| עליון |
| 1 [ביטוח] |
 |
| רעא 4179/20 בסט קאר חברה לשירותי רכב בע"מ נ' איי. די .איי חברה לביטוח בע"מ (עליון; י' עמית, ד' מינץ, י' וילנר; 18/11/20) - 17 ע' |
| עו"ד: עז אלדד |
ביהמ"ש העליון קובע (כאן) כי סעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח אינו שולל ממבטח הניזוק זכות תחלוף כלפי מבטח המזיק שהוא קרוב משפחה של הניזוק. כמו כן, סעיף 15 לפוליסה התקנית אינו מחריג מהכיסוי הביטוחי נזקי רכוש שנגרמו עקב תאונה בין רכב המבוטח לבין רכב של אחד מבני ביתו. על כן, בענייננו, למשיבה עומדת הזכות לתביעת תחלוף נגד המערערת.
 ביטוח – שיפוי – זכות שיבוב
ביטוח – סוברוגציה (תחלוף) – סייגים
ביטוח – חברת ביטוח – זכות לשיפוי
ביטוח – חוק חוזה הביטוח – פרשנותו
ביטוח – חוזה ביטוח – פרשנות
ביטוח – סוברוגציה (תחלוף) – מכוח חוק חוזה הביטוח
.
בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור במרכזה השאלה: האם יש לפרש את סעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח, באופן השולל ממבטחו של הניזוק זכות לתביעת תחלוף (שיבוב) נגד מבטח המזיק, כאשר הניזוק והמזיק הם קרובי משפחה? רקע: סעיף 62(ד) לחוק קובע כי זכות התחלוף של מבטח הניזוק כלפי המזיק נשללת כאשר מקרה הביטוח נגרם שלא בכוונה וכשניזוק סביר לא היה תובע מהמזיק פיצוי או שיפוי מחמת קרבה משפחתית או יחסי עובד מעביד. במקרה דעסקינן, רכב שהושכר על ידי המבקשת פגע ברכב שהיה מבוטח על ידי המשיבה כך שנגרם לאחרון נזקי רכוש. הנהג ברכב הפוגע הוא בנו של המבוטח של המשיבה. ביהמ"ש השלום דחה את טענת המבקשת, לפיה זכות התחלוף של המשיבה כלפי המבקשת נשללת בענייננו מכוח סעיף 62(ד) לחוק, מאחר שהמזיק הוא קרוב משפחה של הניזוק. נקבע כי במקרה שבו היריבות מתנהלת אך ורק בין חברות הביטוח, אין היתכנות לכך שהתא המשפחתי ייפגע, ועל כן אין להחיל את החריג המעוגן בסעיף. עוד נקבע כי הטענה בדבר החלת החריג הנ"ל הועלתה אך בסיכומים והיא בבחינת הרחבת חזית. ערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה ומכאן בר"ע זו.
נוכח חוסר האחידות בפסיקות הערכאות הדיוניות, ובהינתן שהבקשה מעלה שאלה משפטית ועקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים במחלוקת, הוחלט לדון בבקשה כבערעור.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט י' עמית בהסכמת השופטים ד' מינץ וי' וילנר) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח קובע את הכלל של זכות התחלוף (השיבוב) ולפיו זכותו של מבוטח לפיצוי או שיפוי כלפי צד שלישי תעבור למבטח בהתקיים התנאים הבאים: מקור הזכות הוא התממשותו של מקרה ביטוח, אך שלא מכוח חוזה ביטוח; התגבשות חבות חוזית של המבטח כלפי המבוטח על פי תנאי הפוליסה; המבטח שילם למבוטח את תגמולי הביטוח; למבוטח זכות כלפי צד שלישי לפיצוי או לשיפוי. הסעיף מורה כי היקף הזכות שעוברת למבטח מוגבל לשיעור התגמולים שהלה שילם למבוטח. ניתן להצביע על שלושה רציונלים העומדים בבסיס זכות התחלוף, והם: מניעת פיצוי כפול מהניזוק; רציונל כלכלי; ורציונל מוסרי-ערכי.
סעיף 62(ד) לחוק מהווה חריג לכלל, לפיו בהתקיים שני תנאים מצטברים, אין למבטח הניזוק זכות תחלוף כלפי המזיק: הראשון – שהנזק נגרם שלא בכוונה; והשני – שניזוק סביר לא היה תובע פיצוי מהמזיק מחמת קרבה משפחתית או יחסי עובד-מעביד. הרציונל שבבסיס החריג הוא שמירה על התא המשפחתי.
ביהמ"ש מביא דוגמא למקרה שאין חולק כי הוא עונה על התנאים הנ"ל: מכונית הנהוגה בידי בנו של ראובן או בידי אשתו של ראובן, שאינה מבוטחת, פגעה ברשלנות במכוניתו של ראובן. לכן, על פי החריג שבסעיף 62(ד) לחוק, מבטח המכונית של ראובן אינו זכאי לחזור בתביעת שיבוב על אשתו או בנו של ראובן.
אולם, אם הנהג הפוגע, האשה/הבן היו מבוטחים? האם במקרה כזה המבטחת של ראובן-הניזוק רשאית לחזור על המבטחת של בנו/אשתו-המזיק? ביהמ"ש משיב על כך בחיוב. סעיף 62(ד) הוא חריג לכלל התחלוף, וכחריג, אין ליתן לו פרשנות מרחיבה שמחטיאה את הרציונל שבבסיס החריג, והוא שמירה על התא המשפחתי. הרציונל של שמירה על התא המשפחתי לא מתקיים כאשר התביעה מתנהלת בין שתי מבטחות. אין כל פגיעה בתא המשפחתי כאשר המבטחת של בן המשפחה-המזיק משלמת את הנזק. במבחן "המבוטח הסביר" ברור שראובן לא היה נמנע מלהגיש תביעה נגד המבטחת של בנו או אשתו. אם כך, מדוע למנוע זאת ממבטחתו-שלו שנכנסת בנעליו? בהיעדר פגיעה בתא המשפחתי, לחברה אין אינטרס להגן על מבטחתו של המזיק, שבמקרה הוא גם בן משפחתו של הניזוק.
גם הרציונלים שבבסיס זכות התחלוף תומכים בגישה לפיה יש להכיר בתביעת התחלוף של מבטח הניזוק כנגד מבטח המזיק.
ביהמ"ש מוסיף וקובע כי סעיף 15 לפוליסה התקנית (לפי התנאים והנוסח המפורטים בתוספת) – המחריג מהכיסוי הביטוחי נזקי רכוש שאינם של צד שלישי, אלא של המבוטח עצמו או של אחד מבני ביתו – אינו מחריג מהכיסוי הביטוחי נזקי רכוש שנגרמו עקב תאונה בין רכב המבוטח לבין רכב של אחד מבני ביתו.
בהקשר זה צוין בין היתר, כי מטרת הפוליסה התקנית היא לבטח נזקי רכוש לרכב המבוטח וכן לרכוש של צד שלישי שנגרמו עקב מקרה הביטוח, המוגדר בפוליסה כ"חבות המבוטח בשל נזק שייגרם לרכוש של צד שלישי כתוצאה משימוש ברכב בתקופת הביטוח". הציפייה הסבירה של המבוטח הסביר הוא שבקרות תאונה עם רכב אחר, המבוטח יהיה מכוסה בגין נזקי הרכוש גם אם מדובר ברכב של אחד מבני ביתו. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [עונשין] |
|
| עפ 4594/18 אלכסי פרידלין נ' מדינת ישראל (עליון; י' עמית, ע' ברון, י' אלרון; 18/11/20) - 18 ע' |
| עו"ד: אופיר טישלר, מיכאל עירוני, גב' מלי מרשה |
בימ"ש פסק כי בדין הורשע המערער בעבירת רצח תוך ביצוע עבירת אחרת (שוד) לפי סעיף 300א(3) לחוק העונשין ובעבירת רצח בכוונת תחילה לפי סעיף 300א(2) לחוק העונשין (טרם תיקון 137), והושת עליו עונש מאסר עולם. אין בתיקון 137 לחוק כדי להקל בדינו של המערער, בנסיבות העניין החמורות – רצח לשם שוד סכום כסף על מנת לרכוש מנת סם, ולנוכח דרגת אשמתו החמורה.
עונשין – עבירת הרצח – תוך כדי ביצוע עבירה אחרת
עונשין – עבירת הרצח – החלטה להמית
עונשין – עבירת הרצח – הכנה
עונשין – עבירות – רצח בכוונה תחילה
עונשין – מחשבה פלילית – אדישות
.
בימ"ש הרשיע האת המערער בעבירת רצח לפי סעיפים 300א(2) ו-300א(3) לחוק העונשין. על המערער נגזר, בין היתר, עונש מאסר עולם. בערעור טוען המערער כי יש לבטל את הרשעתו בעבירת הרצח ולהמירה בהרשעתו בעבירת הריגה, ובהתאם להפחית בעונשו. השאלה היא האם התגבש אצל המערער היסוד הנפשי הנדרש להרשעתו בעבירת הרצח.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט אלרון ובהסכמת השופטים ברון ועמית) דחה את הערעור ופסק כי:
אשר להרשעת המערער בעבירת רצח תוך ביצוע עבירה אחרת, לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, סעיף זה, כנוסחו טרם תיקון 137 לחוק מורה כי אדם אשר "גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה" ייאשם ברצח ודינו מאסר עולם. לענין סעיף זה אין צורך בהתקיימות יסוד נפשי של כוונה תחילה, שכן הוא עוסק בגרם מוות שלא תוכנן מראש, אלא נגרם "במזיד", במסגרת הפעולות שביצע הנאשם לצורך קידום ביצוע עבירה אחרת. לפיכך, די במודעות הנאשם ליסוד העובדתי של העבירה ולהתקיימות נסיבותיה, ובאשר לרכיב התוצאתי, מודעותו לתוצאה האפשרית של מות הקורבן ויחס רצוני של פזיזות (ובכלל זה אדישות) להתרחשותה. בענייננו, הוכח כי המערער היה שותף לרצח המנוח תוך ביצוע עבירת השוד, וכי הוא היה אדיש לגורלו. המערער היה שותף למניע לרצח המנוח – שוד כספו, הוא נטל חלק פעיל בתכנון השוד ומילא תפקיד מרכזי בתקיפת המנוח. גם אם המערער לא חפץ במות המנוח כחלק מתכנית השוד, הוא פעל לכל הפחות באדישות ביחס לתוצאה הקטלנית. לא ניתן לומר כי המערער לא היה מודע לאפשרות מותו של המנוח, כתוצאה ממעשיו. בשום שלב לא היה המערער נעדר יכולת של ממש להבין את מעשיו, את הפסול בהם, או שהיה חסר יכולת להימנע מעשייתם.
אשר להרשעת המערער בעבירת רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק בנוסחו הקודם, לפי סעיף זה, הגורם בכוונה תחילה למותו של אדם – ייאשם ברצח, ודינו מאסר עולם. אין חולק על התקיימות היסוד העובדתי – גרימה למותו של אדם. היסוד הנפשי לפי סעיף 301(א) לחוק של כוונה תחילה התקיים: החלטה להמית; בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה; ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו.
לאור כל האמור, בדין הורשע המערער בעבירת רצח תוך ביצוע עבירת שוד לפי סעיף 300א(3) לחוק ובעבירת רצח בכוונת תחילה (לפי סעיף 300א(2) לחוק. אף לפי הדין לאחר תיקון 137 לחוק, היה המערער צפוי לעמוד לדין בעבירה זהה במהותה לעבירה שהורשע בה. לפי סעיף 300(א)(3) לחוק בנוסחו הקודם – היא עבירת "רצח בנסיבות מחמירות" לפי סעיף 301א(א)(2) לחוק בנוסחו דהיום. יסודותיה העובדתיים של עבירה זו דומים ליסודות העבירה בנוסחה הקודם כשהיא מצטרפת יחד עם סעיף 300(א)(4) לחוק, בנוסחו קודם התיקון, שעניינו המתת אדם במזיד "כשנעברה עבירה אחרת, כדי להבטיח לעצמו, או למי שהשתתף בביצוע אותה עבירה, בריחה או הימלטות מעונש". אלא שבנוסחו החדש, מציב המחוקק תנאי נוסף לפיו על אותה "עבירה אחרת", אשר במטרה לאפשר את ביצועה בוצעה עבירת הרצח, להיות כזו שעונשה 7 שנות מאסר או יותר. העונש המקסימלי הקבוע לצד עבירת השוד המזוין הוא 20 שנות מאסר, ולכן נכנסת עבירה זו תחת ההגדרה של "עבירה אחרת" לפי סעיף 301א(א)(2) לחוק; סעיף 301א(א)(2) לחוק קובע כי נדרש יסוד נפשי מסוג כוונה או אדישות להרשעה בעבירת רצח שבוצעה במטרה לאפשר ביצוע עבירה אחרת. במובן זה עשוי היה הדין החדש להקל עם הנאשם ביחס להוראה שלפני התיקון, הדורשת גרימת מוות "במזיד", ודורשת יחס רצוני של פזיזות. עם זאת, משנקבע כי המערער פעל באדישות, אין בכך כדי להשליך על הרשעתו. העונש הקבוע בצד עבירת ההמתה במטרה לאפשר ביצוע עבירה אחרת לפי סעיף 301א(א)(2) לחוק, זהה לעונש שהוטל על המערער כמצוות סעיף 300(א)(3) לחוק – מאסר עולם. לנוכח זאת, אין בתיקון לחוק כדי להקל בדינו של המערער. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [מסים] [פרשנות] |
|
| עא 6570/18 חיים שפיגולנט נ' מדינת ישראל - רשות המיסים - פקיד שומה רחובות (עליון; ד' ברק ארז, ע' ברון, ע' גרוסקופף; 18/11/20) - 19 ע' |
| עו"ד: טליה נעים, אברהם קרן, אסף אפרתי |
בימ"ש פסק כי לפי הלכת ביר שנהגה במועד בה הוצאה השומה לפי מיטב השפיטה נשוא ההליך דנן בשנת 2003, השומה ניתנה כדין, וזאת גם אם נניח כי נימוקי השומה ניתנו באיחור, וכי הם לא נשלחו בשעתו אל המערער-הנישום; עם זאת, בנסיבות העניין המיוחדות יש ליתן למערער ארכה להגשת השגה על השומה לפי מיטב השפיטה.
מסים – מס הכנסה – שומה לפי מיטב השפיטה
מסים – מס הכנסה – השגה
פרשנות – דין – פקודת מס הכנסה
.
הערעור נסוב על פסק דין של בימ"ש המחוזי בו נדון ונדחה ערעור מס הכנסה שהגיש המערער, בעל מסגרייה, על שומה לפי מיטב השפיטה ביחס לשנת המס 1998, שהוצאה על ידי פקיד השומה המשיב בשנת 2003. המערער הגיש השגה על השומה רק בשנת 2015, מאחר שלטענתו עזב את הארץ בשנת 2002, ולכן לא ידע על הוצאת השומה. השאלה המרכזית בערעור היא מה דין השומה, והאם יש לאפשר למערער להשיג עליה, בהינתן שתיק המס של המערער לשנת המס 1998 בוער על ידי המשיב, ושבמערכת הממוחשבת אין כל אינדיקציה לכך שנימוקי השומה, להבדיל מההחלטה עצמה, נשלחו בשעתו למערער.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט גרוסקופף ובהסכמת השופטות ברק-ארז וברון) קיבל את הערעור בחלקו ופסק כי:
אשר לטענה כי השומה לפי מיטב השפיטה הוצאה שלא כדין, מאחר שהיא לא הוצאה בתוך פרק הזמן שנקצב לכך בסעיף 145(א)(2) לפקודת מס הכנסה, שבמועד הרלוונטי לשומה עמד על 3 שנים מתום שנת המס שבה נמסר הדו"ח. לאמור, בהינתן שהדו"ח הוגש בשנת 2000, לא יאוחר מסוף שנת 2003 (כיום 4 שנים). מכאן שככל שהשומה לפי מיטב השפיטה אכן לא הוצאה בתוך פרק הזמן שנקצב לכך בסעיף 145(א)(2) הנ"ל, הרי שהשומה העצמית שהגיש המערער הופכת להיות שומה סופית, והיא אשר קובעת. לעומת זאת, ככל שפקיד השומה עשה שימוש בסמכותו בפרק הזמן שנקצב לכך, הרי שהשומה לפי מיטב השפיטה היא השומה הקובעת. ודוק, בהודעת שומה על פי מיטב השפיטה חייב פקיד השומה לכלול את החלטתו האופרטיבית, ולפרט את נימוקי השומה.
ההלכה בשאלה מהן הפעולות המגבשות את הפעלת הסמכות לפי סעיף 145(א)(2) לפקודה לפסול את השומה העצמית, ולהוציא שומה לפי מיטב השפיטה, ידעה מספר התפתחויות. במשך שנים שלטה הלכת ביר לפיה הסמכות הופעלה במועד בו פקיד השומה השתמש בשיקול דעתו, וערך שומה לפי מיטב שפיטתו, אף אם ההודעה בדבר הפעלת הסמכות ניתנת לאחר אותו מועד. בשנת 2007 נקבע בהלכת סמי כי מועד הפעלת הסמכות נחשב למועד בו נשלחה החלטת פקיד השומה לידיעת הנישום. בעניין איקאפוד נקבע כי הלכת סמי תחול למפרע רק ביחס להחלטות של פקיד השומה שניתנו מאז יום 23.5.04 ואילך. פסיקה מאוחרת יותר הבהירה כי המועד הקובע הוא המועד בו נשלחה ההודעה לנישום, ולא המועד בו התקבלה אצלו. עוד נקבע, כי גם במצב בו קיימת ידיעה בפועל של הנישום אודות קיומה של שומה ונימוקיה, אזי כל עוד לא נשלחה שומה סופית לנישום הרי שלא הופעלה הסמכות. לסיכום, כיום ברור כי המועד בו הופעלה הסמכות להוציא שומה לפי מיטב השפיטה הוא המועד בו נשלחה השומה לנישום.
השומה ניתנה על ידי פקיד השומה במהלך שנת 2003. לפיכך, בהתאם לכלל התחולה שנקבע בעניין איקאפוד, יש לבחון אותה לפי הלכת ביר שנהגה ביחס לשומות שהוצאו עובר ליום 23.5.04. לפיכך, לצורך הפעלת הסמכות לא מועד משלוח השומה לנישום הוא הקובע, אלא המועד בו התקבלה החלטת פקיד השומה. מאחר שמועד זה הנו בתוך פרק הזמן שנקצב בסעיף 145(א)(2) לפקודה, הרי שהשומה לפי מיטב השפיטה הוצאה כדין.
לטענת המערער כי גם אם החלטת פקיד השומה ניתנה במועד, ואף אם הוכח שנשלחה אליו הודעה עליה בתוך פרק זמן סביר, הרי שבעקבות ביעור תיק המס, אין באפשרות המשיב להציג ראיות לכך שנימוקי השומה גובשו בסמוך למועד מתן ההחלטה, ואין כל אינדיקציה לכך שנשלחו למערער במועד כלשהו לפני שנת 2014 כוח רב אילו עניינו היה נדון לפי ההלכה הנוהגת כיום. השילוב בין סעיף 158א לפקודה להלכת סמי מוביל למסקנה כי הפעלת הסמכות להוציא שומה משמעה שליחת השומה לפי מיטב השפיטה, על שני חלקיה – ההחלטה ונימוקי השומה – לנישום. ודוק, אין חובה בדין כי נימוקי השומה חייבים להישלח בהכרח באותו מועד בו נשלחת ההחלטה, ואין לפסול את פעולת פקיד השומה אך מהטעם שנימוקי השומה נשלחו זמן מה לאחר משלוח ההחלטה. ואולם, לפי הדין הנוהג מאז שנכנסה הלכת סמי לתוקף, משלוח ההחלטה ונימוקי השומה הם שני חלקי שלם אחד, ובלעדי האחד אין די באחר על מנת לבסס את הפעלת הסמכות להוציא שומה. אלא שעניינו של המערער צריך להתברר בהתאם להלכת ביר לפיה משלוח נימוקי השומה לא היווה תנאי להפעלת סמכות פקיד השומה להוציא שומה לפי מיטב השפיטה או ביחס להשגה. לאור האמור, השומה לפי מיטב השפיטה שהוצאה בשנת 2003 ניתנה כדין, גם אם נניח כי נימוקי השומה ניתנו באיחור, וכי הם לא נשלחו בשעתו אל המערער. עם זאת, בנסיבות המיוחדות של ענייננו, יש לאפשר למערער ארכה להגשת השגה על השומה ממספר טעמים מצטברים. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [משפט מינהלי] [מסים] [עונשין] |
|
| בגץ 4540/20 ג'אורג'יאנה מורחן נ' מס הכנסה (עליון; י' עמית, ע' ברון, י' וילנר; 17/11/20) - 5 ע' |
| עו"ד: ליאורה וייס בנסקי |
ניהול חקירה פלילית מצוי בליבת שיקול הדעת המקצועי המסור לרשויות האכיפה – ולא עלה בידי העותרת להצביע על עילה מבוררת כלשהי להתערבות בג"ץ בחקירה תלויה ועומדת, לא כל שכן להורות למשיבים להפסיק את חקירתה של העותרת בעיצומה; יש לדחות אף את בקשתה להצהיר כי אינה חייבת בדיווח לרשויות המס. מדובר בסוגיה הדורשת בירור עובדתי ומשפטי בגדרם של ההליכים הייחודיים לדיני המס ובהתאם להוראות הפקודה.
משפט מינהלי – בגץ – דחייה על הסף
משפט מינהלי – בגץ – ביקורת על החלטות רשויות התביעה והחקירה
מסים – מס הכנסה – דוח על הכנסה
עונשין – עבירות – מס
.
עתירה בגדרה מבוקש צו הצהרתי, המורה כי "העותרת אינה חייבת בדיווח לרשויות המס בכלל ובפרט לגבי כל הכנסותיה שהופקו או שנצמחו מחוץ לישראל או שמקורן בנכסים מחוץ לישראל". וכן להורות למשיבים "להפסיק לחקור את העותרת לגבי חשבונות הבנק שלה, נכסיה, עסקאות, חוזים וכו' מחוץ לגבולות מדינת ישראל". העתירה הוגשה על רקע חקירה פלילית המתנהלת נגד העותרת ואחרים, כשלטענת העותרת – ילידת רומניה ובעלת אזרחות רומנית, בנוסף לאזרחות ישראלית שקיבלה ב-2011 מכח נישואיה לאזרח ישראלי – בהתאם להוראות פקודת מס הכנסה, מעמדה הוא כשל "תושב ישראל לראשונה" ועל כן היא פטורה מחובת דיווח לרשויות המס בישראל על הכנסות שמקורן מחוץ לישראל וכן מתשלום מס על הכנסות אלה לתקופה של עשר שנים מהמועד שבו קיבלה אזרחות ישראלית.העותרת טוענת אפוא לחוסר סמכותם של המשיבים לנהל נגדה חקירה פלילית.
.
בג"ץ (מפי השופטת ע' ברון, בהסכמת השופטים י' עמית וי' וילנר) דחה את העתירה על הסף מהטעמים הבאים:
כידוע, שיקול הדעת הנתון לרשויות התביעה, האכיפה והחקירה בכל הנוגע לחקירה פלילית ולהעמדה לדין הוא רחב; ובהתאם, היקף התערבות בג"ץ בהחלטות הרשויות המוסמכות בנושאים מסוג זה מצומצם ומוגבל למצבים שבהם ההחלטה לוקה באי-חוקיות או בחוסר סבירות קיצוני או מובילה לעיוות דין מהותי. בתוך כך, ניהול חקירה פלילית מצוי בליבת שיקול הדעת המקצועי המסור לרשויות האכיפה – ולא עלה בידי העותרת להצביע על עילה מבוררת כלשהי להתערבות בג"ץ בחקירה תלויה ועומדת, לא כל שכן להורות למשיבים להפסיק את חקירתה של העותרת בעיצומה.
יש להבהיר: הוראות פקודת מס הכנסה המעניקות פטור מחובת דיווח לרשויות המס, גם אם חלות בעניינה של העותרת (נושא השנוי במחלוקת כשלעצמו), בכל מקרה אינן יכולות לשמש כסות לפעילות בלתי חוקית של הנישום; ואין זאת אלא שפטור מדיווח אינו מקנה "חסינות" מחקירה ומהעמדה לדין מקום שבו נעברו עבירות כדוגמת אלה שבהן חשודה העותרת. בשים לב לאמור, טענות העותרת בנוגע לפגיעה בזכויותיה שמורות לה, וככל שהחשדות יובילו להגשת כתב אישום נגדה וככל שתמצא לנכון, פתוחה לפניה הדרך לשוב ולטעון בנושא במסגרת ההליך הפלילי.
יש לדחות אף את בקשתה של העותרת להצהיר כי אינה חייבת בדיווח לרשויות המס. מדובר בסוגיה הדורשת בירור עובדתי ומשפטי שלא זה המקום לערוך – אלא בגדרם של ההליכים הייחודיים לדיני המס ובהתאם להוראות הפקודה. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [בתי-משפט] |
|
| עא 7136/20 פלונית נ' פלונית (עליון; א' חיות; 17/11/20) - 6 ע' |
| עו"ד: ניסים נברו |
אף אם יש ממש בטענת המערערת כי לא היה מקום למנות לה אפוטרופוס לדין ללא נוכחותה או נוכחות בא-כוחה – ומבלי להביע עמדה בטענה – ההחלטה למינוי אפוטרופוס כשלעצמה אינה מעידה על חשש ממשי למשוא פנים מצד בית המשפט.
בתי-משפט – פסלות שופט – ערעור
בתי-משפט – פסלות שופט – טעמי הפסלות
.
ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה שלא לפסול עצמו מלדון בעניינה של המערערת. לטענת המערערת, החלטת ביהמ"ש בדבר מינוי אפוטרופוס לדין למערערת, תוך הסתמכות על באת-כוח האֵם אשר כלל איננה צד למחלוקת בהליך, בהתעלם מקיומו של ייפוי כוח שנתנה לעו"ד מטעמה, ושעה שהיא ובא-כוחה נעדרו מהדיון (מטעמים שהסבירה), ניתנה תוך פגיעה בזכויותיה והובילה לפגיעה במראית פני הצדק ולחשש ממשי למשוא פנים כלפיה.
.
נשיאת ביהמ"ש העליון (השופטת א' חיות) דחתה את הערעור מהטעמים הבאים:
המבחן לקיומה של עילה לפסילת השופט היושב בדין מעוגן בסעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט ולפיו יש לבחון אם מתקיימות נסיבות המעידות על חשש ממשי למשוא פנים. אף אם יש ממש בטענת המערערת כי לא היה מקום למנות לה אפוטרופוס ללא נוכחותה או נוכחות בא-כוחה – ומבלי להביע עמדה לגוף הטענה – ההחלטה למינוי אפוטרופוס כשלעצמה אינה מעידה על חשש ממשי למשוא פנים מצד בית המשפט. לכל היותר היא עשויה להעיד על טעות בשיקול דעת מצד המותב. בדיון שיתקיים ביום 7.12.2020, יש ביכולתה של המערערת להעלות את כל השגותיה על ההחלטה למינוי אפוטרופוס, ועצם קביעת הדיון מעיד כי בית המשפט נכון לשוב ולבחון את החלטתו בנסיבות שהועלו. ולבסוף, החלטת הנציב, כמו גם תגובת המותב שהובאה בה, אינן יכולות לשמש כראיה בערעור דנן ועל כן אין מקום לדון בטענות שהעלתה המערערת בהסתמך עליהן. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 6 [דיון אזרחי] [ירושה] |
|
| הפ (ת"א) 40961-01-19 עדנה שושני נ' שרון אל (מחוזי; איריס לושי עבודי; 05/11/20) - 7 ע' |
| עו"ד: בינימין חורף, אלעד אופק, אדי מאירי, עדי אברונין, שמואל להב |
כפי שהוסכם, יש להעביר את התובענה לפסים של תביעה בסדר דין רגיל, אלא שהתביעה בנוסחה הנוכחי אינה מתאימה להתברר כתביעה רגילה, ושעה שהתובעת סבורה כי אין צורך בתיקון כתב התביעה כדי להתאימו למסלול זה – אין מנוס ממחיקתה. מה גם שבפני המבקשת ניצבת משוכה גבוהה בכל הנוגע לזכות עמידתה בתובענה וכפועל יוצא מכך אף בנוגע לשאלת היריבות.
דיון אזרחי – המרצת-פתיחה – העברת תובענה לפסים של תביעה רגילה
דיון אזרחי – המרצת-פתיחה – התאמת העניין להליך
דיון אזרחי – מחיקה על הסף – עילות
ירושה – יורשים – יורשים אחדים
.
המשיבה הגישה תובענה לפסק-דין הצהרתי, המורה לרמ"י לתקן את הרישום בפנקסי המקרקעין באופן שיוחזר לפנקסים רישום הבעלות במקרקעין על שם אביה המנוח של המבקשת וכן להורות על ביטול כל רישום אחר בקשר למקרקעין, בטענה שהרישום על שם המשיב 1 נעשה על בסיס צו קיום צוואה מזויף. המשיבים 2-3 ו 5-10 העלו טענות הגנה בדבר תחולת תקנת השוק ואילו המבקשת העלתה השגות בנוגע לתום ליבם של משיבים אלה. בנסיבות אלה, ביהמ"ש ביקש מהמבקשת להבהיר האם התובענה ראויה להתברר על דרך של המרצת פתיחה. במענה להחלטה זו הבהירה המבקשת כי אכן יש מקום להורות על העברת התובענה לפסים של תביעה רגילה, אלא שלטעמה אין צורך בתיקון כתבי הטענות. לטענת המשיבים 2-3, יש לסלק את התביעה על הסף מאחר והמבקשת נעדרת זכות עמידה.
.
ביהמ"ש המחוזי הורה על מחיקת התובענה:
אכן, בהתאם להוראת תקנה 258 לתקסד"א והפסיקה, העברת תובענה שהוגשה על דרך של המרצת פתיחה לפסים של תביעה רגילה, מסורה לשיקול דעת ביהמ"ש. אמנם, אין הכרח להורות על הגשת כתבי טענות חדשים, ברם, נפסק כי שיקול דעת זה שעניינו בהגשת כתבי טענות נוספים, נוגע בעיקרו לאופן ניהול ההליך, ולערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בעניינים שכאלה.
המבקשת ידעה, ולמצער היה עליה לדעת, כי טענות הקשורות לתרמית ולאי-חוקיות דורשות ככלל בירור עובדתי מורכב, שאינו מתאים להיעשות במסגרת המרצת פתיחה. יתרה מכך. המשיבים 5-10 כבר העלו בעבר, במסגרת הליך אחר שהתנהל בין הצדדים, טענה ולפיה קמה להם הגנה של תקנת השוק. מכאן, שיש לדחות את טענת המבקשת לפיה התוודעה למורכבות העובדתית שבהליך דנן רק במסגרת תשובות המשיבים להמרצת הפתיחה ולאור תוכם של הליכי גילוי המסמכים.
אף בהתעלם ממחדליה הדיוניים של המבקשת, הרי שבהתחשב בטענות הצדדים, יש מקום כי יוכרעו שאלות עובדתיות ומורכבות כגון: נסיבות רכישת המקרקעין ע"י המשיבים (או מי מהם); שאלת תום ליבם של כל אחד מהמשיבים 2-10 ויסוד התמורה במסגרת הטענה בדבר הגנת תקנת השוק; הכרעה בנוגע לאותנטיות של צו קיום הצוואה ועוד, ולא ניתן להכריע באלו על בסיס כתבי טענות הקיימים.
משאין בהותרת כתבי הטענות על כנם כדי לסייע בהכרעה במחלוקות העובדתיות והמשפטיות שבין הצדדים, הדבר מחייב נקיטה בהליך חדש במסגרתו יוגשו כתבי טענות חדשים המתייחסים בצורה עניינית ומפורשת לפלוגתאות שבין הצדדים. לכאורה יש בתוצאה זו כדי להקנות למבקשת יתרון דיוני, ככל שתגיש כתב תביעה חדש, שכן כתבי טענות המשיבים וראיותיהם הוגשו זה מכבר. ברם, אין מנוס מלאפשר למבקשת לעשות כן על מנת שיהיה ניתן להכריע כדבעי ובשלמות במחלוקות שבין הצדדים.
ועוד, המבקשת נקטה בהליך דנן מבלי שאחזה בצו קיום צוואה שניתן בישראל שהכיר בה כיורשת כדין ואשר מכוחו רשאית הייתה לפעול בשם המנוח להכרה בזכויותיו, ואילו כעת נתגלעה בין הצדדים מחלוקת נוספת בנוגע לזכות העמידה של המבקשת. המבקשת טוענת כי מאחר והתובענה משרתת את האינטרס של כלל יורשי המנוח (טענה שלא נתמכה בתצהיר), אזי שאין מניעה לאשר לה להגיש ולנהל את התביעה אף בשמם וכי יש לאשר כי למבקשת יש מעמד לעתור לבדה לסעד שהתבקש בתובענה.
נדמה כי המבקשת נתפסה לכלל טעות. מבלי לטעת מסמרות בשאלה האם תובענת המבקשת אכן משרתת את האינטרסים של כלל יורשי המנוח, ובטרם ניתן יהיה לבחון ולהכריע בשאלה זו, מצופה היה מהמבקשת לפעול להשגת אישור מטעמם של יתר היורשים, ולמצער להבהיר מדוע נבצר ממנה לעשות כן באופן המצדיק הכרה במבקשת כמי שרשאית לעתור לבדה לסעד בנוגע לזכויות כלל היורשים בנכסי המנוח מכוח הוראת סעיף 122(ב) לחוק הירושה. היה על המבקשת להניח תשתית עובדתית ומשפטית מינימלית לבחינת טענה זו ושעה שלא עשתה כן די בכך כדי לדחות טענה זו.
זה מכבר נקבע כי לבימ"ש סמכות להורות על מחיקת התביעה גם בהסתמך על עילה שאינה מנויה בתקנה 100 וזאת מכוח סמכותו הטבעית. עוד יצוין כי היעדר עילת תביעה כקבוע בתקנה 100(1), המהווה טעם למחיקת התביעה, נקשרה בפסיקה אף לשאלת יריבות הצדדים והיעדרה. בענייננו ניצבת בפני המבקשת משוכה גבוהה בכל הנוגע לזכות עמידתה בתובענה וכפועל יוצא מכך אף בנוגע לשאלת היריבות. בנוסף, וכפי שהוסכם, יש להעביר את התובענה לפסים של תביעה בסדר דין רגיל, אלא שכאמור התביעה בנוסחה הנוכחי אינה מתאימה להתברר כתביעה רגילה, ושעה שהתובעת סבורה כי אין צורך בתיקון כתב התביעה כדי להתאימו למסלול זה, אין מנוס ממחיקתה. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [דיון אזרחי] |
|
| עא (ת"א) 27942-09-19 דפנה יפרח נ' יהודית רוזנברג (מחוזי; שרה דותן; 05/11/20) - 11 ע' |
| עו"ד: ברק מלכית, נתן מינקוביץ |
התקבל ערעור על פסק דין, לפיו נמחקה על הסף תביעת המערערת. נפסק כי לא היה מקום לסילוק התובענה על הסף, משום שלא נבחנו לגופו של עניין שתי טענות מהותיות של המערערת וכי בנסיבות העניין ראוי היה שבטרם תסולק התובענה על הסף יערך דיון במעמד הצדדים.
דיון אזרחי – סילוק על הסף – דחייתו
דיון אזרחי – סילוק על הסף – דיון בבקשה
.
ערעור על פסק דין, לפיו נמחקה על הסף תביעת המערערת. התביעה הייתה להשבת הכספים שהועברו למשיבות מתוך תיק הוצאה לפועל.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
המערערת טענה לפני בית המשפט קמא שתי טענות מרכזיות בתגובה לבקשה לסילוק על הסף. בכל הקשור בטענה כי מדובר בתביעת השבה עצמאית, לא היה מקום לסילוק התובענה על הסף, משום שלא נבחנו לגופו של עניין שתי טענות מהותיות של המערערת. מקום שהסכם הפשרה בין הצדדים מותיר פתח לתביעת השבה, אך אפשרות זו כלל לא נדונה בבית המשפט קמא, אין מקום לסילוק התביעה על הסף בטרם תתברר זכותה של המערערת בהתאם להסכם. לא היה מקום לקבוע נחרצות כבר בשלב המקדמי כי כספי המעסיקה הם חלק מהסכם הפשרה, ולמנוע מהמערערת להוכיח את טענותיה כי הצדדים לא התכוונו שהסכם הפשרה יחול על כספי המעסיקה או שאי החוקיות לכאורה בהעברת הכספים מאיינת את תחולת הסכם הפשרה עליהם.
אמנם, אין חובה לקיים דיון במעמד הצדדים בטרם תינתן החלטה בבקשה לסילוק על הסף. עם זאת, ראוי לערוך דיון בבקשות מסוג זה, ובמיוחד בטרם מתן החלטה המקבלת בקשה לסילוק על הסף. להחלטה כזו השלכות מרחיקות לכת על ההליך ועל האינטרסים של הצדדים, שכן היא חורצת את גורל התובענה עוד בטרם נערך בירור לגופו של עניין. קשה להתעלם מטענות המערערת כי נגרם לה עוול ובנסיבות כאלה ראוי היה שבטרם תסולק התובענה דנן על הסף יערך דיון במעמד הצדדים. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [בריאות] |
|
| עבי (ת"א) 56525-06-20 ד"ר אילן הלוי נ' הוועדה לפי סעיף 44ב לפקודת הרופאים (מחוזי; גרשון גונטובניק; 04/11/20) - 22 ע' |
| עו"ד: לירן זילברמן, יעל בארי לוזון |
מקום בו עומדת סמכות להאריך התלית רישיון לעסוק ברפואה, קיימת גם סמכות להאריך את ההתליה לתקופות קצרות יותר, קצובות בזמן. בוועדת משמעת המוסרת המלצתה למנכ"ל משרד הבריאות יכולה לכהן נציגת היועץ המשפטי לממשלה שאינה עובדת המדינה.
בריאות – רופאים – רישיון: התלייתו
בריאות – רופאים – וועדה משמעתית לפי פקודת הרופאים
.
האם קיימת סמכות להאריך התליית רישיון לעסוק ברפואה, עד תום ההליכים המשמעתיים? האם בוועדה המוסרת המלצתה למנכ"ל משרד הבריאות יכולה לכהן נציגת היועץ המשפטי לממשלה שאינה עובדת המדינה, והאם נפלו פגמים בהליך מינויה הפוסלים אותו? אלה הן השאלות שעל הפרק.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
מהבחינה הלשונית יש ליישם את הכלל לפיו מקום בו עומדת סמכות להאריך את התלית הרישיון עד להחלטת השר, קיימת גם סמכות להאריך את ההתליה לתקופות קצרות יותר, קצובות בזמן. מסקנה זו גם מתבקשת מהתכלית העומדת בבסיס הוראות פקודת הרופאים בנושא; הן במישור ההיסטוריה החקיקתית (תכלית סובייקטיבית) הן מבחינת קידום אינטרס הציבור, תוך איזונו עם זכויות הרופא (התכלית האובייקטיבית).
מגמת הפסיקה של בית המשפט העליון היא כי במקום דרישת ההסמכה המפורשת ניתן להסתפק, במקרים המתאימים, גם בהסמכה משתמעת שמסמיך דבר החקיקה הרלוונטי. ואולם, יש להקפיד לקיים פיקוח כהלכה עובר למינוי ולאחריו ולוודא כי המשמשים במלאכה פועלים בהתאם לכללים. גם נציגים פרטיים יכולים לשמש כנציגי היועץ המשפטי לממשלה בוועדות המשמעת הפועלות מכוח סעיף 44א וסעיף 44(א) לפקודת הרופאים. במקרה דנן ההליך הינו מוּקפד ולא נמצא פגם במינויה של נציגת היועץ המשפטי כחברה בוועדה. לא נמצא חשש לניגוד עניינים מוסדי בשיקול דעתה הקונקרטי של הנציגה בוועדה.
באשר לטענות לגבי אי מידתיות ההתליה, לא נמצא בסיס להתערב במתחם שיקול הדעת העומד לרשות הגורמים המוסמכים. האמצעי של התלית הרישיון עד תום ההליכים המשמעתיים הוא חמור, אך גם החשדות המשמעתיים המיוחסים למערער הם חמורים. תחילה הוטלו עליו מגבלות מתונות, אך משהפר אותן, עלו אמצעי המשמעת בסולם הדרגות המחמיר. מדובר בהתנהלות מידתיות וזהירה מצד רשויות המשמעת, שאין להתערב בה. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [דיון אזרחי] [נזיקין] |
|
| רעא (נצ') 29824-09-20 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (מחוזי; ערפאת טאהא; 03/11/20) - 6 ע' |
| עו"ד: |
ההלכה אינה מחייבת המצאת קביעת הוועדה הרפואית לעיונו של המומחה הרפואי שמונה במסגרת בקשה להבאת ראיות לסתור, אלא על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו בכל מקרה, תוך התחשבות בקשיים ובפגמים שהתגלו בקביעת וועדת המל"ל.
דיון אזרחי – מומחים רפואיים – חוות-דעת רפואית
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – מומחים רפואיים
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בגדרה התיר העברת החלטת הוועדה הרפואית שליד המוסד לביטוח לאומי לעיונם של מומחים רפואיים שמינה בית המשפט.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
במקרים שבהם לא התגלה פגם או קושי בחוות הדעת של המומחה שמבוקש להעבירה לעיונו של המומחה או בפרוטוקול הוועדה הרפואית המהווה נכות על פי דין, קבע בית המשפט העליון כי ניתן להעביר לעיונו של המומחה את חוות הדעת או את הפרוטוקול של הוועדה הרפואית המהווה נכות על פי דין. המצב שונה כאשר בית המשפט קובע קיומם של קשיים או פגמים בחוות הדעת, אשר מצדיקים הבאת ראיות לסתור או מינוי מומחה נוסף. במקרים אלה, אין לקבוע כלל גורף כי ניתן להמציא את חוות הדעת או את פרוטוקול הוועדה הרפואית שבהם התגלו קשיים או פגמים למומחה הנוסף באופן אוטומטי, אלא על בית המשפט לבחון את נסיבות המקרה הקונקרטי הנדון לפניו, את מהות הפגמים שהתגלו, את הטעמים שבגינם מונה מומחה נוסף או הותרה הבאת ראיות לסתור, והאם יש בקשיים אלה כדי להצדיק המצאת חוות הדעת הראשונה למומחה הנוסף שמונה, או לאסרה. שיקול הדעת של הערכאה הדיונית אם להתיר העברת חוות הדעת או פרוטוקול וועדת המל"ל, שבהם התגלו קשיים, לעיונו של המומחה הנוסף או לעיונו של מומחה שמתמנה בעקבות קבלת בקשה להבאת ראיות לסתור, הוא שיקול דעת רחב.
בענייננו, בית המשפט קמא סבר בטעות, כי בהתאם להלכה חובה להעביר לעיונו של המומחה שמונה את קביעת הוועדה הרפואית על אף הקשיים והפגמים הקיימים. מעיון בהחלטת בית המשפט קמא, בגדרה התיר הבאת ראיות לסתור עולה, כי בקביעת הוועדה הרפואית נפלו פגמים וכשלים מהותיים, אשר מחייבים בנסיבות העניין שלא להעביר את קביעת הוועדה לעיונו של המומחה. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 |
|
| עפת (ב"ש) 20526-08-20 דוד קלדרון נ' מדינת ישראל (מחוזי; גילת שלו; 01/11/20) - 9 ע' |
| עו"ד: אורלי יהב |
הזכות לעיון בחומר החקירה קמה רק לנאשם ורק לאחר הגשת כתב אישום. מקום לא הוגש כתב אישום נגד העורר, אלא נשלחה לכתובתו הודעת תשלום קנס בגין עבירה של ברירת משפט, לא קמה לעורר זכות עיון בחומר החקירה.
דיון פלילי – זכות העיון בחומר התביעה – תחולתה
.
ערר על החלטת בית משפט לתעבורה, במסגרתה נדחתה בקשת העורר לעיון בחומר חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
הזכות לעיון בחומר החקירה קמה רק לנאשם ורק לאחר הגשת כתב אישום, כאשר העתירה לעיון בחומר החקירה תוגש לאותו בית משפט אליו הוגש כתב האישום. בענייננו לא הוגש כתב אישום נגד העורר, אלא נשלחה לכתובתו הודעת תשלום קנס בגין עבירה של ברירת משפט. אין מדובר בתיק שנפתח בכתב אישום והעורר אינו נאשם, כך שכבר על פני הדברים לא קמה לעורר זכות עיון בחומר החקירה.
סעיף 229(ח2) לחוק, כמו גם סעיף 229(ח) לחוק (המתייחס לתוצאות תשלום הקנס) יוצרים קונסטרוקציה משפטית מיוחדת, לפיה תשלום הקנס או אי התשלום במועד שנקבע מבלי לשלוח בקשה להשפט, יחשבו כאילו מקבל הדוח הורשע בבית המשפט. הגם שהקונסטרוקציה המשפטית האמורה יוצרת את התוצאה של הרשעה, אין משמעות הדברים כי ברגע התשלום או אי התשלום במועד, הופך הדוח בדיעבד לכתב אישום ומקבל הדוח הופך לנאשם, ובוודאי שאין בכך כדי להפוך את אותה הרשעה לתיק המתנהל בבית המשפט, לא כל שכן ל"תיק פעיל". |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [חברות] |
|
| הפ (ת"א) 26772-07-20 יוסף לב נ' משרד המשפטים/אגף רשם החברות, שותפויות (מחוזי; יעל בלכר; 28/10/20) - 4 ע' |
| עו"ד: גדעון סגל |
בנסיבות בהם מבוקשת החייאת חברה על ידי יורשי בעל מניות אשר לא היו מודעים לכך שהמקרקעין מוחזקים באמצעות חברה, והם פעלו במהירות יחסית לצורך החייאתה, יש להתנות את החייאת החברה בתשלום חלק מחוב האגרות בלבד.
חברות – מחיקת חברה – החייאתה
.
בקשת יורשי בעל מניות בחברה, למתן פטור מתשלום חוב האגרות כתנאי להחייאת החברה. החייאת החברה נדרשת לצורך העברת המקרקעין שבבעלות החברה, ע"ש יורשי המנוח אגב פירוק החברה.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה בחלקה ופסק:
יש לבחון את הבקשה לפטור מתשלום חוב האגרה לצורך החייאת החברה, לאור שיקולים שבמדיניות משפטית. בין היתר יש לבחון שני שיקולים מרכזיים: האחד, זהות מבקש ההחייאה, קרבתו לחברה ועד כמה הובילה התרשלותו למצב הנוכחי; והשני, מטרת החייאת החברה – האם מדובר בבקשה להחייאת חברה כדי שתשוב לפעילות או שמא בעניין פורמלי הקשור לפירוקה אשר עשוי היה להסתיים בנסיבות רגילות לפני שנים רבות. החייאת חברה לצורך הסדרת רישום זכויות ירושה במקרקעין, אינה פעולה המתחייבת מן הדין ואין היא פטורה מטעם זה מכוח תקנה 5א הנזכרת לעיל, אלא היא פעולה שיש בה כדי להטיב עם המבקשים. בענייננו מדובר ביורשי בעל מניות המצויים ב"מעגל הפנימי" של החברה. עם זאת, טענתם כי לא היו מודעים לכך שהמקרקעין מוחזקים באמצעות חברה ולא היו מודעים למצבה של החברה, לא נסתרה והמבקשים פעלו במהירות יחסית לצורך החייאתה ולהסדרת הרישום. לפיכך, המבקשים יישאו בחוב האגרות באופן חלקי בלבד, בלבד כתנאי להחייאת החברה. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [עונשין] |
|
| תפ (י-ם) 20548-07-20 מדינת ישראל נ' א' א' (מחוזי; תמר בר אשר; 21/10/20) - 10 ע' |
| עו"ד: מוריה ביינה, דוד הלוי |
בית המשפט קבע כי הנאשם לא ביצע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, כפי שהואשם, אלא חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. בהתאם לסעיף 15(ד1) בחוק טיפול בחולי נפש, הנאשם יאושפז בבית חולים לחולי נפש, לתקופה מרבית של 14 שנים, בהתאם לעונשה המירבי של עבירת חבלה חמורה בנסיבות חמורות.
עונשין – חולי נפש – צו אשפוז
עונשין – עבירות – חבלה בכוונה מחמירה
.
הנאשם הואשם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, החזקת סכין והיזקים מיוחדים. המחלוקת היא רק בשאלה אם ישנן ראיות לכאורה לכך שהמעשים שעשה הנאשם הם בגדר המעשה הפיזי של עבירה של חבלה בכוונה מחמירה.
.
בית המשפט המחוזי פסק כדלהלן:
מהוראות החוק טיפול בחולי נפש עולה כי רק לאחר שנקבע כי ישנן ראיות לכאורה לכך שהנאשם עשה את מעשיי העבירות שבהן הואשם בכתב האישום, רשאי בית המשפט להורות על מתן צו אשפוז לתקופה המרבית. משך תקופת תוקפו של צו האשפוז ייקבע על-פי העונש המרבי הקבוע לאותן עבירות. בחינת קיומן של ראיות לכאורה לכך שהנאשם "עשה את מעשה העבירה", נעשית רק בעניין היסוד הפיזי של העבירה, אך לא בעניין היסוד הנפשי. עוצמת הראיות נבחנת באותה מידה שבה נבחנת עוצמת הראיות לעניין מעצר עד תום ההליכים.
בחינת הפסיקה במקרים שבהם נאשמים הורשעו לאחר שמיעת ראיות בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, שממנה ניתן ללמוד על מאפייניה העובדתיים של עבירה זו, מצביעה על כך שבדרך כלל דובר במצב שבו הנאשם הגיע אל מקום תקיפת הקורבן, בעודו מצויד באמצעי התקיפה שבו השתמש. אף מים רותחים עונים להגדרת "נשק קר", בהיותם "מכשיר" העלול לחבול, לאחר ש"מחזיקו הועיד אותו למטרה המזיקה, ולכן נשא אותו בשעת מעשה". בחינת הראיות בענייננו מעלה כי ישנן ראיות לכאורה לכך שהנאשם "עשה מעשה עבירה אחר" מזה שבו הואשם, "המבוסס על אותן עובדות או על עובדות דומות לעבודות שבכתב האישום". העבירה שנעברה, על-פי אופייה, אינה חבלה בכוונה מחמירה אלא חבלה חמורה בנסיבות מחמירות שהיסוד הפיזי שלה הוא "החובל בחברו שלא כדין... כשהעבריין נושא נשק חם או קר". בהתאם לסעיף 15(ד1) בחוק טיפול בחולי נפש, הנאשם יאושפז בבית חולים לחולי נפש, לתקופה מרבית של 14 שנים, בהתאם לעונשה המירבי של עבירת חבלה חמורה בנסיבות חמורות. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 13 [מכרזים] [משפט מינהלי] |
|
| עתמ (נצ') 50242-10-20 פרץ שחר ו- 88 נוספים נ' מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל (מנהלי; דני צרפתי; 05/11/20) - 17 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל את עתירת העותרים והורה למשיבה לאפשר להם להגיש תצהיר מתוקן כדי לאפשר את השתתפותם במכרז להגרלת מגרשים לבנייה עצמית, תחת הקטגוריה של "מחוסרי דיור" ולא כ- "בעלי דיור". נפסק, כי סירוב המשיבה לאפשר את התיקון המבוקש, חורג ממתחם הסבירות.
מכרזים – פגמים במכרז – תוצאתם
משפט מינהלי – מכרזים – פגמים
משפט מינהלי – מכרזים – פסילת הצעה
.
העתירה שבכותרת מופנית כנגד החלטת ועדת המכרזים של רשות מקרקעי ישראל לסווג את הצעות העותרים, כ-90 במספר, במסגרת מכרז להגרלת מגרשים לבנייה עצמית, תחת הקטגוריה של "בעלי דיור", ולא כ-"מחוסרי דיור". העותרים טוענים, כי בשל טעות סופר שנפלה בתצהיר שצורף להצעותיהם, סווגו הצעותיהם תחת הקטגוריה של " בעלי דיור", על אף שבפועל הם מחוסרי דיור והיה נכון לכלול הצעותיהם בקבוצת מחוסרי הדיור. בעתירתם עותרים הם כי יותר להם לתקן את טעותם על דרך הגשת תצהיר מתוקן, אם נדרש, ולסווגם בקבוצת מחוסרי הדיור, זאת לקראת ההגרלה הצפויה להתקיים בקרוב.
.
בית המשפט קיבל את העתירה ופסק כלהלן:
יש להתערב בהחלטת ועדת המכרזים שלא להכיר בטעות שנפלה בתצהירי העותרים וכפועל יוצא מכך לסרב לסווג את העותרים לקבוצת מחוסרי הדיור במכרז שבדיון. מדובר בהשמטה שנעשתה בתום לב מלא מצד העותרת, בבחינת טעות אנוש גרידא.
הבחינה הדרושה בענייננו היא האם מדובר בפגם אשר מתן היתר לתיקונו יפגע בכללי היסוד של דיני המכרזים ובראשם עקרונות השוויון, טוהר המידות וההגינות.
עסקינן בפרשה שנסיבותיה ייחודיות, לרבות לאור מהות הטעות, היותה טכנית בנסיבות, לאור תום הלב המובהק והעדר התכסיסנות בהיווצרותה, ובשל עוצמת ועומק הפגיעה הצפויה לעותרים כאזרחים פרטיים ובראשם העותרת מהנצחת הטעות. מנגד, בניגוד לטענות המשיבה לפיהן התיקון יגרור פגיעה עמוקה בעיקרון השוויון ויהיה בבחינת "מדרון חלקלק" לעתיד, אין בתיקון הטעות בנסיבות העניין ובשלב ההתחלתי בו אנו מצויים, כדי לפגוע בעקרונות דיני המכרזים לרבות עיקרון השוויון.
גישה דווקנית וקפדנית המונעת כל תיקון טעות, תוך קידוש לא מידתי של עיקרון החשש לפגיעה בשוויון , והעיקרון המחייב הקפדה על נוסחים הקבועים במסמכי המכרז ואפשרות הפסילה במקרה של סטייה מהם, עד כדי הימנעות מבחינת האפשרות להתיר תיקון טעויות, אינה גישה שיש לקבלה ולא ניתן להשלים עמה.
המשיבה בחרה לאמץ, למעשה פעלה באופן טכני בעיקרו על דרך של פסילת כל תצהיר שהוגש שלא על פי הנוסח המלא הקבוע במסמכי המכרז. המשיבה נמנעה מהפעלת שיקול דעת פרטני בפרשה דנן, לרבות על דרך בחינה כוללת של הטעות, משמעותה והשלכותיה. דרך פעולה כאמור אינה הולמת את תפקידה של ועדת המכרזים ואת שיקול הדעת המהותי שהוענק לה במסגרת הליכי המכרז. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 14 [עורכי-דין] |
|
| תא (ת"א) 38910-08-14 אליהו דותן עו"ד נ' יוסף שלום (שלום; עדי הדר; 15/11/20) - 30 ע' |
| עו"ד: |
על אף שבית המשפט דחה תביעתו של עורך דין כנגד לקוח שלו לתשלום שכר טרחה מכוח העילה החוזית, נפסק, כי עורך הדין זכאי לשכר ראוי בגין מאמציו. התביעה שכנגד שהגיש הלקוח בטענה לגרימת נזק – נדחתה.
עורכי-דין – ייצוג – ניגוד עניינים
עורכי-דין – שכר טרחה – שכר ראוי
.
התובע – עורך דען, הגיש תביעה נגד לקוח בגין שכר טרחה; מנגד, הלקוח הגיש תביעה שכנגד בטענה לגרימת נזק. התביעה העיקרית נסובה סביב שאלות אלה: האם יש לחייב הלקוח לשלם התמורה שנקבעה בהסכם שכר הטרחה? האם יש לאכוף הסכם שכר טרחה? האם זכאי עורך הדין לשכר ראוי? התביעה שכנגד עניינה בשאלות אלה: האם עו"ד סרב להגיש בקשה לפסיקת הוצאות בשם הלקוח ולאחר מכן סחר במכתבים עם רמ"י על חשבון הלקוח? האם עו"ד פעל בניגוד עניינים כאשר ייצג האחות וגרם ללקוח לאבד זכותו בדירת האם המנוחה ?
.
בית המשפט פסק כלהלן:
יש לדחות את העילה החוזית לעניין סכום התמורה; לצד הקביעה כי עורך הדין אינו זכאי לתשלום כפי שנקבע בחוזה, אין לקבל עמדתו של הלקוח לפיה לעו"ד לא מגיע דבר. יש לפסוק לטובת עו"ד שכר ראוי בגין מאמציו במסגרת תביעת הפינוי.
באשר לתביעה שכנגד יש לדחות את הטענה לפיה יש לחייב את עורך הדין בפיצוי הלקוח בגין סירובו להגיש בשמו בקשה לפסיקת הוצאות.
יש לדחות את הטענה לפיה עו"ד היה בניגוד עניינים כאשר החל לייצג את האחות. כאשר עו"ד מייצג מספר בעלי דין, ואחד מהם מפסיק את הייצוג, אין זה מתחייב כי יהיה על עורך הדין להפסיק ייצוג בעל הדין האחר. כל מקרה ונסיבותיו, לרבות בדיקת תום הלב של הצדדים.
על הלקוח, כאשר הוא מיוצג על ידי בא כוחו החדש, היה לפנות ללשכת עורכי הדין, למרות הדיבור "לפי פניית עורך דין", כדי שהוועדה תקבע כי ייצוג האחות עומד בניגוד להוראת כלל 16 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית). לחלופין, עמדה לפני הלקוח האפשרות לבקש מבימ"ש לקבוע כי עו"ד פועל בניגוד לכלל 16. בפועל, פרט לשליחת מכתבים לעו"ד ולוועדה המקומית, הלקוח לא פעל לאחר החלפת הייצוג כדי לעמוד על זכויותיו הן לעניין טענתו כי עו"ד פועל בניגוד לכלל 16, לפני לשכת עורכי הדין או לפני ערכאה שיפוטית ובפועל לא היה גם מצב שעו"ד מייצג אחר באותו הליך בו הלקוח מיוצג ע"י עו"ד אחר.
לנוכח השיהוי בהעלאת הטענה, והבאתה להכרעה כאן כאשר נשללה מהאחות הזכות לטעון בסוגיה, אין מקום להידרש לה כאן. חשוב מכך, גם אם בימ"ש היה קובע כי עו"ד פעל בניגוד לכלל 16, והוא לא קובע כך, עדיין לא היה בכך כדי לסייע לעניין הוכחת נזק וקשר סיבתי לגרם הנזק. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [דיון אזרחי] |
|
| תת (חי') 32469-08-20 האקר יו בע"מ נ' לוזאן קדור (שלום; אילנה הדר; 05/11/20) - 6 ע' |
| עו"ד: |
לאור הקבוע בסעיף 4(9) לחוק החוזים האחידים, חזקה על תניית השיפוט שהיא תנאי מקפח והנטל להוכיח שלא מדובר בתנאי מקפח מוטל על המבקשת. המבקשת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להראות שאין המדובר בתנאי מקפח.
דיון אזרחי – סמכות מקומית – תניית שיפוט
.
בקשה להעברת הדיון לבית משפט במחוז תל אביב יפו, בהתבסס על תניית שיפוט בהסכם בין הצדדים.
.
בית המשפט דחה את הבקשה, ופסק כלהלן:
בשים לב לכך שתנאי ההסכם נקבעו מראש ע"י המבקשת כדי לשמש בסיס לחוזים בינה לבין כלל לקוחותיה, הרי שלפנינו חוזה אחיד.
לאור הקבוע בסעיף 4(9) לחוק החוזים האחידים, חזקה על תניית השיפוט שהיא תנאי מקפח והנטל להוכיח שלא מדובר בתנאי מקפח מוטל על המבקשת.
מכיון שכך, אין כל רלוונטיות לטענת המבקשת לפיה המשיבה לא הצביעה על קושי ובוודאי לא קושי שירתיע אותה מניהול המשפט בתל אביב, שכן לא על המשיבה מוטל הנטל בעניין זה, אלא על המבקשת.
המבקשת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להראות שאין המדובר בתנאי מקפח. למבקשת משרדים בחיפה, שם היא מנהלת את הקורסים, שם התקשרה המשיבה עם המבקשת בקשר עם מבחני המיון ולימודי התעודה שהייתה אמורה להתחיל ללמוד. כל ההתנהלותה של המשיבה מול המבקשת הייתה בחיפה, ואין כל זיקה הקושרת את היחסים בין הצדדים למחוז תל אביב, אלא תניית השיפוט. בנסיבות אלה, לא נמצאה הצדקה עניינית לקביעת תניית השיפוט, והמבקשת לא הראתה שהדרישה לנהל את הדיון דווקא בתל אביב אינה בגדר תנאי מקפח. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [דיון אזרחי] [נזיקין] |
|
| תא (י-ם) 2269-02-16 פלונית נ' ד"ר אשרף משעל (שלום; אורנה סנדלר איתן; 04/11/20) - 13 ע' |
| עו"ד: ח'אלד אשקר, איתי גבעון |
הנתבע – רופא שהציג עצמו כמנתח פלסטי, חוייב לשלם לתובעת פיצויים, בגין נזקים שנגרמו לה כתוצאה מניתוח קוסמטי שביצע מבלי שהוסמך לכך. טענת הנתבע, כי הוא כלל אינו מכיר את התובעת וכי לא היה לו כל קשר לניתוח – נדחתה.
דיון אזרחי – מעשה-בית-דין – השתק פלוגתא
נזיקין – רשלנות – רשלנות רפואית
.
התובעת הגישה כנגד הנתבע תביעה שעניינה רשלנות רפואית, במסגרתה קיימת מחלוקת עיקרית אחת ובלתי שגרתית בין בעלי הדין והיא האם הנתבע אכן ניתח את התובעת.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
יש לדחות את גרסתו של הנתבע, שקרסה כליל על גבי דוכן העדים.
בתביעה האחרת שהתנהלה כנגד הנתבע בבית המשפט המחוזי בירושלים, ואשר גם במסגרתה טען הנתבע כי הוא לא ביצע את הניתוחים במנוחה, נדחתה גרסתו של הנתבע.
הנתבע לא חקר את המומחה מטעם התובעת, ואף לא הגיש חוות דעת רפואית כלשהי מטעמו. לפיכך נותרת חוות דעתו של המומחה מטעם התובעת הראיה היחידה בתיק לעניין רשלנותו של הנתבע בעצם ביצוע הניתוח ובטיפול שהעניק לתובעת לאחריו. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 |
|
| תא (ביש"א) 49335-12-18 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' חייק זמיר (שלום; אדהם ספדי; 03/11/20) - 12 ע' |
| עו"ד: מג'יד אברהים, אליאס פאנוס |
התקבלה תביעת שיבוב לתשלום סכומים ששילמה התובעת למבוטחה בגין נזקים שנגרמו לרכבו בעקבות תאונת דרכים. נקבע כי התאונה נגרמה עקב התרשלותו של נתבע 1, שהפר את תקנות התעבורה.
נזיקין – אחריות – נוהג ברכב
נזיקין – אחריות – תאונת דרכים
ראיות – נטל ההוכחה – תאונת דרכים
.
עסקינן בתביעת שיבוב לתשלום הסכומים ששילמה התובעת למבוטחה בגין נזקים שנגרמו לרכבו בעקבות תאונת דרכים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
חובת זהירות מושגית של נהגים כלפי המשתמשים האחרים בדרך הוכרה מזה כבר בהלכה הפסוקה. בחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית נעשית על פי מבחן הצפיות שלפיו יש לבחון האם בנסיבות הספציפיות יכול וצריך היה אדם סביר (במקרה שלנו, נהג סביר) לצפות את התרחשות הנזק.
כללי ההתנהגות בדרכים מעוצבים בעיקר בתקנות התעבורה, ובדרך כלל לפיהן תיגזר שאלת האחריות בנזיקין לקרות התאונה. לענייננו רלוונטית החובה שעל פי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, שבה נקבע כי "לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון".
נתבע 1 נהג במשאית לאורך כל קטע הכביש כשצידה הימני של המשאית נמצא בתוך הנתיב האמצעי. בנסיעתו כאמור גרם נתבע 1 להפרעה של ממש עבור הרכבים שנסעו בנתיב האמצעי בכך שהוא הקטין משמעותית את שטח הנתיב האמצעי שבו יוכלו הרכבים לנסוע ועל ידי כך הגביר משמעותית את הסיכון לפגיעתם על ידי המשאית כפי שאירע במקרנו. אם כן, נתבע 1 התרשל בכך שיצר מצב מסוכן והתאונה אירעה עקב התממשות סכנה זו שנתבע 1, כנהג סביר, היה צריך לצפותה.
גם הקשר הסיבתי שבין התרשלות נתבע 1 שהתבטאה בהפרת תקנות התעבורה לבין התרחשות התאונה וגרימת הנזק למרצדס, מתקיים במקרה זה. ברור שאם המשאית לא הייתה נוסעת כשהיא בולטת כ–40 ס"מ בתוך הנתיב האמצעי (כפי גרסת נתבע 1 והערכתו) ואם נתבע 1 היה שומר על ריווח מספיק מהמרצדס שעל פי הממצאים בתיק נסעה לפניו, כי אז מן הסתם לא היה נוצר המגע והחיכוך בינה לבין המרצדס והתאונה הייתה נמנעת. פועל יוצא מהאמור הוא, שהוכחה אחריותו של נתבע 1 לתאונה. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 |
|
| תא (י-ם) 24420-09-19 עזבון ויורשי עבדול ראזק סבאג ז"ל נ' ועד עדת הספרדים בירושלים (שלום; ליאת בנמלך; 03/11/20) - 7 ע' |
| עו"ד: סאלח אבו חוסיין, סאמי ארשיד, אילן שמר |
בית המשפט דחה בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים לפנותם מנכסים הנמצאים במתחם "שמעון הצדיק" בשכונת שייח ג'ראח בירושלים.
דיון אזרחי – סעדים זמניים – צו-מניעה זמני
דיון אזרחי – סעדים זמניים – אי הענקתם
.
בקשה "לעיכוב ביצוע פסק דין (הליכי פינוי)" שהיא במהותה בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים לפנותם מנכסים הנמצאים במתחם "שמעון הצדיק" בשכונת שייח ג'ראח בירושלים, וזאת עד להכרעה בהליך זה.
.
בית המשפט דחה את הבקשה, ופסק כלהלן:
בהתאם להוראות תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, כפי שהתפרשו בפסיקה, בהכרעה בבקשה למתן סעד זמני על בית המשפט לשקול שלושה שיקולים עיקריים: הראשון, קיומה לכאורה של עילת תביעה, כאשר די בכך שבית המשפט ישתכנע כי התובענה מעלה לכאורה שאלה רצינית ואיננה בגדר תביעת סרק; השני הוא מאזן הנוחות בו ייבדק הנזק שעשוי להיגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני וכן נזק שעלול להיגרם לצד שלישי; והשיקול השלישי, הוא שיקול שביושר ובצדק, קרי "אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש". בין שני השיקולים הראשונים קיים יחס גומלין שכונה בפסיקה "מקבילית כוחות", כך שככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוונו של מבקש הסעד כך רף הדרישה לקיומה של שאלה רצינית לדיון קטן ולהיפך.
בכל הנוגע לקיומה של עילת תביעה לכאורה, טענות המבקשים מעוררות קשיים לכאוריים של ממש. המבקשים עותרים לביטולו של פסק דין אשר ניתן בשנת 2012 על בסיס טענה כי הרישום בפנקס השטרות נעשה שלא כדין ובמרמה, וזאת על יסוד ראיות ועדויות שהתגלו לטענתם בהליכים מקבילים שניהלו המשיבים נגד מחזיקים של נכסים נוספים באותו המתחם. ראיות ועדויות אלו נבחנו באותם הליכים, ובשני פסקי דין מנומקים הגיעו המותבים אשר ישבו בדין לכלל מסקנה כי על בסיס העדויות והראיות לא ניתן לקבוע כי יסודו של הרישום בפנקס השטרות הוא במרמה.
אשר לשיקול בדבר מאזן הנוחות – המבקשים טוענים כי הם מחזיקים בנכסים, שהם דירות מגורים, שנים ארוכות. ואולם, גם אם נניח כי המבקשים אכן מחזיקים בנכסים שנים רבות וכי בהתחשב בנתון זה מאזן הנוחות נוטה באופן ראשוני לכיוונם של המבקשים, במקרה הקונקרטי דנן ובהתחשב בכל נסיבות העניין, נוטה מאזן הנוחות בכללותו לטובת המשיבים.
נוכח "מקבילית הכוחות" בין שני התנאים הראשונים למתן סעד זמני, ומשבענייננו ישנם קשיים לכאוריים רבים לעניין קיומה של זכות תביעה לכאורה, מוטל היה על המבקשים להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם ברף גבוה וביתר שאת, ובאמירה הכוללנית כי מדובר בבתי מגורים לא היה די כדי להרים נטל זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 |
|
| תק (ב"י) 5041-06-20 יואל פרוינד נ' טורקיש איירלינס (שלום; ויג'דאן חליחל; 03/11/20) - 7 ע' |
| עו"ד: |
נדונה תביעה כספית לפיצוי התובע, בגין אי עלייתו לטיסה עקב רישום יתר. בית המשפט חייב את הנתבעת לשלם לתובע 3,130 ₪ על הסירוב להטיסו, וכן פיצויים לדוגמה בסך 6,000 ₪.
נזיקין – אחריות – חברות תעופה
נזיקין – אחריות – מוביל אווירי
תעופה – שירותי תעופה – אחריות
תעופה – שירותי תעופה – פיצויים
.
תביעה כספית בסך של 34,000 ₪ לפיצוי התובע, בגין אי עלייתו לטיסה עקב רישום יתר (Overbooking).
.
בית המשפט קבע כלהלן:
סעיף 5(א) לחוק שירותי תעופה קובע חובה על מפעיל הטיסה לפנות אל הנוסעים הרשומים לטיסה ולבדוק האם יש ביניהם נוסע המוכן לוותר על מקומו בטיסה. החוק אינו מציין כיצד יש לבצע פנייה זו. הנתבעת טוענת כי פנתה באופן אישי לחלק מהנוסעים במהלך הצ'ק אין וחלקם אף נענו להצעה. עם זאת, לא הובאו ראיות המוכיחות כי אכן נעשתה פנייה כזו וכי אכן הצעה זו התקבלה על ידי מי מהנוסעים. אין חולק כי הדבר לא הוצע באופן גורף לכלל הנוסעים, אלא לכל היותר לחלקם.
באשר לפיצוי, הצדדים חלוקים בניהם האם התובע קיבל מהנתבעת סכום כסף בגובה 600 יורו. סכום זה שווה ל-2,394 ₪ ועל כן אינו עומד בגובה הפיצוי הנדרש לפי התוספת הראשונה לחוק שירותי תעופה. כמו כן, נמצא כי גרסתו של התובע אמינה, לפיה הוצע לו הסכום אך הוא סירב לקבלו. הנתבעת טענה בכתב ההגנה שלה כי קיימת לה אסמכתא לכך שהתובע קיבל מנציגיה 600 יורו, אך אסמכתא זו לא צורפה, ולכן אין לקבל את טענות הנתבעת בהקשר זה.
אומנם, הפיצוי בגין הפרת סעיף 5 לחוק מוגבל לסכום האמור בתוספת הראשונה לחוק שירותי תעופה, אך סעיף 11 לחוק מאפשר לבית המשפט לפסוק לנוסע פיצויים נוספים לדוגמה, ככל שהופרו הוראות החוק המחייבות את הנתבעת.
הנתבעת לא נתנה את ההטבות הנדרשות, בניגוד להוראות סעיף 5 לחוק, ובהתאם לסעיף 11(א)(1)(א) זכאי התובע לפיצוי לדוגמה בשל כך. כמו כן, יש להתחשב בכך שהחברה הפרה גם את ההוראה לבדוק עם כלל הנוסעים האם קיים נוסע המוכן לרדת מהטיסה (סעיף 11(ב)(1)) ובכך שהתובע נאלץ לבטל את חופשתו בעלות גבוהה (סעיף 11(ב)(5)).
על הנתבעת לשלם לתובע 3,130 ₪ כאמור בתוספת הראשונה כפיצוי על הסירוב להטיסו, וכן פיצויים לדוגמה בסך 6,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [דיון פלילי] |
|
| תפ (ק"ג) 52894-07-19 מדינת ישראל נ' רבקה אבער (שלום; טל לחיאני שהם; 03/11/20) - 11 ע' |
| עו"ד: מימוני, לימור אזולאי |
בית המשפט הורה על ביטול כתבי האישום התלויים ועומדים כנגד הנאשמת. מקרה זה מצוי במסגרת המקרים החריגים בהם קיומו של פגם המהווה פגיעה בתחושת הצדק וההגינות, על אף שאיננו תוצאה של כוונת זדון.
דיון פלילי – כתב-אישום – ביטולו
דיון פלילי – הגנות – הגנה מן הצדק
דיון פלילי – טענות מקדמיות – הגנה מן הצדק
.
בקשת ב"כ הנאשמת לביטול כתבי האישום אשר הוגשו כנגד הנאשמת, וזאת מחמת טענת הגנה מן הצדק, ובהתאם לסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
במבחן התלת שלבי ל"בחינת הפגיעה הממשית בתחושת הצדק וההגינות" אשר נקבע בפרשת בורוביץ, עולה כי לא רק שקיים פגם – דחיות חוזרות ונשנות של מועד מתן חוות הדעת הפסיכיאטרית בעניינה של הנאשמת – אלא כי עוצמת הפגם גבוהה ביותר, בשים לב למשך תקופת הדחייה, למעלה משנה ממועד שליחת הנאשמת לבדיקה ועד לתאריכה המיועד, וזאת על אף החלטותיו של מותב זה והבהרותיו כי התנהלות מסוג זה אינה סבירה ואיננה מקובלת.
פגם זה איננו טכני במהותו, אלא פוגע באופן משמעותי באפשרות לקיום משפט הוגן לנאשמת. כידוע, כשם שהציבור זכאי לתבוע העמדה לדין של עבריינים והענשתם, על החברה בכלל ובתי המשפט בפרט לאפשר לנאשם משפט הוגן. חלק אינהרנטי מקיום משפט הוגן הוא קיומו של הליך יעיל שמתנהל תוך פרק זמן סביר ונראה כי עיקרון זה קיבל משנה תוקף עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדום וחירתו.
התמשכות ההליך דווקא בעניינם של נאשמים המופנים לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית בשל קיומו של רקע נפשי, יש בו משום עיוות דין משמעותי. זכותו של מי שנאשם על ידי מדינת ישראל בביצוע עבירה פלילית לניהול יעיל והוגן של ההליך, בין היתר, בשל הקושי והמצוקה הנגרמים למי שעומד לדין פלילי. על אחת כמה וכמה כשעסקינן בנאשמת צעירה, נעדרת עבר, המטופלת מאז נערותה על רקע נפשי, אשר ברי כי התמשכות ההליך וקיומם של כתבי אישום פליליים כלפיה, גורמים לעינוי דין משמעותי עבורה.
באיזון כלל השיקולים, האינטרסים והערכים, אל מול הפגמים שנפלו בהליך – מקרה זה מצוי במסגרת המקרים החריגים בהם קיומו של פגם המהווה פגיעה בתחושת הצדק וההגינות, על אף שאיננו תוצאה של כוונת זדון – יוביל לביטול כתבי האישום התלויים ועומדים כנגד הנאשמת. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [אגודות שיתופיות] |
|
| תא (חי') 29638-04-17 אמנון אבישי נ' קיבוץ כפר המכבי (שלום; סיגלית מצא; 24/10/20) - 54 ע' |
| עו"ד: |
בית משפט דחה את תביעתם של יורשים של חברי קיבוץ, שעתרו לבית המשפט שיורה לקיבוץ למסור להם את זכות השימוש והחזקה בדירות בהן התגוררו הוריהם המורישים, עוד קודם השלמת הליך השיוך הקנייני עליו החליט הקיבוץ בשנת 2006.
אגודות שיתופיות – קיבוץ – שיוך דירות
.
התובעים הם יורשים של חברי הקיבוץ הנתבע, אשר הלכו לבית עולמם משנת 2009 ואילך – לאחר המועד הקובע בהתאם להחלטת השיוך (23.6.2006). בתביעתם עותרים התובעים כי יינתן צו המעניק להם את זכות השימוש והחזקה בדירות בהן התגוררו מורישיהם כשלב ביניים, עד להשלמת הליך השיוך הקנייני עליו החליט הקיבוץ בשנת 2004. התובעים טוענים, כי הליך השיוך נמשך זמן רב מדי, ולכן על הקיבוץ למסור להם את הדירות בהן התגוררו ההורים, או לפצותם.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
דירתו של חבר שנפטר קודם שהושלם מהלך השיוך – "תעבור" לחזקת הקיבוץ לאחר פינוייה. הקיבוץ רשאי להעביר את הדירה או למסור את השימוש בה לאחר. היורשים יקבלו לעת השלמת המהלך זכויות בדירת מגורים מתוך מאגר הדירות הפנויות.
לפי תקנה 3 ל"תקנות הערבות ההדדית", תנאי להשלמת הליך השיוך הוא שהקיבוץ ידאג לצרכי חבריו שבגיל הפרישה ואף ייחד מקורות כספיים לצורך כך, אך לנוכח חובותיו הרבים הקיבוץ טרם עמד בתנאי התקנה. בנסיבות עולה, כי עוד לא בשלו התנאים להשלמת הליך השיוך וכן שהקיבוץ השקיע ומשקיע משאבים רבים בקידום ההליך. מדובר בהליך ארוך ומורכב שיש בו לשנות אורחות חיים בקיבוץ והוא כרוך בתנאים רבים שנקבעו בדין ובהחלטות רשות מקרקעי ישראל.
זכותו של הקיבוץ לנהל אורחות חיי חבריו כרצונו, ולתקצב בגדר כך פעילויות לרווחת הכלל בהתאם לשיקוליו, ואין לייחס לקיבוץ בתקצוב פעילויותיו החברתיות מעשה לא הגון, כפי שנרמז על ידי התובעים. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 22 |
|
| סעש (נצ') 21753-02-20 מיי ג'ובס בע"מ נ' TASFAI IKALO (עבודה; אביעד אברגיל; 26/10/20) - 6 ע' |
| עו"ד: דלית כסלו ספקטור, מיכאל פוסטרנק, יפים גוטקין |
ביה"ד דחה את בקשת המבקשת למתן היתר להגשת הודעת צד ג' כנגד המשיבות, שכן לביה"ד אין כל סמכות לדון בעילה שעניינה מערכת היחסים החוזית-מסחרית שבין המבקשת לבין המשיבות; אף אם הייתה סמכות לביה"ד, לא יהא זה מוצדק בנסיבות העניין להתיר למבקשת להגיש הודעת צד ג' כנגד המשיבות, שכן הדבר עלול לסרבל את ההליך.
עבודה – בית-הדין לעבודה – סדרי דין
דיון אזרחי – הודעת צד ג` – סמכות עניינית
דיון אזרחי – הודעה לצד שלישי – מתי אפשרית
.
המשיב הגיש תביעה נגד המבקשת ונגד המשיבות, וטען, בין היתר, כי הוא הועסק על ידי המבקשת בחצרי המשיבות, וכי בפועל הן המבקשת והן המשיבות חבות בתשלום מלוא זכויותיו שלא שולמו לו לכאורה במהלך תקופת עבודתו. בתיק ניתן פסק דין חלקי שנתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה בין המשיב לבין המשיבות. התיק המשיך להתנהל נגד המבקשת, שהגישה בקשה למתן היתר להגשת הודעת צד ג' כנגד המשיבות.
.
בית הדין האזורי לעבודה (הרשם א' אברגיל) דחה את הבקשה ופסק כי:
בתי הדין לעבודה אימצו, מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, את הודעת צד שלישי הקבועה בתקנה 216 לתקסד"א. מוסד דיוני זה אומץ בשינויים המחויבים, ובכפוף לקביעה אחרת של ביה"ד, אם ראה לעשות כן לצורך פישוט הדיון, הקלת הדיון ועשיית משפט צדק. האפשרות להגיש הודעת צד שלישי כפופה לכך שהתובענה מושא הודעת הצד השלישי תהא בסמכותו העניינית של ביה"ד לעבודה "לו הוגשה היא במישרין כלפי אותו צד שלישי – כנתבע". בהקשר זה נפסק בעניין תדיר גן כי בבוא ביה"ד לבחון הודעת צד שלישי, עליו לבחון האם התובענה מצויה בסמכותו העניינית. תביעה שביה"ד לעבודה אינו מוסמך לדון בה, לא תהפוך לתביעה בסמכות רק משום שהוגשה באמצעות הודעת צד שלישי.
במקרה זה עילת התביעה של המבקשת כלפי המשיבות היא עילת תביעה חוזית-מסחרית בין צדדים שאינם עובד ומעסיק. לפיכך, תביעה זו אינה מקיימת את התנאים הקבועים בסעיף 24(א)(1) לחוק והיא אינה מצויה בסמכות ביה"ד לעבודה. בהקשר זה כבר נפסק בעניין תדיר גן כי אין כל דרך להכניס לביה"ד לעבודה תביעה חוזית בין שניים, אפילו השניים היו שניהם מעבידים של העובד. לאחרונה אף נפסק בעניין שיב"א כי לא תתאפשר הגשת הודעה לצד שלישי על-ידי מעביד כנגד שותפו. לאור האמור, לביה"ד אין כל סמכות לדון בעילת השיפוי שעניינה מערכת היחסים המסחרית שבין המבקשת לבין המשיבות. יתרה מכך, בעניין תדיר גן נפסק כי גם אם תובענה מסוימת מצויה בסמכותו העניינית של ביה"ד לעבודה, אין בכך די כדי לפתוח את הדרך להגשת הודעת הצד השלישי, ויש לבחון האם אכן יש מקום להתיר את הגשתה.
לפיכך, ולמעלה מן הצורך, אף אם הייתה סמכות לביה"ד, לא יהא זה מוצדק בנסיבות העניין להתיר למבקשת להגיש הודעת צד ג' כנגד המשיבות, שכן הדבר עלול לסרבל את ההליך דנן. כך למשל, במקרה זה יהיה על ביה"ד להידרש לסוגיות הנוגעות למערכת היחסים בין המבקשת לבין המשיבות, שכלל אינן רלוונטיות למשיב ולזכויותיו. בנסיבות כאמור, אין להתיר את משלוח ההודעה. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
| בל (ת"א) 3150-06-19 נאיף פרחאן חמאד גורעאני נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; סאוסן אלקאסם, נ.צ.: א' מאיר, ח' נדב; 18/10/20) - 11 ע' |
| עו"ד: פסח שטמלר, שירלי וינגרטן צ'רניקר, איתן ליברמן |
ביה"ד פסק כי יש להכיר בתאונה בה נפגע התובע בידו השמאלית כתאונת עבודה, לאחר שקבע כי בין התובע לבין צד ג' התקיימו יחסי עובד-מעסיק וכי התובע לא היה במעמד "עצמאי" ואף לא במעמד של "עובד לשעה", וכי חובת הדיווח ותשלום דמי ביטוח לא חלות על התובע, כי אם על צד ג'; ביה"ד דחה את הודעת צד ג' שהגיש הנתבע, שכן הנתבע לא קיים חובת מתן זכות טיעון לצד ג' ולא הראה כי נשקלו לגביו מלוא נסיבותיו.
ביטוח לאומי – דמי ביטוח – מעמדו של המבוטח
ביטוח לאומי – דמי ביטוח – עובד עצמאי
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – תאונת עבודה
עבודה – תאונת עבודה – קביעה בדבר תאונת עבודה
עבודה – יחסי עובד-מעביד – קיומם
עבודה – ביטוח לאומי – דמי ביטוח
.
התובע, תושב השטחים, נפצח בתאונה ביד שמאל עת עבד בתיקון רעפים בבית קרוב משפחתו של צד ג'. התובע הגיש לנתבע תביעה להכיר בתאונה כתאונת עבודה. הנתבע דחה את התביעה בנימוק שצד ג' לא העסיק את התובע במועד קרות התאונה ולכן התובע אינו מבוטח כעובד שכיר לפי סעיף 75(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי. כמו כן, קבע הנתבע כי לפי אופי עבודתו, התובע בגדר עובד עצמאי. התובע הגיש את התביעה דנן, בה טען כי התקיימו בינו לבין צד ג' יחסי עובד מעסיק. הנתבע הגיש הודעת צד ג' לחייב את צד ג', ככל שתביעת התובע תוכר, לשלם לנתבע כל סכום שיידרש לשלם לתובע עבור גמלאות, בשל הפרת חובת דיווח העסקת התובע כעובד. לאור האמור הדיון נסב אודות השאלה האם התובע היה במעמד עצמאי; האם התקיימו בין התובע לבין צד ג' יחסי עובד מעסיק במועד התאונה; על מי חלה חובת רישום ותשלום דמי ביטוח עבור התובע.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ס' אלקאסם ונציגי הציבור א' מאיר, נ' חג'בי) קיבל את התביעה, דחה את הודעת צד ג' ופסק כי:
ביה"ד עמד תחילה על ההגדרות של "עובד" ו"עובד עצמאי" לפי סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי, ועל המבחן הנהוג לעניין קביעת יחסי עובד מעסיק, הוא המבחן המעורב, כאשר מבחן ההשתלבות הוא הדומיננטי, על שני פניו - החיובי והשלילי; ביה"ד פסק כי במקרה זה התובע היה "עובד" של צד ג' במועד קרות התאונה. לצד ג' היה עסק עצמאי להתקנת רעפים, במסגרתו העסיק את אביו ואחיו של התובע. העסק נסגר אמנם בשל נכותו של צד ג', אך צד ג' המשיך לקבל עבודות בתחום הרעפים. התובע התייצב לעבודות רעפים בהתאם לקריאה של צד ג'. התובע לא ביצע עבודה אישית פרטית לצד ג' שלא לצורכי עיסוקו התקנת רעפים. אמנם התובע ניהל עסק עצמאי בשטחים בתחום הרעפים. אולם אין בעובדה זו כדי להכריע לרעתו בשאלה שבמחלוקת, שכן מבוטח יכול להיות במעמד עצמאי ועובד שכיר במקביל. הנתבע וצד ג' לא הוכיחו כי התובע ניהל עסק עצמאי נוסף במדינת ישראל. מהראיות מצטיירת תמונה של יחסי עבודה ממושכים. התובע קיבל את הציוד הנדרש במקום העבודה; עבד בפיקוחו ובהתאם להנחיות צד ג'; צד ג' הסיע את התובע וקבע את מקומות העבודה; התובע קיבל שכר יומי ולא בקבלנות; צד ג' שילם את השכר בעצמו; התובע לא קיבל תלוש שכר מהמעסיק ולא קיבל הודעה על תנאי העסקה, אולם גם לא הוציא חשבוניות; צד ג' הסיע את התובע לבית חולים ומימן את הטיפול הרפואי ביום התאונה ולא דרש מהתובע החזר; צד ג' לא ביצע "פעולת תיווך" בין התובע לבין חברים וקרובי משפחה. לאור כל האמור, עמד התובע בנטל ההוכחה כי התקיימו בינו לבין צד ג' יחסי עובד מעסיק; הנתבע לא הוכיח כי התובע ניהל עסק עצמאי בגבולות המדינה ולא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח כי התובע עבד אצל צד ג' כעובד עצמאי. לאור כל האמור, התובע לא היה בגדר עצמאי והיה עובד שכיר של צד ג'.
אשר לשאלה האם התובע היה במעמד של "עובד לשעה", סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר "עובד לשעה" כעובד שהקשר בינו לבין מעבידו הוא לזמן פחות משבעה ימים, למעט עובד כאמור שלמעשה נמשך הקשר שבעה ימים או יותר. במקרה זה התובע אינו עובד לשעה. התובע הוכיח כי עבד עם צד ג' בתקופות קודמות לאירוע התאונה. התובע לא הוכיח כי עבד אצל צד ג' באופן רצוף לפחות 7 ימים רצופים. עם זאת, בהגדרת עובד לשעה, נקבע כי עובד שלמעשה נמשך הקשר בינו לבין המעסיק 7 ימים או יותר אינו נחשב עובד לשעה. כלומר, ככל וקשרי העבודה בין התובע ומעסיקו נמשכו מעל שבעה ימים, גם אם בכל פעם העבודה מבוצעת לזמן פחות משבעה ימים, העובד מוחרג מהגדרת עובד לשעה. לפיכך, התובע אינו עונה על הגדרת עובד לשעה. משכך ולפי סעיף 342(ב) לחוק הביטוח הלאומי, החובה לשלם דמי ביטוח בעדו מוטלת על מעסיקו; אף אם התובע היה עובד לשעה, לא חלה עליו חובת הרישום בנתבע ותשלום דמי ביטוח בעדו, נוכח סעיף 77 (ב) לחוק הביטוח הלאומי והחלופות בתקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (רישום). גם לפי תקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), חובת הדיווח ותשלום דמי ביטוח לא חלות על התובע, ובנסיבות העניין הן חלות על צד ג'. משכך, ומשאין מחלוקת להתרחשות התאונה בעבודה, לא ניתן לשלול את זכאות התובע להכרה בתאונה כתאונת עבודה; למעלה מן הצורך, סעיף 366(ב)(3) לחוק בנוגע להפחתת גימלה או שלילתה מחמת פיגור בתשלום דמי ביטוח לא חלה על גמלאות נפגעי עבודה כשחובת תשלום דמי ביטוח אינה חלה על העובד המבוטח בעת קרות המקרה המזכה בגמלה.
אשר להודעת צד ג', הדיון התמקד בבחינת מעמדו של התובע. משכך, ובשים לב לזניחת הנתבע את הודעת צד ג' ונוכח העובדה כי הנתבע לא קיים חובת מתן זכות טיעון לצד ג' ולא הראה כי נשקלו לגביו מלוא נסיבותיו, הודעת צד ג' נדחתה. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [עבודה] [ביטוח לאומי] |
|
| בל (חי') 27141-03-19 אולגה פלדגון נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; טל גולן, נ.צ.: א' הנו, מ' נשר; 18/10/20) - 31 ע' |
| עו"ד: אודן סודאי |
ביה"ד הורה על מינוי מומחה רפואי בתחום רפואת הלב, אשר ידון בסוגיית הקשר הסיבתי בין פטירת בעלה המנוח של התובעת מאוטם שריר הלב, לבין תנאי עבודתו ביום הפטירה. זאת, נוכח טענת הדחק הפיזי בקשר לעבודת המנוח ביום הפטירה ותנאי מזג האויר ששררו במועד הפטירה, ואף כי נדחתה טענת הדחק הנפשי של המנוח בכל הקשור לשינוי בתנאי עבודתו.
עבודה – תאונת עבודה – אירוע חריג
עבודה – תאונת עבודה – הוכחת קשר סיבתי
עבודה – תאונת עבודה – מחלת לב
עבודה – תאונת עבודה – מינוי מומחה
עבודה – ביטוח לאומי – תאונת עבודה
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – פגיעה בעבודה
.
תביעת התובעת כנגד החלטת הנתבע בה נדחתה תביעתה לקבלת גמלת תלויים בגין אירוע לבבי/אוטם שריר הלב שאירע לבעלה המנוח. לטענת התובעת, המנוח נפטר ביום 26.7.2016 במהלך ועקב עבודתו כעובד ניקיון ומלגזן במפעל.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ט' גולן ונציגי הציבור א' הנו, מ' נשר) הורה על מינוי מומחה ופסק כי:
ביה"ד עמד תחילה על סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי המגדיר "פגיעה בעבודה" ועל סעיף 83 לחוק זה; ביה"ד עמד על ההלכה הפסוקה הנוגעת להכרה באוטם שריר הלב כתאונת עבודה, לפיה מן ההכרח לקבוע קודם כל קיומו של אירוע חריג בחיי עבודת המבוטח, טרם מינוי מומחה רפואי. לשם כך, על המבוטח להוכיח התרחשות "אירוע חריג" היכול למצוא ביטויו ב"דחק נפשי בלתי רגיל" או "מאמץ מיוחד" בסמוך לפני קרות האוטם. אירוע חריג יכול לגרום או לתרום לבואו של אוטם, כאשר הכוונה למאמץ פיזי בלתי רגיל או מתח נפשי (התרגזות או התרגשות) יוצא דופן אשר משמשים כ-trigger להופעת האוטם. רק אם יוכח קיומו של אירוע כזה, ניתן יהיה לקשור בינו ובין השינוי הפיזיולוגי הפנימי הפתאומי של אוטם שריר הלב. בהיעדר הוכחה בדבר אירוע חריג, תידחה התביעה, וזאת אף מבלי להיזקק לחוות דעת של מומחה רפואי; ביה"ד עמד על הפסיקה בה נקבעו הכללים להכרה באירוע כלשהו בעבודתו של נפגע כ"אירוע חריג", על היחס בין 'אירוע חריג' לקיומו של מתח מתמשך ועל היחס בין 'אירוע חריג' למתח שמתרחש מעת לעת במקום העבודה; ביה"ד עמד אף על נטל ההוכחה בתביעה לקיומו של 'אירוע חריג', כך שעל המבוטח להוכיח את המרכיב הסובייקטיבי של קרות האירוע החריג בראיות אובייקטיביות.
ביה"ד דחה את טענת הדחק הנפשי של המנוח בקשר לשינוי בתנאי עבודתו בשבועיים האחרונים עובר לפטירתו - עבודה מחוץ לחצרי המפעל בחום כבד, בגינם הוא היה נתון במתח נפשי רב. בהתאם לעדות אחד העדים - "הכל היה רגיל. שום לחץ או עומס בעבודה". כמו כן, לא היה למנוח ויכוח או ריב עם מישהו באותו שבוע, והמנוח לא התלונן לפני פטירתו ולא הראה שום סימן. מכל מקום, תקופת הזמן של הלחץ הנפשי שממנו סבל המנוח, לשיטת התובעת, היתה לכל הפחות פרק זמן של שבועיים. כלומר, מדובר במתח מתמשך. "מתח מתמשך" בעבודה, אפילו משתרע הוא על פני ימים או שבועות, אינו עולה כדי "אירוע חריג"; גם אם הייתה מתקבלת הגרסה לגבי טווח הזמנים הקצר ביותר כנטען על ידי אחד העדים, לפיו "בשבוע האחרון הוא היה מרוגש", עדיין מדובר בפרק זמן שיש בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי. בנוסף, לא הוכח כי סמוך ליום הפטירה, המנוח חווה 'מתח שיא' נפשי ביחס לתקופה שקדמה לכך. לאור האמור נדחו טענות התובעת לגבי קיומו של "אירוע חריג" או "מאמץ מיוחד" בסמוך לפטירתו של המנוח, בכל הקשור לשינוי הארגוני שנערך במפעל.
מאידך ביה"ד קיבל את טענת הדחק הפיזי בכל הקשור לעבודת המנוח ביום הפטירה, שכן הוכח כי המנוח עסק ביום הפטירה בהרמת וריקון שקיות פלסטיק במשקל של 10 ק"ג כל אחת, ובמשקל מצטבר של 3 עד 4 טון, ובאמצעות ידיו, תחת כיפת השמיים. מדובר בעבודה פיזית קשה ומאומצת, המהווה בגדר אירוע חריג שנגרם בשל מאמץ מיוחד בעבודה. באמור לעיל יש כדי להצדיק מינוי של מומחה רפואי מטעם ביה"ד. בנוסף, ראוי לציין לפני המומחה הרפואי את נתוני מזג האויר שנמדדו ביום האירוע בשעה 14.00, בתחנה הקרובה למקום עבודת המנוח (30.9 מעלות צלזיוס; 66% לחות). |
| חזרה למעלה |
|
| ועדות ערר - תכנון ובנייה |
| 25 [תכנון ובנייה] |
|
| ערר (מרכז) 7099/17 ארגון הקבלנים והבונים בפתח תקוה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקווה (ועדות ערר - תכנון ובנייה; יריב אבן חיים; 02/11/20) - 28 ע' |
| עו"ד: אורנה שגיב, יוני שורץ |
ביטול הנחיות מרחביות שקבעה הועדה המקומית לתכנון ולבניה. נקבע, כי הוועדה המקומית לא הבינה אל נכון תכליתו ומהותו המשפטית של מוסד ההנחיות המרחביות האמור בסעיף 145ד לחוק התכנון והבניה, והיא קבעה הנחיות מרחביות שאינן עולות בקנה אחד עם הסמכות שניתנה לה בחוק.
תכנון ובנייה – מוסדות תכנון – סמכויות
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – סמכויותיהן
.
שלושה עררים שהוגשו על ההנחיות המרחביות שפרסמה המשיבה. העוררים השונים הינם אדריכלים הפועלים במרחב התכנון של הוועדה המקומית, וכן ארגון הקבלנים והבונים בעיר. טענתם העיקרית של העוררים היא שההנחיות המרחביות חורגות מהסמכות הנתונה לוועדה המקומית לפי החוק.
.
ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה קבעה כלהלן:
רשימת הנושאים שניתן לקבוע לגביהם הנחיות מרחביות היא רשימה מצומצמת של נושאים שמשפיעים על חזות ועיצוב הבניין אשר הוועדה המקומית החליטה לגביהם כי היא אינה מעוניינת או כי היא אינה זקוקה להפעלת שיקול דעת פרטני, ביחס לבקשה קונקרטית.
נוכח לשון החוק, הדגש הוא האם נושא מסוים כאמור בסעיף 145ד(ב) לחוק הוא נושא בו צריך להפעיל שיקול דעת קונקרטי אם לאו, ולפיכך רק נושאים שבנוגע להם אין צורך בהפעלת שיקול דעת עובר לדיון בבקשה קונקרטית והם נוגעים לחזות ועיצוב הבניין וכו', הם כאלה אשר יכולים להיות מוסדרים בהנחיה מרחבית. ברי כי עניינים אלה על פי טיבם וטבעם הם עניינים שוליים יחסית שאינם מוסדרים בד"כ בתכנית, שאחרת נדרש בעניינם שיקול דעת פרטני.
לא ניתן לקבוע הנחיות מרחביות לגבי כל נושא מהטעם היחיד שיש לו השלכה על חזות הבניין, שכן למעשה ניתן לומר כי כל קביעה בכל נושא בקשר לבניין, בסופו של דבר, ניתן לומר שיש לה גם השפעה על עיצובו של הבניין.
הוועדה המקומית לא הבינה אל נכון – בכל הכבוד – את תכליתו ומהותו המשפטית של מוסד ההנחיות המרחביות האמור בסעיף 145ד לחוק, והיא קבעה הנחיות מרחביות שאינן עולות בקנה אחד עם הסמכות שניתנה לה בחוק. אין מנוס מהמסקנה, כי הכללים שקבעה לעצמה הוועדה המקומית נועדו – בעיניה עצמה – לעגן בכתב מדיניות תכנונית שאינה קשיחה, וכאשר היא במפורש מעוניינת לשמר לעצמה את שיקול הדעת לסטות ממנה במקרים מסוימים. משכך, לא ניתן לקיים במעמד מחייב של הנחיות מרחביות גם את ההוראות שאינן שנויות במחלוקת ואת אלה שאנו מחליטים להותיר בתוקף (בשינויים אלה או אחרים) – שאז ממילא לא ניתן יהיה לסטות מהן וזאת בניגוד למה שהוועדה המקומית עצמה ראתה לנגד עיניה בקביעתן. |
| חזרה למעלה |
|
|
