|
תוכן העניינים
| עליון |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| 10 [דיון פלילי] |
 |
| בשפ 1982/18 מדינת ישראל נ' פלוני (עליון; ג' קרא; 27/03/18) - 10 ע' |
בימ"ש האריך, בפעם ה-11, את מעצרו של המשיב, המואשם בביצוע עבירות חמורות על רקע לאומני-דתי וגזעני, בתנאי פיקוח אלקטרוני ב-45 ימים או עד למתן פסק דין, לפי המוקדם. נפסק כי, במכלול השיקולים, בשלב זה, האיזון שבין חירותו של המשיב לבין מסוכנותו, מצוי בהמשך המעצר בפיקוח האלקטרוני, בתנאים שנקבעו.
 דיון פלילי – מעצר – הארכתו
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – פיקוח אלקטרוני |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| עבודה ארצי |
| 16 [עבודה] |
|
| עבל (ארצי) 44405-10-15 עומרי קיס נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; לאה גליקסמן, אילן איטח, רועי פוליאק, יגאל פליטמן, ורדה וירט ליבנה, נ.צ: מיכל בירון בן גרא, יודפת הראל בוכריס; 26/03/18) - 77 ע' |
ביה"ד הארצי שינה מההלכות הקודמות הנוגעות להכנסה מתשר, לעניין משפט העבודה ודיני הביטוח הלאומי, ופסק כי הכנסה מתשר בענף המסעדנות מהווה הכנסה של העסק והכנסת עבודה של 'עובדי שרשרת השירות' מהמעסיק, בין אם התשר עבר בספרי המסעדה ובין אם לאו; בהעדר התניה מפורשת אחרת, ברירת המחדל היא כי מעסיק רשאי לעשות שימוש בכספי התשר לשם תשלום שכר עבודה בלבד; ההסדר החדש ייכנס לתוקף ביום 1.1.2019.
עבודה – שכר עבודה – תשר
עבודה – עובדים – שכר עבודה |
|
|
|
| מנהלי |
|
|
|
|
|
|
| מחוזי |
|
|
|
|
| שלום |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| משפחה |
|
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| עליון |
| 1 [עורכי-דין] [בתי-משפט] |
|
| רעא 9930/17 אל מדאמין בע"מ נ' חביב שחאדה חנא (עליון; נ' סולברג, א' שהם, ד' מינץ; 28/03/18) - 13 ע' |
| עו"ד: נמיר קאסם חוסין, יואב אלון אלשיך, ערן כהן ציון |
בימ"ש העליון קבע הלכה ולפיה, לבית המשפט נתונה סמכות עקרונית ליתן צווים או סעדים בגין הפרת כללי האתיקה של עורכי הדין. סמכות זו תופעל במצבים חריגים בהם יהיה מוצדק לברר את השאלה האתית במסגרת הדיון האזרחי, ורק לאחר שבית המשפט שוכנע כי ההפרה הנטענת עלולה לפגוע באינטרסים לגיטימיים של בעל הדין שהעלה אותה, ולאחר מכן עליו לבחון מהי הדרך הראויה לבירור העניין; ברגיל, מוטב לדברים להתברר במסגרת מוסדות לשכת עורכי הדין.
עורכי-דין – שיפוט משמעתי – סמכות בית הדין המשמעתי
עורכי-דין – לשכת עורכי-הדין – סמכות
בתי-משפט – סמכות – סמכות טבועה
בתי-משפט – סמכות – בית משפט אזרחי
.
הדיון נסב אודות השאלה מי ידון בטענה, שהועלתה במהלך משפט, לניגוד עניינים של עורך דין, הפרה של כלל מכללי האתיקה של עורכי הדין, ולפגיעה בעטיה בצד שכנגד – בית המשפט או ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין. במקרה דנן בימ"ש המחוזי פסק כי אין מקום לכך שבימ"ש יכריע בטענות הנוגעות לניגוד עניינים של עורך דין מייצג וכי דבר זה מסור לסמכות ועדת האתיקה שבלשכת עורכי הדין, אף כי יתכן שיהיו מצבים שבהם יהיה רשאי בית המשפט לקבוע אגב אורחא כי עורך דין מייצג פועל בניגוד לכללי האתיקה. לפיכך, נדחתה בקשת המבקשים להורות לעורך הדין המייצג להפסיק לייצג את המשיב, ומכאן בקשת רשות הערעור.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט סולברג ובהסכמת השופטים שהם ומינץ) נתן רשות ערעור, דחה את הערעור ופסק כי:
האכסניה הטבעית והרגילה לבירור שאלות שבאתיקה היא מוסדות לשכת עורכי הדין – ועדות האתיקה ובתי הדין המשמעתיים. כבר נפסק כי אין זה ראוי שבימ"ש אזרחי יחליט, אגב אורחא, אם התנהגות מסוימת פוגעת בכללי האתיקה. עניין הוא למוסדות הלשכה לענות בו. עוד נפסק כי שאלת המותר והאסור בתחום האתי, מן הראוי שתוכרע על-ידי בתי הדין המשמעתיים ורק במצבים חריגים יתערב בימ"ש. עם זאת, לעיתים נדרש בימ"ש האזרחי להכריע בעצמו בסוגיות אתיות המתעוררות לפניו. השאלה האם מוסמך בית המשפט להכריע בטענות על אודות הפרת כללי האתיקה, כאשר אחד מבעלי הדין טוען כי ההפרה פוגעת בו מעמידה התלבטות בין שתי תכליות של כללי האתיקה, השלובות זו בזו, האחת נועדה לשמור על כבוד המקצוע והשנייה נועדה להגן על לקוחותיהם של עורכי הדין ועל הצדדים למשפט, שעלולים להיפגע מהתנהגות לא הולמת של עורך-דין. לבימ"ש קיימת סמכות עקרונית להידרש לסוגיה במקרה הצורך מכוח סמכותו הכללית המעוגנת בסעיף 75 לחוק בתי המשפט, ואף ליתן צווים מתאימים להגנה על בעל הדין. כאשר מועלית טענה הנוגעת למישור האתי, על בימ"ש לברר שאלה מקדמית והיא האם ההפרה הנטענת עלולה לפגוע באינטרסים לגיטימיים של בעל הדין שהעלה אותה. רק כאשר זהו המצב, קמה הסמכות הכללית של בית המשפט להיזקק לסוגיה.
כאמור, האכסניה הטבעית לבירור שאלות שבאתיקה מקצועית היא מוסדות לשכת עורכי הדין. ברגיל, ככל שמתעוררת שאלה הנוגעת להפרת כללי האתיקה יפנה בימ"ש את הצדדים למוסדות הלשכה. הכרעה בשאלה אתית במסגרתו של דיון אזרחי היא בגדר חריג בלבד. קיומו של החריג נבחן מנקודת המבט של בעל הדין המעלה את טענת ההפרה. בימ"ש לא יבחן את הסוגיה האתית כשלעצמה, במנותק מהשלכותיה על הדיון ועל זכויות הצדדים. השאלה המקדמית שעל בימ"ש לבחון היא אם הטענה המועלית לפניו מבוססת על פגיעה בזכויותיו של בעל הדין בהליך, ולא על פגיעה בטהרת ובכבוד המקצוע גרידא. גם לאחר ששוכנע בימ"ש כי נחוץ לברר את העניין שהועלה לפניו לצורך שמירה על הגינות ההליך, עליו לבחון מהי הדרך הראויה לבירורו. מכיוון שדרך המלך לבירור שאלות אתיות היא אצל מוסדות הלשכה, לעתים רבות ההיגיון מחייב להפנות את הצדדים תחילה ללשכת עורכי הדין, לקבלת חוות דעת מקדימה. ודוק: אם בימ"ש שוכנע כי הסוגיה האתית שהועלתה אינה בעלת פוטנציאל לפגיעה בזכויות הצדדים ובהגינות ההליך, הוא ידחה את הבקשה תוך הפניית הצדדים למוסדות הלשכה; אם בימ"ש שוכנע כי אכן ראוי להיזקק לבקשה, אלא שלדעתו נחוצה ראשית עמדת מוסדות האתיקה, הוא יפנה את הצדדים לקבלת חוות דעת אשר תשוב ותובא לפניו. לאחר שהסוגיה תיבחן על-ידי מוסדות הלשכה יהיה על בימ"ש לבחון את תוכנה של החלטתם ולהפעיל את שיקול דעתו באשר למשמעות המעשית שיש להסיק מכך על ההליך הקונקרטי שלפניו.
בענייננו, ההכרעה בשאלה הנקודתית שהועלתה דורשת בירור עובדתי החורג מעניינו של התיק. לפיכך, אף שלכאורה נדרשת הכרעה לצורך הגנה על זכויות בעלי הדין הרי שמבחינת היקף ומהות הטענות, מן הראוי היה להפנות את הצדדים תחילה לדיון במוסדות האתיקה של לשכת עורכי הדין, וכדין הופנו הצדדים לדיון במסגרת זו; יחד עם זאת, הסוגיה האתית שהועלתה אכן עלולה לפגוע בזכויות הדיוניות של המבקשים ולפיכך, לכשתתקבל החלטת מוסדות הלשכה, רשאים המבקשים להביאה לפני בימ"ש ולהעלות את טענותיהם בקשר לכך. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 1916/18 מדינת ישראל נ' יצחק אברג'יל (עליון; נ' הנדל; 28/03/18) - 11 ע' |
| עו"ד: שמעון וייס, גלאון קפלנסקי, ליגל יחזקאל, אלי בניה, אלכסנדרה קרא, איתמר גלבפיש |
בקשה להארכת מעצר עשירית לפי סעיף 62 לחוק המעצרים. בין היתר צוין כי המחוקק תיקן את סעיף 62 בשנים האחרונות באופן שניתן להאריך את המעצר מעבר ל-90 יום ועד ל-150 יום. תקופה זו ארוכה ויש להגיע לקצה רק במקרה המתאים. בנסיבות המקרה, לרבות המסוכנות הרבה שלכאורה עולה מהמשיבים, וקצב המשפט המתוכנן – שלושה דיונים בשבוע – נראה נכון להיעתר לבקשה למלוא התקופה, תוך ניכוי ימי מעצר הביניים במסגרת בקשה זו.
דיון פלילי – מעצר – הארכתו
.
בקשה להארכת מעצר עשירית לפי סעיף 62 לחוק המעצרים במסגרתה מבוקש להאריך את מעצרם של משיבים 1, 4 ו-5 (להלן: בהתאמה, נאשם 1, נאשם 10 ונאשם 12 וביחד שלושת הנאשמים)– המואשמים בעבירות רצח, אלימות, סמים מס ועוד, במסגרת ארגון פשיעה בניהולו ופיקודו של נאשם 1, ב-150 ימים או עד למתן פסק-דין, לפי המוקדם.
.
ביהמ"ש העליון (השופט נ' הנדל) קיבל את הבקשה מהטעמים הבאים:
שני שיקולים עיקריים מנחים את ביהמ"ש בבואו להאריך את מעצרו של נאשם מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחוק המעצרים – המסוכנות הנשקפת מהנאשם, וקצב התקדמות המשפט בעניינו. לגבי השיקול השני, התיק מגלה מורכבות מסוימת.
בבוא בימ"ש לבחון את שיקול קצב התקדמות המשפט עליו להביט לאחור, הכיצד מתקדם המשפט? כמו כן עליו להביט קדימה. זאת בשני מישורים – הראשון, באיזו מידה ביהמ"ש המברר משקיע זמן ומועדים לשמיעת המשפט? והשני, מה הצפי לסיום המשפט? בענייננו, נגזר משילוב השיקולים כי ביהמ"ש המחוזי עושה מאמץ ראוי להתקדם בהליך, והוא אכן מתקדם. לצד זאת, לנוכח הזמן הרב הצפוי שנותר עד לסיום המשפט (בשל היקפו של התיק) יש לבחון היטב את שיקול המסוכנות של המשיבים. ככל שהמסוכנות גבוהה, מכלול השיקולים יטה את הכף לכיוון קבלת הבקשה הנדונה. כך על פי בחינת הנסיבות במסגרת בקשה זו.
אומנם אין זה רצוי כי נאשמים ישהו במעצר עד לסיום ההליכים תקופה כה ארוכה, כאשר חזקת החפות עומדת להם. אולם על ביהמ"ש לאזן בין השיקולים, ולתת דעתו לא רק לקצב המשפט אלא גם לשיקול של מסוכנות המשיבים, כפי שעולה לכאורה מהאישומים המיוחסים להם, והאינטרס הציבורי הכרוך בכך.
ביחס לשיקול הראשון, מסוכנותם של הנאשמים נלמדת באופן ברור משני מקורות נפרדים – סעיפי כתב האישום ועברם הפלילי. בהקשר זה נדחו טענות נאשמים 10 ו-12 לגבי חוסר-השוויון אל מול נאשמים אחרים, אשר נטען כי עניינם דומה באופן המצדיק גם את שחרורם וזאת בשל שני הבדלים מרכזיים: קיומן של ראיות לכאורה התומכות בכתב האישום, אשר לא נקבעה לגביהן חולשה ועברם הפלילי העשיר והעדכני של נאשמים 10 ו-12, למול עבר פלילי דל יחסית, ותשתית ראיות חלשה בעניינם של הנאשמים האחרים.
כן הוער בין היתר, בהתייחס לטענה המנסה להיתלות בדבריה של הנשיאה א' חיות בדיון שנערך ביום 5.7.2017 (בש"פ 5008/17), לפיהם לאחר עדות עדי המדינה הרלוונטיים ייתכן ויש לשוב ולבחון את סוגית מעצרם של הנאשמים, וכי יש לקבל תסקיר מעצר בעניינם. ככלל אופיו של דיון ראוי מוביל לכך שבימ"ש מעלה שאלות והערות בכיוונים שונים, מבלי שיש בהם הבעת עמדה, וטוב שכך. השיח בין ביהמ"ש לבין התביעה והסנגוריה נועד להוות כלי חידוד והבהרה. לעומת זאת, כמובן כי יש משמעות לקביעות ואף לאמרות בהכרעות שיפוטיות שבגדרן בימ"ש פוסק את פסיקותיו.
ברם, אין לשלול את השימוש בקבלת תסקיר מעצר. אף ייתכן כי היה מקום להזמין תסקיר מעצר בשלב זה או אחר, לגבי נאשם זה או אחר. אך לצד זאת יש לזכור כי אין חובת תסקיר מעצר, והעניין נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש. בשלב זה של המשפט ביהמ"ש אינו סבור כי העניין דורש קבלת תסקיר כדי להכריע בבקשה.
לסיום צוין כי המחוקק תיקן את סעיף 62 בשנים האחרונות באופן שניתן להאריך את המעצר מעבר ל-90 יום ועד ל-150 יום. תקופה זו ארוכה היא ויש להגיע לקצה רק במקרה המתאים. בנסיבות המקרה, לרבות המסוכנות הרבה שלכאורה עולה מהמשיבים, וקצב המשפט המתוכנן – שלושה דיונים בשבוע – נראה נכון להיעתר לבקשה למלוא התקופה, תוך ניכוי ימי מעצר הביניים במסגרת בקשה זו. לפיכך הבקשה מתקבלת, ומעצרם של משיבים 1, 4, ו-5 הוארך ב-132 ימים. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| רעפ 6306/17 מוחמד חטיב נ' מדינת ישראל (עליון; ד' מינץ; 28/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: הדר פרנקל, חנא בולוס |
נדחתה בקשת רשות ערעור שעניינה חומרת העונש (שנת מאסר בפועל) שהושת על המבקש בגין ביצוע עבירות בנשק, בהעדר עמידה באמות המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" ובהעדר סטייה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות, כאשר נוכח מגמת ההחמרה בענישה על עבירות נשק, העונש כלל אינו חמור.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות נשק
עונשין – ענישה – התערבות ערכאת הערעור
עונשין – ענישה – מתחם הענישה
דיון פלילי – רשות ערעור – מתי תינתן
.
המבקש הורשע בבימ"ש השלום בביצוע עבירות בנשק. בימ"ש השלום קבע כי מתחם העונש ההולם בעניינו של המבקש נע בין 6 ל-24 חודשי מאסר בפועל והשית על המבקש 6 חודשי מאסר אשר ירוצו בדרך של עבודות שירות, לצד מאסר מותנה לתקופה של 7 חודשים וקנס בסך של 5,000 ש"ח או 50 ימי מאסר תמורתו. ערעור המשיבה על קולת העונש התקבל ובימ"ש המחוזי גזר על המבקש עונש של 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל. יתר רכיבי העונש נותרו על כנם. מכאן הבקשה למתן רשות ערעור הנסבה על חומרת העונש.
.
בית המשפט העליון (השופט ד' מינץ) דחה את הבקשה ופסק כי:
הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים, שבהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית, רחבת היקף וכבדת משקל, בעלת השלכות ציבוריות החורגות מעניינים של הצדדים הישירים להליך, או בנסיבות המעוררות חשש מפני עיוות דין או אי-צדק חמור. זאת ועוד, הבקשה נסובה על חומרת עונשו של המבקש, שאינה מקימה, כשלעצמה, עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", אלא במקרים נדירים בהם מתגלה סטייה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות. בענייננו, טענות המבקש ממוקדות בעניינו הפרטי ועניינן בהשגה על חומרת העונש שהושת עליו. כמו כן, בנסיבות המקרה, לא נגרם למבקש עיוות דין, ואף לא מתקיימים שיקולי צדק מיוחדים התומכים במתן רשות ערעור. די בטעמים אלו, כשלעצמם, כדי לדחות את הבקשה.
למעלה מן הצורך, גם לגופם של דברים דין הבקשה להידחות. אמנם בימ"ש המחוזי לא קבע מהו מתחם העונש ההולם, והסתפק בקביעה כי העונש שהושת על ידי בימ"ש השלום חורג באופן קיצוני מרמת הענישה הראויה בנסיבות דומות. אלא שמשהוטל בסופו של דבר עונש המצוי בגדרו של מתחם העונש שקבע בימ"ש השלום, שנע בין 6 לבין 24 חודשי מאסר, אין הצדקה להתערב בו אך בשל היעדר קביעה מפורשת בדבר מתחם העונש ההולם. שנית, בימ"ש המחוזי שקל את מכלול השיקולים הנדרשים לעניין ואיזן ביניהם כראוי. העונש שהשית בימ"ש המחוזי אינו חורג ממדיניות הענישה הראויה במקרים כאמור, ומשכך לא נמצא טעם מספיק להתערב בו, קל וחומר שלא במסגרת "גלגול שלישי". אדרבה, נוכח מגמת ההחמרה בענישה על עבירות נשק, העונש כלל אינו חמור. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [דיון פלילי] |
|
| רעפ 1739/18 אברהם בן ששון נ' מדינת ישראל (עליון; א' שהם; 28/03/18) - 9 ע' |
| עו"ד: דוד גולן |
נדחתה בקשת רשות ערעור שעניינה הרשעת המערער בעבירה של גרימת מוות ברשלנות בהעדר עמידה באמות המידה למתן רשות ערעור; עוד נפסק כי טענות המבקש לפיהן הודאתו בכתב האישום ניתנה מתוך טעות בשיקול דעת, מתוך לחץ והרתעה מופנות כלפי ממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, שערכאת הערעור איננה נוטה להתערב בהם בפרט ב"גלגול שלישי", ומכל מקום בדין דחו ערכאות קמא את בקשת המבקש לחזור בו מהודאתו.
דיון פלילי – הודאה – חזרה מהודאה
דיון פלילי – רשות ערעור – מתי תינתן
דיון פלילי – ערעור – אי-התערבות בממצאים עובדתיים
.
המבקש הורשע בבימ"ש השלום לתעבורה בביצוע עבירה של גרימת מוות ברשלנות. בית המשפט לתעבורה גזר על המבקש בין היתר 6 חודשי מאסר, לריצוי בדרך של עבודות שירות. המבקש ערער לבימ"ש המחוזי על הרשעתו בדין. הערעור נדחה ומכאן בקשת רשות הערעור.
.
בית המשפט העליון (השופט א' שהם) דחה את הבקשה ופסק כי:
רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן במשורה והיא שמורה למקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה ציבורית רחבת היקף, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים להליך; או למקרים בהם מתעורר חשש מפני עיוות דין מהותי או אי-צדק שנגרם למבקש. הבקשה דנן אינה עומדת באמות המידה האמורות, ואף אין מתעורר חשש לעיוות דין או לחוסר צדק. זאת ועוד, טענות המבקש, לפיהן הודאתו בכתב האישום ניתנה מתוך טעות בשיקול דעת, מתוך לחץ ומתוך ההרתעה מההליך השיפוטי, ובניגוד לאמונתו הכנה בחפותו, כמו גם עובדת ידיעתו ואישורו את פרטי הסדר הטיעון, מופנות כלפי ממצאים שבעובדה וקביעות מהימנות, שנעשו על ידי בית המשפט לתעבורה, וערכאת הערעור איננה נוטה להתערב בממצאים מעין אלה. ביתר שאת אמורים הדברים, שעה שמדובר בערכאת ערעור המתבקשת לדון בנושא ב"גלגול שלישי". אף נראה כי הבקשה מהווה ניסיון לערוך מעין "מקצה שיפורים" לתוצאת הערעור, ניסיון שאין להיעתר לו. די בטעמים אלו, על מנת לדחות את הבקשה.
למעלה מן הצורך, נדחו טענות המבקש לפיהן הודאתו נבעה מלחץ או בשל חששו מההליך השיפוטי, וכי הודאתו ניתנה מבלי שהוסבר לו תוכנו של הסדר הטיעון. לא הוצגו טעמים מיוחדים וחריגים לחזרה מהודאה, שעה שהמבקש מסר את הודאתו מרצון חופשי ומתוך הבנה של כלל העובדות. הנסיבות שקדמו לבקשת המבקש לחזור בו מהודאתו, מצביעות על כך שההודאה התקבלה לאחר הפעלת שיקול דעת והבנת משמעות תוכן ההסדר. אין אף לקבל את טענת המבקש בדבר העיתוי בו הועלתה בקשתו, שכן אמנם הבקשה הוגשה טרם שנגזר דינו, אולם מדובר בבקשה שהוגשה במועד מאוחר בהליך המשפטי. במשך כשלושה וחצי חודשים ממועד ההודאה, לא העלה המבקש כל השגה בנושא זה, אף לא בפני הממונה על עבודות השירות. כמו כן, לא השמיע המבקש כל טענה כלפי הייעוץ המשפטי שקיבל, במסגרת ההליכים שהתקיימו בעניינו. לפיכך בדין דחו ערכאות קמא את בקשת המבקש לחזור בו מהודאתו. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| רעפ 2205/18 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; י' אלרון; 28/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: אמיר סילש |
ביטול הרשעתו של המבקש – מנהל עבודה באתר בניה שהורשע בעבירות בטיחות בעבודה בעקבות תאונת עבודה שהובילה למותו של עובד – עלולה לחתור תחת התכליות העומדות ביסוד האחריות הפלילית המוטלת בעבירות בטיחות בעבודה, בין היתר בשל הצורך למנוע עבירות דומות בעתיד. במקרים כגון אלו, נדרשים שיקולים כבדי משקל אף יותר מגדר הרגיל כדי לסטות מהכלל לפיו "משנקבעה אחריותו של אדם בפלילים, יש להרשיעו".
דיון פלילי – הרשעה – הימנעות מהרשעה
עונשין – עבירות – בטיחות בעבודה
דיון פלילי – רשות ערעור – מתי תינתן
.
בקשת רשות ערעור על פס"ד מחוזי, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על גז"ד של בימ"ש שלום. רקע : המבקש שימש כמנהל עבודה באתר בנייה ובו בור בעומק של כ-15 מטרים שהוקף בגדר, שהיתה מרוחקת כשני מטרים משפתו. המבקש הורה לשניים מעובדיו, להעביר ערימת תבניות ברזל באמצעות עגורן צריח שהיה באתר הבנייה ולהניחן בשטח שבין הגדר לבור. בעקבות כך, חצה אחד מהם (להלן: המנוח) את הגדר, עמד במרחק של כמטר משפת הבור. בעקבות פעולות שונות נפלו שתי תבניות מ"ראש הערימה" אשר פגעו במנוח וגרמו למותו. המבקש הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן, בעבירת מעשה פזיזות ורשלנות ובעבירת אי גידור בור העולה על שני מטרים. שירות המבחן המליץ על ביטול הרשעתו בדין, בכפוף להטלת צו של"צ. ביהמ"ש דחה את המלצת שירות המבחן והשית על המבקש עונש של 300 שעות של"צ; חודשיים מאסר על תנאי ופיצוי לאלמנת המנוח בסך 6,000 ש"ח. המבקש הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי, ובו השיג על הרשעתו בלבד. הערעור נדחה ומכאן בר"ע זו.
.
ביהמ"ש העליון (השופט י' אלרון) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שני" תינתן במקרים נדירים בלבד, המעוררים סוגיה משפטית עקרונית החורגת מעניינו של המבקש, או כאשר נגרם למבקש עיוות דין מהותי או אי צדק. יתירה מזאת, בקשת רשות ערעור הנסבה על גזר הדין בלבד תתקבל רק בנסיבות חריגות אשר בהן סטה ביהמ"ש באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת. עניינו של המבקש אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים. העונש שהושת על המבקש מצוי במתחם הענישה המקובל לעבירות מסוג העבירות שביצע, ולא נגרם לו כל עיוות דין בניהול ההליך או בתוצאתו. די בנימוק זה כדי לדחות את הבקשה.
דין הבקשה להדחות אף לגופה. אין ספק כי במסגרת גזר הדין יש ליתן משקל לשיקומו של המבקש, כמו גם לנסיבותיו האישיות, אך אלו אינם השיקולים היחידים העומדים בפניה של הערכאה הדיונית, ודאי שלא המכריעים שבהם.
בימ"ש קמא בחן את מכלול טענות המבקש בדבר נסיבותיו האישיות, אך ציין: "עבירות מסוג זה נפוצות ואכיפתן קשה [...] אי הקפדה של מנהל עבודה על כללי הבטיחות בנסיבות המתוארות בכתב האישום המתוקן, עולה כדי עבירה חמורה, שאינה עומדת בתנאי הלכת כתב, ומשכך אין לקבוע כי ניתן להימנע מהרשעה בגינה". לא ניתן להפריז בחשיבותם של כללי הבטיחות בעבודה, שנועדו לשמירה על גופם וחייהם של העובדים במקום, ויש לעמוד בחומרה על כל הפרה של כללים אלה. המבקש טוען כי נסיבות ביצוע העבירה והתנאים הסביבתיים שהובילו לביצועה (בכלל זה, מצבו הבטיחותי הירוד של האתר, כפי שהתקבל מחברת בנייה אחרת) מובילים למסקנה כי אין מדובר בעבירה חמורה, אך דין טענה זו להידחות.
אדרבה, על מנהל עבודה להקפיד הקפד היטב על כללי הבטיחות על מנת לשמור על שלומם וביטחונם של עובדיו, נוכח פוטנציאל הסכנה בשל אופי ומהות העבודה בה הם עוסקים, ובייחוד מקום בו הסיכון לפגיעה גדול יותר, מסיבות כאלה ואחרות.
מבלי להקל ראש בדבר השלכותיה הקשות של הרשעת המבקש על סיכויי העסקתו בעתיד, דומה כי ביטול הרשעתו עלולה לחתור תחת התכליות העומדות ביסוד האחריות הפלילית המוטלת בעבירות בטיחות בעבודה, בין היתר בשל הצורך למנוע עבירות דומות בעתיד. במקרים כגון אלו, נדרשים שיקולים כבדי משקל אף יותר מגדר הרגיל כדי לסטות מן הכלל לפיו "משנקבעה אחריותו של אדם בפלילים, יש להרשיעו".
נוכח האמור, אין מקום לשקול את ביטול ההרשעה בעבירה חמורה זו. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 2309/18 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; י' עמית; 28/03/18) - 11 ע' |
| עו"ד: נלי פינקלשטיין, גילית מנטניבנד, מירי פרידמן |
המסגרת הדיונית של בקשה לעיון חוזר, אשר נסבה על גובה הערובה שנקבעה כתנאי לשחרור ממעצר עד תום ההליכים היא בסעיף 52(ב) לחוק המעצרים; השיקולים הנדרשים במסגרת בקשה לעיון חוזר לפי סעיף 52(ב), אינם חופפים במלואם לשיקולים הנדרשים במסגרת בקשה לעיון חוזר לפי סעיף 52(א) לחוק.
דיון פלילי – עיון חוזר – שחרור בערובה
דיון פלילי – עיון חוזר – שיקולי בית-המשפט
דיון פלילי – שחרור בערובה – ערבות
.
ערר על החלטת בימ"ש מחוזי, בגדרה נדחתה בקשה לעיון חוזר בהחלטה לפיה נדחתה בקשת העורר להקלות בתנאים שנקבעו לשם שחרורו לחלופת מעצר, הכוללים בין היתר, הפקדה בסך שני מיליון ₪. כתב האישום שהוגש נגד העורר מייחס לו ביצוע עבירות שוחד, הלבנת הון, גניבה בידי עובד, רישום כוזב במסמכי תאגיד ומרמה והפרת אמונים. עניינו של הערר במסגרת הדיונית של בקשה לעיון חוזר,
אשר נסבה על גובה הערובה שנקבעה כתנאי לשחרור ממעצר עד תום ההליכים. הערר מפנה את הזרקור להוראת סעיף 52(ב) לחוק המעצרים.
.
ביהמ"ש העליון (השופט י' עמית) פסק:
בימ"ש קמא דן בבקשת העורר במסגרת בקשה לעיון חוזר על פי סעיף 52(א) לחוק המעצרים הקובע שלוש עילות לעיון מחדש בהחלטות הנוגעות למעצרו של נאשם, והן: גילוין של עובדות חדשות; שינוי נסיבות; או חלוף זמן ניכר מעת ההחלטה הקודמת. מאחר שמהחלטתו הקודמת של בימ"ש קמא, חלף אך כחודש וחצי, ומאחר שלא נתגלו עובדות חדשות, נבחנה הבקשה אך ורק באספקלריה של שינוי נסיבות, ומשנמצא כי לא חל שינוי נסיבות, נדחתה הבקשה. גם ב"סיבוב הקודם" שהגיע לפתחו של בימ"ש זה נבחנו בקשותיו של העורר במסגרת הדיונית של בקשה "רגילה" לעיון חוזר.
ברם, המסגרת הדיונית הנאותה של הבקשה והערר היא בסעיף 52(ב) לחוק המעצרים – שלא נזכרה על ידי מי מהצדדים.
המחוקק היה רגיש לאפשרות שאדם יישאר במעצר אך בשל חסרון כיס, ועל כן הורה בסעיף 47 לחוק המעצרים, כי יש להביא את העצור בדחיפות בפני שופט מקום בו הערובה שנקבעה לא הומצאה. החובה לחזור ולהביא את העצור בפני שופט תוך 24 (כשהערובה לא הומצאה במועד שנקבע – סעיף 47(ב)), או 48 שעות (כשלא נקבע מועד להמצאת הערובה – סעיף 47(ג)), היא בבחינת "את פתח לו" ונועדה למנוע מצב בו העצור עצמו אינו מודע לזכותו לחזור ולעתור לביהמ"ש לשינוי סכום הערובה. על ביהמ"ש לבחון אם העצור נותר במעצר מחמת חסרון כיס של ממש, שאם כך הדבר, רשאי ביהמ"ש לחזור ולעיין מחדש בגובה הערובה. בימ"ש זה חזר והדגיש לא אחת את החשיבות בהבאתו של העצור בפני ביהמ"ש בשנית, אם לא עלה בידו להמציא הערבויות במסגרת המועדים הקבועים בסעיף 47.
סעיף 47(ב) חל הן על חשוד בהליך של מעצר ימים לפני הגשת כתב אישום והן על נאשם בהליך של מעצר עד תום ההליכים לאחר הגשת כתב אישום.
סעיף 47(ב), אינו סעיף "חד פעמי". ככל שלא עלה בידי העצור לעמוד בתנאי הערובה שהושתה עליו, הוא רשאי לפנות בכל עת לביהמ"ש בהתאם לסעיף 52(ב) לחוק המעצרים, הקובע כי "אדם המוחזק במעצר בשל אי יכולתו להמציא ערובה, רשאי לפנות בכל עת בבקשה לעיון חוזר". בכך ביקש המחוקק להבחין בין מקרה של עיון חוזר עקב היעדר יכולת להמציא ערובה, לבין מקרה רגיל של בקשה לעיון חוזר בגדרי סעיף 52(א) אשר על פיו, כאמור, ניתן לפנות לביהמ"ש רק אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה. היינו, וכפי שכבר נפסק, סעיף 52(ב) הוא בבחינת "דין מיוחד שנקבע למקרה בו אדם מוחזק במעצר בשל אי יכולתו להמציא ערובה".
בנוגע ליחס בין סעיף 47(ב) לסעיף 52(ב) לחוק, ביהמ"ש מבהיר כי מדובר בשתי הוראות דין המשלימות זו את זו ומשקפות את רצון המחוקק להימנע ממצב בו אדם שוהה במעצר תקופות ארוכות מאחר שלא עלה בידו לגייס את סכום הערובה, מבלי שביהמ"ש נתן דעתו על כך ובחן שוב את מכלול הנסיבות.
בסעיף 47(ב) לחוק ביקש המחוקק להעניק לעצור מעין "עזרה ראשונה" לאחר מתן ההחלטה, בעיקר על מנת לברר אם ניתנה לעצור האפשרות להתארגן ולעשות את הסידורים הטכניים הנדרשים כדי לגייס את סכום הערובה שנקבע. בעוד סעיף 52(ב) מיקומו בפרק זמן מאוחר יותר, והוא נועד לבחון יותר לעומק את תנאי הערובה שהושתו על העצור, הן בהיבט של יכולתו הכלכלית להפקיד את הערובה הנדרשת והן בהיבט הכולל של חלופת המעצר, קרי, אם יש בחלופה כדי להקהות את עילות המעצר של מסוכנות, שיבוש הליכי משפט והימלטות מן הדין.
כאשר ביהמ"ש משית על עצור סכום ערובה שאינו ריאלי בעליל, יש בכך משום תרתי דסתרי להחלטה לשחרר את העצור. הכלי של ערובה לצורך שחרור העצור מכותלי בית הכלא, לא נועד לשמש בעקיפין לצורך מעצר.
השיקולים במסגרת הנורמטיבית של בקשה לעיון חוזר לפי סעיף 52(ב), אינם חופפים במלואם לשיקולים הנדרשים במסגרת בקשה לעיון חוזר לפי סעיף 52(א) לחוק. כך, על ביהמ"ש להתחשב במשך הזמן שחלף מאז מתן ההחלטה על שחרור לחלופת מעצר בכפוף להמצאת הערובה. קיימת מעין-חזקה, הניתנת לסתירה, כי ככל שחולף הזמן מבלי שהעצור המציא את הערובה שנקבעה כתנאי לשחרורו, אין ביכולתו לעמוד בערובה, והיא ככל הנראה אינה ריאלית מבחינתו. עם זאת, יש להתייחס למעין-חזקה זו בזהירות, על מנת שהדברים לא יגלשו ל"מקח וממכר" בין העצור לבין ביהמ"ש כל שני וחמישי.
מכל מקום, ככל שחולף הזמן, על ביהמ"ש לחזור ולבחון את סכום הערובה על רקע מכלול הנתונים. זאת, תוך איזון בין סכום הערובה ויכולתו הכלכלית הריאלית של העצור מחד גיסא, לבין עוצמת החשש להתממשות עילות המעצר מאידך גיסא, ובמקרה שבפנינו – החשש להימלטות. אם וככל שביהמ"ש השתכנע כי אין ביכולתו של העצור לגייס את הסכום הנדרש או את הערבויות והביטחונות הנדרשים (כגון ערבויות צדדים שלישיים), יבחן ביהמ"ש אם קיימת דרך אחרת להבטיח את מטרת המעצר, שלא על דרך של מעצר מאחורי סורג ובריח.
כאמור, הדיון בעניינו של העורר, נערך עד עתה במסגרת הדין הכללי של בקשה לעיון חוזר, ושלא במסגרת הדין המיוחד שנקבע בסעיף 52(ב) לחוק. לפיכך, ביהמ"ש מורה על החזרת התיק לבימ"ש קמא, שיבחן את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, והפעם, במסגרת דיון לפי סעיף 52(ב) לחוק המעצרים.
על ביהמ"ש לבחון את השאלות הבאות: האם אכן אין ביכולתו של העצור למלא אחר תנאי הערובה שנקבעו? אם התשובה חיובית – האם מתחייב מכך שיש לשנות את תנאי הערובה המקוריים נוכח מכלול הנסיבות?. אם התשובה חיובית – מה השינויים שיש להכניס בתנאים אלה?
אם וככל שבימ"ש קמא יגיע למסקנה כי יש מקום לשנות מתנאי הערובה, יש לבחון את האפשרות לקחת בחשבון את הנכסים והכספים של העורר שחולטו או הוקפאו (מיליוני שקלים), תוך בחינת סכומי השוחד והגניבה המיוחסים לעורר בכתב האישום (כ-25 מיליון ₪). לעורר בן בגיר, אח ואם, ויש לבחון את מידת נכונותם של האח והבן לערוב לו בסכומים נכבדים של ממש, שיהא בהם כדי להרתיע את העורר מפני הרהורי הימלטות (ככל שקרובים ומכרים של העצור אינם נותנים בו אמון, הדבר עשוי להשליך, מטבע הדברים, גם על מידת האמון של ביהמ"ש בעצור). |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| רעפ 2462/18 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; י' אלרון; 27/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: רעות קורוליק |
החלטה על קבלת תסקיר משלים של שירות המבחן נתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש, ואין בהחלטה שלא להיענות לבקשה להכנת תסקיר משלים כדי להצדיק רשות ערעור בגלגול שני, גם אם ייתכן והיה מקום לבקש תסקיר כאמור; אין לקבל את השגות המבקש על העונש שנגזר עליו תוך שהוא מסתמך על עיקרון אחידות הענישה, מקום בו ניתן ללמוד כי היה האחראי העיקרי לנסיבות האירוע כמו גם לתוצאותיו הקשות.
דיון פלילי – עונש – רשות ערעור
דיון פלילי – ענישה – תסקיר שירות המבחן
עונשין – ענישה – אחדות הענישה
.
בקשת רשות ערעור על פס"ד מחוזי במסגרתו נדחה ערעור המבקש על חומרת העונש שהושת עליו בבימ"ש שלום הכולל מאסר בפועל בן 8 חודשים וזאת בעקבות הרשעת המבקש על פי הודאתו, בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה בנסיבות מחמירות.
.
ביהמ"ש העליון (השופט י' אלרון) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
כידוע, רשות ערעור שני תינתן רק מקום בו עניינו של המבקש מעורר סוגיה עקרונית, החורגת מעניינו האישי, או כאשר נגרם לו עיוות דין או אי צדק מהותיים. יתרה מזאת, בקשת רשות ערעור על גזר הדין בלבד תתקבל אך במקרים חריגים בהם העונש שהושת על המבקש סוטה באופן ניכר ממדיניות הענישה המקובלת במקרים דומים, או כאשר התערבותו של ביהמ"ש נדרשת משיקולי צדק או מניעת עיוות דין קיצוני. במקרה דנן, למבקש לא נגרם כל עיוות דין והעונש שהוטל עליו אינו סוטה לחומרה ממדיניות הענישה המקובלת. די בכך כדי לדחות את הבקשה.
למעלה מן הצורך, דין הבקשה להדחות לגופה.
החלטה על קבלת תסקיר משלים של שירות המבחן נתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש, ואין בהחלטה שלא להיענות לבקשה להכנת תסקיר משלים כדי להצדיק רשות ערעור בגלגול שני, גם אם ייתכן והיה מקום לבקש תסקיר כאמור.
במקרה דנן, בימ"ש קמא התייחס בהרחבה להחלטתו שלא להפנות את המבקש לקבלת תסקיר משלים. בגדר החלטה זו נשקלו, בין היתר, התנהלותו של המבקש והימנעותו משיתוף פעולה עם שירות המבחן, כמו גם נימוקים שונים שהובילו את בימ"ש קמא שלא להסתמך על דו"חות האגף לשירותים חברתיים. בהקשר זה, ביהמ"ש אינו סבור כי יש בהחלטה שלא להורות על הכנת תסקיר משלים משום הטלת ספק בתקינותה של פעילות האגף לשירותים חברתיים, כפי שרמז המבקש. בדין ערך בימ"ש קמא אבחנה בין הפיקוח השיפוטי המוטל על שירות המבחן, אשר ממצאיו המקצועיים נבחנים תדיר בערכאות השיפוט, לבין זה המוטל על האגף לשירותים חברתיים, הנבחן מכוח היותו רשות מנהלית בלבד. כמו כן, בצדק דחה בימ"ש קמא את התרשמותו של האגף לשירותים חברתיים כי המבקש אינו משתמש בסמים משלא נתמכה התרשמות זו בבדיקות מעבדה, זאת בייחוד נוכח קיומם של ממצאי מעבדה קודמים שהעלו כי המבקש צרך סמים בעברו.
אין לקבל את השגותיו של המבקש על העונש שנגזר עליו תוך שהוא מסתמך על עיקרון אחידות הענישה, מקום בו ניתן ללמוד כי היה האחראי העיקרי לנסיבות האירוע כמו גם לתוצאותיו הקשות, וזו אחת הסיבות, בין היתר, להחמרה בעונשו לעומת עונשם של יתר הנאשמים.
באופן דומה, אין לקבל גם את הטענה באשר לאי מתן משקל מספיק לקולה לגילו של המבקש – "בגיר צעיר" בעת ביצוע העבירה, נוכח העובדה כי שתי הערכאות קמא ציינו את גילו אך בחרו שלא להעניק לה משקל רב בשל חלקו בנסיבות האירוע, ותוצאותיו הקשות. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| רעפ 2341/18 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; י' אלרון; 27/03/18) - 9 ע' |
| עו"ד: שלמה ניסים |
חרף האצטלה העקרונית שהמבקש מנסה להעטות על טענותיו, הרי שביסוד הדברים אין מדובר אלא בשאלת יישומו של תיקון 113 לחוק העונשין ואמות המידה הפסיקתיות המתייחסות אליו.
דיון פלילי – ערעור – רשות ערעור
דיון פלילי – ערעור – עונש
עונשין – ענישה – הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה
.
המבקש הורשע, ע"פ הודאתו, בעבירה של מעשה מגונה, ונגזרו עליו 8 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת בסך 10,000 ₪. ערעור שהגיש המבקש על פסק הדין, נדחה. מכאן הבר"ע.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
רשות ערעור שני תינתן רק במקרים בהם הבקשה מעוררת סוגיה עקרונית, החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, או כאשר מתעוררים שיקולי צדק ייחודיים לנסיבות אותו מקרה. זאת ועוד, בר"ע הנסבה על גזר הדין לא תתקבל, ככלל, אלא אם מדובר במקרה שבו ניכרת סטייה קיצונית מרמת הענישה הנוהגת והמקובלת בעבירות דומות. המקרה הנדון אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים.
חרף האצטלה העקרונית שהמבקש מנסה להעטות על טענותיו, הרי שביסוד הדברים אין מדובר אלא בשאלת יישומו של תיקון 113 לחוק העונשין ואמות המידה הפסיקתיות המתייחסות אליו.
ביחס לשאלת תחולת סעיף 40ד(ב) על עבירות מין, בימ"ש זה כבר עמד על החומרה היתרה הכרוכה בעבירות מין המתבצעות בזולת בהיעדר הסכמתו, ועל הפגיעה הקשה של עבירות אלה באוטונומיה ובתחושת הביטחון האישית של נפגעיהן. לחומרה זו השפעה ניכרת על אופן יישומו של סעיף 40ד ביחס לעבירות אלה. גם פרשנות "מרוככת" של הלכה זו מובילה למסקנת הערכאות הדיוניות בדבר תחולתו של הסעיף בנסיבות ענייננו. זאת לאור חומרתם הרבה של מעשי המבקש.
הוא הדין ביחס לטענה בדבר מעמדם של בגירים צעירים. בימ"ש זה שלל את קיומה של קטגוריה פסיקתית זו, בהיותה סותרת את הסיווג הסטטוטורי בין "קטין" ל"בגיר". כפועל יוצא מכך, ההתחשבות בגיל הנאשם במסגרת השיקולים לענישתו נותרה לשק"ד הערכאה הדיונית, ובכפוף להוראות תיקון 113.
אשר לטענת המבקש בדבר הצורך בקביעת מתחמי ענישה נפרדים לפי נסיבות המעשה. אמנם ייתכן שלאותה עבירה יתקיימו כמה מתחמי ענישה הנגזרים מהנסיבות בהן נעברה, אך יישום מרחיק לכת של הלכה זו עשוי להוביל לקביעת מתחם שונה עבור כל מקרה ומקרה, דבר שיש בו כדי לפגוע בעקרון אחידות הענישה ולסכל את תכלית תיקון 113. בנסיבות ענייננו, בימ"ש קמא עמד היטב על כלל הנסיבות הצריכות לקביעת מתחם הענישה הספציפי.
בימ"ש זה עומד באופן עקבי על הצורך בענישה משמעותית בגין עבירות מין. במקרה הנדון, מתחם הענישה שנקבע מתון ביחס לטיב העבירה ולנסיבות ביצועה. לעבירה הנדונה תוצאות קשות עבור המתלוננת, ולנתון זה משקל משמעותי בעת גזירת דינם של עברייני מין. כמו כן, העונש שהוטל על המבקש בתוך המתחם אינו חורג באופן קיצוני מרמת הענישה הנוהגת. לנוכח חומרת המעשים, הסתפקותו של בימ"ש קמא ב-8 חודשי מאסר בפועל היא בבחינת עשיית חסד עם המבקש. בבוא בבימ"ש קמא לגזור את עונשו של המבקש בתוך המתחם, הקפיד לזקוף לזכותו את כלל הנסיבות המקלות שעליהן הצביע בבקשה שלפניי, לרבות גילו של המבקש בעת העבירה והתקדמותו הטיפולית. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 1899/18 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; ג' קרא; 27/03/18) - 8 ע' |
| עו"ד: קובי מושקוביץ, עופר אשכנזי |
נדחה ערר על החלטות בימ"ש המחוזי לעצור את העורר, המואשם בביצוע עבירות מין, עד לתום ההליכים. נפסק כי, לא נמצא כי קיימת חולשה ראייתית משמעותית ובנסיבות אלה, ולנוכח חוות הדעת של שירות המבחן לפיה הפיקוח המוצע הינו חלקי בלבד ואינו אפקטיבי, אין בחלופה המוצעת כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – ראיות לכאורה
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – ערר
.
נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות מין במתלוננת שעבדה באותה עת כמטפלת סיעודית באביו של העורר. עסקינן בערר על החלטות בימ"ש המחוזי לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.
.
בית המשפט העליון (השופט ג' קרא) דחה את הערר ופסק כי:
אין מקום להתערב בקביעות של בימ"ש המחוזי ביחס לעוצמת הראיות לכאורה ולחלופת המעצר. בהליכי מעצר עד תום ההליכים נבחנת השאלה האם יש סיכוי סביר להרשעת הנאשם על בסיס ראיות התביעה. בשלב זה נבחנת התשתית הראייתית הלכאורית על בסיס פוטנציאל ההוכחה הגלום בחומר הראיות מבלי שבימ"ש נדרש לעמוד על משקל הראיות ועל מהימנות העדים, אלא אם על פני הדברים נמצא כי קיימות סתירות מהותיות המצביעות על כרסום ממשי בקיומן של ראיות לכאורה. במקרה זה לא נמצא כי נפלה טעות בהערכת בימ"ש קמא ביחס לקיומו של סיכוי סביר להרשעה לנוכח התשתית הראייתית הקיימת בתיק. תשתית זו התבססה על הודעות המתלוננת שתיארה את המעשים המיוחסים לעורר; על הודעות העובד הסוציאלי בחברה המעסיקה את המתלוננת; על עדות עובדת נוספת בחברה ועל עדויות בני משפחת העורר, שהעידו על השינוי במצב רוח של המתלוננת לאורך התקופה הקצרה שבה הועסקה.
הטענה לפיה המתלוננת לא הראתה סימן של חוסר הסכמה עומדת בסתירה לדבריה כי הביעה התנגדות; הטענה כי עמדת אחיו של העורר, המצדדים במתלוננת, נובעת מסכסוך ירושה, הוכחשה על ידם והתיאורים שמסרו סותרים טענה זו. הטענה כי אחיו התמהמהו בהגשת התלונה למשטרה אינה עולה בקנה אחד עם המתנתם עד לצאת השבת ולהגעת נציגי החברה המעסיקה לביתם. העורר מלין על כך כי אביו לא נחקר, אולם האב קשיש, אינו בקו הבריאות ויש קושי לתקשר עמו. בנוסף, על פני הדברים, העימות שנערך בין המתלוננת לעורר מחזק את התמונה הראייתית הלכאורית המצטיירת, נוכח תגובות המתלוננת וסערת הנפש שלה. על פניו, תגובותיה בעימות עולות בקנה אחד עם הדברים שמסרה בהודעותיה; מקומן של תמיהות העולות מההודעות שהוחלפו בין המתלוננת לעורר להתברר במהלך המשפט, ואף בהתקיימן בשלב זה עדיין נותר סיכוי ממשי להרשעת העורר לפי התשתית הראייתית הקיימת.
בנסיבות בהן לא נמצא כי קיימת חולשה ראייתית כה משמעותית ולנוכח חוות הדעת של שירות המבחן לפיה הפיקוח המוצע הינו חלקי בלבד, ואף אינו אפקטיבי בהעדר יכולת המפקחת להטיל מרות על העורר, אין בחלופה המוצעת כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר, ובדין נקבע כי אין מקום לשחררו. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 1982/18 מדינת ישראל נ' פלוני (עליון; ג' קרא; 27/03/18) - 10 ע' |
| עו"ד: איתמר בן גביר, ורד חלאווה |
בימ"ש האריך, בפעם ה-11, את מעצרו של המשיב, המואשם בביצוע עבירות חמורות על רקע לאומני-דתי וגזעני, בתנאי פיקוח אלקטרוני ב-45 ימים או עד למתן פסק דין, לפי המוקדם. נפסק כי, במכלול השיקולים, בשלב זה, האיזון שבין חירותו של המשיב לבין מסוכנותו, מצוי בהמשך המעצר בפיקוח האלקטרוני, בתנאים שנקבעו.
דיון פלילי – מעצר – הארכתו
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – פיקוח אלקטרוני
.
המשיב מואשם כי הוא חבר בארגון טרור יהודי אשר שם לו למטרה להביא ל"תבערה בטחונית" על רקע לאומני-דתי וגזעני, במטרה להביא להתנהלות המדינה לפי חוקי התורה. תכנית הפעולה של הארגון כללה פגיעה בנפש וברכוש של מוסלמים ונוצרים חפים מפשע. למשיב מיוחסות עבירות רבות של הצתה והשחתת פני מקרקעין ממניע גזעני, היזק בזדון ממניע גזעני, וקשירת קשר לביצוע פשע, הצתה, עלבון דת ממניע גזעני, ופגיעה ברגשי דת. עסקינן בבקשה 11 במספר להארכת מעצרו בפיקוח אלקטרוני של המשיב ב-45 יום או עד למתן פסק דין בעניינו לפי המוקדם.
.
בית המשפט העליון (השופט ג' קרא) קיבל את הבקשה ופסק כי:
הלכה היא שבבחינת בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), בימ"ש מאזן בין הזכות לחירות וחזקת החפות לבין אינטרס השמירה על בטחון הציבור וההגנה על קיומו של הליך משפטי תקין. באיזון זה נשקלים, בין היתר, חלוף הזמן מאז החל המשיב את מעצרו, קצב התנהלות הדיונים, הגורם האחראי להתמשכות ההליכים, חומרת העבירות ונסיבותיהן, המסוכנות הנשקפת מהנאשם והחשש לשיבוש הליכי משפט. נקודת האיזון בהארכת מעצר של עצור בפיקוח אלקטרוני שונה מזו שבהארכת מעצר מאחורי סורג ובריח, שכן הפגיעה בחירות העצור פחותה מקום בו עסקינן במעצר בפיקוח אלקטרוני. ודוק, מבחינה מהותית, מעצר בפיקוח אלקטרוני דומה יותר למעצר בית מאשר למעצר מאחורי סורג ובריח.
במקרה זה למשיב מיוחסות עבירות חמורות, ביניהן הצתה, היזק בזדון והשחתת פני מקרקעין. העבירות בוצעו לאורך זמן ובמועדים שונים, כחלק מהשתייכות המשיב לארגון טרור, ומתוך מניע אידיאולוגי מובהק. כבר נפסק אודות חומרת העבירות והמסוכנות הגלומה בהן נוכח פוטנציאל הנזק הגלום בהן והמניע הגזעני לביצוען. אלו משקפים מסוכנות ניכרת לשלום הציבור.
הליך של שינוי ושיפור של המשיב, אשר לו נרתמו בני משפחתו והמפקחים לסייע, זכה להתייחסות מצד בימ"ש, עת פתח חלונות התאווררות לשעות רבות בהן יכול המשיב להתהלך מחוץ לביתו בליווי ופיקוח, כפונקציה של מתן אמון מדוד ושקול במשיב ובמפקחיו מתוך התחשבות בחלוף הזמן, ומבלי להתעלם מחומרת העבירות המיוחסות לו. עם זאת, בעיתוי הנוכחי אין באמור כדי להצדיק את שחררו לחלופת מעצר. אך לפני כחודש ימים, הורה בימ"ש על הקלה נוספת בתנאי המעצר תוך שהוא מציין כי אין בכך כדי להקהות מהמסוכנות המיוחסת למשיב או כדי להסיר את הפיקוח האלקטרוני; אמנם אין להתעלם מתקופת המעצר בה נתון המשיב והעובדה שההליכים המשפטיים בעניינו עלולים להימשך עוד זמן מה, אלא שמדובר בתיק מורכב בו מספר רב של אישומים. הצדדים מנהלים משפט זוטא שעתיד להסתיים בקרוב, ולטענת המבקשת ההכרעה בו צפויה להכתיב את קצב התקדמות ההליך המשפטי כולו. לאור כל האמור, הבקשה התקבלה. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 2010/18 מדינת ישראל נ' פלוני (עליון; ג' קרא; 27/03/18) - 6 ע' |
| עו"ד: אולג פרגין, עילית מידן |
בימ"ש האריך, בפעם השנייה, את מעצר המשיב, המואשם בביצוע עבירות מין בקטינה בידי בן משפחה, בתשעים יום או עד למתן פסק דין, לפי המוקדם. נפסק כי נקודת האיזון לא השתנתה ואין מקום לשקול, לעת הזו, את מעצר המשיב בפיקוח אלקטרוני, נוכח המסוכנות הגבוהה הנשקפת ממנה שאינה ניתנת לאיון בשלב זה ולנוכח מועדי הדיון הקבועים במהלך תקופת המעצר הקרובה.
דיון פלילי - מעצר עד תום ההליכים - מסוכנות
דיון פלילי - מעצר עד תום ההליכים - חלופת מעצר
דיון פלילי - מעצר - הארכתו
.
בקשה שנייה להארכת מעצרו של המשיב, המואשם בביצוע עבירות מין בקטינה בידי בן משפחה, בתשעים ימים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) או עד למתן פסק דין בבימ"ש המחוזי, לפי המוקדם.
.
בית המשפט העליון (השופט ג' קרא) קיבל את הבקשה ופסק כי:
במסגרת בחינת בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים יש לאזן בין הזכות לחירות וחזקת החפות לבין אינטרס השמירה על בטחון הציבור וההגנה על קיומו של הליך משפטי תקין. שני פרמטרים עיקריים שיש לשקול במסגרת איזון זה הם המסוכנות הנשקפת מהעצור וקצב התקדמות המשפט.
המסוכנות הגבוהה הנשקפת מהמשיב ברורה נוכח העבירות המיוחסות לו, תקופת הזמן הארוכה בה נמשכו המעשים המיוחסים לו, ואופן ביצועם. לאלו מצטרף עברו הפלילי המכביד של המשיב, הכולל הרשעות קודמות בעבירות מין, אף שאלו בוצעו לפני שנים רבות. על נימוקים אלו עמד גם שירות המבחן, בתסקיר שערך בעת האחרונה ובגדרו התרשם כי נוכח דפוסי אישיותו של המשיב לא ניתן לשלול התנהגות דומה בעתיד וקיים סיכון גבוה להישנות התנהגות פורצת גבולות. בהתאם, ובשל התרשמותו השלילית מחלופת המעצר שהוצעה, נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שחרור המשיב למעצר בית.
אשר לקצב התקדמות המשפט, עד כה התקיימו חמש ישיבות הוכחות ובמהלך התקופה הקרובה, צפויות להתקיים חמש ישיבות הוכחות נוספות בחודשים מאי ויוני. אכן, לא התקיימה כל ישיבה במהלך הארכת המעצר הנוכחית, אולם, נקבעו חמישה מועדים נוספים, כאמור, והמותב הדן בהליך אף פנה לצדדים בניסיון לקבוע מועדים מוקדמים יותר. יש להניח כי המותב ישוב ויפנה לצדדים להקדמת הדיון ככל שיומנו יאפשר זאת, ומצופה כי הצדדים ישתפו פעולה עם בימ"ש להוספת מועדים. בשל נתונים אלו, ולאחר בחינת מכלול השיקולים, נקודת האיזון בעניינו של המשיב לא השתנתה, ואין מקום לשקול, לעת הזו, את מעצרו בפיקוח אלקטרוני, בשים לב למסוכנות הגבוהה הנשקפת מן המשיב אותה לא ניתן לאיין בשלב זה בחלופה כלשהי, ולנוכח מועדי הדיון הקבועים במהלך תקופת המעצר הקרובה. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 2567/18 מדינת ישראל נ' פלוני (עליון; א' שהם; 27/03/18) - 9 ע' |
| עו"ד: תומר נוה, אנס דיראוי, מירי קולומבוס |
בנסיבות מסוימות חלופת מעצר, ובכלל זה מעצר בפיקוח אלקטרוני, עשויה לאיין או להפיג את מסוכנותו של הנאשם, גם אם מדובר בעבירות אלימות חמורות. כזה הוא גם המקרה שבנדון.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – בפיקוח אלקטרוני
.
נגד המשיב ונאשם נוסף הוגש כתב אישום המייחס לו חבלה בכוונה מחמירה ועבירות בנשק. הערר הוא על החלטת ביהמ"ש המחוזי בגדרה הוחלט לשחרר את המשיב ממעצר, בתנאים מגבילים הכוללים מעצר בית בפיקוח אלקטרוני.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערר בקבעו:
מצוות המחוקק היא כי על ביהמ"ש להידרש לשאלה, כלום ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירות הנאשם פחותה. עוד יש להזכיר את ההלכה לפיה בדיקת היתכנותה של חלופת מעצר נעשית בדרך של בחינה דו שלבית. תחילה יש לבחון האם מתקיימת חלופת מעצר העשויה, ברמה העקרונית, לאיין את מסוכנות הנאשם. ככל שהתשובה לשאלה האמורה היא חיובית, על ביהמ"ש לבחון את מידת התאמתן של חלופות המעצר הקונקרטיות. טיב חלופת המעצר נגזר, בין השאר, מעוצמת הראיות לכאורה, וכן ממעמדה ועוצמתה של עילת המעצר.
למשיב מיוחסת עבירה המקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית. אולם בנסיבות מסוימות, חלופת מעצר, ובכלל זה מעצר בפיקוח אלקטרוני, עשויה לאיין או להפיג את מסוכנות הנאשם, גם אם מדובר בעבירות אלימות חמורות, ואף בעבירות רצח. כזה הוא גם המקרה שבנדון. קיימים נימוקים מיוחדים התומכים בהחלטה להורות על מעצר המשיב בפיקוח אלקטרוני, ולא ניתן להתעלם מהתמונה העובדתית הכוללת, התומכת בהיתכנות חלופת המעצר. באיזון בין השאיפה להקטין, ככל האפשר, את הפגיעה בחירות המשיב, אל מול צורכי ההגנה על שלום הציבור וביטחונו, ניתן להסתפק במעצר בתנאי איזוק אלקטרוני.
תסקיר המעצר מכיל בעיקרו נתונים חיוביים, המשליכים על שאלת מסוכנות המשיב, ובכלל זה: השפעתו המרתיעה של ההליך הפלילי עליו; מחויבותו הגבוהה לבני משפחתו; היעדר מוחלט של מקרי אלימות קודמים; והתרשמות חיובית של שירות המבחן מן המפקחים. המלצת שירות המבחן שלא לשחרר את המשיב לחלופת מעצר מקורה בקושי לאמוד את רמת הסיכון הנשקפת הימנו והצפויה לו במידה שישוחרר מהמעצר. נראה, כי המלצה זו נעוצה בעיקרה בשתיקת המשיב בחקירותיו; והיא נשענת על ההנחה כי קשריו החברתיים עם גורמים עברייניים לא הובררו עד תום. ב"כ המשיב הסביר כי התנהלות זו של המשיב נובעת מחששו להפליל את הנאשם 2, ובשל העובדה כי המשיב ומשפחתו נתונים לאיומים קשים. אין לשלול הסבר זה ויש קושי בשלב דיוני זה לזקוף לחובת המשיב את העובדה כי הוא בחר בזכות השתיקה ולא נתן הסבר של ממש לגבי הנסיבות שהובילו לביצוע העבירה. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [קניין] |
|
| רעא 1839/18 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עו"ד קרן רייכבך-סגל, פיני יניב ורו"ח בועז גזית בתפקידם כנאמנים בהקפאת הליכים לחברת הוניגמן ובניו בע"מ (עליון; נ' סולברג, א' שהם, ד' מינץ; 27/03/18) - 6 ע' |
| עו"ד: בועז גזית, קרן רייכבך סגל, פיני יניב, מיכל דלומי, רונן מטרי, יוסי בן נפתלי |
אף שיש טעם בגישתו הפרשנית של ביהמ"ש המחוזי, אין צורך להכריע באופן גורף בשאלה אם נאמן שהופקד אצלו משכון על-ידי שני הצדדים הוא בגדר 'שומר מטעם הנושה שאיננו החייב', אם לאו. די בבחינת ההסדר הספציפי שסוכם בענייננו עם הנאמן, מהותי ותכליתי, כדי ללמד, שאין לפנינו משכון כהלכתו.
קניין – משכון – שכלולו
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי, בגדרה נקבע כי המחאות שנשמרו כבטוחה להבטחת הלוואה שנטלה חברת הוניגמן ובניו בע"מ (בהקפאת הליכים) (להלן: הוניגמן) מאת הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: הפניקס) – אינן בגדר משכון; משכך נקבע כי ההמחאות תועברנה לידי המשיבים – הנאמנים בהקפאת ההליכים (להלן: הנאמנים). נימוקו העיקרי הוא, שלפי החוק ניתן ליצור משכון בנכסים נדים ובניירות ערך כאשר "הם הופקדו בידי הנושה או בידי שומר מטעם הנושה שאיננו החייב" (סעיף 4(2) לחוק המשכון). בענייננו הופקדו ההמחאות בידי נאמן מטעם שני הצדדים. מצב זה אינו בגדר 'שומר מטעם הנושה שאיננו החייב', ועל כן אין לומר שהשתכלל משכון. זאת, בדגש על כך שכאשר עסקינן בהליכי חדלות פירעון יש ליתן פרשנות דווקנית ומצמצמת להוראותיו של דין שמכוחן מועדף נושה אחד על פני יתר הנושים.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט נ' סולברג בהסכמת השופטים א' שהם וי' מינץ) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
לגישת ביהמ"ש, אף שיש טעם בגישתו הפרשנית של ביהמ"ש המחוזי, אין צורך להכריע באופן גורף בשאלה אם נאמן שהופקד אצלו משכון על-ידי שני הצדדים הוא בגדר 'שומר מטעם הנושה שאיננו החייב', אם לאו. די בבחינת ההסדר הספציפי שסוכם בענייננו עם הנאמן, מהותי ותכליתי, כדי ללמד, שאין לפנינו משכון כהלכתו.
מינוי הנאמן מטעם שני הצדדים נעשה מחמת רצון הצדדים לקבוע הסדר שיאפשר לשניהם ליטול את ההמחאות בעת הצורך. מחד גיסא, ככל שהנושה – הפניקס – יבקש מאת הנאמן את ההמחאות, נקבע כי עליו ליתן לו אותן ללא הפעלת שיקול דעת. מאידך גיסא, כתב הנאמנות מאפשר גם לחייב ליטול לידיו חזרה את ההמחאות, בתנאים מסוימים – הוניגמן רשאית לבקש מאת הנאמן את ההמחאות בחזרה, ובלבד שתעמיד לרשותו המחאות חלופיות. מכאן שיתכן מצב שבו יעמוד הנאמן בפני התלבטות וקושי, וזאת אם שני הצדדים יבקשו ממנו בו-זמנית את ההמחאות. ה'פתח' שהותירו הצדדים מלמד, שאכן אין מדובר בהפקדת משכון כהלכתו, אצל נציגו של הנושה, כי אם בהסדר פנימי בין הצדדים, שאין כוחו יפה ביחס לצדדים שלישיים.
לאור המסקנה לעיל, הרי שדיני חדלות הפירעון מחייבים שלא להעדיף את הפניקס על פני קופת הכינוס כולה. אכן, בכך 'מתעלם' ביהמ"ש מרצון הצדדים הברור והמפורש, אולם זוהי מהותם של דיני חדלות הפירעון, שבמסגרתם נדונים כל חובות החייב במכלול, ורק חובות מובטחים על-פי דין זכאים לקדימה.
בהינתן המסקנה לעיל, אין צורך להידרש ליתר הערותיו של ביהמ"ש המחוזי בנוגע לחובה של הוניגמן ולהמחאות שבנדון, אשר ממילא לא נקבעה לגביהן מסקנה חד-משמעית. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [בתי-משפט] [דיון אזרחי] |
|
| רעא 5630/17 טפחה נוואמה נ' ארז כהן (עליון; י' דנציגר; 27/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: רותי שיטרית, משה מרדלר, מתן חמו |
המגמה היא כי ביהמ"ש העליון ימעט להתערב בהחלטות אשר דוחות בקשות לסילוק על הסף. ביהמ"ש עשוי להידרש לבקשת רשות ערעור בעניינים כגון דא, למשל כשיש חשש ממשי לניהול הליך סרק או כשיש חשש שנפלה טעות מהותית בהחלטת הערכאה הדיונית. המקרה דנא אינו נופל בגדרם של מקרים אלו.
בתי-משפט - רשות ערעור - על החלטת ביניים
דיון אזרחי - מעשה-בית-דין - השתק עילה
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי, שדחתה את בקשת המבקשים לדחיית תביעת המשיבים על הסף. במרכזה של התביעה, טענות המשיבים כי המבקשים (בעלי הנכס) הפרו את חוזה השכירות שהצדדים כרתו, עקב חריגות בנייה שמנעו מהמשיבים (השוכרים) להוציא רישיון עסק להפעלתו במהלך תקופות שונות. ביהמ"ש המחוזי קבע בהחלטתו, בנוגע לטענה למעשה בית דין, כי לא קיימת זהות בין הצדדים או חליפיהם אשר מייצרת מעשה בית דין, וממילא ספק אם ניתן לקבוע כי ישנו מעשה בית דין בהליך אזרחי, משעה במדובר בקביעה בהליך מנהלי שאינו אזרחי. בנוגע לטענת ההתיישנות; קבע ביהמ"ש כי ההתיישנות תחול על אירועים שהתרחשו למעלה משבע שנים עובר להגשת התביעה. כן דחה ביהמ"ש את טענת המבקשים כי המשיבים היו מנועים מלהגיש את התביעה נוכח העובדה שלא הגישו בקשה לכניסת צו הפסקה העבודה לתוקפו ב-2014, וקבע כי הנושא דורש בירור עובדתי במסגרת ההליך העיקרי.
.
ביהמ"ש העליון (השופט (בדימ') י' דנציגר) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
המגמה היא כי בימ"ש זה ימעט להתערב בהחלטות אשר דוחות בקשות לסילוק על הסף. ביהמ"ש עשוי להידרש לבקשת רשות ערעור בעניינים כגון דא, למשל כשיש חשש ממשי לניהול הליך סרק או כשיש חשש שנפלה טעות מהותית בהחלטת הערכאה הדיונית. המקרה דנא אינו נופל בגדרם של מקרים אלו. משכך, בקשת רשות הערעור נדחית.
למעלה מן הצורך, ביהמ"ש נדרש בתמצית לטענת המבקשים כי יש לקבל את בקשתם בשל קיומו של מעשה בית דין. המבקשים טוענים כי החלטת ביהמ"ש בע"א 6812-04-15 יוצרת השתק פלוגתא ביחס לטענות המשיבים בנוגע להפרת החוזה בעקבות היעדר היתר הבנייה בנכס. בפועל, עבודות הבנייה בנכס הופסקו ממועד מתן צו ההפסקה המינהלי עד להחלטת ביהמ"ש בע"א 6812-04-15, ומבלי לקבוע מסמרות בנדון, יש מקום לברר לגופה את שאלת הפיצויים שהמשיבים תובעים, לאחר שכלל לא היו צד להליך זה, למצער ביחס לתקופה זו (בה ייתכן שלא יכלו להשתמש בנכס, לכאורה בניגוד להסכם השכירות, עניין שראוי שיתברר בהליך). די בכך כדי לקבוע כי יש מקום לברר את טענות התובעים לגופן במסגרת ההליך העיקרי.
לצד זאת, צוין כי ביהמ"ש שדן בע"א 6812-04-15 קבע כי "בנסיבות העניין משהוסכם על החלפת גג האסבסט, הקונסטרוקציה התומכת את הגג הגם שדרוש לו היתר, היא חלק בלתי נפרד מעבודות אלה". ממילא ספק רב אם מדובר באמירה מובהקת דיה בדבר קיומו של היתר בנייה, כפי שנטען בידי המבקשים לצורך הקמת מעשה בית דין. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [דיון אזרחי] |
|
| עא 8886/16 אסתר רחל הולצמן נ' מרדכי פש (עליון; גלעד לובינסקי זיו; 26/03/18) - 6 ע' |
| עו"ד: |
ההמצאה לבא כוחו של המערער 2 היא משום המצאה כדין. ההמצאה למנהלה המיוחד של המערערת 1 אינה מהווה המצאה כדין לידי המערערת 1. עם זאת, השאלה האם המצאת פסק הדין כנספח לבקשה בהליך אחר בין הצדדים מהווה המצאה כדין, היא בעלת פנים לכאן ולכאן.
דיון אזרחי – המצאת כתבי-בי-דין – פסק-דין
.
ביהמ"ש המחוזי בחיפה תובענה אותה הגישו משיבים 3-1 (פש) כנגד המערערים וכנגד אחרים. המערערים (הולצמן ורוזנטל, בהתאמה) הגישו ערעור על פסק הדין, הוא הערעור דנן. הבקשה דנא היא לסילוק הערעור על הסף מחמת איחור בהגשתו.
.
ביהמ"ש העליון קבע:
אשר לרוזנטל. יש לקבוע שעו"ד סוכצ'בסקי ייצג את רוזנטל בהליך בביהמ"ש המחוזי. ניסיונו של רוזנטל להציג את עו"ד סוכצ'בסקי כ"מייצג למחצה" נידון לכישלון – הן מאחר שאינו עולה בקנה אחד עם מכלול העובדות, והן מאחר שהדין אינו מכיר ב"מייצג למחצה". ככל שבשלב כלשהו בהליך היה רוזנטל מעוניין להפסיק את ייצוגו ע"י עו"ד סוכצ'בסקי ולייצג את עצמו, היה עליו להגיש הודעה מתאימה לביהמ"ש. משלא עשה כן, הוא מושתק מלטעון כנגד המצאת פסק הדין לידי בא כוחו. ואכן, בשים לב להוראות תקנות 473, 477 ו-480 לתקסד"א, יש לראות את ההמצאה לעו"ד סוכצ'בסקי משום המצאה כדין. אם כן, ככל שהדבר נוגע לרוזנטל, יש לקבוע כי הגשת הערעור נעשתה באיחור.
אשר להולצמן. יש צדק בטענת הולצמן לפיה לא ניתן לראות בהמצאת פסק הדין למנהלה המיוחד (וליתר דיוק מדובר בנאמן אשר מונה לנכסיה) כהמצאה לה עצמה. אכן, האינטרסים של בעל תפקיד בהליך פשיטת רגל אינם זהים בהכרח לאינטרסים של החייב. לא אחת מגיש החייב עצמו ערעור על החלטות שיפוטיות אשר ניתנו לבקשת בעל התפקיד או בהסכמתו. לא זו אף זו: בדיקה במערכת "נט המשפט" מעלה כי בעל התפקיד אשר מונה לנכסיה של הולצמן הודיע לביהמ"ש המחוזי שאין לו עניין בהליך וביקש לפטור אותו מהתייצבות לדיון. ואכן, הולצמן שטחה את טענותיה בפני בית המשפט המחוזי בעצמה. נוכח האמור, המצאת פסק הדין לבעל התפקיד אינה מהווה המצאה כדין לידי הולצמן.
אשר לטענת פש לפיה המצאת פסק הדין כנספח לבקשה בהליך אחר בין הצדדים, מהווה המצאה כדין. דומה כי שאלה זו בעלת פנים לכאן ולכאן ואינה נקייה מספקות. לפיכך, ובשים לב גם לכך שהולצמן אינה מיוצגת, הוחלט כי טרם הכרעה סופית יש מקום לאפשר להולצמן להגיש בקשה חלופית להארכת מועד להגשת הערעור, היה וייקבע כי הוגש באיחור. בקשת הארכה תיתמך בתצהיר ערוך כדין. ככל שבכוונת רוזנטל להגיש אף הוא בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, יעשה כן עד לאותו המועד. המשיבים יהיו רשאים להשיב, ולאחר מכן יובא התיק לפני הרשם למתן החלטה משלימה. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 16 [עבודה] |
|
| עבל (ארצי) 44405-10-15 עומרי קיס נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; לאה גליקסמן, אילן איטח, רועי פוליאק, יגאל פליטמן, ורדה וירט ליבנה, נ.צ: מיכל בירון בן גרא, יודפת הראל בוכריס; 26/03/18) - 77 ע' |
| עו"ד: ינון תמרי, כרמית נאור, אורנה רוזן אמיר, אשר שור, יניב אופק, חיה קפלן טובי, אורי אליאב, מיכל שווד, ארנה לין, אסנת לונגמן, יעל סטמטי, רני שוורץ, יאנה סימקין |
ביה"ד הארצי שינה מההלכות הקודמות הנוגעות להכנסה מתשר, לעניין משפט העבודה ודיני הביטוח הלאומי, ופסק כי הכנסה מתשר בענף המסעדנות מהווה הכנסה של העסק והכנסת עבודה של 'עובדי שרשרת השירות' מהמעסיק, בין אם התשר עבר בספרי המסעדה ובין אם לאו; בהעדר התניה מפורשת אחרת, ברירת המחדל היא כי מעסיק רשאי לעשות שימוש בכספי התשר לשם תשלום שכר עבודה בלבד; ההסדר החדש ייכנס לתוקף ביום 1.1.2019.
עבודה – שכר עבודה – תשר
עבודה – עובדים – שכר עבודה
.
ההליכים דנן מעוררים את שאלת מעמדו של התשר המשולם למלצרים. ב-עב"ל 44405-10-15 (להלן: תיק קיס) נדונה החלטת המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) שלא לכלול בחישוב דמי האבטלה ששולמו למערער את סכומי התשר שקיבל מלקוחות המסעדה שבה עבד. ב-ע"ע 28480-02-16 (להלן: תיק בודה) נקבע כי מאחר שכספי התשר לא עברו דרך קופת המסעדה ולא נוהל לגביהם כל רישום, אין לראותם כשכר לעניין חוק שכר מינימום. הדיון עוסק במעמד התשר ככל שהוא נוגע לדיני הביטוח הלאומי ולמשפט העבודה, והוא אינו בא לקבוע הלכות בנושאים שאינם מצויים בגדרי סמכותו העניינית של ביה"ד.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי הנשיא י' פליטמן ובהסכמת סגנית הנשיא ו' וירט-ליבנה, השופטים ל' גליקסמן, א' איטח, ר' פוליאק ונציגות הציבור מ' בירון בן גרא, י' הראל בוכריס) דחה את הערעור ב-עב"ל 44405-10-15, קיבל בחלקו את הערעור ב-ע"ע 28480-02-16 ופסק כי:
ביה"ד עמד על מוסד התשר הרווח במציאות הישראלית, על הפסיקה ועל המבחנים שנקבעו בה: מבחן הוולונטריות; מבחן אמצעי התשלום; מבחן הרישום בספרים. כן עמד ביה"ד על התשר בהקשר של תשלום דמי הביטוח הלאומי, ובהקשר של תשלום קצבת תלויים, ועל הקשיים בעניין מעמדו של התשר. ביה"ד פסק כי, כל תשר כספי בענף המסעדנות ייחשב כהכנסה השייכת למסעדה, וכל הכנסה של המלצר מתשר שכזה היא הכנסת עבודה ממעסיקו. ביה"ד קבע כי לצד עיון מחודש במבחן הוולונטריות ולצדו מבחן אמצעי התשלום, והכרה בכל תשר כהכנסה של העסק וכהכנסת עבודה של המלצר ממעסיקו, יש לעיין מחדש אף בהלכת מלכה, ובמרכזה מבחן הרישום בספרים, ולקבוע שכל הכנסה של המלצר מתשר תיחשב כשכר עבודתו, בין אם התשר עבר בספרי המסעדה ובין אם לאו.
ביה"ד ציין כי בפועל, התשר ניתן כיום על ידי אורח המסעדה עבור כל שרשרת השירות ולפיכך קבע כי הדיבור "מלצר" כולל, את כלל נותני השירות במסעדה, שיכונו – עובדי שרשרת השירות.
ביה"ד קבע כי יש קושי ממשי בהותרת מבחן הוולונטריות על כנו, משאינו משקף את המציאות כהווייתה וכי יש לראות בתשלום התשר כפעולה הנובעת מנוהג מושרש היטב, העולה כמעט כדי נורמה משפטית מחייבת, ולא כפעולה שמקורה ברצונו הטוב של הלקוח. האמור מצטרף לכך שאין כל טעם ענייני המצדיק הבחנה בין השירות הניתן ללקוח במסגרת ביקורו במסעדה ובין יתר הרכיבים הנכללים בביקור כזה. עובדי שרשרת השירות מועסקים במסעדה במטרה לשרת את הלקוחות. בעבור זה משלמים להם. השירות שהם נותנים ושעליו משולם להם תשר אינו בגדר שירות "הראוי לתמורה מיוחדת", אלא הוא שירות שהוא עבודתם הרגילה. לאור האמור, יש לראות את ההכנסה מתשר, לעניין משפט העבודה ודיני הביטוח הלאומי, כהכנסה של בית העסק ולא של עובדי שרשרת השירות, ומכאן שהכנסתם מכספי תשר מהווה הכנסתם מעבודה, ממעסיקם. זאת, גם אם כספי התשר נותרו, פיזית, בידם או בכיסם מבלי שהועברו תחילה למעסיק. נוכח נפילת מבחן הוולונטריות יש לראות בתשר, לעניין משפט העבודה ודיני
הביטוח הלאומי, הכנסה השייכת לבית העסק והכנסתם של עובדי שרשרת השירות משכר עבודה מאת המעסיק. זאת, גם אם כספי התשר שולמו להם ישירות על ידי הלקוח; גם אם הם שולמו מ"רצון" הלקוח; גם אם שולמו ללא דרישה מפורשת בחשבון שהוגש לו; גם אם הם נותרו בכיסיהם של עובדי שרשרת השירות מבלי שהועברו, פיזית, לקופת המעסיק; גם אם שולמו באמצעי תשלום נפרד מזה שבאמצעותו שולם החשבון עבור הארוחה; גם אם לא נרשמו בספרי המסעדה; וגם אם לא נרשמו ביומן השירות.
נוכח הקביעה שלפיה הכנסה מתשר מהווה הכנסה של העסק והכנסת עבודה של עובדי שרשרת השירות מהמעסיק, ולאור מהות התשר כתשלום המיועד לנותני השירות במסעדה, בהעדר התניה מפורשת אחרת, ברירת המחדל היא כי מעסיק רשאי לעשות שימוש בכספי התשר לשם תשלום שכר עבודה בלבד. הוא אינו רשאי לעשות שימוש בכספי התשר לתשלומי חובה, להפרשות לפנסיה או לתשלום זכויות סוציאליות. הקביעה האמורה מולידה את הקביעות הבאות: נוכח העובדה שלפי המצג כלפי הלקוחות ולפי הנוהג המקובל, כספי התשר מיועדים לתשלום שכר לעובדי שרשרת השירות, ברירת המחדל, בהעדר התניה מפורשת אחרת היא שהמעסיק רשאי להשתמש בכספי התשר רק לשם תשלום שכר עבודה לעובדי שרשרת השירות, והוא אינו רשאי לשלם באמצעות כספי התשר תשלומי חובה או זכויות סוציאליות. תשלומים אלה יש להעביר בגין מלוא השכר, כלומר, לרבות כספי התשר. האמור חייב למצוא ביטויו בחובות הרישומיות שבהן חב המעסיק על פי חוק הגנת השכר; המעסיק רשאי, בכפוף לכל דין, להגיע להסכמה עם עובדי שרשרת השירות בעסקו, בדבר התניה החורגת מברירת המחדל האמורה (להלן: התניה חורגת), בכפוף לכל דין, לחוקי המגן ו/או הוראות בהסכמים קיבוציים וצווי הרחבה, בשים לב לנסיבות מתן התשר ולגורמים המעורבים. בכל מקרה, בין אם על פי ברירת המחדל ובין אם לפי התניה חורגת לא ישולם לעובד שכר בשיעור הנמוך משכר המינימום על פי חוק או מהשכר החוזי, לפי הגבוה. משכרו של העובד ינוכו כל תשלומי החובה שיש לנכות משכר עבודה; בקרות מקרה המזכה בתשלום גמלה, יחשב המוסד את הגמלה על יסוד הכנסת המלצר האמיתית והמלאה, הכוללת את כספי התשר. אם לא שולמו דמי הביטוח הלאומי בגין כספי התשר, יהיה מקום לשקול אם המוסד רשאי לחזור אל המעסיק בתביעת שיפוי. אך אין מקום לשלילת גמלה או הפחתתה מחמת אי תשלום דמי ביטוח בגין תשר על ידי מי מעובדי שרשרת השירות, משום שלא הוא שחייב בתשלומה.
ההסדר החדש ייכנס לתוקפו ביום 1.1.2019, למעט ביחס לשני ההליכים שבכותרת. בתיק קיס, הערעור נדחה שכן המערער לא הוכיח את שיעור הכנסתו מכספי התשר, אף שעקרונית התשר הוא שכר עבודה שהמעסיק חייב לשלם בגינו דמי ביטוח עבור המלצר, דמי ביטוח שעל המעסיק לנכותם משכר המלצר בהתאם לדין; אשר לתיק בודה, לאור הקביעה שלפיה תשר הוא שכר גם אם לא עבר בקופת המסעדה וגם אם לא נוהל לגביו כל רישום שהוא, יש לראות את סכומי התשר ששולמו למר בודה במזומן כשכר עבודה, ולבטל את חיובה של המעסיקה בתשלום הפרשי שכר מינימום; פסק הדין חל על תשלום תשר בענף המסעדנות בלבד, לגבי כלל העובדים המהווים חלק מחוליות השירות והנהנים, על פי הנוהג, מכספי תשר; אין בפסק דין זה כדי לייתר הסדרה של סוגיית התשר בכללותה על ידי המחוקק. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [עבודה] |
|
| עע (ארצי) 14668-03-17 גבי וייס נ' אפקון בקרה ואוטומציה בע"מ (עבודה; לאה גליקסמן, אילן איטח, חני אופק גנדלר, נ.צ: אמיר ירון, דן בן חיים; 21/03/18) - 9 ע' |
| עו"ד: משה ברנר, אסתי נדל, ורד ארד-דוד |
ביה"ד הארצי לא מצא מקום להתערב בקביעות ביה"ד האזורי לפיה פיטורי המערער לא היו מפאת גילו אלא מטעמים עניינים, כי לא נפל פגם בהליך הפיטורים בו ניתנה למערער הזדמנות להשמיע את טענותיו, ואף נעשה ניסיון לשבצו בתפקיד אחר, ניסיון שלא היה למראית עין; וכי סעיף 20 לחוק פיצויי פיטורים הוא החולש על אופן חישוב פיצויי הפיטורים; טענות המערער ביחס להפחתת הבונוס סמוך לפיטוריו נדחו, נוכח שיקול הדעת המסור בעניין זה למשיבה.
עבודה – פיטורין – בחינתם
עבודה – פיטורין – תקינות הליך הפיטורין
עבודה – פיצויי פיטורין – חישובם
עבודה – יחסי עבודה – הזכות הניהולית
עבודה – בית-הדין לעבודה – ביקורת שיפוטית
.
ערעור על פסק דין של ביה"ד האזורי בגדרו נדחתה תביעת המערער נגד המשיבה בגין טענתו בנוגע לפיטוריו ולהפלייתו מחמת גיל, בגין שיעור הבונוס שקיבל ובגין הפרשי פיצויי פיטורים.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופטת ח' אופק גנדלר ובהסכמת השופטים ל' גליקסמן, א' איטח ונציגי הציבור א' ירון, ד' בן חיים) דחה את הערעור ופסק כי:
אשר לעילת הפיטורים, אין מקום להתערבות בקביעת ביה"ד האזורי, המעוגנת היטב בתשתית הראייתית, לפיה פיטורי המערער לא היו מפאת גילו אלא מטעמים עניינים; לעניין טענת המערער כי משרתו לא התייתרה, הרי שנקבע ממצא מפורש לפיו העברתו מתפקיד המנכ"ל נבעה מאי שביעות רצון המשיבה מתפקודו; הניסיון לבחון אפשרות שיבוצו בתפקיד שיווק המוצר בשווקים בינלאומיים לא עלה יפה, הן בשל חילוקי דעות בין הצדדים לעניין מידת ההשקעה בשיווק, והן בשל העובדה שהמשיבה הגיעה למסקנה כי המוצר אינו בשל לשיווק. ההכרעה בדבר ההשקעה הראויה בשיווק, כמו גם מידת הערכת בשלות המוצר לשיווק, והיחס בין שני אלה הם חלק מהפררוגטיבה הניהולית, ולא על נקלה יחליף ביה"ד את שיקול דעת המעסיקה בשיקול דעתו, ולא הונחה תשתית המצביעה על היות המקרה חריג במידה המצדיקה התערבות זו.
טענות המערער באשר להליך הפיטורים לא מקימות עילה להתערב בפסק הדין קמא. פיטורי המערער נעשו לאחר שניתנה לו הזדמנות להשמיע את טענותיו, ואף לאחר שנעשה ניסיון לשבצו בתפקיד אחר חלף פיטוריו. בנסיבות העניין יש להשקיף על התהליך בכללותו, קרי כתהליך שכלל שתי הזדמנויות לשטוח טענותיו, כשבינתיים הועבר המערער מתפקידו כמנכ"ל לצורך ניסיון למצוא לו תפקיד חלופי. אמנם, ניסיון זה לא צלח, ואולם אין בכך כדי ללמד על כך שהניסיון היה למראית עין בלבד. העובדה שהמערער מילא את תקופת הניסיון בתפקיד בכיר אחר במשך חמישה חודשים, על העלויות הגבוהות הכרוכות בכך הנובעות מגובה שכרו באותה עת, מתיישבת עם טענת המשיבה בדבר כנות ניסיונה לבחון העסקתו בתפקיד חלופי. הטענה כי מדובר במהלך למראית עין בלבד אינה מתיישבת עם משכו ועם העלויות שהיו כרוכות בו. לא נמצא כי השיבוץ בתפקיד חלופי נעשה למראית עין, כדי "להכשיר" את מעשה הפיטורים.
טענת המערער כנגד תשלום הבונוס נדחתה, משמסור למשיבה שיקול הדעת בדבר עצם תשלום הבונוס ושיעורו. בנוסף, משחוסר שביעות הרצון מתפקוד המערער היווה סיבה חוקית לפיטוריו, קל וחומר שיש בכוחו להצדיק תשלום בונוס מופחת סמוך לפיטורים; טענת המערער בעניין חישוב פיצויי פיטורים נדחתה, בהעדר מקום להתערב בקביעת ביה"ד האזורי כי הוראות סעיף 20 לחוק פיצויי פיטורים, ולא סעיף 12 לחוק זה, הן החולשות על אופן חישוב פיצוי הפיטורים. הטענות הנוגעות לדרך עריכת התחשיב במסגרת סעיף 20 הנ"ל מהוות הרחבת חזית ואין מקום להידרש להן. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 18 [משפט מינהלי] |
|
| עתמ (ת"א) 1279-09-17 עמותת בית כנסת קהילתי כוכב הצפון תל אביב נ' עירית תל-אביב-יפו (מנהלי; אליהו בכר; 19/03/18) - 10 ע' |
| עו"ד: צמח גרין, שירי אשכנזי, ערן בצלאל, מתן קרול |
אין מקום להתערב בהחלטת העירייה להקצות שטח ציבורי למשיבה, לצורך הקמת בית כנסת, ולהקצות בעבורה באופן זמני מבנה בבית ספר לצורך קיום תפילות בשבתות וחגים.
משפט מינהלי – מקרקעין – הקצאת מקרקעין
משפט מינהלי – בית-המשפט לעניינים מינהליים – ביקורת שיפוטית
.
עתירה נגד החלטות להקצות למשיבה 2 שטח ציבורי לצורך הקמת בית כנסת וכן מבנה בבית ספר לשימוש זמני בשבתות וחגים לצורך קיום תפילות. בית המשפט מתבקש לחלק את השטח המוקצה בין העותרת והמשיבה.
.
בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה ופסק:
בגדרי הביקורת השיפוטית בעניין הקצאת משאבים ציבוריים לא תיבחן השאלה אם המשאבים חולקו באופן נבון או אם ניתן היה לחלקם אחרת, אלא אם נפל בהחלטה פגם מהותי היורד לשורש העניין. בענייננו, החלטת העירייה להקצות את השטח למשיבה נעשתה לאחר שקילת מלוא השיקולים הרלוונטיים, ללא הפליה או שיקולים זרים וניתנו להחלטה נימוקים עניינים, שלפחות מציבים את ההחלטה במתחם הסבירות. משמצאה העירייה להעדיף את הקצאת השטח הציבורי הקבוע לטובת המשיבה, החלטתה להקצות בעבורה באופן זמני את כיתת הלימוד ולא להקצותו לעותרת אף היא נמצאת במתחם הסבירות. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [משפט מינהלי] |
|
| עתמ (ב"ש) 29560-11-17 פלוני נ' המשרד לביטחון פנים מנהל רישוי כלי ירייה (מנהלי; יעל רז לוי; 08/03/18) - 9 ע' |
| עו"ד: תמר שגב-כהן |
בענייננו ההחלטה על ביטול רישיון הנשק של העותר היא סבירה ומבוססת על ראיות מנהליות ברמה מספקת אשר יש בהן כדי להעיד על מסוכנותו.
משפט מינהלי – רישוי – כלי ירייה
.
עתירה כנגד החלטה על ביטול רישיון הנשק של העותר, בהתבסס על המלצת משטרת ישראל.
.
בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה ופסק:
בשנים האחרונות ישנה מגמה של צמצום בהיקף הענקת רישיונות לכלי ירייה, מתוך השיקול של שמירה על שלום הציבור ובטחונו. לצורך הפקעת רישיון שטרם פג תוקפו נדרשים תנאים מחמירים יותר מאחר אי חידוש רישיון. כאשר הרשות מחליטה על ביטול רישיון, עליה להתבסס על תשתית ראייתית עניינית ומספקת, בייחוד כאשר מדובר במי שהחזיק ברישיון למשך שנים. בענייננו החלטת המשיבים סבירה ומבוססת על ראיות מנהליות ברמה מספקת אשר יש בהן כדי להעיד על מסוכנותו של העותר. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [דיון אזרחי] [משפט מינהלי] |
|
| תצ (מרכז) 66543-03-17 עמי ישראל פלייסיג נ' עירית נתניה (מנהלי; מיכל נד"ב; 27/02/18) - 10 ע' |
| עו"ד: איתי פלייסיג, שולה רגב |
בית המשפט אישר הודעת חדילה מגביית יתר שהגישה המשיבה בתובענה ייצוגית ופסק גמול למבקש ושכר טרחה לבא כוחו.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – הודעה על חדילת גבייה
משפט מינהלי – תובענה ייצוגית – הודעת חדילה
.
הודעה על חדילה מגבייה בתובענה ייצוגית כנגד המשיבה ל"השבת סכומי עודף היטל ההשבחה שגבו המשיבות ביתר.
.
בית המשפט לעניינים מנהליים אישר את החדילה ופסק:
הודעת החדילה ניתנה בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות ועל כן יש לאשרה. יש שיקולי תפוקה תשומה והכוונה הציבורית המצדיקים פסיקת גמול ושכר טרחה למבקש הייצוגי ולבא כוחו. בקשת האישור היא שהביאה להשבת הסכומים שנגבו ביתר והמבקש ובא כוחו נטלו את הסיכון שהמשיבות לא יודיעו על חדילה מגבייה. חשיבותה הציבורית של התובענה הייצוגית בכך שהביאה להפסקת השבת עודפי הגבייה בחסר, מכן ולהבא, בהתאם לדין. בנסיבות יש לפסוק למבקש גמול בסכום של 6,000 ₪ ושכר טרחה לבא כוחו בסכום של 63,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 21 [חוזים] |
|
| תא (ת"א) 29431-09-13 נתיבים דרום בע"מ נ' א. דורי בניה בע"מ (מחוזי; איריס לושי עבודי; 23/03/18) - 70 ע' |
| עו"ד: דיבון פרקש, שירה מרקוביץ, אלי כהן, אורן לוסטגרטן, יעד גורדון |
נדחתה טענתה של הנתבעת – קבלן ראשי, לפיה אינה חייבת לשלם לתובעת – קבלן משנה, כל עוד עוד מזמין העבודות לא מעביר לה את הכספים. במרכז פסק הדין עומדת שאלת משמעותה והשלכותיה של תניית "גב-אל-גב" ביחסים בין קבלן ראשי לבין קבלן משנה.
חוזים – תנאים – תניית גב אל גב
.
בית המשפט נדרש לתביעה עיקרית ותביעה שכנגד. הצדדים חלוקים סביב שאלה אחת ויחידה והיא משמעותה והשלכותיה של תניית "גב-אל-גב" ביחסים בין קבלן ראשי לבין קבלן משנה.
.
בית המשפט קיבל את התביעה העיקרית, דחה את התביעה שכנגד ופסק כלהלן:
מקום בו ביצע קבלן המשנה כיאות את העבודה, יש לפרש תניות גב-אל-גב בהסכמים בין קבלן ראשי לקבלן משנה כך שתניות אלה אינן מטילות את הסיכון כולו על שכמו של קבלן המשנה ואינן מבטלות תמיד ובאופן חד-משמעי את חובת הקבלן הראשי לשאת בתשלום לקבלן המשנה, מקום שהמזמין לא שילם לקבלן הראשי. על מנת לפטור את הקבלן הראשי מחובת התשלום לקבלן המשנה נדרש מעין קשר סיבתי בין אי-התשלום מצד המזמין לקבלן הראשי לבין מעשיו של קבלן המשנה.
במקרה זה אי-התשלום של המזמין לנתבעת לא היה קשור כלל לעבודת התובעת, כגון לטענה כי עבודתה בוצעה באופן חלקי או לקוי. אכן, אי-התשלום של המזמין לנתבעת היה נעוץ בגורמים הקשורים ליחסים הרחבים בהרבה בין המזמין לנתבעת, ללא כל קשר ישיר לעבודת התובעת.
במקרה זהף אין בראיות שעסקו במערכת היחסים בין המזמין לנתבעת, כדי לבסס קשר מעין סיבתי בין גישתו של המזמין לנתבעת לבין עבודותיה של התובעת – שזו, כאמור, הדרך היחידה בה עשויה תניית גב-אל-גב להשפיע על היחסים בין הקבלן הראשי לקבלן המשנה. יתרה מכך, ממילא – "קשר סיבתי" זה כלל לא נטען על-ידי הנתבעת. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [דיון אזרחי] [הגנת הצרכן] |
|
| תצ (חי') 55792-06-15 טל ירון נ' דלק מוטורס בע"מ (מחוזי; יגאל גריל; 14/03/18) - 25 ע' |
| עו"ד: דוד מזרחי, דפנה צרפתי, בן קאירי, עומר קלנר, רוני דנון-סבן ואח' |
אושר הסדר פשרה בתובענה ייצוגית בה נטען שהמשיבה משווקת רכבים בהם מותקנת תיבת הילוכים כפולת מצמדים, שבה התגלו תקלות חוזרות ונשנות אצל לקוחות רבים.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר פשרה
הגנת הצרכן – תובענה ייצוגית – אישור הסדר פשרה
.
בקשה לאישור הסדר פשרה בתובענה ייצוגית בה נטען שהמשיבה משווקת רכבים בהם מותקנת תיבת הילוכים כפולת מצמדים, שבה התגלו תקלות חוזרות ונשנות אצל לקוחות רבים. הוסכם על תשלום פיצוי של 1,400 ₪ לכל רכב ועל הארכת תקופת האחריות.
.
בית המשפט המחוזי אישר את ההסדר ופסק:
יש לאשר את הסדר הפשרה בהיותו ראוי, הוגן וסביר בעניינם של חברי הקבוצה, הסדר זה משרת את טובתם של חברי הקבוצה המיוצגת וסיום ההליך בהסדר פשרה זה הינו הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין. ההסדר מאזן בין הסיכויים והסיכונים של כל אחד מהצדדים בהליך, וכן בין האינטרסים של חברי הקבוצה המיוצגת של הצדדים. ההסדר מבטיח פיצוי ראוי לחברי הקבוצה, שהם יוכלו לקבלו בתוך זמן קצר יחסית, בלא צורך לנקוט בהליך משפטי נפרד. במידה והייתה מתבררת התובענה לגופה, אין בסיס להנחה שהיה הפיצוי שנפסק לכל אחד מחברי הקבוצה בעל שווי גבוה יותר מאשר הפיצוי לוֹ יהא זכאי חבר קבוצה במסגרת ההסדר. סכומי שכר הטרחה והגמול המוסכמים הם גבוהים, אך כשבוחנים את שוויוֹ הכספי של כלל הפיצוי בהתאם להסדר, שיעורם סביר. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 23 [דיון פלילי] |
|
| תפ (רח') 26023-06-17 פרקליטות מחוז מרכז - פלילי נ' אלון לוי (שלום; אפרת פינק; 22/03/18) - 8 ע' |
| עו"ד: שרון משעל , טל פילברג, נטלי שטרול |
נפל פגם בהתנהלות התביעה, הן באי משלוח מכתב הידוע בדבר זכותו של הנאשם לשימוע לכתובת הידועה במשטרה, והן בהגשת כתב האישום תוך פחות מ-30 יום מהמצאת מכתב הידוע השלישי. אין מקום לבטל את כתב האישום, אולם על התביעה לערוך לנאשם שימוע בדיעבד.
דיון פלילי – העמדה לדין – זכות השימוע
דיון פלילי – כתב-אישום – ביטולו
.
נגד הנאשם הוגש כתב האישום המייחס לו עבירה של גניבה בידי עובד, עבירה של זיוף בכוונה לקבל דבר, עבירה של שימוש במסמך מזויף ועבירה של איומים. באת כוח הנאשם טענה כי יש לבטל את כתב האישום בשל טענות מקדמיות.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
בנסיבות רגילות, יכולה התביעה לצאת מתוך נקודת הנחה כי הכתובת הידועה לה היא הכתובת הרשומה במשרד הפנים, ואין עליה לחקור ולדרוש בדבר, כפי שגם עולה מסעיף 60א(ג) לחוק סדר הדין הפלילי. עם זאת, במקרה דנן, יכולה הייתה לדעת כי הכתובת הרשומה אינה הכתובת העדכנית, וזאת משום שכתובתו של הנאשם למעצר בית היתה בידיעת המשטרה. לא התקבל כל הסבר מדוע מכתב היידוע לא נשלח לכתובת זו בשלב כלשהו.
נפל פגם בהתנהלות התביעה, הן באי משלוח מכתב הידוע בדבר זכותו של הנאשם לשימוע לכתובת הידועה במשטרה, והן בהגשת כתב האישום תוך פחות מ-30 יום מהמצאת מכתב הידוע השלישי.
עם זאת, לא נמצא מקום לבטל את כתב האישום. מצויים אנו אך בראשיתו של ההליך הפלילי, והנאשם טרם נתן מענה לכתב האישום. מכאן, כי שימוע בדיעבד יש בו כדי לרפא את זכות הנאשם שקופחה, מבלי לפגוע, באופן ממשי בזכויותיו של הנאשם. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [חוזים] |
|
| תא (י-ם) 1221-05-13 מאיר תורג'מן נ' עמית נוימן (שלום; אפרת אייכנשטיין שמלה; 21/03/18) - 19 ע' |
| עו"ד: א. ברייב בר שדה, מ. קוסוביץ' שוחט |
נדחתה תביעה כספית שהגישו התובעים כנגד הנתבע ואשר עניינה בהפרת הסכם. במרכז פסק הדין עומדת השאלה: האם יש להידרש להסכם בעל פה, בין הצדדים, לאור הוראות הסכם המייסדים המאוחר לו.
חוזים – חוזה בעל-פה – הוכחתו
חוזים – קיום חוזה – בתום-לב
.
התובעים הגישו תביעה כספית לתשלום פיצויים בשל הפרת חוזה נטען, בקשר לעסק אותו התכוונו הצדדים להפעיל, עם אחרים, במשותף. לטענת התובעים, הנתבע לא עמד בהסכם שכרת עמם, לפיו יכנס תמורת תשלום סכום שסוכם, כשותף בשותפות, והפרה זו גרמה להם לאבד את חלקם בשותפות. במסגרת תביעתם עותרים התובעים לחייב את הנתבע לשאת בנזקיהם.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
בפני בעל דין הטוען להסכם בעל פה עומד קושי ראייתי, הנובע מהעדר מסמך בכתב, המשקף את התנאים המוסכמים בין בעלי הדין, והנטל להוכחת עצם קיומו של החוזה, כמו גם הנטל להוכחת תנאיו מוטלים על התובעים. במקרה זה, התנהגות התובעים, לא רק שהיא גורמת לדחיית טענתם בדבר תוכן ההסכם בעל פה שהם טוענים לו, ולא רק שיש בה משום הטעיה, אלא שיש בה גם התנהלות שאינה בתום לב לקראת עריכת חוזה, ובמהלך ביצועו.
העובדה כי הנתבע התחייב לשלם סכום כספי לצורך רכישת 20% מן העסק, אינה מובילה למסקנה כי היה עליו לשלם סכום זה בכל מקרה, שכן התחייבות זו באה על רקע המצג המטעה שהציגו לו התובעים, ועל רקע התחייבות מקבילה שהם נטלו על עצמם מולו, ומשהתבררה לו ההטעיה, זכאי היה לנהוג כפי שנהג, ולחדול מלשלם תשלומים נוספים – מעבר לדמי היציאה.
במקרה זה, קמו לנתבע העילות המוכרות במסגרת חוק החוזים לבטל את ההסכם, הן בשל ההטעיה בה נקטו התובעים כלפיו, והן בשל ניהול המו"מ שלא בתום לב. במקרה כזה, ניתן לקבוע כי ביטל את ההסכם בהתנהגות, חדל לשלם תשלומים על פיו, והפעיל כדין את הסנקציה שנקבעה בהסכם המייסדים.
התובעים לא הוכיחו את סכומי ההשקעות שהשקיעו, ובכל מקרה לא הוכיחו כי פעלו להקטנת נזקיהם, וגם מסיבה זו, דין תביעתם הכספית להידחות. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [חוזים] |
|
| תאק (טב') 38570-12-16 אליהו דחבש נ' כפר זיתים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (שלום; סאמר ח'טיב; 20/03/18) - 14 ע' |
| עו"ד: |
התובעים הרימו את הנטל להוכיח כי הם התקשרו בהסכם פשרה מחייב עם הנתבעת. מנגד, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח קיומו של תנאי מתלה מכללא או קיומה של עילה לביטול ההסכם.
חוזים – פשרה – פרשנות
חוזים – פשרה – תקפותה
חוזים – טעות – בכדאיות העיסקה
.
תביעה כספית בסך של 397,230 ₪ בה עותרים התובעים לאכיפת הסכם שהושג בינם לבין הנתבעת במסגרת הליך אחר שהתנהל בין הצדדים.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
אף אם נצא מנקודת הנחה שנפלה טעות מצד הנתבעת ביחס לכריתת הסכם הפשרה, ולא כך הדבר, הרי שמדובר לכל היותר ב"טעות בכדאיות העסקה", אשר איננה מצדיקה את ביטולו של ההסכם.
במה דברים אמורים? סעיף 14(ד) לחוק החוזים מחריג מהגדרת הטעות, טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה. מכאן, שכאשר צד לחוזה נוטל על עצמו סיכון מסוים, אין הוא יכול להשתחרר מההתחייבות שנטל על עצמו על פי החוזה, בטענה של טעות, אם הסיכון אותו נטל התממש באופן שונה מכפי שסבר. הדברים נכונים ביתר שאת ביחס להסכמי פשרה כמו במקרה שלפנינו.
מכאן, כי ככל שהסתבר לנתבעת לאחר מעשה, כי הפשרה עליה סוכם איננה מוצלחת לדידה, כגון מן הטעם שבפסיקה מאוחרת יותר, בית המשפט העליון יישם את הערת האזהרה שנקבעה בעניין ניר בנים בנסיבות שלטענתה דומות לנסיבות המקרה דנן, הרי שאין מקום לטענת טעות ומשכך אין מקום לביטולו של הסכם הפשרה. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [נזיקין] |
|
| תא (כ"ס) 34917-03-15 מתן קוממי נ' בליס גולד הפקות בע"מ (שלום; רונן פלג; 19/03/18) - 15 ע' |
| עו"ד: רון לוינטל, סמדר קשת בר און |
בית המשפט קבע כי התובעים הופלו על ידי הנתבעת, בכך שנמנעה מהם כניסה למועדון על רקע מוצאם וחזותם המזרחית. הנתבעת חויבה בתשלום פיצוי בסכום של 28,000 ₪ (14,000 ₪ לכל אחד משני התובעים).
נזיקין – עוולות – לפי חוק איסור הפליה במוצרים ובשירותים
.
תביעתם הכספית של התובעים נגד הנתבעים לסך של 100,000 ₪. התביעה הוגשה בעילה של הפליה אסורה בכניסה למועדון לילה בניגוד לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
התובעים להוכיחו את תנאי החלופות השונות של סעיף 6 לחוק איסור הפליה, באופן היוצר חזקה כי הנתבעים או מי מהם או מי מטעמם פעלו בדרך של הפליה אסורה. החזקה היא שכניסתם של התובעים למועדון נמנעה על רקע חזותם המזרחית.
הנתבעים לא הצליחו לסתור את החזקה. העדים מטעם הנתבעים לא התייחסו לנסיבות של שני האירועים הנטענים, אלא עסקו באופן כללי בנהלים הקבועים של הכניסה למועדון, תוך ניסיון להרחיק את עצמם מהביצוע בפועל, שנטען כי הוא באחריותם של היחצ"נים ושל המארחת.
המסקנה היא שהתובעים הופלו על ידי הנתבעת, בכך שנמנעה מהם הכניסה למועדון בתאריכים 7/8/14 ו-21/8/14, על רקע מוצאם וחזותם המזרחית. מדובר בהפליה אסורה בניגוד להוראותיו של סעיף 3(א) לחוק איסור הפליה.
התובעים לא טענו לנזק ממוני ותביעתם היא לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק לפי הוראות סעיף 5(ב) לחוק איסור הפליה. יש לקבוע כי כל אחד מהתובעים יפוצה בסך של 7,000 ₪ עבור כל אחד משני האירועים. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [נזיקין] [איכות הסביבה] |
|
| תא (ב"ש) 14956-10-13 ד"ר נמרוד בייר נ' מלונות פתאל בע"מ (שלום; עירית קויפמ; 18/03/18) - 25 ע' |
| עו"ד: קובי מרקוס, שלמה אביטן |
התובע לא עמד בנטל להוכיח את תביעתו הן בעניין קיומו של מטרד והן בעניין הפרת חובה חקוקה.
נזיקין – עוולות – מטרד ליחיד
נזיקין – עוולות – הפרת חובה חקוקה
איכות הסביבה – מפגעים – רעש
.
התובע עותר למתן צו מניעה קבוע נגד הנתבעות שימנע מטרד רעש, לקיומו טוען התובע, וכן תביעה כספית על סך 100,000 ₪ לפיצוי בגין נזקיו.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
יש לבחון האם המלון או מתחם האירועים מתנהלים באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של התובע או להנאה סבירה מהם, בהתחשב במקומם ובטיבם, כאשר אמת המידה הינה אמת מידה אוביקטיבית.
ניתן להוכיח קיומו של מטרד רעש גם ללא חוות דעת מומחה. ואולם, כאשר מדובר ברעש נמשך ומדיד, כמו בענייננו, אזי שעה שהתובע בחר שלא להביא חוות דעת, פועל הדבר לחובתו.
התובע לא עמד בנטל להוכיח את תביעתו הן בעניין קיומו של מטרד והן בעניין הפרת חובה חקוקה. כמו כן, הסעד שעניינו צו מניעה קבוע אינו ברור דיו ומשכך אינו ישים. אשר על כן, יש להורות על דחיית התביעה. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [ראיות] |
|
| תא (טב') 59788-11-14 פלוני נ' איי די איי חברה לביטוח בע"מ (שלום; אוסילה אבו אסעד; 14/03/18) - 11 ע' |
| עו"ד: כרם הנו, ע. שגיא |
נדחתה תביעת התובע, על פי הוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. פסק הדין עוסק בבחינת יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו של התובע.
ראיות – עדות – עדות יחידה
.
התובע הגיש כנגד הנתבעת תביעה, מכוח הוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בכתב הגנה שהוגש מטעמה, הנתבעת טענה כי דין התביעה נגדה להימחק ו/או להידחות על הסף ו/או לגופה, מחמת היעדר עילה ו/או היעדר יריבות ו/או היעדר כיסוי ביטוחי ומחמת כך שהתאונה, ככל שזו אכן אירעה, אירעה בנסיבות אחרות מן המתואר בכתב התביעה.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
לא עלה להוכיח על פי מאזן ההסתברויות, את יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו ודי בכך כדי להביא לדחיית התביעה.
עסקינן בעדות יחידה של בעל דין, ללא כל סיוע, וללא תמיכה בראיות התביעה. עדות יחידה זו של התובע לא תאמה באופן מלא את הנטען בכתב התביעה ובמהלך ניהולו של הליך משפטי זה חלו בה שינויים והתווספו לה תוספות, ומשכך יש לקבוע, כי התובע לא הוכיח את המרכיבים העובדתיים הנדרשים לביסוס עילת תביעתו, ודי בכך כדי להביא לדחיית התביעה.
לכל המקובץ מצטרפת לה העובדה כי התובע נמנע מהזמנת עדים רלבנטיים, הנמצאים בשליטתו, מבלי שנתן להימנעות זו הסבר סביר. |
| חזרה למעלה |
|
| 29 [מקרקעין] |
|
| תא (קריות) 11893-10-14 רשות הפיתוח רשות מקרקעי ישראל נ' אחמד סקר (שלום; פנינה לוקיץ; 13/03/18) - 11 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל תביעת פינוי ממקרקעין שהגישה התובעת כנגד הנתבעים. במרכז פסק הדין עומדת השאלה: האם בהעדר זכות כיורשי "אריס חוקי" יש לראות בנתבעים ברי רשות במקרקעין, ובאם כן – האם מדובר ברשות בלתי הדירה?
מקרקעין – בעלות – הוכחתה
מקרקעין – הסגת גבול – פינוי
.
התובעת – בעלת הזכויות במקרקעין, הגישה תביעה לפינוי הנתבעים המחזיקים במקרקעין בהסתמכם על החזקתו של אביהם המנוח לפניהם, וזאת לצורך עיבוד חקלאי. הצדדים חלוקים סביב השאלה: על מי הנטל במקרה דנן להוכיח את זכות (או העדר זכות) הנתבעים 5-9 להחזיק במקרקעין. האם על הנתבעים
להוכיח טענתם לקיום מעמד של "אריס חוקי" לאביהם המנוח, או שמא על התובעת לשלול קיומה של זכות כזו?
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
תנאי להגשתה של תביעה לפינוי מקרקעין, היא כי התובע יהיה בעל המקרקעין שפינוים נתבע, או בעל הזכאות להחזיק בהם. אין מקום להטיל על בעלים נטל מכביד להוכיח עובדה שלילית, דהיינו "העדר זכות" לנתבעים להחזיק במקרקעין שבבעלותו. במקרה זה, התובעת עמדה בנטל המוטל עליה, שהינו נטל ראשוני, בכך שהביאה ראיות, באמצעות העד מטעמה, כי לא נמצאו בתיקיה, ספריה או רישומיה כל תיעוד לקיומה של זכות נוגדת של הנתבעים המקנה להם את הזכות להחזיק במקרקעין.
טענה למעמד של "אריס חוקי" אינה יכולה להתברר כשאלת אגב במסגרת הליך אחר, אלא הסמכות הבלעדית לדון בה נתונה לוועדת האריסות שהוקמה מכוח פקודת האריסים (הגנה). על כן, אין הנתבעים יכולים לבקש שבית המשפט כאן, במסגרת תביעת הפינוי ידון כשאלה אגבית בטענתם כי המנוח היה זכאי להיחשב "אריס חוקי"; הנתבעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח שאכן אביהם הוכר כ"אריס חוקי" על ידי וועדת האריסות.
לא ניתן להסיק מאי נקיטת פעולה ע"י התובעת במקרה דנן מתן רשות בלתי הדירה אלא רשות מכללא "על ידי מחדל", אשר ניתן להפסיקה ולבטלה במתן הודעה מספקת מראש, וכך עשתה התובעת. |
| חזרה למעלה |
|
| 30 [חברות] |
|
| תא (ת"א) 42205-06-14 ארנון קפלן נ' איל רוזנברג השקעות ונכסים בע"מ (שלום; מיכאל תמיר; 13/03/18) - 11 ע' |
| עו"ד: יעקב כרובי, טוני שלם |
התובעים לא הרימו את הנטל הנדרש כדי לבסס כי מתקיימים התנאים להרמת מסך ולחיובו האישי של נתבע 2 בחוב של נתבעת 1 – חברה בע"מ, ואף לא הוכיחו כי נתבע 2 ביצע כלפיהם עוולות נזיקיות שבגינן יש לחייבו אישית בתשלום חובה של נתבעת 1.
חברות – הרמת מסך – אימתי
חברות – הרמת מסך – במישור דיני החברות
חברות – אחריות בנזיקין – אחריות אישית
.
התובעים הגישו כנגד הנתבעים תביעה כספית. במוקד תביעתם של התובעים עומדת הטענה בעניין אחריותו של הנתבע 2 לחובותיה של הנתבעת 1 – חברה בע"מ, כלפיהם, הן מכח הרמת מסך ההתאגדות והן מכוח אחריותו האישית בגין עוולות נזקיות שביצע.
.
בית משפט פסק כלהלן:
הנטל לבסס כי התקיימו בענייננו התנאים להרמת מסך ההתאגדות ולחיובו של נתבע 2 בחובה של נתבעת 1 מוטל על התובעים. אמנם הפסיקה מגלה נכונות רבה יותר להרים מסך כשמדובר בחברה משפחתית קטנה או בחברת יחיד, אך אין די בכך, ויש להוכיח דבר מה נוסף כגון חוסר תום לב בהתנהלותו של בעל המניות.
התובעים לא הוכיחו כי נתבע 2 הקים את נתבעת 2 וביצע את ההתקשרות באמצעותה לצורך ביצוע מעשה הונאה ועוקץ וכי מלכתחילה לא התכוון לפעול לקיום התחייבותה של נתבעת 1 לתשלום התמורה לתובעים.
רף הראיות הדרוש לביסוס טענת מרמה שיש לה גוון מעין פלילי הוא גבוה. התובעים היו צריכים לפרט את טענת המרמה כנדרש ולהציג אסמכתאות לביסוסה והם לא עשו זאת. |
| חזרה למעלה |
|
| 31 [רשויות מקומיות] [נזיקין] |
|
| תא (חי') 29339-09-14 מוחמד עלי חסן ג'עפרי נ' אמיר ברכאת (שלום; נסרין עדוי ח'דר; 13/03/18) - 14 ע' |
| עו"ד: עמית מור, א. אלרום, עלי נאיף |
בית המשפט קיבל את תביעת התובע והורה על מתן צו עשה כנגד תאגיד המים והביוב, לתכנן ולבצע פתרון לניקוז הביוב מבית הנתבע. תביעת התובע כנגד הנתבעים לתשלום פיצויים בגין נזק שנגרם לו עקב הליקויים בניקוז הביוב מבית הנתבע – התקבלה בחלקה.
רשויות מקומיות – ביוב – תאגידי מים וביוב
נזיקין – אחריות – תאגידי מים וביוב
נזיקין – אחריות – רשות מקומית
.
התובע הגיש תביעה למתן צו עשה קבוע, לפיו יחויבו הנתבעות 2 ו-3 – רשות מקומית ותאגיד מים וביוב, יחד ולחוד, עם הנתבע 1 (הנתבע) לתכנן ולבצע פתרון לניקוז הביוב מבית הנתבע. כן מבוקש פיצוי כספי, בגין נזק שנטען שנגרם לתובע עקב הליקויים בניקוז הביוב מבית הנתבע.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
באשר לצו עשה שיורה לעירייה ולתאגיד המים לתכנן ולבצע פתרון לניקוז הביוב מבית הנתבע, יש ממש בטענת העירייה כי בהתאם לסעיף 9(א) בחוק תאגידי מים, החל מתאריך 8/2009 כל זכויותיה במתקני המים והביוב הועברו לתאגיד המים, ובפועל אין לה אפשרות מעשית לחבר למערכות מים וביוב.
הסמכות כיום לנקוט את הפעולות הנדרשות על מנת לחבר את הנתבע למערכת הביוב, הוא תאגיד המים – והוא בעל הדין הנכון לעניין צו עשה; יש לקבל את התביעה לצו עשה כנגד תאגיד המים ולהורות לו לתכנן ולבצע פתרון לניקוז הביוב מבית הנתבע.
באשר לטענת העירייה להעדר עילה במישור הפיצויים בגין נזקי התובע, דין הטענה להידחות. הוכח שבטרם הוקם תאגיד המים בשנת 2009, העירייה כבר קיבלה מספר פניות בעניין הן מהתובע והן מהמשרד לאיכות הסביבה, אך היא לא נקטה בכל פעולה בעניין, על אף חובתה בדין. |
| חזרה למעלה |
|
| 32 [מקרקעין] |
|
| תא (י-ם) 5116-05-14 חנוכה יחזקאל נ' עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (שלום; מוריה צ'רקה; 13/03/18) - 10 ע' |
| עו"ד: פנחס סיון, מיטל כהן, אסף הורניק, מייק אברהמס, עדיאל חשין |
בית המשפט הורה על פירוק השיתוף בבניין באמצעות רישומו כבית משותף. במרכז פסק הדין עומדת השאלה: כיצד יש לחלק את זכויות הבניה ביניהם במסגרת רישום הבית המשותף.
מקרקעין – שיתוף – פירוקו
.
התובעים הגישו כנגד הנתבעים תביעה ובה נתבקש פירוק שיתוף בבניין בינם לבין הנתבעים באמצעות רישומו כבית משותף. הנתבעים מסכימים לתביעה. המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא כיצד יש לחלק את זכויות הבניה ביניהם במסגרת רישום הבית המשותף.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
שיעור החלקים ברכוש המשותף יהיה לפי יחס השטחים בין היחידות השונות. אלא שזכויות בניה אינן חלק מהרכוש המשותף. זכויות בנייה בבית משותף אינן בגדר "רכוש משותף" כהגדרתו בחוק המקרקעין.
זכויות הבנייה אינן נחשבות לחלק מן הרכוש המשותף עצמו, אלא נכס שנמצא בבעלות משותפת של בעלי הזכויות בדירות – בהתאם לחלקם היחסי ברכוש המשותף.
שטח הרצפה אינו המדד הרלוונטי לצורך חלוקת זכויות הבניה, אלא "מנותיהם של השותפים". אמנם, בהעדר נסיבות מיוחדות, או הבדלים גדולים בין היחידות השונות, שטח רצפת היחידות הוא מדד נח לקביעת שיעור הבעלות במקרקעין. שכן, מובן מאליו ששיעור חלקו היחסי של כל אחד מהשותפים מושפע מגודלה של היחידה שרכש. אך הגודל אינו הנתון היחידי הקובע.
בשים לב לעובדה שחוק המקרקעין אינו מבחין בין השימושים השונים של היחידות בבית המשותף, אלא רק בין יחידות בבעלות פרטית לבין רכוש משותף, לצורך רישום הבית המשותף אין משמעות לסיווג היחידה כ"דירה" או כ"מחסן". לפיכך, אין לסיווג היחידה משמעות בפירוק השיתוף, וברישום הבית כבית משותף. |
| חזרה למעלה |
|
| 33 [דיון אזרחי] |
|
| תא (ת"א) 15362-07-15 שומרה חב' לביטוח בע"מ נ' בוגיז בר אנד רסטורנט בע"מ (שלום; אביים ברקאי; 07/03/18) - 4 ע' |
| עו"ד: |
התקבלה בקשה לחיוב המשיבה, היא התובעת בהליך, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת. המשיבה לא עמדה בנטל להוכיח את איתנותה הכלכלית.
דיון אזרחי – עירבון – לפי חוק החברות
דיון אזרחי – הוצאות משפט – ערובה לתשלומן
.
בקשה לחיוב המשיבה, היא התובעת בהליך, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
ביחס לתובע שהוא חברה מוגבלת חל הסדר שונה מזה החל על אדם שאינו תאגיד, הוא ההסדר הקבוע בסעיף 353א בחוק החברות. מן הסעיף עולה כי כאשר מדובר בחברה בעירבון מוגבל – הפקדת הערובה היא הכלל, ולא החריג.
הנטל להוכיח את איתנותה הכלכלית של החברה או כי הנסיבות אינן מצדיקות את הטלת הערובה – מוטל על החברה. ככלל, מקום בו לא עמדה החברה התובעת בנטל להראות כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבעים בהליך המשפטי, ככל שאלה יפסקו, כי אז יש לחייבה בהפקדת ערובה לשם כך.
המשיבה לא העלתה כל טענה לעניין חוסנה הכלכלי וממילא לא עמדה בנטל להוכיח את איתנותה הכלכלית. יתרה מכך, המשיבה הבהירה כי מדובר בחברה שאינה פעילה עוד. משכך, אין בסיס לחריגה מן הכלל הקבוע בדיני החברות והמורה על חיובה בהפקדת ערובה. יש לחייב את המשיבה בהפקדת סך של 40,000 ₪ כערובה להבטחת הוצאותיה של המבקשת. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 34 [חוזים] [אגודות שיתופיות] |
|
| תמש (ת"א) 18150-05-17 מ.מ נ' ש.מ (משפחה; שמואל בר יוסף; 21/12/17) - 10 ע' |
| עו"ד: רן שליש, בן ציון הכהן, משה זוהרי |
האם זכויותיו של המבקש כבן ממשיך (שנקבעו בפס"ד) כוללות גם את הזכות לקבל מניות באגודה שיתופית, שהוקמה לשם אחזקה בנכסים משותפים לחברי המושב?
חוזים – פרשנות – חוזה למינוי בן ממשיך
אגודות שיתופיות – מושב – מניות באגודה
אגודות שיתופיות – מושב – בן ממשיך
אגודות שיתופיות – תקנון האגודה – שינויו
.
בקשה למתן סעד לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בימ"ש במסגרתה נבחנה השאלה האם זכויותיו של המבקש כבן ממשיך (שנקבעו בפס"ד) כוללות גם את הזכות לקבל מניות באגודה שיתופית, שהוקמה לשם אחזקה בנכסים משותפים לחברי המושב? לכתחילה נקבע בתקנון האגודה, כי המניות אינן ניתנות להעברה בנפרד מהנחלות. ברם ב-2016 שונו סעיפים בתקנון, כך שכיום ניתן להעביר מניות לחבר אחר באגודה. שינוי זה אפשר למשיבה לבקש העברת מניות באגודה למשיב, בקשה בגינה הוגש ההליך דנא.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התובענה בחלקה ופסק:
אין חולק, כי במערכת היחסים בין ההורים לבין המבקש, הכרה באחרון כבן ממשיך הינה מתנה שהקנייתה הסתיימה. אף אין חולק, כי מעמדו של המבקש כבן ממשיך מזכה אותו בזכויות שיש להוריו במשק, וזאת עם לכתם לבית עולמם. עוד אין חולק, כי במועד ההכרה במבקש כבן ממשיך (הוא המועד בו הסתיימה הקניית המתנה), לא היו מניות והזכות הרעיונית שהן מייצגות היו חלק בלתי נפרד מהמשק.
ממילא השאלה האחת היא – כלום המניות (שמבחינה מסוימת נבראו יש מאין), הולידו זכות חדשה ונפרדת מהמשק, או שמא מדובר בשינוי הפועל את פעולתו במישור התאגידי בלבד, ואינו משפיע מהותית על זכויות הקניין שנגזרות מחוזה המתנה? התשובה נעוצה בפרשנותו הנכונה של החוזה, קרי – בשאלה, מה אומד דעת הצדדים בשאלת המניות?
ברי שהצדדים לא נתנו דעתם לנושא המניות בעת כריתת חוזה המתנה, שעה שהן טרם באו לעולם. לפיכך, יש להתחקות אחר כוונתם המשוערת של הצדדים בשים לב לכל נסיבות העניין, ובראשן למהות מערכת היחסים הנוצרת בין בעל הזכות בנחלה לבין בן ממשיך.
למערכת היחסים בין המבקש להורים פן חוזי מלבר חוזה המתנה. בשונה מחוזה מתנה רגיל, מערכת יחסים משפטית כגון דא איננה מסתיימת עם הקניית דבר המתנה (הזכות להיות בן ממשיך), אלא נמשכת עד להעברת הזכויות בנחלה על שם הבן הממשיך. במהלך התקופה הזו, שומה על הנותן (בעל הנחלה) והמקבל (הבן הממשיך) להמשיך ולקיים מערכת יחסים הכוללת זכויות וחובות, שהינן פועל יוצא של מצב ביניים משפטי ייחודי. ממילא יש לפרש את חוזה המתנה גם על רקע מערכת היחסים המשפטית הנוצרת בעקבותיו, בדומה לפרשנות חוזה המכיל חוזה נוסף, או בדומה לפרשנות שני חוזים הנכרתים באותו הקשר.
זאת ועוד, מערכת היחסים בין בן ממשיך לבין בעל הזכויות בנחלה הינם ארוכים ומורכבים, הם נשלטים על ידי דינים ספציפיים וקוגנטיים, והם מבוססים על יחסי אמון וסולידריות. לכן ראוי להקיש מההלכות שנקבעו לגבי חוזי יחס לעניין ההסדר החוזי בין בן ממשיך לבעל הזכויות בנחלה.
פרשנות חוזה יחס נעשית בשים לב לתכונותיו המיוחדות: ראשית, היותם של חוזי יחס רגישים לקיומן של נסיבות עתידיות שלא הוסדרו במפורש בחוזה. שנית, הצטיינות חוזי יחס בגמישות ודינמיות של הקשר החוזי ובנכונות מוגברת של הצדדים לחוזה לנהוג בתום לב. שלישית, מעורבות שיפוטית מאסיבית בפרשנות החוזה והשלמתו.
אשר לאומד דעת הצדדים – תכליתו האובייקטיבית של חוזה המתנה היא כפולה: מחד גיסא, הסדרת העברה בינדורית של הזכויות בנחלה. מאידך גיסא, קביעת מסגרת ליחסים המשפטיים בין הצדדים עד לרישום הבן הממשיך כבעל הזכויות בנחלה. מסגרת יחסים זו כפופה למערכת הנורמות החלה על נחלות במושבים – בכלל, ולנורמות ייחודיות למושב הרלוונטי – בפרט. מדובר במערכת יחסים המתאפיינת בגמישות המאפשרת לה להתפתח עם הזמן. התפתחות זו נעשית תוך איזון בין התכלית של וודאות חוזית (העברת הזכויות בנחלה) לכיבוד זכויותיו של בעל הנחלה בנחלתו. מערכת היחסים המיוחדת שהולידה את ההכרה בבן הממשיך, מצדיקה לאזן בין התכליות האמורות בהגינות חוזית וסולידריות גבוהות מאלה המקובלות בחוזים אחרים.
בענייננו, השאיפה לאזן בהגינות חוזית בין אינטרס המבקש להעברת הנחלה על שמו ברבות הימים, לבין אינטרס המשיבה לנהוג בנחלה מנהג בעלים, מחייבת לבחון את סוגיית המניות באופן שישקף את מערך האינטרסים האמור, ולא באופן טכני נוקשה. יש לשאוף לתוצאה הפוגעת באופן מועט ככל הניתן באינטרסים המנוגדים שיש למבקש ולמשיבה כל עוד לא הועברו הזכויות בנחלה על שם הראשון. מבחן עזר במלאכת האיזון עשויה להיות השאלה, האם פיסית או משפטית (מבחינת הנורמות החלות על המשק), אין מנוס מקביעה שהמניות הן חלק מהנחלה? עוד ניתן לשאול, כלום הכרה במניות כזכות נפרדת תסכל את העברת הזכויות בנחלה ברבות הימים?
בחינה כאמור הובילה למסקנה כי פרשנותו הנכונה של חוזה המתנה היא, שאגד הזכויות הכרוך במתנה האמורה איננו כולל את המניות. הפרדה זו איננה פוגעת בוודאות וסופיות החוזה לעניין העברת הנחלה מחד גיסא, ומאפשרת התאמה של יחסי הצדדים לשינוי שארע במישור הנורמטיבי, מאידך גיסא.
פרשנות זו עולה בקנה אחד עם תכליותיו של החוזה, עם הדמיון בין מערכת היחסים שנולדה בעקבותיו לבין חוזה יחס, ועם חובת תום הלב. הפרשנות האמורה משקפת איזון ראוי בין זכויות הקניין של הצדדים, תוך מתן משקל מתאים לאומד דעת הנותן בחוזה מתנה.
עם זאת, יש לתת את הדעת לכך שבהתאם לתקנון, קיבל כל אחד מההורים מניה אחת. האב כבר הלך לבית עולמו, ופטירתו מצדיקה לסייג ולקבוע, כי המסקנה דלעיל איננה יפה לגבי מנייתו. האב כרת עם המבקש חוזה מתנה להכרה בו כבן ממשיך בעת שהכול סברו כי לא ניתן להפריד בין הזכויות שמייצגות המניות (כיום) לבין הנחלה. אין טענה (קל וחומר ראיה) שהאב רצה לסייג את היקף חוזה המתנה (כעמדת המשיבה דהיום). יתירה מזו, במערכת היחסים בין המבקש לאב השתכללו מלוא זכויותיו של המבקש בנחלה וכל הקשור בה (לרבות המנייה) עם פטירת האב. מסקנה זו, כי מניית האב (להבדיל ממניית האם) הינה חלק בלתי נפרד מהנחלה, עולה בקנה אחד גם עם המסד הרעיוני של ההלכה, לפיה עם פטירת הנותן נסתם הגולל על אפשרות החזרה מהתחייבותו ליתן מתנה.
לפיכך, התובענה מתקבלת בחלקה, באופן שנאסר על המשיבים לבצע דיספוזיציה כלשהי במנייה אחת של האגודה אותה קיבל אביו המנוח של המבקש. אין מניעה להעברת מניית המשיבה בהתאם להוראות התקנון. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
