| עבודה ארצי |
| 1 [עבודה] |
 |
| עע (ארצי) 26114-12-15 אורגד - ח.ש.ן בע"מ נ' ליאת יצחקי (עבודה; חני אופק גנדלר, יגאל פליטמן, ורדה וירט ליבנה, נ.צ.: י' דורון, י' פורת; 27/03/18) - 28 ע' |
| עו"ד: אסף ברנזון, מיכל זילוני-חדד, מיכל פרידמן, רענן בשן, בת-חן פארי, ארנה לין, אסנת לונגמן, לחן שריד |
ביה"ד הארצי הורה על השבת הדיון לביה"ד האזורי על מנת שיבחן את פעילות ארגון העובדים בנושא אי ביצוע הפרשות לפנסיה ביחס לעובדי המשיבות בעבר אשר ההסכם הקיבוצי מיום 27.5.13 אינו חל עליהם, שכן לא היה מקום לאישור הבקשה בעילה זו בטרם בירור כאמור, וכן יכריע בשאלה אם התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת בנסיבות העניין; ביה"ד הארצי קבע כי נוכח כך שהסכם קיבוצי החיל את התשלום לדמי חגים גם לעובדים שסיימו את עבודתם, תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכריע במחלוקת, אלא פנייה לארגון העובדים היציג.
 עבודה – תובענה ייצוגית – תנאים לאישורה
עבודה – הסכם קיבוצי – זכות מכוח הסכם קיבוצי
.
המבקשים בבקשה לאישור התובענה הייצוגית הועסקו על ידי המשיבות ברשת "בורגר קינג" או ברשת "בורגר ראנץ". בגין תקופת עבודת המבקשים במשיבות הגישו המבקשים תביעה, וכן בקשה להכיר בתביעה כתובענה ייצוגית בעילות של אי תשלום דמי חגים ואי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה. ביה"ד האזורי קבע כי העילה של אי הפרשה לפנסיה מתאימה לבירור במסגרת של תובענה ייצוגית בכל הנוגע לעובדים שההסכם הקיבוצי מיום 27.5.13 אינו חל עליהם, וכי העילה של אי תשלום דמי חגים אינה מתאימה להתברר כתובענה ייצוגית. ערעור המשיבות בע"ע 26114-12-15 נסוב על חלקה של ההחלטה לפיה אושרה הבקשה לתובענה ייצוגית בעילת אי ביצוע הפרשות לפנסיה, ואילו ערעור המבקשים בע"ע 22834-01-16 נסוב על ההחלטה לדחיית הבקשה בעילת דמי חגים.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי הנשיא (בדימוס) י' פליטמן ובהסכמת הנשיאה ו' וירט-ליבנה, השופטת ח' אופק גנדלר ונציגי הציבור י' דורון, י' פורת) קיבל בחלקו את הערעור בע"ע 26114-12-15, דחה את הערעור בע"ע 22834-01-16 ופסק כי:
אשר לע"ע 26114-12-15, הפסיקה עסקה רבות ביחס שבין הוראות חוק תובענות ייצוגיות (להלן: החוק) ומקומן במקום עבודה מאורגן, ובפרט בסעיף 10(3) לתוספת השניה לחוק (להלן: סעיף 10(3)) המסייגת את סמכות בתי הדין לעבודה לדון בתובענות ייצוגיות בתחום דיני העבודה, כאשר ברבות השנים נקבעו הלכות המסייגות את סעיף 10(3) במקרים שבהם ארגון העובדים היציג לא פעל לאכיפת זכויות העובדים.
כאשר מוגשת תובענה ייצוגית לביה"ד מתעוררת קודם כל שאלת עצם הרשות להגשתה לאור סעיף 3 לחוק, ובשלב זה תיבחן גם תחולת החריג שבסעיף 10(3), ורק לאחר מכן לאחר מכן יש לבחון האם מתקיימים תנאי סעיף 8 לחוק. אם סבור ביה"ד כי לא היה מקום מלכתחילה להגשתה נכון למועד הבקשה לאישורה, עליו לדחותה לאור סעיף 3 לחוק. אם ביה"ד סבור שהיה מקום להגשת התובענה הייצוגית נכון למועד הבקשה לאישורה, מתעוררת שאלת אישורה לאור סעיף 8 לחוק. ככל שביה"ד מתרשם כי נתקיימו כל התנאים להגשתה ואישורה ככזאת, וארגון העובדים היציג במקום העבודה אינו מתכוון לעשות דבר בתוך פרק זמן סביר, נוכח הפגיעה בזכויות העובדים; או כי פועלו אינו אלא כסות להסרת חרב התובענה הייצוגית, יאשר ביה"ד את התובענה הייצוגית, בהתקיים יתר תנאי החוק; ככל שלא אלה הדברים, אזי טרם אישור התובענה הייצוגית על ביה"ד ליתן לארגון העובדים זמן סביר להוכיח את רצינות כוונותיו ודרך פועלו לתיקון הפגיעה בזכויות העובדים. טרם אישור התובענה הייצוגית על ביה"ד להיות מונחה על ידי עיקרון העל, כי ככל שמתאפשרת חזרה אמתית לדרך המלך, היינו פעילות במישור ארגון העובדים, גם אם היה מקום לאישור התובענה הייצוגית נכון למועד הגשתה, הרי שדרך המלך עדיפה על פני הדרך החלופית של אישור התובענה הייצוגית.
ביה"ד האזורי קבע כי, נוכח סעיף 10(3) ומשעסקינן במקום עבודה שבו קיים ארגון עובדים, יש הסכמים קיבוציים המסדירים את זכויות העובדים, ומשמדובר בארגון עובדים פעיל שנותן מענה לזכויות העובדים, אין מקום לאישור הבקשה, מבלי שהתעורר צורך לבחון אם מתקיימים תנאי סעיף 8 לחוק. אין מקום להתערב במסקנה זו. עם זאת, קביעה זו נסובה רק על מי שחל עליו ההסכם הקיבוצי מיום 27.5.13. מאחר שלא הוזכר בהסכמים הקיבוציים כי כלל הרכיבים המופיעים בהם חלים רטרואקטיבית, לרבות על חובות העבר ועובדים שסיימו לעבוד, בחן ביה"ד האזורי את העילות הרלוונטיות לבקשה לאישור תובענה ייצוגית באשר לתקופה שקדמה לחתימת ההסכם הקיבוצי מיום 27.5.13. דהיינו, מאחר שלא חלה על תקופה זו המניעות הסטטוטורית, הרי שניתן לעבור לשלב בו נבחנית הבקשה בהתאם לסעיף 4 וסעיף 8 לחוק, כאשר לצורך כך יש לבחון כל עילה בפני עצמה. אלא שבאשר לאי ביצוע הפרשות לפנסיה ביחס לעובדי המשיבות בעבר שההסכם הקיבוצי מיום 27.5.13 אינו חל עליהם, על ביה"ד האזורי לברר האם יש פעולות אפקטיביות של ארגון העובדים ביחס לזכויות עבר ועובדי עבר על יד ארגון העובדים, אם לאו. לא היה מקום לאישור הבקשה בעילת אי הפרשה לקרן פנסיה לתקופה שקדמה לחתימת ההסכם הקיבוצי מיום 27.5.13 ולעובדים שההסכם אינו חל עליהם, בטרם בירור כאמור. בנוסף, ביה"ד האזורי יכריע בשאלה אם התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת בנסיבות העניין.
אשר לע"ע 22834-01-16, נוכח כך שהסכם קיבוצי מיום 18.5.15 החיל את התשלום לדמי חגים גם לעובדים שסיימו את עבודתם, הרי שהתובענה הייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכריע במחלוקת אלא באמצעות פנייה לארגון העובדים היציג, ולפיכך הערעור נדחה. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [ביטוח לאומי] |
|
| עבל (ארצי) 37381-01-16 יעקב חיון נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; אילן איטח, אילן סופר, ורדה וירט ליבנה, נ.צ.: ח' שחר, ד' חן; 26/03/18) - 12 ע' |
| עו"ד: דוד דיין, ווסר אדוארדו |
נדחה ערעור על פסק דין בו נדחתה תביעת המערער, נפגע עבודה, ליתן צו מניעה שיבטל את החלטת המשיב לזמנו לבדיקה מחדש לפי תקנה 37 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה). נפסק כי החלטת הרופא המוסמך מטעם המשיב סבירה, ניתנה משיקולים רפואיים מקצועיים בלבד ובגדרי סמכותו, ולא נמצאו שיקולים זרים או משוא פנים בהחלטתו, כאשר הוא הגורם המוסמך שהחליט לבדו בעניין. בנסיבות בהן קבע הרופא המוסמך כי יש להעמיד את המערער לבדיקה מחדש יש להתיר את זימונו לבדיקה.
ביטוח לאומי – נכות – קביעה מחדש
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – נכות
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – פגיעה בעבודה
.
ערעור על פסק דינו של ביה"ד האזורי, במסגרתו נדחתה תביעת המערער, נפגע עבודה, ליתן צו מניעה שיבטל את החלטת המשיב (להלן: המוסד) לזמנו לבדיקה מחדש, לפי תקנה 37 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: תקנה 37; התקנות).
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי סגנית הנשיא ו' וירט-ליבנה ובהסכמת השופטים א' איטח, א' סופר ונציגי הציבור ח' שחר, ד' חן) דחה את הערעור ופסק כי:
בתקנות נקבעו שני מצבים בהם ניתן לזמן את הנפגע לדיון מחדש בדרגת נכותו. תקנה 36 לתקנות עוסקת בדיון מחדש לפי בקשת הנפגע, ותקנה 37 עוסקת בדיון מחדש לפי בקשת המוסד והיא הרלוונטית לענייננו. תקנה 37 קובעת כי "עברו ששה חדשים מאז נקבעה לאחרונה דרגת-נכותו של נפגע, אף אם נקבעה לתקופה קצובה רשאי רופא מוסמך לבקש קביעה מחדש של דרגת-הנכות והוראות תקנות אלה יחולו, בשינויים אשר הענין מחייבם". תכלית תקנות 36 ו-37, היא לאפשר בחינה מחדש של מצבו של המבוטח עת המבוטח, או רופא המוסד, סבורים כי חל שינוי במצב לטובה או לרעה, בהשוואה למצב המשתקף בדו"ח הוועדה האחרונה. תקנה 37 נועדה לאפשר בחינה מחדש של מצב רפואי על רקע המציאות לפיה מצבו הרפואי של אדם אינו קבוע והוא עלול להשתנות עם חלוף הזמן, בין אם לטובה ובין אם לרעה. בהתאם, גם דרגת נכות שנקבעה למבוטח אינה בהכרח סוף פסוק והיא ניתנת לשינוי, עם שינוי נתוני המצב הרפואי. לפי הפסיקה, השיקולים אותם צריך לשקול לצורך הפעלת תקנה 37 על ידי הרופא המוסמך הם שיקולים רפואיים מקצועיים בלבד. עוד נפסק כי, הרופא המוסמך הוא גורם הפועל לפי חוק והוא זרוע של המוסד הפועל אף הוא לפי חוק. מתפקידו של המוסד לדאוג שנפגעים יקבלו את מלוא זכויותיהם, לא פחות אך גם לא יותר. המוסד, והרופא המוסמך במסגרתו, מופקדים על כספי ציבור כך שבמקרה מתאים חובה עליהם להביא את עניינו של הנפגע לוועדה רפואית על מנת להתאים את זכויותיו למצבו הרפואי. הרופא המוסמך אינו קובע דבר לגבי דרגת נכותו של המבוטח, אלא רק יוצר "כרטיס כניסה" לצורך דיון מחודש בוועדה הרפואית.
במקרה זה, הרופא המוסמך החליט לזמן את המערער לבדיקה מחדש לפי תקנה 37 נוכח פער בין הנכות הקיימת בגין אובדן שליטה חלקי בסוגר האנאלי לבין הנכות שנקבעה בפועל, וכן סביר להניח שמצבו של המערער השתפר עם השנים. כמו כן, הנכות הנוירולוגית לפי סעיף 29 לתקנות שישנה כעת, פחותה מזו שנקבע בוועדה נוכח צילום לפיו אין למערער מגבלות. ככלל, הביקורת השיפוטית על החלטת הרופא המוסמך היא ביקורת מנהלית. דהיינו, ביה"ד בוחן אם הרופא המוסמך הפעיל את שיקול דעתו כדין, משיקולים ענייניים ובתום לב. ביה"ד אינו בוחן את שיקול דעתו המקצועי של הרופא המוסמך, ואינו שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתו של הרופא המוסמך. ביה"ד קמא קבע כי מדובר בקביעה רפואית סבירה ומנומקת, שניתנה בהתאם לשיקול דעתו של הרופא ובגדרי הסמכות שהייתה נתונה לו, ולא מצא שיקולים זרים או משוא פנים בהחלטת הרופא, שהוא הגורם המוסמך שהחליט בעניין ללא כל התערבות של הפקידים, ואין מקום להתערב בקביעות אלו.
טענת המערער כי הסמכות להפעיל את תקנה 37 נתונה רק בשני מקרים והם: שהוועדה האחרונה קבעה שיכול והמצב ישתפר או במקרה שהוועדה מנועה מלהוריד את אחוזי הנכות שנקבעו מאחר שזה הליך של החמרה, ואלו בלבד, נדחתה. הפעלת תקנה 37 אינה מוגבלת אך לשני המקרים הנ"ל, אלא הסמכות נתונה גם במקרים נוספים, ובלבד שמדובר בשיקולים רפואיים מקצועיים של הרופא המוסמך. במקרה זה קביעת הרופא המוסמך הייתה משיקולים רפואיים מקצועיים, ולכן נכון להעמיד את המערער לבדיקה מחדש לפי תקנה 37; אי הסופיות של דרגת הנכות הינה עקרון יסוד של חוק הביטוח הלאומי, וממילא אין "זכות מוקנית" למבוטח להמשיך ולקבל גמלאות על סמך דרגת נכות שאינה עוד רלוונטית לגביו. לכן, בנסיבות בהן קבע הרופא המוסמך כי יש להעמיד את המערער לבדיקה מחדש, יש להתיר את זימונו לוועדה, על מנת לשלול מצב שבו תתקבלנה גמלאות מאת המוסד מבלי שיש זכאות ההולמת את דרגת הנכות העכשווית. נוכח כל האמור, דין הערעור להידחות. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [עבודה] [דיון אזרחי] |
|
| עע (ארצי) 21520-02-14 אבישי גולדברגר נ' אגודת השומרים בע"מ (עבודה; רונית רוזנפלד, אילן איטח, רועי פוליאק, נ.צ:מיכל בירון בן גרא, אסתר דומיניסיני; 26/03/18) - 22 ע' |
| עו"ד: גל גורודסקי, עליזה מזא"ה, אלעד פלג, חנה שניצר, אורן שרם |
ביה"ד הארצי דחה ערעור על החלטת ביה"ד האזורי לדחות את בקשת המערערים לאשר את תובענותיהם כנגד המשיבה 1 כתובענה ייצוגית. נפסק כי, אין למערערים עילת תביעה אישית, וכי בנסיבות העניין אין מקום להורות על החלפת תובע מייצג.
עבודה – תובענה ייצוגית – תנאים לאישורה
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – החובה לנהוג בתום לב
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – חילופי תובע מייצג
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – עילת התביעה
.
ערעור על החלטת ביה"ד האזורי, שבה נדחתה בקשת המערערים, שהועסקו על ידי משיבה 1, לאשר את תובענותיהם כתובענה ייצוגית כמשמעה בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: החוק). שני הערעורים נסבו אודות פסיקת ההוצאות על ידי ביה"ד האזורי בגין דחיית בקשת המערערים.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופט א' איטח ובהסכמת השופטת (בדימוס) ר' רוזנפלד, השופט ר' פוליאק ונציגות הציבור מ' בירון בן גרא, א' דומיניסיני) דחה את הערעורים ופסק כי:
אשר לקיומה של עילת תביעה אישית, למוסד התובענה הייצוגית יתרונות כלכליים וחברתיים רבים, אך בצדו הוא טומן גם סכנות לא מעטות ואף קשיים, למשל מקום בו נדרש בירור פרטני. כדי ליצור איזון בין יתרונותיו וסכנותיו של מוסד התובענה הייצוגית נקבע מנגנון דו שלבי: בשלב ראשון נדרשת הגשת בקשה לאישור ורק בהינתן האישור מתנהל השלב השני במסגרתו מתבררת התובענה עצמה. כן נקבעו בחוק מנגנוני סינון והגנה, ובכללם הגבלת האפשרות להגיש תובענה ייצוגית רק לעילות שהותר, הגבלת זהות הכשיר להגיש בקשה לאישור תובענה כייצוגית וכן בחינת נסיבות נוספות. המנגנון של הגבלת זהות הכשיר להיות תובע ייצוגי, במקרה של מי שאינו רשות או ארגון, קבוע בסעיף 4(א)(1) לחוק, שם נקבע כי תובע מייצג יכול להיות אדם שיש לו עילת תביעה אישית. בהעדר עילת תביעה אישית אין אדם יכול להגיש בקשה לאישור. בשלב הבקשה לאישור, לא די באפשרות שלאותו אדם תקום עילה אישית, אלא נדרש הוא לשכנע במידת הסבירות הראויה, ולא על פי האמור בכתב התביעה בלבד, שקמה לו לכאורה עילת תביעה אישית מבוססת וכי סיכוייו טובים להצליח בה. במקרה דנן לא הוכחה על ידי המערערים עילת תביעה אישית.
טענת המערערים לפיה אף אם אין להם עילה אישית, שגה ביה"ד האזורי בכך שלא דן בבקשתם להחלפת תובע מייצג, וכי היה עליו להורות על תובע מייצג, נדחתה. הלכה היא כי החלפת תובע מייצג לא תעשה מקום בעת הגשת הבקשה לאישור ידע התובע המייצג או היה עליו לדעת שאין לו עילה אישית. במקרים דנן אין מקום להורות על החלפת התובע המייצג. כך, מערער 2 ידע או היה צריך לדעת מראש כי אין לו עילת תביעה אישית. יתרה מזאת, בבקשה לאישור הסתיר מערער 2 הסכם פשרה שנחתם עמו. מדובר בהתנהלות חמורה החותרת תחת חובתו לגלות לביה"ד את כל הפרטים אודות התאמתו לפתוח בהליך ולהגיש בקשה. אין להסכים להתנהלות שכזו מצד תובע מייצג, אשר מראש אין לו עילת תביעה אישית, אך הוא מגיש את תביעתו מתוך תקווה או הנחה שלכל היותר בתום ההליך יוחלף התובע המייצג; אשר למערער 1, בדיקה של תלושי השכר ושל כתב ההגנה היתה מגלה כי אין לו עילת תביעה אישית. מוסד התובענה הייצוגית הוא כלי רב עוצמה שצריך להיות מופעל בתום לב, לא רק כלפי חברי הקבוצה אלא גם כלפי בעלי הדין האחרים וכלפי בימ"ש. לא ניתן לקבל מצב בו נפתח ההליך מקום שבו בדיקה פשוטה של תלושי השכר, ודאי על ידי בא כוחו של המבקש, או גילוי כלל העובדות הרלוונטיות היו מעלים שהבקשה לאישור אינה מתאימה להיות מוגשת על ידי מגישה. התנהלות זו מעוררת ספק בנוגע ליכולת לייצג את הקבוצה בדרך הולמת ובתום לב. בנסיבות אלה, אין להורות על החלפת תובע מייצג גם אם היו מוכחים יתר התנאים הקבועים בסעיף 8(א) לחוק; ממילא לא ניתן היה להורות על הפיכתו של מי שהתבקש כי יהא לתובע מייצג, משגם לו אין עוד עילת תביעה אישית, משתובענתו הסתיימה בפסק דין; לא נמצא מקום להתערב בהוצאות המשפט שנפסקו על ידי ביה"ד האזורי. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [דיון פלילי] |
|
| עפא (ארצי) 39334-06-17 זוהר נ.ת. ניהול בע"מ נ' מדינת ישראל, רשות האוכלוסין וההגירה (עבודה; אילן סופר; 25/03/18) - 14 ע' |
| עו"ד: ענבר אדטו סהראי, משה אביר |
ביה"ד הארצי דחה ערר על החלטת ביה"ד האזורי שדחה את בקשת העוררים לגילוי חומר חקירה. נפסק כי, כלל אין מדובר בבקשה לפי סעיף 74 לחסד"פ, כי אין מדובר ב'חומרי חקירה', שכן המסמכים המבוקשים אינם רלוונטיים ואינם חלק מליבת המחלוקת בהליך, וכי אף לוּ הבקשה הייתה מסווגת ככזו, לא היה מקום להידרש לה בשל המועד שבו הוגשה במהלך שלב ההוכחות.
דיון פלילי – זכות עיון בראיות התביעה – חומר החקירה
דיון פלילי – עיון בראיות התביעה – חומר החקירה
דיון פלילי – עיון בראיות התביעה – ערר
.
כנגד העוררים הוגש כתב אישום שבו הואשמו העוררים בהעסקת עובדת זרה (להלן: הנתינה) ללא היתר כדין וללא ביטוח רפואי. עסקינן בערר על החלטת ביה"ד האזורי לפיה נדחתה בקשת העוררים לגילוי חומר חקירה. החומרים שאליהם התייחס הערר הם אלה: נוהל גריסת אשרות (אם קיים); רשימת אשרות שנגרסו (אם קיימת); אם המסמכים הנ"ל אינם קיימים, מבוקש להורות ל להסביר מה מקור ההוראה לגרוס את האשרות; תיק החקירה במשטרת ישראל הנוגע לזיופי אשרות.
.
בית הדין הארצי לעבודה (השופט א' סופר) דחה את הערר ופסק כי:
זכותו של נאשם לגילוי חומר חקירה הוסדרה בסעיף 74 לחסד"פ (להלן: החוק). כבר נפסק אודות זכותו של הנאשם לגילוי חומר חקירה, כאשר זכות הגילוי והעיון נתפסת כחלק מזכות היסוד של הנאשם לפרוס הגנתו בבימ"ש, והיא מגלמת בתוכה את זכותו של הנאשם למשפט הוגן, זכותו של הנאשם לערוך הגנתו ולהיערך כראוי למשפט, הערך של גילוי האמת, וצמצום פערי הכוחות בין התביעה להגנה. תכלית הגילוי היא להוציא את האמת לאור, כי אילולא זכות זו, נשללת מהנאשם האפשרות לסתור ראיה או לבחון מהימנות ראיה. השאלה אם חומר מסוים אכן מהווה חומר חקירה, תוכרע על פי טיבו של החומר ומידת זיקתו לסוגיות הנדונות בהליך הפלילי אשר במסגרתו הוא מבוקש. תנאי מקדמי לגילוי ולהעברת חומר חקירה הוא רלוונטיות, שלצורך הכרעה בדבר קיומה יש להידרש למבחני השכל הישר וניסיון החיים. עם זאת, בימ"ש אינו אמור להביא בחשבון אפשרויות הגנה ערטילאיות שאינן נראות לעין, או כאשר הרלבנטיות של החומר לתביעה רחוקה ושולית. בימ"ש לא יתיר "מסע דיג" בלתי ממוקד אחר חומר, מתוך תקווה ספקולטיבית של ההגנה שמא יימצא באותו חומר סיוע לנאשם.
אשר לשאלה האם מדובר בבקשה לפי סעיף 74 לחוק, "נוהל גריסת אשרות" ו"רשימת אשרות שנגרסו" אינם מסמכים קיימים, ומכל מקום הנוהל אינו רלוונטי וסוגיה זו באה על פתרונה בעדות עד המאשימה; דרישת העוררים כי המאשימה תסביר את מקור ההוראה לגרוס את האשרות אינה דרישה ל"חומר חקירה" ולוּ מהטעם שאין מדובר ב"חומר", משאינו מסמך קיים. מעבר לכך אין רלוונטיות למקור ההוראה ולצורך ניהול ההליך די בעדות שלפיה האשרות נגרסות ובעובדה שבתיק הנתינה אין אשרות; גם תיק החקירה במשטרת ישראל הנוגע לזיופי אשרות אינו "חומר חקירה". אין מדובר בחומר שנמצא בידי הרשות המאשימה אלא צד שלישי, ואין הוא חומר שנאסף או נרשם על ידי הרשות החוקרת. המסמכים המבוקשים אף אינם רלוונטיים ואינם חלק מליבת המחלוקת.
אף לוּ הבקשה הייתה מסווגת ככזו לפי סעיף 74 לחוק, לא היה מקום להידרש לה בשל המועד שבו הוגשה במהלך שלב ההוכחות. אמנם החוק אינו קובע מועד להגשת בקשה לעיין בחומר חקירה, אולם נקבע כי בהעדר נסיבות יוצאי דופן, יש להגישה סמוך להגשת כתב האישום שכן יש בכך לשבש את סדרי המשפט. בקשר להצגת נתונים ומסמכים לאחר שהחלה פרשת ההוכחות, ובמיוחד כאשר מדובר בחומר שאינו ליבו של האישום ולא מצוי בידי התביעה, מוסמך בימ"ש להורות על הגשת נתונים ומסמכים בהתאם לסעיף 108 לחוק. בדרך כלל, בקשה לפי סעיף 74 לחוק תוגש עוד לפני תחילת שלב ההוכחות; בקשה להצגת נתונים ומסמכים לפי סעיף 108 תוגש בדרך כלל במהלך פרשת ההוכחות, בנוגע לחומר שאינו ליבו של העניין, ולא מצוי בידי התביעה. בערר דנן הוגשה הבקשה לביה"ד האזורי רק לאחר שהתקיימו 5 ישיבות הוכחות ולמעלה משלוש שנים לאחר הגשת כתב האישום. בנסיבות אלה אין הצדקה להגשת הבקשה במועד שבו הוגשה. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 5 [עבודה] [דיון אזרחי] |
|
| דמ (ת"א) 67903-11-16 MUSIE HAILAMIKAEL נ' עומר אזוגי (עבודה; קארין ליבר לוין; 06/03/18) - 6 ע' |
| עו"ד: ועקנין, ג'אנה |
התובע-עובד זר, הגיש תצהיר והתייצב לחקירה עליו, אולם הנתבעים לא התייצבו לדיון. בנסיבות אלה, על התובע להראות כי בוצעה מסירה כדין באופן שחייב כי הנתבעים ידעו על קיומו של הדיון, באמצעות הוכחת שקידה ראויה ומאמצים סבירים לביצוע מסירה והבאת קיומו של הדיון לידיעתם. התובע לא עשה כן, ולפיכך אין מקום לקבל את תצהירו לתיק ביה"ד.
עבודה – בית-הדין לעבודה – סדרי דין
עבודה – זכויות – זכות הגישה לערכאות משפטיות
דיון אזרחי – תצהיר – צירופו
.
התובע, עובד זר, הגיש תביעה נגד הנתבעים. בתביעתו תבע זכויות אשר לטענתו מגיעות לו מתקופת העסקתו בבית קפה שהיה בבעלות הנתבעים. יחד עם הגשת התביעה הגיש התובע בקשה בהולה לשמיעת עדותו המוקדמת, שכן הוא עתיד לעזוב את הארץ. עסקינן בבקשת התובע לקבל את תצהירו לתיק בית הדין.
.
בית הדין האזורי לעבודה (הרשמת ק' ליבר-לוין) דחה את הבקשה ופסק כי:
כבר נפסק כי, קיומם של דיון הוכחות והמשך ניהול התובענה בנסיבות בהן לא מוצגות כלל ראיות מטעמו של התובע, אשר לא הגיש תצהיר, לא הגיע לדיון ואין עדים העתידים להעיד מטעמו, אינם מובנים מאליהם. אמנם, לאור זכות הגישה לערכאות, נקבעה בפסיקה מדיניות שיפוטית לפיה יש להקל על מימוש זכויותיהם של מהגרי עבודה בתביעותיהם בביה"ד לעבודה, נוכח חולשת מעמדם ודחיקתם לשולי החברה בישראל, אך לצד הנכונות לקבל תצהיר פגום, כל עוד יופיע המצהיר לחקירה ויאשר נכונות תצהירו, ואף הנכונות לוותר, בנסיבות מיוחדות, על חקירתו הנגדית של תובע שהגיש תצהיר עדות ראשית ערוך כדין, נפסק כי האיזון הראוי מטיל על בא כוחו של התובע חובה להוכיח שקידה ראויה ומאמצים סבירים כדי להבטיח את התייצבותו של העובד הזר לדיון, או להוכיח קיומן של מניעה וחוסר יכולת מצד התובע להתייצב לחקירה מנימוקים ראויים.
בענייננו, התובע הגיש תצהיר והתייצב לחקירה עליו, אולם הנתבעים לא התייצבו לדיון. בנסיבות אלה על התובע להראות כי בוצעה מסירה כדין באופן שחייב כי הנתבעים ידעו על קיומו של הדיון, וזאת באמצעות הוכחת שקידה ראויה ומאמצים סבירים לביצוע המסירה והבאת קיומו של הדיון לידיעתם. אין די בכך שהתובע התייצב לדיון. זכות גישתו של התובע לערכאות היא זכות ממדרגה ראשונה, אולם גם לנתבעים זכות לחקור את התובע על תצהירו. באשר לנתבע 3 אין מסירה כלל. כך שלא ניתן לקבל את תצהיר התובע לתיק כנגד הנתבע 3. באשר לביצוע המסירה לנתבע 2, על אישור המסירה לא נרשם כי המסמכים מכילים את החלטת ביה"ד באשר לקיומו של הדיון לגביית עדותו המוקדמת של התובע. הוכח כי הנתבע 2 קיבל רק את כתב התביעה. קבלת תצהיר לתיק ביה"ד, ללא חקירת המצהיר, מהווה פגיעה אנושה בזכות הצד שכנגד. בנסיבות אלה על בא כוח התובע היה להראות שקידה סבירה להשלמת המסירה כדבעי. לכך מתווספת העובדה כי התביעה הוגשה כארבע שנים לאחר שהתובע סיים את העסקתו אצל הנתבעים, ויחד עם בקשתו לגביית עדותו בהליך של עדות מוקדמת. אמנם תקופת ההתיישנות לצורך תביעת הזכויות לא חלפה, אולם השיהוי בהגשת התביעה עומד לחובת התובע, שכן אילו היה מגישה בסמוך לאחר סיום העסקתו ניתן היה לנהל את ההליך כדבעי. לאור כל האמור, אין מקום לקבל את תצהיר התובע לתיק. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [עבודה] [התיישנות] |
|
| סעש (ת"א) 27727-08-15 ד"ר מרינה שרגורודסקי נ' משרד האוצר- הועדה לבחינת תשלומי הפרשי שכר (עבודה; אסנת רובוביץ ברכש, נ.צ.: מ' נגר, א' איילון; 28/02/18) - 9 ע' |
| עו"ד: ערן קייזמן, תמר שריאל |
תביעת התובעת לתוספת תפוקה לרופאים מומחים בבתי חולים, לפי הסכם קיבוצי שנחתם בין המדינה להסתדרות הרפואית בישראל, לתקופה שבמחלוקת, נדחתה. נפסק כי, המקרה אינו נכנס תחת החריג שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, וכי החלטת הועדה הבין משרדית לבחינת תשלום הפרשי שכר, סבירה בנסיבות העניין ואין הצדקה להתערב בה.
עבודה – שכר עבודה – תוספת
עבודה – בית-הדין לעבודה – התיישנות
עבודה – בית-הדין לעבודה – ביקורת שיפוטית
עבודה – עובדים – שכר עבודה
התיישנות – תקופת ההתיישנות – חריגים המאריכים את התקופה
.
הדיון נסב אודות זכאות התובעת, רופאה מומחית המועסקת בבית חולים וולפסון, לתוספת תפוקה לרופאים מומחים בבתי חולים (להלן: התוספת), בהתאם להסכם קיבוצי שנחתם בין המדינה להסתדרות הרפואית בישראל ביום 20.6.14 (להלן: ההסכם הקיבוצי) לתקופה שבין 1.1.00 ועד 28.2.08 (להלן: התקופה שבמחלוקת).
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת א' רובוביץ-ברכש ונציגי הציבור מ' נגר, א' איילון) דחה את התביעה ופסק כי:
ביה"ד עמד על סעיפים 5 ו-6 לחוק ההתיישנות, ועל סעיפים 7-9 לחוק, המפרטים מקרים חריגים שבהם מוארכת תקופת ההתיישנות, וכן על תכלית מוסד ההתיישנות שנועד ליצור איזון בין זכותו המהותית של התובע, שיש לאפשר לו לממשה בערכאות השיפוטיות, בתהליך שעשוי לארוך זמן וכפוף לעלויות, אילוצים וקשיים שונים שיש לאפשר זמן סביר לצורך התגברות עליהם, לבין זכותו של הנתבע שלא להיות חשוף ללא הגבלת זמן לסיכון להיתבע.
ביה"ד פסק כי המקרה אינו נכנס תחת החריג שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות. אין מחלוקת כי התובעת זכאית לתשלום עבור תוספת תפוקה זאת מכוח ההסכם הקיבוצי. אף אין מחלוקת כי התובעת קיבלה תלושי שכר מדי חודש, לאורך כל תקופת עבודתה. בתקופה שקמה לתקופה שבמחלוקת קיבלה התובעת תשלום עבור תוספת תפוקה, שמופיע באופן ברור בתלושי שכרה, כאשר אין מדובר בסכום מבוטל. אמנם התובעת עברה בין תפקידים שונים, יחד עם זאת שהתה בתפקיד במשרה חלקית מספר חודשים בלבד ואז שבה למשרה מלאה. כמו כן, יש בתלוש השכר ארבע תוספות בלבד, ולו הייתה התובעת מעיינת בו בשימת לב, הייתה יכולה היא לעלות על הטעות בנקל ובזמן אמת. לאור האמור, אין לקבל את טענתה כי לא יכלה ולא היה עליה לדעת כי זכאית היא לתוספת וכי העובדות המקימות את עילת תביעתה נעלמו מידיעתה ולא יכלה לגלותן בזהירות סבירה.
הנתבעת אינה מנועה מהעלאת טענת ההתיישנות, נוכח כך שהיו בידי התובעת כל הנתונים והעובדות לצורך הקמת עילת תביעתה עוד בחודש 11/2000 וכן נוכח גובה החוב לו טוענת התובעת, שכן הנתבעת מייצגת את הציבור ועליה לקחת בחשבון את האינטרס הציבורי במכלול שיקוליה. לגופו של עניין, בחינת החלטה הועדה הבין משרדית לבחינת תשלום הפרשי שכר (להלן: הועדה) מעלה כי היא סבירה בנסיבות העניין ולא נמצא פגם היורד לשורש ההחלטה המצדיק את התערבות ביה"ד. בהחלטתה בעניינה של התובעת קבעה הוועדה כי הבקשה לתשלום מאושרת 7 שנים רטרו. מעבר ל-7 שנים, הבקשה לא מאושרת שכן ניתן ליחס לעובדת ידיעה בכוח לאור העובדה כי תוספת התפוקה והזכאות לה נקבעת בהסכם הקיבוצי. כמו כן, התובעת ידעה שאינה מקבלת את התוספת שכן היא לא הופיעה בתלוש השכר שאותו קיבלה מדי חודש. החלטה זו ניתנה על יסוד הנחיית החשב הכללי מס' 13.6.1 שעניינה תשלום הפרשי שכר לעובדי המדינה וגמלאיה (להלן: הוראת החשכ"ל), שהועדה פועלת מכוחה, וכאמור היא סבירה בנסיבת העניין. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [קופות גמל] [חוזים] [ירושה] |
|
| קג (ת"א) 42515-12-16 גאולה בן אליהו נ' תגמולים של העובדים בעיריית תל אביב (עבודה; רוית צדיק, נ.צ.: ש' עתניאל שמואלי, ב' חממי; 27/02/18) - 18 ע' |
| עו"ד: יהל סגל, יוסי פורת, דיד אופיר |
ביה"ד דן בשאלה מי זכאי לקבלת כספי הביטוח שנצטברו לזכות המנוח בקופת הגמל של הנתבעת 1, ופסק כי הכספים שייכים לבנו ולנתבעת 2 הידועה בציבור של המנוח, אותם מינה בצוואתו, ולא לתובעת – גרושתו של המנוח המופיעה כמוטב בפוליסה. נפסק כי, צוואת המנוח מקיימת את התנאים הנדרשים להחלת החריג שבסעיף 147 לחוק הירושה, לפיהם הכספים הצבורים בקופת הגמל הם חלק מעיזבון המנוח, אשר הוראותיה מחייבות את הנתבעת 1 לחלק את כספי המנוח למוטבים כפי שהורה המנוח בצוואתו, לבנו ולנתבעת 2.
קופות גמל – גימלה – זכויות מוטב
קופות גמל – גימלה – החלפת מוטב
קופות גמל – גימלה – יורשים
חוזים – חוזה לטובת אדם שלישי – מוטב
חוזים – חוזה לטובת אדם שלישי – מוטב
ירושה – צוואה – שינוי מוטבים בקופת גמל / פוליסת ביטוח
* ירושה – צוואה – הוראה הקובעת זכותו של נהנה לכספי קופת תגמולים
* ירושה – צוואה – תוקפה
.
התביעה עוסקת בשאלה מי זכאי לקבלת כספי הביטוח אשר נצטברו לזכותו של מר שלמה בן אליהו ז"ל (להלן: המנוח) בקופת הגמל הנתבעת 1 – האם התובעת, גרושתו של המנוח המופיעה כמוטב בפוליסה, או היורשים אותם מינה המנוח בצוואה: בנו ובת זוגו-הידועה בציבור, היא הנתבעת 2.
.
בית הדין האזורי לעבודה (סגנית הנשיאה ר' צדיק ונציגי הציבור ש' עתניאל שמואלי, ב' חממי) דחה את התביעה ופסק כי:
סעיף 147 לחוק הירושה קובע כי, "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון"; סעיף 36(ב) לחוק החוזים קובע כי "בחיוב שיש לקיימו עקב מותו של אדם - על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה - רשאי הנושה, בהודעה לחייב או בצוואה שהודעה עליה ניתנה לחייב, לבטל את זכותו של המוטב או להעמיד במקומו מוטב אחר, אף אחרי שנודע למוטב על זכותו"; ההלכה בדבר אופן ניסוח התניה של הכספים בקופות התגמולים והעברתם לעיזבון נקבעה בעניין פישר ולפיה המדיניות המשפטית הרצויה צריכה להיות שהתניות וביטולי הוראות לפי סעיפים 147 ו-36(ב), מן הנכון שיהיו בנוסח ברור וחד משמעי, כדי למנוע ספקות, תהיות, ואי הבנות ואף תביעות בעקבות תשלומי כפל בלתי מוצדקים; בשאלה האם הודעה בדבר שינוי מוטבים בקופת גמל או בפוליסת ביטוח, באמצעות הוראות צוואה, צריכה לעבור בחייו של המצווה, או האם יהא לה תוקף, גם אם הועברה לאחר פטירת המצווה, יש מחלוקת פוסקים בין שופטי בימ"ש העליון. בעניין פישר נקבע כי שינוי המוטב, במובן הוראת סעיף 36(ב) לחוק החוזים, חייב להיעשות במתן הוראה לקופה עוד במהלך חיי המצווה. בפסק דין מאוחר יותר בעניין שושנה כץ, קבע השופט אנגלרד כי אין צורך שההודעה תישלח לקרן עוד בחייו של המנוח.
בענייננו, צוואת המנוח מקיימת את התנאים הנדרשים לשם החלת החריג הקבוע בסעיף 147 לחוק הירושה, לפיו הכספים בקופת הגמל הם חלק מהעיזבון בהתאם לקבוע בצוואה, מהטעמים הבאים: הסעיף המפורט בצוואת המנוח נוסח באופן ברור ועולה ממנו כי רצון המנוח היה להוריש לנתבעת 2 את הכספים הצבורים בקופת הגמל. האופן בו נוסחה צוואת המנוח, מלמד באופן ברור מה היה אומד דעתו של המנוח וכי רצונו היה לכלול את הכספים המחוזקים בקופות השונות כחלק מהעיזבון ובהתאמה לכך, מדובר בהוראה לשינוי המוטבים בפוליסה, בהתאם לרצון המנוח וכפי שנקבע בצוואה; יש ליתן תוקף להוראת שינוי המוטבים כפי שנעשתה בצוואה. אמנם המנוח לא מסר את צוואתו ו/או הודעה בדבר שינוי המוטבים לנתבעת 2, בטרם הלך לעולמו, אך יש לקבל את עמדתו של השופט אנגלרד בפרשת שושנה כץ, לפיה, כאשר אדם מצווה את שיעשה בעיזבונו במסגרת צוואה, תהיינה הוראות הצוואה מחייבות אף אם לא הובאו לידיעת חברת הביטוח עוד בחייו של המצווה. פרשנות זו נכונה יותר בנסיבות מקרה זה, לאור משך הזמן הרב שחלף מהמועד בו חתם המבקש על בקשת ההצטרפות לקופת הגמל ועד למועד חתימתו על הצוואה. במהלך תקופה זו התגרש המנוח, כאשר אף חלף זמן רב ממועד גירושיו ועד לחתימתו על הצוואה. נסיבות אלו מחזקות את המסקנה לפיה רצונו של המנוח לא היה להוריש את הכספים הצבורים בקופה לתובעת אלא לבת זוגו במועד פטירתו ולבנו, כפי שנרשם בצוואה; תקנון הנתבעת 1 אינו אוסר על משלוח הודעה בדבר שינוי מוטבים לאחר פטירת המוריש ולא הוכח כי התובע נמנע במכוון מלשנות את שם המוטב בפוליסה. לאור האמור, הוראות צוואת המנוח מחייבות את הנתבעת 1 אשר עליה לחלק את כספי המנוח למוטבים כפי שהורה המנוח בצוואתו.
אשר לטענת התובעת כנגד אכיפת חיובי ההלוואות שנלקחו על ידי המנוח, נוכח הקביעה כי הנתבעת 2 ובנו של המנוח הם הזכאים לקבל את הכספים העומדים לזכותם בקופת הגמל, טענות אלה אינן מצויות עוד כפלוגתא. נתבעת 2 לא העלתה כל טענה ביחס להלוואות אלו. מכל מקום, הצדדים הרלבנטיים לטענות, לא צורפו להליך ואין אפשרות להכריע במחלוקת הנוגעת להלוואות המנוח. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 8 [ארנונה] [רשויות מקומיות] [מסים] |
|
| עמנ (ת"א) 13687-09-16 חשבשבת (ייצור) (1988) בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב (מנהלי; יהודית שטופמן; 08/03/18) - 15 ע' |
| עו"ד: רפאל סופרמן, ענבל בשן |
מבחני העזר שנקבעו בפסיקה מביאים לקביעה כי "שדרוג" תוכנה קיימת מהווה פעילות ייצורית חדשה, וכי מכירת מוצר בדרך של רישיון, בנסיבות המקרה הנוכחי, אינה מסיטה את עיקר עיסוק המערערת למתן שירותים. עיסוקה העיקרי של המערערת הוא בייצור תוכנות, המהוות את הסחורה היחידה של המערערת.
ארנונה – סיווג נכס – לצורך חיובו בארנונה
ארנונה – הטלתה – סיווג נכס לצורך חיובו בארנונה
רשויות מקומיות – ארנונה – סיווג נכסים
מסים – ארנונה – סיווג נכס
.
ערעור על החלטת ועדת הערר במסגרתה נדחה ערר על החלטת מנהל ארנונה של עיריית ת"א לשנות את סיווג הנכסים שבבעלות העותרת מ'בית תוכנה' ל'בניינים שאינם משמשים למגורים לרבות משרדים שירותים ומסחר'. המחלוקת בין הצדדים היא האם עיקר עיסוקה של המערערת הוא בייצור תוכנה.
.
בימ"ש לעניינים מנהליים קיבל את הערעור בקבעו:
סיווג 'בית תוכנה' בצו הארנונה מקורו בסעיף 1 לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), הכולל את הגדרת 'בית תוכנה' כחלק מהגדרת 'תעשייה'. משכך, סיווג 'בית התוכנה' נבחן בהתאם למבחנים שנקבעו בהלכת רעיונות: יצירת יש מוחשי אחד ויש מוחשי אחר; היקף השימוש במוצר המוגמר; מבחן ההשבחה הכלכלי; מבחן על דרך ההנגדה. על מנת לסייע בהבחנה בין פעילות ייצורית לבין מתן שירותים, משתמשים לעיתים גם במבחן הקשר המתמשך. מבחנים אלו משמשים רק למתן אינדיקציות לסוג הפעילות המתקיימת בנכס, ואינם מהווים מבחנים מצטברים או מחייבים.
סיווג 'בית תוכנה' המופיע בצו הארנונה של עיריית תל אביב מוסיף תנאי נוסף מעבר להגדרת התקנה, והוא תנאי 'העיסוק העיקרי'. לבחינת תנאי נוסף זה נקבעו בפסיקה שני מבחני עזר נוספים, והם המבחן הכמותי – הבוחן את היקף השטח בשימוש לייצור התוכנה, והמבחן המהותי – הבוחן אם "הפעילות הייצורית היא החלק העיקרי של הפעילות העסקית בנכס". וכבר נקבע בפסיקה כי משצו הארנונה בתוקף, יש לעמוד בתנאים המוגדרים בו על מנת לקבל את הסיווג המבוקש.
מבחן יצירת יש מוחשי אחד מיש מוחשי אחר; כפי שנפסק, כתיבת תוכנה, פיתוחה והפיכתה לכלל מוצר מוגמר שלקוחות עושים בו שימוש שעיקרו עסקי, הוא בבחינת דבר מוחשי חדש. בעניין ביספוט נקבע כי אף שלעיתים המערערת רק משפרת או משדרגת תוכנה עבור לקוחות ספציפיים, פעולות אלו כוללות עמן יצירה של קוד חדש המהווה, הלכה למעשה, מוצר חדש. בדומה לעניין ביספוט, ואף ביתר שאת, נראה כי "השדרוגים" של התוכנה אותם מבצעת המערערת הם בבחינת ייצור תוכנה חדשה מחומר גלם. חומר הגלם הוא התוכנה בגרסתו הישנה והגרסה החדשה היא מוצר חדש לחלוטין. פיתוחי תוכנה, על אף שמתבססים על הגרסה הקודמת, הינם מוצר חדש, העומדים במבחן "יצירת יש מוחשי".
מבחן ההנגדה; במקרים בהם ייצור התוכנה אינו מיועד למכירה כסחורה, אלא רק משמש כבסיס למתן שירות, לא יסווגו בתי העסק 'כבתי תוכנה'. המערערת מייצרת תוכנות למכירה כסחורה, ולמעשה זהו עיסוקה היחידי. היא אינה מספקת שירות שאינו קשור לסחורה זאת. הטלת "קנס" על המערערת, בדמות שומת ארנונה גבוהה יותר, בשל יישום הפרקטיקה העסקית הנהוגה של מתן תמיכה טכנית לתוכנה, היא אינה סבירה. העובדה ש-37% מעובדי המערערת בנכסים משמשים לתמיכה טכנית היא עדות להצלחת מערערת בתחומה, ואינה משנה את עיסוקה העיקרי של המערערת שהוא ייצור תוכנה. קביעה זו תואמת את מציאות החיים המשתנה וההתפתחות הטכנולוגית המהירה, מאז נקבעו מבחני העזר בפסיקה.
הוכחת עיקר הכנסות; בדומה לשאר מבחני העזר, גם הדו"חות הכספיים צריכים לשמש ככלי עזר להבנת עיסוקה של המערערת. אם ניתן לקבוע את עיקר עיסוקה של המערערת ללא דו"חות אלו, אין בהם, לכשעצמם, כל צורך. במקרה הנדון הוועדה קיבלה תשתית עובדתית סבירה אשר אינה מצריכה את חשיפת הדו"חות הכספיים של המערערת. אלא שהוועדה לא קיבלה את עמדת המערערת שמכירה או חידוש רישיון לשימוש בתוכנה שווה למכירת המוצר עצמו. כך שגם הצגת הדו"חות הכספיים לא היו משנים את עמדתה. משנמצא כי מכירת רישיון שימוש הינו החלטה עסקית, שאינה משנה מהאופי הייצורי של תוכנת המערערת, אין לקבל את הטענה לפיה לא הוכח שעיקר עיסוק המערערת הוא בייצור תוכנה.
מבחן היקף השימוש במוצר המוגמר תומך אף הוא בסיווג המערערת כעוסקת בייצור ולא בשירותים. כך גם מבחן ההשבחה הכלכלית. השינויים שמכניסה המערערת לתוכנה מביאים ליצירת ערך כללי חדש ללקוחותיה. יתרה מכך, אם לא הייתה המערערת משביחה מעת לעת את התוכנה, ככל הנראה היו לקוחותיה בוחרים לעבור למוצר טוב יותר, המתאים לדרישות הנוספות והמשתנות בכל שנה ובהתאם לשינויים בחוק. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 9 [פטנטים] |
|
| עשא (ת"א) 28401-04-17 צח רז נ' משה לביא (מחוזי; תמר אברהמי; 25/03/18) - 13 ע' |
| עו"ד: גיא פרל, יוסי מרקוביץ, עדי בן אל |
נדחה ערעור המערערים על החלטת רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר, לדחות את בקשתם לבטל פטנט רשום. נפסק, כי ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי הרשם, בהיותו הגורם המקצועי המוסמך והמתמצא מבחינה עובדתית בסוגיות מעין אלה.
פטנטים – רישום – ביטולו
.
המערערים הגישו ערעור על החלטת רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר, לדחות את בקשתם לבטל פטנט רשום.
.
בית המשפט דחה את הערעור ופסק כלהלן:
בשונה ממצב של בקשת פטנט ואף התנגדות לה, בשלב של בקשת ביטול פטנט רשום, מוטל הנטל על מבקשי ביטולו של הפטנט להוכיח כי לא התקיימו תנאיו של סעיף 3 לחוק הפטנטים, כלומר, כי האמצאה אינה "חדשה, מועילה, ניתנת לשימוש תעשייתי ויש בה התקדמות המצאתית". אם יישאר ספק בנוגע לתקפות ולכשרות הפטנט, יפעל הספק לטובת בעל הפטנט שאת זכותו הקניינית מבקש הגורם שהגיש את בקשת הביטול לנשל.
רשם הפטנטים הוא הגורם המקצועי המוסמך והמתמצא מבחינה עובדתית בסוגיות מעין אלה. בשל כך, ייטו ערכאות הערעור שלא להתערב בקביעות עובדתיות מובהקות. אין זה אומר כי החלטותיו של האחרון חסינות מביקורת, אולם על בית המשפט לשכלל בביקורת השיפוטית-ערעורית את המימד האמור. זאת, מבלי לגרוע מהעובדה שיש לבית המשפט שלערעור סמכות נרחבת למדי בה יעשה שימוש במקרים המתאימים.
בשלב הערעור לא מצאו המערערים לתת דגש על טענת העדר החידוש, בה נדרש להראות כי פרסום אחד לבדו יכלול את האמצאה במלואה או עיקרה, באופן שבעל מקצוע יוכל לבצעה לפיו. בעניין זה אין להתערב בהחלטת הרשם לדחות את טענת המערערים.
כאשר כב' הרשם סבר כי האיזון נוטה לכיוון מתן אפשרות לבעל דין להעלות את טיעוניו לגופו של ענין (להבדיל מקביעת מניעות לעשות כן) ולאחר זאת לא קיבל את הטיעונים כפי שהובאו לגופו של ענין, וכאשר בכל מקרה עמדתו של הרשם ברובד השני והעיקרי מקובלת גם על בית המשפט, אין מקום להתערב באיזון שבוצע ברובד הראשון, של מתן אפשרות להעלות את הטענות. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [מקרקעין] |
|
| תא (חי') 24546-07-15 צור ברנשטיין נ' יהודה גייגר ז"ל (מחוזי; תמר נאות פרי; 25/03/18) - 32 ע' |
| עו"ד: משה כהן, יוסף מילר |
בית המשפט קיבל את תביעת התובעים בחלקה והורה על מתן סעדים הצהרתיים לגבי זכויות הבעלות של התובעים בדירה נשוא המחלוקת, ובעניין זכויות התובעים לחלק מזכויות בנייה עתידיות אפשריות. עתירת התובעים למתן צו לרישום המבנה כבית משותף – נדחתה.
מקרקעין – זכויות במקרקעין – זכויות בנייה
מקרקעין – זכויות במקרקעין – הוכחתן
מקרקעין – בעלות – חכירה לדורות
.
התובעים הגישו כנגד הנתבעים, תביעה למתן צו הצהרתי בדבר זכויות בדירה ולמתן צו עשה לרישום בית משותף. הצדדים חלוקים בין השאר סביב השאלות: האם ניתן ללמוד מהמערך החוזי על כוונה של בעלי הקרקע המקוריים להעניק זכויות של בעלות לגבי הדירה; האם הקביעה לפיה התובעים זכאים לזכויות של בעלות בדירה ובחצר מחייבת את המסקנה לפיה יש לראותם כזכאים גם לחלק מהזכויות ברכוש המשותף.
.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק כלהלן:
אורכה של תקופת החכירה הוא בבחינת סמן לכך שכוונת הצדדים הייתה להקנות זכויות "השקולות" לזכויות בעלות ולא "רק" זכויות חכירה. בנסיבות עולה, כי כוונת הצדדים אכן הייתה להעניק לחוכרים זכויות של בעלות לגבי הדירה והחצר הצמודה, כך שהזכויות המועברות היו נרחבות באופן שלא ניתן להגדירן כזכויות של שכירות בלבד.
הוראות חוזי החכירה מלמדות על הכוונה לאפשר שימוש בחלקים של הרכוש המשותף, ואין כל הוראה אשר ממנה ניתן ללמוד על הכוונה לשלול מהתובעים את הזכויות היחסיות לגבי הרכוש המשותף – כפי שמורה חוק המקרקעין, לרבות לגבי מבנה שטרם נרשם כבית משותף.
זכויות התובעים בדירה מעניקות להם גם חלק מזכויות בנייה עתידיות. אין התייחסות מפורשת וחד משמעית לסוגיית זכויות הבנייה העתידיות.
יש לדחות את העתירה לחייב את הנתבעים לרשום את המבנה כבית משותף. לא ניתן לתת סעד אשר מכוחו על המפקח על הבתים המשותפים לרשום את המבנה כבית משותף, אם כי על שני הצדדים לשתף פעולה ולעשות כן בטווח הזמן הקרוב, בבחינת קיום סביר של המערך החוזי. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [חברות] |
|
| פרק (ת"א) 20337-07-16 עמותת התאחדות הסקי בישראל נ' כונס הנכסים הרשמי תל אביב (מחוזי; איריס לושי עבודי; 23/03/18) - 28 ע' |
| עו"ד: יובל שדמי, גבריאל שקרוב, קלי בלקאר, יפתח אבן עזרא, שירי פוגל, רונית שרגא ולטוך |
בית המשפט הורה על אישור רשימת המועמדים המומלצים על-ידי המנהל המיוחד לחברות באסיפה הכללית של עמותת התאחדות הסקי בישראל, שנמצאת בהליכי פירוק, ובתוך כך דחה את הטענות הנוגעות למינויים של מועמדים והליכי בחירתם.
חברות – פירוק – בעל תפקיד
חברות – פירוק – סמכות בית-המשפט
.
בית המשפט של חדלות פירעון, נדרש למספר בקשות שונות הנוגעות למינוי חברי עמותת התאחדות הסקי בישראל (בפירוק), והשגות על הליכי בחירתם.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
לא בנקל יתערב בית-המשפט בשיקול דעת בעל התפקיד, אלא במקרים חריגים שכן בעל תפקיד הממונה בהליכי חדלות פירעון משמש כזרועו הארוכה של בית-המשפט בניהול החברה זאת בהתאם לתקנה 37 לתקנות החברות (פירוק). הלכה זו עוסקת אמנם בהליכי חדלות פירעון החלים הן על יחיד (פשיטת רגל) והן על חברה (פירוק או הבראה), ברם, הדברים יפים גם לעניין עמותה בפירוק, זאת מכוח הוראת סעיף 54 לחוק העמותות.
בנסיבותיו של מקרה זה, מורכבות תפקידו של המנהל המיוחד נובעת מקיומם של אינטרסים מנוגדים ביניהם נדרש בעל התפקיד לאזן. מחד, הימנעות ממצב בו מנהליה הקודמים של העמותה ישובו וישתלטו עליה ובכך תובל בשנית למצב של חדלות פירעון מחד, ומאידך, הימנעות מפגיעה בחופש ההתאגדות של המועמדים לחברות בעמותה.
בהתחשב באי הסדרים שהתגלו בעמותה טרם פירוקה וכן לאחר בחינת הליך בחירת המועמדים הנוכחי, נמצא, כי לא התקיימו אותן נסיבות חריגות המצדיקות התערבות בשיקול דעתו של בעל התפקיד וכי רשימת המועמדים המומלצים על-ידו מאזנת נכונה בין האינטרסים השונים. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [עונשין] |
|
| תפ (י-ם) 57384-09-16 מדינת ישראל נ' זיאד דבש (מחוזי; רבקה פרידמן פלדמן; 22/03/18) - 10 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט גזר על הנאשם שהורשע בשורה של עבירות, שעניינן בין השאר, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, תקיפה הגורמת חבלה ממשית, הפרעה לשוטר ונהיגה בזמן פסילה, עונש של 34 חודשי מאסר, מאסר על תנאי ופסילה מנהיגה ומקבלת רישיון נהיגה ופיצוי למתלונן.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה
.
בית המשפט נדרש לגזור את דינו של הנאשם שהורשע על פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן, בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה; בתקיפה הגורמת חבלה ממשית; בחבלה במזיד לרכב; בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו; נהיגה בזמן פסילה; בנהיגה במהירות מופרזת, ובנהיגה כשברמזור אור אדום בצומת.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
בראש ובראשונה יש להתייחס לעונש שקבע המחוקק לצד העבירות – העבירה החמורה מהעבירות בהן הורשע הנאשם, היא סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, שלצידה קבע המחוקק 20 שנות מאסר. לחבלה במזיד ברכב נקבע עונש של חמש שנות מאסר. לתקיפה הגורמת חבלה ממשית, נקבע עונש מאסר של שלוש שנים. כך גם לעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, ולנהיגה בזמן פסילה. לעבירות התעבורה האחרות בהן הורשע הנאשם, נקבע עונש מאסר למשך שנתיים.
לצד הענישה שקבע המחוקק, יש להתחשב כאמור במדיניות הענישה הנהוגה. במקרה זה יש לקבוע את מתחם הענישה בין 30 לבין 60 חודשי מאסר בפועל. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [מקרקעין] [ראיות] |
|
| תא (חי') 40191-12-15 בסאם עואדיה נ' כמאל חדאד (מחוזי; אמיר טובי; 22/03/18) - 18 ע' |
| עו"ד: רידא עזאם, נסים נג'אר |
בית המשפט קיבל את תביעת התובעים והורה על אכיפת זכות אובליגטורית במקרקעין, מכוח עסקה נטענת משנת 1958, זאת על אף שהתובעים לא הציגו לגבי אותה עסקה מסמך בכתב.
מקרקעין – עיסקה במקרקעין – דרישת הכתב
מקרקעין – עיסקה במקרקעין – הוכחתה
מקרקעין – התיישנות – תובענה במקרקעין
ראיות – כלל הראיה הטובה ביותר – חריג
.
התובעים הגישו כנגד הנתבעים תביעה למתן פסק דין המצהיר כי הם זכאים להירשם כבעלים של המקרקעין נשוא המחלוקת, והרשומים בפנקסי המקרקעין ע"ש מורישתם של הנתבעים.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
דין טענת הנתבעים להתיישנות התביעה להידחות. עסקה למכירת מקרקעין שנעשתה לפני תחילת חוק המקרקעין, מקימה לרוכש זכויות קניין ביושר. בהתאם לפסיקה, הזכות שביושר יוצרת יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית בין הצדדים, באופן שהמוכר נחשב לנאמן של הרוכש עד לרישום הזכויות. כל עוד הנאמן אינו כופר בנאמנותו ואינו מפר את חובותיו כנאמן כלפי הנהנה, לא מתחיל מרוץ ההתיישנות.
העסקה הנטענת נקשרה עוד בטרם נכנס לתוקפו חוק המקרקעין, ולכן הדין החל עליה אינו מתנה את העסקה בדרישת הכתב בהכרח כדרישה קונסטיטוטיבית. לפיכך, ניתן בענייננו להכיר בתוקפה של עסקת המכר בין הצדדים, אף שלא הוצג לגביה מסמך בכתב, וזאת בכפוף להצגת מארג ראייתי מבוסס די הצורך להוכחתה.
עצם הגשת הבקשה על ידי התובעים יש בה כדי להעיד כי רכשו זכויות בקרקע השנויה במחלוקת, אחרת אין כל הגיון בהגשת הבקשה להיתר על ידם. נכון הוא שניתן לבוא בטענות אל התובעים מדוע לא טרחו להעלות את הסכם המכר על הכתב ולהשלים את רישום הקרקע על שמם בפנקסי המקרקעין. אלא שנדמה כי לתובעים לא אצה הדרך לבצע את הרישום הואיל והחזיקו בקרקע ונהגו בה מנהג בעלים. מבחינתם, הצורך בהסדרת רישום הבעלות התעורר רק לאחר שהנתבעים הגישו נגדם תביעה לסילוק יד, שאז נדרשו להוכיח את בעלותם לגבי הקרקע. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [נזיקין] |
|
| רעא (מרכז) 28574-02-18 י. א נ' מנורה חברה לבטוח בע"מ (מחוזי; צבי ויצמן; 21/03/18) - 10 ע' |
| עו"ד: אריה קנדל, חזי רובין |
הבאת ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, מיועדת למקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, ואינה מסלול עוקף של ערכאת ערעור על קביעת הוועדה הרפואית והמקצועית של המוסד לביטוח לאומי.
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – הבאת ראיות לסתור
.
המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום במסגרתה נדחתה בקשת המבקש למתן היתר להבאת ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, לפיה לא נותרה למבקש נכות בתחום האורתופדי והנוירולוגי וכי לא קיימת החמרה במצבו האורתופדי והנוירולוגי.
.
בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כלהלן:
השגה על החלטת ביניים של הערכאה הדיונית מקומה, ככלל, בערעור על פסק הדין. התערבות ערכאת הערעור בהחלטת ביניים תיעשה באופן חריג, כאשר ההחלטה עשויה להשפיע באופן מהותי על זכויותיו של בעל דין, לגרום נזק ממשי, או לגרום לקיומו של הליך שגוי או מיותר; החלטה הנוגעת להיתר הבאת ראיות לסתור היא החלטה דיונית וערכאת הערעור תתערב רק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן בהחלטתה של הערכאה הדיונית בבקשה להביא ראיות לסתור. די בטעמים אלו בכדי לדחות הבקשה, ואולם בנדון יש מקום לדחות המבוקש אף לגופם של דברים.
הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, ואינה מסלול עוקף של ערכאת ערעור על קביעת הוועדה הרפואית והמקצועית של המל"ל. בעניין זה, יש להידרש, אפוא, לשניים – האחד, העדר הבאת עובדות רלבנטיות לפני הועדה או שינוי מצב מהותי מעת ביצוע בדיקתה והשני, היותן של עובדות אלו מהותיות באופן שבהכרח היו מביאות לתוצאה שונה.
המבחן העיקרי אינו בשאלה אם נמנעו מהוועדה הרפואית עובדות רלבנטיות חשובות, אלא שיש צורך להוסיף ולהראות במצטבר, כי לו היו אותן עובדות בפני הוועדה הרפואית לבטח היתה קביעתה משתנה; במקרה זה, לא נמצאה אותה ראיה מהותית שיש בה לכאורה את אותה רמת וודאות הנדרשת בפסיקה לצורך שינוי החלטת הועדה הרפואית, על מנת להתיר הבאת ראיות לסתור. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [ביטוח] [בתי-משפט] |
|
| עא (חי') 44002-11-17 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' דן בצפון הפעלת תחבורה בע"מ (מחוזי; תמר שרון נתנאל; 07/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: מ' כהן, אלכס רוזקובסקי |
התקבל ערעור על פסק דין בגדרו נפסק למשיבה פיצוי כספי בגין נזקים שנגרמו לרכב מסוג מטרונית, כתוצאה מתאונת דרכים. הערעור התקבל, במובן זה שנקבע שיש להפחית שיעור של 25%, מהסכום שקבע השמאי ברכיב ירידת הערך. בימ"ש קמא לא נתן משקל לעובדה, לפיה השמאי קבע את ירידת הערך של המטרונית בהסתמך על השוואה לאוטובוסים ובהתעלם מייחודה של המטרונית ומההבדל בינה לבין אוטובוס, מבחינת הסחרות.
ביטוח – ביטוח רכב – ירידת ערך
בתי-משפט – ערעור – התערבות במימצאים המבוססים על חוות-דעת
בתי-משפט – ערעור – התערבות ערכאת ערעור
.
ערעור על פסק דין בגדרו נפסק למשיבה פיצוי כספי בגין נזקים שנגרמו לרכב מסוג מטרונית, כתוצאה מתאונת דרכים בין המטרונית לבין רכב פרטי שבוטח, אצל המערערת. הערעור מתמקד בסכום הפיצוי בו חויבה המערערת בגין רכיב ירידת הערך במטרונית. לטענת המערערת, המטרונית היא כלי רכב ייחודי, שאינו נסחר בשוק כלי הרכב המשומשים. לטענתה, לאחר שהמטרונית תתיישן, היא תוחלף במטרונית אחרת ותיגרט, לכן, בפועל, לא נגרם וגם לא ייגרם למשיבה, בעתיד, נזק של ירידת ערך, הבא לידי ביטוי רק בעת מכירת רכב. לכן, לשיטתה, בנסיבות הספציפיות של המקרה דנן, לא היה מקום לפסוק פיצוי כלשהו בגין ירידת ערך ומכל מקום לא היה מקום לחיוב במלוא ירידת הערך.
.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור מהטעמים הבאים:
הלכה היא, כי רק במקרים חריגים, תתערב ערכאת הערעור בממצאים ובמסקנות של הערכאה הדיונית. כך ייעשה, למשל, במקרים בהם הייתה בהליך הקודם פגיעה בכללי הצדק הטבעי; פגם מהותי בהליך הקודם היורד לשורשו של ההליך; טעות בולטת; שגיאה מהותית בהליך; הסקת מסקנות בלתי מבוססות ושגויות, או הנמקה שאינה עומדת במבחן ההיגיון והשכל הישר.
כך ייעשה גם כאשר הערכאה הדיונית שגתה במסקנות שהסיקה מהראיות שהובאו בפניה, ייחסה משקל ראייתי שגוי לראייה מסוימת. גם כאשר מדובר בהסקת מסקנות לוגיות מהתשתית העובדתית שנקבעה, פוחתת ההסתייגות של ערכאת הערעור מהתערבות בקביעות הערכאה הדיונית. אין מדובר ב"רשימה סגורה" של מקרים, ולערכאת הערעור שיקול דעת, בהתאם לנסיבות המקרה הספציפי המונח בפניה.
התערבות ערכאת הערעור בפסק דין שניתן על יסוד חוו"ד של מומחה, מצומצמת עוד יותר.
במקרה דנן יש להתערב, במידה מסוימת, בקביעותיו של בימ"ש קמא בנוגע לרכיב ירידת הערך.
למעשה, אין עסקינן בממצאי מהימנות. אכן, פסק הדין בעניין ירידת הערך הולך בעקבות קביעת השמאי בחוות דעתו, אולם בימ"ש קמא לא נתן משקל לעובדה, לפיה השמאי קבע את ירידת הערך בהסתמך על השוואה לאוטובוסים ובהתעלם מייחודה של המטרונית ומההבדל בינה לבין אוטובוס, מבחינת הסחרות. בימ"ש קמא גם לא נתן כל משקל לעדותו של אחראי תחום הביטוח אצל המשיבה, לפיה המשיבה איננה מוכרת מטרוניות, ואף לא לתנאי ההסכם במסגרתו הופעלה המטרונית על ידי המשיבה. בנוסף, בימ"ש קמא קבע, כי ייתכן שעקב הפגיעה, המטרונית תורד מהכביש, "לפני זמנה", זאת – על אף ששאלת "קיצור חיי המטרונית" כלל לא הועלתה במסגרת הדיון והיא אף איננה מצויה בחוות דעת השמאי, או בראיה אחרת, כלשהי, שהובאה בפני בימ"ש קמא.
מדובר בשאלה מהותית, לה השלכה ישירה על רכיב ירידת הערך של המטרונית, שכן, במידה ותוחלת החיים של המטרונית לא התקצרה בשל הפגיעה ובהינתן שאר הנתונים שהובאו בפני בימ"ש קמא לעניין הייחודיות של המטרונית, לעניין הסחרות ותקופת ההסכם, לא היה מקום לפסוק את מלוא סכום ירידת הערך, שנקבע על ידי השמאי.
מנגד, יש להתחשב באפשרות – גם אם אינה גבוהה, שהמדינה תחליט להחליף "מפעיל" במכרז המטרונית, או שהיא תחליט, מסיבה כזו או אחרת, להחליף את המטרונית. כך שאין לשלול, כליל, כל אפשרות שייווצר מצב בו ירידת הערך תבוא לידי ביטוי, באחת הנסיבות כפי שצוינו לעיל. עם זאת, לעובדה שמדובר בנסיבות, שאפשרות התממשותן נמוכה, יש לתת ביטוי בקביעת סכום ירידת הערך.
לאור כל האמור, נקבע כי בנסיבות העניין, יש להפחית מהפיצוי שנפסק למשיבה 25% מהסכום שקבע השמאי ברכיב ירידת הערך. יתר רכיבי פסק הדין יישארו על כנם. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [חברות] |
|
| פרק (ת"א) 30289-01-18 עו"ד דורית לוי טילר, מפרקת זמנית של מיש העולם שייך לילדים בע"מ נ' מבני תעשייה בע"מ ו- 11 אח' (מחוזי; חגי ברנר; 07/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: |
ככלל, ויתור על נכס מכביד טעון אישור מראש, ואין די בהודעה של המפרק על כוונת הויתור על מנת שהויתור יתפוס. במקרה דנא נקבע כי יש להתיר את הויתור על הסכמי השכירות בהיותם חוזים מכבידים, אך על קופת הפירוק לשאת בדמי השכירות והניהול עד למועד הגשת הבקשה לויתור על ההסכמים, קרי, עד ליום 5.2.2018, הגם שהחנויות נסגרו כבר ביום 14.1.2018.
חברות – פירוק – נכס מכביד
.
בקשה של מפרקת זמנית להשתחרר מהסכמי שכירות בהם התקשרה החברה שבפירוק זמני (להלן: "החברה") עם המשיבות 1-11, בהיותם נכס מכביד. עוד מבוקש להורות כי קופת הפירוק לא תידרש לשלם דמי שכירות וניהול למשיבות 1-9 בגין סניפים שלא הופעלו על ידי המפרקת הזמנית אלא נסגרו כבר ביום 14.1.2018 (היום בו החברה קרסה ומונתה לה מפרקת זמנית).
.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה בחלקה ופסק:
יש להתיר את הויתור על הסכמי השכירות בהיותם חוזים מכבידים, אך על קופת הפירוק לשאת בדמי השכירות והניהול עד למועד הגשת הבקשה לויתור על ההסכמים, קרי, הויתור תופס החל מיום 5.2.2018.
לפי ס' 360(3) לפקודת החברות [נוסח חדש] תשמ"ג-1983 (להלן: "הפקודה"), חוזים ללא רווח הם נכסים מכבידים. במקרה דנן, אין חולק כי הסכמי השכירות לפיהם שכרה החברה חנויות ברחבי הארץ לשם מכירת מוצריה, הפכו עם קריסתה של החברה לחוזים ללא רווח. מכאן שמדובר בנכסים מכבידים כמשמעם בפקודה.
הכלל הוא שמפרק רשאי, באישור ביהמ"ש, לוותר על נכס מכביד של החברה שבפירוק (ס' 361(א) לפקודה. תכליתו של כלל זה היא למנוע העמסה של הוצאות והתחייבויות מיותרות על קופת הפירוק. בהתאם לס' 361(ב) לפקודה "מיום הוויתור יחדלו כל הזכויות והחבויות של החברה בנכס שוויתרו עליו, ואולם לא יהיה בוויתור כדי לפגוע בזכויותיו וחבויותיו של אדם אחר אלא במידה הנחוצה לשחרר מחבות את החברה ואת נכסיה."
ויתור על חוזה מכביד איננו פוטר בהכרח את החברה מן החובה לשלם פיצויים לבעל החוזה, ולא בכדי קובע ס' 363 לפקודה כי "ביהמ"ש רשאי, לפי בקשת אדם הזכאי או החייב כלפי המפרק לפי חוזה שנעשה עם החברה, ליתן צו המבטל את החוזה בתנאים שקבע לענין תשלומי פיצויים בין הצדדים בשל אי-ביצוע החוזה ולכל ענין אחר, כפי שייראה לו צודק, ופיצויים שנפסקו כאמור יהיו למבקש חוב בר-תביעה בפירוק". יחד עם זאת, פיצויים כאלה הם חוב בר תביעה בפירוק, קרי, חוב בנשיה רגילה.
ויתור על חוזה מכביד טעון אישור מראש של ביהמ"ש, וזאת כדי למנוע אי ודאות אצל צדדים שלישיים, הזכאים לדעת כי הויתור על החוזה שבינם לבין החברה שבפירוק אכן זכה לברכתו של ביהמ"ש ולכן הוא סופי ומוגמר.
לפיכך, ככלל, ויתור על נכס מכביד טעון אישור מראש, ואין די בהודעה של המפרק על כוונת הויתור על מנת שהויתור יתפוס. יחד עם זאת, במקרה דנן, המפרקת הזמנית לא רק נאה דרשה אלא גם נאה קיימה, ומרגע שהוחזרה החזקה בחנויות למשכירות, ולמצער, מרגע שהוגשה הבקשה לוויתור על ההסכמים, ברור היה לכולי עלמא, לרבות למשכירות, כי מדובר בצעד שאין ממנו חזרה, לאחר שהפעלת החנויות נכשלה.
אין זה הוגן או ראוי בנסיבות אלה לקבוע כי הוויתור ייכנס לתוקפו רק ממועד מתן ההחלטה המתירה את הויתור, אשר התעכבה עד היום רק על מנת לאפשר לבעלי הדין ולכנ"ר לומר את דברם ביחס לבקשת הויתור. למשכירות לא היתה יכולה להיות כל ציפייה סבירה לכך שבדרך נס יכפה ביהמ"ש על המפרקת הזמנית את המשך ההחזקה בחנויות, שעה שכל הנכסים והמלאי כבר נמכרו לצד שלישי.
מאידך, אין כל הצדקה שלא לשלם למשכירות את מלוא דמי השכירות ודמי הניהול בגין החנויות עד למועד הגשת הבקשה, קרי, עד ליום 5.2.2018, הגם שהחנויות נסגרו כבר ביום 14.1.2018.
אכן, מדובר בהטלת חבות כספית בלתי מבוטלת על קופת הפירוק הדלה , אלא שלא ניתן לאחוז בחבל משני קצותיו – גם להמתין עם בקשת הויתור שמא יעלה בידי המפרקת הזמנית לאתר מפעיל חלופי לחנויות, וגם להטיל על המשכירות, על לא עוול בכפן, לממן את תקופת ההמתנה מיום תחילת הפירוק ועד אשר החליטה המפרקת הזמנית כי אבדה כל תקווה להפעלת החברה וכי יש לוותר על הסכמי השכירות. בסיכון זה, שנועד להיטיב עם קופת הפירוק, צריכה לשאת קופת הפירוק לבדה, ואין מקום להטיל על המשכירות להשתתף בו.
בכל הנוגע לנזקים שנגרמו למשכירות מחמת קיצורה של תקופת השכירות, הרי שהללו רשאיות לתבוע בגינם פיצויים במסגרת תביעת חוב, וככל שזו תוכר, הרי שמדובר בנשייה רגילה.
באשר לחובות שכירות ודמי ניהול שקדמו לתקופת מינויה של המפרקת הזמנית, הרי שיש להגיש בגינם תביעת חוב. פירעונם בפועל של חובות אלה איננו יכול להוות תנאי לויתור על ההסכמים, וקיומם איננו מונע השתחררות מן ההסכמים המכבידים. במילים אחרות, אין ולא ניתן לקשור בין הויתור על הסכמים כאלה לבין חובות העבר, שכן אין לשדרג נושים בסולם הנשייה בניגוד לסדרי הנשייה הקבועים בדין רק משום שהם אוחזים בהסכמים שמכבידים על החברה.
כן ניתנו הוראות בעניין פינוי המדפים והשילוט מחנותה של המשיבה 3. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [קניין] [מקרקעין] |
|
| עשא (נצ') 7127-09-16 שמעון שביט נ' הממונה על המרשם - אגף רישום והסדר מקרקעין (מחוזי; רננה גלפז מוקדי; 06/03/18) - 8 ע' |
| עו"ד: |
רשם המקרקעין מוסמך לצוות על תיקון טעות ברישום המקרקעין, אחר שהוכח בפניו כי בשטר החלוקה נפלה טעות, שכן המדובר ב"טעות במסמכים אשר שימשו יסוד לאותו רישום".
קניין – מקרקעין – רישום
מקרקעין – רישום – תיקונו
.
ערעור על החלטת הממונה על מרשם מקרקעין אשר דחה את בקשת המערערים לתיקון רישום הבעלות במקרקעין.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
על הרישום לשקף את מצב הבעלות במקרקעין לאשורו. בהעדר ראיה כלשהי הסותרת את העמדה המוסכמת של השותפים במקרקעין, יש לקבל את טענת המערערים כי הוטעו לחשוב שנעשתה הפקעה בחלקה ועל כן חתמו הצדדים בשגגה על שטר חלוקה שבו צוינה הפקעה בחלקה. בפועל לא בוצעו הליכי הפקעה כלשהם ומכאן שהרישום בשטר החלוקה, כאילו הופקעה החלקה לטובת משיבה 2, הוא בבחינת טעות. נסיבות אלו נכנסות לגדרה של תקנה 95 לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום) המאפשרת לרשם המקרקעין לצוות על תיקון טעות, אחר שהוכח בפניו כי בשטר החלוקה נפלה טעות, באשר אין מניעה לקבוע כי המדובר ב"טעות במסמכים אשר שימשו יסוד לאותו רישום". |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [דיון אזרחי] [בתי-משפט] [עבודה] |
|
| רעא (נצ') 42024-01-18 עיריית נצרת עילית נ' ליאורה לארי (מחוזי; רננה גלפז מוקדי; 04/03/18) - 5 ע' |
| עו"ד: |
הסמכות העניינית לדון בסכסוך שבין הצדדים נתונה לבית הדין לעבודה, באשר המבקשת הייתה מעסיקתה של המשיבה, ביניהן סכסוך עבודה וטענות המשיבה הן במהותן טענות להפרת הסכמים וחובות חקוקות כמעבידה.
דיון אזרחי – סמכות – עניינית
בתי-משפט – סמכות – בית-הדין לעבודה
עבודה – בית-הדין לעבודה – סמכות עניינית
.
בקשת רשות ערעור על החלטה בה נדחתה בקשת המבקשת לסילוק התביעה על הסף וכן את בקשתה החלופית להעברת הדיון בתובענה לבית הדין האזורי לעבודה, מחמת העדר סמכות עניינית.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
בענייני עבודה, המבחן לפיו ייקבע היכן יידון הסכסוך אינו על פי הסעד המבוקש, אלא בחלק מן העניינים המבחן הוא על פי עילת התביעה ובחלקם לפי עילת התביעה וזהות הצדדים. לביה"ד לעבודה סמכות ייחודית לדון בתובענה שעילתה הפרת חובה חקוקה, כל עוד התובענה היא בקשר לסכסוך עבודה. המבקשת הייתה מעסיקתה של המשיבה וביניהן סכסוך עבודה, טענות המשיבה הן במהותן טענות להפרת הסכמים וחובות חקוקות כמעבידה ואלו מצויות בסמכותו הייחודית של ביה"ד לעבודה. גם שיקולי מדיניות מחייבים כי הסכסוך יידון בביה"ד לעבודה שהוא הבקיא בתחום משפט העבודה. מכאן שהסמכות העניינית נתונה לביה"ד לעבודה. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [נזיקין] |
|
| תא (מרכז) 62844-01-14 נאות מזרחי בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ראשון לציון (מחוזי; אורן שוורץ; 25/02/18) - 83 ע' |
| עו"ד: יוסף עזרא, אדם מזרחי, יחזקאל ריינהרץ, איילת צור, קובי אסולין |
בית המשפט קיבל, באופן חלקי, את תביעת התובעות – חברות נדל"ן, כנגד העירייה והוועדה המקומית לתכנון ולבניה, והורה להן לפצות את התובעות בגין אי-מתן היתר בניה, במשך שנים ארוכות, מכוח התכנית התקפה במקרקעין להקמת מרכז מסחרי בשטח שבבעלותן.
נזיקין – אחריות – רשות התכנון והבניה
נזיקין – אחריות – רשות מקומית
נזיקין – רשלנות – הוכחתה
.
התובעות – שתי חברות נדל"ן, הגישו תביעה כנגד ועדה מקומית לתכנון ולבנייה ורשות מקומית שעניינה באי-מתן היתר בניה במקרקעין, שלפי התוכנית אשר חלה עליהם, ניתן לעשות בהם שימוש לייעוד מסחרי. לטענת התובעות, בקשותיהן השונות לקבלת היתרים לשם בנייה במקרקעין נדחו על ידי הנתבעות בתואנות שונות, למרות שמבחינת הייעוד התכנוני לא הייתה מניעה מלבנות במקרקעין מרכז מסחרי.
.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק כלהלן:
לנתבעות, מעצם היותן רשות מקומית וועדת תכנון מקומית שמפעילות סמכויות שלטוניות ותכנוניות, קמה חובת זהירות כללית (מושגית) כלפי התובעות, חברות בנייה ויזמיות אשר מחזיקות בנכס מקרקעין בתחום השיפוט המוניציפאלי של הנתבעות.
הוצאת צו שימוש חניה זמני שפוגע בזכויות הקניין של התובעות, באשר מכוחו נעשה שימוש ציבורי בשטח שבבעלותן בלא עריכת שימוע – מהווה התנהלות בלתי סבירה של העירייה. לצד אי-עריכת שימוע לתובעות, התקבלה ההחלטה בדבר שימוש זמני במקרקעין בחיפזון מבלי שנערך דיון מעמיק בסוגיה זו. אף מסירת הודעה בדבר צו השימוש הזמני במקרקעין בחלוף כשנה מיום ההחלטה המינהלית, אינה מתיישבת עם התנהלות של רשות מקומית סבירה. כל אלה מלמדים על הפרת חובת הזהירות הקונקרטית מצד העירייה כלפי התובעות.
חלף הפתרון של הפקעה או פתרון של בניית חניון תת קרקעי, שהינם פתרונות סבירים, ראויים ומידתיים, בחרה העירייה, בפתרון שנוח, זמין וזול עבורה – הוצאת צווי שימוש חניה זמניים במקרקעין למשך כעשר שנים! פתרון זה אינו מתחשב בזכות הקניין של התובעות ומשית על בעלי המקרקעין את העלויות הציבוריות מבלי לתת להם פיצוי כלשהו.
כבר בשנת 2003 הוועדה המקומית הייתה ערה לבעיית החניה בשכונה, היה עליה לנקוט בפעולה תכנונית אפקטיבית למציאת פתרון יציב וקבוע; הוועדה המקומית הפרה הוראת חוק שנוגעת להפעלת סמכותה באשר לאופן בו יינתן צו שימוש ארעי לצרכי חניה מכוח חוק הרשויות המקומיות. על כן, מלמד הדבר על הפרת חובת הזהירות הקונקרטית.
קיים קשר סיבתי בין הפרת האחריות החוקתית לבין הנזקים שנגרמו לתובעות בגין הפגיעה השלטונית. לפיכך, התובעות זכאיות להכרה באחריותן של הנתבעות מכוחה של העוולה החוקתית. ברם, מאחר שלעת הזו טרם הושלם הפיתוח הפסיקתי של העוולה החוקתית על ידי בית המשפט העליון ובהינתן כי כבר נקבעה חבותן של הנתבעות מכוח עוולת הרשלנות, יש להימנע מהכרה מפורשת בחבותן של הנתבעות מכוח עוולה זו. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 20 [עונשין] |
|
| תפ (אי') 31509-01-17 מדינת ישראל נ' רואי שדה (שלום; תומר אורינוב; 18/03/18) - 16 ע' |
| עו"ד: רותם לוי, נטע ממן |
בית המשפט הורה על ביטול הרשעת הנאשם בעבירות הסמים שהודה בביצוען. בתוך כך, העדיף בית המשפט את השיקולים הנעוצים בשיקומו של הנאשם על פני שיקולי הענישה, זאת בהתחשב בגילו הצעיר של הנאשם בעת ביצוע העבירות.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: בגירים צעירים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: אי-הרשעה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקום
.
בית המשט נדרש לגזור את דינו של הנאשם שהורשע על פי הודאתו בעבירות סמים. שתי שאלות טעונות הכרעה בתיק זה: האחת, האם להעדיף את שיקולי השיקום על פני שיקולי הענישה; השנייה, בהנחה שיש להעדיף את שיקולי השיקום, האם נסיבות תיק זה מצדיקות את ביטול ההרשעה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
פסיקת בית המשפט העליון חלוקה בשאלה אם קיימת קטיגוריה ייחודית של נאשמים "בגירים – צעירים", אותם בני 18 עד 24, שיש להתחשב בה במסגרת שיקולי העניש ולהעדיף בעניינה את שיקולי השיקום, אם לאו. בין אם קיימת קטיגוריה ייחודית של "בגירים צעירים" ובין אם לאו, עדיין יש מקום להתחשב בגילו הצעיר של הנאשם בעת ביצוע העבירות ובעת גזירת הדין. הנה כי כן, לגילו הצעיר של הנאשם בעת ביצוע העבירות, ואף לגילו הצעיר כיום, נודעת השלכה משמעותית על פוטנציאל השיקום שלו.
על סיכויי השיקום הגבוהים של הנאשם ניתן ללמוד לא רק ממאפייני גילו הצעיר, אלא גם מהתנהלותו הלכה למעשה ומהמוטיבציה שלו להשתקם. במצב דברים זה יש להעדיף בעניינו של הנאשם את שיקולי השיקום על פני שיקולי הענישה האחרים, של גמילה והרתעה.
מרבית השיקולים המצדיקים ביטול ההרשעה מתקיימים בעניינו של הנאשם, בכללם ההודאה, לקיחת האחריות, העבר הנקי, הסיכון הנמוך להישנות עבירות והגיל הצעיר, והם אלה שאף הובילו למסקנה כי יש להעדיף בעניינו את שיקולי השיקום על פני שיקולי הענישה.שיקול נוסף שמצדיק את ביטול הרשעת הנאשם הוא הפגיעה שתגרם לעתידו התעסוקתי והשיקומי היה וההרשעה תיוותר על כנה. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [דיון פלילי] |
|
| תפ (כ"ס) 4976-06-17 מדינת ישראל נ' עמיקם הדר (שלום; מיכאל קרשן; 08/03/18) - 12 ע' |
| עו"ד: נעמה תור-זאבי, בן ציון קבלר |
בית המשפט מצא, כי נפל פגם בהתנהלות המדינה, שלא ערכה שימוע לנאשמים, בשלב תיקון כתב האישום, זמן רב לאחר ששוחררו ממעצר. יחד עם זאת, נמנע בית המשפט מלבטל חלקים מכתב האישום שהתווספו לאחר השלמת החקירה, והורה על עריכת שימוע לנאשמים בדיעבד.
דיון פלילי – העמדה לדין – זכות השימוע
דיון פלילי – כתב-אישום – תיקונו
.
ההגנה מבקשת להורות על ביטול כתב האישום כנגד הנאשמים בשל הצטברותם של מספר פגמים: הראשון: כי המשיבה פעלה בניגוד להנחיית היועץ המשפטי לממשלה כאשר לא ערכה שימוע לנאשם 1, שהוא עורך דין; השני, כי המשיבה לא קיבלה אישור להשלים חקירה לאחר הגשת כתב האישום, כנדרש בהנחיית פרקליט המדינה; השלישי, כי גם אם המאשימה הייתה פטורה מלערוך שימוע לנאשמים בעת הגשת כתב האישום, משום שאז נתונים היו במעצר, חייבת הייתה לערוך להם שימוע בנקודת הזמן בה הוגש כתבהאישום המתוקן, זמן רב לאחר ששוחררו ממעצר.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
הרציונאל העומד מאחורי הנחיית היועץ המשפטי למתן אישור מוקדם להגשת כתב אישום כנגד עורך דין, בעניין יחסיו של עורך הדין או לקוחו עם המשטרה, או עם הרשות התובעת, במסגרת מילוי תפקידו כעורך דין, הואהחשש שמא, במקרים בהם קשור האירוע ליחסיו של עורך הדין עם התביעה במסגרת מילוי תפקידו, עלולה התביעה למצוא עצמה עומדת בניגוד עניינים. בכל אותם מקרים בהם האישום אינו קשור ליחסיו של עורך הדין עם התביעה במסגרת מילוי תפקידו, אין הגיון ואין צורך באישור מוקדם להגשת כתב אישום נגד עורך דין.
הפטור מחובת היידוע במקרה בו החשוד נתון במעצר וכתב האישום הוגש בתקופת מעצרו, מוצדק מטעם פרקטי. הטעם העומד ביסוד הענקת פטור זה אינו מתקיים בנסיבות בהן מבקשת התביעה לתקן כתב אישום לאחר השלמת החקירה, כאשר הנאשם אינו נתון במעצר. על כן, יש לקבוע, כי הגם שבשלב הגשת כתב האישום המקורי פטורה הייתה המדינה מלערוך שימוע לנאשמים, מן הראוי היה לערוך להם שימוע בשלב תיקון כתב האישום.
האיזון הנכון בענייננו אינו מוביל לביטול החלק שהתווסף לכתב האישום לאחר השלמת החקירה. במקרה זה, יש להורות לתביעה לערוך לנאשמים שימוע בדיעבד, וכיוון שהוחלט כך, מן הראוי שהשימוע יכלול כל חלקי כתב האישום, לא רק אלו שנוספו לו לאחר השלמת החקירה. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [בתי-משפט] [משפט בינלאומי פרטי] |
|
| תא (הרצ') 35945-11-16 ג'ורג'י טלגדי נ' יפת עמית (שלום; אמיר ויצנבליט; 08/03/18) - 11 ע' |
| עו"ד: חיים פיצ'ון, מיכאל ג'אנה, ניר אברמוב |
בית משפט השלום דחה את הטענה לפיה הסמכות לדון בתביעה נתונה למחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי. כמו כן, נדחתה הטענה של "פורום בלתי נאות".
בתי-משפט – סמכות – סמכות עניינית
משפט בינלאומי פרטי – סמכות בינלאומית – תניית שיפוט
משפט בינלאומי פרטי – סמכות בינלאומית – פורום לא נאות
.
שתי בקשות שהגישו הנתבעים לסילוק התביעה על הסף, בשל העדר סמכות עניינית, העדר יריבות ועילה, קיומה של תנית שיפוט זר והיותו של בית משפט זה פורום בלתי נאות לדון בתביעה.
.
בית המשפט דחה את הבקשות, ופסק כלהלן:
יש לדחות את הטענה כי הסמכות לדון בתביעה היא למחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי. בחינת טענות בעלי הדין מעלה כי מדובר במחלוקת שלה מאפיינים חוזיים גרידא. השאלה העיקרית המתעוררת בתביעה, אם לא היחידה, היא האם נכרת הסכם מחייב בין התובעת לבין הנתבע 1. זו שאלה המצריכה יישום של דיני החוזים "הרגילים", בלא צורך בהידרשות לסוגיות כלשהן מדיני התאגידים או ל"דין כלכלי".
לשאלת נאותות הפורום פנים לכאן ולכאן. להליך קיימות זיקות הן לבית משפט ישראלי, הן לבית משפט בהונגריה, ודומה שלשני הפורומים עניין לדון בהם.
על פי ההלכה הפסוקה המבחן בענייננו אינו מאזן נוחות רגיל, ועל הנתבעים המבקשים לסלק את התביעה על הסף בהתבסס על דוקטרינת "הפורום הבלתי נאות" מוטל הנטל להראות יתרון משמעותי וברור לפורום הזר. זהו אינו המקרה בענייננו. נסיבות העניין אינן מלמדות על המובהקות הנדרשת בדין לשם קבלת הטענה. זאת, אף בהתחשב במגמה לצמצם את היקפה של דוקטרינת הפורום הבלתי נאות בעידן המודרני. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| תפ (ת"א) 19958-06-17 מדינת ישראל נ' רונן אלפסי (שלום; איטה נחמן; 08/03/18) - 6 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט הורה על ביטול כתב האישום כנגד הנאשם, מכוח "הגנה מן הצדק". נמצא כי נפלו פגמים בהתנהלות המאשימה, וקיומו של ההליך הפלילי נגד הנאשם יגרום לפגיעה מהותית וקשה בזכותו להליך הוגן.
דיון פלילי – כתב-אישום – ביטולו
דיון פלילי – העמדה לדין – זכות השימוע
דיון פלילי – הגנות – הגנה מן הצדק
עונשין – הגנות – הגנה מן הצדק
.
בקשה לביטול כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק ומכוח דוקטרינת הביקורת המינהלית בפלילים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
כתב האישום הוגש כשנתיים עובר למועד האירוע, וזאת לאחר שהנאשם כבר קיבל הודעה (שנה לאחר האירוע) כי התיק נסגר בעילה שנסיבות העניין אינן מצדיקות המשך חקירתו או העמדתו לדין. המתלונן הגיש ערר על ההחלטה לסגור את התיק, וזאת כעבור 4 חודשים מיום החלטת הסגירה שקיבל הנאשם. אין חולק כי הנאשם לא קיבל הודעה אודות הגשת הערר הנ"ל וכך נמנעה ממנו האפשרות להליך הוגן כבר בשלב הזה.
מלבד ההסתמכות של הנאשם על ההחלטה המינהלית של הרשות לסגירת התיק, הרשות לא הודיעה לנאשם על הגשת הערר וכך מנעה ממנו האפשרות להתגונן בפני הערר.
יש בקיום ההליך הפלילי נגד הנאשם, חרף הפגמים, פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב האישום.
לא ניתן כיום ל"השהות" את ההליך הפלילי וליתן אפשרות לנאשם להתגונן מפני הערר שהגיש המתלונן, שעה שכבר הוחלט לקבל ערר זה ובהסתמך על החלטה זו הוגש כתב האישום. גיבושו והגשתו של כתב האישום על אף שהערר הוגש לאחר המועד הנקוב בחוק וללא שניתנה ארכה להגשתו, לא מאפשרים שמיעת טיעוני הנאשם באשר לערר "בנפש חפצה". |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [מקרקעין] |
|
| הפ (י-ם) 54930-04-15 ניצה קסורלה נ' מרדכי ברגר (שלום; מרים ליפשיץ פריבס; 06/03/18) - 9 ע' |
| עו"ד: א' קסורלה, מ' מושקוביץ , א' קלצמן |
ניתן סעד הצהרתי לפיו יתאפשר למבקשת להשלים את בניית השביל והחניות לפי היתר הבנייה שניתן לה. זאת בכפוף לכך שהמבקשת תשלם למשיבים סך של 70,000 ₪.
מקרקעין – זכויות במקרקעין – בר-רשות
מקרקעין – רישיון – קיומו
מקרקעין – שיתוף – תשלום בעד שימוש
.
תובענה למתן סעד הצהרתי בנוגע לזכות של המבקשת להשלים את העבודות לבניית השביל והחניות לאור הסכמות הצדדים.
.
בית השפט קבע כלהלן:
משהוכחה הסכמת המשיבים במפורש או מכללא להקמת השביל, ובידיעתם כי הגישה למגרש האחורי היא דרך השביל לפי היתר הבנייה, אין למנוע מהמבקשת את השלמת בנייתו הנעשית במימונה ובעוד גם הם, רשאים להשתמש בו לצרכיהם.
כך גם פני הדברים בנוגע לחניות שהוכח כי המשיבים הסכימו להכשרתם בתחום המגרש שבבעלותם, ברצונם כי יינתן היתר בנייה למגרש הדו משפחתי שנקבע בתב"ע כי תנאי להיתר הוא הכשרת חניות כאמור.
בשים לב לטיב הזכות של המבקשת בשביל כבר רשות, יש להידרש לשאלת זכותם של המשיבים לתמורה בגין רשות השימוש.
יש לחייב את המבקשת בתשלום למשיבים בסך של 70,000 ₪ בגין הגריעה מהמגרש החזיתי. בכפוף לתשלום האמור, יש להורות על סעד הצהרתי לפיו יתאפשר למבקשת כפי עתירתה להשלים את בניית השביל והחניות לפי היתר הבנייה שניתן לה. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [עונשין] |
|
| תפ (י-ם) 571-07-13 מדינת ישראל נ' שושנה בת זליג באואר גליקמן (שלום; אילן סלע; 05/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: אבי בוזו, אלי פוקסברומר |
בית המשפט זיכה את הנאשמת מעבירה של כניסה לשטח סגור לפי סעיף 125 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945. צו אלוף האוסר שהייה בשטח מסוים, עליו להיות ברור למי שנוטל את הצו לידו, ללא פרוש ודרוש, וספק בהבנת גבולותיו של הצו ייזקף לזכותו של הנאשם.
עונשין – עבירות – הפרת הוראה חוקית
.
כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירה של כניסה לשטח סגור לפי סעיף 125 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945.
.
בית המשפט זיכה את הנאשמת, ופסק כלהלן:
השאלה האם מגוריה של הנאשמת בשטח הסגור כשלושה חודשים לפני חתימת האלוף על הצו, הופכים אותה ל"תושב קבוע בשטח", כהגדרתו בצו, אינה פשוטה. ואולם, אין צורך לדון במסגרת זו בפרשנות האובייקטיבית של מונח זה – "תושב קבע בשטח" – שכן בנסיבות העניין, הנאשמת סברה כי היא עונה להגדרה זו שבצו, ודי בכך כדי להורות על זיכויה בשל היעדר יסוד נפשי.
בדומה לנאשם שכנגדו מוגש כתב אישום בעבירה של אי קיום צו בית משפט, שיש להקפיד היטב על כל תג ותו של הצו בהפרתו מואשם הנאשם, וספק בהבנת גבולותיו של פסק הדין ייזקף לזכות הנאשם, כך גם ביחס לצו אלוף האוסר שהייה בשטח מסוים, עליו להיות ברור למי שנוטל את הצו לידו, ללא פרוש ודרוש, וספק בהבנת גבולותיו של הצו ייזקף לזכותו של הנאשם. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [נזיקין] [משטרה] [עונשין] |
|
| תא (י-ם) 16319-12-13 בני סלע נ' משטרת ישראל (שלום; דוד גדעוני; 02/03/18) - 45 ע' |
| עו"ד: מירית סביון |
המשטרה כשלה בהתנהלותה כלפי התובע בעת שהיה בתחנת המשטרה. מנגד, בנסיבותיו החריגות של המקרה הנדון, יש לקבל את טענות המדינה בקשר עם הנזקים וההוצאות שנגרמו לה בלכידת התובע לאחר בריחתו ממשמורת. התוצאה היא שחיובי הצדדים זה כלפי זה מתקזזים, ואין לחייב אף צד בתשלום כלשהו כלפי הצד שכנגד.
נזיקין – אחריות – משטרה
נזיקין – אחריות – שוטר
משטרה – שוטר – חובותיו
עונשין – עבירות – בריחה ממשמורת חוקית
.
עניינה של התביעה בטענות התובע בדבר התנהלות השוטרים בתחנת המשטרה אליה הובא לאחר שנלכד, ובכלל זה טענות לאלימות קשה, שימוש בכוח על מנת לאלצו להצטלם עם השוטרים והפצת התמונות באמצעי התקשורת. בתביעה שכנגד עותרת משטרת ישראל לחייב את התובע לשלם לה את העלויות וההוצאות שנגרמו לה בגין הימלטות התובע ממשמורת חוקית.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
המשטרה כשלה בהתנהלותה כלפי התובע בעת שהיה בתחנת נהריה. נעשה שימוש בכוח על מנת לכפות על התובע להצטלם, שלא לצרכי זיהוי וחקירה לרבות בצילומים שנועדו להנציח את הרגע ואת השוטרים שנטלו בו חלק. הדבר חזר על עצמו. ההתנהלות נמשכה פרק זמן בלתי מבוטל.
כן נמצא כי בשלב מסוים הוכנס לפיו של התובע מקל לשם נטילת דגימת תאים מפנים הלחי, ואף זאת תוך שימוש בכוח שלא כדין ובלא הסכמתו. בכל אלה יש כדי לפגוע פגיעה של ממש בתובע, באוטונומיה שלו ובכבודו. לב הפגיעה בתובע נעוץ בהתנהלות זו של השוטרים.
כתוצאה מהתרשלות השוטרים פורסמו בכלי התקשורת תמונות שונות של התובע שצולמו בידי השוטרים. הצילומים מציגים את התובע באורח פוגע. גם כאשר עסקינן בעבריין מורשע וגם בשים לב למעשים המחרידים והחריגים בחומרתם שבהם הורשע התובע, אין הצדקה לכך שהמשטרה תיתן יד לפרסום צילומים פוגעניים מתוך תחנת המשטרה ומתוך חדר החקירות ושלא לתכלית חקירתית ראויה. במכלול הנסיבות, יש להעמיד את הפיצוי הכולל לתובע על סך של 30,000 ₪.
מנגד, בנסיבותיו החריגות של המקרה הנדון, יש לקבל את טענות המדינה בקשר עם הנזקים וההוצאות שנגרמו לה בלכידת התובע לאחר בריחתו ממשמורת. התוצאה היא שחיובי הצדדים זה כלפי זה מתקזזים, ואין לחייב אף צד בתשלום כלשהו כלפי הצד שכנגד. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [דיון פלילי] |
|
| תפ (קריות) 27357-05-17 מדינת ישראל נ' פלונית (שלום; יוסי טורס; 27/02/18) - 8 ע' |
| עו"ד: י. יורין |
בית המשפט הורה על ביטול כתב האישום נגד הנאשמת, זאת בשל הפגם שנפל בהליך השימוע, בשים לב לנתוניה המיוחדים של הנאשמת.
דיון פלילי – העמדה לדין – זכות השימוע
דיון פלילי – כתב-אישום – ביטולו
.
בקשה לביטול כתב האישום בשל אי קיום שימוע לפי סעיף 60א' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
במקרה בו מונה לאדם אפוטרופוס, קיימת להליך השימוע תכלית חשובה ורחבה יותר מאשר במקרים רגילים. מרגע שידעה המאשימה שמדובר בחסויה שמונה לה אפוטרופוס, לא היה די בהסתפקות במשלוח מכתב שחזר בנימוק "לא ידוע".
המאשימה הפרה את חובתה ליידע את הנאשמת בדבר זכותה לפנות בבקשה להימנע מהגשת אישום נגדה. שאלה נפרדת היא מה הסעד שיש להושיט בשל הפרה זו.
הסעד הנכון הוא ביטולו של כתב האישום וקיומו של שימוע מבלי שתלוי ועומד נגד הנאשמת כתב אישום. קיומו של שימוע לאחר הגשת כתב אישום ובעודו תלוי ועומד, עלול לטעת בלב הנאשמת (והציבור) את התחושה שהתוצאה ידועה מראש.
מובן שעומדת לזכות המאשימה חזקת תקינות המנהל, לפיה תקיים לנאשמת שימוע בדיעבד בלב פתוח ונפש חפצה אף אם כתב האישום לא יבוטל. ואולם, לאור השלב הדיוני בו אנו מצויים, לא ייגרם נזק מביטולו של כתב האישום ועריכת שימוע בנתונים דומים לאלו בהם היה אמור הוא להתקיים לו קיימה המאשימה את חובותיה. |
| חזרה למעלה |
|
| בתי-הדין הרבניים |
| 28 [משפחה] |
|
| (אש') 1057471/ פלוני נ' פלונית (בתי-הדין הרבניים; ישי בוכריס, שמעון לביא, דניאל כ"ץ; 07/03/18) - 5 ע' |
| עו"ד: יצחק יונסי, אור עזריה, נתנאל מויאל |
היתר להוציא ילדים לחו"ל בניגוד לעמדת עו"ס.
משפחה – משמורת קטינים – הוצאת קטין מהארץ
משפחה – טובת הילד – קביעתה
משפחה – הסכם גירושין – אכיפה
.
בקשת האב להוצאת הילדים עמו לצרפת לתקופת חג הפסח לצורך ביקור אצל משפחתו המתגוררת שם. האם מתנגדת לכך, אף על-פי שבהסכם הגירושין הצדדים התחייבו לאפשר זאת. המלצות דו"ח העו"ס הן שלא להוציא את הילדים.
.
ביה"ד הרבני האזורי קיבל את הבקשה מהטעמים הבאים:
לדברי העוסי"ת שני ההורים מטפלים כראוי בילדיהם וגם העו"ס מסכימה שבאופן עקרוני חשיפת הילדים למשפחת האב וכן חשיפתם לתרבות שונה ונופים אחרים עשויה להרחיב את דעתם, והיא באופן עקרוני מעשה מבורך. העו"ס מנמקת את המלצותיה בכך שעקב התנגדות האם יש קונפליקט בין ההורים, ודבר זה מהווה פגיעה בטובת הילדים. ביה"ד עומד על הקושי בנימוקי העו"ס. ראשית צודק האב שיש לקחת בחשבון גם את הפגיעה בו ככל שבקשתו תדחה וכיצד היא עלולה להשפיע על הילדים. יתירה מכך, קשה מאוד לקבל נימוק זה, במיוחד נוכח העובדה כי אפשר שהוא יורחב, ואפשר שהאם תתנגד גם למפגש בארץ בין הילדים לבין הסבא והסבתא.
בוודאי שבמקרה זה שנחתם הסכם גירושין שבו הצדדים התחייבו לאפשר את הוצאת הילדים יש חשיבות לכך שההסכם יקוים. אמנם ידוע שהסכמות ההורים בעניין צורכי הילדים אינן מחייבות משפטית, אולם אין ספק שניתן לצאת מנקודת הנחה כי הצדדים בחתימתם שקלו את טובת הילדים, ורק לאחר ששוכנעו שזו טובתם אישרו את ההסכמות. ברור שיש מקרים יוצאי דופן שמי מהם מאשר את ההסכמות בשל מצוקה או לחץ המופעל מהצד האחר, אלא שטענה כזו לא נטענה בעניינו. עמידה על הוצאת ההסכמות מהכוח אל הפועל הינה חלק מטובת הילדים.
כיוון שלגופו של עניין העו"ס אינה רואה כל בעיה בהוצאת הילדים לחו"ל, לא מבחינת גילם ולא בשל הבדל מנטאלי כזה או אחר, ההיפך הוא הנכון, היא רואה בזה ברכה להתפתחותם, זהו הנימוק העיקרי שבית הדין צריך לשקול כאשר הוא דן בטובת הילדים.
הנושא הבריאותי שהעלתה האם – כי לבן מחלת אוזניים המונעת ממנו לטוס – תמוה מכמה בחינות. ראשית מאחר והוא לא הועלה בדיון קודם, ואין ספק שבריאות הילדים הייתה צריכה לעלות כעניין הראשון במעלה לפני כל עניין אחר. שנית, מדובר בעניין שלדברי האם מוסתר מהאב. דבר זה מעיד על פגם בתפיסת האימהות של האם שלמרות שהיא רופאת ילדים אינה מוצאת לנכון לשתף את האב במידע רפואי כה משמעותי שנמצא בידיה הנוגע לבריאותו של הילד. ונראה שהוא גם שורש התנגדותה לכך שהילדים יחזקו את הקשר עם משפחתו. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
