|
תוכן העניינים
| עליון |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| 6 [בתי-משפט] [נזיקין] [חברות] [חוזים] |
 |
| עא 8553/19 אלכסנדר אורן בע"מ נ' יהודית כהן (עליון; ד' מינץ, א' שטיין, ח' מלצר; 17/11/20) - 41 ע' |
בימ"ש פסק, בדעת רוב, כאן לראשונה, כי קיימת עילה עצמאית מכח סעיף 39, בצירוף סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), המאפשרת הגשת תביעה לפיצויים כנגד בעל דין, לרבות אורגן של תאגיד, בגין שימוש לרעה בהליכי משפט; עוד נפסק כי ניתן לפצות בשל שימוש לרעה בהליכי משפט אף בעילה של רשלנות, וזאת כאשר בעל דין פוגע באינטרס של יריבו על ידי הפרת חובת זהירות, שמקורה ביחסים מיוחדים בין השניים, שנוצרים מכוח הדין, או מכוח הבטחות, או מצגים, שניתנו במסגרת מערכת היחסים הרלוונטית.
 בתי-משפט – שימוש לרעה בהליכי בית-משפט – פיצויים
בתי-משפט – שימוש לרעה בהליכי בית-משפט – קיומו
בתי-משפט – שימוש לרעה בהליכי בית-משפט – של בעלי-הדין
נזיקין – אחריות – בעל דין
נזיקין – עוולות – רשלנות
חברות – אחריות – אחריות אישית |
|
|
|
| מחוזי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| מנהלי |
|
|
|
|
|
|
|
|
| שלום |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| עבודה אזורי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| משפחה |
|
|
|
|
| המפקח על המקרקעין |
|
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
| עליון |
| 1 [משפט מינהלי] [משפט חוקתי] [משטרה] |
|
| בגץ 6916/20 "אזרחים כותבים חוקה" , "משמר האזרחים", "הזמן לשינוי" ו-"ערבים זה לזה" התארגנויות אזרחיות לא מאוגדות נ' משטרת ישראל (עליון; י' עמית, נ' סולברג, ע' גרוסקופף; 17/11/20) - 9 ע' |
| עו"ד: הדס ערן, קובי עבדי, אלי אקסלרוד |
העתירה בעניין מדיניות האכיפה שהנהיגה משטרת ישראל ביחס להפגנות שהתקיימו בירושלים ובת"א בתקופת "הסגר השני" בעקבות מגפת הקורונה דינה להידחות על הסף, בעיקר בשל היותה עתירה כללית וכוללנית, ובהינתן הפיכתה ללא אקטואלית במתכונתה הנוכחית.
משפט מינהלי – בגץ – עתירה כוללנית
משפט מינהלי – בגץ – דחייה על הסף
משפט מינהלי – בגץ – צדדים לעתירה
משפט חוקתי – זכויות הפרט – חופש ההפגנה והתהלוכה
משטרה – תפקידיה – הבטחת שלום הציבור
משטרה – תפקידיה – שמירת הסדר הציבורי
.
העתירה מאגדת בתוכה טענות רבות ובקשה לשורה ארוכה של סעדים, בקשר למדיניות האכיפה שהנהיגה משטרת ישראל ביחס להפגנות שהתקיימו בירושלים ובת"א בתקופת "הסגר השני" בעקבות מגפת הקורונה. העותרים גורסים, בעיקרו של דבר, כי מדיניות האכיפה שהפעילה המשטרה במסגרת המחאות מנוגדת לנהליה ולדין הכללי, והביאה לפגיעה בלתי מידתית בזכויות הפרט של המוחים.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה על הסף בקבעו:
ראשית, פעולות האכיפה עליהן מלינה העתירה נעשו בהתאם להוראות דין ולמגבלות חריגות על התקהלות, לרבות במסגרת הפגנה, כפי שנקבעו בחיקוקים הרלוונטיים לאותה העת. הוראות אלו, וסמכויות המשטרה שנקבעו בהתאם להן, השתנו מאז הוגשה העתירה באופן ניכר. אף לשיטת העותרים קיים פער בלתי מבוטל בין הטענות שהעלו בתחילתו של הליך זה ובין אופן התנהלותה של המשטרה במחאות שהתקיימו לאחר שהוגשה העתירה. לנוכח האמור, דין העתירה להידחות על הסף מפאת היותה בלתי עדכנית במתכונתה הנוכחית וחסרה את התשתית הנדרשת לדיון בסוגיות המועלות בה.
שנית, העתירה, ההודעה המעדכנת ותשובת העותרים רצופות באמירות כוללניות ועמומות בדבר "אכיפת סדר ציבורי ושלום הציבור במסגרת מחאת 2020" וכן בעניין "הצורך בהסדרת מדיניות המשטרה והתייחסות מעמיקה על המתרחש בארגון זה, תוך תיקונו באופן שיתאים להגדרת תפקידו – לשרת ולהגן על אזרחי ישראל". יתרה מכך, העתירה כורכת יחדיו סעדים מגוונים הנוגעים לקיום הפגנות ותהלוכות באופן כללי ברחבי הארץ, וזאת ללא כל הבחנה ביחס לנסיבותיה של כל הפגנה, כגון מיקומה והיקפה. כריכה זו של אמירות כלליות, אשר חלקן משתלחות ואינן ענייניות, יחד עם סעדים רבים וגורפים – יוצרת קושי ממשי לבור את הבר מן התבן על מנת לקיים דיון ענייני בעתירה לגופה. די בדברים אלה כדי להביא לדחייתה של העתירה על הסף גם משום היותה כללית וכוללנית.
שלישית, לא צורפו לעתירה משיבים הדרושים לבירור הסעדים הרבים המתבקשים בה. כך, העותרים לא צירפו לעתירה את הכנסת, לה מוקנית הסמכות להקים ועדת חקירה פרלמנטרית כנדרש. כמו כן, בהינתן שהעתירה כוללת טענות ביחס להסדרי ההפגנה והשמעת רעש שנקבעו בעניין פדידה, היה מצופה כי העותרים דשם יצורפו להליך דנן. גם אם לא היה מקום לדחות את העתירה בשל עילת סף זו לבדה, הרי שיש בעניין זה כדי להמחיש את הקושי לדון בעתירה במתכונת בה הוגשה, ולתת משנה תוקף לשני הנימוקים העיקריים למחיקתה.
אין מחלוקת בדבר מעמדה הרם של הזכות להפגין כנגזרת חשובה של חופש הביטוי וכמכשיר עיקרי להבעת דעות ולהעלאת סוגיות חברתיות על סדר היום הציבורי – כך ככלל וכך בפרט בתקופת משבר הקורונה. אלא, שהזכות להפגין ככל זכויות היסוד אינה זכות מוחלטת ומשכך נדרש לעתים להגבילה על מנת להביא לאיזון ראוי בין מכלול הזכויות והאינטרסים הניצבים על הפרק. מושכלת יסוד זו נכונה בימי שיגרה והיא גם נכונה בתקופה הנוכחית נוכח הרצון המובן מאליו להיאבק בהתפשטות נגיף הקורונה ולהגן על שלום הציבור מפניו. אכן, נקודת המוצא לעניין זה, כפי שנפסק אך באחרונה, היא כי יש ליתן משנה תוקף להגנה על זכות הציבור להפגין בתקופה הנוכחית, אלא שבסמוך לכך נקבע כי הדברים נאמרים בשים לב לעמדת המשטרה כי אין מניעה מבחינתה לקיים את הסדר הציבורי ולדאוג לביטחון הציבור בסדרי הגודל של ההפגנות הנוכחיות (לרבות הגדולות), גם בהינתן אילוצי התקופה.
ויובהר, העתירה דנן עוסקת בהתנהלות המשטרה במסגרת מחאות שהתקיימו בתקופה יוצאת דופן ומתוחמת למדי, בה הונהגו הוראות דין חריגות ביחס להגבלת הזכות להפגין. מדיניות אכיפת הוראות הדין ע"י המשטרה בתקופה הנוכחית משתנה מעת לעת ובאופן דינאמי המותאם לצורכי השעה. בהינתן הנימוקים הנ"ל לדחיית העתירה על הסף, אין בג"ץ נדרש במסגרת ההליך הנוכחי לשאלות ספציפיות הנוגעות לעניין זה, כמו גם לשאלות משפטיות קונקרטיות המועלות בעתירה, שיתכן כי יהיה מקום להידרש להן בעתיד (כגון, האם נדרש רישיון לקיום תהלוכה ספונטנית). למותר לציין כי זכות העותרים להעלות סוגיות אלה במסגרת עתירה חדשה וממוקדת, המביאה בחשבון את קיומם של ההליכים התלויים ועומדים בנושאים קרובים, שמורה להם. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| עפ 5132/20 קארין סמנודי נ' מדינת ישראל (עליון; נ' סולברג, ע' גרוסקופף, א' שטיין; 17/11/20) - 7 ע' |
| עו"ד: חיים שוייצר, בוריס שרמן |
אין חולק כי המערערת עצמה נפלה קורבן לאלימות וסבלה מנחת זרועו ומהתעמרותו של בן זוגה, וכי חלקה בעבירות בהן עסקינן היה מצומצם יחסית. ואולם, מדובר במסכת עבריינית שהביאה למות אדם ושבמהלכה המערערת פעלה באופן אקטיבי, תוך שהיא אדישה לאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית. עבירות אלימות המקפחות חיי אדם הן עבירות חמורות ואת מבצעיהן יש להעניש בחומרה רבה. במקרה דנן, בימ"ש קמא הקל עם המערערת בהתחשב בנסיבות חייה, ואין לתת לה הקלה נוספת.
דיון פלילי – ערעור – אי-התערבות במידת העונש
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: הריגה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות אלימות
.
ערעור על גזר דינו של ביהמ"ש המחוזי בו נגזרו על המערערת 4 שנות מאסר בפועל ומאסר על תנאי בעקבות הרשעתה, ע"פ הודאתה במסגרת הסדר טיעון, בסיוע להריגה, שוד בנסיבות מחמירות ושיבוש מהלכי משפט. לטענת המערערת, לא ניתן משקל מספיק לאלימות שהמבצע העיקרי – בן זוגה – הפעיל כלפיה והשפעתו הרבה עליה, לחלקה המשני והשולי במסכת העבריינית ועוד.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקבעו:
הלכה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שהוטל ע"י הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים של סטייה קיצונית ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים, או כאשר נפלה טעות מהותית בגזר הדין. מבלי להקל ראש בנסיבותיה הקשות של המערערת, המקרה דכאן אינו בא בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות.
אין חולק כי המערערת עצמה נפלה קורבן לאלימות וסבלה מנחת זרועו ומהתעמרותו של בן זוגה, וכי חלקה בעבירות בהן עסקינן היה מצומצם יחסית. ואולם, מדובר במסכת עבריינית שהביאה למות אדם ושבמהלכה המערערת פעלה באופן אקטיבי, תוך שהיא אדישה לאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית. עבירות אלימות המקפחות חיי אדם הן עבירות חמורות ואת מבצעיהן יש להעניש בחומרה רבה. בימ"ש זה עמד פעמים אין-ספור על הקלות הבלתי נסבלת של מעשי אלימות אכזריים שפשטו במקומותינו ועל החובה למגרם באמצעות ענישה מרתיעה.
במקרה דנן, בימ"ש קמא הקל עם המערערת בהתחשב בנסיבות חייה, ואין לתת לה הקלה נוספת. גזר הדין הינו מידתי ומנומק היטב ואינו קורא להתערבות ערכאת הערעור. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [בתי-משפט] [מסים] |
|
| דנא 6021/20 אר.טו.אם קורפוראשיין בע"מ נ' פקיד שומה תל אביב 5 (עליון; א' חיות; 17/11/20) - 5 ע' |
| עו"ד: אביגדור פלדמן |
המבקשת אינה טוענת כי במקרה דנן נקבעה הלכה חדשה. היא יוצאת נגד החלטת ביהמ"ש שלא לדון פעם נוספת בטענות אשר נדונו והוכרעו בעניין סעד. טעם זה המועלה ע"י המבקשת, אין בו על פני הדברים כדי לבסס עילה לדיון נוסף.
בתי-משפט – דיון נוסף – עילות לקיומו
מסים – היטלים – היטל העסקת עובד זר
.
סעיף 45 לחוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), התשס"ג-2003 מטיל היטל על מעסיקים בגין העסקת עובדים זרים, לצד היטל מופחת על ענפים מסוימים. בעניין סעד נקבע כי חובת תשלום ההיטל חלה גם על מעסיקי עובדים מסתננים שמחזיקים ברישיון שהייה זמני לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל. בקשה לדיון נוסף על עניין סעד נדחתה. בעקבות פסק הדין בעניין סעד, הוציא המשיב למבקשת שומות שכללו את תשלום ההיטל, בסך של כ-2.3 מיליון ₪. המבקשת ערערה על שומות אלה בפני ביהמ"ש המחוזי, ועל דחיית ערעורה הגישה ערעור לבימ"ש זה. ערעור זה נדון במאוחד עם חמישה ערעורים נוספים. הבקשה דנא היא בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בערעורים המאוחדים.
.
נשיאת ביהמ"ש העליון דחתה את הבקשה בקבעה:
בבקשה דנן טוענת המבקשת כי משעמד ביהמ"ש על ההיגיון שבטענותיה ועל תוצאותיה הקשות של הלכת סעד, היה עליו לדון בטענות לגופן, ולא לדחותן בנימוק שאין לסטות מאותה הלכה אך בשל פרק הזמן הקצר שעבר מאז שנקבעה.
כפי שנפסק, הדיון הנוסף הוא הליך חריג השמור לאותם מקרים בהם נפסקה הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של ביהמ"ש העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוי לקיים בה דיון נוסף.
המבקשת אינה טוענת כי במקרה דנן נקבעה הלכה חדשה. היא יוצאת נגד החלטת בית המשפט שלא לדון פעם נוספת בטענות אשר נדונו והוכרעו בעניין סעד. טעם זה המועלה על ידי המבקשת, אין בו על פני הדברים כדי לבסס עילה לדיון נוסף על פי תנאי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [חינוך] [משפט חוקתי] [משפט מינהלי] |
|
| בגץ 4100/20 עלמה אלון נ' שר החינוך (עליון; י' עמית, נ' סולברג, ע' גרוסקופף; 17/11/20) - 11 ע' |
| עו"ד: פרימן מוריה, ירון אלון |
בג"ץ דחה עתירה נגד קביעת הגבלות בתקנוני בתי הספר במערכת החינוך הממלכתית בעניין אורכם של שרוולי הבגדים עמם רשאים התלמידים להגיע ללימודים – בהעדר כל עילה להתערב בהחלטת המשיבים לבזר לבתי הספר את ההחלטות בענייני התלבושת האחידה בכלל, ובעניין אורך השרוולים בפרט.
חינוך – בתי ספר – תלבושת אחידה
משפט חוקתי – פגמים בשיקול הדעת – הפליה
משפט מינהלי – שיקול-דעת – משרד החינוך
משפט מינהלי – שיקול-דעת – מוסד חינוך
.
עתירה כנגד קביעת הגבלות – בין ע"י המשיבים עצמם ובין על דרך האצלה בחוזר מנכ"ל לצוותי בתי הספר שבפיקוחם – בעניין אורכם של שרוולי הבגדים עמם רשאים תלמידי בתי הספר הממלכתי להגיע ללימודים, למעט לבוש החושף איברים אינטימיים. לדוגמא צוינה ההגבלה בתקנון ביה"ס בו לומדת העותרת, האוסרת להגיע עם מכנס אשר שרווליו קצרים מקו הברך של התלמידה או התלמיד.
.
בג"ץ (מפי השופט ע' גרוסקופף, בהסכמת השופטים נ' סולברג וי' עמית) דחה את העתירה על הסף מהטעמים הבאים:
דין העתירה להידחות, בהעדר כל עילה להתערב בהחלטת המשיבים לבזר לבתי הספר את ההחלטות בענייני התלבושת האחידה בכלל, ובעניין אורך השרוולים בפרט.
תקנות חינוך ממלכתי (סדרי הפיקוח), מסדירות את סמכותו של שר החינוך לקבוע, באמצעות מנכ"ל משרד החינוך, מדיניות ונהלים בעניינים פדגוגיים ומנהליים למוסדות החינוך הממלכתי. חוזר המנכ"ל בעניין תלבושת אחידה הניצב במרכז העתירה דנן הינו דוגמה להתוויית מדיניות פדגוגית כאמור.
החוזר מחיל על חטיבות הביניים ובתי הספר היסודיים במערכת החינוך הממלכתי את החובה להנהיג תלבושת אחידה לתלמידים, אולם נקבע בו, בכוונת מכוון, כי כל בית ספר ובית ספר יסדיר את ההוראות הפרטניות לעניין זה – בהתאם למאפייני קהילתו ובשיתוף פעולה בין כלל הגורמים המרכיבים קהילה זו, לרבות התלמידים והוריהם. לא נמצא בעתירה נימוק משכנע לכך שבהחלטה זו נפל פגם כלשהו, לא כל שכן פגם המצדיק את התערבות בג"ץ. כן לא נמצא פגם בעמדת המשיבות כי סמכות המוסד החינוכי משתרעת גם לעניין ההגבלות בהן עסקינן – קביעת אורך השרוולים. כך, בוודאי, בהינתן הפרשנות המרחיבה שהעניק בימ"ש זה לסמכות הנתונה למשיבים מכוח סעיף 34 לחוק חינוך ממלכתי ותקנות.
משכך, העובדה שבתי ספר שונים הגיעו להגבלות שונות על אורכם של השרוולים המותרים בין כותלם אינה אלא תוצאה של מדיניות מבזרת, שטעמיה הקהילתיים והפדגוגיים בצדה, ואשר אין כל הצדקה כי בג"ץ יתערב בה.
טענה בדבר קוד הלבוש הקבוע בתקנון בית ספר ספציפי או בדבר אופן אכיפתו, דינה לעלות תחילה בפני מנהל בית הספר, ורק משמוצה אפיק זה נפתחת הדלת לפנייה לגורמי משרד החינוך ולאחר מכן ובמידת הצורך לעתירה לביהמ"ש לעניינים מינהליים.
השופט נ' סולברג מוסיף כי לא הליך משפטי נחוץ כאן, אלא תהליך חינוכי; לא ביהמ"ש ינצח על המלאכה, אלא הצוות החינוכי של בית הספר, הוא אשר מופקד על המשימה, בשותפות עם התלמידים וההורים, כפי שמורה "חוזר תלבושת אחידה"; וזאת במגמה שהתלבושת תהיה הולמת, ומכבדת את המסגרת החינוכית.
השופט י' עמית מוסיף בין היתר, כי אין להקל ראש בטענת העותרת שהמצב בשטח הוא שההגבלה נאכפת בעיקר על התלמידות, ובשל כך תלמידות מגיעות לבית הספר כשהן לבושות במכנסיים ארוכים, אף בימי הקיץ החמים ואף בטיולי בית הספר בימי הקיץ. לעמדת השופט עמית הצניעות אליה מתכוון חוזר תלבושת אחידה היא צניעות במובן של "הצנע לכת", של ענווה וסולידריות חברתית, כפי שעולה מהקשר הדברים והדבקם ומדיוני הכנסת בנושא. לכן, ומבלי לקבוע מסמרות, ייתכן כי ראוי לקבוע סטנדרט על פני כלל, סטנדרט שלפיו על התלבושת להיות הולמת וראויה, מבלי להידרש לסנטימטרים ולמדידות למיניהן, שיש בהן כדי להביך, שמא אף להשפיל או חלילה להחפיץ. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [משפט חוקתי] [משפט מינהלי] |
|
| בגץ 7059/20 עמותת "חוזה חדש" נ' משטרת ישראל (עליון; ע' פוגלמן, ג' קרא, א' שטיין; 17/11/20) - 12 ע' |
| עו"ד: ענת גולדשטיין, סיגל אבנון, חור אוריאל ניזרי, גונן בן יצחק |
בג"ץ ביטל את המגבלות שפרסמה המשטרה לפיהן נאסר על שימוש באמצעי הגברה באזור ההפגנות בבלפור לצורך השמעת מוזיקה מהשעה 21:30 ועד 23:00. איסור זה אינו נובע מהוראות פסק הדין בבג"ץ 5078/20, וחורג מן האיזון שנמצא ראוי להגבלת הרעש המוקם בהפגנות בגדרי אותו הליך ומן ההנחיה הנוהגת בפסיקתנו שלפיה הגבלת הזכות להפגין תתאפשר רק כאשר מתקיימת ודאות קרובה לפגיעה קשה בסדר הציבורי או בשלום הציבור ובמידה המצומצמת ביותר הנדרשת למניעת פגיעה כאמור.
משפט חוקתי – זכויות הפרט – חופש ההפגנה
משפט חוקתי – זכויות הפרט – חופש הביטוי
משפט מינהלי – שיקול-דעת – משטרת ישראל
.
עתירה שהגיש אחד מארגוני המחאה הנוטלים חלק בהפגנות המתקיימות מזה כמה חודשים בסמוך למעון ראש הממשלה, כנגד המגבלות שפרסמה משטרת ישראל לאחר מתן פסק הדין בבג"ץ 5078/20 בעניין פדידה, לפיהן אסרה המשטרה על שימוש באמצעי הגברה באזור ההפגנות לצורך השמעת מוזיקה בין השעה 21:30 ועד לשעה 23:00 ואפשרה לעשות שימוש באמצעי הגברה אלו לטובת נאומים בלבד. עוד ביקשה העותרת כי בג"ץ יורה למשיבה להסביר מהו מקור הסמכות להתערבות בתכני ההפגנה (על פי הנטען).
.
בג"ץ (מפי השופט ע' פוגלמן, בהסכמת השופטים ג' קרא וא' שטיין) 'יבל את העתירה מהטעמים הבאים:
השאלה שעומדת במוקד העתירה נוגעת למחלוקת נקודתית על פרשנות הוראות בימ"ש זה בעניין פדידה לעניין המגבלות שהמשטרה רשאית להטיל על הקמת רעש בהפגנות המתקיימות בסמוך למעון ראש הממשלה.
הגם שנושא השמעת המוזיקה לא נדון במישרין בפסק הדין בעניין פדידה, בג"ץ סבור כי הנחיות המשטרה דעסקינן, שצמצמו את השימוש המותר באמצעי הגברה לאחר השעה 21:30 (במקום לאחר השעה 23:00) לטובת השמעת נאומים בלבד, ושאסרו על שימוש באמצעי ההגברה – מהשעה 21:30 ועד 23:00 – לצורך ליווי מוזיקאלי או השמעת שירים וג'ינגלים (ו"רעשים מכל סוג"), אינן נגזרות מהמתווה שהוצג על ידי המשטרה בעניין פדידה (בו לא מצא בג"ץ להתערב בעניין פדידה) ואף לא ממסקנות פסק הדין.
להבדיל מן האמצעים המרעישים במיוחד שעניינם נדון בפסק הדין בעניין פדידה, שהוגדרו כ"אמצעי רעש קיצוניים", ההגבלות הנוכחיות מכוונות לשימוש באמצעי הגברה לצורך השמעת מוזיקה. כך גם הדוגמאות שנמנו בפסק הדין לאותם אמצעים מרעישים במיוחד: "צופרי אוויר, תופים, כלי הקשה ואמצעי הרעשה אחרים שאינם אמצעי כריזה והגברה" מלמדות כי המגבלה לא נועדה לתת מענה לרעשים הנלווים להשמעת שירים ומוזיקה מוקלטת אחרת על ידי המפגינים.
בהינתן האיזון שעליו עמד בימ"ש זה בעניין פדידה בין זכותם של התושבים לקיים את שגרת חייהם לבין זכותם של המפגינים לקיים את ההפגנות ולהפיץ את מסריהם במסגרתן, בג"ץ סבור כי המגבלות העדכניות לעניין השמעת המוזיקה באמצעי הגברה גורמות לפגיעה לא מידתית בזכות להפגין. כפי שנפסק בעבר, בבחינת האיזון בין הזכות להפגין לבין האינטרסים והזכויות הניצבים מולה מוחלת אמת מידה מחמירה, כך שהאפשרות של המשטרה להגביל את הזכות להפגין מכוח סמכויותיה הכלליות בסעיפים 5-3 לפקודת המשטרה מותרת "רק מקום שבו מתקיימת ודאות קרובה לפגיעה קשה בסדר הציבורי או בשלום הציבור, ובמידה המצומצמת ביותר הנדרשת על מנת למנוע פגיעה כאמור".
השמעת שירי מחאה או השמעת מוזיקה לליווי ההפגנה היא אחת הדרכים לקיבוץ מפגינים תחת מטרתם המשותפת ולהעברת מסריהם, ונדבכים אלה – בדומה למסרים שמועברים בדרך של דיבור או נאום – הם חלק בלתי נפרד מחירות ההפגנה והביטוי. לכך יש להוסיף, כי ממילא הוראות חוק העזר העירוני, המבוססות על התקנות למניעת מפגעים, מתירות הקמת רעש מן הסוג הנדון עד השעה 23:00.
בצד האמור, נדחו טענות העותרת שלפיהן הנחיות המשטרה דנן נובעות מרצונה להגביל את תכני ההפגנות וכי מטעם זה הוטלו הן בחוסר סמכות. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [בתי-משפט] [נזיקין] [חברות] [חוזים] |
|
| עא 8553/19 אלכסנדר אורן בע"מ נ' יהודית כהן (עליון; ד' מינץ, א' שטיין, ח' מלצר; 17/11/20) - 41 ע' |
| עו"ד: הנריק רוסטוביץ, ערן פייביש, זיו כהן, חגי שלו, מייק ביטון, אלדר פדהצור |
בימ"ש פסק, בדעת רוב, כאן לראשונה, כי קיימת עילה עצמאית מכח סעיף 39, בצירוף סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), המאפשרת הגשת תביעה לפיצויים כנגד בעל דין, לרבות אורגן של תאגיד, בגין שימוש לרעה בהליכי משפט; עוד נפסק כי ניתן לפצות בשל שימוש לרעה בהליכי משפט אף בעילה של רשלנות, וזאת כאשר בעל דין פוגע באינטרס של יריבו על ידי הפרת חובת זהירות, שמקורה ביחסים מיוחדים בין השניים, שנוצרים מכוח הדין, או מכוח הבטחות, או מצגים, שניתנו במסגרת מערכת היחסים הרלוונטית.
בתי-משפט – שימוש לרעה בהליכי בית-משפט – פיצויים
בתי-משפט – שימוש לרעה בהליכי בית-משפט – קיומו
בתי-משפט – שימוש לרעה בהליכי בית-משפט – של בעלי-הדין
נזיקין – אחריות – בעל דין
נזיקין – עוולות – רשלנות
חברות – אחריות – אחריות אישית
.
הדיון נסב אודות השאלה האם, מכוח מה, ובאלו תנאים ניתן להטיל אחריות כספית על בעל דין, לרבות אורגן של תאגיד, בגין שימוש לרעה בהליכי משפט אשר גרם נזק כלכלי לבעל הדין שכנגד; כן נסב הדיון אודות השאלה האם נושה שלטובתו נרשם שעבוד של נכס כבטוחה לפירעון חוב כספי זכאי להיפרע מדמי השכירות אשר שולמו, או אמורים להשתלם, לבעל הנכס על ידי שוכרו. השאלות הללו הוכרעו בפסק דין של בימ"ש המחוזי, במסגרת סכסוך עסקי בין הצדדים. אורן הלווה לקבוצת כהן סכום כספי בקשר לנכס מסחרי, כאשר קבוצת כהן שיעבדה לטובת אורן את זכויותיה במקרקעין. לימים, נקלעה קבוצת כהן לקשיים פיננסיים שהביאו לפתיחת הליכי מימוש השעבוד על ידי אורן. קבוצת כהן הגיבה להליכים אלו במלחמה משפטית שהסתיימה בניצחונו של אורן, אך ניצחון זה העמידוֹ מול חברות שכמעט התרוקנו מנכסיהן, כך שאורן יוכל לבוא על תיקונו רק אם ייפרע מהאנשים שעמדו מאחורי החברות, או חלקן ובראשן גב' כהן. גב' כהן היתה גורם דומיננטי בהליכי סרק שנועדו לסכל או לדחות את מימוש החוב שקבוצת כהן חבה לאורן, שנעשו ברובם על רקע הסכם בוררות. נוכח כך אורן הגיש תביעה כספית נגד כהן. התביעה הכספית התקבלה במלואה, אך נדחתה דרישתו של אורן לקבלת דמי שכירות בגין התקופה שקדמה למימוש החנות במסגרת הליכי הכינוס ונקבע כי הוא זכאי לדמי השכירות ששולמו בעד השכרת החנות בתקופת הכינוס בלבד ועד למכירתה לאורן. בנוסף, בימ"ש הטיל על גב' כהן אחריות אישית לכל החובות שקבוצת כהן חבה לאורן. אורן טוען כי בימ"ש קמא שגה בסרבו לפסוק לזכותו את מלוא דמי השכירות שתבע, בטענה כי דמי השכירות מהחנות שועבדו לטובתו באיגרת חוב משנת 1992; גב' כהן טוענת כי בימ"ש קמא שגה בהטילו עליה אחריות אישית לכל החובות שקבוצת כהן חבה לאורן.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט שטיין ובהסכמת המשנה לנשיאה מלצר והשופט מינץ) דחה את הערעורים ופסק כי:
השופט שטיין פסק כי מן הדין להטיל על גב' כהן, אף בהיותה אורגן של תאגיד, אחריות כספית בגין שימוש לרעה שעשתה בהליכי משפט על מנת לסכל את מימוש החובות שקבוצת כהן חברה לאורן לפי הסכם הבוררות, ולא לפי דוקטרינת הרשלנות שבדיני הנזיקין כפי שקבע בימ"ש קמא, אלא לפי דוקטרינת השימוש לרעה בהליכי משפט, בציינו כי הוא מתייחס אך ורק להתדיינות אזרחית ולכלליה. דוקטרינת השימוש לרעה מסמיכה את בימ"ש להטיל על מי שעושה שימוש לרעה בהליכי משפט, לצד סנקציות אחרות או במקומן, את החובה לפצות את הנפגע על נזקיו ועל הפסדיו. קיומה של תרופת פיצויים כאמור מייתר את ההיזקקות לעוולת הרשלנות כבסיס להטלת החובה לפצות את הנפגע על מי שהסב לאותו נפגע הפסדים או נזקים על ידי שימוש לרעה בהליכי משפט. יתרה מכך, השופט שטיין פסק כי הטלת אחריות נזיקית בגין התרשלות על תובע או על נתבע שעשה מעשה פסול כלפי יריבו בהתדיינות אזרחית תהא אפשרית אך במקרים חריגים, כאשר בין השניים קיימים יחסים מיוחדים כמשמעם בדיני הנזיקין. באין יחסים מיוחדים, לא יתקיים היסוד של "קרבה" שעל בסיסו ניתן להטיל חובת זהירות על מי שברגיל אינו חב אותה לאדם שניצב מולו. בעל דין שנלחם ביריבו בהליך אזרחי זכאי להיות קרוב אצל עצמו בלבד. הוא איננו חב לבעל-דין-יריב שום חובת זהירות במסגרת ניהול ההתדיינות, אלא בהתקיים יחסים מיוחדים. לכן, בעל דין כזה איננו יכול להיחשב לרשלן ולא תוטל עליו אחריות בנזיקין אלא בגין עוולה מכוונת ששמה נגישה, שאינה נוגעת לענייננו. במקרה רגיל, כאשר בין בעלי הדין היריבים לא נוצרים יחסים מיוחדים, לא ניתן יהיה לחייב תובע או נתבע בחובת זהירות כלפי יריבו. לצד זאת, בעל דין שעושה מעשה מכוון המהווה שימוש לרעה בהליכי משפט ועל ידי כך גורם נזק או הפסד לבעל דין יריב יחויב בפיצויים מכוח סעיפים 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), ולא במסגרת עוולת הרשלנות. במקרה דנן, אורן לא הוכיח שגב' כהן או אחת החברות שבשליטתה, חבה לו חובת זהירות מיוחדת במסגרת מלחמת ההתשה המשפטית שאלה ניהלו נגדו כחלק מקבוצת כהן. ואולם, מלחמת ההתשה שנוהלה בניצוחה של גב' כהן היתה בגדר שימוש לרעה בהליכי משפט, שנעשה במכוון ואשר גורר אחריו אחריות וחבות בפיצויים.
אשר לאחריות של גב' כהן לנזק הכספי של אורן מכוח דוקטרינת השימוש לרעה בהליכי משפט, האיסור הכללי על שימוש לרעה בהליכי משפט, חל על כל מעשה אשר פוגע, בכוונת מכוון, בתקינותו או ביעילותו של הליך משפטי ובמסגרתה, בעל דין שעושה מעשה אשר מכוון לפגוע בתקינות ההליך המשפטי או ביעילותו חושף את עצמו לקשת רחבה של סנקציות משפטיות, אליה ניתן להוסיף את חיובו של מי שפוגע בהליך משפטי תקין בכוונת מכוון בפיצויים לטובת הנפגע שסופג נזק או הפסד ממעשיו הפסולים. מיקומה של דוקטרינת השימוש לרעה בחוק החוזים מביאה להפעלת חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), נגד מפרי האיסור שהדוקטרינה מטילה ומחייב את מפר החוזה בפיצויים לטובת הנפגע. יש להטיל חיוב כאמור, באשר הוא הכרחי לתיקון הנזק שנגרם, על כל אדם או גוף שגרם לאותו נזק על ידי הפרת חוק החוזים, גם כשאלו חלות על המקרה מכוח סעיף 61(ב) לחוק. במקרה זה על גב' כהן לשאת באחריות מלאה לתוצאות השימוש לרעה בהליכי משפט ולפצות את אורן בגין כל ההפסדים שהתנהלות פסולה זו גרמה לו, מכוח סעיפים 39 ו-61(ב) לחוק החוזים ומכוח סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות).
הטלת אחריות על בעל דין כלפי יריבו בהתדיינות אזרחית במסגרת עוולת הרשלנות של דיני הנזיקין תתאפשר רק במצבים חריגים, בהם מתקיימים בין בעלי הדין יחסים מיוחדים שמטילים על בעל הדין הרשלן חובת זהירות מיוחדת כלפי יריבו. היחסים המיוחדים הנדרשים יכולים להיווצר מכוח הוראת דין מיוחדת שמחוץ לעוולת הרשלנות, המטילה על בעל דין חובה לעשות מעשה או להימנע מעשיית מעשה, במטרה להגן על אינטרס של יריבו; ובמקרים שבהם בעל דין יוצר אצל יריבו הסתמכות סבירה על ידי מתן הבטחה או מצג כי יפעל בדרך מסוימת, אשר תואמת את האינטרס של היריב, ואחר כך פועל בניגוד להבטחה שנתן או למצג שיצר. באין יחסים מיוחדים, ובכפוף לאיסור הכללי על שימוש לרעה בהליכי משפט כמעשה מכוון, לכל בעל דין נתונה הזכות לדאוג אך ורק לענייניו שלו ולנהל את ההתדיינות לפי ראות עיניו.
לנוכח האמור, גב' כהן לא חבה לאורן חובת זהירות (במובן של חובה שלא להתרשל כלפיו) במסגרת ההתדיינויות המשפטיות שאורן וקבוצת כהן ניהלו ביניהם בערכאות. בין אורן לבין גב' כהן לא התקיימו שום יחסים מיוחדים מכוח דין או מצג. מטעם זה, לא ניתן היה לבסס את אחריותה של גב' כהן כלפי אורן על עוולת הרשלנות. ברם, גב' כהן פעלה בכוונת מכוון כדי לסכל את מימוש זכויותיו של אורן לפי הסכם הבוררות, וניהלה נגד אורן מלחמת התשה משפטית רוויית מהלכים פסולים שהיוו שימוש לרעה בהליכי משפט. מטעמים אלה, מן הדין להטיל על גב' כהן את החובה לפצות את אורן על מלוא הפסדיו ונזקיו במסגרת דוקטרינת השימוש לרעה בהליכי משפט; ודוק, בימ"ש קמא לא הרים את מסך ההתאגדות שהפריד בין גב' כהן לבין החברות שבשליטתה, כדי להטיל עליה אחריות כספית לנזקיו ולהפסדיו של אורן, אלא הטיל עליה אחריות אישית בגין מעשיה שלה, שאיננה מוגבלת למידת אחריותן של החברות שהופעלו על ידה כפי שהופעלו, אלא היקפה נקבע לפי היקף הנזק וההפסד שגב' כהן גרמה לאורן בהתנהגותה, שהיתה בגדר שימוש לרעה בהליכים; השופט מינץ סבר בדעת מיעוט כי לא נפל פגם בהטלת אחריות על גב' כהן מכוח עוולת הרשלנות, ולכן לא הביע עמדה באשר להתאמת דוקטרינת השימוש לרעה בהליכי משפט כמקור עצמאי להטלת חובה על כהן לפצות את אורן על מלוא הפסדיו ונזקיו.
השופט שטיין פסק כי אורן אינו זכאי להיפרע מדמי השכירות ששולמו בעד השכרת החנות לפני תחילת הכינוס, ולמעלה מן הנדרש דחה את טענת אורן כי הינו זכאי למלוא דמי השכירות מהחנות בהיותו בעל שיעבוד; השופט מינץ סבר כי סוגיית גורל פירות נכס משועבד אינה סוגיה פשוטה ולולי הסכמת הצדדים לשעבד את דמי השכירות באיגרת החוב, ולולי ויתרו אורן על זכותם זו במסגרת הסכם הבוררות היה צורך להתחקות אחר כוחו של שעבוד זה; המשנה לנשיאה מלצר השאיר סוגיה זו בצריך עיון, שכן היא לא נדרשת להכרעה בנסיבות מקרה זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [בתי-משפט] |
|
| עפ 7731/20 בן ונונו נ' ועדה מקומית לתכנון ובנייה אצבע הגליל (עליון; ה א' חיות; 15/11/20) - 5 ע' |
| עו"ד: יאיר אבני, לימור פורר |
אין די בעובדה ששופט דן בהליך אחר בעניינו של אותו נאשם, או שהוא נחשף לחומר הראיות הנוגע אליו. על מנת להקים עילת פסלות יש להראות כי המקרה בא בגדר אותם מקרים חריגים "שבהם נקבעו בהליך הקודם ממצאי מהימנות ברורים או שביהמ"ש נחשף לחומר שלאור טיבו ועוצמתו לא יוכל להשתחרר ממנו בהליך החדש שבו הוא יושב לדין".
בתי-משפט – פסלות שופט – טעמי הפסלות
בתי-משפט – פסלות שופט – ערעור
בתי-משפט – שופטים – פסילה
בתי-משפט – פסלות שופט – המועד להגשת הבקשה
.
ערעור על החלטת בימ"ש השלום בצפת (השופטת ד' נסאר) שלא לפסול עצמו מלדון בהליך בעניינו של המערער בגדרו מיוחס למערער עבירות לפי חוק התכנו"ב. עיקר הטענות עניינן בכך שבפני אותו מותב כבר מתנהל הליך קודם בגדרו הוגש כתב אישום המייחס למערער עבירות לפי חוק התכנו"ב. והן נוכח העובדה שהחל מחודש ינואר 2019 ועד לחודש מרץ 2020, דן המותב בארבע בקשות במעמד צד אחד שעניינן מתן צו כניסה למקום המשמש למגורים, הנוגעות למקרקעין. המערער טען כי במסגרת בקשות אלה נחשף המותב לחומר הראיות שבתיק עוד בטרם הוגש כתב האישום בהליך השני, ועד חודשים ספורים טרם הגשתו. שילוב נסיבות אלה, כך נטען, יש בו כדי להצדיק את פסילת המותב.
.
נשיאת ביהמ"ש העליון (השופטת א' חיות) דחתה את הערעור מהטעמים הבאים:
נקודת המוצא היא כי על מנת להקים עילת פסלות אין די בעובדה ששופט דן בהליך אחר בעניינו של אותו נאשם, או שהוא נחשף לחומר הראיות הנוגע אליו. על מנת להקים עילת פסלות יש להראות כי המקרה בא בגדר אותם מקרים חריגים "שבהם נקבעו בהליך הקודם ממצאי מהימנות ברורים או שביהמ"ש נחשף לחומר שלאור טיבו ועוצמתו לא יוכל להשתחרר ממנו בהליך החדש שבו הוא יושב לדין".
בענייננו, ההליך הראשון נמצא בתחילתו, טרם תחילת שלב ההוכחות, והמערער לא הצביע על אמרה, התייחסות או החלטה של המותב אשר עשויות היו להקים חשש ממשי למשוא פנים ולהצדיק את פסילתו. אשר לבקשות למתן צו כניסה, מקובלת על הנשיאה קביעתו של המותב לפיה בתקופה הרלבנטית הוא טיפל בבקשות רבות מסוג זה, והבקשות והראיות שהוצגו בפניו אינן זכורות לו. זאת ועוד, עיון בהחלטות שניתנו בבקשות אלה מעלה כי אין בהן קביעה כלשהי אשר ממנה עולה שדעתו של המותב "ננעלה", או כי קיים חשש ממשי למשוא פנים מצידו. בכך שונה המקרה דנן מן המקרים שאליהם הפנה המערער, ומשכך לא נמצא כי יש לגזור את ההכרעה במקרה דנן מן התוצאה במקרים אלה. לבסוף צוין, כי ניתוב ההליך השני לטיפולו של המותב וקביעת דיון ההקראה בפניו היו ידועים למערער עוד מחודש יולי 2020, אך בקשת הפסלות הוגשה רק לקראת הדיון עצמו, בסוף חודש אוקטובר 2020. שיהוי זה תומך אף הוא בדחיית הערעור. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 8 [חדלות פירעון] |
|
| חדלת (י-ם) 15510-10-19 שייקה אלה בע"מ (בשיקום) נ' משכנות התכלת בע"מ (מחוזי; אביגדור דורות; 09/11/20) - 28 ע' |
| עו"ד: יורם הכהן, דורון לנגה, חגי אולמן, מיכל לדר רוזן, יפה פינארו, אופיר רונן, אורית צימבר |
אישור הסדר נושים על ידי בית המשפט בניגוד להצבעת נושי החברה הוא החריג. בנסיבות המקרה דנן יש לאשר את ההצעה לתכנית שיקום כלכלית, הגם שלא אושרה בכל אחת מאספות הנושים ברוב הדרוש. חלופת הסדר הנושים המוצעת תיטיב עם החברה, בהשוואה לחלופת הפירוק שום נושה לא יקבל בהסדר הנושים תמורה נמוכה ממה שהיה מקבל בחלופת הפירוק.
חדלות פירעון – חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי התשע`ח-2018 – אישור הסדר נושים
.
בקשת הנאמנים של החברה, לאישור הסדר נושים לפי סעיף 86 או לחלופין לפי סעיף 87 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
ככלל, בית המשפט אינו נוהג לכפות הסדר על הנושים, בניגוד לרצונם, שעה שלא הושג הרוב הדרוש הקבוע בחוק. אישור הסדר על ידי בית המשפט בניגוד להצבעת נושי החברה הוא החריג. בנסיבות המקרה דנן, יש לאשר את ההצעה לתכנית שיקום כלכלית, הגם שלא אושרה בכל אחת מאספות הנושים ברוב הדרוש, בהתאם לסמכות ביהמ"ש שבסעיף 87 לחוק חדלות פירעון. במידה ובקשת הנאמנים לא תאושר, לא יהיה מנוס מפירוק החברה ובמקרה כזה, קיים חשש מובהק כי החברה תאבד את סיווגה הקבלני ולכל היותר, תוכל למכור את הציוד שנותר בתמורה לסכום נמוך משמעותית מהסכום המוסכם עם הזוכה בהתמחרות, אשר הינו גבוה משמעותית משווי החברה. התמורה שתתקבל על פי תכנית השיקום תאפשר לנאמנים להתמקד בניהול ההליכים המשפטיים כנגד גופים שונים, שנגד חלקם כבר הוגשה כאמור תביעה לבית המשפט וככל שיינתן פסק דין לטובת החברה בתביעות אלה, יאפשר הדבר תשלום דיבידנד לנושים בשיעורים ניכרים נוספים. המסקנה היא, אפוא, כי חלופת הסדר הנושים המוצעת תיטיב עם החברה, בהשוואה לחלופת הפירוק וכי שום נושה לא יקבל בהסדר הנושים תמורה נמוכה ממה שהיה מקבל בחלופת הפירוק. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 |
|
| חדלת (חי') 55052-08-20 חברת אנטואן שוקחה ובניו בע"מ נ' הממונה על חדלות פירעון מחוז חיפה והצפון (מחוזי; רון סוקול; 05/11/20) - 5 ע' |
| עו"ד: ל' לוי, א' סעדי, נ' פאר, ו' גוילי צולמן |
אין חולק כי כנגד החברה ננקטו הליכי הוצל"פ הן ע"י המבקשת והן ע"י ק.פ.מ ותי.אף.סי וכי נמסרו לחברה אזהרות. על כן, קמה החזקה בדבר חדלות פירעון החברה והנטל עובר לכתפיה לסתור את החזקה ולשכנע כי אי תשלום החוב אינו נובע מחדלות פירעונה. בנטל זה לא עמדה החברה.
חדלות פירעון – חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי התשע`ח-2018 – חזקת חדלות פירעון
חדלות פירעון – חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי התשע`ח-2018 – צו לפתיחת הליכים
.
חברת אנטואן שוקחה ובניו בע"מ היא חברה פרטית העוסקת במכירה בסיטונאות של מוצרי מזון. בעלת המניות הרשומה של החברה היא הגב' אבו אלעסל שוקחה אומימה רולא, והיא גם רשומה כדירקטורית יחידה בחברה. המבקשת הגישה בקשה למתן צו פתיחת הליכים כנגד החברה. לאחר הגשת הבקשה ופרסומה הוגשו לתיק בקשות של שני נושים נוספים של החברה. נושים אלו (ק.פ.מ ותי.אף.סי) הגישו בקשה להורות על צירופם להליך ועל מתן צו לפתיחת ההלכים כנגד החברה.
.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשות בקבעו:
ע"פ סעיף 10 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי קמה חזקה בדבר חדלות פירעונו של תאגיד בהתקיימם של מספר תנאים. בין היתר נקבע בסעיף 10(א)(3): "הנושה המציא לתאגיד אזהרה לפי סעיף 7 לחוק ההוצאה לפועל או דרישת תשלום לפי סעיף 4 לפקודת המסים (גבייה) לתשלום חוב שסכומו עולה על 75,228 שקלים חדשים, והחוב לא שולם בתוך התקופה שנקבעה באזהרה או בדרישה". אין חולק כי כנגד החברה ננקטו הליכי הוצאה לפועל הן ע"י המבקשת והן ע"י ק.פ.מ ותי.אף.סי וכי נמסרו לחברה אזהרות. על כן, קמה החזקה והנטל עובר לכתפי החברה לסתור את החזקה ולשכנע כי אי תשלום החוב אינו נובע מחדלות פירעונה. בנטל זה לא עמדה החברה.
החברה לא הגישה התנגדות במועד לביצוע השטרות ע"י המבקשת. הבקשה להארכת מועד להגשת ההתנגדות הוגשה רק בסמוך לפני הדיון בבקשה לצו פתיחת הליכים, וכנראה על מנת לנסות ולבסס את ההתנגדות. מהטענות שנשמעו ונטענו לא עולה כי לחברה אין חוב למבקשת. ודוקו, גם אם ההמחאות נמסרו במסגרת עסקאות לחילופי שיקים, הרי שלפי דברי החברה עצמה, ההמחאות היו אמורות להיפרע. החברה קיבלה, גם לגרסתה, תמורה עבור השיקים שכן ביצעה ניכיון של השיקים לצדדים שלישיים. ככל שהשיקים לא נפרעו עומדת לצדדים השלישיים עילה כנגד המבקשת, אך אין בכך לפטור את המבקשת מחובתה לפרוע את השיקים שמסרה.. משמע, החברה חייבת לשלם עבור השיקים שמשכה ולא נפרעו וככל שעומדת לה טענת קיזוז, עליה להוכיחה בהליך מתאים. בשלב זה כאשר נפתחו כנגדה הליכי הוצל"פ ולא הוגשה התנגדות במועד, לא נסתרה החזקה.
זאת ועוד, החברה לא הביאה שמץ טענה או ראיה לסתור את חזקת חדלות הפירעון. גם מטענותיה שלה עולה כי אין ביכולתה לפרוע את חובותיה לנושים. הצורך בהחלפת השיקים, גם לגרסתה, נולד עקב מצבה הכלכלי וחוסר יכולתה לשלם את חובותיה. לכך נוסיף את דברי בעלת השליטה, שאישרה כי החברה חדלה מפעילות ואינה יכולה לפרוע את חובותיה. גם הטענות בנוגע להסדר לסילוק החובות לתי.אף.סי מלמד כי בעלת המניות צפויה לשלם את החוב בעצמה שכן לחברה אין אמצעים לתשלום. ודוקו, הסדר לסילוק החוב שטרם בוצע, אינו מספיק לסתור את חזקת חדלות הפירעון. יתרה מזו, לא ברור כיצד הושג הסדר כשבעלת המניות נמצאת בהליכי פש"ר, ומכל מקום הסדר כנטען לא הוצג.
אין לחברה כל ראיה בדבר יכולתה הכלכלית, נכסיה, זכויותיה וכד'. אין ראיה כי החברה ממשיכה בפעילות כלשהי. להיפך, נראה כי פעילות המסחר הועברה לגב' שוקחה באופן אישי וכי החברה אינה פעילה כלל. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [דיון אזרחי] [משפט בינלאומי פרטי] |
|
| תצ (מרכז) 17780-12-16 ל. פ נ' Instagram LLC (מחוזי; אסתר שטמר; 04/11/20) - 14 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט התיר תיקון בקשה לאישור תובענות ייצוגיות בדרך של צירוף חוות דעת מומחה לדין הזר. בתוך כך נקבע כי פסק דין בן חמו, שקבע שעל המבקש הנטל להוכיח כי תנאי בחוזה אחיד בא בגדר אחת מחזקות הקיפוח, לא קובע הלכה כללית ביחס לתחולתה של חזקת הקיפוח על תניית ברירת דין שמפנה לדין בקליפורניה.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – בקשה לתיקון
משפט בינלאומי פרטי – ברירת הדין – דין זר
.
שתי בקשות לתיקון בקשות לאישור תובענות ייצוגיות: האחת, צירוף משיבה נוספת, לאור שינויים שחלו בתנאי המשתמש והשנייה, צירוף חוות דעת מומחה לדין הזר, על מנת להוכיח כי תניית ברירת הדין מקפחת.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
באשר לצירוף משיבה נוספת, בתגובותיהן לבקשות התיקון המשיבות לא התנגדו לתיקון זה, ומשום כך יש לקבלו. אשר להוכחת הדין הזר, בעניין בן חמו נפסק שעל המבקש מוטל הנטל להוכיח כי תנאי בחוזה אחיד בא בגדר אחת מחזקות הקיפוח שבסעיף 4 בחוק החוזים האחידים. אכן, בעניין בן חמו נקבע כי חברה שפועלת במספר רב של מדינות ולשירותיה משתמשים רבים ברחבי העולם אוחזת אינטרס לגיטימי לרכז את מערכת היחסים עם המשתמשים תחת מערכת דינים אחת; כי שיטת המשפט בקליפורניה היא בעלת מאפיינים דומים לשיטת המשפט הישראלית ואחת המתקדמות בעולם בתחום התובענות הייצוגיות; כי החוקים והתקדימים במדינה זו הם בשפה האנגלית שמובנת ונגישה לרבים; וכי סביר להניח שאדם אשר מבקש לנהל תובענה ייצוגית, לא יירתע מכך בשל התניה. אולם קביעות כלליות אלו מלמדות רק על כך שעקרונית אין בית המשפט העליון רואה פסול בשיטת המשפט של קליפורניה. אין ללמוד מכך מה היתה עמדת בית המשפט העליון אילו הוצגה לו ראיה בדמות חוות דעת אודות הדין בקליפורניה בהתיחס לשאלות שבמחלוקת. פסק הדין מדגיש כי לא הוצגו ראיות לקיומו של קיפוח. ואולם, פסק הדין לא קובע הלכה כללית ביחס לתחולתה של חזקת הקיפוח על תניית ברירת דין שמפנה לדין בקליפורניה. בשים לב לשיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להכריע בבקשה לתיקון בקשה לאישור תובענה ייצוגית – יש לקבל את התיקון המבוקש. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 |
|
| תא (חי') 12441-10-20 אבישי זייד נ' רשות מקרקעי ישראל מחוז צפון (מחוזי; יצחק כהן; 04/11/20) - 9 ע' |
| עו"ד: מ' מויס |
תביעה לחלוקת קרקע או חלוקת השימוש בה, היא תביעה "בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם", לעניין הסמכות העניינית, וזאת גם כאשר הזכות העומדת לחלוקה אינה רשומה על שם מי מהצדדים בפנקס הזכויות במקרקעין.
בתי-משפט – סמכות – סמכות עניינית
בתי-משפט – סמכות – מקרקעין
דיון אזרחי – סמכות – עניינית
.
שאלת הסמכות העניינית לדון בכתב התביעה, בו נטען כי עניינה של התביעה הוא "פירוק שיתוף באדמות היישוב "בית זייד".
.
בית המשפט המחוזי הורה על העברת התביעה ופסק:
העובדה שזכויות במקרקעין אינן רשומות בפנקס הזכויות במקרקעין, אינה מחילה עליהן באופן אוטומטי את דיני החוזים או את דיני המיטלטלין. תביעה לחלוקת קרקע או חלוקת השימוש בה, היא תביעה "בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם", לעניין סעיף 51(3) לחוק בתי המשפט, וזאת גם כאשר הזכות העומדת לחלוקה אינה רשומה על שם מי מהצדדים בפנקס הזכויות במקרקעין. במקרה זה הזכות שהוענקה היא זכות חכירה במקרקעין, ולא רק זכות חוזית. הסמכות העניינית לדון בתביעה מסורה לבית משפט השלום. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 |
|
| פשר (ת"א) 57590-04-19 יניב בוטבקה נ' עו"ד אביעד בללתי, נאמן (מחוזי; נועה גרוסמן; 03/11/20) - 9 ע' |
| עו"ד: בן יוחנה, בועז חי לוי, פז גולדהורן, מורין אופיר |
התקבל בחלקו ערעור על הכרעה בתביעת חוב. נקבע כי החייב והמערער נשאו בערבות אישית לחובות החברה ביחד ולחוד וביחס שווה. לפיכך, הסכום לו יהיה זכאי המערער ישקף את חלקו היחסי של החייב בחובות החברה וביחס לכספים ששולמו בפועל על ידי המערער.
פשיטת רגל – תביעת חוב – מכח ערבות החייב
חוזים – ערבות – שיפוי בין ערבים
.
ערעור נושה על הכרעת חוב של המנהל המיוחד. הכרעת החוב הושתתה על סעיף 13 לחוק הערבות, שעניינו "ריבוי ערבים", וכן סעיף 56 לחוק החוזים, העוסק ב"נטל החיוב בין החייבים". הנאמן קבע כי קיימת חזקה לפיה המערער והחייב נושאים בחלקים שווים בנטל החיוב בחובות החברה.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו ופסק:
הכרעת החוב מנומקת ומפורטת, והיא נשענת על אדנים משפטיים שעל פני הדברים מי מהצדדים אינו חולק על תחולתם בענייננו. ואולם, החייב והמערער נשאו בערבות אישית לחובות החברה ביחד ולחוד וביחס שווה. מכאן עולה שהסכום הכספי לו זכאי המערער צריך להיגזר מהתשלומים ששולמו על ידו בפועל, ולפי חלקו היחסי והשווה של החייב בחוב. שיעור האחזקות במניות החברה אינו רלוונטי לשאלה זו, כך עולה מלשון סעיף 56, ולפיכך נקודה זו בלבד דרושה תיקון, כך שהמערער יהיה זכאי לכספים לפי חלקו היחסי של החייב בחובות החברה ולא לפי שיעור מניותיו. מעבר לתיקון זה בהכרעת החוב, אין מקום להתערב בהחלטת המנהל המיוחד. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 13 [תכנון ובנייה] |
|
| עתמ (נצ') 38917-02-20 עלמה מושב עובדים של הפועל מזרחי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז צפון (מנהלי; אברהם אברהם; 04/11/20) - 8 ע' |
| עו"ד: אורן פרג', חנין מויס , משה חורי |
בית המשפט קיבל את עתירת העותרת והורה, כי הוועדה המחוזית לתכנון ובניה לא הייתה רשאית להפקיע את סמכויות הוועדה המקומית לתכנון ולבניה להגשת תכנית מתאר וליטול את סמכות ההגשה לעצמה.
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – התערבות בית-המשפט
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – ועדה מחוזית
.
העותרת הגישה עתירה מנהלית המכוונת כנגד החלטות הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז צפון: הראשונה היא זו אשר הפקיעה את סמכויות הוועדה המקומית לתכנון ולבניה להגשת תוכנית מתאר ונטלה את סמכות ההגשה לעצמה; השנייה היא זו אשר הורתה על אישורה בתנאים של תוכנית מתאר מקומית בניגוד לעמדת הוועדה המקומית.
.
בית המשפט קיבל את העתירה ופסק כלהלן:
בשנת 2017 אושר תיקון 118 לחוק התכנון והבניה, אשר הוסיף במסגרת סעיף 61(א)(ב3) גם את הוועדה המחוזית כגוף המוסמך להגיש תוכנית מתאר מקומית. הסעיף מונה מספר תנאים להפעלת הסמכות. מהוראות הסעיף עולה, כי תשתית התכנון הנורמטיבי של תוכנית מתאר מקומית נתונה בידיה של הוועדה המקומית. אם הוועדה המקומית לא נתנה הסכמתה להכנת התוכנית ע"י הוועדה המחוזית, כי אז תהא הוועדה המחוזית רשאית לעשות שימוש בסמכות זו שניתנה לה, אם התריעה בפני הוועדה המקומית על כוונה לעשות כן בפרק זמן נתון, וזו התעלמה מן הפנייה.
במקרה זה, הוועדה המקומית קיימה דיון ענייני ומקצועי בתוכנית, וסברה כי אין מקום לאשרה במתכונת הנוכחית, שכן היא אינה עונה על קריטריונים מקצועיים ותכנוניים משיקים ונפרדים. במציאות זאת, לא ניתן לומר כי מתקיים הסיפא של סעיף 61(א)(ב3)(3)(ב) לחוק התכנון והבניה. במצב עניינים זה לא היה בידי הוועדה המחוזית להיתמך על סעיף 61(א)(ב3) לחוק כדי להפקיע את סמכותה של הוועדה המקומית, הפקעה אשר נועדה למצב בו הוועדה המקומית נמנעת מקידום פעולה תכנונית רצויה.
סעיף 28 לחוק התכנון והבניה, מסמיך את הוועדה המחוזית להורות לוועדה המקומית לקיים את תפקידיה על פי החוק, כאשר האחרונה אינה עושה כן. גם בהוראת חוק זו אין כדי לסייע לוועדה המחוזית. בעיקרו של דבר, הסמכות שהוענקה לוועדה המחוזית בסעיף 28 לחוק התכנון והבנייה נועדה לנסיבות שבהן הוועדה המקומית נמנעת מלפעול, ולא לנסיבות שבהן הוועדה המקומית קיבלה החלטה והוועדה המחוזית מעוניינת בקידום החלטה אחרת. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [דיור ציבורי] |
|
| עתמ (נצ') 61937-02-20 פאטמה חמדאן-זיאדה נ' עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (מנהלי; אברהם אברהם; 03/11/20) - 8 ע' |
| עו"ד: הולדנר, גל אמיר, סמא חורי |
פרשנות המונח "זכאי" שבסעיף ההגדרות של חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), אשר משליך על זכותה של המשיבה 1 – חברה משכנת, לפצל דירה מאוחדת.
דיור ציבורי – זכויות רכישה – זכאים
.
העותרים הגישו עתירה מנהלית המכוונת כנגד החלטת המשיבה 2, בגדרה נדחתה בקשת העותרות לרכישת שתי דירות ציבוריות שאוחדו, בהן הן מתגוררות. המחלוקת בין בעלי הדין נסבה סביב פרשנותו של המונח "זכאי" שבסעיף ההגדרות של חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה). האופן שבו תופסות העותרות את המושג "זכאי" מוליך לידי כך שאין לעמידר זכות לפצל את הדירה המאוחדת. תפיסתן של המשיבות את המושג "זכאי" מוליכה למסקנה הפוכה.
.
בית המשפט דחה את העתירה ופסק כלהלן:
כוחה של החברה המשכנת לפצל דירה מאוחדת הוגבלה לאחת משתי חלופות: בדירה מתגורר זכאי אחד בלבד; בדירה מתגורר הזכאי, עם קרוב אחד. בכל מקרה אחר – אין בכוחה של החברה המשכנת לפצל את הדירה המאוחדת, משמע בידי הזכאי לרכוש את הדירה המאוחדת בלא פיצול.
לשון החוק ברורה, ונותנת בידי הדייר החוזי זכות לרכוש את הדירה, ואם זה נפטר או עבר למוסד סיעודי, ניתנת הזכות ל"דייר ממשיך", מי שהתגורר עמו שלוש שנים טרם הפטירה או המעבר למוסד הסיעודי. מי שהתגורר עם הדייר החוזי משך חמש שנים, אינו נעשה אף הוא "זכאי", משמע נוסף לדייר החוזי, אינו מחליף אותו ואינו מיתוסף אליו. הזכאי נותר הדייר החוזי לבדו, והזכות לרכוש את הדירה תיוולד לאותו דייר נלווה, רק לאחר הפטירה או המעבר למוסד סיעודי.
העותרות 2-3 אינן בבחינת "זכאי" כמשמעו בחוק. ואם כך הוא, אזי בידי עמידר עומדת זכות לפצל את הדירה, שכן מתקיימת החלופה הראשונה מבין השתיים שנקבעו בסעיף 2(ג) לחוק, קרי מגורים של זכאי אחד בלבד (העותרת-האם). |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [מכרזים] [משפט מינהלי] |
|
| עתמ (י-ם) 68001-12-19 ק.פ.מ. ייעוץ ותכנון הנדסי בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל (מנהלי; רם וינוגרד; 01/11/20) - 12 ע' |
| עו"ד: עומר דקל, שני ינאי |
בית המשפט נמנע מלהתערב בהחלטת ועדת המכרזים של המשיבה, לפיה לא נכללה העותרת בין הזוכות במכרז שפרסמה המשיבה. נפסק, כי הכשל הניסוחי בהחלטת הוועדה, אינו מביא לפסילת החלטה הנחזית להיות כזו המושתתת על שיקולים מקצועיים הנוגעים לעניין.
מכרזים – עתירה לביטול מכרז – דחייתה
מכרזים – ביטול מכרז – הימנעות מביטול מכרז
מכרזים – הליכי המכרז – תקינותם
מכרזים – אמות מידה – לבחירה ההצעה הזוכה
משפט מינהלי – מכרזים – ביקורת שיפוטית
.
העותרת הגישה עתירה שעניינה בקביעת ועדת המכרזים של המשיבה 1 לפיה לא נכללה העותרת בין הזוכות במכרז שפרסמה המשיבה. העותרת טוענת כי הקביעה בעניינה נשענה על קביעה רטרואקטיבית ופסולה של תנאי סף במכרז. תנאי זה – שנקבע במסגרת החלטת ועדת המכרזים ולאחר עיון בכל ההצעות – קבע ציון איכות מינימאלי לצורך זכייה במכרז. ציון האיכות לו זכתה העותרת נפל במקצת מציון איכות מינימאלי זה, ולפיכך לא נבחרה העותרת כזוכה במכרז. העותרת טוענת כי קביעת תנאי סף של ציון איכות מינימאלי בדיעבד חוטאת לכללי היסוד בדיני המכרזים. לפיכך יש לבטל תנאי סף זה ולהכריז על העותרת כאחת הזוכות במכרז.
.
בית המשפט דחה את העתירה ופסק כלהלן:
אין לקבל את ההנחה לפיה ועדת המכרזים לא היתה מוסמכת לפסול הצעה בשל התרשמותה לפיה המציע אינו עונה לקריטריון איכות מינימלי.
ועדת המכרזים מוסמכת היתה, אפוא, לקבוע לגבי כל אחד מהמציעים באופן פרטני כי ציון האיכות שנקבע לו מעיד על כך שאין הוא עומד ברף המינימלי הנדרש לצורך המכרז. קביעה מעין זו מצויה בלב שיקול הדעת המקצועי של ועדת המכרזים של רשות מקרקעי ישראל, שהיא הגורם האמון על שקילת מכלול השיקולים הרלוונטיים לצורך זה.
הפגם עליו מצביעה העותרת הוא, לאמיתו של דבר, פגם בניסוח ולא פגם במהות. היה על ועדת המכרזים של המשיבה לקבוע בהחלטתה לגבי כל אחת מאותן מציעות שהצעותיהן לא זכו כי התרשמותה מההצעות היא שהן מעידות על כך שאותן המציעות אינן עונות לרף איכות המתאים לניהול הפרויקטים.
הכשל הניסוחי בהחלטת הוועדה, שבחרה במעין "קיצור דרך" והסתפקה באמירה כללית לפיה היא קובעת "ציון מינימאלי של 60% להכללת החברות בקבוצת החברות הזוכות", אינו מביא לפסילת החלטה הנחזית להיות כזו המושתתת על שיקולים מקצועיים הנוגעים לעניין. הדברים נוסחו אמנם כמעין תנאי סף, אך יש לקבלם כהווייתם ועל פי משמעותם המקצועית.
על אף שמדרך ההתנסחות של ועדת המכרזים ניתן היה להבין כי מדובר במעין תנאי סף, אין להורות על פסילת החלטת הוועדה. ההחלטה בעניין יישום רף איכות תחתון של 60% במסגרת החלטות הוועדה היא החלטה מקצועית סבירה שבית המשפט לא יתערב בה. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [אגודות שיתופיות] |
|
| עמנ (י-ם) 57878-09-19 מתניה אהרונוביץ נ' נריה אגודה שיתופית חקלאית להתיישבות קהילתית בע"מ (מנהלי; דנה כהן לקח; 01/11/20) - 8 ע' |
| עו"ד: יפית אופק |
בית המשפט נמנע מלהתערב בהחלטת סגן רשם האגודות השיתופיות, שדחה את בקשת המערערים לקבוע, כי הם אינם חברים במשיבה. נפסק, כי טענות המערערים אינן מקימות עילה להתערבות בית המשפט בהחלטתו המפורטת והמנומקת של סגן רשם האגודות השיתופיות.
אגודות שיתופיות – רשם האגודות השיתופיות – ביקורת שיפוטית על החלטותיו
אגודות שיתופיות – רשם האגודות השיתופיות – סמכותו
אגודות שיתופיות – חברות – שיקולים
.
ערעור על החלטת סגן רשם האגודות השיתופיות, לפיה נדחתה בקשת המערערים לקבוע כי הם אינם חברים במשיבה ובהתאם לכך נדחתה בקשתם למחוק את שמותיהם מפנקס החברים בה.
.
בית המשפט דחה את הערעור ופסק כלהלן:
נקודת המוצא היא כי נוכח מעמדו המיוחד של רשם האגודות השיתופיות ומומחיותו בתחום הבעיות הייחודיות שמאפיינות את המסגרת השיתופית, מתחם ההתערבות השיפוטית בהחלטותיו של הרשם יהיה מצומצם למקרים של חריגה מסמכות, פגיעה בעיקרי צדק טבעי, טעות משפטית גלויה וכיוצ"ב. ככלל, בכל הנוגע לקביעת ממצאים עובדתיים על-ידי הרשם, היקף ההתערבות של בית המשפט לעניינים מנהליים יהיה מצומצם אף יותר.
הכרה בחברות באגודה מכוח נוהג כאמור בתקנה 2א, היא מהלך חריג ששמור לנסיבות מיוחדות. עסקינן בהכרה בקיומה של חברות באגודה נוכח האופן בו נהגו הצדדים זה כלפי זה, וכל זאת מבלי שהתקבלה החלטה פורמלית על קבלה לחברות באגודה. המבחן שנקבע בתקנה 2א הוא מבחן של הדדיות: יש להוכיח שהאגודה נהגה כלפי אדם כחבר ושהוא נהג כך כלפיה, שהרי אין לכפות חברות באורח חד צדדי.
סגן הרשם קבע בהחלטתו ממצאים עובדתיים שהצביעו על מגוון אינדיקציות מהן עלה כי שני הצדדים נהגו מנהג חברים. אי התקיימות אינדיקציה נטענת כזו או אחרת, כשלעצמה, אינה מאיינת את המסקנה הנגזרת ממשקלן המצטבר של האינדיקציות הנוגדות האחרות כמפורט בהחלטתו של סגן הרשם. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 17 |
|
| תפ (אש') 25229-09-12 המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות נ' יוסי טל (שלום; נגה שמואלי מאייר; 09/11/20) - 4 ע' |
| עו"ד: גל דוכס, יפעת בן-אבי בראון |
נדחתה בקשת הנאשם לפרוס את הקנס שהושת עליו לתשלומים, וכן להפחית תוספת פיגורים שנצברה כתוצאה מאי תשלום הקנס במועדו.
עונשין – ענישה – דרכי ענישה: קנס
עונשין – פיצויים והוצאות – ביטול תוספת פיגורים
.
בקשת הנאשם לפרוס את הקנס שהושת עליו לתשלומים, וכן להפחית תוספת פיגורים שנצברה כתוצאה מאי תשלום הקנס במועדו.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
בכל הנוגע לבקשת הנאשם לפרוס את חובו מחדש, הרי שבהתאם לאמור בע"פ 4919/14 שמעון אזולאי נ' מדינת ישראל, סמכות זו מצויה אצל המרכז לגביית קנסות ואצלו בלבד, ואין לבית המשפט שגזר את דינו של הנאשם, מרגע שקם מכיסאו, לעסוק בסוגיית פריסת חובו של נאשם. משכך, ברי, כי דין בקשתו זו של הנאשם להידחות.
באשר לבקשת הנאשם להפחית את ריבית הפיגורים שנצברו לו בתיק זה כתוצאה מאי תשלום החוב, ייאמר, כי לבית המשפט סמכות כזו, כפי שקובע סעיף 69(א) לחוק העונשין: "בית המשפט או הרשם רשאים לפטור אדם, על פי בקשתו, מתשלום התוספת, כולה או מקצתה, אם שוכנעו שהיו סיבות סבירות לאי תשלום הקנס או חלק ממנו במועד הקבוע".
בית המשפט לא שוכנע כי יש מקום בעניינו של הנאשם להפחית את ריבית הפיגורים. בהתחשב בחלוף הזמן מאז ניתן גזר הדין, וזאת מבלי שהנאשם פעל בדרך כלשהי לתשלום הקנס או עתר בבקשה מתאימה למרכז להסדיר את חובו, לא נמצא כי בעניינו של הנאשם מתקיימות נסיבות המצדיקות להיעתר לבקשתו להפחית את ריבית הפיגורים.
עם זאת, ולו לפנים משורת הדין, נוכח הקשיים הכלכליים בהם נתון הנאשם כיום, ונוכח מצב החירום השורר בארצנו בעקבות התפשטות נגיף הקורונה, ומשתכליתו של מאסר חלף קנס הינה להביא את החייב לשלם את הקנס– יש מקום להורות על דחיית ריצוי המאסר חלף הקנס לתקופה קצרה ומוגבלת. הדחייה האמורה מחד גיסא, לא תפגע בתכלית שעניינה לתמרץ נאשמים לשלם את הקנסות שמושתים עליהם, ומאידך גיסא, יהא בדבר כדי ליתן לנאשם הזדמנות אחרונה בהחלט לשלם את הקנס שהושת עליו, ולהימנע מהשמתו מאחורי סורג ובריח חלף תשלום הקנס. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [חוזים] |
|
| תאמ (נת') 13084-02-20 ניצן שער נ' מאיר אפריאט (שלום; אפרת רחלי מאירי; 04/11/20) - 17 ע' |
| עו"ד: |
הנתבע פטור מלשלם לתובע דמי תיווך מכוח חוק המתווכים במקרקעין. יחד עם זאת, הנתבע חויב לשלם לתובע פיצוי מכוח עקרון תום הלב המעוגן בסעיף 12(א) לחוק החוזים (חלק כללי).
חוזים – תיווך – דמי תיווך
חוזים – תיווך – הגורם היעיל
.
התובע הגיש כנגד הנתבע תביעה כספית לתשלום דמי תיווך במקרקעין. במרכז הדיון עומדת השאלה: האם התובע היה הגורם היעיל להתקשרות בעסקה?
.
בית המשפט פסק כלהלן:
בשלב הראשון על הטוען לזכאות לדמי תיווך להוכיח שניים אלה: כי נכרת חוזה תיווך בינו לבין מי מהצדדים לעסקה או שניהם וכי הוא היה הגורם היעיל להתקשרות בעסקה. תוכן המונח "גורם יעיל" משתנה לפי סוג העסקה, מורכבותה, והנסיבות האופפות אותה. בשלב השני, שחשיבותו מתעצמת במקרים שבהם אין חוזה כתוב בין הצדדים, יש לבחון את סכום דמי התיווך שלהם זכאי הטוען. במקרה דנן, אין חולק בין הצדדים נקשר הסכם תיווך.
מקום בו נתבע מונע מהמתווך את האפשרות להמשיך ולשמש גורם משמעותי במשא ומתן, לאחר שאיתר את הרוכש והושיב את הצדדים לשולחן המשא ומתן, מנוע הוא מלטעון כי המתווך לא היה הגורם היעיל, ובמקרים כגון דא הפסיקה הכירה בהקמת הזכאות לדמי תיווך.
הנטל הוא על התובע להוכיח כי היה הגורם היעיל. ברם, בשים לב למתווה הבוחן מהו ומיהו הגורם היעיל, הרי שהתובע לא עמד בכך. בחינת אמות המידה למבחן היעילות, מעלה כי התובע לא הוא אשר הוביל לכריתת ההסכם למעט פעולות טכניות המתמצות בתיאום ראשוני בלבד.
בנסיבות העניין התובע זכאי לפיצוי מכוח עקרון תום הלב המעוגן בסעיף 12 (א) לחוק החוזים (חלק כללי); יש להעריך את הפרת חובת תום הלב, האשם התורם של הנתבע שהוביל לכל הסיטואציה הזו עת נתן לתובע להאמין שזנח את רצונו ברכישת דירה באזור ואף בשיחת הטלפון העניק לו תחושת מחויבות, כמו עוגמת הנפש שנגרמה לתובע בכך שנמנע ממנו להמשיך בעבודתו לאחר שהנתבע התוודע לפרויקט מיוזמתו (אולם משלא מדובר בדירה ספציפית ואין לתובע בעלות על הפרויקט וניתן היה בכל שלב נתון להגיע לפרויקט ללא המתווך כפי שבסופו של יום קרה, הרי שנקודה זו עמדה לנתבע כזכות) ב-25% מדמי התיווך המלאים לפי החוזה (כחצי אחוז מהעסקה עת התובע הסכים ל-1% הגם שלא פעל בפועל לקידום העסקה). |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [נזיקין] |
|
| תא (רמ') 22749-09-19 אוסמה אבו עגאג נ' גבעת ושינגטון בע"מ (שלום; זכריה ימיני; 03/11/20) - 13 ע' |
| עו"ד: |
סירוב הנתבעת לקבל את התובע ללימודים לתעודת הוראה במסלול המיועד למורי העתיד במגזר הממלכתי דתי, איננה בגדר הפליה בין שווים, אלא יחס שונה כלפי שונים. משכך, אין תחולה להוראות חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים.
נזיקין – עוולות – לפי חוק איסור הפליה במוצרים ובשירותים
.
התובע הגיש כנגד הנתבעת – שמפעילה פעילות חינוכית ענפה במסגרת בית ספר להכשרה וקריירה, תביעה כספית בטענה לאפליה בכך שסירבה לקבלו ללימודים לתעודת הוראה במסלול הרגיל של הנתבעת ולא במסלול המיועד למגזר הבדואי.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
סעיף 3 לחוק איסור הפליה קובע את איסור ההפליה מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי, הורות או לבישת מדי כוחות הביטחון וההצלה או ענידת סמליהם. יחד עם זאת סעיף 4(ד)(1) לחוק ההפליה קובע שלא יראו הפליה כאשר הדבר מתחייב מאופיו או ממהותו של המוצר, השירות הציבורי או המקום הציבורי.
מחוקק המשנה היה מודע לשוני בתכניות הלימוד בין החינוך הממלכתי דתי, לבין החינוך הממלכתי, וכן לחינוך במגזרים אחרים בחברה הישראלית, ולכן קבע בתקנה 4 לתקנות חנוך ממלכתי כי בבתי מדרש לא יהודיים תותאם תכנית הלימודים לתנאיהם המיוחדים.
התובע ביקש להתקבל ללימודי ההוראה למסלול המיועד למורי העתיד במגזר הממלכתי דתי, השונה באופן מהותי מהמגזר הבדואי, בין אם מדובר במנהגים שונים, במצוות דת שונות שלעתים בשתי הדתות סותרות האחת את השנייה, בהווי הדתי בין כותלי המוסד ומחוץ לכותלי המוסד.
התובע הינו זר להווי החיים הדתי לאומי, ולמרות זאת ביקש להתקבל למסלול לימודים למורי הוראה שהמחוקק בעצמו קבע שהוא ייחודי לחמ"ד. מערכות הערכים של התובע ושל החמ"ד שונות לחלוטין.
במקרה זה, לא מדובר בהפליה בין שווים, אלא ביחס שונה כלפי שונים. על התובע לא חלות הוראות החוק החלות על החינוך הממלכתי דתי, ואילו על הנתבעת חלות הוראות החוק החלות על החינוך ממלכתי דתי. בנוסף, החלטת הנתבעת שלא לקבל את התובע ללימודי ההוראה משרתת את המטרה החוקית המצויה והמוגדרת בהוראות חוקי החינוך ותקנות ההשכלה הגבוהה בדבר החמ"ד והייחודיות של החמ"ד. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [דיון אזרחי] |
|
| תא (ת"א) 3087-05-19 חיים אפטרגוט נ' אופיר דורי (שלום; עדי הדר; 03/11/20) - 13 ע' |
| עו"ד: |
התקבלה בקשה לאכיפת פסק חוץ. נדחתה בקשה לפסילת חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט לדין הזר.
דיון אזרחי – אכיפת פסקי-חוץ – בקשה לאכיפת פסק חוץ
.
בקשה לאכיפת פסק חוץ.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
מסקנת המומחה מטעם בית המשפט, לפיה פסק החוץ ניתן על ידי בית משפט מוסמך ויש לאכוף אותו, משתלבת עם שני טעמים נוספים.
האחד, המגמה הליבראלית של הפסיקה בישראל לעניין אכיפת פסקי דין זרים, ככל שלא עולה כי קם מי מהסייגים הקבועים בחוק ואף לעניין פרשנות הסייגים. חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט תומכת באופן מלא בבקשה לאכוף פסק החוץ, שממילא, תואמת מגמת הפסיקה.
הטעם השני, המשיב לא ערער על החלטת בית המשפט בבלגיה לדחות בקשתו לבטל פסק הדין שניתן לטענתו במעמד צד אחד.
יש לדחות את הבקשה לפסול חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט. מכיוון שבית המשפט אימץ את חוות הדעת, יש לקבל את הבקשה לאכיפת פסק החוץ. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 |
|
| הת (ת"א) 14037-10-20 מדינת ישראל נ' רועי יזדי (שלום; איתי הרמלין; 01/11/20) - 9 ע' |
| עו"ד: לילך כץ, אפרת מלמד, רועי יזדי |
כאשר באי כוח המדינה האמונים על האינטרס הציבורי מגישים בקשה שיש בהיעתרות לה השפעה על זכויות יסוד חוקתיות, עליהם לעקוב באופן מדוקדק ושוטף אחרי טיפולו של בית המשפט בבקשתם. כך, במקרה דנן, היה על ב"כ המדינה לפנות לבית המשפט ולבקש לקבוע דיון דחוף במעמד שני הצדדים מיד לאחר שנודע להם על הוצאת הצו במעמד צד אחד על ידי השופטת התורנית.
דיון פלילי – חילוט – צו זמני
דיון פלילי – התביעה – חובותיה
.
בקשה למתן צו זמני ברכוש (מכונית) ובקשה לביטולו של צו זמני זה.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
הצו שהוציאה השופטת התורנית הוא צו שלפי האמור בסעיף 36ו(ג) לפקודת הסמים הוא צו ארעי שתוקפו המרבי הוא ל-10 ימים אם לא הוארך ב-10 ימים נוספים בהחלטה מנומקת, והוא מחייב קביעת דיון במעמד הצדדים "בהקדם האפשרי ובתוך תקופת תקפו של הצו". בפועל לא נערך דיון בהקדם האפשרי לאחר הוצאת הצו הארעי, ואף לא בתוך עשרת הימים שהיה הצו הארעי בתוקף. החלטת השופט התורנית אף הודעה למשיב 3 רק אחרי שחלפה התקופה שבה היה הצו הארעי בתוקף.
החוק קובע מפורשות כי יש לערוך דיון במעמד שני הצדדים בתקופה שהצו הארעי עומד בתוקף (ובהקדם האפשרי). החוק אינו מכיר באפשרות להוציא צו זמני (שאינו ארעי) לאחר דיון במעמד שני הצדדים שנערך לאחר פקיעת הצו הארעי שניתן במעמד צד אחד בעקבות אותה בקשה לצו זמני. בהתחשב בכך שמדובר בפגיעה בזכות הקניין שהיא זכות יסוד חוקתית, אין כל סיבה לסטות מהוראות החוק הברורות שנועדו להגן על זכות זו.
בדיוק כמו לגבי הארכת תוקפן של ערבויות שנקבעו בעת שחרור ממעצר, במקרה דנן קובע החוק פרוצדורה ברורה שנועדה להגן על זכות הקניין ועל הזכות להליך הוגן, אשר שתיהן הן זכויות יסוד חוקתיות, ולכן אין לסטות ממנה. החובה לפעול בהתאם להסדר הקבוע בחוק שנועד להגן על זכויות יסוד חוקתיות חלה הן על רשויות אכיפת החוק והן על בית המשפט עצמו. אין זה משנה בהקשר זה מי מגורמים אלה הוא האחראי לסטייה מהוראות החוק. כאשר באי כוח המדינה האמונים על האינטרס הציבורי מגישים בקשה שיש בהיעתרות לה השפעה על זכויות יסוד חוקתיות, עליהם לעקוב באופן מדוקדק ושוטף אחרי טיפולו של בית המשפט בבקשתם. כך, במקרה דנן, היה על ב"כ המדינה לפנות לבית המשפט ולבקש לקבוע דיון דחוף במעמד שני הצדדים מיד לאחר שנודע להם על הוצאת הצו במעמד צד אחד על ידי השופטת התורנית. זאת, גם אם לא ביקשו הוצאת צו ארעי במעמד צד אחד, לא סברו שצו כזה נדרש והופתעו מכך שהוצא.
הבקשה לצו זמני לפי סעיף 36ו(א) לפקודת הסמים פקעה עם פקיעתו של הצו הארעי שהוציאה השופטת התורנית, ולא ניתן להיענות לה. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 |
|
| תא (חי') 50188-05-18 עזאת תורכי נ' תאגיד מים וביוב סובב שפרעם בע"מ (שלום; סיגלית מצא; 17/10/20) - 13 ע' |
| עו"ד: עדו אמיר, נאיף עלי |
בית המשפט חייב את הנתבעת בתשלום פיצויים בגין נזקים ממוניים שנגרמו לתובעים בשל אירוע הצפת מקרקעין במי ביוב וכן בתשלום פיצויים בגין עוגמת נפש.
נזיקין – אחריות – תאגידי מים וביוב
רשויות מקומיות – ביוב – תאגידי מים וביוב
.
תביעה לפיצוי התובעים בגין נזקים שנגרמו לחלקה שבבעלותם עקב הצפת המקרקעין במי ביוב.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
בתי המשפט הכירו לא אחר באחריותו של תאגיד מים לנזקי הצפה שנגרמו בשל ליקוי במתקנים שבחזקת תאגיד המים והביוב, כמו גם בתחולת הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין על נזק שנגרם עקב הצפת ביוב.
בסיכומיה, מודה הנתבעת באחריותה לאירוע הנזק. משכך, מתייתר הצורך לדון בטענות התובעים בהקשר זה.
בתיק זה מונה מומחה מטעם בית המשפט. חוות הדעת מפורטת כדבעי, מנומקת ומבוססת היטב, בין השאר על בדיקות מעבדה אותן הזמין המומחה לבדיקת קיומם של מזהמים בקרקע ועל ארבעה ביקורים שערך המומחה בחלקה, על מנת לעקוב אחר התפתחות הגידולים החקלאיים בשטח הפתוח ובכרם עצי הזית לפני ולאחר פעולת מסיק הזיתים. חוות הדעת עניינית ואובייקטיבית, ולא נפל בה רבב.
בית המשפט אימץ את ממצאי המומחה אשר לנזקים הממוניים שנגרמו לתובעים בשל אירוע ההצפה. בנוסף, חייב את הנתבעת בתשלום פיצויים בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובעים על סך 15,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 23 [רשויות מקומיות] |
|
| סעש (ב"ש) 29130-09-20 יאסר אלעמור נ' משרד הפנים (עבודה; יעל אנגלברג, נ.צ.: ר' מצרי לבני, א' שיטרית; 25/10/20) - 8 ע' |
| עו"ד: אפרת ממן, שלומי ירדן |
המבקש הוא עובד המועצה המקומית הנתבעת 2 ובנו של חבר מועצה הממונה על תיק ההנדסה. ביה"ד פסק כי אין כל חובה להביא את עניין העסקת המבקש, שנבחר במכרז כדין לתפקיד מנהל מחלקת רווחה במועצה, לאישור מליאת המועצה מכוח סעיף 103א לצו המועצות המקומיות (א) בטרם יובא עניינו בפני ועדת מינהל השירות, ולפיכך עניינו של המבקש יובא בפני ועדת מינהל השירות מבלי להיזקק להחלטת המועצה המקומית על פי סעיף 103א הנ"ל.
רשויות מקומיות – מועצות מקומיות – עובדים
רשויות מקומיות – עובדים – קבלתם לעבודה
.
המבקש הוא עובד המועצה המקומית הנתבעת 2 ובנו של חבר מועצה הממונה על תיק ההנדסה ומשמש כנציג הרשות בוועדה לתכנון ובנייה. המבקש נבחר למנהל מחלקת רווחה המועצה. נוכח קרבת המשפחה בין המבקש לבין חבר המועצה הממונה על תיק ההנדסה, פנתה המועצה לועדת מינהל השירות לקבלת אישור להעסקת המבקש בתפקיד. בתשובה הורה משרד הפנים למועצה כי בטרם יובא עניינו של המבקש בפני ועדת מינהל השירות, יש לאשר את העסקת המבקש במליאת המועצה ברוב מיוחד (2/3) מכוח סעיף 103א לצו המועצות המקומיות (א). המחלוקת היא בשאלה האם יש חובה לקבלת אישור מליאת המועצה מכוח סעיף 103א הנ"ל להעסקת המבקש בתפקיד מנהל מחלקת הרווחה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת י' אנגלברג שהם ונציגי הציבור ר' מצרי לבני, א' שיטרית) קיבל את הבקשה ופסק כי:
ביה"ד עמד על הוראות סעיף 103א לצו המועצות המקומיות (א), צו המועצות המקומיות (שירות העובדים) מכוחה הוקמה ועדת מינהל השירות ועל הוראות צו המועצות המקומיות (נוהל קבלת עובדים לעבודה), בציינו כי מלשון צווים אלה ניתן ללמוד כי סעיף 103א לצו המועצות המקומיות נוגע בעניינם של חברי מועצה והמגבלות המוטלות עליהם כאשר הוראות הנוגעות למינויים של עובדים נקבעו כולן בצו המועצות המקומיות (נוהל קבלת עובדים לעבודה), תשל"ז-1973, המקיפות הן את אופן קבלת העובד לעבודה והן את הסייגים לקבלתם. הוראות סעיפים 108-107 לצו נוהל קבלת עובדים מתייחסות במפורש לסוגיה של מניעות העסקה מטעמי קרבה משפחתית ומותירות את ההכרעה בידי ועדת מינהל השירות בלבד. הוראות אלה תואמות גם את סעיף 140(ב) לצו המועצות המקומיות, המפנות אף הן, להעסקת עובדים על פי החלטת מנהל השירות.
ביה"ד קבע כי דרישת סעיף 103א לצו המועצות המקומיות נוגעת למצבים של התקשרות עסקית בחוזה או בעסקה אחרת שלא קיימת עליה כל דרך של ביקורת נוספת כדוגמת ועדת מינהל השירות. יתרה מזו, ועדת מינהל השירות בעלת יכולת לקבל החלטה אובייקטיבית לגופו של המינוי ללא קשר ללחצים או אינטרסים פוליטיים כאלה או אחרים שיכולים להיות ברשות עצמה.
ביה"ד קבע כי לטענת המדינה כי יש צורך הן באישור רוב מליאת המועצה והן באישור ועדת השירות, אין כל אחיזה בהוראות הדין החל, תוך תמיכת מסקנה זו בסעיפים 122א ו-174א לפקודת העיריות. הוראות סעיף 122א זהות להוראות סעיף 103 לצו המועצות המקומיות (א), ואילו הוראות סעיף 174א לפקודה זהות להוראות סעיפים 106-108 לצו נוהל קבלת עובדים. המחוקק לא ראה בסעיף 122א (הזהה לסעיף 103א) כמקימות כל סייג להעסקת קרוב משפחה של חבר מועצה כעובד ברשות. יתרה מזו, מהחלטות של ועדת מינהל השירות עולה כי במקרים רבים הוועדה כלל לא דרשה את אישור מליאת המועצה בהתאם לסעיף 103א לצו, ומנגד גם מקום שניתן אישור מליאת המועצה, דנה ועדת מינהל השירות לגופו של עניין ולא אישרה את המינוי. מכאן, כי אין כל טעם לדרישה לקבלת אישור מליאת המועצה.
על יסוד כל האמור, עניינו של המבקש יובא בפני ועדת מינהל השירות מבלי להיזקק להחלטת המועצה המקומית על פי סעיף 103א לצו; למעלה מן הצריך, ככל שהיו חלות הוראות סעיף 103א לצו, לא היה בהוראות סעיף 103א(ה) כדי להוציא את התובע מתחולת הצו שכן מדובר בתפקיד שונה לחלוטין במהותו מהתפקיד שמילא התובע במועצה ויתכן שיש לראות בה משום התקשרות חדשה. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 |
|
| בל (חי') 13909-07-17 סהר דגני נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; קרן כהן; 15/10/20) - 13 ע' |
| עו"ד: שקמה עצמון גל, הדס אהרוני |
ביה"ד פסק כי עבודתו של התובע בחליבה ברפת בקיבוץ שדות ים, ארבעה עד חמישה ימים בשבוע, ארבע שעות בכל משמרת בתקופה נשוא ההליך, מהווה עבודה במשרה מלאה בהתאם למקובל ברפת בה עבד, המזכה במענק עבודה מועדפת לפי סעיף 174 לחוק הביטוח הלאומי.
ביטוח לאומי – תגמולים – מענק עבודה מועדפת או נדרשת
.
הדיון נסב אודות השאלה אם עבודתו של התובע בחליבה ברפת בקיבוץ שדות ים, ארבעה עד חמישה ימים בשבוע, ארבע שעות בכל משמרת, מהווה עבודה במשרה מלאה המזכה במענק עבודה מועדפת לפי סעיף 174 לחוק הביטוח הלאומי.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ק' כהן ונציגי הציבור ס' שאהב, מ' ליבר) קיבל את התביעה ופסק כי:
ביה"ד עמד על תכלית מענק עבודה מועדפת שהינה הפניית חיילים משוחררים לעבוד בסוגי עבודות, בלתי מקצועיות בעיקר, בשל נחיצותן למשק המדינה וכלכלתה, במקומות עבודה ובענפי עבודה הסובלים ממחסור כרוני בעובדים. לכן נפסק כי בחינת העבודה המועדפת או הנדרשת, חייבת להיעשות לא רק בהתחשב בטיב העבודה, אלא גם בהתחשב בטיבו של מקום העבודה. בנוסף, נוכח שתכלית מתן מענק העבודה המועדפת או הנדרשת, בחינת ימי העבודה ושעות העבודה בתקופת העבודה המועדפת תיקבע לאור האופן בו עובד רגיל היה עובד במשך תקופה בת ששה חודשים באותה עבודה ובאותו ענף. כבר נפסק כי בחינת הזכאות צריכה להיערך בסבירות ובמידתיות, כשהמקובל באותו ענף ובאותו מקום עבודה משמשים אמות מידה לבחינת הזכאות.
במקרה זה אין מחלוקת שעבודת התובע ברפת היא בגדר "עבודה מועדפת" ושהוא עבד בהיקף המצטבר הקבוע בחוק, קרי – 6 חודשים לפחות שבהם עבד 150 ימים. המחלוקת היחידה היא אם ארבע שעות עבודה למשמרת מהווים "משרה מלאה" כפי שמקובל בענף או במקום העבודה שבו הועסק. מן הראיות עולה כי התובע הועסק בחליבה ברפת במשרה מלאה בהתאם למקובל במקום עבודתו, ולכן הוא זכאי למענק עבודה מועדפת: התובע הועסק כעובד זמני ברפת ארבע שעות בממוצע ליום בתפקיד חולב, בין ארבעה לחמישה ימים בשבוע. עבודה בהיקף זה נחשבת ל"משרה מלאה" אצל המעסיק. שנית, ברפת הועסקו עובדים קבועים ועובדים זמניים. העובדים הזמניים, ובכללם התובע, עבדו בחליבה במשמרות של ארבע שעות ביום. התובע הועסק כעובד זמני בשל צרכי המעסיק באותה תקופה; שלישית, ברפת שבה הועסק התובע כל העובדים הזמניים הועסקו בחליבה ארבע שעות ביום, בשל אופי העבודה ומשך זמן החליבה; רביעית, כדי שחייל משוחרר יזכה למענק עבודה מועדפת, אין הוא חייב לעבוד בכל ימי השבוע ובהיקף של שמונה שעות עבודה, אלא עליו לעבוד במתכונת העבודה הרגילה באותו ענף ובאותו מקום עבודה. מכאן, שבעת בחינת מתכונת עבודתו של התובע ובעת מתן מענה לשאלה אם היא עונה להגדרה של משרה מלאה, יש להשוות בינו לבין עובד מקביל במקום העבודה – עובדים זמניים אחרים. כאמור, כל העובדים הזמניים הועסקו בחליבה בלבד, במתכונת של ארבע שעות למשמרת, 5-4 ימים בשבוע; בנוסף, התובע הציג אישור מהמעסיק שעבודה בת ארבע שעות בחליבה ברפת היא "משרה מלאה" ולכן בהתאם לדברי נציגות הנתבע הוא זכאי למענק.
לסיכום, התובע עבד בחליבה ברפת ב"שדות ים" כעובד זמני במתכונת עבודה של ארבעה עד חמישה ימים בשבוע, ארבע שעות ביום, במשמרות אליהן צוות. מתכונת עבודתו של התובע זהה למתכונת העבודה של יתר העובדים הזמניים ברפת וציוותו לעבודה כעובד זמני ולא כעובד קבוע, נעשתה לפי צרכי המעסיק באותה תקופה. לפיכך, התובע עבד ב"משרה מלאה", בהתאם למקובל במקום עבודתו, קרי – הרפת שבה הועסק. אי לכך, התובע זכאי לתשלום מענק עבודה מועדפת בגין עבודתו כחולב ברפת בקיבוץ שדות ים מיום 20.12.2015 ועד ליום 15.9.2016. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 |
|
| סעש (חי') 40332-04-17 חן לבדב נ' דקלה סוכנות לביטוח בע"מ (עבודה; מיכל פריימן; 14/10/20) - 24 ע' |
| עו"ד: כפיר זאב, אשר חלד, מיכל לבנון-פורת |
ביה"ד פסק כי לא הוכחה טענת התובעת כי הנתבעת 1, מעסיקתה, באמצעות הנתבעים 2-4, פגעה בה על רקע היותה פעילה בהתארגנות העובדים, והיא אינה זכאית לפיצוי בגין פגיעה בהתארגנות; אף לא הוכחה טענת התובעת כי הנתבעים התנכלו לה והפרו את חובת תום הלב המוטלת עליהם, והיא אינה זכאית לפיצוי בגין התנכלות; התובעת אף אינה זכאית לפיצוי ללא הוכחת נזק לפי חוק איסור לשון הרע בהעדר הוכחה כי נתבעת 4 פרסמה לשון הרע אודותיה במטרה לבזותה ולהשפילה והתעלמות יתר הנתבעים מכך.
עבודה – זכויות – זכות ההתארגנות
עבודה – יחסי עבודה – תום לב
נזיקין – עוולות – איסור לשון הרע
.
תביעת התובעת כנגד החברה הנתבעת 1, כנגד מנכ"ל החברה, מנהלת משאבי אנוש בחברה, ונתבעת 4, מנהלת המוקד בו הועסקה התובעת. בתביעתה מבקשת התובעת שביה"ד יקבע כי החברה באמצעות הנתבעים 2-4 פגעה בה על רקע היותה פעילה בהתארגנות העובדים בחברה, ולחייבם לשלם לה באופן אישי פיצוי בגין פגיעה בהתארגנות. כן מבקשת התובעת כי יקבע שהנתבעים התנכלו לה והפרו את חובת תום הלב המוטלת עליהם, וכי יש לחייב את כולם לשלם לה פיצוי בגין התנכלות. עוד טוענת התובעת כי הנתבעת 4 פרסמה לשון הרע אודותיה במטרה לבזותה ולהשפילה בשתי הזדמנויות ויתר הנתבעים התעלמו מכך והיא דורשת פיצוי ללא הוכחת נזק לפי חוק איסור לשון הרע.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת מ' פריימן ונציגי הציבור א' עשור שעבין, י' לוי) דחה את התביעה ופסק כי:
ביה"ד ציין כי אין מחלוקת שהתובעת היא פעילה מרכזית בהתארגנות העובדים בנתבעת, אך קבע, על יסוד בחינת הראיות, כי לא הוכח שמי מהנתבעים התנכל לנתבעת, לא על רקע עבודתה השוטפת בכלל ולא על רקע חלקה בהתארגנות העובדים בפרט. העובדה שארגון העובדים לא חידש את ההליך הקיבוצי ולא התייצב מאחורי טענות התובעת אף היא אומרת דרשני; ביה"ד ציין כי לנוכח מסקנה זו הוא איננו נדרשים להרחיב בבחינת השאלה האם קיימת כלל אפשרות לחבות אישית של מי מהנתבעים 2-4 בעילות הנתבעות, אך ציין כי דומה שהתשובה לשאלה זו שלילית. מכל מקום, לאור האמור, נדחו תביעות התובעת לפיצוים בשל התנכלות.
אשר לתביעה לפיצוי בעילת לשון הרע בטענה כי הנתבעת 4 התנהגה כלפיה באופן פוגעני, והתנהגותה זו באה לידי ביטוי באמירות משפילות המהוות פרסום לשון הרע אודותיה. ביה"ד עמד על הוראות חוק איסור לשון הרע בציינו כי לגבי האמירה "זה זמן טוב למקלחת", שנאמרה בעקבות טפטוף מים מן המזגן, חלוקים הצדדים באשר לתוכן האמירה ובשאלה האם נאמרה בנוכחות אדם נוסף ועונה כלל על דרישת הפרסום. מכל מקום, ביה"ד ציין כי דומה שאף התובעת לא ראתה בדברים בזמן אמת משום לשון הרע, ואפילו נאמרו הדברים כגרסת התובעת, הרי שבשים לב להקשר בו נאמרו הדברים ובראייה אובייקטיבית לא הוכח כי מדובר ב"לשון הרע". הדברים נאמרו בבדיחות הדעת ובסיטואציה בה נאמרו, כל אדם סביר היה מבין את הדברים ברוח זו ולא היה מתייחס לאמירה כלשונה או כאמירה הבאה לבזות או להשפיל את התובעת.
אשר לאמירה "בואי תשבי שלא יהיו לך טחורים..", בבחינת ההקשר שבו נאמרו הדברים אין הפרסום מהווה לשון הרע. התובעת הייתה בהיריון באותה העת, ונטען שכאשר נכנסה התובעת לחדר לא היו בחדר מספיק כסאות פנויים. נתבעת 4 טענה כי פינתה לתובעת את מקומה ואמרה לה שהיא מוזמנת לשבת, על מנת שלא יהיו לה טחורים, וזאת על רקע הריונה ומתוך התחשבות במצבה. אף שמדובר בהתבטאות בלתי מוצלחת וראוי היה להימנע מהאמירה בפורום בו היא נאמרה, ואף אם התובעת, מבחינה סובייקטיבית, ראתה בדברים משום פגיעה או עלבון, אין מדובר בדברים שנועדו לבזות או להשפיל את התובעת ואף האדם הסביר לא היה מפרש כך את הדברים בשים לב להקשר בו נאמרו - הריונה של התובעת והעובדה שלא היו בחדר די כסאות לשבת. מכאן, שגם באמירה זו, בלתי מוצלחת ככל שתהיה, אין כדי להוות לשון הרע כלפי התובעת. על האימרה הנדונה התנצלה הנתבעת 4 לפני התובעת משנודע לה כי נעלבה מדבריה, והעניין לא שב ועלה עוד, מה שמלמד כי אירוע מינורי זה הסתיים בהתנצלות ונולד מחדש לצורך התביעה בחלוף כשנתיים.
בנוסף, התובעת לא הראתה מדוע מבקשת היא פיצוי בעילת לשון הרע גם מכל יתר הנתבעים, ואף אם היה נמצא בסיס לתביעה בעילה זו, אין מקום להשית חיוב כלשהו על נתבעים אלו. משאין מדובר ב"לשון הרע" כמשמעה בחוק, התביעה לפיצוי בעילה זו הן כנגד הנתבעת 4 והן כנגד יתר הנתבעים נדחית. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 |
|
| בל (ת"א) 42160-02-20 רונן שאלתיאל נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; יפית מזרחי לוי; 11/10/20) - 7 ע' |
| עו"ד: ינון תמרי, אירנה פישר |
לא כל שינוי או החמרה בדרגת נכות של מבוטח או בגמלה המשולמת לו דורשת שימוע חדש בטרם קיזוז, שעה שכבר נערך שימוע ואין טענה לשינוי נסיבות דיון מחדש, אלא כל אימת שקיימת טענה לשינוי נסיבות שיש בהן כדי להשפיע על החלטה בשימוע; במקרה זה הנתבע לא היה רשאי לקזז מגמלת נכות זמנית שנקבעה לתובע, בהסתמך על פסק דין שניתן בעניינו, ללא קיום הליך שימוע נוסף בטרם קיזוז נוסף שנערך לאחר שחלה החמרה במצבו.
ביטוח לאומי – קיצבאות – קיזוז
ביטוח לאומי – המוסד לביטוח לאומי – חובותיו
עבודה – זכויות – זכות שימוע
.
התובע הגיש תביעה נגד החלטת הנתבע לקזז חוב מזונות מקצבת נכות זמנית שנקבעה לו בגין פגיעה בעבודה. לטענת התובע לא נערך לו שימוע בטרם קיזוז הנכות הזמנית (הגבוהה מהנכות הצמיתה) שהשתלמה לו במהלך החודשים 9/19 עד 1/20. הנתבע אינו חולק על כך שלא נערך שימוע, אך לטענתו, עניינו של התובע כבר נדון בעבר והוחלט על כך שתוותר בידיו גמלה נכות בגובה גמלת הבטחת הכנסה ליחיד. החלטה זו אושרה בפסק דין, ולטענת הנתבע היא פוטרת אותו מהצורך בשימוע נוסף. לפיכך, הנתבע הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת י' מזרחי-לוי ונציגי הציבור א' אופיר, ד' הרפז) דחה את הבקשה ופסק כי:
סעיף 303(א) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי "זכות לגמלת כסף אינה ניתנת להעברה, לערבות או לעיקול בכל דרך שהיא אלא לשם תשלום מזונות המגיעים מהזכאי לגמלה לפי פסק דין של בית משפט או של בית דין מוסמך".
ביה"ד השיב בשלילה על השאלה האם הנתבע היה רשאי לקזז מגמלת הנכות הזמנית שנקבעה לתובע, בהסתמך על פסק דין שניתן בעניינו של התובע, וללא קיום הליך שימוע נוסף. ביה"ד ציין כי התובע אינו חולק על זכותו של הנתבע לבצע קיזוז לצורך כיסוי חובותיו במזונות, וכי עתירתו הינה לקיום שימוע בטרם קיזוז נוסף שנערך לאחר שחלה החמרה במצבו. טענת הנתבע היא שאין בהחמרת מצבו הבריאותי של התובע והכרתו כזכאי לקצבת נכות זמנית מוגדלת, כדי לשנות את גובה הגמלה שתוותר בידו (בגובה קצבת הבטחת הכנסה בשיעורה המלא ליחיד). משכך לא מצא לנכון לערוך לתובע שימוע בטרם נערך קיזוז גמלת הנכות הזמנית המעודכנת במלואה לטובת החוב. ביה"ד דחה טענה זו של הנתבע. ראשית, עצם העובדה שהנתבע הכיר בכך שמצבו הרפואי של הנתבע התדרדר, כשלעצמה מצדיקה לבחון מחדש אם יתרת הגמלה שבידו מספיקה לו כדי לחיות בכבוד. הדעת נותנת שההתדרדרות במצב הבריאותי גוררת אחריה לעיתים רבות התדרדרות במצב הכלכלי על דרך השאת ההוצאות או הפחתת ההכנסות. שנית, בנסיבות העניין היה על הנתבע, לכל הפחות, לאפשר לתובע להציג טענותיו ולנסות לשכנע מדוע אין מקום להותיר את הגמלה שלו על כנה.
ביה"ד ציין כי כבר נפסק שעל הנתבע לערוך שימוע טרם קבלת החלטה על קיזוז. על הנתבע להפעיל שיקול דעת ולשמוע את אשר בפי המבוטח לעניין זה. ודוק, אין לומר כי כל שינוי או החמרה בדרגת נכות של מבוטח או בגמלה המשולמת לו, דורשת שימוע חדש בטרם קיזוז הסכום שנוסף, שעה שכבר נערך שימוע ואין טענה לשינוי נסיבות דיון מחדש. אולם כל אימת שקיימת טענה לשינוי נסיבות שיש בהן כדי להשפיע על החלטה בשימוע, על הנתבע לשקול לקיים שימוע מעודכן ולקבל החלטה מנומקת. שינוי מצב רפואי עד כדי העלאת גמלה חודשית, אף אם באופן זמני, הינו שינוי המצדיק קיום שימוע לצורך דיון מחדש בטענות התובע לגבי גובה הקיזוז. לפיכך, הנתבע יזמן את התובע לשימוע ויקבל החלטה מנומקת ביחס לשיעור הקיזוז מגמלת התובע בזמן שהוחמר מצבו הרפואי החל ב-9/19. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [עבודה] [שירות המדינה] |
|
| סעש (חי') 35720-04-17 ד"ר אבירם זיילר נ' מדינת ישראל - בית חולים הלל יפה (עבודה; איריס רש, נ.צ.: א' פרקש, ד' שפירא; 11/10/20) - 27 ע' |
| עו"ד: גדעון רובין, למא קאסם |
החלטת ההשעיה הדחופה בעניינו של התובע, רופא במקצועו, מעבודתו בבית החולים הלל יפה, התקבלה כדין על ידי הגורם המוסמך ובהתאם לסעיף 48 לחוק שירות המדינה (משמעת), לאחר הליך שימוע, והיא אינה בלתי סבירה באופן קיצוני ו/או בלתי מידתית. נוכח חוקיות ההשעיה, התביעה להשלמת שכר עבור ימי ההשעיה ולפיצוי בגין ההשעיה נדחתה; בנוסף, לא נפל פגם בהליך המשמעתי הפנימי והחלטת ההתראה לפי סעיף 31 לחוק הנ"ל התקבלה כדין ואין מקום לפיצוי בגינם.
עבודה – שירות המדינה – השעיה
עבודה – עובדי מדינה – אמצעי משמעת
עבודה – שכר עבודה – תביעה להפרשי שכר
שירות המדינה – שיפוט משמעתי – עבירות משמעת
שירות המדינה – שיפוט משמעתי – ועדת משמעת
שירות המדינה – שיפוט משמעתי – אכיפה בררנית
.
עניינה של תביעה זו בטענות התובע, רופא במקצועו, כנגד הליך ההשעיה הדחופה וההליך המשמעת הפנימי שננקטו בעניינו על ידי מנהל בית החולים הלל יפה. התובע עותר לביטול החלטת ההשעיה הדחופה וכפועל יוצא להשלמת השכר ששולם לו בגין ימי ההשעיה בתוספת פיצויי הלנת שכר; לביטול החלטת ההתראה שניתנה בעניינו בהליך המשמעת הפנימי ולהוצאת החלטת ההתראה וכל המסמכים הנוגעים להליך המשמעתי מהתיק האישי; ולפיצוי כספי בגין ניהול הליכי ההשעיה והמשמעת שלא כדין.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת א' רש ונציגי הציבור א' פרקש, ד' שפירא) דחה את התביעה ופסק כי:
אשר לשאלה האם החלטת ההשעיה הדחופה בעניינו של התובע התקבלה כדין, סעיף 48 לחוק שירות המדינה (משמעת), מאפשר "השעיה דחופה" של עובד מדינה בתנאים מסוימים. סמכות ההשעיה הדחופה לפי סעיף 48 לחוק המשמעת הואצלה למנהלי בתי החולים, ובכללם למנהל בית חולים הלל יפה, כך שההחלטה על השעיית התובע השעיה דחופה התקבלה על ידי הגורם המוסמך. התנאים המוקדמים הנדרשים לצורך הפעלת סמכות ההשעיה הדחופה הם שני תנאים מצטברים: קיומם של חשדות מבוססים שהתובע עשה אחד או יותר מהמעשים הבאים: מעל בתפקידו או השתמש בו לרעה ביודעין או שהפר את המשמעת הפרה זדונית וחמורה או שעבר עבירה פלילית שיש עמה קלון; מנהל בית החולים היה סבור כי המשך עבודתו של התובע יביא לפגיעה חמורה בשירות המדינה. ודוק, התנאים המוקדמים כוללים מושגים סובייקטיביים הנתונים לשיקול דעתו של הגורם המחליט על ההשעיה הדחופה, כאשר שיקול הדעת של מקבל ההחלטה נתון לביקורת שיפוטית של ביה"ד לעבודה. בנוסף, לקיומם של התנאים המוקדמים על הגורם המשעה לשקול את ההשפעה של המשך עבודתו של העובד על מקום העבודה ושירות המדינה.
במקרה זה הוכח כי במועד קבלת החלטת ההשעיה עמדו בפני מנהל בית החולים ראיות לכאורה כי התובע עבר עבירות משמעת הכוללות אי מילוי הוראה שגרתית של ממונה בנוגע ללקיחת בדיקות דם מחולים המאושפזים במחלקה, אמירות מעליבות כלפי מנהל מחלקה בפורום רב משתתפים ומעורבות באירוע של אלימות פיזית עם רופא בכיר במחלקה. חומרת העבירות נובעת מהצטברות העבירות והשפעתן השלילית על עבודת המחלקה ותדמית בית החולים. על חומרת העבירות ניתן ללמוד גם מעמדת ועד הרופאים שלא צידד בתובע. היסוד הנפשי הנדרש לפי סעיף 48 לחוק המשמעת הינו "הפרה זדונית" – מודעות לאפשרות גרימת התוצאה ופזיזות ביחס לאותה תוצאה, והוא התקיים במקרה זה. נוכח האמור, התנאים המוקדמים לקיומה של השעיה דחופה התקיימו. טרם קבלת ההחלטה, מנהל בית החולים שקל את כל השיקולים הרלוונטיים ולא הוכחו שיקולים זרים או חוסר סבירות או חוסר מידתיות בהחלטת ההשעיה. נוכח חוקיות ההשעיה, התביעה להשלמת השכר עבור כל ימי ההשעיה ולפיצוי בגין ההשעיה נדחתה.
אשר לשאלה האם נפל פגם בהליך המשמעתי הפנימי והאם החלטת ההתראה התקבלה כדין, סעיף 31 לחוק המשמעת קובע את סמכותו של השר או המנהל הכללי, לנקוט כלפי עובד באמצעי משמעת מסוג של התראה או נזיפה בכפוף לקיומו של הליך שימוע. סמכות זו הואצלה למנהל בית החולים כאמור בסעיף 71 לחוק. התובע הוזמן לשימוע בפני מנהל בית החולים בטרם קבלת החלטה בנקיטת אמצעי משמעת כלפיו, ולאחר שמיעת טענותיו, מנהל בית החולים הגיע למסקנה שהתובע עשה את המעשים המיוחסים לו ועבר עבירות משמעת לפי חוק המשמעת, ומסקנה זו מתיישבת עם הראיות. בגין עבירות המשמעת ניתנה לתובע התראה לפי סעיף 31 לחוק המשמעת. מנהל בית החולים בחן את כלל הנסיבות והשיקולים הרלוונטיים בעניינו של התובע והטיל עליו אמצעי משמעת ברף הנמוך המשקף את האיזון הראוי בין טיב העבירות לבין רמת הענישה המקובלת. לפיכך, אין מקום להתערב בענישה. לנוכח קביעה זו, הבקשה למתן צו עשה קבוע להוציא את מכתב ההתראה וכלל המסמכים הנוגעים להשעיה ולהליך המשמעתי הפנימי מהתיק האישי של התובע נדחתה, וכן התביעה לפיצוי כספי בגין הליך המשמעת הפנימי ומכתב ההתראה; התובע לא הרים את נטל ההוכחה בדבר אכיפה בררנית ולא הוכח כי בית החולים נהג כלפיו באופן שונה מתוך שרירות או מטרה פסולה. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 28 [משפחה] [משפט בינלאומי פומבי] |
|
| תמש (חי') 37607-10-20 M J נ' מ' מ' ח' (משפחה; שלי אייזנברג; 01/11/20) - 8 ע' |
| עו"ד: אריאלה רוזנטל סודרי, עינת טירר |
בסעיף 13 (ב) לחוק אמנת האג אין דרישה אוטומטית למינוי מומחה בכל מקרה שבו יטען צד להגנת הנזק. לעמדת ביהמ"ש, בדומה לפסיקת ביהמ"ש העליון בנוגע להזמנת תסקיר בינלאומי, אין להורות על כך, אם לא הונחה תשתית עובדתית ראשונית לקיומו של חשש ממשי לנזק שייגרם לקטין מידי ההורה האחר. קביעה אחרת עשויה לעכב את ההליך שלא לצורך, שעה שמדובר בהליך המחייב הכרעה מהירה ויעילה בשאלת החטיפה.
משפחה – משמורת קטינים – החזרת ילדים חטופים
משפט בינלאומי פומבי – אמנות – אמנת האג
.
בקשת אם – במסגרת תביעה להחזרת קטינים חטופים שהגיש האב – למינוי מומחה שיבחן את טענתה לסיכון בהחזרת הקטינים ל... וזאת נוכח טענתה להעדר מסוגלות הורית של האב, בין היתר בשל היותו אדם אלים ובהקשר זה מתבססת האם בין היתר על אירוע אלימות נטען מדצמבר 2019 במסגרתו תקף לכאורה האב את האם. כן טוענת האם כי הקטין הותקף מינית לפני כ-4 שנים ע"י אחד מילדי האומנה בבית הורי הסבים מצד האב, תוך ניצול היותו של הקטין ילד חריג אולם המקרה טוייח ולא טופל ע"י כל המערכות ב.... האב מכחיש את מכלול הטענות.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
מכתבי בית הדין מ... עולה, כי בפני ביהמ"ש לענייני משפחה שם תלוי ועומד הליך מורכב בענייני המשמורת של הקטינים במסגרתו נדרש ביהמ"ש לבחון בין היתר את היכולות ההוריות של שני ההורים, כאשר ההליך מצוי באיבו.
פסיקת בתי המשפט לאורך השנים בהליכים לפי חוק אמנת האג עקבית ולפיה, בהליך מעין זה לא יידון ביהמ"ש בטענות הצדדים הנוגעות למשמורת, זמני שהות, מסוגלות הורית וקשרים של הקטינים עם כל אחד מההורים. טענות אלה ככל שעולות, תידונה ותתבררנה לעומק בפני הערכאה המוסמכת לדון בתביעה למשמורת. ככל וייקבע כי בוצעה חטיפה, בביהמ"ש בחו"ל וככל ויימצא כי לא בוצע מעשה חטיפה, בביהמ"ש בישראל.
הובהר כי בפסיקה, כי יש לבחון את הדברים אך ורק בהקשר של התקיימות החריגים המצומצמים והמוגדרים בחוק.
ביהמ"ש העליון הבהיר כי סעיף 13 לחוק אמנת האג אינו מטיל חובה על ביהמ"ש להזמין תסקיר בינלאומי בכל עת שמוגשת בפניו תביעה לפי חוק אמנת האג, אף במקרים בהם ההורה החוטף כלל לא הרים את נטל ההוכחה הראשוני כי קיים חשש ממשי לנזק שייגרם לקטין מידי ההורה האחר. קביעה מעין זו תהפוך את החריג לכלל ותחתור תחת תכליתו הברורה והחד משמעית של אמנת האג. קביעה מעין זו אף תגרום לכך שדי יהיה בכך שההורה החוטף יטען טענה בעלמא בדבר חשש לנזק שייגרם לקטין מידי ההורה האחר על מנת להקים חובה לביהמ"ש להמתין לקבלת תסקיר בינלאומי ולעכב את החזרת הקטין לזמן בלתי ידוע. אין להסכים לכך.
בענייננו הבקשה אינה לתסקיר בינלאומי אלא למינוי מומחה. אולם ביהמ"ש סבור כי ניתן ליישם את מסקנות ביהמ"ש העליון לעניין הזמנת תסקיר בינלאומי, בנסיבות על הבקשה למינוי מומחה. בסעיף 13 (ב) לחוק אמנת האג אין דרישה אוטומטית למינוי מומחה בכל מקרה שבו יטען צד להגנת הנזק. מבלי להביע דעה לעניין מהימנות טענות האם לאלימות כלפיה והתעללות בקטינים, או העדר מסוגלות הורית ונוכח הכחשת האב והממצאים שהונחו בפני ביהמ"ש בכתבי בית הדין מ..., המצביעים על קשר רגשי עמוק בין הקטינים לשני ההורים, ביהמ"ש אינו מוצא להעביר את מרכז הכובד של הדיון אל עבר הליכי משמורת ומסוגלות הורית של הצדדים.
משהאם לא הניחה תשתית עובדתית ראשונית המצדיקה מינוי מומחה, העתרות לבקשת האם עשויה לעכב את ההליך שלא לצורך, שעה שמדובר בהליך המחייב הכרעה מהירה ויעילה בשאלת החטיפה. האם תוכל לטעון את מלוא טענותיה ולהביא את ראיותיה ככל וקיימות ראיות והן תבחנה כסדרן במסגרת שמיעת הראיות, הסיכומים ופסק הדין. |
| חזרה למעלה |
|
| 29 [ירושה] |
|
| תע (נצ') 44460-07-14 פ.י נ' מ.א (משפחה; רונית גורביץ; 13/10/20) - 36 ע' |
| עו"ד: אילן וקנין, שרון כהן |
קבלת התנגדות לקיום צוואה מאוחרת לטובת המבקש, צאצא אחד מתוך שבעה אחים, וזאת לאחר שבצוואה קודמת ציוותה המנוחה למכור את דירתה ומכספי המכר לרכוש ספר תורה ואת ייתרת הרכוש חילקה בשווה בין כל שבעת ילדיה.
ירושה – צוואה – תוקפה
ירושה – צוואה – פגמיים
ירושה – צוואה – השפעה בלתי הוגנת
ירושה – צוואה – כשרות לצוות
.
התנגדות לקיום צוואה מאוחרת לטובת המבקש, צאצא אחד מתוך שבעה אחים, וזאת לאחר שבצוואה קודמת ציוותה המנוחה למכור את דירתה ומכספי המכר לרכוש ספר תורה לעילוי נשמתה ונשמת בעלה המנוח ולקיים אזכררות שנתיות. את ייתרת הרכוש חילקה בשווה בין כל שבעת ילדיה. המתנגדים, ששת אחיו של המבקש, טוענים כי נפלו פגמים בהליך הצוואה. בנוסף נטען להעדר כשרות המנוחה לצוות, השפעה בלתי הוגנת מצד המבקש ולמעורבות המבקש בעריכת הצוואה. יצוין כי הצוואה המאוחרת נערכה כחודש לאחחר שהמבקש חזר להתגורר בעיר בה מתגוררת המנוחה ולאחר שהוא לן בביתה כמעט מדי יום כשלאחר עשיית הצוואה, המבקש הפחית את הלינה בביתה. עוד יצוין כי קיימות חוו"ד סותרות מטעם שני מומחים בעניין כשירות המנוחה לצוות. בעוד המומחית מטעם ביהמ"ש סברה כי המנוחה לא הייתה כשיירה לצוות במועד עריכת הצוואה המאוחרת המומחה מטעם המבקש כי המנוחה דווקא הייתה צלולה וכשירה לצוות.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את ההתנגדות מהטעמים הבאים:
פגמים בהליך הצוואה: סעיף 20 לחוק הירושה קובע: ״צוואה בעדים תהיה בכתב, תצוין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור״.
בהליך הצוואה דעסקינן נפלו שני פגמים. ראשית, אחת מעדי הקיום לא הקריאה למנוחה את הצוואה ולא נרשם בצוואה עובדת הקראתה של הצוואה למנוחה. בהקקשר זה הודגש כי המנוחה דיברה מעט בעברית ולא ידעה כלל קרוא וכתוב בשפה העברית. על אחת כמה וכמה, שלא יכלה לקרוא את הצוואה המנוסחת בשפה העברית בלשון משפטית. ביהמ"ש מבהיר בהקשר זה כי כאשר מדובר במצווה שאינו מסוגל לקרוא ולהבין את תוכן הצוואה, אין בהצהרת המצווה ככי ״זו צוואתו״ כדי לבסס במידה מספקת את זיהוים ואישורם של הצוואה ותוכנה. אמנם אין בהעדרו של האישור הזה כשלעצמו כדי להביא לבטלותה של הצוואה כל מקום שהמצווה אינו יודע קרוא וכתוב. ברם מבחינה עניינית נפתח פתח להתנגדות לקיומה של הצוואה וזאת מן הטעם שההצהרה האמוררה ״זו צוואתי״ לבדה אינה מגשימה את תכליתה. לפיכך מבקש הקיום יצטרך להרים אה נטל השכנוע כי המצווה ידע ש״זו צוואתו״ לא רק מההיבט הטכני אלא גם מההיבט המהותי.
שנית, אי זיהויה של המנוחה בבואה לחתום על הצוואה, אשר מתקשר לנסיבות המעורפלות סביב הגעתה של המנוחה למשררד עורכי הדין, בפרט בנסיבות בהן טען כי עוה"ד כי המנוחה הייתה לקוחה מזדמנת ללא הכרות קודמת, וההליך המזורז והמקוצר בו נערכה הצוואה בישיבה אחת של לא יותר מחצי שעה. שניכר שנעשה כלאחר יד, מבלי ליתן לו את הרצינות הדרושה, באופן שמעלה חשש בדבר מודעות המנוחה לעשייתת הצוואה.
כשירות המנוחה לחתום על הצוואה: כאמור, קיימות בענייננו שתי חוות דעת סותרות מטעם שני מומחים באשר למצבה של המנוחה וכשירותה. (ביהמ"ש התיר מינוי מומחה מטעם המבקש, נוכח הקושי והמורכבות בענייננו, לעמוד על מצבה של המנוחה, בשל העדר רשומות רפואיות לשנים 22002-2009 ובפרט נכון למועד חתימתה על הצוואה השנייה כאשר המומחית נסמכת בחוות דעתה על ספרות מקצועית ונותנת משקל רב לתצהיר המתנגדת 2 אודות מצב המנוחה). בסופו של יום שני המומחים מסכימים כי המנוחה סבלה מדמנציה והמחלוקת היא רק ממתי – לפני או לאחר עשיית הצוואה הששנייה, כשמדובר בפער של מספר חודשים. בנסיבות אלו, ונוכח הבעייתיות הרבה בהסקת מסקנות על בסיס בדיקת מסמכים ״פוסט מורטום״, עולה הצורך לבחון שאר הנסיבות ולהסתייע בחומר ראיות אחר המתייחס לאותה התקופה, כמו עדויות האנשים שהכירו את המנוחה הכרות קודמת וסיפרו על מגעייהם עמה במועדים סמוכים לחתימה על הצוואה ולהעדיפו על פני חוות הדעת הרפואיות. אלא שגם בעניין זה, בעוד עדויות המתנגדים תמכו בעמדת המומחית מטעם ביהמ"ש עדות המדריכה במועדון הקשישים תמכה בעמדת המומחה מטעם המבקש. בסופו של יום, בנסיבות בהן הרשומות הרפואיות הן לשניים 2002 עד 2009 בלבד, והמנוחה לא נבדקה ביום חתימתה על הצוואה השנייה על ידי מומחה רפואי, וניתנת פרשנות שונה למסמכים ע״י המומחים, נקבע כי קיים ספק בדבר כשירותה המלאה של המנוחה לחתום על הצוואה אשר לא עלה מעבר למאזן ההסתברויות.
השפעה בלתי הוגנת: כידוע, ההלכה ההפסוקה התוותה ארבעה מבחנים שיש בהם כדי לסייע בהכרעה האם הייתה השפעה בלתי הוגנת על המצווה. ואלו הם: מבחן העצמאות והתלות – מידת עצמאותו של המצווה (גופני וקוגניטיבי); מבחן התלות והסיוע; קשרי המצווה עם אחרים; מבחן נסיבות עריכת הצוואה. במידה ומבחני עזר אלו מתקייימים, תקום חזקה לכאורה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת (אין חובה שכולם יתקיימו על מנת להקים חזקה כאמור. הדבר תלוי נסיבות וניתן לעשות שימוש במבחני עזר נוספים שיש בהם כדי להכריע לכאן ולכאן). במידה וביהמ"ש ישתכנע בקיומה של חזקה כאמור, יועבר נטל הבאת הראיות לידי ההמבקש את קיומה של הצוואה, לסתירתה. במידה ולא יעלה בידו לעשות כן, תוכרע המחלוקת לטובת המתנגד. ביישום לענייננו ביהמ"ש שוכנע בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת מצד המבקש. ביהמ"ש שוכנע כי המנוחה תומרנה על ידי המבקש לערוך צוואה לטובתו באשר יצר בפניה מצג עד כמה הואמסכן גרוש 4 פעמים, מתקיים מקצבת נכות, לא עובד, גר בצריף דולף. הרצון של המבקש לקבל את הדירה, העובדה כי חזר לעיר בו גרה המנוחה רק ב- 2009 לאחר ששנים גר רחוק ממנה, לן בביתה בלילות רק חודש ימים, עד לעשיית הצוואה, כאשר עולה מעורבות שלו בעריכת הצוואה (הוא זה שההביא את המנוחה לעו״ד, דאג להעביר לו את כל הפרטים, החזיר את המנוחה מעו״ד, והסתיר מיתר אחיו כי המנוחה שינתה את הצוואה בהשפעתו והדירה אותם מכל רכושה), הם שמכריעים את הכף לחובתו.
לאור כל הטעמים לעיל ניתן לומר על הצוואה המאוחרת בבטחה שהיא אינה מבטאת את רצונה האמ |
| חזרה למעלה |
|
| המפקח על המקרקעין |
| 30 [מקרקעין] |
|
| (פ"ת) 676/20 נציגות הבית המשותף ברחוב המייסדים 4 כפר סבא נ' נציגות הבית המשותף ברחוב אלתרמן 10 כפר סבא (המפקח על המקרקעין; אושרת ארפי מוראי; 11/11/20) - 6 ע' |
| עו"ד: מושלי יהושע, יצחק מילשטיין, אביסרור יוסף ודוד שרגאי |
בהתאם להוראת סעיף 72 לחוק המקרקעין, למפקח על רישום מקרקעין אין סמכות לדון במחלוקות שניטשו בין בעלי דירות ונציגויות של בתים משותפים נפרדים.
מקרקעין – המפקח על רישום מקרקעין – סמכותו
מקרקעין – בתים משותפים – המפקח על רישום מקרקעין
.
האם המפקח על רישום מקרקעין מוסמך לדון במחלוקת בין נציגויות של בתים משותפים נפרדים בקשר עם סלילית שביל מעבר הקיים בין הבתים המשותפים והמשמש בעלי הדירות בבתים משותפים אלה?
.
מפקח על רישום מקרקעין קבע כלהלן:
שניים הם התנאים בהתקיימם, במצטבר, קונה המפקח על רישום מקרקעין סמכות עניינית לדון בתביעה שלפניו. האחד, מהות הסכסוך במסגרתו נבחן האם עילת התביעה מנויה בהוראת סעיף 72 לחוק המקרקעין. השני, זהות הצדדים במסגרתו נבחן האם הצדדים לתביעה הם אלה שהמפקח על רישום מקרקעין מוסמך להכריע בעניינם.
בהתאם להוראת סעיף 72 לחוק המקרקעין, למפקח על רישום מקרקעין סמכות לדון בתביעה שבין בעלי דירות בבית משותף אחד, לרבות ככל שנציגות הבית המשותף היא צד לסכסוך. אין בהוראת סעיף זה, הקובעת גדרי סמכותו העניינית של המפקח על רישום מקרקעין, כדי ליתן בידו סמכות לדון במחלוקות שניטשו בין בעלי דירות ונציגויות של בתים משותפים נפרדים.
תחת סילוק התביעה על הסף, מן הראוי כי המפקח על רישום מקרקעין יעבירהּ לבית המשפט המוסמך להכריע בה. עניינה של התביעה דנן שימוש במקרקעין, הנתונה לסמכותו של בית משפט השלום, בהתאם להוראת סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט. יש להורות על העברת התביעה לבית משפט השלום במחוז מרכז, אשר לו הסמכות העניינית והמקומית לדון בתביעה. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
