| עליון |
| 1 [עונשין] |
 |
| בשפ 8887/17 פלונית נ' פלוני (עליון; ע' ברון; 27/03/18) - 23 ע' |
| עו"ד: קרן ממן, עדי שגב, טלי אייזנברג |
חוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה קובע שני מסלולים להגשת בקשה לצו מגבלות: מסלול ע"פ סעיף 3(ג)(3) לחוק ומסלול ע"פ סעיף 3(ד) לחוק, כשכל מסלול מתייחס למועדים אחרים ולמצבים שונים בהם ניתן להגיש את הבקשה. הסייג בדבר הכפפת המגבלות המבוקשות למגבלות שנקבעו בצו פיקוח ע"פ חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, רלוונטיות רק למסלול הראשון.
 עונשין – זכויות נפגעי עבירה – חוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה, תשס`ה-2004
עונשין – זכויות נפגעי עבירה – חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס`ו-2006
.
ערר על החלטת ביהמ"ש המחוזי לדחות את בקשת העוררת להטיל על המשיב (אביה) מגבלות מכוח חוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה.
.
ביהמ"ש העליון קיבל את הערר בקבעו:
התכליות שביסוד חוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה וחוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין הן שונות בעיקרן, ובהתאם גם הצווים הניתנים מכוחם – בעוד חוק ההגנה מבקש להגן על הציבור הרחב מעבריין המין, בשל מסוכנותו; חוק המגבלות מבקש למנוע את הנזק הנפשי הנוסף שעלול להיגרם לנפגע העבירה כתוצאה מהיתקלות תדירה צפויה עם עבריין המין. שאלת מסוכנותו של העבריין איננה מעניינו של חוק המגבלות ולא היא שעומדת למבחן במסגרתו.
במסגרת תיקון מס' 2 לחוק המגבלות נוסף לחוק סעיף 3(ג)(3), שקבע נקודת השקה בין חוק ההגנה לחוק המגבלות. לגישת המשיב, לאחר התיקון, בכל מקרה שניתן צו פיקוח לא ניתן להטיל על עבריין המין מגבלות חמורות יותר מכוח צו המגבלות. לעומת זאת, לגישת המשיבה, החוק המתוקן מציב שני מסלולים להטלת צו מגבלות. במסלול אחד, זה המפורט בסעיף 3(ג)(3), מדובר בצו מגבלות המוטל על עבריין המין כהמשך של צו הפיקוח, ובמצב דברים זה אכן לא ניתן יהיה לקבוע בצו המגבלות מגבלות חמורות מאלה שנקבעו בצו הפיקוח. אך במסלול השני, שנקבע בסעיף 3(ד) לחוק המגבלות, אין כל משמעות לקיומו של צו פיקוח ואין בתנאים שנקבעו בו כדי להשליך על המגבלות שייקבעו מכוח סעיף זה.
התקופה הקצרה הקבועה בחוק המגבלות במהלכה מתאפשר להגיש בקשה לצו מגבלות, מבקשת לתת ביטוי לאיזון הנדרש בין הפגיעה בקורבן לבין זכויות עבריין המין שריצה את עונשו ומבקש לשקם את חייו; ואולם החלון הצר להגשת בקשה לצו מגבלות יצר מצב לא רצוי, עליו בא תיקון מס' 2 ליתן מענה. מטרת התיקון נלמדת בברור מדיוני ועדת חוקה, חוק ומשפט. התיקון ביקש להתמודד עם מצב בו ניתן צו פיקוח בעניינו של עבריין המין; צו הפיקוח נתן מענה מספק לגישת נפגע העבירה ומשכך הוא החליט שלא להגיש בקשה למתן צו מגבלות במסגרת חלון הזמן שמאפשר החוק; אך משהגיע מועד פקיעתו של צו הפיקוח וחלף זה מכבר המועד האחרון בחוק להגשת בקשה לצו מגבלות, או אז מצא עצמו נפגע העבירה בתום תקופת הפיקוח כשהוא "חשוף", בהיעדר כל מגבלות על עבריין המין.
סעיף 3(ג)(3) מאפשר לנפגע העבירה להגיש בקשה להטלת צו מגבלות לקראת פקיעת צו הפיקוח ובהמשך לו, תוך שמירת האיזונים המתבקשים. המחוקק הכיר בכך שבנקודת הזמן אליה מתייחס סעיף 3(ג)(3) – פקיעת צו הפיקוח – לא מן הנמנע שעבריין המין כבר החל לבנות חיים חדשים, שכן צו פיקוח יחיד יכול שיימשך עד 5 שנים, ויכול שעבריין מין יימצא תחת פיקוח ומעקב עד 20 שנים מיום שחרורו או מיום מתן גזר דינו. בשלב זה ניתן להניח כי עבריין המין כבר השתקע במקום מסוים, ויש לו מגורי קבע ועבודה. כדי למנוע פגיעה בו במידה העולה על הנדרש, קבע המחוקק כי במסגרת צו מגבלות שיוטל כהמשך לצו הפיקוח, לא ייקבעו מגבלות חמורות מאלה שנקבעו במסגרת צו הפיקוח.
אם כן, תיקון מס' 2 נועד להגן על נפגע העבירה בתרחיש הספציפי הנ"ל, ולתת מענה מקום שבו הנפגע נותר חשוף עם פקיעת צו הפיקוח; וזאת על דרך יצירת מסלול נוסף בחוק המגבלות. ואולם התיקון לא בא להצר את צעדיו של נפגע העבירה או את שיקול דעתו של ביהמ"ש מקום בו מתבקש צו מגבלות מיד לאחר מתן גזר הדין, או לפני שחרור עבריין המין ממאסר (במקרה שנידון לעונש מאסר בפועל) או אם התקיים דיון בבקשה בתוך 3 חודשים ממועד שחרורו של עבריין המין. במידה שהוגשה הבקשה לצו מגבלות כאמור, יחול סעיף 3(ד) לחוק המגבלות והוא נפרד ועצמאי מהוראות סעיף 3(ג)(3). בהחלטה לפי סעיף 3(ד), לא יחול הסייג בעניין הכפפת המגבלות המבוקשות למגבלות שבצו הפיקוח.
הפרשנות לפיה החוק קובע שני מסלולים להגשת בקשה לצו מגבלות, כשכל מסלול מתייחס למועדים אחרים ולמצבים שונים בהם ניתן להגיש את הבקשה, היא לא רק מתבקשת מלשון החוק וההיסטוריה החקיקתית, אלא גם מגשימה את תכלית החוק.
אין ולא יכול להיות חולק על הנזק הנפשי שנגרם לילדה קטנה מאביה שאנס אותה במספר רב של מקרים, בתדירות גבוהה ולאורך שנים מאז הייתה בת 9. את הצלקות של מעשים אלה תישא איתה גם כשתגדל להיות אישה בוגרת ולאורך כל חייה. במקרה דנן אזרה העוררת אומץ, התלוננה על שעולל לה אביה והוא הורשע ונידון למאסר ממושך. העוררת ביקשה לשקם את חייה, והקימה בית ומשפחה ביישוב קטן בצפון הארץ. כ-18 שנים לאחר שנשלח לכלא על שעולל לה, פגשה העוררת באב ברחוב, שאז גילתה כי הוא עבר לגור ביישוב בו היא מתגוררת, יישוב המהווה מאז ומתמיד את מרכז חייה.
חוק המגבלות דורש ממגיש הבקשה למתן צו מכוחו להוכיח נזק נפשי ממשי שעלול להיגרם ממפגש עתידי. החוק מבקש מבתי המשפט למנוע את הנזק הזה, לחסוך אותו מהקורבן ולאפשר לו את שגרת חייו. המלאכה המוטלת על ביהמ"ש איננה קלה, עליו לקבוע קביעות בעלות השלכות ממשיות בהתייחס לתרחיש שטרם קרה. אך במקרה דנן לא נדרש ביהמ"ש לצפות פני עתיד ולשער את הנזק שעלול להיגרם לעוררת. הנזק הוא ממשי, כאן ועכשיו. השלכות המפגש האקראי עם אביה נתנו את אותותיהם המידיים בעוררת, בתגובות פיזיות, בתסמינים רגשיים ובהתדרדרות במצבה הנפשי.
בנסיבות אלה, ביהמ"ש אינו שותף לקביעת ביהמ"ש המחוזי לפיה ללא חוו"ד מומחה בעניינה של העוררת לא ניתן להעריך את הנזק הנפשי שעשוי להיגרם לה וכי "לא די ברצון להימנע מהמפגש עם המשיב". כפי שנאמר במפורש בחוק המגבלות, אין הכרח שבפני ביהמ"ש תובא חוו"ד מומחה, ובכל מקרה, וזה העיקר – בדיקה בידי מומחה לצורך מתן חוו"ד לא תיערך אלא בהסכמת נפגע העבירה (סעיף 5(א) לחוק). יתרה מזאת, ביהמ"ש אף רשאי לפטור את הצדדים מהגשת תצהיר או מהתייצבות לדיון, שכן בסמכותו לנהוג בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק. במקרה זה הוגש תצהיר, צורפה חוו"ד והנזק הממשי הפוטנציאלי אותו יש להוכיח בוודאות קרובה – הוא בגדר עובדה.
משהוכח הנזק הנפשי הממשי, יש להכריע בדבר האיזון ההולם בין מניעת הנזק הנפשי הנוסף לעוררת לבין הפגיעה בזכויות המשיב. נקודת המוצא של המחוקק היא כי תותר פגיעה מסוימת בעבריין המין, במטרה להקל על הקורבן – כל עוד הפגיעה אינה עולה על הנדרש. במקרה דנן, במצב הדברים כיום, ובהינתן גודל היישוב שעל פניו מעלה חשש ממשי להיתקלות תדירה של העוררת באביה, ובשים לב לכך שמאז ששב המשיב ליישוב הוא ממשיך וכופר במעשי האינוס בהם הורשע תוך הכפשת בתו, הרי שכדי ליתן סיכוי לכך שהעוררת תשוב לשגרת חייה אין לאפשר למשיב להימצא בסביבת מגוריה. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [בתי סוהר] [עונשין] |
|
| רעב 3749/17 קיריל סטצנקו נ' בית המשפט המחוזי מרכז לוד (עליון; ע' פוגלמן, א' שהם, ע' ברון; 27/03/18) - 23 ע' |
| עו"ד: סיגל אבנון, ענת יערי, אריאלה גואטה |
ביהמ"ש העליון קובע: תשלום הפיצוי לקורבן עבירה אינו "שיקול על" או "תנאי סף", לשחרור על תנאי ממאסר. מדובר בשיקול רלוונטי מתוך שורה של קריטריונים שעל ועדת השחרורים ליתן עליהם את הדעת כמכלול, אגב שקלולם ובחינת כל מקרה לגופו.
בתי סוהר – ועדת השחרורים – שיקוליה
בתי סוהר – ועדת השחרורים – התערבות בהחלטתה
עונשין – פיצויים והוצאות – פיצויים לקורבן
.
בקשת רשות ערעור על פס"ד של בימ"ש לעניינים מנהליים בגדרו ביטל ביהמ"ש את החלטת ועדת השחרורים הפועלת מכוח חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי או החוק) – שהורתה ביום 19.1.2017 על שחרורו המוקדם של המבקש ממאסר בתנאים שנקבעו בתכנית מאת הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א) ובתנאים שהוסיפה הוועדה. עסקינן במקרה יוצא דופן מבחינת כברת הדרך השיקומית שעבר המבקש בין כתלי בית הסוהר, לאחר שנדון ל-13 שנות מאסר בגין הריגה. בעת מעצרו היה המבקש מכור לסמים קשים, התגורר ברחוב, לא ידע קרוא וכתוב בעברית ואף לא דיבר את השפה, ומימן את התמכרותו באמצעות גניבות. במהלך המאסר נגמל המבקש מסמים, שולב במספר תכניות טיפוליות שאותן סיים בהצלחה, למד עברית, פיתח כישורי תעסוקה, ויצא לחופשות ללא תנאים מגבילים. ועדת השחרורים קבעה כי על יסוד כל האמור המבקש ראוי לשחרור על תנאי; ואולם ביהמ"ש המחוזי סבר כי לא ניתן להורות על שחרורו של המבקש – וזאת לנוכח התרשמותו כי המבקש לא עשה כל שביכולתו על מנת לעמוד בתשלום הפיצוי שנפסק בגזר דינו לטובת אמו של קורבן העבירה (קרן הפיצוי בסך 50,000 ש"ח אליה התווספו עוד עשרות אלפי ₪ הפרשי הצמדה וריבית בעקבות אי תשלום במועד שנקבע בגזה"ד וביטול הסדרי התשלומים שנקבעו עבורו על ידי המרכז לגבייה). בהעדר נימוק ממשי אחר לדחיית בקשתו של המבקש לשחרור, פרט לאי תשלום הפיצוי, משמעות פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי היא מתן מעמד של תנאי סף לשאלת התשלום; קרי: תנאי שבלעדיו לא ייתכן שחרור על תנאי ממאסר. מכאן בקשה זו, המתמקדת בשאלה אם ניתן להציב את תשלום הפיצוי לקורבן העבירה כ"שיקול על" או "תנאי סף" לשחרור על תנאי ממאסר.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופטת ע' ברון בהסכמת השופטים א' שהם וע' פוגלמן) קיבל את בקשת הערעור, דן בה כערעור וקיבל את הערעור מהטעמים הבאים:
הלכה מושרשת היא שרשות ערעור על פסק דין של ביהמ"ש לעניינים מינהליים הדן בעתירת אסיר לא תינתן כדבר שבשגרה, אלא במקרים מיוחדים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטני של האסיר. כלל זה תקף גם בעת שעסקינן בבקשת רשות ערעור על פסק דין בעתירה נגד החלטת ועדת שחרורים – המהווה גוף מעין שיפוטי. עם זאת, "מקום בו מתקיימת בבירור פגיעה בזכויותיו של האסיר, או כאשר נגרם לו עוול ממשי, יהיה ניתן לראות במקרים שכאלה סוגיה בעלת חשיבות כללית" – המצדיקה מתן רשות ערעור. עניינו של המבקש נופל בגדר אותם מקרים יוצאי דופן המצדיקים מתן רשות ערעור. דין הערעור להתקבל ויש להשיב את החלטת ועדת השחרורים על כנה.
סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי מציב שני תנאי סף לשחרורו של אסיר: התנאי הראשון הוא כי "האסיר ראוי לשחרור"; התנאי השני הוא כי "שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור". סעיף 9 לחוק מוסיף ומתווה את השיקולים העיקריים ששומה על ועדת השחרורים לשקול בבואה לבחון אם האסיר עומד בתנאים אלה: מידת המסוכנות הנשקפת מהאסיר, סיכויי שיקומו והתנהגותו במהלך מאסרו. כן מנויים בסעיף 9 לחוק שורת נתונים שעל ועדת השחרורים להביא בחשבון בבואה להפעיל את שיקול דעתה, ובין היתר גם השאלה אם שילם האסיר את הפיצוי לטובת קורבן עבירה שהושת עליו, ואם לא שילם – הטעמים לכך. בנוסף, מנויים בסעיפיו הקטנים של סעיף 9 לחוק אינדיקטורים נוספים שראוי כי ישמשו את ועדת השחרורים בבואה לשקול את מידת מסוכנותו של האסיר ואת סיכויי שיקומו – כדוגמת הרשעות קודמות של האסיר ודיונים קודמים בוועדה אם היו; אופייה של התנהגות האסיר בכלא (חיובית או שלילית); חוות דעת רלוונטיות מאת גורמים מקצועיים כדוגמת רשויות הביטחון ומשטרת ישראל, רש"א, שירות המבחן, וכיוצא באלה. רשימה זו אינה סגורה, והוועדה רשאית לתת דעתה לאמות מידה נוספות במטרה לקבוע אם האסיר ראוי לשחרור ממאסר ואם שחרורו אינו מסכן את הציבור. עוד עולה מלשון חוק שחרור על תנאי, והדבר קיבל ביטוי אף בהצעת החוק, כי הנתונים המנויים בסעיף 9 לחוק אינם קריטריונים העומדים בפני עצמם – אלא שכל אחד מנתונים אלה מהווה נדבך במכלול רלוונטי.
מכן עולה כי תשלום הפיצוי לקורבן עבירה הוא שיקול רלוונטי בבואה של ועדת שחרורים לקבוע אם האסיר שלפניה ראוי לשחרור על תנאי ממאסר. ואולם המדובר בשיקול מתוך שורה של קריטריונים שעל ועדת השחרורים ליתן עליהם את הדעת כמכלול, אגב שקלולם ובחינת כל מקרה לגופו.
בהתאם לחוק, מתחם שיקול-הדעת הנתון לוועדת השחרורים בדבר שחרור על תנאי של אסיר, ומגוון השיקולים הרלוונטיים במסגרתו, הוא רחב עד מאוד; ובהתאם נגזר היקף הביקורת השיפוטית על החלטותיה: "ביהמ"ש יתערב בהחלטותיה של ועדת השחרורים רק במקרים קיצוניים, בהם השתכנע כי נפל בהחלטתה פגם משפטי מהותי בהתאם לאחת העילות המוכרות במשפט הציבורי". תפקידו של ביהמ"ש הוא לברר אם נפל בהחלטת הוועדה פגם משפטי, ובעיקר אם החלטה זו מתבססת על שיקולים פסולים או לוקה בחוסר סבירות.
במקרה דנן, לאחר ששקלה את מכלול הנתונים והשיקולים הרלוונטיים, הגיעה הוועדה לכלל מסקנה כי המבקש אינו מקל ראש בנזק העצום שהסב לאמו של המנוח, וכי עשה כל שיכול היה על מנת לעמוד בחובת תשלום הפיצוי. אמנם בסופו של יום שילם המבקש רק מקצת הפיצוי שנפסק, ואולם הוועדה מצאה כי הסדרי התשלומים עימו בוטלו שלא באשמתו. הוועדה נתנה את כובד המשקל לכברת הדרך השיקומית יוצאת הדופן שעשה המבקש, ולכך שאינו מהווה עוד סכנה לציבור, והורתה על שחרורו על תנאי ממאסר. ביהמ"ש המחוזי סבר כי החלטת ועדת השחרורים לוקה בחוסר סבירות, באופן המצדיק התערבות בשיקול דעתה. ראשית, ביהמ"ש קבע כי המבקש לא עשה כל שביכולתו על מנת לעמוד בתשלום הפיצוי. שנית, ביהמ"ש העניק לשאלת תשלום הפיצוי משקל מכריע בהחלטה בדבר שחרורו של המבקש על תנאי. ביהמ"ש המחוזי סבר כי יש להתערב בשיקול דעתה של הוועדה בנדון – וזאת רק בשל התרשמותו כי המבקש לא עשה כל שביכולתו על מנת לעמוד בתשלום הפיצוי. בעשותו כן, ביהמ"ש העניק לשיקול בדבר פיצוי קורבן העבירה מעמד של "שיקול על" ושל "תנאי סף" לשחרור – הגובר על כל שיקול רלוונטי אחר, גם זה השיקומי. כידוע, המקרים שבהם ערכאה זו תתערב בהחלטת בימ"ש מחוזי בעתירה על החלטת ועדת השחרורים, הם חריגים ומצומצמים עד מאוד; לעמדת ביהמ"ש, אין ראוי מעניינו של המבקש להתערבות מעין זו.
בשלב הראשון מבהיר ביהמ"ש מדוע לא היה מקום לקבוע בפסק הדין, בניגוד לקביעת הוועדה, כי המבקש לא עשה כל שביכולתו על מנת לעמוד בתשלום הפיצוי וזאת תוך התייחסות לרקע הרלוונטי לאי עמידת המבקש בתשלומים הנדרשים ולהחמרה בהסדר שנקבע עבורו על ידי המרכז לגביית קנסות.
בשלב השני הובהר כי גם אם סבר ביהמ"ש המחוזי כי המבקש לא עשה די מאמצים על מנת לשלם את הפיצוי, בנסיבות המקרה לא היה די בכך כדי להצדיק את התערבותו בשיקול דעתה המקצועי של הוועדה ואת ביטול ההחלטה בדבר שחרורו על תנאי ממאסר. במסגרת דיון זה נדרש ביהמ"ש בין היתר למעמדו של השיקול בדבר תשלום הפיצוי לקורבן עבירה, במכלול השיקולים הרלוונטיים לשחרור על תנאי ממאסר. וכן להוראת סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי הקובעת כאמור כי תשלום הפיצוי לקורבן עבירה הוא שיקול רלוונטי בבואה של ועדת שחרורים לקבוע אם האסיר שלפניה ראוי לשחרור על תנאי ממאסר. ואולם המדובר בשיקול מתוך שורה של קריטריונים שעל ועדת השחרורים ליתן עליהם את הדעת כמכלול, אגב שקלולם ובחינת כל מקרה לגופו.
פסק דין זה יובא לפני המרכז לגביית קנסות, המתבקש לשוב ולשקול אם יש מקום להיעתר לבקשתו של המבקש לקביעת הסדר תשלומים חדש – וזאת בהינתן תוצאתו של פסק הדין ועל רקע השבת החלטת ועדת השחרורים על כנה.
השופט ע' פוגלמן: לשיקול שעניינו עמידה בתשלום פיצויים שנגזרו על אסיר חשיבות רבה במסגרת החלטה על שחרורו המוקדם, על רקע המחיר הכלכלי הכבד שמשלמות משפחות נפגעי עבירות מעין אלו שלפנינו, המוסיף על הכאב הנפשי שאין לו שיעור. לפיכך, להשקפתו, אכן ייתכנו מקרים שבהם במסגרת החלטה על שחרור מוקדם יזכה שיקול זה למעמד בכורה ויגבר על שיקולים אחרים, ובכלל זאת – שיקולים הנוגעים לשיקום האסיר, והכל במסגרת האיזון הפרטני הצריך לעניין, המופקד בידי ועדת השחרורים, על פי נסיבות המקרה הקונקרטיות המובאות לפניה. ברם, במקרה דנא סבור השופט פוגלמן כי העובדה כי המבקש טרם עמד בתשלום הפיצויים שנגזרו עליו (בחלקם הארי), לא הייתה צריכה להביא למסקנה שלפיה יש לבטל את החלטת הוועדה להורות על שחרורו המוקדם (בתנאים שפורטו בה) וזאת ראשית נוכח תהליך השיקום המקיף והמרשים שעבר המבקש בין כתלי בית הסוהר והתרשמות ועדת השחרורים כי בשלב הנוכחי המבקש אינו מהווה סכנה לציבור. שנית, ובצד האמור, בכל הקשור בתשלום הפיצויים שנגזרו על המבקש – יש ליתן את הדעת לרקע הרלוונטי לאי עמידת המבקש בתשלומים הנדרשים ולהחמרה בהסדר שנקבע עבורו על ידי המרכז לגביית קנסות. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [בתי-משפט] [דיון אזרחי] |
|
| רעפ 4234/17 ח'אלד פיאד מחאמיד נ' מדינת ישראל (עליון; י' אלרון; 27/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: עמית אופק, ג'מאל מחאמיד |
נדחתה בקשת רשות ערעור שעניינה הליכים משפטיים בעניינו של המבקש בגין ביצוע עבירות על חוק התכנון והבנייה על ידו. נפסק כי, הבקשה אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור ונראה כי היא מהווה ניסיון פסול לביצוע "מקצה שיפורים", ולא נמצא כי נסיבותיו הפרטניות של המבקש מעוררות שיקולי צדק או חשש לעיוות דין.
בתי-משפט – רשות ערעור – מתי תינתן
דיון אזרחי – רשות ערעור – מתי תינתן
.
המבקש הורשע בבימ"ש השלום בביצוע עבירות הבנייה ונגזר עליו להרוס את המבנים ולפנות את ההריסות מן המקרקעין עד ליום 15.9.13, אלא אם יינתן למבקש היתר בניה כדין; כמו כן, הורה בימ"ש למבקש שלא לעשות שימוש שאינו כדין במקרקעין, וחייב אותו לחתום על התחייבות כספית להימנע מביצוע עבירה. כן הושת על המבקש מאסר על תנאי וקנס כספי. ערעור על פסק הדין נדחה וכך גם בקשת רשות ערעור. בהמשך הגישה המשיבה לבימ"ש השלום בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט בטענה כי המבקש נמנע מלהרוס את כלל המבנים מושא הצווים השיפוטיים ובמקביל הגישה כתב אישום נוסף נגד המבקש בגין אי-קיום צו שיפוטי. בימ"ש השלום קיבל את בקשת בזיון בית המשפט, גזר על המבקש קנס נמשך וקנס מידי. ערעור על פסק הדין נדחה ברובו, למעט הפחתת הקנס היומי וביטול הקנס המידי. מכאן בקשת רשות הערעור.
.
בית המשפט העליון (השופט י' אלרון) דחה את הבקשה ופסק כי:
הלכה היא כי אין מעניקים רשות ערעור שנייה אלא אם הבקשה מעוררת סוגיה עקרונית, בעלת חשיבות כללית - משפטית או ציבורית, או שיקולי צדק ייחודיים לנסיבות אותו מקרה. מקרה זה אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים. הטענות המפורטות בבקשה הועלו ונדונו בפני ערכאות קמא ונדחו, ומשכך נראה כי הבקשה מהווה ניסיון פסול לביצוע "מקצה שיפורים". טענת כפל הליכים, היא טענה חדשה שלא הועלתה לפני בימ"ש קמא במסגרת הערעור, ואין להתירה במסגרת בקשה למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי".
למעלה מן הצורך, החלטת בימ"ש קמא על ביטול הקנס המידי נבעה מרצונו להבטיח שהעונשים שנגזרו על המבקש מכח ההליך לפי פקודת בזיון בית המשפט תואמים את תכליתו, ואינם מערבים שיקולים עונשיים שאינם ממין העניין. בכך עמד בימ"ש קמא היטב על הבדלי התכליות בין ההליכים השונים, ובהחלטתו זו אין מקום להתערב; ביחס לשמיעת הראיות, התשתית העובדתית שעליה ביסס בימ"ש השלום את הכרעתו כללה גם את הראיות שהוצגו בתחילת ההליך.
לא נמצא כי נסיבותיו הפרטניות של המבקש מעוררות שיקולי צדק או חשש לעיוות דין, זאת בשים לב לעובדה שההליכים בעניינו מוצו עד תום, לרבות הגשת בקשות רשות ערעור חוזרות, ובמסגרת זו זכה המבקש להזדמנות לשטוח את טענותיו באופן יסודי ומקיף. קביעה זו מתעצמת לאור התנהלות המבקש, המתאפיינת ב"גרירת רגליים" והיעדר שיתוף פעולה עם רשויות האכיפה, באופן המונע את הגעת ההליכים בעניינו לסיומם. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [משפט מינהלי] [בתי-משפט] |
|
| בגץ 10166/17 מועצה אזורית אל קסום נ' חברת נתיבי ישראל, החברה הלאומית לתשתיות ותחבורה בע"מ (עליון; א' שהם, ד' ברק ארז, ד' מינץ; 27/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: עופר דרורי, מלי זיסמן, ערין ספדי עטילה, חן אביטן, יוסי עטון |
דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי. הטענות המועלות בעתירה נסבות, בעיקרו של דבר, על עניין המצוי בסמכות נתיבי ישראל בהיותה "רשות תמרור מקומית". בעתירות בעניינים אלה מוסמך לדון ביהמ"ש לעניינים מנהליים.
משפט מינהלי – בית-המשפט לעניינים מינהליים – סמכותו
משפט מינהלי – בגץ – סעד חלופי
בתי-משפט – סמכות – בית-המשפט לעניינים מינהליים
.
העתירה נסבה על דרישת העותרת לבצע עבודות שיסדירו באופן בטיחותי יותר את הנסיעה דרך צומת אבו-כף. לטענת העותרת, הסדרת הצומת נדרשת ומתחייבת לנוכח כמות תאונות הדרכים שאירעו בו בתקופה האחרונה.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה על הסף בקבעו:
סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים קובע את סמכות ביהמ"ש לעניינים מנהליים לדון בעתירות נגד החלטה של רשות בעניין המנוי בתוספת הראשונה לחוק. בענייננו שני פרטים בתוספת רלוונטיים לדיון: פרט 10(א), ענייני תכנון ובנייה; ופרט 14(א), החלטה של רשות לפי פקודת התעבורה.
הטענות המועלות בעתירה נסבות, בעיקרו של דבר, על הסוגיה של הסדרת הצומת באמצעות הקמת מחלף – נושא שנדרש לקידומה של תכנית מתאר מקומית – או של הסדרה זמנית או קבועה באמצעות מעגל תנועה או רמזור, עניין המצוי בסמכותה של נתיבי ישראל בהיותה "רשות תמרור מקומית". בעתירות בעניינים אלה מוסמך לדון ביהמ"ש לעניינים מנהליים. כידוע, מקום שבו קיים בידי העותר סעד חלופי ככלל יימנע בימ"ש זה מלדון בעניין. לא נמצא מקום לחרוג מכלל זה במקרה דנן.
אכן, העותרת טענה כי עתירתה מכוונת גם לסעדים שאינם מצויים בסמכות ביהמ"ש לעניינים מנהליים, כגון סוגיית התקצוב של הסדרת הצומת, וכן כי העדר מענה משר התחבורה לפנייתם היא "החלטת שר", המוחרגת מפרט 14(א) לתוספת. טענות אלה אינן משכנעות. בעיקרו של דבר, העילה הדומיננטית בעתירה נסבה על אותם עניינים המצויים בסמכות של בימ"ש לעניינים מנהליים. יתר על כן, פנייה לשר בעניין שבו מוסמכת לטפל, בראש ובראשונה, רשות שעל החלטותיה יש לעתור לבית המשפט לעניינים מנהליים אינה יכולה לשמש בסיס להגשת עתירה לבג"ץ חלף העתירה לבימ"ש לעניינים מנהליים. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [בתי-משפט] |
|
| עעמ 9387/17 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים, ע"ר נ' ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית (עליון; א' שהם; 27/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: עמרי אפשטיין, שרון פטל, ורועי זלוצובר |
בימ"ש קיבל בקשה למתן סעד זמני בערעור והורה על דחיית מועד איטום קומות 8 ו-9 בבניין נשוא ההליך עד להכרעה בערעור, נוכח שיקולי מאזן הנוחות.
בתי-משפט – סעדים זמניים – בערעור
בתי-משפט – סעדים זמניים – שיקולים בהענקתם
.
בקשה למתן סעד זמני בערעור על פסק דינו של בימ"ש לעניינים מנהליים עד להכרעה בערעור על פסק הדין, להורות על דחיית מועד איטום קומות 8 ו-9 בבניין נשוא ההליך, אשר קבוע ליום 15.6.18, עד להכרעה בערעור.
.
בית המשפט העליון (השופט א' שהם) קיבל את הבקשה ופסק כי:
בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור או לעיכוב ביצוע של פסק דין עד להכרעה בערעור על עתירה מנהלית, תבחן לפי הכללים שנקבעו לעניין זה במשפט האזרחי, ובראשם הכלל לפיו הגשת הערעור אינה מעכבת, ככלל, את ביצוע ההחלטה עליה מערערים. בית המשפט שלערעור רשאי להורות על עיכוב ביצוע של פסק דין, וכן על מתן סעד זמני בנוגע לפסק הדין, למועד שיקבע ובתנאים שיראו לו. על מבקש הסעד הזמני להוכיח שני תנאים מצטברים: כי סיכויי ערעורו טובים, וכי מאזן הנוחות, המתמקד בעיקרו בהשוואת הנזקים שיגרמו לצדדים אם לא יינתן הסעד הזמני, נוטה בבירור לטובתו, עד כי ייגרם לו נזק בלתי הפיך אם לא תיענה בקשתו. על בימ"ש הדן בבקשה לסעד זמני לאזן בין השיקולים, כאשר ככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר כך ניתן למעט בדרישת "מאזן הנוחות", ולהיפך. למאזן הנוחות הוענק בפסיקה משקל הבכורה מבין שני התנאים.
במקרה דנן מאזן הנוחות מטה את הכף לעבר קבלת הבקשה למתן סעד זמני, המקפיא את יישום החלטת המשיבה 1, כך שהמועד לתחילת איטום הקומות בבניין, יידחה עד להכרעה בערעור. קבלת הבקשה לסעד זמני עשויה, אמנם, לעכב את יישום החלטת המשיבה 1 הנוגעת לאיטום הקומות, אלא שהימנעות ממתן הסעד הזמני עלולה להסב למבקשת נזק חמור מזה העשוי להיגרם למשיבות 1 ו-2, ככל שיינתן הסעד המבוקש. דחיית הבקשה למתן סעד זמני עלולה להכביד על פעילות המבקשת, הן בשל אובדן דמי שכירות והן בשל מחסור בשטח ובכיתות לימוד. מנגד, משיבות 2-1, לא הצביעו על כל נזק כבד משקל העשוי להיגרם להן, במידה שהבקשה תתקבל. בנסיבות אלו, בשלב זה ועד להכרעה בערעור, יש להותיר את המצב על כנו. לפיכך, ומבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי הערעור, נראה כי מאזן הנוחות נוטה לטובת הקפאת המצב הקיים, קרי: עיכוב איטום קומות 8 ו-9, עד להכרעה בערעור. יחד עם זאת, ועל מנת למזער את הנזק, ככל שקיים כזה, הדיון בערעור יתקיים לא יאוחר מסוף חודש יולי 2018, ככל שיומנו של בימ"ש יאפשר זאת. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [עבודה] [קופות גמל] [חוזים] |
|
| בגץ 10076/17 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' פלונית (עליון; א' שהם, ד' ברק ארז, ד' מינץ; 27/03/18) - 9 ע' |
| עו"ד: איל בריק, אורן מילדוורט, מיכל פרידמן, אסף ברנזון, חיים ברנזון |
בג"ץ דחה עתירה שעניינה חיוב העותרת לשלם למשיבה קצבת שארים בשיעור 40% ממשכורתו הקובעת של בעלה המנוח ממנה נפרדה, אך לא התגרשה בפועל. נפסק כי בג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על ביה"ד הארצי לעבודה, ולכן ההתערבות בפסיקתו תיעשה במקרים חריגים, כי המחלוקת נוגעת לפרשנות הסדר קיבוצי בעניין תגמולי פנסיה, נושא המצוי בליבת סמכותו של ביה"ד לעבודה וכי במקרה דנן לא נקבעה הלכה חדשה אלא אך יושמו ההלכות בעניין תגמולי פנסיה ותחולת סעיף 36(ב) לחוק החוזים.
עבודה – בית-הדין הארצי לעבודה – התערבות בגץ
עבודה – הסדר קיבוצי – פרשנותו
קופות גמל – גימלה – זכויות מוטב
קופות גמל – גימלה – החלפת מוטב
חוזים – חוזה לטובת אדם שלישי – מוטב
.
המשיבה ובעלה המנוח, שהיה איש סגל של העותרת, היו נשואים, נפרדו כתשע שנים לפני פטירת המנוח, אך בפועל לא התגרשו. בתקופה שבה היו המשיבה והמנוח פרודים, קיים המנוח מערכת יחסים עם אשה אחרת (להלן: א'). בהליך משפטי אחר שהתנהל בין המנוח למשיבה נקבע כי א' והמנוח לא היו ידועים בציבור. בשנת 2008 העביר המנוח לעותרת מכתב שבו ביקש כי לאחר מותו כל זכויות הפנסיה שלו יועברו אל א' (להלן: מכתב ההוראות). המנוח כלל הוראה דומה בצוואתו. לאחר מות המנוח, סירבה העותרת לבקשת המשיבה לקבל קצבת שארים כאלמנת המנוח, בהתאם להסכם הפנסיה התקציבית של עובדי העותרת (להלן: ההסכם). ביה"ד האזורי לעבודה, שאת פסיקתו אימץ ביה"ד הארצי, הורה לעותרת לשלם למשיבה קצבת שארים בשיעור 40% ממשכורתו הקובעת של המנוח, מיום פטירתו ולשארית חיי המשיבה. מכאן העתירה.
.
בג"ץ (מפי השופטת ברק-ארז ובהסכמת השופטים שהם ומינץ) דחה את העתירה ופסק כי:
בג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על ביה"ד הארצי לעבודה, ולכן ההתערבות בפסיקתו תיעשה במקרים חריגים בלבד, מקום שנפלה טעות משפטית מהותית וכאשר שיקולי צדק מחייבים התערבותו. בהקשר זה, ניתן משקל לחשיבותה של הסוגיה המתעוררת בעתירה ובהשלכות הרוחב שלה, וכן לשאלה האם הטענות המועלות בעתירה נסבות על סוגיות שבהן יש לבית הדין לעבודה מומחיות מיוחדת.
המחלוקת במקרה זה נוגעת לפרשנות הסדר קיבוצי בעניין תגמולי פנסיה, נושא המצוי בליבת סמכותו של ביה"ד לעבודה. זאת ועוד, פסק דינו של ביה"ד האזורי לא קבע הלכה חדשה אלא התבסס על פסקי דין קודמים של בתי הדין לעבודה, כמו גם על פסיקת בימ"ש העליון בהקשרים קרובים. בפסקי דין אלה נקבע, ככלל, כי זכאות לקצבת שארים נבחנת לפי תנאי החוק או התקנון הרלוונטי ולאור תכליתה של קצבת השאירים. בעניין חרוסט, ובפסיקה מאוחרת לו בבתי הדין לעבודה, נקבע כי אין לקרוא לתוך הסכם פנסיה תנאים שאינם קיימים בו. מן האמור עולה כי טענות העותרת הן ערעוריות באופיין, ואינן עקרוניות. הן מכוונות לאופן יישום העקרונות האמורים בנסיבות המקרה על ידי ביה"ד האזורי. בכך אין מקום להתערב. למעלה מן הצורך, קביעות ביה"ד האזורי עולות בקנה אחד עם תכליתה של קצבת השארים, בהתחשב בכך שהזכאות לקצבה צמחה במהלך שנות הנישואין הארוכות של המשיבה והמנוח. במובן זה, הקצבה היא פרי המאמץ המשותף של בני הזוג.
הדברים אמורים גם בנוגע לטענות שהועלו באשר לתחולת סעיף 36(ב) לחוק החוזים בנסיבות העניין, גם אם פרשנות חוזית אינה סוגיה המסורה במיוחד לבתי הדין לעבודה. כבר נפסק בעניין ביטול זכותו של מוטב מסוים לפי תקנון קרן פנסיה והעמדת מוטב אחר במקומו, בהודעה לחייב או בצוואה שהודעה עליה ניתנה לחייב, והובהרו מהם התנאים שבהם צריך לעמוד ביטול כאמור: הודעה במועד לקרן הפנסיה על הצוואה; היעדר קיומה של 'התניה נוגדת' בתקנון קרן הפנסיה; המוטב האחר, אליו מבקש העמית להסב את פנסיית השאירים, נמנה על השאירים כהגדרתם בתקנון הקרן; ההעברה למוטב האחר לא תפגע בעקרון תום הלב, העשוי להגן על המוטב המקורי מפני שינוי. לפיכך, גם בהקשר זה לא ניתן לומר כי ביה"ד האזורי קבע הלכה חדשה. העקרונות בנוגע לפרשנותו של סעיף 36(ב) לחוק החוזים אך יושמו על ידי ביה"ד האזורי כשקבע כי א', שאותה ביקש המנוח לזכות בקצבה, לא נמנתה על השארים כהגדרתם בהסכם, כי הניסיון להעביר אליה את הזכאות לקצבה היה נגוע בחוסר תום לב, וכי לא ניתנה לעותרת הודעה במועד על הצוואה. כל זאת, אף מבלי להידרש לטענה בדבר שיהוי בהגשת העתירה, שעל פני הדברים ובמכלול הנסיבות דומה שאינה משוללת יסוד. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 4073/17 אילנה ראדה נ' מדינת ישראל (עליון; י' עמית, נ' סולברג, ד' מינץ; 26/03/18) - 35 ע' |
| עו"ד: איתמר גלבפיש, מרדכי טימסית |
בימ"ש העליון שינה מהפסיקה ששררה עד עתה (בעיקר בקשר למשפטים חוזרים), עת פסק באופן מפורש לראשונה כי שמירת חפצים שנתפסו לצרכי חקירה ומשפט מוסדר כיום, הגם שבאופן חסר, בפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), ולא בהוראות חוק הארכיונים והתקנות מכוחו; במקרה הספציפי, האיזון הראוי מוביל לתוצאה כי התפוסים ייוותרו בידי המשיבה בשלב זה.
דיון פלילי – תפיסת חפץ – החזרתו
.
כעשור לאחר הכרעת הדין בפרשת זדורוב, העוררת, אמה של תאיר ראדה ז"ל (להלן: המנוחה), עתרה להשיב לידיה מחשב כולל הדיסק הקשיח המקורי, וטלפון סלולארי של המנוחה (להלן: התפוסים). הערר מעלה את השאלה מהי המסגרת הנורמטיבית החלה על תפיסת חפצים הקשורים לעבירה והטיפול בהם – האם פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: הפסד"פ), או חוק הארכיונים, התשט"ו-1955 (להלן: חוק הארכיונים) והתקנות שהותקנו מכוחו.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט עמית ובהסכמת השופטים סולברג ומינץ) דחה את הערר ופסק כי:
הפסד"פ הוא המסגרת הנורמטיבית החולשת על חפצים החל מתפיסתם ועד לתום המשפט, בין אם הפכו למוצג ולראיה במשפט, ובין אם לאו ובין אם נותרו כתפוסים בתיק בו לא הוגש כתב אישום, ולא חוק הארכיונים והתקנות שהותקנו מכוחו. מסקנה זו מהווה שינוי של הפסיקה ששררה עד עתה, שעסקה ברובה בהחלטות הנוגעות למשפטים חוזרים. חוק הארכיונים והתקנות מכוחו נועדו בראש ובראשונה לתכלית היסטורית-לאומית-חברתית, ולא לצורך השאלה "אשם או לא אשם" או לצורך שמירת חפצים בתיקים פליליים למשפט חוזר. לשון החוק, ההיסטוריה החקיקתית, דברי ההסבר, הפרקטיקה לאורך השנים, תכלית החוק והגיונו מובילים למסקנה כי המחוקק לא ביקש להסדיר באמצעות חוק הארכיונים שמירה על חפצים שנתפסו לצרכי חקירה ומשפט.
בימ"ש קרא להסדרה חקיקתית בהקדם, ובהיעדר ברירת מחדל של תקופות שמירה מינימליות של חפצים, קבע כי יחולו הוראות הפסד"פ המקנות לבימ"ש שיקול דעת בשאלה מה ייעשה בתפוס, כאמור בסעיף 36 לפסד"פ, תוך איזון בין האינטרסים השונים העומדים על הכף, בצירוף נסיבותיו של כל מקרה. נסיבות אלה, אפשר שתהיינה קשורות לחומרת התיק, הערך הראייתי של התפוס (בין היתר בשים לב אם הנידון הודה בביצוע העבירה או הסכים להשמדת המוצג), האם פסק הדין כבר חלוט, סוג המוצגים בהם מדובר, היכולת לשמור על ערכם הראייתי, עלות שמירת המוצג, האפשרות לתעד המוצג טרם השמדתו, וזכויות הצדדים הנוגעים בדבר (תביעה, נאשם, נפגע עבירה, בעל החפץ או הטוען לזכות בחפץ). כמו כן, נתונה לבימ"ש הסמכות להורות על תנאים מסוימים שבכפוף להם יימסר החפץ; לפי סעיף 37 לפסד"פ על בימ"ש להחזיר תפוס שלא שימש כראיה. יש לפרש את הסעיף כחל על חפצים שאין בהם ערך פוטנציאלי מזכה, ולקרוא אותו בכפוף לסמכות הכללית של בימ"ש לפי סעיף 36 לפסד"פ להורות מה ייעשה בתפוס, כפי שנעשה בפרקטיקה; הנחיית פרקליט המדינה היא כי כל עוד הנושא לא יוסדר בחקיקה וכאשר אין בעיה מיוחדת הנוגעת לשמירת המוצג, אין להגיש בתיקי פשע חמור בקשה להשמדת המוצגים. אף יש להקפיד על פקודות המטה הארצי האוסרות השמדת מוצגים כל עוד פסק הדין לא הפך לחלוט.
במקרה זה התפוסים מצאו דרכם לתיק בימ"ש, וברירת המחדל היא כי היו צריכים להישמר עד שתוגש בקשה לשחררם, כפי שהגישה העוררת. משהוגשה בקשה מטעם העוררת, על בימ"ש להפעיל שיקול דעת בכפוף לפסד"פ. בהינתן שמדובר בפרשת רצח שעד היום מתנהלים הליכים לגביה, ובהתחשב באפשרות שהתפתחות טכנולוגית בעתיד תאפשר להפיק ממצאים מאותם תפוסים (בפרט כאשר מדובר בחפצים הטעונים במידע דיגיטלי), טרם בשלה העת לשחרר את התפוסים לידי העוררת, אף לא תוך הטלת מגבלות על החזקתם. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 8 [עבודה] |
|
| עבל (ארצי) 40575-05-17 אליהו יואב נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; ורדה וירט ליבנה, לאה גליקסמן, אילן איטח, נ.צ.: י' רחמים, א' פלר-גיל; 19/03/18) - 8 ע' |
| עו"ד: ורד ברקובי, שושנה ווקנין |
נדחה ערעור על פסק דין בו נדחתה תביעת המערער, עובד רשות הדואר, להכיר בתסמונת התעלה הקרפלית בשתי ידיו כפגיעה בעבודה על יסוד חוות דעת של מומחה רפואי נוסף שמונה מטעם ביה"ד שקבע כי אין קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של המערער להופעת התסמונת. נפסק כי המומחה לא סטה מהעובדות שנקבעו, מהן עולה שהפעולות בידיו של המערער היו שונות, וכל יד ביצעה פעולה מסוג אחר ובתדירות שונה, וכי לא קיימת הצדקה משפטית או עובדתית שלא לאמץ את חוות דעתו.
עבודה – תאונת עבודה – הוכחת קשר סיבתי
עבודה – תאונת עבודה – מיקרוטראומה
עבודה – תאונת עבודה – מומחים רפואיים
.
ערעור על פסק דין של ביה"ד האזורי, שבו הוכרה פגיעת המערער, עובד רשות הדואר, בכתף שמאל כפגיעה בעבודה, ונדחתה תביעתו להכיר בתסמונת התעלה הקרפלית (להלן: התסמונת) בשתי ידיו כפגיעה בעבודה, על יסוד חוות דעת של מומחה רפואי נוסף (להלן: המומחה הנוסף) שמונה מטעם ביה"ד שקבע כי אין קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של המערער לבין הופעת התסמונת.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופט א' איטח ובהסכמת סגנית הנשיא ו' וירט-ליבנה, השופטת ל' גליקסמן ונציגי הציבור י' רחמים, א' פלר-גיל)
במקרה דנן לא נמצא כי המומחה הנוסף סטה מהעובדות שנקבעו. המומחה והמומחה הנוסף מונו על ידי בית הדין על בסיס הקביעה כי יש תשתית עובדתית למיקרוטראומה. אין בכך די על מנת לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין התשתית העובדתית לבין הליקוי, ולשם כך נתבקשה חוות הדעת של המומחים.
המומחה הנוסף הסביר בחוות דעתו מהם התנאים לשם קביעת קשר סיבתי בין תנאי העבודה לבין התסמונת לפי עילת המיקרוטראומה, והסביר, תוך הסתמכות על העובדות כי תנאים אלה אינם מתקיימים בעניינו של המערער. כפי שעולה מהעובדות שנקבעו, הפעולות בשתי הידיים של המערער היו שונות, וכל יד ביצעה פעולה מסוג אחר ובתדירות שונה, ולכן קביעת המומחה בדבר השוני בפעולות הידיים מעוגנת בחומר הראיות; טענת המערער כי בעבודתו היה צריך להפעיל כח רב שלוחץ על הליגמנט הכפי וכי הפעולות בוצעו תוך מנח ממושך של יישור או כיפוף מקסימאלי אינה מבוססת בחומר הראיות. לפיכך, גם בעניין זה לא נמצא כי המומחה הנוסף סטה מחומר הראיות או כי יש לשאול את המומחה הנוסף שאלת הבהרה בעניין זה.
לאור האמור לעיל, לא נמצא כי קיימת הצדקה משפטית או עובדתית שלא לאמץ את חוות דעתו של המומחה הנוסף. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [עבודה] [משטרה] |
|
| עע (ארצי) 12050-10-16 מרדכי שי קריאף נ' מדינת ישראל (עבודה; חני אופק גנדלר, נ.צ: רחל בנזימן, יהודה פורת; 18/03/18) - 15 ע' |
| עו"ד: ח'אולה עאסי, דנה מנחה |
ערעור המערער בע"ע 12050-10-16, שוטר, כנגד דחיית תביעתו לקבלת מענק פרישה וקצבת פרישה, נדחה, שכן ההוראות החלות עליו הן אלה הקבועות בחוק שירות המדינה (גמלאות) ולא פקודות מטא"ר (המטה הארצי); ערעור המדינה בע"ע 66784-09-16 התקבל כך שהתובענה להעמדת המערער בפני ועדה רפואית משטרתית נמחקה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית של ביה"ד לעבודה.
עבודה – בית-הדין לעבודה – סמכותו
משטרה – שוטרים – פיטורם
משטרה – שוטר – תנאי עבודה
.
שני ערעורים על פסק דין של ביה"ד האזורי לעבודה, שבו נדחתה תביעת המערער, שוטר במשטרת ישראל, לקבלת מענק פרישה וקצבת פרישה בעקבות פיטוריו ממשטרת ישראל (להלן: המשיבה). יחד עם זאת, התביעה לסעד חלופי – העמדתו לפני ועדה רפואית משטרתית (להלן: ור"מ), התקבלה.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופטת ח' אופק גנדלר ובהסכמת השופטים ל' גליקסמן, ר' פוליאק ונציגי הציבור ר' בנזימן, י' פורת) דחה את הערעור בע"ע 12050-10-16, קיבל את הערעור בע"ע 66784-09-16 ופסק כי:
אשר למענק פרישה וקצבת פרישה, המערער טען כי ההוראות הנורמטיביות החלות עליו הן פקודות מטא"ר (מטה ארצי), ולפיהן במועד פרישתו נקבע גיל 40 כגיל הפרישה המינימאלי במקרה של פיטורי שוטר, אלא שכפי שקבע ביה"ד קמא, פקודות מטא"ר אינן עדיפות על פני ההוראות הקבועות בחוק שירות המדינה (גמלאות) (להלן: חוק הגמלאות). פסק הדין קמא עולה בקנה אחד עם עקרונות פרשניים בסיסיים שבהם ניתן ביטוי לפירמידת הנורמות במשפט המינהלי, קרי עליונות דברי חקיקה ראשית שקבעה הכנסת, ובענייננו חוק הגמלאות, על פני פקודות מטא"ר, שהוצאו על ידי המפקח הכללי מכוח סעיף 9א לפקודת המשטרה. הפרשנות לה טוען המערער אינה עולה בקנה אחד עם מבנהו של סעיף 9ג, הנותן עדיפות לפקודות המטא"ר על פני פקודת אחרת אך לא על פני הוראות המשטרה. ה"פקודה האחרת" שבסעיף 9ג הינה כזו המצויה במדרג נורמטיבי נמוך יותר מהוראות המשטרה ומפקודות המטא"ר. דירוג כזה בעל היגיון שעה שעסקינן במדרג פנימי בין נורמות מנהליות שונות שהוצאו בהקשר לניהול הפנימי של המשטרה ואין לה מקום והיגיון ביחס לחקיקה ראשית שחוקקה הכנסת ואשר היא בעלת תחולה רחבה וכללית. לפיכך, ערעור המערער כנגד דחיית תביעתו לקבלת מענק פרישה וקצבת פרישה, נדחה.
סעד של עמידה בפני ור"מ, אינו מצוי בסמכותו העניינית של ביה"ד לעבודה. סעיף 93א לפקודה מיוסד על ייחוד תפקידה של המשטרה והמבנה הארגוני ההיררכי המיוחד הנובע ממנו. משכך, קבע המחוקק כי החלטה הנוגעת לניהול כוח האדם לא תיחשב כתובענה הנובעת מיחסי עובד ומעביד, אלא כהחלטה מינהלית. החלטה של משטרת ישראל למצות פיטורי שוטר מחמת אי התאמה, ולא לאפשר פרישתו מטעמים רפואיים באה בגדר העניינים הקבועים בסעיף 93א לפקודה. משכך, תביעה של שוטר המבקש להסיט את ההחלטה בדבר סיום שירותו במשטרה ממסלול הפיטורים מחמת אי התאמה למסלול הפרישה מחמת מצב רפואי תידון בפני בימ"ש לעניינים מינהליים; לא היה מקום לקביעת ביה"ד קמא כי יש להפריד את סעד ההעמדה בפני ור"מ מסעד הבקשה לשחרור מטעמי בריאות חלף פיטורים מחמת אי התאמה. שאלת העמדת שוטר בפני ור"מ נגזרת משאלת היחס בין מסלול הפיטורים מחמת אי התאמה לבין מסלול השחרור מטעמי בריאות. הניסיון לנתק בין הדברים מלאכותי וטמונה בו עקיפת הרציונל שביסוד סעיף 93א לפקודה. בנוסף, חלוקת סעד של קבלת שחרור מטעמי בריאות למספר סעדים המצויים על רצף קבלת ההחלטה אם לשחרר מטעם זה מעוררת קושי גם נוכח הדין לפיו תובענה תכיל את מלוא הסעד. גם שיקולי יעילות דיונית תומכים בכך שהערכאה השיפוטית המוסמכת לדון בעילה בכללותה היא שתידרש להכריע בשאלה אם להקדים בירור שאלת היחס בין המסלולים השונים לסיום יחסי ההעסקה ומדיניות המשטרה בעניין זה או שמא יש להעדיף עריכת הבירור העובדתי בדבר מצבו הרפואי של המערער. לאור האמור, גם התביעה להעמדת המערער בפני ור"מ, שהיא למעשה השלב הראשון בשחרור שוטר מטעמי בריאות, לא מסורה לביה"ד לעבודה נוכח סעיף 93א לפקודה, והיא תידון בפני הערכאה השיפוטית המוסמכת לדון בסוגיה בכללותה.
טענת המערער שהמשיבה מנועה מלהעלות את טענת העדר הסמכות העניינית, שכן לא התנגדה לתיקון התביעה מטעם זה, ולא הגישה בקשה נפרדת למחיקת חלק זה של התובענה על הסף אלא הסתפקה בהעלאתה בכתב ההגנה המתוקן, נדחתה, שכן בנסיבות בהן נטענה טענת היעדר סמכות עניינית במפורט בכתב ההגנה, אין זה ראוי לעשות שימוש בדוקטרינת המניעות, שתוצאתה הקניית סמכות לדון בעניין לערכאה שאינה מוסמכת לדון בו; בנסיבות העניין אין מקום שביה"ד ייעשה שימוש בסמכות המסורה לו להעביר את הדיון לבימ"ש המוסמך, שכן העברה זו אינה ראויה ואף אינה חיונית לשמירה על זכויותיו הדיוניות של המערער בכל הנוגע למשמעות חלוף הזמן. לאור כל האמור, התובענה להעמדת המערער בפני ור"מ נמחקה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 10 [משפט מינהלי] [משפט חוקתי] |
|
| עמנ (י-ם) 31428-01-18 אוביגה איגרה נ' משרד הפנים (מנהלי; אלי אברבנאל; 08/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: |
בקשת המערער למקלט מדיני תוחזר להכרעת המשיב, לאחר שיבחן את מכלול הראיות ונסיבות העניין. הראיות החדשות שהמערער מבקש להגיש, יש בהן פוטנציאל לביסוס טענת "פחד מבוסס היטב" מרדיפה פוליטית.
משפט מינהלי – כניסה לישראל – פליט
משפט חוקתי – כניסה לישראל – פליט
.
ערעור על פסק דין של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, אשר דחה על הסף ערר על החלטת המשיבה בנוגע לבקשת המערער לקבלת מקלט מדיני בישראל.
.
בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את הערעור בחלקו ופסק:
על פי האמנה בדבר מעמדם של פליטים, "פליט" הוא אדם הנמצא מחוץ למדינת אזרחותו בגלל פחד מבוסס להיות נרדף ואיננו יכול או רוצה להיזקק להגנת מדינתו בשל הפחד. הראיות החדשות שהמערער מבקש להגיש עתה, יש בהן פוטנציאל לביסוס טענת "פחד מבוסס היטב" מרדיפה פוליטית. מחדלים בהתנהלותו ושיהוי בנקיטת הליכים על ידו, ראויים להבחן על רקע יתר השיקולים – מידת הפוטנציאל שבקבלת בקשתו ובעיקר חשיבותה הרבה של ההכרעה. על כן, בקשת המערער לקבלת מקלט מדיני תוחזר לדיון ע"י המשיב, לאחר שיבחן את מכלול הראיות ונסיבות העניין. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 11 [ביטוח] [מסים] [התיישנות] |
|
| עמ (ת"א) 2032-03-16 iscox Syndicates Limited נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים (מחוזי; ה' קירש; 21/03/18) - 27 ע' |
| עו"ד: פגי שרון, אביב קלפנר, מאיר פורת |
הגשת תביעת פיצויים בשל נזק מלחמה על ידי מבטח, מתוקף תחלוף המבוסס על תשלום תגמולי ביטוח, כפופה להסדר ההתיישנות החל על הניזוק לפי חוק מס רכוש. בענייננו פניית המבטח לקרן הפיצויים ננקטה באיחור רב ואין הצדקה להארכת המועד.
ביטוח – סוברוגציה (תחלוף) – מהותה
מסים – מס רכוש וקרן פיצויים – נזקי מלחמה
התיישנות – תקופת ההתיישנות – הקבועה בחיקוק
.
המערערות הן חברות ביטוח ששילמו פיצויים בשל נזק מלחמה שנגרם לנכס, לאחר שנים הגישו תביעה לשיפוי בהתאם לחוק מס רכוש וקרן פיצויים ובצידה בקשת הארכת מועד. המשיב דחה את בקשת הארכת המועד וסירב לדון בתביעה. ועדת הערר פסקה כי בנסיבות העניין חלף המועד להגשת תביעה ולא הייתה קיימת הצדקה להארכת המועד. מכאן הערעור.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
זכותו של המבטח לשיפוי מקרן הפיצויים אינה זכות עצמאית ובלתי כפופה להגבלות החוק. הגישה המקובלת היא כי משמעות התחלוף היא המחאת זכות ו"כניסה בנעליים" והגשת תביעת פיצויים על ידי המבטח, מתוקף התחלוף המבוסס על תשלום תגמולי ביטוח, כפופה להסדר החקיקתי שאומץ בחוק מס רכוש, ואף לעניין התיישנות מוגבל המבטח בהגשת תביעתו באותה מידה ולפי אותה תקופה כפי שהניזוק היה מוגבל לפני התחלוף. ככלל, תקופת ההתיישנות של המבטח תימדד ממועד קרות אירוע הנזק לנכס ולא ממועד תשלום תגמולי הביטוח למבוטח אשר מחולל את התחלוף. במקרה הנוכחי פניית המבטח לקרן הפיצויים ננקטה באיחור רב ולא התקיימו נסיבות אשר הצדיקו את הארכת המועד. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [מסים] |
|
| וע (חי') 10679-02-17 אחמד חמוד נ' מנהל מיסוי מקרקעין חיפה (מחוזי; אורית וינשטיין; 21/03/18) - 11 ע' |
| עו"ד: חוסאם סבית, שאול כהן |
אין מקום להטיל מס שבח על פיצוי שהתקבל בגין נכס מקרקעין שהוקנה לאפוטרופוס על נכסי נפקדים והוא מכר אותו לרשות הפיתוח בשנת 1953, כאשר הזכות היחידה העומדת כיום בפני התובע היא הזכות לקבלת פיצוי מכוח חוק הפיצויים.
מסים – מס שבח מקרקעין – חבות במס
.
מה דינו של פיצוי שהתקבל בגין נכס מקרקעין שהוקנה לאפוטרופוס על נכסי נפקדים והוא מכר אותו לרשות הפיתוח, והכל טרם חקיקת חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה)?
.
ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) פסקה כדלהלן:
החל משנת 1973, מועד תחולתו של חוק נכסי נפקדים (פיצויים), לא ניתן לתבוע את שחרור הנכס המוקנה, אלא לעתור לקבלת פיצוי בלבד. בנוגע לנכס מקרקעין נפקד שנמכר לרשות הפיתוח, ממילא לא ניתן לשחררו אף לפני שנת 1973, שכן נכס שכזה כבר אינו בגדר "נכס מוקנה". בהתאם לסעיף 3 לחוק מיסוי מקרקעין הקניית נכס לאפוטרופוס לנכסי נפקדים אינה "מכירה". הסכמי הפיצויים בין רשות הפיתוח ובין העוררים אינם בגדר "עסקה" לצורך מס שבח, ולפיכך לא היה מקום לשלם מס שבח בגין תשלום הפיצויים על פי אותם הסכמים. הדין אינו מאפשר להטיל מס שבח על פיצויים המתקבלים בשל נכס שנמכר לרשות הפיתוח כבר בשנת 1953, כאשר הזכות היחידה העומדת כיום בפני התובע היא הזכות לקבלת פיצוי מכוח חוק הפיצויים. חרף האמור, אין מקום להחזר סכומי המס אשר ששולמו על ידי רשות הפיתוח, לידי העוררים, שכן פיצויים אלה, גם אם אינם חייבים במס שבח, חייבים במס ריווח הון. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [נאמנות] [ירושה] |
|
| עמש (חי') 31419-03-16 פלוני נ' אלמוני (מחוזי; סארי ג'יוסי, חננאל שרעבי, אספרנצה אלון; 21/03/18) - 35 ע' |
| עו"ד: אבי דובין, קרין לב |
קביעתו של השופט קמא בדבר הסכם נאמנות שנכרת בין ההורים לבין האחים מבוססת ונכונה. לחילופין ניתן לומר כי נכרתה או נוצרה בין ההורים לאחים דנן נאמנות משתמעת שמשמעותה המשפטית זהה להסכם נאמנות.
נאמנות – יחסי נאמנות – היווצרותם
נאמנות – היווצרותה – לפי חוק הנאמנות, תשלט-1979
נאמנות – נאמנות משתמעת – קיומה
ירושה – עיסקאות בירושה – העברת נכס בעיזבון
.
שני ערעורים מאוחדים שבמרכזם סוגיית הזכויות בבית מגורים (להלן: "הבית" או "הנכס"). המערער 1 (להלן: "המערער") הוא אחיו של המשיב (להלן: ביחד (האחים). המערערת 2 (להלן: "המערערת") היא אימם של האחים. רקע: המערערת ובעלה המנוח (להלן ביחד "ההורים") קיבלו הצעה לרכוש את הבית בו התגוררו מעמידר. בהסכם מול עמידר הובהר כי מיום רכישת הזכויות ובמשך 5 שנים לאחר מכן לא תתבצע על ידי הרוכשים כל פעולת מכר ו/או העברה של הזכויות בבית לצד ג', אלא בכפוף להסכמת עמידר ולתשלום סכום ההנחה שניתנה. אין חולק כי האחים הסכימו לממן את רכישת הבית בעבור הוריהם באופן שיוביל בסופו של יום לרישום הזכויות בבית על-שם שניהם בחלקים שווים. בין האחים נחתם הסכם הלוואה בקשר לתשלומים ששולמו בגין רכישת הבית. במקביל ערכה המערערת צוואה בפני עוה"ד שערכה את הסכם ההלוואה, לפיה היא מורישה בשלמות את זכויותיה בבית לאחים בחלקים שווים (50% לכל אחד מהם). ב-2006, העבירו ההורים בהעברה ללא תמורה את כל זכויותיהם בבית למערער והזכויות נרשמו ע"ש המערער בלשכת רישום המקרקעין. המשיב הגיש תביעה לבימ"ש לענייני משפחה לביטול ההעברה ללא תמורה מ-2006 ולתיקון הרישום הן בטענה לקיומם של יחסי נאמנות והן בטענה להפרת הסכם ההלוואה. המערערים התנגדו לתביעה, בין היתר בטענה כי העברת הבית על שם המערער הושלמה. בפס"ד חלקי ביהמ"ש לענייני משפחה פסק כי עלה בידי המשיב לסתור את חזקת הרישום. נפסק כי נכרת בין ההורים והאחים הסכם בע"פ לפיו התחייבו האחים, לממן את רכישת הבית ובתמורה התחייבו ההורים להעביר להם את הזכויות בבית בחלקים שווים. מיום עשיית ההסכם התקיימו יחסי נאמנות בין ההורים לבין האחים על אודות הבית. חובת הנאמנות כלפי המשיב הופרה על ידי ההורים כאשר העבירו בעסקת מתנה את מלוא הזכויות בבית למערער. לפיכך קיבל ביהמ"ש את תביעת המשיב והורה על ביטול ההעברה ללא תמורה משנת 2006. ונקבע כי 50% מהזכויות יירשמו על-שם המשיב. בכפוף לכך שהמשיב ישלם למערער סך מסוים (כהחזר על תשלומי חובות שנשא בהם המערער). על כך נסב הערעור הראשון. במסגרת פסק הדין החלקי גם הורה בימ"ש קמא על מינוי שמאי מקרקעין מטעם ביהמ"ש, לנוכח טענת המערער כי שיפץ הבית ובנה בו תוספות במהלך השנים. בפסה"ד המשלים, קיבל ביהמ"ש את ממצאי ומסקנות חוו"ד השמאית. וקבע והורה כי: שווי הנכס במועד עריכת השומה הוא 2,100, 000 ₪. שווי הנכס ללא תרומת השיפוץ הוא 1,400, 000 ₪. כן הורה ביהמ"ש למערער להודיע תוך 60 ימים האם הוא מעוניין לרכוש את חלקו של התובע (המשיב כאן) בסך של 620,000 ₪, אחרת יהיה זכאי המשיב להירשם בלשכת רישום המקרקעין כבעלים של 1/3 מהנכס, וחלקו של המערער יהא בשיעור 2/3. על פסק הדין המשלים הוגש הערעור השני.
.
ביהמ"ש המחוזי דחה את שני הערעורים מהטעמים הבאים:
הערעור השני על אודות פסק הדין המשלים מתייתר, כמפורט בתמצית בפסה"ד, ובכל מקרה להדחות לגופו. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעת ממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, לרבות באימוץ מסקנותיו של מומחה שמונה על-ידה. במקרה דנן, ממצאיה ומסקנותיה של המומחית מפורטים היטב בחוות דעתה ובחקירתה הנגדית. ביהמ"ש שוכנע, כשופט קמא, כי אלה לא נסתרו ע"י המערער, תוך התרשמות בימ"ש קמא ממקצועיותה, מהימנותה ובקיאותה של המומחית.
הדיון התמקד יותר בערעור הראשון. העיקר בערעור זה נוגע להבנת והגדרת מערכת היחסים שבין ההורים מחד גיסא ובין האחים מאידך גיסא, תוך בחינת הסכם ההלוואה ותוקפו.
בקשר לתוקפו של הסכם ההלוואה: האם סעיפים 5 ו-8 להסכם ההלוואה הם בגדר עסקה בירושה עתידית? סעיפים 5 ו-8 להסכם ההלוואה קבעו כי אם אחד מן הצדדים, המערער או המשיב, לא יעמוד בתנאי ההסכם ההלוואה, הוא לא יהיה זכאי לזכויות בבית. סעיף 8(א) לחוק הירושה קובע כדלקמן:"הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים". סעיף זה רלוונטי על-פי לשונו והגיונו, כשהמוריש הינו צד להסכם. הסעיף אינו מונע הסכם בין יורשים עתידיים/פוטנציאליים ביחס לנכס מסויים בעזבון. במקרה דנן הסכם ההלוואה אינו עם מי מהמורישים (ההורים) אלא בין שני היורשים, האחים, ונוגע בנכס מנכסי העזבון (הבית). מכאן כי עסקינן בהסכם הנוגע לעזבון ולא לעסקה בירושה עתידית, כקביעתו הנכונה של השופט קמא, ודין טענת המערער בנדון להידחות.
כן נדחתה טענת המערער כי מימן למעשה את רוב תשלומי המשכנתא ברכישת הדירה, בניגוד לשוויוניות במימון רכישת הבית הקבועה בהסכם ההלוואה. בימ"ש קמא דחה טענה זו על בסיס עובדתי (תוך בחינה יסודית של טענות המערער בנדון) ומהימנות, בהן ממעטת ערכאת הערעור להתערב, אלא רק במקרים חריגים, שהמקרה דנן אינו נמנה עימם.
מהות עזרת האחים להוריהם ברכישת הבית: השופט קמא הסיק וקבע כי העזרה במימון רכישת הבית ניתנה במסגרת מחייבת (הסכם בעל-פה שנכרת בין ההורים מחד גיסא והאחים מאידך גיסא), שתמורת עזרה זו יעבירו בעתיד את זכויותיהם בבית לידי האחים בחלקים שווים. היינו – אין מדובר בעזרת ילדים להוריהם ללא תמורה. ביהמ"ש ביסס מסקנתו, א. מכח הסכם ההלוואה; ב. צוואות ההורים. ג. עדות עוה"ד שערכה את הסכם ההלוואה ואת הצוואות שהיתה מהימנה בעיני השופט קמא; ד. מעדותם של המשיב ורעייתו, בה נתן אמון. קביעה זו מבוססת היטב. היא נסמכת גם על קביעת ממצאים עובדתיים ומהימנות, בה ממעטת ערכאת הערעור להתערב. גם בחינתה לגופה על נימוקיה אינה מלמדת על טעות המצדיקה התערבות ערכאת הערעור.
טיב ההסכם שנכרת בין האחים לבין ההורים: השופט קמא בפסק הדין החלקי אימץ את טענת המשיב כי בין ההורים לבין האחים נכרת הסכם נאמנות בעל-פה, על-פיו האחים יממנו את רכישת הבית מעמידר. משמעות הנאמנות היא, כי בעתיד, כשיתאפשר הדבר מול עמידר (בחלוף 5 שנים), יעבירו ההורים את הזכויות בבית על-שם האחים בחלקים שווים. במקרה כזה ההורים שימשו כ"נאמנים" של האחים "הנהנים" ברכישת הבית מעמידר.השופט קמא הדגיש כי בנסיבות המקרה דנן, המחוזקות ע"י הסכם ההלוואה וצוואות ההורים, ניתן לקבוע כי מדובר בהסכם נאמנות שאף אינו מחייב הסכם בכתב. ביהמ"ש מאמץ מסקנה זו.
כידוע, אחת הדרכים ליצור נאמנות, אף במקרקעין, היא בהסכם שנכרת בין הצדדים (הנאמן והנהנה), שיכול שיהא בעל-פה משתי סיבות עיקריות: נאמנות אינה עסקה במקרקעין המחייבת כתב מכח סעיף 8 לחוק המקרקעין; ב. אין חובת כתב בסעיף 2 לחוק הנאמנות; אין חובה לרשום הנאמנות בלשכת רישום המקרקעין ואי-דיווח על עסקת הנאמנות למיסוי מקרקעין גם לא פוגם בתוקפה של הנאמנות. הנאמנות אינה סותרת את הרישום בלשכת רישום המקרקעין, אלא מבקשת ליתן לו משמעות נוספת שאינה משתקפת על פני נסח הרישום. על כן, נקבע כי אין בהוראת סעיף 125 לחוק המקרקעין לעיל כדי להכשיל קיומה של נאמנות.
במסגרת יחסים בין בני משפחה, בהם מטבע הדברים יש יחסי אמון, ניתן לקבוע שמתקיימת נאמנות משתמעת (IMPLIED TRUSTׂׂׂ). מדובר על נאמנות שמתקיימת במקרה בו מהות היחסים בין הצדדים היא כשל נאמנות, אולם הצדדים לא דיברו במפורש על נאמנות. בנוסף, נאמנות משתמעת תחול כאשר הכוונה הייתה ליצור נאמנות מפורשת, והצדדים לא עמדו בדרישות הפרוצדוראליות ליצירת נאמנות מפורשת.
קביעתו של השופט קמא בדבר הסכם נאמנות שנכרת בין ההורים לבין האחים מבוססת ונכונה. לחילופין ניתן לומר כי נכרתה או נוצרה בין ההורים לאחים דנן נאמנות משתמעת שמשמעותה המשפטית זהה להסכם נאמנות.
משזו המסקנה, ממילא נכונה גם קביעת השופט קמא כי:"... כאשר הנתבעת והמנוח העבירו בעסקת מתנה את הזכויות בבית לנתבע, הם הפרו את חובת הנאמנות כלפי התובע.
לאור כל האמור לעיל יש לומר, כי לא נפלה כל טעות בפסק הדין החלקי הנוגעת ל-50% העודפים שקיבל המערער מההורים במסגרת עסקת המתנה שנערכה ביניהם בשנת 2006, ודין הערעור הראשון להידחות.
מעבר לדרוש ניתן היה להגיע לתוצאת הערעור הראשון בדרך נוספת שנטענה ע"י המשיב בכתב תביעתו, הנוגעת להפרת הסכם ההלוואה ע"י המשיב בעצם ביצוע עסקת המתנה עם הוריו, ודרישה לאכיפתו. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [דיון אזרחי] |
|
| תצ (ת"א) 18245-11-14 אורי גולדשטיין נ' המשביר לצרכן בתי כלבו בע"מ (מחוזי; רחמים כהן; 19/03/18) - 12 ע' |
| עו"ד: אריה חגי , ירון גולדין, לילי דורון, יניב קליינבלט, עינת וינר |
בית המשפט קבע את זהותו של עורך הדין המייצג בתובענה ייצוגית, על רקע סכסוך עבודה פנימי בין באי כוח המבקש.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – מינוי בא כוח מייצג
.
בקשות באי כוח המבקש, שעל רקע סכסוך עבודה פנימי ביניהם, מבקשים, כל אחד מהם, לקבל לידיו את ניהול התובענה הייצוגית.
.
בית המשפט המחוזי פסק כדלהלן:
במסגרת אישור התובענה כייצוגית לביהמ"ש שיקול דעת רחב להבטחת ייצוגה ההולם של הקבוצה ובסמכותו להורות על צירוף בא כוח מייצג או על החלפת בא כוח מייצג. מרכז הכובד הוא באינטרס של חברי הקבוצה המיוצגת. בפסיקה מחוזית הותוו השיקולים שעל ביהמ"ש לשקול בבחירת בא כוח מייצג חלופי: כישוריו לניהול ההליך; היעדר ניגוד עניינים מצדו; עמדת התובע המייצג ושיתוף פעולה בינו לבין בא הכוח המייצג החלופי; שכר הטרחה המוצע. רשימת השיקולים אינה רשימה סגורה או ממצה ועל ביהמ"ש לשקול כל שיקול רלוונטי, שיש בו כדי להשפיע על בחירת בא כוח מייצג. בענייננו, הצדדים קרובים להסדר פשרה, הסוגיה שעומדת כמכשול לסיום ההתדיינות היא מחלוקת בין עורכי הדין ואין מקום למינוי בא כוח מייצג חלופי, אשר יעכב את ניהול ההליך. בהתחשב בשיקולים השונים נקבעה זהותו של עורך הדין שיוותר כבא כוח מייצג. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [פשיטת רגל] [נזיקין] |
|
| פשר (ת"א) 32687-04-10 עו"ד פדר אופיר הנאמן נ' פנחס פיגומים בניה (1988) בע"מ (מחוזי; נפתלי שילה; 18/03/18) - 15 ע' |
| עו"ד: ניידרמן, פינקלשטיין, בראונשטיין |
מעסיקתו של החייב לקחה חלק מרכזי בתרמית שרקח החייב, תוך ידיעה על הימצאותו בהליכי פשיטת רגל, ועליה להשיב לקופת הפש"ר כספים ששילמה לו "מאחורי גבו" של הכנ"ר ותוך העלמתם מהנושים.
פשיטת רגל – כינוס נכסים – נכסי החייב
נזיקין – רשלנות – חובת הזהירות
.
בקשת הנאמן לחייב את המשיבה 1 להשיב לקופת פשיטת הרגל את כל הסכומים שהיא שילמה לחייב מעבר למשכורתו החודשית.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
הנאמן עמד בנטל המוגבר להוכחת טענת תרמית. החייב פעל בדרכי תרמית, תוך ניצול לרעה של הליך פשיטת הרגל. המשיבה שיתפה עמו פעולה ולקחה חלק פעיל ומרכזי בתרמית שרקח החייב, תוך ידיעה על היותו מצוי בהליכי פשיטת רגל. ברמה החינוכית-הרתעתית ראוי לקבוע כי אדם הבוחר להעסיק חייב המצוי בהליכי פש"ר, חב בחובת זהירות כלפי הנאמן וכלפי נושי החייב. בפקודה אין הגנה למי שמבצע עסקאות עם החייב במועד שבין מתן צו הכינוס למועד ההכרזה. בענייננו, החייב והמשיבה ביצעו ביניהם את "העסקה" במועד שלגביו אין הפקודה מעניקה הגנה גם למי שהתקשר עם החייב בתום לב ובתמורה, לפיכך על המשיבה להשיב את הכספים שהיא שילמה לחייב "מאחורי גבו" של הכנ"ר ותוך העלמתם מהנושים. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [בוררות] |
|
| עמש (ת"א) 1464-04-17 א' ל' נ' י' ל' (מחוזי; שבח יהודית, שאול שוחט, יונה אטדגי; 15/03/18) - 21 ע' |
| עו"ד: ליאת חן ציוני, שלומי הדר, עודד שטרוזמן, רועי חורי, מוטי קראוס |
נדחה ערעור על פסק דין בו אושר פסק בורר. נפסק בין היתר כי אכן לא היה מקום לביטול הפסק בשל העדר הנמקה ודי היה בהחזרתו לבורר להשלמת ההנמקה. אמנם היה מקום להימנע מאישור הפסק עד להנמקתו, אך בנסיבות אין בכך כדי לגרום לביטול תוצאת פסק הדין.
בוררות – פסק בורר – אישורו
בוררות – פסק בורר – הנמקתו
.
ערעור על פסק דינו "החלקי" של בית המשפט לענייני משפחה ופסק דינו "המשלים", במסגרתם אושר פסק בורר שניתן בעניינם של הצדדים במחלוקות הכספיות שביניהם.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
משהוטלה על הבורר חובת הנמקה עליו ליתן הסברים ונימוקים כיצד הגיע לכל אחת ממסקנותיו, אך ניתן להסתפק בהנמקה קצרה ועניינית הממצה את שיקוליו. אי מילוי חובת ההנמקה היא עילה מובהקת להחזרת הדין לבורר ולא לביטול הפסק. בענייננו, בימ"ש קמא נהג נכונה כאשר נמנע מביטול פסק הבוררות בשל העדר הנמקה וכאשר הורה לבורר לנמק את הסכום שקבע שעל המערערים והמשיב 2 לשלמו למשיב 1, אולם היה עליו להימנע מאישור פסק הבוררות, עד לאחר קבלת ההנמקה. למרות זאת, אין בכך כדי לגרום לביטול תוצאת פסק הדין משום שהשגיאה לא גרמה למערערים עיוות דין ובסופו של דבר ההנמקה (הנכונה) ניתנה, ולא נמצאה כל עילה לבטל את פסק הבוררות "השלם". ביהמ"ש נהג נכונה גם כאשר הוא שב והורה לבורר "להבהיר" את מסקנתו, כלומר לנמק אותה מחדש. ב"הודעת ההבהרה" מילא הבורר אחר חובת ההנמקה, בכך הונח פסק בוררות "שלם", וביהמ"ש היה מוסמך לאשר, בשלב זה, את פסק הבוררות "השלם". משלא הוכחה עילת ביטול, ומשטענות המערערים מצויות לכל היותר במתחם הטעות, שאינה מהווה עילת ביטול, דין הערעור להידחות. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [עונשין] |
|
| תפ (מרכז) 42906-11-16 מדינת ישראל נ' דורון אביטן (מחוזי; מיכל ברק נבו; 01/02/18) - 15 ע' |
| עו"ד: נעמה תור זאבי, מאיר סויסה |
בית המשפט גזר על נאשם שהורשע בתקיפה בנסיבות מחמירות – 32 חודשי מאסר, שני מאסרים מותנים, קנס בסך 2,000 ₪ ופיצוי למתלונן בסך 18,000 ₪.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות אלימות
.
הנאשם הורשע, במסגרת הסדר טיעון, בתקיפה בנסיבות מחמירות. במסגרת ההסדר לא היו הסכמות לעניין העונש.
.
בית המשפט המחוזי גזר את הדין כדלהלן:
קיימת מגמת החמרה בעונשי המאסר הנגזרים על מי שהורשע בביצוע עבירות אלימות. רף הענישה בנסיבות תיק זה יכול להתחיל ממספר חודשי מאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח, שלרוב אינו מומר לעבודות שירות. בהתחשב בכל השיקולים הצריכים לעניין, מתחם העונש ההולם נע בין 24 חודשי מאסר בפועל ועד 48 חודשי מאסר בפועל, לצד עונשים. לאור מכלול השיקולים והנסיבות, נידון הנאשם למאסר בן 32 חודשים, שני מאסרים מותנים, קנס בסך 2,000 ₪, או 20 ימי מאסר תחתיו ופיצוי למתלונן בסך 18,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 18 [מקרקעין] |
|
| תא (נצ') 53998-06-14 ג'בר רעד נ' מ. מ. כעבייה-טבאש-חג'אג'רה (שלום; דניאל קירס; 20/03/18) - 16 ע' |
| עו"ד: זכי כמאל, מאלכ כעביה, עואד ח'אלד |
בית המשפט קיבל תביעת פינוי וסילוק יד ממקרקעין, שהגישו התובעים כנגד הנתבעת – רשות מקומית. נפסק, כי הרשות המקומית מושא התביעה מחזיקה (בפועל) במקרקעין פרטיים אף ללא הליך הפקעה, על כן יש ליתן צו פינוי.
מקרקעין – הפקעה – קיומה
מקרקעין – הסגת גבול – פינוי
.
התובעים – בעלים של מקרקעין, הגישו תביעה לסילוק יד ממקרקעין. נטען בתביעה כי הנתבעים מחזיקים שלא כדין במקרקעין. הנתבעת – רשות מקומית, טוענת, בין השאר, כי השטח נשוא תביעת התובעים כבר הופקע.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
דין טענת המועצה המקומית לפיה שטח הכביש כבר הופקע מעצם פרסום אישור תכנית האיחוד והחלוקה להידחות, לא רק כי טענה זו סותרת את עמדתה בכתב הגנתה, אלא אף לגוף הענין.
תפיסת חזקה במקרקעין פרטיים בידי רשות ציבורית, והמשך החזקה במקרקעין פרטיים בידי רשות ציבורית, ללא הליך הפקעה, וללא קיום התנאים במסגרת הליך הפקעה המאפשרים תפיסת חזקה, אינה כדין.
מקום שהבעלים או המחזיק מתנגדים לתפיסת החזקה ללא נקיטת הליכי הפקעה, אין בתפיסת החזקה בידי הרשות, שהוסמכה להפקיע אך לא נקטה בהליכים הדרושים לכך, כדי להעיד על קיומה של הפקעה ולהעביר לה זכויות במקרקעין, וניתן לנקוט נגדה בהליכים לסילוק-יד.
התביעה דנן היא תביעה לסילוק יד בגין העדר זכות המועצה המקומית להחזיק במקרקעין שבנדון, וגם אם נצא מנקודת ההנחה בתביעה זו כי בתביעה לפי סעיף 197 התובעים כבר קיבלו את כל הפיצוי המגיע להם, אין בכך כדי להקנות למועצה המקומית זכות, בדיני הקניין, להחזיק במקרקעין מבלי שביצעה הליך הפקעה. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [דיון פלילי] |
|
| תפ (נצ') 44215-05-16 מדינת ישראל נ' ליאור אדרי (שלום; לילי יונג גפר; 20/03/18) - 8 ע' |
| עו"ד: |
|
בית המשפט דחה בקשה לתיקון כתב האישום. נפסק, כי קבלת הבקשה תגרום לפגיעה כפולה בנאשם: הן באופן ניהול ההגנה והן בעינוי הדין.
דיון פלילי – כתב-אישום – תיקונו
דיון פלילי – ראיות – ראיות נוספות
בקשה לתיקון כתב האישום בדרך של הוספת עד מומחה לרשימת עדי התביעה.
בית המשפט דחה את הבקשה, ופסק כלהלן:
היענות לבקשה תוליד בהכרח צורך לשקול מחדש את כל דרך הגנתו של הנאשם, על כל המשתמע מכך, צורך בהמתנה לקבלת חוות הדעת, בחקירת המומחה על כל הקשיים הכרוכים בכך, בחקירתם מחדש של עדי תביעה שהעידו עד כה ואף בהשגת חוות דעת נגדית והעמדת מומחה ההגנה לחקירה נגדית. בהערכה זהירה ניתן לומר כי יש בכך כדי להאריך את המשפט בשנתיים נוספות לפחות. עינוי הדין בנסיבות העניין הינו קיצוני ובלתי סביר לחלוטין.
מדובר בפגיעה כפולה בנאשם: הן באופן ניהול ההגנה והן בעינוי הדין. הפגיעה הראשונה עולה כדי עיוות דין ופגיעה קשה ביכולתו של הנאשם להתגונן, והשנייה שוללת קיומו של הליך הוגן, זכות יסוד העומדת לנאשם. לכך יש להוסיף את האינטרס הציבורי – מעבר לאינטרס הנאשם – של סופיות הדיון
והבאת ההליך המשפטי לכלל סיום בתוך פרק זמן סביר. אין ספק כי בהיענות לבקשה יהיה משום פגיעה קשה גם באינטרס זה.
|
| חזרה למעלה |
|
| 20 [דיון אזרחי] [ראיות] |
|
| תא (ראשל"צ) 18673-05-14 נזר ישראל מוסדות תורה חינוך וחסד נ' חברת חזקיהו בע"מ (שלום; ארז יקואל; 18/03/18) - 6 ע' |
| עו"ד: א' מנצ'ל, ר' דרור, א' שכטר, ר' ליבא |
בית המשפט קיבל בקשה להוספת ראיות. באיזון בין האינטרס של ירידה לחקר האמת לבין האינטרס שבייעול הדיון והקפדה על כללי ההתדיינות, יש לאפשר למבקשת לצרף את הראיות לחבילת ראיותיה.
דיון אזרחי – ראיות נוספות – אימתי
ראיות – הגשתן – באיחור
ראיות – הגשתן – ראיות נוספות
.
בקשה להוספת ראיות (לאחר הגשת הסיכומים).
.
בית המשפט פסק כלהלן:
על בעל דין להגיש ראיותיו "בחבילה אחת" והגשת ראיות נוספות, לאחר תום שלב הראיות היא החריג. עם זאת, במקרים מסוימים, ראוי שעיקרון זה יפנה את מקומו לעבר צירופן של ראיות מחוץ לחבילת הראיות, אף אם האיחור בהגשתן נובע ממחדל, או מרשלנות של בעל הדין.
באיזון בין האינטרס של ירידה לחקר האמת לבין האינטרס שבייעול הדיון והקפדה על כללי ההתדיינות, יש לאפשר למבקשת לצרף את הראיות לחבילת ראיותיה. הפגיעה באינטרס המשיבה תופחת באמצעות פסיקת הוצאות הולמות ותישקל אף פסיקת הוצאות נוספת בעבורה וכן בעבור אוצר המדינה, ככל שהיעתרות לבקשה תחייב קביעת ישיבת הוכחות נוספת. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [נזיקין] |
|
| תא (י-ם) 38001-07-11 פלונית נ' ע.ק. (שלום; מרים קסלסי; 18/03/18) - 9 ע' |
| עו"ד: ענאן עבד, מאג'ד גנאיים |
נקבע כי הנתבעת הפרה את פרטיותה של התובעת, עת סיפרה בישיבת צוות מורים כי התובעת חולה במחלת עצבים הגורמת לעייפות. הנתבעת חויבה לפצות התובעת בסכום של 8,000 ₪.
נזיקין – עוולות – פגיעה בפרטיות
.
התובעת תובעת פיצוי בסך 180,000 ₪, בשל הפרת פרטיותה, שבאה לידי ביטוי בחשיפת מנהלת בית ספר מידע רפואי הנוגע למחלתה, בפני עמיתיה, צוות המורים והמורות.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
הפרת חובת שמירת הסודיות הרפואית מהווה הפרת הפרטיות כאמור בחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981. הטענה כי בחלק מהמסמכים הרפואיים שהמציאה התובעת לנתבעת לצורך קבלת הקלות בעבודתה רשום "לכל המעונין", אינה מלמדת על כך שהמידע חשוף לכל, אלא שהמסמך הוצא לבקשת המטופל והוא זה שבחר למי להמציאו בהתאם לצרכיו.
גם הטענה שהוכחה כי המורות ידעו שהתובעת חולה במחלת עצבים, אם כי לא ידעו פרטים מלאים עליה, אין בה כדי לשלול את עצם ביצוע העוולה על ידי הנתבעת. סעיף 22(1) לחוק הגנת הפרטיות קובע כי חזרה על מה שכבר נאמר יכולה להוות סיבה להתחשבות בנתבע בבואו לפסוק פיצויים.
הנתבעת הפרה את פרטיותה של התובעת, עת סיפרה בישיבת צוות מורים כי התובעת חולה במחלת עצבים בשם MS הגורמת לעייפות. וכי פרטים נוספים יוכלו ללמוד מחיפוש בגוגל.
יש לחייב את הנתבעת לפצות התובעת בסך כולל של 8,000 ₪. לסכום זה יתווספו הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [צבא] |
|
| תא (י-ם) 8735/06 עיזבון המנוחה רסמייה צביח ז"ל נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון (שלום; מרדכי בורשטין; 14/03/18) - 13 ע' |
| עו"ד: גאדה חליל-יאסין, עאמר יאסין, אלון לוי ליטן |
בית המשפט קיבל את תביעת התובעים – תושבי האזור, והורה לנתבעת לפצות אותם עקב פטירת המנוחה, במהלך אירוע ירי, כתוצאה מהתרשלות החיילים. טענת הנתבעת, כי קמה לה הגנת "פעולה מלחמתית", כי החיילים לא התרשלו – נדחתה.
צבא – אחריות המדינה – פעולה מלחמתית
.
אדם נסע ברכב הסעות שעבר מהשטחים לתוך ישראל. במהלך מרדף לא קצר אחר הרכב, בעת שהרכב היה בישראל, ירו כוחות הביטחון ברכב ועקב כך נפטר אדם. האם על המדינה לפצות יורשיו?
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
סעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), קובע שהמדינה אינה אחראית "בנזיקים על ידי פעולה מלחמתית של צבא הגנה לישראל". בנסיבותיו של עניין זה, בהתחשב בפרשנות סעיף 5 במועד האירוע, מתבקשת המסקנה שהאירוע לא בא בגדר פעולה מלחמתית של ממש וממילא לנתבעת לא עומדת הגנה זו.
הרכב שבו נסעה המנוחה נכנס לשטחי ישראל שלא כדין. על המדינה חובת זהירות מושגית שלא לפגוע בגופם של תושבי האזור ותוכן החובה וגבולותיה מצויים בהוראות הפתיחה באש שנקבעו. על כוחות צה"ל החובה להפעיל כוח כדי להגן על בטחון הציבור ומאידך עליהם להגן על שלום הפרט.
הנתבעת התרשלה ועליה לפצות בגין הנזקים שנגרמו. ראוי להותיר לחיילים מרווח סביר של טעות היכולה להיגרם כתוצאה מתנאי המקום, השטח והזמן ואולם חריגה ממרווח סביר זה, כבענייננו עולה כדי רשלנות. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [תכנון ובנייה] |
|
| תא (חי') 25353-12-14 ועדה מקומית לתכנון ובניה קריות נ' לילי ליין 1997 י.פ. בע"מ (שלום; אחסאן כנעאן; 14/03/18) - 15 ע' |
| עו"ד: מיכאל סיגל, יאיר אבני |
בית המשפט קיבל, באופן חלקי, תביעת התובעת – רשות תכנון, כנגד הנתבעת, לתשלום כופר חניה. נפסק, כי משנהנתה הנתבעת מניכוי כופר החניה בעת עריכת שומת היטל ההשבחה, היא מנועה כעת מלטעון אחרת מכוח הסכמתה.
תכנון ובנייה – תכניות – התקנת מקומות חניה
.
בית המשפט נדרש לתביעה כספית שהוגשה על ידי רשות תכנון כנגד חברה המנהלת עסקי מסעדה, לתשלום כופר חניה בעקבות בקשה שהגישה החברה לאישור תכנית בינוי עיר. עילת התביעה מבוססת על התחייבות חוזית ולחילופין על הוראות הדין הרלוונטי.
.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק כלהלן:
הוכח בשלל ראיות כי נסללו על ידי סעמר 11 חניות בשטח המגרש. למרות זאת מבחינה משפטית סלילת החניות והתקנתם בעין בשטח המגרש לא די בה על מנת לפטור את הנתבעת מתשלום כופר חניה.
הנתבעת אינה חייבת על פי הוראות התקנות לשלם כופר חניה מהטעם שהחניה הציבורית כבר הייתה קיימת במועד מתן היתר הבניה ומהטעם שהוועדה לא הוכיחה שהקימה קרן ייעודית לצורך גביית כופר החניה.
חובת תשלום כופר החניה הוא בהתאם להוראות תקנות התכנון והבניה. מקביעה זו המסקנה היא שלא ניתן להסכים על חובת תשלום מעבר לקבוע בהוראות תקנות התכנון והבניה והתשלום הוא בכפוף לתקנות החניה.
יש לקבל באופן חלקי את הטענה של השתק, במובן זה שהנתבעת תהיה מנועה מלטעון שאינה חייבת כופר חניה וזאת עד לסכום טובת ההנאה שצמחה לה בהליך השומה להיטל השבחה. בהליך הראשון תמכה הנתבעת בקביעה לפיה יש להפחית משומת היטל ההשבחה את שווי כופר החניה ובכך נהנתה הנתבעת מתשלום היטל השבחה מופחת. לכן היא מנועה כעת, בהגיע העת לשלם כופר חניה, לטעון שאינה חבה בתשלום זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [זכויות יוצרים] |
|
| תא (ת"א) 15248-05-17 פלאש 90 בע"מ נ' שופר ארגון להפצת יהדות (שלום; גיא הימן; 13/03/18) - 14 ע' |
| עו"ד: לירון טרי, אסף חרסט, דור נחמן, מתן שוק |
בית המשפט חייב את הנתבעת לפצות את התובעים בגין הפרת זכויות יוצרים בתצלום. פסק הדין עוסק בהתוויית דרך לצורך קביעת שיעור הפיצוי שיש לפסוק בגין הפרת זכויות היוצרים בתצלום.
זכויות יוצרים – פיצויים – ללא הוכחת נזק
.
התובעים הגישו כנגד הנתבעת תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים בתצלום, שצילם תובע 2 ושזכות-היוצרים בו הוקנתה לחברה שבבעלותו, היא תובעת 1. במרכז פסק הדין עומדת שאלת שיעור הפיצוי שיש לפסוק לטובת התובעים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
חוק זכויות יוצרים מאפשר לתבוע, ללא הוכחתו של נזק, פיצוי בשיעור של עד מאה אלף שקלים בגין כל פגיעה בזכות מוגנת לפיו.
התמונה נשוא התביעה ניתן היה לצלם במספר רב של הזדמנויות ובמקומות שונים. לא נשקפות מן התמונה הנסיבות המיוחדות שבן נטען כי צולמה. עם כל זאת, אין לגמֵד את היצירה הזו ולעשותה "תמונה פשוטה וחסרת ייחוד". בעשייתו של התצלום הזה נדרש תובע 2 ליצירתיות ולמאמץ.
בנסיבותיו של מקרה זה, הפגיעה בזכות המוסרית היא בשיעור בינוני. קרובה היא יותר לקוטב המקל אך אין היא מצויה בו ממש. מערך-השיקולים הנוגע לזכות המוסרית לא יהא שלם בלא מתן הדעת לכך שבמקרה הנדון הצלם, תובע 2, הוא לא רק בעליה של זכות זו כי אם גם בעליה של תובעת 1 ולה זכות-היוצרים. הדבר הזה יוליך, להקלה עם הנתבעת שכן גם נסיבות אלו עושות את הפגיעה בזכות-היוצרים לעיקר ואת הזכות המוסרית – לא לטפל, חלילה, אך לעיקר פחות.
יש לאמץ את הפסיקה שצידדה בהחמרתו של קנה-המידה ובהגדלה המתחייבת של שיעורו של פיצוי, הנפסק בגין הפרתן של זכות-יוצרים ושל זכותו המוסרית של יוצר ביצירתו. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [תכנון ובנייה] |
|
| צא (י-ם) 21242-02-18 עלאא חגאגלה נ' מדינת ישראל (שלום; סיגל אלבו; 12/03/18) - 10 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה בקשת המבקש לביטול צו הריסה מנהלי. בתוך כך, נדחו טענות המבקש, לקיומה של אכיפה בררניה; אי קידום הליכי תכנון והזנחה מצד הרשות המקומית; אי עריכת הליך שימוע טרם מתן הצו.
תכנון ובנייה – הריסה – צו הריסה מינהלי
.
המבקש הגיש בקשה לביטולו של צו הריסה מנהלי. המבקש טוען לקיומה של אכיפה בררנית; עוד טוען המבקש, כי הצו הוצא בחוסר סבירות קיצוני; כן טען המבקש, כי יש להורות על ביטול הצו בשל העדרו של הליך שימוע; עוד נטען, כי הצו הוצא בניגוד למדיניות משרד הפנים, לפיה הועדה המחוזית תפעל להוצאת צווים רק בשטח גלילי ולא בשטח שהוא בתחום מרחב תכנון מקומי.
.
בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כלהלן:
הנטל להוכחת קיומם של הפגמים מוטל על המבקש, וזאת בהיות צו הריסה אקט מינהלי ולא אקט עונשי.
יש לדחות את טענת המבקש לאכיפה בררנית. המבקש לא הוכיח מניע פסול, שרירותיות או שיקולים בלתי ראויים. אף אם מבוצעת אכיפה חלקית, הרי שהיא אינה מקנה חסינות מפני אכיפת הדין, בין השאר, לנוכח המשאבים המוגבלים של הרשות.
הטענה לאי קידום הליכי תכנון להזנחה מצד העירייה והעדר שירותים עירוניים לכפר בו נמצא המבנה נשוא צו ההריסה, בהקשר של בקשות לביטול צווי הריסה מינהליים, נדונה ונדחתה בעבר.
אין בחוק הוראה המחייבת עריכת הליך שימוע טרם הוצאת צו הריסה מינהלי. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [ביטוח] |
|
| תא (נצ') 9924-10-16 א.נ.ג.ר דלקים ג'אן בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (שלום; רים נדאף; 12/03/18) - 14 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל, באופן חלקי, תביעת התובעת לקבלת תגמולי ביטוח מכוח פוליסת ביטוח מקיף. נפסק, כי רישיון הנהיגה של הנהג אכן היה בפסילה בעת התרחשות התאונה, אך לא נשלל הכיסוי הביטוחי משלא הויכחה הנתבעת כי הנהג ידע בפועל על כך שהוא נוהג בפסילה.
ביטוח – כיסוי ביטוחי – טענה להיעדרו
ביטוח – תגמולי ביטוח – ריבית מיוחדת
.
התובעת הגישה כנגד הנתבעת תביעה כספית על פי פוליסת ביטוח מקיף. המחלוקת העיקרית היא בשאלה אם אכן רישיון הנהיגה של נהג רכב התובעת היה בשלילה או בהתליה במועד האירוע, ואם אותו נהג היה מודע להתליית/שלילת רישיון הנהיגה שלו במועד קרות התאונה, באופן השולל מהתובעת את הכיסוי הביטוחי על פי הפוליסה.
.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק כלהלן:
על הנתבעת הנטל להוכיח כי רישיון הנהיגה של הנהג היה בשלילה או בהתלייה במועד האירוע, וכי הוא ידע על כך ונהג בזמן פסילה.
הוכח, כי רישיונו של הנהג היה עדיין בפסילה במועד קרות התאונה.
על הנתבעת הנטל להוכיח שהודעת הפסילה של רישיון הנהיגה נשלחה לנהג בדואר רשום. לא רק זאת, אלא שעל הנתבעת גם להוכיח כי נהג רכב התובעת בפועל קבל לידיו את ההודעה, או שנודע לו עליה בדרך אפקטיבית אחרת. הנתבעת לא הצליחה להרים את הנטל להוכיח כי נהג רכב התובעת ידע על פסילת רישיון הנהיגה שלו במועד התאונה; הנתבעת לא הוכיחה כי אותו דבר דואר רשום של הודעת הפסילה אכן נמסר בפועל לנהג רכב התובעת.
אף אם בסופו של דבר נדחתה טענת ההגנה של הנתבעת, ונקבע כי קיים כיסוי ביטוחי, עדיין אין זה פוגם בתום לבה של הנתבעת בעת שדחתה את הדרישה. בנסיבות אלו אין מקום להחיל את סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח על המקרה דנן, או לחייב את הנתבעת בכל ריבית חריגה או מיוחדת. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [מקרקעין] |
|
| תא (קריות) 14481-06-14 יובל משה נ' צדוק נגולה (שלום; פנינה לוקיץ; 01/02/18) - 16 ע' |
| עו"ד: י. אבן, א.ח. הררי |
במוקד פסק הדין עמדה השאלה, האם יש להורות על הריסת חומה שנבנתה לפני למעלה מ-20 שנה בין מגרשי הצדדים שהינם שכנים, ואשר ברבות הימים, התברר כי הינה חורגת מקו הגבול בין המגרשים אל תוך מגרשם של התובעים.
מקרקעין – זכויות במקרקעין – הגנתן
מקרקעין – זכויות במקרקעין – הגבלת זכויות
.
האם יש להורות על הריסת חומה שנבנתה לפני למעלה מ-20 שנה בין מגרשי הצדדים שהינם שכנים, ואשר ברבות הימים, התברר כי הינה חורגת מקו הגבול בין המגרשים אל תוך מגרשם של התובעים. זוהי השאלה הדורשת הכרעה בהליך זה.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
בעת בניית החומה לא ידע מי מהצדדים שהיו שותפים לבנייתה כי היא חורגת מקו הגבול, ובמשך שנים ארוכות נהגו הצדדים בדרך המשקפת הסכמה למיקום החומה. בהיעדר ידיעה לא ניתן לייחס לה"ה לוי, ולתובעים אחריהם, הסכמה לחריגת החומה למגרשם, ומשכך אין לראות בנתבעים כמי שמחזיקים בחלק ממקרקעי התובעים ברשות. מכאן עולה כי לתובעים, כבעלי זכות הקניין בשטח שבמחלוקת, זכות לדרוש את סילוק ידם של הנתבעים משטח זה.
יש להכריע בשאלה, האם הנתבעים הצביעו על טעמים המצדיקים שלא להיעתר לדרישת התובעים לסילוק ידם של הנתבעים מהשטח שבמחלוקת תוך הריסת החומה בחלקה החורג, דבר הכרוך גם בהריסת חלק מביתם של הנתבעים שנבנה בצמוד לחומה.
זכות הקניין איננה זכות מוחלטת והיא עשויה להיות מסוייגת מכוח עקרון תום הלב, המעוגן בסעיף 14 לחוק המקרקעין ובסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 החל מכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים על החקיקה האזרחית כולה.
מקום בו התובעים לא שכנעו כי יש בקיום החומה לפגוע בהנאתם ממקרקעיהם, ומנגד יש בהריסתה, בחלוף יותר מ-20 שנה ממועד הקמתה, לפגוע קשות בנתבעים, אין מקום ליתן את הסעד המבוקש. יש לדחות את תביעת התובעים למתן סעד של הריסת החומה וסילוק ידם של הנתבעים מהשטח שבמחלוקת. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 28 [ירושה] [משפחה] |
|
| תע (נצ') 35531-01-14 ט'. ש נ' ב' ואח' (משפחה; רונית גורביץ; 18/03/18) - 19 ע' |
| עו"ד: ליאור פליק, יוסי גרינשטיין |
האם המבקשת והמנוח היו ידועים בציבור ומכח זאת הינה זכאית להיכלל בין יורשיו כבת זוגו? ביהמ"ש השיב על כך בשלילה משנמצא שהמבקשת אינה עומדת בתנאי השני הנדרש לשם הכרה בזוג כידועים בציבור – "ניהול חיים ומשק בית משותפים". בין היתר נפסק כי אין בעובדה שהשניים החלו בטיפולי פוריות לשם הבאת ילד משותף, בכדי להגדירם כ"ידועים בציבור", ללא כל בסיס שיתופי נוסף.
ירושה – בני-זוג – חיי משפחה במשק בית משותף
משפחה – ידועים בציבור – מבחנים להיותם ידועים בציבור
.
המנוח הלך לעולמו בעקבות תאונת דרכים בהיותו בן 44, גרוש + שני ילדים קטינים ובזוגיות עם המבקשת. כ-10 חודשים טרם התאונה החלו השניים בהליכי פוריות שלא צלחו. המנוח לא הותיר אחריו
צוואה, כך שעזבונו צריך להתחלק בין יורשיו, עפ"י דין. אמם של הקטינים הגישה בשם הקטינים בקשה למתן צו ירושה, לפיו הקטינים הם יורשיו של אביהם המנוח, עפ"י דין. המבקשת הגישה התנגדות לבקשה למתן צו ירושה, היות ולטענתה היא והמנוח היו ידועים בציבור, כך שהינה זכאית לרשת אותו כבת זוגו, עפ"י דין. כן הגישה המבקשת תובענה לסעד הצהרתי להכרה בה כידועה בציבור של המנוח הזכאית לחלוק בעיזבונו כיורשתו וכבת זוגו.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק כי יורשיו של המנוח הם שני ילדיו בחלקים שווים מהטעמים הבאים:
כאמור בפסיקה, בכדי להכריז על בני זוג כ"ידועים בציבור", יש צורך בהתקיימותם של שני תנאים מצטברים, השזורים זה בזה: קיום חיי משפחה וניהול משק בית משותף. התנאי הראשון – קיום חיי משפחה – בא לבטא במהותו קיום מערכת חיים אינטימית, כמו בין בעל ואישה, המושתתים על יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות המראה שבני הזוג קשרו גורלם זה בזו. התנאי השני – ניהול משק בית משותף – פורש בפסיקה כשיתוף במקום המגורים והנובע ממנו (גם אם לא מגורים יחדיו באופן קבוע), דהיינו שישנו מקום התכנסות של השניים ושימוש בו להתנהלות השוטפת הנדרשת, כגון: אכילה, שתיה, לינה, הלבשה ושאר הצרכים שאדם נזקק להם בחיי היומיום, כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל את הדרוש לו ותורם, אם מכספו, ממונו ורכושו ואם בהשקעה, בעמל ומחויבות את חלקו כפי יכולתו ואפשרויותיו. נקבע גם כי על ביהמ"ש לוודא כי הקשר הכלכלי וניהול משק הבית המשותף, וככל שהוכח כזה, לא בא לספק כדאיות כספית או סידור ענייני, אלא מדובר בהתנהלות טבעית של חיי משפחה משותפים, כפי שנהוג ומקובל בין בעל ואישה, הבוחרים לחיות יחד מתוך דבקות אחד בשני בקשר של גורל חיים. עוד עולה מהפסיקה, כי להכרה בבני זוג כידועים בציבור יהיה מקום רק במקרים בהם מוכח כי בני הזוג התכוונו להחיל על מערכת היחסים ביניהם את מכלול החובות והזכויות של דיני הנישואין והגירושין, כמו שיתוף בנכסים, זכויות פנסיה, תשלום מזונות, זכויות ירושה ועוד.
במקרה דנא אין מחלוקת כי התובעת והמנוח היו בקשר תקופת זמן מסוימת וניהלו מערכת יחסים אינטימית המושתתת על יחסים של חיבה ואהבה. ואולם, בכל הנוגע לתנאי השני, הן מהראיות והן מהעדויות עולה כי בני הזוג לא התגוררו תחת קורת גג אחת ולא ניהלו משק בית משותף, במהלך תקופת היכרותם. לא הוכח כל שיתוף ברכוש, בחשבון בנק ובהוצאות משק הבית. כל אחד מהצדדים התגורר בדירתו ונשא בהוצאות מחייתו, באופן בלעדי, ללא שיתוף השני. מכאן שלא התקיים בענייננו התנאי הקבוע בחוק בדבר "משק בית משותף".
אין בעובדה כי המנוח והמבקשת התכוונו לקבוע פגישה אצל עו"ד מ' לעריכת הסכם ביניהם, בכדי להעיד על היותם בגדר ידועים בציבור או על רצונם להיכנס לגדר יחסי יידועי בציבור על המחויבות המשפטית הכרוכה בכך וזאת נוכח התרשמות ביהמ"ש כי מטרת ההסכם אותו ביקש המנוח לערוך היה לשמור על רכושו עבור ילדיו ועל ההפרדה הרכושית, ושלא על מנת להעביר רכוש למבקשת במקרה של הידוק היחסים ביניהם.
בכל הנוגע להימצאות טבעת בחפציו של המנוח, לאחר מותו– אין כל הוכחה לכך כי מדובר בטבעת אירוסין, כפי שטוענת המבקשת, וכי היא הייתה מיועדת למבקשת. מעבר לכך, עצם הימצאות טבעת בין חפציו של המנוח, אין בה בכדי לקבוע כי בני הזוג היו ידועים בציבור. אף אם פניהם היו לקראת מיסוד הקשר, הרי ממועד היכרותם ועד אשר המנוח הלך לעולמו, אין כל ראיה המצביעה על כך שיחסיהם התבססו כמערכת יחסים היכולה להצדיק הכרה כידועים בציבור.
כן נדחתה טענת המבקשת כי יש לראות בהם כידועים בציבור מנקודת הזמן בה החליטו על הבאת ילד משותף לעולם והתחלת טיפולי פוריות לשם כך. בבע"מ 7252/14 פלונית נ' פלונים (פורסם בנבו) פסק כב' השופט רובינשטיין כי הבאת ילדים משותפים לעולם היא אינדיקציה חזקה, גם אם לא בהכרח מספקת להכרה בבני זוג כידועים בציבור. בעמ"ש (חי') 1714-09-13 פסקה השופטת וילנר כי עצם הולדת ילדים משותפים, ללא כל בסיס שיתופי נוסף, אינו מהווה נימוק העומד בפני עצמו להכרה בבני זוג כידועים בציבור. אין בנתון זה, לכשעצמו, ובהיעדר כל נתון נוסף ולו המינימאלי, המעיד על קשר זוגי של שותפות בחובות ובזכויות כדי להרים את הנטל המוטל על הטוען להיות ידוע בציבור. בעניינינו, הצדדים לא חלקו ילד משותף, אלא בכוונתם היה להביא ילד משותף לעולם, והם החלו בטיפולי פוריות לשם כך. מן הראיות והעדויות עולה כי המבקשת היא זו שיזמה מהלך זה, אשר לגביו המנוח לא התנגד ואף קיבל החלטה לקחת חלק בטיפול. החלטה זו אליה הגיע המנוח, בעלת משמעות לעניין היות המנוח והמבקשת מצויים בקשר זוגי, אך אינה מספקת לשם הוכחת היותם ידועים בציבור, ואף אין רק בה כשלעצמה כדי להעיד על גמירות דעת להקים משפחה ולקשור שותפות גורל מחייבת.
לפיכך, התביעה להכרה במבקשת כידועה בציבור של המנוח נדחית, ועימה ההתנגדות למתן צו ירושה. יורשיו של המנוח הם שני ילדיו בחלקים שווים. |
| חזרה למעלה |
|
| 29 [ירושה] |
|
| תע (ב"ש) 760-02 מנהלי העיזבון המנוחה כ.מ. ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי במחוז דרום (משפחה; בן שלו; 06/02/18) - 18 ע' |
| עו"ד: |
בקשת מנהלי עזבון המנוחה לפסיקת שכר טרחה. הצדדים חלוקים בשלושה עניינים מרכזיים. א. מהו שוויו היסודי של העיזבון (המחלוקת נוגעת אך לשווי נכסים שאינם כספיים); ב. מהם מועד ואופן חישוב הפרשי הצמדה וריבית המשפיע באופן ישיר על החישוב הכולל של שווי העיזבון; ג. מהו שיעור שכר טרחתם של המבקשים.
ירושה – מנהל עיזבון – תביעת שכר
.
בקשת מנהלי עזבון המנוחה לפסיקת שכר טרחה. יורשי עזבון המנוחה הם המשיבה 2, המיוצגת בהליך זה על ידי מנהל עיזבונה ויורשים בלתי ידועים אשר האפוטרופוס הכללי מנהל את הנכסים העזובים בעניינם. המנוחה נפטרה בשנת 2000. המבקשים מונו כמנהלי עזבונה ב-2002 ומינויים הוארך מעת לעת עד סוף 2014 ואולם בפועל המבקשים לא שוחררו מתפקידם כמנהלי עיזבון עד עתה. בהחלטה מ-2005, נפסק למבקשים שכר ביניים בשיעור 1.5% משווי העיזבון בתוספת מע"מ. בקשתם הראשונה של המבקשים לפסיקת שכר טרחה הוגשה, ביום 19.9.11, בטרם הסתיים ניהול העיזבון. ב-3.7.16 הוגשה הבקשה דנא למתן החלטה בבקשה לפסיקת שכר טרחה. אין חולק, כי מלאכת ניהול העיזבון באה
לסיומה. הצדדים חלוקים בשלושה עניינים מרכזיים. א. מהו שוויו היסודי של העיזבון (המחלוקת נוגעת אך לשווי נכסים שאינם כספיים); ב. מהם מועד ואופן חישוב הפרשי הצמדה וריבית המשפיע באופן ישיר על החישוב הכולל של שווי העיזבון; ג. מהו שיעור שכר טרחתם של המבקשים.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
אין חולק כי שוויו היסודי הנומינלי של נכסיו הכספיים של העזבון עומד על סך 2,029, 200 ₪.
ככלל, על פי תקנות 45 ב ו- 45 ג לתקנות הירושה שכר טרחת מנהל עיזבון נגזר משני פרמטרים. האחד, שוויו של העזבון. השני, אופי הפעולות, מספרן והיקפן שנדרשו לשם ניהולו, לרבות המאמץ שהוצרך להפעיל מנהל העיזבון לביצוע תפקידיו.
במקרה דנא הצדדים חלוקים ראשית ביחס לשאלה כיצד יש לקבוע את שוויים הנומינלי של נכסי המקרקעין שנוהלו במסגרת העזבון (אין חולק כי שוויו היסודי הנומינלי של נכסיו הכספיים של העזבון עומד על סך 2,029, 200 ₪), האם כעמדת האפוטרופוס הכללי, יש לגזור את שווים משווים בעת מימוש הנכסים בפועל, או כעמדת המבקשים יש לגזור את שווים על יסוד חוות דעת שמאי ממשלתי שנערכו שנים קודם למימושם של הנכסים. ושנית, כיצד יש לקבוע את שווים הריאלי של כלל נכסי העזבון. הכל, כאמור, לשם קביעת שכר טרחתם של המבקשים.
בכל הנוגע לאופן שבו יש לחשב את שווים הנומינלי של נכסי המקרקעין של העזבון, הדין עם האפוטרופוס הכללי. לשון תקנות הירושה מבהירה, כדרישת תקנה 45ז(ב)(2) לתקנות הירושה, כי שווים של נכסים אחרים (קרי נכסים שאינם כספיים), הוא השווי ביום המימוש או ביום החלוקה ליורשים בלא מימוש. זו גם הפרשנות הסבירה בנסיבות העניין (כפועל יוצא, יחושב שוויו הנומינלי של העזבון כדלקמן: א. 2,029, 200 ₪ בגין נכסיו הכספיים; ב. 378,184 ₪ בגין הדירה בXXX שנמכרה ביום 10.4.06; ג. 273,552 ₪ בגין חנות שנמכרה ביום 9.5.06; ד. 548,860 ₪ ביחס לדירה שערכה צוין בהסכם חלוקת עזבון מיום 15.1.07).
בעניין שוויו הריאלי של העזבון: על פי הוראת תקנה 45 ז(ב) לתקנות הירושה על שכר טרחת המבקשים להיגזר מן השווי היסודי של העזבון בצירוף הפרשי הצמדה (למדד המחירים לצרכן) בלבד. לפיכך, עתירת מנהלי העזבון לפסיקת ריבית על שכר טרחתם (ביחס למועדים להם עתרו), נדחית.
בכל הנוגע לאופן חישוב הפרשי ההצמדה, נקבע כי המועד שבו הוגשה הבקשה למתן החלטה בבקשה לפסיקת שכר טרחה, דהיינו 3.7.16, ייחשב כמועד הסיום לשם חישוב הפרשי הצמדה על פי תקנה 45ז (ב) לתקנות הירושה. שכן, המועד לפסיקת שכרו של מנהל עיזבון הינו בהכרח בתום ניהול העיזבון כקבוע בתקנה 45ד (א) לתקנות הירושה. בקשתם של המבקשים לפסיקת שכר טרחה הוגשה, כזכור, ביום 19.9.11, בטרם הסתיים ניהול העיזבון. כפועל יוצא לא היה מקום להידרש לה לגופה. הגם שמינויים הפורמאלי של המבקשים כמנהלי עזבון צריך היה להסתיים ביום 31.12.14 עת הוארך במיוחד לצורך ניהול ערעור שהוגש על ידי המבקשים, הרי שבפועל המבקשים לא שוחררו מתפקידם כמנהלי עיזבון עד עתה. אף לא נמצא כי מי מהיורשים פנה בבקשה להורות על סיום תפקידם. לפיכך, ובהתחשב בכך שלמעשה, לפני מחיקת הערעור לא היה מקום כלל להגיש בקשה סופית לפסיקת שכר טרחה, יש מקום לראות בבקשת מנהלי העזבון למתן החלטה לפסיקת שכר טרחתם מיום 3.7.16, כמועד הגשת הבקשה לפסיקת שכר טרחה, שלאורו יחושבו הפרשי ההצמדה לפי תקנות הירושה.
על יסוד מסקנות אלו נמצא כי שווי העיזבון הכולל בתוספת הצמדה עומד על סך של כ- 4,079, 734 ₪.
מכאן, לשיעור שכר טרחת המבקשים באחוזים מתוך שווי העיזבון הכולל. ככלל, שווי העיזבון – המשליך על מידת אחריות מנהל העיזבון על שמירתו והיקף העבודה – הנובע ממידת המאמץ שהשקיע מנהל העיזבון בניהולו עד לחלוקתו ליורשים, הם המדדים לקביעת שיעור שכר טרחת מנהל העיזבון, שכאמור אינו אחיד על פי תקנות הירושה. בכלל זה תיבחן גם מורכבות ניהולו של העיזבון הנקבעת על פי סוג הנכסים שבעיזבון.
אמנם, ניהול העיזבון נמשך למעלה מעשור במסגרתו מתארים המבקשים פעולות להם נדרשו לרבות, איתור נכסי העיזבון, תשלום חוב לבנק, הוצאת חמישה צווי ירושה וצווי קיום צוואה, לרבות לבני משפחת המנוחה מהם ירשה כספים וזכויות, טיפול בשלושה נכסי דלא ניידי שנכללו בעיזבון, לרבות הליכי מכירה וניהול משא ומתן עם האפוטרופוס הכללי המייצג את יורשיה הבלתי ידועים של המנוחה ופעולות שנדרשו לחלוקת העיזבון, לרבות ביטול ורישום זכויות ביחס לנכסים הכלולים בעיזבון. ואולם לא נמצא בפעולות אלו, כדי להצדיק פסיקת שכר טרחה בשיעור 4% משווי העיזבון המהווה שיעור תקרה שאין גבוה ממנו לפסיקת שכר. מרבית הפעולות הנ"ל הן פעולות "טבעיות" הכרוכות בניהול עיזבון ואשר תואמות את תפקידו של מנהל עיזבון לפי סעיף 82 לחוק הירושה.
בשים לב למשך ניהול העיזבון שהיה כרוך באיתור נכסים ובמכירת הנכסים בפרק זמן לא מבוטל, להוציא פעולות בגינן יפסק למבקשים שכר טרחה בנפרד, ביהמ"ש מוצא להורות כי שיעור שכר הטרחה יעמוד על 2.5% משווי העיזבון, קרי 101,993 ₪ (לפני מע"מ).
בקשות לצו ירושה ולקיום צוואה מצדיקות פסיקת שכר טרחה נפרד. הגם שמדובר בפעולות טכניות ושגרתיות, הן אינן נמנות עם הפעולות שבגינן יש לפסוק את שכר טרחת מנהל העזבון לפי תקנה 45ג (א) לתקנות הירושה. שיעור שכר הטרחה בגין הגשת בקשות אלה נתון לשיקול דעת ביהמ"ש. ובנסיבות העניין, משהבקשות אינן מהוות את החלק הארי שבפעולות שביצעו המבקשים ובהתחשב בכך שגם לטענת המבקשים רק בעניין בקשה אחת לקיום צוואה נאלצו לנקוט בהליך משפטי בבימ"ש נפסק למבקשים שכר טרחה בשיעור כולל של 10,000 ₪ (לפני מע"מ).
בכל הנוגע לשיעור שכר טרחת המבקשים בייצוג העיזבון בהליכים אופרטיביים בערכאות שיפוטיות – תקנה 45 ג (ד) לתקנות הירושה מורה כי ככלל השכר שייפסק לא יעלה על התעריף המינימלי הקיים או המומלץ של נותן השירות המקצועי אלא אם הדבר אושר מראש. בענייננו התעריף המומלץ על פי כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ) תש"ס-2000. ביהמ"ש מוסיף בין היתר, כי לא ניתן להעריך שכר הטרחה על פי הפסד פוטנציאלי שהיה עשוי להיגרם לעזבון לו ההליכים שנוהלו כנגדו היו צולחים, כי אם על יסוד מתן השירות המקצועי באופן שלא יעלה על התעריף המינימלי המומלץ על פי כללי לשכת עורכי הדין, כהוראת תקנות 45 ג (ג)-(ד) לתקנות הירושה. לפיכך, יש להעמיד את שכר המבקשים בהליך שנוהל כנגד העזבון על סכום של 35,000 ₪ בתוספת מע"מ ובסך הכל 40,950 ₪. בנוסף, המבקשים זכאים לשכ"ט בסך 123,486 ₪ (הכולל מע"מ) בגין התביעה והערעור שהגישו המבקשים בשם העזבון. אמנם, העזבון חויב בסכום הוצאות ניכר בגין שני ההליכים. יחד עם זאת, אף אחד מהיורשים לא פנה לביהמ"ש בבקשה שלא לפתוח בהליכים או להפסיקם באופן יזום. לא זו אף זו, מינויים של המבקשים הוארך במיוחד לשם הגשת הליך הערעור. משיורשי העזבון ראו את הסיכוי הפוטנציאלי שבניהול ההליכים, ביהמ"ש אינו סבור כי את השלכות הסיכון שבניהולם, עליו ניתן ללמוד אך בדיעבד בדמות ההוצאות שחויב בהן העזבון, יש לנכות משכר טרחת המבקשים. בקשת מנהל עזבון המשיבה 2 להפחית משכר טרחת המבקשים הוצאות בהן חויבו באופן אישי במסגרת ת"ע (ת"א) 103000-08 נדחית בזה משאין זה ההליך המתאים לאכוף חיוב בהוצאות.
אשר על כן, ונוכח מכלול כל האמור נפסק למבקשים שכר טרחה בשיעור 295,467 ₪ (כולל מע"מ) כקבוע בתקנה 45 ב(ג) לתקנות הירושה. מהסכום שנפסק יש לנכות שכר הטרחה החלקי שנפסק למבקשים בהחלטה מ-2005. לאור האמור, עומד שכר טרחתם של המבקשים על סך 234,035 ₪. החלק הנותר מעיזבון יחולק בין היורשים בהתאם לחלקם על פי צו הירושה שניתן בעניינה של המנוחה. |
| חזרה למעלה |
|
| ועדות ארציות תכנון ובניה |
| 30 [תכנון ובנייה] |
|
| ערר 31/17 ועד האגודה השיתופית כפר אז"ר נ' המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז תל אביב (ועדות ארציות תכנון ובניה; שמרית גולן; 25/03/18) - 26 ע' |
| עו"ד: |
נדחה ערר על החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה להפקיד בתנאים תכנית להקמת בית עלמין בכפר אז"ר ולא לקדם את התכנית כפי שהוגשה, לאור מדיניות התכנון המחוזית בנושאי קבורה, החלטת ממשלה ביחס להקמת בתי עלמין מקומיים חדשים, שיקולים תכנוניים ועמדת הרשות המקומית.
תכנון ובנייה – תכניות – שיקולים
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – שיקוליהן
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – התערבות בית-המשפט
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – סמכויותיהן
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – החלטותיהן
.
ערר על החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז תל אביב (להלן: הוועדה המחוזית), להפקיד בתנאים את תכנית 506-0268250: רג/1699 – בית עלמין כפר אז"ר (להלן: ההחלטה; התכנית) ולדחות את התכנית כפי שהוגשה. עניינו של הערר בשאלה אם ניתן וראוי לאשר בית עלמין מקומי בכפר ולצרכיו (במנותק משאלת קברו של החייל דניאל פומרנץ ז"ל, הקיים בשטח התכנית). משמעות ההחלטה היא כי הוועדה המחוזית החליטה שלא לקדם את התכנית להקמת בית עלמין, אלא לשנות את התכנית, כך שתיועד להקמת אנדרטה (היא, למעשה, הקבר הקיים) וגן ציבורי ייחודי התואם את השימושים בסביבתו. הוועדה המחוזית קבעה כי לאחר תיקון התכנית כמפורט בהחלטתה, תופקד התכנית.
.
ועדת המשנה לעררים, מועצה הארצית לתכנון ובנייה, דחתה את הערר ופסקה כי:
הוועדה המחוזית פעלה במסגרת שיקול הדעת המסור לה, בין באופן כללי ובין לפי תכנית המתאר הארצית לבתי עלמין (להלן: תמ"א 19); בהתאם למדיניות התכנונית הכללית, והמחוזית בפרט, שמטרתה למעט ככל האפשר בהקמת בתי עלמין מקומיים; ומאחר שלא נמצא מקום להתערב בהחלטתה לפיה נסיבות העניין אינן מצדיקות חריגה ממדיניות זו.
אשר לשאלה האם יש בהוראות תמ"א 19 ביחס להקמת בתי עלמין מקומיים חדשים או בהחלטת ממשלה מס' 2514 (להלן: החלטת הממשלה), שקבעה כי לא יוקמו בתי עלמין מקומיים, כשלעצמן, כדי למנוע את אישור התכנית. תמ"א 19 אינה אוסרת, ככלל, על הוספת בתי עלמין מקומיים חדשים, גם אם אינם מסומנים בתשריטים, כל עוד הם עומדים ביתר הוראות התמ"א. הועדה עמדה על ההוראות החלות על בית עלמין מקומי חדש המופיעות בסעיף 3 לתמ"א 19, וציינה כי אף בהנחה שאין בתמ"א 19 כשלעצמה כדי למנוע את אישור התכנית, יש טעמים נוספים המצדיקים את דחיית התכנית. כך, החלטת הממשלה בנוגע למניעת מכירה של חלקות קבר בישובים חקלאיים לנפטרים שאינם בני המקום, מופנית אל רמ"י, ולא אל מוסדות התכנון או אל השר הממונה עליהם, והיא אינה כוללת הוראות אופרטיביות בדבר קידום חקיקה (ובכלל זה תכניות, המהוות חקיקת משנה) שתעגן מדיניות תכנונית האוסרת על הקמת בתי עלמין מקומיים, אלא רק מפנה לקביעה קודמת של הממשלה בדבר הקמת בתי עלמין אזוריים. יחד עם זאת, החלטת הממשלה כוללת הוראה מפורשת לרמ"י לאסור על תכנון בתי עלמין חדשים בתחומי היישובים החקלאיים. התכנית דנן הוגשה ללא אישורה או הסכמתה של רמ"י כבעלת הקרקע, וקיים ספק ממשי בדבר האפשרות לקבל את הסכמתה, שכן זו תעמוד לכאורה בסתירה להחלטת הממשלה.
בנוסף, שיקולים תכנוניים מצדיקים את דחיית התכנית. כך, מדיניות התכנון בנוגע להקמת בתי עלמין במטרופולין קובעת כי צורכי הקבורה של מחוזות תל אביב והמרכז מרוכזים בבתי עלמין אזוריים במחוז מרכז, והמגמה היא להימנע מהקמת בתי עלמין חדשים. אמנם תמ"א 19 אמנם אינה אוסרת באופן מוחלט על הקמת בתי עלמין מקומיים חדשים, אך המדיניות הממשלתית ומדיניות התכנון היא שלא להקים בתי עלמין חדשים אלא להעדיף בתי עלמין אזוריים או הצמדת בתי הקברות זה לזה, ויחד עם זאת כי אין מניעה עקרונית לאשר את התכניות גם בהתאם לתמ"א 19, בכפוף להוראותיה. הוועדה המחוזית היא מוסד התכנון בעל ההיכרות הקרובה ביותר עם מאפייניו של המחוז, צרכיו התכנוניים ומגבלותיו. משום כך, יש משקל רב לדבריה באשר למדיניות התכנון המחוזית בענייני קבורה, אף שמדיניות זו אינה מעוגנת בכתובים. לוועדה המחוזית, כמוסד תכנון שהוסמך בחוק לדון בתכניות שבסמכותה, שיקול דעת עצמאי, שעל פיו עליה לקבל את החלטותיה. במקרה זה, הפעילה הוועדה המחוזית את שיקול דעתה העצמאי בעניין התכנית, וקבעה כי מכלול השיקולים התכנוניים מטה את הכף נגד הפקדת תכנית להקמת בית עלמין בכפר; נימוק נוסף בהחלטה הוא כי הקמת בית עלמין חדש בסמוך למבני מגורים קיימים ולשכונת מגורים בביצוע לא תהיה צעד תכנוני ראוי ומיטבי. קביעה זו היא בסמכות הוועדה המחוזית הן מכוח היותה מוסד תכנון בעל שיקול דעת עצמאי, והן מכוח תמ"א 19; נימוק נוסף בעל משקל הוא כי הכפר הוא כיום חלק מהעיר רמת גן, וכי הוועדה אינה רואה לנכון להקים בו בית עלמין בניגוד לעמדת הרשות המקומית. על יסוד כל האמור לעיל, אין להתערב בהחלטת הוועדה המחוזית לדחות את התכנית. |
| חזרה למעלה |
|
| בתי-הדין הרבניים |
| 31 [משפחה] |
|
| (חי') 1011435/ פלונית נ' פלונית (בתי-הדין הרבניים; דניאל אדרי, בן ציון הכהן רבין, אלעד עלי; 18/03/18) - 18 ע' |
| עו"ד: אלכס גרינשטיין, איתי גור |
הכרעה במקרה סבוך, בעניין משמורת, מזונות ילדים, חלוקת רכוש וכתובה. הצדדים התגרשו ללא הסכם והבנות כדי למנוע עגינות, לאחר שהבעל ברח לחו"ל וניתק קשר עם האישה והילדים והותיר את האישה ללא כסף. הדיונים התנהלו כאשר הבעל לא נכח בהם וכאשר בא כוחו נמנע מלטעון טענותיו.
משפחה – מזונות ילדים – מזונות למפרע
משפחה – מזונות ילדים – גבייתם
משפחה – משמורת קטינים – קביעתה
משפחה – גירושין – כתובה
.
הכרעה בעניין משמורת מזונות ילדים חלוקת רכוש וכתובה – הצדדים התגרשו ללא הסכם והבנות כדי למנוע עגינות, לאחר שהבעל ברח לחו"ל וניתק קשר עם האישה והילדים והותיר את האישה ללא כסף. רקע: הצדדים נישאו בשנת 2004 ולהם ארבעה ילדים קטינים. האישה הגישה תביעה לשלום בית ולחילופין גירושין ובקשה לצו הגנה. בדיון שהתקיים האישה סיפרה על אירועי אלימות מצד הבעל. האישה קבלה צו הגנה זמני ולצדדים נקבע דיון. ואולם, הבעל לא הגיע לדיונים שנקבעו. התברר כי הוא ברח לחו"ל וניתק כל מגע ומשפחתו שיתפו עמו פעולה. האישה הגישה תביעת גירושין ומשפחתו מסרה בשמו כי הוא אינו מתנגד לתת גט. הצדדים התגרשו ללא הסכם וללא הבנות מתוך רצון למנוע את עגינותה של האישה. לאחר גירושי הצדדים פתח בא כוח האישה תיק רכוש ותיק כתובה בבית הדין והגיש תביעות כנגד הבעל. תביעת האישה סובבת סביב שני עניינים, דירת הצדדים הרשומה על שם שניהם ותביעת מלא סכום הכתובה עיקר ותוספת המצטרפות לתביעת מזונות הילדים הנמצאים
במשמורת מלאה של האישה כאשר האב ניתק כל קשר עמהם. בית הדין ניסה מספר רב של פעמים ליצור קשר עם הבעל ולקבל את תגובתו לתביעות האישה. הבעל וב"כ מתעלמים מהחלטות בית הדין.
.
ביה"ד הרבני האזורי פסק:
כאמור לעיל כל הדיונים התנהלו כאשר הבעל לא נכח בהם. השאלה המקדמית העומדת בפני בית הדין היא האם ניתן לתת פסק דין כאשר בעל דין לא נכח בדיונים ולא טען את טענותיו. ביה"ד משיב על כך בחיוב.
בשני מקומות בתקנות הדיון יש התייחסות לשאלת דיון בפני צד אחד. בפרק ו' סעיף נ"ז ובפרק ט' סעיף ק"א. משתי התקנות ובפרט מהתקנה בפרק ט' עולה באופן ברור שתקנות הדיון מאפשרות לקיים את כל מהלך הדיון כולל מתן פסק דין ללא שמיעת הנתבע וזאת על פי החלטת בית הדין. המקור לתקנה זו יכול להיות באחד משלושת האפשרויות הבאות: או מעיקר הדין בהסתמך על דברי קצות החושן והב"ח כמפורט בפסה"ד, או מכוח הפקר בית הפקר וכשיטת מהר"ם שיק ועוד, או מדין תקנות הקהל. הודגש ששימוש בתקנה זו הינו חריג ותנאי מוקדם לכך הוא שהנתבע זומן כדין.
הנ"ל מתייחס לענייננו, בעיקר לדיון בחיוב הכתובה ובענייני הרכוש השונים העומדים בין בני זוג בהם הבעל או מורשה מטעמו לא טען דבר וזאת למרות שב"כ הבעל נכח בדיונים (לאחר שביה"ד לא נעתר לבקשה לביטול ייצוג). (הדיון בעניין המזונות התנהל לפחות בחלקו בפני בא כוחו של הבעל כאשר היה מורשה מטעמו ולפני ביטול הייפוי כח. בא כוח הבעל הכיר את החלטות בית הדין בעניין ושמע את טענות האישה ובא כוחה ויכול היה להגיב להשמיע את טענותיו ולהגיש את בקשותיו בעניין לבית הדין. עוד הוער לגבי דיון במזונות כאשר הבעל יצא מהארץ יש התייחסות מיוחדת לכך בשולחן ערוך). במקרה כזה שייך הדיון, שהובא לעיל, בשאלה האם ניתן לדון ולהוציא פסק דין. וכאמור לפי תקנות הדיון ניתן לדון ולהוציא פסק דין.
בנוסף לכך נראה שבנידון דידן לכל הדעות ניתן לדון ולהוציא פסק דין וזאת מחמת מספר סיבות: א. לבעל היה בא כוח מטעמו. בא הכוח ייצג את הבעל בפני בית הדין במספר דיונים, ואף קיבל את כתב התביעה הרכושית שהוגש לבית הדין. אמנם תגובתו לא הייתה לעצם העניין אלא בשאלת הסמכות אבל יכול היה להגיש באותה מידה את תגובתו גם לעצם העניין. ביטול הייצוג נעשה רק לאחר מכן; ב. מדובר בבעל שנמנע מלהגיע לבית הדין ואף ברח מהארץ על מנת שלא לעמוד בדין. התנהלותו של הבעל ובני משפחתו לכל אורך התביעה, הייתה התנהלות בריונית שכל מטרתה לפגוע במאמצי בית הדין להוציא דין צדק. אין ספק שכחלק מהתנהלות זו הבעל ביטל את ייצוגו של בא כוחו; ג. הבעל מודע לכל ההליכים המתנהלים בבית הדין ובית הדין נתן לבעל מספר הזדמנויות להגיב עליהם והבעל נמנע מלעשות זאת. גם זה מוכיח את האמור לעיל שמטרת הבעל לפגוע בהליך המשפטי ועל ידי כך לפגוע באישה וזאת תוך פגיעה כלכלית ונפשית בילדיו שלו שגם עליהם הוא לא חס. לאור האמור לעיל אין ספק שמתקיימים כאן דבריו של המהר"ם שיק שבמקום צורך יכול בית הדין לדון אף שלא בפני הנתבע.
לעצם תביעות האישה בכל הנושאים העומדים בפני בית הדין.
בעניין המשמורת, היות והאב כרגע בחו"ל ולא נראה שהוא מתכנן להגיע לארץ בית הדין מאשר את בקשת האם להיות המשמרונית היחידה של הילדים.
בענין המזונות, בית הדין נתן בעבר מספר החלטות זמניות – החלטה ראשונה מסוף 2014 המחייבת את הבעל במזונות ילדים זמניים בסך 3000 ש"ח ההחלטה שניה מאמצע 2015 המחייבת את הבעל במזונות ילדים זמניים בסך של 5000 ש"ח כולל הוצאות מדור. נכון להיום הבעל נמנע מלקיים את
החלטות בית הדין ולא העביר מזונות ילדים. חובו של הבעל להוצל"פ עומד נכון ליולי 2017 ע"ס של 166,000 ₪. אם נחשב את חיוב המזונות העתיידים לפי החלטת בית הדין ע"ס של 1250 ש"ח לילד יצא שמחודש יולי 2017 (תאריך החוב של הבעל להוצל"פ) עד הגיע אחרון הילדים לגיל 18 שהם 501 חודשים, הבעל יצטרך לשלם סך של 626,250 ₪.
בית הדין משאיר את מזונות הילדים כפי שהם וקובע כי על הבעל להעביר סך כולל של 626,250 ש"ח עבור מזונות העתיד של הילדים.
עם זאת היות וסך זה אינו כולל הוצאות בריאות חריגות והוצאות חינוך והיות וילדי הצדדים נזקקים לטיפולים רפואים רבים כולל טיפולים פסיכולוגיים יש להוסיף גם חצי מהם לחוב הבעל. הבעל חייב להעביר לאישה לאלתר סכום של מחציות הרפואיות והטיפולים הרגשיים בסך של 8,342 ש''ח.
מאחר והאב אינו משלם מזונות ונמצא בחו"ל ואין לו קשר על הילדים, כדי לאפשר לאישה לחיות ולקיים את ילדיה מבחינה כלכלית בית הדין מהוון את חלק הארי מחיוב המזונות והוא ישולם דרך חלקו של הבעל בדירה.
שאר חוב המזונות שנותר מהמזונות העתידיים ישולם בתשלומים חודשיים בסך של 400 ש''ח לחודש עבור כל ילד (ובסה"כ 1600 ₪) וזאת מתוך התחשבות במצבו ובהיוון חוב המזונות מול חלקו בדירה.סכום זה כולל הוצאות מדור וחינוך ולא כולל הוצאות בריאות חריגות. הוצאות אלו ישולמו כנגד הצגת קבלות עבור כל טיפול באופן מפורט.
חוב מזונות העבר בהוצל"פ ימשיך להתנהל שם.
רכוש: לצדדים דירה משותפת עליה רובצת משכנתא בסך של כ 157,000 ₪. לבית הדין הועברה חוו"ד שמאי הקובעת שערך הדירה הוא 950,000 ש"ח. אמנם האישה שילמה את תשלום המשכנתא בזמן שהבעל לא היה בארץ ותובעת החזר של מחצית תשלום המשכנתא ששילמה. ברם, היות ומזונות הילדים כוללים מדור, ובנוסף דירת הצדדים הושכרה והאישה קבלה את כספי השכירות נקבע כי תשלום חלקו של הבעל במשכנתא נכלל בסכום הנ"ל.
נקבע לעיל כי תשלום המזונות יעשה מחלקו של הבעל בדירה המשותפת. היות וחלקו של הבעל בדירה לאחר קיזוז המשכנתא הינו 396,500 ש''ח, סכום זה יקוזז מהמזונות העתידיים שעל האב לשלם עבור מזונות הילדים וחלקו בדירה יעבור לאישה.
טענת האישה להחזר תשלומים בהם נשאה בגין חובות האיש נדחו. רוב טענות האישה לא נתמכו בראיות מספיקות ולכן לא ניתן לחייב בהם את הבעל.
תביעת האישה להחזר הוצאות בגין נסיעת למקום מושבו של הבעל בז'נבה לשם סידור הגט. בית הדין כבר דחה תביעה זו. האישה נסעה לחו"ל מחשש שמא יצא לעז על הגט, לדעת בית הדין הנסיעה לא היתה מוכרחת וניתן היה לסדר גט שליחות כמקובל במקרים מעין אלו. משכך הבעל לא צריך לשאת בהוצאות הנסיעה.
כתובה– למרות שהאישה היא זו שתבעה גירושין בית הדין מחייב את הבעל במלא סכום הכתובה עיקר ותוספת משנמצא כי האישה תובעת גירושין מסיבות מוצדקות. עיקר הכתובה מאתיים זוז ותוספת מאתיים זקוקים. לאחר דיון בשיעור כתובה ביה"ד קובע כי על הנתבע לשלם עבור כתובה סך של 7113 ש''ח. גם תשלום זה יקוזז מחלקו בדירה. |
| חזרה למעלה |
|
| 32 [משפט עברי] [משפחה] |
|
| (אש') 135514/ פלוני נ' פלונית (בתי-הדין הרבניים; דוד דב לבנון; 14/03/18) - 9 ע' |
| עו"ד: חגי שומרון, אלי חביב |
גם אם נאמר שדין "עולה עמו ואינה יורדת" הוא גם כאשר האישה אינה עמו, הרי שצרכים כגון נסיעות לחו"ל, בתי מלון, בילויים וכו' אינם בכלל חיוב המזונות, שלא נמצא שחז"ל חייבו בזה את הבעל, ולכן הבעל פטור מהם, במיוחד כשאינה עמו.
משפט עברי – מזונות אישה – דין `עולה עימו`
משפחה – מזונות אישה – היקפם
.
בקשת האישה לעיון מחדש בפס"ד לפיו לא חוייב הבעל במזונותיה. מדובר באישה שפרודה מבעלה כבר מספר שנים, הבעל תבע גירושין וביה"ד הגדול דחה את תביעת הגירושין שלו, קבע שהאישה מוחזקת במזונותיה והעביר את התיק לבי"ד זה לקביעת גובה המזונות. ביה"ד בדק ומצא שהיא מתגוררת בבית של הבעל (נרכש על ידו לפני הנישואין), בעוד שהבעל עזב את הבית. היא משתכרת כ-7,800 ₪ מפנסיה, עבודה והשכרת בית. לאור כל זאת, פסק ביה"ד שהאישה יכולה להישאר לגור בבית הבעל, וזאת מדין מדור הכלול במזונות האישה. אולם ביה"ד לא חייב את הבעל בדמי מזונות, הואיל והיא משתכרת סכום מכובד המספיק לכל צרכיה, ויצאו שכרה ומעשה ידיה במזונותיה. האישה מבקשת עתה מביה"ד עיון מחדש בפסק הדין, וטוענת שמגיע לה מזונות גבוהים יותר בהתאם לרמת החיים שהם חיו בה כאשר היו ביחד. לדבריה, בזמן שהם חיו ביחד היו רגילים לחיי מותרות, היו נוסעים לבתי מלון ולחו"ל וכו', ולכן גם עתה שהם פרודים על בעלה לספק לה זאת, שהרי חז"ל קבעו ש"עולה עמו ואינה יורדת".
.
ביה"ד הרבני האזורי פסק:
כאמור לעיל, נראה לביה"ד שבמתן מדור מכובד ובהכנסות כאלו שיש לאישה היא מקבלת את כל צרכיה בכבוד. השאלה להכרעה: האם מגיע לה מעבר לזה תשלום לפי רמת חיים גבוהה של חיי מותרות כפי שלדבריה חיו בה, וזאת אף על פי שהיא חיה כיום בלעדיו. ונראה לחלק את השאלה לשנים, כדלהלן: א. האם הדין האמור שעולה עמו ואינה יורדת הוא גם כאשר האישה אינה עמו? ב. גם אם נאמר שעולה עמו גם כאשר אינה עמו, האם מגיע לאישה מעבר לסכום הנ"ל עבור חיי מותרות של נסיעות לחו"ל ומלונות, במיוחד כאשר אינה עמו.
בנוגע לשאלה הראשונה קיימת מחלוקת פוסקים. כל הראשונים שהובאו בפסה"ד סוברים ש"עולה עמו" גם כשאינה עמו, ולאור העובדה ששיטת חכמים ור' נתן לא הובאה בפסקי הרי"ף והרמב"ם והשו"ע, נראה שלהלכה דין "עולה עמו" הוא גם כשאינה עמו. כן קיימת דעה, הדין של "עולה עמו" נאמר כשיש לו את האמצעים לכך, אבל אם הוא עני ואין לו אינו חייב לחזר ולספק לאשתו את הדברים שבני משפחתו רגילים בהם. לפי הריטב"א אם רק הבעל נוהג כך ולא בני משפחתו אין דין עולה עימו, ובמקרה דידן נראה שלפי הריטב"א אין דין עולה עימו בעניינים שהאישה מבקשת.
כן קיימת דעה כי דין עולה עמו הוא כשדרך בני משפחותיהם בגדולות, אולם אם בני משפחותיהם אינם רגילים בכך ורק הבעל רגיל בכך אין בזה דין עולה עמו. אלא שהבעל חייב להשוות אותה אליו כאשר היא עמו. ולפי דבריו הדין של "עולה עמו" הוא ענין של מעמד חברתי שרגילים בו בני המשפחה, שאז אם אינו נותן לאשתו מלבושים ומזון בהתאם למעמדו נחשב שמשפיל את אשתו, אבל דבר שאינו קשור למעמד חברתי אין בו דין עולה עמו.
עוד נאמר, שהדין שעולה עמו ואינה יורדת כוונתו למה שרגילים בני משפחתה, ולא למה שאביה נוהג במקרה בגלל עשירותו, וכן לא מסתכלים על הבעל שבמקרה נוהג בעשירות ואין דרך בני משפחתו בכך. ונראה שדין זה הוא להלכה, ונפק"מ לדידן שאין זה מנהג בני משפחתו, רק הבעל בגלל עשירותו חי חיי מותרות, שאין דין עולה עמו. ולפי זה מצטמצם מאוד הדין של עולה עמו למקרים המקובלים בחברה ואינם אישיים לאיש ולאישה. וכך במקרה דידן העניינים המוזכרים מסתמא אינם כלולים במנהג בני משפחתו של הבעל אלא הוא נהג בהם בגלל מצבו הכלכלי אינן כלולות בדין עולה עמו.
ואולם, גם אם נאמר שעולה עמו גם כאשר אינה עמו, ביה"ד מביא כמה ראיות שחיובו של הבעל הוא בדברים מסוימים ומוגדרים שחז"ל מנו אותם ותו לא. צרכים כגון נסיעות לחו"ל, בתי מלון, בילויים וכו' אינם בכלל חיוב המזונות, שלא נמצא שחז"ל חייבו בזה את הבעל, ולכן הבעל פטור מהם, במיוחד כשאינה עמו. |
| חזרה למעלה |
|
| רשם האגודות השיתופיות |
| 33 [אגודות שיתופיות] |
|
| 2824-20-18 דוד בן שבת מהר עמשא נ' הר עמשא - כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (בפירוק) (רשם האגודות השיתופיות; רמזי חוראני; 06/03/18) - 9 ע' |
| עו"ד: שגיא מירום |
ההחלטה של ההנהלה הפעילה אודות חיוב בגין הצבת מכולה בשטחי התעסוקה של האגודה הנדונה הועברה אל המערער על ידי מנהל הקהילה, והיא איננה החלטה של המפרק. אל למפרק להתפרק מסמכויותיו ולתת לגוף כלשהו לקבל החלטה במקומו, ולאמץ את החלטתו בדיעבד. לפיכך, החלטה זו נעדרת כל תוקף ודינה להתבטל.
אגודות שיתופיות – פירוק – סמכות
.
הדיון נסב אודות תוקף של החלטה שהתקבלה על ידי "ההנהלה הפעילה" בהר עמשא בדבר איחסון מכולות בשטחי התעסוקה של האגודה הנדונה; כן נסב הדיון אודות ההשוואה בין ההסכמים עם המערער לעומת ההסכמים עם מתיישבים אחרים, לרבות תחימת הזמן לתוקף הסכמים אלה והאפשרות להעלאת תשלום דמי השימוש בגין הצבת מכולות, ונפקותם, ואודות גובה התשלום שיש לשלם.
.
רשם האגודות השיתופיות פסק כדלקמן:
ההחלטה של ההנהלה הפעילה אודות החיוב בגין הצבת המכולה הועברה אל המערער על ידי מנהל הקהילה והיא איננה החלטה של המפרק. אחרי כניסת צו פירוק לתוקף אין יותר סמכות למוסדות האגודה, קל וחומר אורגן של הוועד המקומי או רשות אחרת. המפרק יכול להיוועץ במי שהוא ירצה,
אך ההחלטה הסופית הנה שלו. אין ההחלטה צריכה להתקבל בדרך אימוץ או בהפניה, אלא בקבלת החלטה פוזיטיבית על ידו. אין בפקודת האגודות השיתופיות או בתקנות על פיה כל בסיס המעניק סמכויות לגוף כלשהו, לרבות הנהלה פעילה, ולכן אין כל נפקות להחלטות ההנהלה הפעילה ולהחלטות אלו אין כל תוקף. אף בהנחה שההנהלה הפעילה הנה "הכפיל של וועד ההנהלה" של האגודה, יש דרך לבחור את הוועד על ידי האסיפה הכללית. אין הוועד מתמנה על ידי המפרק ואין לו סמכות למנות וועד כאמור. אף אם ננסה ללמוד היקש ממינוי וועד ממונה על ידי הרשם, עדיין כינוס האסיפה הכללית בין היתר לצורך בחירת הוועד, ייעשה רק באישור מראש של הרשם. בקשה כאמור לא הוגשה וגם אישור של הרשם לא ניתן.
בפסק דין חדש שניתן בבימ"ש השלום בתל אביב-יפו בעניין האצלת סמכויות, בעניין יצחק פרטוש נפסלה האצלת סמכות מהנדס הוועדה המקומית למנהל מחלקת הפיקוח בעירייה. פסק הדין מפנה לנסיבות בהן לא תוכר האצלת סמכויות לפי הפסיקה והספרות. בין יתר הנסיבות הפנה בימ"ש לכך כי ככלל סמכות בעלת אופי שיפוטי תצדיק את דחיית ההאצלה. עוד נקבע כי אצילת סמכויות תידחה מקום בו ההיגיון מחייב שהסמכות תופעל בידי דרג שמעל הדרג המבצע או האוכף. עוד נקבע, כי אצילה תחייב כי בין המאציל לנאצל תהיה זהות או קרבה בין השיקולים הכרוכים בהפעלת הסמכות או המדיניות. במקרה דנן אין אפילו טענה פורמאלית של האצלת סמכות והנסיבות האמורות בעניין פרטוש אינן מתקיימות כאן. המפרק פשוט החליט בדיעבד לראות בהחלטה של ההנהלה הפעילה כהחלטה שלו. הדבר נעשה אף ללא האצלה פורמאלית, ואף אם כך, האצלה זו ניתנה ל"גוף" שאינו ישות משפטית ואין כל סמכות למפרק להעביר אליו סמכויות אלו. אל למפרק להתפרק מסמכויותיו ולתת לגוף כלשהו לקבל החלטה במקומו, ולאמץ את החלטתו בדיעבד. לאור האמור, הרשם הצהיר כל אין תוקף להחלטה של ההנהלה הפעילה ודינה להתבטל. עם זאת, הצהרה זו עוכבה כדי שתתקבל החלטה כדין על ידי המפרק עצמו.
בטענות המערער, כי דינו שונה מדין המתיישבים האחרים לאור ההסכמים, הוותק שלו והתרומה שלו ליישוב, אין צורך בהכרעה, מפני שהדבר היה מצריך השוואה יותר צמודה והדוקה בין ההסכמים השונים ועיון יותר מעמיק בפריווילגיות שהמערער טוען להן; אשר לתשלום שעל המערער לשלם בגין שתי מכולות שהציב באזור התעסוקה של האגודה, הוצע כי המערער ישלם 100 ₪ לתקופה נוספת של שנתיים מבלי שהדבר יוסיף נקודות זכות לעמדתו בעתיד. אין בכך כדי לפגוע בעמדת האגודה בעתיד בדבר הצורך לשנות את המצב גם במה שנוגע למערער כמו יתר החברים. במידה והצדדים לא יקבלו את ההמלצה, יוכל המפרק לפעול לקבלת החלטה נוספת כהבנתו, ונשמרת הזכות למערער לטעון נגד ההחלטה במידה ויראה כי עדיין יש צורך בכך. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|