| עליון |
| 1 [נזיקין] [בתי-משפט] |
 |
| רעא 1688/18 יגאל סרנה נ' בנימין נתניהו (עליון; י' עמית; 15/04/18) - 7 ע' |
| עו"ד: אביגדור פלדמן, ליאור אפשטיין |
נדחתה בקשתו של יגאל סרנה לרשות ערעור ב"גלגול שלישי", על פס"ד בגדרו התקבלה תביעת לשון הרע שהגישו נגדו בני הזוג נתניהו בעקבות פוסט עצמאי שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו. נפסק בין היתר כי פרסום מיידי אינו ייחודי לפייסבוק אלא מאפיין אמצעי תקשורת מודרניים רבים, וכך גם לגבי יכולת התגובה. מאפיין זה, כשלעצמו, אינו שולל את זכות התביעה של הניזוק; אכן, הממשק הטכנולוגי של פייסבוק (כמו גם רשתות חברתיות אחרות) עשוי לעורר שאלות משפטיות מורכבות, ובהקשר של איסור לשון הרע בפרט. ברם, המקרה הנוכחי אינו מצריך דיון עקרוני כלשהו.
 נזיקין – עוולות – לשון הרע
נזיקין – מחשבים – אינטרנט
בתי-משפט – רשות ערעור – מתי תינתן
.
המבקש העלה ל'פייסבוק' פוסט המתאר אירוע אשר במהלכו שיירת ראש הממשלה נעצרה בשעת לילה וראש הממשלה ירד ממנה, תוך פגיעה בכללי האבטחה, רק מחמת גחמתה וצעקותיה של רעייתו. ראש הממשלה ורעייתו הגישו נגד המבקש תביעת לשון הרע לבימ"ש שלום. התביעה התקבלה והמבקש
חויב לשלם למשיב 60,000 ₪ ולמשיבה 40,000 ₪. ערעור שהגיש המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה ומכאן בר"ע זו.
.
ביהמ"ש העליון (השופט י' עמית) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
עסקינן בבקשה לרשות ערעור "בגלגול שלישי". בשלב זה, הנטל על המבקש להראות כי נדרשת הכרעה בסוגיה עקרונית אשר חורגת מדל"ת אמותיו של המקרה הספציפי.
בהקשר זה, טענתו העיקרית של המבקש היא כי המאפיינים המיוחדים של פרסום בפייסבוק דורשים עדכון ופיתוח של הכללים המשפטיים המקובלים. בפרט נטען כי רשת הפייסבוק מתאפיינת במיידיות של הפרסום ושל יכולת התגובה של הנפגע, ולכן הדרך להתמודד עם פוסט מכפיש היא מעל דפי הרשת החברתית ולא בערכאות. נטען כי הפייסבוק הוא כיכר השוק המודרנית ואין יד מכוונת ואין יד מצנזרת, זו החוויה הדמוקרטית ואין לצנזרה ולהשתיקה (למעט הסתה לאלימות). נטען כי חייו של הפוסט בפייסבוק קצרים מחיי פרפר. הפייסבוק הוא כלי תקשורת דו-צדדי בזמן אמת המאפשר שיח ציבורי פתוח, ומכאן שאין להתייחס אל הפייסבוק בגזירה שווה לעניין לשון הרע כמו לפרסום במדיה התקשורתית הרגילה.
ביהמ"ש דוחה את הטענה. פרסום מיידי אינו ייחודי לפייסבוק אלא מאפיין אמצעי תקשורת מודרניים רבים, וכך גם לגבי יכולת התגובה. מאפיין זה, כשלעצמו, אינו שולל את זכות התביעה של הניזוק. להמחשה, תואר דיון שמשודר בטלוויזיה/רדיו בשידור חי, ובמהלכו אחד המשתתפים מתיר את חרצובות לשונו ומוציא דיבה על אחר שמשתתף בדיון. מובן כי מיידיות הפרסום במקרה כזה, כמו גם יכולת התגובה של הנפגע, אינן שוללות מעיקרה את הזכות החוקית להגיש תביעת לשון הרע.
הודגש כי אין מדובר בענייננו בטוקבק/LIKE/שיתוף, אלא ביצירת התוכן עצמו, שהוא מושא התגובות. הטענה של המבקש כי זירת הפייסבוק פטורה מתחולת איסור לשון הרע, עד כדי חסינות לכל מפרסם ולכל פרסום, היא גורפת ומרחיקת לכת.
קבלת גישתו של המבקש לגבי זירת הפייסבוק משמעה התרה מוחלטת של הרסן, ובמקום שכיכר השוק תוצף באלף פרחים של חופש הביטוי, עלול דווקא הניחוח הכבד של מי השופכין שעלו על גדותיהם להשתלט על השיח. איסור לשון הרע, על מכלול החסינויות וההגנות שבו, תוך יישומו המושכל והתאמתו לעידן המודרני – כולל ההתחשבות בטיב הפרסום ובזירת הפרסום בבחינת "המדיום הוא המסר" – יש בו כדי לאזן בין מוכרי הפרחים בכיכר השוק לבין אחרים, שמרכולתם גסה ודברי הבלע והכזב שלהם מבקשים למלא את החלל.
אכן, הממשק הטכנולוגי של פייסבוק (כמו גם רשתות חברתיות אחרות) עשוי לעורר שאלות משפטיות מורכבות בהקשרים שונים בכלל, ובהקשר של איסור לשון הרע בפרט. אלא שהמקרה דנא אינו מעורר סוגיה עקרונית מורכבת ואינו מצריך דיון עקרוני כלשהו, ולפיכך יש לדחות את הבקשה בהיעדר עילה למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי". |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [בוררות] |
|
| רעא 9600/17 איתי רשף נ' ישי רשף (עליון; ד' מינץ; 15/04/18) - 7 ע' |
| עו"ד: צביקה מצקין, אלרן שפירא בר-אור |
כידוע, רשות ערעור בענייני בוררות תוענק במשורה, וזאת כאשר מתעוררת שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים או במקרה בו נדרשת התערבות משיקולי צדק או לצורך מניעת עיוות דין; עיוות דין לבדו – כאשר לא מתקיימת אף אחת מן העילות לביטול פסק בוררות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות – אינו מצדיק ביטולו של פסק בוררות.
בוררות – החלטות של בית-משפט – רשות ערעור
בוררות – פסק בורר – עילות ביטול
.
בקשת רשות ערעור על פס"ד מחוזי, בו התקבלה באופן חלקי בקשה לביטול פסק בוררות, במסגרתו חויב המבקש לשלם למשיבים תשלומי איזון בסך מסוים.
.
ביהמ"ש העליון (השופט ד' מינץ) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
כידוע, רשות ערעור בענייני בוררות תוענק במשורה, וזאת כאשר מתעוררת שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים או במקרה בו נדרשת התערבות משיקולי צדק או לצורך מניעת עיוות דין. הלכה זו יפה בפרט כאשר מתבקשת רשות ערעור על פסק דין שעניינו ביטול או אישור פסקי בוררות. המקרה דנא אינו נכנס לגדר אותם מקרים חריגים.
אף לגופם של דברים, דינה של הבקשה להידחות. המבקש משליך יהבו על הטענה כי נגרם לו עיוות דין. ברם, עיוות דין לבדו אינו מצדיק ביטולו של פסק בוררות. הלכה ידועה היא כי בבקשה לביטול פסק בוררות לא יושב ביהמ"ש כערכאת ערעור על פסק הבורר אלא בוחן את תקינות התנהלותה של הבוררות. היינו, אין בטענות המבקש לעיוות דין שנגרם לו כתוצאה מפסק הבוררות כדי לסייע לו, כאשר לא מתקיימת אף אחת מן העילות לביטול פסק בוררות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות. (הובהר כי ביהמ"ש אינו סבור שנגרם למבקש עיוות דין במקרה דנא).
ביהמ"ש אינו מוצא להידרש לטענות המבקש בדבר סמכותו של הבורר להיוועץ עם המומחה לאחר הגשת הסיכומים והיוועצותו של המומחה עם גורם חיצוני עלום שם. טענות אלה מועלות בפעם הראשונה במסגרת הבקשה דנן ואין זו האכסניה המתאימה לבחינה "דה נובו" של טענות המועלות כנגד פסק הבוררות.
לבסוף צוין כי טרונייתו של המבקש מופנית בעיקרה כלפי חוות דעתו של המומחה, בטענה כי זו התבססה על הערכות בלבד. ברם, הן הבורר והן ביהמ"ש המחוזי קבעו כי המבקש נמנע מלמסור למומחה נתונים כספיים נכונים בקשר למיזם נשוא הבוררות. במצב דברים זה אין למבקש להלין אלא על עצמו. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [משפט מינהלי] [דיון פלילי] [ראיות] |
|
| בגץ 1433/18 מוחמד חלבי נ' בית המשפט המחוזי באר שבע (עליון; ע' סולברג, נ' פוגלמן, י' אלרון; 12/04/18) - 6 ע' |
| עו"ד: דניאל מארקס, מאהר חנא |
התערבות ביהמ"ש הגבוה לצדק בהחלטות ביניים בהליך פלילי מוגבלת למקרים חריגים המגלים בעיה מהותית של חוסר סמכות, שרירות קיצונית או עניין עקרוני אשר דחיית ההכרעה בו תוביל לנזק בלתי הפיך שאינו בר תיקון באמצעות ערעור על פסק הדין הסופי. העתירה דנן אינה נמנית על אותם מקרים חריגים. החלטות ביהמ"ש המחוזי ניתנו בסמכות ונומקו כדבעי, ובגדרן איזן ביהמ"ש בין הערכים הניצבים על כפות המאזניים – ביטחון המדינה מזה וזכות הנאשם להליך הוגן מזה.
משפט מינהלי – בגץ – סמכותו
דיון פלילי – ערעור – החלטת ביניים
ראיות – חיסיון – ביטחון המדינה
.
עניינה של העתירה בשלוש החלטות ביניים שניתנו על-ידי בימ"ש מחוזי, במסגרת הליך פלילי נגד העותר בגדרו מיוחסות לעותר עבירות נשק ועבירות ביטחון. החלטה אחת, לפיה פרוטוקולים של דיונים מסוימים לא יימסרו לידי בא כוחו של העותר, כי אם יועמדו לעיונו במשרדו בטווח ראייה של אנשי שירות הביטחון הכללי, וזאת משיקולי ביטחון המדינה; החלטה שניה המתירה לעד מטעם המשיבה 5 לעיין במסמך לגביו הוצאה תעודת חיסיון, במסגרת חקירתו הראשית, מבלי שביהמ"ש וההגנה יעיינו בו. זאת, בין היתר, על מנת שיעיד לעניין השאלה האם העותק אותו ביקשה המשיבה 5 להגיש, נאמן למקור; החלטה שלישית המתירה למשיבה 5 להגיש עותק מושחר של המסמך לגביו הוצאה תעודת החיסיון, וזאת, לשיטת העותר, בניגוד לכלל הראיה הטובה ביותר. לשיטתו, ההחלטות הנ"ל פוגעות "פגיעה אנושה" בהגנתו, וניתנו בחריגה מסמכות ובניגוד להוראות הדין והפסיקה, ומשכך אין מקום להמתין לסיום ההליך הפלילי על מנת לדון בטענותיו. כן מעלה העותר טענות לגופן של ההחלטות.
.
בג"ץ (מפי השופט י' אלרון) פסק:
דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבות בימ"ש זה בשבתו כביהמ"ש הגבוה לצדק בהחלטות ביניים של ביהמ"ש המחוזי בהליך פלילי.
התערבות ביהמ"ש הגבוה לצדק בהחלטות ביניים בהליך פלילי מוגבלת למקרים חריגים המגלים בעיה מהותית של חוסר סמכות, שרירות קיצונית או עניין עקרוני אשר דחיית ההכרעה בו תוביל לנזק בלתי הפיך שאינו בר תיקון באמצעות ערעור על פסק הדין הסופי. העתירה דנן אינה נמנית על אותם מקרים חריגים.
החלטות ביהמ"ש המחוזי ניתנו בסמכות ונומקו כדבעי, ובגדרן איזן ביהמ"ש בין הערכים הניצבים על כפות המאזניים – ביטחון המדינה מזה וזכות הנאשם להליך הוגן מזה. בתוך כך, הקיש ביהמ"ש המחוזי מהחלטת בימ"ש זה בבש"פ 9169/17 שניתנה בעניינו של העותר, אשר הגבילה את זכותו להעתיק חומרי חקירה מסוימים, וזאת מחשש לפגיעה בביטחון המדינה. כן צוינה הצהרת המשיבה 5 כי היא עושה מאמצים להעמיד לרשות בא כוחו של העותר במשרדו את כלל חומרי החקירה המסווגים והפרוטוקולים של דיוני ביהמ"ש, ומשכך מצטמצמת הפגיעה בהגנתו.
עוד בין היתר, בעניין החלטת הביניים השנייה המתירה לעד לעיין במסמך חסוי, צוין בשולי הדברים כי בימ"ש זה כבר קבע שזכות פרקליט לעיין במסמך בו מחזיק העד הנחקר, כפופה לדיני החסיונות.
בהתייחס להחלטת הביניים השלישית המתירה למשיבה 5 להגיש את העתק המסמך החסוי, הוער כי בפסיקתו של בימ"ש זה ניכר כרסום בכוחו של כלל הראיה הטובה ביותר, כאשר נרשמת מגמה להכיר בהעתק ראיה ככל שאין חשש לאמינותה. יחד עם זאת, לא נמצא מקום לדון בטיעוני העותר בנושא, לרבות אלו הנוגעים למהימנות העתק הראיה, אשר אין מקומם להתברר במסגרת העתירה דנן ויש להניח כי יישקלו על-ידי ביהמ"ש המחוזי עת יידרש להכריע במכלול משקלן של הראיות המונחות בפניו. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| רעפ 1353/17 רון ששון אסולין נ' מדינת ישראל (עליון; ד' מינץ; 12/04/18) - 8 ע' |
| עו"ד: ורד חלאוה, תמר נבו |
שיקול הדעת הניתן לביהמ"ש בהארכת עונש מאסר מותנה מתמקד במצבים שבהם מוצדק לתת לנאשם הזדמנות נוספת לחזור לדרך הישר, כאשר הוא מראה סימנים המניחים יסוד לציפייה כי כך יהיה. בענייננו, בימ"ש השלום האריך תחילה את עונש המאסר על תנאי שהוטל על המבקש, מפני שסבר כי הוא מתאמץ לחזור למוטב. רק לאחר שהמבקש לא עמד בתנאיו של צו המבחן, הוחלט – בלית ברירה – להפעיל את המאסר המותנה שעמד לחובתו. אין למבקש להלין אלא על עצמו.
עונשין – ענישה – הפעלת מאסר על תנאי
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים
דיון פלילי – עונש – רשות ערעור
.
בקשת רשות ערעור על פס"ד מחוזי בו נדחה ערעור המבקש על גז"ד של בימ"ש שלום, שניתן בעקבות הרשעת המבקש בעבירה של החזקת או שימוש בסמים לצריכה עצמית (2.4 גר חשיש). במסגרת גזר הדין הושתו על המבקש העונשים הבאים: הפעלת מאסר מותנה העומד על 10 חודשי מאסר; עונש מאסר בפועל לתקופה של 14 יום, שירוצה בחופף לעונש המאסר על תנאי שהופעל; קנס בסך של 300 ש"ח או יום מאסר תמורתו; התחייבות בסך של 2,500 ש"ח להימנע במשך שנתיים מביצוע העבירה בה הורשע, או מאסר של 5 ימים חלף ההתחייבות; פסילת רישיון לתקופה של 4 חודשים למשך שנתיים, בתנאי שהמבקש לא יעבור עבירות על פקודת הסמים המסוכנים. יצוין כי בימ"ש השלום נדרש לעונשו של המבקש פעמיים. בגזה"ד הראשון, לפני משורת הדין, בהתחשב בנכונותו של המבקש לקבלת טיפול הגיע ביהמ"ש למסקנה כי יש להעניק למבקש הזדמנות נוספת ויש מקום להאריך את המאסר המותנה. ברם, לאחר שהמבקש לא עמד בתנאיו של צו המבחן, הוחלט להפעיל את המאסר המותנה שעמד לחובתו.
.
ביהמ"ש העליון (השופט ד' מינץ) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
הבקשה אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, באשר היא ממוקדת כולה בעניינו הפרטני של המבקש בלבד. זאת ועוד, הבקשה נסובה סביב חומרת העונש שהושת על המבקש. כפי שנפסק לא אחת, השגה על חומרת העונש אינה מקימה, על דרך הכלל, עילה לדיון ב"גלגול שלישי", אלא במקרים מיוחדים בהם מתגלה סטייה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות. המקרה דנא אינו נמנה על חריגים אלו. די בטעמים אלו, כשלעצמם, כדי לדחות את הבקשה.
מעבר לדרוש דין הבקשה להידחות גם לגופה, שכן הפעלת המאסר על תנאי נעשתה כדין. ניכר כי בימ"ש השלום נתן משקל לנסיבותיו האישיות של המבקש וקבע, לפנים משורת הדין, כי יוגש תסקיר משלים בעניינו. בימ"ש השלום אף הלך כברת דרך לקראת המבקש והחליט כי יש להאריך את המאסר על תנאי במקום להפעילו, ורק לאחר שהמבקש לא עמד בתנאיו של צו המבחן, הוחלט – בלית ברירה – להפעיל את המאסר המותנה שעמד לחובתו.
לעניין הפעלת המאסר על תנאי בעניינו של המבקש, יפים דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה ברע"פ 7391/08 "שיקול הדעת הניתן לביהמ"ש בהארכת עונש מאסר מותנה מתמקד במצבים שבהם מוצדק לתת לנאשם הזדמנות נוספת לחזור לדרך הישר, כאשר הוא מראה סימנים המניחים יסוד לציפייה כי כך יהיה. עצם אורכו של עונש המאסר על תנאי שהוטל בגין הליך קודם אינו טעם מיוחד להארכתו, במיוחד כאשר הנאשם אינו מראה סימנים אמיתיים של הכרה והפנמה של משמעות התנהגותו הפלילית".
בימ"ש השלום האריך תחילה את עונש המאסר על תנאי שהוטל על המבקש, מפני שסבר כי הוא מתאמץ לחזור למוטב. יתר על כן, למרות התנהלותו של המבקש עד למתן גזר הדין השני מושא הערעור, בימ"ש השלום קבע כי יש למקם את עונשו של המבקש בתחתית מתחם הענישה, אך נוכח התנהלותו לא ניתן היה למקמו בתחתית המתחם ממש. יוצא אפוא, כי אין למבקש להלין אלא על עצמו. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 5 [בתי-משפט] |
|
| סעש (ת"א) 34717-10-17 חי גד בע"מ נ' יוליה גרייזל (עבודה; יפית זלמנוביץ; 28/03/18) - 6 ע' |
| עו"ד: יוסף ג'ברי, תמיר שטינוביץ |
לא נמצא כי הפגיעה הפוטנציאלית במשלח ידה של הנתבעת עולה כדי פגיעה חמורה בפרטיות, ובנסיבות אלה לא נמצא מקום להורות על ניהול ההליך בדלתיים סגורות.
בתי-משפט – פומביות הדיון – הגבלתה
.
הנתבעת הגישה בקשה לקיום דיון בדלתיים סגורות. לטענתה, טענות התובעת (המייחסות לה עבירות פליליות) עלולות לפגוע בתדמיתה ולגרום לנזק בלתי הפיך לשמה הטוב, תוך פגיעה בתחום עיסוקה כיום – טיפול בילדים. לטענת הנתבעת, זכותה לפרטיות גוברת על עקרון פומביות הדיון נוכח תחום עיסוקה.
.
ביה"ד האזורי לעבודה (השופטת י' זלמנוביץ גיסין) דחה את הבקשה בקבעו:
סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה קובע את עקרון פומביות הדיון. חוק בתי המשפט קובע בסעיף 70(ד) כי בימ"ש רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני ביהמ"ש, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיותם וכו'.
ברור כי כל הליך דיוני פומבי פוגע בפרטיות של המתדיינים, ומשכך נדרש כי יתקיים חשש ממשי לפגיעה חמורה בפרטיות מי מהצדדים על מנת שביה"ד יחסה את ההליך ועין הציבור לא תוכל לשזוף ולבקר את המתרחש מאחורי הדלתיים הסגורות. כפי שנפסק, השאלה אם פגיעה בפרטיות עולה לכדי פגיעה חמורה תיבחן בשים לב לאופי המידע הפוגע. ככל שהמידע מתייחס לעניינים המשתייכים לליבת המונח פרטיות, תגבר הנטייה לראות בפגיעה כחמורה. את החריגים לעקרון פומביות הדיון יש לפרש על דרך הצמצום.
כפי שנפסק, ההגנה על השם הטוב אינה מתכליותיו של חוק הגנת הפרטיות ודאי שאין היא מתכליותיו העיקריות. עוד נפסק, כי מקום בו נפגעת פרנסת בע"ד מחמת הפרסום, אך אין מדובר בפגיעה בפרטיות, אין עילה לאסור פרסום. במקרה הנדון, לא נמצא כי הפגיעה הפוטנציאלית במשלח ידה של הנתבעת עולה כדי פגיעה חמורה בפרטיות. בנסיבות אלה לא נמצא מקום להורות על ניהול ההליך בדלתיים סגורות. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [ביטוח לאומי] |
|
| בל (ת"א) 37123-05-17 יוסף יצחק נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; אריאלה גילצר כץ; 26/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: גלעד משה פור אלמוג הורוביץ ושות', אלי מושונוב |
הגשת הודעה סתמית בדבר ערר, שאינה מפורטת ואינה מנומקת כדבעי, אין בה כדי "להתניע" מהלך של כינוס ועדה רפואית לעררים ודיון בטענות המל"ל כנגד החלטת ועדה מדרג ראשון. עצם שמיעת ערר שאינו מנומק היא פסולה, ויש בה משום פגיעה בכללי הצדק הטבעי. ערר שאינו מנומק צריך להידחות על הסף.
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – ערר
ביטוח לאומי – ועדות רפואיות – ועדה לעררים
ביטוח לאומי – ועדות רפואיות – נכות
.
המערער, שחקן כדורסל, ביקש להכיר בחבלה בברך ימין שלו כפגיעה בעבודה. המל"ל הכיר בפגיעה כפגיעה בעבודה. ערעור לא מנומק ולא מפורט שהגיש המל"ל על החלטת ועדה רפואית מדרג ראשון בעניין שיעור הנכות, התקבל. מכאן הערעור.
.
ביה"ד לעבודה (סה"נ א' גילצר-כץ) קיבל את הערעור בקבעו:
כעולה מתקנות 27-29 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), ערעור הוא זה שהוגש עם נימוקים. הודעת ערעור סתמית ובלתי מנומקת, דינה להידחות על הסף. במקרה דנא, מדובר בערר שהוגש שלא כדין ולוועדת הערר לא הייתה סמכות לדון בערר במתכונת בה הוגש.
מדובר בערר לקוני המנוסח בלשון כללית שאין בו פירוט, התייחסות או הנמקה כדבעי מדוע נפל פסול בהחלטת הועדה הרפואית מדרג ראשון. המשיב טען באופן כללי כי הועדה "טעתה בהחלטתה בקביעת אחוזי הנכות" בשל "אי התאמה בין אחוזי הנכות שנקבעו לבין תיאור המצב הרפואי בפרוטוקול הועדה הרפואית" – כל זאת מבלי שהערר מצביע מהי אותה אי התאמה ועל מה טענתו בדבר "אי התאמה" נסמכת. אין המדובר אלא באמירות כלליות וסתמיות אשר יכולות להיטען בכל ערר מסוג זה ע"י המשיב ושכל תכליתן הייתה, כך נראה, שהעיקר שיוגש ערר על מנת שהועדה הרפואית לעררים תתכנס ותערוך בדיקה מחדש של המשיב משעה שלא מצאה חן בעיניו החלטת הועדה הרפואית מדרג ראשון.
הגשת הודעה סתמית בדבר ערר, שאינה מפורטת ואינה מנומקת כדבעי, אין בה כדי "להתניע" מהלך של כינוס ועדה רפואית לעררים ודיון בטענות המשיב כנגד החלטת ועדה מדרג ראשון. ללא נימוקים מפורטים לערר, נפגעת זכותו של צד להליך לדעת מה הטענות הנטענות כנגד ההחלטה מושא הערר וכיצד עליו להיערך ולהתייחס לאותן טענות, דיון והחלטה בהליך הערר. עצם שמיעת ערר שאינו מנומק היא פסולה ויש בה משום פגיעה בכללי הצדק הטבעי. על הוועדה חלה חובה להקפיד הקפדה יתירה בכל הנוגע לקיום הוראות הדין וכללי הצדק הטבעי. שומרת הסף היא, וצריכה להקפיד ולדאוג כי לא תפגענה זכויות המבוטח המופיע בפניה וכי כל אימת שמוגש ערר שאינו מנומק לא תדון בו והוא יסולק על הסף.
אם כן, החלטת הועדה מקורה בחטא הואיל והערר שהוגש אינו כלל ועיקר ערר. משעה שהועדה לעררים לא דחתה על הסף את הערר, יש לקבוע כי החלטתה ניתנה בחוסר סמכות ובחוסר צדק והיא בטלה. משחלף המועד להגשת ערר על החלטת הועדה מדרג ראשון, החלטה זו עומדת על כנה והיא חלוטה. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [עבודה] |
|
| סעש (ת"א) 5521-02-16 זולייכו דוידוב נ' סי.טי. צומת בע"מ (עבודה; חנה טרכטינגוט; 25/03/18) - 6 ע' |
| עו"ד: כרוב, בסיס |
בתובענה שעילתה בסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודת הנזיקין בקשר לסכסוך עבודה, נתונה הסמכות העניינית לביה"ד לעבודה.
עבודה – בית-הדין לעבודה – סמכותו
עבודה – בית-הדין לעבודה – סמכות עניינית
עבודה – סדרי דין – סילוק תביעה על הסף
.
התובעת הגישה נגד הנתבעת תביעה בה עתרה למתן סעדים הנובעים מתקופת עבודתה וסיומה, לרבות פיצוי בגין הפרת חוק עבודת נשים ו/או הפרת חובות חקוקות. לטענת הנתבעת, יש לסלק על הסף את רכיב התביעה בעניין הפרת תקנות הבטיחות בעבודה (גהות תעסוקתית ובריאות העוסקים בקרינה מייננת).
.
ביה"ד האזורי לעבודה (השופטת ח' טרכטינגוט) דחה את הבקשה בקבעו:
הבקשה הוגשה בשיהוי רב, וזאת ללא כל הסבר לשיהוי. אמנם הלכה היא כי ניתן להעלות טענת היעדר סמכות עניינית בכל שלב של ההליך השיפוטי, וגם אם לא הועלתה ע"י הצדדים רשאי ביהמ"ש להעלותה מיוזמתו. אולם בשנים האחרונות ניכרת מגמה המבקשת לצמצם הלכה זו, כאשר טענה של היעדר סמכות עניינית נדחית בשל הפרת תום הלב של המבקש מקום בו לא הועלתה בשלב מוקדם של ההליך.
ועוד, הלכה פסוקה היא כי סעד של מחיקה על הסף מופעל ע"י ביהמ"ש ביד קמוצה ובמשורה, ובבתי הדין לעבודה קצרה המשורה עוד יותר. נקבע כי מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הן בגדר אמצעים הננקטים בלית ברירה, ודי בכך שקיימת אפשרות, אפילו קלושה, שע"פ העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד אותו הוא מבקש, כדי שהתביעה לא תימחק בעודה באיבה. מגמתם של בתי המשפט בכלל ובתי הדין לעבודה בפרט, היא לברר ולהכריע בתובענה לגופה, על פני סילוקה על הסף.
בסעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה נקבע כי לבי"ד אזורי תהא סמכות ייחודית לדון בתובענות בין עובד למעסיק שעילתן ביחסי עבודה, למעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין; בתובענה שעילתה במו"מ לקראת כריתת חוזה ליצירת יחסי עבודה, בתובענה שעילתה בחוזה כאמור לפני שנוצרו יחסי עבודה או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור, או בתובענה שעילתה בקבלת אדם לעבודה או באי-קבלתו; ובתובענה שעילתה בסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודת הנזיקין בקשר לסכסוך עבודה.
לאור האמור, תביעות שעילתן בפקודת הנזיקין מצויות בסמכות בימ"ש שלום, למעט תובענות העוסקות בהסגת גבול במקרקעין (סעיף 29 לפקודה); הסגת גבול במיטלטלין (סעיף 31 לפקודה); גרם הפרת חוזה שלא כדין (סעיף 62 לפקודה); הפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לפקודה), כשהן בקשר לסכסוך עבודה. אין לקבל את הפרשנות שמבקשת הנתבעת לתת למושג "סכסוך עבודה" ככזה החל על סכסוך קיבוצי בלבד.
כשתביעה מנוסחת כתביעה בנזיקין, הסמכות לדון בה נתונה לביהמ"ש האזרחי. על מנת למנוע ניצול לרעה של חריג זה, יש לעמוד על כך שביהמ"ש האזרחי ידון רק בעילות הנזיקיות. במקרה דנא, התביעה אינה מנוסחת כנשענת על עוולות נזיקיות כלשהן, כי אם על הפרת חובה חקוקה החלה על מעסיק, לשמור על בטיחות עובדיו, מכוח חובת תום הלב וחובת האמון החוזית המוגברת החלה על צדדים ביחסי עבודה.
לפיכך נראה כי הסכסוך דנן עומד בשלושת התנאים הנדרשים לשם היותו נתון לסמכות ביה"ד לעבודה: זהות הצדדים; עילה הנובעת מיחסי עבודה; זיהוי העילה ככזו שאינה בפקודת הנזיקין פרט לחריגים, וביניהם גרם הפרת חובה חקוקה. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [עבודה] |
|
| סעש (י-ם) 29791-04-17 מחמוד אבו עיאש נ' ב. יאיר (333) חברה קבלנית לעבודות בניה 2000 בע"מ (עבודה; דניאל גולדברג, נ.צ.: ח' דסקל, ר' לוי; 21/03/18) - 8 ע' |
| עו"ד: דלאשה רכאד, יואב קשת |
שתי התובענות שהגיש התובע עוסקות בעילה זהה: תביעת זכויות עובד הנובעות מתקופת עבודתו אצל הנתבעת וסיומה. מדובר ברכיבים דומים (רובם זהים) בגין תקופת עבודה אחת, שפוצלה לשתיים ללא כל הסבר מוצדק. לפיכך, הוחלט לקבל את בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף ולדחות את בקשת התובע לקבלת היתר לפיצול סעדים.
עבודה – בית-הדין לעבודה – פיצול סעדים
עבודה – סדרי דין – סילוק תביעה על הסף
עבודה – בית-הדין לעבודה – סדרי דין
.
התובע הגיש נגד התובעת תביעה בגין תקופת העסקת בתובעת וסיומה. הנתבעת הגישה לסילוק התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין ולפסיקת הוצאות נגד התובע, התובע הגיש בקשה לקבלת היתר לפיצול סעדים.
.
ביה"ד האזורי לעבודה (השופט ד' גולדברג ונציגי הציבור גב' ח' דסקל ומר ר' לוי) קיבל את בקשת הנתבעת ודחה את בקשת התובע:
תקנה 26 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) קובעת כי תובענה תכלול את מלוא הסעד לו זכאי התובע בשל אותה עילת התביעה, וסעד שלא נדרש לא ניתן לתבוע אותו בתביעה נפרדת ללא קבלת רשות מביה"ד לא יאוחר ממועד הגשת התביעה הנוספת. כפי שנפסק, מבחן "זהות העילה" הוא מבחן רחב והשיקול המנחה הוא שהנתבע לא יוטרד בתביעות שונות בגין אותו מעשה. במבחן זה מקיימים בחינה רחבה, האם התובע היה יכול לרכז את כל העובדות וטענותיו הנוגעות לאותו מעשה, במסגרת ההתדיינות הראשונה. ככל שהתשובה לכך חיובית תחשבנה שתי התובענות כבעלות עילות זהות.
באוקטובר 2015 הגיש התובע לבי"ד זה תביעה כספית נגד הנתבעת, בה טען כי הועסק ע"י הנתבעת בתקופה שבין חודשים 2/14 עד 5/15 וכי הוא זכאי לקבל מהנתבעת תשלום בגין זכויות הנובעות מהעבודה וסיומה. הוא לא הזכיר בתביעתו הראשונה את תקופת העבודה הנטענת בהליך זה. באפריל 2017 הוגשה התובענה דנן בה טען התובע כי הוא הועסק ע"י הנתבעת בתקופה שבין חודשים 3/12 ועד לפיטוריו בחודש 1/14. גם תביעה זו היא תביעה כספית בגין זכויות הנובעות מהעבודה וסיומה.
שתי התובענות עוסקות בעילה זהה: תביעת זכויות של עובד הנובעות מתקופת עבודתו אצל הנתבעת וסיומה. לא נמצא כי התובע היה מנוע מלרכז את כל העובדות ואת כל הטענות הנוגעות להעסקתו אצל הנתבעת, במסגרת ההתדיינות הראשונה. מדובר ברכיבים דומים (רובם זהים) בגין תקופת עבודה אחת שפוצלה לשתיים ללא כל הסבר מוצדק. היתר לפיצול סעדים אינו ניתן כדבר שבשגרה ועל המבקש להצביע על הצדקה מיוחדת בפיצול. התובע לא הגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשה להיתר ולא הצביע על כל טעם מוצדק מדוע לא כלל בתביעתו הראשונה את תקופת העבודה הנטענת בתובענה דנן.
לפי תקנה 26(ג), על ביה"ד לשקול בין היתר, את תום ליבו של המבקש. התנהלותו של התובע שבאה לידי ביטוי בהגשת שתי תביעות נפרדות בגין אותה עילה, מבלי לבקש בקשה להיתר לפיצול סעדים, תוך הסתרת קיומה של ההתדיינות הראשונה ופסק הדין שניתן בה, מצביעה על חוסר תום ליבו של התובע. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [עבודה] |
|
| בל (נצ') 51228-11-16 מוסליאן נחומוב נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; מוסטפא קאסם; 18/03/18) - 14 ע' |
| עו"ד: לימור אסלן, סירין זועבי בסול |
מאחר ולא הוכח כי התובע שהה כדין בישראל עובר ליום 27.3.16, ומאחר ולא הוכח כי היה תושב ישראל 24 חודשים רצופים טרם הגשת תביעתו, הוא אינו זכאי לגמלת הבטחת הכנסה עבור התקופה הנתבעת. עתירותיו לבג"ץ, שנמחקו, אין בהן כדי לגבור על הוראות סעיף 2א(ב) לחוק הביטוח הלאומי, ואין בהסתמכותו על פסק הדין בעניין מגנון כדי לסייע לו.
עבודה – ביטוח לאומי – תושבות
עבודה – גימלאות – הבטחת הכנסה
.
תביעה לתשלום גמלת הבטחת הכנסה. השאלה שבמחלוקת: האם ניתן לראות בתובע כתושב ישראל במועד שקדם ליום 26.3.16?
.
ביה"ד האזורי לעבודה (השופט מ' קאסם) דחה את התביעה בקבעו:
בהתאם לאישור משרד הפנים, התובע נחשב כ"תושב" החל מיום 27.3.16. סעיף 23 לחוק הבטחת הכנסה אימץ את הגדרת המונח "תושב", כפי שזו נקבעה בסעיף 2א לחוק הביטוח הלאומי. סעיף 2א(ב)(1) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי לעניין חוק זה לא יראו כתושב ישראל שוהה שלא כדין, כמשמעותו בסעיף 13 לחוק הכניסה לישראל. סעיף 13 לחוק הכניסה לישראל, קובע כי מי שאינו אזרח ישראלי או עולה לפי חוק השבות ונמצא בישראל בלי רישיון ישיבה – הינו שוהה שלא כדין.
יוצא אפוא, כי עובר למועד 27.3.16 התובע שהה בישראל שלא כדין. למען שלמות התמונה, יש לציין כי ביום 3.3.15 ניתן לתובע רישיון ישיבה מסוג ב/1. סעיף 2א(ב)(3) לחוק הביטוח הלאומי קובע במפורש כי לא יראו כתושב ישראל מי שבידו אשרה ורישיון לישיבת ביקור, בין היתר, מסוג ב/1. לפיכך, רישיון הישיבה שניתן לתובע עוד ביום 3.3.15 מסוג ב/1 איננו מכניס אותו בגדרו של המונח "תושב".
התובע ביקש לתקוף את החלטת משרד הפנים בדרך של "תקיפה עקיפה", תוך שהוא מסתמך על פסק הדין בעניין מגנון. ברם, אין לקבל את טענת התובע לפיה פעל לאורך השנים להסדרת מעמדו ואף הגיש שתי עתירות בעניין לבג"ץ ועל כן אין להתייחס אליו כשוהה בלתי חוקי. אין בעצם הגשת העתירות לבג"ץ בעניינו של התובע, הגם שאלו נמחקו, כדי להפכו לשוהה כדין בישראל, בניגוד לחוק.
התובע טען שנדבך נוסף לפעילותו להסדרת מעמדו בישראל נשען על בקשתו לקבלת מעמד עולה שהוגשה כבר בשנת 2005. ברם, פעילותו הפלילית של התובע לאורך השנים, לרבות בתקופה שלאחר שנת 2005, הייתה משמעותית. יתרה מכך, לאחר שהתובע הגיש את בקשתו בשנת 2005, הוא התבקש להמציא מסמכים אודות עברו הפלילי בחו"ל, אולם הוא לא עשה כן, ולכן אין לו להלין אלא על עצמו.
יש להדגיש, וזה העיקר, כי לא ניתן לראות בהליכים בבג"ץ או בשיהוי הנטען במתן ההחלטה לקבלת מעמד עולה כדי לגבור על הוראות סעיף 2א(ב) לחוק הביטוח הלאומי, והפיכת התובע לשוהה כדין בתקופה הרלוונטית.
בעניין דווין קבע ביה"ד הארצי כי החלטת משרד הפנים המכירה במעמדו של המערער כ"תושב" אינה ניתנת לחלוקה בין הכרה במעמד התושבות לבין המועד ממנו חלה ההכרה במעמד התושבות. יחד עם זאת, ביה"ד הארצי לא קבע שלא ניתן לתקוף את החלטות משרד הפנים בדרך של "תקיפה עקיפה", אלא אבחן את נסיבות המקרה בפסה"ד בעניין דווין לעומת אלו שבפסה"ד בעניין מגנון.
בענייננו, התובע עתר לבג"ץ כחלק מניסיונו רב השנים להסדיר את מעמדו. לפיכך, יוצא שהתובע תקף את החלטות משרד הפנים בתקיפה ישירה, כאשר במהלך ההליך בג"ץ השמיע לתובע את עמדתו ועל כן, בסופו של יום, העתירות נמחקו. זאת ועוד, גם אם לא נתייחס לפנייה לבג"ץ כתקיפה ישירה, יוצא שהתובע לא תקף את החלטת משרד הפנים כלל וזאת מסיבות השמורות עמו, ולכן בי"ד זה איננו הפורום המתאים לשמיעת תקיפה מעין זו, ובמיוחד כשמדובר בהליך שמשרד הפנים אינו צד לו.
ועוד, הנסיבות בענייננו שונות מהותית מהנסיבות שתוארו בעניין מגנון עליו הסתמך התובע, בהן התברר לראשונה במהלך הדיון בערעור כי ההחלטה של הרשות המנהלית לשלול או להפקיע את רישיונה של המערערת לישיבת קבע נבעה מטעות של הרשות המנהלית, שכן גב' מגנון הייתה אזרחית ישראלית. בענייננו, לא הוכח כי המדובר בטעות וכי ההחלטות בעניינו של התובע, כאמור, ניתנו שלא כדין.
בנוסף לאמור, ובבחינת מעבר לנדרש, יש לציין כי לא ניתן לקבוע שהחלטת משרד הפנים בעניינו של התובע, בשים לב לעברו הפלילי הנטען כפי שעלה בתע"צ, הינה בלתי סבירה ומידתית. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 10 [מסים] |
|
| עמ (ת"א) 50921-01-15 יצחק קצב נ' פקיד שומה גוש דן (מחוזי; ירדנה סרוסי; 10/04/18) - 28 ע' |
| עו"ד: חיים מזרחי, לירון ארצי |
נדחה ערעור שעניינו בשומות בצו שקבע המשיב למערער בהן הוספו להכנסתו המוצהרת הפרשי הון בלתי מוסברים.
מסים – מס הכנסה – שומה לפי מיטב השפיטה
.
ערעור שעניינו בשומות בצו שקבע המשיב למערער בהן הוסיף להכנסתו המוצהרת הפרשי הון בלתי מוסברים.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
על הנישום לתת הסבר לגידול בהונו העולה מהצהרות ההון שהגיש ומהוצאות המחיה ו"השימושים" האחרים שיוחסו לו. אם לא יעלה בידי הנישום לתת הסבר מניח את הדעת, רשאי פקיד השומה להניח כי מקורו של גידול ההון הוא בהכנסותיו הלא מדווחות ולערוך לו שומה בהתאם. לא עלה בידי המערער להסביר את סכום הפרשי ההון ולכן יש לייחס למערער את הפרשי ההון כהכנסה מעסק. צדק המשיב משקבע כי בגין ההכנסות העסקיות הלא מדווחות לא ניהל המערער ספרים כמתחייב, מכאן שבין הוגדלו שיעורי המס החלים על המערער בשל אי ניהול פנקסים. הנסיבות המצטברות מצדיקות הוצאת שומה לפי מיטב השפיטה על בסיס תחשיב כלכלי בעילה של תוצאה עסקית בלתי סבירה. חרף הפגמים שנפלו בתחשיב הכלכלי של המשיב, התחשיב הוא סביר ומספק על מנת לתמוך בשומה העיקרית המבוססת על הפרשי הון. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [בתי-משפט] |
|
| תא (י-ם) 7475-01-18 יובל הנדסה בע"מ נ' מועצה מקומית גבעת זאב (מחוזי; תמר בר אשר; 26/03/18) - 6 ע' |
| עו"ד: איתן ויטלזון, עידו שטיינר, רביב רוזנברג |
סמכות בתי המשפט לעניינים מקומיים באזור יהודה ושומרון נקבעת על-פי העניין העומד במוקד התובענה. במקרה דנן, העניין העומד במוקד התביעה הוא השאלה אם היה על התובעת לשלם את תשלומי החובה ומשכך, הסמכות נתונה לביהמ"ש לעניינים מקומיים באזור.
בתי-משפט – סמכות – בית-המשפט לעניינים מקומיים באזור יהודה ושומרון
בתי-משפט – סמכות – סמכות עניינית
בתי-משפט – סמכות – סמכות בינלאומית
.
בקשת הנתבעת למחיקת התביעה על הסף בשל היעדר סמכות עניינית ובינלאומית. התביעה היא להשבת תשלומי חובה ששילמה התובעת תוך מחאה ואשר לטענתה נגבו ממנה שלא כדין.
.
בית המשפט המחוזי מחק את התביעה ופסק:
הסמכות לדון בחובות מסי ארנונה ותשלומי חובה אחרים המשולמים למועצות מקומיות אשר הוקמו מכוח צו המועצות המקומיות, נתונה לבתי המשפט לעניינים מקומיים המצויים באזור יהודה ושומרון.
להבדיל מסמכות בתי המשפט בישראל, סמכות בתי המשפט לעניינים מקומיים באזור נקבעת על-פי העניין העומד במוקד התובענה. במקרה דנן, העניין העומד במוקד התביעה הוא השאלה אם היה על התובעת לשלם את תשלומי החובה ומשכך, הסמכות נתונה לביהמ"ש לעניינים מקומיים באזור. לא ניתן להורות על העברת התובענה אל ביהמ"ש לעניינים מקומיים באזור, שכן הוא אינו חלק ממערכת בתי המשפט אשר חוק בתי משפט חל לגביו. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [דיון פלילי] |
|
| תהג (י-ם) 20569-12-17 תומס יוסף גרוס נ' מתן עקיבא (מחוזי; חנה מרים לומפ; 25/03/18) - 6 ע' |
| עו"ד: א' בסרליק, ע' שחם, מתן עקיבא |
זכות העיון במסגרת הליך הסגרה אינה מחייבת את המדינה לצרף לבקשת ההסגרה את מלוא חומר הראיות שנאסף על ידה ואין לדרוש מהמדינה מעבר להצגת ראיות המשקפות נאמנה את התשתית הראייתית הקיימת נגד המבוקש.
דיון פלילי – הסגרה – עיון בראיות התביעה
דיון פלילי – זכות העיון בחומר התביעה – חומר החקירה
.
בקשה להמצאה ולעיון בחומר חקירה על פי תקנות ההסגרה (סדרי דין וכללי ראיות בעתירות), המוגשת במסגרת עתירה להכרזת המבקש בר הסגרה לארצות הברית.
.
בית המשפט המחוזי דחה את העתירה ופסק:
הליך גילוי ראיות במסגרת עתירה להסגרה מוסדר בתקנות ההסגרה ולא בחוק סדר הדין הפלילי. בהליך הסגרה פרשנות המושג 'חומר ראיות הנוגע לעתירה' מצומצם מפרשנות המושג המקביל "חומר חקירה" בחוק סדר הדין הפלילי. מכאן שזכות העיון במסגרת הליך ההסגרה אינה מחייבת את המדינה המבקשת את הסגרת המבקש, לצרף לבקשת ההסגרה את מלוא חומר הראיות שנאסף על ידה ואין לדרוש מהמדינה מעבר להצגה בפני ביהמ"ש הדן בבקשה, ראיות המשקפות נאמנה את התשתית הראייתית הקיימת נגד המבוקש. במקרה דנן אין לדרוש מהמדינה להמציא מסמכים שאינם מצויים ברשותה או מסמכים שהם בגדר תרשומת פנימית. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [חברות] |
|
| פרק (ת"א) 40700-01-16 נורית דבוש ו- 28 אחרים נ' מנעולי ירדני אחזקות (2005) בע"מ (מחוזי; חגי ברנר; 24/03/18) - 15 ע' |
| עו"ד: משה גלר, לירון כהנא |
בנסיבות דנן, אין בסיס לחיוב נושאי המשרה ומפרק החברה באחריות אישית לחובותיה של החברה לפי סעיפים 373 ו – 374 לפקודת החברות.
חברות – פירוק – אחריות אישית של נושא משרה
חברות – פירוק – מפרק
חברות – אחריות אישית – נושאי משרה
.
בקשת המבקשים לחייב את המשיבים, נושאי המשרה ומפרק החברה, באחריות אישית לחובותיה של החברה לפי סעיפים 373 ו – 374 לפקודת החברות.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
נוכח אופיו וחומרתו של סעיף 373, הטלת אחריות מכוחו תיעשה בנסיבות חמורות, כאשר לא היה ספק בכך שמנהלי החברה פעלו על מנת לקדם אינטרסים אישיים בשעה שהיו מודעים לכך שאין סיכוי ממשי להמשך פעולת החברה. אין מניעה לעשות שימוש מקביל הן בסעיף 373 לפקודה והן בסעיף 374 לפקודה. שני הסעיפים נבדלים זה מזה ושונים בחומרתם והיקף תחולתם. ככלל, עוסק סעיף 373 במקרים חמורים יותר ומקובל לראותו כסעיף בעל אופי "עונשי". לעומתו, מאופיין סעיף 374 כמטיל חיוב לפיצוי או השבה ותחולתו מתפרשת על פני מקרים רבים יותר. בעוד שסעיף 373 חל על נושאי משרה או דירקטורים, הרי שסעיף 374 חל גם על "אדם שהשתתף בייזומה או ביסודה" או החברה, כונס נכסים, מפרק או מפרק זמני. בנסיבות דנן, לא ניתן לייחס למשיבים שימוש לרעה בתפקידם וגם לא גרימת נזק לחברה, מכאן שאין בסיס להטלת חבות על המשיבים. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [משפחה] |
|
| עמש (חי') 1438-01-17 י.ר נ' א.ר (מחוזי; סארי ג'יוסי, חננאל שרעבי, עפרה ורבנר; 19/03/18) - 17 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המערער, ככל שהוא מתייחס לקביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה בעניין משמורת הקטין, בזמני השהות שנקבעו ובאישור שניתן לאם להעתיק את מגוריה למקום הרחוק ממגורי האב. הערעור בעניין חלוקת ההסעות של הקטין, בהתאם לזמני השהוות שנקבעו בפסק הדין – התקבל.
משפחה – משמורת קטינים – הגירה
משפחה – משמורת קטינים – קביעתה
משפחה – משמורת קטינים – הורים
.
המערער הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה, במסגרתו נדחתה תביעתו של האב – בה עתר להורות על שינוי תנאי משמורתת בנו הקטין כך שיועבר למשמורתו, או לחילופין ליתן לאם הוראות להעברת הקטין להתגורר במרחק של עד 25 ק"מ מהעיר בה מתגורר.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
קביעתו של בית משפט קמא, לפיה משמורת הקטין תישאר אצל האם, מנומקת ונכונה בנסיבות המקרה דנן. על כן, צדק בית המשפט קמא בבקביעתו, כי האב זנח תביעתו למשמורת, ודי בכך על מנת להותיר את המשמורת בידי האם.
החלטת בית המשפט קמא, לאשר את מעבר האם עם הקטין למקום הרחוק ממגורי האב, נתקבלה לאחר יישום הגישה של "המעשה העשוי" שנקבעה בפסיקה והניח כי המעבר בוצע, ובחן את טובת הקטין בהתאם לאותתה הלכה ובהתאם למצב שנוצר לאחר העתקת מקום מגורי האם – המשיבה. יש לקבל את הדרך בה הלך בית המשפט קמא. בנסיבות יש לקבוע, כי גם יישום העקרונות על נסיבות המקרה נעשה כראוי.
יש להתערב בסוגיה שעוסקת בחלוקת נטל ההסעות של הקטין בהתאם לזמני השהות שנקבעו עם האב. זאתהיות ואף אם נתונה לאם המשמורנית היכולת להעתיק מגוריה, אין משמעות הדבר כי על האב לשאת בעיקר הנטל הכרוך בהסעת הקטין והגעה למפגשים עמו. אם בוחרת האם להעתיק מגוריה למקום הרחוק ממגורי האב, יהא אף צודק כי אותו נטל נוסף ומוגבר, בעקבות אותו מרחק, יחול במרביתו עלאותו הורה המעוניין במעבר. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [בתי-משפט] |
|
| עפא (י-ם) 57646-10-17 ה׳ (קטינה) נ' מדינת ישראל (מחוזי; תמר בר-אשר; 18/03/18) - 11 ע' |
| עו"ד: רוני אלוני-סדובניק, ג'ני בבייב, אור גבאי |
בית המשפט הורה על מחיקת ערעור המערערת על החלטת בית משפט השלום לנוער, שלפיו נדחתה בקשתה, לקבלת מסמכי ההליך. נפסק, כי המערערת לא נקטה הליך נכון בבית המשפט קמא – בכך שלא הגישה בקשה לפי תקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים) אלא לפי חוק זככויות נפגעי עבירה, ואף לא נקטה הליך ערעור נכון – בכך שהגישה ערעור פלילי ולא ערעור אזרחי.
בתי-משפט – פומביות הדיון – עיון בתיקים
.
המערערת – נפגעת עבירה, הגישה ערעור על החלטת בית משפט השלום לנוער, שלפיו נדחתה בקשתה, לקבלת מסמכי ההליך. בקשת המערערת הוששתתה על זכויותיה הנטענות מכוח חוק זכויות נפגעי עבירה.
.
בית המשפט מחק את הערעור ופסק כלהלן:
מלכתחילה היה על המבקשת להגיש אל בית המשפט קמא בקשה לעיון במסמכי התיק מכוח תקנה 4 בתקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים) ולא מכוח חוק זכויות נפגעי עבירה. העעובדה שהמבקשת היא "נפגעת עבירה" כמשמעותו של צירוף זה בחוק זכויות נפגעי עבירה, אינה אלא נימוק לבקשה לעיון בתיק על פי תקנות העיון.
גם הערעור על ההחלטה הדוחה את בקשת העיון היה על המערערת להגיש כערעור אזרחי, על כל המשתמע מכך (לרבות תשלום אגרה והפקדת עירבון), וולא ערעור פלילי. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [עונשין] |
|
| תפ (י-ם) 31904-08-17 מדינת ישראל נ' ראיד קרקי (מחוזי; דנה כהן-לקח; 04/03/18) - 17 ע' |
| עו"ד: שמרית ודלף, נמיר אדלבי |
בית המשפט הרשע את הנאשם בביצוע עבירת שוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין. הכרעת הדין נסובה סביב השאלה: האם הוצאת הצמידים מפרק ידה של המתלוננת, על ידי הנאשם, מהווה "מעשה אלימות באדם או בנכס" לצורך הוכחת הרכיב העובדתי בעבירת השוד.
עונשין – עבירותת – שוד
.
הסוגיה המרכזית הנתונה במחלוקת בין הצדדים בתיק זה נוגעת לשאלה האם הוכחה מעבר לספק סביר כי התקיימו יסודותיה של עבירת השוד, כנטען על ידי המאשימה, או שמא לא הוכח מעשה אלימות ולפיכך יש להרשיע את הנאשם בעבירת הגניבה, כנטען על ידי ההגנה.
.
בית המשפט פססק כלהלן:
מאחר שהנאשם הודה בביצוע מעשה גניבה, אין מחלוקת בדבר התקיימות הרכיב ההתנהגותי: "הגונב דבר". המחלוקת בין הצדדים מתמקדת, אפוא, ברכיב העובדתי שעניינו, "מעשה אלימות באדם או בנכס". האלימות לצורך העניין הנדון היא הפעלת כוח פיזי בניגוד לרצון ללא שיתוף מרצצון של האדם המחזיק בנכס.
במקרה דנן מתקיימים יסודותיה של עבירת השוד, הן מבחינת לשונה והן מבחינת תכליתה. בנסיבות העניין, מתקיים מבחן המשיכה הכוחנית. כמו כן, בהיבטים מסוימים מתקיים גם מבחן האחיזה. המדובר בשני צמידי זהב שהיו מושחלים על פרק ידה של המתלוננת. הוככח, כי הנאשם נדרש, אפוא, להפעלת כוח, ולו במידה קלה, וזאת כדי למשוך או להוציא את הצמידים מפרק ידה של המתלוננת החוצה. מקומו של מקרה זה הוא בגדריה של עבירת השוד.
בנסיבות המקרה דנן, אין מדובר בנטילת חפץ בהיחבא ובסתר. עסקינן בהוצאת הצמידים מפרק ידה של המתלוננתת, שהייתה מודעת למעשיו של הנאשם בעת ביצועם או בתכוף מאד לאחריהם, תוך הפעלת כוח מצד הנאשם כדי לנתק את הצמידים מעל גופה של המתלוננת. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 17 [דיון אזרחי] [אגודות שיתופיות] |
|
| תא (ב"ש) 48343-05-13 משה דידי נ' יורם עמר (שלום; יורם ברוזה; 29/03/18) - 10 ע' |
| עו"ד: |
כאשר מדובר בסכסוך קרקעות בתוך ישוב שבו קיים חוזה משולש, נוכחות האגודה השיתופית, רשות מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית הינה מהותית הן לצורך בירור העובדות והן לצורך מניעת מצב שבו בית המשפט יתן סעד אופרטיבי אשר יש בו כדי להשליך על אותם צדדים שכלל אינם צד לדיון.
דיון אזרחי – בעלי-דין – אי-צירופו של בעל-דין
אגודות שיתופיות – מושב – העברת זכות חכירה במשק
.
תביעה בה ביקש התובע כי הנתבעים יפנו את חלקה ב' השייכת לטענתו למשק מספר 3 והוא יחזיר לידיהם את חלקה ג' השייכת לטענתו למשק מספר 18.
.
בית המשפט הורה על מחיקת התביעה, ופסק כלהלן:
תקנה 82 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי: "בתובענה שבמקרקעין יכיל כתב התביעה תיאור המקרקעין כדי אפשרות לזהותם".
המבקשים לא צירפו תשריט שישקף המיקום המדויק של השטח המדובר, ודין התביעה היה להידחות מטעם זה בלבד, אולם לא זה המכשול היחיד.
כאשר מדובר בסכסוך קרקעות בתוך ישוב שבו קיים חוזה משולש, ישוב שבו המתדיינים הינם בני רשות, נוכחות האגודה השיתופית, רשות מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית הינה מהותית הן לצורך בירור העובדות והן לצורך מניעת מצב שבו בית המשפט יתן סעד אופרטיבי אשר יש בו כדי להשליך על אותם צדדים שכלל אינם צד לדיון.
לא ניתן לתת פסק דין בתיק הנוכחי מבלי לצרף את אותם צדדים אשר אחד מהם הינו בעלי הקרקע וכאשר הסעד יכול לפגוע בזכויותיו של אחר. משהתובע לא עשה כן, למרות שבית המשפט העלה נקודה זו טרם שמיעת הראיות, והתעקש על ניהול התיק, לא ניתן לתת פסק דין לטובתו. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [עונשין] |
|
| תפ (ת"א) 41365-12-15 מדינת ישראל נ' רבשן טשפולטוב (שלום; נעה תבור; 29/03/18) - 13 ע' |
| עו"ד: דניאל אשכנזי, אורלי פרייזלר |
בית המשפט הרשיע את הנאשם בתקיפה הגורמת חבלה של ממש. נדחתה הטענה להגנה עצמית שהעלה הנאשם.
עונשין – עבירות – גרימת חבלה חמורה
עונשין – הגנות – הגנה עצמית
.
על פי עובדות כתב האישום בתגובה ליריקה של המתלונן, תקף הנאשם את המתלונן באמצעות אגרוף לפניו. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו חבלה חמורה, עבירה לפי סעיף 333 לחוק העונשין.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
אגרוף כתגובה ליריקה לא יכול להיות הגנה עצמית. הוא לא מגן מפני מה שכבר נעשה אלא הוא תגובה עונשית. ברם, ההליך הפלילי אינו נותן הגנה "כשמגיע" לתוקף. ההגנה הקבועה בחוק קובעת שישה תנאים מצטברים ברורים ומי שאינו עומד בהם, נותר ללא הצדק חוקי לתקיפה שביצע. המעשה שעשה הנאשם לא היה נחוץ באופן מיידי כדי להדוף תקיפה ולא היה סביר לשם מניעתה. לנאשם עמדו אלטרנטיבות אחרות שאחת מהן היא נסיגה, כפי שהנאשם עצמו אישר בסיום חקירתו הנגדית.
ברורה תחושת העלבון והגועל שחש הנאשם מן היריקה ומהתנהגותו מעוררת הסלידה של המתלונן, אך התגובה האלימה היא פסולה.
התשתית הראייתית אינה עולה כדי חבלה חמורה, שכן לא מדובר בחבלה מסוכנת או בחבלה שהייתה עלולה לפגוע קשות או לתמיד בבריאותו או בנוחותו. קיומו של שבר ואפילו חשד לשבר, השפשוף והפצע שנתפר עולים כדי חבלה של ממש. יש להרשיע את הנאשם בתקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [עורכי-דין] |
|
| תא (ת"א) 16900-05-16 אברהם ירון משרד עורכי דין נ' אסי ריין (שלום; גיא הימן; 23/03/18) - 23 ע' |
| עו"ד: מרדכי יוסף שטרית, אמיר רוזנברג, רם גליצה |
נדונו השאלות, כיצד יש להתייחס לסוגיה של שכר טרחת עורך דין, בהיעדרו של הסכם; ומהו שיעורו של שכר הטרחה הראוי.
עורכי-דין – שכר טרחה – תביעה
עורכי-דין – שכר טרחה – הפסקת הייצוג
עורכי-דין – שכר טרחה – שכר ראוי
.
תביעה לתשלום שכר טרחת עורך דין, בגין החזקתם של כספי לקוח בנאמנות במשך כשנתיים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
אפילו הגיעו היחסים, שבין נותן השירות לבין מקבלו, לסיומם בטרם הושלם מתן השירות – כך נפסק פרטנית בעניינם של עורכי דין ולקוחותיהם – יש להבטיח שכר ראוי עבור אותו חלק מן השירות שכבר הוענק.
השירות שעליו הוסכם במקרה שלפנינו לא היה החזקתם של כספים בנאמנות. עם זאת, הטיפול המשפטי ברכישתם של נכסים היה כרוך בהחזקתם המוקדמת של כספי הרכישה בנאמנות בידיו של עורך הדין. דומה כי גם לשיטתו של מומחה–הנתבע, זכאית התובעת לקבל, בנסיבות אלו, שכר טרחה בגינה של החזקה זו.
בהתחשב בכך שקביעת שיעורו הראוי של שכר טרחה, מטבעה, היא עניין לאומדנה שעל בית המשפט לערוך, יש לזַכּוֹת את התובעת בשכר טרחה, ששיעורו נע סביב 50 אלף ש"ח. סכום זה מתקרב למחצית האחוז מן הסכום שהוחזק בנאמנות. חלק זה משקף שכר ראוי עבור הפעולות המשפטיות, המאמץ והטרחה שנדרשו לתובעת. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [נזיקין] [מסים] |
|
| תאמ (רמ') 25695-01-17 אפרים שמואלי (1992) בע"מ נ' עידן כהן (שלום; אביגיל פריי; 23/03/18) - 6 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה תביעה שעניינה חוב שחב הנתבע בגין שירות שקיבל מאת התובעת, העוסקת בתחום עמילות מכס והכנסה והעברת סחורות בארץ ובחו"ל.
נזיקין – אחריות – יועץ מס
מסים – מכס – סוכנים
.
תביעה על סך 11,955 ₪ שעניינה חוב שחב הנתבע בגין שירות שקיבל מאת התובעת, העוסקת בתחום עמילות מכס והכנסה והעברת סחורות בארץ ובחו"ל.
.
בית המשפט דחה את התביעה, ופסק כלהלן:
לתובעת תפקיד הדורש אמונו של המתקשר עימה, ונראה כי בענייננו, הגם שהתובעת פעלה בתום לב מוחלט, היה בפעולתה זו משום רשלנות מול הנתבע.
התובעת לא הצליחה לסתור את העובדה כי לנתבע נמסר כי עלות היבוא תעמוד על סך 4 דולר לזוג נעליים, כך שעלות יבוא הסחורה כולה תעמוד על סך של כ-650 דולר לכל היותר. חובה הייתה בשלב זה על התובעת להבהיר לנתבע את הסייגים להצעת מחיר זאת ואת העובדה כי היא נסמכת על מסד נתונים מסוים מאוד אשר כל שינוי בעובדות עשוי להשפיע על תחשיב זה.
לאור העובדה כי על פי הדין האזרחי, "המוציא מחברו – עליו הראיה", הרי שחובת התובעת הינה להרים את נטל הראיה קודם לחובתו של הנתבע להוכיח את טענות הגנתו. משלא עמדה התובעת בהוכחה זו, אין צורך לבחון האם הרים הנתבע הנטל הראייתי והמשפטי המוטל עליו. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [הגנת הדייר] |
|
| תא (חי') 7088-08-16 האיג דמרג'יאן נ' אנטואן עג'יני (שלום; מירב קלמפנר נבון; 22/03/18) - 9 ע' |
| עו"ד: ש. אלקון, ג. מטאנס |
התקבלה תביעת פינוי מדירת מגורים בשכירות מוגנת. הוכח כי אשת הנתבע ניהלה בחודשי הקיץ פעוטון בדירה המושכרת להם בדיירות מוגנת, זאת בניגוד להוראות הסכם השכירות.
הגנת הדייר – שכירות מוגנת – שינוי מטרת השכירות
.
תביעת פינוי מדירת מגורים בשכירות מוגנת.
.
בית המשפט קיבל את התביעה, ופסק כלהלן:
סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר מקים עילת פינוי כאשר הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי.
עלה בידי התובע להוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת כי בדירת הנתבע, ניהלה אשת הנתבע בחודשי הקיץ, פעוטון בדירה המושכרת להם בדיירות מוגנת, זאת בניגוד להוראות הסכם השכירות הקובע כי מטרת השכירות המוגנת היא למגורים בלבד.
אין מקום להעניק לנתבע סעד מן הצדק. לנתבע כבר ניתן בעבר סעד מן הצדק אשר מנע את פינויו הנתבע מהדירה, על אף הפרת הסכם השכירות מוגנת על ידו ולמרבה הצער לא העריך הנתבע את ההזדמנות אשר ניתנה לו והוא ממשיך להפר את ההסכם, גם אם בעילה אחרת. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [ביטוח] |
|
| תאמ (חד') 9284-09-16 אשר מגריסו נ' ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ (שלום; קרן אניספלד; 18/03/18) - 18 ע' |
| עו"ד: משה פסחוב, אמיר כץ |
נדחתה טענת הנתבעת כי התנהגותו של נהג הרכב שקולה לגרימת מקרה הביטוח במתכוון, באופן ששולל את הכיסוי הביטוחי לאירוע על פי סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח. בית המשפט נדרש לשיקולי המדיניות הרחבים יותר אשר נוגעים להכרעה.
ביטוח – ביטוח רכב – עבירות
ביטוח – ביטוח רכב – תנאים
ביטוח – ביטוח רכב – ביטוח מקיף
.
תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בשל נזק שנגרם לרכב התובע. התביעה מעוררת שאלה בדבר היקפם של הסיכונים המבוטחים על פי פוליסה לביטוח נזקי רכוש לרכב, בביטוח מקיף.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי התנהגותו של נהג הרכב באירוע עלתה כדי גרימה של מקרה הביטוח במכוון, באופן שפוטר אותה מחבות כלפי התובע לפי הפוליסה.
יש בשיקולי מדיניות כדי לתמוך בתוצאה של קיום חבות ביטוחית תוך העדפתה על פני התוצאה של הפקעתה.
ביצועה של עבירה תוך כדי נהיגה ברכב אינה משנה את טבעו של השימוש ברכב ואינה מוליכה לתוצאה שבגדרה תאונה או נזק שהתרחשו במהלך השימוש הופכים מניה וביה למקרה ביטוח שנגרם בכוונה – תוך שלילת חבות המבטחת לגביו לפי סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 23 [משפחה] |
|
| תג (אשד') 49154-10-17 פלוני נ' היועמ"ש בפרקליטות מחוז דרום (משפחה; ענת אלפסי; 10/04/18) - 4 ע' |
| עו"ד: |
בהתאם להלכה הפסוקה, על המבקש לתקן גילו להוכיח הן כי הגיל הכתוב במסמכים אינו נכון והן כי הגיל הנטען נכון. נטל ההוכחה הוא זה הנדרש במשפט אזרחי, אך כאשר אינטרס כספי מעורב בעניין נטל ההוכחה כבד יותר. המבקש עמד בנטל הנדרש והוכיח כי גילו הוא כגילה של מדינת ישראל. לפיכך, מועד לידת המבקש יוחלף מיום 0.0.49 ליום 28.4.48.
משפחה – שינוי גיל – נטל ההוכחה
.
עתירת המבקש (יליד עיראק) לתיקון גילו, בטענה כי גילו כגילה של מדינת ישראל. מטעם זה, מבקש לשנות הרישום לפיו נולד בשנת 1949 ולקבוע כי נולד בשנת 1948.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את העתירה מהטעמים הבאים:
חוק קביעת גיל, תשכ"ד-1963 קובע כי על ביהמ"ש להכריע בעניין לפי הראיות שיובאו מלפניו, ורשאי לסטות מדיני הראיות הרגילים אם ראה לנכון לעשות כן לשם גילוי האמת.
בהתאם להלכה הפסוקה, על המבקש לתקן גילו להוכיח הן כי הגיל הכתוב במסמכים אינו נכון והן כי הגיל הנטען נכון. נטל ההוכחה הוא זה הנדרש במשפט אזרחי, אך כאשר אינטרס כספי מעורב בעניין נטל ההוכחה כבד יותר.
המבקש עמד בנטל הנדרש מהטעמים הבאים: ראשית, המבקש הציג מסמכים מקוריים התומכים בטענתו בעניין שנת לידתו ובראשם הזמנה מפורשת מטעם מועצת פועלי בת ים בה צויין כי המבקש הגיע לגיל מצוות בשנה בה המדינה הגיעה לגיל מצוות. מכאן כי נולד בשנה בה "נולדה" המדינה, 1948; שנית, העובדה שהתגייס בשנת 1966, כאשר גיל הגיוס הוא 18, אף היא תומכת בטענתו לפיה נולד בשנת 1948; שלישית, ביהמ"ש שוכנע כי לא עניין כספי עמד ביסוד פנייתו של העותר (הקדמת הזכויות של "אזרח ותיק" בשנה), כי אם עניין עקרוני. חלוף הזמן אינו יוצר קושי שכן רבים מהעותרים בבקשות מסוג זה הם אנשים הנמצאים בגיל בו יש בידם הפנאי לטפל בעניינים אלה, המקבלים משנה חשיבות בשלב זה של החיים. לפיכך, מועד לידת המבקש יוחלף מיום 0.0.49 ליום 28.4.48. |
| חזרה למעלה |
|
| תעבורה |
| 24 [תעבורה] |
|
| באש (חד') 10687-02-18 אסלאם זחאלקה נ' מדינת ישראל (תעבורה; מיכל דוידי; 06/03/18) - 10 ע' |
| עו"ד: מאמון יחיא, עדי נויפלד |
בית המשפט לתעבורה, קיבל את בקשת המבקש להורות על ביטול איסור שימוש, אשר הוטל בנוגע לרכבו. נקבע, כי המשיבה לא חצתה את המשוכות המנהליות אותן יש לעבור, בטרם להידרש לשאלת ההגנות הקיימות למבקש.
תעבורה – תקנות התעבורה – הודעת אי-שימוש
.
המבקש ההגיש בקשה להורות על ביטול איסור שימוש, אשר הוטל בנוגע לרכבו של המבקש, וזאת למשך 30 ימים. הנהג, בנו של המבקש, לפי המיוחס, נהג ברכבו של המבקש, בהיותו נהג חדש צעיר, שטרם מלאו לו 21 שנים, כך שבמושב שלצדו לא ישב מלווה כהגדרתו בפקודת התעבורה. לנהג, בנו של המבקש, , נערך שימוע בפני קצין משטרה, וזה האחרון החליט על מתן הודעת איסור שימוש ברכבו של המבקש.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה וקבע כלהלן:
תקנה 3 לתקנות התעבורה (איסור שימוש ברכב) קובעת "ברחל בתך הקטנה" כי יש למסור לבעלים של הרכב העתק הודעת איסור שימוש ברכב אשר ניתנה ללנהג שאינו בעל הרכב. במקרה זה, מעיון בטופס השימוע, ניתן להתרשם כי קצין המשטרה לא ביצע את המוטל עליו בהתאם לתקנה 3 לתקנות. גם מעיון בחומר הראיות, לא עולה כל אינדיקציה כי נערך ניסיון כלהו על מנת לאתר את הבעלים של הרכב, קרי המבקש, על מנת למסור את הודעת איסורהשימוש.
חומרת עבירת תעבורה, איננה מהווה עילה בלעדית להשבתת רכב. על כן, ההנמקה העומדת בבסיס החלטתו של קצין המשטרה, בנוגע לחומרת העבירה, איננה מספקת. בנסיבות העניין, קצין המשטרה היה צריך לנמק את החלטתו בצורה מפורטת יותר.
במקרה זה, חומר החקירה , מלבד טופסיי השימוע וגיליונות הרישום הפלילי והתעבורתי של הנהג, כולל רק כתב אישום ומזכר כללי הנספח אליו. חומר זה אינו יכול לעלות כדי ההגדרה "ראיות לכאורה".
למבקש עומדת ההגנה הקבועה בסיף 57ב(ב)(2) לפקודת התעבורה שקובעת כי על בעלים של רכב לעשות כל שלאל ידו על מנת למנועע ביצע עבירות ברכב השייך לו. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [תעבורה] |
|
| בפמ (חד') 6916-02-18 דוד יפרח נ' מדינת ישראל (תעבורה; מיכל דוידי; 25/02/18) - 6 ע' |
| עו"ד: יוסף יעקובי, עדי נויפלד |
בית המשפט לתעבורה הורה על ביטול פסילה מנהלית, שהוטלה על ידי קצין. נקבע, כי ההחלטה שניתנה על די הקצין איננה מנומקת, נעדרת שיקולים שיש לשקול במהלכה, כמו כן, לא נשקלו אפשריות מידתיות יותר ואין התחשבות בנסיבותיו האישיות של המבקש, לא כל שכן במחלותמהן הוא סובל והעובדה שבידיו רישיון לצריכת קנביס רפואי.
תעבורה – פסילה מינהלית – שיקולי קצין המשטרה
תעבורה – פסילה מינהלית – ביטולה
.
המבקש הגיש בקשה להורות על ביטול פסילה מנהלית, שהוטלה על ידי קצין, למשך 30 ימים. לפי המיוחס, נתפס המבקש כאשר הוא מצוי, לטענת המשיבה, תחת השפעת סמים.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה וקבע כלהלן:
אין צורך להכביר מילים אודות העובדה כי יש לבחון את החלטת הקצין תחת אמות מידה של המשפט המנהלי. על החלטה זו לעמוד בכללים של סבירות, מידתיות וכן להיות מנומקות.
אין בהחלטת הקצין כל התייחסותלמצבו הרפואי של המבקש, לעובדה כי הוא בעל רישיון לצריכת קנביס רפואי, לעובדה כי ציין את המועד והמקום בהם צרך בפעם האחרונה את הקנביס, התייחסות לעובדה כי עצר בצד הדרך לנוח, ועוד.
בהעדר התייחסות לנתונים החשובים הללו, ובקביעה כי עצם מציאת אינדיקציה לסימנים חיווביים להימצאות סמים בגוף המבקש, איננה מספקת. הקצין היה אמור לציין בהחלטתו הנמקה מדוע חרף קיומו של רישיון לצריכת קנביס רפואי וחרף מצבו הרפואי של המבקש וחרף שאר הטיעונים שהועלו על ידי המבקש, החליט בסופו של דבר לקבוע כי מציאת האינדיקציה מבססת מסוכנות מצדו שלהמבקש, כזו אשר מצדיקה פסילת רישיונו למשך 30 ימים. |
| חזרה למעלה |
|
| בתי-הדין הרבניים |
| 26 [משפחה] |
|
| (ת"א) 1151374/ פלונית נ' (בתי-הדין הרבניים; אייל יוסף; 11/04/18) - 9 ע' |
| עו"ד: ישראל פסח |
קבלת בקשה להיתר נישואין – "מינקת חברו".
משפחה – היתר נישואין – מינקת
משפחה – נישואין – היתר נישואין למינקת
.
בקשה להיתר נישואין – "מינקת חברו". המבקשת התגרשה כשהילדה בת שבעה חודשים. המבקשת ניסתה להניק אך לא הצליחה. צורף אישור רפואי כי הילדה ניזונת מתחליפי חלב מאז לידתה. כיום הילדה בת יותר מחמישה־עשר חודש ובמועד החתונה תהיה הילדה בת 19.5 חודשים. בהתאם להסכם הגירושין אבי הילדה משלם 1,500 ש"ח למזונות הילדה; החתן המיועד התחייב לזון ולפרנס את הילדה ולשלם למבקשת – למזונות הילדה עד הגיעה לגיל 24 חודש – סך 1,000 ש"ח בחודש אם אבי הילדה לא ישלם את חובתו. החתן המיועד הפקיד בביה"ד המחאות בסך הנדרש.
.
ביה"ד הרבני האזורי קיבל את הבקשה מהטעמים הבאים:
בגמרא מבואר שגזרו חכמים על מינקת שלא תינשא עד עשרים וארבעה חודש מחשש לשלום התינוק, שמא תתעבר ולא יהיה לה חלב להיניק, ואפילו גמלתו או נתנתו למינקת לאחר שמת בעלה לא תינשא שמא תגמלנו ועדיין צריך הוא ליניקה.
נחלקו הראשונים אם גזרה זו היא רק על אלמנה או גם על גרושה.
לדעת רבנו שמשון הזקן חכמים גזרו רק על אלמנה וטעם הדבר הוא שגרושה אינה חייבת להניק, ואם תתעבר – יש לוולד אב שייתן לו מזונות, ואף שיכול האב לכופה להיניק בשכר אם לא ימצא מינקת אחרת, מכל מקום כל עוד לא כפאה להיניק על ידי בי"ד – מותרת.
ואילו לדעת רבנו תם אין חילוק בין גרושה לאלמנה, בשתיהן גזרו שאסורה להינשא עד שיעברו עשרים וארבעה חודש שמא תתעבר לא תוכל להניק ולא תמצא מינקת אחרת (– באלמנה, ובגרושה – הבעל לא ימצא) ולא יוכל האב לזון את התינוק בדרך אחרת (ובאלמנה – בעלה לא יזון את התינוק והיא תבוש לתבוע מיורשי הבעל הראשון).
הרשב"א סובר שיש לחלק בגרושה בין גרושה שהיניקה קודם הגירושין והתינוק מכירה, שחייבת להמשיך להניק ולכן לא תינשא לבין נתגרשה קודם שהכירה התינוק, שיכולה להינשא כיוון שיכולה שלא להניק.
נפסק להלכה שכל האמור הוא באלמנה או בגרושה שגמלה בנה או נתנתו למינקת לאחר מות בעלה או לאחר הגירושין. אבל אם מת הילד או שפסקה מלהיניק בחיי בעלה או ששכרה מינקת בחיי בעלה (ובגרושה – קודם הגירושין) מותרת להינשא מיד לאחר שלושה חודשי הבחנה אפילו הייתה אלמנה וכל שכן אם הייתה גרושה דליכא למיגזר מידי. נמצא שאם גמלה את בנה עוד בחיי בעלה מותרת להינשא.
ומכל מקום ידועים דברי הנודע ביהודה שהתחייבות המשודך לפרנס את התינוק כמוה כמי ששכרו לו מינקת. במקרה דנא כאמור, התחייב החתן המיועד בקניין גמור ושלם לזון ולפרנס את הילדה עד שתגיע לגיל 24 חודשים (אם האב לא יזון אותה).
בנוסף, קיים מנהג להקל בגרושה שלא היניקה עד שהכירה הוולד שמותרת להינשא אחרי חודשי הבחנה וכן קיימת סברה להקל כשיש תועלת לוולד.
לכך ניתן לצרף את סברת המתירים למינקת להינשא לאחר חמישה־עשר חודש הואיל ולאחר חמישה־עשר חודש יוצא הוולד מכלל סכנה, ובצירוף דעות הפוסקים שהתחייבות המשודך כמי ששכרו לו מינקת הרי שיש מקום להתיר מינקת להינשא לאחר חמישה־עשר חודשים.
בנוסף, ניתן לצרף את הסברה שבזמננו נשתנו הטבעים או המציאות ואין צורך בעשרים וארבעה חודשי הנקה ובוודאי די בחמישה־עשר או בשמונה־עשר חודשים.
בנידון דידן המבקשת התגרשה כשהייתה הילדה בת שבעה חודשים, המבקשת ניסתה להניק אך לא הצליחה ונמצא שדינה כדין גרושה שלא הניקה או שהוולד אינו מכירה. כיום הילדה בת יותר מחמישה־עשר חודש ובמועד החתונה תהיה הילדה כמעט בת עשרים חודש. הילדה בריאה, אוכלת מזון תינוקות 'מטרנה' ואינה יונקת. אם כן, על פי הרשב"א, הרא"ש ומרן בשולחן ערוך הנ"ל ועל פי דעות אחרוני זמננו דינה של המבקשת כמי שגמלה את הילד בחיי בעלה ובצירוף התחייבות המשודך כמי ששכרו לו מינקת – וודאי שיש מקום להתיר למבקשת להינשא. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [משפחה] |
|
| (אשד') 1063501/ פלוני נ' פלונית (בתי-הדין הרבניים; משה אמסלם, יצחק רבינוביץ, שמואל צבי פריד; 27/02/18) - 22 ע' |
| עו"ד: יגאל בן חיים, רויטל פאשה |
אין להתחשב במידת ההשקעה של כל צד ברכישת הדירה ויש לחלק את שווי הדירה בחלקים שווים לפי הרישום בטאבו. כן דוחה ביה"ד את טענת הבעל להחזר כספי שיפוץ שביצע בדירה לאחר הנישואין הן מהבחינה העובדתית והן מהבחינה ההלכתית מדין מוציא הוצאות בנכסי אשתו שנתן לה מתנה. כן התייחס ביה"ד לחשש מביטול נישואין כאונס במתנת דירה.
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – דירת המגורים
.
הכרעה במספר עניינים שנותרו במחלוקת: א. טענת הבעל לאיזון לא שווה ביחס לדירת המגורים לאור כספים עודפים שהביא לפני הנישואין או להחזר כספים שהשקיע בה לאחר הנישואין. יצוין כי בהתאם להחלטות קודמות האישה רכשה את חלקו של הבעל בדירה כך שלמעשה, כל תביעתו היא אך ורק על מחצית דמי ההשקעה העודפת שנותרה ביד האישה; ב. טענת הבעל בדבר חוב הצדדים לאימו בסך 21,500 ₪; ג. תביעת האישה מהבעל להשתתף עימה בהוצאות היתר בנייה לחריגה שביצעו בנכס המשותף, נכס שכאמור לעיל היא רכשה את חלק הבעל בו.
.
ביה"ד הרבני האזורי פסק:
הדירה: בעניין טענת האיש לחלוקה לא שוויונית מחמת נסיבות מיוחדות לפי חוק יחסי ממון הובהר כי חלוקת הדירה נעשית בהתאם לרישום על פי חלוקת שותפים ולא מחמת חוק איזון משאבים. לכן גם אם הייתה השקעה עודפת מצד הבעל בסכום קניית הדירה על הצדדים לחלוק את הדירה על פי הרישום.
אומנם בכמה מקורות הלכתיים מצינו שהרישום הנעשה בלשכות רישום המקרקעין אינו מורה בהכרח על בעלות. אולם בפסקי דין רבים מצינו פסיקה ענפה שיש לקבוע בעלות על פי הרישום מהטעמים הבאים:
א. כל האמור במקורות הנ"ל נאמר ביחס למקומות שבהם הרישום משמש ראיה בלבד, אבל בארץ, בזמננו, החוק קובע שדווקא הרישום הוא קובע את הבעלות ואת הקניין. מכאן שאין זה משנה כמה השקיע צד אחד. מאחר שהצדדים הסכימו שהרישום יהיה על שם שניהם בשווה, ממילא הסכימו שכך גם תהיה הבעלות.
ב. תוקף הרישום – הלכתית – כ'סיטומתא'. מבחינת ההלכה הרישום בלשכות המקרקעין אינו נמנה עם רשימת הקניינים ההלכתיים בש"ס ובשולחן ערוך, אך כבר כתבו הפוסקים שלמנהג הסוחרים כגון 'סיטומתא' יש תוקף הלכתי.
ג. תוקף הלכתי נוסף להוראת החוק הנ"ל מתקבל גם מהדין של 'דינא דמלכותא – דינא'. אומנם יש מחלוקת בין הפוסקים לגבי ההיקף של דין זה, אך מוסכם שבמה שנוגע לקרקעות ולמיסוי חל דין זה.
חשש מביטול נישואין כאונס במתנת דירה: שני הצדדים מודים שהבעל לא היה מעוניין לתת את דמי השקעתו היתרים לאישה ונתן את זה רק כיוון שהאישה לא הסכימה לחתום על הסכם ממון הקובע שבמקרה של פירוד: תחילה יוחזרו לכל צד דמי השקעתו ולאחר מכן תתבצע חלוקה באופן שווה ואמרה כי אם הוא יעמוד על כך שייעשה הסכם ממון – היא אף תבטל את הנישואין. הויכוח בעניין היה כשבוע לפני החתונה. לפיכך, ומחמת הבושה והנזק הכספי מביטול הנישואין, שהבעל לא יכל לשאת בהם, הדירה נרשמה בחלקים שווים על שם שני הצדדים.
אם אנו מתייחסים לנתינתו לאישה את דמי ההשקעה כ'מכר', היינו שהאישה הסכימה להינשא לבעל רק אם ייתן לה להיות שותפה מלאה בכל נכסיו, והוא אכן נתן לה את שביקשה כדי שתינשא לו, אזי כיוון שקיימא לן שאין לבטל מכר אלא אם כן התברר שהיה 'אונס' והמוכר מסר 'מודעא', אם כן בנידוננו לכאורה אין לבטל את המכר שהרי לא היה כאן 'אונס' מפני שזכותה של האישה להינשא לבעל בתנאים שלה, ועוד: הבעל לא מסר 'מודעא' על כך.
אולם אם נתייחס לנתינתו לאישה את דמי ההשקעה כ'מתנה', היינו שהאישה ביקשה לקבל מתנה – להיות שותפה בכל דמי השקעתו היתרים של הבעל – יש לומר שהבעל נאנס בכך שנאלץ לתת לאישה את דמי השקעתו היתרים מחמת הבושה, והמתנה בטלה.
ביה"ד עורך דיון נרחב בעניין ומגיע למסקנה כי אין מקום בענייננו לבטל את המכר והמתנה אינה בטלה.
לאור כל האמור, ביה"ד קובע כי אין להתחשב במידת ההשקעה של כל צד ויש לחלק את שווי הדירה בחלקים שווים לפי הרישום בטאבו.
כן דוחה ביה"ד את טענת הבעל על השקעה עודפת מצידו בשיפוץ שבוצע בדירה לאחר הנישואין הן מהבחינה העובדתית והן מהבחינה ההלכתית מדין מוציא הוצאות בנכסי אשתו שנתן לה מתנה, בגלל הדין ד"מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל".
טענת האיש לחיוב האישה בגין הלוואה מאם האיש נדחתה בהעדר הוכחה למתן ההלוואה.
האיש חייב בתשלום מחצית הוצאות היתר הבנייה לחריגה שביצעו בנכס המשותף, נכס שכאמור לעיל היא רכשה את חלק הבעל בו. שכן, בעת המכירה האיש התחייב לחתום על כל המסמכים הנדרשים לשם העברת הנכס על שם האישה ברשויות השונות. בעת בקשתם מהעירייה לקבל את אישורה להעברת הנכס, הוציאה נגדם העירייה התראה בגין חריגת הבנייה ועל המוכר – האיש לתקן את חלקו בחריגת הבנייה כדי שיוכל להעביר את הנכס על שם האישה בלבדית. אומנם זכותו של האיש הייתה להשאיר את התביעה העומדת נגדו בעירייה על כנה, ללא תיקון חריגת הבנייה באמצעות מתן היתר בנייה אך אין ספק כי האופציה העדיפה והזולה ביותר עליו היא הוצאת היתר בנייה על החריגה. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
