| עליון |
| 1 [דיון פלילי] [תעבורה] [עונשין] |
 |
| רעפ 1606/17 ראשד שווא נ' מדינת ישראל (עליון; ד' מינץ; 08/04/18) - 8 ע' |
| עו"ד: סיגל בלום |
בקשת רשות ערעור על פס"ד מחוזי, בגדרו התקבל ערעור המשיבה על קולת העונש שנגזר על המבקש בעקבות הרשעתו בעבירה של נהיגה בפסילה ובעת שעונש מאסר מותנה מרחף מעל ראשו. נפסק כי הבקשה אינה נמנית על אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן רשות ערעור ובנוסף, דינה להדחות אף לגופה.
 דיון פלילי – עונש – רשות ערעור
תעבורה – עבירות – נהיגה בפסילה
עונשין – ענישה – תסקיר שירות מבחן
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לחומרה
.
בקשת רשות ערעור על פס"ד מחוזי, בגדרו התקבל ערעור המשיבה על קולת העונש שגזר בימ"ש שלום לתעבורה, כך שעונשו של המבקש – שניתן בעקבות הרשעתו בעבירות של נהיגה בפסילה; נהיגה ללא ביטוח ונהיגה ללא רישיון נהיגה – הוחמר והושתו עליו 7 חודשי מאסר בפועל תוך הפעלת עונש מאסר מותנה בן 7 חודשים (בגין הרשעתו הקודמת בעבירה של נהיגה בזמן פסילה), מתוכם 3 חודשים בחופף, היינו 11 חודשים מאסר בפועל; 40 חודשי פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה; 10 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים; קנס בסך של 2,000 ₪.
.
ביהמ"ש העליון (השופט ד' מינץ) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
כידוע, הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית, רחבת היקף וכבדת משקל, בעלת השלכות ציבוריות החורגות מעניינים של הצדדים הישירים להליך, או בנסיבות המעוררות חשש מפני עיוות דין, או אי צדק חמור. בפסיקה נקבע עוד, כי ככלל לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" על חומרת העונש, אלא במקרים מיוחדים בהם מתגלה סטייה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות. דברים אלו יפים גם במקרים כבענייננו, בהם ביהמ"ש המחוזי החמיר בעונשו של המבקש במסגרת הערעור. ביישום לענייננו הבקשה הנוכחית אינה נמנית על אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן רשות ערעור. טענותיו של המבקש אינן חורגות מעניינו הקונקרטי וביהמ"ש לא שוכנע כי נגרם למבקש עיוות דין או כי קיימים שיקולי צדק המצדיקים את קיומו של הליך שיפוטי נוסף. העונש שנגזר על המבקש אינו חורג ממדיניות הענישה הנהוגה והמקובלת במקרים כגון אלה ודי בכך לדחיית הבקשה.
למעלה מן הצורך, דין הבקשה להידחות אף לגופה. לא נמצא פגם בכך שביהמ"ש המחוזי בחר שלא לאמץ את המלצת שירות המבחן בעניינו של המבקש. כידוע, התסקיר מהווה המלצה בלבד ואינו מחייב את ביהמ"ש, אשר בוחן מגוון שיקולים רחב יותר מזה ששוקל שירות המבחן בהמלצתו.
כן לא נמצא פגם בעמדה שהביע ביהמ"ש המחוזי לפיה באחת מהרשעותיו הקודמות של המבקש היה מקום להרשיעו בעבירה של נהיגה בפסילה, חלף עבירה של נהיגה ללא רישיון בה הורשע בפועל. ראשית משום שהדברים נאמרו בהערת אגב בלבד. שנית, עברו הפלילי של המבקש (הכולל 7 הרשעות קודמות אשר בגין חלקן ריצה מאסר מאחורי סורג ובריח) כמו גם עברו התעבורתי (הכולל 9 הרשעות קודמות בעבירות תעבורה, מתוכן 6 הרשעות בגין נהיגה ללא רישיון תקף או נהיגה בזמן פסילה) מכביד עד מאוד ומעיד על דפוס עברייני חוזר, והתוצאה הראויה אליה הגיע ביהמ"ש המחוזי לא הושפעה כלל מהבעת העמדה לגבי אותו ההליך האמור.
עוד ראוי לציין, כי העבירות שיוחסו למבקש בענייננו, נעברו עת שהמבקש טרם סיים את ריצוין של עבודות השירות שהוטלו עליו במסגרת הרשעתו הקודמת, ובעת שעונש מאסר מותנה מרחף מעל ראשו. כל אלו מעידים על זלזול רב בחוק מצד המבקש ועל היעדר נכונות לתקן את דרכיו.
כן לא נמצא ממש בטענתו של המבקש לפיה החל בריצוי עונש צו השירות לתועלת הציבור שהושת עליו, ועל כן לביהמ"ש המחוזי לא הייתה סמכות להמיר את עונשו לעונש מאסר בפועל. טענה זו נדונה ונדחתה באריכות ע"י ביהמ"ש המחוזי. יתרה מכך, סעיף 213(1) לחסד"פ קובע באופן מפורש כי בימ"ש של ערעור רשאי להטיל על נאשם כל עונש שהערכאה הקודמת הייתה מוסמכת להטיל, בין אם הוא החל לשאת בעונש שהטילה עליו הערכאה הקודמת או סיים לשאתו, ובין אם לאו. על כן, אין מקום לטענה כי ביהמ"ש המחוזי פעל שלא בסמכות. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [ירושה] [בתי-משפט] |
|
| בעמ 10223/17 עופרה מזור נ' רות בלחסן (עליון; מ' מזוז; 08/04/18) - 5 ע' |
| עו"ד: יורם אבירם, רן בנימין |
קיום צוואה חרף פגם או חסר שנפלו בה אינו יכול להיעשות בכל מקרה בו שוכנע ביהמ"ש באמיתותה, אלא אך בהינתן שהתקיימו מרכיבי היסוד בצוואה.
ירושה – צוואה – קיומה
ירושה – צוואה – בעדים
בתי-משפט – ערעור – רשות ערעור
.
המבקשת והמשיבה הן אחיותיו של המנוח. המנוח, אשר נפטר ערירי, הותיר אחריו מסמך צוואה בעדים, בו ציווה את מלוא זכויותיו במשק למבקשת. בבימ"ש השלום נקבע כי יש לקיים את הצוואה חרף פגמים צורניים שנפלו בה. ערעור שהגישה המשיבה, נתקבל ע"י ביהמ"ש המחוזי. מכאן הבר"ע.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
כידוע, על בקשות למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" חלה אמת מידה מצמצמת, לפיה רשות ערעור תינתן רק כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים או במקרים בהם נדרשת התערבות בית משפט זה לשם מניעת עיוות דין חמור. עיון בבקשה מגלה כי אין היא עומדת באמות מידה אלו. הבקשה אינה מעלה כל סוגיה עקרונית הדרושה הכרעה, והיא כולה נטועה בדל"ת אמות הסכסוך הפרטני בין הצדדים. אף אין ניתן לומר כי עיוות דין חמור נגרם כאן.
אכן, תוצאת פסק דינו של בימ"ש קמא מעוררת אי-נוחות, נוכח המסקנה כי תוכן הצוואה משקף את רצונו האמתי של המנוח. ואולם, קיום צוואה חרף פגם או חסר שנפלו בה אינו יכול להיעשות בכל מקרה בו שוכנע ביהמ"ש באמיתותה, אלא אך בהינתן ש"התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה" (סעיף 25(א) לחוק הירושה). בנסיבות ענייננו, המצביעות על כך שהמצווה הציג בפני עד אחד בלבד את צוואתו תוך הצהרה כי זו צוואתו, ברי כי תנאי היסוד לפיו "המצווה הביאה בפני שני עדים" (סעיף 25(ב)(2) לחוק הירושה) – לא התקיים, ומשכך נשללת סמכותו של ביהמ"ש להורות על קיומה. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| רעפ 4628/17 סאלח אלטלאלקה נ' מדינת ישראל (עליון; ד' מינץ; 08/04/18) - 7 ע' |
| עו"ד: תומר סגלוביץ, ציקי פלדמן |
הבקשה עוסקת בחומרת העונש שהושת על המבקש והיא איננה מגלה עילה לדיון ב"גלגול שלישי". בנוסף, דין הבקשה להידחות אף לגופה. לא קיימת חובה לקבלת תסקיר, טרם הטלת עונש מאסר בפועל בעניינו של נאשם שביום ביצוע העבירה מלאו לו 21 שנה. כן לא נמצא ממש בטענותיו של המבקש לעניין אי-התייחסותו של ביהמ"ש המחוזי לנסיבותיו האישיות.
דיון פלילי – עונש – רשות ערעור
עונשין – ענישה – תסקיר שירות מבחן
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לחומרה
.
בקשת רשות ערעור על פס"ד מחוזי, במסגרתו התקבל ערעורה של המשיבה על קולת העונש אשר הושת על המבקש בבימ"ש שלום – בעקבות הרשעתו בהסעת שישה או יותר שוהים שלא כדין ובעבירה של נהיגה בשכרות (כתב אישום ראשון) ובעבירה של נהיגה פוחזת של כלי רכב (כתב אישום שני) – כך שרכיב עונש המאסר שנגזר על המבקש הוחמר מ-6 חודשי מאסר בפועל לשנת מאסר בפועל, בעוד יתר רכיבי גזר הדין נותרו על כנם.
.
ביהמ"ש העליון (השופט ד' מינץ) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
הבקשה אינה נמנית על אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן רשות ערעור. היא ממוקדת בעניינו הפרטני של המבקש, ואף לא נמצא כי קיים חשש מפני עיוות דין, או אי-צדק.
זאת ועוד, נקבע לא אחת כי השגה על חומרת העונש אינה מקימה, כשלעצמה, עילה לדיון ב"גלגול שלישי", אלא במקרים חריגים בהם העונש שהושת סוטה באופן קיצוני ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות. גם עצם קיומו של פער ענישה בין הערכאה הדיונית לבין ערכאת הערעור – אינו מצדיק, בדרך כלל, מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".
בענייננו, כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי, קיימת חומרה יתרה בכך שהעבירות מושא כתב האישום השני בוצעו בזמן שהמבקש המתין לגזירת עונשו בגין כתב האישום הראשון. בשים לב לכך, לא נמצא כי בנסיבות המקרה פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי סוטה ממדיניות הענישה הנוהגת. גם אין מדובר בסטייה קיצונית שבעטיה מוצדק ליתן רשות ערעור.
די אפוא בטעמים אלו, כשלעצמם, כדי לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור.
גם לגופם של דברים, דין הבקשה להידחות.
בכל הנוגע לטענת המבקש כי שגה ביהמ"ש המחוזי עת שגזר עליו מאסר בפועל בלא שנשלח קודם לכן לקבלת תסקיר שירות המבחן, צוין כי החובה הקמה לביהמ"ש בדבר קבלת תסקיר בעניינו של נאשם, טרם הטלת עונש מאסר בפועל, קבועה בסעיף 38(א) לחוק העונשין. עם זאת, סעיף 38(ב) לאותו חוק קובע כי שר המשפטים רשאי, באכרזה שתפורסם ברשומות, לסייג, מדי פעם, תחולתו של סעיף קטן (א) לפי סוגי בתי משפט, לפי עבירות, לפי גיל הנאשמים או לפי כל סיווג אחר. שר המשפטים עשה שימוש בסמכותו הנזכרת, וקבע שורה של סייגים לחובה הנ"ל. בין השאר נקבע כי לא קיימת חובה לקבלת תסקיר בעניינו של נאשם ש"ביום ביצוע העבירה מלאו לו 21 שנה". בשים לב לכך שגילו של המבקש במועד ביצוע העבירות נושא כתב האישום הראשון היה 22, לא הייתה חובה להזמין תסקיר בעניינו וההחלטה בנושא זה הייתה מסורה לשיקול דעתו המלא של ביהמ"ש. אמנם מוטב היה אילו ביהמ"ש המחוזי היה נדרש לבקשת באת-כוחו של המבקש ומכריע בה לגופה. אולם בשים לב לחומרת מעשיו של המבקש, ולכך שמדובר בבקשה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", במכלול העניין לא נמצא להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי בעניין זה.
כן לא נמצא ממש בטענותיו של המבקש לעניין אי-התייחסותו של ביהמ"ש המחוזי לנסיבותיו האישיות, בכללן לסיכויי שיקומו, גילו הצעיר, מניין ימי מעצרו מאחורי סורג ובריח ושהותו בחלופת "מעצר בית" טרם שנגזר דינו. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| עפ 6532/17 מדינת ישראל נ' חסדי דוד לעדת הבוכרים (עליון; ע' ברון; 08/04/18) - 27 ע' |
| עו"ד: שרית משגב, מורן פולמן, ניר ישראל, נחמיה אסף, שרה כהן-טראב |
הכספים הכשרים שלתוכם עורבבו כספי המרמה מהווים לכאורה "רכוש ששימש לביצוע העבירה" או "אפשר את ביצועה", ומכאן שבמקרה של הרשעה ניתן וייתכן שאף צריך יהיה להורות על חילוטם. עם זאת, ועל רקע הפסיקה הרלוונטית, לא ניתן להורות בגדר הצו הזמני על תפיסת כל כספי התרומות שהתקבלו אצל חברה קדישא בשנים הרלוונטיות ומהווים פי 12 מסך הכספים שגבתה לכאורה במרמה.
דיון פלילי – חילוט – איסור הלבנת הון
דיון פלילי – חילוט – צו זמני
עונשין – עבירות – הלבנת הון
עונשין – דרכי ענישה – חילוט
עונשין – אחריות פלילית – אחריות תאגידים
.
הערעורים מופנים נגד צו זמני לחילוט רכוש שבמסגרתו הורה ביהמ"ש המחוזי על תפיסת 635,000 ₪ מתוך חשבונות הבנק של חברה קדישא. הסוגיה המרכזית שמתעוררת נוגעת להיקף החילוט הזמני בעבירות לפי חוק איסור הלבנת הון; ובפרט לשאלה אם יש להורות על חילוט כספים "כשרים" ששימשו ע"פ הנטען לביצוע עבירה של הלבנת הון, ע"י "ערבובם" עם הכספים המולבנים.
.
ביהמ"ש העליון קיבל את ערעור המדינה באופן חלקי ודחה את ערעור חברה קדישא:
אחד הכלים האפקטיביים במלחמה בהלבנת הון הוא חילוט רכוש, המוסדר בסעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון. עסקינן בהוראת חילוט רחבה. ראשית, הסעיף מורה כי מתן צו חילוט הוא הכלל בעבירות הלבנת הון, והימנעות מחילוט תיעשה רק מנימוקים מיוחדים שיפורטו. שנית, הסעיף מאפשר חילוט רכוש בשווי העבירה – בלא שנדרש להוכיח כי הרכוש שלגביו מבוקש החילוט קשור באופן ישיר לביצוע העבירה. לפיכך, ניתן לחלט רכוש כשר וחוקי לחלוטין, כל עוד הוא שווה ערך לרכוש שקשור לעבירה. לאמצעי של חילוט תכלית קניינית. עוד הודגשה בפסיקה תכליתו ההרתעתית של החילוט.
סעיף 23 לחוק מורה כי על חילוט רכוש לפי חוק זה יחולו בשינויים המחויבים הוראות סעיפים 36ג עד 36י לפקודת הסמים המסוכנים. סעיף 36ו(א) לפקודה מסדיר את האופן בו ניתן לעתור, לאחר הגשת כתב אישום, לקבלת סעד זמני. במוקד הסעיף עומד החשש מפני הברחת נכסים, באופן שיסכל את האפשרות של חילוט הרכוש בסופו של ההליך נגד הנאשם ולאחר שיורשע בדין. הסעד הזמני נועד אפוא להבטיח את מימוש החילוט ע"י שימור מצבת נכסי הנאשם. אל מול תכלית זו והאינטרס הציבורי הגלום בה, עומדת הפגיעה בזכות הקניין של הנאשם – שבעת מתן הסעד הזמני נהנה מחזקת החפות.
בשלב הדיון בבקשה למתן סעד זמני, על ביהמ"ש לבחון את דיות הראיות במישור הלכאורי ולהשתכנע כי קיים פוטנציאל חילוט במובן זה שהראיות לכאורה מקימות סיכוי סביר לכך שבתום ההליך הפלילי יורשע הנאשם בעבירות המיוחסות לו וכי בעקבות אותה הרשעה ניתן יהיה להורות על חילוט רכושו. שנית, ביהמ"ש צריך להשתכנע בדבר היות הצו המבוקש מידתי. ככל הניתן, יש לנקוט באמצעים חלופיים לתפיסת רכוש, שפגיעתם בקניינו של הנאשם פחותה.
בסעיף 23(א) לחוק העונשין עוגנה תורת האורגנים. הטלת אחריות פלילית על תאגיד נעשית אפוא בדרך של ייחוס מעשיו של אדם לתאגיד עצמו. לכן במצב הדברים הרגיל, תאגיד עומד לדין עם האורגן המהווה את פניו האנושיות. אולם מטבע הדברים, ייתכנו מקרים בהם לא ניתן להעמיד אורגן של התאגיד לדין. בענייננו, מי ששימש כמנהל חברה קדישא והיה הרוח החיה בה בעת הרלוונטית, הלך לבית עולמו. אין במצב הדברים האמור כדי לפטור את חברה קדישא מהעמדה לדין. כפי שהבהיר השופט דנציגר בפסק הדין בערעור הקודם, במקרים בהם העבירות נעברו לטובת התאגיד עצמו, הטלת האחריות הפלילית עליו בעלת חשיבות יתרה, והיא מהווה הרתעה אפקטיבית כנגד ביצוען.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לביצוע עבירות המרמה, וכן לביצוע העבירות שבסעיפים 3(א) ו-4 לחוק הלבנת הון – ואולם זאת רק בנוגע להכשרת כספי המרמה תוך סיווגם בספרים כתרומות. אולם נראה כי החומר הראייתי מלמד לכאורה כי חברה קדישא אף ערבבה
את כספי המרמה עם כספים כשרים, באופן שגם בעניין זה מתגבשות שתי העבירות מחוק איסור הלבנת הון. נוסף לזאת, יש לשנות מקביעתו של ביהמ"ש המחוזי בנוגע להיקף הכספי של העבירות שבוצעו.
לעניין יסוד "המטרה להסתיר" שבסעיף 3(א) לחוק. יסוד זה נדון בעניין סלכגי, ונקבע כי לא נדרש להוכיח במסגרתו שלעבריין הייתה כוונה "להלבין" את הרכוש האסור – אלא די בכך שנלמדת כוונה להסתיר או לטשטש את מקורו של רכוש זה. עוד נקבע, כי במסגרת בחינת יסוד זה יש להבחין בין הסתרה לשם מניעת גילוי עבירת המקור או שמירה על היתכנות ביצוע עבירת המקור, לבין הסתרה לשם ניצול פירות עבירת המקור, והאחרון הוא הממלא את דרישות יסוד "המטרה להסתיר". כפי שנפסק, כאשר כוונת ההסתרה היא לשימוש עתידי, עולה עבירת הלבנת ההון במלוא עוזה.
נוסף לזאת, בעניין סלכגי נקבע כי עצם השימוש בשמות בדויים במסמכי עסק שבאמצעותו הופקדו כספים אסורים בחשבונות בנק, מעיד על כוונה להסתיר את מקור הכספים האסורים על מנת לאפשר שימוש עתידי בהם. יתרה מזאת, נקבע כי הפקדת כספים שמקורם בפעילות בלתי חוקית בחשבון בנק של עסק לגיטימי, היא אחת הדוגמאות המובהקות למקרה שבו הנסיבות מלמדות על קיומה של "כוונה להסתיר" ועל רצון בניתוק הזיקה בין המקור האסור של הכסף לבין המשך השימוש הלגיטימי בו.
ניתן בהחלט לומר כי קיים סיכוי סביר שייקבע במסגרת ההליך העיקרי כי הנסיבות בהן חברה קדישא סיווגה את כספי המרמה ככספי תרומות, ואז ערבבה בינם לבין התרומות הכשרות בחשבון הבנק שלה, מלמדות כשלעצמן על כוונה מצידה להסתיר את מקור כספי המרמה ולאפשר שימוש "לגיטימי" בהם.
משנמצא כי קיים סיכוי סביר לכך שבתום ההליך הפלילי חברה קדישא תורשע בעבירות המיוחסות לה, יש לתת את הדעת להיקף החילוט הצפוי בעקבות ההרשעה. בתוך כך, יש לתת את הדעת לתכליות החילוט, וכן להיקף החילוט הנהוג בפסיקה במקרים דומים. נוסף על אלה, במסגרת ההחלטה בדבר מתן צו זמני יש משמעות לעוצמת התשתית הראייתית הלכאורית הקיימת נגד הנאשם, במובן זה שתתקיים "מקבילית כוחות" בין עוצמת הראיות לבין היקף הרכוש שייתפס. לאחר שנקבע פוטנציאל החילוט, ראוי לבחון אם ניתן להשיג את תכלית הצו הזמני בדרך פחות פוגענית לעומת תפיסת רכוש.
במקרה הנדון קיימת תשתית ראייתית לכאורית לכך שחברה קדישא "הלבינה" כספים שקיבלה במרמה (בסך 522,000 ₪), תוך סיווגם ככספי תרומות וערבובם עם כספים כשרים בהיקף כולל של 6.8 מיליון ₪. הכספים הכשרים שלתוכם עורבבו כספי המרמה מהווים לכאורה "רכוש ששימש לביצוע העבירה" או "איפשר את ביצועה", ומכאן שבמקרה של הרשעה ניתן וייתכן שאף צריך יהיה להורות על חילוטם.
ודוק, עיון בפסיקה רלוונטית מלמד כי בצד הרטוריקה הקוראת להחמרת הענישה, ככלל בתי המשפט אינם נוהגים להורות על חילוט כספים כשרים ששימשו לביצוע עבירות של הלבנת הון. הגם שהתשתית הראייתית הלכאורית שהציגה המדינה לעבירות המיוחסות לחברה קדישא היא מוצקה על פניה, ברי כי לא ניתן להורות בגדר הצו הזמני על תפיסת כל כספי התרומות שהתקבלו אצל חברה קדישא בשנים הרלוונטיות לכתב האישום ומהווים מעל פי 12 מסך הכספים שגבתה לכאורה במרמה.
על מנת להשיג איזון ראוי בין האינטרס הציבורי שבהבטחת מימוש תכליות החילוט לבין זכויותיה הקנייניות של חברה קדישא, שווי הרכוש התפוס יעמוד על 2,500, 000 ₪ – מתוכם כספים מחשבונות הבנק של חברה קדישא בסכום שלא יפחת מ-1,000, 000 ₪; והיתרה באמצעות הטלת צו מניעה זמני האוסר על ביצוע דיספוזיציה באחת הדירות שבבעלות חברה קדישא. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 5 [עבודה] [כספים] |
|
| דמ (ת"א) 41243-05-16 Mohamed Elsadig נ' טוטאל פתרונות כ"א בע"מ (עבודה; אורן שגב; 08/03/18) - 10 ע' |
| עו"ד: אורן יוגב, ארז רוח |
התובע אינו זכאי לפיצויי הלנה בשל איחור של הנתבעת בתשלום קצבת דמי פגיעה לפי סעיף 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), שכן קצבת דמי פגיעה אינה נכנסת להגדרת "שכר מולן" כהגדרתו בחוק הגנת השכר. יחד עם זאת, מקום בו הנתבעת עיכבה את תשלום הגמלה, בהתאם לסעיף 297א' לחוק הגנת השכר, מקום בו נכנסה הנתבעת לנעלי המוסד לצורך תשלום הגמלה, יש לחייבה בתשלום הפרשי הצמדה למדד החל מהמועד בו היה על הקצבה להשתלם באמצעותה ועד למועד התשלום.
עבודה – הגנת השכר – פיצויי הלנה
עבודה – שכר עבודה – פיצויי הלנת שכר
כספים – הפרשי הצמדה וריבית – פסיקתם
.
הדיון נסב אודות השאלה האם התובע, עובד זר, זכאי לדמי הלנה בשל איחור הנתבעת בתשלום קצבת דמי פגיעה בהתאם לסעיף 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשי"ד-1954 (להלן: התקנות). הנתבעת קיבלה מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) את קצבת דמי הפגיעה המיועדת לתובע, אך נמנעה מלהעביר את כספי הקצבה עד לאחר הגשת התובענה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט א' שגב) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
חוק הביטוח הלאומי (להלן: החוק), קובע זכאות של עובד לתשלום דמי פגיעה בגין תאונה שארעה במסגרת העבודה. בתשלום בגין 12 ימי אי הכושר הראשונים יישא המעסיק, כאשר במידה ותקופת אי הכושר מתארכת מעבר למועד זה, זכאי העובד לתשלום קצבת דמי פגיעה מהמוסד בגין תקופה שעד 13 שבועות. סעיף 22 לתקנות קובע כי מעסיק שקיבל היתר מהמוסד, ישלם את קצבת דמי הפגיעה ישירות לעובד, במועד בו נהג לשלם את שכרו, ויקבל על כך החזר מהמוסד בתוספת עמלה בת 2.5% משיעור הגמלה. מטרת סעיף 22 לתקנות לאפשר לעובד שנפגע במסגרת עבודתו לקבל את דמי הגמלה במיידית, ובמועד בו היה משולם לו שכרו, כדי להימנע מפרוצדורה ארוכה.
במידה והנתבעת היא מעסיק מורשה, כאמור בסעיף 22 לתקנות, הרי שעם הצגת אישור התובע בדבר אי כושר, היה עליה לשלם לו את קצבת דמי הפגיעה בסמוך לתאונה, ובמועדים בהם היה משולם שכרו; קרי החל מהחודש בו נפגע ועד לתום תקופת אי הכושר או תום 13 השבועות. הנתבעת לא פעלה כאמור בטענה כי היא אינה מעסיק מורשה, ולכן לא העבירה לתובע את הכספים מיד עם היוודע דבר פגיעתו, וממילא לא ציפתה להעברת כספי הגמלה אל חשבונה מטעם המוסד. ביה"ד דחה טענה זו הן נוכח היותה בגדר הרחבת חזית והן בהיותה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב שנטענה בעלמא. מכל מקום, הנתבעת ידעה על העברת הקצבה אל חשבונה, לכל הפחות, במשך שנה ושלושה חודשים טרם התשלום לתובע, ולא הוכח כי התובע סירב לקבל את תשלום הקצבה מבלי שישולמו לו פיצויי הלנה.
חרף התנהלות הנתבעת, לאור מגבלות הדין אין לפסוק הוצאות הלנה. קצבת דמי פגיעה אינה נכנסת להגדרת "שכר מולן" כהגדרתו בחוק הגנת השכר, ולכן אינה יכולה לשאת פיצויי הלנת שכר. יחד עם זאת, לפי סעיף 297א' לחוק הגנת השכר, על גמלה שלא שולמה במועדה יחול מנגון הצמדה למדד. בסעיף 297א'(ג) לחוק נקבע כי חוק פסיקת ריבית לא יחול על גמלה המשולמת לפי חוק זה. מקום בו הנתבעת עיכבה את תשלום הגמלה, בהתאם לסעיף 297א' לחוק, מקום בו נכנסה הנתבעת לנעלי המוסד לצורך תשלום הגמלה, יש לחייבה בתשלום הפרשי הצמדה למדד החל מהמועד בו היה על הקצבה להשתלם באמצעותה, ועד למועד התשלום. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [ביטוח לאומי] |
|
| בל (ב"ש) 31744-12-15 הנרי הרוש נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; משה טוינה, נ.צ: דוד פטיטו, אשר רפפורט; 06/03/18) - 6 ע' |
| עו"ד: |
בדין נדחתה תביעת התובע שלא להוון קצבת נכות המשתלמת לו, נוכח סעיף 113(א) לחוק הביטוח הלאומי. נפסק כי משאין נפגע עבודה שקצבתו הוונה, זכאי לקצבה במהלך התקופה שלגביה נעשה ההיוון, ממילא הוא איננו זכאי להוון קצבה, זכות שתעמוד לו לאחר שתתחדש זכותו לקצבה; כמו כן, סעיף 113א' הנ"ל מניח שני תנאים מקדמיים בטרם קבלת החלטה על היוון קצבה של נפגע עבודה. בחינת קיום התנאים והפעלת שיקול הדעת על ידי פקיד התביעות, ייעשו בעת גיבוש הזכות לקצבה, ולכן בדין דחה פקיד התביעות את בקשת התובע להיוון קצבה שטרם התגבשה.
ביטוח לאומי – קיצבאות – היוון
.
תביעת התובע, עובד נמל אשדוד, בעקבות החלטת פקיד התביעות שלא להוון קצבת נכות ששילם הנתבע לתובע בחודש 6/13, המבוססת על נכות מוכרת בשיעור של 19.5%, לתקופה של חמש שנים המסתיימת בחודש 6/18.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט מ' טוינה ונציגי הציבור ד' פטיטו, א' רפפורט) דחה את התביעה ופסק כי:
הזכות להיוון קצבה מוסדרת בסעיף 113(א) לחוק הביטוח הלאומי הקובע כי "נכה עבודה שדרגת נכותו אינה פחותה מ-20%, ולדעת המוסד יש לו הכנסה קבועה המספיקה לפרנסתו או סיכוי מבוסס להכנסה כאמור, רשאי המוסד, בהסכמת נכה העבודה, לשלם לו מענק במקום קצבה; המענק יהיה בסכום המתקבל מהיוון קצבת אותו נכה עבודה, בהתאם להוראות שהשר קבע". זכותו של נפגע עבודה שקצבתו הוונה לקצבה מתחדשת, רק כאשר: "תמה התקופה שלגביה נעשה ההיוון בהתאם לסעיף 113א'..." כלומר, בתקופה ביחס אליה הוונה זכותו של נפגע עבודה לקצבה – אין הנפגע זכאי לקצבה. משאין נפגע עבודה שקצבתו הוונה ובענייננו התובע, זכאי לקצבה במהלך התקופה שלגביה נעשה ההיוון, ממילא הוא איננו זכאי להוון קצבה; זכות שתעמוד לו לאחר שתתחדש זכותו לקצבה. אשר על כן, בקשת התובע להיוון קצבה שתעמוד לזכותו רק בחודש יוני 2018 היא בקשה מוקדמת שדינה להידחות על הסף.
לתוצאה זו ניתן להגיע גם מכיוון אחר. מסעיף 113א' לחוק הנ"ל עולה כי הסעיף מניח שני תנאים מקדמיים בטרם קבלת החלטה על היוון קצבה של נפגע עבודה והם: דרגת נכות שאיננה פחותה מ-20% ותנאי נוסף, שלדעת המוסד יש לו הכנסה קבועה מספקת לפרנסתו או סיכוי מבוסס להכנסה כאמור; בהתקיים התנאים המקדמיים, מקנה החוק לפקיד התביעות שיקול דעת בהמרת הקצבה במענק. בחינת קיום התנאים המקדמיים להיוון קצבת נכה מעבודה, והפעלת שיקול הדעת על ידי פקיד התביעות, יש לבחון ולהפעיל בעת גיבוש הזכות לקצבה, שרק אז ניתן יהיה לבחון את קיום התנאים המקדמיים שנקבעו בסעיף לתשלום מענק במקום קצבה ולהפעיל את שיקול הדעת לצורך קבלת החלטה בבקשה להיוון הקצבה. העובדה שנכון להיום לתובע הכנסה מעבודה המספיקה לפרנסתו מעבודתו בנמל אשדוד ושיש להניח כי ימשיך וייהנה מהכנסה שכזו עד מועד יציאתו לגמלאות, אין בה כדי להבטיח כי במועד גיבוש הזכות לגמלת נכות, בחודש 6/18, יתקיים בו התנאי האמור. משאת התקיימותם של התנאים המקדמיים להפעלת סעיף 113א' יש לבחון בעת התגבשות הזכות לקצבה ואת שיקול הדעת להמרת הקצבה במענק, יש להפעיל נכון לאותו מועד, בדין דחה פקיד התביעות את בקשת התובע להיוון קצבה שטרם התגבשה. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [עבודה] |
|
| סעש (חי') 11015-06-11 אופיר דעדוש נ' מועצה אזורית מטה אשר (עבודה; מיכל פריימן, נ.צ.: ח' טרטקובסקי, ח' קרוכמל; 05/03/18) - 78 ע' |
| עו"ד: ערן אגו, הילה בועז-גבאי, איתן מימוני, אופיר ח. הררי, פבל מורוז, ורד וייץ |
ביה"ד פסק כי, ההסכמים הקיבוציים בנוגע למצילים בחופי הים חלים על נתבעת 1 בהיותה מועצה אזורית, כי נתבעת 1 לא ביצעה מיקור חוץ אותנטי של שירותי ההצלה בחופים בתחומה וכי על התובעים יחולו ההסכמים החלים על המצילים עובדי נתבעת 1 (דור ב'), אשר תשלם לתובעים, למעט תובע 2, הפרשי שכר וזכויות סוציאליות; תובע 4 פוטר שלא כדין על רקע התארגנות עובדים והוא זכאי לפיצוי בגין פיטורין שלא כדין בסך של 35,000 ₪.
עבודה – הסכם קיבוצי – תחולתו
עבודה – הסכם קיבוצי – זכות מכוח הסכם קיבוצי
עבודה – יחסי עבודה – מבחנים לקביעתם
עבודה – פיטורין – בחינתם
עבודה – פיטורין – שלא כדין
עבודה – פיטורין – התארגנות במקום העבודה
* עבודה – בית-הדין לעבודה – סמכות עניינית
.
התובעים עובדים כמצילים בחופי הים שבתחום הנתבעת 1 (להלן: המועצה), כעובדי חברות שונות וביניהן הנתבעות 2 ו-3. התובעים עתרו למתן פסק דין המצהיר כי הם עובדי המועצה, כי יש להחיל עליהם את ההסכמים הקיבוציים החלים על מצילי ים עובדי המועצה, ולשלם להם הפרשי שכר ותנאים סוציאליים מכוח הסכמים אלה. עוד מבקשים התובעים מתן צו הצהרתי לפיו בפיטורי התובעים 2 ו-4, הפרו הנתבעות את הוראות הדין, באשר הפיטורים נעשו בשל פעילותם הארגונית והיותם ממובילי התארגנות העובדים, ולפיכך נתבע תשלום פיצויים ללא הוכחת נזק וכן נתבעים פיצויים בשל פיטורים שלא כדין.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת מ' פריימן ונציגי הציבור ח' טרטקובסקי, ח' קרוכמל) קיבל את התביעות בחלקן ופסק כי:
לביה"ד לעבודה נתונה סמכות עניינית לדון בתובענה, שכן השאלה היא האם יש לראות בתובעים עובדי המועצה, הנופלת בגדר סמכותו העניינית של ביה"ד. אגב כך יש לבחון, האם בפועל בוצע מיקור חוץ אותנטי ולגיטימי, ולא את סבירות ההחלטה המנהלית בדבר ביצוע מיקור חוץ, ככל שהייתה כזו. הגדרת הצדדים את מערכת היחסים ביניהם אין בה די בכדי לקבוע את סיווגה ובכך לשלול את סמכותו של ביה"ד לדון בתובענה; ההסכמים הקיבוציים משנת 2000 ומשנת 2009 בין מרכז השלטון המקומי וההסתדרות, שחלים על מצילי הים ברשויות המקומיות, חלים על המועצה מכוח הסכם קיבוצי כללי שנחתם בשנת 1986 עם ארגון המועצות האזוריות, בו נקבע כי ההסכם הקיבוצי הכללי וחוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות חלים גם על עובדי מועצות אזוריות.
אשר לשאלה האם המועצה ביצעה מיקור חוץ אותנטי של הפעלת החופים בתחומה, אותנטיות תבנית העסקה של קבלן שירותים מתקיימת כאשר פונקציה/פעילות מסוימת בהליך ייצור של מפעל מועברת על ידו למפעל אחר המתמחה בביצועה. צורת העסקה כזו לגיטימית ומאפשרת להוזיל עלויות ייצור וגמישות ניהולית בתחומים שאינם חלק אינהרנטי מליבת ההתמחות של מזמין השירות. שירותי ההצלה, בשל חשיבותם כשירותים מצילי חיים בתחומי החופים של המועצה, ראוי כי יסופקו על ידי עובדי המועצה. בשל טיבם ומהותם של שירותי ההצלה כשירותים מצילי חיים להם מחויבת המועצה בחופים שבתחומה, הסכם משנת 2009, המחייב העסקת המצילים על ידי המועצה ולאור הראיות בנוגע לשאלת מיקור החוץ, לרבות היעדר החלטת מועצה להעברת תפעול החופים לגורם חיצוני, היעדר החלטה של החברה הכלכלית להוצאת אספקת מצילים למפעיל חיצוני, העסקת החברות ללא תלות במכרז או בהסכם, חילופי החברות ללא קשר למכרז, מעורבותה של המועצה יחד עם החברה הכלכלית במכרז 2010 ומעורבותה הפעילה בניהול, תקצוב ותחזוקת החופים, ונוכח אי שמירת זכויות העובדים על ידי המועצה מוכח משפט העבודה המגן, - אין מדובר במיקור חוץ לגיטימי ואותנטי. על כן, התובעים זכאים לזכויות של מצילים מכוח הסכמים קיבוציים החלים על המועצה. ההסכם הקיבוצי מבחין בין מצילים "ותיקים" שהועסקו ברשויות המקומיות עד חתימת ההסכם הקיבוצי וששמותיהם מפורטים בנספח לו לבין מצילים אחרים - "דור ב". התובעים זכאים, לכל היותר, לזכויות של מציל דור ב'. לא ניתן להכיר בתובעים כעובדי מדינה קבועים באופן אוטומטי, מבלי שעברו את הליכי המינוי כחוק. לפיכך, אין לקבוע כי התובעים הם במעמד של עובדים קבועים במועצה, אלא הם זכאים לזכויות המוענקות למציל ים שאינו קבוע המועסק במועצה. נוכח האמור, התובעים זכאים להפרשי שכר בגין תוספות שונות ושעות נוספות וכן לדמי הבראה, דמי כלכלה, הפרשות לפנסיה וקרן השתלמות.
אשר לסיום העסקת התובע 4, לנוכח סמיכות הזמנים שבין מהלך ההתארגנות לבין שינוי תנאי העסקת התובע 4 והאיסור לגלוש בים, כמו גם הניסיון להעבירו לחוף אחר ולבסוף סיום עבודתו, לא עמדה הנתבעת 2 בנטל להוכיח כי פיטורי התובע 4 אינם על רקע ההתארגנות וכי בחירת המועמדים לפיטורים נעשתה מנימוקים ענייניים ולא מטעמי השתייכות לארגון עובדים. בנסיבות העניין נתבעת 2 תשלם לתובע 4 פיצויים בסך של 35,000 ₪; פיטורי התובע 2 לא באו על רקע התארגנות. אמנם, הוכח כי התובע 2 היה מיוזמי ההתארגנות, ואולם חלף זמן רב מניסיון ההתארגנות שהתובע 2 היה ממוביליו ועד לפיטוריו בפועל, והוכח כי תובע 2 פוטר נוכח התנהלותו. מכל מקום, אין עוד בכוונת הנתבעת 3 לפטר את התובע; אין בהתנהלות הנתבעת 3 כדי ללמד על פיטורים בחוסר תום לב מבחינת מועד עריכת השימוע. באשר להליך השימוע עצמו, לא נמצא כי נפלו בהליך פגמים המצדיקים פיצוי התובע או כי תוצאת ההליך הייתה בבחינת דבר הידוע מראש; התביעה לפיצוי בגין אי החזרה לעבודה נדחתה. משהוחזר התובע 2 לעבודתו, על אף שבפועל נדרש לשהות בימי חופשה ספורים בתשלום, על מנת להיערך לקליטתו מחדש, הוא אינו זכאי לפיצוי נוסף בגין ימים אלה. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [ביטוח] [עבודה] |
|
| סעש (ת"א) 10039-03-14 רן עדן נ' מנורה מבטחים פנסיה בע"מ (עבודה; עידית איצקוביץ, נ.צ.: ב' פיינגולד, ז' זלמן אקשטין; 05/03/18) - 18 ע' |
| עו"ד: דן הדר, מור אהרונוביץ , עומרי ארז , פליקס חדד, הילה לוי |
ביה"ד נתן סעד הצהרתי לפיו על הנתבעת 1 לשלם לתובע פנסיית נכות, החל מהמועד שבו נקבעה הנכות, וכל עוד התובע באי כושר לעבוד, ובהתאם לתקנונה; לא הוכח שהיה כל מעשה או מחדל מטעם נתבעות 2-4, שיש בו כדי לחייבן בתשלום פנסיית נכות לתובע ולפיכך התביעה כנגדן נדחתה.
ביטוח – תגמולי ביטוח – אובדן כושר עבודה
ביטוח – תגמולי ביטוח – זכאות
עבודה – תגמולים – קרן פנסיה
עבודה – בית-הדין לעבודה – סמכות עניינית
.
התובע הגיש תביעה כנגד נתבעת 1 ונתבעת 2 בגין אי קבלת פנסיית נכות או ביטוח אי כושר עבודה. לתביעה צורפו המעסיקות לשעבר של התובע - נתבעות 3 ו-4. התובע ביקש פסק דין הצהרתי המחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לו מדי חודש תגמולי ביטוח עד תום תקופת אי הכושר. התובע הצטרף לראשונה לנתבעת 1 בעת עבודתו בחברת "משק טיוליות" בחודש 2/07. בעת עבודתו בנתבעת 3 הופרשו כספים עבור התובע לנתבעת 2 ועד לסיום העבודה בחודש 10/09. הצטרפות התובע לנתבעת 1 הוסדרה לאחר שהחל לעבוד בנתבעת 4, בחודש 10/09 והופרש עבורו באופן סדיר, כולל ביטוח אי כושר לעבוד, עד שסיים לעבוד עקב אבדן כושר לעבוד. התובע חתם על טופס של נתבעת 1 "בקשה להעברת כספים לקרנות הפנסיה בניהול מנורה מבטחים" בחודש 5/10 ובו סומן "מעמד העמית בקופה המעבירה" (נתבעת 2) - "עמית לא פעיל". מעמדו בקופה המקבלת הוא של "עמית שכיר". הבקשה להעברה נעשתה מספר חודשים לאחר הצטרפותו מחדש של התובע לנתבעת 1, כאשר עברו יותר מחמישה חודשים מסיום ההפרשות לנתבעת 2. בסוף שנת 2012 הוחמר מצבו הרפואי של התובע ונקבעה לו נכות רפואית ואבדן כושר לעבוד של 100%. כך גם נקבע על ידי ועדה רפואית של נתבעת 1, שקבעה כי אובדן הכושר הנו כתוצאה מהחמרה של מצב קיים ולכן נדרשת תקופת אכשרה של 60 חודשים.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ע' איצקוביץ ונציגי הציבור ב' פיינגולד, ז' ז' אקשטין) קיבל את התביעה נגד הנתבעת 1, דחה את התביעה נגד הנתבעות 2, 3 ו-4 ופסק כי:
תחילה פסק ביה"ד כי נתונה לו סמכות עניינית לדון בתובענת התובע. אשר לשאלה מהי הנפקות המשפטית של העברת הכספים מנתבעת 2 לנתבעת 1 במעמד של "עמית לא פעיל", צוין כי אין חולק כי מועד חידוש הצטרפות של התובע לנתבעת 1 בעקבות תחילת העבודה אצל נתבעת 4 היה בחודש 10/09 או בסמוך לכך, על אף שהניוד הפורמלי של הכספים נעשה רק בחודש 5/10. אשר לחתימת התובע על טופס העברת הכספים, שבו סומן ב- X שמעמדו בקופה המעבירה היה "עמית לא פעיל", לפי המועד שבו נחתם הטופס, נראה סביר שהוא נרשם כ"עמית לא פעיל", מאחר שכבר חלפו יותר מ-6 חודשים מהפסקת ההפרשות לנתבעת 2. קיים פער בין המועדים של תשלום של דמי תגמולים עבור התובע, המהווה הצטרפות לקרן, לבין הגשת הבקשה לניוד הכספים. כך שאם הוא היה "עמית פעיל" בנתבעת 2 היו מתחשבים בהפקדת הכספים בנתבעת 1 והיה לו רצף ביטוחי מלא. אולם, כ"עמית לא פעיל" המועד שנחשב, לצורך הרצף הביטוחי, הוא מועד הגשת הבקשה - חודש 5/10, ואז נוצר נתק של קצת יותר מ-6 חודשים בין מועד זה לבין מועד ההפקדה האחרונה לנתבעת 2. אלא שאין לתת משמעות יתרה לחתימת התובע על טופס העברת כספים שבו ציון שהוא "עמית לא פעיל" מאחר שהתובע לא הבין את משמעות האמירה.
בנוסף, לא נותק הרצף הביטוחי של התובע, שכן לא הייתה הפסקה בפועל של הפרשות מטעם המעסיקות-נתבעות 3 ו-4. מועד חתימת טופס העברת הכספים לא יכול לשנות את זכאות התובע לרציפות הזכויות בהתחשב במועד הצטרפותו מחדש לנתבעת 1. גם הביטוח הקולקטיבי לא נפגע כתוצאה מכך מאחר שהכספים הופרשו עבור התובע באופן רציף. אם היה במועד הגשת הטופס להעברת הכספים כדי לפגוע בכיסוי הביטוחי של התובע, מחובתה של הקופה המועברת היה להזהיר את התובע לגבי תוצאות המעשה ואף לסרב לניוד הכספים שפוגע בו. נתבעת 1 לא הוכיחה כי הזהירה על כך את התובע, ואף לא נתנה לו הסבר כלשהו. אין מדובר בעוולת הרשלנות ואף לא בעילה נזיקית, אלא זו חובה שמוטלת על הקרן מכוח חובת תום הלב כלפי מבוטחיה. לכן, לא היה בהעברת הכספים מחודש 5/10 כדי לפגוע ברצף הביטוחי של התובע, אשר המשיך מנתבעת 2 לנתבעת 1, תוך הפקדה מלאה של הסכומים שהופרשו/נוכו משכר התובע.
אי הכושר של התובע לעבוד נגרם כתוצאה מהחמרת מחלותיו הקודמות. לכן, לצורך זכאותו לקצבת נכות עליו לצבור "תקופת אכשרה" של 60 חודשים לפחות. במועד היווצרות הנכות (חודש 11/12) הייתה לתובע תקופת אכשרה של 60 חודשים. לכן, מתקיימות הדרישות שבדין ובתקנוני הקרן כדי לזכות את התובע בקצבת נכות. לאור האמור, ניתן סעד הצהרתי לפיו על הנתבעת 1 לשלם לתובע פנסיית נכות, החל מהמועד שבו נקבעה הנכות, וכל עוד הוא באי כושר לעבוד, ובהתאם לתקנון; הקרן המבטחת במועד קרות האירוע (קביעת הנכות) הייתה נתבעת 1. מעבר לכך, לא הוכח שהיה כל מעשה או מחדל מטעם נתבעות 2-4, שיש בו כדי לחייבן בתשלום פנסיית נכות לתובע. נתבעות 3-4 הפרישו עבור תקופת העבודה של התובע כדין. נתבעת 2 פעלה להעברת הכספים שהופרשו אצלה לפי ההוראות שהיא קיבלה ובכך לא נגרם כל נזק לתובע. לפיכך התביעה כנגד נתבעות 2, 3 ו-4 נדחתה. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 9 [ארנונה] [מסים] [חינוך] [פרשנות] |
|
| עמנ (י-ם) 12589-09-17 עיריית ירושלים נ' ישיבת תורה ויראה (מנהלי; אברהם רובין; 11/03/18) - 6 ע' |
| עו"ד: |
ראוי לפרש את סעיף 5ג(ה)(3) לפקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין) כמעניק פטור רק למי שפועל כדין, דהיינו מפעיל מוסד חינוכי ברישיון לפי חוק פיקוח על בתי ספר.
ארנונה – פטור – מוסד חינוך
מסים – מסי עירייה וממשלה – פטור מתשלומים
חינוך – מוסד חינוך – פטור ממס
פרשנות – דין – פקודת הפיטורין
.
ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני הארנונה, בגדרה נקבע בדעת רוב כי מוסד חינוכי שמפעילה המשיבה פטור מתשלום ארנונה בהתאם לסעיף 5ג(ה)(3) לפקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין), למרות שהמוסד החינוכי האמור לא מחזיק ברישיון לפי חוק פיקוח על בתי ספר.
.
ביהמ"ש לעניינים מנהליים קיבל את הערעור בקבעו:
בעניין יעבץ פסק בימ"ש לעניינים מנהליים כי בבקשה למתן פטור נקודת המוצא היא שמוסד החינוך המבקש את הפטור, הוא מוסד חינוך הפועל כדין. אין בכך משום הוספת תנאי על התנאים המפורטים בפקודה כי אם אמירת המובן מאליו שהמוסד המבקש את הפטור פועל כדין, שאם לא כן, תמצא הרשות מממנת פעילות שאינה כדין באמצעות מתן פטור ולו גם חלקי. דברים אלה מקובלים אף על מותב זה. ערעור שהוגש על פסק דין זה נמשך בהמלצת ביהמ"ש, כשבפרוטוקול הדיון בביהמ"ש העליון הובעה העמדה לפיה אין לצפות מביהמ"ש שייתן יד לפעולה לא נורמטיבית ולגוף אשר אינו פועל כדין.
אם כן, על אף שנושא רישוי המוסד החינוכי של המשיבה איננו קשור ישירות בסוגיית הארנונה, הרי שמטעמים של קידום שמירת החוק ושל מניעת מצבים בהם חוטא יצא נשכר, ראוי לפרש את סעיף הפטור כמעניק פטור רק למי שפועל כדין, דהיינו מפעיל מוסד חינוכי ברישיון לפי חוק הפיקוח, זאת למרות שהתנאי בדבר קיומו של רישיון איננו מופיע במפורש בסעיף הפטור.
המשיבה טוענת כי אין ללמוד לענייננו מפסק דין יעבץ, כיוון שנדונה בו השאלה של מתן פטור לפי סעיף 4 לפקודת הפיטורין למוסד שכלל לא ניתנה לגביו הכרזה לפי סעיף 5 לחוק לימוד חובה. אכן, פסק דין יעבץ לא עוסק במקרה הזהה בנסיבותיו למקרה הנדון, ברם הגיונו של פסק הדין בעניין יעבץ – אי מתן פטור למי שפועל שלא כדין – יפה גם לענייננו.
המשיבה טוענת כי הוראת סעיף 5(י)(1) לפקודת הפיטורין, כפי שתוקנה בשנת 2016, מלמדת כי פרשנותה לסעיף 5ג(ה)(3) היא הנכונה. ברם, מהוראת סעיף 5(י)(1) עולה כי היא נועדה לפתוח פתח לקבלת פטור מארנונה לאותם גופים שאינם עומדים בתנאי סעיף 5ג. סעיף 5(י)(1) לא תיקן או שינה את סעיף 5ג, אלא הוסיף הוראה לפיה גם מי שאין לו רישוי, ועל כן לא יכול לקבל פטור מכוח סעיף 5ג, יוכל לקבל פטור מתשלום ארנונה לפי סעיף 5(י)(1). לאור זאת, תיקון סעיף 5(י)(1) תומך דווקא בעמדה לפיה מי שאינו עומד בדרישת הרישוי אינו יכול לקבל פטור לפי סעיף 5ג, שאם לא כן לא היה צורך בתיקון סעיף 5(י)(1).
המשיבה טוענת כי יש ללמוד לענייננו ממה שנפסק בעניין עטרת בנות ירושלים. ברם, באותו עניין נדונה השאלה מהי הפרשנות הראויה למונח "מוסד חינוך" שמופיע בסעיף 4(א)(IV) לפקודת הפיטורין, והאם לצורך הכרה בו ככזה מותר היה לדרוש הצגת אישור ממשרד החינוך. ביהמ"ש הבהיר כי הגדרת המונח "מוסד חינוך" באותו סעיף רחבה יותר מאשר ההגדרה שבסעיף 5ג(ה)(3), באשר היא איננה קושרת את הגדרת "מוסד חינוך" למשמעות בחוק לימוד חובה. על כן, לא ניתן ללמוד מפסק דין זה לענייננו. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 10 [חוזים] |
|
| תא (חי') 25895-03-16 הילדה אבריל רחל יהב נ' אופיר בבכר (מחוזי; מנחם רניאל; 28/03/18) - 28 ע' |
| עו"ד: א. מגן, מ. חטיב, צ. הרשקוביץ |
נדחתה טענת התובעת לפיה חוזה המכר שנכרת בינה לבין נתבע 1, בנוגע למכירת דירה הוא חוזה למראית עין, שלא נועד על פי הכוונה האמיתית של הצדדים לו, התובעת והנתבע 1, להיות חוזה מכר אמיתי, המעביר זכויות בדירה מהמוכרת לקונה.
חוזים – חוזה למראית עין – הוכחתו
חוזים – חוזה למראית עין – טענה המועלית על ידי צד שלישי
חוזים – חוזה למראית עין – מכר
חוזים – חוזה למראית עין – מקרקעין
חוזים – חתימה – טענת האפסות
.
התובעת הגישה תובענה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו היא בעלת הזכויות הרשומות בדירה נשוא תביעה הליך זה, וכי ההסכם למכירת הדירה שנחתם בין התובעת לבין הנתבע 1 הוא הסכם למראית עין שבטל מעיקרו. כן עותרת התובעת להורות בצו עשה על ביטול ומחיקת הרישום של העברת הזכויות בדירה על שם נתבע 1 ושתי הנתבעות 2-3.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
התובעת לא עמדה בנטל להניח את התשתית הראייתית הנדרשת לביסוס התקיימותם של שני התנאים לצורך הוכחת טענתה בדבר חוזה למראית עין: א. הסכמה סמויה השונה מזו המוצהרת בחוזה; ב. היעדר כוונה ליתן תוקף לחוזה שנכרת. על שאלות אלה יש להשיב בשלילה, מהטעמים שיפורטו להלן.
טענת התובעת, כאילו לא ידעה על מה חתמה, היא למעשה טענת "לא נעשה דבר", כאשר הנטל להוכחת טענה זו כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים. על המעלים טענת אפסות לסתור את החזקה הנובעת מחתימתם על המסמך, ולהוכיח את גרסתם בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה.
אף אם הייתה התובעת מוכיחה שמדובר בחוזה למראית עין (ולא כך הדבר), מתקיים בענייננו הסייג הקבוע בסיפא לסעיף 13 לחוק החוזים, לפיו "אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה". האמור בסיפא מקנה, בתנאים מסוימים, מעמד לצדדים שלישיים, כדוגמת הנתבעות, שרכשו זכות בתום לב מכוח חוזה למראית עין.
בנסיבות הוכח, כי אין מדובר בחוזה למראית עין, אלא בחוזה אמיתי, שלא נפל בו פגם חוקי או אחר. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [נזיקין] |
|
| תא (חי') 646-09-12 פלונית נ' מדינת ישראל משרד הבריאות (מחוזי; ישראלה קראי גירון; 28/03/18) - 29 ע' |
| עו"ד: עילית איסק-פארי, רפאל ר. גלס, איתן האזרחי |
בית המשפט קיבל את תביעת התובעים בחלקה בכל הקשור לפגיעה באוטונומיה. תביעת התובעים בכל הנוגע לעילת הרשלנות בלידת הקטינה ומעקב ההיריון שבוצע – נדחתה.
נזיקין – רשלנות – רשלנות רפואית
נזיקין – עוולות – פגיעה באוטונומיה
נזיקין – עוולות – העדר הסכמה מדעת
.
התובעים הגישו כנגד הנתבעות תובענה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת מס' 1 – קטינה, בשל טענה של רשלנות רפואית במעקב ההיריון שבוצע לתובעת 2 – האם ובמהלך לידת הקטינה. התובע מס' 3 בתביעה הוא אבי הקטינה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
יש לדחות את טענות האם לעניין העדר הסכמה מדעת. גם לו היה ממש בטענה שלאם לא ניתנו הסברים מתאימים, וראוי היה לשתפה יותר בהכרעות שהתקבלו בעניינה, לא הוכח קשר סיבתי בין התנהלות זו והיכולת למנוע את שהתרחש בפועל ובסופו של יום ההכרעות שהתקבלו ואופן ביצוע מעקב ההיריון והלידה היו נכונים, ולא הוכח כי הם שגרמו לנזק שאירע בגין פרע הכתפיים שהתרחש בלידה.
אין לייחס לנתבעת רשלנות עקב אי ביצוע ניתוח קיסרי ואי ביצוע זירוז באמצעות בלון אטד והבחירה בלידה רגילה וללא שימוש בבלון אטד הינה נכונה וסבירה בנסיבות העניין.
יש לקבל את טענות האם לפגיעה באוטונומיה לעניין אי יידועה על האפשרות לבצע זירוז באמצעות בלון אטד ביום קבלתה וכי הצוות הרפואי לא שיתף אותה בהחלטות שקיבל לעניין אופן הטיפול הכדאי לה והחליט להותירה באשפוז של שמונה ימים שבסופו בוצע לאם זירוז לידה באמצעות פיטוצין. במקרה זה, התקיימה פגיעה באוטונומיה של האם, אם כי הפגיעה היא אינה ברף הגבוה. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [חוזים] |
|
| הפ (חי') 44411-02-16 מנשה שלום נ' מנחם אלטשולר (מחוזי; סארי ג'יוסי; 25/03/18) - 24 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט דחה את תביעת התובעים לאכיפת חוזה מכר מקרקעין, זאת משנמצא, כי המשא ומתן בין הצדדים לא הבשיל לכדי הסכם מחייב. יחד עם זאת נקבע, כי הפסקת המשא ומתן בשלב כה מתקדם על ידי הנתבע, נעשתה שלא בתום לב.
חוזים – אכיפה – תנאים לאכיפה
.
המבקשים הגישו תובענה לאכיפת חוזה. המבקשים עותרים לפסק דין הצהרתי, כי המשא ומתן שהתנהל בינם לבין המשיב למכירת מקרקעין הושלם וכל פרטי החוזה המהותיים סוכמו בין הצדדים, וכי כל שנותר הוא אך האקט הפורמאלי של החתימה על החוזה.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
כדי שיינתן תוקף לעסקה שלא הושלמה בחוזה בכתב חתום, יש לבחון את השינוי במצבו של המתקשר, המבקש ליתן תוקף לעיסקה ומידת האשמה של זה הנשען על בטלותה. במסגרת זו יש לבחון כאמור: א. האם התעלמו שני הצדדים ביודעין מדרישת הכתב? ב. מה מעמדם של הצדדים לעסקה? ג. מהי דרגת הביצוע של ההסכם ומהו משך הזמן שבו פעלו הצדדים מתוך הבנה שהם קשורים בהסכם מחייב? ד. מהי מידת יעילותם של הסעדים האחרים העשויים לעמוד לרשותו של מי שנפגע כתוצאה מאי קיומה של העסקה בשל הפגם הצורני שדבק בה?
לא עלה בידי התובעים להוכיח, לצורך מתן תוקף של עסקה במקרקעין שלא הושלמה בחוזה בכתב חתום, שינוי מהותי במצבם בעקבות הפסקת המו"מ בשלב המתקדם של הליכי המשא ומתן אליו הגיעו הצדדים. כמו כן, לא הוכח כי התובעים וויתרו על עסקאות מקרקעין דומות אחרות. כמו כן, בחינה מעמיקה של נסיבות המקרה מעלה כי לאורך המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים, אלו לא פעלו מתוך הבנה שהם קשורים בהסכם מחייב. אומנם הנתבע נתן לתובעים ייפוי כוח לשם בירור מידע ברשויות על עלויות פיצול החלקות שחלה על אלטשולר ואופן ביצועה. עם זאת הדגיש זה בכל האימיילים מטעמו כי רק חתימה על ההסכם תחייב את הצדדים. אמנם אין בכך כדי להוביל למסקנה כי הפסקת המו"מ נעשתה בתם לב, אך עדיין היה בכך כדי להבהיר, כי רק חתימה על חוזה תחייב.
יחד עם זאת יש לקבוע, כי הפסקת המשא ומתן בשלב כה מתקדם ע"י הנתבע, נעשתה שלא בתום לב. על כן, יש להתיר לתובעים לפצל סעדיהם, כך שיהיה באפשרותם להגיש תביעה כספית נפרדת במועד מאוחר יותר. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [דיון אזרחי] |
|
| רעא (ת"א) 54844-02-18 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' ש. מ.ק (מחוזי; אביגיל כהן; 13/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: תומר זמר, ענבל אברהמי דרוקר |
השימוש בסמכות בית המשפט לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת רפואית ולמנות מומחה רפואי צריך להיעשות רק בהתקיים טעמים מיוחדים ומספקים. במקרה דנן לא התקיימו "טעמים מיוחדים" המצדיקים מינוי מומחה מטעם ביהמ"ש מבלי שהצדדים המציאו חוות דעת מטעמם.
דיון אזרחי – מומחים רפואיים – מטעם בית-המשפט
דיון אזרחי – מומחים רפואיים – פטור מהגשת חוות-דעת
.
בקשת רשות ערעור על החלטה ולפיה מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט, במסגרת תביעה לתגמולי ביטוח, מבלי שהוגשו חוות דעת הצדדים בתחום.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
ביהמ"ש מוסמך לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת רפואית לכתב טענותיו ולמנות מומחה רפואי, אולם מדובר בסטייה מהכלל ולפיו על בעל דין להביא את ראיותיו לשם ביסוס תביעתו או הגנתו. על כן השימוש באפיק דיוני זה צריך להיות החריג שייעשה בו שימוש רק כאשר קיימים טעמים מיוחדים ומספקים. במקרה דנן, עסקינן בתביעה חוזית במהותה שאינה "תובענה בתחום הנזיקין" ולא התקיימו "טעמים מיוחדים" המצדיקים מינוי מומחה מטעם ביהמ"ש מבלי שהצדדים המציאו חוות דעת מטעמם. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [ספורט] [בתי-משפט] |
|
| עח (חי') 56979-02-18 מדינת ישראל נ' רז מזרחי (מחוזי; אבי לוי; 08/03/18) - 9 ע' |
| עו"ד: |
הסמכות ליתן צו הרחקה או הגבלה לפי סעיפים 17 ו-18 לחוק איסור אלימות בספורט נתונה בידי בימ"ש השלום; מהוראות חוק המעצרים עולה כי ביהמ"ש מוסמך להורות על שחרור נאשם, בין היתר תוך איסור להימצא במקום מסוים בזמן מסוים. במובן זה, קיימת חפיפה בין סמכות ביהמ"ש לפי חוק המעצרים לבין זו הנתונה לו מכוח חוק איסור אלימות בספורט. ודוק, אין לדון בבקשה להורות על מעצר ובבקשה למתן צווי הרחקה בכפיפה אחת.
ספורט – חוק איסור אלימות בספורט – הרחקה
בתי-משפט – סמכות – סמכות עניינית
.
ערר המדינה על החלטת בימ"ש השלום במסגרתה נדחתה בקשה למתן צו להרחקת המשיב ממגרשי הכדורגל לתקופה של 3 שנים, בקשה אשר הוגשה מכוח סעיפים 17 ו-18 לחוק איסור אלימות בספורט.
.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערר בקבעו:
חוק איסור אלימות בספורט קובע שורת הוראות שנועדו להבטיח קיומו של סדר ציבורי מקום בו מתרחש "אירוע ספורט". סעיפים 17-19 שמים בידי בימ"ש השלום סמכות לתת לאדם צו הרחקה או הגבלה אם הוא התנהג באופן אלים או תוך הפרת הסדר הציבורי באירוע ספורט או שקיים לגביו חשד סביר שעבר עבירה הקשורה לספורט או לציית להוראות שוטר או סדרן לאירועי ספורט. כן מוסמך ביהמ"ש ליתן צו הרחקה אם התנהגותו של אדם במהלך אירוע ספורט נותנת בסיס סביר לחשש כי הוא עלול להתנהג בעתיד באופן אלים או תוך הפרת הסדר הציבורי באירוע ספורט או להתבטא התבטאות גזענית או שהוא שיכור או תחת השפעת סמים מסוכנים או שיש חשד שהוא תחת השפעת חומרים שכאלה (סעיף 17).
באופן קונקרטי, קובע סעיף 18 לחוק מה גדר סמכותו של ביהמ"ש במתן צווי הרחקה או הגבלה. צו כזה עשוי לאסור על אדם להיכנס למקום בו מתקיים אירוע ספורט, באירוע ספורט מסוים, להימצא בתחום מרחק מסוים ממקום שבו מתקיים אירוע ספורט מסוים או בתקופה מוגדרת. צו יכול לקבוע הגבלות או תנאים לכניסה של אדם לאירוע ספורט מסוים, לאירוע ספורט לתקופה שלא תעלה על 3 שנים או להימצאות של אדם במקום בו מתקיים אירוע ספורט. מי שהוטל עליו צו חייב להתייצב בתחנת המשטרה כשעה לפני פתיחת אירוע הספורט או אירועי הספורט שלגביהם ניתן הצו ולשהות בה עד שעה לאחר סיומם, הכל כפי שיקבע ביהמ"ש, אלא אם קבע ביהמ"ש אחרת. צו כאמור עשוי להחיל גם דרישת ערובה לקיומו, הוראות להתנהגות נאותה בעתיד וכן הוראות בדבר סידורים מיוחדים הנדרשים להבטחת קיומו.
סעיף 19 עניינו בהוראה מנדטורית, המחייבת בימ"ש שהרשיע אדם בעבירה הקשורה לספורט, לתת צו להרחקתו מאירועי ספורט לתקופה שלא תעלה על חמש שנים. החוק נותן בידי בית-המשפט שיקול-דעת לסטות מהוראה מנדטורית זו "מנימוקים מיוחדים שיפורטו בהחלטתו".
מהוראות חוק המעצרים עולה, כי ביהמ"ש מוסמך, עת קבע את שחרורו בתנאים של חשוד שהובא לפניו לצורך בחינת מעצר (או שחרורו בתנאים) לצרכי חקירה, להורות על שחרורו תוך בחירת אחד או כמה מתוך שורה ארוכה של תנאים אפשריים ובהם – איסור להימצא במקום מסוים בזמן מסוים. מכאן, ודאי שביהמ"ש מוסמך להורות על הרחקת אדם מאצטדיוני הכדורגל ברחבי הארץ כולה (לצד הרחקה מעיר מסויימת). במובן זה, קיימת חפיפה בין סמכות ביהמ"ש לפי חוק המעצרים לבין זו הנתונה לו מכוח חוק איסור אלימות בספורט. ודוק, אין ניתן לשחק בשני המגרשים בעת ובעונה אחת, ואין לערב בין שני דברי החקיקה. דהיינו, אין לדון בבקשה להורות על מעצר ובבקשה למתן צווי הרחקה בכפיפה אחת.
שופטת השלום שדנה בבקשת המדינה למעצר המשיב לא פעלה מכוח הסמכות לפי סעיפים 17-18 לחוק איסור אלימות בספורט. היא עסקה אך ורק בסוגיה הפלילית: אלו תנאים ראוי להטיל על המשיב על-מנת להבטיח כי לא תישקף ממנו סכנה לביטחון הציבור, עת שהוא משוחרר מן המעצר ועד להגשת האישום נגדו. היא החליטה על הרחקתו מחיפה ל-30 ימים ועל איסור להיכנס למגרשי כדורגל בארץ למשך 30 יום. הטלת תנאים אלה נתונה הייתה במסגרת סמכותה העניינית מכוח הדין. בערר המדינה על החלטתה נטען בטעות ע"י התובע כי ראוי לפעול בהתאם לחוק איסור אלימות בספורט. דא עקא, סמכות זו נתונה לבימ"ש השלום, לפניו כלל לא הוגשה בקשה כאמור. לפיכך, בצדק, ביהמ"ש המחוזי לא נזקק לטענה זו.
בד בבד עם הגשת כתב האישום כנגד המשיב הוגשה בקשה בהתאם לסעיף 17 לחוק איסור אלימות בספורט. סמיכות זו יצרה אולי תחושה מוטעית כאילו המדובר בבקשה ל"הארכה" של צו קודם. ולא היא. המדובר היה בבקשה המוגשת לראשונה, לבימ"ש השלום, להרחקת המשיב מן המגרשים למשך 3 שנים (או עד לתום ההליכים). מדובר בבקשה אשר הוגשה כדין, והשופט קמא מוסמך היה לדון בה לגופה. הדיון יושב אל בית-משפט השלום לצורך עריכת דיון מחודש, לרבות בחינת את טענת האכיפה הבררנית. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [פשיטת רגל] [המחאת חיובים] |
|
| פשר (ת"א) 40722-10-16 איבגי סימון נ' קרן אוגינץ - המנהלת המיוחדת (מחוזי; נפתלי שילה; 07/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: צבי וישנגרד, טליה בן ברוך, רוני אקלר , יוסי פורת, תמר ישראלי |
בית המשפט דחה את בקשת החייבים להפסקת ניכויי ההלוואות משכרם וכן את בקשת המנהלת המיוחדת לביטול ההליך.
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – ביטולם
המחאת חיובים – המחאת זכות – תוקפה
.
החלטה בבקשת החייבים להפסקת ניכויי ההלוואות משכרם ובבקשת המנהלת המיוחדת לביטול ההליך.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשות ופסק:
סעיף 97(ב) לפקודת פשיטת הרגל מונה את החריגים שבהם המחאת הזכות של החייב תהא תקפה אף אם לא נרשמה ברשם המשכונות. חרף הנטייה הפרשנית לפרש בצמצום את האמור בסעיף 97(ב) לפקודה, בענייננו ניסוח ההוראות המורות על המחאת הזכות ברורות ומדובר בהמחאת זכות הנכנסת לגדרי חריג סעיף 97(ב), לכן יש לאפשר למלווים להמשיך ולנכות את כספי ההלוואה ממשכורתם של החייבים. באשר לבקשה לביטול ההליך, בשלב זה אין מקום להיעתר לבקשה. על המנהלת המיוחדת לבחון את יכולת התשלום החודשי של החייבים לאחר ביצוע ניכויי ההלוואות, ולהגיש עמדתה ביחס לבקשתם להפחתת צו התשלומים. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [בתי-משפט] [דיון אזרחי] [רואי חשבון] |
|
| עפא (חי') 11393-02-18 כמאל מח'ול נ' משרד המשפטים - מועצת רואי החשבון (מחוזי; יגאל גריל; 06/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: חלים מח'ול, ערן זלר |
לאחר התיקון לחוק רואי חשבון, מכיוון שיש לערער על החלטת מועצת רואי החשבון כעל פסק דין פלילי של בית משפט השלום, אזי יש להגיש את הערעור לאותו אזור שיפוט בו נמצא מקום מושבה של מועצת רואי החשבון.
בתי-משפט – סמכות – סמכות מקומית
דיון אזרחי – סמכות – מקומית
רואי חשבון – שיפוט משמעתי – מועצת רואי חשבון
.
בקשת המשיבה להורות על העברת הדיון בערעור שהגיש המערער על החלטת המשיבה, לבית המשפט המחוזי בירושלים, מפאת העדר סמכות מקומית לבית משפט זה.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
בענייננו אין תחולה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, אלא לחוק רואי חשבון על תקנותיו, דהיינו על החלטת מועצת רואי חשבון ניתן להגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי לפי דין ספציפי. בחוק רואי החשבון אין קביעה לפיה יוגש הערעור דווקא במקום בו התקבלה החלטת המועצה, אולם נוכח התיקון לחוק אין מנוס מכך שהעניין יידון בפני ביהמ"ש המחוזי בירושלים. לאחר התיקון, המחוקק ערך הקבלה בין החלטת מועצת רואי החשבון לבין פסק דין של בימ"ש השלום המרשיע את הנאשם בעבירה פלילית. מכיוון שיש לערער על החלטת מועצת רואי החשבון, שמקום מושבה בענייננו בירושלים, כעל פסק דין פלילי של בימ"ש השלום, אזי יש להגיש את הערעור לאותו אזור שיפוט בו נמצא מקום מושבה של מועצת רואי החשבון. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [חוזים] [מקרקעין] |
|
| הפ (י-ם) 49407-05-12 ג'ולי ביטן נ' מצפה בית שמש בע"מ (מחוזי; אהרן פרקש; 05/03/18) - 16 ע' |
| עו"ד: אהרון ריבלין, תגר עמיאל, תומר פרידמן |
לפי חוזי המכר, לתובעים הזכות שלא ייבנו קומות ויחידות דיור נוספות על גגות בתיהם ויש לרשום הגבלה זו בתקנון הבית המשותף. עם זאת, משהוגשה התביעה בסמוך למועד בו היה על הנתבעת למלא את חובות הרישום שלה, וכאשר הסעדים המבוקשים בתביעה נוגעים ישירות לרישום – השתהות הנתבעת עד לסיום ההליכים אינה מהווה הפרה של החוזה.
חוזים – מכר – מקרקעין
מקרקעין – בתים משותפים – תקנון
.
תביעה לאכיפת התחייבויותיה של הנתבעת 1 על פי חוזי מכר וכן לפיצוי בגין ההפרה.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה ופסק:
רצוי כי תקנון הבית המשותף ישקף את ההסכמות על פי חוזה המכר ובכך ישקף נכונה את מצבו הפיזי של הבית ואת זכויות הקניין הקיימות בחלקיו השונים. לפי חוזה המכר, לתובעים הזכות שלא ייבנו קומות ויחידות דיור נוספות על גגות בתיהם. הואיל וטרם נרשם תקנון לבית המשותף, יש לרשום בתקנון את ההגבלה על תוספת הבניה והוספת קומות בגג בתקנון המוסכם. אשר להתחייבות הנתבעת לרישום הבית המשותף, בנסיבות בהן הוגשה התביעה בסמוך למועד בו הייתה צריכה הנתבעת למלא את חובות הרישום שלה, וכאשר הסעדים המבוקשים בתביעה נוגעים ישירות לענייני הרישום – השתהות הנתבעת עד לסיום ההליכים אינה מהווה הפרה של החוזה ולפיכך אין מקום לפיצוי כספי. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [מדגמים] |
|
| עשא (ת"א) 22300-04-17 ARTISENT, LLC נ' רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר (מחוזי; תמר אברהמי; 04/03/18) - 18 ע' |
| עו"ד: איתן שאולסקי , גינת אריאל קצ'קו |
נדחה ערעור על החלטת רשם הפטנטים שדחה את בקשות המערערת לרישום מדגמים, לפי שאלה נעדרות חידוש, לנוכח פרסומים קודמים אשר אין ביניהם לבין בקשות המערערת הבדלים משמעותיים.
מדגמים – רישום מדגם – סירוב לרישום מדגם
.
ערעור על החלטת רשם הפטנטים, שדחה שתי בקשות לרישום מדגמים אותן הגישה המערערת, לפי שאלה נעדרות חידוש כמתחייב בדין, לנוכח שני פרסומים קודמים.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
מבחני הכשירות לרישום מדגם הם: המבקש הוא בעל המדגם; המדגם חדש או מקורי; המדגם לא נתפרסם קודם לכן בישראל. כשנבחנים קיומם של חידוש או מקוריות וקיום פרסום בעבר, עומדים על הפרק "מבחן העין" ושאלת הדמיון. ככלל, מדגם צריך להראות שהוא שונה באופן ניכר ממה שהיה ידוע קודם לכן. שינויים קלים ומקובלים במסחר אינם מספקים כדי להעניק למדגם את החידוש והמקוריות הדרושים. ברם, יש תחומים בהם תבוא דרישת החידוש על סיפוקה גם על יסוד שינויים ותוספות קטנים למדי. במקרה דנן אכן אין הבדלים משמעותיים בין הפרסומים הקודמים לבין בקשות המערערת. אין לומר כי באמצעות הצהרת חידוש ניתן תמיד לרוקן דרישת חידוש מתוכן ולהכשיר מדגם לרישום גם אם נמצא כי אין בו חידוש במידה הדרושה, על דרך של ציון ההבדלים בין העיצוב אליו מתייחסת בקשת המדגם לבין עיצוב קודם. הצהרת חידוש במקרה דנן לא תיישב את הקשיים שבבקשות. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [זכויות יוצרים] [קניין] |
|
| תא (חי') 28386-01-17 המרכז לטכנולוגיה חינוכית נ' עבד אל מג'יד מחאג'נה (מחוזי; אורית וינשטיין; 03/03/18) - 13 ע' |
| עו"ד: גיורא לנדאו, אורלי בראונשטיין |
אכן האביזרים שנתפסו במחסן הם אביזרי לימוד מזוייפים המפרים את זכויות התובעת. תופעה שכזו יש למגר בכל האמצעים העומדים על פי הדין. עם זאת, גם במסגרת המלחמה בתופעה זו, לא חדלים מלהתקיים דיני הראיות והנטלים הקבועים בדין. בתביעה דנן נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות להוכחת התביעה מוטל על כתפי התובעת. נטל זה כולל, כמובן מאליו, גם את הנטל להוכיח כי התביעה הוגשה כנגד הנתבע הנכון, קרי – נגד מי שהוא הבעלים של האביזרים המזויפים. התובעת לא עמדה בנטל זה. לא הוכחה בעלות הנתבע במחסן ובהתאם לכך – בתכולתו.
זכויות יוצרים – הפרה – נטל ההוכחה
קניין – קניין רוחני – נטל ההוכחה
.
תובענה שעילתה הפרת זכויות יוצרים באביזרים הנלווים לסדרת ספרי לימוד המוצאת לאור על ידי התובעת. אין חולק כי מדובר במוצרים מזוייפים. המחלוקת ממוקדת בשאלה האם הנתבע הוא הבעלים או המחזיק של המחסן בו נתפסו האביזרים המזויפים והאם האביזרים המזויפים שייכים לנתבע.
.
ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה מהטעמים הבאים:
אכן האביזרים שנתפסו במחסן הם אביזרים המפרים את זכויות התובעת. תופעה שכזו יש למגר בכל האמצעים העומדים על פי הדין. עם זאת, גם במסגרת המלחמה בתופעה זו, לא חדלים מלהתקיים דיני הראיות והנטלים הקבועים בדין.
בתביעה דנן נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות להוכחת התביעה מוטל על כתפי התובעת. נטל זה כולל, כמובן מאליו, גם את הנטל להוכיח כי התביעה הוגשה כנגד הנתבע הנכון, קרי – נגד מי שהוא הבעלים של האביזרים המזויפים. אין זה מחובתו של הנתבע לספק לתובעת ראיות המצביעות על זהות חלופית של הגורם המפר, ככל שהנתבע טוען כי הוא עצמו אינו המפר.
אם אמנם תצליח התובעת להוכיח כי הנתבע הוא בעליו של המחסן, הרי שלכל הפחות נוצרת חזקה, הניתנת לסתירה, כי האביזרים המזויפים שנמצאו במחסן – שייכים לנתבע. במצב דברים שכזה, ניתן יהיה לקבוע כי התובעת הרימה את הנטל הראשוני לצורך הוכחת בעלותו של הנתבע באביזרים המזויפים, וכי בכך עובר הנטל לכתפי הנתבע לסתור את בעלותו זו.
התובעת לא הרימה את הנטל הראשוני להוכיח את בעלות הנתבע במחסן ובהתאם לכך – בתכולתו.
בבחינת למעלה מן הצורך צוין כי גם אם היה נקבע שדי בעדויות עדי התביעה כדי להעביר את הנטל לכתפי הנתבע להביא ראיות לסתור את טענת התובעת, ולא זהו המצב כאמור לעיל, הרי שממילא עדותו של הנתבע מטה את הכף ויש בה כדי לשלול את עמידת התובעת בנטל ההוכחה הנדרש.
נוכח מסקנה זו ביהמ"ש לא מצא להדרש ליתר הטענות, לרבות בסוגיית הפיצוי ושיעורו. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 20 [עורכי-דין] [חוזים] |
|
| תא (ת"א) 5698-06-14 שחר הררי נ' מוטרה בנימין (שלום; אילן דפדי; 26/03/18) - 13 ע' |
| עו"ד: שחר הררי, סיוון גוטהולץ, אורי אהד |
נדחתה תביעה של עו"ד לתשלום שכ"ט נוסף, מעבר ל-10% מכל סכום פיצוי שיגיע לנתבעת. מדובר במחלוקת בדבר פרשנות הסכם שכר הטרחה. הפרשנות הרגילה של לשון ההסכם תומכת לחלוטין בגרסת הנתבעות. בנוסף, בין היתר, גם הכלל הפרשני בדבר "פירוש נגד המנסח" חל בענייננו.
עורכי-דין – שכר טרחה – הסכם שכר טרחה
עורכי-דין – שכר טרחה – שכר ראוי
חוזים – פרשנות – הכלל נגד המנסח
.
תביעה שהוגשה בהתאם לסעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין במסגרתה נתבקש ביהמ"ש לקבוע כי התובע זכאי לתשלום שכר טרחת עורכי דין אותו יוכל לגבות מכספים המוחזקים אצלו בנאמנות ועוכבו על ידו. רקע: ב-2002, הנתבעת ו-110 דיירים נוספים שכרו את שירותיו של התובע לצורך תקיפת תוכנית לביצוע עבודות לבניית ציר תנועה מרכזי בסמוך למקום מגוריהם ולחילופין לקבלת פיצוי. בהתאם להסכם שכר הטרחה, זכאי היה התובע, בין היתר, לתשלום שכר בשיעור של 10% בתוספת מע"מ מכל סכום פיצוי שיגיע לנתבעת. התובע אשר סבר כי השירות אותו התחייב לתת על פי הסכם שכר הטרחה הסתיים ב-2004 עת נדחתה התביעה על ידי הועדה המקומית לתכנון ובנייה, פנה אל הנתבעת כמו אל דיירים אחרים במכתב ב-2012 בהצעה לתשלום שכר נוסף עבור כל הייצוג שנעשה לאחר דחיית התביעה על ידי הוועדה המקומית לרבות הליכי ערעור בביהמ"ש המחוזי והעליון שבאותה עת היה צפוי שיינקטו. הנתבעת סירבה בנימוק כי על פי הסכם שכר הטרחה לא מגיע לתובע תשלום נוסף מעבר לתשלום כולל של 10% מן הפיצוי אותו תקבל וכן תשלום סך של 1,000 ₪ אשר ישמש לכיסוי ההוצאות בהליכים השונים. אין מחלוקת כי התובע פעל עבור הנתבעת והדיירים האחרים משך כ-12 שנה. המחלוקת במהותה היא בדבר פרשנות הסכם שכר הטרחה.
.
בימ"ש השלום דחה את התביעה מהטעמים הבאים:
הפרשנות הרגילה של לשון ההסכם תומכת לחלוטין בגרסת הנתבעות. בהסכם נכתב כי: "כ"א מבעלי הדירות יפקיד סך של 1,000 ₪ לקופת נאמנות אשר תפתח ע"י עו"ד שחר הררי וזאת לצורך תשלום שכר מומחים וכן תשלום שכ"ט עוה"ד כאשר שכ"ט עוה"ד ייקבע בין הצדדים לגבי כל הליך והליך". כלומר, 1,000 השקלים שהפקיד כל דייר (ויש לזכור כי מדובר ב-111 תובעים כך שמדובר בסך כולל של 111,000 ₪) יועדו לתשלום עבור הוצאות, שכר מומחים ושכר טרחת התובע אשר ייקבע לגבי כל הליך וזאת במסגרת אותם 1,000 ₪. בהמשך הסעיף נכתב כי בנוסף לאותו סכום התובע יהיה זכאי אך לתשלום בשיעור של 10% מסכום הפיצוי. בהסכם לא נכתב כי הדיירים נדרשים לשלם סכום נוסף עבור שכר טרחת עורכי דין ככל שאותם 1,000 ₪ לא יספיקו לכיסוי ההוצאות כך שלא תיוותר יתרה שתועבר לעורך הדין כשכר טרחה.
זאת ועוד, בהסכם שכר הטרחה תחת הכותרת "פרטי עניין" נכתב כי טיפול זה כולל "תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה על כל הכרוך בכך לרבות בקשת אורכה משר הפנים והגשת עתירה במידה ושר הפנים אינו מאשר הארכת מועד". את המילים "על כל הכרוך בכך" ניתן לפרש ככוללים נקיטת הליכים נוספים ככל שתביעה כזו תידחה.
זאת ועוד, בהמשך ההסכם נכתב כי "השירות המבוקש הוא ייצוג כמפורט בייפוי הכוח". קרי הסכם שכר הטרחה נוסח כך שתוכנו של ייפוי הכוח היה חלק ממנו.עיון בייפוי הכוח מלמד כי השירות המשפטי אותו אמור היה התובע לספק היה רחב ביותר.
גם הכלל הפרשני בדבר "פירוש נגד המנסח" חל בענייננו. התובע שהינו עורך דין אשר הציג עצמו כבעל ניסיון רב שנים, הוא שניסח את הסכם שכר הטרחה והוא זה שכאמור בחר לכלול את ייפוי הכוח במסגרת ההסכם. לפיכך, ספק ככל שישנו פועל לחובתו של התובע.
בנוסף, שתיקתו של התובע – שלא פנה בזמן אמת אל הנתבעת בבקשה לתשלום נוסף, אלא רק ב-2012, שנים רבות לאחר הפעולות שטען כי ביצע – פועלת לחובתו וגם מטעם זה אין מקום לפסוק לטובתו תשלום נוסף.
אין בטענת התובע כי עדכן את התושבים באמצעות נציגתם ובאמצעות אסיפות הסברה שערך לשנות ממסקנה זו. הסכם שכר הטרחה עליו חתם עם הנתבעת הוא הסכם אישי אשר הצדדים לו היו התובע והנתבעת. לפיכך, כל שינוי בהסכם הצריך לקבל את הסכמתה. הסכמה כזו לא ניתנה. מה גם שהתובע כלל לא הוכיח כי אכן מסר עדכונים בנדון לנציגת הדיירים/ במסגרת האסיפות לדיירים שערך.
מאז המכתב לתשלום נוסף מ-2012, התובע לא נקט מיוזמתו בהליכים נוספים ופעולתו הסתכמה בתגובה לפעולות שנקטו הרשויות. באותה עת התובע כבר ידע על סירובן של הנתבעות לשלם לו שכר טרחה נוסף.
זאת ועוד, הנתבעת חתמה על ההסכם שלא בנוכחות התובע אלא מול אחד מנציגי הדיירים. בנסיבות אלה, כאשר התובע הפקיד בידי גורמים שאינם עורכי דין את מלאכת החתמת הדיירים ונמנע ממצב בו הוא עצמו או עורך דין ממשרדו יבהיר ללקוחתו הנתבעת את הדקויות השונות הכרוכות לשיטתו בהסכם, אין לו להלין אלא על עצמו. הנתבעת, כפי שחזרה בעדותה שוב ושוב, הבינה כי התובע זכאי לתשלום בשיעור של 10% מסכום הפיצוי שיגיע וזאת עד לסוף ההליכים. הבנתה את הדברים מתיישבת לחלוטין עם לשון ההסכם כפי שביהמ"ש פירש אותו ואין מקום כעת לקבוע אחרת.
השכר שקיבל התובע הוא שכר ראוי ואין מקום לפסוק לו שכר נוסף. בהקשר זה צוין בין היתר כי בקביעת שכר הטרחה הראוי אין דמיון בין שכר לו זכאי עורך דין המייצג לקוח אחד בלבד ועורך את כתבי טענותיו לבין עורך דין המייצג קבוצת לקוחות ומנסח כתב טענות משותף לחברי הקבוצה. ברור כי הטרחה והמשאבים המושקעים בכל לקוח מתוך הקבוצה קטנים משמעותית מהטרחה והמשאבים המושקעים בייצוג לקוח בודד.
בנוסף, יש לקחת בחשבון את היקף הסכום הכולל שאותו עורך דין זכאי לקבל בעקבות ייצוג של קבוצת הלקוחות. במקרה דנן, הנתבעת זכאית לקבל פיצוי בסך של כ-200,000 ₪. חלק מהלקוחות קיבלו סכום גבוה יותר וחלק נמוך יותר, אם נחשב את הסכום המגיע לתובע על פי גישה שמרנית, הרי שעבור 111 לקוחות שולם פיצוי בהיקף של כ-11,100, 000 ₪. 10% מהסכום האמור מביא לכך שהתובע זכאי בגין עבודתו לשכר טרחה בהיקף של לפחות 1,110, 000 ₪ בתוספת מע"מ. מכאן שהשכר שקיבל גבוה דיו ואין מקום להוסיף עליו.
לאור כל האמור, לא נמצא לפסוק לתובע שכר טרחה נוסף מעבר לשכר של 10% בתוספת מע"מ הקבוע בהסכם בין הצדדים. בנסיבות אלה ולאור התוצאה, אין גם מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין ההתכתבות שניהלו עמו הנתבעות במסגרתה סירבו לדרישתו לתשלום השכר הנוסף; התובע חויב בהוצאות משפט בסך של 15,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [נזיקין] |
|
| תק (עכו) 22653-08-17 אסתר חן נ' רשות האכיפה והגבייה - מנהלת מחוז חיפה והצפון (שלום; זהבה (קאודרס) בנר; 07/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: |
תביעה שהוגשה עקב הטלת הגבלות על חשבון הבנק של התובעת ע"י רשות האכיפה והגבייה. נפסק כי הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 1,000 ₪.
נזיקין – אחריות – רשויות ההוצאה לפועל
נזיקין – חיוב בנזיקין – בגין הטלת עיקול שלא כדין
נזיקין – פיצויים – עגמת נפש
.
תביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש ונזקים בסך של 30,000 ש"ח עקב הטלת הגבלות על חשבון הבנק של התובעת על ידי הנתבעת, וכפועל יוצא מכך חסימת כרטיס האשראי של התובעת.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
לנוכח פער הזמנים בין המועד בו הוגשה הבקשה להטלת ההגבלות על התובעת לבין המועד בו התקבלה הבקשה, מוטל היה על הנתבעת לברר את השתלשלות העניינים בתיק מאז הגשת הבקשה ועד למועד בו התקבלה. אילו הנתבעת היתה עושה כן, הייתה מגלה בנקל כי מאז כבר הוגשה בקשה על ידי הזוכה לביטול כל ההגבלות ובו ביום ההגבלות בוטלו.
משלא עשתה כן, הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה כרשות סבירה הפועלת כגוף אוכף, ובהיותה רשות ציבורית מוטלת עליה אחריות מוגברת.
יחד עם זאת, ועל אף מסקנה זו, אין מקום לפסוק פיצוי לתובעת בגין הנזקים הנטענים על ידה. התובעת לא הביאה אף לא בדל ראיה לנזקיה. גם אין לקבל את טענתה שחסימת כרטיס האשראי גרם לה לנזק כספי. התובעת לא המציאה כל ראיה על כך. לא על עסקאות שבוטלו, או אפילו נדחו.
באשר לפיצוי בגין עוגמת נפש, אומנם בפסיקה נקבע שפיצוי זה ניתן רק במקרים חריגים וקשים במיוחד. אולם, לנוכח היות הנתבעת רשות ציבורית וחלה עליה ואחריות גבוהה כלפי האזרח הבא בשעריה, יש להשית על הנתבעת תשלום פיצוי לתובעת בסך 1,000 ₪. בנוסף על הסכום הנ"ל, יש לחייבה בתשלום הוצאות משפט לתובעת בסך של 800 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [דיון פלילי] |
|
| צח (י-ם) 4063-08-17 מדינת ישראל רשות המיסים נ' אלעזר אמסלם (שלום; דוד שאול גבאי ריכטר; 04/03/18) - 8 ע' |
| עו"ד: רני שוורץ, יובל קינן, ניר ישראל |
בקשה מטעם רשות המיסים להארכת צווים להקפאת נכסים. ביחס לחלק מהמשיבים, נקבע כי אין מקום להאריך את תוקף הצווים לתקופה המבוקשת ויש לקצוב פרק זמן קצר מהמבוקש. ביחס לשאר המשיבים, הבקשה נדחתה.
דיון פלילי – תפיסת חפץ – הארכת החזקה
דיון פלילי – תפיסת חפץ – לפי חוק איסור הלבנת הון
.
בקשה מטעם המדינה להארכת צווים להקפאת נכסים ב-180 יום נוספים, לנוכח חקירה מתנהלת של רשות המיסים.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
המבקשת אינה יכולה לבסס את בקשתה להארכת הצווים שניתנו מכוח חוק איסור הלבנת הון, בנסיבות העניין הספציפיות שלפנינו. זאת משום שעל פניו, צודקים הסניגורים בטענתם, לפיה החקירות הנוגעות לעבירות לפי חוק המע"מ או פקודת מס הכנסה, שבוצעו לכאורה החל מ-2008, אינן יכולות להצדיק תפיסה לפי חוק איסור הלבנת הון, הואיל ועבירות אלו נכללו בתוספת הראשונה לחוק הלבנת הון ("עבירות המקור") רק בשנת 2016, ואין להן תחולה רטרואקטיבית.
יחד עם מסקנה זו, עדיין קיימת הצדקה לבקשה להארכת תוקפם של הצווים, הן מכוח פקודת סדר הדין הפלילי והן מכוח חוק מס ערך מוסף.
אשר למשיבים 1, 5 ו-8 – החשדות נגדם הם כבדי משקל בנוגע להיקף נרחב של העלמת ההכנסות. יחד עם זאת, בהתחשב בחלוף הזמן הרב שבו מתנהלות החקירות, מיעוט פעולות החקירה בחודשים האחרונים, אין מקום להאריך את תוקף הצווים בעניינם לתקופה המבוקשת ויש לקצוב פרק זמן קצר מהמבוקש. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [עונשין] |
|
| תפ (רח') 17920-04-15 מדינת ישראל נ' שיראל יחזקאל (שלום; אפרת פינק; 07/02/18) - 6 ע' |
| עו"ד: שרית כץ, איציק שדה |
בית המשפט הורה על ביטול הרשעת הנאשמת. נקבע כי הנאשמת ביצעה עבירות של הפרת הוראה חוקית, הטרדה באמצעות מתקן בזק ואיומים, אולם ההליכים יסתיימו ללא הרשעה.
עונשין – ענישה – הימנעות מהרשעה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: בגירים צעירים
.
הנאשמת הורשעה, לפי הודאתה, בביצוע עבירות של הפרת הוראה חוקית, עבירות של הטרדה באמצעות מתקן בזק, עבירות איומים ועבירות של הפרת הוראה חוקית.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
בעניינו של נאשם בגיר, הרשעה היא הכלל וביטולה הוא החריג. הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים: האחד, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה אחרים; השני, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם. לפי ההלכה, ניתן להימנע מהרשעה רק במקרים חריגים שבהם הצטברות הנסיבות הקשורות ב"מעשה" וב"עושה" מצדיקות שלא להטביע בנאשם אות קלון של פליליות.
עוד נפסק, כי על הנאשם המבקש לבטל את הרשעתו להראות שהותרת ההרשעה על כנה תפגע בו באופן קונקרטי ולא די בהעלאת תרחיש תיאורטי שלפיו עלול להיגרם לנאשם נזק בעתיד.
עם זאת, בדיון בקבוצת "הבגירים-צעירים", יש ליתן משקל מיוחד לפוטנציאל השיקומי העולה מתסקיר שירות המבחן. ביחס לקבוצה זו נקבע, כי ניתן לעיתים, בהתאם לנסיבות, להימנע מהרשעה, גם כאשר אין בידי הנאשם להראות פגיעה קונקרטית.
במקרה הנדון, נמצא כי מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות ביטולה של הרשעת הנאשמת. הנאשמת ביצעה עבירות של הפרת הוראה חוקית, הטרדה באמצעות מתקן בזק ואיומים, אולם ההליכים יסתיימו ללא הרשעה. לצד זאת, יוטל על הנאשמת צו מבחן לתקופה של 12 חודשים. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 24 [מקרקעין] |
|
| תמש (ק"ג) 20593-08-14 פלוני נ' אלמוני (משפחה; פאני גילת כהן; 03/04/18) - 27 ע' |
| עו"ד: שלום יפרח, תקווה פרץ |
התקבלה עתירת אב לסילוק ידו של בנו ממשק במושב וזאת משהתקבלה גירסת האב שהנתבע פלש לבית בלא שניתנה לו רשות מפורשת או מכללא לעשות בו שימוש.
מקרקעין – רישיון – היעדרו
מקרקעין – רישיון – מכללא
מקרקעין – רישיון – ביטולו
.
עתירת אב לסילוק ידו של בנו ממשק במושב. לטענת הנתבע הוא כלל לא פלש לבית אלא ניתנה לו ע"י התובע הרשאה לעשות שימוש במשק תוך הבטחה, כי בבוא היום תועברנה אליו הזכויות בו.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה מהטעמים הבאים:
מעיון בתשתית הראייתית ביהמ"ש מגיע למסקנה, כי לא ניתנה לנתבע מעם התובע כל הרשאה לשימוש בבית וממילא גם לא במשק.
רישיון במקרקעין' פירושו היתר להחזקה ולשימוש במקרקעין של אחר או היתר לשימוש בלבד. לרשות השימוש במקרקעין מספר פנים וצורות – אפשר שהרשות תהא "רשות חוזית" ומתוך כך תצמיח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין. ואפשר שתהא "רשות גרידא" בלבד, הניתנת כביטוי של רצון טוב, המתחדש מרגע לרגע וכל עוד חפץ בעל המקרקעין לתתו מבלי שתצמיח למקבל הרשות זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין.
ככלל, רשות במקרקעין אינה מותנית בהסכם מפורש ודי שניתן יהא להסיק מהתנהגות בעלי המקרקעין כי הסכימו בדיעבד לשימוש של אחר ברכושם. עובדה זו יוצרת במקרים רבים קושי בשאלה: האם מדובר ברשות חוזית פרי הסכמה של שני הצדדים או שמא מדובר ברשות גרידא.
על דרך הכלל, על מנת שהרשות תהא בלתי הדירה ובלתי ניתנת לביטול תידרש הסכמה מפורשת מצד בעל הקניין לכך. הפסיקה הבחינה בין הרשאה שניתנה בתמורה, הניתנת לביטול בכפוף להוראות הדין, לבין הרשאה שניתנה ללא תמורה הניתנת לביטול לרוב "כהרף עין" לפי רצונו של המרשה.
הסקתה של רשות בלתי הדירה מכללא ומכוח הנסיבות בלבד תיעשה בזהירות רבה, שהרי משמעותה היא שלילת האפשרות מידי בעלים לממש את זכותם הקניינית. על אף האמור, אפשר שבמקרים חריגים יכיר ביהמ"ש ברישיון כבלתי הדיר מכללא, כאשר עקרונות הצדק ותום הלב דורשים זאת וכאשר הנסיבות יצרו הסתמכות צפויה, הגיונית ולגיטימית של מקבל הרשות, לפיה הרשות שניתנה היא לצמיתות. ברם, גם לסייג זה סייגים, ויכול שבנסיבות מסוימות ראוי יהיה להורות על פינוי בכפוף לתשלום פיצוי.
במקרים בהם מושתתת הזכות על עקרונות הצדק ותום הלב, יבחן ביהמ"ש לצורך בחינת הדירות הרישיון, בין השאר, את כוונת הצדדים בעת יצירת הרישיון, תנאי הרישיון, משך הזמן בו החזיק בעל הרישיון בקרקע בלי שפעל בעליה לסילוקו, האם בהסתמך על ציפייה זו השקיע בעל הרישיון השקעות בנכס – כגון הקמת מבנה או שיפור מבנה קיים, מהו היקף ההשקעות, האם ההשקעות היו על דעת בעל המקרקעין ובשיתוף פעולה עמו וכיוצא באלו שאלות. עם זאת, שעה שעסקינן בפגיעה בזכות הקניין של הבעלים על כל הנובע ומשתמע מכך, ברי כי גבולותיו של רישיון מכללא, הנוצר מכח השתק גרידא, צריכים להיות צרים ומתוחמים היטב, והכל תוך בחינת נסיבות העניין.
במקרה דנא, ביהמ"ש מקבל גרסת התובע לפיה הנתבע פלש אל הבית והשתלט עליו בלא שניתנה לו רשות מפורשת או מכללא לעשות בו שימוש. נפסק כי לא נכרת חוזה בין הצדדים – לא בראי דיני המתנה, דהיינו כהתחייבות של התובע כלפי הנתבע ליתן לו הזכויות בבית או במשק במתנה ולא בדרך של מתן רשות לשימוש במקרקעין נושא המחלוקת. כן לא הוכח שנתנה לנתבע "רשות גרידא" להחזיק בבית. התובע לא נתן לנתבע, אף לא במשתמע, רשות להתגורר בבית, ואף לא השתהה או ישן על זכויותיו בכל הנוגע לפינויו ממנו. עובר להגשת התובענה והבקשה לצו המניעה הזמני לא היה הבית ראוי כלל למגורי אדם, והנתבע לא הציג ולו ראשית ראיה לכך שנשא בתשלום כזה או אחר אגב השימוש בו.
כך או כך, משעה שעסקינן ברישיון ממין זה, רישיון חינם, אשר אין מקורו בהסכם מפורש, מתבטל הוא כהרף עין עם גילוי דעתו של בעל הזכויות במקרקעין כי אין הוא חפץ עוד להמשיך ולהעניק הרישיון. הגשת תובענה לסילוק יד מלמדת היטב על הלך הרוח של בעל הזכויות במקרקעין, ועל אי הסכמתו להמשך ההחזקה במקרקעין.
עוד נקבע כי הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת טענותיו בעניין ההשקעות שביצע בבית קודם להגשת התובענה והיקפן. לפיכך, גם לטענות הנתבע לפיהן הסתמך על הרשות שניתנה לו ע"י התובע לעשות שימוש בבית ומשכך השקיע כספים לשם השבחתו ובכך שינה מצבו לרעה, אין להן על מה שתסמוכנה.
לאור כל האמור, התביעה מתקבלת וביהמ"ש מורה על סילוק ידו של הנתבע מן הבית תוך 30 יום. ככל שלא יעשה כן, יחויב הנתבע בתשלום בסך 300 ₪ בגין כל יום של איחור בפינוי הבית. |
| חזרה למעלה |
|
| תעבורה |
| 25 [תעבורה] |
|
| בפמ (פ"ת) 3631-03-18 הדר אביב נ' מדינת ישראל (תעבורה; מגי כהן; 22/03/18) - 6 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה בקשה להורות על ביטול פסילה מינהלית שהוטלה על המבקש בגין עבירה של נהיגה בשכרות, מכוח סירוב לתת דגימת דם לגילוי אלכוהול.
תעבורה – פסילה מינהלית – שיקולי קצין המשטרה
תעבורה – עבירות – סירוב להיבדק בדיקת שכרות
.
בקשה להורות על ביטול פסילה מינהלית שהוטלה על המבקש בגין עבירה של נהיגה בשכרות, מכוח סירוב לתת דגימת דם לגילוי אלכוהול.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
החלטת קצין המשטרה בפסילה מינהלית בנויה משני רבדים: האחד, רובד ראייתי שעניינו בשאלה האם קיים חומר ראיות לכאורה המבסס את אשמת הנהג בעבירה המיוחסת לו; השני, עיקרו בשאלה האם קיימת מסוכנות לציבור מהמשך נהיגתו.
נקבע כי הפסילה המינהלית לא נועדה להעניש נהג בטרם הורשע בדין אלא למנוע סכנה מיידית לציבור מנהיגתו, ועל רקע זה מובנת קביעת סעיף 48 לפקודת התעבורה לפיה בית המשפט רשאי לבטל או לקצר פסילה מינהלית בתנאי או בלא תנאי, אם שוכנע שהביטול לא יפגע בביטחון הציבור.
אם כן, שני שיקולים מנחים את בית המשפט בדיון בבקשה זו: ראשית, קיום ראיות לכאורה בדבר אשמתו של המבקש, ושנית, האם יש בהמשך נהיגתו, כדי לסכן את שלום הציבור.
לאחר שקילת מכלול הראיות בתיק, בית המשפט לא שוכנע כי יש נסיבות אשר מצדיקות ביטול או קיצור הפסילה המינהלית ונמצא כי לא נפל פגם בשיקול דעתו של קצין המשטרה אשר הורה על פסילת רישיון הנהיגה של המבקש. על כן, הפסילה תיוותר על כנה. |
| חזרה למעלה |
|
| ועדות ערר - תכנון ובנייה |
| 26 [תכנון ובנייה] |
|
| ערר (צפון) 900/17 אילנה מטוס נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה גלבוע (ועדות ערר - תכנון ובנייה; איל תיאודור שרון; 28/02/18) - 34 ע' |
| עו"ד: אילן מירון, שילה הרשקוביץ, יצחק שרף |
ועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה, דחתה את טענת העוררים, במסגרת תביעת פיצויים על-פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, בעניינה של פגיעה נטענת הנובעת מנזקים עקיפים שנגרמו לאזור המגורים שבחלקה זאת משנמצא, כי אותו אזור מגורים מהווה מגרש תכנוני עצמאי ונפרד שאינו מצוי בתחום התכנית הפוגעת ואינו גובל עמו.
תכנון ובנייה – פיצויים – פגיעה במקרקעין על-ידי תכנית
תכנון ובנייה – פיצויים – פגיעה על ידי תכנית
.
העוררים הגישו ערר בשל אי-מתן החלטה מטעם המשיבה 1– הועדה המקומית לתכנון ולבניה, בתביעת פיצויים אותה הגישו העוררים, על-פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. עיקר הפגיעה הנטענת על-ידי העוררים (מבחינת היקפה הכספי), נובעת מנזקים עקיפים אשר נגרמו לכאורה לאזור המגורים שבחלקה. נזקים אלו אינם נובעים משינוי הנורמה התכנונית באזור המגורים עצמו, אלא מהתוויית שינוי במציאות הפיזית בסביבתם.
.
ועדת הערר קבעה כלהלן:
החוק וההלכה הפסוקה קיבלו את העיקרון לפיו גם פגיעה עקיפה במקרקעין (כגון הסתר נוף, חסימת אור, יצירת מטרדי רעש וגו'), עשויה להקים עילת תביעה טובה מכוחו של סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. יחד-עם-זאת ובאותה נשימה הוטלה מגבלה משמעותית על היקף המחויבות הציבורית והנטל הכלכלי שיוטל על הכיס הציבורי, אך ורק למקרים של פגיעה במקרקעין הנמצאים בתחום התכנית או הגובלים עמו, להבדיל ממקרקעין המצויים במרחק-מה מתחום פרישתה.
סעיף 197 לחוק התכנון והבניה מגביל את זכות הפיצוי מכוחו ל"מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית או גובלים עמו". במקרה זה, ניתוח הוראותיהן של התכניות, מעלה כוונה תכנונית מובהקת לחלוקת החלקה לשתי יחידות קרקע שונות ונפרדות: מגרש מגורים ומגרש חקלאי. זאת הגם ששני המגרשים יחדיו מהווים חלקה רישומית אחת. אזור המגורים שבחלקה מהווה מגרש תכנוני עצמאי ונפרד מהמגרש החקלאי, וככזה הוא אינו מצוי בתחום התכנית הפוגעת ואינו גובל עמו, על כל המשתמע מכך.
כתנאי לקבלת פיצוי נדרש התובע (והנטל עליו) להוכיח פגיעה בתכונות הנורמטיביות של הקרקע, להבדיל מירידת שווי גרידא. מקום שפגיעה בתכונות אינה מוכחת, היינו לא מוצג שינוי לרעה באפשרות השימוש וההנאה מהמקרקעין, תדחה התביעה מבלי שתידרש שאלת שיעור הפגיעה.
אין להתעלם מהמגבלות אשר חלו על המקרקעין במצב הקודם, לצורך בחינת תכונות המקרקעין ערב אישור התכנית הפוגעת. משכך, יש לקבל טענת המשיבות, כי סימון "אזור מגבלות בניה ופתוח" בתכנית, באותם השטחים עליהם כבר חלה במצב הקודם מגבלת קו בניין, לא שינתה לרעה את תכונות המקרקעין ולא הוסיפה להם כל פגיעה. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [תכנון ובנייה] |
|
| ערר (חי') 165/17 נוגה ונוס מלונאות בע"מ נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה שומרון (ועדות ערר - תכנון ובנייה; דקלה מוסרי טל; 21/02/18) - 10 ע' |
| עו"ד: אריאל צברי, ישראל אלתר, רנן זיו |
ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה קיבלה את רוב טענות העוררת, כנגד החלטת הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה שדחתה את בקשותיה לשינויים במבנה מלון הקיים בהיתר משנות ה-80 של המאה הקודמת. נקבע, כי כפיית העוררת להסדיר חריגות בניה שבוצעו שלא על ידה ולא בתחומה, הנה חריגה מתחום הבקשה להיתר ומהצורך בנסיבות העניין.
תכנון ובנייה – היתר בנייה – שטחי בנייה
תכנון ובנייה – היתר בנייה – בקשה להיתר בנייה
.
העוררת הגישה ערר על החלטת הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה שדחתה את בקשותיה לשינויים במבנה מלון הקיים בהיתר משנות ה-80 של המאה הקודמת. וכן להוספת מעלית חיצונית למבנה בית המלון, אשר מחברת בין מפלס הכניסה (הרחוב) ובין מפלס הכניסה למדרונית קיימת במרווח הצפוני. הבקשה להיתר אינה כוללת כל שינוי ביחס לגישה הקיימת על פי היתר כדין, ליחידות הנופש, הנמצאות באותו מתחם מלונאי, השייכות לבעלים אחרים.
.
ועדת הערר קבעה כלהלן:
העוררת היא בעלת הזכויות הבלעדיות במתחם המלונאי ויחידות הנופש שייכות לבעלים אחרים. משיחידות הנופש אינן חלק מן הבקשה להיתר, ואינן בבעלותה של העוררת, כפיית העוררת להסדיר חריגות בניה שבוצעו שלא על ידה ולא בתחומה, כמו גם כפייתה להסדיר את הנגישות והביטחון למתחם יחידות הנופש, הנה חריגה מתחום הבקשה להיתר ומהצורך בנסיבות העניין.
הבעיה המרכזית נעוצה דווקא במחדל של הוועדה המקומית לפעול אל מול בעלי יחידות הנופש אשר עושים בהן שימוש למגורי קבע. לו היתה הוועדה המקומית פועלת למניעת השימוש הבלתי חוקי ביחידות הנופש, או מחייבת את הסדרתו בתכנית (ככל שהדבר אפשרי ואיננו נדרשים לכך), אזי ניתן היה לפעול אל מול הבעלים ולחייבם בתקנים ותקנות הנדרשים.
המסקנה המתחייבת היא, שאין לחייב את העוררת לפעול להסדרת מתחם יחידות הנופש, בכל הנוגע לנגישות ובטחון, אולם בהכרח יש לוודא כי היא אינה פוגעת בנגישות הקיימת על פי ההיתרים משנות ה- 80 ובפועל.
מאחר שלא נעשה בבקשה דנן שינוי ביחס למספר חדרי המלון כפי שהיה בהיתר המקורי, אזי אין מקום לדרוש שינוי במאזן מקומות החניה. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [תכנון ובנייה] |
|
| ערר (חי') 287/17 שולי ואלי אוצרי נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה חוף כרמל (ועדות ערר - תכנון ובנייה; דקלה מוסרי טל; 11/02/18) - 12 ע' |
| עו"ד: ישי שנידור, מיכאל עצמון |
ועדת הערר קיבלה את ערר העוררים שעניינו בדחיית בקשתם להקלה להקמת בריכת שחיה. נקבע, כי בנסיבותיו הייחודיות של המגרש ומיקומו אל מול שצ"פ ודרך, ובהיעדר התנגדויות, אין מניעה לאשר את ההקלות המבוקשות.
תכנון ובנייה – היתר בנייה – בריכה
תכנון ובנייה – היתר בנייה – הקלה
.
העוררים הגישו ערר על החלטת הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה שדחתה את בקשתם להקלה להקמת בריכת שחיה הכרוכה בהקלות מהוראות תכנית מכ/287 "תנאים להקמת בריכות שחיה פרטיות באזורי מגורים".
.
ועדת הערר קיבלה את הערר וקבעה כלהלן:
המחוקק הותיר אפשרות למוסדות התכנון ליתן הקלה מהוראות התכניות, וזאת מתוך הכרה שהליכי תכנון אורכים שנים רבות, ולעיתים התכנון החל אינו הולם עוד את המגמות התכנוניות שהתהוו במהלך השנים עד להגשת הבקשה להיתר.
תפיסות תכנוניות עדכניות מתייחסות לבריכות שחיה כשימוש אינטגראלי למגורים, עד כדי כך שהנטייה היא לאפשר הקמת בריכות שחיה באזורי מגורים, גם מקום בו אין תכנית אשר מסדירה הקמת בריכות שחיה.
בבקשה להקלה יש לבחון כל מקרה לגופו ולנסיבותיו. בנסיבותיו הייחודיות של המגרש ומיקומו אל מול שצ"פ ודרך, ובהיעדר התנגדויות, אין מניעה לאשר את ההקלות המבוקשות. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
