|
תוכן העניינים
| עליון |
|
|
|
|
|
|
|
|
| עבודה ארצי |
|
|
|
|
|
|
| עבודה אזורי |
|
|
| מחוזי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| שלום |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| כתבי טענות |
| 26 |
 |
| תא (נת') 13881-09-17 תנו לחיות לחיות - ב"כ עו"ד יוסי וולפסון, עו"ד מיכל תותחני נ' ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל (כתבי טענות; ; 30/01/18) - 14 ע' |
| עניינו של ההליך בנידון הוא תביעה שהוגשה ביום 27.8.2017 נגד "ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל" (הנתבעת 1, להלן:"נשיונל ג'יאוגרפיק" או "הערוץ") ו"הוט מערכות תקשורת בע"מ ח.צ" (להלן: "הוט"). בתביעתם התייחסו התובעים לתכנית "איש הטיגריסים מאפריקה" (להלן: "התכנית") המשודרת בערוץ וטענו כי התכנית מתיימרת להציג, תוך שימוש ציני באופי הערוץ כערוץ טבע, מצגי שווא והתעללות בבעלי חיים, תוך הטעייה צרכנית ברורה ומפורשת (ס' 2 לכתב התביעה). עוד נטען כי בהעלאת תכנים קשים, פוגעניים ומטעים, המפרים את ההסכם המפורש בין הנתבעות והצרכנים, ביניהם התובעים, מפרות הראשונות את הוראות חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, פקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח-1968, חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999, חוק החוזים (חלק כללי), תשנ"ג-1973 ועוד (ס' 3 לכתב התביעה). |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| עליון |
| 1 [תכנון ובנייה] [מסים] |
|
| עא 4260/15 מאיר אלעזר נ' עירית הוד השרון (עליון; י' עמית, ע' ברון, י' אלרון; 11/04/18) - 28 ע' |
| עו"ד: שמואל לכנר, עזרא קוקיא, שמואל לביא, אסף ברקוביץ, שמואל לכנר |
מקום בו נמכר נכס מקרקעין טרם כניסת המוכר להליכי פשיטת רגל והמוכר התחייב לשאת בהיטל השבחה, אין הוועדה המקומית חייבת ליתן לרוכש אישור לצורך השלמת הרישום כל עוד לא שולם היטל ההשבחה.
 תכנון ובנייה – היטל השבחה – חובת תשלומו
תכנון ובנייה – היטל השבחה – הבטחת אכיפה של תשלום ההיטל
מסים – היטלים – היטל השבחה
.
המערער מכר נכס מקרקעין והתחייב לשאת בהיטל השבחה החל על הנכס. טרם הושלמה העסקה ברישום, נכנס המערער להליכי פשיטת רגל. האם רשאית הוועדה המקומית לסרב ליתן את האישור הנדרש לצורך השלמת רישום המקרקעין על שם הקונה, כל עוד לא שולם היטל ההשבחה?
.
בית המשפט העליון (השופטים י' עמית, ע' ברון, י' אלרון) דחה את הערעור ופסק:
כאשר המוכר אינו נכנס להליכי חדלות פירעון, רוכש המבקש לקבל אישור הוועדה המקומית על מנת להעביר את הזכויות במקרקעין על שמו, יכול לשלם את ההיטל בעצמו ולתבוע את המוכר. בדומה, במצב בו המוכר נכנס להליכי חדלות פירעון, הרוכש יכול לשלם את ההיטל בעצמו ולהגיש תביעת חוב ולקבל את החלק היחסי בדיבידנד. בשני המצבים עומד הרוכש בסיכון כי לא יעלה בידו לגבות את החוב מהמוכר וקשה להלום כי מצבו של הקונה ישתפר בעקבות פשיטת הרגל של החייב. הרוכש הוא הגורם הזול והיעיל ביותר למניעת התממשות הסיכון, במקרה בו המוכר נכנס להליכי חדלות פירעון מבלי ששולם חוב היטל ההשבחה. זאת, בהינתן הקושי של הוועדה המקומית לנקוט אמצעים אפקטיביים לגביית חוב היטל השבחה בעת מכירת המקרקעין וחוסר יכולתה להגן על עצמה מפני אירוע של חדלות פירעון של החייב בתשלום היטל ההשבחה. מנגד, לרשות רוכש הנכס עומדים מנגנונים שונים להבטחת החוב. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [דיון פלילי] [משפט מינהלי] |
|
| עא 6132/16 יורם פרדקין נ' מדינת ישראל - יחידת המפקח על המכרות (עליון; נ' הנדל, א' שהם, י' אלרון; 10/04/18) - 21 ע' |
| עו"ד: יעל בלונדהיים, רון דרור, אופיר מנצ'ל |
ערעור על פס"ד לפיו נדחתה תביעת המערער לחייב את המשיבות לשלם לו פיצוי כספי בגין התנהלותן ביחס להנפקת רישיון חציבה, שהביאה לטענתו לסגירת המחצבה. הערעור התמקד בטענות המערער לאכיפה בררנית ולקיומה של הבטחה שלטונית. שתי הטענות נדחו.
דיון פלילי – טענות מקדמיות – אכיפה בררנית
משפט מינהלי – הבטחה מינהלית – היעדרה
.
ערעור על פס"ד לפיו נדחתה תביעת המערער לחייב את המשיבות לשלם לו פיצוי כספי בגין התנהלותן ביחס להנפקת רישיון חציבה על ידי הממונה על המכרות שהביאה לטענתו, לסגירת מחצבה לכריית טוף שהקים (להלן: מחצבת הר אודם, או, המחצבה). עיקר המחלוקת בענייננו נסובה אודות שתי סוגיות: האחת – האם צעדי האכיפה שהופעלו נגד המחצבה – אשר פעלה ללא רישיון חציבה – ננקטו באופן בררני, ביחס לשתי מחצבות סמוכות, העוסקות גם הן בכריית טוף (להלן: מחצבות מרום גולן); השנייה – האם מכתביהם של המפקח וראש צוות הפיקוח, בהם פורטו הדרישות אשר מילוין הינו תנאי לקבלת רישיון חציבה, עלו לכדי הבטחה מנהלית למערער, לפיה אם יקבל המערער היתר לשימוש חורג מהוועדה המקומית יהא זכאי לקבל גם רישיון חציבה מיחידת המכרות.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט י' אלרון בהסכמת השופטים נ' הנדל וא' שהם) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
האם ננקטה אכיפה בררנית כלפי המערער? למרות ההכרה כי אין באפשרותה של הרשות לאכוף את הדין באופן מוחלט כלפי כולי עלמא, ועל אף הותרת מתחם רחב של שיקול דעת לרשות באשר לסדרי העדיפויות באכיפה, הוכר בישראל האיסור על אכיפה בררנית, היא אכיפה חלקית המבוססת על מטרות פסולות, שיקולים זרים או שרירותיות.
בשנים האחרונות התגבשה בבימ"ש זה התפיסה לפיה די בתוצאה המפלה כדי להקים טענת אכיפה בררנית ואין צורך בהוכחת מניע או כוונה פסולים בכדי להעביר לרשות את נטל ההוכחה כי פעלה מטעמים ענייניים וסבירים.
בהתאם להלכת סלכגי, בחינת טענה לאכיפה בררנית תיעשה באספקלריה של שלוש שאלות, שאינן מנותקות בהכרח האחת מהשנייה: ראשית, יש לבחון מהי קבוצת השוויון עימה נמנה מי שהעלה את טענת האכיפה הבררנית; שנית, כיצד יש להבחין בין אכיפה בררנית פסולה לכזו הנשענת על שיקולים לגיטימיים; לבסוף, ייבחן הנטל הראייתי המוטל על כתפי הטוען לאכיפה בררנית.
במקרה דנן, כאמור, טען המערער כי ננקטה בעניינו אכיפה בררנית ביחס למחצבות מרום גולן. באשר לשאלה הראשונה, מקובלת על ביהמ"ש קביעת בימ"ש קמא כי מחצבת הר אודם ומחצבות מרום גולן משתייכות לאותה קבוצת שוויון, זאת נוכח העובדה כי אלה האחרונות קיבלו את רישיונן לפני הסדרת תחום רישיונות החציבה על ידי יחידת המכרות ולפיכך לא בוצעה בחינה מהותית ומעמיקה של בקשתן, ודינן מבחינה זו הוא כדין מחצבות "פיראטיות", אשר לא היו נתונות לפיקוח. ביהמ"ש מוסיף, כי על אף שקבוצת השוויון בענייננו כוללת את המחצבות ה"פיראטיות" כולן, הרי שבבואה לאכוף את הדין, על הרשות לתת את הדעת להשלכותיה הנוספות והפרטניות של מדיניות האכיפה המבוצעת על ידה.
במקרה דנן, מחצבת הר אודם ומחצבות מרום גולן היו, לכל הפחות בעת נקיטת צעדי האכיפה, המחצבות היחידות בארץ לכריית טוף. אף אם לשיטת המשיבות ישנו שוני בין שתי המחצבות, הרי שיש טעם לפגם באכיפה כלפי גורם אחד בלבד בפלח שוק כה מצומצם, לנוכח נקודות הדמיון בניהן.
חרף האמור, ביהמ"ש סבור כי לא מדובר בענייננו באכיפה בררנית פסולה.
השאלה השנייה בהתאם להלכת סלכגי היא, כזכור, מה עמד ביסודה של ההחלטה לנקוט בצעדי אכיפה והאם מדובר בשיקולים לגיטימיים. מחומר הראיות עולה כי החלטת המשיבות לנקוט בצעדי אכיפה נגד המערער והמחצבה שבבעלותו הייתה עניינית, סבירה ונטולת הפליה, ולפיכך אין צורך להידרש לשאלה השלישית שנידונה בעניין סלכגי, שעניינה קביעת נטל ההוכחה, ובפרט סוגיית נטל ההוכחה הנדרש בתביעת פיצויים בשל אכיפה בררנית, אשר טרם נתבררה כל צרכה בפסיקת בימ"ש זה.
כן נדחתה טענת המערער בעניין קיומה של הבטחה מנהלית. כידוע, על מנת להוכיח שכלולה של הבטחה מנהלית, על הטוען לקיומה להראות כי ניתנה הבטחה ברורה ומפורשת; על ידי בעל סמכות לתיתה; בכוונה להקנות לה תוקף משפטי; וכי אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה. במקרה דנן כשל המערער להוכיח את התנאי הראשון, הוא דבר קיומה של הבטחה ברורה ומפורשת.
המכתבים שנשלחו למערער על ידי המפקח וראש צוות הפיקוח, פורשים את מדיניותה הכללית של יחידת המכרות בלבד, תוך התייחסות לטענותיו הפרטניות של המערער, אך לא נמצא בהם רמז להבטחה מנהלית קונקרטית ומפורשת בעניינו. בפירוט המדיניות הנוהגת לכשעצמה, אין כדי להוות הבטחה מנהלית, בדומה לנסיבות בענייננו. זאת ועוד, גם בהנחה מיטיבה עם המערער, כי המכתבים אכן מהווים הבטחה מנהלית, הרי שצוין בהם במפורש כי ההיתר לשימוש חורג שיוגש לשם קבלת רישיון החציבה ייבחן לגופו ובאופן פרטני. נוכח זאת, לא ניתן ללמוד ממכתבים אלה על קיומה של הבטחה מנהלית למערער לפיה עצם הגשת היתר לשימוש חורג (יחד עם התנאים הנוספים) יזכה אותו ברישיון חציבה בהר אודם.
לאור הבהרת המדיניות שהייתה נהוגה בעניין היתרים לשימוש חורג, אין לקבל את דרישת המערער לפיצויים בגין הסתמכותו על אותה מדיניות, שהרי גם לפי המדיניות דאז היה על יחידת המכרות לבחון את תוקפו של ההיתר לשימוש חורג ולא להסתפק בעצם קיומו. לא זו אף זו, אין להעלים עין מן העובדה שלמערער הובהר מספר פעמים כי אין באפשרותו להתחיל בחציבה ללא קבלת היתר כדין, ולפיכך, בכל הנוגע לנזקיו הנטענים, אשר נגרמו כתוצאה מפעילות המחצבה ללא היתר, אין לו להלין אלא על עצמו. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [דיון פלילי] |
|
| רעפ 6716/17 רונן מירז נ' מדינת ישראל (עליון; ד' מינץ; 10/04/18) - 9 ע' |
| עו"ד: עילית מידן, דוד גולן |
אין טעם להתערב בהרשעת המבקש בעבירת גרם מוות ברשלנות, בהתחשב בקביעות העובדתית בדבר רשלנותו, ואף אין מקום להתערב בעונש שהוטל עליו.
דיון פלילי – בקשת רשות ערעור – דחייתה
דיון פלילי – ערעור – הרשעה
דיון פלילי – ערעור – ענישה
.
בקשת רשות ערעור על פסק דין בו נדחה ערעור המבקש על הרשעתו בעבירת גרם מוות ברשלנות ועל עונשו – 10 חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה למשך שנה ועונשי פסילה בתנאים.
.
בית המשפט העליון (השופט ד' מינץ) דחה את הבקשה ופסק:
עניינו של המבקש ממוקד בעיקרו ביישום הדין על עניינו הפרטני, הוא אינו מעורר בנסיבות הקונקרטיות שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית ואף לא נגרם למבקש עיוות דין או אי צדק חמור. לגופם של דברים, אף שיתכנו היבטים שטעונים ליבון בעניין תיקון 126 לחוק העונשין ופרשנותו הראויה, אין טעם מספיק להתערב בהרשעה, בהתחשב בקביעות העובדתית לפיהן רשלנותו של המבקש הינה רשלנות חמורה העולה לכלל נטילת סיכון בלתי סביר להתרחשות התוצאה ומבססת את אשמתו מעבר לספק סביר. עונשו של המבקש עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מהסוג בהן הוא הורשע ולכן אין מקום להתערב בגזר הדין. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [קופות גמל] [פשיטת רגל] |
|
| רעא 2512/17 מרי פינצב נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (עליון; י' דנציגר, ע' ברון, ד' מינץ; 10/04/18) - 36 ע' |
| עו"ד: מיכל רבינוביץ, מיכל בן עמי ליבוביץ, איתי הס, אורי לונטר |
עמית בקופת גמל של משקיע מוסדי נוטל הלוואה מאותו משקיע מוסדי. הוראה בהסכם ההלוואה קובעת כי כספי העמית המוחזקים על ידי המשקיע המוסדי משועבדים כנגד סכום ההלוואה שטרם נפרע. עוד נקבע בהסכם ההלוואה כי למשקיע המוסדי זכות עיכבון על הכספים כל עוד לא נפרעה ההלוואה במלואה וכי הוא זכאי לקזז את הכספים כנגד סכום ההלוואה במקרה של אי-פירעון. האם הוראות אלו תקפות?
קופות גמל – הלוואה לעמית – זכות קיזוז
קופות גמל – הלוואה לעמית – שעבוד זכויות עמית
פשיטת רגל – קיזוז – תוקפו
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי במסגרת הליך פשיטת רגל המתנהל נגד המבקשת, במסגרתה התיר ביהמ"ש למשיבה 1 (להלן: מגדל), לקזז מכספי פוליסת ביטוח המנהלים של המבקשת המוחזקים אצל מגדל, המזכה אותה בין היתר ברכיב של קצבה לגיל הפנסיה, כנגד הלוואה שהמבקשת נטלה ממגדל. הבקשה נדונה כערעור. באופן כללי תיאר השופט דנציגר את המקרה כך: עמית בקופת גמל של משקיע מוסדי נוטל הלוואה מאותו משקיע מוסדי. הוראה בהסכם ההלוואה קובעת כי כספי העמית המוחזקים על ידי המשקיע המוסדי (להלן בפסקה זו: הכספים) משועבדים כנגד סכום ההלוואה שטרם נפרע. עוד נקבע בהסכם ההלוואה כי למשקיע המוסדי זכות עיכבון על הכספים כל עוד לא נפרעה ההלוואה במלואה וכי הוא זכאי לקזז את הכספים כנגד סכום ההלוואה במקרה של אי-פירעון. האם הוראות אלה – כל אחת מהן בנפרד – תקפות, אם לאו. אלה השאלות המתעוררות בהליך דנן.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט (בדימ') י' דנציגר בהסכמת השופטים ד' מינץ וע' ברון (לתוצאה)) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
המקרה מעורר שלוש שאלות: האם שעבוד כספי הפוליסה תקף (נוכח סעיף 25(א) לחוק קופת גמל, קובע כי "זכויות עמית בקופת גמל אינן ניתנות להעברה לאחר או לשעבוד")? האם רשאית מגדל לקזז את כספי הפוליסה כנגד יתרת ההלוואה? והאם עומדת למגדל זכות עכבון על כספי הפוליסה? ברם, כבר בראשית הדיון מבהיר השופט דנציגר כי לשיטתו ככל שנגיע למסקנה כי בדין התיר ביהמ"ש המחוזי את הקיזוז אין צורך להכריע בשאלות הנוספות שעל הפרק.
סעיף 25(א) לחוק קופת גמל, קובע כי "זכויות עמית בקופת גמל אינן ניתנות להעברה לאחר או לשעבוד". כ"כ, נוכח התכלית הסוציאלית של החיסכון הפנסיוני, בדמות צבירה בקופת גמל, סעיף 85(1א) לפקודת פשיטת הרגל קובע הסדר מיוחד לגבי כספים אלה, לפיו, כספים שנצברו בקופת גמל אינם בגדר "נכסים בני חלוקה" בפשיטת רגל, והם אינם נכנסים לקופת הכינוס אלא אם ניתן אישורו של ביהמ"ש, וזאת לבקשת הנאמן. בנוסף, אם מדובר בכספים שנצברו למטרת קצבה, "וטרם הגיע המועד לתשלומם כקצבה", גם ביהמ"ש אינו רשאי להורות על העברתם לנאמן. משמעות הסעיף היא כי הכספים שנצברו למטרת קצבה אינם מהווים חלק מקופת הנשייה. ראשית, משום שטרם הגיע המועד לתשלומם כקצבה; ושנית, משום שלא מדובר בבקשה של הנאמן לפדותם.
חרף זאת, השופט דנציגר סבור כי אין מניעה לדון בשאלת הקיזוז על ידי מגדל, וזאת על יסוד זכות הקיזוז שהוקנתה לה בהסכם ובהתאם לסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, וזאת על יסוד הסכמתה של המערערת לפדיון מוקדם של כספי הפוליסה.
בשנים האחרונות הגיעו לפתחם של בתי המשפט המחוזיים לא מעט מקרים של פושטי רגל שבהם התבקש פדיון מוקדם של כספי פוליסה, בין לצורך פרעון הלוואה ובין לצורך העשרת קופת פשיטת הרגל, וכן התבקש מימוש שעבוד של כספי פוליסה כנגד יתרת הלוואה או קיזוז של כספים אלה. לעתים היו אלה בקשות של המנהל המיוחד ולעתים בקשות של המשקיע המוסדי. בתי המשפט המחוזיים נחלקו בדעתם בנוגע לשאלות השונות.
מסקירת ההחלטות השונות עלה, כי בעוד חלק מבתי המשפט המחוזיים סברו כי אין מניעה שחברת הביטוח והלווה יסכימו על שעבוד כספי הפוליסה, חלקם סברו כי סעיף 25(א) לחוק קופת גמל, הקובע כי "זכויות עמית בקופת גמל אינן ניתנות להעברה לאחר או לשעבוד" – מונע זאת. כמו כן, נתגלעה ביניהם מחלוקת בשאלה האם מדובר בשעבוד המצריך רישום כתנאי לתוקפו כלפי צדדים שלישיים, או שמא מדובר ב"נכס נד" שאינו מצריך רישום. (ביהמ"ש מבהיר בראשית הדיון ובמהלכו וכמפורט בהמשך תקציר כי ההכרעה בשאלות אלה תתייתר אם נגיע למסקנה כי מתקיימת זכות קיזוז במקרה דנן).
בד בבד, בשאלת זכות הקיזוז, חלק מבתי המשפט המחוזיים סברו כי מתקיימים התנאים לקיזוז לפי סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, ודומה כי גדר המחלוקת מתמקד בעיקר בתנאי שעניינו היות המועד הקובע לקיום העסקים ההדדיים מועד מתן צו הכינוס, בהינתן שמדובר בחייבים שלא הגיעו לגיל הפרישה.
לאור כל אלה, בחן השופט דנציגר האם קמה למגדל, בנסיבות העניין, זכות לקיזוז כספי הפוליסה כנגד יתרת ההלוואה.
זכות הקיזוז על פי הדין הכללי מעוגנת בסעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), וכן בהוראות ספציפיות בחוקים נוספים. כאשר אחד הצדדים מצוי בהליך פשיטת רגל, חל הסדר ייחודי, אשר גובר על ההסדר שבדיני החוזים הכלליים, אשר מוסדר בסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל.
ההוראה הכלולה בסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, הופכת את הנושה למעין נושה מובטח, שכן החוב המגיע לו נפרע על דרך קיזוז בעוד שנושיו הרגילים של החייב ייאלצו להסתפק ביתרת החוב לאחר הקיזוז.
סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל פורש ככולל חמישה תנאים: (1) "חוב הדדי" או "אשראי הדדי" או "עסקים הדדיים"; (2) החובות מכל צד הם בני תביעה; (3) העסקים בהם מדובר יוצרים חיובים כספיים או עשויים להסתיים לגבי כל אחד מהצדדים בחיובים כספיים; (4) המועד הקובע לקיום ה"עסקים ההדדיים" הוא מועד צו הכינוס; (5) אי ידיעת הטוען לקיזוז בשעת מתן האשראי לחייב על מעשה פשיטת רגל שבוצע על-ידי החייב ושניתן לבסס עליו את צו הכינוס נגד החייב ביום שהוגשה בקשה שעל-פיה הוכרז החייב פושט רגל . עמידה בנטל ההוכחה לביסוס הזכות לקיזוז חלה על כל מי שטוען לה, בהיותה חריג מובהק לעקרון השוויון בפשיטת רגל.
תנאים אלו מתקיימים בענייננו(כמפורט בפסקאות 23-27 לחוו"ד השופט דנציגר).
אם כן, מה היחס בין סעיף זה לבין סעיף 85(1א) לאותה פקודה? אין חולק, כי הנאמן אינו יכול לדרוש מביהמ"ש לפדות את כספי קופת הגמל "טרם הגיע המועד לתשלומם כקצבה" (וזאת נוכח תכליתם הסוציאלית, כאמור). עם זאת, ככל שהיה מדובר במקרה שבו החייב מבקש מביהמ"ש של פשיטת רגל לאשר לו לפדות את כספי הקצבה על מנת לפרוע את ההלוואה לחברת הביטוח, במסגרת זכות הקיזוז (כפי שהיה בעניין בוגין, למשל), אזי אין מניעה שביהמ"ש יאשר זאת.
גדר המחלוקת היא כאשר מדובר בבקשה של נושה, על יסוד הסכמה של החייב שניתנה עובר לפתיחת הליך פשיטת הרגל. לעמדת השופט דנציגר, גם במקרה כזה רשאי ביהמ"ש לאשר זאת (שכן מדובר, למעשה, בבקשה המושתתת על הסכמת החייב). עם זאת, ייתכן שיהיה זה ראוי כי בהסכמי הלוואה מסוג זה תובהר ללווה, מראש ובצורה ברורה, המשמעות של הסכמה זאת על זכויותיו הפנסיוניות.
נוכח האמור לעיל, הגיע השופט דנציגר למסקנה שמגדל רשאית לקזז את יתרת חוב ההלוואה שהעניקה למערערת מכספי הפוליסה של המערערת המוחזקים בידה. מסקנה זו מתיישבת גם עם הוראותיה של תקנה 16 לתקנות קופות גמל.
נוכח מסקנה זו, וכאמור לעיל, מתייתר הצורך לדון בשאלה האם ניתן לשעבד את כספי הפוליסה (וזאת בשים לב לאמור בסעיף 25 לחוק קופות גמל), שכן זכות הקיזוז ממילא היא בעלת אופי "בטוחתי". כמו כן, אין צורך לדון בשאלה של זכות העיכבון, שהיא זכות חלשה יותר מזכות הקיזוז, מבחינת יכולת המימוש של הכספים.
השופט ד' מינץ וע' ברון מסכימים לתוצאה לפיה בדין התיר ביהמ"ש המחוזי למגדל "כמשקיע מוסדי" לקזז את חוב ההלוואה של המערערת המצויה בהליכי פשיטת רגל, מכספי פוליסת ביטוח המנהלים של המערערת אצל מגדל. ברם לשיטתם, לו זכות הקיזוז "הכללית" הקבועה בסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], הייתה עומדת לבדה, לא היה בכוחה של מגדל לגבות את חוב המערערת כלפיה בדרך של קיזוז. זאת לנוכח המגבלה שבהוראת סעיף 85(1א) לפקודה המחריגה כספי קופת גמל ממכלול הנכסים בני החלוקה בפשיטת רגל.
ואולם בנסיבות המקרה סבור השופט מינץ שלמגדל עומדת הזכות לגבות את חובה באמצעות קיזוז, בשל קיומה של נשייה מובטחת בכספי הקופה, הן באמצעות זכות המישכון והן באמצעות זכות העיכבון העומדות לימינה מכוח הסכמת המערערת שניתנה עם מתן ההלוואה כנגד שעבוד הכספים שיצטברו בקופתה.
גם השופט ברון מסכימה כי בנסיבות המקרה קמה זכות הקיזוז למגדל מתוקף הסכמתה המפורשת של המערערת לשעבוד כספי הפוליסה כבטוחה לכספי ההלוואה, כפי שניתן לדברים ביטוי בהסכם ההלוואה.
בכל הנוגע להגבלה הקיימת בסעיף 25(א) לחוק קופות גמל הקובע כי זכויות עמית בקופת גמל אינן ניתנות להעברה לאחר או לשעבוד. צויין בין היתר כי יש בתקנה 16 לתקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) (כללי השקעה החלים על גופים מוסדיים), התשע"ב-2012, המדגימה סוג של
מקרים הנכנס בגדרי החריג שבסעיף 25(א), כדי להכשיר את שעבוד זכויות החייב לטובת המוסד הפיננסי המלווה.
מחוקק המשנה הכיר בכך שכספי קופת גמל המופקדים אצל משקיע מוסדי ישמשו כבטוחה להחזר הלוואה שניתנה על ידו למבוטח; ומסכימה אני עם השופט מינץ כי יש בכך כדי ללמד על מתן תוקף להסכמת המבוטח – ובענייננו המערערת – לשעבד את זכויותיו בקופת הגמל למבטח שהוא משקיע מוסדי וגם המלווה, ובענייננו למגדל. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 5 [עבודה] [ביטוח לאומי] |
|
| עבל (ארצי) 8514-12-16 שחר שבו נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; לאה גליקסמן, אילן איטח, ורדה וירט, נ.צ: מיכל בירון בן גרא, עצמון ליפשיץ; 26/03/18) - 15 ע' |
| עו"ד: שרית דמרי דבוש, ששון חורש |
על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כפגיעה בעבודה יש לבחון אם קיים קשר סיבתי בין האירוע בעבודה לבין האוטם, וכן יש לבחון את מאזן ההשפעות, דהיינו: האם האירוע החריג תרם תרומה ממשית להתרחשות האוטם במועד בו התרחש. במקרה הנדון, המומחה השיב בשלילה בשני עניינים אלה, ולא נמצא מקום לסטות מחוות דעתו או למנות מומחה רפואי נוסף.
עבודה – ביטוח לאומי – פגיעה בעבודה
עבודה – ביטוח נפגעי עבודה – פגיעה בעבודה
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – פגיעה בעבודה
.
המערער הגיש תביעה להכיר באוטם שריר הלב ו/או במחלת הלב כפגיעה בעבודה. המערער ייחס את פרוץ האוטם לעומס חריג שהוטל עליו בעבודה. תביעתו נדחתה על בסיס חוו"ד רפואית של מומחה אשר מונה ע"י ביה"ד, ומכאן הערעור.
.
ביה"ד הארצי לעבודה (השופטת ל' גליקסמן, סה"נ ו' וירט ליבנה והשופט א' איטח) דחה את הערעור בקבעו:
אין די בעובדה שהאוטם התרחש בסמיכות זמנים לאירוע החריג בעבודה, על מנת לקבוע שיש להכיר באוטם כפגיעה בעבודה. על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כפגיעה בעבודה יש לבחון אם קיים קשר סיבתי בין האירוע בעבודה לבין האוטם, וכן יש לבחון את מאזן ההשפעות, דהיינו האם האירוע החריג תרם תרומה ממשית להתרחשות האוטם במועד בו התרחש. המומחה השיב בשלילה בשני עניינים אלה, כמפורט בחוות דעתו ובתשובותיו לשאלות ההבהרה, ולא נמצא מקום לסטות מחוות דעתו.
המערער טען כי המומחה לא הסביר קביעתו בעניין העדר קש"ס ולא הסביר מדוע המערער לקה באוטם דווקא במועד זה ולא אחר. אין לקבל טענה זו. עיון בחוות דעתו של המומחה הרפואי מעלה כי המומחה היה מודע למכלול הנתונים הרפואיים והנתונים העובדתיים בעניינו של המערער, לרבות תנאי העבודה החריגים של המערער ביום האירוע בעבודה. המומחה הרפואי התייחס בפירוט רב למסמכים הרפואיים שבתיקו של המערער, וכל קביעותיו מבוססות היטב בתיעוד הרפואי שהיה לפניו. קביעתו בדבר העדר קשר סיבתי מבוססת על מכלול הנתונים, לרבות מצבו הרפואי של המערער עובר למועד בו לקה באוטם וגורמי הסיכון (פעילות יתר של בלוטת המגן ואנמיה), ולדעת המומחה עבודת המערער לא הייתה הגורם המכריע לפרוץ האוטם באותו מועד, וזאת בשל מצבו הבריאותי הקשה של המערער, שהיה חולה מורכב וקשה.
לפיכך, גם אם לא ניתן לשלול קיומו של קשר סיבתי כלשהו בין האירוע החריג לבין האוטם, המומחה הרפואי הבהיר היטב כי השפעת האירוע החריג על בוא האוטם הייתה פחותה בהרבה מהשפעת הגורמים האחרים וסביר להניח שהאוטם היה מתרחש באותו פרק זמן בו הוא אירע למעשה אף ללא האירוע בעבודתו של המערער. הדרישה שמעלה המערער, לפיה על המומחה הרפואי להסביר מדוע התרחש האוטם בדיוק במועד שבו התרחש, היא בלתי סבירה ובלתי אפשרית. על המומחה הרפואי לקבוע ע"פ "מבחן העיתוי" שנקבע בעניין טמיר האם סביר להניח שהאוטם היה מתרחש במועד בו אירע גם אלמלא האירוע החריג, או שאלמלא האירוע החריג מועד התרחשותו היה נדחה למועד מאוחר יותר. בהקשר זה, מידת השפעה בשיעור של 20% שנטענה ע"י המערער אינה רלוונטית עת מדובר בקשר סיבתי בין אירוע חריג לבין אוטם, אמת מידה זו רלוונטית עת מדובר בפגיעה בעבודה בעילה של מיקרוטראומה.
המערער לא הצביע על טעם המצדיק סטייה מקביעות המומחה או על טעם המצדיק מינוי מומחה רפואי נוסף. בהתייחס לטענת המערער כי הספק פועל לטובתו, הרי שבעניין טמיר נקבע כי חובת הוכחת קש"ס בין האירוע החריג בעבודה לבין אוטם שריר הלב מוטלת על המערער. עליו להוכיח בסבירות של מעל 50% קיומו של קשר שכזה. עניין הספק הפועל לטובת המערער אינו רלוונטי לקביעת הקש"ס כאמור. הוא רלוונטי לעניין הקביעה אם קיים אירוע חריג או לא. כאן הכלל הינו, שככל שקיים ספק אמיתי בדבר חריגות האירוע, אין ספק שיש למנות מומחה רפואי שיידרש לקשר בין אותו אירוע לבין אוטם שריר הלב. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [עבודה] [התיישנות] [דיון אזרחי] |
|
| עסק (ארצי) 12475-02-13 מדינת ישראל נ' ארגון סגל המחקר במערכת הבטחון, ברפא"ל ובמשרד ראש הממשלה (עבודה; יגאל פליטמן, ורדה וירט-ליבנה, אילן איטח, נ.צ: חיה שחר, אמנון גדעון; 26/03/18) - 36 ע' |
| עו"ד: תמי דקל, אשר סלע ז"ל, משה פרדס, חנן שיקלר |
ביה"ד הארצי לעבודה קיבל חלקית את ערעור המדינה על פס"ד של בי"ד אזורי שבו נקבע כי על המדינה ליישם על המשיבים 2-6 ויתר עובדי המחקר במערכת הביטחון המיוצגים על ידי המשיב 1 את ההלכה שנפסקה בעניין פלצנר לפיה זכאים עובדי המחקר לצבור ימי מחלה בגין תקופות במהלכן שהו בשבתון (כפועל יוצא לתשלום פיצוי בגין ימי מחלה שנצברו בעד תקופות שבתון ואשר לא נוצלו) – מבלי שיישום זה יוגבל מטעמים של התיישנות.
עבודה – בית-הדין לעבודה – טענת התיישנות
עבודה – דמי מחלה – פדיון דמי מחלה
עבודה – דמי מחלה – זכאות
התיישנות – טענת התיישנות – על-ידי המדינה
דיון אזרחי – התיישנות – הזדמנות ראשונה
.
ערעור על פס"ד של בי"ד אזורי שבו נקבע כי על המערערת (להלן – המדינה) ליישם על המשיבים 2-6 ויתר עובדי המחקר במערכת הביטחון המיוצגים על ידי המשיב 1 (להלן – ארגון הסגל) את ההלכה שנפסקה בע"ב (ת"א) 1645-1640/03 בעניין פלצנר לפיה זכאים עובדי המחקר לצבור ימי מחלה בגין תקופות במהלכן שהו בשבתון (כפועל יוצא לתשלום פיצוי בגין ימי מחלה שנצברו בעד תקופות שבתון ואשר לא נוצלו) – מבלי שיישום זה יוגבל מטעמים של התיישנות.
.
ביה"ד הארצי לעבודה (מפי השופט א' איטח, ובהסכמת השופטים פליטמן ווירט-ליבנה) קיבל את הערעור בחלקו מהטעמים הבאים:
מתי מתיישנת תביעה לפדיון ימי מחלה? סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". אין חולק כי העילה לתביעת פיצוי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים של עובד המדינה מתגבשת במועד פרישתו של העובד.
המחלוקת המהותית היא בשאלה כיצד נמנים אותם ימי מחלה שלא נוצלו ולגביהם קמה הזכאות לפיצוי: האם כשיטת המדינה, היתרה הצבורה השוטפת של ימי מחלה בלתי מנוצלים – אפילו נשמטו מיתרה זו ימי זכאות בגין תקופות עבר שהן מעבר למועד ההתיישנות, או שמא כשיטת התובעים וארגון הסגל – כלל ימי הזכאות בגין תקופת השירות בניכוי ימי המחלה שנוצלו בפועל.
לאחר עיון בהוראות התקשי"ר הרלוונטיות, תוך שצוין בין היתר כי אין שונות רלוונטית בין עובדים בפנסיה צוברת לבין עובדים בפנסיה תקציבית, ביה"ד הגיע למסקנה כי במחלוקת מהותית זו הדין עם התובעים וארגון הסגל.
דהיינו, במועד הזכאות – הפרישה מהעבודה, יש לחשב את כלל ימי המחלה להם זכאי עובד מחקר בגין כל תקופות השרות המזכות (סעיף 33.276 לתקשי"ר), ובמקרה שלנו לרבות תקופות שבתון שחלו במהלך השרות (ללא מגבלת התיישנות), ומהם להפחית את ימי הניצול. היתרה המתקבלת היא יתרת ימי המחלה לגביה נבחנת הזכאות לפיצוי.
כפועל יוצא מן האמור, תביעתם של תובעים שהגישו את תביעתם טרם שחלפו 7 שנים ממועד פרישתם מהעבודה לא התיישנה. הוא הדין לגבי עובדי מחקר שסיימו לעבוד במהלך 7 השנים שקדמו להגשת בקשת הצד ואינם נמנים על התובעים.
בנוסף, תביעה של עובדים שהוגשה במהלך תקופת עבודתם (ומטרתה הגדלת יתרת ימי המחלה בגין תקופות שבתון שחלו במהלך תקופות השבתון) לא התיישנה.
לפיכך ערעור המדינה בנוגע לדחיית טענת ההתיישנות לגבי תובעים אלו נדחה, משתביעתם כלל לא התיישנה.
לגבי התובעים בתיק וינצ'ה שסיימו לעבוד בשירותה קודם לשבע השנים שקדמו להגשת התובענה לאור האמור, ביה"ד המשיך לדון בטענת ההתיישנות של המשיבה בנוגע לתובעים בתיקים השונים, שסיימו לעבוד בשירותה קודם לשבע השנים שקדמו להגשת התובענה (כמפורט בסעיף 64 לפסה"ד). בהקשר זה נבחנה השאלה לגבי כל תובענה ותובענה האם המדינה העלתה את טענת ההתיישנות "בהזדמנות הראשונה". שכן, סעיף 3 לחוק ההתיישנות קובע כי "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה".
המבחן לעניין ההזדמנות הראשונה הוא אובייקטיבי: האם נתבע סביר היה צריך להעלות את טענת ההתיישנות באותו שלב של הדיון. בצד זאת הדגיש בית המשפט העליון כי "שלילת טענת התיישנות מחמת כך שלא הועלתה בהזדמנות הראשונה תלויה בנסיבות המאפיינות את המקרה הפרטני ואין להחיל בעניין זה כלל גורף, וכי מקום בו במועד הגשת כתב ההגנה נעלמו מהנתבע עובדות שיכולות להקים את טענת ההתיישנות, אין למנוע מהעלאתה של טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר שנודעו עובדות אלה.
עוד צויין תוך דחיית קביעות שונות של ביה"ד האזורי, כי "ההזדמנות הראשונה" להעלאתה של טענת התיישנות, צריכה להבחן בכל הנוגע לנסיבותיה של כל תובענה ותובענה, ואין לראות בתובענה האחת, לא כל שכן, בין צדדים שאינם זהים, כ"הזדמנות הראשונה" לטעון להתיישנות בתובענה האחרת. (אם כי לא מן הנמנע כי התנהלות שונה של נתבע במספר תובענות תשקול מקום בו יבחן תום ליבו הדיוני בהעלאתה של טענה דיונית). וכן כי ההזדמנות הראשונה לטענת התיישנות היא במסגרת ההליך המשפטי גופו ולא קודם לכן (אם כי יתכן ותכתובת שאין בצידה טענת התיישנות תשמש בסיס לטענה הנסמכת על סעיף 9 לחוק ההתיישנות).
ביישום לענייננו: תיק וינצ'ה – בתיק וינצ'ה הגישה המדינה בקשה לסילוק התובענה על הסף בהעדר כימוי ואי תשלום אגרה. במסגרת הבקשה לסילוק על הסף לא העלתה המדינה טענת התיישנות. בהתאם לפסיקה, ככלל, יש לראות בבקשת הסילוק כ'הזדמנות הראשונה' להעלאת טענת ההתיישנות. עם זאת, אין מדובר בכלל מוחלט, ואם במסגרת הבקשה לדחייה על הסף לא נטענו ולא נדרשו לטענות לגוף הסכסוך, יש מקום לדעה כי אין לראות בכך את הזדמנות הראשונה להעלאת הטענה.
ביה"ד האזורי קבע כי בנסיבות העניין הבקשה לסילוק על הסף היתה "ההזדמנות הראשונה" של המדינה לטעון להתיישנות. קביעה זו מקובלת על ביה"ד בנסיבות העניין, ולו מן הטעם שבבקשה לסילוק על הסף נדרשה המדינה, הגם שבתמצית, לגופה של מחלוקת תוך הדגשת העובדה כי הערעור בעניין פלצנר תלוי ועומד. לאור האמור, ערעור המדינה בכל הנוגע טענת ההתיישנות לגבי התובעים בתיק וינצ'ה שסיימו לעבוד בשירותה קודם לשבע השנים שקדמו להגשת התובענה נדחית, משטענת ההתיישנות של המדינה לא נטענה "בהזדמנות הראשונה". ולכן דין ערעורה של המדינה בנוגע לתובענות בתיק וינצ'ה להדחות.
בכל הנוגע ליתר התיקים: תיק משולם, תיק ברומברג ובקשת הצד, נקבע כי טענת ההתיישנות של המדינה נטענה ב"הזדמנות הראשונה".
מניעות המדינה מלטעון להתיישנות? ביה"ד האזורי קבע כי המדינה היתה מנועה מלטעון להתיישנות וזאת ממספר טעמים. ביה"ד הארצי סבור אחרת.
בדב"ע (ארצי) מח/3-120 (להלן:הלכת רובינשטיין), נדון מצב הדומה למקרה שלפנינו, והתעוררו בו שאלות דומות לאלה שבהליך זה. הראשונה, האם הכרעה שניתנה בתביעות פרט בקשר להוראות ההסכם הקיבוצי שחל במקום העבודה מחייבות את המעסיק בהליכים מאוחרים הנוגעים לעובדים אחרים; השניה, האם המעסיק יכול לטעון להתיישנות נגד תביעות פרט מאוחרות להליך המקורי.
השאלה הראשונה התייתרה הן נוכח הנחיות המדינה מיום 2.3.10 אשר החילו את פסק הדין בענין פלצנר על כלל עובדי המחקר והן נוכח הודעת המדינה מיום 19.3.12 לפיה "הקביעות וההכרעות בפסק הדין בעניין פלצנר מחייבות את המדינה". ביה"ד מוסיף לאור הלכת רובינשטיין בדין פעלה המדינה כאמור.
אשר לשאלה השניה – החלת הלכת רובינשטיין ביחס לשאלה הראשונה כלל אינה משמיעה את אשר נקבע על ידי ביה"ד האזורי ביחס לשאלה השניה. נקודת המוצא היא שאין בפסק הדין שניתן בתביעה של עובד או עובדים, להבדיל מבקשת צד בסכסוך קיבוצי או בתובענה ייצוגית, כדי למנוע מהמעסיק מלטעון להתיישנות כלפי תביעות מאוחרות. ביה"ד מוסיף, כי אין בהתייצבותו של ארגון הסגל להליך בעניין פלצנר כדי לשנות מן המסקנה הנוגעת לשאלה השניה כאמור. התייצבות ארגון הסגל להליך מחזקת אמנם את המסקנה בדבר החלת הכלל בדבר "השתק פלוגתא" על המעסיק שהפסיד בדין, אולם אין בה כדי למנוע ממעסיק מלטעון טענת התיישנות כלפי הליכים מאוחרים שיוגשו נגדו. כאמור, שונים היו פני הדברים לו הוגשה בקשת הצד הנוכחית בשעתו – או אז ובהנחה כי הסעדים שהתבקשו כעת היו מתבקשים אז, גבול ההתיישנות היה נמתח כלפי כלל עובדי המחקר, לרבות אלה שלא הגישו תובענה.
לאור האמור נקבע כי לא היה בהלכת רובינשטיין כדי להביא לתוצאה של דחיית טענת ההתיישנות שהעלתה המדינה. הקביעות שם פועלות במישור של הדין המהותי ואינן חוסמות את האפשרות מפני העלאתן של טענות התיישנות.
טענת התיישנות מצד המדינה וביקורת עליה בראי הסבירות ותום הלב: בתי המשפט חזרו ושנו כי המדינה, כמו בעל דין אחר, רשאית לטעון להתיישנות. שכן, התכליות של מוסד ההתיישנות אינן מתמצות אך בשיקולים של קשיים ראייתיים, אלא מקפלים גם אגד של שיקולים נוספים היפים גם מקום בו המדינה היא בעלת דין. אלא, שהמדינה (כמו כל בעל דין אחר) כפופה לחובת תום הלב הדיוני, כשמעמדה משמיע חובת תום לב מוגברת. במקרה דנא, וכמפורט בהרחבה בפסה"ד ביה"ד סבור כי לא היה מקום לדחות את טענת ההתיישנות שהעלתה המדינה מטעמים של חוסר סבירות או חוסר תום לב.
מכאן שהמדינה לא היתה מנועה מלטעון להתיישנות בתיק משולם, בתיק ברומברג ובבקשת הצד (בהתייחס לגמלאים שפרשו מעבודתם במדינה לפני יום 13.12.03, ואינם נמנים על התובעים).
לאור המקובץ ובשים לב לטענה בדבר חלות סעיפים 8 ו-9 לחוק ההתיישנות ולכך ששאלת ההסתמכות של תובע זה או אחר לא התבררה, עולה כי יש להמשיך ולברר את סוגיית ההתיישנות לגבי התובעים הבאים: 13 מהתובעים בתיק משולם (כמפורט בה"ש 9) ו-9 מהתובעים בתיק ברומברג (כמפורט בה"ש 14). עניינם של תובעים אלה יוחזר לביה"ד האזורי, על מנת שישלים את בירור הסוגייה.
הוצאות המשפט: בשים לב לכך שערעור המדינה מתקבל לגבי חלק מהתובעים וכפועל יוצא מבוטל חיובה לשלם להם הוצאות משפט, לא נמצאה הצדקה לחרוג מהכלל שאין להתערב פסיקת ההוצאות על ידי הערכאה הדיונית בהתייחס ליתר התובעים.
אשר להוצאות בערעור: ביחסים שבין המדינה ובין ארגון הסגל אין צו להוצאות בשים לב למדיניות פסיקת הוצאות בסכסוכים קיבוציים; ביחסים שבין המדינה ובין התובעים שעניינם מוחזר לביה"ד האזורי להמשך בירור – אין צו להוצאות, ואלה יפסקו בסופו של ההליך; ביחסים שבין המדינה ליתר התובעים לגביהם נדחה ערעור המדינה – אין צו להוצאות וההוצאות שנפסקו בביה"ד האזורי יהיו בגין ההתדיינות בשתי הערכאות. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [עבודה] |
|
| ברע (ארצי) 47883-05-17 הרב אליהו גד מימון נ' המועצה הדתית קריית אתא (עבודה; אפרת קוקה; 23/03/18) - 11 ע' |
| עו"ד: נגלר יצחק, אשר דל, נעמי דניאל, אסנת שושני |
נוכח האיחור הניכר בהגשת הבקשה להארכת מועד, משהמבקש לא הצביע על טעם מיוחד או על טעם כלשהו להארכת המועד ונוכח סיכוייה הנמוכים של הבר"ע – נדחית הבקשה להארכת מועד להגשת בר"ע על החלטת ביה"ד האזורי לעבודה בה נדחתה בקשת המבקש 'לפיצול' שמיעת עדויות התביעה ולחלופין לדחיית מועד הדיון לצורך הבאת העדים מטעמו.
עבודה – סדרי דין – הארכת מועד
עבודה – סדרי דין – רשות ערעור
.
בקשה להארכת מועד להגשת בר"ע על החלטתו של ביה"ד האזורי לעבודה בה נדחתה בקשת המבקש 'לפיצול' שמיעת עדויות התביעה ולחלופין לדחיית מועד הדיון לצורך הבאת העדים מטעמו.
.
ביה"ד הארצי לעבודה (הרשמת א' קוקה) דחה את הבקשה בקבעו:
תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) קובעות כי בר"ע על החלטה אחרת של ביה"ד האזורי יש להגיש לביה"ד הארצי בתוך 15 יום מיום המצאת ההחלטה, אם ניתנה שלא בפני המבקש, ומסמיכות את ביה"ד/הרשם להאריך מועדים שנקבעו בחוק או בתקנות "מטעמים מיוחדים שיירשמו". ביהמ"ש העליון קבע כי טעם מיוחד קיים במקרה בו סוכלה הכוונה להגיש ערעור עקב אירועים שמחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה בו התחולל אירוע שאינו צפוי מראש ולא ניתן להיערך אליו מראש. גם מצב דברים בו טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי כלול בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה, טעות הניתנת לגילוי ע"י בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה. גישתו הסלחנית של ביה"ד בהכרה בקיומו של טעם מיוחד תעמוד למבקש רק אם יעלה בידו להוכיח כי הסיבה לעיכוב מקורה, ולו בחלקה, בנסיבות חיצוניות שמחוץ לשליטתו.
הצורך להצביע על "טעם מיוחד" נובע מכלל סופיות הדיון. שיקול מרכזי בהכרעה בבקשה להארכת מועד עניינו בעוצמת הפגיעה בציפיות הצד שכנגד לסופיות ההליכים. ככל שאינטרס הסופיות של בעל הדין האחר מובהק יותר והסתמכותו על חלוף המועד ברורה יותר, כך יהיה מקום לדרוש שלטעם המיוחד ישווה אופי של העדר שליטה או תקלה שאינה רגילה או צפויה. ביה"ד מייחס משקל גם למידת האיחור. ככל שגדל האיחור, כך יקשה על המבקש להצדיקו והוא יידרש להצביע על טעם מיוחד בעל אופי מובהק.
במקרה הנדון, הבקשה להארכת מועד הוגשה באיחור ניכר ביותר של כשנה ו-7 חודשים. מדובר באיחור חריג, שהמבקש יידרש להצדיקו בטעם מיוחד של ממש. המבקש לא הצביע על טעם מיוחד או על טעם כלשהו להארכת המועד. למעשה, המבקש מאשר כי קיבל בראשית הדרך החלטה מושכלת להימנע מהגשת בר"ע, וכי רק בחלוף תקופת ארוכה גמר בדעתו להגישה. הימנעותו מהגשת הבר"ע נעשתה במכוון ומטעמים הנעוצים במבקש עצמו ואין מדובר בנסיבות חיצוניות או בכאלה שהיו מחוץ לשליטתו.
סיכויי הערעור או הבר"ע מהווים שיקול מרכזי ומכריע בהחלטה בדבר הארכת מועד. סיכויי הבר"ע דנן אינם גבוהים. התנהלותו הדיונית של המבקש בביה"ד האזורי הייתה רצופת מחדלים. אך גם אם נניח כי מחדליו הדיוניים היו יכולים לבוא על תיקונם בדרך של פסיקת הוצאות, עניין שאינו ברור מאליו בנסיבות של איחור בן למעלה משנה וחצי, הרי שלא היה מקום לקבוע כי סיכויי הבר"ע טובים. עיון בכתבי הטענות מעלה ספק של ממש באשר לרלוונטיות של העדויות ובתועלת שלהן להוכחה התביעה.
סדרי הדין אינם מיטת סדום אך אין הם הפקר. מחדליו הדיוניים של המבקש הם בולטים, החריגה מסדרי הדין על ידו אינה עניין של מה בכך ועוצמת הפגיעה באינטרס סופיות הדיון של המשיבות היא מן הגבוהות. בנסיבות אלה, ובהעדר טעמים המצדיקים התייחסות סלחנית למחדלים אלה, יש לדחות את הבקשה ולחייב את המבקש בהוצאות המשיבים. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 8 [עבודה] |
|
| בל (ת"א) 43884-06-15 אייל רוזנברג נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; רוית צדיק; 11/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: מור סטולר, לירון דגון |
בהעדר הוראה מפורשת בחוק המאפשרת קבלת דמי אבטלה ללא התייצבות ורישום בלשכת התעסוקה, אין לקבל את הטענה לפיה משמצא התובע מקום עבודה, הוא אינו נדרש להתייצב בשירות התעסוקה בתקופת הביניים (עד למועד תחילת עבודתו בפועל).
עבודה – ביטוח לאומי – דמי אבטלה
עבודה – בית-הדין לעבודה – התיישנות
.
תביעת התובע לתשלום דמי אבטלה בגין חודש יוני שנת 2013 נדחתה ע"י הנתבע מן הטעם כי התובע לא התייצב בחודש זה בלשכת שירות התעסוקה כנדרש בהתאם לדין. מכאן תביעתו.
.
ביה"ד האזורי לעבודה (סה"נ ר' צדיק) דחה את התביעה בקבעו:
ביה"ד נעדר סמכות להארכת מועד שנקבע בחוק/בתקנות להגשת תובענה. כפי שנפסק, ביטוח סוציאלי מחייב שזכות המבוטח תמומש מהר ככל האפשר. כשם שנדרש מהמוסד שיפעל במהירות סבירה למתן הגמלה, כן מצופה מהמבוטח שלא יתמהמה למימוש זכותו, לרבות במה שנוגע לפניה לערכאה שיפוטית. איחר מבוטח בהגשת התובענה, ללא צידוק מהצידוקים המנויים בחוק ההתיישנות, אין לתובענה תקומה. עוד נפסק כי מועדים שנקבעו בתקנות בדבר מועדים להגשת תובענות וערעורים כפופים להוראות חוק ההתיישנות, הקובע עילות להארכת ההתיישנות או להפסקת מרוצה, או מניח מחסום נגד עצם טענת ההתיישנות. נוסף על כך, מניין התקופה להגשת ערעור לביה"ד מתחיל עם מסירת ההחלטה למבוטח.
במקרה הנדון, בהעדר נסיבות כלשהן המפרטות את הסיבה לאיחור בהגשת התביעה, יש לקבל את טענת הנתבע על פיה עילת התביעה התיישנה משהוגשה בחלוף התקופה הקבועה בדין, שעה שאין בהתכתבות עם הנתבע כדי להאריך את תקופת ההתיישנות או ליצור מחסום מהעלאת טענת ההתיישנות.
סעיף 163 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר אדם כמובטל אם הוא רשום בלשכת שירות התעסוקה כמחוסר עבודה לפי תנאים שקבע השר באישור ועדת העבודה והרווחה, והוא מוכן ומסוגל לעבודה במקצועו או בכל עבודה אחרת המתאימה לו ולשכת שירות התעסוקה לא הציעה לו עבודה כאמור. בסעיף 166 נקבעו סייגים לזכאות מובטל ובין היתר נקבע התנאי בדבר סירוב לקבל הצעה מתאימה שהוצעה ע"י שירות התעסוקה. סירוב לקבל עבודה יכול לבוא לידי ביטוי הן בסירוב מפורש או בהתנהגות שיפרשוה כסירוב. יש לבחון האם המובטל נהג כמי שמחפש עבודה ולא כמי שסומך על כך שבאין עבודה יקבל דמי אבטלה.
אין חולק כי לתובע לא הצעה אליה סרב, וזאת מאחר והוא בחר לעשות דין לעצמו וכלל לא התייצב בחודש הנדון בלשכת שירות התעסוקה, משסבר כי חתימה על הסכם עבודה מאיינת חובתו להתייצב כדורש עבודה. התנהלות התובע מנוגדת ללשון החוק על פיו עליו להיות רשום בלשכה כמחוסר עבודה, ולגלות נכונות לעבוד בעבודה מתאימה. אי התייצבותו בלשכת התעסוקה מובילה למסקנה כי לא קוים תנאי מהתנאים הקבועים בחוק לצורך בחינת הזכאות ובדיקת השאלה האם עובד התובע בעבודה כלשהי, וזאת לאור תכלית החוק לאפשר הכנסה הולמת למי שהתפרנס מעבודתו בעבר וכיום מובטל הוא.
אין לקבל את הטענה לפיה משמצא התובע מקום עבודה, הוא אינו נדרש להתייצב בשירות התעסוקה בתקופת הביניים, עד למועד תחילת עבודתו בפועל. החוק אינו מאבחן תקופות ביניים וקובע כי על דורש עבודה להירשם בלשכה ולהתייצב לעבודה המוצעת לו. יתרה מכך, קבלת עמדת התובע באופן המוצע יוצרת אי בהירות שכן לגישתו בכל מועד בו יוצג חוזה עבודה גם אם בפועל העבודה תחל כחודשיים לאחר מכן, יהא זכאי הוא לתשלום הגמלה אף ללא התייצבות וללא צורך בניסיון מציאת מקום עבודה ולו באופן זמני, כל זאת כאשר בתקופת הביניים כלל לא ברור האם עבד התובע בעבודה כלשהי אם לאו. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 9 [דיון אזרחי] [בתי-משפט] [מקרקעין] |
|
| תא (י-ם) 8657-01-18 אופיר עוזרי, עו"ד נ' מדינת ישראל - לשכת רישום מקרקעין, ירושלים (מחוזי; תמר בר אשר; 20/03/18) - 6 ע' |
| עו"ד: מג'ד בוטרוס |
על מנת לשנות רישום בעלות בדירה, חרף טעות בייפוי הכוח שמכוחו מועברות הזכויות, ניתן לפנות להליך המנהלי או לתביעה הצהרתית, ואין חובה למצות את ההליך המנהלי קודם להגשת תביעה. ואולם, לתביעה כאמור יש לצרף את בעל הזכויות הרשום או את יורשיו.
דיון אזרחי – סילוק על הסף – דחייתו
בתי-משפט – סעדים – סעד הצהרתי
מקרקעין – בעלות – העברתה
.
בקשת הנתבעת למחיקת התביעה נגדה על הסף. התובע עתר להורות לנתבעת לאפשר רישום בעלות בדירה, חרף טעות שנפלה בייפוי הכוח הבלתי חוזר שעל-פיו הוסמך להעביר את זכויות הבעלות מהמוכר אל הקונה.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
לרשות התובע עומדות שתי אפשרויות כדי לעתור לסעד הנתבע: האחת, לערור על החלטת רשם המקרקעין שעל-פיה נמנעה העברת הזכויות לנוכח הטעות הנטענת בייפוי הכוח. השנייה, הגשת תובענה, אולם אם המקרקעין רשומים על שם אחר יש לצרף אותו או את יורשיו, אפילו מדובר בטעות סופר בייפוי הכוח ואפילו נטען כי הם נעדרי זיקה אל הנכס. השאלה אם יש צורך במיצוי ההליכים המנהליים קודם להגשת תובענה לפסק-דין הצהרתי טרם הוכרעה. במקרה הנדון עשויה להיות עדיפות דווקא להליך המינהלי, אולם ככל שיעמוד התובע על התביעה עליו לצרף את הבעלים הרשום או את יורשיו. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [חברות] [בתי-משפט] |
|
| תא (מרכז) 3395-06-14 דייויד סאדק נ' אבא הורביץ (מחוזי; בנימין ארנון; 19/03/18) - 40 ע' |
| עו"ד: ד"ר מ. וינברג, ד"ר ג. וינברג, ד. וינברג, י. בכר, יגאל זנדר, אורן וינברג |
הן על פי דין מדינת ניו-יורק והן על פי הדין בישראל, לבעל מניות המיעוט מוקנית זכות לקבל חשבונות מבעל מניות הרוב המנהל בפועל את התאגיד. במקרה זה התובע זכאי לקבלת חשבונות רק מהחברה בה הוא בעל מניות, אך לא מחברות אחרות.
חברות – בעלי מניות – זכויותיהם
בתי-משפט – סעדים – מתן חשבונות
.
תביעה למתן חשבונות בנוגע לחברה זרה אשר התובע מחזיק במניות המיעוט בה, ובנוגע לשתי חברות נוספות: חברה קשורה, שהחברה שימשה כמנהל ההשקעות שלה, וחברה נוספת אליה הועברה לכאורה פעילות החברה.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה ופסק:
הן על פי דין מדינת ניו-יורק והן על פי הדין בישראל, לבעל מניות המיעוט מוקנית זכות לקבל חשבונות מבעל מניות הרוב המנהל בפועל את התאגיד, ובמיוחד כאשר מדובר בחברה שמספר בעלי מניותיה מצומצם ביותר וניהולה מבוסס על יחסי אמון בין בעלי מניותיה. על פי הדין הישראלי, בתובענה למתן חשבונות בשלב הראשון קובע ביהמ"ש האם התובע זכאי לקבל חשבונות מהנתבע, עליו להראות קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בינו לבין הנתבע וכן להוכיח לכאורה כי קמה לו זכות תביעה ביחס לכספים לגביהם הוא מבקש לקבל חשבונות. בשלב השני יידרש הנתבע להוכיח שהחשבונות שמסר לתובע הינם נכונים ונאותים, ורק לאחר מכן יקבע האם הנתבע מחויב בתשלום כספים לתובע על פי החשבונות שהומצאו על ידו. התובע הוכיח זכות לכאורית לקבלת חשבונות מהנתבע בקשר לחברה בה הוא בעל מניות, שכן בין התובע והנתבע התקיימה מערכת יחסים מיוחדת המצדיקה חיובו של הנתבע במתן חשבונות לתובע בנוגע לחברה זו. עם זאת, מעמדו של התובע כבעל מניות המיעוט בחברה אינו מקנה לו זכות לחיוב הנתבע במתן חשבונות בקשר לחשבונות של החברות האחרות, שכן התובע לא הוכיח כי קיימים יחסים מיוחדים בינו לבין הנתבע בקשר לחברות אלה ולא הוכחה גם זכות לכאורית של התובע עצמו לקבלת כספים נטענים מהחברות האחרות מכוח החשבונות שהוא דורש בקשר אליהן. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [קניין] [מקרקעין] |
|
| תא (מרכז) 19428-01-14 עזבון המנוח יצחק לב נ' מדינת ישראל (מחוזי; אהרון מקובר; 16/03/18) - 18 ע' |
| עו"ד: שמעון ג'ינו, אורלי ברנע, טל פישמן לוי, ירון סולברג, אבידע שדה |
הרישום במרשם המקרקעין לאחר הסדר מבטל כל זכות קודמת ומהווה "ראיה חותכת לתוכנו". לא ניתן לטעון כנגד רישום לאחר הסדר טענות בדבר זכויות שביושר מכוח חזקה ועיבוד רבי שנים.
קניין – מקרקעין – מקרקעי ישראל
קניין – מקרקעין – רישום
מקרקעין – רישום – הסדר זכויות במקרקעין
.
תביעה למתן צו הצהרתי לפיו יירשמו התובעים בלשכת רישום המקרקעין כבעלי זכות הבעלות הבלעדיים במקרקעין ולחילופין, כי התובעים הם בעלי רישיון בלתי הדיר בשטח. כמו כן, מבקשים התובעים צווי מניעה, סילוק יד, צו עשה וסעד כספי.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה ופסק:
החלקה שבתוכה נכלל השטח שבמחלוקת רשומה בלשכת רישום המקרקעין על שם רמ"י, בעקבות הסדר קרקעות, מאז שנת 1933. התובעים אינם טוענים למרמה, השמטה, או רישום שלא כשורה, ברישום הזכויות. סעיף 81 בפקודה קובע כי הרישום במרשם המקרקעין לאחר הסדר, מבטל כל זכות קודמת. סעיף 125 (א) בחוק המקרקעין קובע שהרישום במקרקעין מוסדרים מהווה "ראיה חותכת לתוכנו". טענת התובעים כי ניתן בכל זאת לטעון כנגד רישום לאחר הסדר טענות בדבר זכויות שביושר מכוח חזקה ועיבוד רבי שנים, איננה מעוגנת מבחינה משפטית. בנוסף, מדובר במקרקעין בעלי אופי ציבורי, הדין העותומאני לא הכיר בבעלות פרטית או בחזקה על קרקע מסוג "מתרוכה" ולא ניתן להכיר בזכויות שביושר מכוח חזקה ועיבוד בקרקע מסוג זה. אין לקבל את טענת התובעים לרישיון מכללא שהתגבש לרישיון בלתי הדיר. לתובעים נגרמו נזקים בעקבות עבודות שבוצעו ועל הנתבעת 2 לפצותם על סכום כולל של 20,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [דיון אזרחי] |
|
| ער (ת"א) 21044-12-17 Komposite SAS נ' INFINIDAT Ltd (מחוזי; שרה דותן; 12/03/18) - 10 ע' |
| עו"ד: אייל דורון, לסלי פולבר, ש. הורוביץ, עמוס גורן, מרב בן-ארצי הלפרן |
משבית המשפט העליון אישר המצאת כתבי בי דין למנהלים של חברות זרות בעת ביקור חד פעמי בישראל, מקל וחומר שיש לאשר המצאה למנכ"ל השוהה בישראל באופן תכוף במחיצת משפחתו ונמנע מלטעון במפורש שלא עסק בענייני החברה בעת שהותו בישראל.
דיון אזרחי – המצאת כתבי-בי-דין – חוקיותה
דיון אזרחי – המצאת כתבי-בי-דין – המצאה למורשה
.
ערעור על החלטת הרשם בה נקבע שכתב התביעה הומצא כדין למערערת – חברה זרה – בכך שהונח ליד דירתו של מנכ"ל המערערת מספר פעמים.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
משבית המשפט העליון אישר המצאת כתבי בי דין למנהלים של חברות זרות בעת ביקור חד פעמי בישראל, מקל וחומר שיש לאשר המצאה כאמור למנכ"ל המערערת, אשר שוהה בישראל באופן תכוף במחיצת משפחתו ונמנע מלטעון במפורש שלא עסק בענייני החברה בעת שהותו בישראל, כשמנגד טוענת המשיבה שכך היה. המערערת אינה יכולה לטעון, באופן חד משמעי, כי המנכ"ל מנהל הפרדה מוחלטת בין חייו הפרטיים והעסקיים וכלל אינו מנהל את עסקיו מישראל, ולא עולה על הדעת כי הוא מתנתק מתפקידו הבכיר בחברה בעת שהותו בישראל. בנסיבות האמורות, מתקיימים תנאיה של המצאה למורשה בהנהלת עסקים. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [דיון אזרחי] [הגנת הצרכן] |
|
| תצ (י-ם) 4517-09-10 מיכאל משה נ' מרק שארפ ודוהם (ישראל - 1996) בע"מ (מחוזי; גילה כנפי שטייניץ; 11/03/18) - 19 ע' |
| עו"ד: עובדיה כהן, רון פלג, גלעד שיף, רחל ווזנר, א' קלמנט, רוני אבישר שדה, צבי כהנא |
אושר הסדר פשרה בתובענה ייצוגית שעניינה בטענה שהנתבעת לא פירטה בעלון לצרכן המצורף לתרופה את מלוא תופעות הלוואי שלה.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר פשרה
הגנת הצרכן – תובענה ייצוגית – אישור הסדר פשרה
.
בקשה לאישור הסדר פשרה בתובענה ייצוגית שעניינה בטענה שהנתבעת לא פירטה בעלון לצרכן המצורף לתרופה את מלוא תופעות הלוואי שלה. הנתבעת תיקנה את העלון לצרכן והוסכם כי היא תשלם סך 5,730, 800 ₪ אשר יועבר לקרן לניהול וחלוקת כספים שנפסקו כסעד.
.
בית המשפט המחוזי אישר את ההסדר ופסק:
ההסדר ראוי, הוגן וסביר בנסיבות העניין. סכום הפשרה הולם את גודל הקבוצה ואת נזקם הנטען של חברי הקבוצה, בהתחשב בסיכויים ובסיכונים הכרוכים בניהול התביעה, והוא מגלם פיצוי הוגן וסביר בגין נזק לא ממוני של פגיעה באוטונומיה לכל צרכני התרופה בתקופה הרלוונטית, אף שלא כולם זכאים בפועל לפיצוי. ישנה הלימה בין טיב ההטבה המוענקת לחברי הקבוצה לבין היקף מעשה בית דין שקובע ההסדר. הגם שיש להעדיף פיצוי פרטני לחברי הקבוצה על פני פיצוי לטובת הציבור, בנסיבות ענייננו מתן פיצוי פרטני מעלה קשיים ממשיים ואיננו מעשי. הישגי התובענה מצדיקים את שיעורי הגמול ושכר הטרחה המומלצים והולמים גם את שיעור ההטבה. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 14 [תעבורה] |
|
| באש (עכו) 45519-03-18 קבוצת א.ר. אומגה בע"מ נ' היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבניה (שלום; אביגיל זכריה; 29/03/18) - 16 ע' |
| עו"ד: הדרי, סיוון |
נדחתה בקשת המבקשת לקיצור או ביטול איסור שימוש ברכב ציוד מכני הנדסי שהוטל על משאבת בטון של המבקשת על ידי מפקח מיוחד מכוח סעיף 218 לחוק התכנון והבניה. החלטת בית המשפט עוסקת ביישום אמות המידה ותכלית החקיקה שבהסדר החקיקתי הקבוע בסעיף 218 לחוק בשילוב עם סעיף 57 ב לפקודת התעבורה.
תעבורה – פסילה מינהלית – איסור שימוש ברכב
.
המבקשת עותרת לקיצור או ביטול איסור שימוש ברכב ציוד מכני הנדסי שהוטל על משאבת בטון של המבקשת על ידי מפקח מיוחד מכוח סעיף 218 לחוק התכנון והבניה. המבקשת טענה לקיצור התקופה מכוח סעיף 57ב(ב)(2) לפקודת התעבורה שעניינו יכולתה של המבקשת כבעלת הרכב למנוע ביצוע העבירה ובעיקר סעיף 57ב(ג) שענינו "נסיבות אחרות" המצדיקות קיצור או ביטול איסור השימוש.
.
בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כלהלן:
לעניין סעיף 57ב (ב)(2) לפקודת התעבורה, לא עלה בידי המבקשת, שעליה מוטל הנטל, להוכיח אף אחד משני התנאים המצטברים הקבועים בסעיף: התנאי הראשון: הפרת הנהג את הוראות בעל הרכב: לא עלה בידי המבקשת להוכיח כי הנהג פעל בניגוד להוראות המבקשת כבעלת הרכב ובכל מקרה הוראות בעלת הרכב לנהג כלל לא הוכחו; התנאי השני: האם המבקשת עשתה כל שביכולתה על מנת למנוע ביצוע העבירה? לא עלה בידי המבקשת לעמוד בתנאי השני והוא להראות כי עשתה ככל יכולתה על מנת למנוע ביצוע העבירה כמשמעו של מונח זה בפסיקה.
סעיף 57ב (ג) לפקודת התעבורה שעניינו "נסיבות אחרות", מהווה מעין סעיף סל המקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב מעט יותר ואולם גם שיקול דעת זה אינו בלתי מוגבל. סעיף זה, מעלה כאמור כי בית המשפט יכול לשקול שיקולים נוספים פרט לאלה הקבועים בסעיפים האחרים לרבות שיעור הנזק שנגרם לבעל הרכב; אופי הנזק; השפעה על צדדים שלישיים; קיומו של עבר פלילי בתחום המדובר; משך התקופה; נימוקי ההחלטה בדבר משך התקופה; הזיקה בין הנהג ובעל הרכב וכיו"ב. במקרה דנן נמצא, כי הטיעונים שהועלו על ידי המבקשת אינם עולים ברובם בגדר נסיבות מיוחדות שיש בהן לכאורה כדי להצדיק את שינוי ההחלטה של הגורם המינהלי.
משלא עלה בידי המבקשת להצביע על נסיבה המצדיקה להתערב בקביעת המפקח המיוחד או בהפעלת שיקול דעתו, וזאת בין שהיה מקום למצות ההליכים בפני ראש יחידת האכיפה ובין שלא, ומשלא הוכחו נסיבות המצדיקות אחרת – הרי שדין הבקשה היה להידחות. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [רשויות מקומיות] |
|
| עא (י-ם) 35796-02-18 יהודה אלירז נ' עירית ירושלים (שלום; פאול שטרק; 27/03/18) - 13 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט לעניינים מקומיים קבע, כי המבקשים, שאינם בעלי זכות קניינית במקרקעין, הם בעלי זכות עמידה להגשת ערר לפי סעיף 9 לחוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים), וזאת ביחס לצו הקמת חניון תפעולי לשימוש חברת התחבורה "אגד".
רשויות מקומיות – מקרקעין – שימוש במגרשים ריקים
.
המבשים הגישו ערר לפי סעיף 9 לחוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים), וזאת ביחס לצו הקמת חניון תפעולי לשימוש חברת התחבורה "אגד", שהוצא על פי החלטת ועדת הכספים של המשיבה. הצו מבוסס על סמכות הרשות (עיריית ירושלים) לפי חוק זה. ההחלטה דנן עניינה, בשאלה האם עומדת לעוררים זכות עמידה.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
על פניו נראה כי "כל הרואה עצמו נפגע על ידי הצו" לפי סעיף 9 לחוק, מקבל את זכות העמידה ויוכל להגיש ערר. אולם, יש לבחון את משמעותן המשפטית של המילים "מי שרואה עצמו נפגע" ביחס ליתר סעיפי החוק. זאת, כאשר בעל מקרקעין עצמו אינו מתנגד לצו.
מצב דברים בו בעל המקרקעין יפנה לבית המשפט לעניינים מקומיים לפי סעיף 9 לחוק, בעוד נפגע אחר, אשר איננו בעל אינטרס לקיומו של הצו, יפנה בעתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים, יוביל לקושי בו שתי ערכאות דנות בעניינו של הצו, וברי כי אין הדבר יכול להתקיים בתצורה כזו, כאשר שתי ערכאות דנות במקביל בעניין צו זה.
בעניין דנן יש לקבוע לעוררים "זכות עמידה" בהתנגדותם לצו. ברי כי כל מצב אחר בו בעל המקרקעין יפנה בערר לפי סעיף 9 לבית משפט לעניינים מקומיים, בעוד מתנגד אחר, נטול זכות קניינית במגרש, יפנה לבית משפט לעניינים מנהליים יוביל לפיצולי דיון במספר ערכאות ואין זו התוצאה הרצויה או ההגיונית. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [בנקאות] |
|
| תא (ת"א) 5741-11-14 שולמית עגיב נ' בנק הפועלים אשקלון (שלום; מיכאל תמיר; 25/03/18) - 12 ע' |
| עו"ד: גיא שחק, עומר מאירי, אלה בן דור |
נדחתה טענת התובעת לפיה יש לפרש את הוראות חוזה ההלוואה כך שהן מחייבות את הבנק לשלם את דמי הביטוח בגין פוליסת ביטוח חיים אם המבטח הודיע לבנק כי הלווה הפסיק לשלם בגין הפוליסה.
בנקאות – הלוואה – ביטוח הלוואה
בנקאות – משכנתא – חובת הבנק כלפי הממשכן
.
תביעה כספית על סך 572,959 ₪ שהגישה התובעת נגד בנק הפועלים בע"מ. .
בית המשפט דחה את התביעה, ופסק כלהלן:
התובעת התמקדה בשתי טענות עיקריות. הראשונה – כי היה על הבנק לשלם את פרמיות הביטוח שהיא והמנוח שלא שילמו; והשנייה – כי היה על הבנק ליידע את התובעת ואת המנוח במועד על ביטול הביטוח כדי לאפשר להם לפעול לחידושו. אין לקבל את פרשנות התובעת שלפיה יש לפרש את הוראות סעיף 23ד(8) לחוזה ההלוואה כך שהן מחייבות את הבנק לשלם את דמי הביטוח בגין פוליסת ביטוח חיים אם המבטח הודיע לבנק כי הלווה הפסיק לשלם בגין הפוליסה.
ההוראה מדברת בעד עצמה ונקבע במפורש כי הבנק אינו חייב אלא "רשאי" לבטח את הנכס, וזאת "לפי שיקול דעתו המוחלט" ו-"בכפוף להסכמת המבטח ותנאיו". הסעיף מקנה לבנק את האפשרות ליצור בטוחה נוספת לפירעון ההלוואה, וכפי שנפסק בפסקי דין רבים, הבנק אינו מחויב לקבל בטוחות כנגד מתן הלוואות ללווים, וכל מקרה נבחן לגופו.
אשר לטענת התובעת כי הבנק חייב להודיע ללווים על ביטול הפוליסה – בנסיבות העניין, לא הייתה מוטלת על הבנק כל חובה ליידע את התובעת כי הפוליסה בוטלה, קל וחומר כאשר היא בוטלה בעקבות מחדליהם שלה ושל בעלה המנוח. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [בריאות] [תכנון ובנייה] |
|
| בבנ (י-ם) 18375-02-18 מועצת הכפר וולאג'ה נ' מדינת ישראל (שלום; פאול שטרק; 20/03/18) - 9 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט דחה בקשה לביטול צו הריסה מנהלי, שמתייחס להכנת קברים במשטח סמוך לשני קברים קיימים. נקבע, כי העדר מסגרת תכנונית בפני עצמה אינו מתיר בניה פראית ללא היתר.
בריאות – בריאות העם – קבורה
תכנון ובנייה – צו הריסה מינהלי – בקשה לביטול
.
המבקשת הגישה בקשה לביטול צו הריסה מנהלי. הבניה מושא הצו היא הכנת קברים במשטח סמוך לשני קברים קיימים. השאלה המרכזית הניצבת בפני ביהמ"ש הינה האם במקרה דנן בניה למטרה ציבורית ללא היתר עומדת בדרישות מתן הצו, כאשר ברקע לאמור, הטענה כי הרשות (בענייננו מועצת המחוז) אינה מקיימת חובתה לדאוג לרווחת תושביה.
.
בית המשפט דחה את הבקשה קבע כלהלן:
לפי תקנה 1(2)(יא) לתקנות התכנון והבניה, אין מוענק פטור אוטומטי עבור עבודות המיועדות לשם קבורה, אלא נדרשת הוצאת רישיון לפי סעיף 8 לפקודת בריאות העם, וזאת במידה כי פעולות אלה לשם קבורה טעונות היתר על פי כל חיקוק אחר – וזה ניתן.
במקרה דנן, בהעדר תכנית מפורטת, אין הבניה פטורה מהיתר. אין במקרה דנן ראיה של תכנית או ניצוץ של תכנית מפורטת, ובכל מקרה הדבר אף לא נטען על ידי המבקשת.
המבקשת לא עמדה בביסוס תשתית ראייתית ראויה להוכיח כי הבניה הנדונה בוצעה כדין, וזאת כתנאי לביטול צו ההריסה המנהלי כמפורט בסעיף 229 לחוק התכנון והבנייה; העדר מסגרת תכנונית בפני עצמה אינו מתיר בניה פראית ללא היתר; ביטולו של צו מנהלי שמור אך למקרים חריגים שבחריגים, ולא נמצא כי המבקשת עמדה בנטל הנדרש להוכחת פגם בהתנהלותה של הרשות בעניין זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [דיון פלילי] |
|
| הת (י-ם) 18825-02-18 שר זקוק מתכות עדינות (1988) בע"מ נ' מדינת ישראל (שלום; איתן כהן; 19/03/18) - 8 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל, בכפוף לתנאים, את בקשת המבקשים – שאינם חשודים בדבר – להשבת תפוסים. נקבע, כי מצב שבו נפגעת זכות הקניין של צדדים שלישיים תמי לב, שהיא זכות יסוד חוקתית, הוא בלתי נסבל ומחייב תיקון מידי.
דיון פלילי – תפיסת חפץ – החזרתו
דיון פלילי – תפיסת חפץ – לפי חוק איסור הלבנת הון
.
המבקשים הגישו בקשה להשבת תפוסים. המבקשים 2 ו-3 אף שהם הוריו של החשוד שביצע העבירות, הם צדדי ג' תמי לב ואינם חשודים בדבר.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה וקבע כלהלן:
תנאי להחזקת תפוס הוא אפוא קיומו של חשד סביר שלפיו החשוד עבר עבירה ובנוסף קיומו של חשד סביר שלפיו הכסף או הרכוש שנתפס, חוסה תחת אחת העילות של סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי(מעצר וחיפוש).
במקרה זה, עיון בחומר הרב, מעלה שקיימת תשתית ראייתית העולה כדי חשד סביר בעצמה גבוהה לכך שבנם של המבקשים 2 ו-3 עבר את העבירות שבהן נחשד תוך עשיית שימוש במפעל באמצעיו ובעובדיו. המבקשים 2 ו-3 אינם חשודים בדבר. מדובר במי שהמפעל מהווה גם את "מפעל חייו" מזה 36 שנה.
מצב שבו נפגעת זכות הקניין של צדדים שלישיים תמי לב, שהיא זכות יסוד חוקתית, הוא בלתי נסבל ומחייב תיקון מידי. לא זאת הייתה כוונת המחוקק בנותנו לרשויות האכיפה כלים לתקיפה כלכלית נגד עוברי עבירות אשר אין חולק על נחיצותם וחשיבותם לאכיפת החוק ולהרתעת עבריינים בכוח ובפועל. ברם אין הכוונה שהליכים אלה ינקטו תוך פגיעה קשה בזכויותיו של מי שלא חטא. ואין כל הצדקה שהאחרון ישלם על פשעי אחרים. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [חוזים] [חברות] |
|
| תא (ת"א) 25473-07-14 איתמר יהודה חצור נ' ברומאסטר'ס בע"מ (שלום; דורית קוברסקי; 18/03/18) - 12 ע' |
| עו"ד: יהונתן מרגלית, קורן |
התביעה כלפי הנתבע נדחתה, הן בעילה החוזית והן מכוח הרמת המסך. נקבע כי אין בחוזה התחייבות של הנתבע לרכוש את מניות התובע, ולא ניתן לחייבו מכוח סעיף השיפוי.
חוזים – ביטול – על-ידי התנהגות
חוזים – תנאים – תניית שיפוי
חוזים – תניית שיפוי – פרשנותה
חברות – הרמת מסך – אישיות משפטית נפרדת
.
בין החברה, התובע, הנתבע ונתבע 3 נחתם חוזה, המסדיר את סיום העסקתו של התובע בחברה. נטען כי הנתבעים הפרו באופן יסודי את החוזה ובכך גרמו לתובע נזק כאשר לא שוחרר מהתחייבויותיו בבנק.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
התנהגות הצדדים מלמדת כי כשהלך והתברר, ככל שהזמן חלף, שאין באפשרותו של הנתבע 3 לקיים את חלקו בחוזה, התובע זנח אותו וכבעל מניות ציפה רק לקבלת רווחים. החוזה בוטל אפוא על ידי התנהגות הצדדים ועובדה היא שלא הוגשה תביעה לאכיפתו או לביטולו שנה וחצי לאחר חתימתו.
גם לו החוזה רקם עור וגידים, עדיין לא ניתן היה לחייב את הנתבע מכוח סעיף השיפוי. לשון החוזה ברורה, בהירה ואיננה מצריכה פרשנות כלשהי. אין גם לקרוא לתוך החוזה את מה שאין בו. בשום מקום בחוזה אין התחייבות של הנתבע לרכוש את מניות התובע, ועל כן לא ניתן לחייבו מכוח סעיף השיפוי.
באשר לחיוב הנתבע מכוח עילת הרמת מסך – יש לדחות את טענת התובע לפיה ניתן לחייב את הנתבע מכוח הרמת מסך ההתאגדות. התובע לא הוכיח שלנתבע היתה כוונה לרמות או לקפח אותו, או כי ניתן ללמוד מהתנהלותו שהיתה לו כוונה לפגוע בתכלית החברה. אף לא הוכח כי נעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה. לנוכח כל האמור, יש לדחות את התביעה כלפי הנתבע הן בעילה החוזית והן מכוח הרמת המסך. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [דיון אזרחי] |
|
| תא (טב') 1770-04-13 סי ויו טבריה בע"מ נ' א.מ.נ.מ נכסים בע"מ (שלום; אפרת הלר; 18/03/18) - 12 ע' |
| עו"ד: עמר רייטר, ז'אן שוכטוביץ, אריאל שימקביץ |
התובעת לא עמדה בנטל הוכחת טענותיה לזכויות בנייה המגיעות לה בחלקה 29 הן מכוח הסכם המכר אותו כרתה עם הנתבעים 3-5 והן מכוח המחאת זכות של התביעה כנגד הנתבע 2 מהנתבעים 3-5.
דיון אזרחי – שינוי חזית – קיומו
.
זוהי תביעה לאכיפה בעין של הסכם ולחילופין לפסיקת פיצויים בשל טענות להפרתו.
.
בית המשפט דחה את התביעה, ופסק כלהלן:
בהיעדר הסכם ישיר בין התובעת לבין הנתבעים 1-2 הרי שאין יריבות בין הצדדים אשר מכוחה תקום לתובעת עילת תביעה נגד הנתבעים 1-2. מכאן עולה שבין התובעת לנתבעים 1-2 אין יריבות חוזית ישירה מכוחה יש להקים עילה כנגד הנתבעים 1-2 או מי מהם.
יחד עם זאת, התובעת טוענת כי זכותה לקבלת 500 מ"ר מחלקה 29 קמה לה מכוח הסכם המכר עם הנתבעים 3-5 וכן בהסתמך על הסכם זכויות הבנייה שנערך בין הנתבע 2 לנתבעים 3-5 ואשר התובעת לא הייתה צד בו, האמנם?
התובעת לא עמדה בנטל הוכחת טענותיה לזכויות בנייה המגיעות לה בחלקה 29 הן מכוח הסכם המכר אותו כרתה עם הנתבעים 3-5 והן מכוח המחאת זכות של התביעה כנגד הנתבע 2 מהנתבעים 3-5. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [בעלי חיים] [רשויות מקומיות] |
|
| תא (חי') 29677-03-18 נורית ציז נ' דויד דדיה - הוטרינר העירוני, עיריית קריית מוצקין (שלום; אבישי רובס; 15/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: |
בעת מתן הוראה על השמת כלב בהסגר, מכח חוק הכלבת, על וטרינר הרשות להפעיל שיקול דעת ולהביא בחשבון את כל הפרמטרים הרלוונטיים לצורך קבלת החלטה מושכלת שתגשים את מטרת הוראות החוק, לרבות שקילת חלופה ראויה, שפגיעתהּ בבעל החיים מינימאלית.
בעלי חיים – מחלות – כלבת
רשויות מקומיות – תברואה – בעלי חיים
.
המבקשות הגישו בקשה לסעד זמני, במסגרתה עתרו לעכב את החלטת הווטרינר העירוני, להסגיר כלבה שבבעלותם למאורת הרשות. בנוסף עתרו המבקשות להורות כי תחת העברתהּ של הכלבה להסגר במאורת הרשות, היא תוחזק בהסגר ביתי תחת פיקוח רפואי ווטרינרי יומיומי, למשך 10 ימים מיום האירוע נשוא דרישת ההסגרה.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה בחלקה וקבע כלהלן:
דרישתו של הווטרינר העירוני להסגיר את הכלבה הוצאה מכוח סעיף 4 לפקודת הכלבת. בהתאם לסעיף 4 לחוק, משעה שבעל חי נשך אדם, יש להודיע על כך לווטרינר של הרשות ולהביאו למאורת הבידוד הקרובה ביותר, שם יבודד למשך 10 ימים. סעיף 4א לחוק קובע, כי מעת שמצא רופא ממשלתי כי כלב, חתול או קוף היו במגע עם אדם, וקיים חשד להדבקה בכלבת כתוצאה ממגע זה, רשאי הוא להורות לבעליו למסור אותו למאורת בידוד.
הפעלת סמכויותיו של וטרינר הרשות, מכח חוק הכלבת, מחייבת הפעלת שיקול דעת. בעת מתן הוראה על השמת כלב בהסגר, על הווטרינר להפעיל שיקול דעת ולהביא בחשבון את כל הפרמטרים הרלוונטיים לצורך קבלת החלטה מושכלת שתגשים את מטרת הוראות החוק, לרבות שקילת חלופה ראויה, שפגיעתהּ בבעל החיים מינימאלית, כל עניין ונסיבותיו.
לאור נסיבותיה של הכלבה, אשר נזנחה בעבר, יש טעם בטענה לפיה כליאתה בהסגר במאורת בידוד, תוך ניתוקה מהמבקשות ומהסביבה הטבעית שלה, עלולה לגרום לה לרגרסיה ולפגוע בבריאותה. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [הוצאה לפועל] |
|
| רעצ (קריות) 62486-01-18 עלי שאדי נ' בנק הפועלים בע"מ (שלום; לובנה שלאעטה חלאילה; 12/03/18) - 6 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש, שנגדו מתנהלים תיקי הוצאה לפועל, על החלטת רשמת ההוצאה לפועל, לפיה הורתה, כי ההגבלה על רישיון הנהיגה של המבקש תבוטל כנגד תשלום סכום חד פעמי.
הוצאה לפועל – הליכים – הטלת הגבלות על חייב
.
המבקש שנגדו מתנהלים תיקי הוצאה לפועל, הגיש בקשת רשות ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל, במסגרת תיק איחוד. בהחלטתה הורתה הרשמת כי ההגבלה על רישיון הנהיגה של המבקש תבוטל כנגד תשלום סכום חד פעמי.
.
בית המשפט קיבל את הערעור ופסק כלהלן:
הגבלה על רישיון הנהיגה אינה הגבלה הנגזרת מהכרזה על החייב כמוגבל באמצעים והיא מוטלת על חייב בעל יכולת המשתמט מתשלום חובו, או שרואים אותו ככזה על פי אחת החלופות שבחוק. הגבלה על רישיון הנהיגה לא תוטל במקרה של פגיעה ממשית בעיסוקו של החייב, או במקרה שרישיון הנהיגה חיוני לחייב עקב נכותו או נכותו של בן משפחה התלוי בו.
כפי שעולה מלשון סעיף 66ד', העוסק בביטול הגבלה שהוטלה מכוח פרק ו'1 לחוק, שיקול הדעת של הרשם בבוחנו בקשה לביטול הגבלה המוגשת ע"י חייב העומד בתשלומים הינו מוגבל, שכן לעומת השימוש במילה "רשאי" בסעיף משנה (ב), בחר המחוקק בסעיף משנה (ג) במילה "יורה" רשם ההוצל"פ על ביטול ההגבלה ובעוד שבסעיף הראשון ניתן שיקול דעת לרשם להתנות את ההגבלה בתנאים, נשמטה הוראה זו מסעיף משנה (ג), הכל על רקע הרציונאל העומד מאחורי הטלת ההגבלה, לאמור ליתן תמריץ לחייב לשלם תשלומים חודשיים על חשבון החוב.
השאלה מתי ניתן לקבוע כי החייב מקיים צו התשלומים אינה חד משמעית והשאלה כמה תשלומים על החייב לשלם כדי שייחשב כמי שמקיים הוראות צו התשלומים היא שאלה הנבחנת לפי נסיבותיו של כל מקרה. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [נזיקין] |
|
| תק (י-ם) 63321-07-17 ניבי יבין נ' רמי לוי שווק השקמה בע"מ (שלום; עדי בר טל; 11/03/18) - 12 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל, באופן חלקי, את תביעת התובע, מכח חוק שיוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, כנגד הנתבעת – נותנת שירות ציבורי. נפסק, כי הקופה המונגשת ללא תור, שסיפקה הנתבעת לאנשים עם מוגבלות, הייתה נעדרת שילוט, בכך הפרה הנתבעת את חובתה על פי דין.
נזיקין – עוולות – על-פי חוק שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות
.
התובע הגיש כנגד הנתבעת תביעה מכח חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, במסגרתה עומדת במוקד הדיון השאלה – האם נותן שירות ציבורי חייב לספק לאדם עם מוגבלות (כמוגדר בתקנות) שירות בלא המתנה בתור, בכל הקופות שברשותו או שמא, די בכך שניתן שירות זה בקופה אחת בלבד.
.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק כלהלן:
לפי לשון לתקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמות נגישות לשירות) ותכליתן, אין חובה ליתן שירות בלא המתנה בתור בכל הקופות, ודי בכך שבקופה אחת ניתן שירות בלא המתנה בתור לאדם עם מוגבלות. ככל שנותן השירות מבקש לייחד קופה אחת לצורך מתן שירות ללא תור לאנשים הזכאים לכך, הרי שחובה עליו להציב שילוט מתאים, גדול וברור.
במקרה הנדון הייתה קופה אחת שסיפקה את השירות ללא תור, אלא שלא היה קיים שילוט המפנה לקופה זו, ולכן התובע נאלץ להמתין בקופה מס' 1, לקבל סירוב של הממתינים בתור, ולאחר מכן לפנות לקופה מס' 7. בשל מחדל זה, יש לפסוק לתובע פיצוי. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [תגמולים] |
|
| ענ (חי') 26607-03-14 ח.א נ' קצין התגמולים (שלום; אורי גולדקורן; 11/03/18) - 12 ע' |
| עו"ד: איתן פלג, תום עופר |
ועדת ערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 קיבלה ערעור על החלטת קצין התגמולים, אשר דחה את בקשת המערערת להכרה בנכות אורתופדית וקבע כי לא קיימת נכות בגב תחתון וברך שמאל הקשורה בתאונת דרכים בה היא נפגעה.
תגמולים – נכי צהל – קשר סיבתי
.
ערעור על החלטת המשיב, אשר דחה את בקשת המערערת להכרה בנכות אורתופדית וקבע כי לא קיימת נכות בגב תחתון וברך שמאל הקשורה בתאונת דרכים בה היא נפגעה.
.
ועדת ערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 קבעה כלהלן:
כידוע, שני שלבים להוכחת קשר סיבתי בין הפגימה לבין השירות: קשר סיבתי-עובדתי וקשר סיבתי-משפטי. שאלת הקשר הסיבתי-עובדתי בענייננו הינה – האם תאונת הדרכים הייתה גורם או אחד הגורמים לתוצאה של הפגימות הקיימות כיום בגב תחתון ובברך שמאל של המערערת, בבחינת causa sine qua non. בשל המימד המקצועי של שאלה זו, היא נבחנה על סמך חוות דעתם של רופאים מומחים ולאור התיעוד הרפואי שהוצג.
במקרה הנדון, מתקיים קשר סיבתי-עובדתי בין החבלות בתאונת הדרכים לבין פגימות המערערת בגב תחתון ובברך שמאל.
יש לבחון האם מתקיים אף קשר סיבתי-משפטי. לקשר זה רכיב אובייקטיבי ורכיב סובייקטיבי. הרכיב הסובייקטיבי הינו רגישותה המיוחדת של המערערת והכרה בכך כי על הצבא לקבל אותה כמות שהיא, והרכיב האובייקטיבי הינו אירוע תאונת הדרכים וזיקתו האיכותית לשירות הצבאי. שני רכיבים אלו מתקיימים בענייננו, ומשכך מתקיים אף הקשר הסיבתי-המשפטי.
משהוכיחה המערערת את התקיימות הקשר הסיבתי בין הפגימות בגב תחתון ובברך שמאל, דין הערעור להתקבל. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [דיון אזרחי] |
|
| תא (רמ') 3878-05 יונה לוי נ' רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח (שלום; נועם רף; 05/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: רונן גמליאל |
התקבלה בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה. נקבע כי יש לבטל את פסק הדין משיקולי צדק.
דיון אזרחי – ביטול פסק-דין – שניתן במעמד צד אחד
דיון אזרחי – ביטול פסק-דין – מחובת הצדק
.
בקשה לביטול פסק דין שניתן כנגד המבקשת בהיעדר הגנה.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
המבקשת עמדה בנטל שמוטל לפתחה להוכיח כי לא קיבלה את כתב התביעה ולא ידעה על פסק הדין עד להליך שמתנהל כנגד אחיה.
למבקשת יש טענות הגנה, סעד של פינוי הינו סעד קשה במיוחד למבקשת לאור נסיבותיה האישיות, המשיבה לא נקטה בהליכים לפינוי וגבייה במשך שנים ארוכות וגם אם לא הוצג אישור בדבר שהייה בהוסטל ואחיה לא התייצב לדיון, למרות חלוף השנים הרבות מאז מתן פסק הדין.
די בטענות אלו כדי להורות על ביטולו של פסק הדין וליתן למבקשת את יומה בפני בית המשפט. לפיכך, יש להורות על ביטול פסק הדין משיקולי צדק. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
| 26 |
|
| תא (נת') 13881-09-17 תנו לחיות לחיות - ב"כ עו"ד יוסי וולפסון, עו"ד מיכל תותחני נ' ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל (כתבי טענות; ; 30/01/18) - 14 ע' |
| עו"ד: יוסי וולפסון, מיכל תותחני |
| עניינו של ההליך בנידון הוא תביעה שהוגשה ביום 27.8.2017 נגד "ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל" (הנתבעת 1, להלן:"נשיונל ג'יאוגרפיק" או "הערוץ") ו"הוט מערכות תקשורת בע"מ ח.צ" (להלן: "הוט"). בתביעתם התייחסו התובעים לתכנית "איש הטיגריסים מאפריקה" (להלן: "התכנית") המשודרת בערוץ וטענו כי התכנית מתיימרת להציג, תוך שימוש ציני באופי הערוץ כערוץ טבע, מצגי שווא והתעללות בבעלי חיים, תוך הטעייה צרכנית ברורה ומפורשת (ס' 2 לכתב התביעה). עוד נטען כי בהעלאת תכנים קשים, פוגעניים ומטעים, המפרים את ההסכם המפורש בין הנתבעות והצרכנים, ביניהם התובעים, מפרות הראשונות את הוראות חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, פקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח-1968, חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999, חוק החוזים (חלק כללי), תשנ"ג-1973 ועוד (ס' 3 לכתב התביעה). |
| קישורים נוספים:
|
| חזרה למעלה |
|
|
|
|
|
|
|
|
