|
תוכן העניינים
| עליון |
|
|
|
|
|
|
|
|
| מנהלי |
|
|
|
|
| מחוזי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| שלום |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| בתי-הדין הרבניים |
| 23 [משפחה] |
 |
| (י-ם) 1133160/ פלונית נ' פלוני (בתי-הדין הרבניים; יצחק אלמליח, מיכאל עמוס, מימון נהרי; 14/03/18) - 10 ע' |
בהתאם לפסיקת ביהמ"ש העליון, אפשר לכרוך את עניין המזונות בבית הדין הרבני, ומרגע כריכת המזונות בבית הדין הרבני נתפסה סמכותו הייחודית לדון בעניין זה. עם זאת, בהתאם להלכת שרגאי, שלא בוטלה, אין בפסק דין זה שיינתן בבית הדין הרבני כדי למנוע מילדי בני הזוג לחזור ולתבוע את עניין המזונות בביהמ"ש לענייני משפחה כתובעים עצמאיים, אלא שבהתאם לפסיקת בג"ץ 4407/12, לא במהרה ייטה ביהמ"ש לפתוח את עניין המזונות מחדש בביהמ"ש, והוא יעשה זאת רק את יתברר לו כי עניינם לא נדון לגופו וכי עניינם קופח בפסיקת המזונות שנקבעה בבית הדין הרבני (מבחן מהותי).
 משפחה – מזונות ילדים – סמכות שיפוט
משפחה – מזונות – כריכת עניין מזונות |
|
|
|
|
|
| עליון |
| 1 [התיישנות] [רשויות מקומיות] |
|
| רעא 4302/16 עיריית ירושלים נ' פרידמן צבי (עליון; נ' הנדל, נ' סולברג, ד' מינץ; 16/04/18) - 25 ע' |
| עו"ד: רון חמד, ליאת כהן שטיינברג, חגית שפיצר |
אין בכוחם של הליכי גבייה מנהליים שנקטה רשות מנהלית כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות בהליך אזרחי שנקטה הרשות לשם גביית החוב.
התיישנות – תקופת ההתיישנות – חריגים המאריכים את התקופה
התיישנות – מירוץ ההתיישנות – חריגים המאריכים את התקופה
רשויות מקומיות – גבייה – התיישנות
.
בקשת רשות ערעור שעניינה בשאלה האם הליכי גבייה מנהליים שננקטו על ידי רשות מנהלית עוצרים את מרוץ ההתיישנות בהליך אזרחי, שננקט על ידי הרשות המנהלית לשם גביית החוב?
.
בית המשפט העליון (השופטים הנדל, סולברג, ד' מינץ) קיבל את הבקשה והערעור ופסק:
לשון חוק ההתיישנות ברורה, והיא אינה מעניקה לרשות מעמד שונה מזה של בעל דין רגיל. מלשון החוק נלמד כי סעיף 15 עוסק בהשעיית מרוץ ההתיישנות עקב הליך של תובענה לפני בית משפט ואין בסיס לשוני לכך ש"תובענה" כוללת גם הליכי גבייה מנהליים. גם מתכלית חוק ההתיישנות לא נובע כי רצוי לאפשר לרשות לעצור את מניין תקופת ההתיישנות באמצעות נקיטת הליכי גבייה. זאת בשונה מההסדר המנהלי המיוחד העוסק בהליכי הגבייה המנהליים עצמם, אשר מתכליתו עולה בחירתו של המחוקק להעניק לרשות כלי גבייה מינהלי גמיש, הכולל גם אפשרות לגבות את החוב על פני תקופה ארוכה יחסית, בכפוף לשיהוי שנפל בפועלה של הרשות. אין מקום לקבוע כי הלכה זו תחול באופן פרוספקטיבי בלבד, מכאן ולהבא. בתיק זה ובדומיו יינתן משקל להגשת תובענה אזרחית על ידי הרשות במסגרת מרוץ ההתיישנות של הליכי הגבייה המנהליים, כך שפרק הזמן שבו הייתה התובענה האזרחית תלויה ועומדת לא בהכרח ייזקף לחובת הרשות. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [משפט מינהלי] |
|
| בגץ 2777/18 יוסף איאד כרנז נ' מפקד כוחות צה"ל בעזה (עליון; א' שהם, ג' קרא, י' וילנר; 16/04/18) - 6 ע' |
| עו"ד: רועי שויקה, סאוסן זהר, חסן ג'בארין |
ככלל, שר הביטחון רשאי להפעיל את שיקול דעתו ולמנוע מתן היתר כניסה לישראל גם לצורך קבלת טיפול רפואי. עם זאת, על רשות מנהלית חובה לבחון האם נסיבותיו המיוחדות והחריגות של המקרה הנדון אינן מצדיקות סטייה מהנהלים וההנחיות הכלליות. כך, הפעלת שיקול דעת לצורך יישום נוהל מנהלי בעניינו של אדם צריכה להתבצע לאחר בחינת נסיבותיו הקונקרטיות והרלוונטיות.
משפט מינהלי – שיקול-דעת – שר הביטחון
משפט מינהלי – שיקול-דעת – אמות-מידה
משפט מינהלי – כניסה לישראל – שיקול דעת הרשות
משפט מינהלי – רשות מינהלית – חובותיה
.
העותרים 2-1 מבקשים להתיר את מעברם מרצועת עזה לישראל לצורך מעבר לשטחי האזור לשם קבלת טיפול רפואי בבי"ח ברמאללה. פציעת העותרים 2-1 נגרמה בעת שהשתתפו באירועי הפרות סדר אלימות במרחב הגדר הביטחונית ברצועת עזה כתוצאה מירי כוחות צה"ל לעברם. נוכח מצבו הרפואי של העותר 2 בעת הדיון בעתירה התייתרה העתירה בעניינו, והדיון בה נותר רלוונטי רק לגבי העותר 1.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ קיבל את העתירה בקבעו:
ככלל, שר הביטחון רשאי להפעיל את שיקול דעתו ולמנוע מתן היתר כניסה לישראל גם לצורך קבלת טיפול רפואי, בין היתר, בהתאם לאינטרסים הביטחוניים, המדיניים והאסטרטגיים של מדינת ישראל, כעולה באופן מפורש מהמסמך "סטטוס הרשאות בלתי מסווג לכניסת פלסטינים לישראל, למעברם בין אזור יהודה ושומרון לבין רצועת עזה וליציאתם לחו"ל".
עם זאת, כידוע, על הרשות המנהלית מוטלת החובה לבחון האם נסיבותיו המיוחדות והחריגות של המקרה הנדון, אינן מצדיקות סטייה מהנהלים וההנחיות הכלליות. בנוסף לכך, הפעלת שיקול דעת לצורך יישומו של נוהל מנהלי בעניינו של אדם צריכה להתבצע לאחר בחינת נסיבותיו הקונקרטיות והרלוונטיות לשם קבלת ההחלטה. אף במקרים בהם מגבשת הרשות המנהלית מדיניות כללית, עליה לבחון האם ראוי ליישם אותה בשים לב למערכת העובדות בכל מקרה.
במקרה הנדון, לא נמצא כי בעת הפעלת שיקול הדעת טרם קבלת ההחלטה בעניינו של העותר 1 נבחנה השאלה האם נסיבותיו המיוחדות והחריגות של המקרה הנדון, אינן מצדיקות סטייה מהנהלים וההנחיות הכלליות, או כי נערכה בחינה קונקרטית של נסיבותיו הפרטניות של העותר 1, ובכלל זה – מצבו הרפואי וההשלכות הקשות של היעדר מתן היתר למעבר לרמאללה על מצבו.
אין מחלוקת על כך שהטיפול הרפואי הנדרש להצלת רגלו השנייה של העותר 1 מכריתה אינו זמין ברצועת עזה, וכי בהעדר הטיפול "טעם החיים משתנה כליל". לפיכך, לפי סטטוס ההרשאות נכלל העותר 1 בגדר המקרים בהם תתאפשר כניסה לישראל לצורך מעבר לרמאללה. בנוסף, אין אינדיקציה או מידע בדבר סכנה ביטחונית הנשקפת מהעותר 1 אם יינתן לו היתר מעבר מרצועת עזה לרמאללה.
בנסיבות חריגות אלה, על המשיבים לאפשר את מעברו המידי של העותר 1 לקבלת טיפול רפואי בבי"ח ברמאללה. ודוק, אין לראות בהחלטה זו משום הבעת דעה בעניין המדיניות הכללית של המשיבים. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| רעפ 7395/16 נידאל מלאק נ' מדינת ישראל (עליון; ג' קרא; 16/04/18) - 8 ע' |
| עו"ד: גבי שמואלי, דפנה שמול |
אמות מידה של הלכת חניון חיפה חלות גם כאשר עסקינן בהליך פלילי, ואף במקרים בהם הוחמר עונשו של המבקש במסגרת הערעור; ככלל, רשות ערעור תינתן בנסיבות יוצאות דופן, כגון פער חריג במיוחד או נסיבות אנושיות ושיקומיות חריגות, ועניינו של המערער אינו בא בגדרן; אין לקבל את טענת המבקש בדבר חריגה מעיקרון אחידות הענישה בעניינו.
דיון פלילי – ערעור – רשות ערעור
עונשין – ענישה – אחדות הענישה
עונשין – ענישה – ענישה אינדיבידואלית
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות רכוש
.
בר"ע על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי במסגרתו התקבל ערעור המשיבה על קולת העונש שהושת על המבקש בבימ"ש השלום בגין הרשעתו (ע"פ הודאתו) בהתפרצות למקום מגורים, גניבה והסתייעות ברכב לעבור עבירה, ועונשו של המבקש הוחמר מ-6 חודשי עבודות שירות ל-8 חודשי מאסר בפועל.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן רק במקרים חריגים בהם הבקשה מעלה שאלה משפטית או ציבורית בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים או במקרים בהם מתעורר חשש לאי-צדק מהותי או עיוות דין. אמות המידה של הלכת חניון חיפה חלות גם כשעסקינן בהליך פלילי, ואף במקרים בהם הוחמר עונשו של המבקש במסגרת הערעור. ככלל, רשות ערעור תינתן בנסיבות יוצאות דופן, כגון פער חריג במיוחד או נסיבות אנושיות ושיקומיות חריגות, ועניינו של המערער אינו בא בגדרן.
זאת ועוד. ככלל, לא תינתן רשות ערעור בגלגול שלישי על חומרת העונש, אלא במקרים מיוחדים בהם מתגלה סטייה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות. העונש שנגזר על המבקש איננו חורג ממדיניות הענישה הנהוגה והמקובלת במקרים כגון אלה, ועל כן התערבות איננה נדרשת.
אין לקבל את טענת המבקש בדבר חריגה מעיקרון אחידות הענישה בעניינו, שכן ביהמ"ש המחוזי קבע כי חלקו של המבקש שונה מהותית מחלקם של שותפיו וכן כי יש בהבדל מהותי זה כדי להצדיק את הפער העונשי ואת העובדה כי עונשו של המבקש חמור מעונשם של הנאשמים האחרים. בשים לב לעיקרון הענישה האינדיבידואלית, לא נפלה כל שגיאה בעניין זה בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [דיון פלילי] [עונשין] [תעבורה] |
|
| רעפ 1287/16 משה אבודרהם נ' מדינת ישראל (עליון; ג' קרא; 16/04/18) - 7 ע' |
| עו"ד: בוריס קוסנוביץ |
סעיף 233 לחסד"פ, לפי לשונו, אינו חל על בימ"ש של ערעור, וכך הוא גם ע"פ הגיונם של דברים; כאשר התוצאה העונשית אינה מצדיקה התערבות, אין מקום לקבלת ערעור גם כשנפלה טעות בהבניית הענישה.
דיון פלילי – ערעור – רשות ערעור
דיון פלילי – ערעור – עונש
דיון פלילי – בירור האשמה – המשך משפט בפני שופט אחר
עונשין – ענישה – תיקון 113
תעבורה – ענישה – מדיניות ענישה
.
בר"ע על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי במסגרתו נדחה ערעור המבקש על גזר דינו של ביהמ"ש לתעבורה, בגדרו הוטלו על המבקש 7 חודשי מאסר בפועל (והופעל בחופף עונש מאסר מותנה), מאסר על תנאי, פסילת רישיון ועוד, בגין הרשעתו בנהיגה בשכרות.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
הבקשה אינה מעלה סוגיה בעלת חשיבות כללית או חשש מעיוות דין או אי-צדק חמור אשר נגרם למבקש. אך גם לגופם של דברים דין הבקשה להידחות.
אין בסיס לטענת ההסתמכות של המבקש בשל עצם הפנייתו לממונה על עבודות השירות ע"י בימ"ש קמא, שכן ביהמ"ש הבהיר לו מפורשות כי הדבר נעשה "מבלי לטעת תקוות". מה גם שהמבקש חזר בו מערעורו על הכרעת הדין עוד בטרם הורה בימ"ש קמא על הגשת חוות דעת מטעם הממונה.
כך גם נדחית הטענה לפיה עניינו של המבקש מעלה שאלה פרשנית ביחס לסעיף 233 לחסד"פ. הסעיף, לפי לשונו, אינו חל על בימ"ש של ערעור, וכך הוא גם ע"פ הגיונם של דברים, משתכלית הסעיף היא כי אותו מותב ששמע את העדים ונחשף לחומר הראיות הוא שיכריע את הדין, דבר שאינו מתקיים בענייננו. יתרה מכך, המבקש לא התנגד להחלפת המותב במהלך הדיון ולא העלה טענת פסלות.
גם טענת המבקש לעניין אי קביעת מתחם ענישה הולם בעניינו, דינה להידחות. מגזר הדין עולה כי ביהמ"ש לתעבורה נתן את דעתו לשיקולים הרלבנטיים הנדרשים ע"פ תיקון 113 לחוק, גם אם הדברים לא נאמרו במפורש. אף נפסק כי כאשר התוצאה העונשית אינה מצדיקה התערבות, אין מקום לקבלת ערעור גם כשנפלה טעות בהבניית הענישה. בענייננו ביהמ"ש המחוזי בחן את הלימת העונש לנסיבות ומצא כי העונש ראוי ע"פ השיקולים המנויים בתיקון 113, קביעה שלא נמצא טעם טוב להתערב בה.
זאת ועוד, הבקשה מופנית ברובה כנגד חומרת העונש אשר הושת על המבקש. בהקשר זה נפסק כי לא תינתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" על חומרת העונש, אלא במקרים חריגים בהם ניכרת סטייה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות. בענייננו, העונש שהושת על המבקש איננו סוטה ממדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים, בשים לב, בין היתר, לעברו הפלילי המכביד של המבקש. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 5 [קניין] |
|
| הפ 64975-09-16 עו"ד משה ליפקה נ' עו"ד רחל זכאי (מנהלי; יעקב שקד; 29/03/18) - 12 ע' |
| עו"ד: שמואל שוב |
התקבלו שתי בקשות, הנוגעות לשקיפות המידע אודות רשימת בעלי הזכויות במקרקעין. נקבע כי המנהלים המיוחדים יפעלו על מנת שיוכלו לנפק לכל דורש מסמך שיכיל את הפרטים כמופיע בנסח המקרקעין, בכפוף לתשלום אגרה.
קניין – מקרקעין – רישום
.
שתי בקשות, אחת מטעם אחד המנהלים המיוחדים לגוש הגדול, עו"ד משה ליפקה, ושנייה מטעם בעלי זכויות בגוש הגדול, הנוגעות לשקיפות המידע אודות בעלי זכויות המצוי בידי המנהלים המיוחדים.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
סעיף 124 לחוק המקרקעין מורה אותנו כך: "הפנקסים המתנהלים בלשכה יהיו פתוחים לעיון הציבור, וכל אדם רשאי לעיין בהם ולקבל העתקים מן הרשום בהם".
כך, חד וחלק, קובע חוק המקרקעין. מרשם המקרקעין הינו פומבי, ללא כל סייג, ללא כל ספק פרשני. המנהלים המיוחדים משמשים "תחליף" לרשם המקרקעין, ולכן עליהם לפעול בהתאם לכל הוראות חוק המקרקעין, ולא רק על פי חלקן, כפי שנטען על ידם.
הבקשה מטעם עו"ד שוב כיוונה למתן מידע לבעלי זכויות במקרקעין ולא ביקשה זאת עבור כלל הציבור. עם זאת, נוכח לשונו של סעיף 124 לחוק המקרקעין ("..פתוחים לעיון הציבור..."), אליה מחוייב בית המשפט והמנהלים המיוחדים אף ללא סעד ספציפי, יש לקבוע כי המידע יימסר לכל דורש, בכפוף לתשלום אגרה כנהוג במרשם המקרקעין. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [תכנון ובנייה] |
|
| עתמ (חי') 57822-12-17 מוסטפא קשקוש נ' ועדת ערר מחוז הצפון פרקליטות מחוז חיפה (מנהלי; נאסר ג'השאן; 28/03/18) - 14 ע' |
| עו"ד: מ' מויס, אורלי מירון שקד, עביר אסדי, אחמד נזאל |
נדחתה עתירה כנגד ההחלטה להנפיק למשיב היתר בנייה אגב אישור הקלה. נקבע כי הועדה המקומית הייתה מוסמכת להידרש להליך ההקלה, וכי לא נפל פגם בהחלטת ועדת הערר.
תכנון ובנייה – היתר בנייה – הקלה
תכנון ובנייה – תכניות – הקלות
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – ועדה מקומית
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – סמכויותיהן
.
עתירה מינהלית כנגד החלטת ועדת הערר שדחתה את הערר שהגיש העותר על החלטת הועדה המקומית לתכנון ובנייה. העותר תוקף את החלטת הועדה המקומית להנפיק למשיב היתר בנייה אגב אישור הקלה.
.
בית המשפט דחה את העתירה, ופסק כלהלן:
הועדה המקומית הייתה מוסמכת לדון בהקלה ויש לדחות את טענת העותר לגבי חוסר סמכות הועדה המקומית להידרש לבקשת המשיב.
לא נפל כל פגם בהחלטת ועדת הערר. לא נטען, כי הועדה פעלה משיקולים זרים או במשוא פנים וכל שנותר הוא לקבוע אם עסקינן בחריגה קיצונית ממתחם הסבירות.
לא זו בלבד שלא נפל פגם המצדיק התערבות בשיקול הדעת המינהלי או המצדיק ביטול ההחלטה, אלא שההחלטה היא סבירה בהחלט ואף נכונה. החלטת הועדה וועדת הערר בעקבותיה, שהתירו הקלה, אינן משנות את אופי הסביבה ואינן מייצרות צפיפות בסביבה מעבר למה שצפתה התכנית, אינם גורמות נזק לסביבה או לעותר, ומאפשרות למשיב לנצל את מגרשו ולא להותירו ריק. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 7 [קניין] |
|
| פרק (חי') 18485-02-18 פ.א. כוכב מוצרי אלומניום בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי (מחוזי; בטינה טאובר; 31/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: |
אין מקום להורות למפרקים הזמניים של החברה, להשיב למבקשות סחורה שנטען כי העבירו לחברה בלא שהתקבלה כנגדה תמורה, מעת שהמבקשות לא הוכיחו קיומה של תניית שימור בעלות.
קניין – משכון – תניית שימור בעלות
.
המבקשות הגישו בקשה להורות למפרקים הזמניים של החברה, להשיב להן סחורה שהועברה על ידן לידי החברה, לאחר שזו לא פרעה את חשבוניות המבקשות.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
בהתאם למבחני המשנה אשר על פיהם יש לבחון כל עסקה בה נטענת טענת שימור בעלות, כאשר מדובר במערכת יחסים מסחרית ארוכת טווח, ראוי שהצדדים יעלו את תניית שימור הבעלות על הכתב בהסכם מסודר ביניהם, ולא יסתפקו בהסכמה בעל-פה או באיזכורה של התניה על גבי חשבוניות או תעודות משלוח. בנוסף, מוכר הטוען לשימור בעלות יידרש להוכיח כי מעבר להעלאת תניית שימור הבעלות על הכתב הוא שמר בידיו מנגנונים פרקטיים של פיקוח ושליטה המעידים על בעלותו הנמשכת בנכס לאורך זמן. תנאים אלה אינם מתקיימים במקרה דנן ולפיכך המבקשות לא הוכיחו קיומה של תניית שימור בעלות. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [משטרה] |
|
| עפ (חי') 48347-02-18 מיכאל אורלובסקי נ' משטרת ישראל-רישוי עסקים מחוז צפון (מחוזי; רון שפירא, בטינה טאובר, עדי חן ברק; 29/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: שמואלי, לירון אודיז, ריצ'ארד סאלח, גלעד גפן |
המחוקק העמיד לרשות האכיפה חוק ייעודי באמצעותו ניתן לטפל במקומות בהם מתרחש על פי החשד עיסוק בזנות – חוק הגבלת השימוש, ברם אין הדבר שולל שימוש בחוק אחר גם לאחר שכבר ניתן צו סגירה מכוח חוק הגבלת השימוש.
משטרה – סמכויות – צו לסגירת חצרים
.
ערעור על החלטת בית המשפט השלום המורה על סגירת בית העסק של המערערים (עסק המשמש לכאורה לזנות), למשך 4 חודשים, מכוח סעיף 78(א) לפקודת המשטרה.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
המחוקק העמיד לרשות האכיפה חוק ייעודי באמצעותו ניתן לטפל במקומות בהם מתרחש על פי החשד עיסוק בזנות – חוק הגבלת השימוש, ברם אין הדבר שולל שימוש בחוק אחר גם לאחר שכבר ניתן צו סגירה מכוח חוק הגבלת השימוש, בפרט כאשר טרם הוגש כתב אישום. אין מניעה להחיל את סעיף 78 לפקודת המשטרה גם כאשר מדובר בהמשך סגירתו של מקום, ובלבד שערב הסגירה המקורית (באמצעות חוק הגבלת השימוש), התקיימו גם כל התנאים הדרושים בסעיף 78. הסמכות בהתאם לסעיף 78 המאפשרת פניה לביהמ"ש להוצאת צו סגירה אינה מוגבלת בזמן, לכן ראוי להפעיל הסמכות בריסון ובאופן מידתי. במקרה זה ראוי היה לקבוע שקיים יותר מיסוד סביר לחשש שהמקום שימש למתן שירותי מין ולעיסוק בזנות, אך בנסיבות ראוי לקצוב למשיבה פרק זמן קצר יותר לקבלת החלטה בנוגע להגשת כתב אישום. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [בתי-משפט] |
|
| הפ (י-ם) 35969-02-17 יורם גולן נ' יאיר גולן (מחוזי; תמר בר אשר; 28/03/18) - 6 ע' |
| עו"ד: יונת מאיר, עמי פולמן, שני חובב |
נדחתה טענת המשיב 1 לפיה בקשתו להארכת מועד להגשת סיכומי תשובה פטורה מתשלום אגרה. בתוך כך, עמד בית המשפט בפרוטרוט על הוראות ההסדר הקבוע בתקנה 6א לתקנות בתי המשפט (אגרות), החל על כל מגיש בקשה בכתב בהליך אזרחי וקובע חובת תשלום אגרת בקשה בסך של 35 ש"ח.
בתי-משפט – אגרות – פטור מאגרה
.
האם בקשת ארכה להגשת כתב טענות היא בגדר "בקשה בכתב" אשר בהתאם לתקנה 6א בתקנות בתי המשפט (אגרות) יש לשלם בקשר על פי פרט 36 בתוספת של תקנות האגרות (בסך 35 ש"ח בלבד) או שמא מדובר ב"בקשה בכתב" המחייבת תשלום אגרת בקשה.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
תקנה 6א לתקנות בתי המשפט (אגרות) קובעת שתי חובות החלות על כל מגיש בקשה בכתב בהליך אזרחי: האחת, תשלום אגרת בקשה בסך 35 ש"ח בלבד. השנייה, ציון בפתח הבקשה אם הבקשה חייבת באגרה או פטורה מאגרה. כן נקבע בתקנה 6א(ב), כי ההוראות שנקבעו בתקנות האגרות לעניין החזר אגרת משפט בנסיבות מסוימות, אינן חלות לגבי אגרת בקשה. אגרת בקשה ששולמה, בכל מקרה אינה מוחזרת.
כל בקשה בכתב בהליך אזרחי – או בהליך שאינו נמנה בתקנה 20 בתקנות האגרות – מחייבת תשלום אגרת בקשה.
לגבי הבקשה הנדונה – בקשת ארכה להגשת סיכומים – אף נקבעה הוראה מיוחדת במסגרת תקנה 20(48) שעל פיה ניתן פטור מתשלום אגרת בקשה לגבי בקשה לשינוי מועד דיון ומועדי הגשת כתבי בי דין, רק אם הבקשה הוגשה בשל אחת או יותר מהנסיבו הכלולות בהוראה זו. אם לא מתקיימת אחת מחמשת הנסיבות הנזכרות, כי אז חלה חובת תשלום אגרת בקשה. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [דיון אזרחי] [ביטוח] |
|
| תצ (מרכז) 67739-12-14 דוד בן שושן נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (מחוזי; אסתר שטמר; 27/03/18) - 15 ע' |
| עו"ד: ישראל מרקוביץ' , אמיר ורון, חנה גוטמן, איתן פלג |
נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית בטענה כי המשיבה הפרה את הוראות פוליסות ביטוח תאונות אישיות וביטוח חיים, כאשר נמנעה מלשלם תגמולי ביטוח עבור צלקות שנגרמה בתאונות.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – בקשה לאשר תובענה ייצוגית
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – דחייתה
ביטוח – פוליסה – פרשנותה
.
בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה בטענה כי המשיבה הפרה את הוראות פוליסות ביטוח תאונות אישיות וביטוח חיים, כאשר נמנעה מלשלם תגמולי ביטוח עבור צלקות שנגרמה בתאונות, בתואנה שהפוליסות אינן חלות על צלקות אסתטיות.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
בהעדר חוות דעת מומחה מטעם המבקשים, יש לקבל את חוות דעת המומחה מטעם המשיבה ולדחות את הפרשנות שלפיה כל צלקת מהווה פגיעה תפקודית, אשר מרחיבה בדיעבד את כיסוי הפוליסה מעבר לסיכונים שנטלה על עצמה המשיבה, מבלי שהמבקשים נדרשו לשלם תוספת פרמיה. אין לקבל את טענת המבקשים שלפיה היה על המשיבה להחריג את הצלקת האסתטית מגדר הגדרת הנכות, שכן אין צורך להחריג נכות שלא נכללה בהגדרה מלכתחילה. בנוסף להעדר עילה, התביעה אינה עומדת בתנאי חוק תובענות ייצוגיות במובן שאינה הדרך היעילה לטיפול בקבוצה קטנה, מובחנת, ובעיקר – בעלת שונות שמצריכה בדיקה פרטנית של עילת התביעה. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| עפג (י-ם) 73073-01-18 מורין יעקבי נ' מדינת ישראל (מחוזי; תמר בר אשר; 25/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: איתן להמן |
בקשה לעיכוב ביצוע תשלום פיצוי הנפסק לקורבן עבירה במסגרת גזר דין, נבחנת בהתאם למבחנים הנהוגים בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין כספי בהליך אזרחי. במקרה דנן יש מקום לעכב את תשלום הפיצוי עד הכרעה בערעור שהוגש בעניין הפיצוי.
דיון פלילי – גזר-דין – עיכוב ביצוע
עונשין – פיצויים והוצאות – פיצויים לקורבן
.
בקשת המערערת, שהורשעה במעשה פזיזות ורשלנות, לעכב את תשלום הפיצוי לנפגעת העבירה עד הכרעה בערעור שהוגש בעניין רכיב הפיצוי.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה ופסק:
לנוכח מאפייניו האזרחיים של רכיב הפיצוי הנפסק לקורבן עבירה במסגרת גזר הדין, בקשה לעיכוב ביצועו נבחנת בהתאם למבחנים הנהוגים בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין כספי בהליך אזרחי: סיכויי הערעור להתקבל ומאזן הנוחות. סכום הפיצוי בו חויבה המערערת גבוה יחסית לסכום שמקובל לפסוק בנסיבות דומות, לפיכך יתכן כי בערעור יופחת סכום הפיצוי. מאחר שאף מאזן הנוחות נוטה לטובת המערערת, אשר הראתה כי מצבה הכלכלי דחוק מאד וכי היא עומדת בפני קושי ממשי לשאת בתשלום הפיצוי, יש מקום לעכב את תשלום הפיצוי בכפוף להפקדת סך 2,000 ₪ בקופת ביהמ"ש. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [חברות] [פשיטת רגל] |
|
| תא (מרכז) 12923-02-11 י.ד. קלין מאטיק בע"מ נ' עו"ד יעקב אמסטר מפרק החברה (מחוזי; בנימין ארנון; 25/03/18) - 10 ע' |
| עו"ד: איתן הלמן |
נדחתה בקשה להתיר למבקש להגיש הודעת צד שלישי נגד המפרק הזמני של החברה, במסגרת תביעה שהוגשה כנגד החברה וכנגד המבקש.
חברות – פירוק – בעל תפקיד
פשיטת רגל – פירוק – תביעה נגד בעל תפקיד
.
בקשה להתיר למבקש להגיש הודעת צד שלישי נגד המפרק הזמני של החברה, במסגרת תביעה שהוגשה כנגד החברה וכנגד המבקש.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
ביהמ"ש לא ייטה להיענות לבקשות להטלת אחריות אישית על בעל תפקיד בהליכי חדלות פירעון, אלא במקרים חריגים. בבואו לאפשר הגשת תביעה אישית כנגד בעל תפקיד, ביהמ"ש ישקול, בין היתר: האם התביעה נסבה על פעולות שביצע בעל התפקיד באישור ביהמ"ש; מהי עמדת הכנ"ר; קיומן של סנקציות חלופיות; זהות המבקש והאינטרסים שלו בהגשת הבקשה, וכן בחינת תום ליבו של המבקש. במקרה דנן, ראשית, משהורה ביהמ"ש השלום למחוק את ההודעה לצד ג' כנגד המפרק הזמני, אין לבימ"ש זה סמכות להורות לביהמ"ש הדן בהליך העיקרי לדון בהודעה לצד ג'. בנוסף, בהתאם לשיקולים שפורטו לעיל, אין מקום לאפשר הגשת תביעה אישית כנגד בעל תפקיד. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [תגמולים] |
|
| עו (חי') 30049-01-18 מוחמד גדיר נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום (מחוזי; רון סוקול, מנחם רניאל, ישראלה קראי גירון; 25/03/18) - 13 ע' |
| עו"ד: ע' מור, ד' קלמר |
בנסיבות דנן אין מקום להתערבות בהחלטת ועדת הערר על פי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) לפיה אין קשר סיבתי בין מותו של המנוח לבין תנאי שירותו ולפיכך אין מקום להכיר במנוח כ"נספה".
תגמולים – משפחות חיילים שנספו במערכה – זכאות לתגמולים
תגמולים – משפחות חיילים שנספו במערכה – מוות בשירות
.
ערעור על פסק דינה של ועדת הערר על פי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), אשר קבעה כי לא הוכחו התנאים להכרה במנוח כ"נספה". המנוח שם קץ לחייו בעיצומם של הליכים פליליים ומשמעתיים שננקטו נגדו.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
מקום שבו מוגשת תביעה על ידי בני משפחתו של נספה, על התובע לשכנע כי המחלה או החבלה שהביאו למוות אירעו במהלך השירות על מנת שתקום החזקה כי המוות נגרם גם עקב השירות. משקמה החזקה, יכול קצין התגמולים להוכיח בראיות פוזיטיביות כי גורמי המוות הם חיצוניים לשירות. כמו כן, יכול קצין התגמולים לשכנע כי לא היה בתנאי השירות כל גורם בעל סיכון פוטנציאלי לפרוץ המחלה או החבלה שגרמו למות החייל. ואולם, בהתקיים תנאי הסייג לזכאות לקבלת תגמולים, תישלל זכותם של הזכאים, לרבות מקום שבו מותו של החייל אירע עקב התנהגות "רעה וחמורה" מצדו. במקרה דנן אין מקום להתערבות בהחלטת הוועדה לפיה אין קשר סיבתי בין מותו של המנוח לבין תנאי השירות. בהעדר קשר שכזה אין מקום להתערב בהחלטת קצין התגמולים שלא להכיר במנוח כ"נספה". |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 14 [עונשין] |
|
| תפ (חי') 7839-08-17 מדינת ישראל נ' סימון ריזינאשוילי (שלום; ד"ר זאיד פלאח; 12/04/18) - 19 ע' |
| עו"ד: ת. בן חמו |
בית המשפט גזר על הנאשם, שהורשע במספר פרשיות מרמה בהיקף של מאות אלפי שקלים ובין היתר זיוף עסקאות חליפין של אדמות קרן קיימת לישראל, עונש של ארבע שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס ופיצויים למתלוננים.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מרמה
.
הנאשם הורשע, בהתאם להודאתו, בביצוע עבירות המפורטות ב-12 אישומים בכתב האישום המתוקן, ואשר עניינן בפרשיות מרמה בהיקף גדול וזיוף עסקאות חליפין של אדמות קרן קיימת לישראל. הצדדים הגיעו להסדר טעון, הנאשם הודה והורשע בכל המיוחס לו, המאשימה תעתור למאסר בפועל למשך 4.5 שנים, ואילו הסניגור יעתור למאסר למשך 3.5 שנים. עוד סוכם שהמאשימה תעתור לפיצוי המתלוננים, למאסר מותנה ולקנס מרתיע, ואילו הסנגור יעתור להימנע מכך.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
מעשיו של הנאשם חמורים ביותר – הוא התחזה למי שאיננו, זייף מסמכים, רימה עורכי דין ואנשים נוספים תמימים, וגרם להם להאמין בשקריו, תוך שהוציא מהם סכומי כסף גבוהים.
הנאשם, במעשיו, פגע במרקם החיים החברתי – כלכלי, ובמידת האמון של אנשים בסובבים אותם, ובאנשי המקצוע. עוד פגע הנאשם ברצונותיהם של המתלוננים, בחופש הבחירה שלהם ובחופש הפעולה שלהם, וכן בביטחונם הכלכלי ובאפשרויות השימוש שלהם בקנייניהם. בעדות השקר שמסר הנאשם בבית המשפט, הוא פגע בערך המוגן של עשיית הצדק. מידת הפגיעה של הנאשם בערכים המוגנים הנ"ל היא חמור.
כתב האישום המתוקן כולל מספר רב של פרטי אישום, ויש לראות בכל המיוחס לנאשם כאירוע אחד, בגינו יש לקבוע מתחם ענישה אחד; מתחם הענישה ההולם את מעשי הנאשם, בגין כל המפורט בכתב האישום, הוא מאסר הנע בין 4 ועד 8 שנות מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית נוספת.
אמנם לא ניתן לקבוע שהנאשם השתקם, וגם לא ניתן לקבוע שקיים סיכוי של ממש שהנאשם ישתקם, על כן אין מקום לסטות לקולא מהרף התחתון של מתחם הענישה שנקבע, אך כניסתו להליך שיקומי, בהתאם לכל המפורט בגזר דין זה, וכן בהתחשב במכלול הנתונים, נמצא שהרף התחתון של מתחם הענישה, הוא העונש הראוי והנכון בתיק זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [התיישנות] |
|
| תא (חי') 20436-01-16 צים שירותי ספנות משולבים בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (שלום; אילת דגן; 29/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט דחה בקשה לסילוק התביעה על הסף. יש מקום לבירור עובדתי לעניין טענת ההתיישנות.
התיישנות – מהותית – מכר טובין בינלאומי
.
בקשה לסילוק התביעה על הסף.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
פקודת הובלת טובין בים, כפי שתוקנה בחוק לתיקון פקודת הובלת סחורות בים, התשנ"ב-1992, אימצה את תקנות האג בנוגע לשטרי מטען. בסעיף III 6 לכללי האג נקבעה התיישנות מהותית, ועם חלוף שנה מיום מסירת המטען, פוקעת זכותו של מקבל המטען לתבוע פיצוי מהמוביל.
שאלה הטעונה הכרעה בענייננו, היא ממתי יש להתחיל במניין תקופת ההתיישנות. בעוד המשיבות טוענות כי המועד ממנו נספרת תקופת ההתיישנות מתחיל ביום 14/01/15 היום בו התקבל המטען על ידן, טוענות הנתבעות כי המועד הקובע לעניין ההתיישנות חל ביום 09/01/15 היום בו נמסר המטען לנמל חיפה.
יש מקום לבירור עובדתי ביחס למועד המסירה, וככל שיתברר כי אכן המטען נמסר לנמל ביום 09/01/15 דין התביעה יהיה להידחות מחמת התיישנות. לפיכך, אין לסלק את התביעה על הסף בשלב מקדמי זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [דיון אזרחי] |
|
| תא (נצ') 31711-12-17 ח'ליל אבו חאטום נ' מישיל ג'מאל (שלום; עינב גולומב; 29/03/18) - 6 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה טענת הנתבעים בעניין חוסר סמכות מקומית לדון בתביעה נגדם. נקבע, כי תקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי אינה חלה על תביעת התובעים מאחר ואיננה תביעת פינוי ממקרקעין בלבד, שניתן היה לסווגה כתביעה שבמקרקעין, אלא אף תביעה לסעד כספי – דמי שימוש ראויים.
דיון אזרחי – סמכות – מקומית
.
בקשה למחיקת התביעה על הסף מפאת חוסר סמכות מקומית או לחילופין העברתה לבית המשפט המוסמך. הנתבעים טוענים כי המדובר בענייננו בתביעה לפינוי מקרקעין ולכן חלה תקנה 4 לתקנות הקובעת כי הסמכות המקומית היא לבית משפט שבאזור שיפוטו מצויים המקרקעין, קרי, בחיפה.
.
בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כלהלן:
תקנה 3 לתקנות קובעת את כללי הסמכות המקומית ביחס לתובענה "שאינה כולה במקרקעין". לצידה, תקנה 4 לתקנות קובעת את כללי הסמכות המקומית ביחס "לתובענה שבמקרקעין". רק תובענה "שכולה במקרקעין" באה בגדרי תקנה 4. על כל תובענה אחרת – חלה תקנה 3 לתקנות.
התביעה דנן איננה תביעת פינוי בלבד, שניתן היה לסווגה כתביעה שבמקרקעין, אלא אף תביעה לסעד כספי – דמי שימוש ראויים בגין תקופה בה עושים הנתבעים שימור בדירה ללא הסכמת התובעים. תביעה לסעד כספי כאמור איננה בגדר "תובענה במקרקעין". המסקנה היא כי לא חלה בענייננו תקנה 4 לתקנות.
תביעה לחיוב הנובע מהדין, כתביעה לדמי שימוש ראויים, מצויה אפוא בסמכותו המקומית של בית המשפט שבתחום שיפוטו מצוי מקום מושבו של הנושה – התובע, הוא המקום שנועד לפי הדין לקיומו של החיוב. לפיכך, ומשהתובעים מתגוררים ביפיע לפי המצוין בכתב התביעה, לבית משפט זה סמכות מקומית לדון בתביעה כפי שהוגשה. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [הגנת הדייר] |
|
| תא (ת"א) 42406-06-11 חסד קרן גמ"ח על שם רבקה ורפאל רבינוביץ תאומים נ' יובל אדרת (שלום; יאיר דלוגין; 29/03/18) - 29 ע' |
| עו"ד: משה מסרי, יהושע קליינמן, גילי כהן ארזי |
נדחתה תביעת פינוי שהגישה התובעת כנגד הנתבעים. נפסק, כי הנתבעים הרימו את נטל ההוכחה והוכיחו כי בינם לבין האורגנים המוסמכים של האגודה בזמנו נכרת הסכם בעל פה למתן זכויות בדמות זכויות של דיירות מוגנת וכי שולמו דמי מפתח בעד זכויות אלה, בדמות שיפוצו של הנכס.
הגנת הדייר – דמי מפתח – שיפוצים
הגנת הדייר – תחולת ההגנה – בהסכם
.
התובעת – עמותה, הגישה כנגד הנתבעים, שתי תביעות לסילוק יד ממקרקעין ולתשלום דמי שימוש ראויים. אחת מטענותיה המרכזיות של התובעת היא, כי הנתבעים עברו להתגורר במקרקעין וזאת מבלי לקבל את אישורה של בעלת הזכויות במקרקעין – האגודה (אשר לימים הפכה לעמותה התובעת), וכי ככל שקיבלו הנתבעים את הרשאתם של נציגיה הרי שאין בהרשאה זו כדי לחייב את העמותה התובעת.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
שני החברים בוועד האגודה, שאישרו לנתבעים מגורים במקום, היו נציגי האגודה והיו מוסמכים לאשר לנתבעים מגורים וגם להבטיח להם בשם האגודה זכויות של דיירות מוגנת; הוכח, כי לנתבעים יש מעמד של דיירים מוגנים במקרקעין. לנתבעים הובטחו זכויות של דיירות מוגנת בתמורה לשיפוצו ושמירה עליו מפני פלישתם של גורמים זרים.
אין כל חובה לערוך הסכם לשכירות מוגנת בכתב; הנתבעים שיפצו את הנכס ושמרו עליו מפני פלישת גורמים זרים ופעולותיהם אלה מהוות "דמי מפתח".
שיפוצו של הנכס מוכר לפי הדין כתשלום של דמי מפתח. בפסיקה נקבע, מפורשות כי לא תישמענה טענות לזכויות של דיירות מוגנת שהסתמכו על עריכת שיפוצים במושכר, אלא אם הוסכם מראש כי השיפוצים יהווה תשלום דמי מפתח. בענייננו, הוסכם מראש בין נציגי האגודה לבין הנתבעים כי תינתנה לנתבעים זכויות של דיירות מוגנת בתמורה לשיפוץ הנכס. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [דיון פלילי] |
|
| תפ (רמ') 44549-12-17 מדינת ישראל נ' יעקב קריכלי (שלום; רבקה גלט; 28/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: לונדנר, בן נון |
בית המשפט הורה על השלמת הבירור במישור הפסיכוגריאטרי, לשם מציאת סידור קבוע עבור הנאשם שסובל מדמנסיה. החלטת בית המשפט עניינה בסוגיה שנוגעת להגדרת מצבם המשפטי של נאשמים המאובחנים כסובלים משיטיון (דמנסיה).
דיון פלילי – העמדה לדין – חולה נפש
.
בית המשפט נדרש לשאלה: האם יש להורות על עריכת חוות דעת מטעם ועדת האבחון בעניינו של הנאשם, או שמא יש לקבל את טענתו ולהפסיק את ההליכים כבר כעת, בהתאם לחוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה?
.
בית המשפט קבע כלהלן:
על מנת להכריז על הפסקת ההליכים נגד נאשם לפי סעיף 170 לחסד"פ בשילוב עם סעיף 15 לחוק לטיפול בחולי נפש, יש צורך בקיומם של שני תנאים מצטברים. האחד – כי הנאשם סובל ממחלת נפש בהתאם לחוק, והשני – כי אינו כשיר לעמוד לדין. בענייננו, לא נכתב בחוות הדעת הפסיכיאטרית כי הנאשם סובל ממחלת נפש, אלא מדמנסיה. לכן, יש לבחון האם מחלתו יכולה להיחשב כמחלת נפש.
עניינם של הסובלים מדמנסיה הוא מורכב, ופתרון משפטי אחיד, אין. במצב הקיים, נחלצים בתי המשפט למציאת פתרון הולם, מקרה מקרה ונסיבותיו, כדי להבטיח, במידת האפשר, אי הישנות עבירות, לצד מציאת מענה טיפולי עבור הנאשם, שהוא בסופו של דבר אדם מבוגר וחולה.
היות שהפסיכיאטר חיווה דעתו באופן ברור ומפורש כי אשפוז פסיכיאטרי לא יועיל לנאשם כלל, אין להורות על אשפוזו. כמו כן, בשלב זה לא הומלץ על מתן צו לטיפול מרפאתי. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [חוזים] |
|
| תא (עכו) 34395-11-16 אשרף נג'ם נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (שלום; אביגיל זכריה; 27/03/18) - 10 ע' |
| עו"ד: חוסאם סבית, בלוך |
בית המשפט הורה על דחיית התביעה על הסף. המקרה דנן אינו נופל בגדר אותם מקרים קיצוניים נדירים המצדיקים סטייה מהוראותיו של כתב הויתור.
חוזים – ויתור – על זכות התביעה
.
בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת קיומו של כתב ויתור וסילוק קודם.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה, ופסק כלהלן:
הלכה פסוקה היא כי הסכמים יש לכבד, לרבות ובמיוחד הסכמי פשרה וכתבי ויתור המסיימים מחלוקות משפטיות בין הצדדים ומגלמים בתוכם ציפיותיהם הלגיטימיות של הצדדים לסופיות הדיון.
לשון כתב הויתור והסילוק נשוא ההליך מתייחסת לכל דרישותיו ו/או תביעותיו ו/או נזקיו של התובע ביחס לשתי התאונות. המקרה דנן אינו נופל בגדר אותם מקרים קיצוניים נדירים המצדיקים סטייה מהוראותיו של כתב הויתור. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [דיון פלילי] |
|
| תפ (ב"ש) 23875-12-17 יגאל מרדכי לביוד נ' מדינת ישראל (שלום; איתי ברסלר גונן; 26/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: עידו פורת, דבורה מזור |
בית המשפט קיבל את בקשת ההגנה לאפשר לה לבדוק ולשקול את מוצג הסמים על ידי מומחה מטעמה, וזאת תוך פתיחת שקיות המוצג. בית המשפט נעתר לבקשה, באופן מוגבל, תוך קביעת תנאים לאופן הבדיקה.
דיון פלילי – עיון בראיות התביעה – חומר החקירה
.
ההגנה הגישה בקשה לאפשר לה לבדוק ולשקול את מוצג הסמים על ידי מומחה מטעמה, וזאת תוך פתיחת שקיות המוצג; ברקע הבקשה כתב אישום שהוגש נגד המבקש ומייחס לו עבירות של גידול סם מסוכן, החזקת סם מסוכן, וכן עבירות נלוות.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
יש להניח כי המונח "חומר חקירה", כהוראתו בסעיף 74, אינו מצומצם לחומרים כתובים בלבד, אלא פורש כנפיו גם על ראיות חפציות נוספות שנאספו ע"י הגוף החוקר והועברו לתביעה לצורך הגשת כתב אישום. אין ולא צריכה להיות מחלוקת כי הסמים עצמם במקרה זה מהווים חומר חקירה המצוי בגדרי סעיף 74 בחסד"פ. מדובר בראייה חפצית (הסם עצמו) וכן בראיות כתובות הנוגעות לטיבו, הרכבו, מהותו ומשקלו של הסם.
מעצם הגדרתם של הסמים כמצויים במסגרת "חומר החקירה" קמה לנאשם הזכות לעיין בהם ולמול זכות זו קמה החובה לרשות התביעה לאפשר את העיון כאמור. אי מתן אפשרות עיון שכזו תגרור איסור בדבר הגשתה של הראיה לבית המשפט.
כעולה מטענות ההגנה, יכולה להיות לה תועלת בבדיקה האמורה, ביחס למשקל הסמים ונוכחות רכיבים שאינם סמים. מנגד, לא הוצג הסבר לסירוב לבצע את הבדיקה, מעבר לחשש לפגיעה במוצג, חשש שניתן לצמצם בנהלים ברורים. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [עבודה] |
|
| תאמ (ת"א) 66976-01-18 כלל פנסיה וגמל בע"מ נ' יגאל מזרחי ואח' (שלום; מיה רויזמן אלדור; 25/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: ליאורה סבירסקי-דרורי, יגאל מזרחי |
בית המשפט קיבל את טענת הנתבעת – קופת גמל, והורה על העברת התביעה נגדה לבית הדין האזורי לעבודה. נקבע, כי יש ליתן פירוש רחב לסמכות בית הדין לעבודה בנושאי ביטחון סוציאלי, נוכח התמחותו בתחום זה, ולמעט חריגים בנסיבות מיוחדות מאוד, להעביר אליו את הטיפול בנושאי ביטחון סוציאלי.
עבודה – בית-הדין לעבודה – סמכות עניינית
.
הנתבעת הגישה בקשה להורות על העברת הדיון בתביעה נגדה לבית הדין האזורי לעבודה. לטענת הנתבעת, עסקינן בתובענה של חליף של עמית בקופת גמל כנגד קופת הגמל, ובתור שכזו נתונה הסמכות לדון בה באופן בלעדי לבית הדין האזורי לעבודה, מכוח סעיף 24(א)(3) לחוק בית הדין לעבודה.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה וקבע כלהלן:
אין בטענות התובעים לעניין היעדרו של תצהיר ורשימת מסמכים מכתב ההגנה של הנתבעת, כדי למנוע או לעכב את ההכרעה בטענה המקדמית שהעלתה הנתבעת. בית המשפט מוסמך להידרש לשאלת הסמכות העניינית גם מיוזמתו, ואף אם לא הועלתה כלל על ידי הצדדים.
פרשנות המאפשרת הכללתן של כלל תביעותיהם של עובדים ומעסיקים נגד קופות הגמל, בלא תלות באופיה של המחלוקת או בסוג הקופה, בגדרי סמכותם של בתי הדין לעבודה, מתיישבת עם לשון סעיף 24(א)(3) לחוק בית הדין לעבודה כמו גם עם תכליתם של בתי הדין לעבודה.
כדי שתביעת עובד או מעסיק וחליפיהם תבוא בגדר סמכותו העניינית של בית הדין האזורי לעבודה, אין צורך להידרש לאופייה של המחלוקת – האם אופייה ביטוחי-מסחרי או שמא בעלת אופי סוציאלי ישיר, אלא די בכך שהתביעות הללו נובעות, במבט רחב, "מהחברות בקופות או מחבותם של מעסיקים לקופות". |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [עורכי-דין] [ראיות] |
|
| תא (י-ם) 20254-08 דני בן יאיר נ' רימר פז (שלום; דורית פיינשטיין; 25/03/18) - 21 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט דחה את תביעת התובעים – רוכשי דירות, כנגד הנתבעים 1-3, עורכי דין של חברת בנייה, בגין נזק שנגרם להם כתוצאה מהפקדת התשלומים ששולמו על ידם תמורת הדירות, בחשבון שאינו חשבון הליווי. התביעה כנגד בעלי התפקידים בחברה, בגין אותה עילה התקבלה.
עורכי-דין – אחריות מקצועית – כלפי הצד שכנגד
ראיות – פסק-דין פלילי – כראיה במשפט אזרחי
ראיות – פסק-דין פלילי בהתדיינות אזרחית – ראיה במשפט אזרחי
.
התובעים הגישו כנגד הנתבעים תביעה בגין עסקאות שבגדרם רכשו דירות מחברת בנייה, וזאת בהתאם להסכמי רכישה שנוסחו על ידי חברת הבנייה. התובעים טוענים, כי על הנתבעים, שעליהם נמנים עורכי דין מטעם החברה ובעלי תפקידים בה, לפצות אותם בגין הנזק שנגרם להם כתוצאה מהפקדת התשלומים ששולמו על ידם תמורת הדירות, בחשבון שאינו חשבון הליווי, או למצער אפשרו עשיית שימוש בתמורה זו בניגוד להרשאת הרוכשים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
יש לדחות את טענת התובעים כי יוצגו על ידי הנתבעים 1 עד 3 – עורכי הדין מטעם החברה. הוכח, כי עורכי הדין לא ייצגו את התובעים. כל התובעים היו מעוניינים במועד החתימה לחסוך בהוצאותיהם ולא לשכור עורכי דין, ואף לא הוכח, כי הם עשו כל מאמץ כדי להתייעץ בעורכי הדין, אף שפרטיהם היו רשומים באופן ברור לכל הפחות בייפוי הכוח. על פי דין נאסר על עורכי דין של חברת בנייה לייצג גם את רוכשי הדירות.
יחד עם זאת חובת הזהירות החלה על עורכי דין חלה גם במקרים בהם עורך דין מייצג את הצד השני לעסקה. במקרה זה, עורכי הדין כן מילאו את חובת הזהירות כלפי התובעים באופן שניסחו את ההסכם ואת נספחיו. לא נמצא כי הנתבעים 1 עד 3 התרשלו שעה שלא בדקו כי כל קונה קיבל ערבות בנקאית בגין כל תשלום.
הנתבעים 4, 5, 6 ו-8 הודו והורשעו על פי הודאתם בסעיפי האישום שפורטו בכתב האישום המתוקן ובחלק העובדתי של פסק דין זה. כל הנתבעים ניסו בתצהירי העדות הראשית מטעמם לסתור את מעשי העבירה בהם הודו, ובגינם הורשעו. התובעים 1 ו-2 יהיו זכאיים לפיצוי מהנתבעים 5 עד 8; התובעים 3 ו-4 יהיו זכאיים לפיצוי מהנתבעים 4 עד 8; התובעים 5 ו-6 יהיו זכאיים לפיצוי מהנתבעים 4 עד 8; התובעים 7 ו-8 יהיו זכאיים לפיצוי מהנתבעים 5 , 7 ו-8;
במקרה זה, אין המדובר בחוסר הבנה וחלוקת הנזק שנוצרה בשל כך, אלא בהטעיה שיטתית של רוכשי דירות שתכליתה להסיט כספים מחשבון הליווי לחשבונות אחרים. הנכון הצודק והמוסרי מחייב כי לא יוטל אשם תורם על התובעים, שעה שהם דורשים את כספים חזרה ממי שהיו שותפים מלאים להטעיה שלהם. |
| חזרה למעלה |
|
| בתי-הדין הרבניים |
| 23 [משפחה] |
|
| (י-ם) 1133160/ פלונית נ' פלוני (בתי-הדין הרבניים; יצחק אלמליח, מיכאל עמוס, מימון נהרי; 14/03/18) - 10 ע' |
| עו"ד: רומי קנבל, יאיר שיבר |
בהתאם לפסיקת ביהמ"ש העליון, אפשר לכרוך את עניין המזונות בבית הדין הרבני, ומרגע כריכת המזונות בבית הדין הרבני נתפסה סמכותו הייחודית לדון בעניין זה. עם זאת, בהתאם להלכת שרגאי, שלא בוטלה, אין בפסק דין זה שיינתן בבית הדין הרבני כדי למנוע מילדי בני הזוג לחזור ולתבוע את עניין המזונות בביהמ"ש לענייני משפחה כתובעים עצמאיים, אלא שבהתאם לפסיקת בג"ץ 4407/12, לא במהרה ייטה ביהמ"ש לפתוח את עניין המזונות מחדש בביהמ"ש, והוא יעשה זאת רק את יתברר לו כי עניינם לא נדון לגופו וכי עניינם קופח בפסיקת המזונות שנקבעה בבית הדין הרבני (מבחן מהותי).
משפחה – מזונות ילדים – סמכות שיפוט
משפחה – מזונות – כריכת עניין מזונות
.
ערעור האישה על החלטת בית הדין האזורי שעניינה קביעת סמכות לבית הדין לדון בענייני מזונות. הטענה המרכזית בערעור היא כי בית הדין הרבני משולל סמכות לדון בתביעת כריכת מזונות מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), וזאת משתי סיבות עיקריות: ראשית: לדבריה, בית הדין קמא קבע בהחלטתו כי הלכת שרגאי שונתה. ברם, הלכת שרגאי לא בוטלה; שנית: לדבריה, הלכת שרגאי שנשארה במקומה אינה מאפשרת כריכת מזונות ילדים בבית הדין הרבני, אלא אם כל
הנוגעים בדבר הביעו את הסכמתם לסמכות בית הדין, שאז הסמכות תהיה מוקנית לפי סעיף 9 לחוק. עוד טוענת העותרת כי כריכת המזונות נעשתה במקרה זה שלא כדין וכן אינה כנה.
.
ביה"ד הרבני הגדול דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
טענות המערערת, על שני מרכיביהן, אינן נכונות. בית הדין הרבני בפסיקתו, כמו בשאר פסיקות בתי הדין הרבניים בשנים האחרונות, אינו טוען שהלכת שרגאי (בר"ע 120/69) התבטלה ואינה קיימת, אלא כי הלכה אחרת השתנתה בפסיקת ביהמ"ש וזאת באופן מפורש ומוכרז.
הלכה זו היא המעבר מ'המבחן הפרוצדורלי' ל'מבחן המהותי', כפי שקבע ביהמ"ש העליון בבג"ץ 4407/12 ובפסיקה נוספת ולפיה, הסיווג הפורמאלי של תביעת המזונות אינו משמעותי: כל עוד נתן בית הדין הרבני את דעתו על אינטרס הקטינים והחלטתו אינה מקפחת אותם, לא ניתן יהיה לרוקן את הכרעתו מתוכן באמצעות הגשת תביעה עצמאית של הקטינים.
ברור כי גם לפי הלכת שרגאי – הנותנת דגש על הבחנה המדוקדקת בשאלה מיהו בעל הדין בהליך שבבית הדין – אחד מההורים יכול לכרוך אל תביעת הגירושין בבית הדין הרבני את עניין המזונות כ'השבת מזונות' מההורה השני "שחייב לזון את הילד", הן על מזונות העבר והן בעבור מזונות העתיד.
בהתאם לפסיקת ביהמ"ש העליון, תביעת מזונות כרוכה זו שבבית הדין אינה צריכה להיעשות דווקא על ידי כתיבת התובע בצורה מפורשת כי הוא תובע בה את 'השבת ההוצאות' למזונות הילדים, אלא די בפנייתו אל בית הדין כשהוא כורך את עניין מזונות הילדים בתביעת הגירושין, כדי שנבין כי מדובר במסגרת של תביעה נגד ההורה השני בדרך של 'השבת הוצאות'.
ביהמ"ש העליון חזר על דבריו כי אפשר לכרוך את עניין המזונות בבית הדין הרבני, ומרגע כריכת המזונות בבית הדין הרבני נתפסה סמכותו הייחודית לדון בעניין זה בתביעת המזונות של ההורים, ואי אפשר להגיש מאותו רגע תביעה דומה בביהמ"ש לענייני משפחה.
עם זאת, בהתאם להלכת שרגאי, שכאמור לא בוטלה, אין בפסק דין זה שיינתן בבית הדין הרבני כדי למנוע מילדי בני הזוג לחזור ולתבוע את עניין המזונות בביהמ"ש לענייני משפחה כתובעים עצמאיים, אלא שבהתאם לפסיקת בג"ץ 4407/12, לא במהרה ייטה ביהמ"ש לפתוח את עניין המזונות מחדש בביהמ"ש, והוא יעשה זאת רק את יתברר לו כי עניינם לא נדון לגופו וכי עניינם קופח בפסיקת המזונות שנקבעה בבית הדין הרבני.
במקרה דנא, עד אשר יקבע בית הדין הרבני האזורי את פסיקתו בעניין המזונות, הרי שחזקה על בית הדין, כערכאה משפטית מוסמכת, שיעשה את מלאכתו נאמנה וידון בעניינם של הקטינים כנדרש ולא יקפחם.
טענת המערערת כי העובדה שטרם נערך דיון וניתנו החלטות בעניין מזונות הילדים, יש בה כדי לפגום בתפיסת הסמכות בעניין בבית הדין הרבני – נדחתה. שכן המבחן הקובע לתפיסת הסמכות לדון בעניין מסוים אשר מצוי בסמכות מקבילה של שתי הערכאות – הדתית והאזרחית – הוא מועד הגשת התביעה אל מזכירות הערכאה המשפטית.
כן נדחתה טענת המערערת כי תביעת מזונות הילדים נכרכה שלא כדין ולא בכנות. בהקשר זה צוין כי אומנם ראוי לציין סכום הנראה כשקול וראוי לכאורה לתשלום המזונות, אך חוסר בכך כשלעצמו אינו מהווה חוסר כנות בכריכה, ו"אין צורך שהבעל ינקוב את הסכום, שהוא מציע לשלם לאישה".
לאור כל האמור נקבע כי בית הדין הרבני מוסמך לדון בעניין מזונותיהם מכוח כריכת המשיב את תביעות אלו בתביעתו לגירושין שקדמו לפתיחת התיק בביהמ"ש על ידי המערערת, וזאת בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין). |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [משפט בינלאומי פרטי] [משפחה] [בתי-דין] |
|
| (ת"א) 1127576/ פלוני נ' פלונית (בתי-הדין הרבניים; מאיר פרימן, מאיר קאהן, יצחק רפפורט; 27/02/18) - 16 ע' |
| עו"ד: דוד טובול, יוסי ויצמן |
קביעת סמכות בין־לאומית ו'פורום נאות' בתביעות הכרוכות לתביעת הגירושין שהגיש הבעל. בין היתר נפסק כי כאשר קיימות שתי רשויות שיפוט, באחת – השהייה מוסדרת חוקית, ובשנייה – השהייה בהתאם לחוקי ההגירה של המדינה המארחת בלתי־חוקית, לא מתקבל על הדעת לקבוע שהפורום הנאות יהיה במדינה שבה מעמד הצדדים אינו מוסדר, גם אם ניתנים בה סעדים משפטיים.
משפט בינלאומי פרטי – סמכות בינלאומית – פורום לא נאות
משפחה – סמכות – בינלאומית
בתי-דין – בית-דין רבני – סמכותו
.
בקשה לקביעת סמכות שיפוט בין־לאומית, לבי"ד זה, לדון בענייני משמורת והסדרי שהות ורכוש שנכרכו לתביעת הגירושין שהגיש הבעל. רקע: הצדדים הם אזרחי ישראל ששהו בארה"ב כ-8 שנים לצורך לימודים ועבודה זמנית של הבעל. שניים מ-4 ילדיהם, נולדו בארצות הברית. ב-5.2017 בתום עבודתו של הבעל ולפני תפוגת אשרת השהייה חזרו הצדדים לישראל – לגרסתו של הבעל מרצון ומהסכמה, ולגרסת האישה במרמה כאשר כוונת הצדדים הייתה לשהייה קצרה בת כשבוע ימים. למחרת הגיש הבעל בקשה ליישוב סכסוך. לאחר שביה"ד נתן החלטות אופרטיביות בעניין הסדרי השהות של הקטינים, שאותן ביצעו הצדדים, הגישה האישה בקשה להשבת הקטינים לארצות הברית בהתאם לאמנת האג. במסגרת הליכים אלו הגיעו הצדדים להסכמה דיונית שהילדים יוחזרו לארצות הברית, ללא החלטה לגופם של טענות בדבר חטיפה. נכון להיום האישה והקטינים נמצאים בארה"ב, אין לאישה אשרת שהייה ברת־תוקף, כל נכסי הצדדים נמצאים בישראל וכך גם מקום עבודתו של האב.
.
ביה"ד הרבני האזורי קבע את סמכותו לדון בנושאים הכרוכים לתביעת הגירושין מהטעמים הבאים:
בהתאם לסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, סמכויות ביה"ד בנושאי נישואין וגירושין, ובנושאים הנלווים – בהתאם לסעיף 3 לחוק, הן: ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים.
אין חולק שהצדדים הם אזרחי ישראל. יתרה מכך, בהתאם לדבריהם, אין להם מעמד חוקי של תושבות קבע מחוץ לישראל. בעת הגשת תביעת הבעל היו הצדדים בגבולות ישראל מבחינה פיזית, המיטלטלין, הכספים והנדל"ן הרשומים על שם מי מהצדדים נמצאים בישראל, ויתרה מכך: החזרה לארץ נעשתה סמוך לפקיעת אשרת השהייה של הבעל בארצות הברית.
אמת שכיום האישה מעלה טענות שהשהייה בעת הגשת התביעה הייתה בעל כורחה, אולם בחינת המעמד החוקי של הצדדים, מקום נכסי הצדדים, מקום עבודתו של הבעל, וכן משלוח המיטלטלין ותכולת הבית לישראל, מעלה שמבחינה עובדתית התובע שוהה בישראל ומתכוון להתגורר בה וגם האישה נכחה כאזרחית בישראל, בעוד שהייתה בארצות הברית בשהות קבועה מפרה את החוקים המקומיים של ארצות הברית. במצב זה אי אפשר להחשיב את האישה כתושבת ארצות הברית, וגם אם בפועל תשהה האישה בארצות הברית ותקבל מעמד חוקי זמני בעתיד, אין בכך כדי לתת לה מעמד של תושבות מחוץ לגבולות ישראל.
אם כן, גם בלי להיכנס למבחן הזיקה, הרי שהאישה נחשבת לאזרחית יהודייה בישראל.
עזיבתה של האישה למדינה אחרת, שבה אין לה מעמד חוקי של תושבות, לאחר מועד הגשת התביעה לא תפקיע את הסמכות הטריטוריאלית של ביה"ד שכבר החלה בסמכות.
ההליכים בהתאם לאמנת האג נפתחו לאחר ההליכים הפעילים בביה"ד בנושא המשמורת ואין בהם כדי לפגוע בסמכות השיפוט של ביה"ד הרבני, בייחוד לאור העובדה שפסקי הדין שניתנו ניתנו בהסכמה, בלי להכריע לגופם של הטענות בדבר חטיפה.
יתירה מכך, אין בסעד שניתן בתביעה לפי חוק אמנת האג כדי לקבוע תושבות או מעמד של תושבות לאם.
גם מבחן הזיקה מתקיים בענייננו: האישה אזרחית ישראל והתגוררה בה עד לשהייתה בארצות הברית לצורך לימודים ועבודה זמנית של בעלה, הוריה ומשפחתה מתגוררים בארץ והיא מקיימת עימם קשר תדיר, נכסיה נמצאים בארץ, יש לה חשבונות בנק בישראל, אין לה נכסים או עבודה קבועה בארצות הברית. אפשרויות הקיום שלה בארצות הברית במצב של שהייה ללא מעמד מוגבלות, ומעל לכול: העדר מעמד של תושבות בארצות הברית די בו כדי להותיר ולהחיות זיקה לארץ אפילו לא הייתה שוהה בארץ בעת הגשת התביעות.
האישה הגישה תביעות בבית המשפט לענייני משפחה בטרם חלוף תקופת עיכוב ההליכים. אף שתביעות אלו הוגשו שלא כדין, יש בעצם הגשת התביעות משום הכרה בסמכות הטריטוריאלית של הערכאות בישראל.
לאור האמור, הרי שסמכות השיפוט בנושא הגירושין בהתאם לסעיף 1 לחוק בתי דין רבניים נתונה לביה"ד, ומאחר שסמכות הדיון בנושא הגירושין נתונה לביה"ד הרי שבהתאם לסעיף 3 לחוק גם הנושאים הכרוכים שהם המשמורת והסדרי שהות, חלוקת הרכוש ומזונות האישה והילדים נתונים לסמכות שיפוטו של ביה"ד הרבני.
לאחר שנקבע לעיל שעל פי החוק המקומי נתונה סמכות הדיון בכל הנושאים הכרוכים לביה"ד הרבני, יש להוסיף ולבחון האם הפורום הנאות לדון בנושאים הכרוכים הוא בישראל?
בנוגע לרכוש הצדדים: לאישה תביעות על זכויות הרשומות על שם הבעל, לבעל אין תביעות על זכויות הרשומות על שם האישה, רכוש הבעל נמצא רובו ככולו בישראל, וככלל הסמכות הבין־לאומית נתונה לסמכות השיפוטית של מקום הימצאם של הנכסים.
אף לולי היו הנכסים בישראל היה נקבע הפורום הנאות בישראל. שכן, שונה איזון משאבים בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג, החל על הצדדים שבפנינו. מאחר שהחוק מקנה זכות נדחית של איזון משאבים ולא שיתוף בפועל, הרי שגם אם מדובר בנכסים הרשומים על שם אחד מבני הזוג, קמה לו זכות לאזן את זכויותיו העודפות על פי רצונו אם בעין, אם בכסף או בשווה כסף כפי שנקבע בסעיף 6 (ב) לחוק יחסי ממון.
לכן בטל הרציונל העומד מאחורי קביעת סמכות השיפוט בהתאם למיקום הנכסים כיוון שהפעולה המשפטית היא של שמאות והחיוב הוא 'אקרקפתא דגברא' ולא קביעת בעלות על הנכסים. זאת בניגוד לזכויות מכוח שיתוף.
לאור האמור הרי שהפורום הנאות להתדיינות בנושא הרכוש ייקבע על פי הסמכות הבין־לאומית החלה על הצדדים עצמם דהיינו – בענייננו וכאמור לעיל – בישראל.
בכל הנוגע לתביעת המשמורת והסדרי השהות, צוין ראשית, שבעת הגשת תביעות הבעל בישראל שהו הצדדים בישראל ולא היה תלוי ועומד הליך משפטי בערכאה אחרת, וכך לא היה מקום לכיבוד ערכאות הדדי בגין הליכים קיימים ועומדים (lis alibi pendens). לא ניתנו גם החלטות שיפוטיות בחו"ל בעבר, ולפיכך הנידון שבפנינו איננו Res judicata.
עוד צויין כי האישה לא התייחסה בסיכומיה לביה"ד לטיעונים בנוגע לפורום הנאות מלבד טענות כלליות המתייחסות להליכים בהתאם לאמנת האג, שאינם בהכרח רלוונטיים לקביעת הפורום הנאות לאור המצב המשפטי של הצדדים בארץ המארחת ולאור ההחלטות בהסכמה להחזיר את הילדים לארצות הברית.
לכן היה מקום לדחות את הבקשה ולא להתייחס לטענות עובדתיות שלא הועלו לפני ביה"ד זה. אולם היות שמיסודות שיטת המשפט בבתי הדין הרבניים הוא היותם אמונים על צדק ולא רק על משפט, התייחס ביה"ד לפנים משורת הדין לטיעונים שנטענו בכתבי טענות בערכאות אחרות הן בארץ והן בחו"ל, גם אם אלו הוגשו בצורה בלתי־תקינה כנספחים לבקשות והגיע כאמור למסקנה כי הפורות הנאות הוא ישראל.
כאמור, שהיית הצדדים בארצות הברית הייתה באמצעות אשרת שהייה זמנית לצורך עבודת הבעל. בתום עבודתו של הבעל ולפני תפוגת אשרת השהייה חזרו הצדדים לישראל – לגרסתו של הבעל מרצון
ומהסכמה, ולגרסת האישה במרמה כאשר כוונת הצדדים הייתה לשהייה קצרה בת כשבוע ימים, והבעל מנע בטכסיסנות את שיבתם לחו"ל.
עמדת ביה"ד, בין היתר, היא שהמעמד הרשמי המוסדר של בני הזוג במדינות השונות הוא ראיה לכוונת קביעת מקום המגורים של הצדדים, וזאת בהעדר ראיה פוזיטיבית אחרת. הלכך כאשר פוקעת אשרת השהייה של מי מהצדדים הרי שיש בכך כדי להראות על הסכמה מעין חוזית בין בני הזוג לקביעת מקום מגורי הצדדים בארץ המוצא.
כאמור, לא נקבע בהחלטה שיפוטית שבוצעה חטיפה, ולכן גם אם מקום המגורים הרגיל של הילדים עד למועד פקיעת אשרת השהייה של מי מההורים היה בארצות הברית, אין בכך כדי לגרוע מקביעת סמכות שיפוט בין־לאומית במקום שהיית האב שבו תושבותו היא חוקית ומוסדרת. הדבר נותן גם משנה תוקף להסבריו של הבעל בדבר כוונה לחזור לארץ בגמר העסקתו בארצות הברית.
ולכן, בהעדר ראיה מצד האישה לכוונת הצדדים להסדרה חוקית של המשך שהייתם בארצות הברית, יש לקבוע שהפורום הנאות הוא בישראל.
יש להוסיף נימוק נוסף: כאשר קיימות שתי רשויות שיפוט, באחת – השהייה מוסדרת חוקית, ובשנייה – השהייה בהתאם לחוקי ההגירה של המדינה המארחת בלתי־חוקית, לא מתקבל על הדעת לקבוע שהפורום הנאות יהיה במדינה שבה מעמד הצדדים אינו מוסדר, גם אם ניתנים בה סעדים משפטיים.
אין לקבל מציאות שבה אחד מבני הזוג יכוף שהייה בלתי־חוקית במדינה זרה על כורחו של בן הזוג השני. ולכן גם אם ילדי הצדדים התרגלו לשהות במדינה הזרה, המגורים הרגילים של הילדים הגיעו אל קיצם עת פקעה אשרת השהייה של אחד מבני הזוג.
יתרה מכך: כאשר בפנינו שני מתדיינים, האחד פועל בהתאם לחוקי המדינה המארחת – עוזב בעת פקיעת אשרת השהייה וחוזר למקום מושבו הקבוע, ולעומתו, הצד השני, מפר את חוקי ההגירה של המדינה המארחת – גם אם זו נוהגת לעת עתה בסלחנות כלפי מהגרים בלתי־ חוקיים, וגם אם מדובר במדינת מקלט (sanctuary state) – אין לתת מקום לביצוע קניית פורום (forum shopping) בצל מדיניות חוסר האכיפה של ה־NHS ו־ICE כלפי מהגרים בלתי־חוקיים, ויש להעדיף את שומר החוק על פני מפר החוק.
על כן, מאחר שההליכים בישראל החלו בסמכות וניתנו בהם החלטות אופרטיביות – מעשיות, הרי שמצופה מערכאות במדינות אחרות לכבד את ההליכים שכבר החלו בסמכות, ולא לאפשר למי ששוהה בצורה בלתי־מוסדרת במדינה המארחת לנצל את המעמד הבלתי־חוקי נגד מי ששוהה במדינה אחרת שבה שהיית כל הצדדים היא חוקית.
לאור כל הנימוקים דלעיל סמכות השיפוט נתונה לביה"ד הרבני בכלל התביעות שהונחו לפניו. |
| חזרה למעלה |
|
|
