|
תוכן העניינים
| עליון |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| עבודה אזורי |
|
|
| מנהלי |
|
|
|
|
| מחוזי |
|
|
|
|
|
|
|
|
| שלום |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| 25 [נזיקין] |
 |
| תא (ב"ש) 44486-07-16 א.ר נ' משה בן רפאל דדון (שלום; יורם ברוזה; 11/03/18) - 20 ע' |
בית המשפט קיבל, באופן חלקי, תביעה מכוח פקודת הנזיקין, שהגיש התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בעקבות תאונת דרכים. נפסק, כי משבחר התובע לא לתבוע, בנוסף לנתבע, את נהג הרכב בו נסע, כאשר במקרה זה, אין מדובר באשמתו הבלעדית של הנתבע, יש לקבוע, כי קיים אשם תורם, ולהפחת שליש מסכום הפיצוי.
 נזיקין – אחריות – תאונת דרכים
נזיקין – אשם – אשם תורם
נזיקין – פיצויים בגין נזקי גוף – שיעורם |
|
|
|
|
|
|
|
| משפחה |
|
|
| ועדות ארציות תכנון ובניה |
|
|
| בתי-הדין הרבניים |
|
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| עליון |
| 1 [רשויות מקומיות] [משפט מינהלי] |
|
| בגץ 4113/13 לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים נ' שר הפנים (עליון; י' עמית, ד' ברק ארז, ע' ברון; 26/03/18) - 10 ע' |
| עו"ד: רן רוזנברג, נועה בן אריה, רונן ברק, עודד מהצרי, אורן אביטל, איתן דוד, ערן אייזיק, דוד רחום, יצחק דוד, בלה פלד, איה רייך מינא, אסף אורן |
בג"ץ פסק כי, אין מקום לאפשר לרשויות מקומיות לאצול את סמכויותיהן בתחום הגביה לחברות פרטיות מבלי שהדבר יוסדר בחקיקה מסמיכה מפורטת; עם זאת, נוכח הפרקטיקה הנמשכת, וכדי שלא "לזעזע" מערכות קיימות ולאפשר למשיבים 3-1 שהות סבירה נוספת לפעול לקידום הליכי החקיקה, הושעה מועד כניסת פסק הדין לתוקף לתקופה של שנה.
רשויות מקומיות – סמכויות – האצלתן
רשויות מקומיות – סמכויות – גבייה
משפט מינהלי – סמכות – האצלתה
משפט מינהלי – סמכות – הפעלתה
משפט מינהלי – שיקול-דעת – הפעלתו
.
רשויות מקומיות גובות חובות בגין ארנונה ותשלומי חובה נוספים באמצעות חברות פרטיות במתכונת של "מיקור חוץ". עיקר הדיון נסב אודות השאלה האם נדרשת לשם כך חקיקה מסמיכה מפורשת.
.
בג"ץ (מפי השופטת ברק-ארז ובהסכמת השופטים עמית וברון) קיבל את העתירה, בכפוף להשעיית כניסת פסק הדין לתוקף למשך שנה, ופסק כי:
אין מקום לאפשר לרשויות מקומיות לאצול את סמכויותיהן בתחום הגביה לחברות פרטיות מבלי שהדבר יוסדר בחקיקה מסמיכה מפורטת. אחד מעקרונות היסוד החלים על פעולתן של רשויות המינהל הוא האיסור על אצילת סמכויות הנתונות לרשות ככל שאין לכך הסמכה בדין. עיקרון זה מקבל משנה תוקף כאשר מדובר על אצילת סמכות לגורמים פרטיים. זאת, לאור ההכרה בכך שבמקרים רבים הפעלת סמכות כרוכה גם בהפעלת שיקול דעת, והפעלת שיקול הדעת צריכה להיעשות על בסיס של מחויבות וכפיפות לכללי המשפט המינהלי, אשר חלים בשלמותם על רשויות שלטוניות ועובדיהן, להבדיל מאשר על גורמים פרטיים. בפסיקה אף הוכרה חזקה פרשנית כנגד הכרה באצילת סמכויות לגורם פרטי.
הקושי של הפעלת סמכויות הכרוכות בשיקול דעת על-ידי מי שאינו כפוף למשפט המינהלי אינו מתעורר לגבי פעולות בעלות אופי "טכני", שתוצאת הפעלתן אינה מושפעת מזהותו של הפועל, אך קשה לומר שהפעלת סמכויות גביה, ובכלל זאת סמכויות המבוססות על חקיקה נוקשה כמו פקודת המסים (גביה), היא עניין "טכני". פעולות גביה של תשלומי חובה כרוכות בהפעלה של שיקול דעת שלטוני ובהפעלת כוח שלטוני כלפי אזרחים. פעולות הגביה המבוצעות על-ידי חברות הגבייה הפרטיות אינן "טכניות" ואינן נעדרות שיקול דעת. אין די בהוראות פקודת העיריות או פקודת המסים (גביה), שאינן מתייחסות כלל לאפשרות להעביר שיקול דעת לגורמים פרטיים שהרשויות נעזרות בהם. לפי הדין הקיים ביצוע פעולות גביה באמצעות חברות גביה פרטיות היא אצילת סמכות אסורה, ולא הסתייעות טכנית גרידא. לאור כל האמור, אין בסיס לטענה באשר להסמכה מפורשת לאצילת סמכות הגביה לחברות פרטיות בחקיקה הקיימת.
חרף כל האמור, בשים לב לפרקטיקה הנמשכת בתחום, וכדי שלא "לזעזע" מערכות קיימות ולאפשר למשיבים 3-1 שהות סבירה נוספת לפעול לקידום הליכי החקיקה, מועד כניסתו לתוקף של פסק הדין יושעה לתקופה של שנה נוספת. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [משפט מינהלי] |
|
| בגץ 5007/17 פלוני נ' משרד הביטחון (עליון; ד' מינץ, י' אלרון, ח' מלצר; 26/03/18) - 11 ע' |
| עו"ד: שרון אבירם, גליה גולדברג, יגאל בלפור |
בג"ץ דחה עתירה לביטול החלטת יו"ר הוועדה לבחינת טענות בדבר מאוימות על רקע שיתוף פעולה עם ישראל לפיה נדחתה בקשת העותר לקבלת היתרי שהייה מתחדשים בישראל בשל טענות בדבר מאוימות הנשקפת לו ברצועת עזה, ולביטול החלטת שר הפנים שדחה את בקשת העותר לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטריים מיוחדים, וזאת בהעדר עילה להתערב בהחלטותיהם.
משפט מינהלי – כניסה לישראל – מאוימים
משפט מינהלי – כניסה לישראל – טעמים הומניטריים
משפט מינהלי – רשות מוסמכת – ועדת המאוימים
משפט מינהלי – שיקול-דעת – שר הפנים
משפט מינהלי – שיקול-דעת – התערבות בית-המשפט
משפט מינהלי – בגץ – התערבות
.
העותר, תושב רצועת עזה, קיבל רישיון לישיבת ארעי בישראל, במסגרת הענקת מעמד למשפחתו, בשל היות אביו סייען של גורמי הביטחון. לאור מעורבותו של העותר בפעילות פלילית הוחלט על הפסקת הליך הקניית המעמד לעותר. עסקינן בעתירה למתן צו על תנאי במסגרתה התבקש ביטול החלטת יו"ר הוועדה לבחינת טענות בדבר מאוימות על רקע שיתוף פעולה עם ישראל (להלן: ועדת המאוימים) לפיה נדחתה בקשת העותר לקבלת היתרי שהייה מתחדשים בישראל בשל טענות בדבר מאוימות הנשקפת לו ברצועת עזה. כן ביקש העותר להורות על ביטול החלטת שר הפנים, במסגרתה אומצה המלצת הוועדה המקצועית שהוקמה מכוח סעיף 3א1 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: הוועדה המייעצת) לדחות את בקשת העותר לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטריים מיוחדים.
.
בג"ץ (מפי המשנה לנשיאה מלצר ובהסכמת השופטים מינץ ואלרון) דחה את העתירה ופסק כי:
אשר להחלטת יו"ר ועדת המאוימים, ועדת המאוימים היא הגורם המוסמך לבחון טענות בדבר מאוימות על רקע שיתוף פעולה עם ישראל, והמלצותיה מובאות לקבלת החלטה על ידי יו"ר הוועדה. במסגרת זו, שוקלת הוועדה, בין השאר, האם נשקפת לפונה סכנה לחייו כתוצאה מהרחקתו האפשרית משטח מדינת ישראל אל שטחי הרשות הפלסטינית וכן את המסוכנות הנשקפת משהייתו של הפונה בישראל. כן נפסק, כי הוועדה והעומד בראשה פועלים על פי שיקולי מומחיות מקצועיים והם בעלי שיקול דעת רחב, אשר משליך על היקף ההתערבות בהחלטות בהקשרים אלה.
המקרה דנן נכלל באותם מקרים חריגים, שיצדיקו את התערבות בימ"ש בהחלטת יו"ר הוועדה. עניינו של העותר נדון בפני הוועדה פעמיים. הוועדה בחנה את עניינו של העותר, תוך שעמדו בפניה עמדות גורמי הביטחון, משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר ועל בסיס החומר שבפניה המליצה בפני יו"ר הוועדה, אשר קיבל את המלצתה, לדחות את בקשת העותר, הן לאור העובדה שלא קיימת אינדיקציה לכך שנשקפת לו סכנת חיים לו יוחזר לרצועת עזה, והן לאור המסוכנות הנשקפת הימנו לשלום הציבור, לו יוותר בארץ. קביעות אלה מבוססות. די בהעדר אינדיקציה ברורה לסיכון לחייו של העותר כדי לדחות את העתירה בהקשר האמור. הסיכון לשלום הציבור בישראל הנשקף מן העותר ברור ומשמעותי, וזאת הן בהתבסס על עברו הפלילי המכביד, והן בשים לב לחומר המודיעיני בעניינו. כבר נפסק כי, מחד גיסא לא ייתכן כי אדם יבקש לחיות בישראל, ומאידך יפגע בביטחון הציבור בה על-ידי מעורבות בפלילים, וכאן יש אף סיכון בטחוני. זאת ועוד, לא נמצאה אף עילה מבוררת להתערבות בשיקול דעתם של המשיבים בכל הנוגע למקום אליו יורחק העותר בתום תקופת מאסרו, ובקשת העותר להורות על שחרורו דווקא לאזור יהודה והשומרון נדחית גם היא.
גם בהחלטת שר הפנים אין עילה להתערבות משפטית. בידי העותר ניתן אמון, עת הוחלט להעניק לו מתן רישיון לישיבת ארעי בעניינו. דא עקא, העותר היה מעורב בביצוע עבירות פליליות רבות, חלקן חמורות ביותר. בשל כך הוחלט על הפסקת הליך הקניית המעמד עבורו, והוא נותר בארץ ללא מעמד חוקי. שר הפנים קיבל את המלצת הוועדה המייעצת לפיה אין לראות בנסיבות הימצאותו בישראל וקרבתו למשפחתו משום "טעם הומניטרי מיוחד", שיש בהן כדי להצדיק מתן מעמד לעותר בישראל. החלטה זו נטועה במרחב שיקול הדעת הרחב הנתון לשר הפנים, והגם שאין הסבר מניח את הדעת למשך הזמן שחלף מהמועד בו ניתן היה להכריע בבקשה ועד למועד ההכרעה בפועל, אין בכך כדי להצדיק התערבות בהחלטה. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [פשיטת רגל] [פרשנות] |
|
| רעא 477/18 טימור קדישוב נ' נורה גוטליב, נאמנת (עליון; נ' סולברג; 26/03/18) - 6 ע' |
| עו"ד: מזל מרו, בועז אבן חיים |
דרך המלך לדיון בבקשות הפטר היא לאחר קיום דיון בבקשה במעמד הצדדים.
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – הפטר
פרשנות – דין – פקודת פשיטת הרגל
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי בגדרה נדחתה בקשת המבקש למתן הפטר. השאלה שבמוקד הבקשה: האם קיימת חובה לביהמ"ש לקיים דיון במעמד הצדדים כל אימת שמוגשת אליו בקשת הפטר? הבקשה נדונה כערעור.
.
ביהמ"ש העליון (השופט נ' סולברג) קיבל את הערעור מהטעמים הבאים:
סעיף 61(א) לפקודת פשיטת הרגל קובע כי "פושט רגל רשאי בכל עת לבקש מביהמ"ש הפטר"; סעיף-קטן (ב) קובע כי "ביהמ"ש יקבע יום לדיון בבקשה, והודעה על כך תישלח, ארבעה עשר ימים לפחות לפני היום שנקבע, לכל מי שהגיש תביעת חוב או שצויין כנושה בדו"ח החייב על מצב עסקיו". על פני הדברים, אפוא, יש טעם בטענתו של המבקש, כי הדין מחייב את ביהמ"ש לקיים דיון במעמד הצדדים בכל בקשת הפטר המוגשת לפתחו.
יחד עם זאת, ביהמ"ש סבור כי פרשנות מדוקדקת של סעיף החוק הנ"ל מלמדת כי מטרתו של קיום הדיון אינה להעניק לחייב זכות לכך שיתקיים דיון במעמד הצדדים בבקשתו, כל אימת שירצה, כי אם להגן על הנושים שמא ייפגעו ממתן ההפטר – ואלה יוכלו להישמע במהלך דיון במעמד הצדדים ולהציג את טענותיהם. מכאן שהמטרה העיקרית בקיומו של דיון היא מתן פתחון פה לכל הצדדים הנוגעים בדבר, בטרם יינתן לחייב הפטר. לפיכך, חריגה מתכליתו של הסעיף תיגרם כאשר ביהמ"ש יתן צו הפטר ללא קיום דיון, ולא כאשר יסרב לבקשה כזו בלא דיון.
מכל מקום, ברי כי סעיף החוק מתווה את דרך המלך לדיון בבקשות הפטר, והיא לאחר קיום דיון בבקשה. ואולם, לביהמ"ש עדיין עומדת סמכותו הטבועה לדחות על הסף בקשות אשר כבר בהסתכלות לכאורית נראה שאין בהן ממש, או כאשר מצב הדברים עדיין אינו בשל לדיון במעמד הצדדים כולם. דומה כי כך גם נוהגים בתי המשפט הלכה למעשה. אחרת, הדבר יוביל לעומס בלתי רגיל על בתי המשפט ולהצפתם בבקשות נעדרות בסיס, ומתוך כך לסרבול הליך פשיטת הרגל שלא לצורך.
בקשה למתן הפטר יכולה לעבור גלגולים שונים. ביהמ"ש עשוי לסבור, לאחר שעיין בכתבי הטענות השונים, כי הצעת ההפטר מצריכה שיפור או הבהרה. הוא יכול לשלוח את הצדדים לעשות 'שיעורי בית'; כך ארע גם בעניין דנא. החלטות מעין אלו יכולות להתקבל ללא צורך בדיון במעמד הצדדים. ברם, בסופו של דבר, לאחר הגלגולים השונים, כשהבקשה בשלה לדיון – נדרש להכריע בה. הכרעה זו, ברגיל, צריכה להֵעשות לאחר שהתקיים דיון בבקשה, במעמד הצדדים, כאמור לעיל.
במקרה דנא המבקש הגיש בקשה למתן צו הפטר. במסגרת הבקשה הציע המבקש כי יוסיף לשלם לקופת הכינוס סך של 800 ₪ בחודש למשך 24 חודשים. הנאמנת טענה בתחילה כי על המבקש לשפר את הצעתו. לאור זאת, הורה ביהמ"ש למבקש להגיש הצעה משופרת. המבקש עשה כן, אלא שלעמדתו הוא אינו מסוגל לעמוד בתנאים שהציבה הנאמנת, ולפיכך אמנם שיפר את הצעתו, אולם לא בהיקף המבוקש. בין המבקש לנאמנת קיימת אפוא מחלוקת עובדתית, בנוגע לאופן התנהלותו ולכושר השתכרותו. מחלוקת זו מצריכה הכרעה שיפוטית, אשר כנגזרת ממנה ייקבע אם יש מקום להעתר לבקשה למתן צו הפטר, אם לאו, ובאילו תנאים. כזאת לא נעשה. החלטתו הקצרה של ביהמ"ש המחוזי, שלפיה "החייב לא שיפר הצעתו כפי החלטתי מיום 19.12.17, על כן הבקשה נדחית", אין די בה. ספק אם היא עומדת בחובת ההנמקה הכללית המוטלת על ביהמ"ש, אך ודאי שהיא אינה מספיקה בנסיבות שלפנינו, מבלי שנערך דיון בבקשת ההפטר ומבלי להתייחס למחלוקות הקיימות בין הצדדים.
לפיכך, הערעור מתקבל במובן זה שהצעת ההפטר המשופרת של המבקש תובא שנית לדיון לפני ביהמ"ש המחוזי, ביהמ"ש יקיים דיון בבקשה במעמד הצדדים, יחליט וינמק כחכמתו. הנאמנת תישא בהוצאות המבקש בסך של 5,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| רעפ 9137/16 כפיר שריג נ' מדינת ישראל (עליון; ד' מינץ; 26/03/18) - 8 ע' |
| עו"ד: ורד חלאוה, אלעד שאול אלבז |
נדחתה בקשת רשות ערעור על חומרת העונש שהושת על המבקש בגין הרשעתו בביצוע עבירות תעבורה. נפסק כי, הבקשה אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור וכי העונש איננו חורג ממדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים; גם לגופו של עניין לא נמצא מקום להתערב בעונש. המבקש אינו נחשב ל"עצור בפיקוח אלקטרוני", אך גם אם היה כזה, התחשבות במשך התקופה שבה נאשם שהה בפיקוח אלקטרוני תיעשה כשיקול לקולה בבוא בימ"ש לגזור את עונשו של נאשם, ובמקרה זה אין מקום להקלה נוספת בעונש.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לקולה
עונשין – ענישה – תסקיר שירות מבחן
דיון פלילי – ענישה – רשות ערעור
.
המבקש הורשע בבימ"ש השלום לתעבורה בביצוע עבירות של נהיגה בזמן פסילה; נהיגה ללא רישיון נהיגה; נהיגה ללא רישיון רכב ושימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת-תוקף. הרשעה זו של המבקש מתווספת להרשעות קודמות רבות שלו בתחום התעבורה. בימ"ש השלום השית על המבקש 8 חודשי מאסר בפועל; הפעלה בחופף של 7 חודשי המאסר על תנאי שהושתו על המבקש במסגרת הרשעה קודמת; הפעלה בחופף של חודש מאסר על תנאי, שהושת עליו במסגרת הרשעה קודמת אחרת; 8 חודשי מאסר על תנאי; פסילת רישיון נהיגה למשך 12 חודשים לריצוי במצטבר לכל פסילה אחרת; 6 חודשי פסילת רישיון נהיגה על תנאי למשך שנתיים וקנס כספי בסך 2000 ₪. בימ"ש המחוזי דחה את הערעור על גזר הדין ומכאן בקשת רשות הערעור.
.
בית המשפט העליון (השופט ד' מינץ) דחה את הבקשה ופסק כי:
הלכה היא כי מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים מיוחדים, בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית רחבת היקף וכבדת משקל, בעלת השלכות ציבוריות, החורגות מד' אמותיהם של הצדדים לבקשה, או בנסיבות המעוררות חשש מפני עיוות דין, או אי-צדק חמור שנגרם למבקש. הבקשה דנן איננה מעלה שאלה משפטית החורגת מעובדות המקרה הפרטני של המבקש והיא ממוקדת כולה בחומרת העונש שהושת עליו. כמו כן, לא נמצא כי למבקש נגרם עיוות דין, או כי מתקיימים שיקולי צדק אחרים התומכים במתן רשות ערעור; יתרה מכך, הלכה היא כי השגה על חומרת העונש איננה מקימה ככלל עילה לדיון ב"גלגול שלישי", אלא במקרים מיוחדים בגינם מתגלה סטייה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות. בענייננו, העונש שנגזר על המבקש איננו חורג ממדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים, בשים לב, בין היתר, לעברו הפלילי ולחומרת העבירות בהן הורשע. די בכך כדי לדחות את הבקשה.
מעבר לדרוש, גם לגופם של דברים, דין הבקשה להידחות. במקרה דנן חוק הפיקוח האלקטרוני לא חל בעניינו של המבקש, והוא אינו נחשב ל"עצור בפיקוח אלקטרוני" אלא למשוחרר בערובה עם תנאי של פיקוח אלקטרוני; אף אם היה המבקש נחשב לעצור בפיקוח אלקטרוני, הרי שכבר נפסק כי בדומה למעצר בית, אין לנכות את ימי המעצר בפיקוח אלקטרוני מתקופת המאסר. ההתחשבות במשך התקופה שבה הנאשם שהה בפיקוח אלקטרוני צריכה להיעשות כשיקול לקולה בבוא בימ"ש לגזור את עונשו של נאשם, בהתאם לנסיבות כל מקרה, על תנאי המעצר והפיקוח האלקטרוני שבו. בענייננו בימ"ש המחוזי קבע כי אין מקום להקלה נוספת בעניינו של המבקש, מכיוון שבימ"ש השלום הקל בעונשו כשהפעיל את תקופות המאסר על תנאי שהושתו עליו במסגרת הרשעותיו הקודמות בחופף ולא במצטבר, ואין מקום להתערב בקביעה זו.
לעניין טענת המבקש באשר לעריכת תסקיר משלים בעניינו, לא זו בלבד שנוכח גילו של המבקש בזמן ביצוע העבירות (כבן 34), אין חובת הגשת תסקיר, אלא ששירות המבחן אכן הגיש תסקיר בעניינו לבימ"ש לתעבורה, כך שממילא לא קיימת חובה לערוך תסקיר משלים במסגרת הערעור. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [דיון פלילי] |
|
| רעפ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (עליון; א' שהם, ג' קרא, י' וילנר; 25/03/18) - 24 ע' |
| עו"ד: רות עזריאלנט, חגי פונדק, קובי טל, ארז בן אוריה |
לפי סעיף 130(ח) לחסד"פ, נאשם בחטא או בעוון שדינו נגזר שלא בפניו, בימ"ש רשאי לבטל את הדיון, לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין, אם ניתנו בהיעדר הנאשם מחמת שתי עילות: אם היתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו; למניעת עיוות דין. בימ"ש עמד על הכללים לביטול פסק דין מחמת עילות אלה, בקובעו כי ככלל אין חובה לקיים דיון במעמד הצדדים כל אימת שמתבקש ביטול פסק דין שניתן בהיעדר, אך יש לנמק את ההחלטה.
דיון פלילי – פסק-דין – ביטול פסק-דין שניתן בהיעדר
דיון פלילי – נוכחות בעלי-הדין – אי-התייצבות נאשם
.
הבקשות לרשות ערעור עוסקות בפסקי דין שניתנו בבימ"ש המחוזי על פסקי דין של בתי המשפט לתעבורה בגין ביצוע עבירות תעבורה, בהן נטען כי פסקי הדין משקפים גישה פרשנית המנוגדת להלכה הפסוקה בהקשר לטענת "עיוות דין" המועלית על ידי מי שנשפט בהיעדרו, שכן על הטוען לעיוות דין רובץ נטל כבד, להצביע על קיומה של ראיה שיש בה פוטנציאל להביא לשינוי תוצאת המשפט. עוד נטען כי בימ"ש המחוזי שגה בקובעו כי יש לקיים דיון בבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט שהם ובהסכמת השופטים קרא ו-וילנר) נתן רשות ערעור, קיבל את הערעור בע"פ 8427/17 ובע"פ 8479/17, דחה את הערעור בע"פ 8478/17, והכל מבלי לבטל את התוצאה האופרטיבית שנקבעה בפסקי הדין קמא, ופסק כי:
העיקרון המנחה בהליכים פליליים הוא כי דיון יתקיים בנוכחות הנאשם, ולו מספר חריגים. סעיף 130(ח) לחסד"פ קובע – "נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהיעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין". אין חובה לקיים דיון במעמד הצדדים, כל אימת שמתבקש ביטול של פסק דין שניתן בהיעדר. קיום דיון הוא החריג ולא הכלל, ובימ"ש יזמן את הצדדים לדיון בנסיבות חריגות, שבהן ניתן להצביע על טעמים של ממש לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר. עם זאת, על בימ"ש הדוחה בקשה לקיים דיון בנוכחות הצדדים, לנמק ולו בקצרה את החלטתו לדחות את הבקשה.
אשר לעילת הביטול שעניינה סיבה מוצדקת לאי התייצבות, לאור חזקת המסירה המעוגנת בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, עומדת משוכה גבוהה למדי בפני הטוען לקיום עילה זו. מהפסיקה נלמדים הכללים הבאים: כאשר דו"ח העבירה, ההזמנה לדיון, או כתב האישום נשלחים בדואר רשום לכתובת של המבקש במשרד הפנים, לא תעמוד לו, ככלל, טענה לקיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבות, גם אם עבר למקום מגורים אחר מבלי ששינה את כתובתו במשרד הפנים; מסירת הזימון לאדם בוגר בכתובת הרשומה של המבקש מהווה מסירה כדין; טענות לשיבושים בהגעת דברי הדואר יש לתמוך בחומר ממשי ואין להעלותן בעלמא; ככלל, טענות בדבר בלבול או שכחה של מועד הדיון לא תתקבלנה כסיבה מוצדקת לאי התייצבות, הגם שבמקרים מתאימים ניתן לטעון לקיומו של חשש לעיוות דין; טענות בדבר חוסר האפשרות לקבל את דבר הדואר, בשל שהייה בחו"ל, שהייה ממושכת במקום אחר בארץ, אשפוז בבית חולים וכיו"ב, יש לתמוך במסמכים; אשר לעילת הביטול של פסק דין שניתן בהיעדר מחמת עיוות דין, יש להצביע על שיקולים כבדי משקל, שיש בהם פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה, על מנת שיבוטל פסק הדין בעילה זו ולתמוך אותם במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה. כאשר הורם הנטל הראשוני לקיומו של חשש לעיוות דין שנגרם למבקש, ישקול בימ"ש אם לקיים דיון בנוכחות הצדדים כדי לבחון את תקפות הטענה או להחליט, גם מבלי לקיים דיון, על ביטול פסק הדין וניהול המשפט מראשיתו.
למשיב 1 נשלחה הודעת קנס בדואר רשום לכתובתו הרשומה אך חזרה תוך ציון "לא נדרש" ולכן חלה לגביו "חזקת המסירה", ולפיכך לא הוצגה סיבה מוצדקת לאי הגשת בקשה להישפט, גם אם משיב 1 מבקש לטעון לחפותו. העלאת טענה לפיה דבר הדואר לא התקבל, וכי הנמען מבקש להישפט, אין בה כדי להעיד על קיומו של עיוות דין. תצהיר אשת משיב 1 שצורף לבקשה כוללני והמצהירה אינה מודה בביצוע העבירה. לפיכך, לא היה מקום ליתן למשיב 1 את יומו בבימ"ש; למשיב 3 נמסרה הזמנה לדין לאדם בוגר בכתובתו הרשומה כך שמדובר במסירה כדין. לפיכך, לא הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו בבימ"ש. טענה סתמית של משיב 3 לחפותו ללא נימוקים כבדי משקל הנתמכים בראיות לא אמורה להביא לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר, מחשש לעיוות דין; אמנם אין לשלול אפשרות כי במקרים מתאימים בהם חרג בימ"ש באורח קיצוני מרמת הענישה המקובלת, יבוטל פסק הדין שניתן בהיעדר מחשש לעיוות דין, אך מקרה זה אינו ביניהם; למשיב 2 נשלחה "הזמנה לדיון וכתב אישום" לכתובתו הרשומה ודבר הדואר חזר תוך ציון "לא נדרש" ולפיכך, חלה "חזקת המסירה" ולא הייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדיון. הצהרה סתמית לפיה אדם אחר ביצע את העבירה, אין בה די, ככלל, כדי לבסס טענה לקיומו של עיוות דין. עם זאת, אין לומר כי בימ"ש המחוזי שגה בכך שהורה לקיים דיון במעמד הצדדים על מנת לבחון את אמיתות התצהיר, ובהמשך לקבל החלטה אם לבטל את פסק הדין שניתן בהיעדר, אם לאו. גם לוּ הוחלט לדחות את ערעורו של משיב 2, לא היה מקום להתערב בהחלטה זו. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [משפט מינהלי] [בתי-דין] |
|
| בגץ 409/18 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (עליון; י' עמית, א' שהם, ד' מינץ; 25/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: ד"ר רפי רכס, עוזי הדר, זמברג אורי |
בג"ץ אינו משמש כערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים, וסמכותו להתערב בהחלטותיהם מוגבלת; במקרה דנן, העתירה נגד החלטת ביה"ד הרבני הגדול שחייב את משיבה 3 בקבלת גט בתנאי שהעותר יצהיר שלא יגיש נגדה תביעה בנזיקין, היא סוגיה הלכתית שמצויה בליבת סמכותם של בתי הדין הרבניים ואינה עומדת באמות המידה המצומצמות להתערבות בג"ץ.
משפט מינהלי – בגץ – ביקורת על בית-דין רבני
בתי-דין – בית-דין רבני – סמכותו
בתי-דין – בית-דין רבני – התערבות בית המשפט בהחלטותיו
.
עתירה למתן צו על תנאי נגד החלטת משיב 1, ביה"ד הרבני הגדול, בגדרה נקבע כי חיובה של משיבה 3 (להלן: המשיבה) בקבלת גט מותנה בכך שהעותר יתחייב שלא יגיש נגדה כל תביעת נזיקין. זאת, בנוסף לתנאי שנקבע בהחלטת ביה"ד הגדול לפיו העותר ישלם לה פיצויים בסך של 100,000 ש"ח.
.
בג"ץ (מפי השופט מינץ ובהסכמת השופטים עמית ושהם) דחה את העתירה על הסף ופסק כי:
הלכה היא, כי בג"ץ אינו משמש כערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים. סמכותו להתערב בהחלטות בתי הדין הרבניים מעוגנת בסעיפים 15(ג) ו-15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה, והיא מוגבלת למקרים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק המכוונות לבית הדין הדתי או מקרים שבהם נדרש לתת סעד מן הצדק כאשר העניין בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר. העתירה אינה עומדת באמות מידה מצומצמות אלו, ועל כן דינהּ להידחות על הסף.
טענת העותר לפיה הכפפת חיובהּ של המשיבה בקבלת הגט, בתנאי כי הוא יצהיר שלא יגיש נגדה תביעה בנזיקין, היא כביכול בלתי חוקית ואינה בסמכות, נדחתה. החלטת בית הדין הרבני הגדול בעניין זה כלל אינה עוסקת בשאלה העקרונית של הימנעות מסידור גט בעת שאחד מבעלי הדין הגיש תביעה לפיצויים נזיקיים בגין סרבנות גט. ההחלטה סבה רק סביב האפשרות, או היעדר האפשרות, לחייב אישה בקבלת גט בנסיבות שבהן לא קמה עילת גירושין והתנאים לכך. מדובר בסוגיה הלכתית גרידא אשר מצויה בליבת סמכותם של בתי הדין הרבניים ושלאורה הם מחויבים לפסוק.
ביה"ד הגדול קבע בהחלטתו כי העותר לא הצביע על עילה מספקת לגירושין. לאחר הצגת השאלה ההלכתית וסקירת הגישות בעניין, נקבע כי המשיבה תחויב בקבלת הגט. עם זאת, נקבע בנוסף כי כדי לרכך את המרכיב הכופה, על העותר לפייס את אשתו באמצעות תשלום פיצויים הולמים. זהו חיוב המוטל על פי שיקול דעתו של ביה"ד. יחד עם זאת סבר בית הדין כי תשלום זה בסך של 100,000 ש"ח לא יהיה יעיל בריפוי הפגם הכרוך בהיעדרה של עילת גירושין, כל עוד מרחף מעל ראשה של המשיבה איום בתביעת פיצויים נזיקיים בסך של למעלה ממיליון ש"ח. לפיכך, החלטת בית הדין לא נועדה למנוע מהעותר להגיש תביעה נזיקית בגין סרבנות גט. גם אין באמור בה כדי למנוע מהמשיבה לקבל גט מרצונה. כל שנקבע הוא כי במצב דברים מעין זה, הדין ההלכתי מורה כי לא ניתן לחייב או לכפות על המשיבה את קבלת הגט. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [דיון פלילי] [עונשין] [פרשנות] |
|
| עא 6925/16 מדינת ישראל נ' פלוני (עליון; גלעד לובינסקי זיו; 25/03/18) - 12 ע' |
| עו"ד: |
לעניין ערעור על פיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין: ערעור המופנה כנגד רכיב הפיצוי בלבד – יסווג כערעור אזרחי. כך, בין אם מדובר בערעור מטעם הנאשם, ובין אם מדובר בערעור מטעם המדינה. ערעור המופנה כנגד רכיב הפיצוי וכן כנגד רכיבים נוספים בפסק הדין – יסווג כערעור פלילי. כך, בין אם הוא מוגש מטעם הנאשם ובין אם הוא מוגש מטעם המדינה.
דיון פלילי – ערעור – על חיוב בפיצוי
עונשין – פיצויים והוצאות – פיצויים לקורבן
עונשין – פיצויים והוצאות – פיצויו של מי שניזוק על-ידי העבירה
פרשנות – דין – כללי פרשנות
.
ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיבים 3-1 ("המשיבים") בעבירות מסוימות וגזר את דינם, אך נמנע מחיובם בפיצוי לטובת המשיבים 6-4 ("נפגעי העבירה") לפי סעיף 77 לחוק העונשין. המדינה משיגה על אי פסיקת הפיצוי. האם יש לסווג את ההליך כערעור אזרחי או שמא כערעור פלילי?
.
ביהמ"ש העליון קבע כי יש לסווג את ההליך כהליך אזרחי:
לא אחת נפסק כי חרף מיקומו בחוק העונשין, סעד הפיצוי הקבוע בסעיף 77 לחוק הוא בעל אופי אזרחי דומיננטי. ואולם לצד הדגשת אופיו האזרחי של סעד הפיצוי הקבוע בסעיף 77 לחוק, הודגש כי הוא מושפע מסביבתו הפלילית ומן הנורמות הנוהגות בה.
הוראת החוק המסדירה את אופן הערעור על ההכרעה בעניין הפיצוי מצויה בסעיף 78 לחוק. הוראה זו קובעת הסדר ערעורי בעל שני "ראשים". מן העבר האחד נקבע כי חיוב בפיצוי כאמור ייחשב, לעניין ערעור הנאשם עליו, כפסק דין של אותו בימ"ש שניתן בתובענה אזרחית של נפגע העבירה כנגד הנאשם. כלומר, נאשם המעוניין לערער על חיובו בפיצוי, ועל רכיב זה בלבד, נדרש להגיש ערעור אזרחי על כל המשתמע מכך. מן העבר השני נקבע כי כאשר מוגש ערעור (פלילי) על פסק הדין שהביא לידי החיוב בפיצוי (בין על הכרעת הדין ובין על רכיבי גזר הדין שאינם רכיב הפיצוי), ניתן לכלול את ההשגה על החיוב בפיצוי במסגרת אותו ערעור. אז תתברר כמובן סוגית הפיצוי במסגרת ערעור פלילי.
אכן, יש טעם בטענת המדינה לפיה הרישא של סעיף 78 מתייחסת, ע"פ לשונה, לערעור המוגש מטעם הנאשם בעניין הפיצוי, להבדיל מערעור המוגש מטעם המדינה בעניין זה. אולם בכך אין כדי להוביל, מיניה וביה, למסקנה המתבקשת ע"י המדינה ולפיה ערעור מטעמה בסוגית הפיצוי יסווג כערעור פלילי דווקא. כידוע, כשחוק שותק לעניין הוראה מסוימת, ואין לשתיקה מענה בהלכה הפסוקה, ניתן לראות בכך משום חֶסֶר (לאקונה) אותו רשאי ביהמ"ש להשלים על דרך של היקש. זאת, אלא אם מדובר ב"שתיקה מדעת" של המחוקק, המהווה הסדר שלילי שאינו טעון השלמה ע"י ביהמ"ש. יודגש, כי כלל הפרשנות על דרך היקש אינו מיושם בדין הפלילי ככל שיש בו כדי ליצור נורמה פלילית חדשה שלא הוגדרה באופן מפורש בחוק. אולם אין מניעה ליישמו עת עסקינן בסוגיה של סדרי דין.
אין בנמצא טעם מבורר להניח כי כוונת המחוקק הייתה שהיעדר ההתייחסות לאופן בו יוגש ערעור מטעם המדינה על אי חיוב בפיצוי (או על מיעוט הפיצוי שנפסק) מהווה הסדר שלילי. אף לא נמצא שהגשמת תכלית ההסדר הקבוע בסעיפים 78-77 מחייבת הכרה בקיום הסדר שלילי כאמור. היעדר ההתייחסות לאופן הגשת ערעור מטעם המדינה בסוגית הפיצוי מהווה אפוא חֶסֶר הניתן להשלמה על דרך היקש.
אין לקבל את ההבחנה שמבקשת המדינה לעשות בין ערעור המוגש מטעמה, שתכליותיו פליליות בעיקרן, לבין ערעור המוגש מטעם הנאשם, שתכליותיו אזרחיות בעיקרן. כל ערעור בסוגית הפיצוי צפוי להיבחן על רקע מכלול תכליותיו ומטרותיו של ההסדר החקיקתי בעניין זה. ודוק: אפילו היינו מקבלים את ההבחנה האמורה ומניחים כי בגדר ערעור מטעם נאשם על חיובו בפיצוי הוא צפוי להעלות טענות המבוססות על שיקולים בעלי אופי "אזרחי", הרי שאך הגיוני להניח שהמדינה, המשיבה לערעור יחד עם נפגע העבירה, תמקד תשובתה בשיקולים הרלוונטיים מבחינתה, היינו כאלה בעלי אופי "פלילי" בעיקרם (ולהיפך). והנה חזרנו למסקנה כי בכל הליך ערעורי בסוגית הפיצוי צפויים לעלות שלל תכליות ושיקולים הנוגעים לעניין, בערבוביה וללא הבחנה ממשית בין האזרחי לפלילי.
ההיקש המתאים לשם קביעת סיווגו של ערעור מטעם המדינה הממוקד בסוגית הפיצוי, הוא ההסדר שבסעיף 78 רישא לחוק, הקובע כי ערעור מטעם נאשם הממוקד בסוגית הפיצוי בלבד יוגש כערעור אזרחי. ראשית, חרף מאפייניו ה"היברידיים" של הסדר הפיצוי לטובת נפגע עבירה, דומה כי הגישה הרווחת בפסיקה ייחסה להסדר זה אופי אזרחי דומיננטי. ממילא יש טעם שערעור העוסק בהסדר זה יסווג כערעור אזרחי, וזאת ללא קשר לשאלת זהות הגורם שהגיש את הערעור. גם שיקולים פרקטיים של אחידות, נוחות ו"ידידותיות למשתמש" תומכים במסקנה לפיה ערעור מטעם המדינה בסוגית הפיצוי יוגש כערעור אזרחי. על כללים העוסקים בסדרי דין להיות פשוטים ובהירים ככל האפשר.
יש מקום לאחידות גם בכל הנוגע לחלק השני של סעיף 78. רוצה לומר: כפי שרשאי הנאשם לכלול את השגותיו על הפיצוי בגדר ערעור פלילי המוגש כנגד רכיבים נוספים בפסק הדין, כך רשאית לעשות אף המדינה. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם לשון סעיף 78 סיפא לחוק, אשר בניגוד לרישא מנוסחת באופן כללי ואינה מתייחסת לזהות המגיש, והיא אף מתיישבת כאמור עם שיקולים של אחידות ושל נוחות. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [בתי-משפט] |
|
| רעא 8718/17 אקטיב ויז'ן בע"מ נ' מוקד הפרסום הארצי - פרסום מטרה בע"מ (עליון; ע' ברון; 25/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: יואב הריס |
במסגרת פס"ד המאשר הסדר פשרה בתביעה ייצוגית ניתנו הוראות אופרטיביות בדבר אופן פרסום ההודעה לציבור. אחד ממשרדי הפרסום שלא נבחר לפרסם את ההודעה לציבור הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה לפי פקודת בזיון בימ"ש בטענה כי המשיבה – החברה שנבחרה לפרסם את ההודעה לציבור, השתמשה בגודל פונט קטן משנקבע בפסה"ד; נפסק כי אף אם פרסומי המשיבה לא עמדו באופן קפדני בהוראת האופרטיביות שנקבעו בפסה"ד, נסיבות המקרה אינן מצדיקות הטלת סנקציה מכוח פקודת הביזיון. שאלת מעמדו של "הזר" כיוזם הליך לפי פקודת הביזיון הושארה בצריך עיון.
בתי-משפט – ביזיון בית-המשפט – מהות ההליך
בתי-משפט – ביזיון בית-המשפט – סמכות
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי שבמסגרתה נדחתה בקשת המבקשת שהוגשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בימ"ש (להלן: פקודת הביזיון). פסק הדין נשוא הבקשה לפי פקודת הביזיון, אישר הסדר פשרה שנכרת בין צדדים לתובענה ייצוגית. במסגרת פסק הדין הוטל על מי שהיא המשיבה בתובענה הייצוגית, חברת דרך ארץ היווייז (1997) בע"מ (להלן: דרך ארץ), לפרסם הודעה בדבר אישור הסדר הפשרה תוך שנכללו בו הוראות אופרטיביות בנוגע לאופן פרסום ההודעות לציבור. בהקשר זה הובהר כי "גודל האותיות לא יפחת מ-3 מ"מ". הצדדים לבקשה הם שני משרדי פרסום שהתחרו על האפשרות לפרסם הודעות בדבר אישור הסדר הפשרה הנ"ל, כאשר בסופו של יום המשיבה היא משרד הפרסום שערך את הפרסום בעיתונות. מיד לאחר שפורסמו ההודעות, פנתה המבקשת לדרך ארץ לעדכנה כי המשיבה לא פרסמה אותן כנדרש. בהמשך לפנייה זו, הגישה המבקשת בקשה לפי פקודת הביזיון שבה ביקשה כי ביהמ"ש יחייב את המשיבה בפרסום נוסף, מאחר שגודל האותיות בפרסומים עמד רק על 2 מ"מ – בניגוד להוראה שיצאה מלפני ביהמ"ש (להלן: בקשת הביזיון). ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה וחייב את המבקשת בהוצאות המשיבה בסכום כולל של 18,000 ש"ח; (בתחילה הוצאות אלה הושתו על המשיבה, וביום 1.10.2017 ניתנה החלטת ביהמ"ש שהורתה על תיקון טעות הסופר כך שתשלום ההוצאות הוטל על המבקשת).
.
ביהמ"ש העליון (השופטת ע' ברון) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
סעיף 6 לפקודת הביזיון מקנה לבתי המשפט "סמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה". תכליתו של הסעיף לאפשר אכיפת צווים והחלטות שיפוטיות, במבט צופה פני עתיד, שלא ניתן להגשים באמצעות מסלולי האכיפה המקובלים – למשל, אכיפה לפי חוק ההוצאה לפועל. בהינתן חומרת האמצעים שניתן להפעיל במסגרתו, הליך הביזיון מצוי ב"אותו תחום דמדומים שבין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי" ומקובל לראותו כהליך שיורי שיש לנקוט בו רק במקרה שלא ניתן לאכוף את ביצוע הצו השיפוטי באמצעיים פוגעניים פחות.
במקרה דנא, במסגרת בקשת הביזיון נטען כאמור, כי המשיבה הפרה את אחת מאותן הוראות אופרטיביות שנקבעו בפסה"ד שעניינה גודל הפונט שבו נדרש לפרסם את ההודעות. ואולם, אף אם פרסומי המשיבה לא עמדו באופן קפדני בהוראה האמורה, נסיבות המקרה אינן מצדיקות הטלת סנקציה מכוח פקודת הביזיון; ומשכך מקובלת על ביהמ"ש מסקנת ביהמ"ש המחוזי שהורה על דחייתה של בקשת הביזיון.
בניגוד לנטען, הבקשה איננה מעוררת שאלה עקרונית בדבר תוקפן המחייב של החלטות או פסקי דין של בתי המשפט. ברי כי צווים שיפוטיים יש לקיים כלשונם, אולם לצד זאת לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת באשר לאופן שבו יש ליישם את הוראותיה ואם הדברים עולים כדי הפרה. בנוסף, ספק אם לכתחילה ניתן לעתור לסעד המבוקש (כאמור, פרסום נוסף של ההודעות) בגדרי הליך לפי פקודת הביזיון שעל פניו עניינו בהטלת סנקציה מסוג "קנס או מאסר".
כן יש ליתן את הדעת אף לכך שבענייננו בקשת הביזיון הוגשה על ידי גורם שאינו צד להליך, כלפי מפר שאף הוא אינו צד להליך. אמנם, הלכה היא כי כאשר הנסיבות מחייבות בימ"ש רשאי להוציא צו לפי פקודת הביזיון כלפי כל אדם שסייע או הביא להפרת הצו השיפוטי, לרבות "גורם זר" להליך העיקרי. אולם, שאלה היא אם למי שאינו צד להליך יש זכות להגיש בקשה לפי פקודת הביזיון. החשש מפתיחת הדלת בפני גורמים חיצוניים, להגשת בקשות לפי פקודת הביזיון שנועדו להטלת סנקציה בעלת גוון מעין פלילי במטרה לאכוף צו שיפוטי, הוא שהדבר יביא להכבדה ולסרבול של ההליך השיפוטי וכן לניצול לרעה שלו – כדוגמת בקשת הביזיון שהוגשה בהליך דנן. משכך, על בתי המשפט לנקוט משנה זהירות בעת שמונחת לפתחם בקשה מעין זו ולעמוד על האינטרסים שביסודה. לצד האמור, ובהינתן התוצאה שנקבעה לעיל, שאלת מעמדו של "הזר" כיוזם ההליך הושארה בצריך עיון.
לבסוף, לא נמצא ממש גם בטענות המבקשת לעניין שיעור ההוצאות שהשית עליה ביהמ"ש המחוזי ולתיקון טעות הסופר בעניין. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [מסים] |
|
| עא 9019/16 אוסאמה מבאריקי נ' פקיד שומה נצרת (עליון; ד' ברק ארז, י' אלרון, ה ח' מלצר; 25/03/18) - 10 ע' |
| עו"ד: הילה בז'ה דולינסקי, רועי פלר, מישל חזן |
כאשר קיים פער בלתי מוסבר בין שתי הצהרות הון, על הנישום הנטל להוכיח את המקור להכנסותיו ולגידול בהון, שאם לא כן ייחשב הגידול בהון כהכנסה לא מדווחת החייבת בתשלום מס. המערער לא הרים את הנטל האמור ולכן בדין חויב במס הכנסה בגין גידול הון; ככלל, בהעדר ראיות סותרות יש לייחס את הגידול בהון לכל שנות המס הפתוחות באופן שווה. המערער לא עמד בנטל להראות כי יש לייחס את הגידול בהון לשנות מס סגורות; טענות המערער בנוגע לרכיב הוצאות המחיה שיוחס לו התקבלו בחלקן, נוכח העלאה משמעותית של רכיב זה בין השומות שהוצאו למערער ללא הנמקה של ממש.
מסים – מס הכנסה – חבות במס
מסים – מס הכנסה – הצהרת הון
.
המערער, אשר היה מנהל של חברה ובעל השליטה היחיד בה, נדרש להגיש הצהרות הון למשיב. על בסיס ההשוואה בין שתי ההצהרות שהגיש המערער הוציא לו המשיב שומה לפי מיטב השפיטה לפי פקודת מס הכנסה (להלן: שומת שלב א'). השומה הוצאה ביחס לשנים 2007-2006, שבאותה עת היו השנים ה"פתוחות" היחידות לצורך חיוב במס. בשומה זו צוין כי בין שתי הצהרות ההון קיים הפרש הון בלתי מוסבר של כ-1.425 מיליון ₪. השגה על שומת שלב א' נדחתה על ידי המשיב. בהמשך, הוציא המשיב למערער שומה לפי מיטב השפיטה (להלן: שומת שלב ב'). בשומה זו נקבע כי בין שתי הצהרות ההון קיימים הפרשים בלתי מוסברים בסך של כ-2.5 מיליון ₪ (להלן: גידול ההון), אותם יש לייחס לשתי שנות המס הפתוחות. ערעור שהגיש המערער בעניין שומת שלב ב' לבימ"ש המחוזי נדחה ומכאן הערעור. הדיון נסב אודות השאלות האם בדין חויב המערער במס הכנסה בגין גידול הון, ואם כן – מה היקפו של גידול ההון ולאלו שנות מס יש לייחס אותו.
.
בית המשפט העליון (מפי השופטת ברק-ארז ובהסכמת המשנה לנשיאה מלצר והשופט אלרון) דחה את הערעור ברובו ופסק כי:
כאשר קיים פער בלתי מוסבר בין שתי הצהרות הון, הנישום הוא שנושא בנטל להוכיח את המקור להכנסותיו ולגידול בהון, שאם לא כן ייחשב הגידול בהון כהכנסה לא מדווחת החייבת בתשלום מס. במקרה דנן אין מקום להתערב בקביעת בימ"ש קמא כי המערער לא הרים את הנטל האמור.
טענות המערער בנוגע לייחוס גידול ההון לשנות המס הסגורות, נדחו. ככלל, בהעדר ראיות סותרות, יש לייחס את הגידול בהון לכל השנים הפתוחות באופן שווה, ובמידה שהנישום מבקש לייחס את הגידול בהון לשנים הסגורות, מוטל עליו הנטל להראות כי הגידול בהון אירע בשנים אלה. בימ"ש המחוזי יישם כלל זה בעניינו של המערער, בקבעו כי הנטל האמור לא הורם במקרה דנן ואין מקום להתערב בכך; נוכח כך שגרסת המערער באשר למקורו של גידול ההון נדחתה ונקבעה כלא אמינה, קיים קושי לקבוע מהו המועד המדויק שבו התרחש הגידול. קושי נוסף מתעורר במקרה זה בייחוס גידול ההון לשנים הסגורות בהיבט התמריצי, לנוכח העובדה שהצהרות ההון הוגשו באיחור ניכר.
עם זאת, יש מקום לקבל במידה מסוימת את טענות המערער בנקודה הנוגעת לרכיב הוצאות המחיה שיוחס לו. בשומת שלב א' הועמד רכיב הוצאות המחיה של המערער על סך של 150,000 שקלים. לעומת זאת, בשומת שלב ב' הועמד רכיב זה על סך של כ-420,000 שקלים. מדובר כמעט בשילוש של הסכום שהוערך בשומת שלב א'. מחד, המערער לא הגיש טופס רמת מחיה באופן שהקשה על המשיב לערוך אומדן מדויק של הוצאות המחיה, ובמובן זה טענת המערער כי יש לייחס לו רמת מחיה אחרת מזו שנקבעה היא כוללנית. מאידך, אין לומר כי מטעם זה בלבד הייתה הצדקה להעלאה כה משמעותית של רכיב הוצאות המחיה בין שומת שלב א' לשומת שלב ב', ללא הנמקה של ממש. זאת, בין היתר בשים לב לטענות המערער בנוגע לכך שבשנים הרלוונטיות היה המערער רווק שהתגורר עוד בבית משפחתו. באיזון השיקולים השונים, כמו גם בהתחשב בעקרון העל של הטלת מס אמת, יש לאפשר למערער להגיש את טופס רמת המחיה. בעקבות זאת יקבע המשיב את הוצאות המחיה המעודכנות ויתקן את השומה בהתאם. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [משפט מינהלי] [בתי-משפט] [בתי-דין] |
|
| בגץ 156/18 יואל הגין נ' הקדש הרב שלמה יעקב מוסאיוף ז"ל (עליון; י' עמית, א' שהם, ד' מינץ; 23/03/18) - 6 ע' |
| עו"ד: עפר יעקב, שחר הררי, עודד פלג |
משוא פנים של דיין הוא מקרה פרטי של פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, פגיעה שעשויה להצדיק התערבות בג"ץ בהחלטה של בי"ד רבני. מידע שנמסר לשופט/דיין במעמד צד אחד עלול לעורר חשש למשוא פנים ולבסס טענה של פגיעה במראית פני הצדק. השאלה אם יש מקום לפסילת השופט/דיין במצבים מעין אלה היא תלוית נסיבות. במקרה דנן, וכפי שנקבע על ידי ביה"ד האזורי והגדול, העותרים העלו טענותיהם כי הדיינים ערכו סיור בהקדש בליווי המשיב 3 ובנו "מפי השמועה" ועל סמך תחושותיהם, כך שהלכה למעשה, לא הונחה תשתית עובדתית של ממש לטענה בדבר חשש ממשי למשוא פנים בהתנהלות הדיינים.
משפט מינהלי – כללי הצדק הטבעי – משוא פנים
בתי-משפט – שופטים – פסלותם
בתי-דין – בית-דין רבני – התערבות בגץ
.
עתירה לביטול החלטת ביה"ד הרבני הגדול, אשר הותיר על כנה החלטה של בי"ד רבני אזורי, בגדרה נדחתה בקשת העותרים לפסילת הרכב דיינים שדן בהליך משפטי המתנהל בינם לבין המשיבים 3-1 (להלן: המשיבים) שעניינו במחלוקת על זכויות בנכסי הקדש הרב שלמה יעקב מוסאיוף ז"ל בירושלים (להלן: ההקדש). רקע: הרכב הדיינים סייר במתחם אחר הנוגע להליך אחר שהתברר בפניו. בתום הסיור, הדיינים הלכו להתפלל מנחה בבית הכנסת מוסאיוף בשכונת הבוכרים בירושלים. לאחר התפילה, הציע אחד הדיינים להראות את מקום ההקדש לחבריו בהרכב. יצוין כי המשיב 3 ובנו שהו בכניסה למתחם בית הכנסת מוסאיוף עת בואם של הדיינים, וליוו אותם במהלך התפילה וגם לאחריה למתחם ההקדש. בעקבות זאת, הוגשה בקשת פסלות על-ידי העותרים לביה"ד האזורי בירושלים. בבקשה נטען כי קיום הסיור בנוכחות אחד מבעלי הדין בלבד, וללא רישום פרוטוקול, מקים חשש ממשי למשוא פנים. העותרים, על בסיס מידע שהגיע אליהם, טענו כי הדיינים קיבלו 'תדרוך' מהמשיב 3 ובנו ושמעו את עמדתם על ההליך העומד ותלוי. על כן, העותרים סברו כי יש להורות על פסילת הרכב הדיינים. בקשת העותרים נדחתה, הן בביה"ד האזורי והן בערעור בפני ביה"ד הגדול. נקבע כי טענות העותרים אינן מבוססות ונעדרות אחיזה במציאות וכי "עצם הניסיון לכונן ערעור על סמך עובדות בלתי נכונות הינו למעשה מעיד בצורה חדה על חוסר תום הלב שבהגשת הערעור וזאת בלשון המעטה".
.
בג"ץ (מפי השופט י' עמית) דחה את העתירה על הסף מהטעמים הבאים:
כלל ידוע הוא כי בג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים, והתערבותו תיעשה אך בנסיבות חריגות של חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות הדין החלות על ביה"ד או בעניינים שבהם נדרש סעד מן הצדק שאינם בסמכות בית משפט או בי"ד אחר.
ברמת העיקרון, משוא פנים הוא מקרה פרטי של פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, פגיעה שעשויה להצדיק התערבותו של בית משפט זה. מידע שנמסר לשופט או לדיין במעמד צד אחד עלול לעורר חשש למשוא פנים ולבסס טענה של פגיעה במראית פני הצדק. כך, לדוגמה, מצב בו שופט ביקר בדירה בעקבות סכסוך בין המשכיר לשוכר והתכבד בכיבוד שניתן לו על ידי השוכר, או מקרה בו השופט נסע ברכב עם אחד מבעלי הדין. השאלה אם יש מקום לפסילה של שופט או דיין במצבים מעין אלה היא תלוית נסיבות, ולאור העובדות כפי שפורטו בהחלטות בתי הדין, בג"ץ שוכנע כי המקרה דנן אינו נמנה על אותם מקרים חריגים המצריכים התערבותו של בית משפט זה.
כפי שעולה מהחלטת ביה"ד האזורי, הסיור תואם מראש עם נאמני ההקדש, שביקשו ברגע האחרון לבטל את הסיור, כך שלא היה מדובר מלכתחילה בסיור "במעמד צד אחד", והמפגש עם המשיב 3 ובנו נוצר באקראי. כפי שהובהר על ידי ביה"ד, אין זה נכון כי המשיב 3 ובנו הציגו את עמדתם לדיינים, אלא שהשניים הצטרפו לתפילת המנחה ועמדו במהלכה בסמיכות לדייני ההרכב.
עיון בטענות העותרים מעלה כי הן מופנות, בין היתר, כלפי התיאור העובדתי של ביה"ד האזורי. בית משפט זה אינו נוטה לעסוק בשאלות שבעובדה שנתבררו בערכאה הדיונית ואף זכו לאישור ערכאת הערעור. מקל וחומר, התערבות זו מוגבלת עוד יותר מקום בו עסקינן בעתירה המכוונת כנגד עניינים שבעובדה, שנקבעו בהחלטות בתי דין לגביהן בג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור.
במקרה דנן, וכפי שנקבע על ידי ביה"ד האזורי וביה"ד הגדול, העותרים העלו טענותיהם "מפי השמועה" ועל סמך תחושותיהם, כך שהלכה למעשה, לא הונחה תשתית עובדתית של ממש לטענה בדבר חשש ממשי למשוא פנים בהתנהלות הדיינים. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 11 [עבודה] |
|
| דמ (ת"א) 59299-02-16 Gaim Beriwn נ' קבוצת אשטרום בע"מ (עבודה; קרן כהן, נ.צ: מיכל שמר; 11/03/18) - 27 ע' |
| עו"ד: עידן פפר, הראל דהן, סיגל טרונך |
ביה"ד פסק כי נתבעות 2, 3 ו-5, שההליכים נגדן עוכבו, היו מעסיקות במשותף של התובעים ואילו נתבעת 1 לא הייתה מעסיקתם; ביה"ד הורה על הרמת מסך ההתאגדות וחיוב נתבע 4 בתשלום חובות הנתבעת 3 לתובעים, מכיוון שעשה שימוש באישיות המשפטית של נתבעת 3 כדי להונות או לקפח את התובעים, וזאת בגין זכויות שונות בגין תקופת עבודה בת כשלושה שבועות וסיומה.
עבודה – מעביד – מעביד במשותף
עבודה – מעביד – מיהו המעביד
עבודה – הרמת מסך – במישור דיני העבודה
עבודה – עובדים – זכויותיהם
עבודה – עובדים – שכר עבודה
עבודה – שכר עבודה – פיצויי הלנת שכר
* עבודה – הסכם קיבוצי – צו הרחבה
.
תביעת התובעים, מבקשי מקלט, לתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתם וסיומה באתר בנייה. התביעה הוגשה נגד נתבעת 1 (להלן: אשטרום), נגד נתבעת 2 ונתבעת 5, חברות שסיפקו שירותים בתחום הבנייה לאשטרום (להלן: שפרינגמן; הייטס), נגד נתבעת 3, חברה שסיפקה שירותים בתחום הבנייה לחברות שפרינגמן והייטס (להלן: חברת גרוסמן) ונגד נתבע 4 שהוא בעל המניות של גרוסמן. הדיון נסב אודות השאלה מי היו המעסיקים של התובעים, אודות אחריותה של אשטרום, אודות הזכויות להן זכאים התובעים ואודות אחריותו של נתבע 4 לתשלום אותן זכויות. נגד נתבעות 2, 3 ו-5 עוכבו ההליכים בגין פירוק/כינוס נכסים.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ק' כהן ונציגת הציבור מ' שמר) דחה את התביעה נגד נתבעת 1, קיבל את התביעה ברובה ופסק כי נתבע 4 יחוב ופסק כי:
אשר לזהות המעסיקים, בעניין כפר רות נקבעו מבחני עזר לצורך איתור המעסיק במסגרת יחסי עבודה מורכבים. המפתח בשאלת זהות המעסיק הוא ניתוח המסכת העובדתית הנוגעת לעניין. על ביה"ד לבחון את מכלול הזיקות שנוצרו במהלך העסקת העובד ולקבוע מה המשקל שיש לתת לכל אחת מהן ולאיזה צד נוטה מטוטלת המשקל. כמו כן על ביה"ד לתת דעתו האם העסקת העובד נגועה בפיקציה והאם מתכונת העסקתו, כפי שהיתה בפועל, פוגעת בדרך כלשהי בזכויותיו או גורעת מהן. כלומר, יש לבחון אם קיימת התקשרות אותנטית בין הנתבעות עצמן ובינן לבין התובעים ואם התקשרות זו אינה פוגעת בזכויות התובעים. עוד נפסק כי על מעסיק מוטלת החובה לדאוג שעובדיו לא ינוצלו על ידי חברת כח אדם, קבלן משנה, או מעסיק במשותף.
במקרה דנן, משהוכח כי התובעים הובאו לעבודה באתר על ידי נציג חברת גרוסמן; משהוכח כי העובד של חברת שפרינגמן, ששימש גם כמנהל עבודה מטעם חברת הייטס, היה זה שפיקח על עבודתם, נתן להם הוראות וסיפק להם את כלי העבודה ששימשו אותם בעבודתם; משהוכח כי חשבונות העסקה הוצאו לחברת שפרינגמן; משלא עלה בידי הייטס ושפרינגמן להוכיח כי שילמו עבור העסקת התובעים, נקבע כי החברות גרוסמן, שפרינגמן והייטס היו מעסיקות של התובעים במשותף ; מאידך, משחברת אשטרום הגבילה את חברת הייטס בהתקשרות עם קבלנים אחרים; משחברת אשטרום מבצעת פיקוח על הקבלנים עימם היא מתקשרת ובוחנת אם הם משלמים את זכויות עובדיהם; משמדובר בתקופת העסקה קצרה; משהתובעים לא פנו לאשטרום בגין אי תשלום זכויותיהם, אין לחייב את אשטרום בתשלום זכויותיהם.
אשר לזכויות הנתבעות, התובעים עבדו במשך כ-3 שבועות באתר. התובעים זכאים לשכר עבודה, ויש מקום לחייב בתשלום פיצויי הלנת שכר לתובעים, מן הטעם שאין מחלוקת שהם עבדו באתר בהתאם לשעות העבודה שתועדו בדוחות הנוכחות ולכן לא הייתה סיבה אמיתית שלא לשלם את שכרם. עם זאת, בשל המחלוקות בין הצדדים באשר להעברת הכספים לחברת גרוסמן, הועמד הפיצוי בגין הלנת שכר על סכום של 5,000 ₪ עבור כל אחד מהתובעים; כן זכאים התובעים לפדיון חופשה בשיעור של 4% משכר העבודה, נוכח סעיף 15 לחוק חופשה שנתית; לתשלום דמי נסיעה; להפרשות לפנסיה ולפיצויי פיטורים בהתאם לצו ההרחבה בענף הבנייה החל על הצדדים, שכן משהוכח שהחברות גרוסמן והייטס עוסקת בתחום הבנייה, הרי שהוראות צווי ההרחבה בענף הבנייה חלים עליהן ועל כל עובד המועסק על ידן בתפקיד שאינו משרדי; תובע 1 זכאי לפיצוי בגין אי מתן שני תלושי שכר בסך כולל של 500 ₪ ותובע 2 זכאי לפיצוי בגין אי מתן תלוש שכר אחד בסך של 250 ₪; התובעים לא עבדו 30 ימים באתר ולכן אינם זכאים לפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד.
ביה"ד הרים את מסך ההתאגדות וייחס לנתבע 4 את חובות חברת גרוסמן, שכן העסקת העובדים בעת שחברת גרוסמן נקלעה לקשיים ואי תשלום שכרם וזכויותיהם הבסיסיות מהווה התנהלות חסרת תום לב של נתבע 4 ויש בה משום עשיית שימוש לרעה באישיות המשפטית של חברת גרוסמן באופן שיש בו כדי להונות או לקפח את התובעים, שהם נושים של החברה. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 12 [תכנון ובנייה] [משפט מינהלי] |
|
| עתמ (י-ם) 3593-02-18 אור משה נ' הוועדה הארצית לתכנון ובניה של תשתיות לאומיות (מנהלי; דנה כהן לקח; 15/03/18) - 38 ע' |
| עו"ד: חגי קלעי, חיה ארז, תומר פרידמן, מאיה אשכנזי, אמיר ביידא, גל אוהב ציון, גלעד רוגל, עודד אפיק, גלי זהבי |
נדחתה עתירה כנגד רישיון לכריתה ולהעתקה של עצים וכנגד חידוש היתר בנייה לצורך הקמת בריכה לאגירת מים בהתאם לתכנית תשתית לאומית.
תכנון ובנייה – היתר בנייה – חידושו
משפט מינהלי – תכנון ובנייה – היתר בנייה
.
עתירה לביטול רישיון לכריתה ולהעתקה של עצים שניתן על ידי פקיד היערות ולבטל חידוש היתר בנייה שניתנו למשיבה 4 לצורך הקמת בריכה לאגירת מים ביער המורים בהתאם לתכנית תשתית לאומית.
.
בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה ופסק:
דין העתירה כנגד תוקף רישיון הכריתה וההעתקה להידחות. במסגרת קביעת תנאים בהיתר בנייה, מוסמכת רשות רישוי לקבוע גם תנאים לתחילת עבודות ביצוע בהתאם להיתר. לכן, בעת הגשת בקשתה של מקורות לרישיון כריתה והעתקה, היה בידיה היתר בנייה תקף שחוּדש ובהתחשב בכך, צדק פקיד היערות כאשר קבע כי הוצג לו היתר בנייה בתוקף. החלטות פקיד היערות התקבלו על-בסיס שיקולים רלוונטיים, לאחר בחינה עדכנית של מצב הדברים בשטח, ובעקבות מלאכת איזון עם צרכי הבינוי בהתאם לתכנית תשתית לאומית שאושרה כדין. בהתאם לתקנה 20א(ג) לתקנות התכנון והבניה לפי נוסחה בעת הרלוונטית, נדרשים "טעמים מיוחדים שיירשמו" כדי לחדש תוקף של היתר בנייה לשנה שלישית נוספת, אם ההיתר פקע. אין עילה להתערב בהחלטת רשות הרישוי כי מתקיימים טעמים מיוחדים להארכה שלישית של היתר הבנייה לבריכת המורים. העותרים לא הצביעו על מקור המבסס חובה לשמיעת טענותיהם לפני רשות הרישוי טרם קבלת החלטה בבקשת חידוש היתר הבנייה שתואם תכנית תשתית לאומית ומכל מקום, בנסיבות אין פגם במישור זכות הטיעון. אין מניעה עקרונית לקביעת תנאים נוספים במסגרת חידוש היתר ביחס לתנאיו של היתר בנייה מקורי, לכן בעת שרשות הרישוי הוסיפה תנאים מקדימים לתחילת עבודות הביצוע במסגרת החלטתה לחידוש ההיתר, היא הפעילה סמכות הנתונה לה לשם התאמת ההיתר המחודש לצרכי העת הנוכחית. החלטת רשות הרישוי לחידוש ההיתר לא חרגה ממתחם הסבירות חריגה קיצונית בהיבטים הסביבתיים או התעבורתיים-בטיחותיים. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [דיור ציבורי] [משפט מינהלי] |
|
| עתמ (מרכז) 1025-12-16 יצחק אברהם בוזגלו נ' משרד הבנוי והשיכון-מדינת ישראל (מנהלי; ורדה מרוז; 11/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: |
כדי להיכנס בגדר המונח "דייר ממשיך", על העותר מוטל הנטל להוכיח מגורים ברציפות עם אמו לפחות 3 שנים עובר להעברתה למוסד סיעודי. העותר לא עמד בנטל זה.
דיור ציבורי – דייר ממשיך – זכאות
משפט מינהלי – הטבות – דיור ציבורי
משפט מינהלי – בית-המשפט לעניינים מינהליים – היקף הביקורת
.
עתירה כנגד החלטת הוועדה העליונה מטעם משרד הבינוי והשיכון, המשיב 2, לדחות את בקשת העותר להקנות לו זכויות חוזיות כ"דייר ממשיך" בדירה בלוד.
.
בימ"ש לעניינים מנהליים דחה את העתירה בקבעו:
לצורך קבלת מעמד של "דייר ממשיך" יש לעמוד ב-3 תנאים מצטברים: קרבה משפחתית לדייר החוזי; מגורים משותפים עם הדייר החוזי במשך 3 שנים לפחות עובר לפטירתו או למעברו למוסד סיעודי; והיעדר זכויות בעלות של הדייר הממשיך או של קרובו במקרקעין אחרים. ראה סעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי.
בתאריך 23.07.2009 תוקן חוק זכויות הדייר, ובכלל זה – חל שינוי בהסדרת זכויותיו של "דייר ממשיך". ככלל, החוק בנוסחו היום קובע כי דייר ממשיך לא יהא זכאי להמשיך להתגורר בדירה הציבורית ויאלץ לפנותה, אלא אם הוא זכאי לדיור ציבורי בעצמו לפי כללי משרד הבינוי והשיכון.
זכאות לדירה בשיכון ציבורי מוסדרת בנוהל "הקצאת דירות בשכירות בשיכון הציבורי" מיום 18/7/2007. בהתאם לסעיף 5 לנוהל זה, הזכאות לדירה בשכירות מותנית בקיום 3 קריטריונים; 3 ילדים לפחות, מיצוי כושר השתכרות וקבלת הבטחת הכנסה. קיימים תנאים נוספים בנוהל, אולם בענייננו, העותר אינו עומד בתנאים הקבועים בנוהל, בהיותו גרוש שילדיו אינם מתגוררים עמו.
כדי להיכנס בגדר המונח "דייר ממשיך", על העותר מוטל הנטל להוכיח מגורים ברציפות עם אמו לפחות 3 שנים עובר להעברתה למוסד סיעודי. העותר לא עמד בנטל ודי בכך כדי לדחות את עתירתו.
מביקורי המעגל עולה כי לראשונה נצפה העותר בדירה סמוך לאחר עזיבת האם את הדירה. ידועה ההלכה כי לביקורי המעגל משקל ראייתי מכריע, הואיל והם הוכנו בזמן אמת ובנסיבות שאין לפקפק במהימנותם, אלא אם הוכח אחרת. בחינת דו"חות "ביקורי המעגל" מעלה כי לא נפל בהם ליקוי המצדיק הפחתה ממשקלם בעת הפעלת שיקול הדעת המינהלי. לפיכך, בדין הסתמכה הוועדה העליונה על דו"חות אלו.
ועוד, ההכרעה בשאלות עובדתיות נתונה לוועדה העליונה וביהמ"ש לעניינים מנהליים לא נוהג להתערב בקביעותיה, כל עוד אלו סבירות ונסמכות על ראיות מנהליות. בהינתן דוחות המעגל המלמדים על מגוריו של העותר עד לשנת 2014 בדירה אחרת – נשמט היסוד לגרסתו לפיה התגורר בדירה 3 שנים ברציפות.
כמו כן, צודק המשיב בטענתו באשר לשיהוי הניכר שחל בהגשת העתירה. העותר לא נקט הליכים אלא לאחר שחויב לפנות את הדירה במסגרת פסק דין וספק אם היה עושה כן אלמלא חויב בפינוייה. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 14 [מסים] |
|
| עמ (ת"א) 5610-04-17 א.ח. סנבריה לבניה ויזמות בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף גוש דן (מחוזי; ירדנה סרוסי; 22/03/18) - 18 ע' |
| עו"ד: יהודה שוקרון, ליאנא ח'ורי נג'אר |
סמכות המשיב לבטל רישומו של "עוסק" רחבה ואינה מוגבלת למקרה של טעות ברישום או של רישום שאינו נמנה עם החייבים ברישום. הגם שהחוק מסמיך את המשיב להורות על ביטול רטרואקטיבי, ראוי שהדבר ייעשה במקרים חריגים. בנסיבות דנן אכן היה מקום לביטול רישום המערערת כ"עוסק".
מסים – מס ערך מוסף – עוסק
מסים – מס ערך מוסף – ביטול רישומו של "עוסק"
.
ערעור על החלטת המשיב להורות על סגירת תיק העוסק של המערערת מכוח סעיף 61 לחוק מס ערך מוסף.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
סמכות המשיב הקבועה בסעיף61(א) לחוק היא רחבה ואינה מוגבלת רק למקרה של טעות ברישום או רק למקרה של רישום שאינו נמנה עם החייבים ברישום. הגם שהחוק מסמיך את המשיב להורות על ביטול רטרואקטיבי של רישומו של "עוסק", מן הראוי כי המשיב ישתמש בסמכות זו במקרים חריגים המצדיקים זאת. במסגרת הפסיקה נקבעו מבחני עזר לצורך בחינת קיומו של "עסק" שיש להחילם בין אם לצורך רישומו של "עוסק" ובין אם לצורך ביטול רישומו: מבחן המומחיות והבקיאות, מבחן הארגון והשליטה, מבחן המימון, ומבחן הנסיבות הכלליות של העסקה המהווה מעין "מבחן גג" הבודק את הנסיבות האופפות את העסקה. יישום המבחנים מלמד כי אין למערערת פעילות עסקית וקיים חשש סביר כי פעילותה נגועה באי חוקיות. משכך, צדק המשיב בקובעו כי יש לבטל את רישום המערערת כ"עוסק". |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [דיון אזרחי] [הגנת הצרכן] |
|
| תצ (ת"א) 23402-07-17 יפית דלה נ' שופרסל בע"מ (מחוזי; דורון חסדאי; 28/02/18) - 7 ע' |
| עו"ד: מאור בן דוד, דפנה צרפתי |
אושרה הסתלקות מתוגמלת של המבקשת מבקשתה לאישור תובענה ייצוגית, אשר עניינה בכך שהמשיבה התנתה מבצע בתנאים, מבלי לציין זאת בפרסום.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – בקשה להסתלקות מבקשה לאישור תובענה ייצוגית
הגנת הצרכן – תובענה ייצוגית – הסתלקות
הגנת הצרכן – הטעיה – פרסום מטעה
.
בקשה מוסכמת להסתלקותה של המבקשת מבקשתה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה בטענה כי המשיבה התנתה מבצע בתנאים, מבלי לציין זאת בפרסום.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
בנסיבות העניין יש לאשר את בקשת ההסתלקות. המבקשת הראתה קיומה של עילה לכאורה. בשים לב למכלול התחייבויותיה של המשיבה, ובהם מתן ההטבה ללקוחות שבעת סניפי המשיבה בהם צולם השילוט המטעה, חידוד הנהלים לעובדים המשיבה בדבר הקפדה על הצבת שילוט עדכני למבצעים השונים, ומתן תרומה, יש בהתחייבויותיה של המשיבה משום תועלת לציבור ולקבוצה. עם זאת אין לאשר את התרומה לעמותה שנבחרה, שכן על תרומות להיות מועברות לקרן לניהול וחלוקת כספים, אשר הוקמה מכוח חוק תובענות ייצוגיות. התרומה תיועד לסיוע לגופים העוסקים בחלוקת סלי מזון ומצרכים נלווים למיעוטי יכולת /מתן שירותי הסעדה למיעוטי יכולת ובפרט חלוקת מזון לתינוקות, ככל הניתן. יש לאשר את הגמול למבקשת ושכר טרחת בא כוחה כפי שהוסכם, אשר אינם חורגים ממתחם הסבירות. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [עונשין] |
|
| תפ (מרכז) 48435-02-17 מדינת ישראל נ' איגור קפלון (מחוזי; עמי קובו; 01/02/18) - 11 ע' |
| עו"ד: הינד נאבלסי, גיל אדלמן |
בית המשפט גזר את דינו של נאשם בעבירות מעשה פזיזות ממניע גזעני ואיומים ממניע גזעני, והשית עליו 6 חודשי מאסר בעבודות שירות, 6 חודשי מאסר על תנאי, צו מבחן למשך שנה ופיצוי כל המתלוננים.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות על רקע אידיאולוגי
.
הנאשם הורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירות: מעשה פזיזות ממניע גזעני ואיומים ממניע גזעני. ההסדר לא כלל הסכמה עונשית.
.
בית המשפט המחוזי גזר את הדין כדלהלן:
בנסיבותיו הייחודיות של מקרה זה, כאשר מחד קיימת התנהלות חמורה של הנאשם, אשר עמד להשליך בקבוק תבערה לכיוון מחסן בו שהו ערבים, תוך שאיים כי יפגע בהם על רקע מוצאם, ומאידך העובדה כי מעשיו נבעו בעיקר מתסכולו באשר למצבו וכן בשל היותו נתון בגילופין כאשר המניע הגזעני או האידיאולוגי אינו המרכזי, כמו גם העדר השתייכות לקבוצה אידיאולוגית כלשהי והעובדה כי מרגע שהגיעו השוטרים למקום הוא חדל ממעשיו, מתחם העונש ההולם הינו החל מחמישה חודשי מאסר בפועל אשר יכול וירוצו בעבודות שירות ועד ל-20 חודשי מאסר בפועל. באיזון בין השיקולים השונים, נגזרו על הנאשם 6 חודשי מאסר בעבודות שירות, 6 חודשי מאסר על תנאי, צו מבחן למשך שנה ופיצוי בסך 3,200 ₪ אשר יחולק בין כל שמונת המתלוננים. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [פשיטת רגל] |
|
| פשר (ת"א) 11142-11-14 לירון תמיר נ' כונס הנכסים הרשמי תל-אביב (מחוזי; איריס לושי עבודי; 01/02/18) - 11 ע' |
| עו"ד: פרי כץ פוזיילוב, לירום סנדה, אילון מנשה |
הרפורמה שהנהיג כונס הנכסים הרשמי בתיקי פשיטת רגל הנפתחים לבקשות חייבים, אינה חלה על תיקים הנפתחים לבקשת נושים. אפילו הייתה הרפורמה חלה על תיקים אלה, לא היה מקום ליישמה באופן אוטומטי על כל חייב.
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – הפטר
פשיטת רגל – פושט רגל – הפטר
.
בקשת החייב לאישור תכנית פירעון ולמתן צו מותנה להפטר.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
בקשת חייב למתן צו הפטר לחובותיו וכן קביעת התנאים למתן ההפטר הם עניין המסור לשיקול דעתו הרחב של ביהמ"ש. בנוגע לשיקולים שישקול ביהמ"ש בדונו בבקשות הפטר, הפסיקה לא ערכה הבחנה בין תיקי פשיטות רגל הנפתחים לבקשות חייבים לבין תיקים הנפתחים לבקשות נושים. כונס הנכסים הרשמי הנהיג רפורמה בתיקי פשיטת רגל הנפתחים לבקשות חייבים, אשר נועדה לייצר מתווה יעיל לסיום ההליך בהפטר בפרק זמן סביר בהתאם לנסיבות כל מקרה. הרפורמה אינה חלה על תיקים הנפתחים לבקשת נושים, אך אפילו הייתה חלה על תיקים כאלה, לא היה מקום ליישמה באופן אוטומטי על כל חייב, אלא לבחון כל מקרה לגופו ובהתאם לשיקולים השונים. במקרה זה החייב לא הראה כי מתקיימות נסיבות המצדיקות את אישור תכנית הפירעון המוצעת, או מתן הפטר בתנאים. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 18 [בנקאות] |
|
| תא (פ"ת) 54806-11-15 שושנה דהרי נ' בנק הפועלים בע"מ (שלום; אשרית רוטקופף; 19/03/18) - 11 ע' |
| עו"ד: איתן בן דוד, י. לוינסון |
נדחתה תביעת התובעת כנגד בנק, בטענה, כי הבנק הפר את חובת הזהירות כלפיה בכך שלא התריע בפניה על התנועות אשר מתבצעות בחשבונה בדמות שחרור כספים מפיקדונות ומשיכת שיקים. כן נדחתה הטענה, לפיה הבנק הפר את חובת הזהירות שהוא חב כלפי התובעת בשעה שאִפשר את משיכת שיקים, שלטענתה מזויפים.
בנקאות – יחסי בנק-לקוח – אחריות הבנק כלפי לקוחו
בנקאות – יחסי בנק-לקוח – חובת הנאמנות של בנק כלפי לקוחותיו
.
התובעת הגישה כנגד הנתבע – בנק, תביעה כספית. עיקר טענתה של התובעת הינו שהבנק הפר את חובת הזהירות ו/או חובת האמון המוטלת עליו כלפיה כלקוחתו, עת אפשר במחדליו הרשלניים משיכות כספים חריגות וקיצוניות מחשבון הבנק שלה, ושבוצעו בפועל על ידי בתה. זאת, בין באמצעות זיוף הבת את חתימת התובעת על גבי חלק מהשיקים ובין באמצעות נטילה על ידי הבת של שיקים חתומים מפנקסי שיקים של התובעת ומילויים שלא כדין.
.
בית המשפט דחה את התבעה ופסק כלהלן:
אין לקבל את טענת התובעת כי תנועות בחשבון בתקופה הרלוונטית ובעיקר משיכות השיקים, היו בבחינת פעולות לא שגרתיות בהתנהלות החשבון ועל כן היו צריכות להדליק "נורות אזהרה" אצל הבנק;
גם אם מוטלת על הבנק חובת זהירות כלפי לקוחותיו, אין משמעותה של אותה חובת זהירות ואמון, בקיום בחינה כל בסיס שעתי/יומית/שבועי של פעולות שמתבצעות בחשבון לקוח בכלל, ובחינה שכזו לגבי פעולות חובה שמתבצעות בחשבון בפרט, ובתוך כך לדרוש ולחקור אם הפעולה נעשתה בהרשאה או שמא עומדת מאחוריה כוונת תרמית והונאה.
בכל הקשור לשאלה בעניין מחדלי הבנק הנטענים הקשורים בעצם משיכתם של השיקים חרף היות החתימה עליהם מזויפת – הרי שגם בטענה זו אין ממש; החובה שהמוטלת על הבנק איננה לבצע בדיקה של גרפולוג לכל שיק ושיק, כשזוהי בבחינת גזירה שהבנק אינו יכול לעמוד בה. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [דיון פלילי] |
|
| צא (חי') 14782-12-15 מדינת ישראל-רשות המסים נ' גלובל אוטו מקס בע"מ (שלום; זיו אריאלי; 18/03/18) - 11 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל, באופן חלקי, בקשת המבקשת להארכה של תוקף תופוסים, על אף שהבקשה הוגשה בחלוף המועד הקובע להגשתה. החלטת בית המשפט עניינה, בין השאר, בתחולת סעיף 58 לחוק סדר הדין הפלילי על ערבות שניתנה חלף נכס תפוס ובהשתהות המבקשת בהגשת בקשתה.
דיון פלילי – תפיסת חפץ – הארכת החזקה
.
המבקשת הגישה בקשה להארכה רביעית של תוקף התפוסים. ארבעה נושאים עומדים להכרעה: מהו המועד הקובע בו היה על המבקשת להגיש בקשה נוספת להארכת תוקף החזקת התפוסים? משמעות אי הגשה במועד של בקשה להארכת תוקף החזקת התפוסים; תחולת סעיף 58 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) על ערבות שניתנה חלף נכס תפוס; שיקולים לגופה של בקשה להארכת תוקף החזקת התפוסים.
.
בית המשפט קיבל את הבקה בחלקה וקבע כלהלן:
המועד הקובע להגשת בקשה נוספת להארכת תוקף החזקת תפוסים, הוא מיום פקיעת ההחלטה הקודמת. ולא מהמועד בו ניתנה ההחלטה הקודמת; יחד עם זאת, אין מקום לקבוע כלל גורף לפיו איחור או השתהות בהגשת בקשה להארכת מועד החזקתם של תפוסים – מוביל למסקנה קטגורית בדבר החזרתם של התפוסים.
הטענה לפיה סעיף 58 לחוק המעצרים חל על סכום כסף/ערבות בנקאית שהופקדו כתנאי לשחרור תפוסים – אינה מתיישבת עם לשון החוק, ואף לא עם תכליתו.
לגופו של עניין, נקודת האיזון הנערכת על ידי בית המשפט – אינה סטטית, על פני ציר הזמן. ככל שחולפים הימים והתפוסים נשארים בידי היחידה החוקרת – הולכת ומתעצמת הפגיעה בזכות הקניין של החשוד. עם זאת, יש לבחון מה נעשה על ידי היחידה החוקרת בפרק הזמן שחלף, וייתכן כי יש בפעולות החקירה שבוצעו כדי לחזק את החשדות המיוחסים לחשוד.
במקרה זה, התקדמות החקירה, עיבוי החשדות והתווספותן של ראיות הקושרות את המשיבה ומי ומטעמה לעבירות המיוחסות – כל אלה מטים את הכף לטובת היענות לבקשה והארכת תוקף החזקתם של התפוסים. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [בתי-משפט] |
|
| תא (פ"ת) 28831-03-16 מלכה בן דור נ' אברהם שאתי ואח' (שלום; אריאל ברגנר; 18/03/18) - 9 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה בקשה לפסלות שופט. התובעת לא הראתה כי קיים חשש ממשי למשוא פנים מצד מותב זה בניהול ההליך.
בתי-משפט – פסלות שופט – בקשה לפסילת שופט
בתי-משפט – פסלות שופט – טעמי הפסלות
.
בקשת התובעת כי מותב זה יפסול עצמו מלהמשיך ולדון בתיק זה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
על פי הדין אין בהגשת תלונה על שופט לנציב התלונות על שופטים גם אם היא מתקבלת, או למשל כאשר נכתבת כתבת ביקורת על שופט, כדי להטיל על השופט חובה לפסול עצמו, אלא הנטל על מבקש הפסלות לבסס חשש ממשי למשוא פנים.
הנטל מוטל על הטוען לפסילה, כי קיימת עילת פסלות שמקורה אינו קשור בעצם הגשת התלונה נגד השופט. נטל זה לא הורם ולא הוכחה עילת פסילה.
מאחר שאין בין ביהמ"ש ולמי מהצדדים ו/או באי כוחם כל היכרות מוקדמת או כלשהי, ואין כל זיקה של מותב זה להליך המתברר בפניו, הרי שאין כל בסיס לבקש את הפסלות. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [מקרקעין] |
|
| תא (ת"א) 8946-09-16 עו"ד אביחי ורדי (מנהל מיוחד לנכסי החייב תומר קאירי) נ' דוד קאירי (שלום; כרמלה האפט; 15/03/18) - 17 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט הורה, כי פירוק השיתוף במקרקעין המשותפים ייעשה בדרך של רישום בית משותף, ולאחר פירוק השיתוף בדרך זו תימכר החלקה לכל המרבה במחיר.
מקרקעין – שיתוף במקרקעין – פירוק השיתוף
.
ארבעה מחזיקים במקרקעין בו מבנה המחולק לשתי יחידות דיור. שניים ביחידה אחת ושניים ביחידה האחרת. אחד מן הארבעה הוכרז פושט רגל. כיצד יפורק השיתוף במקרקעין בין הארבעה ואיזה מעמד תקבל קופת פשיטת הרגל המבקשת למקסם את הרווח שניתן להפיק מן המקרקעין אגב פירוק השיתוף. זו השאלה העומדת להכרעה בפסק דין זה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
מקום בו ניתן השיתוף לפירוק בדרך של חלוקה בעין, מבלי שיש בה לגרום הפסד ניכר לשותפים – מונח שלכשעצמו מחייב פרשנות – יורה בית המשפט על הפירוק בדרך זו ויעדיף אותה על פני מכירה לכל המרבה במחיר. כך יעשה גם מקום שחלוקת המקרקעין בעין משמעה רישום בית משותף, אלא שבדרך זו יבחר רק לאחר שיתברר כי ניתן לרשום את הבית כבית משותף ורק לאחר שימצא כי דרך זו עדיפה על פני מכירה לכל המרבה במחיר תוך שהוא שוקל, מעבר לשיקול ההפסד הניכר שעלול להיגרם לשותפים כתוצאה מרישום הבית המשותף, גם שיקולים נוספים; נטל השכנוע רובץ על זה המבקש להכריע כנגד החלוקה בעין ובכללה רישום הבית המשותף.
האפשרות לחלוקה בעין של מקרקעין משותפים מותנית בעמדת רשויות התכנון, וכל עוד לא אמרו רשויות אלה את דברן, יש להתייחס למקרקעין כאל מקרקעין שאינם ניתנים לחלוקה. בענייננו לא נטען, וממילא גם לא הוכח, כי החלקה ניתנת לחלוקה בעין. משכך אין מנוס מלהורות על מכירת החלקה לכל המרבה במחיר.
במקרה זה, יש לקבוע, כי המקרקעין ניתנים לחלוקה בעין בדרך של רישום בית משותף. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [תכנון ובנייה] |
|
| תוב (צפת) 17695-02-16 ועדה מקומית לתכנון אצבע הגליל נ' סופר מעין בע"מ (שלום; מיכל ברלינר לוי; 13/03/18) - 11 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט גזר על הנאשמים שהורשעו, על פי הודאתם, בביצוע עבירות של בניה ושימוש במקרקעין לשם שימוש מסחרי והפקת רווחים כלכליים ואי קיום צו מינהלי, עונש הכולל: קנס כספי; התחייבות כספית, צווי הריסה ואיסור שימוש.
תכנון ובנייה – ענישה – מדיניות ענישה
.
בית המשפט נדרש לגזור את דינם של הנאשמים שהורשעו על פי הודאתם בביצוע עבירות של בניה ושימוש במקרקעין לשם שימוש מסחרי והפקת רווחים כלכליים. בנוסף לכך, הנאשם 2 הורשע בעבירה של אי קיום צו מינהלי.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הואיל ונפסק זה מכבר כי העבירות על חוקי התכנון והבניה הפכו "למכת מדינה", הפגיעה בערכים המוגנים הינה פגיעה ניכרת. על העונש שנגזר על מי שמורשע בעבירות נגד חוקי התכנון ובניה לשקף את חומרת המעשים והפגיעה בשלטון החוק ולשמש גורם הרתעה נגדו ונגד עבריינים פוטנציאלים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית.
לנוכח היקפן של העבודות, מהות האישומים הכוללים הפרת צו הפסקה מנהלי ביחס לנאשם 2 מחד גיסא, ומאידך גיסא בהינתן סוג העבודות והעובדה כי הוגשו בקשות להיתר, על אף שהטיפול בהם טרם הסתיים, והעובדה שהנאשמים הודו וחסכו זמן יקר על המשתמע מכך, נמצא כי הנסיבות מצדיקות גזירת עונשם של הנאשמים ברף נמוך – בינוני של מתחם העונש ההולם.
יש לקבוע, כי מתחם העונש ההולם בגין עבירות הבניה והשימוש כוללות קנס כספי בסך הנע בין 30,000 ש"ח ל-100,000 ש"ח; התחייבות כספית בסכומים זהים, צווי הריסה ואיסור שימוש; מתחם העונש ההולם בגין אי קיום צו מינהלי כולל קנס על סך הנע בין 5,000 ₪ ל-20,000 ₪; התחייבות כספית; וצווי הריסה ואיסור שימוש. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [חוזים] |
|
| תא (ת"א) 31965-05-14 עזרא שרון נ' אייל זכריה (שלום; נאוה ברוורמן; 13/03/18) - 18 ע' |
| עו"ד: רפי שפטר, רוני כהן שפירא, יניב גכתן |
בית המשפט דחה את תביעת השיפו שהגיש התובע כנגד הנתבעים, ונמנע מלחייב אותם לשאת באופן יחסי, בתשלום פסק הדין, ששולם על-ידו במסגרת הליכי פשיטת רגל. במרכז פסק הדין עומדת סוגיית יישומו של סעיף 56 לחוק החוזים, שמסדיר את עניין נטל החיוב בין החייבים, על ההסכם בין הצדדים.
חוזים – ריבוי חייבים – נטל החיוב בין החייבים
.
התובע הגיש כנגד הנתבעים תביעה כספית שעניינה בשיפוי. השאלה המרכזית הדורשת הכרעה – האם יש לחייב את הנתבעים, בחלקם היחסי, בחוב בו נשא התובע במסגרת הליך הפש"ר, בגין ההלוואה מושא התביעה, אם לאו. שאלה זו מעוררת שאלות נוספות שעניינן בטענת ההתיישנות; בחינת סעיף 56 לחוק החוזים; שאלת תום ליבו של התובע; עשיית עושר ולא במשפט; ושאלות נוספות שיתעוררו במסגרת הדיון.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
סעיף 56(ב) לחוק החוזים קובע כי כאשר אחד החייבים נשא יותר מכפי חלקו בנטל החיוב, הוא זכאי לחזור לחייב השני ולהיפרע ממנו בהתאם לחלקיהם בחיוב. "עיקרון ההשתתפות" תורם לחלוקה שוויונית וצודקת של הנטל בין החייבים. כעולה מסעיף 56(א) לחוק החוזים, חזקת השוויון ניתנת לסתירה, בין היתר על-פי הסכמות הצדדים, בהתאם לאחזקות השותפים.
בענייננו, הצדדים חתמו על הסכם, לפיו כל צד יישא בחוב, על-פי חלקו היחסי. יחד עם זאת, במקרה זה, אין לחייב את הנתבעים לשאת בחלקם היחסי בסכום ששולם על-ידי התובע. שכן, יש לאמץ את "מבחן האשם", כטענת הנתבעים.
מחומר הראיות עולה כי התובע לא עשה דבר בנוגע לחוב. היה מצופה מהתובע שלפחות בשלב הליך הפש"ר יעלה טענותיו, כפי שיודע לעשות עתה, במסגרת הליך זה. יתכן, ולא היה מעלה התובע טענות אלה בעת המתאימה, אולי לא היה מחויב כלל. לאור התנהלות התובע, יש לייחס לו את מלוא האחריות לחוב.
"עיקרון השותפות", הוא עיקרון נעלה, אך לא ניתן לנתקו מהתנהלותו של צד, כזה או אחר. אין לעודד "התעלמות" ואו "התחמקות" של חייב מהחוב לו שותף, ולאחר מכן לבוא ולטעון לעיקרון השותפות; התובע היה לכל הפחות "רשלן" בנוגע לחוב. ככל ששילם התובע יותר מחלקו היחסי, הרי שהדבר נובע מרשלנותו, ואין לו אלא להלין על עצמו. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [נזיקין] |
|
| תא (ת"א) 52478-12-15 שי ויזל נ' ארצי ויין (שלום; עזריה אלקלעי; 12/03/18) - 23 ע' |
| עו"ד: אורי בן יוחנה, שי צוקרמן |
נדחתה תביעת לשון הרע שהגישו התובעים כנגד הנתבעים, זאת משנמצא, כי לנתבעים עומדת ההגנה של פרסום בתום לב לצורך הגנה על עניין אישי כשר והגנת פרסום שנעשה תוך כדי דיון משפטי. טענת ההגנה שעניינה אמת הפרסום – נדחתה.
נזיקין – עוולות – לשון הרע
נזיקין – הגנות – אמת בפרסום
נזיקין – הגנות – הגנת הפרסום המותר
.
התובעים הגישו כנגד הנתבעים תביעה בגין הוצאת לשון הרע. הנתבעים טענו להגנתם כי עומדות להם ההגנות שלהלן: הגנת פרסום שנעשה תוך כדי דיון משפטי לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע; הגנת אמת הפרסום; ההגנה מכוח סעיף 15(3) לחוק: פרסום בתום לב לצורך הגנה על עניין אישי כשר.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
כדי ליתן מענה לשאלה, אם עלה בידי הנתבע להוכיח הגנת "אמת הפרסום" יש לבדוק האם יש בפרסומים משום עניין ציבורי, אשר מהווה תנאי לקיומה של ההגנה האמורה. המקרה דנן עניינו בסכסוך מסחרי בין חברות ובין אנשי עסקים פרטיים, כאשר אין בו כל עניין ציבורי או דמות ציבורית, בהתאם לקביעות הפסיקה, ולפיכך הגנת "אמת הפרסום" לא יכולה לעמוד. מכל מקום, הנתבעים לא הוכיחו כי דברי "לשון הרע" שהוציאו ביחס לתובעים או מי מהם בפרסומים השונים הינם דברי אמת.
ההגנה הקבועה בסעיף 13 (5) לחוק איסור לשון הרע הינה "הגנה מוחלטת" בהתקיים התנאים המפורטים בחוק. כלומר, ההגנה תחול גם על פרסום דברים שאינם אמת ואשר פורסמו בחוסר תום לב ככל והם פורסמו "תוך כדי דיון" בפני גורם שיפוטי, ובלבד שהדברים לא היו מכוונים כלפי מי שאינו צד למשפט. בנסיבות יש לקבוע, כי פרסומיהם של עורכי הדין חוסים באופן מובהק תחת ההגנה הקבועה בסעיף זה.
ההגנה לפי סעיף 15(3) יכול ותעמוד למפרסם מקום בו הפרסום הפוגע נדרש כדי להגן על עניין "אישי כשר" של המפרסם ובהיעדר אמצעי פוגעני פחות. לצורך ביסוס טענת הגנה מכוח סעיף 15(3) לחוק, על הפרסום לעמוד בארבעה תנאים מצטברים: מדובר בעניין אישי כשר אשר הגנה עליו מצדיקה את הפרסום; תוכן הפרסום הפוגעני נועד להגן על אותו עניין; הפרסום הופנה רק לנמענים מסוימים לפי הוראות הסעיף; הפרסום נעשה בתום לב.
במקרה זה, תוכן הפרסומים אינו חורג מרמה סבירה של חריפות מטעם צד החש כי הוא מרומה וכי מבקשים לנשל אותו מרכושו; שאלה נוספת אותה יש לבחון כתנאי לתחולת ההגנה הינה תום ליבו של המפרסם. בעניין זה, אין לקבל את טענת התובעים, לפיה הנתבע לא עשה דבר כדי לבדוק כי הדברים שנכתבו הינם נכונים, או כי לא האמין בדברים אלו. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [נזיקין] |
|
| תא (ב"ש) 44486-07-16 א.ר נ' משה בן רפאל דדון (שלום; יורם ברוזה; 11/03/18) - 20 ע' |
| עו"ד: לאה טל, עופר קורנגוט |
בית המשפט קיבל, באופן חלקי, תביעה מכוח פקודת הנזיקין, שהגיש התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בעקבות תאונת דרכים. נפסק, כי משבחר התובע לא לתבוע, בנוסף לנתבע, את נהג הרכב בו נסע, כאשר במקרה זה, אין מדובר באשמתו הבלעדית של הנתבע, יש לקבוע, כי קיים אשם תורם, ולהפחת שליש מסכום הפיצוי.
נזיקין – אחריות – תאונת דרכים
נזיקין – אשם – אשם תורם
נזיקין – פיצויים בגין נזקי גוף – שיעורם
.
התובע הגיש כנגד הנתבעים תביעה לפיצוי בגין תאונת דרכים. התביעה הוגשה מכוח פקודת הנזיקין. המחלוקת העיקרית הינה האם יש לייחס אשם תורם לתובע (שכאמור כלל לא נהג בעת התאונה) או שאולי יש לקבוע את אשמתו של נהג הרכב בו נסע התובע בנפרד מאחריות הנתבע.
.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק כלהלן:
לעניין זהות הנהג ברכב התובע חשיבות גדולה. בתביעה כזו, בשונה מתביעה לפי חוק הפיצויים, חשוף הנפגע-התובע, בין השאר, לטענה כי התאונה נגרמה בשל אשמו התורם.
אין מדובר באשמתו הבלעדית של הנתבע. במקרה זה, נהג רכב התובע (אשר נוסע ישר) מגיע בנסיעה שאינה איטית, אינו מאט לפני הצומת כלל כאשר ניתן לראות שהטנדר שעומד בנתיב נסיעתו מונע ממנו יכולת לראות אם רכבים מגיעים מצד שמאל שלו; כאשר אדם מגיע לצומת, גם אם זכות הקדימה הינה שלו לפי התמרורים, עדיין ניתן לייחס לו אחריות (ולו חלקית) לתאונה.
בתאונה זו יש שני מזיקים, אחד הינו הנתבע והשני הינו נהג הרכב בו נסע התובע שאותו בחר התובע כלל לא לתבוע. לפיכך, יש להפחית שליש מהפיצוי, המגיע לתובע. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [משפט מינהלי] |
|
| עתמ (מ"א) 26/16 מטמנות אפעה בע"מ נ' מועצה אזורית ערבות הירדן (בקעת הירדן) (שלום; אמיר דהאן; 06/03/18) - 10 ע' |
| עו"ד: ישעיהו אברהם, אחווה ברמן, עידו נח, שאליתאל ופילר |
התקבלה עתירה על פי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, כפי שאומץ והובא אל תוך דיני איו"ש דרך פרק יז1 לתקנון המועצות המקומיות (יהודה והשומרון), התשמ"א-1981.
משפט מינהלי – חופש המידע – חוק חופש המידע, תשנח-1988
משפט מינהלי – חופש המידע – גילוי על-ידי הרשות
משפט מינהלי – עיון במסמכי הרשות – חובת הרשות במתן מידע
.
עתירה על פי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, כפי שאומץ והובא אל תוך דיני איו"ש דרך פרק יז1 לתקנון המועצות המקומיות (יהודה והשומרון), התשמ"א-1981.
.
בית המשפט קיבל את העתירה, ופסק כלהלן:
עניינה המסחרי של העותרת במידע המבוקש הוא ברור לכל הקורא את העתירה, וכך גם היותה נשלטת על ידי מועצה אזורית בישראל, היא המועצה האזורית "תמר". אין ספק כי תחרות מסחרית עומדת בבסיס בקשת המידע, אך אין בכך כל פסול, הואיל והדבר לא לווה בהטעיה בדבר מניעים אחרים.
כל טענה שלפיה מידע על מתן קרקע ציבורית לשם הטמנת פסולת יכול להישאר מחוץ לחופש המידע – דינה להידחות, בין על שום הוראתו של סעיף 95 לתקנון (חובת מכרז), בין על שום הקביעה המחריגה מידע הקשור לסילוק פסולת בחוק חופש המידע, ובין מכוח הסמכות השיורית הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 17(ד) לחוק חופש המידע להורות על גילויו של מידע אשר לגביו עולה העניין הציבורי בגילויו של כול שיקול אחר, וכל שכן בשילוב של שני נושאים המרכזים עניין רב לציבור: קרקעות ציבור ואיכות סביבה.
חוק חופש המידע כפי תוקפו באיו"ש מחייב את המשיבה 1 לענות ולמסור מידע מלא בנפש חפצה. מידע שכזה – לא נמסר, ולפיכך מצווה בית המשפט כי יימסר במלואו, על פי השאלות שהוגדרו בפניית העותרת לממונה על חופש המידע, ויובהרו בהסברים ובמסמכים בתום לב ובנפש חפצה שני אלה: התהליך הקנייני של קבלת המשיבה 3 את הקרקע הרלוונטית להחזקתה; התהליך התכנוני אשר איפשר ומאפשר למשיבה 3 לעסוק בפעילות הנעשית על קרקע זו. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [תכנון ובנייה] |
|
| (ת"א) 4976-01-16 ינון כהן נ' יו"ר הועדה לתכנון ולבניה תל אביב (שלום; רונית אופיר; 11/02/18) - 11 ע' |
| עו"ד: מוריה כהן |
נדחתה בקשה לביטול צו הריסה מינהלי. המבקש לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי מדובר בעבודות הפטורות מהיתר או כי נפלו פגמים מהותיים בצו המחייבים את ביטולו.
תכנון ובנייה – הריסה – צו הריסה מינהלי
תכנון ובנייה – צו הריסה – ביטולו
.
בקשה לביטול צו הריסה מינהלי אשר הוצא על ידי המשיב בהתאם להוראות סעיף 238א לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, כנוסחו טרם תיקון 116.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
התנאים שנקבעו בחוק התכנון והבנייה לעניין בנייה שטרם הסתיימה ומבנה שטרם אוכלס הם תנאים מקדמיים שבלעדיהם יש להורות על ביטול הצו.
הנטל להוכחת קיומה של תשתית ראייתית סבירה לצורך נקיטת ההליך המינהלי מוטל על המשיב, אחרת נשמטת הקרקע מתחת לצו המינהלי ודינו בטלות. באם עומד המשיב בנטל, עובר הנטל הראייתי לפתחו של המבקש את ביטול הצו, ועליו להוכיח, כי המבנה נשוא הצו המינהלי, חרף התשתית הראייתית שהועמדה על ידי המשיב הוא מבנה ישן או בבחינת עובדה מוגמרת וכן את הפגמים שלטענתו מכרסמים בחזקת התקינות המינהלית.
נמצא כי צו ההריסה בדין יסודו והמבקש לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי מדובר בעבודות הפטורות מהיתר או כי נפלו פגמים מהותיים בצו המחייבים את ביטולו. משכך, דינה של הבקשה לביטולו להידחות. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [תכנון ובנייה] |
|
| (ת"א) 2795-01-17 זיותי עיסא נ' יו"ר הועדה לתכנון ולבניה תל אביב (שלום; רונית אופיר; 01/02/18) - 10 ע' |
| עו"ד: ווליד כבוב, מוחמד כבוב, אמיר כבוב, מוריה כהן |
בית המשפט דחה בקשה לביטול צו ההריסה המינהלי. המשיב הניח תשתית ראייתית סבירה להוצאת הצו ולכך שמדובר בביצוע בנייה חדשה ואין מדובר במניעת עובדה מוגמרת.
תכנון ובנייה – הריסה – צו הריסה מינהלי
תכנון ובנייה – צו הריסה – ביטולו
.
בקשה לביטול צו הריסה מינהלי אשר הוצא על ידי המשיב בהתאם להוראות סעיף 238א לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, כנוסחו טרם תיקון 116.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
סעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבנייה קובע את המסגרת לשיקול הדעת של בית המשפט לעניין ביטול צו הריסה מינהלי בקבעו כי: "לא יבטל בית המשפט צו הריסה מינהלי אלא אם הוכח לו שהבנייה שבגללה ניתן הצו בוצעה כדין או שביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת". הנטל להוכחת קיומם של התנאים הדרושים לביטול הצו מוטל על המבקש, ועליו גם מוטל הנטל לסתירת חזקת תקינותו של הצו. על המבקש לכרסם בכוחה של חזקה זו להציג ראיות, להבדיל מטענות בעלמא, לביסוס טענותיו.
המשיב הניח תשתית ראייתית סבירה להוצאת הצו ולכך שמדובר בביצוע בנייה חדשה ואין מדובר במניעת עובדה מוגמרת. תשתית ראייתית זו נסמכת הן על התמונות שהוצגו והן על עדויות המהנדס והמומחה.
משנמצא כי המשיב עמד בנטל המוטל עליו וכי קיימת תשתית ראייתית סבירה להוצאת הצו, עובר הנטל לפתחו של המבקש. אולם המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 29 [משפחה] |
|
| תמש (נצ') 9990-06-15 ר.מ' נ' א.מ' ואח' (משפחה; רונית גורביץ; 25/02/18) - 27 ע' |
| עו"ד: גלית ביטון לנקרי, דורית סברדליק |
התקבלה בחלקה תביעה להפחתת מזונות בגין סרבנות קשר. לצורך ההכרעה ביהמ"ש בחן את ההליך הטיפולי שעברה כל המשפחה לרבות השינוי שחל אצל האב שנרתם להליך הטיפולי ומסקנתו היתה שהאשם כעת לאי חידוש הקשר מוטל בעקרו על שכמם של הקטינים. לאחר מתן הדעת לנסיבותיו ואישיותו של כל קטין, ביהמ"ש נתן הוראות בדבר אופן הפחתת המזונות.
משפחה – מזונות ילדים – בן מרדן
משפחה – מזונות ילדים – שינוי פסק-דין
.
הכרעה בשתי תביעות שהוגשו ע"י האב: האחת הוגשה בשנת 2013 למשמורת משותפת והסדרי ראייה בשעה שהמפגשים בין האב לקטינים התקיימו במרכז קשר לאחר שהוצא צו הגנה כנגד האב בשל טענת אלימות מצידו כלפי הקטינים. השנייה הוגשה בשנת 2015 לביטול מזונות ילדים והכרזתם כילדים "מורדים" לאחר שלטענת האב עשה כל שלאל ידו כדי לחדש את הקשר עם שלושה מתוך ארבעת ילדיו המסרבים לראותו מזה מספר שנים. יצויין כי עד 04/13 פגש התובע את ארבעת ילדיו במרכז קשר, לאחר מכן פסקו המפגשים עם הקטינים הגדולים. ביהמ"ש הפנה את כל המשפחה להליך טיפולי. בתחילה האב סירב להירתם לטיפול לטובת קידום היחסים במשפחה ואולם ב-2014 האב שינה גישה והחל בטיפול עקבי משך למעלה משנתיים וניסה ליצור קשר עם ילדיו בדרכים שונות. אולם, למעט הבת האמצעית, שחזרה לקיים קשר תקין וסדיר עימו, שאר הקטינים, שאף הם עברו הליך טיפולי ארוך, עיקשים בסירובם להיפגש עימו. הקטינים הגדולים יותר בעיקר, אינם מאמינים כי אביהם שינה את התנהגותו בעקבות הטיפול. יצוין כי לאם אין כל חלק בסירובם של הקטינים להיפגש עם האב. היא תומכת בחידוש הקשר
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל בחלקה את התביעה להפחת מזונות מהטעמים הבאים:
ביהמ"ש בחן את ההליך הטיפולי שעברה המשפחה לרבות השינוי שחל אצל האב, והמשקל שיש ליתן לאמור, וכן את הסיבה לסרבנות הקשר בתום ההליך הטיפולי הממושך והאם יש צידוק לכך, תוך מתן הדעת לנסיבותיו ואישיותו של כל קטין.
מסקנת ביהמ"ש לאור התנהלותם של האב והקטינים, וחוו"ד הגורמים המקצועיים, כמו גם התרשמותו האישית, שאין סיכוי לחידוש הקשר בין האב לקטינים, לכל הפחות בכל הנוגע לשניים הבוגרים יותר. באם תחילתו של הנתק נעוץ בהתנהגותו של האב, הרי שחלוף השנים והטיפולים שעברו הצדדים, שינו את מאזן הכוחות, באופן שהאשם לאי חידוש הקשר מוטל בעקרו על שכמם של הקטינים, אשר אינם מוכנים ליתן לאביהם הזדמנות להוכיח כי עבר שינוי בהתנהגותו ובגישתו, והם עדיין תופסים אותו כדמות מאיימת. במקרה דנא יש לזכור כי הקטינים רכשו כלים טיפוליים לקראת חידוש הקשר. כך גם, עבר האב טיפול ממושך שיסייע לו לגשר על הנתק. כיום הקטינים בוגרים יותר, ומצופה כי יכבדו את אביהם ולכל הפחות יתנו לו הזדמנות לחדש את הקשר עימם. קיים קושי להצדיק את סרבנות שלושת הקטינים לחידוש הקשר עם אביהם, בפרט שעה שאחותם מקיימת קשר מיטיב עם אביה.
בפרשת קטן (ע"א 1880/94) הבהיר ביהמ"ש כי הילד אינו יכול להשתחרר מחובתו לנהוג באביו במידת הכבוד המקובלת ובכללה חובתו לקיים קשר עם הוריו. יחד עם זאת הדגיש ביהמ"ש שיש לנהוג "בזהירות ובריסון" קודם להסקת מסקנה כי דחיית הקשר ע"י הבן מצדיקה את הפחתת מזונותיו. שכן זוהי סנקציה חמורה שאין לאחוז בה אלא במקרים של מרדנות; עוד עולה מהפסיקה, כי ככל שמדובר בילד קטין, אך בוגר יותר בשנותיו, יקשה פחות על ביהמ"ש לצמצם או לבטל את מזונותיו במקרה של סרבנות קשר. באשר לעצמת הפעלת הסעד, הרי שיש לשקול צמצומם חלף ביטולם שכן "לא דנים אותו לחרפת רעב"; בתמ"ש (ת"א) 49073/98, שקללה השופטת מילר את הקווים המנחים לעניין פגיעה במזונות בן מרדן, וקבעה שילד בוגר העומד על דעתו ומסרב להיפגש עם אביו, יש להפחית במזונותיו, אבל רק עד לרמה של צרכים חיוניים ולא פחות; בהמשך עם בגרותם של הקטינים, כשהחובה לזון הינה מכוח החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), ומשנקודת המוצא בחוק הינה כי אין אב חייב במזונותיו של ילדו הבגיר אלא בהתקיים תנאים מצטברים, לא קיים חשש כי ביטול מזונות יותיר את הבגיר ללא אמצעי קיום.
במקרה דנא, בהסכם הגירושין נפסקו מזונות ארבעת הקטינים בסכום כולל של 5200 ₪, דהיינו 1300 ₪ עבור כל קטין. בנוסף האב חויב בתשלום מחציות בריאות חריגות, עלות חוג אחד לכל קטין ועלות קייטנת קיץ.
לאחר שביהמ"ש ערך הבחנה בין הקטינים באשר לעצמת הפעלת הסעד, בשים לב לגילם נסיבותיהם האישיות והיתכנות קלושה לחידוש הקשר, תוך מתן הדעת לסיפוק צרכיהם ההכרחיים ולדין האישי, ביהמ"ש הורה כדלקמן: לגבי הקטין, בן 16 שנים ו-4 חודשים כיום, מזונותיו הופחתו לסכום של 900 ש"ח החל ממועד מתן פסק הדין. מזונותיו יופסקו כליל עם הגיעו לגיל 18; לגבי הקטינה הגדולה, כיום בת 14. עם הגיעה לגיל 15, ככל שלא תהיה בנמצא חוו"ד פסיכיאטרית התומכת באי חידוש הקשר, יופחתו מזונותיה לסכום של 900 ₪ החל מהגיעה לגיל 16, ויופסקו כליל עם הגיעה לגיל 18; לגבי הבת הקטנה, כיום בת 11, באשר אליה, קיים עוד סיכוי קלוש לחידוש הקשר. לפיכך ביהמ"ש אינו מוצא להפחית את מזונותיה. עם זאת, ככל והקטינה תתמיד בסירובה לחדש את הקשר עם אביה, יופחתו מזונותיה לכדי סכום של 900 ש"ח עם הגיעה לגיל 16, ויופסקו כליל עם הגיעה לגיל 18. |
| חזרה למעלה |
|
| ועדות ארציות תכנון ובניה |
| 30 [תכנון ובנייה] |
|
| ערר 48/17 המועצה המקומית חצור הגלילית נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה - מחוז צפון (ועדות ארציות תכנון ובניה; שמרית גולן; 25/03/18) - 13 ע' |
| עו"ד: |
לעת הדיון בהפקדת התכנית, על התכנית להיות מגובשת ומוגמרת, כך שבפני מוסד התכנון הדן בהפקדתה תהיה מונחת מלוא התשתית העובדתית הנדרשת לצורך קבלת החלטה בה. יחד עם זאת, בנסיבות המקרה הנוכחי, יש מקום לאפשר הזדמנות נוספת ואחרונה לתיקון התכנית, כך שיתאפשר להפקידה.
תכנון ובנייה – תכניות – הפקדת תכנית
.
ערר על החלטת המשיבה 1, הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, אשר ניתנה במסגרת דיון בהפקדת תכנית. הוועדה המחוזית החליטה כי תיק התכנית ייסגר וכי יש להגיש מסמכי תכנית מתוקנים כמפורט בהחלטתה, ולפתוח תיק תכנית חדש.
.
ועדת המשנה לעררים קיבלה את הערר באופן חלקי, ופסקה כלהלן:
לעת הדיון בהפקדת התכנית, על התכנית להיות מגובשת ומוגמרת, כך שבפני מוסד התכנון הדן בהפקדתה תהיה מונחת מלוא התשתית העובדתית הנדרשת לצורך קבלת החלטה בה. זאת, גם אם לא נאמץ את עקרונות גמירות הדעת והמסוימות בשלמותם מדיני החוזים.
יחד עם זאת, בנסיבות המקרה הנוכחי, וחרף כל העיכובים שחלו בקידום התכנית ושניתן לזקוף לחובת מגישת התכנית (המועצה), יש מקום לאפשר הזדמנות נוספת ואחרונה לתיקון התכנית, כך שיתאפשר להפקידה.
ניתן במקרה זה לוותר על הדרישה לפתיחת תיק תכנית חדש, ולאפשר את תיקון התכנית, בהתאם לתיקונים שאותם דרשה הוועדה המחוזית להכניס בתכנית, חלף דחייתה. |
| חזרה למעלה |
|
| בתי-הדין הרבניים |
| 31 [נאמנות] |
|
| (צפת) 1120357/ צפת מועצה דתית נ' צפת-מירון הקדש ספרדים (בתי-הדין הרבניים; יועזר אריאל, שלמה שושן, ינון בוארון; 07/03/18) - 15 ע' |
| עו"ד: אייל נון |
בקשה לאשרור הקדש דתי הקיים מאות שנים ומינוי אפוטרופוסים. בין היתר נפסק כי גם בהעדר כתב הקדש שכונן בבית דין, קיימת אפשרות לכונן מחדש הקדש ואף להגדיר את פעולותיו של בית הדין דתי לפני כניסת חוק הנאמנות לתוקפו, ככינון הקדש (אשרור מחדש של הקדש ישן, או יצירה חדשה של הקדש) – אם בית הדין הדתי, ביצע פעולות משפטיות בנכסי ההקדש, בטרם כניסת חוק הנאמנות לתוקפו, הפעולות המשפטיות של בית הדין בנכס, מהווים כינון ההקדש מחדש.
נאמנות – הקדש – הקדש דתי
נאמנות – הקדש – יצירתו
.
בקשה לאשרור הקדש דתי להקדשות העדה הספרדית בצפת ובמירון הכולל בתוכו את קברי התנאים הגדולים ובתי כנסת עתיקים רבים בצפת וגלילותיה, לאשרר את מינויים של הרה"ג שמואל אליהו שליט"א והרב משה תנעמי שליט"א, כאפוטרופוסים על ההקדש, מכוח פסק דין של בית הדין הרבני מתשנ"ט ולהוסיף אפוטרופסים נוספים לחבר אפוטרופסי ההקדש .
.
ביה"ד הרבני האזורי קיבל את הבקשה בעיקרה מהטעמים הבאים:
מבחינת ההלכה הקדש חל לאלתר משעה שהמקדיש הוציא בפה את הודעתו על ההקדש, ותפקידו של בית הדין הוא תפקיד דקלרטיבי –לברר שפעולה זו אכן נעשתה, אם על ידי עדים ואם בהודאת בעל דין, ואם בשטר. אחרי הבירור בית הדין נותן להקדש תוקף של פסק דין המחייב את כל הנוגעים בדבר לפעול על פי תנאי ההקדש שקבע בית הדין. בנוסף, בית הדין ממשיך להיות גם הסמכות הממונה המפקחת על ההקדש בתורת האפוטרופוס הראשי של ההקדש. בית הדין הנו הממונה על ההקדש ועל ניהולו הפנימי ואילו האפוטרופוסים הממונים על ידי בית הדין, מהווים הם "ידא אריכתא" של בית הדין וכפופים להוראותיו. במסגרת סמכות זו של בית הדין, בית הדין הוא בעל הדין המוסמך לתבוע את האפוטרופוסים על ההקדש, גם בניגוד לרצונם.
אך בעוד שלפי ההלכה ההקדש נוסד לאלתר בשעת הקדשת המקדיש בפיו, הרי לפי חוק הנאמנות, תשל"ט-1979 יש צורך בתנאים נוספים, כגון: מסמך כתוב וחתום על ידי המקדיש בפני נוטריון, ובנוסף – ההקדש אינו חל לאלתר, אלא רק בשעת העברת השליטה לידי הנאמן דהיינו – בשעת מינוי האפוטרופוסים.
בתקופה העותומאנית ההקדשות של כל בני הדתות הן יהודים, הן מוסלמים, והן נוצרים, קיבלו תוקף משפטי רק בבית הדין השרעי בתורת "וואקף", והדין החל עליהם היה הדין השרעי. בפסיקת ביהמ"ש העליון נקבע, כי כאשר כונן הקדש דתי לא מוסלמי בפני בית דין שרעי, הסמכות לדון בענייני ההקדש נתונה לביהמ"ש המחוזי ולא לבית הדין הדתי. עם זאת, נקבע כי "כאשר מדובר בהקדש שנוסד במקור בפני בית דין שרעי וכונן מחדש בפני בית הדין הדתי של העדה הנוגעת בדבר, קונה אותו בית דין דתי סמכות לדון בענייני ההקדש כאילו ההקדש נוסד מלכתחילה בפניו" בתקופה שלאחר כניסתו לתוקף של דבר המלך במועצתו על ארץ ישראל (שנים 1922 עד 1947), הקדש שכונן (בכינון ראשון או בכינון מחדש), על ידי בית הדין הדתי, סמכות השיפוט בכל הנוגע לניהולו הפנימי, מסורה לבית הדין הדתי.
תקופה שלישית במעמדם של ההקדשות החלה משעה שנחקק חוק הנאמנות (1979). משילוב ההוראות סעיפים 41(א) ו-44(א) לחוק הנאמנות עולה, שהחוק אינו חל על הקדש דתי שנוצר לפני חוק הנאמנות, ואינו חל על הקדש שכונן לאחר תחילתו, אם בית הדין קבע בשעת כינון ההקדש, שהוראות חוק הנאמנות בעניין יצירתו או ניהולו הפנימי, לא יחולו עליו. בע"א 5407/91 נקבע כי הוראות החוק לא יחולו כלל על הקדשות שכוננו לפני בית דין דתי על פי הדין הדתי.
כעולה מפסיקות בתי הדין ובתי המשפט, גם בהעדר כתב הקדש שכונן בבית דין, קיימת אפשרות לכונן מחדש הקדש ואף להגדיר את פעולותיו של בית הדין דתי לפני כניסת חוק הנאמנות לתוקפו, ככינון הקדש (אשרור מחדש של הקדש ישן, או יצירה חדשה של הקדש) – אם בית הדין הדתי, ביצע פעולות משפטיות בנכסי ההקדש, בטרם כניסת חוק הנאמנות לתוקפו, הפעולות המשפטיות של בית הדין בנכס, מהווים כינון ההקדש מחדש.
במקרה דנא הוגשו לעיון בית הדין פסקי-דין של ביה"ד הרבני שנפסקו שנים רבות טרם כניסת חוק הנאמנות לתוקפו, ושעסקו בתנאים הנדרשים לניהול תקין של הקדשות העדה הספרדית בצפת ובמירון ובנושא מינוי אפוטרופוסים להקדש זה. פסיקת מכלול התנאים שנקבעו בפסק הדין מהווה ככינון ההקדש כאמור לעיל. במיוחד הפסיקה למינוי האפוטרופוסים, שהיא העברת השליטה לידי הנאמנים, משום שלפי הגדרת חוק הנאמנות בסעיף 17) ב) באותה שעה חל ההקדש: "תחילתו של הקדש היא עם העברת השליטה בנכסי ההקדש לידי הנאמן". לכן העברת נכסי ההקדש לידי האפוטרופוסים, נחשבת לשעת כינון הקדש, שנעשה עוד בטרם נכנס חוק הנאמנות לתוקפו.
בהמשך לבירור מעמדם המשפטי של הקדשות הספרדים מבחינת החוק, הוסיף ביה"ד בעניין היסודות ההלכתיים להגדרת ההקדש בצפת ובמירון כהקדש דתי. כאמור, מבחינת ההלכה ההקדש חל לאלתר משעה שהמקדיש הוציא בפה את הודעתו על ההקדש, ותפקידו של בית הדין הוא לברר שפעולה זו אכן נעשתה, אם על ידי עדים ואם בהודאת בעל דין, ואם בשטר.
היום אחרי מאות שנים משעת יצירת ההקדש, אי אפשר למצוא מסמכים המעידים על יצירת ההקדשות, אך מאידך מאחר שכל ההקדשות רשומים בטאבו על שם ההקדשות הספרדים, הרי הם מוחזקים ומוכרים כהקדש על ידי הרשויות המוסמכות. אמנם ברישום המקרקעין לא נרשם שההקדשות הם הקדשות דתיים, אך אין כל ספק שהקדשות אלו הקדשות דתיים, ולא הוקדשו מלכתחילה כהקדש חולין ציבורי, משני נימוקים הלכתיים:
א. קיימת אומדנא דמוכח שהמקדישים שהקדישו את המקומות הקדושים לצורך תפילות הרבים, כוונתם היתה להקדיש את המקומות כהקדש דתי, שניהולו יהיה מסור בידי דייני ההקדש הדתי, כי דייני ההקדש הדתי הם המומחים בהלכות הקשורות בדיני ההקדש הדתי, ובשמירת המקום כמקום מקודש לתפילה ותורה על פי כל כללי ההלכה.
ב. קיימת חזקה על כל המקומות הנמצאים בבעלות ההקדשות הספרדים שהם הקדש דתי, כי הם מקומות המוחזקים במשך מאות שנים לכל הציבור כמקומות מקודשים, המיועדים לתפילה וללימוד תורה. במיוחד קברו של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי.
מלבד החזקה המעידה על אופיים של ההקדשות כהקדש דתי, קיימת חזקה נוספת שהפיקוח והניהול של ההקדשות היה בידי המוסדות הדתיים דהיינו – על ידי הרבנים והדיינים.
לפיכך: א. בית הדין מאשרר את פסקי דין של בית הדין הגדול משנת תשי"ב (1952) ואת פסקי בתי הדין בירושלים משנת תש"ה ושנת תשי"א, שבפסיקתם כוננו את כל ההקדשות של ההקדש הספרדי כהקדשות דתיים, שהסמכות לדון בהם מסורה לבית הדין הרבני; ב. בית הדין מחייב את הנהלת ההקדש למסור מאזן שנתי על ההכנסות וההוצאות בכל שנה למפקח על ההקדשות בהנהלת בתי הדין הרבניים; ג. בית הדין מאשרר את פסקי הדין של בתי הדין בירושלים משנת תשנ"ט בעניין מינוי הרה"ג שמואל אליהו שליט"א, הרה"ג משה תנעמי שליט"א והרה"ג א. זמיר שליט"א כאפוטרופסים להקדש. בית הדין ממנה שני אפוטרופוסים נוספים לוועד ההקדש ומוסיף הערות בעניין. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
