוי מבני ציבור בע״מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב (ועדות ערר - תכנון ובנייה; גילת אייל; 10/11/20) - 23 ע' |
| עו"ד: רונן ירדני, רם מוסרי, אירית יומטוב, הראל וינטרוב |
האם יש לקבוע את החיוב בהיטל, מבחינה שמאית, לפי השימוש היעיל והטוב במקרקעין במצב שלאחר אישורה של התכנית, או לפי השימוש בגינו הוגשה הבקשה להיתר בנייה?
תכנון ובנייה – היטל השבחה – קביעתו
תכנון ובנייה – היטל השבחה – חובת תשלומו
מסים – היטלים – היטל השבחה
.
העוררות הגישו ערר כנגד שומת היטל השבחה שהוצאה לבקשת העוררות, טרם מימוש זכויות. החיוב בהיטל השבחה הינו בגין תכנית עירונית לשטחי ציבור, שפורסמה למתן תוקף. שומה הועדה המקומית אמדה את ההשבחה מכוח התכנית בכ- שלושים מיליון ש"ח, כאשר ההשבחה יוחסה ברובה לשימוש למעונות סטודנטים שהתווסף בתכנית, וחלקה האחר יוחס לשימושי המסחר שהתכנית מאפשרת. העוררות טענו, כי הן מצויות בתהליך של הגשת בקשה להיתר בניה לדיור מוגן. משאלה הם פני הדברים היטל ההשבחה שצריך להיות מוטל על העוררת בהתאם לתוספת השלישית, הינו בהתאםלשימוש שיתבקש בהיתר שיוגש.
.
ועדת הערר לתכנון ובנייה קבעה כלהלן:
עמדתה החדשה של הועדה המקומית הלכה למעשה שומטת את הקרקע תחת שומתה העומדת במוקד ערר זה. בעוד ששומת הועדה המקומית התבססה על השבחה שנוצרה בשל השימוש למוענות סטודנטים של התכנית, טוענת היום הוועדה המקומית כי אין להביא כלל בחשבון את השימוש למעונות סטודנטים. זאת מאחר ששימוש זה מצריך אישור שניתן על ידי הועדה המקומית רק לאחר שתוגש בקשה, תפורסם להתנגדויות והועדה המקומית תחליט אם לאשרו. לפי שיטתה החדשה של הועדה המקומית, התנית ההיתר בפרסום יוצרת אירוע מס חדש – הוא מתן ההיתר, היטל ההשבחה יגבה בגין מתן ההיתר ואומדנו ייעשה למועד הקובע של מתן ההיתר.
בנסיבות העניין, לא ניתן לקבל את שינוי העמדה של הועדה המקומית – בשלב זה של ההליך ובדרך זו. גם אין לקבל את עמדת הועדה המקומית לגופה. השינוי בעמדת הועדה המקומית הוא לא רק של תפיסה משפטית שלא בוסס. הוועדה המקומית אמנם שינתה עמדתה מן הקצה אל הקצה – אך לא הציגה שומה חדשה המבטאת את התפיסה החדשה, ואף לא ביקשה רשות לעשות כן. במכלול הנסיבות המתוארות, המשוכה הניצבת בפני הועדה המקומית המבקשת להתעלם מעליית ערך זו, שהיא סברהשאירעה כאן – גבוהה מאד. עמדתה החדשה של הועדה המקומית ניצבת למרגלות משוכה זו ואינה מתקרבת לצלוח אותה.
כאשר הוראות בתכנית יוצרות אפשרות (פוטנציאל) להשבחה עתידית, שמימושה טעון הליך תכנוני נוסף, שאין וודאות באשר למימושו, ניתן לחייב בהיטל השבחה רק בגין השבחהשנבעה במישרין מהתכנית עצמה, היינו בגין עליית ערך הקרקע בשל עצם הפוטנציאל להשבחה עתידית – ככל שנבעה השבחה כזו – ולגבות בגינה היטל השבחה בהתייחס למועד אישור התכנית ומהבעלים של הקרקע בעת אישור התכנית. לעומת זאת, לא ניתן לייחס לתכנית השבחה מאוחרת, שנתגבשה בעקבות הליך תכנוני נוסף כאמור.
זאת ועוד, ועדה זו סבורה, כי לא ניתן כלל לגבות היטל השבחה בגין השימוש למעונות סטודנטים בשלב של מתן היתר הבניה, וההשבחה בגין הכללת שימוש זה צריכה להבחן במסגרת ההשבחה מכוח התכנית ולמועד הקובע של תחילה.
לא הרי מימוש בהיתר, כמישושמלא הנבחן במסגרת שומה לפני מימוש. זאת הן מבחינת השימוש המבוקש, והן מבחינת היקף הזכויות הממומש. מבחינת השימוש, הרי שגם אם, למשל, מבחינה שמאית, השימוש היעיל והטוב במקרקעין במצב שלאחר אישורה של התכנית, הוא דווקא למעונות סטודנטים, אך העוררות יקבלו היתר לדיורמוגן, הרי שהן יהיו חייבות בהיטל השבחה בעת המימוש בהיתר רק כגובהה של ההשבחה בשל שימוש לדיור מוגן. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
