|
תוכן העניינים
| עליון |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| עבודה ארצי |
| 8 [עבודה] |
 |
| עע (ארצי) 17587-10-15 מאיר פרץ נ' רשף בטחון (1993) בע"מ (עבודה; לאה גליקסמן, סיגל דוידוב מוטולה, חני אופק גנדלר, נ.צ: יעל רון, גד פרופר; 28/03/18) - 63 ע' |
בית הדין הארצי לעבודה קיבל באופן חלקי ערעורים, של עובד ומעסיקה, על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, בגדרו התקבלה תביעה ייצוגית בעילה של אי ביצוע הפרשות לפנסיה לעובדים. עניינו של פסק הדין בשתי סוגיות: הראשונה – נוגעת למחלוקות הנוגעות להיקפה של הזכאות מכוח הדין, קרי מכוח ההסכמים הקיבוצים וצווי ההרחבה, וכן בהיבטים הנוגעים להגדרת הקבוצה הזכאית, השנייה – נוגעת למנגנון ביצוע פסק הדין.
 עבודה – תובענה ייצוגית – קרן פנסיה |
|
| עבודה אזורי |
|
|
|
|
|
|
| מנהלי |
|
|
|
|
|
|
|
|
| מחוזי |
|
|
|
|
|
|
|
|
| שלום |
|
|
|
|
|
|
| משפחה |
| 23 [משפחה] |
|
| תמש (י-ם) 49653-11-16 צ.א נ' משרד הרווחה והשירותים החברתיים י-ם משרדי ממשלה (משפחה; מיכל דבירי רוזנבלט; 12/03/18) - 9 ע' |
ככלל תחולתו של צו הורות פסיקתי תהא למן מועד נתינתו ואילך, על פי הקביעה המנחה בפסק הדין בעניין סול; ברם, במקרים המתאימים, תתכן החלה למפרע של צו ההורות, גם במקרה של הורות כתוצאה מהליך פונדקאות. על בית-משפט הדן בשאלת תחולת הצו לבחון את השיקולים שנמנו בעניין סול. בנוסף, כאשר מדובר בהליך פונדקאות, רשאי ואף חייב ביהמ"ש לשקול גם את קיומה של אם פונדקאית ומעמדה המשפטי ביחס לקטין, על כל הנובע מכך, ברם, כשיקול חשוב נוסף, שיתברר לגופו, ולא כחריג השולל לחלוטין את האפשרות לתחולה רטרואקטיבית של צו ההורות הפסיקתי, א-פריורי וללא צורך בכל בחינה עניינית של נסיבות המקרה.
משפחה – הורות – צו הורות פסיקתי |
|
| תעבורה |
|
|
| רשם הפטנטים |
|
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
| עליון |
| 1 [ראיות] [עונשין] |
|
| עפ 3705/17 דיאב אבו עראר נ' מדינת ישראל (עליון; נ' הנדל, ע' ברון, י' וילנר; 12/04/18) - 16 ע' |
| עו"ד: ורד חלאוה, אביגדור פלדמן, ימימה אברמוביץ', אריאל ועקנין |
לבימ"ש המברר סמכות רחבה בקביעת העדויות. רשאי הוא להעדיף גרסה אחת של עד על פני גרסאות אחרות, ואין כלל לפיו ריבוי גרסאות מוביל לשלילת כל אחת מהן.
ראיות – זיהוי – מהימנות
ראיות – עדות – מהימנות
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים
.
ערעור על הכרעת דין וגז"ד בגדרם הורשע המערער בעבירות של ניסיון לרצח, נשיאת נשק, קשירת קשר לביצוע פשע, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, וחבלה במזיד לרכב. על המערער נגזרו 10 שנות
מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, ופיצוי למתלונן, אשתו, ובנו בסך 100,000 ש"ח. ברקע לכתב האישום מצוי סכסוך בין משפחת המערער והמתלונן אשר מקורו בתקרית אלימה, בה נהרג בן דודו של המערער ואחיו של המערער נפצע קשה ונותר נכה. במוקד הערעור ניצבת סוגית זיהויו של המערער כמבצע הירי.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט נ' הנדל, בהסכמת השופטות ע' ברון וי' וילנר) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
הכרעת הדין מבוססת על זיהוי המערער על ידי המתלונן, אשתו ובנו (להלן: הנוסעים ברכב), כאשר ישנן ראיות נוספות המחזקות את המסקנה כי המערער אכן נכח בזירת הירי – איכוני הטלפון, ושרידי הירי. במישור הרחב יותר ישנן ראיות נוספות התומכות במסקנה כי המערער הוא שביצע את הירי – האיומים על בנו של המתלונן, המניע עקב הסכסוך, שקריו של המערער, ושתיקתו לאחר הכרעת הדין הראשונה (להלן: 6 הראיות הנוספות). ברי כי עדויות הראיה הישירות הן המפתח המרכזי להרשעה, אם כי לא לבדן. לטענת המערער עדויות אלו, יחד ולחוד, אינן מספיקות לצורך קשירת המערער לביצוע הירי.
טענותיו של המערער אינן משוללות כל יסוד. אכן, ישנם קשיים מסוימים אשר עולים מעדויות המתלונן – אשר מסר 4 גרסאות שונות בנוגע לאירוע, אשתו ובנו (להלן: עדויות הנוסעים ברכב ). ברם, אין מדובר בקשיים המצדיקים את התערבותה של ערכאת ערעור במסקנתה של הערכאה המבררת במקרה זה.
לבימ"ש המברר סמכות רחבה בקביעת העדויות. רשאי הוא להעדיף גרסה אחת של עד על פני גרסאות אחרות, ואין כלל לפיו ריבוי גרסאות מוביל לשלילת כל אחת מהן. מכאן המסקנה כי על אף חוסר העקביות, לעדותו של המתלונן עדיין קיים משקל בלתי מבוטל התומך בהרשעת המערער. למעשה, בחינת התפתחות גרסאותיו של המתלונן מלמדת כי ישנם הסברים בעלי משקל להבדלים ביניהן. הסברים אלו, כפי שהובהר בפסה"ד, מצביעים על כך שהגרסאות השנייה והשלישית, אשר ההבדלים ביניהם זניחים, תומכות בזיהויו של המערער, וניתן על פי דין להעניק לגרסאות אלו משקל עיקרי. עולה כי כך התרשם ביהמ"ש המחוזי, והעניין על פניו אינו מגלה טעות בדין.
בהקשר זה הוזכר בין היתר, כי אין אנו עוסקים במצב בו עד מזגזג בין גרסאות הלוך ושוב, אלא בהתפתחות סדורה בעלת היגיון פנימי משלה. תחילה המתלונן הכחיש כי ידע מי היורה. לאחר מכן זיהה אותו. ורק בהמשך לאחר הסולחה שינה את דעתו שוב, וחזר להיעדר היכולת לזהות את היורה.
כן לא נמצא מקום להתערב במסקנותיו של בימ"ש קמא ביחס לעדויות יתר הנוסעים ברכב (האישה והבן), כמזהות את המערער בזירת האירוע.
בנוסף, ואף שישנם קשיים בעדויות אלו, כאמור, הרשעת המערער מבוססת גם על 6 הראיות הנוספות הקושרות את המערער במידה זו או אחרת לביצוע הירי ומצביעות מעל לספק סביר כי המערער ביצע את הירי. לפיכך דין הערעור על הכרעת הדין להידחות.
כן לא נמצא להתערב בגזה"ד. בניגוד לטענת המערער, ביהמ"ש קמא נתן את המשקל הראוי לנסיבות הדורשות הקלה בעונש. לאור חומרתו של המעשה – ניסיון לרצח תוך גרימת חבלות חמורות – יחד עם העבירות הנוספות בהן הורשע המערער, לא עולה כי יש להתערב בגזר דינו של בימ"ש קמא. תקופה המאסר אכן ארוכה, אך תואמת את המעשה ואף את נסיבות העושה.
עסקינן במקרה חמור ביותר, כאשר בשל "נקמת דם" החליט המערער לעשות דין לעצמו, וניסה לרצוח את המערער תוך גרימת סכנה ממשית לאנשים נוספים. במעשיו אלו הפגין המערער קור רוח ומסוכנות, תוך רמיסת החוק והסדר החברתי. חברה מתוקנת אינה יכולה להשלים עם התופעה שאיש הישר בעיניו יורה, ועם הפגיעה בשלטון החוק, בנוף החברתי המעורב ישירות, ואף שאינו מעורב ישירות בדמות עוברי אורח פוטנציאלים. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [בתי-משפט] [חברות] |
|
| רעא 9920/17 סיריל כהן סולל נ' KEYRUS SA FRANCE (עליון; י' וילנר; 12/04/18) - 9 ע' |
| עו"ד: עודד גזית, אלירם בקל, מלי אומיד ברגר, יוסף יפרח, יצחק שמלה |
כדי להכריע בשאלה אם תביעה להסרת קיפוח המיעוט לפי סעיף 191 לחוק החברות היא תביעה למתן סעד כספי או תביעה למתן סעד שאינו ניתן לביטוי כספי יש לבחון את נסיבותיו של כל מקרה, ובפרט את מהותם של הסעדים המבוקשים בתביעה. לגישת השופטת וילנר, סעד בגדרו מתבקש ביהמ"ש ליתן הוראות לרכישת מניות התובע, אף מבלי לפרט את טיבן ומהותן ומבלי להעריך את שווי המניות, הוא סעד אופרטיבי ולא סעד הצהרתי ויש לשלם בגינו אגרה בהתאם לתקנה 6 לתקנות האגרות.
בתי-משפט – אגרות – סיווג הסעד המבוקש
חברות – עושק המיעוט – תביעה להסרת קיפוח
בתי-משפט – אגרות – שיעורן
בתי-משפט – סעדים – סעד כספי
בתי-משפט – סעדים – סעד הצהרתי
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי, במסגרתה הורה ביהמ"ש למבקש לשלם אגרה בגין תביעתו להסרת קיפוח המיעוט לפי סעיף 191 לחוק החברות. במסגרת התביעה עתר המבקש, בין היתר, לכך שהמשיבה 1 (להלן: חברת קיירוס צרפת), וחברת קיירוס (ישראל) בע"מ, היא המשיבה הפורמאלית (להלן: קיירוס ישראל), תרכשנה את חלקו במניות קיירוס ישראל. נקבע כי יש לראות את הסעד הנ"ל כסעד בסכום קצוב לגביו יש לשלם אגרה בהתאם לתקנה 6 לתקנות האגרות.
.
ביהמ"ש העליון (השופטת י' וילנר) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
במוקד הבקשה סיווגו של סעד לכפיית רכישת מניות המיעוט בתובענה לפי סעיף 191 לחוק החברות. כאמור, לשיטת המבקש, יש לראות סעד זה כסעד שאינו ניתן לביטוי כספי והוא חלק ממכלול הסעדים ההצהרתיים המבוקשים אשר יש לשלם בגינו אגרה בהתאם לסעיף 3 לתקנות האגרות ואילו לשיטת המדינה והמשיבות המדובר בסעד כספי שיש לשלם בגינו אגרה בהתאם לתקנה 6 לתקנות האגרות (כ-2.5% מסכום התביעה).
שאלה זו נדונה בעבר בבימ"ש זה ונפסק כי גם במקרים בהם תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפי סעיף 191 לחוק החברות כוללת רכיב שניתן עקרונית לשומה כספית, הרי שלצרכי אגרה הסעד ייחשב כסעד הצהרתי או כ"צו עשה". בשונה מכך, ברע"א 783/05 בעניין ענבי, שהוא פסק הדין המרכזי שניתן בנושא זה, נקבע כי בתביעה שהוגשה לפי סעיף 191 לחוק החברות הכוללת מרכיבים של סעד כספי יש לשלם אגרה בגינו. ברם, עיון בפסק הדין בעניין ענבי מלמד כי הוא אינו קובע באופן גורף כי הגשת תביעה לפי סעיף 191 לחוק החברות לרכישת מניות המיעוט תחשב תמיד כתביעה למתן סעד כספי המחייבת תשלום אגרה לפי תקנה 6 לתקנות האגרות. פסק דין ענבי נטוע בנסיבותיו הקונקרטיות ובסעדים שנתבקשו בכתב התביעה שם.
בהתאם לפסק הדין בעניין ענבי, כדי להכריע בשאלה האם תביעה לפי סעיף 191 היא תביעה למתן סעד כספי או תביעה למתן סעד שאינו ניתן לביטוי כספי יש לבחון את נסיבותיו של כל מקרה, ובפרט את מהותם של הסעדים המבוקשים בתביעה.
לגישת השופטת וילנר, סעד בגדרו מתבקש ביהמ"ש ליתן הוראות לרכישת מניות התובע, אף מבלי לפרט את טיבן ומהותן ומבלי להעריך את שווי המניות, הוא סעד אופרטיבי ולא סעד הצהרתי, ולכך השלכות מעשיות על החיוב בתשלום האגרה. סעד אופרטיבי זה אף ניתן לביטוי כספי, שכן בסופו של דבר לו תתקבל התביעה ויינתן הסעד המבוקש, יקבל התובע לידו את שווי מניותיו מבלי שיידרש להליך נוסף כדי לממש סעד זה.
גם במקרה דנא, המבקש אינו מסתפק בכך כי יוצהר על כך שהוא זכאי לכך שמניותיו יירכשו, אלא מבקש כי ביהמ"ש ייתן הוראות אופרטיביות לרכישה זו. משמעות הדבר היא כי אם תתקבל תביעת המבקש ולשם היעתרות לסעד המבוקש – לא מן הנמנע כי ביהמ"ש ימנה מומחה לצורך הערכת שווי המניות, ויורה על רכישתן. כלומר, לו תתקבל תביעת המבקש, הוא יזכה בשווי הכספי של מניותיו כבר בסופו של ההליך הנוכחי ומבלי שיידרש להגיש תביעה נוספת למימוש זכויותיו, ומכאן – שתביעתו היא היא התביעה לקבלת הסעד הכספי. מכאן שצדק ביהמ"ש המחוזי עת הורה למבקש להעריך את שווי מניותיו, ולשלם אגרה בגין תביעה לסכום קצוב בהתאם לתקנה 6. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| רעפ 9094/16 פיראס נעימי נ' מדינת ישראל (עליון; ד' מינץ; 12/04/18) - 8 ע' |
| עו"ד: תומר סגלוביץ, באסל פלאח |
נדחתה בקשה לרשות ערעור על חומרת העונש שהוטל על המבקש בבימ"ש שלום וזאת הן בשל העדר עמידה באמות המידה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי והן לגופה של הבקשה. לא נמצא כל פגם בכך שביהמ"ש המחוזי לא אימץ את המלצת שירות המבחן בעניינו של המבקש ולא נמצאה אבחנה פסולה בין הנאשמים השונים בפרשה.
דיון פלילי – עונש – רשות ערעור
עונשין – ענישה – אחדות הענישה
עונשין – ענישה – תסקיר שירות מבחן
.
בקשת רשות ערעור על פס"ד מחוזי, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על גז"ד של בימ"ש שלום, בגדרו הושתו על המבקש – בעקבות הרשעתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות של פציעה בצוותא כאשר העבריין נושא נשק חם או קר ותקיפה סתם על ידי שניים או יותר – 9 חודשי מאסר בניכוי ימי מעצרו, 6 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן בסך של 5,000 ש"ח.
.
ביהמ"ש העליון (השופט ד' מינץ) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
הבקשה איננה עומדת באמות המידה שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", באשר היא ממוקדת כל כולה בעניינו הפרטני של המבקש. זאת ועוד, נקבע כי ככלל, לא תינתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" על חומרת העונש, אלא במקרים בהם ניכרת סטייה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות. עונשו של המבקש איננו חורג ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים. באשר למידת המשקל שנתן בימ"ש השלום לעניין הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, הרי שבפסיקה נקבע כי טענות בדבר יישומו של תיקון 113 לחוק העונשין על נסיבות קונקרטיות – אין בהן כדי להצדיק, באופן עקרוני, מתן רשות ערעור בפני בימ"ש זה. די בכך כדי לדחות את הבקשה.
למעלה מן הצורך, דין הבקשה להידחות גם לגופה. לא נמצא כל פגם בכך שביהמ"ש המחוזי לא אימץ את המלצת שירות המבחן בעניינו של המבקש. תסקיר שירות המבחן משמש כלי עזר חשוב בידי ביהמ"ש ומסייע לו לעמוד על נסיבותיו האישיות של נאשם ועל סיכויי שיקומו. עם זאת, תסקיר שירות המבחן מהווה המלצה בלבד ואינו מחייב את ביהמ"ש אשר בוחן מגוון שיקולים רחב יותר מאלו אותם בוחן שירות המבחן. בימ"ש שלום התייחס למכלול הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירות להן טען המבקש, בהן הודאתו במיוחס לו, "הסולחה" שנערכה בינו לבין המתלונן ומצבו המשפחתי והעניק להם את המשקל הראוי בנסיבות העניין. ביהמ"ש גם שקל בכובד ראש את המלצת שירות המבחן וייחס לה את המשקל הראוי, אלא שקבע לבסוף כי שיקולי השיקום חייבים להידחות במקרה זה פני חומרתו של המעשה והצורך בעונש שיהלום את המעשה. בשים לב לכל האמור, בימ"ש השלום הגיע למסקנה ראויה ומאוזנת שלא נמצא להתערב בה.
באשר לטענת המבקש כי גזר דינו מפלה אותו שלא לצורך לעומת יתר הנאשמים, די להפנות לדברים שמסר המבקש עצמו במסגרת הכנת תסקיר שירות המבחן. זאת ועוד, עקרון אחידות הענישה, חשוב ככל שיהא – אינו חזות הכל, הענישה היא לעולם ענישה אינדיווידואלית והיא נגזרת ממכלול הנסיבות והשיקולים הפרטניים שבכל מקרה ומקרה. בענייננו, שתי ערכאות אבחנו את חלקו של המבקש מחלקם של יתר הנאשמים וקבעו כי חלקו היה מרכזי ודומיננטי באופן משמעותי מחלקם של האחרים. המבקש הוא שהוביל את האירוע והיה התוקפני ביותר כלפי המתלונן לכל אורכו. לפיכך, האבחנה שעשה בימ"ש השלום ראויה היא, ועל כן, גם דינה של טענת המבקש לעניין זה להידחות. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [בתי-משפט] [עונשין] |
|
| עפ 3049/17 אלימלך בראון נ' מדינת ישראל (עליון; נ' הנדל, א' שהם, י' וילנר; 12/04/18) - 8 ע' |
| עו"ד: דפנה שמול, רועי בראונר |
נדחה ערעור על פס"ד מחוזי, בו הורשע המערער בעבירות של מעשה סדום ושל מעשה מגונה בקטין כבן 15 והוטל עליו עונש הכולל 4 שנות מאסר בפועל.
בתי-משפט – ערעור – התערבות בממצאי מהימנות
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין בקטינים
.
ערעור על פס"ד מחוזי, בו הורשע המערער בעבירות של מעשה סדום ושל מעשה מגונה בקטין. המערער נידון לארבע שנות מאסר בפועל, תוך ניכוי ימי מעצרו, למאסר על תנאי ולפיצוי בסך 30,000 ₪. יצויין כי עד לעדות המערער בביהמ"ש, במשך שנתיים, הכחיש המערער בצורה גורפת קיומו של
כל מגע מיני בינו למתלונן אך בעדותו טען כי המעשים בוצעו בהסכמה. לטענתו, שגה ביהמ"ש המחוזי בהעדפת גרסת המתלונן על פני גרסתו. כן טען המערער לעניין חומרת העונש.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט נ' הנדל בהסכמת השופטים א' שהם וי' וילנר) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
טענותיו של המערער בעניין הכרעת הדין קשורות לקביעות עובדתיות ולממצאי מהימנות של הערכאה דלמטה. כלל מושרש היטב הוא שנוכח היתרון המובנה של הערכאה המבררת, שלה, ורק לה, האפשרות להתרשם בצורה ישירה מהעדים בחושיה, ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידה. זאת, פרט לחריגים שאינם רלוונטיים לעניינינו. בימ"ש קמא בחן את הראיות בצורה יסודית, תוך עמידה על טיעוני שני הצדדים. נתון זה מעלה את המשוכה של הביקורת העובדתית על ידי ערכאת הערעור.
באשר לכבישת העדות, על שכמו של המערער נטל כפול: ראשית, עליו להסביר מדוע כבש את עדותו; ושנית, נדרש הסבר לטעמים שהביאו אותו למסור את הגרסה המאוחרת בעיתוי שמסר. בהקשר זה הובהר בין היתר שמתן הסבר בענייננו אינו עניין לוגי אלא פסיכולוגי. היינו, על ביהמ"ש לבחון את ההסבר לא כאפשרות תיאורטית, אלא כגורם שבפועל מסביר את הגרסאות השונות שנמסרו ואת עיתוין. המערער – שטען כי נאלץ למסור גרסה שקרית במשטרה בשל מחדלי הרשות החוקרת, ובפרט היעדר בירור גילו של המתלונן בעת האירועים (עפ"י כתב האישום מדובר בקטין בן כ-15. לטענת המערער – לראשונה בערעור – דבר זה הוביל להכחשה גורפת מצידו של האירועים בהבנה שאף אם הם נעשו בהסכמה מדובר בעבירה, למרות שבפועל גילו של המתלונן בזמן הרלוונטי היה שש עשרה שנה) וביצוע העימות בין המערער לבין המתלונן מול אדם שלישי וכן החשש מחשיפת נטיותיו המיניות ברבים בשל השתייכותו החברתית לחברה שמרנית – לא עמד בנטל זה.
יתירה מכך, ביהמ"ש קמא הוסיף ואמר כי גם ללא כבישת העדות עדותו של המערער אינה מהימנה, בין היתר משום שהוא שינה את גרסאותיו לאירועים לאורך שלבי ההליך. בניגוד לכך, עדות המתלונן נמצאה מהימנה.
לבסוף, בניגוד לטענות המערער, לא נראה כי עולה ספק סביר בדבר הסכמת המתלונן למעשים. בהקשר זה הודגש כי לרבות פערי הגילאים בין המתלונן לבין המערער וגילו של המערער במועד הרלוונטי, לא נדרשת התנגדות נחרצת מצד קורבן העבירה כדי לענות על הדרישה בדין, לפיה על המעשה להיעשות בהסכמתו החופשית של הקורבן. במקרה דנן בימ"ש קמא קבע כי המתלונן שיתף פעולה בשל פחד מהמערער וכי מצב זה היה נהיר למערער, בין היתר משום שבחלק מהאירועים המתלונן הביע אי הסכמתו למעשי המערער באופן המפורש ביותר. יש לזכור כי על פי החלק הכללי של חוק העונשין עצימת עיניים – והחלטה של עושה עבירת המין להימנע מבירור הנסיבות, מובילה לכך שרואים אותו כאילו שהיה מודע להן (סעיף 20(ג)(1) לחוק). ממילא בעניינינו, אין אנו מצויים במדרג של עצימת עיניים אלא במודעות ממשית.
עסקינן בממצאי מהימנות שלא הוצג טעם משכנע לסטות מהם, נוכח התרשמותו של ביהמ"ש המברר. בנוסף, ניתן למצוא חיזוק נוסף לפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בכך שטענותיו של המערער אינן עולות בקנה אחד זו עם זו.
באשר לערעור על גזר הדין, מדובר בריבוי מעשים מיניים בקטין. ביהמ"ש המחוזי איזן כראוי את שיקולי המעשה ואת שיקולי העושה, ואף ניתן לומר כי העונש אינו חמור כלל וכלל. נלקח בחשבון כי המערער נעדר עבר פלילי וכי הוא אב לשמונה ילדים. מן הצד האחר, יש לראות את העבירה גם בעייני הנפגע. מתפקידו של ביהמ"ש להילחם נגד התופעה הפסולה של ביצוע עבירות מין כלפי קטינים על ידי אנשים בגירים. במעשה שכזה קיימים מרכיבים של תקיפה, פגיעה באוטונומיה והחפצת האדם באשר הוא. בראייה זו העונש אינו חמור ולא מצדיק התערבות של ערכאת הערעור. עוד צוין בהקשר זה כי בנסיבות העניין פיצוי בסך 30,000 ש"ח למתלונן הוא סכום מתון. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 2727/18 שלמה חיימוב נ' מדינת ישראל (עליון; ד' מינץ; 11/04/18) - 5 ע' |
| עו"ד: נילי פינקלשטיין, מאיר לחן |
נדחה ערר בעניין תנאי מעצרו של העורר. אין מקום להתערבות בהחלטות שניתנו במסגרת סעיף 47(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, אולם עומדת לפני העורר דרך חלופית להשתחרר ממעצרו על ידי בקשה לעיון חוזר בשל אי יכולתו להמציא את הערובה שנקבעה לו.
דיון פלילי – מעצר – ערר
דיון פלילי – מעצר – תנאי מעצר
דיון פלילי – מעצר – חלופת מעצר
.
ערר על החלטות בית המשפט המחוזי בגדרן הורה על מעצרו של העורר באיזוק אלקטרוני, מעצר בית מלא, התחייבות עצמית, ערבויות צד ג' של הוריו והפקדה בסך של 15,000 ש"ח.
.
בית המשפט העליון (השופט ד' מינץ) דחה את הערר ופסק:
הגם שלעמדת שירות המבחן יש חשיבות, היא בגדר המלצה ובית המשפט אינו מחויב לאמצה, כך שלא נפלה כל טעות בידי ביהמ"ש המחוזי שהחמיר את תנאי השחרור של העורר. אין מקום להתערבות בהחלטות שניתנו עד כה במסגרת סעיף 47(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), אולם עומדת לפני העורר דרך חלופית להשתחרר ממעצרו על ידי בקשה לעיון חוזר בשל אי יכולתו להמציא את הערובה שנקבעה לו. בשונה מסעיף 52(א) לחוק, סעיף 52(ב) לחוק אינו מתנה את עילת הפנייה בשינוי או בגילוי נסיבות חדשות או במעבר זמן, ובידי העצור הזכות לפנות לביהמ"ש בכל עת. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [דיון אזרחי] |
|
| עא 1822/18 פלד יצחק נ' מוריס ביטון (עליון; ג' קרא; 11/04/18) - 6 ע' |
| עו"ד: רוני יאיר זילכה יפעת עמית |
התקבלה בקשה לעיכוב ביצוע פינויו של המבקש מדירת מגוריו, בשל שיקולי מאזן הנוחות ומעת שלפינוי המבקש יהיו השלכות משמעותיות.
דיון אזרחי – פסק-דין – עיכוב ביצוע
דיון אזרחי – עיכוב ביצוע – שיקולים
.
בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין בגדרו נקבע כי הסכם למכירת דירת המגורים שהייתה בבעלות המבקש שריר וקיים.
.
בית המשפט העליון (השופט ג' קרא) נעתר לבקשה ופסק:
בבוא בית משפט להכריע בבקשה לעיכוב פסק דין או למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור, עליו לבחון את התקיימותם של שני תנאים מצטברים: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. בין שני אלה מתקיים יחס של 'מקבילית כוחות', אך משקל הבכורה הוענק לשיקולי מאזן הנוחות. קיימת נטייה להקל על המבקש סעד זמני כאשר המקרקעין משמשים למגורים, בשל ההשלכות המיידיות והקשות הנובעות מפינוי אדם מביתו. שיקולי מאזן הנוחות מצדיקים להימנע מהליכי פינוי המבקש מהדירה עד להכרעה בערעור. עסקינן במקרה שנסיבותיו קשות ומורכבות מבחינה אנושית, כאשר לפינוי המבקש מהדירה יהיו השלכות משמעותיות ומנגד, לא נטען על ידי המשיבים כי היעתרות לבקשה תגרום להם לנזק בלתי הפיך. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [דיון פלילי] |
|
| רעפ 142/18 נעמה פרוש שאר ישוב נ' מדינת ישראל (עליון; ג' קרא; 11/04/18) - 6 ע' |
| עו"ד: ארז בן ארויה |
נדחתה בקשת רשות ערעור על גזר דינה של המבקשת, שכן אין הצדקה למתן רשות ערעור בעניין שנדון כבר בשתי ערכאות וגם לגופו של עניין רשלנותה של המבקשת בוססה כנדרש.
דיון פלילי – בקשת רשות ערעור – דחייתה
דיון פלילי – ערעור – עונש
.
בקשת רשות ערעור על פסק דין, בגדרו נדחה ערעור המבקשת על הרשעתה בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, אי מתן זכות קדימה ופנייה שלא בבטחה.
.
בית המשפט העליון (השופט ג' קרא) דחה את הבקשה ופסק:
אין מקום למתן רשות ערעור בעניין שנדון כבר בשתי ערכאות. הטענות שמעלה המבקשת נוגעות לעניינה הפרטני בלבד ומתייחסת לממצאי עובדה ומהימנות אותם קבעה הערכאה הדיונית, בהם שבה והעמיקה גם ערכאת הערעור. גם לגופו של עניין פסק דינו של בית המשפט המחוזי מפורט ומנומק ולא מצאתי כי נפל בו כל פגם הדורש התערבות. רשלנותה של המבקשת בוססה כנדרש ואין מקרה זה מנוי על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 8 [עבודה] |
|
| עע (ארצי) 17587-10-15 מאיר פרץ נ' רשף בטחון (1993) בע"מ (עבודה; לאה גליקסמן, סיגל דוידוב מוטולה, חני אופק גנדלר, נ.צ: יעל רון, גד פרופר; 28/03/18) - 63 ע' |
| עו"ד: גל גורודסקי, רעות ברנר כהן, נחום פינברג, אלון נוי, רוני איטח, אורן שרם |
בית הדין הארצי לעבודה קיבל באופן חלקי ערעורים, של עובד ומעסיקה, על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, בגדרו התקבלה תביעה ייצוגית בעילה של אי ביצוע הפרשות לפנסיה לעובדים. עניינו של פסק הדין בשתי סוגיות: הראשונה – נוגעת למחלוקות הנוגעות להיקפה של הזכאות מכוח הדין, קרי מכוח ההסכמים הקיבוצים וצווי ההרחבה, וכן בהיבטים הנוגעים להגדרת הקבוצה הזכאית, השנייה – נוגעת למנגנון ביצוע פסק הדין.
עבודה – תובענה ייצוגית – קרן פנסיה
.
בית הדין הארצי לעבודה נדרש לערעורים על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, בגדרו קיבל בית הדין את התביעה הייצוגית לפי חוק תובענות ייצוגיות, שהגיש עובד כנגד המעסיקה בעילה של אי ביצוע הפרשות לפנסיה לעובדיה. נפסק, כי קבוצת עובדי החברה הזכאים לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה במסגרת התביעה הם העובדים שעסקו בתפקידי שמירה ואבטחה, שעבדו למעלה מ-6 חודשים בתקופה הקובעת החל משנת 2001, ואשר לא בוצעו עבורם הפרשות לפנסיה. בנוסף, נקבע מנגנון לביצועו של פסק הדין. על פסק הדין ערערו התובע הייצוגי והמעסיקה.
.
בית הדין הארצי לעבודה מפי השופטים ל. גליקסמן, ס. דוידוב-מוטולה, ח. אופק-גנדלר ונציגי הציבור י. רון ו-ג. פרופר קיבל את הערעורים בחלקם ופסק כלהלן:
דרכי פירעון החוב שנוצר במהלך יחסי ההעסקה מגוונים וכוללים, בין היתר, הסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין בתובענה שהוגשה בעבר בהקשר לרכיב זה; חתימה על כתב סילוק וויתור עם סיום יחסי ההעסקה; פשרה שגובשה עם העובד ולעיתים בשיתוף ארגון העובדים המייצג אותו. נקודת המוצא היא כי יש להבחין בין דרכי הפירעון השונות, כשההבחנה היא בין מקרה בו נוהלה בהקשרו של עובד מסוים תובענה אישית המקימה השתק עילה ובין שאר המקרים.
יש לגרוע מן הקבוצה עובדים, אשר ביחס אליהם ניתן פסק דין – לרבות פסק דין בהסכמה – המהווה השתק עילה. מעבר לכך, הסכמי פשרה וכתבי ויתור, , ואשר נערכו במעורבות ההסתדרות וכללו פיצוי בגין זכויות הנובעות מתקופת ההעסקה – ייחשבו לצורך התובענה הייצוגית כממצים את הזכאות. ביחס להסכמי פשרה וכתבי ויתור אחרים הכוללים פיצוי בגין זכויות הנובעות מיחסי העסקה, אזי תנאי ראשון להתייחסות אליהם הוא הגשתם לידי הממונה. בשלב שני יש מקום להבחנה אם נערכו במעורבות ההסתדרות. ככל שנערכו במעורבות ההסתדרות התשלום יהווה מיצוי הזכאות. ככל שלא נערכו במעורבות ההסתדרות, אזי ככל שהם כוללים במפורש רכיב של גמל/פנסיה, הרי שהתשלום שנעשה מכוח ההסכם ברכיב זה יבוא על חשבון הזכאות, ללא מיצויה. מאידך ככל שהסכם הפשרה נערך ללא מעורבות ההסתדרות ואינו כולל תשלום מובחן בגין גמל/פנסיה, התשלום מכוחו לא יילקח כלל בחשבון ולא יבוא על חשבון הזכאות. כל שתתעורר מחלוקת בסוגיות אלו או לגבי קיומה של יתרת תשלום היא תובא להכרעה בפני הממונה.
באשר לשיטת הפיצוי, קיימות שתי שיטות מרכזיות לחישוב הפיצוי: השיטה האינדיבידואלית ושיטת הפיצוי על דרך אומדנא. בנסיבות הענין שיטת הפיצוי האינדיבידואלי היא הראויה, על אף מגבלותיה, ועל כן לא היה מקום לזנוח אותה לטובת פיצוי כולל. נוכח בחירת שיטת הפיצוי האינדיבידואלית הרי שהבירור הפרטני עתיד להיערך במסגרת ביצועו של פסק הדין על ידי ממונה. משכך, ובהתחשב בגודלה של הקבוצה והעובדה שבהליך השיפוטי הוכרעו בעיקר שאלות משותפות לקבוצה, או חלקה, אזי יש מקום למנות ממונה בהתאם לסעיף 20(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות כבר עתה לצורך קביעת הזכאות הפרטנית. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 9 [עבודה] [חברות] |
|
| סעש (ת"א) 10053-01-17 דוד טנקג'י נ' פיט אורתופדיה בע"מ (עבודה; שרה מאירי; 13/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: דילן מסוארי, רויטל ארבל |
לביה"ד לעבודה לא נתונה סמכות לדון בעיכוב הליכי פירוק מרצון של חברה; בהליך פירוק מרצון לא ניתן צו עיכוב הליכים אוטומטי כנגד החברה; בהליך פירוק מרצון, הנושים אינם חסומים מנקיטת הליכים כנגד החברה ואינם מוגבלים בהגשת תביעות חוב בלבד.
עבודה – בית-הדין לעבודה – סמכותו
חברות – פירוק – מרצון
חברות – פירוק – סמכות בית-המשפט
חברות – פירוק – עיכוב הליכים
.
בקשת לעיכוב הליכי פירוק מרצון וחיסול המשיבה, ולהורות למפרק להמציא למבקש את תצהיר כושר הפירעון של המשיבה על נספחיו. כמו כן מבוקש להורות לבעל המניות היחידי בחברה ו/או למפרק להפקיד עירבון בקופת בית המשפט לצורך כיסוי תביעתו והוצאות המבקש.
.
ביה"ד האזורי לעבודה (השופטת ש' מאירי) דחה את הבקשה בקבעו:
סעיף 327 לפקודת החברות קובע כי על פירוק מרצון יחולו הוראות פקודת החברות בדבר פירוק מרצון. סעיף 24 (א) לחוק בית הדין לעבודה קובע את סמכויות ביה"ד. סעיף 24 (א1) קובע כי האמור בס"ק (א) אינו בא לגרוע מהוראות כל דין לעניין השיפוט בהליכי פש"ר ופירוק חברה או אגו"ש. בעניין חסון פירש ביה"ד הארצי את סעיף 24(א1) וקבע כי ככל שקיימים בחוקים אחרים הסדרים מיוחדים לעניין שיפוט בהליכי פירוק, תיסוג סמכות ביה"ד. על כן, לא נתונה לביה"ד סמכות לדון בעיכוב הליכי פירוק מרצון.
בהליך פירוק חברה מרצון, כל עוד לא הפך הפירוק מרצון לפירוק בפיקוח ביהמ"ש, אין המפרק שמינו המשתתפים זהה במעמדו למפרק בפירוק כפוי. כמו כן בפירוק מרצון אין בידי רשם החברות כלים לפיקוח מהותי על החברה, והוא אינו מסוגל לדעת האם הצהרת כושר פירעון שניתנה לו היא אמיתית או כוזבת. נושה המגלה כי הצהרת כושר פירעון הייתה כוזבת, רשאי להגיש תביעה כנגד האחראים או בקשה לפירוק כפוי, בטענה כי החברה חדלת פירעון. להבדיל מהליך פירוק כפוי, בהליך פירוק מרצון, הנושים אינם חסומים מנקיטת הליכים כנגד החברה ואינם מוגבלים בהגשת תביעות חוב בלבד.
בהליך פירוק מרצון לא ניתן צו עיכוב הליכים אוטומטי כנגד החברה והנושים רשאים לבחור בין הוכחת חוב לבין פניה לביהמ"ש המוסמך. לכן, הליך הפירוק מרצון שמנהלת המשיבה אינו פוגע בזכות המבקש בהליך דנן. במידה והמבקש סבור כי בעצם פעולת המשיבה לפירוק מרצון עולה חשש כי המשיבה מחלקת נכסיה בניגוד לדין, עליו להגיש בקשה מתאימה לבימ"ש של פירוק בהתאם לפקודת החברות.
סעיף 256 לפקודת החברות קובע את סמכות ביהמ"ש המחוזי כמוסמך לדון בענייני עילות פירוק חברה. סעיפים 335 ו-339(א) מסדירים את הסעדים בעניין עיכוב הליכי חיסול חברה ע"י בימ"ש של פירוק (מחוזי) ונקבע כי נושה רשאי לפנות לביהמ"ש בבקשה, וזה ישתמש בסמכויות שהיו נתונות לו אילו עמדה החברה לפירוק בידי ביהמ"ש, ורשאי, אם ראה שהדבר צודק ומועיל, להיענות לבקשה. בענייננו, אילו עמדה המשיבה לפירוק ע"י ביהמ"ש היה זה ביהמ"ש המחוזי שהיה מוסמך לדון בעילת עיכוב הליכי פירוק. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [ביטוח לאומי] |
|
| בל (י-ם) 47674-09-16 שאול פינטו נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; שרה ברוינר ישרזדה, נ.צ: דרורה נבון, יצחק אופנהיים; 08/03/18) - 8 ע' |
| עו"ד: יהודה אדרעי |
בית הדין לעבודה קיבל את תביעת התובע לתשלום דמי לידה. במרכז פסק הדין עומדת שאלת פרשנות תנאי הזכאות לדמי לידה הקבועים בסעיף 49 (ב) לחוק הביטוח הלאומי.
ביטוח לאומי – דמי לידה – זכאות
.
התובע טוען לזכאות לדמי לידה לאב לתקופה שמתום ששת השבועות הראשונים שלאחר לידת בתו, עת אשתו שבה לעבודתה. בהחלטת הדחייה וכן בכתב ההגנה, נטען כי התובע אינו זכאי לדמי לידה שכן אינו עומד בתנאי סעיף 49 (ב) לחוק הביטוח הלאומי, שכן הפסקת עבודתו לא נעשתה בשל הצורך לטפל בבתו . התובע מצידו טען כי לכך אין רלבנטיות שכן בפועל ההחלטה המשפחתית היתה כי הוא זה שלא יחפש מקום עבודה חלופי אלא יטפל בבת.
.
בית הדין לעבודה מפי השופטת ש. ברוינר ישרזדה ונציגי הציבור ד. נבון ו-י. אופנהיים קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
סעיף 49(ב) אינו דורש כתנאי לזכאות לדמי לידה – הפסקת עבודה "לצורך הטיפול בילד". הסעיף אינו עומד על השאלה מה הגורם שהביא לכך שפלוני אינו עובד, אלא בוחן את מטרת "פרק הזמן" של העדר העבודה. דהיינו התנאי לזכאות הוא כי בפרק הזמן בו אינו עובד הוא אינו עושה כן "(ש) לרגל תקופת הלידה וההורות ולצורך הטיפול בילדו".
צמצום לשון הסעיף רק למקרים בהם עצם הפסקת העבודה נועדה לכתחילה לשם הטיפול בילד לא זו בלבד שאינו נדרש ואף חוטא לרציונל שביסוד הסעיף, אלא שאף יכול להביא למניפולציות שלא לצורך שישליכו גם על יחסי העבודה עם המעסיק ומשמעותם.
תנאי לזכאות לדמי לידה בתקופת לידה והורות חלקית לבן הזוג, הוא כי הוא "עובד". יחד עם זאת, הדרישה לכך שפלוני הוא "עובד" אינה נבחנת דווקא ביחס למועד יציאתו לחופשת לידה. המועד הרלבנטי לבחינת היות פלוני "עובד" הוא המועד שבו ילדה אשתו.
התובע זכאי לדמי לידה בגין תקופת הלידה וההורות החלקית. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [שירות המדינה] |
|
| קג (ת"א) 14085-01-16 דיאנה רובנצ'יק נ' הממונה על הגמלאות במדינת ישראל (עבודה; אריאלה גילצר כץ, נ.צ: ערן בסטר; 07/03/18) - 12 ע' |
| עו"ד: גיל סמרה, הראלי מזרחי |
חוק שירות המדינה (גמלאות) קובע כי אם נפרדו בני הזוג פרידה של קבע, מפסיד בן הזוג של הנפטר את קצבת השאירים. בפירוש המונח 'פרידה של קבע' יש להתחשב במכלול הנסיבות ובתכלית החוק. יש לבחון האם התכוונו בני הזוג להיפרד פרידה של קבע, וזאת תוך בחינת מעשיהם, סימנים חיצוניים, כוונותיהם, אילוצים אשר גרמו לבני הזוג לחיות בנפרד וקיומה של תלות כלכלית ביניהם.
שירות המדינה – גימלאות – שאירים
שירות המדינה – גימלאות – זכות לגימלה
שירות המדינה – גימלאות – התיישנות תביעה
.
המערערת הייתה נשואה למנוח והיא זו אשר טיפלה בו על ערש דווי. בשנותיו האחרונות ניהל המנוח מערכת יחסים זוגית עם גב' שמידט ועבר להתגורר עמה. המשיב קיבל את תביעת שמידט, משלם לה קצבת שאירים ודחה את תביעת המערערת, אשתו של המנוח. האם זכאית המערערת לגמלת שאירים?
.
ביה"ד האזורי לעבודה (סה"נ א' גילצר-כץ ונציג הציבור מר ע' בסטר) קיבל את התביעה בקבעו:
חוק שירות המדינה (גמלאות) קובע כי הזכות להגיש תביעה לגמלה המגיעה לשאיר מתיישנת בתום שנתיים מיום שנולדה עילתה, אולם המשיב רשאי להאריך תקופה זו, אם האיחור בהגשת הבקשה חל עקב סיבות שלתובע לא הייתה שליטה עליהן. ע"פ פסיקת ביה"ד הארצי, אין מקום לקביעת כללים נוקשים בנוגע לסעיף 50. הוצע למשיב לשקול אפשרות של הוספת "סעיף סל" לאמות המידה אותן יפעיל במסגרת שיקול הדעת הנתון לו בסיפא בסעיף 50. סעיף סל כאמור יכול ויהיה מ"שיקולי צדק" ברוח הסיפא של סעיף 48, שעניינו בתשלום בעד תקופה שלפני הגשת הבקשה, לפיו המשיב רשאי להאריך תקופה שאינה עולה על שנתיים אם האיחור בהגשת התביעה חל מסיבות שלדעתו מצדיקות הארכה זו.
בשנת 2013 המשיב לא יידע את המערערת כי עליה להגיש תביעה בתוך שנתיים. המשיב מכיר בכך שיש ליידע את הגמלאים או שאיריהם אודות הגשת בקשה למשיב, והראיה היא שכיום הוא נוהג באופן שונה. אין מקום לנהוג באופן מפלה כלפי גמלאים שעניינם נדון שנתיים קודם. לא זו אף זו, נוהלו הליכים משפטיים בין המערערת לידועה בציבור של המנוח, העוצר את מרוץ תקופת ההתיישנות. משכך, טענת ההתיישנות נדחית ויש לקבוע כי המערערת פנתה למשיב במועד ומשכך היה עליו לדון בעניינה. על מנת למנוע מהמערערת התמשכות הליכים בעניינה, מן הראוי שביה"ד יכריע בעניין (ולא שיוחזר הדיון למשיב).
חוק הגמלאות קובע כי החוק לא יחול על אדם שנפרד מאשתו פרידה של קבע. ע"פ החוק, אין צורך כי קשר הנישואים יסתיים ע"פ הדין, אלא די בכך שבני הזוג ייפרדו פרידה של קבע ובעקבות כך יפסיד בן הזוג של הנפטר את קצבת השאירים. את השאלה האם בני זוג נפרדו פרידה של קבע יש לבחון לאור מכלול הנסיבות ותכלית החוק. יש לבדוק האם קיבלה האישה מזונות או תמיכה כלכלית מבן זוגה ואם לאו. יש לבחון האם התכוונו בני הזוג להיפרד פרידה של קבע, וזאת תוך בחינת מעשיהם, סימנים חיצוניים, כוונותיהם, אילוצים אשר גרמו לבני הזוג לחיות בנפרד וקיומה של תלות כלכלית ביניהם.
גב' שמידט והמנוח התגוררו יחדיו והיא הייתה בת זוגו, אולם ללא שיתוף כלכלי. שמידט אכן ליוותה את המנוח לטיפולים בחודשים הראשונים למחלתו, אולם בהמשך עזב המנוח את דירתם המשותפת. במקרה בו חדל להתקיים אחד התנאים להכרה של אישה כידועה בציבור, קרי, כשמערכת היחסים בין בני הזוג מסתיימת במקרה של פירוד בין בני זוג או שהם חדלו לנהל משק בית משותף, חדלה האישה להיות ידועה בציבור. זאת להבדיל מאישה נשואה, לגביה הפירוד כשלעצמו אינו מנתק את קשר הנישואין. גם מינוי בנו של המנוח כאפוטרופוס ולא מינויה של שמידט, מעיד על ניתוק הקשר בין המנוח לשמידט.
באשר למערערת הוכח כי למרות שהיא והמנוח נפרדו, הם המשיכו להיות נשואים זה לזה והיה ביניהם שיתוף כלכלי. הם קיימו חיים משותפים, שוחחו שיחות טלפוניות רבות, נפגשו ביניהם, ערכו ארוחות משפחתיות משותפות והלכו יחדיו לאירועים משפחתיים. למצער לא הוכח אחרת ע"י המשיב. כחודשיים טרם פטירתו עבר המנוח להתגורר אצל המערערת שסעדה אותו עד יום מותו כמנהג אישה בבעלה וטיפלה בענייניו הרפואיים. בכל מקרה, אם מתעורר ספק בדבר מעמד האישה או האיש, פועל הספק לטובת בן הזוג הנותר בחיים ונטל ההוכחה הוא על המשיב. המשיב לא הצליח להזים את טענות המערערת. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 12 [משפט מינהלי] |
|
| עמנ (י-ם) 27233-05-17 יוג'ין מורריו נ' משרד הפנים (מנהלי; אברהם רובין; 27/03/18) - 8 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט הורה כי עניינם של המערערים יוחזר למשיב, אשר יכריע בבקשה למתן מעמד לעורר מכוח "הנוהל המדורג", על יסוד ההנחה שהוכח כי הקשר הזוגי בין המערערים הוא קשר כן ואמיתי.
משפט מינהלי – כניסה לישראל – ההליך המדורג
משפט מינהלי – כניסה לישראל – שיקול דעת הרשות
.
ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, בגדרו נדחה ערר על החלטת המשיב לדחות את הבקשה למתן מעמד לעורר מכוח "נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי" (להלן: "הנוהל המדורג").
.
בית המשפט קיבל את הערעור, ופסק כלהלן:
המשיב בהחלטותיו, ובית הדין בפסק דינו, התמקדו באותן נסיבות וראיות שמעלות ספק לגבי כנות הקשר בין המערערים. עם זאת, אל מול נסיבות וראיות אלה ראוי היה לבחון גם את הנסיבות והראיות התומכות בבקשת המערערים, וההחלטה הסופית בעניינם של המערערים הייתה צריכה להיות פרי של שקילת כלל הנסיבות והראיות המינהליות.
בעניין זה לוקה החלטת המשיב, שכן בגדרה ניתן משקל מופרז לנסיבות שאינן תומכות בכנות הקשר ולא ניתן משקל ראוי לנסיבות התומכות בכנות הקשר.
אף בהתחשב היקף ההתערבות המצומצם יחסית של ערכאת הערעור, יש לקבוע כי החלטת המשיב ובעקבותיה פסק דינו של בית הדין אינם יכולים לעמוד, ודינם להתבטל. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [ארנונה] [רשויות מקומיות] [מסים] |
|
| עתמ (מרכז) 9000-12-15 מרכז מוסדות חינוך אלעד נ' עיריית אלעד (מנהלי; זהבה בוסתן; 25/03/18) - 6 ע' |
| עו"ד: אשר דל, צפריר סלומון |
נקבע כי העותרת אינה זכאית לפטור מארנונה, הניתן למוסד חינוך על פי סעיף 5ג(ה)(3) לפקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין), עבור משרדיה הנמצאים בבניין מסחרי ומשמשים כמשרד לצורך הניהול השוטף של כל הפעילות הפדגוגית, המינהלית והאדמיניסטרטיבית שלה.
ארנונה – פטור – מוסד חינוך
ארנונה – פטור – פרשנות
רשויות מקומיות – ארנונה – פטור
מסים – ארנונה – פטור
.
האם זכאית העותרת לפטור מארנונה, הניתן למוסד חינוך על פי סעיף 5ג(ה)(3) לפקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין), גם עבור משרדיה הנמצאים בבניין מסחרי ומשמשים כמשרד לצורך הניהול השוטף של כל הפעילות הפדגוגית, המינהלית והאדמיניסטרטיבית שלה. זו השאלה העומדת להכרעה בעתירה זו.
.
בית המשפט דחה את העתירה, ופסק כלהלן:
מעיון בסעיף 5ג(ה)(3) לפקודת הפיטורין, עולה כי הפטור למוסדות החינוך המפורטים בסעיף איננו מוחלט אלא מסויג. על מנת לקבלו אין די שהמוסד יהיה מוסד חינוך הנמנה על המוסדות המפורטים בסעיף, אלא עליו לעמוד בתנאים מסויימים "שבו לומדים או מתחנכים באופן שיטתי יותר מ- 10 תלמידים ושניתן בו חינוך גן ילדים, חינוך יסודי וחינוך על יסודי לתלמידים עד גיל 18... ושיהיה מוסד שלא למטרות רווח" בהתקיים כל התנאים הללו מוענק הפטור רק לחלקים מסויימים בנכס "לגבי השטח המשמש לחינוך או ללימוד".
אין מחלוקת כי משרדי העותרת השוכנים במבנה נפרד ובמרכז מסחרי אינם שטח המשמש בפועל למטרת חינוך או לימוד.
יש לדחות את טענת העותרת לפיה ניתן לראות במשרד כחלק מנכס רב תכליתי שלגביו נקבע בפסיקה כי כאשר נעשה שימוש שונה בכל יחידה מיחידותיו יש לסווגו בהתאם לשימוש העיקרי בנכס. סווג לצרכי ארנונה לחוד ופטור לחוד. מה גם שהמשרד הוא נכס נפרד שאינו משמש רק לצורכי גני הילדים אותם מנהלת העותרת אלא כמשרד לצורכי עיסוקים נוספים של העותרת. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [משפט מינהלי] |
|
| תצ (י-ם) 46940-05-16 הדס מגן מולכו נ' עירית ירושלים (מנהלי; ארנון דראל; 25/03/18) - 9 ע' |
| עו"ד: עינב כהן, אלון אידלמן , חנית כהן, שירה שוויד |
בית המשפט דחה בקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית, בקובעו כי אין לתובעת עילת תביעה. נקבע כי הפרשנות הלשונית של הוראות הצו תואמת את גישתה של העירייה.
משפט מינהלי – תובענה ייצוגית – בענייני ארנונה
.
בקשה לאשר תביעה כתובענה ייצוגית בהתאם לסעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות. עניינה של התובענה הוא בחיוב הארנונה עבור מרפסת מקורה – חיוב המחייב בחירה בין שתי חלופות לעניין שטח הדירה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
המחלוקת בין הצדדים היא באשר לחיוב ארנונה עבור 5 מ"ר בשל מרפסת הגג, וזאת נוכח השאלה האם יש לחייב 20% מ- 25 מ"ר – חיוב המוטל על דירה ששטחה מעל 150 מ"ר כטענת העירייה או להימנע מכך בשל כך ששטח הדירה נופל מ- 150 מ"ר כטענת התובעת.
עמדת העירייה נשענת על כך ששטח היחידה כולל את מלוא השטחים הכלולים בה לרבות המחסן, המרפסת הלא מקורה ומרפסת הגג כאשר הם מובאים בחשבון, בכל הנוגע לקביעת השטח (להבדיל מהיקף החיוב), באופן מלא.
עמדת התובעת היא כי יש לחשב רק את שטח הדירה נטו, ולמצער להוסיף לו את שטח המחסן ומרפסת הגג כששטחם מחושב לפי החלק היחסי של החיוב, כפי שנקבע בצו, ולא את שטחם המלא.
הפרשנות הלשונית של הוראות הצו תואמת את גישתה של העירייה. החישוב שנערך על ידי העירייה, המביא בחשבון לצורך קביעת שטח היחידה הוא החישוב הנכון. מכאן נובעת המסקנה כי יש לדחות את התביעה בשל היעדר עילה, וכפועל יוצא מכך לדחות את הבקשה לאישורה כתובענה ייצוגית. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [משפט מינהלי] |
|
| עתמ (י-ם) 12063-03-17 בנימין נועם נ' מועצת שמאי המקרקעין (מנהלי; ארנון דראל; 19/03/18) - 6 ע' |
| עו"ד: רונן לביא , תומר פרידמן, אמיר דנוס, נטלי שוורצבלט |
נדחתה עתירה בגדרה התבקש בית המשפט להורות למועצת שמאי המקרקעין ולתובע המשמעתי לנקוט כלפי השמאי הליכים משמעתיים בפני ועדת המשמעת של המועצה.
משפט מינהלי – שיקול-דעת – מועצת השמאים
משפט מינהלי – עתירה מינהלית – היקף הביקורת
.
עתירה בגדרה התבקש בית המשפט להורות למועצת שמאי המקרקעין ולתובע המשמעתי לנקוט כלפי השמאי הליכים משמעתיים בפני ועדת המשמעת של המועצה.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
ההחלטה האם התנהלות השמאי, ככל שהייתה לא תקינה, מקימה עילה לנקיטת הליך משמעתי מחייבת עיון מדוקדק והפעלת שיקול דעת מצד התובע המשמעתי ולאחר מכן מצד מועצת שמאי המקרקעין. מדובר בגופים מקצועיים שאמונים על הסדרת תחום השמאות ומשכך ההתערבות מצד בית המשפט בשיקול דעתם היא מוגבלת.
באלה לא נמצא פגם, לא כל שכן פגם המצדיק התערבות בשיקול דעתן הרחב של רשויות התביעה (במקרה זה תביעה משמעתית) בכל הנוגע להעמדה לדין משמעתי.
בנסיבות אלה, אף אם נניח כי השמאי התרשל, ומותב זה אינו קובע כל עמדה בשאלה זו, וגם אם נניח שהפר חובה מקצועית, מכאן ועד להעמדתו לדין משמעתי המרחק רב. ההנחה כי בכל מקרה שבו נטענת טענת רשלנות כלפי בעל מקצוע, קמה עילה להעמדתו לדין משמעתי היא מרחיקת לכת. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 16 [מקרקעין] [קניין] |
|
| תא (חי') 40956-03-16 אליהו שאולי נ' עיריית קרית אתא (מחוזי; אספרנצה אלון; 26/03/18) - 10 ע' |
| עו"ד: אורי שרם, ממן, יוסף סגל, סגל גבסי |
בית המשפט קיבל תביעה לפיצוי בגין הפקעת חלק מחלקת מקרקעין וחייב את הנתבעת לשלם לתובע עבור 8.13% מתוך שטחה הרשום של החלקה.
מקרקעין – הפקעה – פיצויים
קניין – הפקעה – פיצויים
.
תובענה לפסיקת פיצויים מכוח חוק התכנון והבנייה בגין הפקעות שבוצעו בחלק מחלקה 28 המצויה באזור התעשייה של קריית אתא.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ופסק:
הענקת זכויות ללא תמורה מגלמת מכללא גם המחאת זכות לקבלת פיצויי הפקעה, לפיכך ומשעסקינן בהעברות של מלוא הזכויות במתנה בתוך המשפחה לתובע, אף הזכות לקבלת פיצויי הפקעה הומחו במועד הענקת המתנה. אשר לנטל להוכיח שלא בוצעו תשלומי פיצוי לבעלים הקודמים, ככלל הנטל להוכיח כי שולמו פיצויים בגין הפקעה מוטל על הרשות. אין גם מקום לקבל את טענת הנתבעת לשיהוי. ראוי לאמץ את חישוב הפיצוי המגיע לתובע על פי הערכת השמאי מטעם התובע, בהיעדר חוות דעת מטעם הנתבעת. על הנתבעת לשלם לתובע עבור 8.13% מתוך שטחה הרשום של החלקה. טענת התובעת לקיזוז חוב התובע לוועדה המקומית בגין היטל השבחה, מקומה להתברר במסגרת תביעה נפרדת. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [דיון אזרחי] |
|
| תא (י-ם) 31560-10-13 הולילנד תיירות (1992) בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (מחוזי; רם וינוגרד; 25/03/18) - 5 ע' |
| עו"ד: יואב הירש , גיא אריאלי, יניב בירנבאום |
לא חל שוני במצב המשפטי המהותי הנוגע לפסיקת הוצאות המשפט, ובכלל זה לחלוקה שנקבעה בין הוצאות שפסיקתן היא עניין "טכני" להוצאות הנתונות לשיקול דעת בית המשפט. במקרה דנן, הנתבעים זכאים להחזר של חלק מההוצאות שדרשו.
דיון אזרחי – הוצאות משפט – שיקול-דעתו של בית-המשפט
דיון אזרחי – הוצאות משפט – קביעתן
.
בקשה לשומת הוצאות משפט שהוגשה על ידי הנתבעים 2-1 כנגד התובעת.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה בחלקה ופסק:
בעקבות החלפת תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי בתקנה 512(ד), לא חל שוני במצב המשפטי המהותי הנוגע לפסיקת הוצאות המשפט, ובכלל זה לחלוקה שנקבעה בין הוצאות שפסיקתן היא עניין "טכני" להוצאות הנתונות לשיקול דעת ביהמ"ש. מאחר שבמקרה דנא נקבע שהמבקשים זכאים למלוא הוצאותיהם ולא ניתנה כל הוראה אחרת בפסק-הדין, די בהצגת הראיות אודות התשלום למומחים כדי להביא לכך שהמבקשים יקבלו שיפוי מלא עבור הוצאות אלה. אשר לתשלומים בהם נשא משרד ב"כ הנתבעים, אלה פורטו ברמה סבירה והם נכללים במסגרת ההוצאות הכפופות לשיקול דעת ביהמ"ש, ובנסיבות העניין זכאים להם המבקשים. עם זאת, המבקשים אינם זכאים להחזר בגין ההוצאות בהן חויבו בהליכי הביניים ובגין ההוצאות הנוגעות להם. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [דיון אזרחי] [הגנת הצרכן] |
|
| תצ (י-ם) 45599-06-16 שרונה שוקרון נ' יפאורה - תבורי בע"מ (מחוזי; תמר בזק רפפורט; 18/03/18) - 15 ע' |
| עו"ד: ניצן שמואלי, אריאל גיז, הלל איש שלום, ברק גולן |
אושרה תובענה ייצוגית בגין סימון בקבוקי משקה בסימון הבטיחות ל"שימוש עד" תחת סימון האיכות "עדיף לשימוש לפני".
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – בקשה לאשר תובענה ייצוגית
הגנת הצרכן – תובענה ייצוגית – אישורה
.
בקשה לאישור תובענה ייצוגית בטענה כי המשיבה מסמנת בקבוקי משקה בסימון הבטיחות ל"שימוש עד" תחת סימון האיכות "עדיף לשימוש לפני", באופן המטעה צרכנים וגורם לצריכה מוגברת של מוצרים.
.
בית המשפט המחוזי אישר את התובענה ופסק:
המשיבה אינה חולקת על כך שהסימון המתאים למוצרים היה סימון האיכות "עדיף להשתמש לפני" ולא סימון הבטיחות "לשימוש עד", שמטרתו מתן מידע בידי הצרכן באופן שיימנע סכנה בריאותית מקום שזו קיימת, ואף ימנע השחתת מזון שלא לצורך. הוכחו לכאורה הפרת חובה חקוקה, הטעייה ועשיית עושר ולא במשפט. המבקשת עמדה בנטל לשכנע כי קיים סיכוי סביר שבהליך העיקרי תוכח קיומה של קבוצת נפגעים מהסימון השגוי. לא ניתן לקבוע כבר בשלב זה כי לא קיים כל נזק. את הטענות בדבר היקף הנזק, לרבות הטענה להעדרו, ניתן יהיה לברר לעומקן במסגרת התובענה. קיימות שאלות מהותיות ומשותפות שיש אפשרות סבירה שיוכרעו לטובת הקבוצה, ובנוסף מתקיימים יתר התנאים לאישור תובענה ייצוגית. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [חברות] |
|
| פרק (ת"א) 30790-02-18 הוניגמן ובניו בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי (מחוזי; חגי ברנר; 25/02/18) - 13 ע' |
| עו"ד: אורי גאון, יניב אזרן, אסף קליין, יצחק קירה, עמית לדרמן, ינתן סונדרס, נלי סטלמכר, אלונה בומגרטן, מור נרדיה, בניהו לאבל, ארז חבר, הדס גרניט |
בית המשפט הורה על הקפאת הליכים של חברה חדלת פירעון למשך 30 יום, תוך שמירת זכותם של הצדדים לבקש קיצור או הארכה של משך ההקפאה בהתאם לנסיבות. מינוי הנאמנים יוותר על כנו, אך לצידם ימונה נאמן נוסף שאין לו כל זיקה לחברה.
חברות – פירוק – הקפאת הליכים
חברות – הסדר הבראה – הקפאת הליכים
חברות – הקפאת הליכים – נאמן
.
בקשת החברה למתן צו הקפאת הליכים נגדה ונגד בעלי מניותיה, בשל חדלות פרעון.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה ופסק:
כאשר עסקינן בבקשה להקפאת הליכים של חברה חדלת פרעון, לרוב הסדר הבראה עדיף על פני הליך הפירוק וכך גם במקרה דנן. בהליכי הבראה אין מתירים לנושה מובטח לממש את הבטוחה אלא אם הוכיח שלא ניתנת לו הגנה הולמת ובענייננו הדבר לא הוכח, לפיכך אין מקום להתיר מימוש נכסים משועבדים או גיבוש שעבודים צפים. לעת הזו יש להעמיד את תקופת ההקפאה על פרק זמן נוסף של 30 יום, תוך שמירת זכותם של הצדדים לבקש קיצור או הארכה של משך ההקפאה בהתאם לנסיבות. ככלל, הקפאת הליכים אישית תתאפשר במקרים חריגים בלבד, אלא אם הדבר יביא תועלת לחברה בתקופת ההקפאה, תוך התחשבות במספר שיקולים. במקרה דנן אין מקום להחלת צו ההקפאה גם על בעלי המניות. ככלל, עדיף שלא למנות כבעלי תפקיד את המועמדים המוצעים על ידי חברה המבקשת הקפאת הליכים, להוציא מקרים נדירים בהם דוחק הנסיבות אינו מאפשר להכניס לתמונה בעל תפקיד נייטראלי. במקרה זה מינויים של הנאמנים לתפקידם יוותר על כנו, אך לצידם ימונה נאמן נוסף שאין לו כל זיקה לחברה. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 20 [דיון אזרחי] |
|
| תא (עכו) 15692-09-13 מחמוד כיואן נ' תגלית שירותי ניקיון ותחזוקה בע"מ (שלום; דנה עופר; 27/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: |
נקבע כי ראוי להותיר את ההכרעה בשאלת קיומו של מעשה-בית-דין לפסק הדין, ולא להקדים את ההכרעה בה לשלב זה.
דיון אזרחי – מעשה-בית-דין – השתק פלוגתא
.
בקשת תגלית לקבוע כי מתקיים מעשה-בית-דין, אשר לפיו הוכרעה סוגיית הכיסוי הביטוחי אצל הפניקס, כך שבמועד התאונה נשוא התביעה התקיים כיסוי ביטוחי מלא.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
יש טעם של ממש בטענה, כי מתקיים השתק פלוגתא בכל הנוגע לקביעה בדבר היותו של הסוכן שלוחה של הפניקס, ובכל הנוגע לקביעה, כי הסוכן הורה לתגלית להפסיק את תשלומי הפרמיה, והוראתו – כהוראת הפניקס, שכן הוא שימש כשלוח שלה.
אף על פי כן, פסק הדין בהליך הקודם כלל לא עסק בשאלת ביטולה של הפוליסה, אם כדין נעשתה ואם לאו, וממתי בוטלה הפוליסה. אמנם, מהקביעה לפיה תגלית לא הייתה חייבת חוב פרמיה נוסף לפניקס מעבר למה ששילמה, מתבקשת לכאורה המסקנה כי לא הייתה לפניקס עילה לבטל את הפוליסה בשל חוב פרמיה, אלא שהפניקס מעלה לעניין זה טענות נוספות.
יש לדחות את הבקשה להכריע כבר כעת בדבר קיומו של מעשה-בית-דין. ברי, כי קביעות פוזיטיביות, המקיימות את כלל השתק הפלוגתא, מחייבות גם בהליך הנוכחי; אולם אין די בקביעות שבפסק הדין על מנת לייתר את המשך הדיון המשפטי בשאלת תוקפו של הכיסוי הביטוחי בעת התאונה. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [בוררות] [חוזים] |
|
| תא (ת"א) 46015-09-13 המוסד הישראלי לבוררות עסקית נ' יעקב כהן ואח' (שלום; אהוד שוורץ; 26/03/18) - 14 ע' |
| עו"ד: דוד גולן, דקל, יהושע ננר |
בית המשפט קיבל את תביעת התובע – המוסד הישראלי לבוררות עסקית, בגין אי תשלום שכר טרחת בורר. נפסק, כי כללי הבוררות בין המוסד לבין המתקשרים עמו, המאפשרים חיוב נוסף עבור הקדשת זמן נוסף של הבורר, אינם מהווים תניה מקפחת בחוזה אחיד.
בוררות – בורר – שכרו
חוזים – חוזה אחיד – תנאי מקפח
.
התובע – המוסד הישראלי לבוררות עסקית, הגיש כנגד הנתבע תביעה בגין אי תשלום שכר טרחת בורר. לטענת הנתבע, אין כל יריבות בינו לבין התובעת. עוד טוען הנתבע, כי סעיף 14.2.2 לכללי המוסד, שעומד במוקד התביעה נגדו, הינו תנאי מקפח בחוזה אחיד.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
הכללים בין המוסד לבין המתקשרים עמו , ולעניין עלות שירותיו ואופן קביעתו, הוא חוזה אחיד, לפי סעיף ההגדרות לחוק החוזים האחידים. זאת מכיוון שאלו כללים שנוסחו ונקבעו מראש על ידי המוסד, על מנת שישמש אותו בהתקשרות עם המבקשים את שירותיו, והדבר לא נסתר.
במקרה דנן, נשיא המוסד, החליט להשית על הצדדים לבוררות חיוב נוסף, לאחר שביקשו בשלב הסיכומים, התייחסות בפסק הדין לעניינים נוספים. במכלול נסיבות השירות הספציפי, טיב מערכת היחסים בין הצדדים, והסיבה שבגינה הוטל החיוב, השימוש בכלל סביר ולא מקפח.
המקרה דנן לא נופל תחת חזקת הקיפוח בסעיף 4(4) לחוק החוזים האחידים. בענייננו, זכותו של הספק, המוסד, לתוספת, צמודה לעלויות שלו, קרי שעות העבודה. אופי החוזה, ודרך חישוב המחיר על עבודתו של הבורר, היא לפי תעריף שעתי קבוע וידוע. לכן, אותם "מקרים מיוחדים" שהכלל מזכיר, נוגעים למקרים, שבהם הבורר נדרש לשעות עבודה נוספות ולא צפויות, והחיוב בגינן נגזר לפי התעריף הקבוע. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [תגמולים] |
|
| מח (חי') 32209-07-12 נאוה אייזנברג נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום (שלום; אפרים צ'יזיק; 23/03/18) - 19 ע' |
| עו"ד: יואב אלמגור, אסנת בן אברהם-בוגוד |
בית המשפט קיבל את ערעור המערערים על החלטת המשיב – קצין התגמולים, לדחות את תביעתם להכרת זכות לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), בעקבות פטירתו הבלתי צפויה של בנם. במרכז פסק הדין עומדת השאלה: האם סירובם של בני משפחת המנוח, שנפטר בשנתו בביתו, לבצע נתיחה בגופתו מנימוקים דתיים צריכה להיזקף לחובת המערערים, מבחינת נטלי הראייה?
תגמולים – משפחות חיילים שנספו במערכה – נטל ההוכחה
תגמולים – משפחות חיילים שנספו במערכה – קשר סיבתי
.
המערערים הגישו ערעור על החלטת המשיב – קצין התגמולים, לדחות את תביעתם להכרת זכות לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), בעקבות פטירתו הבלתי צפויה של בנם.
.
בית המשפט קיבל את הערעור ופסק כלהלן:
בחוק משפחות חיילים מתקיים הסדר מיוחד המקים חזקות בעניין היפוך נטל ההוכחה כאשר הרציונל הוא כי מצב זה של אי וודאות חייב להתפרש לטובת משפחת הנספה התובעת תגמולים ולרעת קצין התגמולים. מנגד, קצין התגמולים אינו חייב להוכיח בראיה פוזיטיבית כי חבלה כמו מחלת הנספה נגרמה ע"י גורם או סיבה ספציפיים מחוץ לצבא וגם ראיות נסיבתיות פחות החלטיות עשויות להספיק להרמת הנטל שהוטל על קצין התגמולים.
אין בעובדה שגופת המנוח לא נותחה כדי לסתום את הגולל על האפשרות להוכיח את גורם המוות על פי מבחן מאזן ההסתברות באמצעות ראיות אחרות. בהינתן העובדה שהמערערים ואלמנת המנוח לא העידו בפני הוועדה בהרכבה הקודם ואף לא צירפו לתיק ביהמ"ש תצהירים מטעמם, הרי שאין מקום לזקוף לחובת המערערים את אי ביצועה של הנתיחה בגופת המנוח, ואין מקום לקבוע כי לא מתקיימת החזקה אשר קבועה במסגרת הוראת סעיף 2ב' לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה.
אין אסכולה מבוססת אשר קובעת באופן מפורש כי באופן עקרוני מתקיים קשר סיבתי רפואי מובהק בין אירועים לבביים לבין אירועים אשר מתאפיינים בדחק נפשי אך ורק במשך טווח של שעתיים בלבד מהאירוע. אין מחלוקת על כך שמדובר בדעה הרווחת בקרב מרבית המומחים אשר עוסקים בתחום הקרדיולוגיה, ברם קיימת גישה נוספת במסגרת הספרות הרפואית ולפיה ייתכן מאוד (בדרגה של של מתקבל מאוד על הדעת) כי אירוע לבבי עלול להתרחש גם בחלוף 48 שעות ממועד התרחשות האירוע הסטרסוגני. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 23 [משפחה] |
|
| תמש (י-ם) 49653-11-16 צ.א נ' משרד הרווחה והשירותים החברתיים י-ם משרדי ממשלה (משפחה; מיכל דבירי רוזנבלט; 12/03/18) - 9 ע' |
| עו"ד: |
ככלל תחולתו של צו הורות פסיקתי תהא למן מועד נתינתו ואילך, על פי הקביעה המנחה בפסק הדין בעניין סול; ברם, במקרים המתאימים, תתכן החלה למפרע של צו ההורות, גם במקרה של הורות כתוצאה מהליך פונדקאות. על בית-משפט הדן בשאלת תחולת הצו לבחון את השיקולים שנמנו בעניין סול. בנוסף, כאשר מדובר בהליך פונדקאות, רשאי ואף חייב ביהמ"ש לשקול גם את קיומה של אם פונדקאית ומעמדה המשפטי ביחס לקטין, על כל הנובע מכך, ברם, כשיקול חשוב נוסף, שיתברר לגופו, ולא כחריג השולל לחלוטין את האפשרות לתחולה רטרואקטיבית של צו ההורות הפסיקתי, א-פריורי וללא צורך בכל בחינה עניינית של נסיבות המקרה.
משפחה – הורות – צו הורות פסיקתי
.
הכרעה לעניין מועד תחולתו של צו ההורות שניתן לגבי המבקשת 2 ביחס לקטינה ש.א. – האם יחול ממועד נתינתו (21.7.2017), או יחול למפרע למן מועד לידתה של הקטינה (31.1.2017). הקטינה נולדה באוקראינה במסגרת הליך פונדקאות, מזרעו של המבקש 1 – בעלה של המבקשת 2, ומתרומת ביצית אנונימית, וברחמה של אישה פונדקאית נושאת באוקראינה. בעוד ב"כ היועמ"ש סבור כי צו הורות פסיקתי במקרה של פונדקאות לעולם לא יחול למפרע, סבורים המבקשים כי ככלל יחול הצו מעת נתינתו ואילך, אך במקרים המתאימים ובשיקול דעתו של ביהמ"ש ניתן יהיה להחיל את הצו גם רטרואקטיבית, בדומה לקביעת פסק הדין בעמ"ש (מרכז) 60269-01-17 בעניין סול.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק כי צו ההרות הפסיקתי יחול ממועד הלידה מהטעמים הבאים:
פסה"ד בעניין סול ניתן לאחרונה בביהמ"ש המחוזי מרכז ובמסגרתו נדונה שאלת תחולתו של צו הורות פסיקתי לגבי בנות-זוג חד מיניות, שאחת מהן היא האם הגנטית של היילוד והיא הרתה מתרומת זרע אנונימית, בהליך של הפריה, וללא אם פונדקאית. צו ההורות הפסיקתי ניתן ביחס לבת זוגה של האם הגנטית. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הכלל לגבי תחולת הצו הוא מיום נתינתו ואילך; אלא שלצד קביעה זו הוסיף וקבע שלצד הכלל שמור לביהמ"ש שיקול דעת רחב לקביעת תחולה למפרע של צו הורות פסיקתי החל ממועד הלידה, במקרים המתאימים לכך, באומרו כי לצד השיקולים השונים "אין להתעלם מטובת הקטין והתא המשפחתי בכללותו בהקדמת מועד חלותו של הצו לעת הלידה". יתרה מכך, ביהמ"ש אף הוסיף וקבע, כי "על דרך הכלל, כאשר יימצא כי עסקינן בבנות זוג אשר זוגיותן מוכחת ומבוססת וההחלטה לעניין הורתו של הקטין, לרבות עצם הורותם של שני בני הזוג לגביו, התקבלה במשותף, וכי הבקשה הוגשה בפרק זמן סביר בהתייחס לנסיבותיו של העניין לאחר הלידה – ייעתר ביהמ"ש לבקשת ההורים למתן פסק דין רטרואקטיבי מעת הלידה".
ביהמ"ש אינו מוצא מקום להבחנה מהותית בין נסיבותיו של פסק הדין בעניין סול לבין מקרה שבו נדרש צו הורות פסיקתי על רקע לידה לאחר הליך פונדקאות; ברי כי יש הבדל בתהליכי ההוריה עצמם, ברם לצורך השאלה הספציפית הנוגעת למועד תחולתו של צו ההורות הפסיקתי, אין הבדל משמעותי בין ההליכים, והשיקולים שעמדו לנגד ביהמ"ש המחוזי בעניין סול, ונימוקיו, יפים ושרירים הם גם כאשר עסקינן בהליך פונדקאות.
לפיכך, ככלל תחולתו של צו הורות פסיקתי תהא למן מועד נתינתו ואילך, על פי הקביעה המנחה בפסק הדין בעניין סול; על בית-משפט הדן בשאלת תחולת צו ההורות הפסיקתי לבחון לעומקן את הנסיבות הנוגעות למקרה שבפניו, לשקול את השיקולים השונים הנוגעים לטובת הקטין הספציפי ומשפחתו ולהביא בחשבון גם את העובדות הנזכרות בפסק הדין בעניין סול, לרבות מועד הגשת הבקשה לאחר הלידה, קיומה של זוגיות אמיתית ומוכחת בין המבקשים, הסכמה ברורה להורות משותפת שקדמה להורות של הקטין.
אלא, שכאשר מדובר בהליך פונדקאות, אזי בין מכלול השיקולים שיבחן ביהמ"ש לצורך העניין, רשאי ואף חייב ביהמ"ש לשקול גם את קיומה של אם פונדקאית ומעמדה המשפטי ביחס לקטין, על כל הנובע מכך, ברם, כשיקול חשוב נוסף, שיתברר לגופו, ולא כחריג השולל לחלוטין את האפשרות לתחולה רטרואקטיבית של צו ההורות הפסיקתי, א-פריורי וללא צורך בכל בחינה עניינית של נסיבות המקרה.
במקרה הנדון הוכח באמצעות חוות הדעת לדין הזר של אוקראינה, וכן באמצעות תעודת הלידה שהוצאה באוקראינה, כי לאם הנושאת אין מעמד משפטי כלפי הקטינה לאחר לידתה, והמבקשת כבר רשומה כאמה של הקטינה באוקראינה. במצב כזה, אין חשש לקיומם של שלושה הורים, ואף מתעורר דווקא חשש הפוך - למצב משפטי של הורה אחד ויחיד לקטין מלידת הקטינה ועד למתן צו ההורות הפסיקתי, אב בלבד, וללא קיומה של אם.
לפיכך ולנוכח יתר השיקולים שנמנו בפסה"ד בעניין סול יש מקום להחלתו של צו ההורות הפסיקתי במקרה הנדון החל ממועד לידת הקטינה.
בהקשר זה צוין בין היתר כי הצדדים פעלו במקרה הנדון ללא דיחוי, והגישו את הבקשה עוד לפני לידת הקטינה, חזרו והגישו אותה מיד לאחר לידתה, ולא השתהו. צו ההורות הפסיקתי ניתן זמן קצר יחסית לאחר לידת הקטינה, כך שאורך התקופה להחלה למפרע – קצר יחסית ועומד על כ- 6 חודשים. יתר על כן, מדובר בזוג הורים המקיימים קשר זוגי יציב ורב שנים (28), אשר קיבלו יחדיו את ההחלטה הנוגעת להשתתפות בהליך הפונדקאות, וגילו שותפות מלאה לגבי ביצוע התהליך וההורות לקטינה מאז נולדה.
ההיריון לא נוצר מקיום יחסי אישות עם האם הנושאת אלא מהשתלת ביצית מופרית ברחמה. חוות הדעת לדין הזר, כמו גם תעודת הלידה שהוצגה, אינם מלמדים על חשש כלשהו מפני קושי משפטי בדבר החלה למפרע של הצו אל מול האם הנושאת, ולא הוצג קושי ספציפי אחר המונע החלה למפרע של הצו. החלת הצו למפרע אף עולה עם טובת הקטינה לוודאות בדבר זהות הוריה, החל מיום לידתה, ותוך הימנעות מתקופת "חלל ריק" בין יום לידתה ועד יום מתן הצו – תקופה שבה אלמלא יינתן הצו למפרע אזי לא יהא ברור מי אמה, בהינתן שעל פי הדין הזר אין האם הנושאת אימה, תעודת הלידה הזרה קובעת שהמבקשת היא אמה באוקראינה, אך בישראל, בהעדר תחולה למפרע, היא אינה אמה. מצב זה אינו רצוי. |
| חזרה למעלה |
|
| תעבורה |
| 24 [דיון פלילי] |
|
| פל (ת"א) 6031-06-16 מדינת ישראל נ' יוסף נחום (תעבורה; שרית קריספין; 26/03/18) - 8 ע' |
| עו"ד: אקסול, דורון לוי |
בית המשפט לתעבורה זיכה את הנאשם מביצוע עבירה של נהיגה בשכרות. נפסק, כי המאשימה, לא הוכיחה כי התקיים היסוד של "חשד סביר", טרם שנדרש הנאשם למסור דגימת שתן, לאיתור סמים ולכן, דגימת השתן פסולה ולא תוכל לשמש כראיה כנגד הנאשם.
דיון פלילי – חיפוש – בדיקת שכרות
.
נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה בשכרות, עבירה על סעיף 62(3) לפקודת התעבורה. על פי עובדות כתב האישום, במועדים הרלוונטיים לכתב האידום, נהג הנאשם ברכב בהיותו שיכור, שכן על פי דגימת שתן שמסר הנאשם, נמצאו בגופו תוצרי חילוף חומרים של סם מסוכן מסוג קנביס. הנאשם כפר בעבירה המיוחסת לו.
.
בית המשפט זיכה את הנאשם ופסק כלהלן:
סעיף 64ב (א)(2) לפקודה קובע כי על מנת לדרוש מנהג דגימת שתן או דגימת דם לצורך איתור סם מסוכן או תוצרי חילוף חומרים של סם מסוכן, נדרש כי לשוטר הדורש, יהיה "חשד סביר" כי הנהג שיכור. "חשד סביר", יכול ויבוסס על מידע מודיעיני הנוגע לנהג חשוד.
בעניינו של הנאשם, ויתרה ההגנה על האפשרות לתקוף את המידע המודיעיני באמצעות עתירה לגילוי ראיה חסויה, אך מנגד, בחרה המאשימה שלא להביא בפני בית המשפט את המידע המודיעיני או אפילו "פראפרזה" בהקשר למידע האמור.
המאשימה חייבת להגיש לבחינתו של בית המשפט, את המידע המודיעיני הרלוונטי ולכל הפחות, את ה"פראפרזה" על המידע. |
| חזרה למעלה |
|
| רשם הפטנטים |
| 25 [סימני מסחר] |
|
| 283172/ Apple Inc נ' (רשם הפטנטים; יערה שושני כספי; 28/02/18) - 9 ע' |
| עו"ד: ד"ר שלמה כהן ושות', פרל כהן צדק, לצר ברץ |
רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר נעתר לבקשת המבקשת 1 להשהות את הליך התחרות לפי סעיף 29(א) לפקודת סימני מסחר. במוקד החלטת הרשם עומדת סוגיית השהייתו של הליך התחרות בין הסימנים המבוקשים, עד אשר תתבררנה ההשגות אשר הועלו כנגד אחד מהם.
סימני מסחר – הליכי רישום – דיון בבקשות מתחרות
.
רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר, נדרש להליך של בקשות מתחרות לפי סעיף 29(א) לפקודת סימני המסחר [נוסח חדש]. עניינה של בקש זו בהשהיית הליך תחרות לפי סעיף 29(א) עד אשר תתקבל הכרעה בהשגות הנוספות שהועלו כנגד סימני המבקשת 2.
.
רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר, קבע כלהלן:
במסגרת הליך תחרות לפי סעיף 29(א) בין סימני מסחר מבוקשים, על רשם סימני המסחר להכריע למי מהם תוענק זכות הבכורה, היינו, מי מהם "יקובל" לרישום.
על פי הוראות חוזר מס' 013/2012, הצדדים להליך תחרות לפי סעיף 29(א) לפקודה רשאים להגיש בקשה מוסכמת להשהות את ניהול ההליך על פי סעיף 29(א) עד אשר תוכרענה ההשגות האחרות שהועלו על ידי בוחן סימני המסחר כנגד סימני המסחר המבוקשים מטעמם לרישום. במקרים מסוימים יש לסטות מהוראות החוזר חרף העדר ההסכמה בין הצדדים, ולהשהות את הליך התחרות בין הסימנים המבוקשים, עד אשר תתבררנה ההשגות אשר הועלו כנגד אחד מהם.
במקרה זה, בשלב זה, מן הראוי ליתן למבקשת 2 את יומה לנסות ולהוכיח כי סימני המסחר המבוקשים על ידה אינם דומים כדי להטעות לסימן הרשום זה מכבר על שם המבקשת 1. יש לעשות כן קודם לקיומו של הליך תחרות עם סימני המבקשת 1. החלטה אחרת, שתוצאתה פתיחתו של הליך תחרות לפי סעיף 29(א) כבר עתה, תיצור מציאות בלתי רצויה, שכן הן המבקשת 1 והן המבקשת 2 ידרשו למשאבים רבים בגין ניהול הליך שיתכן שיתברר כבלתי נחוץ כלל. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
